הם שׂוֹרְפִים יְעָרוֹת,
הם חוזרים לשממה,
ואנחנו – קודחים באֵרות לתקומה;
מבעירי בְּעֵרוֹת
הם שבים למידבר,
ואנחנו – לַפֶּרח, לִבְנוֹת, לַמָּחָר.

הם שורפים יערות
ואנחנו נוטעים;
הם גּוֹדְעִים צַמָּרוֹת
ואנחנו בוראים.
כיושבי מערות,
שׁוֹדְדֵי הדרכים,
עובדֵי מדורות
בארצי משתלחים,
פוצעים את גופה להופכה מְלֵחָה,
וצורבים בגופה – אדמה חרוּכה.
כמו הַלֹּא-אֵם ההיא,
בִּרְצוֹתָה נקמה,
"גם לַך, גם לי, לא תְּהִי –
תיגָזֵר על הארץ שממה."

מול האֵש אז שמעתי חלל הדממה,
כשלא קם אף אחד מ"נוטפי המוסר",
צדקנים, בוועידות ומעל כל בימה,
לא קם איש של אוֹר וְאף צַּו לא נימסר –
לעצור את שׂוֹרְפֵי הקידמה.

הם שורפים יערות, הם סוֹתְרים הבניין,
ואנחנו פותחים לְמֵימֵי מַעְיָן;
ובין מַיִם חיים לבין אֶפֶר חָשׁוּך –
זו מהוּת הסיכסוך.
עקיבא נוף