[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק עשרים ושניים

הטייס הגרמני הלמוט פילמי נוחת בפרדס

אל לב דודתי וחברתה ארלטי

כך כתבה יעל דודתי, אך האמת היא שבנעוריה היתה מאוהבת לא רק באביתר, היא העריצה כל צעיר בעל-ערך שבא למושבה מתרבות אחרת והביא עימו רוח חדשה.

דודתי וארלטי היו מאוד רומאנטיות. הלא כך התאהבו שתיהן בטייס הגרמני אברסט [דרגת קצונה] הלמוט פילמי [או פלמי], מפקד טייסת 300, שירד משמיים לפרדסים שלנו והוזמן לארוחת-צהריים אצל סבא. הלא כדי לפגוש את אהוב-ליבן החליטו השתיים ללכת ברגל לשדה-התעופה של חיל-האוויר הגרמני ברמלה. כל המושבה גוייסה אותו לילה לחפש אותן, ובראש המחפשים סבא, דודי אלכס וחוואג'ה בארס, הוא מסייה בוריס קלדם, אבא של ארלטי.

הדבר קרה בתקופת המלחמה העולמית. סבא ישב בביתו על הגזוזטרה יחד עם האיכר הטמפלרי שטללר מהמושבה הגרמנית וילהלמה. פתאום חג מעליהם אווירון צבאי דו-כנפי, הנמיך ברעש חזק מעל בתי המושבה הנמוכים, ונבלע בגוש הפרדסים שבמערב המושבה.

מיד מיהרו למקום דודי אלכס ואבי, יחד עם שטללר, ומצאו שני קצינים גרמניים חיוורים כסיד. התברר שבגלל מחסור בבנזין הם נחתו נחיתת-אונס על המסלול הקופצני של טריק א-שוואכת, דרך השקתות, היא דרך-המלך העתיקה שהוליכה ליפו.

שטללר הציע להם עזרה. אלכס נישאר עם אחד הטייסים, אברסט הלמוט פילמי, כדי לשמור על האווירון, אבי נשלח לקרוא לשוטרים, ושטללר לקח בכרכרתו את הטייס השני, אברסט פלקה, ונסע איתו לרמלה כדי להביא בנזין משדה-התעופה של הטייסת הגרמנית שבדרום העיר, לא רחוק ממסילת-הברזל לירושלים.

אברסט הלמוט פילמי נישאר ליד האווירון עם דודי אלכס עד שבאו עשרה שוטרים תורכיים, שנצטוו לשמור על האווירון של בעלת-בריתם, גרמניה, בעיקר מפני ילדי המושבה, והשבט הבידואי הסמוך, שהחלו להקיף אותו בהמוניהם. זה היה אווירון דו-מושבי מסוג ראמפלר סי-וי, חמוש במקלע שפנדאו קבוע מלפנים ובמקלע פאראבלום בתא האחורי, ומצדדיו מצוייר סמל הצלב של חיל האוויר הגרמני על רקע לבן שהיה אף הוא כצלב אך רחב יותר.

דודי הביא את אברסט הלמוט פילמי לבית סבא. על חזה הטייס התנוססו אותות גבורה וצלב-ברזל, דרגות לכתפיו, צווארון מקטורנו הגבוה היה כבסיס לראש מוצק וגאה, עצמות לחיים רחבות, עיניים חודרות ושיער בלונדי בהיר מסורק כשהפסוקת, ה"שביל" – באמצע. הגרמני ניראה ממש ככוכב ראינוע. השניים הגיעו בדיוק לשעת הצהריים. סבא הזמין את הטייס לסעודה המשפחתית. באותו יום בישלה סבתי צלי כבד עם תפוחי-אדמה, ויעל הכינה צימס של קלבסה, דלעת, עם קוגל. כל קובית כתומה היתה שקופה, כמו גלזורה. הטייס אכל בתיאבון רב והתפעל מדודתי הצעירה יעל, לא רק שידעה לדבר בשפתו אלא גם הכירה ספרות גרמנית בזכות ספרייתו של סבא, שהפליא אף הוא את הגרמני בציטוטים מהיינה, משילר ומגיתה.

על משימותיו, הפצצת הכוחות הבריטיים וצילומים מן האוויר על מצב התקדמותם, על כך לא אמר מילה. לעומת זאת סיפר בהרחבה על שני טייסים תורכיים ששנה לפני המלחמה יצאו מקושטא לקהיר במסע שמטרתו לפאר את כוחה האווירי של האימפריה העות'מנית. בדרכם עצרו בביירות ובערים אחרות ובכל מקום נערכו לכבודם חגיגות. חגיגה גדולה היתה אמורה להיערך בירושלים, מרבית אנשי העיר עם נכבדי הפאשאליק וקציניו עמדו בשדה פתוח וחיכו לנחיתת האווירון עם שני הטייסים המהוללים, ואולם אליה הם לא הגיעו אלא נפלו בדרך על גבעה ממזרח לכינרת. שנים חלפו וביום השנה האחרון לנפילת שני הטייסים התבקש פילמי לחוג ולהטיל מהאוויר זר פרחים טריים על האנדרטה שהוקמה במקום נפילתם, בשעה שנערך לכבודם טכס האזכרה הצבאי.

אחר-הצהריים, בשעה שתיים לערך, שב אברסט פלקה בטיסה בראמפלר אחר מרמלה, הוא חג בו מעל המושבה ולבסוף נחת גם הוא בדרך השקתות, ליד האווירון הראשון. בצינור גומי העבירו בנזין מאווירון לאווירון.

לאות תודה על ארוחת הצהריים הכניס אברסט הלמוט פילמי לאווירונו את דודי אלכס, ואחר-כך את דודתי יעל. לאחר שהושיב אותה במושב הטייס עצמה יעל את עיניה, שימרה את מגע ידיו במותניה כאשר הרים אותה, וכל חייה לעתיד חלפו לנגד עיניה בדמותה שהיא מרחפת, מרחפת מעל למושבה. אותו רגע החליטה לברוח כדי להינשא להלמוט היפה.

שני הקצינים הגרמנים נפרדו ממלוויהם, חבשו את כובעי-העור ומשקפי-האבק, נכנסו כל אחד לאווירונו ועמדו להמריא דרומה מעל לקהל הרב שהתאסף לחזות בפלא. הם ביקשו מדודי ומאבי לסובב ידנית את המדחף, כמו שהיו מפעילים את מנועי המכוניות בעזרת מנואלה, זו ידית התנופה למנוע. כשהחל המטוס משתעל, והמדחף צבר מהירות ונעלם באוויר, תפסו בני האיכרים והשוטרים התורכיים ודודי ואבי בכנפיים מאחור ורצו ודחפו כל אווירון כברת-דרך עד שהמריאו השניים בזה אחר זה.

היתה זו פעם ראשונה שאווירונים נחתו במושבה והמריאו ממנה. הפעם השנייה אירעה לאחר שנים ונדפס עליה טור שלם במדור "מבוקר עד ערב בערים ובמושבות" של עיתון "הבוקר": וינסטון צ'רצ'יל הצעיר נחת נחיתת-אונס בספיטפייר שלו בפרדס של דודי, ושם עמד והשתין ליד עץ תפוזים. לימים התברר שהעץ היה מוטאציה חד-פעמית של שאמוטי-דם ודודי הצליח לגדל ממנו זן שלם וייחודי הקיים עד היום אבל לא קרא לו בשם "צ'רצ'יל" או "וינסטון" – אלא דווקא "שרה" על-שם שרה אהרונסון, שבמשך כל חייו שום אישה אחרת לא התקרבה בעיניו למדרגתה.

לאחר שלושה ימים חג אברסט הלמוט פילמי פעמים אחדות באווירונו מעל בית סבא, הנמיך טוס כמעט עד הקצה של גג הרעפים, וצעק בגרמנית: "גוט מארגן [בוקר טוב!] הער יודע! גוט מארגן פראולין יולה!"

היה אפשר לשמוע את קולו לסירוגין, בין פעימות המנוע הרעשניות, ולראות את פניו בכובע העור של חיל-האוויר הגרמני, ובמשקפיים. אברסט פילמי השליך מכתב קשור לשקית חול ובו הודה לסבא על הכנסת האורחים, לסבתא על הארוחה שנתנה לו, וצירף אגד פרחי-שדה לדודתי יעל, היא פראולין יולה.

ארלטי עמדה אף היא בחצר שלנו עם חברתה יעל וראתה את הטייס הגרמני, את המכתב והפרחים שצנחו מהשמיים, ואלה הספיקו לנפשה הרגישה, הטווה חלומות-בהקיץ, להתאהב בו גם היא.

אותו לילה נעלמו השתיים. הלכו ברגל לרמלה. מצאו אותן באמצע הדרך, ישנות חבוקות מתחת לגשר הממלוכי שבנה הסולטן ביידאס. יעל איבדה נעל. ארלטי נשרטה בחזה מענף עץ דוקרני. בשובם הביתה חבט סבא באחוריה של יעל, למרות שכבר היתה נערה מבוגרת. "אני עוד אמריא מעל כולכם!" מיררה בבכי.

לאחר כשנה כבשו הבריטים את המושבה ושיחררו אותה משלטון התורכים. הם הגלו את שטללר ואת שאר איכרי וילהלמה ומשפחותיהם למצרים. סבא דאג לעיבוד הפרדסים ולשמירה על השדות של ידידו. שנה לפני כן, כאשר תחת שלטון התורכים עמדה משפחתנו בסכנת גירוש צפונה, אל מעבר לירקון, יפה סבא את כוחו של האיכר שטללר לדאוג לפרדס ולבית שלנו.

יום אחד נישרף מעל למושבה בלון מעופף בריטי, לאחר שהותקף על-ידי אווירון גרמני. אחד האיכרים (דודי טוען – סנדרל גרשוני הצולע, "אבא" של רותי) הלשין במיפקדה הבריטית שסבא קשור להתקפה האווירית בגלל ידידותו עם שטללר ועם איכרים אחרים בווילהלמה, ומפני שאירח את מפקד טייסת 300 הגרמנית שנחת בפרדס, וקיבל מכתב מהאוויר על-ידי אווירון גרמני.

החשד התעבה, מפני שתחת שלטון התורכים שימש סבא כמזכיר הוועד לתמיכה בנתינים האוסטרו-הונגרים, ותפקידו היה לחלק למשפחות את ההקצבות הקונסולריות. סבא לא בגד בנאמנותו לקיסרות ההאבסבורגית, שבצל כנפיה חסתה המשפחה שלנו כל השנים, וזאת חרף היות האוסטרים בני-ברית לתורכים ולגרמנים, אויבי הבריטים.

סבא נקרא לחקירה והוכיח שהטייס זרק את המכתב לפני זמן רב. הוא מסר את הנייר לקולונל המודיעין הבריטי ברונטון, אך לא את פרחי השדה. אלה נעלמו. לאחר שנים רבות מצאתי פרחים אלה, שהתעופפו ובאו למושבה מרמלה, כשהם מיובשים ומוסתרים בין דפי מחברתה של דודתי יעל.

בתקופת מלחמת העולם השנייה סופר בעיתונים על גנרל בכיר בלופטוואפה בשם פילמי, שבתקופת שירותו כטייס צעיר הכיר היטב את ארץ-ישראל וארצות אחרות במזרח התיכון. נכתב שם שעל שמו של פילמי נקראה פלוגה במסגרת ה-צב"פ, צור בזונדרן פרוונדונג, הפלוגה לתפקידים מיוחדים, במסגרת הלגיון הערבי שנלחם בחזית המזרחית לצד כוחותיו של היטלר. גנרל פילמי היה אמור לשוב לארץ-ישראל בתור גאולייטור, מושל צבאי, יחד עם קצינים וחייילים נאצים, ילידי-הארץ, שעזבו את מושבות הטמפלרים ערב המלחמה כדי להתגייס לצבא הגרמני. דודי אמר שזהו הלמוט פילמי, מפקד טייסת 300, שנחת באווירון הראמפלר הגרמני בפרדס שלנו.

אהוד בן עזר

המשך יבוא