כְּמוֹ צֶמַח הַפּוֹנֶה אֶל אוֹר
כאֵש המַמְשיכה לִבְעוֹר,
אחוּז אני חֶבְלֵי עֶרְגָה,
שֶׁאֵין לה גּבוּל, אין הֲפוּגָה.

כּך, כְאַיָּל שֶלֹא יַפְסיק
עוד לערוֹג אֶל האָפיק,
בּוֹ מיִם של כְּמִיהָה מַרְוָוה
אֶל כל שִׁפְעַת האהבה.

מִקְצה מִזְרָח אֶל מַעֲרָב,
אֶפְסָח על כְּפוֹר ועל שָׁרָב
עַדֵּי אגיע ואָבוֹא
אל מִי אֲשֶׁר לי מָחֲבוֹא,
מִיסְתוֹר לַגּוּף וְלַנְשָׁמָה,
סַפִּיר, בָּרֶקֶת, אַחְלָמָה.