"תולדות השירה העברית מחיבת ציון ועד ימינו"
כרך י"ג – תוספות: מורשה ותמורה,
ספריית פועלים, 2018, 1152 עמ'
כרך י"ד – תוספות: חדשנות ומהפכנות,
ספריית פועלים 2019, 1008 עמ'
[חלק שני ואחרון של המאמר]
הלל ברזל מצביע על השפעת שקספיר ("מקבת"), הסימבוליזם של מלרמה, השפעת אלכסנדר בלוק ומאיאקובסקי על "דווי" של אברהם שלונסקי. מקום נכבד בכרך י"ד מוקדש למשבר שנוצר בין "חבורת כתובים" (שלונסקי ושטיינמן) ובין ביאליק. ביאליק, שכתב גם ביידיש, והוקיר את סופרי השפה הזאת, חגג את בואם ארצה של שני סופרי יידיש, שלום אש ופרץ הירשביין, באייר תרפ"ז (1927). הוא חלק להם כבוד, ואף ציין שאין להפריד בין עברית ליידיש.
שלונסקי ושטיינמן שערכו את "כתובים", ביטאון אגודת הסופרים העברים, תקפו את ביאליק על "בגידתו" בעברית. ביאליק נפגע מאוד והתפטר מנשיאות האגודה, ועמו התפטר כל הוועד. התוצאה היתה שאגודת הסופרים יסדה ביטאון חדש "מאזנים" (1929), ושני המורדים מצאו עצמם מחוץ לקונצנזוס. שלונסקי המשיך לתקוף את ביאליק גם ב-1931 בעקבות השיר "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם". אלא שלימים שלונסקי חזר בו, ונאלץ להודות שעל ביאליק אין חולקים. הוא שיבח בשיר את המשורר הגדול בהגיעו לגיל שישים, ולאחר מותו הוא הספיד אותו. בקובץ "בהקיץ" (1960) יש סקירה אוהדת לביאליק, והלל ברזל, שמצליח לחדור בבקיאותו לקרביהן של היצירות, מוצא בשיריו של שלונסקי ("עפעפי ערב", "עיר הווידויים האילמים", "שיר העיתים") ארמזים משירת ביאליק ("הציץ ומת", "צנח לו זלזל").
בכרך י"ד מוזכרת התרומה האדירה של שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג בהבאת ספרות קלאסית אל שולחן הקריאה של הקורא העברי. מדובר בעשרות רבות של יצירות מרחבי העולם משל שקספיר, ראסין, מולייר, פושקין, גוגול, טולסטוי, צ'כוב, גורקי, איבסן, סטרינדברג, גולדוני, פירנדלו, ברכט, יוג'ין אוניל, סארטר, לורקה.
הלל ברזל מציע הצעה מעניינת באשר לשם ספרו של אלתרמן "שירים שמכבר" המאגד שלושה קבצים: "כוכבים בחוץ", "שמחת עניים", "שירי מכות מצרים" – שם הקובץ מרמז, לדעתו לנהר כבר, שם ניבא הנביא יחזקאל (כרך י"ד עמ' 161). אני מודה שליבי מתפלץ כל פעם שאני פוגש את שירי הקנאה של "המת" לרעייתו ב"שמחת עניים": "הזר מקנא לחן רעייתו" "החולד", ולא מובן לי כיצד משורר שחיבר את "פונדק הרוחות", מחזה שחושף את סבל האישה מידי הגבר הקרייריסט – איך הוא מסוגל לכתוב דברים אטאוויסטיים כל כך?
"פונדק הרוחות", המביא יותר מרמז על המשולש – אלתרמן, רחל מרכוס וצילה בינדר, ואשר, לדעת ברזל, ייתכן שהושפע מסיפור האהבה של רחל ורבי עקיבא, המחזה מציג בפני הצופה את השאלה, האם האמנות פטורה מהציווי המוסרי? המחזה מוקיע ללא ספק את חננאל שהקריב את נעמי פעמיים. ברזל מצביע על ההשפעה של "פאוסט" על "פונדק הרוחות", והייתי מוסיף גם את "פר גינט" של איבסן, שם הגיבור מחפש את האני שלו במרחקים, וזונח את סולוויג שאוהבת אותו עד שיבה וזקנה, ואשר היא המפתח ל"אני" האובד שלו. ב"פונדק הרוחות" בא אלתרמן חשבון עם "הרוחות", הלא הם כוחות האוונגרד האבסורדי המגוחך, ששולל את תבניות כתיבתו, ואשר מתפארים שהם כותבים טרגדיה בסימני פיסוק בלבד...
בכרך שלפנינו מופיע ניתוח שיריו המרטיטים של נתן אלתרמן: "לאן נוליך את החרפה?", "מכל העמים", "על הילד אברם", "מכתב אל מנחם מנדל".
מוטיב חוזר בשירת לאה גולדברג הוא אהבה שאינה מתגשמת, אהבה נכזבת. היא כותבת על שמשון, על אופליה, על תרזה די מון, אצילה בת המאה ה-16 שאהבה צעיר איטלקי שלימד את ילדיה, וכשזה עזב את ביתה, היא שרפה את 41 סונטות האהבה שכתבה עליו, והלכה להסתגר במנזר. לאה גולדברג כתבה על אצילה זאת 12 סונטות תקניות, אבל היא גם כתבה סדרה של סונטות "אהב"ה", כלומר בעלות 13 שורות בלבד, לרמז על אהבה לא שלימה שהיתה מנת חלקה בחייה.
לאה גולדברג היתה משוררת, סופרת, סופרת ילדים, מחזאית, מתרגמת, מבקרת וחוקרת ספרות, והלל ברזל מביא מתוך דבריה את הסתייגותה מספרות נוסח קפקא (הגם שהמחזה שלה "בעלת הארמון" הושפע מ"הטירה"), ומנוסח "ספר המעשים" של עגנון, כשהיא מעדיפה את "הזר" הממשי של קאמי על פני "הדבר" שהוא בבחינת משל; וכן היא מעדיפה את "פנים אחרות" של עגנון על פני "ספר המעשים" שלו, ואני בהחלט מזדהה עם ההעדפות שלה, כי מי שכותב בחידות, מתיימר להסוות ידע על כבשונו של עולם, ואז הקורא המתוסכל נאלץ לגייס פרשן כמו משולם טוכנר, שמגלה לו, לדוגמה, ש"עידו ועינם" הוא יעוד ומעיין, וכשהסוד מתפענח, מסתבר שהמסר הפנימי הוא באנאלי להדהים.
אני מודה במידה רבה של חוסר נוחות שלא אהבתי את שיריהם של אמיר גלבוע, אבות ישורון ודויד אבידן. חשבתי שלולא החסד שעשה שלמה ארצי עם "בבוקר בבוקר" של אמיר גלבוע, הוא היה נשאר הרבה מאחוריהם של שלונסקי, אלתרמן וגולדברג. הלל ברזל מצביע על התקומה הניסית של עם ישראל בארצו במילים -"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת," וכן במילים המוזרות מהשיר "יצחק" באה לידי ביטוי שואת יהודי אירופה ואוזלת היד של היישוב בארץ לנוכח הזוועות. הלל ברזל מתאר את הצעקה בשירתו של אמיר גלבוע, את נטייתו לשגב לחידתיות, את חוויותיו כחלוץ במחצבות קלוסובה – נראה לי שאצטרך לערוך שיקול שני באשר ליחסי אל משורר זה.
באשר לאבות ישורון – לא אהבתי את קיטועי המילים שלו, את ההמצאות הלשוניות המוזרות (צברדע, אכלמה, עטאפל, מהלאלך, אלוקל, בולץ, גושץ), את ערבוב הלשונות ואת המעבר מלשון נמלצת ללשון דיבור – כל אלה מובאים בפרק על משורר זה, אבל הלל ברזל מצביע על מסר הפוך מזה של אורי צבי גרינברג ויונתן רטוש באשר ליחס כלפי הערבים: האדם הראשון שפגש בארץ היה ערבי שבירך אותו, הוא מזכיר בשירתו את האסון שנחת עליהם לאחר מלחמת השחרור שלנו ("השבר הסורי-אפריקני"). הוא משווה את הטלית של אבא לכפיה של הערבי ("עיר השופטים"). שוב, אצטרך לערוך בדיקה מחודשת לגבי משורר זה.
מדויד אבידן גם כן לא ממש התלהבתי – ההתנסות שלו בסמים, כלומר, האמונה שלו שניתן להפיק מהמוח יצירה גדולה בזכות אל אס די – אלה דברים שהרתיעו אותי. וגם השחצנות המופגנת שלו לא גרמה לי לרחוש אליו חיבה: "שיר הוא דבר / שאני קורא לו שהוא שיר..." ("תרומה צנועה לתיאוריה של הפואטיקה") , או 11 פעם המילה "אני" בשיר "הא עמא עניא". "השפה העברית היא אחוזתי הפרטית" ("ריאיון קצר"). מאחר שכתבתי בהרחבה על כרך אחר של הלל ברזל על דוד אבידן ויונה וולך ("מקור ראשון", תרבות 13.12.2018). אסתפק בכך, ורק אוסיף שאני מסכים איתו שבאמנות מותר הכול חוץ מלשעמם את הקורא.
כרך י"ד מספר על "הפלירט" של יונתן רטוש עם המיתוס הקדם מונותיאיסטי ("חופה שחורה", "בארגמן", "יוחמד"), על הטפתו לנקמה בפורעים הערבים ("על הזבח"), על השפעתו של ניטשה על יצירתו, ועל ארמזים ביאליקאיים ביצירתו ("גביש", "שבעה שירי התגלות"); על האקספרסיוניזם של עוזר רבין המצפה לבשורה מהשיר, וההשפעות שספג מר' יהודה הלוי, ר' שלמה אבן גבירול ומאברהם שלונסקי; על תבניות החריגות בשירת אבא קובנר: חללים בין המילים ובין השורות, וסידור גרפי של מילות השיר, תבניות סימטריות וחללים א-סימטריים, מילים מפורקות להברות ולאותיות, וקווים מפרידים בין האותיות של מילה אחת ("רואי שמש", "אחותי קטנה"), על ההשפעה על שירתו ממאיאקובסקי ומיונג; על הטרנספוזיציה בשירת עמיחי, כלומר, נוהגו של המשורר להפקיע מילים, משפטים וחלקי פסוקים מההקשר המקובל, ותיעולם אל תוכן בעל אופק שונה ("שנינו ביחד וכל אחד לחוד", "דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד", "הוראות למלצרית"). נמצא בשירתו של עמיחי את התבניות הפרוסודיות המקובלות: סונטות, מרובעים, נמצא בשיריו חריזה ומשקל, ובאשר לתכנים: אכזבה מהאל, אהבה ופרידה ושירי קינה על חברים שנהרגו בקרבות, ועל אישים כמו לאה גולדברג, פול צלאן, אלזה לסקר שילר.
ברור שמדובר בתוספות בלבד על כתבים קודמים בנוגע ליוצרים אלה. על רוב היוצרים המוזכרים בשני הכרכים כתב הלל ברזל מאמרים, מונוגרפיות וכרכים שלימים, שאת חלקם הקטן הזכרתי ברשימה זאת. מדובר הרי במפעל ספרותי אדיר ממדים המכיל עשרות אלפי עמודים. הקורא בספריו של הלל ברזל נפעם ונדהם מהבקיאות חובקת עולם שלו, ונרגש מהאהבה הענקית שלו לספרות העברית. בסוף כרך י"ד יש אינדקס מועיל מאוד שיסייע ללא ספק לחוקר ולמורה למצוא את הנושא בו הם מעוניינים.
משה גרנות
[אהוד: בל נשכח כי הלל ברזל, וכמוהו נורית גוברין – לא נמצאו ראויים לזכות בפרס ישראל בחקר הספרות העברית, וזה מראה עד כמה הידרדרה פלאים יוקרתו של הפרס, שהיה בעבר חשוב מאוד עד שנפל ונעשה שולי ומגוחך. עד היום גם סמי מיכאל לא זכה בו! אולי אם היה אישה היה לו סיכוי גדול יותר!]