ארכיון קישורים אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #1673 23/08/2021 ט"ו אלול התשפ"א
בגיליון:

מאמרים

אסתר ראב

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ(שירים 1981-1972)

מַקְהֵלַת הָאַשְׁכָּבָה

*

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ –
וְהַטְבִּילֵנִי:
בִּתְכֵלֶת עֲמֻקָּה –
בֵּין שְׁנֵי עֲנָנִים,
לְבָנִים,
טַהֲרֵנִי
מֵאֲבַק-אֱנוֹשׁ
אָפֹר,
עֲשֵׂה רַגְלַי
שְׁנֵי נַרְקִיסִים,
זַכִּים לַבֹּקֶר;
וְעֵינַי –
סִגָּלִיּוֹת מְעֻרְפָּלוֹת –
בֵּין-עַרְבַּיִם;
שִׂים שׁוֹשַׁנִּים
אֲדֻמּוֹת –
עַל לֹבֶן-שְׂעָרִי –
הַמַּכְסִיף;
עַטְּרֵנִי כְּכַלָּה –
לִקְרַאת הַמָּוֶת –
בְּחִירִי.

1977

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.
ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

יורם אטינגר

אפגניסטן 2021 זה לא וייטנאם 1975

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 22 באוגוסט, 2001.

ב-1975 הביאה נסיגת ארה"ב מווייטנאם למימוש היעד האסטרטגי של הווייטקונג, ובכך סיימה את המלחמה.

ב-2021 מביאה נסיגת ארה"ב מאפגניסטן לקידום – אך לא למימוש – היעד האסטרטגי של הטאליבן ואל-קעידה, ולכן אינה מסיימת – אלא מלבה – את מלחמת הטרור האסלאמי בארה"ב.

ב-1975 היה היעד האסטרטגי של הווייטקונג מוגבל לשטחה של ווייטנאם, ולכן איפשר דו-קיום בשלום ושיתוף-פעולה עתידי עם ארה"ב לשדרוג המצב בווייטנאם.

ב-2021 היעד האסטרטגי בן 1,400 השנים של הטרור האסלאמי אינו מוגבל לשטחה של אפגניסטן, אלא מונחה על ידי פנטיות מגלומנית, השואפת להכניע את המערב "הכופר" –ובמיוחד את "השטן הגדול האמריקאי" המהווה את המכשול הקשה ביותר בדרך לניצחון "המאמינים" על "הכופרים" – כדי להקים יישות אסלאמית עולמית, המבוססת על הקוראן והשריעה. יעד זה מנוגד לדו-קיום בשלום עם ארה"ב, ומחייב את המשך המלחמה במערב, כולל טרור על אדמת ארה"ב.

ב-1975 היתה ארה"ב מעורבת במלחמת אזרחים בווייטנאם, והיה עליה לבחור בין מלחמה בשוחות בווייטנאם לבין סיום המלחמה.

ב-2021 ארה"ב נמצאת בעיצומה של מלחמה מול הטרור האסלאמי, ועליה לבחור בין מלחמה בשוחות בבסיסי הטרור (התובעת מחיר גבוה) לבין נסיגה שתביא למלחמה בשוחות בארה"ב (התובעת מחיר איום ונורא דוגמת "מגדלי התאומים" מספטמבר 2001).

ב-2021 הטאליבן וארגוני ומשטרי טרור נוספים אינם מתרשמים מערכי יסוד של המערב כגון זכויות אדם, דמוקרטיה ודו-קיום בשלום. הם אינם נרתעים מדיפלומטיה תקיפה, אך חוששים מכוח-הרתעה ולוחמה יעילה בטרור. הם אינם מייחלים לאהדת הקהילייה הבינלאומית, אלא מייחלים להפחיד, להדביר ולשעבד את הקהילייה הבינלאומית "הכופרת" באמצעי שלום או מלחמה

נסיגת ארה"ב מאפגניסטן מכרסמת קשות בכוח-ההרתעה של ארה"ב, מוסיפה שמן למדורת הצונאמי הערבי (שזכה לכינוי המוטעה – "אביב ערבי") המטלטל את הרחוב הערבי מ-2010. הנסיגה מעצימה ישויות טרור כגון איראן, "האחים המוסלמים", החות'ים בתימן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ. היא גם מעניקה רוח גבית לנשיא הטורקי ארדואן השואף לשקם את האימפריה העות'מנית. הנסיגה מאפגניסטן מקצינה איומים קיומיים לכל משטר ערבי פרו-אמריקאי כמו סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, עומאן, מצרים, מרוקו וירדן.

הנסיגה מאפגניסטן, יחד עם כמיהת ארה"ב לחזור להסכם הגרעין עם איראן, שיקום היחסים בין ארה"ב לבין "האחים המוסלמים" במזה"ת ובארה"ב, והלחץ האמריקאי על סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים – עלולים לקרב מדינות אלו לזרועות רוסיה וסין, הממנפות את הנסיגה לשיפור מעמדן האזורי והעולמי.

הנסיגה מאפגניסטן מחמירה את ביטחונה הלאומי של הודו העומדת בפני איומים מוחשיים ומיידים של הטרור האסלאמי מבית ומחוץ, פקיסטן וסין.

הערכות-המצב הכושלות של הממסד הביטחוני והמדיני של ארה"ב – בכל הקשור להיערכות באפגניסטן והנסיגה ממנה – אינן מפתיעות. הן עקביות עם הכישלון השיטתי של מחלקת המדינה (מחמ"ד) בכל הקשור למזה"ת. לדוגמא, ב-1948 התנגדה מחמ"ד להכרה בישראל בטענה שלא תעמוד בפני מתקפה צבאית ערבית, שהמדינה החדשה תהיה פרו-סובייטית, ושתפגע ביחסי ארה"ב-ערב ובאספקת נפט מהמפרץ הפרסי. בשנות ה-50' חיזרה ארה"ב בלהט אחרי הנשיא המצרי נאצר שהיפנה לה עורף והפך לבעל-ברית מרכזי של ברה"מ. ב-1978/79 תקעה ארה"ב סכין בגב השאה הפרסי ("השוטר האמריקאי במפרץ הפרסי"), אימצה לחיקה את אייתולה חומייני, וראתה בו מנהיג מתון, מונחה-חופש ופרו-אמריקאי. בשנות ה-80' ראתה ארה"ב בסדאם חוסיין את "אויבו של אויבי (איראן) הוא ידידי", והעניקה לו "אור ירוק" לפלישה לכווית באוגוסט 1990. מ-1993 עד 2000 ראתה ארה"ב בערפאת – בהשראת ממשלות ישראל – מנהיג הראוי לפרס נובל לשלום ולסיוע חוץ שנתי מארה"ב. ב-2012-2009 תקעה ארה"ב סכין בגבו של הנשיא מובארק ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים", המאיימים על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי. עד פריצת מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011 התייחסה ארה"ב לבשאר אסאד כמבשר קידמה. ב-2011 הובילה ארה"ב את המתקפה הצבאית לחיסול משטר קדאפי, ובכך הפכה את לוב לזירת מלחמת אזרחים וטרור אסלאמי אזורי ועולמי. ב-2015 הובילה ארה"ב את הסכם הגרעין עם איראן, בהנחה שמשטר האייתולות מהווה שותף אמין למו"מ, ונכון לזנוח חזון פנאטי ומגלומני, חתרנות, טרור עולמי (מתאילנד ועד דרום אמריקה), מלחמות ודיכוי אכזר של העם האיראני.

מדיניות ארה"ב ובריטניה במזה"ת זכתה לביקורת מפרופסור אלי כדורי מאוניברסיטת לונדון, שהיה היסטוריון פורץ-דרך של המזה"ת: "הניסיון להביא למודרניזציה של החברה המזרח-תיכונית ולהפוך אותה למערבית גורם נזק העולה על התועלת למזה"ת.... האסלאם מכיר בשתי אפשרויות: מלחמת חורמה ב"כופרים" או כניעת ה"כופרים" ל"מאמינים".... הסכמי שלום עם "כופרים" הם שלב בעוינות הנמשכת עד הכרת "הכופרים" בעליונות האסלאמית.... דו-קיום בשלום, קדושת הסכמים, שלטון הצדק הטבעי וסובלנות הם זרים למזה"ת..."

The Chatham House Version, pp 1-12

ישראל חייבת להסיק מסקנות מהמשגים השיטתיים של הממסד המדיני בארה"ב, לקבל בערבון מוגבל המלצות ותכתיבים של ארה"ב לגבי הסכסוך הערבי-ישראלי, הסוגייה הפלסטינית וצרכי הביטחון של ישראל, ולהתנהל לפי המזה"ת המציאותי (ההפכפך, האלים, העריץ והמתסכל) ולא לפי הרהורי-לב על "מזרח תיכון חדש" ו"שלום עכשיו". ההתפתחויות באפגניסטן, המלחמה בטרור העזתי וההתנהלות הפלסטינית מלמדים שמדינה פלסטינית ביו"ש תהיה מיני-אפגניסטן או מגה-עזה ברכסי הרים השולטים על ירושלים, תל אביב ו-80% מתשתיות ואוכלוסיית ישראל, כולל נתב"ג וכביש .

ככל שארה"ב מצמצמת את נוכחותה הצבאית במזה"ת – הממוקם בין אירופה, אסיה ואפריקה, ובין הים התיכון, הים האדום, האוקיינוס ההודי, הים הערבי והמפרץ הפרסי – כן עולה חיוניות ישראל כמכפלן-עוצמה ייחודי, דמוקרטי, יעיל, ביטחוני, כלכלי וטכנולוגי עבור ארה"ב, ו"סוכן ביטוח חיים" האמין ביותר עבור מדינות ערב הפרו-אמריקאיות.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

אורי הייטנר

1. דיפלומטיה של שליפה מהמותן

כבוד לאומי הוא ערך חשוב, מרכיב משמעותי בביטחון הלאומי של כל מדינה. אצלנו יש הבזים לו. מכנים אותו בלעג מתנשא "זיקפה לאומית". והלועגים הם הראשונים לדרוש מאיתנו להבין ולהתחשב בכבוד הלאומי של כל עם אחר, בין אם הוא אוייב או ידיד שאנו במחלוקת עימו. הגנה על הכבוד הלאומי היא מרכיב במדיניות החוץ של כל מדינה, ועליה להיות מרכיב גם במדיניות החוץ של ישראל.
חתימת הנשיא הפולני על החוק המגביל את תביעות הרכוש של ניצולי השואה, היא פגיעה בכבוד הלאומי של העם היהודי וגם פגיעה אישית בזכויותיהם של שורדי שואה יהודים ויורשיהם, רובם אזרחי ישראל. לכן, ישראל לא יכלה לעבור על כך לסדר היום, לא יכלה לא להגיב. נכון היה לגנות את ההחלטה וגם צעד דיפלומטי כמו הזמנת השגריר להתייעצויות הוא צעד מוצדק ומידתי.
אולם מדיניות חוץ של מדינה היא דבר מורכב ואינו יכול להיות חד-ממדי. לפני כל פעולה מדינית, בין אם זו יוזמה ובין אם זו תגובה, יש לשקול היטב את הנושא מכל היבטיו, לבחון את העלות והתועלת לישראל של כל מהלך, ולהציב אותו בתוך המאזן האסטרטגי הכולל של הביטחון הלאומי של ישראל.
למיטב הכרתי, התגובה הישראלית על החוק הפולני אינה מידתית, ודומה שהיא יותר שליפה מהמותן מאשר תוצאה של תהליך-חשיבה אסטרטגי, הבוחן את תועלתו לישראל. דומה ששר החוץ יאיר לפיד אסר מלחמה על פולין. הורדת דרג היחסים הדיפלומטיים בין המדינות, שלא הוחלט עליה רשמית אך בפועל זאת הפעולה שנעשתה, אינה משרתת את האינטרס הלאומי של ישראל, אלא פוגעת בו.
ישראל היא מדינה במצב מיוחד במינו בעולם. ישראל היא המדינה היחידה שמוטל ספק בעצם הלגיטימיות של קיומה. מדינות החברות באו"ם קוראות להשמדתה, חותרות לכך ואחת מהן אף פועלת לייצור נשק גרעיני כדי לממש את מטרתה. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שניצבת תחת מתקפה של דה-לגיטימציה בעולם. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שעומדת מדי שנה תחת מתקפה של עשרות החלטות עוינות ושרירותיות של עצרת האו"ם ושל ועדות האו"ם שמתקבלות בידי רוב אוטומטי.
בתוך המצב הזה ישראל נדרשת, מיום הקמתה, לתמרן בסבך האינטרסים העולמיים, כדי לשפר את מעמדה הבינלאומי ולקדם את האינטרסים הביטחוניים, המדיניים והכלכליים שלה. האינטרס הישראלי הוא כינון יחסים עם מקסימום מדינות בעולם וטיפוחם, מבלי לפגוע בזכותה של ישראל לפעול על פי הבנתה להגנה על ביטחונה ולמימוש האינטרסים הלאומיים שלה. ישראל שאפה תמיד לכינון יחסים דיפלומטיים גם עם מדינות עוינות. ישראל ניסתה תמיד לקיים יחסי ידידות גם עם מדינות שאנו חלוקים עימן בנושאים רבים, כולל בנושאי הביטחון הקיומיים שלנו. ישראל שאפה ליחסים עם מדינות הגוש המזרחי, גם כאשר הן נעלו את שערי היציאה של היהודים ואף כשהן רדפו את היהודים. ישראל הבינה שככל שהיחסים עם אותן מדינות יהיו טובים יותר, כך היא תוכל לפעול ביתר אפקטיביות למען היהודים החיים בהן. ישראל מקיימת את השלום עם מצרים וירדן חרף העוינות שלהן לישראל, על אף פעולתן נגדה במישור הדיפלומטי תוך הפרת הסכמי השלום, ולמרות התעמולה האנטישמית בתקשורת הממוסדת שלהן. ישראל שואפת לשמור על רמת יחסים סבירה עם טורקיה בהנהגת הרודן האנטי ישראלי והאנטישמי ארדואן.
יחסים טובים עם פולין הם אינטרס ישראלי מובהק. פולין היא המדינה הגדולה, החשובה והחזקה בין מדינות מזרח אירופה, זולת רוסיה, ויש לה השפעה רבה באירופה. שעה שמדינות האיחוד האירופי עוינות את ישראל ונותנות יד לחרמות נגדה, פולין מגלה עצמאות וידידות ואינה שותפה לפגיעה בישראל ולהצבעה האוטומטית נגדה. נהפוך הוא, בשנים האחרונות היא אחת המדינות הידידותיות לנו. האם יש לישראל אינטרס להרוס את היחסים הללו. הרי להרוס יחסים ניתן בקלות. לרקום ולטפח אותם מחדש זו משימה ארוכה וקשה. כבר היום, ימים אחדים אחרי התגובה הישראלית החריפה מדי על החוק הפולני, פולין מאיימת להסיר את תמיכתה בישראל בהצבעות באו"ם. האם זה כדאי?
ומה שמטריד אותי יותר מעצם שאלת היחסים עם פולין, הוא הספק האם נבחנה לעומק התגובה הישראלית. האם נערך על כך דיון בקבינט המדיני ביטחוני, שבחן את הסוגייה על כל צדדיה וגיבש מדיניות? לי זה נראה יותר כמו שליפה מן המותן של שר החוץ ומדיניות שמנוהלת מהבטן, לא מהראש.
ולסיום, התייחסות קצרה לפולין ולשואה. מחנות ההשמדה היו בפולין. רוב יהודי אירופה הושמדו בפולין. אבל מי שביצע את ההשמדה לא היו הפולנים אלא הגרמנים. פולין היתה תחת כיבוש גרמני ואזרחיה סבלו מכיבוש אכזרי. נכון, היו הרבה משת"פים עם הנאצים בפולין. אסור לטשטש את העובדה המזוויעה הזאת ויש להוקיעהּ בכל לשון. אך כדאי לזכור שמשת"פים כאלה היו בכל המדינות תחת השליטה הגרמנית. ויש לזכור שהיו בפולין יותר חסידי אומות העולם מאשר בכל ארץ אחרת. וכל מי שסייע ליהודים ידע שאם ייתפס הוא וכל משפחתו ואולי כל הכפר שלו יוצאו להורג. נשיא פולין לך ולנסה נאם בכנסת והתנצל בפני העם היהודי על שיתוף הפעולה של פולנים עם הנאצים. בפולין נעשות פעולות רבות להנצחת יהדות פולין ולזכר השואה. ויש גם פעולות של מי שמנסים לטשטש ולהשכיח. לישראל יש עניין להיות מעורבת בוויכוח הפנימי הזה, להשמיע את קולה, להשפיע. התנתקות מפולין לבטח לא תשרת את המאבק הזה.
ישראל מקיימת יחסי ידידות עם גרמניה, מדינתו של עם המרצחים, העם שביצע את השואה. ואני תומך בהמשך היחסים הללו ובהידוקם. יחסי הידידות עם גרמניה הם אינטרס ישראלי ויהודי מובהק. אם כך כשמדובר בגרמניה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר כאשר מדובר במדינות אחרות ובהן פולין.

[אהוד: וכדאי להזכיר שמשטרת פריס בצרפת הנאורה הסגירה ברצון רב את יהודי העיר לשלטון הכיבוש הנאצי לשם גירושם למחנות ההשמדה הגרמניים בפולין].

2. צרור הערות 22.8.21
* מביך – השופר בועז ביסמוט פרסם ב"ישראל היום" מאמר שניתן להגדיר אותו במילה אחת: מביך. גם בקנה המידה השופרי של ביסמוט, זה מאמר הזוי במיוחד. הוא קרא לבנט לדחות את ההזמנה לבקר בבית הלבן, כדי לא להצטלם ליד ביידן, הנשיא שהפקיר את אפגניסטן.
כיוון שיותר משביסמוט הוא שופר של נתניהו, הוא שופר של טראמפ, כדאי להזכיר לו, שהנושא היחיד שבו מדיניותו של ביידן זהה למדיניותו של טראמפ הוא אפגניסטן. ביידן מממש לא רק את ההחלטה של טראמפ לסגת מאפגניסטן, אלא גם את תוכנית הנסיגה המפורטת שעיצב ממשלו של טראמפ. מן הסתם, אילו טראמפ היה הנשיא, ביסמוט היה מהלל ומשבח את הנסיגה. את הנשיא שנאמן להבטחתו "אמריקה תחילה" ועל אומץ ליבו לחתוך באבחת סכין את הפלונטר האפגני ובמיוחד את הנחרצות שביציאה בלי להתעכב על כמה אפגנים שרוצים לתפוס טרמפ על הטיסה. הרעיון שישראל תחרים את נשיא ארה"ב הזוי באופן קיצוני. מה שמפריע לביסמוט אינו הלגיטימציה של בנט לביידן, אלא הלגיטימיות של בנט כראש הממשלה, שאותה הוא ושולחו מנסים לערער. הרי הם מנסים לטעון שבנט "לא מדינאי", "לא אפוי" וכו'. תמונותיו של בנט בבית הלבן עלולות, חלילה, לגרום להם לצרבת.

* מי רוצה אפגניסטן ביהודה ובשומרון?

* היהודי האחרון – זבולון סימן-טוב, היהודי האחרון באפגניסטן, מצהיר שבכוונתו להישאר שם, כי "זה הבית". לא. הבית שלך, כיהודי, הוא ארץ ישראל, מדינת ישראל. הוא מזכיר לי יהודים בגרמניה של שנות השלושים. האם יקיץ הקץ על יהדות אפגניסטן בת אלפי שנים? תוהה כותרת כתבה בוויינט על היהודי האחרון באפגניסטן. אני מגדיר זאת אחרת – כאשר זבולון סימן-טוב יעזוב את אפגניסטן ויעלה לארץ ישראל, תוגשם במלואה תפילתם של יהודי אפגניסטן לאורך אלפי השנים: "ותחזינה עינינו בשובך לציון."

* הדדיות ביחסים – נשיא מצרים א-סיסי הזמין את ראש הממשלה בנט לביקור רשמי במצרים. אלו חדשות מצוינות, המעידות על התחממות היחסים בין המדינות. על בנט להיענות להזמנה ולבקר בקהיר. בביקורו בקהיר עליו להזמין את א-סיסי לביקור רשמי בירושלים. ויש להעביר למצרים מסר שישראל לא תראה בעין יפה אי היענות להזמנה. אל לנו לחזור למערכת יחסים נוסח מובארק. בארבע השנים בין ביקורו הראשון בישראל להירצחו, ביקר סאדאת בישראל חמש פעמים. בשלושים שנות שלטונו, מובארק הקפיד לא לערוך ולו ביקור אחד בישראל (למעט גיחונת להלוויית רבין). ובאותה תקופה, נשיאים וראשי ממשלה ישראל עלו אליו לרגל לחלות פניו. חוסר ההדדיות בביקורים ביטא את חוסר ההדדיות ביחסים. ישראל שאפה לקיים עם מצרים שלום חם, כפי שעוצב בהסכם השלום שנחתם עם סאדאת. מובארק הפך את השלום החם למלחמה קרה. על הממשלה לעצב מחדש את היחסים עם מצרים כיחסי הדדיות.

* כלכלה ציונית – גאולה כהן אמרה פעם שהיא לא בעד כלכלה סוציאליסטית ולא בעד כלכלה קפיטליסטית – היא בעד כלכלה ציונית. זו השקפת עולמי. כלכלה שתוצאתה היא קריסת המשקים לאורך גבול עזה – אי אפשר להצדיק בשום "איזמים" למיניהם.

* המאזן הפאתטי של אריאלי – "המתנחלים חוזרים הביתה לישראל" זועקת כותרת מאמרו של שאול אריאלי ב"הארץ". אריאלי חוגג פרסום של הלמ"ס על מאז הגירה שלילי ביישובים הגדולים ביהודה ושומרון ב-2020.
מיד אחרי מלחמת ששת הימים הגה יגאל אלון את תוכנית אלון, תוכנית הפשרה הטריטוריאלית הראשונה. בתוכניתו חמישה יסודות. היסוד הראשון מוגדר בפיו "היסוד המוסרי" – זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. בכל הצגה של התוכנית הקפיד אלון לפתוח ביסוד הזה. משמעותו היא זכותו שאינה ניתנת לערעור של העם היהודי על השטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים, ומכאן זכותה של מדינת ישראל, המדינה היהודית, להתיישב באותם שטחים ולהחיל עליהם את ריבונותה. רק לאחר הנחת היסוד הזה ובכפוף לו, בחן אלון מה האינטרסים הלאומיים של ישראל והפריד בין אזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים, שמאיימים על הרוב היהודי ומסכנים את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ולכן אין לממש בהם את זכותנו, לבין אזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות ולכן אין בהם סכנה והם הכרחיים לביטחונה של מדינת ישראל ולכן יש ליישב אותם ולהחיל עליהם את הריבונות.
גם אני תומך בפשרה טריטוריאלית, המבוססת על עקרונות תכנית אלון, מותאמים למציאות שנוצרה ב-54 השנים מאז נהגתה. אבל ברור לי שגם אזור שאני מוותר עליו הוא ארצי ומולדתי. אני מכבד גם אנשים שתומכים בנסיגה לקווי 4.6.67 למרות המחלוקת העמוקה שלי איתם, כי הם באמת חושבים שזו טובתה של ישראל. איני מכבד מי שמתנכר לכך שאלו חלקי ארץ ישראל. מי שמכנה מעבר של יהודים מביתם ביהודה ושומרון לצד שממערב לקו הירוק "חזרה הביתה", כופר בזכותנו על ארץ ישראל. כי אם אין לנו זכות על מקום כלשהו בארץ ישראל, אין לנו זכות על אף חלק מארץ ישראל.
ובאשר לחגיגה של אריאלי – היא פאתטית. אריאלי טוען שההתנגדות למדינה פלשתינאית נובעת מהטענה שאין פרטנר פלשתינאי ומכך שההתיישבות יצרה מציאות בלתי הפיכה. ברבים ממאמריו הוא "מוכיח" שיש לנו פרטנר לפשרה תוך שהוא מכחיש את סרבנותם של הפלשתינאים להצעות מרחיקות הלכת ביותר של ברק ואולמרט. הפעם הוא רוצה "להוכיח" שההתיישבות ביהודה ושומרון הפיכה. הנה, המתנחלים בעצמם כבר נוטשים. הוא מציג כל מיני תמונות סלקטיביות מתוך הדו"ח שיאוששו את הטענה, אולם השורה התחתונה שלו מעידה עד כמה התזה שלו פאתטית: בשנת 2020 האוכלוסייה היהודית ביהודה ושומרון גדלה ב-10,044 נפש. "זהו גידול של 2.46% בלבד – הנמוך ביותר מאז תחילת ההתנחלות ב-1967!"
נו, נו. אם היה גידול שלילי של 2.46% ב-2020, ניתן היה ללעוג לו על שהוא מנסה לייבש את האוקיינוס בכפית – הוא מתלהב כאשר 10,000 איש מתוך כחצי מיליון איש עזבו השנה. בקצב הזה הוא יצטרך לחיות 500 שנה כדי לחגוג את ניצחונו. אבל החגיגה שלו היא על כך שנוספו רק 10,000 איש בשנה, שבה הצמיחה הדמוגרפית בהתיישבות היהודית היתה הנמוכה ביותר מאז מלחמת ששת הימים. כלומר, גם בשנה שבה, בשפתו של אריאלי, מספר המתנחלים שחזרו הביתה הוא הגבוה ביותר, מאזן ההגירה הוא חיובי. אפרופו "הגירה" – בין הגורמים לגידול הכללי למרות העזיבה שאותה הוא מתאר, הוא מונה את "ההגירה מחו"ל". קטן עליו לדבר על עלייה לארץ. "הגירה"...

* מדרון חלקלק – הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה של רבני צֹהר, קורא לתעדף חולים שהתחסנו על פני חולים שלא התחסנו, במחלקות הקורונה. הוא מסביר זאת בכך ש"אדם אחראי למעשיו, ואסור לבחירתו האישית לפגוע באחרים." אני מעריך מאוד את הרב שרלו, רואה בו בר-סמכא בנושאי אתיקה ומוסר, אנו גם מכירים ומיודדים שלושים שנה, ואני תומך מאוד במאבק למען ההתחסנות ושותף לה. אולם במקרה הזה אני סבור שהרב שרלו טועה, ודווקא בצד האתי והמוסרי של הטיעון שלו. אני חושש מפני המדרון החלקלק של העמדה הזאת.
האתיקה הרפואית קובעת שיש לטפל בכל החולים ללא משוא פנים וכאשר צריך לתעדף בין חולים, השיקול היחיד הוא דחיפות הטיפול וחומרת המחלה. האם נעדיף את הטיפול בחולה סרטן שאינו מעשן על הטיפול בחולה סרטן שמעשן? האם נעדיף טיפול בטובע בחוף מוסדר על פני טיפול בטובע בחוף שאינו מוסדר? אם יגיעו לחדר המיון שני פצועים מתאונה, ניתן עדיפות לפצוע שאינו אשם בתאונה על פני הטיפול באשם? הרי אנו מעניקים טיפול שווה לחייל אוייב פצוע כמו לחייל צה"ל. אז כאן, פתאום, נסטה מן הדרך האתית? ובין חולי הקורונה המחוסנים – האם יש לחקור את רמת ההקפדה של החולים על עטיית מסכות ועל ריחוק חברתי כדי לתעדף את הטיפול בהם? יש למצוא כל דרך לשכנע את הלא מתחסנים לשנות את דרכם ולהתחסן, אך בלי לפגוע באמות המידה המוסריות שלנו.

* הסגר שבנט היה מטיל – אני תומך במדיניותו של בנט, לעשות הכול כדי להימנע מסגר, בשל המחיר הכלכלי, החברתי, החינוכי, התרבותי, הנפשי והבריאותי הכרוך בו. אבל הצגת מדיניותו כנגטיב של מדיניות ממשלת נתניהו, שכביכול ידה הייתה קלה על הדק הסגר, אינה מוצדקת ואינה הוגנת. כאשר בנט קורא לאזרחים להתחסן, להתחסן ולהתחסן כדי למנוע סגר, ומצהיר שאם נתחסן באלול נוכל לשמוע קול שופר בתשרי, הוא אומר, למעשה, שבלי החיסונים הוא וממשלתו היו מטילים סגר. ואין ספק שהוא היה נוהג כך, מתוך אחריות. כלומר, הוא היה נוהג כפי שנהג נתניהו, מתוך אחריות, בשלושת גלי הקורונה הקודמים, כאשר לא היו חיסונים. וסביר להניח שאילו נתניהו היה ראש הממשלה היום, בגל הרביעי, כאשר יש חיסונים, גם הוא לא היה ממהר להטיל סגר.

* לא שאלה פוליטית – בנט צייץ שמי שמתחסן מביע אמון בו ובממשלתו. יש לי אמון בבנט ובממשלתו. אבל כאשר התחסנתי בפעם השלישית – לא היה בכך שמץ של הבעת אמון בבנט, בדיוק כפי שכשהתחסנתי בפעמיים הראשונות לא הבעתי בכך אמון בנתניהו. מעבר לכך שזו אמירה טיפשית – מה שמפריע לי יותר, זה שזו אמירה ביביסטית. זו לא רוח השינוי. הייתי מצפה מבנט לומר את ההיפך: בין אם אתה תומך בי ובין אם אתה מתנגד לי, לך להתחסן. החיסון אינו שאלה פוליטית!

* נתון מדאיג – הנתון על פיו שליש (!) מן המורים והגננות לא התחסנו חיסון ראשון, מדאיג מאוד. לא רק בהקשר הבריאותי – מורה או גננת בלתי מחוסנת בחדר סגור עם שלושים ילדים, שאף הם אינם מחוסנים מפאת גילם. ולא רק בהקשר החינוכי של דוגמה אישית שלילית, בשעה של התגייסות לאומית להדברת המגפה. מדאיגה הידיעה שכשליש (!) מהמורים נוהים אחרי עוכרי מדע למיניהם. בידיהם אנו מפקידים את החינוך וההשכלה של ילדינו, את עתידנו?

* כת הזויה ואנרכיסטית – בכל העולם, מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים מצויים בעיקר בימין, בקרב ציבורים המעריצים מנהיגים פופוליסטים כמו טראמפ. גם בישראל יש כאלה, אבל מה שייחודי אצלנו הוא כת אנרכיסטית הזויה של מכחישי קורונה וסרבני חיסונים בקרב השמאל.

אני מסביר זאת בהשפעתו האדירה של נתניהו על תומכיו ומתנגדיו. גישתו האחראית במלחמה בקורונה, השפיעה לטובה על רבים מתומכיו, שבסיטואציה אחרת היו מכחישי וסרבני, ומאמינים בתאוריות קונספירציה אנטי ממסדיות על דיפ-סטייט בלה בלה בלה, כמו במקומות אחרים בעולם. ובאותה מידה היא השפיעה לרעה על קבוצה לא גדולה, אך צווחנית ובולטת, מקרב מתנגדיו האוטומטיים, שבלי מחשבה הפכה אוטומטית למכחישת קורונה וסרבנית חיסונים ומאמינה בתאוריות קונספירציה אנטי ממסדיות הזויות.

* אבחנה רפואית – מכחיש קורונה וסרבן חיסונים פנאט התעלק עליי בשבועות האחרונים, בתגובות ברוח הכת ההזויה והפנאטית שלהם וניסה להשתמש בדף הפייסבוק שלי, שיש לו אלפי חברים ועוקבים, כבמה להפצת הפייק ניוז ותאוריות הקונספירציה המטורללות של הכת. עם אשפוזו של אביגדור קהלני, הוא כתב בנחרצות שהוא אושפז כיוון שקיבל את החיסון השלישי. מה יש לומר בתגובה על כך? כתבתי לו: "אתה חולה נפש!" הוא התלונן עליי ונחסמתי לשבוע.

* מדיבורים למעשים – בראיון ל"כאן 11" אמר יאיר לפיד שהוא לא נוהג להגדיר עצמו "ראש ממשלה חלופי" אלא שר החוץ, כי אין שני ראשי ממשלה, יש ראש ממשלה אחד, נפתלי בנט, והוא והשרים נותנים לו גיבוי מלא. יפה מאוד! עכשיו עליו לעבור מדיבורים למעשים. קודם כל לפטר את המנכ"לית שמינה למשרד ראש הממשלה החלופי. מיד אחר כך להתפטר מן התפקיד ולאחר מכן ליזום חקיקה המבטלת את הבדיחה הזאת.

* נטע אירופי מנוכר – במאמר ב"הארץ" חיבר איימן עודה את השריפה בהרי ירושלים עם הסרט הדוקומנטרי על גואל אדמת המולדת יוסף וייץ, שהוא גם "אבי היערות" שנטע אורנים בארץ, והגיע למסקנה – "יחד עם קק"ל וייץ עיצב את מדינת ישראל בדמותו של האורן: נטע אירופי המנוכר לסביבתו המזרח תיכונית." זה משפט המפתח לא רק במאמר, אלא בהשקפת העולם שעודה מייצג. היהודים הם נטע זר בפלשתין. הערבים הם הילידים, הם העצים המקומיים, המזרח תיכוניים הטבעיים. לכן האדמה תקיא מכאן את היהודים. יערות הרי ירושלים לא נשרפו כיוון שהאורנים נטועים בהם אלא כיוון שהציתו אותם. ודומני שאף אחד לא ייפול מהכיסא אם יתברר שמי שהציתו את היער הם מצביעי מפלגתו של עודה, ושעודה הוא "הזרוע המדינית" שלהם. באמצע המאמר מופיע פתאום, כאילו בלי קשר, החוק הפולני המגונה, שנועד למנוע משורדי שואה לתבוע את רכושם והניסיון של הפולנים לשכתב את ההיסטוריה. במקרה, הפסקה שלפני כן מדברת על חוק נכסי נפקדים. ובמקרה הפסקה הבאה מבטאת הערכה לנינתו של וייץ, ש"מציבה מראה מול הפנים שלה". את השואה הוא הגדיר "רצח העם מהאכזריים ביותר שידעה האנושות." וברור כמו האש של השריפה מי עוד נכלל בקטגוריה של "מהאכזריים ביותר", במאמרו.

* להלן תוצאות המדגם – ביום חמישי חזר גדעון לוי על הטענה לה הקדיש פשקוויל שלם בשבוע שעבר, לפיה "הישראלי" אינו מאותת כשהוא פונה. כיוון שנסעתי באותו יום למרכז, החלטתי לעשות מחקר שטח – לספור את המאותתים ושאינם מאותתים בכל הדרך מרכזה. להלן תוצאות המדגם: אותתו – 268 נהגים. לא אותתו – 54 נהגים. ובאחוזים: אותתו 83.2%. לא אותתו – 16.7%. אני מודה שאחוז הלא מאותתים היה כפול מכפי שצפיתי ובוודאי מדובר במיספר רב, רב מדי, של נהגים. ובכל זאת, רוב גדול מאוד מקרב הנהגים, 83.2%, מאותת.
זה מעיד בעיקר על שיטת עבודתו ועל רמת אמינותו של התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי. אם כאשר 83.2% מהנהגים מאותתים הוא כותב שרק מיעוט מבוטל מהנהגים הישראלים מאותתים ומכאן ש"הישראלי" לא מאותת וזה מעיד על "אקיבוש" בלה בלה בלה, אפשר לראות מה הערך של כל הבלי אקיבוש בתעמולתו.

* אות השרות – כאשר קראתי על ההחלטה המבורכת להעניק אות השירות למשרתים בלבנון, מתום מבצע "שלום הגליל" ועד הנסיגה מלבנון, לא שיערתי עד כמה אתרגש כשאקבל את האות. זהו אות השירות השלישי שלי. יש לי אות מבצע "שלום הגליל" ואות מלחמת לבנון השנייה. במבצע "שלום הגליל" הייתי בטירונות. הוקפצנו לצפון ערב המלחמה. ערכנו סיורי בט"ש על הגדר לאורך הגבול עם לבנון ואיישנו את מוצב ראש הנקרה. היינו חלק מן המערך הלוחם אך לא נכנסנו ללבנון ולא לחמנו בפועל. מלחמת לבנון השנייה פרצה בשנה שבה פרשתי משירות מילואים ארוך בצנחנים. את אות השירות קיבלתי יחד עם חבריי מנהלי המתנ"סים בקו העימות. לאורך המלחמה פעלתי רבות בתחום החירום והעורף בגולן ובעיקר בסיוע לקריית שמונה וצפת. אמנם לא הייתי בדרג הלוחם, אך בהחלט חשתי שתרמתי למערכה. את אות השירות הזה, קיבלתי על חודשים ארוכים של לחימה קשה ועקובה מדם בתעסוקות מבצעיות בלבנון. ולכן, התרגשתי הפעם במיוחד.
כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי, בין השאר: "הענקת האות היא חובה לאומית ומוסרית. טקסים ואותות אינם רק סממן חיצוני. הם מגלמים הוקרה וכבוד, אבל בראש ובראשונה הם מבטאים את סולם הערכים של העם ושל החברה. אות המערכה אמנם ניתן לאנשים וליחידות, אך הוא מעיד גם על המדינה שמעניקה אותו, מדינה שמסמנת שערכי הביטחון, ההקרבה האישית והתרומה לכלל, הם ערכיה. מדינת ישראל ניצבת בפני אתגרים ביטחוניים רבים, וכדי לשמר צבא איכותי היא חייבת להוקיר ולטפח את שומריה ומגיניה, מתוך העיקרון הבסיסי והערכי – שמי שתורם למדינה מקבל ממנה בחזרה במידה שווה."

* הפלמ"חניקית שתיעדה את מנהיגי לח"י – מקריאת מאמר ביקורת ב"הארץ"-ספרים על הרומן "בין הזמנים" של עדה אמיכל ייבין, למדתי על פטירתה של הסופרת והמחזאית לפני ארבעה חודשים, בגיל 90. לא קראתי אף אחד מהרומנים שכתבה עדה, אבל קראתי שתי ביוגרפיות מעולות פרי עטה: "בארגמן", הביוגרפיה של מייסד לח"י אברהם שטרן "יאיר", ו"סמבטיון", הביוגרפיה של חבר מרכז לח"י והמנהיג הרוחני של הארגון ד"ר ישראל אלדד. יש לציין שעדה, שכתבה שתי ביוגרפיות על מנהיגי לח"י, הייתה בעצמה פלמ"חניקית. הזיקה שלה ללח"י היא פרי נישואיה עם הארכיאולוג וחוקר שירת אורי צבי גרינברג ד"ר צבי ייבין, שאביו, הסופר, הפובליציסט והרופא ד"ר יהושע השל ייבין היה ממנהיגי "ברית הבריונים" ולח"י.
יהי זכרה ברוך!

* ביד הלשון: רמת רזיאל – השריפה בהרי ירושלים העלתה למודעות כמה מיישובי המועצה האזורית מטה יהודה, שהשריפה איימה עליהם וחלקם פונו מתושביהם. אחד היישובים הללו הוא רמת רזיאל. רמת רזיאל הוא מושב עובדים של תנועת חירות-בית"ר, שעלה לקרקע ב-1948. היישוב נוסד בידי לוחמי אצ"ל. הוא הוקם כמושב שיתופי, אך לאחר ארבע שנים הפך למושב עובדים. היישוב מנציח את זכרו של מפקד האצ"ל ונציב בית"ר בארץ ישראל דוד רזיאל (1910-1941) שנפל בשליחות בעיראק מטעם בריטניה, במלחמת העולם השנייה.
אורי הייטנר

אל"ם (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה)

'שומר חומות' מאחורינו – מה הלאה?

חלפו כשלושה חודשיים מאז תום מבצע 'שומר חומות', ונראה כי הנהגת חמאס קיבלה לאחרונה החלטה, לחדש את מלחמת ההתשה נגד תושבי הדרום. בינתיים היא בוחרת לעשות זאת על אש קטנה, ארבעה בלוני תבערה כאן שתי רקטות שם... אלא שכתמיד היא זו היוזמת את ההתגרויות האלימות, שולטת בעיתויין וקובעת את גובה הלהבות. ישראל מגיבה כדרכה, בהפצצת בורות שיגור לא מאויישים, מתקני אימונים נטושים, ומאיימת שתסלים את התגובות, היה והמצב יוסיף להתדרדר. אבל אין צורך בדמיון מודרך על מנת לשער כיצד יתגלגלו הדברים מכאן והלאה... שהרי מה שקורה כרגע אינו אלא פרק נוסף במערכה, שהחלה לפני חמש עשרה שנים עם פינוי גוש קטיף, סיום שלטון הרשות והקמת חמאסטן על גבול ישראל. שהובילה להתנגשות חזיתית בין אינטרסים לאומיים, הסותרים זה את זה מן היסוד, אשר יצרה ריאקציה כזו, שטרם נמצאה דרך ליישבה בשום דרך מקובלת ביחסים הבינ"ל. בכלל זה ניצחון בקרב.
מבלי להיכנס להתפלפלות מיותרת נאמר רק, שאינטרס נעשה לאומי, כאשר הוא זוכה לקונצנזוס נרחב בציבור. והוא מטפס והופך לחיוני, כאשר רוב רובו של הציבור, נענה לקריאת ההנהגה הפוליטית, ומגלה נכונות להקריב למענו כל אינטרס לאומי אחר, בכלל זה רווחתו ושלומו.
השמדת היישות הציונית והקמת תיאוקרטיה איסלמית בין הים לירדן, הינה אינטרס כזה עבור החמאס. עניין העולה מהתנהלותו התוקפנית מאז עלה לשלטון. מסעיפים 6, 9, 11, 15, 32, 34 באמנה הקוראים למחיקת ישראל מן המפה. ומן המוטו של התנועה לפיו: "...מלחמת הקודש היא דרכנו והמוות למען אללה הנעלה במשאלותינו..." הנסמך על עקרון ה- סַבְּר (صبر) ההתמדה, היונק השראה מהמאבק לסילוק הצלבנים, שארך כ-200 שנה.
האינטרס הלאומי של מדינת ישראל מנוגד מטבע הדברים לזה של החמאס, אבל הוא בעל מנעד פרשני רחב הרבה יותר. עניין המתבטא בין היתר בכך, שלצד אי הכרה בלגיטימיות הארגון ולחימה רצופה בו, מדינת ישראל מעולם לא הציבה לעצמה את השמדתו, או לחליפין את סיום מלחמת ההתשה המתנהלת בדרום באמצעים אחרים – כאינטרס חיוני. הדואליזם הדיאלקטי והבלתי מאוזן הזה, מונע מן הצדדים כל אפשרות להגיע לאחדות, שתשכך את גורמי הסיכסוך, ותאפשר להם לחיות בשקט זה לצד זה. בין שמדובר באחדות מוסכמת – הפועל היוצא מהסכם מדיני. בין אחדות כפויה – הפועל היוצא מהשמדת היריב, או הבאתו למצב של כניעה ללא תנאי. שיאלץ אותו להגיע להסדר, העומד בסתירה לאינטרסים החיוניים שלו. כפי שאירע, להבדיל, לגרמניה ויפן במלחמת העולם השנייה בעקבות דרישת הנשיא רוזוולט.
בדומה לערכים, גם אינטרסים לאומיים אינם חד-ערכיים, והם יכולים לסתור זה את זה. תפקיד הממשלה הוא להכריע מעת לעת, איזה אינטרס צריך לקבל עדיפות על חשבון אחרים, ולהפוך חיוני לאור הנסיבות. אפשר להמחיש זאת באמצעות היחסים עם ארה"ב. לישראל כידוע אינטרס חיוני, לשמור מכל משמר על ברית הידידות עם ארה"ב, ולהימנע מעימות חזיתי עם הנשיא ובכירי ממשלו. אבל יש לה גם אינטרסים נוספים הכוללים לדוגמא את הפסקת (או למצער האטת) תהליך ההתגרענות של איראן, את הרתעת החמאס, ואת השמירה על רווחתם ושלומם של אזרחיה בשטחי יהודה ושומרון. אין צורך להרחיק לכת הרבה כדי להביא סימוכין לאינספור עימותים, בין ממשלים ישראלים לאמריקאים, דמוקרטים כרפובליקאים, שהתחוללו כאשר ישראל בחרה להתעלם מתכתיבים אמריקאים – חריפים ככל שיהיו – והעניקה קדימות לאינטרסים, שנתפסו בעיניה חיוניים עבורה יותר בשעתם. עניין המלמד על כך שהמושג אינטרס חיוני הוא מושג גמיש, שניתן להרחיב או לצמצם אותו בהתאם לנסיבות.
מה שמוביל אותנו ללב העניין ולשאלה, האם בעיני ישראל סיום מלחמת ההתשה המתנהלת נגד אזרחיה בדרום הארץ, מקו אשקלון נתיבות מערבה, הוא אכן אינטרס חיוני, כזה המחייב אותה להגיע לאחדות מוסכמת או כפויה עם החמאס. והתשובה לכך, מפתיע ככל שישמע הדבר, שלילית. על מנת להבין זאת יש צורך לחפור בעבר ולהיזכר בתהליכים שהובילו לכך.
חמאס תפס כזכור את השילטון ברצועה לאחר סדרה של עימותים אלימים עם הפת"ח, שהסתיימו בהקמת ממשלה בראשותו במרץ 2006. מהלך שבעקבותיו התגברו באופן משמעותי שיגורי הקסאמים ופצצות מרגמה לעבר ערי ויישובי העוטף. ראש הממשלה דאז אולמרט הוקיע את ההתפתחות, וקרא למעצמות המערב לשגר כוח רב לאומי, שיחזיר את המצב בעזה לקדמותו. מה שכמובן לא אירע.
מכאן ואילך, לצד תגובות צבאיות נקודתיות, החלה ישראל מנהלת מערכה בין לאומית שנועדה לבודד את החמאס ולשלול את הלגיטימציה שלו. בעצה אחת עם אבו מאזן, אף הכריז הקבינט בספטמבר' 2007 על חמאסטן כעל ישות עוינת, ויצר בכך הפרדה דה יורה, בין שלטון חמאס לשלטון הרשות. צוותי משפטנים של משרדי החוץ והבטחון, שבראשם עמדו אז ציפי לבני ואהוד ברק, עמלו על ניסוח הגדרה משפטית מחודשת לרצועת עזה, שתאפשר להטיל עליה סנקציות כלכליות חריפות, שידרבנו את האוכלוסייה המקומית להתקומם ולהפיל את שלטון החמאס.
אך מאום מזה לא אירע. השר יצחק כהן מש"ס, שהשתתף כמשקיף בקבינט אמנם דרש: "...לחבר את השלטר של החשמל בעזה לזנב של כל רקטה. כדי ששלטון החמאס יבין שנפילת רקטה בשטח ישראל אוטומטית מנתקת את החשמל לרצועת עזה..." – ואולם כל עוד הסבו ההתכתשויות סבל בעיקר לתושבי הפריפריה, העדיפו בקריית הממשלה להרבות באיומים, ולהורות לצה"ל לצאת למבצעים מוגבלים, שנועדו להעניש ולהרתיע את החמאס מלחדש את תוקפנותו, ותו לאו.
הגדיל לעשות ראש הממשלה אהוד אולמרט, שהכריז בנאומו בכנס קיסריה, שנערך ביוני 2007 כי: "החיים במדינת ישראל כרוכים בסיכון בטחוני מסוים, ומי שבוחר לחיות במדינת היהודים לוקח על עצמו סיכון זה..." והוסיף מיד כי הוא: "מצפה מתושבי ישראל לזכור זאת – ולהפגין אותה יכולת עמידה בסיכונים ובסכנות שהעם בישראל הפגין בכל 60 שנות המדינה – ובתקופות קשות פי כמה וכמה."
את הנאום סיים בהפצרה שהיפנה לראשי הציבור ומובילי הדעה בכלי התקשורת ההמוניים, לגלות את האחריות המתבקשת, ולא לעודד, אפילו לא בשתיקה, תביעות שלא ניתן יהיה להיענות להן. כשהוא מתכוון בעיקר לתביעה שהועלתה אז, לחזור ולכבוש את הרצועה או למצער – בהמשך לאמירות שיוחסו לקודמו בתפקיד, שרון – למחוק מעל פני האדמה את מחנות הפליטים של ג'בלייה ובית חאנון, מהם יצאה עיקר הפעילות החבלנית באותה עת.
אולמרט ביקש אמנם מכל תושבי ישראל לגלות יכולת עמידה בסיכונים ובסכנות, אבל כיוון את דבריו לתושבי עוטף עזה, לא לאלה המתגוררים בתל-אביב. מן ההגינות לציין כי הפצרותיו נאמרו שעה שמעמדו הציבורי היה בשפל המדרגה, בעקבות מלחמת לבנון השנייה. ושלמרות זאת הוא הורה בהמשך על 'עופרת יצוקה', הגדולה והנועזת בפעולת העונשין שכוונו עד אז נגד החמאס. אבל המדיניות שהתווה בשעתו, נותרה בעינה כמעט ללא שינוי מאז ועד היום.
אולמרט גם טען באותו נאום כי: "מדינה לא יכולה למגן עצמה לדעת, כי אין לדבר גבול." אבל בלחץ התושבים והוראות בג"ץ מוגנו בימיו בתי הספר, ואחריהם היישובים סמוכי הגדר. תחילה עד טווח של 4.5 ק"מ ולאחר מכן עד טווח 7 ק"מ מן הרצועה. בהמשך לכך, באפריל 2011 נכנסה לפעולה 'כיפת ברזל', ולימים נבנה המכשול האולטימטיבי 'זוהר דרומי', שהשלים את האסטרטגיה שגיבשה מדינת ישראל לנוכח המלחמה בגבולה הדרומי. מלחמה שהנציחה את העיקרון לפיו חמאס יוזם, צה"ל מרתיע, תושבי הדרום סובלים... וחוזר חלילה...
כל ההנהגות הפוליטיות, מאז ועד היום, אמנם הכריזו, שדין שדרות כדין תל-אביב, ומיהרו להלל את תושביהם הגיבורים אחר כל סבב לחימה. אך מילים לחוד ומעשים לחוד. רף התגובות של צה"ל התאים עצמו בהדרגה להרחבת טווחי השיגור. מה שסימן לחמאס כי הוא יכול להימנע מענישה מכאיבה, אם יתעלל בתושבי הדרום, וישמור את הרקטות ארוכות הטווח שלו לפגיעה בערים הגדולות.
מאזן ההרתעה הזה גרם לכך, שישראל הפסיקה להתייחס לטרור היום יומי שחוו עשרות אלפי אזרחיה, בתור פגיעה באינטרס חיוני שלה. כלומר כזה המחייב אותה לפעולה נחרצת – מדינית או צבאית – שתיצור אחדות מוסכמת או אחדות כפויה ביחס לחמאס, ותשים קץ למצב.
כשלון הניסיונות להכריח את החמאס לחדול מפעילותו הטרוריסטית באמצעות מהלכים מדיניים, כלכליים או צבאיים, הוביל את ממשלות ישראל בחמש עשרה השנים האחרונות, לאמץ בסופו של דבר מדיניות ביטחון דואלית. ששללה אמנם את לגיטימיות שלטונו דה-יורה, אך התייחסה אליו כריבון הרצועה דה-פקטו, ואויב בר שיח באמצעים אחרים. כזה, שהישארותו בשילטון טומנת בחובה גם יתרונות לישראל, העולים על אותם, שיכולים לצמוח לה מכיבוש הרצועה במלחמה עקובה מדם לשם הפלתו.
בין יתר הסיבות נטען, ששלטון החמאס מנציח את הפיצול המחליש את המחנה הפלסטיני. שהוא מונע אנרכיה ומשבר הומניטרי, שיחייב את ישראל לקבל אחריות על שני מיליון תושבי הרצועה. שהפוקוס הישראלי חייב להיות על תוכנית הגרעין האיראנית, המב"ם, ועל המתרחש בזירה הצפונית, ואחרון, שחמאס הינו הרע במיעוטו, בהשוואה ליתר גופי ההתנגדות, ובראשם הגיהאד האיסלמי והאירגונים הסלפיים.
המדיניות הנזכרת יושמה הלכה למעשה במבצע 'חגורה שחורה' בנובמבר 2019. במהלכו חוסל בסיכול ממוקד מפקד מרחב צפון בארגון הג'יהאד האיסלמי בהא אל-עטא, ונהרגו עוד עשרים וחמישה מלוחמיו, ביומיים של לחימה אינטנסיבית, תוך הסכמה שבשתיקה מצד החמאס, וללא מעורבות מצידו בלחימה. כל זאת אחרי שהנהגתו קיבלה הבטחה, שישראל לא מתכוונת לפגוע בו, או לחדש את מדיניות החיסולים, שנפסקה חמש שנים קודם. דוברי ממשלת ישראל טרחו להבהיר אז, כי מפקד הגא"פ חוסל לא רק משום שהוא היה אחראי לרוב השיגורים לעבר ישראל, אלא גם ובעיקר! – משום שפעילותו איימה לסכל את מאמצי ישראל וחמאס ליישם הבנות, שיובילו לרגיעה ביטחונית ארוכת טווח בגיזרה.
מכאן ואילך רק התחזקה באמ"ן, בשב"כ ובמוסד ההערכה, שישראל לא תוכל בעתיד הנראה לעין למצוא שכן נוח יותר מחמאס. והתגבשה המוסכמה לפיה יחיא סינוואר יוסיף כנראה לצאת די חובתו בשיגור רקטות, פגזי מרגמה ובלוני תבערה לעבר יישובי העוטף מעת לעת, ויסכים לספוג בחזרה תגובות מידתיות מצד ישראל – אך יימנע מעימות נרחב, שיחבל במאמציו לשפר את רמת החיים ברצועה.
בהבנה שהתנהלה במעין קריצות, כוננו החמאס וישראל משוואה פרדוכסלית, שאמנם לא נעדרה פה ושם כמה נעלמים, אך התאימה עצמה לאינטרסים החיוניים של שני הצדדים – ככפפה ליד. חמאס מצידו שימר את ההתנגדות 'המוקוואמה' על אש קטנה, והוכיח לעצמו ולתומכיו בעולם, כי בעיניו מדובר בתפיסת עולם, ולא רק בסיסמא ריקה מתוכן. ומנגד ממשלות ישראל ניאותו להכיל את גלי הטרור שכוונו ליישובי הדרום, ונקטו מדיניות תגובה סלקטיבית. שנועדה למנוע מבעל הבית ברצועה להשתגע, ולפגוע באינטרסים החיוניים עבורן באמת במרכז הארץ. מתוך הערכה שכל סטייה מכך, עלולה להידרדר בקלות למלחמה כוללת, שלא תסתיים בהכרעה חד-משמעית, ועל כן תפגע ביוקרתן.
קל לבוא בטענות להתנהלות הדרג המדיני בחמש עשרה השנים האחרונות, ולגנות אותו על האיפה ואיפה שנהג בתושבי הדרום, בהשוואה לתושבי תל-אביב והמרכז. כמו גם למדיניות התגובה הרופסת בה נקט ביחס לירי רקטות על שדרות ונתיבות – לעומת הנחישות שהפגין על מנת לגדוע ירי כזה לעבר תל-אביב. ולצד זה צריך להודות ביושר, כי חלק גדול מן האשמה נופל על צה"ל, שלא העמיד לרשות הממשלה את הכלים, שיאפשרו לה לנהוג אחרת.
תפקידו של צבא במדינה דמוקרטית הוא לשמש מקל חובלים נגד אויביה החיצוניים. ככזה מצופה ממנו לאיים, להכאיב, לגרום סבל ובמידת הצורך להרוג, את מי שפוגע בשלומם ורווחתם של אזרחי המדינה. אם צבא מסמן שיתקשה מאוד לעשות זאת – אחרי שקיבל לצורך זה תקציבי עתק – הוא מעיד על עצמו שכשל במשימתו. במילים אחרות, כאשר רמטכ"ל מציג לדרג המדיני, שהנזק שעלול להיגרם למדינה, עלול להיות בלתי נסבל, אם יורו אותו לנצח, הוא אינו משאיר למדינאים הרבה ברירות, אלא להתפשר על הרבה פחות מניצחון.
ב'צוק איתן' למשל הציג הרמטכ"ל דאז בני גנץ לקבינט מצגת, שהודלפה לעיתונות וזכתה לתואר 'מצגת האימים'. בה התריע כי כיבוש הרצועה יוביל לאבידות כבדות ביותר לכוחותינו, נוסף על בידוד בינלאומי, נזק כלכלי עצום וסכנת התלקחות אזורית. נטען כי המצגת של צה"ל גרמה גם לשרים הניציים ביותר בקבינט, שקראו לפני כן בפומבי לכבוש את עזה ולהכריע את חמאס, להתנגד לכך. שכן: "אף שר לא רצה להיות אחראי לדבר כזה." בקיצור, אי אפשר לבוא בטענות למדינאים, שלא ניצלו כלי, שלא היה מסוגל לענות על הציפיות ממנו. כזה, אם לומר את האמת, היה המצב עד למבצע 'שומר חומות', שהיווה מבחינה זו תפנית מבורכת.
שיגור הרקטות לעבר ירושלים, שהוביל כזכור למבצע 'שומר חומות', טרף כמדומה את הקלפים. אין לדעת מה עבר במוחם של מנהיגי החמאס, כאשר החליטו לשבור את הכלים, ולסגת מן ההסכמות הלא כתובות, וכללי המשחק שגובשו מאחורי הקלעים עם ישראל. האם היה זה המשבר הפוליטי המתמשך אצלנו, שדירבן אותם להעז יותר. או שמא ההידרדרות הנוספת במעמדה של הרשות, בעקבות החלטת אבו-מאזן על ביטול הבחירות. אולי מאבקי הכוחות הפנימיים בינם לבין עצמם.
דבר אחד ודאי, הנהגת החמאס פירשה את המדיניות הישראלית הפייסנית כלפיה בשלוש השנים האחרונות כחולשה. שניתן לנצלה לשם קידום מעמדה בעולם הערבי ובחברה הפלסטינית, והחליטה לקחת הימור, שעלה לה ביוקר. שכן, וכפי שהוכחנו במקום אחר, מבצע 'שומר חומות' היה מבצע מוצלח לאין שיעור מאותם מבצעים של 'עופרת יצוקה' ו'צוק איתן'. התחקירים הצה"ליים שהתבצעו בשבועות האחרונים במטכ"ל ובפיקוד דרום מעלים, כי חמאס הופתע מעוצמת התגובה הצה"לית, ונותר מתוסכל מחוסר יכולתו לממש את יעדיו הצבאיים (זולת אחד – שיבוש החיים מקו תל-אביב דרומה). הוא גם נפגע קשות מבחינה חומרית, בעקבות עצירת הזרמת הכספים מקטאר, שהותירה את קופתו מרוקנת.
נכון לרגע זה רחובות עזה הרוסים, אוכלוסייתה מוכה, סולר זורם במשורה והפסקות החשמל ברצועה ארוכות מן הרגיל. בקיצור מה שהיה רע קודם, הורע עוד יותר. ועם זאת החמאס לא הוכרע, והוא אינו מראה סימנים שהוא מתכוון לשנות את תפיסת העולם הלוחמנית המנחה אותו. והראיה, שיגור בלוני התבערה והרקטות לעבר יישובי העוטף בחודש האחרון. והשאלה המתבקשת היא – מה ישראל צריכה לעשות מכאן ואילך.
ובכן בפני ישראל עומדות שלוש אפשרויות.
הראשונה – המשך המדיניות הקיימת, מתוך תקווה שבסופו של דבר חמאס יותש בעצמו, ויפסיק את מלחמה ההתשה שהוא מנהל נגד יישובי הדרום.
השנייה – הגעה לאחדות מוסכמת עימו, שתכיר בלגיטימיות שלטונו, ותעניק לו אפשרות לשלוט על גבולות הים והאוויר שלו, בתמורה להפסקת הלוחמה והתפרקותו מנשק כבד.
והשלישית – יצירת אחדות כפויה, שמשמעה חיסול כוחו הצבאי ברצועה, או לחליפין הבאתו למצב שבו הוא ייכנע ויוותר על האינטרסים החיוניים שלו, ובראשם מלחמת הקודש נגד ישראל.
ננתח כל אחת מן האפשרויות ונציג את יתרונותיהן וחסרונותיהן.
המשך המדיניות הקיימת פירושה המשך הפקרת תושבי הדרום, ויציאה למבצע צבאי נרחב אחת למיספר שנים, לשם הרתעת החמאס, כל אימת שיחליט לשבור את הכלים. 'עוד מאותו דבר' מהווה מבחינות רבות את הפיתרון הנח ביותר לבעייה, להלכה אך לא למעשה. שכן פירושו למעשה המשך התבססות בבוץ העזתי. כל מי ששקע פעם עם ג'יפ בבוץ יודע, שמה שהכי מקשה על היציאה ממנו, היא העובדה, שכל לחיצה על הגז, רק מעמיקה את ההתחפרות הגלגלים ואת שקיעת הרכב.
כך עלה בגורל הניסיונות לצאת מן הבוץ העזתי, באמצעות בריחה. מה שאירע פעמיים, בשנת 1994 ובשנת 2005. רחבעם זאבי התנבא בנאומו בכנסת ב-11 מאי 1994 כי "יצאנו מעזה, אבל עזה נכנסה אלינו, והיא תרדוף אותנו בכבישי ישראל, בכפרינו ובערינו, ומי שברח משאטי ומג'באליה מאימת נערי האבנים ו'ניצי הפתח', יברח מפניהם גם מלוד ומרמלה, וגם מירושלים."
ניבא... וידע מה ניבא. גם האסטרטגיה שהחליפה את אסטרטגיית הבריחה, לא הועילה הרבה. ההתחפרות בבוץ העזתי הלכה והעמיקה ועימן הבעיות הביטחוניות. לא הועילו הפיתויים הכלכליים להשקעה בתשתיות הקורסות, לא הגדרות המשוכללות שנחפרו לגובה ולעומק, לא כיפת ברזל שביצועיה הלכו והשתפרו מסבב לסבב. גם לא הינסיונות ללמד את החמאס לקח, באמצעות העמקת הפגיעה הנקודתית בבכירי הזרוע הצבאית ובנכסיהם.
דבר לא הצליח לדכא את רוח המוקאוומה. ההיפך הוא הנכון! שורות הארגון נתעבו, יחידות קומנדו, מפעילי רחפנים, סייבר ומשגרים רב-קניים הצטרפו ברבות הימים בששון למערכה. ועוד היד נטויה. יש רגליים לסברה כי בלא פיתרון שורש לבעייה, תפגוש מדינת ישראל בסבבים הבאים רקטות הנושאות ראשי נפץ מדויקים שיגיעו עד חיפה.
אם להמשיך את האנלוגיה שפתחנו בה, נראה שרצועת עזה היא מעין ביצה מתוחכמת, שכל הניסיונות לצאת ממנה באמצעות 'קונץ פטנט', רק הוסיפו למצער לכוח היניקה שלה.
אם אין די בכך, בחינה אובייקטיבית של המצב מעלה, כי החמאס לא שילם בראייתו מחירים בלתי סבירים על מלחמת ההתשה שהוא מנהל מול ישראל. מבחינות רבות ההיפך הוא הנכון. שהרי זולת נזקים צבאיים וחומריים שספג בעצמו, בכלל זה 'מות קדושים' של כאלף וחמש מאות מלוחמיו, שיבוש זמני של הפעילות הכלכלית המצומצמת, ופגיעה בחייה ותנאי חייה העלובים ממילא של האוכלוסייה הכנועה ברצועה – לא נחלשה אחיזתו בשטח כהוא זה מאז תפס את השלטון. ייתכן אפילו שההיפך הוא הנכון. והראיה נחישותו להוסיף להתכתש עם ישראל האדירה, ולצאת מן העניין פעם אחר פעם עומד על רגליו, ומכריז על ניצחון אלוהי. מה שהפך אותו בדעת הקהל הערבית לגיבור ההתנגדות, נערץ אפילו מחיזבאללה, המתהדר בהישגי העבר שלו, אך ירא מנחת זרועו של צה"ל.
מדאיגה לא פחות היא המשמעות התיאולוגית הסמויה, הגלומה בהמשך ה'מוקוואמה', עבור מאות מיליוני מוסלמים בעולם, הכמהים לחורבנה של ישראל ומתמוגגים מהכרזות הניצחון של החמאס, המעבירות את המסר, לפיו המאבק ביישות הציונית, המתנהל ב'דאר אל-חרב' ( دار الحرب ) – רחוק מאוד מסיומו, על אף ולמרות חוזי השלום שנחתמו בינה לבין ממשלות האזור.
בעיני צוררי ישראל מקהיר ועד מאלזיה, מאבקו של החמאס מהווה אות ומופת לכך, שמדינת ישראל נותרה פצע מדמם בלב 'דאר אל-אסלאם', ומצוות מוסלמי מאמין היא להלחם בה, על מנת להמאיס על תושביה את החיים עד שיעזבוה. אם לסכם את העניין, המצב הקיים יכול להימשך עוד ועוד מבחינת חמאס, הקוצר בראייתו יותר הצלחות מכישלונות. מה שאי אפשר לומר על המדיניות הישראלית, הטעונה שינוי דחוף, ענין שנדון בו בחלק השני של המאמר.
אל"ם (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה)
Moshebd1@gmail.com
המשך יבוא

עקיבא נוף

הֶם שׂוֹרְפִים יְעָרוֹת



הם שׂוֹרְפִים יְעָרוֹת,
הם חוזרים לשממה,
ואנחנו – קודחים באֵרות לתקומה;
מבעירי בְּעֵרוֹת
הם שבים למידבר,
ואנחנו – לַפֶּרח, לִבְנוֹת, לַמָּחָר.

הם שורפים יערות
ואנחנו נוטעים;
הם גּוֹדְעִים צַמָּרוֹת
ואנחנו בוראים.
כיושבי מערות,
שׁוֹדְדֵי הדרכים,
עובדֵי מדורות
בארצי משתלחים,
פוצעים את גופה להופכה מְלֵחָה,
וצורבים בגופה – אדמה חרוּכה.
כמו הַלֹּא-אֵם ההיא,
בִּרְצוֹתָה נקמה,
"גם לַך, גם לי, לא תְּהִי –
תיגָזֵר על הארץ שממה."

מול האֵש אז שמעתי חלל הדממה,
כשלא קם אף אחד מ"נוטפי המוסר",
צדקנים, בוועידות ומעל כל בימה,
לא קם איש של אוֹר וְאף צַּו לא נימסר –
לעצור את שׂוֹרְפֵי הקידמה.

הם שורפים יערות, הם סוֹתְרים הבניין,
ואנחנו פותחים לְמֵימֵי מַעְיָן;
ובין מַיִם חיים לבין אֶפֶר חָשׁוּך –
זו מהוּת הסיכסוך.
עקיבא נוף

ב"ה

יואל בן-נון ואסתר בן-נון לבית ראבּ

דניאל ראבּ עולה משיקאגו לארץ-ישראל
יהודה ראב ז"ל עלה לארץ עם אביו בסמוך לחג השבועות התרל"ו (1876), הקים עם החבורה את פתח תקווה, וחרש את התלם הראשון באדמת הנביאים.
צדוק ראב ז"ל עלה לארץ עם אשתו אחרי ההצלה מן השואה, בימי חודש אלול התש"ה (1945), והקים עם חבריו את משואות יצחק בגוש עציון.
דניאל ראב – נכד של אשר ראב ז"ל (אחיו של צדוק) עלה לארץ בימי אלול התשפ"א (2021), עם הטלית והתפילין של סבו אשר ז"ל, והוא מצטרף לגרעין 'צבר' שהולך לטירת צבי, בדרך להתגייס לצה"ל, וחולם על סיירת כמו 'צבר' ישראלי.
דניאל גדל בשיקגו – סבא שלו היה רופא, אביו ודודו רופאים, וגם הוא בדרך – כבר סיים תואר ראשון בביולוגיה מולקולארית באוניברסיטה של אילינוי.
אבל הניצוץ הראבי התלקח בקרבו – "באמריקה," הוא אומר, "אני יכול להרגיש יהודי אם אני מתפלל, כשאני הולך לבית כנסת או לובש ציצית, אבל אני רוצה להרגיש יהודי כל הזמן, כל החיים, וזה אפשר רק בארץ ישראל – "
באוניברסיטה מצא את עצמו במאבק קבוע מול שונאי ישראל, ובטקס קבלת התואר אף עמד עטוף בדגל ישראל, אבל שאיפת חייו החלה לראות אור בעלייה לארץ כחבר גרעין 'צבר', לקיבוץ ולצה"ל.
בזכות הקורונה זכינו לארח אותו בביתנו באלון שבות שבגוש עציון, לשבוע ימים של בידוד – לחוש שמחה משמיעת העברית שהוא מתאמץ ללמוד ומשתדל לדייק בנטיית פעליה המסובכת, ולהקשיב להשקפת עולם ציונית מוצקה משורשי משפחת ראב.
בשבת הראשונה באה גם אחותו נינה ראב, שכבר ביקרה בארץ כמה פעמים, וכעת סיימה בארץ כמה חודשים בחופשת הלימודים – נפשה יוצאת לעלות, אלא שעדיין היא צריכה לסיים את לימודיה באותה אוניברסיטה של אילינוי, אולם עיניה נוצצות כל פעם שהיא מדברת על העלייה לארץ בעוד כשנתיים. ההתרגשות אפפה אותנו.
התרגשנו במיוחד מחוויית העלייה לארץ, שהרי אנחנו כבר נולדנו בארץ, שנתיים לפני המדינה, ואני אסתר (ראב, לימים בן-נון) נולדתי ממש כאן בגוש עציון, כבת הראשונה בקיבוץ משואות יצחק.
תוך כדי הטיסה שהביאה את דניאל לארץ, התברר שבאותה טיסה מגיעה עוד משפחה של עולים, והם יגיעו לבית השכנים שלנו (עם קיר משותף) – תיאום מדהים של השגחה מיוחדת – הם הגיעו באותו הרכב משדה התעופה, ועל המדרכה התארגנה קבלת פנים מרגשת במיוחד עם דגלים ובלונים, בריקוד ובשירת "ושבו בנים לגבולם".
ברוך השם שזכינו!
יהי רצון שנזכה לראות גם את אחיותיו, ותשובנה גם הבנות לגבולן.
ה' ישמור על דניאל ראב ויצליח דרכו, בקיבוץ טירת צבי, בצה"ל ובחיים בארץ.
יואל בן-נון ואסתר בן-נון לבית ראבּ
[אסתר היא בתו של צדוק ראב]

*
ב"ה י"א באלול התשפ"א 
לאהוד בן עזר שלומות,
בהתרגשות אני שולח לעיתון הלא-נידח את מה שכתבנו על עלייתו משיקגו לארץ של דניאל ראב, נכד של אשר ראב ז"ל, שהיה אחיו של צדוק ראב ז"ל.
בברכת הארץ והעולים, 
יואל בן-נון 

ליואל ואסתר היקרים,
תודה על המידע. אביא אותו בגיליון הקרוב של "חדשות בן עזר". אם דניאל ראב דובר עברית, ואם יש לכם כתובת מייל שלו, אנא שילחו לי ואביא אותה גם לידיעת תפוצות חלקים אחרים במשפחה שאולי ירצו ליצור קשר עימו.
יש לי הרבה חומר על משפחת ראב בעברית שאוכל לשלוח לו, כמו הספר שלי על יהודה ראב בן עזר "פרשים על הירקון", שאותו יש לי גם בקובץ של תרגום אנגלי שמימן בשעתו אלכס ראב אך לצערי לא נמצא לו מו"ל.
שלכם,
בברכת שנה טובה,
אהוד

יואל ואסתר: שלחנו את מה שכתבנו לדניאל ראב לטירת צבי, וענה לנו בעברית:

יואל,
כל כך מרגש. דבר אחד שאולי מעניין להוסיף, שמשפט אחד שחשבתי ופילוספתי עליו במשך השנים לקראת העלייה שלי הוא ״שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחֹלמים״ – מה זה אומר היינו כחֹלמים בכלל? הבנתי שזה אומר, כשיהודי חוזר מגלות לגאולה, הגלות הוא כמו חלום. כשמישהו מתעורר מחלום (אפילו חלום שמרגיש כל כך אמיתי) אנחנו שוכחים במהירות את הפרטים וכמעט כל החלום במלואו. זה בדיוק כמו הגלות מרגיש אחרי עלייה, להתעורר מחלום מעורפל ולחזור לחיים, איך יהודי אמור לחיות. לחיות בארץ שלנו, לדבר השפה שלנו, להתנהג כיהודי גואל (חזק וגאה), כמעט כמו הגלות לא קרה בכלל, אבל תמיד זוכרים, אז לעולם לא לשכוח שפעם לא היה ככה. ככה זה להיות כחֹלמים.
קצת מחשבות שלי.
דניאל ראב

מרדכי ניסן

הנכּבה היתה צודקת

מאז תחילת ימי הציונות הראו והפגינו הערבים ככלל בארץ ישראל סלידה, קנאה ומיאוס, עוינות ואלימות, רצחו יהודים, השחיתו גופות, שרפו שדות ויערות, גנבו מכוניות והשחיתו רכוש, העלילו עלילות, גייסו את העולם נגדנו, דקרו בסכינים, רגמו רכבים, הרעילו מאכלים, אנסו נשים, הטרידו ילדות, פוצצו מסעדות ואוטובוסים, ריגלו ובגדו, תיעבו את דגלנו ושנאו את חיילינו, שיקרו, רימו, ביזו, השמיצו, וניצלו. הטרוריסטים שלהם פגעו ביהודים בתוך בתים ובדרכים, היללו רוצחי יהודים, חטפו צעירים יהודים, צברו נשק, רצחו מעסיקים, שיבשו שנת הליל בקריאת המואזין הרועשת – ומה עוד יעשו מוסלמים מאמיני אללה הרחמן?
הערבים דוחים בשאט נפש את מדינת ישראל – כפושעת, גזענית, קולוניאליסטית, גזלנית, כובשת. והערבים עדיין פה, איתנו.
המאבק מולם היה מגיע לסיומו אילו כל ערביי הארץ התייהדו, התבוללו, או עזבו. אז היה שקט וביטחון. הערבים כציבור לעולם לא יכירו הכרת-אמת בזכות הקיום הלאומי של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. הלכידות השבטית הערבית, יחד עם תחושת העוול שספגו מהיהודים – מונעות השלמה ושלום. לא התרצו בתש"ח, לא אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967, לא בהסכם אוסלו ב-1993, ולא יתרצו גם בעוד 300 שנה. הם לא יוותרו, יתפשרו, יתרככו, יתחרטו, יסלחו, ישכחו. לעולם לא. כי הם מאמינים בקנאות שאדמת ישראל זו פלשתין מולדתם, ועל היהודים לצאת ממנה.
אין סיכוי להזיז את הערבים-ככלל מילימטר בכיוון קבלת המדינה כלגיטימית. לא פרנסה ולא השכלה, לא זכויות ולא פריבילגיות, לא מינויים ולא תקציבים, לא חוגי ספורט משותפים ולא עמותות ידידות, וגם לא למידת השפה הערבית – אין באלה לקעקע את הסרבנות הערבית – אלא בכוחם להיפך, להחריף ולהסלים את הסרבנות. הערבים הם אנשים רציניים, מאמינים בקוראן ובמסורת האסלאם. כל הארץ שלהם, ואללה בצדם.
מצעד האיוולת היהודית-ישראלית נמשך דורות. למרות מלחמות וטרור, הסכמים מופרים והבטחות חלולות, והטחת כזבים כמו "אקצה בסכנה" או ישראל מדינת אפרטהייד, היהודים לא מודים בעובדת תמידות הסכסוך. לשקר יש רגלים והאמת נעדרת. אנו עדים למקרה מיוחד של תודעה מזויפת, הכחשה עצמית, בריחה מהמציאות.
ערבי רוצח יהודי... אה, לא כל הערבים ככה. נכון. אונסים בחורה יהודייה... אה, לא להכליל. מציתים בית... אה, זה רק בודדים ששורפים. חוסמים דרכים ומאיימים על יהודים – אבל אתמול קניתי קילו תפוחים מערבי נחמד. ערבים מתנהגים בפראות... זה מיעוט שולי. יש מקרי התפרעות בבריכת שחייה או בפארק... אה, לא כולם ככה. יש גם רופאים, רוקחים, מרצים, ועיתונאים, מקרב ערביי הארץ.
די לדמיונות והזיות, די למחרחרי אוטופיה, די לחיבוק האוייב, די לשפיפות קומה, די להעריף טוב על אוכלי חינם. די לסבול ציבור בקירבנו שמבעבעת שנאה בליבו. אילו יכלו הערבים, היו מחוללים מהדורה של תרפ"ט בתל אביב. שלא יהיו לכם אשליות, יהודים.
יהודי: לך לשדה וליער, לך להר ולעמק, לך לכביש – והאיום עלול לארוב לך בהפתעה. כמו במעיין דני, ליד המושבה מגדל, עין יעל, ערד, ושביל של טל מנשה.
בא אני להדגיש: הנכּבה בזמנו ובדיעבד היה צודק ונחוץ... אבל לא מספיק. היו זמנים שאדם נהנה מחופש ביטוי, להביע דעתו ללא מורא, או לציין עובדה ללא כחל וסרק. הנה דברי משה סמילנסקי משנת 1914, איש רחובות שהאמין בדו-קיום בין יהודים וערבים, אבל לא נרתע לומר מה שעל לבו. סוג של מוטו ללא צנזורה: "יש לנו עסק עם עַם פראי למחצה... וזהו טבעו: אם יחוש בך כוח – ייכנע לך וישמור גם את שנאתו לך בליבו. ואם ירגיש בך רפיון – ימשול בך."
מאז חלפו יותר ממאה שנה, ויעברו אלף, ולא יימצא משפט יותר מדויק סוציולוגית, פסיכולוגית ולאומית, כדי לשפוך אור על סבך היחסים בין יהודים לערבים בארץ ישראל.
מרדכי ניסן

יערה בן-דוד

שֶׁבֶר פָּנִים שָׁט בְּמַיִם עֶלְיוֹנִים*



א. זמן עגוֹל
צִפֳּרֵי מַגֵּפָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם מְנַקְּדוֹת שָׁמַיִם,
שְׁמֵי לֶחֶם נִקּוּדִים.

סִיזִיפוּס לֹא יָדַע שֶׁיֵּלֵךְ מֵעַצְמוֹ עַד הֲלוֹם –

כְּמוֹ מַחֲלָה שֶׁמְחַפָּה עַל מַחֲלָה אַחֶרֶת
מִזַּן נָדִיר, מְשֻׁבָּח עוֹד יוֹתֵר.

ב. אל גַעַת
כְּבָר בַּבְּרִיאָה שֶׁלּוֹ עִרְסֵל מִיכֵּלְאַנְגְ'לוֹ גַּעְגּוּעַ חוֹלֶה
בַּמִּרְוָח הַקָּטָן הַבָּטוּחַ בֵּין שְׁתֵּי הָאֶצְבָּעוֹת,
וְהָיְתָה הֻלֶּדֶת תְּהוֹמִית.

שָׁנִים עָבְרוּ. תִּקְרַת הַקַּפֶּלָה הָעַתִּיקָה הַגְּבוֹהָה נִמְחֲקָה מִצִּיּוּרוֹ,
תְּשׁוּקַת הַמַּגָּע כֻּסְּתָה טִיחַ חָדָשׁ אָפוֹר.

שֶׁבֶר פָּנִים שָׁט בְּמַיִם עֶלְיוֹנִים

* פורסם בכתב העת "גג" גיליון 50

נאיל זועבי

סופרים אותם רק כשהם כבר אינם

סופרים אותם כל יום, ספירה מהירה, כמעט נסתרת, סופרים אותם מבליעים שם ומשפחה משובש וממשיכים הלאה.

סופרים אותם בגמגום, בבושה, מתאמצים להסתיר את החרפה, רק ריח העשן היוצא מרובה ההרג מזכיר אותם.

סופרים אותם רגע לפני הררי ההבטחות הריקות, רגע אחרי גלגול העיניים ומגלגלים אותם לתהומות הנשייה.

סופרים אותם, ממספרים את הכמות משווים לשנה החולפת, לחודש הספציפי, הפכו אותם לשיעור מיותר בסטטיסטיקה והסתברות.

סופרים אותם ומאומה לא קורה, דבר לא משתנה, הכול נשאר אותו דבר, מוות, הלם, הבטחות, הלוויה, צער, שכחה.

סופרים אותם, את המתים, את החיים אין סופרים, אין מצילים, אם מגנים, רק מביטים בפניהם, אנשים בלי שמות ושואלים מי הבא בתור.

מעשה הרצח בקרב ערביי ישראל הוא פצע מדמם, דימום בלתי פוסק, ואין מי שישים חוסם עורקים לעצור את המוות הבא ברחובו של כפר ברחובה של עיר. ממשלות ישראל לדורותיהן השאירו את דילול האוכלוסייה הערבית בישראל בידי הערבים עצמם, איחלו זה לזה בהצלחה ויצאו לטיול ארוך.

הראשון שזיהה את הסכנה האורבת לאזרחי מדינת ישראל יהודים וערבים כאחד היה ראש הממשלה בנימין נתניהו, אשר הפנה משאבים עצומים לרווחת ערביי ישראל, נתניהו היה הראשון שהקים עשר תחנות משטרה בתוככי הערים והכפרים הערביים למרות ההתנגדות הקשה והחמורה של חלק מראשי הרשויות וחברי הכנסת מהרשימה המשותפת. נתניהו זיהה את הסכנה הגדולה, סירב להצטרף למקהלת הסופרים את המתים ועל אף הפרובוקציות מצד המכונים 'מנהיגי הציבור הערבי' בכנסת ישראל, החליט להתמיד ביוזמה לייצר ביטחון אישי לאזרחי כפר כנא כמו לאזרחי כפר קאסם.

על פי התוכנית שטוו בנימין נתניהו וצוותו תהליך הגברת הביטחון האישי מחד וטיפול נקודתי בארגוני הפשע מאידך היו אמורים לחולל את המפנה המיוחל עד לשינוי המצופה. לצד המאבק העיקש וחסר הפשרות במיגור הפשע והעבריינות הוכנה תוכנית חינוכית ערכית אשר היתה אמורה להיות מוטמעת מגיל גן ועד בכלל, חינוך לכבוד האדם, חירותו, שיוויון, כבוד לאחר ועוד. יחד עם שלושת זרועות אלה היה אמור תהליך השינוי להתרחש.

כיום, כשהממשלה החדשה מזרימה מיליארדי שקלים לתנועת 'האחים המוסלמים', מבלי יכולת פיקוח ובקרה לאן יגיעו סכומי עתק אלה, ומעניקה הטבות מפליגות לרשימה המשותפת, השותפה הכמעט גלויה בממשלה הישראלית-הפלשתינאית הראשונה – אנו נותרים עם הצהרות ריקות מתוכן, דיבורי סרק, הבטחות כזב, ורצח בלתי פוסק ברחובות הערים האדומות מדם במגזר הערבי.

התהליך המבורך והמשמעותי אשר הוביל ראש הממשלה בנימין נתניהו והחל להניב פרי חייב להימשך, אסור לאפשר למתיימרים לייצג את הציבור הערבי ישראלי להמשיך לפזר הצהרות ריקות מתוכן בעוד הגויות נערמות ברחובות הזעם של ערי האימה והפחד.

נאיל זועבי

תמר מחלין

בוקר סתווי



הַבֹּקֶר מִתְגַּלֶּה לִי מַרְאֶה סוּרֵאָלִיסְטִי,
שְׂמִיכַת עֲנָנִים מִתְמַתַּחַת בִּתְנוּעָה אִטִּית,
מַעֲלִימָה בִּנְיָנִים וְעֵצִים.
רָעַם אַדִּיר מַרְעִיד אֶת הַתְּרִיס,
הָרָקִיעַ הוֹפֵךְ לְמַמְטֵרָה מִתְפָּרַעַת
מְּפַזֶּרֶת מֵימֶיהָ עַל מוֹרְדוֹת הַכַּרְמֶל.

רֵיאוֹתַי שׁוֹאֲפוֹת אֶת הָאֲוִיר הַנקי,
הַשָּׁמַיִם מַכְחִילִים, שֶׁמֶשׁ מְפֻיֶּסֶת
מְשַׂרְטֶטֶת שוב אֶת דְּמוּתָהּ שֶׁל הָעִיר.
הָהָר מִתְנַעֵר מֵעֲטִיפַת הָעַרְפִלִּים,
חוֹשֵׂף הֲדָרוֹ.

חִיַּכְתִּי, הַטֶּבַע יוֹדֵעַ לְהִתְחַנְחֵן
בִּקְרִיצָה שׁוֹבְבָה
משמחת לַב.

משה גרנות

על הלל ברזל: מיניי עד זלדה, ומשלונסקי עד אבידן

"תולדות השירה העברית מחיבת ציון ועד ימינו"

כרך י"ג – תוספות: מורשה ותמורה,

ספריית פועלים, 2018, 1152 עמ'

כרך י"ד – תוספות: חדשנות ומהפכנות,

ספריית פועלים 2019, 1008 עמ'

[חלק ראשון של המאמר]

אינני מאמין שמבקר, ויהיה זה המוכשר ביותר, יצליח להביא לידיעת הקוראים, ולו שמץ מתוך 2160 העמודים של שני הכרכים האלה שבחתימתו של הלל ברזל – וכל זה בתבנית המצומצמת שרצנזיה מאפשרת. לכן אני מרשה לעצמי לא להתייסר על המעט שאני אצליח לסקור בשורות הבאות. אבל לפני הכול שתי הערות:

1. הכותרת המשנית של שני הכרכים "מחיבת ציון ועד ימינו" עלולה להטעות, שכן בכרך י"ג סוקר המחבר את השירה העברית מימי יניי ואלעזר קליר, דרך שירת ימי הביניים בספרד ושירת ההשכלה, כולל שירתו של יל"ג, שחל אצלו שינוי לאחר "סופות בנגב", ועל כן שירתו המאוחרת תיחשב כבר לחלק משירת חיבת ציון.

2. התכנים של שני הכרכים שלפנינו מוגדרים כ"תוספות", כי הרי על ביאליק וטשרניחובסקי כתב ברזל כרכים מיוחדים (1990, 1992); כנ"ל על שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג (2001), על האקספרסיוניזם של אורי צבי גרינברג ויצחק למדן (2004), כרך על יונתן רטוש (2006), מונוגרפיה על אמיר גלבוע (1984), אמיר גלבוע מופיע גם בכרך המוקדש לו, לאבות ישורון וליהודה עמיחי (2007), כרך שלם (992 עמודים!) על נתן זך (2018), כרך על דויד אבידן ויונה וולך (2018), כרך על ש. שלום, זלדה ואבא קובנר (2008).

אני מזכיר ספרים אלה, מתוך ספרים רבים אחרים שחיבר הלל ברזל, משום שעל המשוררים המוזכרים לעיל יופיעו בכרכים שלפנינו "רק תוספות".

כיוון שכאמור, אין כל סיכוי שאצליח לסקור את כל השפע המצוי בשני הכרכים, אני מרשה לעצמי לדלג מעניין לעניין, ולאו דווקא בסדר שהדברים מובאים בהם, ואתחיל דווקא מהסוף – הדיון של המחבר במניפסטים של ח"נ ביאליק ("גילוי וכיסוי בלשון", 1915), יעקב שטיינברג ("השורה", 1925), אורי צבי גרינברג ("כלפי תשעים ותשעה", 1928), ונתן זך ("זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית", 1966); ארבעת המניפסטים נידונים בכרך י"ד, עמ' 838-727.

הלל ברזל מקדים סיכום קצר ומהימן של כל אחד מהמניפסטים, ורק אחר כך מצביע על אי ההלימה שבין הנטען ובין המציאות הפואטית, ולבסוף הוא מצביע על כך שבעל המניפסט עצמו כתב בסוגות שאותן הוא מבקר. אביא לדוגמה את א"צ גרינברג השופך אש וגופרית על הסופרים העברים השואלים סוגות מהאירופים, ואינם נוקטים בדרך המקראית הפטורה מהכלא הפרוסודי הזה, והוא גם מצביע על משוררים שעושים כן: ביאליק, טשרניחובסקי, פיכמן. ברזל מצביע על כך שאצל א"צ גרינברג עצמו ניתן למצוא שירים שקולים במשקל שאול מאירופה, וכן בלדות, ואפילו סונטות (ראו כרך י"ג עמ' 833-786).

כיוון שבשני הכרכים האלה הלל ברזל סוקר את תולדות הספרות העברית, הוא מצא לנכון לסקור את אלה שעשו את המלאכה הרבה הזאת לפניו, והוא פותח בי' קלוזנר ופ' לחובר, מזכיר את ח"נ שפירא, י' צינברג, פ' דליטש, א' שאנן וכו' עד יעקב שביט וזהר שביט. אחר כך, למרות הכתוב בכותרת המשנה, הוא סוקר את השירה העברית מיניי ואלעזר קליר ועד י"ל גורדון, לו הוא מקדיש בצדק פרק מיוחד שכן מדובר במשורר שערך מהפיכה במחשבה היהודית בת זמנו, ולמרבה הצער, גם למחשבה של חלק גדול מעמנו עד היום הזה. יל"ג לחם בחרי-אף כנגד החומרה האבסורדית של העולם הרבני, לחם כנגד דיכוי האישה על פי צווי ההלכה, לחם לפתיחות כלפי תרבות העולם, לחזרה לנורמאליות, לעבודת כפיים, לפרודוקטיביות, לקבלת עול מלכות, ללימוד שפת המדינה, וויתור על העול האבסורדי של הנבואה (המושווית לרבנות בת זמנו). פואמות כמו "קוצו של יוד", "שומרת יבם", "אשקא דריספק" ו"שני יוסף בן שמעון", הלוואי שמשוררים היו כותבים כמוהן היום לנוכח הסגירות החרדית כלפי כל דבר קידמה, כלפי אמנות, ספרות, כלפי חובות שמטילה על אזרחיה המדינה. וכן, צריך לזכור שאחרי "סופות בנגב", שינה יל"ג את קו שירתו מהטפה להשכלה (לימוד שפת המקום, התערות בחברה המקומית, פרודוקטיביות) לקו המאפיין את משוררי חיבת ציון ("אחותי רוחמה").

דברים מאלפים ימצא הקורא על ההשוואה שבין הדיווח של ההיסטוריון ש' דובנוב על פרעות קישינוב ובין ההיגד השירי של ביאליק על אותו האירוע עצמו ("על השחיטה" "בעיר ההריגה" – כרך י"ג עמ' 528-480). אדלג על הניתוח המעניין של "הציץ ומת" ו"מתי מדבר", ואתרכז בשירי האהבה האסורה: "מכתב קטן לי כתבה", "הולכת את מעימי", "לנתיבך הנעלם", ואני מודה שנעלבתי בשמה של אירה יאן על כך שביאליק הגדול מצא לנכון לכתוב את המילים הבלתי הוגנות עליה כמי שעסק לה "עם מכחול ושפופרת." (כרך י"ג עמ' 391).

אעשה כאן הפסקה קצרה ואציין שנדהמתי מהעובדה שהלל ברזל כתב 992 עמודים על נתן זך, ללא הערת שוליים אחת (כתבתי על הכרך הזה ב"גג", גיליון 45, קיץ 2018, עמ' 166-161), והסתבר לי שכך נהג ברזל גם בספרים קודמים שלו שקראתי. הייתי משוכנע שבדרך המיוחדת הזאת, שאינה מקובלת על חוקרי ספרות, ינהג גם בשני הכרכים שלפנינו, אבל בעמ' 418 חזר ברזל לדרך הרגילה במחקר הספרותי, ומכאן ואילך, בשני הכרכים, יש הערות שוליים למכביר.

המחבר מוצא די הרבה נקודות מפגש בין ביאליק, משורר ארון הספרים היהודי, ובין טשרניחובסקי, המשורר "היווני": שניהם מאמינים שהיהדות עליונה על שאר הדתות ("על ראש הראל" של ביאליק ו"שלוש אתונות" של טשרניחובסקי), שניהם כותבים ברטט על רצחנות הגויים כלפינו ("על השחיטה" ו"בעיר ההריגה" של ביאליק ו"ברוך ממגנצא" ו"בלדות ורמייזא" של טשרניחובסקי), אלא שהאהובה אצל ביאליק מדומה לשכינה ("הכניסיני"), ואילו טשרניחובסקי כותב על אהבה יצרית ("עשתורתי לי..."). ביאליק פונה בשירתו אל הנעלם ("זוהר", הבריכה", "הציץ ומת"), טשרניחובסקי סבור שחיי רוח לו (לעמנו) אין די ("אני מאמין"). טשרניחובסקי סבור שאלוהי ישראל הוא זקן שכבלו אותו ברצועות של תפילין ("לנוכח פסל אפולו"), ומסתבר שגם לביאליק יש הרהורי כפירה לספרים הישנים ("רקב אתם, מתי עולם / ושריד אין לכם בארץ חיים") שבני ישראל כבולים בהם ("לפני ארון הספרים").

טשרניחובסקי כתב חמישה שירים על שאול המלך, והוא אף מרמז שמלך זה ראוי להיות המשיח, ולא דויד. המחבר משווה את דמותו של שאול בתנ"ך, בפיוט, אצל המחזאי המשכיל יוסף האפרתי, אצל טשרניחובסקי, אצל אסתר ראב, דן פגיס, אמיר גלבוע, יהודה עמיחי ונתן זך (כרך י"ג, עמ' 126 ואילך)

המחבר מצביע על כך שאורי צבי גרינברג היה בראשית דרכו אימפרסיוניסט, מושפע מג' שופמן, ואף פירסם את ביכורי יצירתו ב"סנונית" ששופמן ערך. לא הכרתי את הסיפור המעניין "הנסיעה" שכתב אורי צבי בן ה-17 ביידיש ב"סנונית", מסתבר שהמעבר לכתיבה אקספרסיוניסטית אירעה עם עלייתו ארצה. לכך נוספה גם הערצה לשירתו של וולט ויטמן, שלא היה כבול לכלאי הפרוסודיה האירופית המקובלת.

מקום מיוחד בכרך מוקדש ל"רחובות הנהר", ובעיקר ל"הקבר ביער" ו"פסח גויים", שבהם מחויבת נקמה – לשחוט את השוחט! לא קידוש השם – מלחמת השם! ביאליק אינו יכול להעלות על דעתו נקמת דם ילד קטן ("על השחיטה"), ואילו א"צ גרינברג מחייב לשחוט את המוז'יק הרוצח באותה הסכין עצמה שבה ביצע את הרצח. וכן קשה שלא להתקומם כנגד דבריו הבוטים של אצ"ג על נשים ("אימה גדולה וירח").

"מסדה" של יצחק למדן היתה פואמת חובה בימי לימודיי בבית הספר, קראו את הטקסט המפעים הזה מעל בימות הקיבוצים והמושבים, וחלוצי העלייה השנייה והשלישית (שהיה לי הכבוד להכירם) ראו בכתוב את עלילת חייהם. הלל ברזל מציין כי הטופוגרפיה של מסדה היא בעצם הטופוגרפיה של ירושלים, הגם שיצחק למדן מכריז על עצמו כעל כופר הבועט בכול ("ברתמה המשולשת"). הכתיבה ב"מסדה" היא ללא ספק כתיבה אקספרסיוניסטית, ואילו בקובץ "במעלה העקרבים" יש נטייה חזקה לאימאז'יזם. אחד השירים המאלפים של יצחק למדן המנותחים בכרך הוא "בלדה על האני הלז".

את ש. שלום, המצהיר על אתיאיזם, ובדומה ליונתן רטוש הוא מבדיל בין יליד הארץ ליהודי הגלותי – אותו המחבר מעמת עם זלדה, ששירתה טבולה באווירה דתית-מיטאפיזית, בשירתה של זלדה יש מילים מעולם הקבלה והחסידות. שירי השבת הם הלוז של הקובץ "פנאי", ומסתבר שבעיניה השבת הפכה לפצע אחרי מות "המלך", הלא הוא בעלה חיים מישקוביץ'. לעומת ש. שלום, ברור שאצל זלדה שליט התבל הוא האל, ול"אני המשוררת" יש ערגה להתאחד עם האין-סוף. מהבחינה הזאת זלדה היא יחידה מבין כל השמות בשני הכרכים.

בהקשר של שירתה של זלדה מציין הלל ברזל שהשבת מופיעה בשירתו של ביאליק ("שבת המלכה", "אימי זיכרונה לברכה", "שירתי"), אבל אינה מוזכרת בי"ג העיקרים של הרמב"ם, ברור שלא ב"אני מאמין" של טשרניחובסקי, ויל"ג אפילו גינה את הנביאים שאסרו משא בשבת. ב"שבת העולם" של ש. שלום יש הסתייגות מהתורה היהודית, ובשיר "וידי משה כבדים" מוחשת המשיכה לעמלק שהוא בעל יצרים, וחסר איסורים, וזאת הסיבה שידיו של משה כבדו.

משה גרנות

המשך יבוא

[אהוד: בל נשכח כי הלל ברזל, וכמוהו נורית גוברין – לא נמצאו ראויים לזכות בפרס ישראל בחקר הספרות העברית, וזה מראה עד כמה הידרדרה פלאים יוקרתו של הפרס, שהיה בעבר חשוב מאוד עד שנפל ונעשה שולי ומגוחך. עד היום גם סמי מיכאל לא זכה בו! אולי אם היה אישה היה לו סיכוי גדול יותר!]

יונתן גורל

פגישה עם לאה גולדברג

כשיצא לאור ספר שיריי הראשון "משירי התקווה הטובה", שעורכו היה יהודה עמיחי, פניתי ללאה גולדברג וביקשתי להעניק לה את הספר באופן אישי. באותה תקופה היא גרה ברחוב וושינגטון בירושלים והסכימה לקבלני בביתה. תוך הענקת הספר לידיה התפתחה שיחה על שירה ועל כתיבת "שיר טוב". הייתי נרגש. היא דפדפה, הודתה, נפרדתי מלא תודה וסברתי שגורלו של הספר יהיה כמו אצל דב סדן שלדבריו, שם את הספר בספרייתו באיצטבה העליונה בספרייתו. הוא לא התייחס אליו.

כעבור זמן, קבלתי מכתב מלאה גולדברג שהוא מעשה מחשבת של אמן-מורה. במכתב היא מסבירה מדוע בחרה בשיר "משולח זקן". דבריה מתייחסים לפיגורטיביות ב"כתיבה טובה". היא כותבת ששיר צריך להחזיק "סיפור" שמן הסתם יצור את מבנה השיר ויעניק לו משמעות. במכתב, היא הביעה הסתייגות – היא "לא עיינה באופן מלא ומעמיק, כך שדבריה חלקיים וטעונים השלמה."

באותו זמן קראתי וחזרתי וקראתי בקובץ שלה "ברק בבקר" והיתה לנגד עיניטי "התמונה" שהיא דיברה עליה כמו במחרוזת "שירי סוף הדרך" או "פצעי אוהב" או "שירי היונה והשושן" או "משירי ארץ אהבתי" או "אהבת שמשון" ועוד.

השורות האלמותיות שבחריזה ב"שירי סוף הדרך" –"למדני אלוהיי, ברך והתפלל / על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל." "למד את שפתותיי ברכה ושיר הלל / בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל" – הן המנון רליגיוזי לחיים, התפעמות של משוררת מודרנית ש"מחדשת" את ספר תהילים בליריות מאופקת וחודרת ללב.

יותר לא ביקרתי אצלה, גם כשנקרתה לי אפשרות לבקרה בביתה החדש ברחוב אלפסי. עם זה אותה פגישה, הבלתי אמצעיות שבה, הפשטות שבאמירה מעמיקה ובדרך של מישלב גבוה רווי קונוטציות, נשארה כלפיד מאיר דרך...

יונתן גורל

יונתן גורל

בין השורות

ציפור על עץ נושם

ושורק

הד מרחב מתכנף

להתעופף

הולכי רכיל

גומאים מדרכות

בדרך לסמטאות

שם יאבדו

בין השורות

וייעורו בין אשמורות

מי יעלה קומה

להתקרב לשמיים

ומי יירד

להתרחק מעצמו

בהכירו כל משוגתו

אלה שנשכחו

אתה נישא על כנפי חלום

שלא יתגשם

גשם יירד וירטיב עלעלים

ואדמה תרווה

שיחים אחרים

יפריחו פרחים צבעוניים

ועונתם תהיה רווה ופרחונית

אלה שנשכחו מרגל אדם

בשבילי דרדר קוצני

יתעייפו לבדם בעמידה צולעת

וזרועות חלולות יושיטו

בתפילה לא נשמעת

יונתן גורל

מיכאל רייך

קוֹלוֹת הַחַיִּים



בְּחוּצוֹת הַיְּשׁוּב שָׂרְרָה דִּמְמַת לַיְלָה תְּקֵפָה
לֹא עָלוּ בְּאָזְנַי
אִוְשַׁת עָלִים מֻכֶּרֶת אוֹ יִלְלַת גּוּר חֲתוּלִים מִזְדַּמֵּן,
אַף לֹא צָהֲלוֹת נְעָרִים חוֹגְגִים אוֹ, לְהַבְדִּיל קוֹלוֹ שֶׁל בַּעַל נִרְגָּז –
זוֹ הָיְתָה שְׁעַת כֹּשֶׁר נִפְלָאָה לְהַאֲזִין
לְקוֹלוֹתַי שֶׁלִּי הַפְּנִימִיִים,
לְזַעֲקוֹת הָאֲדָמָה הַשְּׁבוּרָה,
לְאַנְחוֹת עַנְפֵי הָעֵץ שֶׁנֻּסְּרוּ זֶה לֹא מִכְּבָר - - -
הֶאֱזַנְתִּי הֵיטֵב לַדְּמָמָה סְבִיבִי שֶׁלַּאֲמִיתוֹ שֶׁל דָּבָר
לֹא הָיְתָה בְּאֱמֶת מֻחְלֶטֶת,
כִּי עָלָה קוֹל מִסְתּוֹרִי מְלַחֵשׁ מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן
אֲשֶׁר הֻפְרַע רַק עַל יְדֵי תִּקְתּוּק הַשָּׁעוֹן;
בַּבֹּקֶר יָרַדְתִּי אֶל חֶלְקַת הַגִּנָּה הַקְּטָנָה
וְגִלִּיתִי שֶׁזַּרְעֵי הַצְּנוֹנִית נָבְטוּ.

נעמן כהן

מחכים לברברים

מעצב תורת המלחמה הצרפתית במלחמת העולם הראשונה, גנרל פרדינאן פוש, טען שהרצון לנצח הוא תנאי ראשון לניצחון. בלשונו: Victoire, C'est La volonté  – הניצחון הוא הרצון. ראשית דבר צריך לרצות לנצח.
תושבי אפגניסטן (אין עם אפגני ואין אומה אפגנית, אלא קיבוץ של שבטים) והצבא האפגני הגדול שהקימו האמריקאים לא רצו לנצח. וכשיש כוח אבל אין רצון – מפסידים. עתה ניצב העולם כולו מול מדינה מוסלמית בנוסח איראן דעא"ש והחמאס, המייצאת לעולם כולו טרור וסמים. והעולם יכיר בהם ויקבל אותם. כי גם ארה"ב וגם האיחוד האירופי לא רוצים לנצח.

שר החוץ של האיחוד האירופי, הספרדי ג'וזף בורל,
מתרגל לכל דבר
שר החוץ של האיחוד האירופי, ג'וזף בורל, הצהיר מייד ש"טליבאן ניצחו במלחמה ולכן עלינו לדבר איתם." את הדברים אמר בורל לאחר כינוס חירום של שרי החוץ של האיחוד האירופי. בורל הסביר זאת בטענה כי המהלך חיוני כדי למנוע משבר הומניטרי במדינה ולאפשר את חילוצם של מי שמבקשים לעזוב את אפגניסטאן. בהמשך חידד בורל את דבריו והבהיר כי לא התכוון לכך שהאיחוד האירופי יכיר בטליבאן באופן רשמי, אלא יצטרך לדבר עם הארגון כדי לנסות ולהגן, בין היתר, על הנשים והנערות. "גם בשביל זה, אנחנו צריכים להיות איתם בקשר."
https://www.haaretz.co.il/news/world/LIVE-1.10118844
כדאי לזכור כי האיחוד האירופי (גיא בכור קורא לו "איחוד הרוע עם הטיפשות") המכיל כמובן גם את אירא, מיהר לגנות את ישראל על חיסול אבי הפצצה האיראנית, וכינה זאת "פשע פלילי המנוגד לעקרון כיבוד זכויות האדם שהאיחוד מאמין בו." בהודעה שפירסמה דוברת האיחוד נכתב כי "הנציבות העליונה מביעה את תנחומיה בפני המשפחות של ההרוגים ושולחת איחולי החלמה לפצועים."
https://m.ynet.co.il/Articles/5852095
כך גם התבטא הנציב העליון לענייני חוץ והגנה מטעם האיחוד, ג׳וזף בורל,
https://rotter.net/forum/scoops1/668897.shtml
כזכור הספרדי "הצדיק" וה"מוסרי" הזה, ג'וזף בורל, האקטיביסט הפרו-איסלמי, תומך איראן המתנגד לכל סנקציות נגדה, הכריז כבר ב-2018: "צריך להתרגל לעובדה שאיראן רוצה להשמיד את ישראל. --- איראן רוצה למחוק את ישראל, אין שום דבר חדש בזה. צריך לחיות עם זה."
מחיקת ישראל משתלבת לפי האיחוד האירופי עם "כיבוד זכויות האדם שהאיחוד מאמין בהם."
https://www.maariv.co.il/journalists/opinions/Article-706810
אנחנו כמובן לא נתרגל לזה. אם רוצה סניור בורל הספרדי באמת להיות צדיק עליו לתת דוגמה ולהחזיר ראשית כל את ספרד לכיבוש ערבי-מוסלמי, ולפחות שיחזיר למרוקו את האי פטרוזיל הזעיר.

המסקנה מנטישת ארה"ב את אפגניסטן
שנים רבות מנסים האקטיביסטים הפרו-איסלמים לשכנע את ישראל לסגת מיו"ש ולהקים שם מדינה ערבית-מוסלמית (אשפית או חמאסית) כאשר ארה"ב תהיה הערובה לביטחון ישראל וצבא אמריקאי יישב בבקעת הירדן.
אין לזה כל ערך. בטחון ישראל יובטח רק ע"י צבא ישראל (בתנאי שירצה לנצח). על בקעת הירדן להישאר תמיד בריבונות ישראל. ואין ריבונות ישראלית בבקעת הירדן ללא יישובים ישראליים, לכן המסקנה הראשונית מאפגניסטן היא סיפוח בקעת הירדן למדינת ישראל בהתאם לתוכנית אלון-רבין-טראמפ, ועיבוי ההתיישבות בה.

קרי לנתניהו – קחו את המודל שלנו מאפגניסטן
על רקע ההשתלטות המהירה של הטליבאן על אפגניסטן וקריסת הצבא הענק שבנו האמריקנים, גורמים במערכת המדינית נזכרו כי שר החוץ האמריקני לשעבר, ג'ון פורבס קרי, ניסה בשעתו לקחת איתו את בנימין נתניהו לביקור באפגניסטן.
קרי, שמשמש כיום כשליח ממשל ביידן לסוגיית האקלים, היה מזכיר המדינה מטעם ממשל אובאמה. בשנים 2014-2013 הוא ניסה ליזום הסדר בין ישראל לרש"פ, ומאמציו כללו מסע דילוגים בן כ־20 ביקורים בירושלים ובבירות נוספות באזור. קרי ניסה לשכנע את ההנהגה הישראלית באותה עת, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון משה סמולינסקי-יעלון, כי ניתן לסמוך על כך שארה"ב תכשיר את הכוחות הפלשתיניים כך שניתן יהיה להפקיד בידיהם את שמירת הביטחון ביהודה, בשומרון ובבקעת הירדן. רעיון נוסף שהעלה היה הסתמכות על נאט"ו או על כוחות אמריקניים.
נתניהו דחה מכל וכל את הרעיון שישראל תישען על כוחות זרים, אך קרי לא ויתר. שני מקורות מדיניים סיפרו ל"ישראל היום" כי באחת הפגישות הציע קרי לנתניהו לבוא איתו לביקור סודי באפגניסטן, ולצפות שם בצבא האפגני שאומן וחומש על ידי ארה"ב. הוא רצה שנתניהו ייווכח בעיניו שניתן לסמוך על כוחות מקומיים שקיבלו את ההכשרה המתאימה כמי שמסוגלים לשמור על הביטחון.
נתניהו דחה את ההצעה, בהתאם לעמדתו העקרונית שלישראל אסור להסתמך על כוחות זרים לשמירת ביטחונה.
https://www.israelhayom.co.il/news/geopolitics/article/4066434/
האם ההמשלה הלא-ציונית של בנט-למפ-לפיד-עבאס תעמוד בפני הצעות דומות של ממשל ביידן הרואה עצמו כממשיכם של אובאמה-קרי?

האם הפשטונים מהם בא הטליבאן הם צאצאי עשרת השבטים?
חוקרים רבים סבורים שכן, והבריטים במאה ה-19 אף קראו להם "יהודים", האם הם בחינת "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו"? הנה קראו עליהם: "יהודי הטאליבן: האם שבטי ישראל האבודים חיים באפגניסטן?"
https://www.israelhayom.co.il/article/577909

כיצד להפוך את מדינת היהודים למדינה מוסלמית?
גם בישראל האקטיביסטים הפרו-איסלאמים מחכים לברברים. אלו הנאבקים להפיכת מדינת היהודים למדינה מוסלמית אינם חדלים ממאבק למען קבלת מיליוני מסתננים מוסלמים מאפריקה, קבלת "זכות השיבה" לארץ של ערבים-מוסלמים, ועכשיו במסווה של "הומניזם" הם פותחים בקמפיין חדש. הבאת 39 מיליוני אפגנים לארץ.
העיתונאי "ההומניסט" ברק רביד, יצא בקריאה הבאה: "אל מול הקטסטרופה האנושית בקאבול, ישראל צריכה לקלוט פליטים מאפגניסטן. החתימה של משרד החוץ על הצהרת התמיכה האמריקנית בעם האפגני היא צעד ראוי אך לא מספק. נוכח התמונות המזעזעות שמגיעות לאחר כיבוש טליבאן, ישראל צריכה להצטרף לשאר מדינות המערב ולקלוט פליטים אפגנים, ובמיוחד כאלה שיהיו יעד לרדיפה. למהלך יכולה להיות גם חשיבות מדינית."
https://news.walla.co.il/item/3454666
חברת הכנסת "ההומניסטית" מטעם מר"צ, גבריאלה לסקי-שוץ, העולה ממקסיקו, במקום לדאוג לזכויות הזאפאטיסטים במקסיקו, פירסמה קריאה: "השתלטות הטליבאן על אפגניסטן מעמידה מאות אלפי אפגנים בסכנה לזכויותיהם ולחייהם. פניתי לשר החוץ וראש הממשלה החליפי, יאיר לפיד, בבקשה לפתוח את שערי מדינת ישראל ולקלוט פליטים. זה יהיה המעשה האנושי וההומינטרי לעשות."
https://twitter.com/gaby_lasky?ref_src=twsrc^google|twcamp^serp|twgr^author
צביעותה של גבריאלה לסקי-שוץ עוד עולה מדרגה כאשר היא כותבת: "התוכנית 'שש עם' רצו לראיין אותי היום על ההסתה לרצח נגדי ע"י שפי פז. אבל מה, רצו לראיין מיד אחרי את שפי פז. אמרתי למפיק שזה לא סביר שנותנים במה למי שמסיתה לרצח ורוצה לפגוע בי, ושלא אסכים להתראיין במצב כזה."
גברת גבריאלה לסקי-שוץ, האם את מתבדחת? את כותבת ש"לא סביר שנותנים במה למי שמסיתה לרצח" וזאת בשעה שאת נותנת במה, ומייצגת טרוריסטים שלא רק מסיתים לרצח יהודים, אלא גם רוצחים, האין גבול לצביעותך?
https://twitter.com/gaby_lasky/status/1427987809957208066
הבעייה הגדולה היא שבדומה לאפגניסטן בציבור הישראלי ישנם רבים שאינם רוצים כלל לנצח. רבים רוצים להפסיד. רבים מחכים לברברים. וכאן אי אפשר שלא להיזכר בשירו האלמותי של היווני תושב אלכסנדריה במצרים, (שכיום ריקה מיוונים) קונסטנטינוס קוופיס.

מחכים לברברים – קונסטנטינוס קוופיס
− לְמַה אֲנַחְנוּ מְחַכִּים, לָמָּה נֶאֶסַפְנוּ בַּכִּכָּר?
הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם.
− מַה פֵּשֶׁר חֹסֶר-הַמַּעַשׂ שֶׁל אֲסֵפַת-הַמְחוֹקְקִים?
לָמָּה יוֹשְׁבִים הַמְחוֹקְקִים בְּלִי לְחוֹקֵק דָּבָר?
כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם.
מַה צֹּרֶךְ בְּחֻקֵּיהֶם שֶׁל הַמְחוֹקְקִים?
כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הַבַּרבָּרִים יְחוֹקְקוּ אֶת חֻקֵּיהֶם.
לָמָּה הִשְׁכִּים שַׁלִּיטֵנוּ לָקוּם עִם שַׁחַר?
לָמָּה הוּא יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר הַגָּדוֹל
עַל כֵּס מַלְכוּת, לְפִי כְּלָלֵי הַטֶּקֶס, כֶּתֶר עַל רֹאשׁוֹ?
כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וְהַשַּׁלִּיט מְחַכֶּה לְקַבֵּל פְּנֵי מַנְהִיגָם.
הִתְקִין אֲפִלּוּ מְגִלַּת קְלָף לָתֵּת לוֹ
מַעֲנִיק לוֹ תְּאָרִים וְשֵׁמוֹת רַבִּים.
− לָמָּה שְׁנֵי הַפְּקִידִים הָעֶלְיוֹנִים וְהַפְּרֶטוֹרִים יָצְאוּ
בְּכָתֳנוֹתֵיהֶם הַמְרֻקָּמוֹת, הָאֲדֻמּוֹת?
לָמָּה עָנְדוּ אֶצְעָדוֹת עִם אַבְנֵי-אֲכָטִיס רַבּוֹת
וְלָמָּה לָהֶם הַטַּבָּעוֹת עִם הָאִיזְמָרַגְדִים הַבּוֹהֲקִים?
לָמָּה בִּידֵיהֶם מַקְלוֹת כֹּה הֲדוּרִים
גֻּלּוֹתֵיהָם מְגֻלָּפוֹת בְּכֶסֶף וּבְזָהָב?
כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וּדְבָרִים כָּאֵלֶּה עוֹשִׂים רשֶׁם עַל הַבַּרְבָּרִים.
− לָמָּה הַנּוֹאֲמִים הַמְצֻיָּנִים שֶׁלָּנוּ אֵינָם עוֹלִים
לָשֵׂאת דְּבָרִים מֵעַל בָּמוֹת כְּמִנְהָגָם מֵאָז?
כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וּנְאוּמִים נָאִים מְשַׁעְמְמִים אֶת הַבַּרְבָּרִים.
אֲבָל לָמָּה מִתעוֹרֶרֶת לְפֶתַע בֶּהָלָה
וְקָמָה מְהוּמָה (כָּל הַפָּנִים הִרְצִינוּ)
לָמָּה מִתְרוֹקְנִים פִּתְאוֹם רְחוֹבוֹתֵינוּ, כִּכְּרוֹתֵינוּ
הַכֹּל שָׁבִים לְבָתֵּיהֶם נְבוֹכִים עַד מְאֹד?
כִּי יָרַד הַלַּיְלָה ולְאֹ בָּאוּ הַבַּרְבָּרִים
וְכַמָּה אֲנָשִׁים שֶׁבָּאוּ מֵאֵזוֹר הַגְּבוּל אוֹמְרִים
שֶׁאֵין בִּכְלָל בַּרְבָּרִים בַּסְּבִיבָה.
מַה יִּהְיֶה עַכְשָׁו עָלֵינוּ בְּלִי הַבַּרְבָּרִים?
הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הָיוּ אֵיזֶה פִּתְרוֹן
[1898]

תרגום מיוונית: יורם ברונובסקי
הערת המתרגם: השיר נכתב בנובמבר 1898, פורסם ב-1904 בקונטרס פרטי. זהו בלי ספק הידוע בשירי קוואפיס, שכותרתו היא מטבע מהלך בספרות ובעיתונות ימינו. אף שתמטית, וכמעט כרונולוגית, אפשר לראות בו שיר הפותח את שירת המאה העשרים, הנושא הוא בעצם אחד הנושאים המובהקים של השירה הדקדנטית, בעל זיקה לשירו של פול ורלן Langueur, שטור-הפתיחה שלו ("אני אימפריה גדולה התמה לשקוע...") נתן לתקופה את שמה: דקדאנס. גם אצל קוואפיס, כבשירים רבים אחרים על הנושא, המעמד הוא באיזו עיר שבאימפריה הרומית המאוחרת, המטה ליפול, שעומדים לפלוש אליה הברברים. בשנת 1983 פרסם יורגוס סאווידיס פתק מתוך הניירות המצויים ב"ארכיון קוואפיס", פתק הכתוב אנגלית, ובו נאמר: "היו לי גם ספקות מסוימים בנוגע ל'מחכים לברברים', והנה מצאתי אצל רנאן את הסברה שהופעתם החוזרת היא אפשרות."
http://readingmachine.co.il/home/articles/1200038896
https://www.yekum.org/2010/11/עדיין-מחכים-לברברים/

מתנות בלי יועמ"ש?
"פרק חדש וחם נפתח גם ביחסים עם עבדאללה מלך ירדן," מספר לנו בחדווה נחום בורשטיין-ברנע, ("ידיעות", 20.8.21) "השבוע שלח המלך מתנה לאשתו של בנט, גילת: קמח מיוחד שפותח ויוצר בארצו. מכיוון שאשת ראש הממשלה היא קונדיטורית, המתנה יאה לה..." ומיד מוסיף בורשטיין-ברנע, "וגם לא גוררת אחריה חשדות פליליים. אם יש קמח, אולי תהיה תורה."
האם יתערב היועמ"ש? הרי העבר ירדנים קיבלו מבנט הטבות במיליונים מעבר להסכם איתם, וגברת בנט מקבלת קמח, האם אין בכך מתנת שוחד "שלח לחמך על פני המים?" אתם יכולים לתאר איזו מהומה היתה מתחוללת לו שרה היתה מקבלת מתנה מהמלך?
ומה יאמר בנט בוושינגטון? מוסיף בורשטיין ברנע? "בנט יכול, כמובן, לשאת את הנאום שהיה נושא מן הסתם אילו היה עדיין באופוזיציה: מה שקרה באפגניסטן צריך להבהיר לעולם שאסור לישראל להסכים לעולם להקמת מדינה פלסטינית, ואסור לה לפנות דונם אחד בגדה. ברגע שישראל תצא, הרשות תקרוס, הכוחות הצבאיים שלה ייעלמו, וחמאס ישתלט, עם חוקי האיסלאם, עם הטרור. זה מה שהיה אומר נתניהו אילו היה ראש הממשלה היום וטראמפ היה המארח שלו בבית הלבן. אבל טראמפ לא שם ונתניהו לא כאן, וביידן, שספג מכה מוראלית לא פשוטה באפגניסטן, מצפה לבשורות טובות, לא להטפת מוסר."
האם זו רק הטפת מוסר, או אמת כואבת שיש וחובה לומר לביידן? כמובן שיש חובה לומר לו (מה שנתניהו היה אומר) שישראל לא תסכים לעולם לקיום שגרירות אמריקאית לפלסטין בירושלים, כי היא תהיה תחילת ביטול ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל, ותחילת תהליך הנסיגה מבקעת הירדן, שתביא לפגיעה אנושה בביטחון ישראל.

בּינָטי מְבָּנֶט אבָּנֶט
בינתיים כאילו כדי לאשר את המוניטין שלו בבינוט, בנט אומר דבר והיפוכו. הנה ראו את אמנות הבינוט: דבר והיפוכו, איך בנט מתמודד עם המגיפה:
https://twitter.com/Mot_Tal/status/1428053376135221255?s=03

בשורה טובה מפלגת הוונדטה נמחקת
לפי כל הסקרים מפלגת הוונדטה של גדעון משה זריצ'נסקי-סער "תקווה חדשה" נמחקת לחלוטין, ואין לה עוד תקווה.
https://rotter.net/forum/scoops1/711797.shtml
רק חבל שזה קורה קצת מאוחר מדי לאחר שמפלגת הוונדטה הילדותית של זריצ'נסקי-סער הצליחה כבר לגרום נזקים בעצם העובדה שלראשונה בתולדות מדינת ישראל הוקמה ממשלה שאינה ציונית, ויועז הנדל (הסוחר) הכשיר את אחמד טיבי כמתנגד טרור, וטירלול החיסונים של יפעת שאשא ביטון כבר חולל נזקים. בכל מקרה מוטב מאוחר מאשר בכלל לא.
נישאר עם התקווה הציונית הישנה:
https://www.youtube.com/watch?v=OCtK4Nl6Czg

ערבים נגד האורן הירושלמי והברוש המצוי
שריפת היערות בפרוזדור ירושלים הביאה ערבים לסיפוק עמוק.
כתבת אל-ארצ', חנין מג'אדלה כותבת בסיפוק ובהנאה: "השריפות הקשות שהתפשטו בשבוע האחרון ביערות הרי ירושלים חשפו את תשתית הנוף שמבעד לעצים. הטרסות התגלו במלוא הדרן, ועל הדרך חשפו עוד תיעוד היסטורי, שמדינת ישראל מאז הקמתה השתדלה לטשטש, למחוק ולהעלים. זכר לחיים פלסטיניים על האדמה הזאת.
"בתנועה הציונית ידעו שבמלחמה על הארץ הזאת לא די לכבוש את האדמה ולגרש את יושביה, צריך גם לתחזק סיפור ואתוס ונרטיב, משהו שיסתדר עם האגדה 'עם ללא ארץ לארץ ללא עם.' לכן, לאחר כיבוש האדמה והגירוש, היה מתבקש להרוס כל זכר לאנשים שחיו פה וכבר לא. זה כלל עצים שצמחו בלי התערבות יד אדם וגם את אלה שניטעו על ידי פלאחים, שמכירים את האדמה הזאת כמו את ילדיהם וכמו את הטרסות שבנו בהרים.
"כך הגו אנשים לבנים וזרים, שמימיהם לא היו פלאחים ולא עיבדו אדמות למחייתם, את פרויקט הייעור הלאומי על אותן חורבות של כפרים ערביים, שדוד בן-גוריון החליט לכסח.
"פרויקט הייעור כלל הבאה של עצי ברוש ואורנים, שהיו זרים לאדמה הזאת ושייכים למחוזות קרים, במטרה שהתושבים החדשים ירגישו פה בבית ופחות בבית של מישהו אחר.
"נטיעת ברושים ואורנים דליקים, שאינם מתאימים למזג האוויר בארצנו, איננה רק מעשה של מחיקה לאומית של הילידים הפלסטינים, אלא גם מעשה של שחצנות ופטרונות — תכונות שאיפיינו את התנועות הקולוניאליסטיות ברחבי העולם. כל זאת משום שלא הבינו את טיב המדינות ולא את הטבע של המדינות שכבשו."
(חנין מגאדלה, "יער על חורבות הטרסות הפלסטיניות", אל-ארצ', 19.8.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10130274
ומיד מוסיף גם הגזען האחמדי איימן עאדל עודה, ראש הרשימה הערבית המשותפת בשנאת ישראל):
"יערות האורנים בישראל הם פרי תוכנית הייעור של קק"ל משנות ה-50, שבין מוביליה היה יוסף וייץ, 'אבי היערות'. יוסף וייץ היה זה שכינס את ועדת הטרנספר, והיה מהוגי חוק נכסי נפקדים, חוק הגזל שמאפשר להפקיע מערבים את נכסיהם ואת אדמות אבותיהם, מבלי שניתנת להם אפילו הזכות לערער על כך. ב-1950 הוא התחיל את תוכנית הייעור הגדולה של קק"ל עם נטיעת 80 מיליון עצים. (נטיעת העצים של הקק"ל וממשלת המנדט החלה בשנות ה-30, נ.כ.) וייץ דחף להרוס את הבתים הריקים שנותרו בכל הכפרים העקורים, וקק"ל ביקשה לנטוע עצים שיסתירו את הכפרים הפלסטיניים הנטושים. לכן, כמו שאמר דוד בן-גוריון, נטיעת עצים נהייתה לספורט הלאומי של המדינה.
"עץ האורן היה לסמל העיקרי של הקרן החדשה. (כוונתו לקק"ל ולא ל'קרן לישראל חדשה' נ.כ.) זהו עץ שצמיחתו מהירה, והוא אינו זקוק לאדמה עמוקה כדי להכות שורש. לכן, כמו הבריטים לפניהם, בקק"ל בחרו באורן במקום החורש הים-תיכוני הטבעי שגדל בהרי ירושלים. מראהו יפה, אך הוא נטע זר בטבע המקומי, ומסכן אותו בכך שהוא דליק במיוחד באקלים יבש וחם.
"יחד עם קק"ל, וייץ עיצב את מדינת ישראל בדמותו של האורן: נטע אירופי המנוכר לסביבתו המזרח-תיכונית. הקשורה לחברה אחרת, (ולא) כזו הקשורה למקום באופן טבעי כמו החורש הים-תיכוני."
(איימן עודה, "מה קרה למדינת האורנים", (שם המאמר בגירסה המודפסת), אל ארצ', 20.9.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10132867
מסתבר שאין גבול לפיליסטיניזם (בורות) של איימן עאדל עודה, חנין מג'אדלה, וכותבים ערבים פיליסטינים אחרים, העטים בשמחה על השריפה בהרי ירושלים כדי להזכיר שהערבים הם הכובשים הלגיטימיים של הארץ, (בלשונם ילידים) והיהודים כובשים זרים, והאורנים כמו היהודים הם עצים זרים לארץ. נכון שבמולדת הכובשים הערבים – ערב המדברית, לא היו עצי אורן וברוש, אבל האורן הירושלמי הוא אורן ארץ ישראלי וחורש ים תיכוני טבעי:
https://he.wikipedia.org/wiki/אורן_ירושלים
וגם הברוש המצוי הוא עץ ארץ ישראלי וחורש ים תיכוני:
https://he.wikipedia.org/wiki/ברוש_מצוי
הכובשים הערבים הם שמצאו את העצים הללו בארץ ישראל והפכוה לשממה מדברית כמולדתם ערב, כפי שמעידים הצילומים של הארץ מתחילת המאה העשרים. אז רצוי שהאחמדי איימן עאדל עודה ילמד פחות על הצומח בערב (או בהודו מולדת הדת האחמדית) ויתרכז יותר בלימוד הבוטניקה של ארץ ישראל.
(הערה: התגובה הזו צונזרה ע"י עמוס שוקן וליאוניד נבזלין מעיתונם).

[אהוד: הטראסות בהרי ירושלים, שנתגלו אחרי השריפה, כמו בסיפור הידוע של א"ב יהושע "מול היערות", שבו מופיע יוסף וייץ בתור "הממונה על היערות" – הן אולי שרידי הטראסות של הכפרים העבריים בהרי יהודה וירושלים, בטרם נכבש הארץ על ידי זרים, לבסוף על ידי ערבים מוסלמים, שהשתלטו על שרידי החקלאות העברית הקדומה והם מתיימרים לקבוע שהיא שלהם מקדמת דנא!]

שתי הערות על "עצים יהודיים" האקליפטוס והע'רקד
מעניין שדווקא העץ שבאמת הובא ע"י היהודים מאוסטרליה, האקליפטוס, ונקרא ע"י הערבים "סג'אראת אל יהוד" – "עץ היהודים", לא הותקף ע"י הפובליציסטים הערבים.
"עץ יהודי" נוסף הזוכה לבוז בעיני הערבים הוא עץ הע'רקד. לפי מוחמד יש להרוג את היהודים הקופים והחזירים כי "השעה [של תחיית המתים] לא תגיע עד שילחמו המוסלמים ביהודים. היהודי יתחבא מאחורי אבנים או עצים. והאבנים או העצים יקראו: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מאחורי, בוא והרגהו!' מלבד עץ הע'רקד [שלא ילשין] כי הוא החבר של היהודים." לכן, מסביר המופתי של אש"פ מוחמד חוסיין, אין זה פלא שאתם רואים [עצי] ע'רקד מקיפים את ההתנחלויות ואת הקולוניות [הישראליות]."
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
עץ הע'רקד, או ימלוח בעברית (שם מדעי Nitraria) הוא מעין שיח שאין צורך שילשין על היהודים כי קשה להסתתר מאחוריו, וודאי שהיהודים לא נטעו אותו סביב ההתנחלויות היהודיות.
https://he.wikipedia.org/wiki/ימלוח

גילוי עריות באמריקה
הפרעונים ראו עצמם כאלים וכדי לשמור על טוהר הדם התחתנו תמיד בתוך המשפחה.
הדוגמה המפורסמת ביותר היא קליאופטרה השביעית (אהובתו של יוליוס קיסר ומרקוס אנטוניוס), שהיתה נשואה לאחיה תלמי ה-13, ולאחר שהוא נרצח היא נישאה לאחיה השני, תלמי ה-14 והיא היתה גם בת להורים אחים.
והנה מסתבר שכמו במצרים העתיקה יש גילויי עריות גם באמריקה. בדומה לקליאופטרה, הסומלית אילהאן עומאר, חברת הקונגרס המוסלמית האנטישמית, נמצאה אף היא נשואה לאחיה.
העיתון האנגלי "דיילי מייל" מדווח כי הטענות לפיהן חברת הקונגרס האמריקאית, ילידת סומליה, אלהאן עומר, התחתנה עם אחיה אחמד אלמי כדי לעקוף את חוקי ההגירה, נכונות לאור בדיקת ה-DNA המצביעה על כך שיש סיכוי של 99% שאלהן עומר ובעלה השני אחמד אלמי הם אחים, ויש בכך הפרה של חוקי ההגירה הפדרליים של ארה"ב כי אילהאן עומאר התחתנה עם אחיה כדי שיהיו לו מסמכים משפטיים מתאימים לקראת קבלת ה"גרין קארד" האמריקאי שיאפשר לו להשלים את לימודיו.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=711744&forum=scoops1
יש לקוות שאזרחותה האמריקאית תישלל והיא תוחזר לסומליה. מוטב שתהפוך את סומליה לארה"ב מאשר את ארה"ב לסומליה.
מכל מקום מכיוון שבאיסלם יש איסור על גילויי עריות (סורת הנשים) הרי שבאפגניסטן, איראן, וחמאסטן, אסור לחברת הקונגרס לבקר, כי שם יוציאוה להורג בסקילה.

משטרת ישראל – "דין מוחמד בסייף"
יש יופי פואטי בשמה החדש של יחידת המשטרה שתפקידה להילחם בפשיעה הערבית, יחידת "סייף" (חרב).
מכיוון שהעיקרון המוסלמי הוא "דין (חוק-דת) מוחמד בסייף," מן הראוי שבסייף יש להילחם בסייף. והעיקר יש להגדיר ברורות את המטרה – "פשיעה ערבית" – "טרור ערבי", ולא לדבר כמו האידיוטים השימושיים על "טרור חקלאי", "טרור עירוני", "התפרעות עירונית" – אלא טרור ערבי נגד חקלאים יהודים, "טרור והתפרעות ערבית נגד יהודים". וכד' (כמובן אם יש טרור יהודי יש להגדירו כך).
נאחל הצלחה ליחידת סייף של המשטרה.

השוואה נואלת בין גזילת רכוש היהודים שנרצחו בשואה
לרכוש הערבי שאיבדו הערבים במלחמת השחרור
ההשוואה שעושים עמוס שוקן וליאוניד נבזלין בעיתונם, בין הרכוש היהודי שנגזל בשואה והולאם ע"י הפולנים, לרכוש שאיבדו הערבים במלחמת השחרור היא השוואה נואלת ונבזית.
"מן הראוי," מפרסמים שוקן ונבזלין במאמר מערכת בעיתונם, "כי לפיד ושאר חברי הממשלה יזכרו, שלא רק פולין מתנגדת להשבת רכוש. גם ישראל גזלה רכוש של פלסטינים רבים חפים מפשע, שנאלצו להימלט ב-1948, ומאז הופקעו בתיהם ואדמותיהם בלא פיצוי באמצעות 'חוק נכסי נפקדים'... ביסוד התרבות הליברלית המערבית ניצבת הזכות הבסיסית של האדם על קניינו הפרטי. כך נכון לנהוג בקורבנות של כל מלחמה: להכיר בגזל, ואם לא ניתן להשיבו – לפצות את הנגזל. היה רצוי, שגם מדינת ישראל תנהג כך ותכיר בגזל של הרכוש הפלסטיני במלחמה. שאם לא כן – צביעותה בשעה שהיא נוזפת, בצדק, בפולנים זועקת."
("לא תגזול", אל-ארצ', מאמר מערכת)
https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/.premium-1.10120242
הגדיל לעשות האקטיביסט הפרו-איסלמי ועיתונאי החצר של הפולנים דניאל בלטמן כאשר הוא תובע משר החוץ הפולני חאצק צ'ופטוביץ לנאום בפני הסיים הפולני ולומר שיש לו בעייה עם חוק הלאום היהודי הנוגד את החוקה הפולנית וחברי האיחוד האירופי, הוא קורא להחזיר את שגריר ישראל... וכמובן הוא כותב שזכותה של פולניה לא להחזיר את רכוש היהודים...
"אחרי הכל," מצדיק יהודי החצר בלטמן את הפולנים, "קורבנות השואה היו יהודים אזרחי פולין, שרובם המכריע כלל לא היו ציונים. זכותה של פולין לעסוק בשואה ובהשלכותיה אינה נופלת מזכותה של ישראל, גם אם לא תמיד קל להסכים עם כל אשר היא עושה."
(דניאל בלטמן, "זכותה של פולין, לעסוק בשואה בדרכה", אל-ארצ', 20.8.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10133398
מה פירוש זכותה של פולין לעסוק בשואה כדרכה?
מהי דרכה? האם גזילת רכושם של היהודים היא דרכה? ההשוואה שעושה "יהודי החצר" בלטמן עם ישראל יש בה משום הכחשת שואה. היהודים בפולניה לא נלחמו בפולנים במטרה להשמידם. אף אחד בעולם לא דורש מהפולנים להחזיר את הרכוש הגרמני העצום שניכסו לעצמם הפולנים לאחר המלחמה בגלל האחריות הגרמנית לה. הממשלה הפולנית והעם הפולני אינם אחראים לשואה (פולנים רבים כן, אחרים הצילו יהודים) אבל הממשלה הפולנית כמייצגת את העם הפולני אחראית לגזל רכוש היהודים ועליה מוסרית החובה להשיבו.
על פיצויים כמובן ניתן לדבר. אכן יש לשלם פיצויים לערבים שאיבדו את רכושם במלחמתם נגד היהודים, אבל רק בקיזוז הרכוש היהודי שנגזל מהיהודים לאורך ההיסטוריה החל מחיסול הישוב היהודי בערב, והכרזת מוחמד שכל רכוש היהודים אדמות בתים, ונשים שייך לו ולערבים (קוראן סורה 59 פסוק 1, סורה 33 פסוק 27), ועד הרכוש שנגזל מהיהודים במאה העשרים.
בחשבון כזה לא כדאי לערבים לתבוע את רכושם.

המדיניות הנפסדת של שר החוץ יאיר למפל-לפיד
כמו בכביש לא צריך להיות תמיד צודק, אלא חכם. ההתנהגות של שר החוץ והחליף העתידי יאיר למפל-לפיד. והתגובה שלו לחוק הפולני הלא צודק, לא רק שלא תביא לשינויו, אלא תגרום נזק לישראל. למפל-לפיד, שנתן הגדרה מביכה לאנטישמיות שהיא לדידו גם עבדות של שחורים מאפריקה וגם היחס לבני הטוטסי, וגם קורבנות דעא"ש – נתן הכרזות חסרות פשר. הוא האשים את ממשלת פולניה בהכחשת שואה. (לא נכון). בהעברת חוקים אנטישמיים. (לא נכון). והאשים כי הפכה לאנטי דמוקרטית ואנטי ליברלית למרות שהחוק התקבל ברוב קולות בפרלמנט.
"לפיד," כותב אלדד בק, "מחרב את היחסים עם בת ברית חשובה באירופה בניסיון לצבור אהדה במערב אירופה, שבחרה להתנכר לישראל, וגרם למשבר ביחסים עם מדינת מפתח שיכולה להיות בעלת ברית חשובה.
"האיחוד האירופי, עוד מימיו כשוק משותף, הוא בעל עמדה מסורתית של עוינות מובנית כלפי ישראל. הציר הגרמני-הצרפתי, עליו הוקם האיחוד האירופי, אימץ משנות ה-70 והלאה – מסיבות כלכליות, פוליטיות, אידיאולוגיות ואנטישמיות – את עמדות אש״פ והפלסטינים ונאבק, מאז, תחת המעטה של האיחוד האירופי בקיומה של מדינה יהודית.
"גם מדינות מערב אירופה שהיו ידידותיות לישראל – כהולנד וכמה מהמדינות הסקנדינביות – אימצו בסופו של דבר את הגישה האנטי-ישראלית הזו, בין היתר ממניע דמוגרפי: ההגירה המאסיבית של ערבים ומוסלמים לשטחן והפיכתן של קהילות המהגרים הללו לכוח פוליטי מקומי. שנאת ישראל הפכה לגורם מחבר ומרגיע מתחים, לכאורה.
"הרחבתו של האיחוד האירופי למרכז אירופה ולמזרחה גרמה לשינוי המציאות הזו. חלפו ימי הקונצנזוס האנטי-ישראלי האוטומטי. ולפולין, תחת הממשלה השמרנית של מפלגת 'חוק וצדק' היה חלק מרכזי ופעיל למדי ביצירת שינוי זה, לצידן של צ׳כיה, הונגריה, סלובקיה (ארבע מדינות ״גוש וישיגראד״), אוסטריה, המדינות הבלטיות וגם רומניה ובולגריה במידה מסוימת.
"פולין היא המדינה החמישית מבחינת גודל אוכלוסייתה באיחוד האירופי, מהכלכלות הצומחות ביותר באיחוד ובעלת ברית אסטרטגית חשובה מאוד לארה״ב. לישראל היה הרבה מה להרוויח ממערכת היחסים הקרובה מאוד שהתפתחה בין שתי המדינות. פולין היתה כפסע מהעברת שגרירותה בישראל לירושלים בעקבות ארה״ב.
"לפני שלוש שנים, עוד מהאופוזיציה, התחיל יאיר לפיד במלחמתו הפופוליסטית נגד פולין. תוך שלוש שנים, באמצעות הסתה בעלת מאפיינים גזעניים, הפך לפיד את אחת מידידותיה הקרובות ביותר של ישראל באיחוד האירופי לאויבת פוטנציאלית. לפיד יודע שבבירות מערב אירופה לא אוהבים את ממשלת 'חוק וצדק', כמו שלא אוהבים את ממשלות הימין בהונגריה ובסלובניה, וכדי למצוא חן בעיני הממשלות 'הליברליות' במערב אירופה הוא אימץ את הנרטיב הפשטני לפיו ממשלת פולין היא 'אנטי-דמוקרטית' ו'אנטי-ליברלית'. רק שהאמירות הללו הן כמו אמירותיו הפתטיות של לפיד ש'הזמנים בהם פולנים פגעו ביהודים בלי תגובה חלפו' – פופוליסטיות וחסרות קשר למציאות.
"נתניהו ידע, כראש ממשלה ושר חוץ, לתמרן את המתחים הפנים-אירופיים כדי לשבור את הקו האנטי-ישראלי של האיחוד ולחזק את מעמדה של ישראל גם בחזית האירופית. לפיד, מנגד, מחרב את היחסים עם אחת מבעלות הברית החשובות של ישראל כדי למצוא חן בעיני הציר 'הליברלי' העויין לישראל באיחוד.
"פולין כבר מצביעה עם אותן מדינות 'ליברליות' נגד ישראל בפורומים בינלאומיים ומחזקת את קשריה עם הפלסטינים. האנטי-פולניות הפופוליסטית של לפיד תחזק את הקצוות האנטישמיים, שקיימים בחברה הפולנית ותעודד אנטי-ישראליות, במדינה בה התופעה הזו כמעט ולא היתה קיימת. בהתחשב בשותפיו של לפיד לממשלה, אולי זו מטרתו האמיתית של שר החוץ: פגיעה ביחסי החוץ של ישראל ובמעמדה בזירה הבינלאומית."
(אלדד בק, "לפיד מחרב את היחסים עם בת ברית חשובה באירופה", ישראל היום, 16.8.21)
https://www.israelhayom.co.il/news/world-news/europe/article/4038854

לוּ לסבתא היו גלגלים
"נתן מנדל: נעמן כהן תמיד משתלח באצ"ל שהרגו שלושה חיילים של ההגנה. הוא קצת צודק אבל, לוּ לא היתה פקודה לתקוף את האלטלנה, הם לא היו נהרגים." ("חדשות בן עזר", 1672).
נתן מנדל צודק. לו לא היתה פקודה מטעם מייצ'סלב בגון-מנחם בגין לעשות פוטש מזוין נגד ממשלת ישראל וצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור, כשצבא הכיבוש המצרי נמצא 30 ק"מ מתל אביב – לא היו נהרגים אנשי האצ"ל (וחיילי צה"ל).

ניסיון נוסף לקבל תשובה מנשיא המדינה
כבוד נשיא המדינה מר יצחק הלוי הרצוג, שלום רב.
20.8.21
אני מנסה לשלוח מחדש את מכתבי בתקווה להיענות.
במכתבי הקודם שלמטה, ביקשתי ממך לפעול להנצחת חיילי שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י האצ"ל בפרשת אלטלנה. לפעול לאיחוד העם, ע"י הוספת חיילי צה"ל לאנדרטת הזיכרון של אלטלנה.
למרבה תימהוני קיבלתי ב- 10.10.21 מכתב תשובה שעל מנת לקבל מהנשיא תשובה אני נדרש לוותר על סודיות מצבי הבריאותי, הנפשי, הסוציאלי, הכלכלי, השיקומי, החינוכי, וכל מחלה שהיתה לי בעבר או כעת, הכנסותיי, שכרי, תגמוליי, בעבר, בהווה, ובעתיד...
במכתב תשובה הסברתי שאין לי שום קשר אישי לחיילי צה"ל שנהרגו בפרשת אלטלנה. ואני לא תובע דבר אישי ממשרד הביטחון, (ודאי לא כסף). אני פונה כאזרח ישראל בלבד המבקש את הנצחתם. לכן לא ברורה לי בקשת הנשיא לוויתור סודיות. מה הקשר ולשם מה?    
אני מקווה שהתשובה מקורה באי הבנה של פקיד/ה, שהרי לא יעלה על הדעת שישראל הפכה למדינה טוטליטרית   בסגנון "האח הגדול" בנוסח סטלין, שבה כדי לקבל תשובה מנשיא המדינה יש לוותר על כל פרטיות? מקווה לקבל תשובה חיובית.
תודה רבה.
נעמן כהן

אעדכן אם תהיה תשובה.

אסתר ראב

תערוכת סוטין אצל שרפנטיה

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

כשאתה עומד לפני הבדים האלה מתברר לך: אחד ענק לפניך – מתוח ושולח זרועות, נועז, טראגי ומזעזע. והקאליבר שלו מתקרב לזה של רמבראנדט.

הנושאים הם פשוטים, ועולמות שלמים גלומים בהם – סמלים הם, ויותר מזה:

על צלחת שלושה דגים מלוחים, או יותר נכון, דגים מתים – הם כל-כך מתים בחיוורונם הירקרק העצוב, ומשני עברי הצלחת שני מזלגות כמלקחיים שחורים אכזריים לוטשים עיניהם – אין אלה דגים ולא מזלגות – אלא – סיוט, ונושא הסיוט הוא המוות – ציפורני המוות שהאדם נאחז ביניהן ללא מוצא, לעצבות ולהצדקת הדין – הנה מה מלקחיים אלה עלולים לעשות לך – הנה כמו לדגים אלה – פגרים עצובים ומתים עד לזוועה –

תרנגולת שחוטה תלוייה ברגליה – וראשה למטה – חיוורת, אנושית, אין זו תרנגולת היעודה למאכל – זהו בר-מינן – מקורה פעור וזועק – למטה – מתחת למקור – ערימת עגבניות סמוקות סומק-דם משווע, סומק שהוא זעקה על כל הדמים הנשפכים בעולם – התרגשותו של הצייר היא גדולת-מימדים, כנה וכה יסודית – עד שהיא סוחפת אותנו עימו ללא סייג, ומשגעת אותנו לא פחות מאשר אותו –

הפסיון שכנפיו הגדולות הפרועות מספרות על גבהים לא-דווקא ממשיים – מונח מת כמלך נוגה על מגש השיש – שר את שירו המלכותי האחרון – כנפיים גדולות ופרועות אלה דראמטיות מאוד, ומספרות מה גדול ונוקב הוא האקורד בליבו של האמן, שעונה בהד אוניברסאלי כזה –

*

נכתב: 1952 לערך. ייתכן שאלה רשמים מנסיעתה לפריס בחודשי מרס-ספטמבר 1952 לערך. יש לבדוק אם התקיימה אזיי תערוכה של סוטין אצל שרפנטייה. הרשימה הזו לא פורסמה.

עדי בן-עזר

אפרודיטה 25

רומאן
בהוצאת "אסטרולוג" 2002

פרק תשעה-עשר
חלקת גן עדן קטנה

פרידה מעולם לא הייתה דבר מתקבל על הדעת מבחינתי. ההורים הכירו בבית-הספר החקלאי כשאימא הייתה בת שלוש-עשרה, יצאו, נפרדו, ולמרות כל המכשולים, אבא לא ויתר במשך שנים, ואימא לא הפסיקה לאהוב ולבסוף להיענות ולהיעתר לו כאשר כבר הייתה נשואה ואם לילד מגבר אחר, הוא אחי רֵע. ומה שהם עברו בחיים שלהם עד שאהבתם המאוחרת התממשה, וגם אחר-כך, והיום – זה רומאן לעצמו, שלא לדבר על משפחת האיכרים שלי, שאת קורותיה אפשר למנות, באחד הענפים, מאז עלה סבא של סבתא של אבא לירושלים בשנת 1832.
אחרי סיפור כזה, כיצד אפשר בכלל לחשוב שאהבת אמת לא תנצח? תמיד אני חוזרת לחברים-לשעבר (גם לאלה שאני עזבתי) בתקווה שנחזור ונחיה באושר ועושר עד עצם היום הזה. מרביתם רואים את חידוש הקשר כפתח לזיון קל ולשיחה טובה. למעט יוצאי דופן כתומר, הייתי נשארת עם יזיזים ברמות שונות של קרבה, כך שכל פעם הפגישות נעשו פחות מספקות ופחות תכופות. מעולם לא ביטאתי במפורש את הרצון לחזור. קיוויתי שההבעה השקופה בפניי, הקשב הרגשני, ומגע ידי הבוער יעשו את העבודה במקומי. אבל הם רק החמיאו, ונעלמו עד למפגש הלא-מחייב הבא. חשבתי שלא אוכל לעמוד ב"לא" המפורש שלהם (אולי גם ב"כן"?) וידעתי שגם אם יאמרו אותו, עדיין לא אהיה מסוגלת לקבלו ואחשוב שאינם מתכוונים באמת.

שבוע אחרי שאמר שהוא זקוק לזמן לעצמו ואינו בטוח לגבי הקשר בינינו, לא ממש השלמתי עם הפרידה מרן. הייתה לי תחושה שחיבור כה ייחודי, שהוציא ממני את הצדדים היצירתיים שחששתי שכבר אינם קיימים בי, וגרם לי להרגיש בעננים – לא יכול פשוט להיגמר סתם כך. מצלמת הווידיאו ששאלתי ממנו, במהלך הזמן שיצאנו, הייתה מונחת על הרצפה, מביטה בי ומתחננת שאהיה הגונה ואחזירה לבעליה. נאלצתי להיעתר לה. השארתי לו הודעה שאני רוצה לתאם זמן להחזיר לו אותה. הוא חזר אליי בערב. הפֶרוֹמוֹנִים, החומרים שמופרשים על-ידי בעלי-חיים וגורמים לתגובת ייחום אצל בני המין הנגדי, פִּמפמו בעורקיי כשדיבר.
"האמת שחיפשתי תירוץ להתקשר אלייך," אמר.
"באמת?" זה הפליא אותי והחמיא לי.
"כן, יש איזה געגוע."
"גם לי."
קבענו שאחזיר אותה בשבת ובינתיים שמרנו על קשר טלפוני. ברביעי התקשרתי, לשאול מה שלומו. תפסתי אותו באמצע עריכה. חדר-העריכה היה רועש, הוא נשמע עסוק, והרגשתי שאני מפריעה. אמר שארגיש חופשייה לדבר. התחלתי להגיד שאני מרגישה חסכים. "אולפני זיפ" נמצאים במהלך הקמתו של ערוץ סקס, ולאחרונה יום עבודה טיפוסי במשרד כרוך בצפייה מזווית העין בסרטים כחולים, ובהאזנה לאנחות ולגניחות שמשודרות ללא הרף מפינות החדר ומעוררות יצרים. אני מקטלגת שקופיות של נשים חטובות ושופעות סיליקון, ומעבירה אותן למחלקות יחסי הציבור של רשתות השידור. מבקשת מחברת-האם לשלוח עבור מדריכי הטלוויזיה תמונות נוספות של נשים מתערטלות מלבניהן המגרים בתנוחות התמסרות שונות, בשעה שגברים (מומחים ללשון אך לא לדקדוק) גדולי איברים מבצעים פעילות חודרנית במכשיר השכפול. זיונים עוברים מפורמט וידאו מקצועי בֵּטָה לפורמט סוּפֵּר VHS. מיצי גוף, נוזלים אפרוריים משפריצים, סמיכים ודביקים לתוך פיות פעורים באקסטאזה מדומה. שעות שידור על המשקל, להט הרגע משועתק ומוכפל לביצוע חוזר על גבי סרטים מגנטיים שחורים, על מנת שאנשים אינספור יוכלו לשלוף אותו מתיקיות הזיכרון ולשדרו שוב ושוב במוחם על פי הצורך. מתחרמנים ומאוננים או מזדיינים מול המסך.
רן הקשיב לי, אך הרגשתי שעשה זאת ברגשות מעורבים. מסתבר שאיכשהו יצא שבשבוע שלא היינו יחד, הוא הספיק להוריד שורות של קוק, ולשכב עם אחרת. הייתי בשוק.
"מישהי שווה לפחות?" שאלתי.
"כן," אמר והאכיל בשמרים את מפלצת הקנאה הירוקה המקננת בנבכיי. אם אמר שמישהי שווה, כנראה שהיא מאוד אטרקטיבית. במועדונים שבהם הסתובב לא חסרה לו בחירה, לפחות על פי מה שהיה מספר לי.
"בא לי גם כן ללכת לעשות את זה עם מישהו עכשיו." אמרתי. אהבה, קנאה וכעס, רגשות כה קרובים. הצד השני של אותה מטבע. הרי הסיבה העיקרית שעזבתי את הדירה שבה גרתי עם האקס המיתולוגי יניב, הייתה מחשש שעוד רגע אהפוך לגברת בוביט הבאה. החותכת.
"נראה לי מאוד ילדותי, אבל תעשי מה שאת רוצה."
"טוב, מה לעשות." סיימתי את השיחה עם גוש מכווץ בגרון.

לפנות ערב הלכתי עם תמר, המפיקה מהעבודה, בעלה וחברותיה, לקונצרט של אַלַנִיס מוֹרִיסֶט. רכשתי דרכה כרטיסים מוזלים עבורי ועבור קסם חודש מראש.
קסם שכבה רוב היום במיטה ולא כל-כך יכלה לשבת או ללכת. הכאבים שלה רק החריפו, ומנת המורפיום שניתנה לה הוגדלה מדי יום עד שהתקשתה להתעורר משנתה הכפויה. הופעות, בייחוד של כוכבים בינלאומיים, הן דחוסות ומפוּצצות, הקהל נדחף, נמחץ, דורכים עליך גם אם אתה אדם בריא העומד על רגליו ביציבות. איך היא תוכל ללכת?
הגעתי עם תמר ובעלה לאצטדיון בראשון-לציון, אשר לשמחתי היה ריק למדי. הוצאנו מתיקינו שמיכות, פרסנו אותן על הדשא, נשנשנו חטיפים שחברותיה של תמר הביאו מבתיהן, והחלפנו בינינו בדיחות. השהייה בחבורה הצוחקת והשמחה ניחמה, הרגיעה ופייסה אותי (כל אותה עת, בפנים, הלב עדיין כאב). ברקע התנגנה במוחי תזמורת ליווי מציקה של תהיות ודאגות מצערות שהקדירו, טיפין-טיפין את ההנאה מהמופע. האם קסם נמצאת שם הערב? מה יהיה איתה? והכעס הצורב על דבריו של רן אוכל בי. "הורדתי קוק ושכבתי עם מישהי אחרת..." מילים חסרות רסן, מכאיבות, נשק חינם לכל דורש, מסוגלות להשפיל את הנשמה. "רק רצינו ללחך ולזעזע משהו בזולת, להשתעשע..." הן משתלחות בי כלשונות אש. איך זה יכול להיות שיש להן כל כך הרבה עוצמה, אם מילים הן בסך הכול רק מילים? איך הוא היה יכול, הבן-זונה, לעשות את זה רק ימים ספורים לאחר שנפרדנו? אני לא הייתי מסוגלת אפילו לחשוב על זה. עד כדי כך היה מת לזיין כשהיה איתי? עד כדי כך חנקתי אותו?
זרקורים צבעוניים הדליקו את הערב באלומות מעורפלות, גיטרות חשמליות התייפחו לשמיי הדמדומים בצרימותיהם היבבניות.
אלניס עלתה לבמה, מקרינה יופי עדין ושלֵו, בניגוד לכַּסחיזם המרתיע שדמותה שידרה בקליפים המוקדמים. "שלום ישראל, יש לכם מדינה נפלאה. תודה על שאתם מהווים חלק ממנה!" קראה בחינניות נערית אל הקהל המתנועע כאחד בריקוד. אני אוהבת את הפשטות שלה, את המחשבה העמוקה שהיא מקדישה למילים של שיריה שלרוב אינם מתחרזים (במכוון), ומעל לכל, את נאמנותה לעצמה ולקולה הפנימי.
למרות הפרסום והעושר המופלג שלה, היא הפגינה צניעות וכמעט ביישנות על הבמה. שיר ועוד שיר חלף, ניגון רדף ריקוד מסוחרר, רציתי רק לשמוע את "יו אוט טו נו" שלה, לכעוס יחד על החבר לשעבר שאכזב. כשכבר הגיעה בסוף ההופעה לשיר, ביצעה אותו בשוויון נפש, שיר ערש רגוע, ללא התעוזה והזעם שאפיינו את הביצוע המקורי. האם גם אני אתעייף עם הזמן מלבטא דברים שכאבו ושזעזעו את העולם שלי, עד שאעשה זאת באופן כה חסר משמעות ומשעמם? ואולי זו דרכו של העולם ויש בשכחה גם נחמה?

כשיצאנו מהאצטדיון הופיע על צג הפלאפון כיתוב דיגיטאלי מואר: "3 שיחות לא נענו." מי שזה היה (מי זה?) לא השאיר הודעה. בבית ההורים היו ערים. אימא סיפרה שקסם בכל אופן הגיעה לקונצרט. אבא הסיע אותה לשם שכובה על מזרן באחורי הג'יפ שלו, חברותיה היו עימה ברכב. היא הקשיבה לשירים באצטדיון ממשכבה על מזרן, אפילו עמדה קצת לחצי שיר. מזל שהרחבה הייתה ריקה למדי ואנשים לא דחפו אותה. בדרך חזרה נתקעו בפקקים והיא התפתלה בכאבים. עם כל הקושי שהיה כרוך בדבר, שמחתי שחוותה את הקונצרט, ביוזמתי. הלכתי להתכרבל הרחק מעין הסערה במקלט מיטתי הרכה, בפרטיות המוחלטת שבתיבת-נוח שלי, המבודדת אי-שם בירכתי החצר. בקרוואן חיכתה לי הודעה על המשיבון: "יעל, זה רן, תתקשרי אליי אם את רוצה, ביי מותק."
הוא נשמע מוטרד. שמחתי על כך שהיה מודאג, על כך שהיה שאכפת לו. התקשרתי.
"רק רציתי לדעת אם מימשת את האיום שלך?" שאל בסקרנות עצובה, מהולה בדאגה. כמעט התפתיתי לשקר ששכבתי עם כל חברי הלהקה במופע.
"לא, בינתיים לא, למרות שמאוד התחשק לי. הייתי בקונצרט של אלניס. הלכתי עם אנשים נחמדים, היה אחלה." אמרתי.
"נחמד," אמר, "אז מה איתך?"
צרצרים שיחררו לעלטת המושב צרצורים קלושים וקצובים כפעימות-לב.
"מרגישה תקועה." נמאס להעמיד פנים ולכסות על התסכולים המקצועיים שלי.
הצרצורים גברו ותכפו, מנסרים ומצווחים בהתרגשות מחרישת-אוזניים, מאיצים את דופק הלילה.
"גם אני," הפתיע אותי שוב. רן, הבחור שמרוויח פי חמש ממני, עובד עם האנשים המובילים בשוק ומעורב בפרויקטים יצירתיים פי כמה ממני – מרגיש תקוע.
"אני חסרת מנוחה. מתחשק לי לעשות משהו יוצא-דופן. בא לי ללכת ללונה-פארק. לא הייתי שם מאז שהייתי ילדה." לחשתי לתוך השפופרת.
"כן," הסכים.
"בא לי לנסוע רחוק מכאן, לצאת מגוש דן והבניינים האלה שעושים לי קלאוסטרופוביה."
"כן," אמר שוב, "מה דעתך לנסוע לגליל לבקר בנחל חצבני מחר?"
"מחר?"
"כן," (טוב הבנו את ה"כן" שלך פעם ראשונה, רד מזה), "את יודעת מה, שיקולים שלך, תחליטי את, או מחר או ביום שישי כשאין לך עבודה."
"המממ... אני מתלבטת. אתה יודע מה, אחֲלָה! ניסע מחר בבוקר."
"אז תגיעי אליי הלילה?" שאל.
שונאת לנסוע אליו. מדוע לעזאזל אין לו רכב, ואני צריכה להיות כמו נהג. אבל בהתחשב בנסיבות יוצאות הדופן (חזרה לזרועותיו השחומות החלקות פלוס טיול בחיק הטבע), הסכמתי.
הגעתי אליו בחצות, צעדיי מהוססים, חשש אוחז בי, כאילו הייתי כבולה בשלשלאות ברזל (לברוח?) – משונה, להרגיש שזה הדבר האמיתי. דומה לריקנות שחשים דקה אחרי שגומרים או מעפילים לפסגת ההר. כאילו שאין יותר למה לשאוף. ויחד עם זאת הרגשתי כל כך חיה. כמה בלבול בבחורה אחת. כמו עם אוכל בריאות – כאשר שאני מקפידה לאכול בריא ולהתעמל, צץ בי החשק לעשן, לשתות ולהשתגע ולדפוק ווֹדקות קפואות בטעם לימון. ככל שיצר אחד מתחזק, היצר ההפוך לו זוקף את ראשו גבוה יותר.
שיחקנו טאקי! (לא שיחקתי את המשחק הזה שנים) – והלכנו לישון. הקפדנו להמעיט במגע, לא לעשות שום דבר מיני. שינוי מרענן רק לישון אחד ליד השני יד ביד, להתנהג כמו חברים. בלי לחץ לעשות או להוכיח דבר.

בבוקר, העין ה"רעה" התקשתה כהרגלה להתעורר, ריסיה השחורים מכווצים במשטמה תחת הסדינים. התלבשתי והלכתי לשטוף פנים. כשחזרתי, שורות ריסיו עדיין היו כרוכות זו בזו ורפרפו באי שקט ככפיסי-עץ רבים המרקדים על נהר רדום של אלימות שזורם תחתיהם. עצבנות קלה טיפסה ואחזה בלסתי, שהתכווצה והתהדקה, עד שחשבתי כי לא אוכל לפצות את הפה בלי מלקחיים. שוב להִתנחמד ל"רעה" על מנת שלא יעיף לי אגרוף בשנתו? הפעם אני לא מתחנפת. נמאס לדרוך בזהירות צעד אחרי עקב, יחפה, על זכוכיות שבורות. ידיים על מותניי עמדתי ליד מיטתו וביקשתי בנימה מאופקת שיעשה מאמץ ויתעורר.
אפוף שרידי שינה הוא ציית, השיל מעליו את הכסת, סיבן וקילח את גופו בזרם המים, צחצח את שיני העיִר החמודות והלבנות שלו ולבש בגדים עוד יותר זרוקים מהרגיל לקראת יום החופש. רק לפרזל את פרסותיו, ולהיות מוכנים לדהרה בטבע.
התקשרתי למנכ"ל החדש של "אולפני זיפ" ושיקרתי שאני מרגישה לא טוב ולכן לא אוכל להגיע למשרד. מסוגלת לעשות חיקויים די מוצלחים של בחילה כשמתחשק לי (ניסיון מצטבר של שנתיים של צפייה בקסם מקיאה את נשמתה תוך כדי ואחרי טיפולים כימותראפיים). למרות שאני שונאת לשקר, אני עושה זאת אם המטרה טובה, בכל אופן בשבילי.
רן עישן את הסיגריות החזקות שלו על הבוקר, השמיע את הדיסק של הזמר האהוב עליו, טום וייטס, ושר את מילותיו, מחקה את קולו הצרוד והמחוספס של טום.
"טום האליל שלי. אני רוצה להיות כמוהו, שותה ומעשן בלי חשבון, נהנה מהחיים ועושה מה שבראש שלי."
בינתיים די הצליח לו. עולם מוזר. מצד אחד קסם בת עשרים-ואחת, הגוף שלה בוגד בה והיא עושה מאמצים על-אנושיים להבריא, תזונה אורגנית, תוספי-מזון, עשרות טיפולים כימותרפיים קשים, ניתוחים, הילרים ורופאי אליל. ומצד שני, רן בן שלושים, לא דופק חשבון. מאביס את עצמו לאורך שנים בסמים, בכימיקלים ובתזונה גרועה, חי במקומות סגורים, בעיר מזוהמת – וגופו מתאושש בשניות, נשאר יפה, אתלטי ובריא כשוֹר. לא הוגן. נקודה.
קרני השמש החלו להפשיר את אגלי הטל ואדי הכפור על זגוגיות החלון, נהיה מאוחר. זירזתי את רן (הנינוח מדי על כורסתו) באומרי שכדאי שנצא לפני שיהיה חם מדי. עלי הערבה נדו, הסתחררו ונפנפו לי לשלום ברוח הבוקר בטרם יצאתי מהדירה, אוושתם המרשרשת ליוותה אותי לדלת – "ששלום, שששלום, שששלום..."

כך סחבתי את חיית הלילה שלי החוצה לאוויר העיר, ובקרוב נגיע גם לאוויר הצח. אספנו מ"אופוזיט" האופנתי שבפינה אספרסו עבורו, ושוקו קר מוקצף טוּ גוֹ, לדרך – עבורי, שהוגש לנו על ידי מלצרית אירופאית חביבה. היא הייתה קצוצת שיער ולבשה חצאית מיני קצרצרה מעור. מיני בשבע חמישים בבוקר. מוקדם מדי. פסענו לחניון העירוני, כוסות הנייר, אחת חמה שנייה קפואה בידינו, ונכנסנו לפונטו שלי.
רן לקח את ההגה לידיו, לחץ על דוושת הגז, והסיע אותנו על גבי נחש האספלט המחוץ והמקווקו לצפון. חשבתי שירגיש מחוץ לעיר לא נוח אך הוא הסתגל במהירות ונהנה מכל רגע. העצירה הראשונה הייתה איפשהו בַּירדן. הלכנו בסבך קני-הסוף בעוד ראשו מופנה לאדמה. הוא בלש בה, משוכנע כי מישהו ודאי טרח לזרוע בה זרעי גראס וכי עליו רק לאתר את השיחים הגדלים על גדות הנחל על מנת לקטוף מלוא החופן את מנת הצהריים שלו. התיישבנו על שפת הנחל הבוצית והתחבקנו. קפצנו למים הקרים הירקרקים והשתכשכנו בזרם הממריץ. חבורת עולים רוסים שטה באבובים ובסירות חתירה. מה אנשים עושים בנחל ביום חמישי בבוקר, אין להם עבודה? העברנו ביקורת על האנשים שחלפו על פנינו וצפו על הזרם. היינו בדעה זהה בנוגע לכל מי שעבר, אותו ראש. התחושה הייתה מדהימה, כאילו הגעתי הביתה. הם ניתרו, הפריחו בועות עליצות ונישאו על ידי הזרם, נינוחים עם גופם בחסות כיווני המים החמקמקים. אישה שמנה, חרא, נערה מקומרת, עלי כותרת של פרחים נבולים – כולם צפים. מסתבר שבמים כמו במוות, כולם שווים.
חזרנו לרכב והמשכנו צפונה. בדרך רן הציע שנאסוף כמה חיילים. בשנתיים מאז רכשתי את הפונטו לא נתתי טרמפ לחייל כי פחדתי שיחטפו אותי. עונג חלף בי לנוכח המחשבה שאני מעניקה להם משהו, ולו רק מאפשרת להם להגיע בנוחות לבסיס. הסכמתי להפר את האינטימיות ולאסוף שני חיילים שנראו מיואשים ומאובקים במיוחד. בסביבתו הרצון לתת נבע ממני בקלות.

"אני הולך לקחת אותך לאכול את הפלאפל הכי טעים שאכלת בחיים." אמר.
"אבל אני שונאת פלאפל. פלאפל ומֵלון הם שני המאכלים היחידים שאני לא אוהבת."
"תסמכי עליי, את הפלאפל של פואד את תאהבי."
עצרנו בכפר דרוזי מאובק, ורן הפך נוסטלגי. "כמה זמן לא הייתי פה!" אמר בעליזות. הפלאפון שלי צלצל. אלכסיה, קול ההיגיון, קול הביקורת השופטת אותי, שאלה איפה אני.
יצאתי מהרכב והתרחקתי לעבר שדה קוצים שומם. אם כבר לקבל "מקלחת" על חוסר שיקול הדעת שלי, מוטב לבד. סיפרתי לה שאני נוסעת עם רן לצפון וביקשתי שלא תירה בי על שהחלטתי לבלות עימו. האפולוגטיות שלי גרמה לה משום מה להתפרץ בצחוק בלתי מרוסן, אולי הבקשה השטותית שיצאה מפי תפסה את דמיונה. היא נשמעה מופתעת, נתנה לי "חנינה" מסויגת, היא כבר מכירה אותי, וכנראה לא הייתה מופתעת עד כדי כך.
רן ואני התיישבנו לסעוד במסעדה צנועה אשר ניצבה בצד שביל הכורכר הראשי של הכפר. חיילים חמושים וקולניים הסבו לשולחנות רבועים קטנים, מתענגים על האוכל, בעוד מלצרים דרוזים כרכרו סביבם. מלצר משופם הציב על שולחננו מתאבנים כפריים, זיתים סוריים מבוקעים, חמוצים ביתיים ופיתות חמות מהטבון. רן הזמין קבאב כבש עסיסי, שניחוחו המתובלן העלה בי זיכרון של סעודות כפריות באבו-גוש בילדותי, והזמין פלאפל מפתה, סלטים טריים קצוצים דק וקולה צוננת. מעולם לא הייתי אכלנית גדולה. הרבה פעמים אני שוכחת לאכול עד שעולה בי פחד שאהפוך לאנורקטית. גם רן אינו אכלן גדול, חצי מהמזון הנהדר נשאר על השולחן. אך ההנאה נותרה שלמה. רן השאיר על השעוונית השומנית שטרות אחדים, גם של טיפ נדיב, והמשכנו בדרך.
כשהגענו לגבול רן הראה לי את מיקומו המדויק. אם לא היה מסביר, בחיים לא הייתי מנחשת. סתם גדר רגילה, אפילו נוכחות צה"ל בקושי הורגשה. רן הכיר את השטח מתקופת השירות. הוא לקח אותי לחלקה מוסתרת של נחל החצבני, שאינה פתוחה לציבור ונמצאת מטרים אחדים מהגבול. כשהתקרבנו ברגל לשפת המים, נגלתה לעיניי חלקת גן-עדן קטנה, מוקפת צמחייה ירוקה עשירה ומרהיבה ומים צלולים וזכים. ליד הנחל גילינו מזרן זוגי ובדים צבעוניים תלויים מהעץ בחבלים, שיצרו יחידה פרטית נעימה. לא האמנו למזלנו הטוב. מישהו השאיר אחריו את פינת הזולא המושלמת, והיא נפלה בחלקנו ולחיקנו כפרי בשל ללא כל מאמץ. הנפשות החיות היחידות שחלקו עימנו את השטח היו דגים ענקיים שהשתכשכו להנאתם במים המפכים, וסרטנים חוששניים שטיפסו בסקרנות לקראתנו על הסלעים. חלצנו נעלים ופסענו על האבנים המכוסות אזוב בזהירות, כדי שלא להחליק. רן קיפל את מכנסיו עד לברכיו, עמד במים ועישן "קאמל". סרטנים בשרניים צבטו בכפות רגליו. חיוכו מדהים, כשל אדם שאינו יודע כיצד להתמודד עם אושרו ולהכילו על פניו.
הפלאפון שלו צלצל, במקומו הייתי מנתקת. מי רוצה סלולארי בגן-עדן?
התקשרו אליו מהעבודה והזמינו משמרות. "אני צריך לנסוע מהעיר כל יום, ככה יציעו לי ים של עבודות." הוא היה בהַי. סיפר לפקידה המתקשרת היכן הוא נמצא, ואמר לה שטוב לו נורא. שאפילו אינו צריך לעשן וטוב לו.
עשינו בטבע כמה דברים שיפה להם השתיקה, חוויה מדהימה וקפואה. היה לי הסקס הטוב ביותר שהיה לי מזה המון זמן. הרגשתי מסטולה מרוב אושר. מדהים מה שסקס עם מישהו שזורמים איתו יכול לעשות לגוף ולנפש. לאחר מכן נשכבנו על מזרן המתנה שלנו, התלטפנו בחיבה, התגלגלנו ונהמנו ברכּוּת הדדית של הנאה עם כל חיבוק, כחתלתולים שמצאו את השמנת – סימנים שמרכיבים את הרפרטואר של שפתם הפרטית של זוגות, שאותם רק הם מבינים.
"די אני לא יכול," הדף אותי ממנו וקם לעמוד. "אני לא מסוגל, אני בסרט רע. זה מזכיר לי כמה שחסמתי את הרגשות שלי בשנים האחרונות."
הסתכלתי בעיניו ואמרתי לו שזה בסדר. אני מניחה שהוא ידע שאני אוהבת אותו, אבל לא יכולתי לומר דבר. אם רוצים שהסייח יישאר על מקומו ולא ינוס בשעטה, אסור להפחידו. העמדתי פנים שאין לי צורך לבטא את רגשותיי. הזמן שביליתי במחיצת כפיר כבר הרגיל אותי לכך. רציתי להישאר לישון איתו הלילה בגליל אך המחשבה על לינה משותפת בבית-מלון או צימר הביאה אותי לבהלה. אולי לא אוהב את הדבר הרציני וה"אמיתי"? ומה יהיה אם אוהב אותו יותר מדי?
עדי בן-עזר
המשך יבוא

אהוד בן עזר

המושבה שלי

[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק עשרים ושניים

הטייס הגרמני הלמוט פילמי נוחת בפרדס

אל לב דודתי וחברתה ארלטי

כך כתבה יעל דודתי, אך האמת היא שבנעוריה היתה מאוהבת לא רק באביתר, היא העריצה כל צעיר בעל-ערך שבא למושבה מתרבות אחרת והביא עימו רוח חדשה.

דודתי וארלטי היו מאוד רומאנטיות. הלא כך התאהבו שתיהן בטייס הגרמני אברסט [דרגת קצונה] הלמוט פילמי [או פלמי], מפקד טייסת 300, שירד משמיים לפרדסים שלנו והוזמן לארוחת-צהריים אצל סבא. הלא כדי לפגוש את אהוב-ליבן החליטו השתיים ללכת ברגל לשדה-התעופה של חיל-האוויר הגרמני ברמלה. כל המושבה גוייסה אותו לילה לחפש אותן, ובראש המחפשים סבא, דודי אלכס וחוואג'ה בארס, הוא מסייה בוריס קלדם, אבא של ארלטי.

הדבר קרה בתקופת המלחמה העולמית. סבא ישב בביתו על הגזוזטרה יחד עם האיכר הטמפלרי שטללר מהמושבה הגרמנית וילהלמה. פתאום חג מעליהם אווירון צבאי דו-כנפי, הנמיך ברעש חזק מעל בתי המושבה הנמוכים, ונבלע בגוש הפרדסים שבמערב המושבה.

מיד מיהרו למקום דודי אלכס ואבי, יחד עם שטללר, ומצאו שני קצינים גרמניים חיוורים כסיד. התברר שבגלל מחסור בבנזין הם נחתו נחיתת-אונס על המסלול הקופצני של טריק א-שוואכת, דרך השקתות, היא דרך-המלך העתיקה שהוליכה ליפו.

שטללר הציע להם עזרה. אלכס נישאר עם אחד הטייסים, אברסט הלמוט פילמי, כדי לשמור על האווירון, אבי נשלח לקרוא לשוטרים, ושטללר לקח בכרכרתו את הטייס השני, אברסט פלקה, ונסע איתו לרמלה כדי להביא בנזין משדה-התעופה של הטייסת הגרמנית שבדרום העיר, לא רחוק ממסילת-הברזל לירושלים.

אברסט הלמוט פילמי נישאר ליד האווירון עם דודי אלכס עד שבאו עשרה שוטרים תורכיים, שנצטוו לשמור על האווירון של בעלת-בריתם, גרמניה, בעיקר מפני ילדי המושבה, והשבט הבידואי הסמוך, שהחלו להקיף אותו בהמוניהם. זה היה אווירון דו-מושבי מסוג ראמפלר סי-וי, חמוש במקלע שפנדאו קבוע מלפנים ובמקלע פאראבלום בתא האחורי, ומצדדיו מצוייר סמל הצלב של חיל האוויר הגרמני על רקע לבן שהיה אף הוא כצלב אך רחב יותר.

דודי הביא את אברסט הלמוט פילמי לבית סבא. על חזה הטייס התנוססו אותות גבורה וצלב-ברזל, דרגות לכתפיו, צווארון מקטורנו הגבוה היה כבסיס לראש מוצק וגאה, עצמות לחיים רחבות, עיניים חודרות ושיער בלונדי בהיר מסורק כשהפסוקת, ה"שביל" – באמצע. הגרמני ניראה ממש ככוכב ראינוע. השניים הגיעו בדיוק לשעת הצהריים. סבא הזמין את הטייס לסעודה המשפחתית. באותו יום בישלה סבתי צלי כבד עם תפוחי-אדמה, ויעל הכינה צימס של קלבסה, דלעת, עם קוגל. כל קובית כתומה היתה שקופה, כמו גלזורה. הטייס אכל בתיאבון רב והתפעל מדודתי הצעירה יעל, לא רק שידעה לדבר בשפתו אלא גם הכירה ספרות גרמנית בזכות ספרייתו של סבא, שהפליא אף הוא את הגרמני בציטוטים מהיינה, משילר ומגיתה.

על משימותיו, הפצצת הכוחות הבריטיים וצילומים מן האוויר על מצב התקדמותם, על כך לא אמר מילה. לעומת זאת סיפר בהרחבה על שני טייסים תורכיים ששנה לפני המלחמה יצאו מקושטא לקהיר במסע שמטרתו לפאר את כוחה האווירי של האימפריה העות'מנית. בדרכם עצרו בביירות ובערים אחרות ובכל מקום נערכו לכבודם חגיגות. חגיגה גדולה היתה אמורה להיערך בירושלים, מרבית אנשי העיר עם נכבדי הפאשאליק וקציניו עמדו בשדה פתוח וחיכו לנחיתת האווירון עם שני הטייסים המהוללים, ואולם אליה הם לא הגיעו אלא נפלו בדרך על גבעה ממזרח לכינרת. שנים חלפו וביום השנה האחרון לנפילת שני הטייסים התבקש פילמי לחוג ולהטיל מהאוויר זר פרחים טריים על האנדרטה שהוקמה במקום נפילתם, בשעה שנערך לכבודם טכס האזכרה הצבאי.

אחר-הצהריים, בשעה שתיים לערך, שב אברסט פלקה בטיסה בראמפלר אחר מרמלה, הוא חג בו מעל המושבה ולבסוף נחת גם הוא בדרך השקתות, ליד האווירון הראשון. בצינור גומי העבירו בנזין מאווירון לאווירון.

לאות תודה על ארוחת הצהריים הכניס אברסט הלמוט פילמי לאווירונו את דודי אלכס, ואחר-כך את דודתי יעל. לאחר שהושיב אותה במושב הטייס עצמה יעל את עיניה, שימרה את מגע ידיו במותניה כאשר הרים אותה, וכל חייה לעתיד חלפו לנגד עיניה בדמותה שהיא מרחפת, מרחפת מעל למושבה. אותו רגע החליטה לברוח כדי להינשא להלמוט היפה.

שני הקצינים הגרמנים נפרדו ממלוויהם, חבשו את כובעי-העור ומשקפי-האבק, נכנסו כל אחד לאווירונו ועמדו להמריא דרומה מעל לקהל הרב שהתאסף לחזות בפלא. הם ביקשו מדודי ומאבי לסובב ידנית את המדחף, כמו שהיו מפעילים את מנועי המכוניות בעזרת מנואלה, זו ידית התנופה למנוע. כשהחל המטוס משתעל, והמדחף צבר מהירות ונעלם באוויר, תפסו בני האיכרים והשוטרים התורכיים ודודי ואבי בכנפיים מאחור ורצו ודחפו כל אווירון כברת-דרך עד שהמריאו השניים בזה אחר זה.

היתה זו פעם ראשונה שאווירונים נחתו במושבה והמריאו ממנה. הפעם השנייה אירעה לאחר שנים ונדפס עליה טור שלם במדור "מבוקר עד ערב בערים ובמושבות" של עיתון "הבוקר": וינסטון צ'רצ'יל הצעיר נחת נחיתת-אונס בספיטפייר שלו בפרדס של דודי, ושם עמד והשתין ליד עץ תפוזים. לימים התברר שהעץ היה מוטאציה חד-פעמית של שאמוטי-דם ודודי הצליח לגדל ממנו זן שלם וייחודי הקיים עד היום אבל לא קרא לו בשם "צ'רצ'יל" או "וינסטון" – אלא דווקא "שרה" על-שם שרה אהרונסון, שבמשך כל חייו שום אישה אחרת לא התקרבה בעיניו למדרגתה.

לאחר שלושה ימים חג אברסט הלמוט פילמי פעמים אחדות באווירונו מעל בית סבא, הנמיך טוס כמעט עד הקצה של גג הרעפים, וצעק בגרמנית: "גוט מארגן [בוקר טוב!] הער יודע! גוט מארגן פראולין יולה!"

היה אפשר לשמוע את קולו לסירוגין, בין פעימות המנוע הרעשניות, ולראות את פניו בכובע העור של חיל-האוויר הגרמני, ובמשקפיים. אברסט פילמי השליך מכתב קשור לשקית חול ובו הודה לסבא על הכנסת האורחים, לסבתא על הארוחה שנתנה לו, וצירף אגד פרחי-שדה לדודתי יעל, היא פראולין יולה.

ארלטי עמדה אף היא בחצר שלנו עם חברתה יעל וראתה את הטייס הגרמני, את המכתב והפרחים שצנחו מהשמיים, ואלה הספיקו לנפשה הרגישה, הטווה חלומות-בהקיץ, להתאהב בו גם היא.

אותו לילה נעלמו השתיים. הלכו ברגל לרמלה. מצאו אותן באמצע הדרך, ישנות חבוקות מתחת לגשר הממלוכי שבנה הסולטן ביידאס. יעל איבדה נעל. ארלטי נשרטה בחזה מענף עץ דוקרני. בשובם הביתה חבט סבא באחוריה של יעל, למרות שכבר היתה נערה מבוגרת. "אני עוד אמריא מעל כולכם!" מיררה בבכי.

לאחר כשנה כבשו הבריטים את המושבה ושיחררו אותה משלטון התורכים. הם הגלו את שטללר ואת שאר איכרי וילהלמה ומשפחותיהם למצרים. סבא דאג לעיבוד הפרדסים ולשמירה על השדות של ידידו. שנה לפני כן, כאשר תחת שלטון התורכים עמדה משפחתנו בסכנת גירוש צפונה, אל מעבר לירקון, יפה סבא את כוחו של האיכר שטללר לדאוג לפרדס ולבית שלנו.

יום אחד נישרף מעל למושבה בלון מעופף בריטי, לאחר שהותקף על-ידי אווירון גרמני. אחד האיכרים (דודי טוען – סנדרל גרשוני הצולע, "אבא" של רותי) הלשין במיפקדה הבריטית שסבא קשור להתקפה האווירית בגלל ידידותו עם שטללר ועם איכרים אחרים בווילהלמה, ומפני שאירח את מפקד טייסת 300 הגרמנית שנחת בפרדס, וקיבל מכתב מהאוויר על-ידי אווירון גרמני.

החשד התעבה, מפני שתחת שלטון התורכים שימש סבא כמזכיר הוועד לתמיכה בנתינים האוסטרו-הונגרים, ותפקידו היה לחלק למשפחות את ההקצבות הקונסולריות. סבא לא בגד בנאמנותו לקיסרות ההאבסבורגית, שבצל כנפיה חסתה המשפחה שלנו כל השנים, וזאת חרף היות האוסטרים בני-ברית לתורכים ולגרמנים, אויבי הבריטים.

סבא נקרא לחקירה והוכיח שהטייס זרק את המכתב לפני זמן רב. הוא מסר את הנייר לקולונל המודיעין הבריטי ברונטון, אך לא את פרחי השדה. אלה נעלמו. לאחר שנים רבות מצאתי פרחים אלה, שהתעופפו ובאו למושבה מרמלה, כשהם מיובשים ומוסתרים בין דפי מחברתה של דודתי יעל.

בתקופת מלחמת העולם השנייה סופר בעיתונים על גנרל בכיר בלופטוואפה בשם פילמי, שבתקופת שירותו כטייס צעיר הכיר היטב את ארץ-ישראל וארצות אחרות במזרח התיכון. נכתב שם שעל שמו של פילמי נקראה פלוגה במסגרת ה-צב"פ, צור בזונדרן פרוונדונג, הפלוגה לתפקידים מיוחדים, במסגרת הלגיון הערבי שנלחם בחזית המזרחית לצד כוחותיו של היטלר. גנרל פילמי היה אמור לשוב לארץ-ישראל בתור גאולייטור, מושל צבאי, יחד עם קצינים וחייילים נאצים, ילידי-הארץ, שעזבו את מושבות הטמפלרים ערב המלחמה כדי להתגייס לצבא הגרמני. דודי אמר שזהו הלמוט פילמי, מפקד טייסת 300, שנחת באווירון הראמפלר הגרמני בפרדס שלנו.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

יעקב חסדאי

זו לא תקלה מבצעית – זו רעידת אדמה!!!

ביום שבת 21/8/2021 התחוללו מהומות בגבול רצועת עזה ובהן נפצע קשה מאד לוחם מג"ב בראל שמואלי. הסרטונים שפורסמו על התקרית הראו כשלים בבניית החומה סביב הרצועה. חלונות בגובה אדם איפשרו לאנשי חמאס להגיע עם נשק, להכניס יד מהחלון ולירות לתוך החדר/העמדה בה שהו החיילים. גם הפעלת הנשק ע"י חיילי צה"ל מתוך העמדה החוצה – היתה כמעט בלתי אפשרית, כאשר עשרות ערבים נמצאים מתחת לחלון.

זהו אירוע רב משמעות שצריך להוציא ממנו מסקנות מרחיקות לכת. אי אפשר להסתפק בהודעה של דובר צה"ל על כך שהתקרית תיחקר והלקחים יופקו.

לפני 45 שנים, אחרי מלחמת יום הכיפורים, כתבתי מכתב לשר הביטחון בו הזהרתי כי התקלות במלחמה נבעו מירידה ברמת החשיבה הצבאית. מכתב זה התפרסם בתקשורת וגם בספר שכתבתי.

לאחר מכן היתה "מלחמת לבנון הראשונה", "מלחמת לבנון השנייה", מיספר מבצעים גדולים כמו "צוק איתן", "עופרת יצוקה" ולאחרונה גם "שומרי החומות". בכל אותן מלחמות ומבצעים, אם היו נבדקים מבחינה מקצועית, היה מתגלה שהיו חולשות לא מעטות בהגדרת המטרה ובתוצאות של אותן מלחמות ומבצעים. אבל היה יותר נוח להאמין כי צה"ל הטוב והחזק יגן עלינו תמיד.

האירוע האחרון הוא מקרה אחר לחלוטין. כל מי שמתמצא בענייני צבא יודע כי כאשר בונים חומה עושים בה מגדלים. זה ידוע עוד מימי הרומאים ואף בימי הביניים. על החומות להיות גבוהות, עם צריחים ועם חיפוי הדדי בין העמדות.

כיצד אצלנו בונים חומה עם חלון בגובה אדם ושהחייל המגן נאלץ להוציא את נשקו החוצה כדי להשתמש בו. כיצד כל המפקדים הבכירים – מג"ד, מח"ט, מפקד אוגדה ואלוף הפיקוד – רואים ומקבלים את זה. כיצד יתכן שהשקיעו מיליארדים בבניית חומה ומקבלים תוצאה אומללה כזו? אסור לעבור על כך לסדר היום. יכול להיות שזה מצב טוב בו צה"ל נהנה מאמון העם. אבל צה"ל צריך להביא הוכחות שיש הצדקה לאמון הזה. אחרת האמון הזה עלול להיות בעוכרנו.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* יוסי דה ליאון: השריפה שהתחוללה השבוע בהרי ירושלים, גרמה לפינוי ישובים מאזורים מיוערים. הצטערתי מאוד לשמוע מחברים על חששם לחייהם וחיי בני משפחתם והחרדה לאבד את רכושם. במזל גדול הסתיים האירוע הזה ללא נפגעים בנפש. פגעי טבע היו מאז ומעולם אך הם גם מזכירים לנו כל פעם מחדש את האתגרים המורכבים שמציב בפנינו משבר האקלים העולמי.

בשבוע האחרון עלתה הכתבה של פרופסור דוד נע'ר מסיאטל על השריפה הגדולה שהתחוללה בסלוניקי ב- 1917 שכילתה את השכונה היהודית וכמעט חיסלה את האוצרות הרוחניים שהביאה וטיפחה הקהילה היהודית מאז גירוש ספרד. כתבה שהתפרסמה לפני 4 שנים.
https://www.haaretz.co.il/blogs/sadna/BLOG-1.4604148
אני מעלה בהקשר זה,  את הסיפור של לונה, סבה וסבתה שנמלטו מסלוניקי בשעת השריפה הגדולה, ומספרת על הקשר שלה לספרי "הנשים של טרואל".
https://the-women-of-teruel.com/2018/11/06/לונה-מסלוניקי/
וכן: זהבה חן-טוריאל

* בשעתו, אחרי השריפה הגדולה בכרמל, התארחנו ב"יערות הכרמל", בית המלון שלא נפגע בשריפה, וראינו שכל שטחו, גם הבריכה החיצונית והגינות, הוקף בחומה של רשת צינורות ומתזים גבוהה, כמו מבצר של התזת מים בעת שריפה, וכן כי גולחה כל חלקת היער במרחק ניכר סביבו. מדוע לא היה אפשר לעשות זאת סביב בית החולים הדסה בעין כרם, וסביב יישובים רבים בהרי ירושלים? הלא כל זה עדיין זול לעומת נזקי השריפות עצמן!

* בתל-אביב נחנך רחוב על שם המשוררת ויקי שירן. על שם המשוררת אסתר ראב טרם נקרא רחוב בתל-אביב. כל הפניות שלנו לעירייה בעבר הושבו ריקם.

אסתר ראב
תֵּל אָבִיב

אֵיכָה אֵבְךְּ וְדִמְעָה אָיִן.
הָלוֹךְ וְטָפוֹף בְּרַגְלֵי מֶרִי
עַל חוֹל אַדְמָתֵךְ – אַתְּ.
לֹא גֹּרֶן וְלֹא זַיִת,
עֲרוּגוֹת קְלוֹקְלוֹת
תִּסְחֲטִי כָּאן,
וְאַבְנֵי-מֶלֶט
עַל חָזֵךְ הָרָזֶה.
עֲרָבַיִךְ עוֹד יִזְלְפוּ מָה
מִיץ-כּוֹכָבִים אֶל לַחְלוּחִית-יָם;
אֶדְבַּק עִם עֶרֶב אֶל שׁוּלֵי גִבְעוֹתַיִךְ,
כְּחִלְפָה צְחִיחָה מְיַבֶּבֶת.
1928

* שבת שלום, שיריה של אסתר ראב תמיד רעננים ומרגשים. מדברים מלב אל לב. מנופי סביבתה אל ליבנו.תודה רבה, שבוע טוב, פורה ומפרה...
אורית דשא ינאי ברנר

* ציטוט – "אהוד: עובדי הציבור לא אשמים! חלקם של המכחישים בא מהאספסוף הנאור שהתרגל להפגין נגד נתניהו בבלפור וראה בכך את מטרת חייו, וכנראה יש לסרבנים החדשים-הישנים האלה אותה מוטיבציה ואותה מנת מישכל." [גיליון 1672].
הי,
שוב אני מריעה לך על יכולת קביעה חד צדדית, אבסולוטית, בלי שום בסיס עובדתי. מנין לך שהסרבנים היו אלה שהפגינו בבלפור? יכול להיות שכן, ויכול להיות שלא. האם אתה בוחן כליות ולב, ועוד ממרחק? אמנם סביר שבין הסרבנים יש מכל המינים. אבל אין לך שום מחקר שאומר שחלק הארי הוא מהמפגינים בבלפור. ואם זה ההיפך? אולי אפילו רבים יותר מהסרבנים היו מתומכי ביבי? אז איזו רמת משכל אתה קובע לתומכי ביבי מביניהם?
ובכלל, איך זה קשור להפגנות בבלפור? אתה ממשיך לכתוב באובססיביות ולתלות כל דבר במתנגדי ביבי והמפגינים נגדו, ולא מבדיל בין אם זה קשור ובין אם לא, מסתמך אך ורק על הלך הנפש שלך, בלי קשר לעובדות.  ממש מגוחך.
בנדלה

אהוד: צר לי להפריע להתלהמות הקנטרנית הקבועה שלך אבל מה לעשות, גם הפעם יש בדבריי "קשר לעובדות", זו לא המצאה ולא "הלך נפש" שלי. הופיעו ידיעות מפורשות על כך בעיתון עם שמות פעילי הפגנות בבלפור שהם עתה מהבולטים שבסרבני החיסון, ואני לא הראשון שמציין את התופעה המטרידה הזו, שיש לה אולי רקע נפשי – אף כי בעינייך זה "ממש מגוחך."
    
* שלום והערכה לנעמן כהן. בחב"ע 1671, אתה מביע צער על החלודה, המאפיינת את פסלי המתכת בתל אביב,  וייתכן שהפסלים מעוצבים ממתכת מיוחדת, המחלידה מעט לאחר חשיפתה, ונשארת כך ללא התפוררות.  ברור שהפסלים אינם מסוגלים להשתמש לעבודתם בפלדת אל-חלד.  באותה העת, מאחר והזכרת את הפסל תומרקין המנוח, ראוי לציין שהוא לעג לאמנים היוצרים על 'התחנפותם' כציונים, כדי להשיג עבודות ממערכות השלטון, ובדיעבד כך הוא נהג בהצגת עיצוב 'אנדרטת השואה' בכיכר מלכי ישראל, ולהשגת האישור להקמתה, טרח לעצבה בהרכב של שני מגיני דוד ענק, ציוניים, כמתואר למטה בקטע מוויקיפדיה. לאחר מכן הוא לא סלח לעצמו ולסובבים אותו, על ה'התחנפות', והעכיר את ימיו בנרגנות.
ברשת קיימים צילומי האנדרטה מגבוה, ואשמח אם תצליח לאתר אחד מהם.
בהערכה,
ברוך תירוש

ציטוט: "לאנדרטה זו יש חוץ ופנים. מבחוץ רואים שתי פירמידות משולשות המונחות בהיפוך זו מעל זו ויוצרות צורת מגן דוד. הפירמידה העליונה שקופה והתחתונה אטומה ובה שלושה פתחים, פתח מכל צד, אל החלל הפנימי של האנדרטה. המגן דוד מסמל את העם היהודי וקורותיו: הפירמידה התחתונה, האטומה מסמלת את "השואה" ואילו הפירמידה העליונה השקופה מסמלת את 'התקומה'. המבקר נכנס אל החלל הפנימי של האנדרטה, עומד על בסיס משולש צהוב, אשר במרכזו יש שני משולשים, לא שווים, האחד מבטון והשני ממתכת והם יוצרים שוב צורת מגן דוד."

* הסיפור האמיתי של נסיעתה של שרת התחבורה מירב מיכאלי לארה"ב יוסיף לה הרבה תמיכה ואהדה בציבור הישראלי, ובצדק. אנחנו מצטרפים לברכות לה ולבן-זוגה ליאור שליין – להולדת בנם אורי, ושמחים שלא נפלנו בפח הגינויים המיידיים שהופנו כלפיה.

* זה מה שהלוחמים האיסלאמיסטים של החמאס והחיזבאללה היו עושים בנו אילו רק יכלו: "באפגניסטאן מתרבים הדיווחים על מקרי רצח, מעצרים המוניים ועינויים של אזרחים על ידי אנשי הטליבאן. זאת, בניגוד להצהרות הארגון במהלך השבוע, שלא יפעל נגד מי ששיתפו פעולה עם הצבא האמריקאי או עם כוחות המערב. בארגוני זכויות האדם ובכלי התקשורת שנציגיהם נמצאים במדינה מספרים כי אנשי הטליבאן עוברים מדלת לדלת ומחפשים אחר עובדים בממשלת אפגניסטאן לשעבר ומשתפי פעולה אחרים עם מדינות המערב."
["הארץ" באינטרנט, 21.8.2021].
יש לשער שהם היו רוצחים גם את איימן עודה ה"פלסטיני" האחמדי – הנהנה ממנעמי ההגנה של צה"ל על מדינת ישראל, שבה הוא חי כחלק מהמיעוט הערבי הדמוקרטי והחופשי ביותר בכל רחבי העולם המוסלמי, גם בכל הקשור למעמד הנשים – (וזאת חרף הרציחות, גם של נשים, המאפיינות חלק מהציבור הערבי והבידואי, שכנראה שרוי עדיין בתקופה פראית של שבטיות ומשפחתיות פרימיטיבית ושל הידרדרות לפשע).

* שקיב עלי: "מאז שנת 2000 נרצחו 1,521 אזרחים ערבים ישראלים, רובם ככולם על-ידי ערבים מסיבות כאלה ואחרות. לפי נתוני המשטרה, שיעור הפענוח של מקרי הרצח בחברה הערבית מגרד בקושי 22% בעוד שבחברה היהודית הוא מגיע לכ-70%." ["הארץ" באינטרנט, 22.8.2021].

* אלה הם מאפייני הרוח, המוטו, הטמטום והשינאה של עיתון "הארץ": "היום אין דבר יותר ישראלי ממזגן. כי מהו המזגן? טכנולוגיה שמקררת מרחב מוגבל ואטום. לפלא הזה יש שתי תוצאות לוואי: האחת היא שבעודה מקררת את המרחב הפנימי, היא מחממת ומזהמת את המרחב שמסביבו. השנייה היא שחייבים לסגור את כל החלונות כדי שזה יעבוד. האין זו אלגוריה מושלמת לציונות? מדינת ישראל היא משטר פוליטי שהצליח ליצור תנאים מיטביים בשביל קבוצה אקסקלוסיבית. אך בו בזמן הוא זרע הרס מסביבו, יצר מחנות פליטים ופיתח מערכות נשק ואמצעים חוקיים כדי לאטום את גבולותיו. ישראל, לפיכך, היא מדינת המזגן."
[עפרי אילני, "הארץ", 20.8.21].

* ציטוט: "ג'נין, ג'נין": אנרכיה של מיליציות בעיר, ערכו הלילה מצעד צבאי. איפה מחמוד עבאס וכנופייתו?
כאוס בעיר הטרור ג'נין, כאשר חמושים משלוש המיליציות העיקריות שם ערכו הלילה [19.8] סוג של מצעד צבאי [בתמונה למעלה]. המיליציות של החמאס, הג'יהאד האיסלאמי, ושל פתח (הם מתנגדים למחמוד עבאס).
חברי כנופיית עבאס אינם יכולים עוד להיכנס לעיר ולסביבותיה, והיא נשלטת בידי הטרור. במה הם שונים מהכנופיות ב"סוריה"? אלה סונים ואלה סונים. במה הם שונים מהטליבאן? ניצחון הטליבאן מעודד גם אותם.
הסרט "ג'נין, ג'נין"? תמיד אמרתי שיש להשאיר אותם עם עצמם, הם כבר יחסלו את עצמם בעצמם. הכול נערכים למלחמת האזרחים עם סיום המצאת מחמוד עבאס. הלילה בג'נין: [סרטון].
כמו אצל אבותיהם, סביהם וקודמיהם: זה מתחיל בניפוח שרירים ובסוג של שלהוב יצרים לאומי-איסלאמי, ונגמר תמיד ב"נכבה" חדשה, יבבות קריסה, וכמובן, האשמת ישראל.
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 19.8.2021.
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –
לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.



©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
פינת המציאות: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

📑 בגיליון:

  • אסתר ראב: הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ(שירים 1981-1972)
  • שועלה: מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
  • יורם אטינגר: אפגניסטן 2021 זה לא וייטנאם 1975
  • אורי הייטנר: 1. דיפלומטיה של שליפה מהמותן
  • אל"ם (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): 'שומר חומות' מאחורינו – מה הלאה?
  • עקיבא נוף: הֶם שׂוֹרְפִים יְעָרוֹת
  • ב"ה: יואל בן-נון ואסתר בן-נון לבית ראבּ
  • מרדכי ניסן: הנכּבה היתה צודקת
  • יערה בן-דוד: שֶׁבֶר פָּנִים שָׁט בְּמַיִם עֶלְיוֹנִים*
  • נאיל זועבי: סופרים אותם רק כשהם כבר אינם
  • תמר מחלין: בוקר סתווי
  • משה גרנות: על הלל ברזל: מיניי עד זלדה, ומשלונסקי עד אבידן
  • יונתן גורל: פגישה עם לאה גולדברג
  • מיכאל רייך: קוֹלוֹת הַחַיִּים
  • נעמן כהן: מחכים לברברים
  • אסתר ראב: תערוכת סוטין אצל שרפנטיה
  • עדי בן-עזר: אפרודיטה 25
  • אהוד בן עזר: המושבה שלי
  • יעקב חסדאי: זו לא תקלה מבצעית – זו רעידת אדמה!!!
  • ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * יוסי דה ליאון: השריפה שהתחוללה השבוע בהרי ירושלים, גרמה לפינוי ישובים מאזורים מיוערים. הצטערתי מאוד לשמוע מחברים על חששם לחייהם וחיי בני משפחתם והחרדה לאבד את רכושם. במזל גדול הסתיים האירוע הזה ללא נפגעים בנפש. פגעי טבע היו מאז ומעולם אך הם גם מזכירים לנו כל פעם מחדש את האתגרים המורכבים שמציב בפנינו משבר האקלים העולמי.
  • שאר הגליון
🏠 ⬆ ⬇ 📑 A− A A+