[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק עשרים ושישה
האיכרה שיינע-פשה גרשוני חושקת בעמשֹי השומר

לפתע נשמעו נקישות נירגשות על דלת המרפסת.
שיינע-פשה האיכרה היפה, עטופה במעיל חורף כבד וספוג-מים של בעלה, בידה מנורת קרוסין כבויה, הופיעה מתוך הלילה כאחת השחקניות בהצגת התיאטרון העברי שהתקיימה בקיץ האחרון בחצר המלון של ירקוני. מאחורי גבה הצטיירו על צמרות הברושים צמדי-ברקים שהאירו לרגע סילוני-מטר בהירים.
"הדוקטור! שיבוא הדוקטור! גרשוני נפל, אם אדליק אור, הבית יישרף..."
הכניסו אותה פנימה, היא רעדה. רעמת שערה הצהוב, הנהדר, היתה רטובה כולה ופרצה מבעד למטפחת ספוגת המים שבה כיסתה על ראשה. חזה הגדול היכה גלים.
"המים רותחים בסמובר, שיינע-פשה, תשתי טה נא פריקוסקו? [עם קוביית סוכר] – "
היא סירבה.
מיד התארגנה משלחת. עמשי השומר וזיאמה פולונסקי הניחו כל אחד כף-יד על זרועו וכף-יד על זרוע חברו, הושיבו ביניהם את הדוקטור ורצו עימו החוצה בגשם כשידיו חובקות את כתפיהם, אחריהם ירקוני, נושא שתי מטריות שחורות, אחת לסוכך עליהם ואחת על האיכרה שיינע-פשה גרשוני שפסעה לצידו בחול הרטוב, והמנורה שבידה מהבהבת עתה.

בהתקרבם לבית גרשוני נשמעו אנחות.
עמשי הניף גבוה את מנורת הקרוסין להאיר בה, והם הקימו מהרצפה, בתחתוניו, את גרשוני הצולע ועזרו לו להגיע לחדר-השינה. הוא פשט את הז'אקט והחולצה, שהיו ספוגים ריח עז של קרוסין, הגרשונית הביאה לו בשתיקה קערת אמאיל לבנה, כד מים, ומגבות. הדוקטור ביקש מכולם לצאת את החדר.

סנדרל גרשוני לא אהב את הדוקטור בגלל סיפורי פייגה-דובע, אימו של סנדרל. קיץ אחד חלה יינע-מייער אחיו הצעיר. בקיץ הקודם אכל אח אחר שלהם, שמעון, חצי פח סאברעס, ומת מסתימת-מעיים, ואילו אחותם הקטנה רבקה נפטרה בקדחת זמן קצר לאחר בואם ארצה. לכן נבהלו אז כולם והזעיקו את הרופא. הוא בא, מישש את ראש הילד ואמר עליו:
"עצמותיו רכות מדי. החלל הרך הזה בראש מוכיח שהילד יהיה אידיוט!"
פייגה-דובע נדהמה לשמוע את הדברים. הילד חולה וצריך לרפא אותו – ולא מהאידיוטיות שלו לעתיד-לבוא אלא ממחלתו הנוכחית.
ד"ר זכריאס-כהן רשם תרופה שיש לקנותה בבית המרקחת של המושבה, שניבנה בכספי הברון. ואולם מחלתו של הילד גברה עתה בצורה בלתי-רגילה, כאילו הרפואה רק הזינה את המחלה.
מה לעשות? פייגה-דובע רצתה לקרוא לפלטשר, החובש של המושבה, שהיה כאח מעשי וכאחות מרפאה גם יחד, ובו האמינה יותר מאשר ברופא. ואולם אסור היה לפלטשר להתערב אלא כאשר הרופא נמצא מחוץ למושבה. למזלם נסע הדוקטור ליפו. בא הפלטשר, הסתכל בילד, הסתכל בתרופה, ואמר:
"המנה שניתנה לילד היתה מספיקה גם לסוס. להפסיק."
מיד הפסיקו בטיפול. הפלטשר העמיד לילד כוסות-רוח וכך הציל את חייו. אבל אולי משהו מהאידיוטיות שאיבחן בו הרופא עבר לראשו של שימל, הבן-דוד של רותי, בנו הערבי של יינע-מייער.

לאחר כרבע שעה יצא הרופא מהחדר ואמר לשיינע-פשה: "גרשוני כבר ישן. אם הצטנן, תקראי לפלטשר שיעמיד לו כוסות-רוח. זה לא יזיק. אם תכאב הרגל, שישים אותה בסד."
"נלך?" שאל ירקוני.
"ולא תישארו לשתות כוס טה? המים בסמובר חמים עדיין, גם אצלי."
"עלי לחזור אל האורחים שלי." התנצל ירקוני. שברי האהיל הירוק ושלולית הקרוסין על הרצפה לא היו לרוחו.
הגברים פסעו במסדרון אל היציאה החשוכה, הורידו ממיתלה-העץ העגול את אדרותיהם, רק עמשי נותר עדיין מאחור.
"בעלבוסטע, את רואה? לפעמים יש תועלת בשומר עברי!" אמר בעברית גרונית, שם דגשים בבי"ת ובפ"א רפות כמו בערבית, וכפי שדיברו בגליל בהשפעת המורים וילקומיץ ואפשטיין מראש-פינה: 'הזבובים מסתובבים בחלב הרטוב!'
"שומר עברי מדוע לא, אם רק לא ייהרג או יהרוג בעד אשכול ענבים." התגרתה בו הגרשונית, בחקותה את הבי"ת הדגושה ב'עברי' ו'בענבים'. "ובעיניך אישה שלא מסתפקת בתפקיד תרנגולת היא כבר תרנגול הקופץ בראש?"
דלת המבוא נפתחה אל הגשם, שהמשיך להכות בחצר, אך נחלש והלך.
"נלך," אמר ירקוני לדוקטור ולזיאמה פולונסקי. "אמנם, טה בניחוח קרוסין ממיחמו של סקנדר אבול-באר'ל לא אוכל להציע לכם בביתי."
"לכו," אמר עמשי, "מיד אשיג אתכם."
במסדרון החשוך נותרו עתה עמשי ושיינע-פשה הצעירה. הוא התקשה רגע להתעטף באדרתו החומה, והיא עזרה לו ולחשה לפתע:
"זה נכון מה שמספרים עליך, עמשי?"
"מה מספרים, בעלבוסטע?"
"שבמושבות הגליל – אין תרנגולת אחת שלא מיששת גם נשקת?"
בחשיכה ניסה מבטו לחדור ולפענח את הבעת פניה. האם בתמימות היא דוברת או מתגרה בו? בת-הארץ היא, בת ירושלים, מעורה היטב בכל המתרחש ביישוב – חרף היותה עוף מוזר במקצת. הוא הניח את כפות-ידיו על לחייה, מתחת לסנטרה, ונשק לה על פיה.
שפמו דיגדג את פניה וכל גווה התכנף באדרתו הרחבה. שדיה הזקופים של שיינע-פשה צהובת השיער נצמדו אליו לרגע ממושך. אותות ההתרגשות ניכרו בגופו השרירי והיא ודאי חשה בכך כי לפתע נפלט מגרונה קול עבה, ניחר מגעגועים, כאילו דיבוק מדבר מקירבה:
"תן לי אותו, עמשי הגיבור, תן לי להחזיק את השמוק העברי שלך כי אצלי הפיזדה כבר רטובה מהצהריים..."
ובבת-אחת קרעה עצמה ממנו ונמלטה אל פנים הבית, נבהלת מעצמה, מעודה לא העיזה אפילו לחשוב מילים טמאות שכאלה.
רועד קמעה יצא עמשי במהירות החוצה, לאוויר המושבה הרחוץ, שהיה טרי ושקט לאחר הגשם. נשמע רק קולו המתרחק של ירקוני ההולך ומספר אנקדוטה לדוקטור ולזיאמה פולונסקי, ושלושתם פסעו עליזים במורד הרחוב והמטריות הסגורות מתנפנפות בידי ירקוני והדוקטור כמקלות-הליכה, וזיאמה קצר-הקומה צועד בתווך ביניהם.
עמשי השיג אותם עד מהרה ולחש באוזני זיאמה: "נשקתי לשיינע-פשה היפה וגדולת החזה. לולא היתה איכרה, הייתי אומר שהיא ניראית כמו ברונית גרמניה. ותאר לך, היא אמרה... ואמרה... ואני, איך ויל זיין ממש [מ"ם שנייה בסגול] תוקע לה בפיזדה, לקאלאניסטע [לאיכרה], תקיעה גדולה ילען-דינהא..."
והם החליפו אדרותיהם.
אהוד בן עזר
המשך יבוא