לאורך כל מערכת הבחירות לכנסת ה-24, התרוצץ נפתלי בנט, מנהיג ימינה, בכל רחבי הארץ, התראיין אינספור פעמים בכל כלי התקשורת, ובכל הזדמנות חזר על הבטחת הבחירות מס' 1 שלו ושל מפלגתו, ליבת המסר שלהם – אנחנו נמנע סיבוב בחירות חמישי.
הוא הציג את סכנת סיבוב הבחירות החמישי כלא פחות מאסון לאומי, אסון כלכלי, אסון משילותי, סכנה של הידרדרות לאנרכיה, עוד שנה ללא תקציב מדינה. הוא הישיר מבט לאזרחי ישראל והתחייב לעשות הכול כדי שלא יהיה סיבוב בחירות חמישי. הוא התחייב שלא יהיה סיבוב חמישי, כי ימינה תמנע זאת.
המסר מס' 2 של בנט בבחירות היה: "אנחנו לא מחרימים אף אחד." גם על כך הוא חזר יום אחרי יום, פעמים רבות ביום, במפגשים עם בוחרים, בחוגי בית ובראיונות לתקשורת. הוא הציג את המסר הזה כייחוד של ימינה. כולם מחרימים אלה את אלה – אנחנו היחידים שלא מחרימים אף אחד.
למה הוא היה צריך לומר זאת? כי המסר השלישי שלו היה, שאנחנו באים להחליף את נתניהו, שעליו ועל שלטונו הוא מתח ביקורת חריפה. המסקנה המתבקשת מן הביקורת היתה הודעה שהוא לא יישב עם נתניהו, כפי שהתחייבו תקווה חדשה וישראל ביתנו. המסר שלו היה הפוך: אלה מחרימים את נתניהו, אלה מחרימים את לפיד, זה מחרים את ההוא וההוא מחרים את זה. אנחנו אחרים. אנחנו לא מחרימים אף אחד.
מניעה בכל מחיר של סיבוב חמישי, אי החרמה של אף אחד וחתירה לסיום שלטונו של נתניהו – אלה היו המסרים של בנט, עמם הוא פנה אל הבוחר, להגשמתם הוא ביקש ממנו מנדט.
ימים ספורים לפני הבחירות בנט מעד. במפגן של חוסר מנהיגות, הוא הלך לקנוסה – לערוץ התעמולה של נתניהו, ערוץ 20, והתחייב לא להקים ממשלה בראשות לפיד ולא ברוטציה עימו. הוא נראה מפוחד ומבוהל, וכמי שכפאו שד סתר לחלוטין את אחד המסרים המרכזיים שלו – לא להחרים אף אחד. כשראיתי אותו חותם על המסמך הזה, דימיתי לנגד עיניי את התמונות של חטופי דאע"ש מצהירים הצהרה שהוכתבה להם, כשהם יושבים על ברכיהם, ובריון מזוקן מניף מאכלת מעל ראשם. ונשאלת השאלה – כאשר יש סתירה בין הצהרה חד פעמית לבין המסר שעליו חזר מנהיג אלפי פעמים, איזו התחייבות חזקה יותר? החד-פעמית, או ליבת המסר?
דומני שהתשובה ברורה. ברור שהמסר לא להחרים, שהיה מסר מרכזי כל כך, תקף יותר מהצהרה חד פעמית הסותרת אותו. ובמיוחד, כאשר המשמעות של כיבוד ההצהרה החד-פעמית הייתה סותרת את המסר המרכזי, כלומר מביאה בוודאות לסיבוב בחירות חמישי.
אך האם באמת אותה הופעה מבישה בערוץ 20 הייתה התחייבות?
בנט לא קרא התחייבות בלתי מותנית. הוא הציג הסכם דו צדדי עם נתניהו. על פי ההסכם, הוא מתחייב לא להקים ממשלה עם לפיד בתנאי שנתניהו מתחייב לא להקים ממשלה עם רע"ם. נתניהו לא חתם על כך, כמובן, ולכן ההסכם כולו אינו תקף.
הטענה נגד בנט שהפר את התחייבותו לבוחר היא שקר אחד גדול. הוא היה נאמן להתחייבותו לבוחרים הרבה יותר מרוב הפוליטיקאים.
כאשר בנט הציג את ההסכם המותנה – התחייבות הדדית שלו ושל נתניהו, הוא ידע היטב מה הוא עושה. הוא ידע שנתניהו לא יתחייב לכך. כי ליבת האסטרטגיה של נתניהו הייתה הקמת ממשלה עם רע"ם.
רע"ם היא הבייבי של נתניהו. רע"ם היא הסטארט-אפ הפוליטי של נתניהו. רע"ם היא בת טיפוחיו של נתניהו. הוא טיפח וליטף אותה במשך שנתיים, הבטיח לה הבטחות מרקיעות שחקים והביא אותה לפילוג הרשימה המשותפת, והליכה לבחירות בנפרד, כדי להצטרף לממשלתו של נתניהו.
נתניהו הבין שהוא איבד סופית את הרוב היהודי בכנסת. אחרי שלושה סבבים הוא הבין שאין לו שמץ של סיכוי להקים קואליציה על טהרת מפלגות ציוניות. ואחרי שהכיש את כחול לבן, לאחר שקפצה להציל אותו אחרי כשלונו בסיבוב השלישי, הוא ידע שאף אחד לא מאמין לו ולחתימת ידו ואף מפלגה לא תחזור על הצעד של כחול לבן. והוא הכין את נשק יום הדין – רע"ם. אמנם אין לו רוב בכנסת, אבל מפלגות הימין תלכנה איתו, ואליהן תצטרף רע"ם והרוב שלו מובטח. ואכן, על פי תוצאות הבחירות, היה לימין + רע"ם רוב. נתניהו היה משוכנע שיש לו ממשלה.
הרי בפגישה לפני הבחירות עם מנהיגי מחאת העצמאים, שהוקלטה בסתר, אמר להם נתניהו שהחרדים וסמוטריץ' מצביעים לפי מה שהוא רוצה. היה לו ברור שהם ילכו איתו לממשלה עם רע"ם, במיוחד אחרי שהוא פעל במרץ בלתי נדלה לכניסת מפלגת הציונות הדתית לכנסת. רע"ם היתה תעודת הביטוח של שלטונו. ואכן, מיד לאחר הבחירות רע"ם התייצבה, ועמדה להצטרף לממשלת נתניהו-ימין-חרדים.
הסיבוב הרביעי, כמו שלושת קודמיו, הסתיים ללא הכרעה. בפני נפתלי בנט עמדו שתי אפשרויות – ממשלה עם נתניהו והימין וממשלה עם גוש השינוי. בנט בחר בגוש נתניהו. הוא התחייב לנתניהו שהוא הולך איתו, ושבע האצבעות של ימינה מובטחות לו. משמעות נכונותו ללכת לממשלת נתניהו, היתה שהוא מוכן לממשלה עם רע"ם. כיוון שהוא התחייב למנוע בכל דרך סיבוב חמישי, הוא היה מוכן להכשיר ממשלה עם רע"ם. אגב, כאשר בנט התחייב להביא לנתניהו 7 אצבעות, הוא ספר גם את עמיחי שיקלי, שתמך בממשלת נתניהו עם רע"ם.
בניסיונו להקמת הממשלה היו לנתניהו סיעות הליכוד, רע"ם, ימינה, ש"ס ויהדות התורה. יחד – 58 ח"כים. מי שחסרו לנתניהו היו חברי סיעת הציונות הדתית. לפתע הסתבר לנתניהו, שסמוטריץ' לא תמיד מצביע איך שהוא, נתניהו, רוצה.
נתניהו עשה מאמץ אדיר להשפיע על הציונות הדתית. הוא הפעיל מכבש לחצים על רבני הציונות הדתית לשכנע את סמוטריץ' ללכת איתו. הוא יזם פגישה בין מנסור עבאס לרב דרוקמן. הוא שכנע את הרב טאו והרב שמואל אליהו לתמוך בממשלה עם רע"ם. הרב טאו פסק שאבי מעוז, נציג נועם בציונות הדתית, יתמוך בממשלה. לנתניהו היו כבר 59 ח"כים. גם זה לא מספיק. הלחץ על סמוטריץ' התגבר. עבאס נשא נאום חצי ציוני בשידור חי שבו קרא נוסח מוסכם מראש עם נתניהו. לפני השידור נתניהו שלח את הנוסח לסמוטריץ', להערות. אך כלום לא עזר. סמוטריץ' עמד במריו וסיכל את הקמת ממשלת נתניהו. במצב הזה, כל מנהיג אחר זולת נתניהו היה מפנה את מקומו לטובת מנהיג אחר מן הליכוד. מנהיג כזה, כל אחד ממנהיגי הליכוד, היה מקים בתוך 24 שעות ממשלת ימין-מרכז רחבה, יציבה, ללא רוטציה, לארבע שנים. אבל כאשר על נתניהו לבחור בין האינטרס הפרטי לבין האינטרס המפלגתי, הגושי והלאומי, הוא לעולם יעדיף את האינטרס האישי. ברגע שנגוז הסיכוי להקמת ממשלת ימין-רע"ם, מפלגות לשון המאזניים, רע"ם וימינה, נדרשו לחשב מסלול מחדש.
רע"ם לא פירקה את הרשימה המשותפת ורצה לבחירות במצע אזרחי, כדי להיות באופוזיציה. המסר שלה לבוחריה היה שהיא תצטרף לממשלה כדי לקדם את הצרכים האזרחיים והכלכליים של אזרחי ישראל הערבים. ברגע שהסיכוי של נתניהו להקים ממשלה נגוז, הם הרגישו משוחררים להצטרף לממשלת השינוי.
מה האפשרויות שעמדו בפני נפתלי בנט במצב הזה? על כף אחת של המאזניים עמדה התחייבותו למנוע סיבוב חמישי, התחייבותו לא להחרים אף אחד ולהחליף את נתניהו. על הכף השניה עמדה הצהרה חד פעמית בערוץ טלוויזיה זוטר, שהייתה צד בהסכם עם נתניהו, שנתניהו לא חתם עליו ולכן לא היה לו תוקף. איזו כף כבדה יותר?
על כף אחת של המאזנים עמד האינטרס הלאומי למנוע אנרכיה ואסון כלכלי ופוליטי. על הכף השניה עמד האינטרס האישי של נתניהו, המנהיג שרודף אותו, שפוגע בו, שמסית נגדו במשך שנים. איזו כף כבדה יותר?
בנט בחר במובן מאליו – ממשלת השינוי. המפלגה הגדולה במחנה השינוי היתה יש עתיד. ניתן היה לצפות שתקום ממשלה בראשות לפיד. אך בנט בא בגישה אחרת. הוא הסביר שבבחירות לכנסת היה רוב גדול לימין. זו עמדת רוב העם. הוא מוכן לממשלת אחדות עם השמאל והמרכז, אך כזו שתבטא את עמדת הרוב הימני. וכך נקבעה ממשלה פריטטית, בין ימינה ותקווה חדשה לבין מפלגות המרכז, השמאל וישראל ביתנו הימנית. וכך נקבעה הרוטציה בין בנט ללפיד.
האם זה דמוקרטי שראש מפלגה בת 7 מנדטים, שהצטמצמה ל-6 מנדטים בפועל, יהיה ראש הממשלה ולא מי שעומד בראש מפלגה בת שלושים מנדטים?
השאלה הזאת היא היתממות, של מי שכביכול אינם מכירים את המשטר הפרלמנטרי. אם מפלגה תקבל 59 מנדטים אבל אף מפלגה לא תהיה מוכנה להצטרף אליה לקואליציה, היא לא תהיה מפלגת השלטון. ראש הממשלה הוא מי שקיבל את תמיכת רוב סיעות הכנסת. האיש הזה הוא בנט. הוא ראש הממשלה החוקי של ישראל ובחירתו לראשות הממשלה היא דמוקרטית לעילא ולעילא.
שאלה אחרת היא האם לראש מפלגה קטנה כזאת יהיו כוח פוליטי ואוטוריטה להנהיג את הקואליציה שלו. את התשובה לשאלה הזו נוכל לדעת בשנתיים הבאות. העתיד גם יוכיח האם ניתן לקיים ממשלה שאין בה אף מפלגה גדולה. האם ניתן לקיים ממשלה כל כך מפוצלת אידיאולוגית, מימינה ועד מרצ ורע"ם. האם ניתן לקיים ממשלה כאשר העומד בראשה הוא ראש הסיעה הקיצוניות יותר (במקרה הזה – לימין); שניצבת בקצה ספקטרום הדעות בקואליציה.
בנט נכנס לתפקידו, תחת מסע הסתה ברוטלי, מסע של שקרים, מסע של הגחכה וגימוד, מסע של ניסיון בכל דרך להכשיל אותו. מסע שאותו מובילה תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. מסע כזה לא היה בתולדות מדינת ישראל. את כל הרזומה של התעשיה, ואת כל הניסיון שצברה במסעות הציד והרדיפה שלה נגד ריבלין, מנדלבליט, אלשייך, סער, גנץ ואחרים; את כל הניסיון העשיר שלהם בהפצת שנאה, הם ריכזו ביתר שאת נגד בנט.
לא זו בלבד שבנט לא קיבל, כמקובל, מאה ימי חסד. הוא לא קיבל אפילו מאה שניות של חסד. במופע אימים חסר תקדים, כאשר עלה בנט לשאת את נאום ההשבעה של ממשלתו – החלה התפרעות אספסופית של הח"כים מהליכוד, הכהניסטים ועוזריהם והחרדים, שהשתוללו מרגע שהוא פתח את פיו ועד שסיים את דבריו, בצרחות, קללות וגידופים. ומאז, כל אימת שראש הממשלה עולה על הדוכן לשאת את דבריו, אספסוף הח"כים הזה משתולל ומתפרע.
לא, זה לא כיוון שבנט כביכול בגד בבוחריו. זה לא כיוון שבנט עומד בראש סיעה של 6 ח"כים. זה לא כיוון שהוא הקים קואליציה עם רע"ם. יש סיבה אחת ויחידה להשתוללות ולהסתה חסרות הרסן נגדו. הסיבה היא עצם העובדה שהוא ראש הממשלה ולא נתניהו. פולחן האישיות שהנהיג כאן נתניהו, לפיו "המדינה זה אני", מביאה המונים לאמונה שהחלפת נתניהו היא החלפת המדינה ומי שמעז להיות ראש ממשלה במקום נתניהו הוא בוגד במדינה וחותר תחתיה. ודי בכך כדי להבין עד כמה מסוכן היה המשך שלטונו של נתניהו ועד כמה הכרחית החלפתו.
מאז מהפכת "גוש אמונים" בשנות השבעים, קיים בתוך הציונות הדתית אתוס על כך שהציונות הדתית מאסה בתפקיד משגיח הכשרות בקרון הרכבת, וכעת הם חותרים להיות נהג הקטר. מי שהגשים את החזון הזה היה בנט. הוא שבר את תקרת הזכוכית בכך שהוא המנהיג הראשון מן הציונות הדתית שהגיע לשלטון. בנט הוא ראש הממשלה הדתי הראשון בישראל. בעיניי, כיהודי מסורתי אך לא דתי, זו בשורה חשובה לחברה הישראלית. קל וחומר שזו בשורה חשובה לציונות הדתית. אך דווקא בקרב חלקים מן הציונות הדתית, מסע ההסתה נגד בנט הוא העוצמתי ביותר. נגדו, ונגד מי שמעז לתמוך בו. ביום פגישתו עם הנשיא ביידן, העלה חנוך דאום בפייסבוק את תמונתו של בנט, עטוף בטלית והתפילין כרוכים על זרועו ועל ראשו, בתפילת שחרית. דאום הציג זאת בגאווה על ראש הממשלה הדתי הראשון, שמתפלל בבוקר פגישתו עם נשיא מעצמת העל. אני מתבייש לצטט את מבול הנאצות והגידופים האוטומטיים נגד בנט ודאום, שלא היו מביישים שום תעמולה אנטישמית.
אני מאמין בבנט. לא בחרתי בו, אך אני מאמין שיהיה ראש ממשלה טוב, שינהיג את מדינת ישראל בהצלחה ויעמוד בהצלחה באתגרים הקשים והרבים שעמם הוא מתמודד, בכל תחומי החיים. בנט כבר מבין, שהרבה יותר קל לכתוב מן הטריבונות ספרים פופוליסטיים ויהירים עם מרשם יומרני של "כך מנצחים מגפה", מאשר להתמודד בפועל עם מגפה קשה, שאף מנהיג של אף מדינה עוד לא מצא את הדרך לגבור עליה. הוא מנהל את הממשלה באופן ענייני, ממוקד מטרה, בשיתוף פעולה פורה עם עמיתיו, במסירות ובאחריות. ואני מאמין בהצלחתו להוביל את מדינת ישראל למקום טוב הרבה יותר מהמקום שבו היתה ביום שהוא קיבל את האחריות להנהגתה.

2. צרור הערות 5.9.21
* אמת לא פופולרית – אטול נפשי בכפי ואכתוב משפט קשה, לא פופולרי, שקשה לי לכתוב אותו כאב לשני לוחמים קרביים (במילואים) אך אני מאמין בו: מדינת ישראל לא תתקיים, אם לא יהיו בה מפקדים שיקבלו החלטות שגויות שתעלינה בחיי חיילים.
במקום שבו מקבלים החלטות – מקבלים גם החלטות שגויות. ובמקום שבו מקבלים החלטות הנוגעות לחיי אדם – מקבלים גם החלטות שגויות הנוגעות לחיי אדם. בוודאי כאשר מדובר בהחלטות בתנאי אי הוודאות הקשים ביותר – תנאי קרב. אם לא יהיו לנו מפקדים שיקבלו החלטות הנוגעות לחיי אדם, שלבטח תהיינה בהן גם החלטות שגויות – מדינת ישראל לא תתקיים. על הרמטכ"ל לגבות את מפקדי צה"ל שטעו בשיקול דעת באירועים במעבר קרני שעלו בחייו של בראל שמואלי. ועל הדרג המדיני להעניק גיבוי לצה"ל ולמפקדיו. ומי שטוענים שכל שרשרת הפיקוד צריכים לפשוט את מדיהם, מציעים למעשה לפרק את צה"ל.

* עמדה ערכית ומנהיגותית – ב-25 ביוני 2006 חדרה חוליית מחבלים באמצעות מנהרה לשטח ישראל, הרגה שני חיילי צה"ל ושבתה חייל שלישי, גלעד שליט. שליט אמנם נשאר בחיים, אך בשחרורו ציווה את המוות לישראלים רבים שנהרגו בידי המחבלים ששוחררו בעסקה.
בעקבות האירוע, הקים הרמטכ"ל דן חלוץ ועדת חקירה בראשות אלוף (מיל') גיורא איילנד. איילנד וצוות הקצינים שצוות לו, ערכו תחקיר יסודי ביותר. לא הותירו אבן לא הפוכה. והדו"ח שלהם חשף עשרות ליקויים, בהיערכות, במודיעין ובניהול הקרב; ליקויים בכל הרמות, מרמת החיילים ועד רמת המטכ"ל. הדו"ח כלל שורה של המלצות לשיפור והפקת לקחים בנושאים רבים. ולא היתה המלצה להדיח איש, למרות התרבות הפופוליסטית והמשפטיסטית של חיפוש ראשים לעריפה, כדי להשקיט את הזעם הציבורי.
ההחלטה לא להמליץ על הדחות היתה עמדה ערכית של איילנד. וכך הוא כתב בספרו "לא נרדם בלילות": "למחרת הצגתי את התחקיר בפני הפורום שקבע הרמטכ"ל. עברתי על עשרות הליקויים שמצאנו, מרמת המטכ"ל, דרך פיקוד הדרום ועד דרגי האוגדה, החטיבה והגדוד. השאלה העיקרית שריחפה באוויר נגעה לעניין המסקנות האישיות. את הסעיף הזה שמרתי לסוף וקבעתי בפסקנות כי איני ממליץ להדיח איש מבין המפקדים שהיו מעורבים באירוע. אכן, הן המג"ד והן המח"ט נכשלו במבחן התוצאה וגם באופן שבו פעלו. אך היה מדובר בשגיאות מקצועיות קשות ולא בשום דבר ערכי. המג"ד אמנם איבד את השליטה באירוע, אבל גילה דוגמה אישית, חתר למגע, והצוות שלו גם הרג את אחד המחבלים." וכך ממשיך גיורא וסוקר את עמדתו לגבי שרשרת הפיקוד ושגיאותיה, והסביר מדוע אין להדיח אף אחד. "העמדה שלי," כתב גיורא (גילוי נאות – הוא היה מג"ד שלי בגדוד 50, מפקד מעולה), "שיקפה גישה שגיבשתי במשך שנים רבות, שלפיה חייבים להבחין בין תקלה שנובעת מכשל נורמטיבי לכזו שנובעת מטעות מקצועית. על כשל נורמטיבי, בין שמדובר בזלזול ובין שבפחדנות או באי אמירת אמת – יש להגיב בחומרה, להדיח את מי שנכשל או אף להעמידו לדין. מנגד, כישלון מקצועי עלול לקרות גם לטובים ביותר. אם נדיח קצינים בכל פעם שכשלו מקצועית, נישאר עם צבא בינוני מאוד. כמו כן יש להבחין בין אירוע אחד לבין תפקוד לקוי לאורך זמן. ניתן ואף נכון להדיח מפקדים כאשר ברור שהם אינם מצליחים לאורך זמן, אך תהיה זו טעות להדיח מפקדים טובים ומצליחים בשל אירוע בודד, חמור ככל שיהיה."
מפקד האוגדה בעת האירוע היה אביב כוכבי. אמנם לא נמצא פגם אישי הנוגע לו, אך הכישלון החמור הזה היה באוגדה שלו והוא נושא באחריות בתוקף תפקידו. ועדת חקירה משפטית לבטח היתה מדיחה אותו. וצה"ל היה מפסיד את אחד הטובים במפקדיו, היום הרמטכ"ל.
יתכן שהזיכרון הזה היה במוח האחורי של כוכבי בגיבוי שנתן למפקדים חרף הכישלון המבצעי והכישלון בשיקול הדעת המקצועי באירוע שבו נהרג בראל שמואלי. כוכבי גילה מנהיגות אמת במסר שכתב באיגרת לחיילי צה"ל ומפקדיו. "חברה שלא תגבה את חייליה ומפקדיה גם כשטעו, תגלה שאין מי שיילחם עבורה. הנכונות לשאת באבדות היא תנאי לחוסן לאומי, והחוסן הוא תנאי להמשך הקיום." מילים כדורבנות.

* שטח סטרילי – אני מודה בטעותי. בניגוד לביקורת שמתחתי בשבועיים האחרונים, מסתבר שבראל שמואלי וחבריו הלוחמים לא נצרו את האש, אלא קיבלו הוראה לירות וירו. בראל עצמו ירה במחבלים. שני מחבלים נהרגו באירוע וכ-45 נפצעו. ובניגוד למידע שפורסם, המחבל שניסה לחטוף את נשקו של בראל נורה ונהרג. עם זאת, אני דבק בעמדתי, שיש לשנות את הנוהל הקיים כאן מאז החל טרור הגדר במרץ 2018 – יש להגדיר שטח סטרילי לאורך הגדר, שכל הנכנס לתוכו מתחייב בנפשו.

* פופוליזם הוא חרב פיפיות – נפתלי בנט עובר מסע הסתה ברוטלי מצד חוליגנים המופעלים בידי חוליגן, בעקבות נפילתו של בראל שמואלי. מסע פופוליסטי נואל, בזוי, שקרי ונתעב. אבל יש איזשהו קמצוץ של צדק פואטי בכך שהקורבן למסע ההסתה הוא נושא המסר הפופוליסטי המכוער ש"החיילים מפחדים מהפצ"ר יותר משהם מפחדים מסינואר."

* איש רע – כל ההסתה, השנאה, מסכת השקרים והקונספירציות על בנט, נובעות אך ורק מסיבה אחת – שהוא החליף את נתניהו. כל ראש ממשלה, מכל מפלגה, בעיקר אם הוא היה מהליכוד, שהיה מחליף נתניהו – היה זוכה לאותה הסתה בזויה ואותם שקרים עלובים. האיש הרע, הציניקן חסר העכבות, שמאי התענוגות בהוואי הפעיל את פסטיבל המחולות הארור על דמו של חלל צה"ל, היה עושה זאת על כל מקרה של נפילת חייל צה"ל בניסיון נואל, בזוי ומרושע להפיל כל ראש ממשלה. לב האידיאולוגיה של הביביזם היא "המדינה זה אני." אם הוא לא ראש הממשלה, הוא מוכן לחולל כל נזק למדינת ישראל, להבעיר כל בערה בחברה הישראלית, כדי לפגוע במי שהעז להיות ראש ממשלה ובמטרה להחזיר לידיו את הצעצוע. ייקח לחברה הישראלית עשרות שנים להתרפא מהביביזם.

[אהוד: עם כל חוכמתך ושנאתך "הבזויה והמרושעת" לנתניהו, שהיה מראשי הממשלה הטובים בישראל, כדאי לך ללמוד קצת היסטוריה – כיצד התבטא ונהג בן-גוריון לאחר שאשכול ירש אותו בראשות הממשלה!]

* ביביזם מזוקק – רוצים לראות מהי תמצית מזוקקת של הביביזם? הנה, כך כתב לי עובד אלילים אופייני בפולחן האישיות של השרלטן: "אורי הייטנר עוד סמולן מטומטם פותח פה. קח את ממשלת האחים האשכנזים שלך ולך להתחרמן עם האחים המוסלמים שלך. אתם מתאימים בול אחד לשני. קואליציה של גזענים ואנטישמים. טינופת." וזו כל התורה הביביסטית על רגל אחת. אני ציוני אופטימי ולכן אני משוכנע שהממלכתיות תביס את הביביזם.

* איזה פתרון מדיני – שלוש אמירות במאמרו של נחום ברנע משכו את תשומת ליבי.
א. "משהו בסיסי השתבש בדפוסי האבל שלנו. השירות ביחידות הלוחמות, בוודאי ביחידת עילית כמו הימ"מ, כרוך בסיכון חיים. חברה שלא יודעת להכיל את נפילתם של לוחמים, לא תדע לנצח במלחמה." יש לזכור שהכותב הוא אב שכול. ביקרתי אותו כשישב שבעה על בנו, לפני 25 שנה. כבר אז, בשבעה, הוא אמר דברים דומים וגילה חוסן נפשי, אישי ולאומי, מעורר השראה.
ב. "אני מקווה שבשב"כ ובצה"ל מחפשים דרך ליישב את החשבון עם שולף האקדח מעזה. הוא בחור אמיץ, בכך אין ספק, והוא בן מוות." אני חותם על המשפט בשינוי של מילה אחת. במקום "מקווה" אני כותב "בטוח".
ג. "אין לעזה פתרון צבאי." אילו הוא אמר שאין לעזה פתרון, הייתי אומר שאולי הוא צודק. לא לכל דבר יש פתרון. כאשר הוא אומר שאין לעזה פתרון צבאי, הוא כאילו רומז שיש פתרון מדיני. איזה פתרון מדיני הוא מציע? לסגת מרצועת עזה? לעקור את גוש קטיף? להתנתק?

* יחזור לדרך הסבא? – נחום ברנע ראיין את נשיא האקדמיה הישראלית למדעים, חתן פרס ישראל למדעי המחשב פרופ' דוד הראל. מינויו של הראל עורר סערה ציבורית בשל היותו פעיל שמאל. אבל בחירתו במליאת האקדמיה היתה פה אחד, ובאקדמיה יש מגוון דעות רחב, כך שהוא נבחר גם בקולות אנשי ימין. אני לא אוהב את מינויו, לא בשל מכלול פעולתו הפוליטית, אלא בשל פעולתו האקטיבית נגד הקמת אוניברסיטת השומרון באריאל. בתור שכזה, הוא אינו ראוי לתפקיד. עם זאת, יש לציין שבראיון הוא סיפר שהשתתף באירוע הענקת תואר ד"ר לשם כבוד לנשיא המדינה לשעבר ריבלין באוניברסיטת השומרון. הראל הסביר שהוא מבחין בין פעולתו הפוליטית למחויבותו בתפקיד הממלכתי, ואת זה אני מעריך.
למדתי מהריאיון שהוא בנו של פרופ' אהרון הראל-פיש, אף הוא חתן פרס ישראל – לחקר הספרות. הראל-פיש היה ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, מחותמי כרוז היסוד המיתולוגי של התנועה לאחר מלחמת ששת הימים ועורך ביטאונה "זאת הארץ". הוא היה מאוהדי "גוש אמונים" ודבק בעמדתו כל חייו. מכך הבנתי שהראל הוא אחיו של פרופ' מנחם פיש, כפי שאכן הוזכר בראיון. מנחם פיש, פרופסור לפילוסופיה של המדע, היה מחנך הכיתה שלי ומורה שלי למתמטיקה, פיזיקה ותולדות המדע. הוא היה מורה מעולה. בחור דתי, צעיר, קצין במיל', מוסיקאי, כריזמטי ואיש נעים הליכות, נחמד ובעל חוש הומור ייחודי. הוא לא הרבה לדבר פוליטיקה, אך מהמעט שדיבר עמדותיו היו באזורים המקובלים בקרב מה שנקרא אז "דור הכיפות הסרוגות". בערך 20-30 שנה לא שמעתי עליו ואז הופתעתי לקרוא את שמו חתום בעצומות הסדרתיות של השמאל הרדיקלי, בעד סרבנות, בעד חרם על ההתנחלויות וכו'. וממש התאכזבתי. פגשתי אותו בכנס לפני כ-15 שנה. הוא סיפר לי שבנו עומד לעלות לגולן, למכינה הקדם צבאית בקשת. ואז חשבתי שאולי הנכד יחזור לדרך הסבא. או לפחות לאמצע הדרך.

* אינדיבידואליזם ללא מחויבות – מרבית הלא-מחוסנים שייכים לשכבות סוציואקונומיות נמוכות ומוחלשות; הינם בעלי השכלה נמוכה והגורם לאי ההתחסנות שלהם הוא חוסר מודעות. אני מאמין שבפעולה נכונה, מדינת הרווחה יכולה להגיע אליהם ולהביא להתחסנותם.
המיעוט מבין הלא מתחסנים הם סרבני החיסונים האידיאולוגיים והקולניים. אלה באים משכבות סוציואקונומיות גבוהות ובעלי השכלה גבוהה. הגישה שלהם מבטאת אינדיבידואליזם ללא מחויבות. זו אידיאולוגיה של אגואיזם קיצוני, שאין בו כל מחויבות לקהילה, לחברה, לאומה. ויש בו חשדנות מובנית כלפי דבר קולקטיבי, כל מה שמייצג את הכלל, את החברה, את המדינה. חשדנות שבאה לידי ביטוי בתאוריות קונספירציה כלפי הכלל – כל כלל, הממסד – כל ממסד, כאילו אין הם אלא שלטון רודני שנועד לפגוע באינדיבידואל ולהפוך אותו ל"עדר". כי חברה = עדר. קהילה = עדר. לאום = העדר האולטימטיבי. התופעה הזאת אינה קשורה לחיסונים בלבד, אבל שעת משבר מאירה באור חזק תופעות חברתיות שונות, וכך גם את התופעה של אידיאולוגיה אינדיבידואלית אגואיסטית קיצונית המתנערת מכל מחויבות לכלל.

* מייל שקיבל חבר שלי שכתב בעד החיסונים – "הלאה הפשיזם. גם הנאצים ועוזריהם רק מילאו אחר ההוראות... כשהאמת תתגלה, אם עדיין תישאר פה – תאסוף לך כמה כובעים של כל מיני חברות וארגונים כדי שיהיו לך מספיק כובעים לאכול. אני לא יכולה לסבול את השקר ואת כל הדוברים הכבשים שלו ובשמו. רחמנות עליך כבשה מסכנה. מזל שאתה וכמוך התחסלנו. ככה נהיה פחות אנשים שמסרו את נפשם לשקרי הממסד." כן, זה הלך הרוח בכת.

* ביקורת לא הוגנת – בנאום הצגת התקציב תקף ליברמן את הממשלה הקודמת בשל הגירעון הגדול והאשים אותה על כך שבזמן הקורונה פיזרה כספים ללא חשבון וקנתה מכל מקור מכונות הנשמה שאין בהן צורך. הביקורת הזאת אינה צודקת ואינה הוגנת. במצב חירום, כמו מלחמה או מגפה, אין מדיניות גרועה יותר ממשמעת מוניטרית. עובדה, כל מדינות העולם הבינו זאת והממשלות שפכו כסף למשק כדי להציל אותו מקריסה ולהניע את גלגליו. בשלושת הגלים הראשונים של הקורונה עוד לא היו חיסונים ולכן לא היה מנוס מסגרים והגבלות קשות. מציאות זו חייבה את הממשלה לפצות את האזרחים והעסקים, כדי למנוע את קריסת המשק והחברה. לדעתי, היה עליה להשקיע יותר ולא פחות. ברור שבאופן חלוקת התקציב היו שגיאות, אך אין להלין על כך כיוון שמדובר בקבלת החלטות בתנאי אי ודאות קשים.
הביקורת על רכש מכונות ההנשמה מקוממת במיוחד. בראשית המגיפה, גורמי המקצוע הצביעו על מחסור חמור במכונות הנשמה, שעלול להביא לאסון. בסיטואציה הזאת חובתה של המדינה הייתה להשיג כל מכונת הנשמה, מן הגורן או מן היקב. בחוכמת הבדיעבד, לא היה בכך צורך. אך עדיף היה לרכוש מכונות שאין בהן צורך מאשר להיקלע למחסור במכונות הנשמה ולאבד חיים רבים. אין לי עניין להיות מליץ יושר של ממשלת נתניהו. אי העברת תקציב המדינה, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה, היתה פשע כלכלי בדם קר נגד מדינת ישראל, בעיצומו של משבר לאומי קשה. אבל הביקורת הזו של ליברמן אינה צודקת.

* משימה חדשה – ברכות לר', ראש השב"כ החדש. השב"כ חייב לקחת על עצמו משימה חדשה – השתלבות במלחמה בפשיעה במגזר הערבי. מה לשב"כ ולפשיעה? ראשית, כפי שאנו רואים, המשטרה לבדה אינה מצליחה ונכון שתקבל סיוע מהשב"כ באמצעים הטכנולוגיים והיכולת המודיעינית. אבל בראש ובראשונה, כיוון שכפי שראינו במאורעות הדמים במבצע "שומר החומות", וכפי שאנו רואים בטרור החקלאי, הגבול בין הפלילי והלאומני מיטשטשים. אובדן הריבונות בנגב ובגליל, במגזר הערבי ובערים המאורעות בעשור + האחרון, הוא איום לאומי. הבעייה העיקרית היא הנשק הבלתי חוקי, והשב"כ חייב להיכנס לעובי הקורה ולקדם את פתרון הבעיה.

* פרי כיסופים ונאמנות של דורות – מה היית עושה אם נולדת שנה לפני שהמציאו את ה"הדתה"? אתם מכירים בוודאי את סיפורי האימים על שלטון מפא"י שעקר את היהדות בלה בלה בלה וכו' וכו'. ומנגד את ההפחדות מפני דחליל ה"הדתה" של ממשלות הימין. לפני שנים אחדות, כאשר ד"ר צביקה צמרת היה ראש המועצה הפדגוגית במשרד החינוך, בתקופת כהונתו של גדעון סער כשר החינוך, נערך נגדו מסע ציד מקארתיסטי, בהובלת אור קשתי מ"הארץ" שפירסם 200 כתבות ומאמרים נגדו, על כך שהוא מכניס "הדתה" ולאומנות למערכת, וזאת כיוון שהוא ניסה לחזק את החינוך היהודי והציוני. מהיכרותי איתו, הגדרתי אותו פעמים רבות "המפא"יניק האחרון", כיוון שהוא באמת מגלם את תנועת העבודה, את הממלכתיות, את הבן-גוריוניזם. האם באמת מערכת החינוך המפא"יניקית עקרה את היהדות בלה בלה בלה וכו' וכו'?
להלן מטרות מערכת החינוך כפי שנוסחו בידי שר החינוך השני של ישראל, בשנים 1951-1955, ההיסטוריון הדגול פרופ' בן ציון דינור, חתן פרס ישראל למדעי היהדות:
• לטפח בילדים את ההכרה כי היסודות הנעלים של תורת ישראל, חזונם של נביאי ישראל, שקידת היהודים על לימוד התורה הם שהביאוהו למולדתנו ולהקים בה מחדש את מדינת ישראל.
• להקנות לתלמידים את ידיעת העבר הגדול של עם ישראל – מורשתו הרוחנית, פועלו וחזונו.
• לטפח בלב התלמידים אהבה לנכסי הרוח הנעלים של עמנו ולעורר בהם את הרצון לפעול על פיהם.
• לנטוע בליבם רגשי הערצה לדמויות גדולי ישראל, קדושיו וגיבוריו.
• להשריש בלב התלמידים את ההכרה כי עמנו, שהוא מעתיקי העמים, שימש כוח מניע להתקדמותו המוסרית של העולם.
• להקנות לתלמידים את ההכרה שהקמת מדינת ישראל היא פרי כיסופים ונאמנות של דורות.
• לנטוע בהם את האהבה למדינת ישראל והרצון לפעול למענה ולשמור על קיומה.
כן, זה שלטון מפא"י שניסה לעקור את היהדות בלה בלה בלה וכו' וכו'. מפא"י כפי שלא הכרתם.

* ממה חרד אור קשתי – אור קשתי הוא הממונה על תיק הדוסופוביה ב"הארץ". הוא הלוחם העקבי בדחליל ה"הדתה". והוא מקארתיסט שבמשך שנים רודף אחרי כיפות בשירות הציבורי. השבוע הוא פתח במסע צלב חדש, נגד קורס הכשרה לשירות הציבורי, המיועד לחרדים. העילה – הקורס ייעשה בהפרדה מגדרית. בלשון המעטה, איני חסיד של הפרדה מגדרית. נהפוך הוא. ההפרדה המגדרית מנוגדת להשקפת עולמי ובעיקר להשקפתי היהודית. הייתי שמח מאוד אילו לא היתה עוד בעמנו תרבות של הפרדה. אבל אני תומך בכל ליבי בתוכנית. שילוב חרדים בעולם התעסוקה, במנהל הציבורי ובכלכלה הוא אינטרס לאומי ממדרגה ראשונה. אחוז החרדים בחברה הישראלית גדל מאוד והוא צפוי להמשיך לגדול, והאינטרס הלאומי הוא שילוב מרבי של החרדים במעגלי החיים במדינה. אי אפשר יהיה לשלב אותם, בלי ללכת לקראתם וליצור תנאים המתאימים להם. חרדי שייכנס לשירות הציבורי יעבוד בסביבה מעורבת. אבל כדי שייכנס לשירות הציבורי, עליו להיות מוכשר לכך. ורובם הגדול של החרדים לא ישתתפו בהכשרה הזאת אם לא תהיה בהפרדה. התוכנית ממומנת בידי קרן רש"י, מתוך מגמה של שילוב מגזרים בחברה הישראלית בשירות הציבורי. השילוב הזה טוב לשירות הציבורי, כיוון שככל שמגזרים רבים יותר ישתלבו בו, כך החשיבה בו תהיה מגוונת ומעשירה יותר, כך תהיה לו השפעה רבה יותר בקרב אותם מגזרים, הוא ייהנה מיתר אמון באותם מגזרים והוא יידע לתת מענה טוב יותר לכלל האוכלוסייה על גווניה השונים. כאשר מעמידים את התועלת הזאת מול העיקרון שלא תהיה הפרדה, אין לי ספק שהתכנית הזו רצויה וחשובה. אבל זה לא מעניין את הקנאים הדוסופובים מסוגו של קשתי. ונראה לי שיותר משקשתי חושש מהפרדה בקורס ההכשרה, הוא חרד מחרדים בשירות הציבורי.

* אחריות המדינה לשלום הילד – ההאשמה של שרת התחבורה מרב מיכאלי באחריות למותו של הילד בן השש שנשכח במכונית – מכוערת, אך אופיינית לסגנונה של מירי רגב. עם זאת, לגופו של עניין, אני תומך ביוזמתה של מירי רגב, בהיותה שרת התחבורה, לחייב התקנת מערכת למניעת שכחת ילדים ברכב, ומצר על ביטולה בידי מרב מיכאלי. התקנה הזאת מבטאת את אחריותה של המדינה לשלום ילדיה.

* גאווה ישראלית – ישראל – מעצמת שחייה פראלימפית! שמונה מדליות מתוכן שש זהב!

* מת בפעם השנייה – פעם תאודורקיס, המוסיקאי היווני שהלך לעולמו, היה לוחם אמיתי למען זכויות האדם ולחם גם נגד האנטישמיות ותמך בציונות. כפי שקרה לרבים באזור חיוג שמאל, הוא התקרנף עם השנים והפך לשונא ישראל מובהק. מבחינתי, תאודורקיס מת כאשר הפך לאנטי ציוני.

* איש וולגרי בתוכנית וולגרית – התקשורת אשמה בתופעת אורן חזן. היא בנתה אותו. כאשר המוקיון האלים היה ח"כ, התקשורת הפכה אותו לכוכב. לכאורה כדי ללעוג לו, להציג אותו כקוריוז, על פי העיקרון ש"אדם נשך כלב – ידיעה." אך למעשה הפכה אותו כמעט לדמות לאומית. ייאמר לזכותם של מתפקדי הליכוד שהם נפנפו אותו הרחק מחוץ לרשימה. וכאשר ניסה לרוץ לבד, בקושי קושש כמה קולות. עכשיו התקשורת עושה לו קמבק, כאשר ליהקה אותו לתוכנית "האח הגדול". האמת היא שתוכנית וולגרית כזאת מתאימה לאיש הוולגרי הזה. אני מקווה שזו לא ראשית הקמפיין שיחזיר אותו, חלילה, לכנסת.

* הארנב, הצב ודן אריאלי – פרופ' דן אריאלי בכותרות, וזה הסיפור שלי עם דן אריאלי. בקיץ 2019 הגעתי ערב אחד לשבוע הספר העברי בכיכר רבין, כדי לחתום על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה". זרם הקונים של הספר ומבקשי החתימה היה באזור חיוג "הקיץ של אביה". אולי קצת יותר. לפתע, הוצב לצידי, עם הצד של הזקן – לכיווני, פרופ' דן אריאלי. ומיד השתרך תור אינסופי של מעריצים שבאו לקנות ולהחתים אותו על ספריו שרכשו. אילו היתה בינינו תחרות, היא נראתה כמו התחרות בין הארנב והצב, רק בלי ההפי-אנד. ואם החכמתי מאז, הסיבה לכך היא קנאת סופרים.

* הערה בשולי מאמר "איש השנה" – בגיליונות ראש השנה של "שישי בגולן" ו"חדשות בן עזר" מתפרסם מאמר איש השנה פרי עטי. זו השנה ה-16 שאני כותב מאמר איש השנה. להלן אנשי השנה הקודמים: תשס"ו – נסראללה. תשס"ז – דניאל פרידמן. תשס"ח – אולמרט. תשס"ט – אובמה. תש"ע – ארדואן. תשע"א – דפני ליף. תשע"ב – בשאר אסד. תשע"ג – יאיר לפיד. תשע"ד – נתניהו. תשע"ה – נתניהו. תשע"ו – יעלון. תשע"ז – טראמפ. תשע"ח – טראמפ. תשע"ט – ליברמן. תש"פ – גנץ. תשפ"א – בנט.
כפי שניתן להבין מבחירתם של אויבים כנסראללה, ארודאן ואסד, בחירתי אינה מבטאת בהכרח סימפטיה לאיש שבחרתי בו. אני משתדל לבחור באופן האובייקטיבי ביותר את האדם שהיה הדמות המרכזית בשנה היוצאת, האיש המשפיע ביותר בשנה היוצאת או מי שמגלם את התופעה המרכזית בה או האירוע המרכזי בה. לעומת זאת, תוכן המאמר הוא בלתי אובייקטיבי לחלוטין – זהו מאמר פובליציסטי, שבו באמצעות הדברים שאני כותב על איש השנה, אני מבטא את השקפת עולמי ואת עמדתי על מה שהוא מייצג. יש שנים שבהן התלבטתי בין שורה של מועמדים. הפעם, הבחירה בבנט נראתה לי מובנת מאליה. הפעם בחרתי אדם שאני אוהד אותו ובעיקר את תפקידו בשנה היוצאת. כיוון שהוא ראש הממשלה רק כעשרה שבועות, לא התמקדתי בפועלו כראש הממשלה, כי זה ממש לא רציני. התמקדתי בעצם העובדה שהוא ראש הממשלה, שהוא מי ששם קץ לשלטון נתניהו וכמי שלמרות שהוא עומד בראש מפלגה קטנה מאוד, הוא היחיד שהיה יכול להקים ממשלה, ממשלה מורכבת מאוד. בעיקר, רציתי להזים את טענות השווא נגדו. 12 שנות נתניהו הביאו ברכה רבה בתחומים רבים, שעליהם שיבחתי אותו מאוד לאורך השנים, והיו בהן גם כשלים ושגיאות בתחומים השונים, אך אלו כשלים במסגרת הנורמה, כי כל מי שעושה – שוגה ולכן הם נסלחים. אולם אותן שנים התאפיינו גם בריסוק החברה הישראלית למגזרים, לשבטים, למתקפה על המוסדות הממלכתיים ועל מדינת החוק ומוסדותיה, והעמיקו את הקרע, השסעים והשנאה בין חלקי העם. והגרוע מכל, הוא שהדבר נעשה בכוונת מכוון מלמעלה, מצד מנהיג שנבנה מהקרעים ואת כוחו הוא שואב מן השנאה. האם בנט הוא האיש שיוכל לעמוד באתגר האדיר אך הקשה משאול, של עיצוב מחדש של המיינסטרים הממלכתי והציוני ולגבש מחדש אומה מן הרסיסים?
מול הכוחות הצנטריפוגליים של נתניהו ותומכיו, מצד אחד, ושל שונאיו ואנשי "רק לא ביבי", מצד שני, יש צורך בהפניית המבט פנימה, למרכז, כדי לייצב מרכז כובד חברתי ורעיוני שילכד את החברה המרוסקת. לכאורה, המסר האחרון שמגלם את האתגר הזה, מגולם במילה "ימינה", שם מפלגתו של בנט. כאילו מה שחסר לנו, בקרע המחריף בין שמאל לימין, הוא למשוך עוד יותר ימינה, עוד יותר החוצה, עוד יותר להעמיק את הקרע. והנה, דווקא על כתפיו של מנהיג ימינה מונח האתגר הגדול של "פנימה", כדי שנוכל להתקדם קדימה. וזאת, כאשר במקביל עליו להתמודד עם אתגרים גדולים כמו הקורונה, הגרעין האיראני, הפשיעה במגזר הערבי והאיומים מעזה ולבנון. תקוותי הגדולה היא שבעוד שנתיים אוכל לבחור את בנט לאיש השנה, לא כהבטחה אלא כהגשמתה; כמי שעמד באתגר הלאומי הגדול.

* ביד הלשון: עץ שמן – בישעיהו מ"א י"ט נאמר: "אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו." מבין העצים המוזכרים בפסוק, ובהם עצים מחטניים כמו הארז והברוש, רק עץ אחד אינו מוכר – עץ שמן. מהו העץ הזה? בתלמוד הבבלי, מסכת ראש השנה, מוגדר עץ שמן כעץ האפרסמון. אין המדובר באפרסמון שאנו מכירים בימינו, אלא כפרי שממנו הופק בושם יוקרתי ויקר מאוד. ההסבר הזה בעייתי. העץ מופיע גם בספר מלכים א' פרק ו', בתיאור בניית מקדש שלמה: "וְאֵת פֶּתַח הַדְּבִיר עָשָׂה דַּלְתוֹת עֲצֵי שָׁמֶן, הָאַיִל מְזוּזוֹת חֲמִשִׁית. וּשְׁתֵּי דַּלְתוֹת עֲצֵי שֶׁמֶן וְקָלַע עֲלֵיהֶם מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרֹת וּפְטוּרֵי צִצִּים וְצִפָּה זָהָב, וַיָּרֶד עַל הַכְּרוּבִים וְעַל הַתִּמֹרוֹת אֶת הַזָּהָב." קשה להאמין ששלמה השתמש בעץ האפרסמון לבנייה, הן בשל יוקר הבושם והן כיוון שהאפרסמון הוא שיח קטן ועדין, לא מן החומרים שבהם בונים בית מקדש. רש"י טוען שמדובר בעץ זית, שממנו מפיקים את שמן הזית. כך נכתב גם במשנה. אבל גם ההסבר הזה בעייתי, כיוון שבספר נחמיה, ח' ט"ו, נאמר: "וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל-עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר: צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי-זַיִת וַעֲלֵי-עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב." אם נאמר להביא עלי זית ועל עץ שמן, הרי שמדובר בשני עצים שונים.
רד"ק (ר' דוד קמחי, 1160-1235, מגדולי פרשני התנ"ך והבלשנים העבריים) מפרש שעץ השמן הוא האורן. מה הקשר בין האורן, לעץ שמן? הרי אין הוא מפיק שמן. חתן התנ"ך העולמי רפאל מיוחס טוען שהשמן הוא השרף של עץ האורן. אבל משהו כאן לא מסתדר. הרי ח"כ איימן עודה כתב ב"הארץ", אחרי השריפה בהרי ירושלים, שהציונים ייבאו לארץ את עצי האורן האירופאים שאינם מתאימים לפלסתין, והארץ דחתה אותם בשריפה. והרי דבריו הם משל לציונים, שהנם צלבנים אירופאים שבאו לארץ, וכפו עליה את עצמם וסופם יהיה כסופם של האורנים. רק ל"ילידים" ששורשיהם בפלשתין יש כאן עתיד. הרי זה איימן עודה מפורש, ואיך אפשר לסתור אותו?
מסתבר שאורן ירושלים, שהוא עץ ים תיכוני, הוא עץ עתיק יומין בארץ ישראל. כאשר הצלבנים הגיעו לארץ בימי הביניים הם מצאו עצי אורן רבים נטועים בה, והשתמשו בהם לבנייה, הסקה, תעשייה ומאכל (צנוברים).
אבל איימן עודה אמר...

שנה טובה ומבורכת!
אורי הייטנר