שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

ראש ממשלת ישראל עומד להיפגש היום (חמישי, 26.8) לראשונה עם נשיא ארה"ב בבית-הלבן. איזה נשיא ימתין בפתח בית הלבן? איזה ראש ממשלה ייכנס בפתחו? כנהוג בכל המיפגשים המדיניים מסוג זה, הוכנו לקראת המיפגש שני תיקים, אחד בוושינגטון על האורח, אחד בירושלים על המארח.

"אתה עומד לפגוש ראש ממשלה הצעיר ממך בשלושים שנה," ייאמר בפתח נייר העבודה שיונח על שולחנו של ג'ו ביידן. "בל יהיו לך אשליות. אין זה מנהיג בסדר גודל של אשכול או רבין, בגין או שמיר, שרון או נתניהו. אולי קצת מזכיר את אולמרט וברק, שכיהנו תקופות קצרות ועד מהרה ירדו מן הבמה. תפגוש מנהיג שבתחבולות פוליטיות זכה ברוב בכנסת, אבל בציבור התמיכה בו אפסית. גם עכשיו, חודשיים לאחר שנכנס לתפקיד, הוא איננו מצליח להתרומם. סקרים שנערכו בישראל בסוף השבוע, מראים בבירור שמר בנט מפגר בהרבה לא רק אחרי קודמו נתניהו, אלא גם אחרי שותפיו, השרים לפיד וגנץ.

"אתה תפגוש, כבוד הנשיא, ראש ממשלה שהגיע לתפקיד בתרגילים מניפולטיביים, תוך הפרת כל מילה וכל התחייבות שלו בשנה שחלפה, בין אם בנושא מגפת הקורונה, בין אם בנושא הביטחון ובנושאים פוליטיים-מפלגתיים. מנהיג שכמו קודמו, האנגלית שלו משובחת, אבל האמינות שלו שואפת לאפס.

"האורח שלך אמנם יעלה את הנושא האיראני, אבל דע לך, כבוד הנשיא, שעיקר שאיפתו היא להצטלם אצלך בחדר הסגלגל, יושב מולך ליד האח המבוערת, לעיני כל כלי התקשורת, מה שיקבע, כך הוא מקווה, את מעמדו כראש ממשלה בעיני קהל הבוחרים בישראל.

"להערכתנו, ספק אם זה יעזור לו. אפילו תקשורת אוהדת ומלטפת באופן חסר תקדים – שהוא זוכה לה בארצו – אינה מסייעת לרוממו, לעצב את מעמדו כראש ממשלה "טבעי". אחרי חודשיים שמר בנט בתפקיד, נראה שהוא מצטייר בארצו שלו כמנהיג זמני, כושל, יומרני, דמות שתחלוף מהר בהיסטוריה של ישראל. יש סיכוי גדול שהוא ייזכר לא רק כראש הממשלה המוזר שקם לה, אלא אולי גם כמי שיכהן פרק זמן קטן אף מזה של – אתה זוכר? – אהוד ברק.

"כמובן, אין לך ברירה, כבוד הנשיא, אלא לקבל במלוא הכבוד ולפי כל כללי הטקס את מר בנט כראש ממשלה לגיטימי של ישראל, לקיים איתו שיחה. ספק אם יש בה טעם, ספק אם תניב תוצאות כלשהן, אבל הפרוטוקול מחייב. לבטח הוא יעלה בפניך בקשה, לרדת מנושא הקמת קונסוליה אמריקנית במזרח ירושלים, מה שלדעת רבים בישראל מסכן את אחדותה של העיר, אבל אל חשש, הוא יעלה זאת בקול רפה, כמו לצאת ידי חובה. תוכלו לסכם את המיפגש ביניכם במילים: 'שמחתי להכיר את ראש הממשלה בנט, שתי מדינותינו חולקות אותם ערכים, השיחות היו נעימות ומועילות.' נכון, אתה מעדיף לפגוש מנהיג יותר בשל, יותר מנוסה, יותר סמכותי, יותר מקובל בארצו – אבל זה תוצר הפוליטיקה הישראלית הסבוכה, ששלחה את המפלגה הגדולה ביותר לאופוזיציה."

גם בירושלים מכינים תיק ביקור בעבור ראש הממשלה בנט. בוודאי קרא ועילעל בו שוב ושוב במהלך 10 שעות הטיסה לוושינגטון.

"אתה עומד לפגוש נשיא אמריקני המבוגר ממך בשלושים שנה," ייאמר בו. "כידוע לך, ג'ו ביידן, בארבעים שנות פעילותו בזירה הפוליטית באמריקה, גילה תמיד ידידות לישראל. ואולם המפלגה הדמוקרטית הפכה לעויינת לישראל, גם משום שהממשלה הקודמת שמה יהבה על המימשל הרפובליקני של טראמפ. למזלנו, הדמוקרטים בחרו בביידן המתון ולא באחד ממנהיגיהם הקיצוניים. אבל גם ביידן אפוף בהלכי רוח שמאלנים. ההוכחה העכשווית לכך – הנסיגה המבישה מאפגניסטן, שגרמה לירידת מעמד הנשיא באופן דרמטי בדעת הקהל. היא מזכירה את הנסיגות החד-צדדיות שלנו מדרום לבנון ומרצועת עזה. נסיגות שהצטיירו בעיני אויבינו, ובצדק, כבריחה, כאות לחולשה, החמירו את המצב בגבולותינו.

"לכן, ראש הממשלה, כדאי שתימנע מלזרות מלח על פצעי הנשיא החלש ביותר של אמריקה, שאותו תפגוש, ואל תזכיר את אפגניסטן.

"כמובן, הנושא האיראני הוא המרכזי בשיחותיכם. ספק אם תצליח לשנות את דעתו של הנשיא ביידן בנושא, אבל תוכל להכריז לאחר מכן במסיבת העיתונאים, שהעלית את דאגת ישראל מגירעונה המואץ של איראן, תמיד ישראל תהיה מתואמת עם ארה"ב ולא תפעל על דעת עצמה. העיקר בביקור הוא התמונה המשותפת, הפוטו-אופורטיוניטי. אותו עליך, ראש הממשלה, לנצל בצורה מיטבית. מול המצלמות תפגין ביטחון עצמי, זקיפות קומה, כדי שהתמונה תהיה 'חזקה'. תמונה שהיא הזדמנות עבורך לשפר במשהו את המעמד הקלוש שלך בסקרים ובדעת הקהל שלנו. זכור מר בנט: ספק אם תהיה לך עוד הזדמנות-צילום שכזאת."

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב"

לקראת מפגשיו בוושינגטון

פורסם לראשונה ב"ישראל היום", 24 באוגוסט 2021

האם בביקורך בוושינגטון תטשטש את את עמדותיך השורשיות על עתיד יו"ש, כדי לזכות בנוחיות מדינית ופופולריות פוליטית קצרי-טווח, או תקדם עמדות אלו בנחישות שתחשוף חילוקי דעות נוקבים עם הנשיא ביידן, אך תזכה אותך ואת ישראל בהערכה אסטרטגית ארוכת טווח?

רה"מ שמיר נקט בדרך השנייה כאשר הדף לחצים ופיתויים, והציג למארחיו בוושינגטון את עמדותיו ללא כחל וסרק. הוא זכה לקיתון ביקורת חריפה מהנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר, אבל בתקופתו שודרגו שתופי הפעולה בין ישראל לארה"ב בהיקף חסר-תקדים, מכיוון שארה"ב מעריכה שותף מונחה-עקרונות, אמין, המסוגל להדוף לחצים, גם אם אינו מאמץ את עמדותיה בסוגייה הפלסטינית.

בהנחה שתפעל לקידום – ולא לטישטוש – עמדותיך השורשיות על עתיד יו"ש, מן הראוי שתדגיש את העובדות הבאות במפגשיך עם הנשיא ביידן, מזכיר המדינה בלינקן, היועץ לביטחון לאומי סאליבן, מזכיר ההגנה אוסטין ומנהיגי בית הנבחרים והסנאט (ובמיוחד חברי וועדות ההקצבות):

המציאות הבינערבית ההפכפכה, שלא חוותה דמוקרטיה ודו-קיום בשלום בינערבי ב-1,400 השנים האחרונות, יחד עם ההתנהלות הפלסטינית שקדמה ל-1967 (כולל הזדהות שיטתית עם אויבי ארה"ב, חינוך לשנאה, הסתה וטרור אנטי-ערבי ואנטי-יהודי) – מבהירים שהקמת מדינה פלסטינית תביא להקמת מיני-אפגניסטן או מגה-עזה על רכסי יו"ש, השולטים על 80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל ב"מותניים צרות" של 14 ק"מ בין טול כרם לנתניה – קצר יותר מהמרחק בין איצטדיון RFK ל"מרכז האומנויות על שם קנדי" בעיר וושינגטון. כלומר, מדינה פלסטינית תהווה סכנה קיומית, ברורה ומיידית לישראל חסרת העומק-האסטרטגי, ולכן שליטת ישראל על רכסי יו"ש הוא תנאי-הכרחי לקיומה.

מדינה פלסטינית תפגע באינטרס ארה"ב, כפי שמלמדת ההתנהלות הפלסטינית במישור הבינערבי, שהפכה את הפלסטינים לאב-טיפוס של חתרנות, טרור וכפיות-תודה בעיני מדינות ערב. לגבי דידן, מדינה פלסטינית תהיה פורעת-חוק, תחבור לאויביהן (כגון "האחים המוסלמים", איראן וטורקיה), ותעניק דריסת רגל לרוסיה ולסין. לכן הן מגבילות את תמיכתן בפלסטינים למישור המילולי ולא המעשי. לדוגמא, בטקס החתימה על הסכם השלום ישראל-ירדן באוקטובר 1994 הבהירו ראשי הצבא הירדני לעמיתיהם הישראלים שהקמת מדינה פלסטינית תביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי, ובעקבותיו להפלת משטרים פרו-אמריקאים בחצי האי ערב.

אין שחר לטענה שהיפרדות ישראל מרכסי יו"ש – שהם ערש ההיסטוריה, הדת והתרבות היהודיים, ונכס ביטחוני חסר תחליף – היא תנאי לשמירת הרוב היהודי בישראל. בניגוד לתובנה המקובלת, אין "פצצת זמן דמוגרפית ערבית," יש תנופה דמוגרפית יהודית חסרת-תקדים, והתמערבות דרמטית של הדמוגרפיה הערבית בכל המזה"ת, כולל יו"ש ו"הקו הירוק". הרוב היהודי בשטח המשולב של יו"ש ו"הקו הירוק" נהנה מרוח גבית של פריון ומאזן הגירה.

שליטת ישראל ברכסי יו"ש ורמת הגולן משדרגת את כוח-ההרתעה הישראלי, המקדם את יציבות האזור, מהווה נכס ביטחוני למשטרים ערבים פרו-אמריקאים מול אויבים קיומיים משותפים, ותורם למעמד ישראל כמכפלן-עוצמה ייחודי של ארה"ב. נסיגה מרכסי יו"ש תהפוך את ישראל מנכס – לנטל-אסטרטגי. ככל שארה"ב מצמצמת נוכחות צבאית במזה"ת – המהווה מוקד עולמי של הפקת נפט, נתיבי סחר בינלאומי (אסיה-אירופה), טרור בינלאומי, והפצת טכנולוגיות צבאיות בלתי-קונבנציונליות – כן עולה משקלה של ישראל שאינה רוצה – בניגוד לנאט"ו, דר' קוריאה ויפן – בנוכחות צבא ארה"ב בשטחה.

שמירה על היתרון האיכותי הצבאי של ישראל היא אינטרס משותף לארה"ב וישראל, המהווה מעבדה ייחודית בתנאי-קרב של התעשיות הביטחוניות והכוחות המזוינים של ארה"ב. לדוגמא, השימוש המבצעי הישראלי במאות מערכות לחימה אמריקאיות מביא לאלפי לקחים התורמים לשדרוג איכות המוצרים האמריקאים. לדוגמא, כ-700 שדרוגים במטוס הקרב 16F – לגידול בייצוא הביטחוני האמריקאי, לחיסכון של עשרות שנים במחקר ופיתוח ולהרחבת התעסוקה – בוננזה של מיליארדי דולרים העולה בהיקפה על סיוע החוץ השנתי המוענק לישראל. כמו כן, צבא ארה"ב מבסס חלק ניכר מגיבוש תורות הלחימה על תקדימים והדרכה של צה"ל (לדוגמא, לוחמה בטרור ובשטח בנוי).

ביקורך בוושינגטון יבהיר האם אתה דבק בעמדותיך השורשיות (כפי שאני מייחל), או מטשטש אותן (כפי שאני חושש).

בהצלחה ובכבוד רב,

יורם אטינגר

שגריר בדימוס, מומחה ליחסי ישראל-ארה"ב והמזרח התיכון

"תולדות השירה העברית מחיבת ציון ועד ימינו"

כרך י"ג – תוספות: מורשה ותמורה,

ספריית פועלים, 2018, 1152 עמ'

כרך י"ד – תוספות: חדשנות ומהפכנות,

ספריית פועלים 2019, 1008 עמ'

[חלק שני ואחרון של המאמר]

הלל ברזל מצביע על השפעת שקספיר ("מקבת"), הסימבוליזם של מלרמה, השפעת אלכסנדר בלוק ומאיאקובסקי על "דווי" של אברהם שלונסקי. מקום נכבד בכרך י"ד מוקדש למשבר שנוצר בין "חבורת כתובים" (שלונסקי ושטיינמן) ובין ביאליק. ביאליק, שכתב גם ביידיש, והוקיר את סופרי השפה הזאת, חגג את בואם ארצה של שני סופרי יידיש, שלום אש ופרץ הירשביין, באייר תרפ"ז (1927). הוא חלק להם כבוד, ואף ציין שאין להפריד בין עברית ליידיש.

שלונסקי ושטיינמן שערכו את "כתובים", ביטאון אגודת הסופרים העברים, תקפו את ביאליק על "בגידתו" בעברית. ביאליק נפגע מאוד והתפטר מנשיאות האגודה, ועמו התפטר כל הוועד. התוצאה היתה שאגודת הסופרים יסדה ביטאון חדש "מאזנים" (1929), ושני המורדים מצאו עצמם מחוץ לקונצנזוס. שלונסקי המשיך לתקוף את ביאליק גם ב-1931 בעקבות השיר "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם". אלא שלימים שלונסקי חזר בו, ונאלץ להודות שעל ביאליק אין חולקים. הוא שיבח בשיר את המשורר הגדול בהגיעו לגיל שישים, ולאחר מותו הוא הספיד אותו. בקובץ "בהקיץ" (1960) יש סקירה אוהדת לביאליק, והלל ברזל, שמצליח לחדור בבקיאותו לקרביהן של היצירות, מוצא בשיריו של שלונסקי ("עפעפי ערב", "עיר הווידויים האילמים", "שיר העיתים") ארמזים משירת ביאליק ("הציץ ומת", "צנח לו זלזל").

בכרך י"ד מוזכרת התרומה האדירה של שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג בהבאת ספרות קלאסית אל שולחן הקריאה של הקורא העברי. מדובר בעשרות רבות של יצירות מרחבי העולם משל שקספיר, ראסין, מולייר, פושקין, גוגול, טולסטוי, צ'כוב, גורקי, איבסן, סטרינדברג, גולדוני, פירנדלו, ברכט, יוג'ין אוניל, סארטר, לורקה.

הלל ברזל מציע הצעה מעניינת באשר לשם ספרו של אלתרמן "שירים שמכבר" המאגד שלושה קבצים: "כוכבים בחוץ", "שמחת עניים", "שירי מכות מצרים" – שם הקובץ מרמז, לדעתו לנהר כבר, שם ניבא הנביא יחזקאל (כרך י"ד עמ' 161). אני מודה שליבי מתפלץ כל פעם שאני פוגש את שירי הקנאה של "המת" לרעייתו ב"שמחת עניים": "הזר מקנא לחן רעייתו" "החולד", ולא מובן לי כיצד משורר שחיבר את "פונדק הרוחות", מחזה שחושף את סבל האישה מידי הגבר הקרייריסט – איך הוא מסוגל לכתוב דברים אטאוויסטיים כל כך?

"פונדק הרוחות", המביא יותר מרמז על המשולש – אלתרמן, רחל מרכוס וצילה בינדר, ואשר, לדעת ברזל, ייתכן שהושפע מסיפור האהבה של רחל ורבי עקיבא, המחזה מציג בפני הצופה את השאלה, האם האמנות פטורה מהציווי המוסרי? המחזה מוקיע ללא ספק את חננאל שהקריב את נעמי פעמיים. ברזל מצביע על ההשפעה של "פאוסט" על "פונדק הרוחות", והייתי מוסיף גם את "פר גינט" של איבסן, שם הגיבור מחפש את האני שלו במרחקים, וזונח את סולוויג שאוהבת אותו עד שיבה וזקנה, ואשר היא המפתח ל"אני" האובד שלו. ב"פונדק הרוחות" בא אלתרמן חשבון עם "הרוחות", הלא הם כוחות האוונגרד האבסורדי המגוחך, ששולל את תבניות כתיבתו, ואשר מתפארים שהם כותבים טרגדיה בסימני פיסוק בלבד...

בכרך שלפנינו מופיע ניתוח שיריו המרטיטים של נתן אלתרמן: "לאן נוליך את החרפה?", "מכל העמים", "על הילד אברם", "מכתב אל מנחם מנדל".

מוטיב חוזר בשירת לאה גולדברג הוא אהבה שאינה מתגשמת, אהבה נכזבת. היא כותבת על שמשון, על אופליה, על תרזה די מון, אצילה בת המאה ה-16 שאהבה צעיר איטלקי שלימד את ילדיה, וכשזה עזב את ביתה, היא שרפה את 41 סונטות האהבה שכתבה עליו, והלכה להסתגר במנזר. לאה גולדברג כתבה על אצילה זאת 12 סונטות תקניות, אבל היא גם כתבה סדרה של סונטות "אהב"ה", כלומר בעלות 13 שורות בלבד, לרמז על אהבה לא שלימה שהיתה מנת חלקה בחייה.

לאה גולדברג היתה משוררת, סופרת, סופרת ילדים, מחזאית, מתרגמת, מבקרת וחוקרת ספרות, והלל ברזל מביא מתוך דבריה את הסתייגותה מספרות נוסח קפקא (הגם שהמחזה שלה "בעלת הארמון" הושפע מ"הטירה"), ומנוסח "ספר המעשים" של עגנון, כשהיא מעדיפה את "הזר" הממשי של קאמי על פני "הדבר" שהוא בבחינת משל; וכן היא מעדיפה את "פנים אחרות" של עגנון על פני "ספר המעשים" שלו, ואני בהחלט מזדהה עם ההעדפות שלה, כי מי שכותב בחידות, מתיימר להסוות ידע על כבשונו של עולם, ואז הקורא המתוסכל נאלץ לגייס פרשן כמו משולם טוכנר, שמגלה לו, לדוגמה, ש"עידו ועינם" הוא יעוד ומעיין, וכשהסוד מתפענח, מסתבר שהמסר הפנימי הוא באנאלי להדהים.

אני מודה במידה רבה של חוסר נוחות שלא אהבתי את שיריהם של אמיר גלבוע, אבות ישורון ודויד אבידן. חשבתי שלולא החסד שעשה שלמה ארצי עם "בבוקר בבוקר" של אמיר גלבוע, הוא היה נשאר הרבה מאחוריהם של שלונסקי, אלתרמן וגולדברג. הלל ברזל מצביע על התקומה הניסית של עם ישראל בארצו במילים -"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת," וכן במילים המוזרות מהשיר "יצחק" באה לידי ביטוי שואת יהודי אירופה ואוזלת היד של היישוב בארץ לנוכח הזוועות. הלל ברזל מתאר את הצעקה בשירתו של אמיר גלבוע, את נטייתו לשגב לחידתיות, את חוויותיו כחלוץ במחצבות קלוסובה – נראה לי שאצטרך לערוך שיקול שני באשר ליחסי אל משורר זה.

באשר לאבות ישורון – לא אהבתי את קיטועי המילים שלו, את ההמצאות הלשוניות המוזרות (צברדע, אכלמה, עטאפל, מהלאלך, אלוקל, בולץ, גושץ), את ערבוב הלשונות ואת המעבר מלשון נמלצת ללשון דיבור – כל אלה מובאים בפרק על משורר זה, אבל הלל ברזל מצביע על מסר הפוך מזה של אורי צבי גרינברג ויונתן רטוש באשר ליחס כלפי הערבים: האדם הראשון שפגש בארץ היה ערבי שבירך אותו, הוא מזכיר בשירתו את האסון שנחת עליהם לאחר מלחמת השחרור שלנו ("השבר הסורי-אפריקני"). הוא משווה את הטלית של אבא לכפיה של הערבי ("עיר השופטים"). שוב, אצטרך לערוך בדיקה מחודשת לגבי משורר זה.

מדויד אבידן גם כן לא ממש התלהבתי – ההתנסות שלו בסמים, כלומר, האמונה שלו שניתן להפיק מהמוח יצירה גדולה בזכות אל אס די – אלה דברים שהרתיעו אותי. וגם השחצנות המופגנת שלו לא גרמה לי לרחוש אליו חיבה: "שיר הוא דבר / שאני קורא לו שהוא שיר..." ("תרומה צנועה לתיאוריה של הפואטיקה") , או 11 פעם המילה "אני" בשיר "הא עמא עניא". "השפה העברית היא אחוזתי הפרטית" ("ריאיון קצר"). מאחר שכתבתי בהרחבה על כרך אחר של הלל ברזל על דוד אבידן ויונה וולך ("מקור ראשון", תרבות 13.12.2018). אסתפק בכך, ורק אוסיף שאני מסכים איתו שבאמנות מותר הכול חוץ מלשעמם את הקורא.

כרך י"ד מספר על "הפלירט" של יונתן רטוש עם המיתוס הקדם מונותיאיסטי ("חופה שחורה", "בארגמן", "יוחמד"), על הטפתו לנקמה בפורעים הערבים ("על הזבח"), על השפעתו של ניטשה על יצירתו, ועל ארמזים ביאליקאיים ביצירתו ("גביש", "שבעה שירי התגלות"); על האקספרסיוניזם של עוזר רבין המצפה לבשורה מהשיר, וההשפעות שספג מר' יהודה הלוי, ר' שלמה אבן גבירול ומאברהם שלונסקי; על תבניות החריגות בשירת אבא קובנר: חללים בין המילים ובין השורות, וסידור גרפי של מילות השיר, תבניות סימטריות וחללים א-סימטריים, מילים מפורקות להברות ולאותיות, וקווים מפרידים בין האותיות של מילה אחת ("רואי שמש", "אחותי קטנה"), על ההשפעה על שירתו ממאיאקובסקי ומיונג; על הטרנספוזיציה בשירת עמיחי, כלומר, נוהגו של המשורר להפקיע מילים, משפטים וחלקי פסוקים מההקשר המקובל, ותיעולם אל תוכן בעל אופק שונה ("שנינו ביחד וכל אחד לחוד", "דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד", "הוראות למלצרית"). נמצא בשירתו של עמיחי את התבניות הפרוסודיות המקובלות: סונטות, מרובעים, נמצא בשיריו חריזה ומשקל, ובאשר לתכנים: אכזבה מהאל, אהבה ופרידה ושירי קינה על חברים שנהרגו בקרבות, ועל אישים כמו לאה גולדברג, פול צלאן, אלזה לסקר שילר.

ברור שמדובר בתוספות בלבד על כתבים קודמים בנוגע ליוצרים אלה. על רוב היוצרים המוזכרים בשני הכרכים כתב הלל ברזל מאמרים, מונוגרפיות וכרכים שלימים, שאת חלקם הקטן הזכרתי ברשימה זאת. מדובר הרי במפעל ספרותי אדיר ממדים המכיל עשרות אלפי עמודים. הקורא בספריו של הלל ברזל נפעם ונדהם מהבקיאות חובקת עולם שלו, ונרגש מהאהבה הענקית שלו לספרות העברית. בסוף כרך י"ד יש אינדקס מועיל מאוד שיסייע ללא ספק לחוקר ולמורה למצוא את הנושא בו הם מעוניינים.

משה גרנות

[אהוד: בל נשכח כי הלל ברזל, וכמוהו נורית גוברין – לא נמצאו ראויים לזכות בפרס ישראל בחקר הספרות העברית, וזה מראה עד כמה הידרדרה פלאים יוקרתו של הפרס, שהיה בעבר חשוב מאוד עד שנפל ונעשה שולי ומגוחך. עד היום גם סמי מיכאל לא זכה בו! אולי אם היה אישה היה לו סיכוי גדול יותר!]

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

פרנסוא מוריאק, אחד מסופרי צרפת הגדולים בזמננו – שאינו נימנה במאה אחוז ל"באל קאנטו" של הסיפור הצרפתי, שאין בו מאותה קלות, שטף וגראציוזיות-הסגנון – אלא הוא ספוג יסודות דוסטוייבסקיים, ובאיטיות מכחולו החזק אין זכר ל"דרום" – כתב ספר חדש או ביתר דיוק נובילה, שיצאה לאור בהוצאת "פלאמריון".

התנופה של מוריאק, שהיא של סופר בעל קנה-מידה אוניברסאלי, והדרמאטיות הטראגית שלו, עשאוהו לזר במקצת לעמו. הקהל הצרפתי אינו מחבב אותו מדי, "הוא רציני מדי, הוא כבד," אומרים הצרפתים במשיכת-כתף קלה. הבהירות הקלילה התוססת של הצרפתים מסתננת אך בקושי לתוך ספריו כבדי-התוכן ומסעירי הנפש. יש בו מאכזריותו של אמן גדול, ובהלם פטישו היוצר אין מאומה מן החן הצרפתי הטיפוסי. מוריאק יוצר אנשים חיים ומפלצות חיות – הם חיים בכל רמ"חיהם, יצורי-אנוש המתלבטים ביצריהם וטובעים בים החיים כזבובים בתוך דבש. הם עולים ושואפים אל האור, והסופר מובילם בדרכים עקלקלות, זרועות חוחים – אל האור היחיד, אל הדת, או ביתר דיוק – אל אלוהים. ה"פינאל" הזה הוא טיפוסי למוריאק, אבל המטרה אינה חשובה כשלעצמה.

ברוב ספריו הוא מתאר את הפרובינציה הצרפתית, ודווקא הדרומית: נופי הגפן והקרתנות של העיירות האבודות שבצרפת, משהו אפור ונוגה מאוד עולה מציורים אלה. ויודע הוא את העיירה על כל גווניה וחצאי-גווניה. עושה הוא מלאכה זו באכזריות וביד חזקה; בעל-האחוזה הכבד הדומה לדוב בהוציאו את ראשו הקרח מתוך מעילו; אם-המשפחה הכפרית הכבדה, המחוסרת כל חן נשי, הסופרת את מעותיה ועינה פקוחה על בעלה ובניה, כדוגרת זעפנית. והצעירים, הבנים, המתחתנים לפי חוקי-הנדוניא – עושים חשבון: כך וכך הקטארים של גפן יתחברו עם כך וכך הקטארים של גפן. והנה זיווג.

מעטה החיבה הנודעת לטיפוסים אלה מצד הסופר, ואם אל טיפוסיו שבשנות העמידה אין לו חיבה, הנה למראה הצעירים מתחמם בו ליבו מזמן לזמן – וחיבה זו הוא מסתיר במעטה אירוניה קלה ועצורה ואצילה מאוד. מצד שני אין כמוהו יודע לצייר נער בגיל המתבגר, הנתון לייסורי "הסער והשאיפה".

מקום מיוחד נועד לנשים ביצירתו. גאלריה שלימה של דמויות צעירות מאוד, צעירות-למחצה, ומזדקנות. כעין מעבדה של אשף שיש בה שורה של צנצנות מצנצנות שונות: יש כרסניות וכהות, ויש צרות ושקופות, ויש בדולחיות וניחוחיות כמו הנערה-הילדה בנובילה האחרונה.

ומצייר הוא את אהבתה האחת והיחידה של האשה לגבר האחד. וזאת הוא עושה בתנופה גדולה ובמעין רליגיוזיות, שמסתמן בה משהו מיסוד האהבה השמיימית.

ספרו האחרון "גליגאי", שיצא זה עתה, עורר ביקורת קשה ב"בלאטר-פראנסאז", וביקורת לגלגנית-במקצת וידידותית כביכול, מצד רוברט קאמפ ב"נובל ליטראר". "גליגאי" הוא כינוי, כינוי לאשה-דחליל – אשה הבטוחה שבכוח רצונה בלבד יכולה היא לרכוש את אהבת הגבר אשר היא רוצה בו, אהבה הבורחת ממנה. ושוב הפרובינציה הצרפתית: האם אוחזת ברסנם של הבעל והבת המתבגרת: "מרי". היא המחליטה את מי נאה לברך ועם מי נאה להיפגש. היא הקובעת גם בנוגע לחיי הבת – אך הבת משתמטת מידיה בהתנותה אהבים עם בן-הרופא ג'יל, למורת-רוחה של גליגאי, היא מורתה של מרי, בתולה-זקנה, מין ציפור שחופה, שצימאון החיים נותן בה אותותיו מכוח גזעה, גזע אצילים שירד מנכסיו – ואימה של מרי, נותנת לחמה הפלבאית, אומרת עליה: "מין רזון כזה! אבל הגזע, כן הגזע, אי אפשר לדעת היכן הוא מסתתר."

גליגאי עושה קנוניה עם ג'יל, בנו של הרופא, שאת ניקולה חברו היא אוהבת ורוצה להינשא לו. הקנוניה היא מעשית למדי: תן לי את חברך, ואני אשפיע שתלמידתי תהיה לך. אינטריגה פרימיטיבית במקצת של מהתלה פרובינציאלית. אבל שתי הסצינות שבין שני הזוגות: מרי-וג'יל – גליגאי-וניקולה, הן בלתי-נשכחות. ואם להוסיף לזה את הטחת המכחול לתיאור האם, בהתקפת מחלתה הממארת, ואת האב לאחר קבורתה – הרי זה מעשה אמנות רב.

ג'יל ומרי נפגשים ערב-ערב גם כשהאם מוטלת על ערש דווי, אבל ביום הקבורה, בערב, לא ייתכן להיפגש. אך הם נפגשים משני עברי הנהר – הוא מצד אחד והיא בצד השני: כוחות ראשוניים, נמשכים זה לזה ונהר ביניהם – הם רואים זה את זה מרחוק, הוא בגדה האחת מדליק מדורה, והיא בשמלתה הלבנה מבהיקה לאור הכוכבים בגדה השנייה, ובסיגרית הדולקת שבידה היא חורתת בכתב-חרטומים בתוך ליל-הקיץ הבשום, מאותם הלילות, שאדם זוכר עד יום מותו.

הסצינה השנייה היא בין גליגאי וניקולה. ניקולה הבטיח לשאתה כדי שחברו הנערץ ג'יל יקבל את מרי. אמנם מסירות והקרבה זו מעוררות ספקות, והנה סוף-סוף מתקומם הבחור ומחליט לנער את גליגאי, אך היא אינה עוזבת את טרפה ונלחמת כחתולת-בר לאושרה. הוא מכה בגרזן על עורפה, הוא עורף אותה במילים – והיא תוקפת שוב ושוב עד שהוא מנחית את המכה האחרונה, המחסלת אותה. התאכזרותו של הנער לאשה השנואה מפתיעה, ונער זה הוא-הוא השה שמוריאק רואה בו עולה לאלוהים.

*

נכתב: 1952 לערך. הרשימה נדפסה לראשונה: "הארץ", 27.6.1952.

[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק עשרים ושלושה

בין שדרת האוהבים לסמטת התועבה,

צהריים במלון "חובבי ציון" של גרישה ירקוני

יעל התאהבה גם בפועל-הפרולאטר זיאמה פולונסקי, שלימים זכה להיות אחד החותמים על מגילת העצמאות בתור חבר מועצת-העם הזמנית, וגם אביה האמיתי של אשתי הזמנית רותי. הוא הופיע יום אחד במושבה בחברת השומר עמשי, ממייסדי ארגון "השומר". יחד פסעו השניים ברחוב החול הנכנס למושבה ממערב, מצד יפו, עד שהבריקה לעיניהם שדרת הברושים הגבוהה בצבע ירוק עז ורחוץ בגשם, שהוליכה למלון "חובבי-ציון". הם עברו בין שיחי תויות עדינים, ליד אקליפטוסים מצלים נודפי ריח עז, עצי זית שעליהם הבהיקו מניצנוצי טיפות הגשם הקל, חרוב גבוה רקום פרחים אדומים של בוגונוויליה, ועץ פיקוס ענקי. ברחבה מול מדרגות המלון היתה גם בריכה עגולה ובה דגי-זהב, ועלים ירוקים, רחבים ובשרניים, צפו על פניה.

המלון היה בית-מגורים גדול בן קומה אחת ולו גג רעפי-חרס קלויים חומים-כתומים מתוצרת מרסיי. הוא שימש מרכז לאנשים המשכילים במושבה והתארחו בו סופרים, עיתונאים, עסקנים ציונים ותיירים שביקרו בארץ. הפועלים הסתפקו במלון השני, מלון הפועלים ברחוב פינסקר, הוטל רבינוביץ, שנקרא על שם בעליו.

בניגוד לרוח הדתית החמורה שנשבה במרכז המושבה, בסביבות בית-הכנסת הגדול שברחוב הראשי, התנהלו במלון "חובבי-ציון" חיים חופשיים יחסית. כל מוצאי-שבת היתה נערכת נשפיה או מסיבה על כוסיות קוניאק, דגי הרינג מלוחים, תפוחי-אדמה מבושלים בקליפתם שהיה צריך לקלוף אותם, זיתים, זה היה הכיבוד, בלי עוגות וממתקים, וכמובן – תה. בחדר המרכזי על הרצפה ניצב סמובר ענק שגובהו כגובה נער בר-מצווה. הוא הכיל מאה ועשרים כוסות מים. במרכזו היתה ארובה אשר מתחתיה הניחו את הפחמים הבוערים, וכך התחממו המים במכל. בכל הארץ לא היה עוד מיחם דומה לו בתקופה ההיא, והוא היה לשם דבר.

בחצר הגדולה נערכו באביב ובקיץ הצגות תיאטרון. צעירים וצעירות טיילו בלילות יד ביד בשדרת הברושים, התנשקו, ציחקקו והתמזמזו. כאן אפילו עישנו בשבת! – לכן כונה רחוב החול בפי האיכרים "דאס טריפע געסל", הרחוב הטמא, סימטת התועבה, והשדרה המוליכה ממנו למלון – שדרת האוהבים.

השניים הקיפו את הבריכה ועלו במדרגות למרפסת שהיתה סגורה בזגוגיות שקופות וגם צבעוניות ובה סעדו עתה צהריים האורחים הקבועים של המלון. את החלונות כיסו אדי מרק. היה חורף. עמשי, הגבוה מבין השניים, תלה את אדרתו החומה, הקרוייה עבאייה, על מיתלה-עץ עגול בעל זיזים מסולסלים, בפינת החדר, ושאל: "אפשר לאכול איתכם?"

הוא היה בחור שזוף וצנום, עיניו כחולות, גבוה, והעברית בפיו גרונית ומדגישה בי"ת ופ"א רפות, כפי שדיברו בגליל. חברו זיאמה היה נמוך ממנו, רחב-כתפיים, גופו שרירי ומוצק, הוא הכשיר עצמו לעבודת-האדמה בכפר באוקראינה לפני עלותו ארצה. גם לו היתה אדרת שאותה קנה בבוקר, בשוק של יפו.

"שולם-עליכם עמשי! מה נשמע במסחה ובשאר המושבות בגליל? באת להנהיג גם אצלנו שמירה עברית? לא היה מזיק. הגיע הזמן." קידם את פניו בקולו המאנפף-קמעה גרישה ירקוני, הפרדסן בעל-המלון, אביהם של אביתר, נחמיה ואפרת.

העיניים היו נטויות אל עמשי בסקרנות. הוא הסיר את כובעו והניח אותו על השולחן לפניו. "לא. ראשית, אינני עוסק עתה בשמירה. שנית, למושבה שלכם לא נבוא לשמור, אלא-אם-כן נוזמן על-ידי הראש שלכם בכבודו ובעצמו. טרם הגיע הזמן לכך, אבל הוא יבוא, ייתכן מחר. גם בחדרה לקחנו את השמירה מהיום למחר. אבל אנחנו רוחשים הרבה כבוד לשיח' איסחאק נורדאו שלכם. סוף-סוף הוא מהראשונים. משהו מהנסיון שלו משמש גם אותנו בשמירה במושבות הגליל. והוא גם ג'דע! – ממש בן-חיל, איך הוא רוכב ואיזו סוסה יש לו ואיך הערבים מכבדים אותו, אין עוד אחד כמוהו בכל הארץ!"

"אם הייתם הולכים בדרכים שלנו, לא היו לכם קורבנות. חיים של בן אדם יקרים מגניבת אשכול ענבים או פרה!" אמר האיכר סנדרל גרשוני, פניו שמנמנים ושפם שחור קטן ניראה כמודבק על שפתו העליונה. "למה לא תלמדו מאיתנו איך לא להסתבך בגאולת-דם?"

"אדם משלנו בוודאי יקר לנו מכל, אבל הביטחון והכבוד של עמנו יקרים וחשובים יותר, כי אם נישן רק בחסדם של הערבים, הם יוכלו לילה אחד לקום ולשחוט את כולנו, ממטולה ועד באר-טוביה, בלי שנתעורר ונספיק לקחת ביד אקדח או רובה! אתה חושב שמתוך התפארות וקלות-דעת צמחה השמירה העברית? לא, היא נולדה בגליל התחתון, באותן מושבות עבריות קטנות מוקפות בידואים שהשתלטו על השמירה, ואשר האיכרים חיו בהן ממש תחת חסותם! אתם הלא יודעים שאני, שלא כרוב חברי 'השומר', אני בן-הארץ הנני, ואני אומר לכם שלא היה מוצא אחר לאיכרים, ולכן קיבלו את חברינו כשומרים." ולאחר שתיקה קצרה הוסיף עמשי: "ואם אתה אומר שאדם יקר יותר מאשכול ענבים – מדוע אתה לא נותן עבודה בפרדס שלך לפועל עברי, בן העם שלך?"

אשת גרשוני, אישה יפה וחטובת-גו וצעירה מבעלה בשנים רבות, ניראתה עוף זר במקצת, ושונה במראיה משאר האיכרות המבוגרות, שבאו רובן-ככולן ממזרח-אירופה. שערה הצהוב שופע, חזה גבוה ופניה צחות ועגולות כשל גוייה אך לעיניה ברק שחור, ספרדי. היא התערבה בשיחה ואמרה: "לנו אין צורך בשמירה חדשה ולא באגודת בר-גיורא שלכם. לנו יש שומר שאין דוגמתו בכל הארץ!" – ואגב כך תקעה מבט עז בעמשי המפורסם ויפה-התואר.

"נו, אל תגזימי..." אמר בעלה סנדרל, הוא סקנדר אבול-באר'ל אבו-ג'יללה. קולו נשמע דק, כאילו שתה זה עתה ביצה חיה. הערצתה היתירה של אשתו לראש השומרים של המושבה שיח' איסחאק נורדאו, שסטר על לחיו, הרגיזה אותו. מה עוד שמרכלים. אנשי המושבה נגועים ברכילות.

"עליכם שומר אלוהי ישמעאל!" נהם עמשי מתחת שפמו כלפי אשתו של גרשוני.

"ומה התועלת בכם?" התגרתה הגרשונית בעמשי, "האם כדאי שייהרג יהודי בעד אלומת חיטה או שעורה או אשכול ענבים, ותגבר השינאה בינינו לבין שכנינו?"

"מעליש, בעלבוסטע, שתאריכו ימים בשמירתכם. אנחנו לא לוטשים אליה עין, חס ושלום. יש לנו די. ואצלכם, למרות גבורתו של ראש השומרים שלכם, שיח' איסחאק נורדאו, מת איכר מפצעיו אחרי שערבים היכו אותו!" ענה עמשי ותלה עיניו בירקוני, כמבקש ממנו לחלצו מן הוויכוח. וכשבעל-המלון פנה אליו, לחש עמשי: "התרנגולת, במקום להטיל ביצים, מנפחת כרבולת וקוראת כגבר!"

גרשוני חש בנימת הלגלוג המושמעת כלפי אשתו, שלף מכיס-חזייתו שעון-כסף שהיה מוחזק בשרשרת דקה, פתח, הציץ בספרות העבריות, סגר בטריקה את המיכסה שדמות הרצל חקוקה בו – ומשך את אשתו מהמרפסת הסגורה.

"בואי נלך שיינע-פשה," החל צולע כלפי הפתח, "הרבה נחת נשבע מהם ביום שנצטרך שישמרו עלינו!"

"לא יזכו לכך!" סיננה הגרשונית בעלת החזה הגדול, שהיתה בת למשפחה מאוד מיוחדת בירושלים, "חוצפה! בעלבוסטע!" – ויצאה, אבל לאט, ודומה שהיתה שמחה להישאר עוד קצת בחברת עמשי יפה התואר. ואכן, בטרם נפרדו היא עוד רצה לבית-הכבוד שבחצר ותחתוניה לחים, והשאירה את גרשוני קצר הרוח לקרטע על האדמה הכבושה שבין מדרגות הבית לשדרת הברושים.

הפגם בהליכתו, בגלל שרגלו נסתבכה וביציו נשתפשפו בירידה בחבל מהאונייה בחוף עג'מי – גיחך אותו, כשם שמגוחכת היתה דרך גימגומו של אחיו הצעיר-ממנו יינע קוס-אוחתו. כאילו מום כפול הוטל במשפחה.

סיפרו שכאשר שני האחים עוד דיברו ביניהם, היה יינע שואל את סנדרל: "איך הולך?" – וסנדרל עונה ליינע: "כמו שאתה מדבר!"

"נזכה, עוד נזכה חוואג'ה סקנדר!" אמר אחריה ירקוני. "כמו ש'השומר' באו לרחובות, גם למושבה שלנו עוד יגיעו למרות שהם לא אוהבים את איכרינו הנחצצים! – תאכלו מהסאלאטה, אני מצטער שלא מצאתי ירקות טובים בשוק. הפלחיות הביאו היום רק מעט, ואיכרינו המפונקים, להם חשוב לנטוע פרדס, אבל לגדל ירקות הם לא אוהבים, וקונים אותם אצל הערבים!"

"הכל עבודה ערבית!" פלט בלעג עמשי.

"בוודאי! ומי גדול לנו מחוואג'ה בארס," המשיך ירקוני, "הוא מסייה קלדם, הגביר של המושבה, שאומר: 'לא באנו לתקן את העולם ולתת עבודה לפועל העברי, ואם מצליחים אנחנו לחיות מהחקלאות למרות הכל, ובכבוד, הרי זה לא מפני שאנחנו ציוניסטים גדולים אלא מפני שאנחנו פלאנטאטורים, בעלי מטעים! – ומפני שהפועלים שלנו הם בידואים, פלחים וחורנים!' – ומה אתם חושבים? וכי לחינם זוכה קלדם לגינוי חריף מצד חבריי, החלוצים הצעירים? הוא לא נותן להם עבודה בפרדסו הגדול, והם רוקדים הורה בערב שבת כשחרוזי שירה נחמדים מלווים את הריקוד: 'הבוז לכם הקלדמים / יומכם יבוא כלבים נבזים!'"

"ואתה, מדוע נעשית בעל מלון ולא פלאנטאטור?" פתח זיאמה לראשונה את פיו.

"כל מי שבא מיפו למושבה נכנס קודם-כל לבית שלנו, שהוא הראשון ברחוב, לשאול כתובת, לשתות, לנוח," הסביר גרישה ירקוני, "ואיך לא נזמין אותו לאכול וללון? וכשראינו כך החלטנו לעשות את הבית למלון!"

גרישה ירקוני הלץ היה דווקא פרדסן מנוסה, כלומר – מנוסה בצרות, כי כרוב האיכרים ידע צרות רבות בגידול עצי ההדר.

יום אחד הלך רגלי לפרדסו בחודש תמוז וסחב בפח מעט שמן-סיכה למניע, כך קראו אז למנוע השאיבה של הבאר. השיג אותו סנדרל גרשוני הצולע, שלא מכבר נטע את פרדסו-שלו, והוא רוכב על חמור קפריסאי גדול ונאה, שזה הרולס-רויס של החמורים. היו לחמור אוכף חדש ושקיים חדשים, אבל הוא היה רזה מאוד, צלעותיו בלטו, כאילו הרעיבו אותו.

אמר גרשוני לירקוני: "רב גרישה! מדוע אתה הולך רגלי בחום ואינך קונה לך חמור לרכיבה? הנה החמור שלי, יחד עם האוכף, עלה רק שני נפוליונים!"

ענה לו גרישה ירקוני: "גוט צי דאנק, [תודה לאל], לך, רב סנדרל, טוב, מפני שהפרדס שנטעת עודנו צעיר ואינו מניב פרי. אך כשפרדסך יתחיל להניב פרי כמו הפרדס שלי – אזיי גם אתה תלך לפרדס ברגל!"

ולאחר שהתבונן בחמור, הוסיף גרישה ואמר: "אני רואה, רב סנדרל, שהחמור שלך הוא באמת בחזקת בהמה כשרה!"

"מדוע?"

"הוא בוודאי צם אצלך כל יום שני וחמישי, נוסף לתעניתות הגדולות. אני חושש שגם צום הראמאדאן חל עליו."

"אסור לפטם ולפנק חמור, כמו שכתוב: וישמן החמור ויבעט!" ענה גרשוני.

יום שישי אחד לפנות-ערב יצאה שמועה כי הפועלים העבריים, שאיחרו לחזור מהעבודה, איחרו גם לאפות את הלחם, וטרם הספיקו להוציא את הככרות מהתנור לפני בוא השבת.

כמה מקנאי המושבה ובראשם ר' אברום גלר, ראש חברת "מגיני הדת" במושבה, (היחיד מקרב המתיישבים הראשונים, שבול הנושא את דיוקנו הופיע בשנת היובל למדינה, ובספח אף נכתב שהוא יסד את המושבה), אלה נזעקו מיד למיטבח הפועלים שבו רעשו הפרימוסים תחת תבשיליהם הקלושים כזועקים את דלותם ורעבם לשמיים – השליכו את הככרות האפויים-למחצה על הרצפה, רמסו והשחיתו אותם ברגליהם וזאת מבלי לחשוש כלל לחילול השבת (נוולות וחילול השם היו בהם כבר אז), והפועלים נישארו ללא לחם לשבת.

למוחרת בבוקר בשעת התפילה נכנס לבית-הכנסת הגדול גרישה ירקוני, שהיה אחד ממנהיגי "הצעירים" של המושבה בתקופת המרד נגד ה"זקנים". הוא שלף את אקדח המאוזר הגדול שלו מתוך קת העץ החלולה, חיברה אליו בקול טריקה והניפו באוויר, ירה ירייה אחת שהידהדה ופגעה בתקרה, את הנקב אפשר לראות גם כיום, ובהס שהושלך באולם הזהיר בקול רם וצלול, אם כי מאנפף-קמעה:

"נבלה נעשתה אתמול במושבתנו! דיר באלכום [היזהרו] אנשי עמורה, דיר באלכום משפחות סדום! – אתם, שיינער בעלבתעס! [בעלי-בתים נאים!] דעו לכם, אם לא יהיה לפועלים מה לאכול השבת, לא יוכל איש מכם כאן להמשיך להתפלל! אני אנקב את התקרה ביריות עד שהשמיים יתחשבנו איתכם, אתם, פוצוואטס! מענטשען פון סודום!"

דבריו השפיעו, ואפילו ר' אברום גלר החוויר ולא הוציא מילה מפיו. באותה שבת זכו הפועלים לקבל ממיטב התבשילים שהכינו נשות האיכרים לסעודת צהרי-השבת, ושאותם טמנו כהרגלן בתנור-האפייה של בומביי. תהלוכת הקדרות נמשכה והלכה מפתח המאפייה שבשוק הגדול ועד למיטבח הפועלים ולחדרי הפועלים שבקלוב הפועלים, ליד הגורן.

ואולם בכך לא נסתיים הדבר. שלושה ימים לאחר מכן קרה אסון. בבית אחד האיכרים מת ילד במחלה.

מיד החלו האדוקים ללבות מהומה במושבה. "וכי על שום מה מתים ילדים?" דרש ר' אברום, "הווה אומר: מפני החטאים... ואין זאת, כי אם מת הילד על החטא הגדול של אותה רוסישקע ציוניסטקע, קורבע חצופה וחשופת זרוע, בתיה מיט די הוזין, שלשה את הבצק ביום שישי לפני כניסת השבת, והכניסה את הככרות לאותו תנור טריפע במיסבח הפויעלים הטמא!"

לא נחה דעתו עד שלא הצליח להפחיד את האיכרים, שמי שיתן עבודה לאותה ציוניסטע מכשיפע מיט די הוזין המביאה מזל רע ואסונות, ישא בתוצאות. הבחורה המסכנה כמעט שהוכרחה לעזוב את המושבה אבל אז בא לעזרתה גרישה ירקוני וקיבל אותה לעבודה בפרדסו, וכעבור זמן-מה נשכחה הפרשה והחרם הוסר.

לימים התחתנה הציוניסטע מכשיפע מיט די הוזין עם פרדסן שהתעשר ונבחר לנשיא התאחדות האיכרים. האישה הגדולה הזו היתה מדברת בכעס על מנהיגי הפועלים, שבשביתותיהם למען העבודה העברית הם הורסים את ענף הפרדסנות.

מה הקשר בין כל הכרוניקות המושבתיות האלה לבין הספרות העברית?

אין קשר.

גם לא יהיה.

האמת, אני אדם חולה. חולה כרוניקה, מחלת ה"פיצ'בקעס", כפי שדודי אלכס היה מכנה אותה – שיגעון הזוטות. מין עגבת היסטורית שאוכלת את המוח. ושלא כמו חיים ברנר, אני, במקום כל שלוש נקודות, משתמש בנקודה אחת, שלדעתי קוטעת טוב יותר את מה שאי-אפשר לבטא. כי הדיוק הכרונולוגי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי. ישנה אמנם סברה שהספרות הנחשבת עוסקת דווקא בדברים לא-חשובים, אבל גם כאן צריך הרבה מזל כדי שהביצים הלא-חשובות שלך תיחשבנה חשובות, ואילו הביצים הלא-חשובות של עמיתיך תמשכנה להיחשב בלתי- חשובות. אינני זוכר אם כבר סיפרתי, שבעיתון "הבוקר" של האיכרים, שאותו היינו קוראים כל בוקר על ביצה רכה וכוס קקאו מחלב עז, התפרסם המדור היומי של הזוטות: "מבוקר עד ערב בערים ובמושבות". הספר שלי היה צריך להתפרסם שם, בהמשכים. חבל מאוד שאי אפשר לפרסם ספרים אל תוך העבר, אל הדמויות והקוראים של פעם, כמו שוודי אלן עשה ב"שושנת קהיר הסגולה", או כמו שדודי ההולל אלכס היה מצטט מאוסקר ויילד ואומר: "כל נקבה רצינית היא אישה אבל לא כל אישה היא נקבה רצינית. אם רוב קוראיך שייכים לדור הקודם ואינם בחיים, שלח אליהם את אלה שאינם קוראים אותך היום."

האורחים במרפסתו המזוגגת של גרישה ירקוני המשיכו להתווכח על השמירה במושבות, אז הפסיק אותם בעל-הבית ואמר:

"שומר כמו שיח' איסחאק שלנו אין ולא יהיה. סיפרתי לכם כבר על שלג הביצים ודם האבטיחים?"

"גם זאת מגוזמאות קופל קובלמן?" צחק מישהו.

"לא גוזמאות, רבותיי, שלג, שלג ביצים, ומאיזה ביצים? ביצי סוסים! הבידואים של אל-עריש חכרו מיקשאות ליד המושבה והובילו אבטיחים למצרים על גבי גמלים. לילה אחד גילה שיח' איסחאק נורדאו שהם גונבים אבטיחים ממיקשה של אחד האיכרים. הוא רכב על סוסתו לתוך המיקשה שלהם. לפי המנהג יש רשות לשומר לעבור כך כרצונו. הם עמדו מולו ולא הרשו לו לעבור. שיח' איסחאק הסביר להם את זכותו אך הם התעקשו. אחד מהם היכה בנבוט את הסוסה. מיד הניף עליו שיח' איסחאק מגלב והראה לו מה כוחו. הוא הצליף על ימין ועל שמאל, ואחרי שברחו הבידואים עלה עם הסוסה על ערימת האבטיחים, שנאספה למשלוח, ורמס אותם.

"כאשר חזר למושבה, ראיתי את רגלי הסוסה ורגליו של שיח' איסחאק והן אדומות כאילו רחצו בדם. חששתי פן נפצע או פצע, 'חמוץ בגדים מאדום?' אמרתי לו.

"'זהו עסיס האבטיחים של בידואי אל-עריש!' – בישר לי המוכתם."

"ואיפה השלג?" שאל מישהו.

"חכו. בפעם אחרת, כאשר חזר שיח' איסחאק בעגלה רתומה לשני סוסים, פרצה פתאום לקראתו בצרחות, מבין גדרות הצבר שלצד הדרך, חבורה של בידואים. הם לבשו כותנות שהתבדרו ברוח בשעת מרוצתם, שערותיהם היו שחורות כלילה והתנופפו גם הן. והם רצו לעבר העגלה, חמושים בנבוטים.

"'זה הוא, שיח' איסחאק נורדאו! דמו בראשו!'

"שיח' איסחאק שלנו זיהה מיד שאלה הבידואים מאל-עריש. הוא הצליף בסוסים והיטה אותם לדרך אחרת, לא סלולה. הסוסים רצו כמשתוללים. ירדו ועלו מהמורות ורק בדרך נס הוא לא הושלך מהעגלה.

"'נפלח את ראשך כמו שפלחת את האבטיחים שלנו! יא כלב אבן-כלב!'

"ענן אבק עלה מאחור, ובתוכו דמויות הבידואים המרקדים כצללים. פניהם מפחידים בהתקרבם, עיניהם כיוצאות מחוריהן. חורקים שיניים. מפיהם ניתז קצף. צועקים, מייללים, מקללים, רגליהם היחפות היטיבו לרוץ כאיילות, ומרוב כעס קרעו אחדים מהם את כותנותיהם מעל גופם ונשארו ערומים-למחצה.

"בהתקרבם לעגלה החלו להשליך נבוטים, שהתעופפו כחיצים. אחדים מהרודפים כבר השיגו את העגלה וניסו לתפוס בסוסים כדי לעוצרם. שיח' איסחאק שלנו התרומם על מושבו, הסיט במושכות את היצול ימינה ושמאלה וכך הדף לצידי הדרך את הנדחקים אל העגלה. הוא הפליא לכוון הנה והנה את צמד הסוסים: 'דיו! דיו! ילען-דינכום! צ'ורט ווזנאיה!'

"בידואים אחדים נפלו והתפתלו בזעקות כאב לאחר שהתנגשו ביצול ובפרסות או נדרסו בגלגלי העגלה. חבריהם התמלאו חמת רצח. הסוסים התכסו זיעה וקצף לבן ונשמו בכבדות אבל שיח' איסחאק טס על כנפי הרוח ועצר רק בשער החצר שלנו. ראיתי שהסוסים טובלים בקצף לבן מחיכוך הביצים למטה, וגם מריריות הפה, 'אהלן וסהלן, מברוכ שיח' איסחאק! א גוטען טאג! במקום להקיז בפרסות סוסתך את דם האבטיחים – גירדו ביצי סוסיך הפעם את שלגי הלבנון? – כמו שנאמר: "איתי מלבנון ביצה!"'

"שיח' איסחאק מיהר לרדת מהעגלה כדי לפתח את הרתמות אך בו-ברגע קרס אחד הסוסים, התקפל על ארבע רגליו ונפח את נשמתו בקול יבבה חנוקה מוות של בהמה."

אחר-הצהריים השמיים התקדרו לקראת גשם. עמשי יצא לטייל עם זיאמה פולונסקי הנמוך ורחב-הכתפיים ברחוב הראשי של המושבה, שבמרכזו בית-הכנסת הגדול. בצידי הרחוב ניטעו עצי איזדרכת, הבתים היו בני קומה אחת ולהם מרפסות שלוחות אל הרחוב.

"ראית כיצד נעצה בי עיניים הבעלבוסטע הגרשונית הגאה?" שאל עמשי.

זיאמה גיחך.

"צחק, צחק, ואני מבטיח לך שלא אעזוב את המושבה בטרם אמוץ משפתי שיינע-פשה היפה, צהובת השיער ועצומת השדיים, נשיקה שכמותה לא זכתה מעודה לקבל מבעלה הצולע!"

"תשב כאן כל החורף רק כדי שתוכל אחר-כך להתפאר?"

"אתה לא מאמין? בוא נתערב – אם אשק לה, נתחלף באדרותינו!"

אהוד בן עזר

המשך יבוא

אוטופיה ודיסטופיה בספרות

בעריכת פרופ' אורציון ברתנא.

המפגש יתקיים בחצרו של המשורר והסופר יואב חייק,

רחוב ויצמן 6, פתח תקווה, במוצאי שבת, 28.8.2021 בשעה 20:30

נושא המפגש הוא – עתידנות

המפגש ייפתח במספר הרצאות קצרות (מובאות כאן על-פי בסדר אלף בית של שמות המרצים):

אלי אשד –שמש ירוקה: שנת 2022 והסרט סוילנט גרין

ד"ר דניאלה גורביץ' – מנהיגות בפנטזיה: ספרות ככלי נבואי לזיהוי מגמות חברתיות

ד"ר אהרון האופטמן – קלפים פרועים: הזיקה בין עתידנות למדע בדיוני

ד"ר עמנואל לוטם – מדע בדיוני ועתידנות

יבשם עזגד – מחר יהיה יום חדש

כדי לבסס השתתפות פעילה של הנוכחים בדיון שייפתח אחר-כך,

אנחנו שולחים אליכם ארבעה היבטים שיכולים להיות מסגרת לדיון:

1. מהי עתידנות (מהי הגדרה של עתידנות?)

2. האם למושג "עתידנות" יש קונוטציה שלילית או חיובית?

3. באילו תחומים באה העתידנות לביטוי – כצורת מחקר? כתחום בתקשורת / בעיתונות? כתחום יצירה אמנותית?

4. האם העתידנות אמורה לנבא את העתיד?

אם יש לכם מה לתרום לנושא מהיבטים אלה,

אנא, שלחו לנו שאלות או הערות או הצעות מראש במייל, ונשלב אותן בדיון.

בציפייה לראותכם,

פרופ' אורציון ברתנא ורן יגיל

yagil.ran@gmail.com