מַקְהֵלַת הָאַשְׁכָּבָה
לַיְלָה טוֹב
הַיָּד הַגֵּאָה –
אֵינָהּ רוֹצָה לָמוּת –
לַמְרוֹת גִּידֶיהָ הַכְּחֻלִּים
הַבּוֹלְטִים, מְדַבֶּרֶת
הִיא – לִפְנֵי
שֶׁתִּהְיֶה לְעָפָר וָאֵפֶר –
הַיָּד הַגֵּאָה
אֲרֻכַּת הָאֶצְבָּעוֹת –
שַׁלְטָנִית – וּמְיַבֶּבֶת שִׁירִים
הַאֻמְנָם יִתְפּוֹרֵר
כָּל זֶה?
וְהֵן בְּכָל תָּג
יֵשׁ נֶפֶשׁ
נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם –
גּוּפוֹ! נַפְשׁוֹ
הָכֵיצַד יִהְיֶה לְאֶפֶס?
שֵׂיָה כְּפוּתָה אֲנִי
מוּבָלָה לַטֶּבַח –
לַיְלָה בַּחֲצוֹת;
הוֹי אֱלֹהַי!
הָכִינָה אֶת
מַקְהֵלַת הָאַשְׁכָּבָה
אֵלֶּה:
שַׁחְרוּרִים בְּהֶמְיַת
מִינוֹר בֵּין עַרְבַּיִם
וּשְׁנֵי עוֹרְבִים עִם קִרְקוּר
עָצוּב
וּבַשֵּׂר לַשְּׁרַקְרַקִּים
אֶת מוֹתִי
וְיִתְקְעוּ נוּגוֹת
בְּלֵילוֹת-סַהַר מְלֵאִים
בְּפוּגַת יוֹם אָבִיב חַם
בַּשֵּׂר לְעוֹף שָׁמַיִם
כִּי הוֹלֶכֶת אֲנִי מֵהֶם
מִמּוֹרַי הַמְּזַמְּרִים עֲדַיִן
בְּדָמִי
לַיְלָה טוֹב! נְסִיכִי הַשְּׁמֵימִי
אֲשֶׁר הָיָה וְלֹא הָיָה
לַיְלָה טוֹב –
לְרַחֲבֵי שָׁמַיִם וַאֲדָמוֹת רְחוֹקוֹת
לִצְבָא הַאָרֶץ
וּלְבִצּוֹת שֶׁנִּתְיַבְּשׁוּ –
וְנָבְלוּ נַרְקִיסֵיהֶן –
חִנָּם
מִבְּלִי קַשֵּׁט אֶת
רֹאשׁ הַכַּלָּה
הַכַּלָּה הַלְּבָנָה
הוֹלֶכֶת הוֹלֶכֶת – – –
הַאִם עֵינַיִם יֵשׁ לָהֶן רֵיחַ?
עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת מְטַפְטְפוֹת
דְּמָעוֹת כְּחֻלּוֹת כַּשָּׁמַיִם,
וְרֵיחָן מָתוֹק –
עֵינַי מְטַפְטְפוֹת אֶת
יַרְקוּתָן עַל לְחָיַי
הַמִּתְקַמְּטוֹת – אֶת שְׁאֵרִית רֵיחִי –
אֵיזֶה רֵיחַ הָיָה לָהֶן?
רֵיחַ יָרֹק כַּעֲלֵי
אֶקָלִיפְּטוֹס
כָּעֵת רֵיחָן מָלוּחַ –
1980
[מתוך העיזבון]
* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.
ב-4 בספטמבר 2021 מלאו 40 שנה למותה של אסתר ראב
עד היום אין רחוב על שמה בתל-אביב
וגם לא נותר בישראל מוסף ספרותי רציני שיזכיר את מלאת 40 שנה למותה
בגיליון:
- אסתר ראב: הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ(שירים 1981-1972)
- שועלה: מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
- זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל
- 20 שנה לאחר מתקפת 9/11 של אל-קאעידה: יצאה ארצות הברית מאפגניסטן
- אלי עמיר: אום כלת'ום אוכלת כובה בורגול
- אורי הייטנר: 1. מלחמת הציוויליזציות: תמונת מצב
- מנחם רהט: תתפלאו אבל יש קשר בין מצוות התשובה
- הספרייה המרכזית: בית יד לבנים
- משה גרנות: 1. החיוניות שבהקניית נימוסים לצעירים
- אהוד בן עזר: סתיו מתפורר בתוך ההמון
- הדסה מור: ימי השקיעה
- יונתן גורל: הר הצופים ואני
- הרב ד"ר חיים סיימונס: סקר היסטורי של הצעות להעברת ערבים מפלסטין 1895-1947
- אסתר ראב: מלח החיים
- אהוד בן עזר: המושבה שלי
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * לאהוד בן עזר, לאחרונה אני מצרפת לחברים את עבודתך על מחיר הציונות, והתגובות נלהבות.
- שאר הגליון
מאמרים
אסתר ראב
הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ(שירים 1981-1972)
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
זיוה שמיר
תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל
כשהאמת של הזולת מכה ישר בפרצופך
על שיריו המביכים של פיליפ לרקין
המשורר היהודי הבריטי פיליפ לרקין (1922-1985), התפרסם בזכות סירובו לקבל את התואר "משורר לאומי" ("Poet Laureate") מִידי מלכת אנגליה, תוך ויתור על כבוד, יוקרה ורבבות ליש"ט. לרקין המופנם, שסבל בילדותו מגמגום, מילא שנים רבות תפקיד של ספרן פשוט, והסתפק במועט שבמועט. במרוצת השנים הוא חָלק את חייו עם שתי נשים לכל הפחות, אך רוב ימיו עברו עליו בבדידות כלל לא מזהרת, שהניבה יבול יצירות אדיר ממדים. שיריו מצטיינים בהומור ובאירוניה, בחָכמת חיים ובישירוּת-חושפת-מומים שאינה אופיינית כלל לדור האחרון – דור ה-politically correct המעדיף מתוך בחירה לחיות ב"עלמא דשִׁקרא".
את השיר שיובא להלן הכתיר פיליפ לרקין באירוניה בכותרת הלטינית "Annus Mirabilis" – כותרת ששימשה לאורך ההיסטוריה פעמים אחדות לציוּן שנה שבָּהּ התחולל מהפך היסטורי רב חשיבות. "שנה מופלאה" היא, למשל, שנת 1666 שבָּהּ גילה סיר אייזיק ניוטון את כוח הכבידה, או שנת 1905, שבָּהּ פירסם אלברט איינשטיין את תורת היחסוּת (בשנה זו פירסם איינשטיין גם אסופה של ארבעה מאמרים מדעיים שאותה הכתיר בכותרת "Annus Mirabilis").
לרקין בחר להכתיר בתואר הזה את שנת 1963, השנה שבָּהּ התחילו הנשים בארצות המערב להשתמש בהמוניהן בגלולה למניעת היריון – מהפך שתרם בלי ספק לשחרור האישה יותר מכל הפגנת מחאה של שריפת חזיות. בסגנון אבּסוּרדי ואירוני הוא מציג בהומור את השנה הזאת כשנה מופלאה שבָּהּ נתגלו לראשונה יחסי המין, אלא שלדבריו הוא, באופן אישי... איחר לצערו את המועד.
שיר זה, כמו רבים משיריו של פיליפ לרקין, הוא מופת של אמת אוניברסלית רבת ממדים ושל אמת אישית המובאת לכאורה מזווית ראייה צרה ומוגבלת. המשקל והחריזה של שירי לרקין מצטיינים בסדירוּת כמו-שמרנית עם חריגות מטורפות ומפתיעות, הדורשות ממתרגמיו דריכוּת יתר. סגנונו הישיר וחסר העכבות והאירוניה העצמית המושחזת שלו תרמו לפופולריות שלו, ועד עצם היום הזה, שנים לאחר מותו בטרם עת, שיריו אהובים, מצוטטים ומולחנים.
Annus Mirabilis / Philip Larkin
Sexual intercourse beganIn nineteen sixty-three(which was rather late for me) –Between the end of the "Chatterley" banAnd the Beatles' first LP.Up to then there'd only beenA sort of bargaining,A wrangle wrangle for the ring,A shame that started at sixteenAnd spread to everything.Then all at once the quarrel sank:Everyone felt the same,And every life becameA brilliant breaking of the bank,A quite unlosable game.So life was never better thanIn nineteen sixty-three(Though just too late for me) -Between the end of the "Chatterley" banAnd the Beatles' first LP.
שנה מופלאה / פיליפ לרקין
כָּל הַסִּפּוּר הַזֶּה שֶׁל יַחֲסֵי הַמִּין
רַק בִּשְׁנַת שִׁשִּׁים וְשָׁלֹש הִתְחִיל לִהְיוֹת זָמִין
(דֵּי מְאֻחָר לְגֶבֶר בְּגִילִי).
הָאִסּוּרִים הֻסְּרוּ מִ"לֵיידִי צַ'טֶרְלִי"
וְלַחִפּוּשִׁיּוֹת יָצָא אַלְבּוֹם רִאשׁוֹן, הֲתַאֲמִין?
עַד אָז חָיִינוּ בְּהִתְלַבְּטוּת אִישִׁית
בְּהִתְמַקְּחוּת לְקוֹל צְלִילֵי קֻפָּה,
וּמַאֲבָק מַתִּישׁ – מֵרוֹץ אֶל הַחֻפָּה,
וְהַבּוּשָׁה הַמַּתְחִילָה בְּסוֹף שִׁשִּׁית
וְעִם הַזְּמַן גְּדֵלָה וְנַעֲשֵׂית חֶרְפָּה.
וְאָז בְּבַת אַחַת הַמַּאֲבָק דָּעַךְ:
כֻּלָּם, כְּאִיש אֶחָד, לְפֶתַע חָשׁוּ כָּךְ.
וְכָל אֶחָד הָפַךְ
פּוֹרֵץ נוֹצֵץ, שֶׁלּוֹ מֻבְטָח
עָתִיד מְאֹד מֻצְלָח.
רַק טוֹב הִגִּיעַ לָעוֹלָם שֶׁהִשְׁתַּנָּה.
שִׁשִּׁים וְשָׁלֹש הָיְתָה זוֹ הַשָּׁנָה.
(קְצָת מְאֻחָר מִדַּי לְגֶבֶר בְּגִילִי).
הָאִסּוּרִים הֻסְּרוּ מִ"לֵיידִי צַ'טֶרְלִי"
וְלַחִפּוּשִׁיּוֹת יָצָא אַלְבּוֹם בָּרִאשׁוֹנָה.
ועוד שיר קצר ומפתיע של פיליפ לרקין, המפגיש את הקורא עם אמירה קשה וישירה של המשורר על הוריו. ייתכן שחלק מקוראי "חדשות בן עזר" יזדעזעו מן המשפטים הבוטים והמביכים שבשיר הבא:
This Be The Verse / Philip Larkin
They fuck you up, your mum and dad.
They may not mean to, but they do.
They fill you with the faults they had
And add some extra, just for you.
But they were fucked up in their turn
By fools in old-style hats and coats,
Who half the time were soppy-stern
And half at one another’s throats.
Man hands on misery to man.
It deepens like a coastal shelf.
Get out as early as you can,
And don’t have any kids yourself.
וזה השיר אשר יושר / פיליפ לרקין
אָבִיךָ וְאִמְּךָ דּוֹפְקִים אוֹתְךָ עַד כְּלוֹת.
יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהֵם לֹא מִתְכַּוְּנִים,
אֲבָל הֵם מְמַלְּאִים אוֹתְךָ בְּמוּמֵיהֶם, וְעוֹד
תּוֹסֶפֶת יִחוּדִית לְךָ הֵם מְכִינִים.
אַךְ גַּם אוֹתָם הָיָה מִי שֶׁדָּפַק עַד עֶצֶם:
אוֹתָם שׁוֹטִים שֶׁאַךְ קִדְּמוּם בְּדוֹר,
מַחֲצִית זְמַנָם חָשְׂפָה חָזוּת נוֹצֶצֶת
בַּשְּׁאָר – אָחֲזוּ אִישׁ בְּרֵעוֹ לְהַשְׁמִידוֹ.
וְכָךְ נִמְסָר מִדּוֹר לְדוֹר הַסֵּבֶל
שֶׁמִּתְעַצֵּם כְּרַף-חוֹל מוּל גַּלִּים.
אָז צֵא מִזֶּה מִיָּד. נַתֵּק תַּ'חֶבֶל,
וְאַל תּוֹלִיד אַף פַּעַם עוֹלָלִים.
מאנגלית: זיוה שמיר
על שיריו המביכים של פיליפ לרקין
המשורר היהודי הבריטי פיליפ לרקין (1922-1985), התפרסם בזכות סירובו לקבל את התואר "משורר לאומי" ("Poet Laureate") מִידי מלכת אנגליה, תוך ויתור על כבוד, יוקרה ורבבות ליש"ט. לרקין המופנם, שסבל בילדותו מגמגום, מילא שנים רבות תפקיד של ספרן פשוט, והסתפק במועט שבמועט. במרוצת השנים הוא חָלק את חייו עם שתי נשים לכל הפחות, אך רוב ימיו עברו עליו בבדידות כלל לא מזהרת, שהניבה יבול יצירות אדיר ממדים. שיריו מצטיינים בהומור ובאירוניה, בחָכמת חיים ובישירוּת-חושפת-מומים שאינה אופיינית כלל לדור האחרון – דור ה-politically correct המעדיף מתוך בחירה לחיות ב"עלמא דשִׁקרא".
את השיר שיובא להלן הכתיר פיליפ לרקין באירוניה בכותרת הלטינית "Annus Mirabilis" – כותרת ששימשה לאורך ההיסטוריה פעמים אחדות לציוּן שנה שבָּהּ התחולל מהפך היסטורי רב חשיבות. "שנה מופלאה" היא, למשל, שנת 1666 שבָּהּ גילה סיר אייזיק ניוטון את כוח הכבידה, או שנת 1905, שבָּהּ פירסם אלברט איינשטיין את תורת היחסוּת (בשנה זו פירסם איינשטיין גם אסופה של ארבעה מאמרים מדעיים שאותה הכתיר בכותרת "Annus Mirabilis").
לרקין בחר להכתיר בתואר הזה את שנת 1963, השנה שבָּהּ התחילו הנשים בארצות המערב להשתמש בהמוניהן בגלולה למניעת היריון – מהפך שתרם בלי ספק לשחרור האישה יותר מכל הפגנת מחאה של שריפת חזיות. בסגנון אבּסוּרדי ואירוני הוא מציג בהומור את השנה הזאת כשנה מופלאה שבָּהּ נתגלו לראשונה יחסי המין, אלא שלדבריו הוא, באופן אישי... איחר לצערו את המועד.
שיר זה, כמו רבים משיריו של פיליפ לרקין, הוא מופת של אמת אוניברסלית רבת ממדים ושל אמת אישית המובאת לכאורה מזווית ראייה צרה ומוגבלת. המשקל והחריזה של שירי לרקין מצטיינים בסדירוּת כמו-שמרנית עם חריגות מטורפות ומפתיעות, הדורשות ממתרגמיו דריכוּת יתר. סגנונו הישיר וחסר העכבות והאירוניה העצמית המושחזת שלו תרמו לפופולריות שלו, ועד עצם היום הזה, שנים לאחר מותו בטרם עת, שיריו אהובים, מצוטטים ומולחנים.
Annus Mirabilis / Philip Larkin
Sexual intercourse beganIn nineteen sixty-three(which was rather late for me) –Between the end of the "Chatterley" banAnd the Beatles' first LP.Up to then there'd only beenA sort of bargaining,A wrangle wrangle for the ring,A shame that started at sixteenAnd spread to everything.Then all at once the quarrel sank:Everyone felt the same,And every life becameA brilliant breaking of the bank,A quite unlosable game.So life was never better thanIn nineteen sixty-three(Though just too late for me) -Between the end of the "Chatterley" banAnd the Beatles' first LP.
שנה מופלאה / פיליפ לרקין
כָּל הַסִּפּוּר הַזֶּה שֶׁל יַחֲסֵי הַמִּין
רַק בִּשְׁנַת שִׁשִּׁים וְשָׁלֹש הִתְחִיל לִהְיוֹת זָמִין
(דֵּי מְאֻחָר לְגֶבֶר בְּגִילִי).
הָאִסּוּרִים הֻסְּרוּ מִ"לֵיידִי צַ'טֶרְלִי"
וְלַחִפּוּשִׁיּוֹת יָצָא אַלְבּוֹם רִאשׁוֹן, הֲתַאֲמִין?
עַד אָז חָיִינוּ בְּהִתְלַבְּטוּת אִישִׁית
בְּהִתְמַקְּחוּת לְקוֹל צְלִילֵי קֻפָּה,
וּמַאֲבָק מַתִּישׁ – מֵרוֹץ אֶל הַחֻפָּה,
וְהַבּוּשָׁה הַמַּתְחִילָה בְּסוֹף שִׁשִּׁית
וְעִם הַזְּמַן גְּדֵלָה וְנַעֲשֵׂית חֶרְפָּה.
וְאָז בְּבַת אַחַת הַמַּאֲבָק דָּעַךְ:
כֻּלָּם, כְּאִיש אֶחָד, לְפֶתַע חָשׁוּ כָּךְ.
וְכָל אֶחָד הָפַךְ
פּוֹרֵץ נוֹצֵץ, שֶׁלּוֹ מֻבְטָח
עָתִיד מְאֹד מֻצְלָח.
רַק טוֹב הִגִּיעַ לָעוֹלָם שֶׁהִשְׁתַּנָּה.
שִׁשִּׁים וְשָׁלֹש הָיְתָה זוֹ הַשָּׁנָה.
(קְצָת מְאֻחָר מִדַּי לְגֶבֶר בְּגִילִי).
הָאִסּוּרִים הֻסְּרוּ מִ"לֵיידִי צַ'טֶרְלִי"
וְלַחִפּוּשִׁיּוֹת יָצָא אַלְבּוֹם בָּרִאשׁוֹנָה.
ועוד שיר קצר ומפתיע של פיליפ לרקין, המפגיש את הקורא עם אמירה קשה וישירה של המשורר על הוריו. ייתכן שחלק מקוראי "חדשות בן עזר" יזדעזעו מן המשפטים הבוטים והמביכים שבשיר הבא:
This Be The Verse / Philip Larkin
They fuck you up, your mum and dad.
They may not mean to, but they do.
They fill you with the faults they had
And add some extra, just for you.
But they were fucked up in their turn
By fools in old-style hats and coats,
Who half the time were soppy-stern
And half at one another’s throats.
Man hands on misery to man.
It deepens like a coastal shelf.
Get out as early as you can,
And don’t have any kids yourself.
וזה השיר אשר יושר / פיליפ לרקין
אָבִיךָ וְאִמְּךָ דּוֹפְקִים אוֹתְךָ עַד כְּלוֹת.
יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהֵם לֹא מִתְכַּוְּנִים,
אֲבָל הֵם מְמַלְּאִים אוֹתְךָ בְּמוּמֵיהֶם, וְעוֹד
תּוֹסֶפֶת יִחוּדִית לְךָ הֵם מְכִינִים.
אַךְ גַּם אוֹתָם הָיָה מִי שֶׁדָּפַק עַד עֶצֶם:
אוֹתָם שׁוֹטִים שֶׁאַךְ קִדְּמוּם בְּדוֹר,
מַחֲצִית זְמַנָם חָשְׂפָה חָזוּת נוֹצֶצֶת
בַּשְּׁאָר – אָחֲזוּ אִישׁ בְּרֵעוֹ לְהַשְׁמִידוֹ.
וְכָךְ נִמְסָר מִדּוֹר לְדוֹר הַסֵּבֶל
שֶׁמִּתְעַצֵּם כְּרַף-חוֹל מוּל גַּלִּים.
אָז צֵא מִזֶּה מִיָּד. נַתֵּק תַּ'חֶבֶל,
וְאַל תּוֹלִיד אַף פַּעַם עוֹלָלִים.
מאנגלית: זיוה שמיר
20 שנה לאחר מתקפת 9/11 של אל-קאעידה
יצאה ארצות הברית מאפגניסטן
והשאירה ארסנל נשק אדיר
לטליבאן, לאל-קאעידה ולאירגוני הטרור האיסלמי – אלה שפגעו בה ועוד יפגעו בה!
אלי עמיר
אום כלת'ום אוכלת כובה בורגול
פרק מרומאן בכתובים
פורסם ב"תרבות וספרות" בעיתון "הארץ" ביום 05.09.21
ובלילה ההוא, ליל החפלה החודשית שלה, הלילה שבין חמישי לשישי בראשית החודש, בשעה עשר, שרה אום כלת'ום בחדיקת אל־אזבקיה בקהיר. וכמו בכל לילות החפלה החודשית נאספו ובאו לחדרו של סאלח הוא צדוק מצליח ברחוב הפלמ"ח פינת הל"ה, חברי אגודת אוהביה של אום כלת'ום באוניברסיטה העברית.
חברי האגודה היו באותה עת סאלח עצמו, אני, נורי ולטיף, כולנו צעירים קשי יום בני מעברות.
שלא כמנהגו הכניס סאלח את הפתילייה לחדר, הניח עליה את סיר הכובה בורגול ואדים היתמרו ומילאו את המקום בבושם מפתה. הריחות הזכירו לנורי את מוסלאוי, אמן הכובה בן העיר מוסול בצפון עיראק, והוא נתקף געגועים ללילות בגדאד, לסעודות ולשתייה על הג'זירה, האי שעלה מהחידקל בקיץ, לריחות הנהר, להבל העולה ממנו, לכפות הדקלים המתרפקות ומחבקות זו את זו ברוח הקלה על גדותיו. שם התנהל הכול שויה שויה, לאט לאט, לא כמו כאן שהכל רצים, אצים וממהרים פה, לכבוש אדמות, לייבש ביצות, להפריח שממות, לנטוע עצים, לבנות בניינים, לתקוע עוד ועוד יתדות ולחפש מנוחה נכונה, במקום שאין בו מנוחה. ואיך ימצאו מנוחה אם הם כל הזמן רצים אצים, השד יודע לאן. בבגדאד לא מיהרו לשום מקום, ידעו שהכל יבוא בזמנו, יזרום עם מי הנהר המתנהלים לאט, ללא הפסקה, גם החפלות של אום כלת'ום יבואו בקביעות אחת לחודש מחדיקת אל־אזבקיה. סאלח מזג ערק סאדה והרים כוס ראשונה לאל־סת אל־עט'ימה, לגברת הגדולה, סת מסר, הגברת של מצרים, אום אום כלת'ום פתחה בקצידה, מקאמה חדשה, ונורי הרגיש כי היא מתבלת את הארומה של הכובה בדמעות געגועים, וגם זה לא הביא את הדיירת בחדר הסמוך עם הפזילה המצודדת להציץ ולו לרגע לחדר שכניה, מסוממי אום כלת'ום. נואש ממנה כמו מהסיסמאות כאן, קיבוץ גלויות ומיזוג גלויות, עם אחד, ריבוי תרבויות, קדימה הציונות ויחי החופש והידד העצמאות ושישו ושמחו ושמחת זקנתי שטבעה בבאר. במקרה של דיירת המשנה היתה אכזבתו כפולה, שכן סאלח אמר שהיא מ"בנות עמנו", כלומר עיראק או אחת מארצות ערב. אחרי כוסית ערק סאדה, מזג סאלח כוסית יין אדום. ובינתיים סיפר לטיף על הרקע לכתיבת הקצידה ונורי התנדנד מצד אל צד וחש שהדלת נפתחת חרש חרש ונשימתו נקטעה. אום כלת'ום בכבודיה ובעצמיה עמדה לפניו. היה ספוג ערק ויין, עפעף בעיניו, עצם ופתח אותן והנה סומה, היא ולא אחרת, סת אל־טרב, מלכת אל־ע'נאא, מלכת השירה והאקסטזה, ניער את ראשו והביט שוב ועיניו לא הטעו אותו, אכן סת אל־כל, הגבירה של הכל, פאטמה איבראהים אל־בלתאגי, עמדה לפניו בכל הדרה. הוא נחנק מהתרגשות, לא יכול היה לפתוח את פיו ולהסב את תשומת לב חבריו למטרבה, זמרת העל, בשמלה זוהרת, ארוכה עד כפות רגליה, עגיליה הענקיים משתלשלים מאוזניה, שערות ראשה משוכות מעלה כמגדל ובידה הימנית מטפחת גדולה. אללאהו אכבר, תבארכ אללה, אשהדו אנא לא אלאהא אילא לאהה, אינא ללאהה ואינה אליהי רוג'עון, אלוהים הגדול, יתברך אללה, אני מעיד שאין אלוהים בלעדי אללה, אנו לאללה ואליו אנו שבים. א־סלאם עליכי ורחמתו א־ללאה וברכאתוהו, שלום עליך ורחמי אללה וברכותיו, ברוכה הבאה, אלף מברוכ. סיר הכובה שעל הפתילייה נפעם והתרגש, בעבע וסער, ועוד מעט היה מעיף מעליו את המכסה ומבשר גם הוא בריחותיו המעטירים כי אום כלת'ום כאן, בחדרו של סאלח שברחוב הפלמ"ח, וכפי שנהגה במטבחה, הסירה סומה את מכסה הסיר, נשמה עמוק את האדים שהיתמרו ממנו וטעמה כף מרק מכורכם וריחני, ונטלה כף שנייה, הזדקפה והמשיכה בשיר השני שלה, סלו כאוסא לטילה, שאלו את כוסות היין אם נגעו בשפתיה, קולה התפייט וידיה משכו את המטפחת בחוזקה ובחוסר סבלנות ובבת אחת קטעה את השיר, ישבה על עקביה כמותם, אחזה בשתי ידיה קציצת כובה בורגול גדולה עגולה ותפוחה ממולאת בפתיתי בשר קלויים ובצל מטוגן,
אום כלת'ום בהופעה. צילום AFP
שקדים וצימוקים מתובלים בהֶל, קורט כורכום, פלפל ומלח ואכלה בידיים, גנחה ונאנחה והתענגה על פלחי העמבה ההודית והפיתה עיש תנור והפלפל החריף והרשאד והכוסברה והצנון והבצל בלימון שהוסיפו להתעלות הגוף והנשמה.
כלת'ום, ובכינוי החיבה שלה בפי ידידיה, סומה.
סומה המשיכה לאכול את הכובה בידיה וללקק את אצבעותיה ובלילה הזה, שלא ישכח כל ימי חייו, ראה את אום כלת'ום, בשר ודם, מלאה משהו, נשית ואימהית, השתוקק להילטף בידיה ולהיבלע בין זרועותיה החסונות ואז לכרוע ברך לפניה על השטיח הפרסי המהוה של סאלח כאן, בחדרו שברחוב הפלמ"ח.
אלוהים! איזה כיף זה לחיות, זעק וחבריו הסתכלו עליו כעל מי שדעתו השתבשה, הם לא ראו מה שראו עיניו, גם דיירת המשנה היפה, זו שמעבר לקיר, שלא נכנסה לחדר ולא הציצה ולא ראתה את סומה הגדולה ולא נוכחה לדעת כי שכניה לא משתטחים על קברי צדיקים ואינם עובדי אלילים כפי שאומרים עליהם, אלא מעריצים אשה, בשר ודם, מוטרבה, זמרת על. רצה שהדיירת מהחדר הסמוך תראה איך היא אוכלת כובה בורגול בידיים כפשוטי העם ואולי גם היא היתה יושבת על עקביה על השטיח, אוכלת ומלקקת את אצבעותיה ומקשיבה לאמנית הגדולה שבאה מקהיר לבקר את חבורת המשוגעים העיראקים מרחוב הפלמ"ח. האשה הגדולה מהחיים באה לכבדם, לשתות יין ישראלי כשר לכבוד השיר "שאלו את כוסות היין אם נגעו בשפתיה", וייתכן שאם היתה הדיירת שואלת על מה ומי יוצאת מגדרה חבורת המטורפים הזאת, היתה יודעת, כמה עמוק הם מבכים את האהובה "התמירה כעץ נאה... מכשפת את הזמיר... דיבורה קסם של מנגינה".
נפלאות דרכיו של אללה ישתבח ויתברך, הן לא יאומן, שאום כלת'ום, באה לרחוב הפלמ"ח, שלא רגיל למוסיקה ולשירה שלה, שתושביו לא יודעים את שפתה ולא שמעו על משורריה ומלחיניה ולא מכירים בה כמלכה ששרתה בקולה עם אלוהים ואדם
נורי הרים את עיניו אליה ואת ידיו לקראתה ואמר לה כי הוא מזמין אותה להופיע באולם אדיסון המלכותי בירושלים והצטדק שהוא קטן ולא מפואר כמו חדיקת אל־אזבקיה, הבטיח לה הופעה בהיכל התרבות התל אביבי והזמין אותה לחנוך את בנייני האומה שבנייתם הושלמה זה עתה. היה משוכנע כי העיראקים והמצרים והסורים והלבנונים ויהודי המגרב יזרמו מכל רחבי הארץ עם חליפות פסים מודרניות מלונדון, ויהיו שיבואו עם פיג'מות מפוספסות וגלביות ונעליים ארוכות חוטם נוסח טריפולי, וייכנסו לאולם הגדול והחגיגי שבעיר קודשנו. קהל מאזיניה יילך אחריה בשובל ארוך עד הכניסה לעיר העתיקה כדי שתוכל להזין את עיניה בשני המסגדים הקדושים והירדנים יפתחו לה את השערים ויקבלו אותה בכבוד מלכות, למרות הגבול העוין. נפלאות דרכיו של אללה ישתבח ויתברך, הן לא יאומן, שאום כלת'ום, באה לרחוב הפלמ"ח, שלא רגיל למוסיקה ולשירה שלה, שתושביו לא יודעים את שפתה ולא שמעו על משורריה ומלחיניה ולא מכירים בה כמלכה ששרתה בקולה עם אלוהים ואדם.
חדרו של סאלח גדל והתרחב והכיל באורח פלא את המוני ההמונים שגדשו את חדיקת אל־אזבקיה, את הגן הענק שבנה החדיב' אסמאעיל ובו הוצגה האופרה אאידה של ורדי לרגל חנוכת תעלת סואץ. נורי היה בטוח כי סאלח הוא צדוק וחבריו מאושרים שראו את מליכת אל־טרב שלהם אוכלת בידיים וממצמצת בשפתיים ומלקקת את האצבעות כמותם. הוא לא הבין את הזמר והמלחין הגדול, מחמד עבד ל־והאב, האיסטניס עדין הנפש, שנרתע ונסוג כשראה אותה אוכלת מהסיר בביתה בקהיר ודחה את שיתוף הפעולה ביניהם לשנים רבות. איך לא הבין שאום כלת'ום היא אמא אדמה, הדלתה והנילוס, הפירמידה הרביעית, מסר, מצרים, אום א־דוניה, אם העולם.
מבין ערפילי הערק ראה את אום כלת'ום קמה ויוצאת חרש חרש מחדרו של סאלח, אותת לחבריו ואיש מהם לא ירד בעקבותיה לרחוב הפלמ"ח השומם והשקט מלבדו. היא עלתה במעלה הרחוב והלכה באמצע הכביש והוא אחריה, מרחק צעדים אחדים ממנה כשומר ראש. איש מדיירי הרחוב לא יצא מביתו ולא ליווה אותה ולא הלך אחריה, ואיש לא מחא לה כפיים ואיש לא צעק סומה, הו יא סומה. התזמורת שלה החלה לנגן את הקטע האחרון, הממסטל ביותר בשיר, וגם עתה לא יצאו למרפסות ולא ירדו לשולי הרחוב ולא צפו באחת והיחידה, אום כלת'ום, כאילו היה זה מחזה יום יומי. חשב כי לו הלכה כך בקהיר מקפה גרופי שבקרן הרחובות טלעת חרב וקסר אל־ניל, מרחק הליכה מכיכר תחריר היו הולכים אחריה עשרות אלפים ובכיכר הגדולה היתה עולה למרפסת שממנה נאם נאצר ושרה משם וכל הרובע היה נחסם באלפי מאזינים ואילו כאן שממה עלובה ושקט של בית קברות.
נורי פצח במזמור "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה" וגם אז איש לא יצא איש למרפסתו ואיש לא שפך עליה מי ורדים. איש מדיירי הרחוב לא מחה בקולי קולות על שהוא שר ומפר את מנוחת הלילה, התעלמו מאום כלת'ום שהצטרפה להפתעתו לשירתו בהתלהבות ובפנים קורנות. הוא ליווה אותה עד תחנת הקמח של מונטיפיורי ומשם התעופפה לה לעבר החומה המוארת שהפרידה בין ירושלים המזרחית למערבית. עמדה זקופה ודרוכה ורוחות השמים נשאו לכל עבר את קולה: "יא עין יא עיני" במבטא צעידי, של בני הדלתה שבו מבטאים את הק' כמו ג'. ה"תכ'ת", האנסנבל המקורי המורכב מקנון, עוד, כמנג'ה ותוף ליווה אותה. קולות הלילה נדמו וקולה התרונן ומילא את היקום והלבבות כאשר שרה מעל חומות ירושלים יא עיני, יא עין. קולה התעלה מעלה מעלה וטילטל את חומת ירושלים ונורי צעק ככל יכולתו: "סומה, סומה, בואי, אל תלכי, בואי".
לאבותינו שלנו שבאו לארץ המובטחת ולא נקלטו בה, הייתה סומה לב החיים, היא סימלה לא רק את בגדאד וקהיר, אלא את חיק האם שאליו ערגו:
יַא עֵין יַא עֵיןהו עין הו עין
יַא עֵין יַא עֵין יַא עֵינִיהו עין הו עין הו עיני
בִּ(אל)דַּמְעִ וַאפִיניהציפוני בדמעות
תִהוּן עַלַיַּא (אל)רּוּח לַוְ פַארַקַת דמיקל לי יותר להיפרד מנשמתי מאשר מהאהוב
וַלַא פַרַאק מַחְבּוּבּ סַכַּנְתֻ(ה) פִי קַלְבִּיששיכּנתי בלבי
וַ(אל)לַּה אַנַא מַא (א)נְסַאהְ יַא עֵיןהוי עיני, לא אשכח אותו, אני נשבעת
מַהְמַא (א)לְבַּעַאד טַאל בִּיככל שתארך הפרידה בינינו.
וַלַא נַחִבִּ סִוַאהְ מַהְמַא יִבִּיעוּנִילא אוהב זולתו גם אם ימכרו אותי
יַא עֵין יַא עֵין יַא עֵינִיהו עין הו עין הו עיני
בִּ(אל)דַּמְעִ וַאפִיניהוי עיני בדמעות יציפוני
פַרְחַה וִבַּאנִת לִי מִן בַּעְדִ טוּל צַבְּרִישמחה באה לי אחרי סבלי
הִיַּ (אל)לִּי כִּאנִת לִי יַא רַבִּ פִי עֻמְרִיהו אלוהים, זו השמחה שהיתה לי בחיי
כַּאנִת מַנַאם בִּ(אל)לֵּילהיתה כחלום בלילה
וִצְחֵיתִ מִן בַּדְרִישהקצתי מוקדם ממנו
וַלַא פִרִח בִּיהַא קַלְבִּי (קרא: גַלְבִּי) וַלַא עֵינֵיולא שמח בה לא לבי ולא עיני
יַא עֵין יַא עֵין יַא עֵינִיהו עין הו עין הו עיניי
בִּ(אל)דַּמְעִ וַאפִיניהביאי דמעות לעיני
ל(א)צבר אנא ואגיב עלא זמאני (א)ללוםאתאזר בסבלנות ואבוא בטענות לזמן
יחטני פי קום וירדני פי קוםשנוטל אותי לשבט ומעביר אותי לשבט אחר
ואדור מע (א)לאים ולא אשופ פי יוםהזמן נוקף ואיני רואה יום אחד
ע'יר (אל)לי יאיעני ולא (אל)לי שאריניזולת מי שמכר אותי או מי שקנה אותי
יַא עֵין יַא עֵין יַא עֵינִיהו עין הו עין הו עיני.
בִּ(אל)דַּמְעִ וַאפִיניהביאי דמעות לעיני
קולה פרץ ושעט לכל רוחות השמים כמו אז בפתיחת תחנת השידור המצרית בסוף מאי 1934, כאשר בן ליל הפכה לזמרת העולם הערבי. היא העלתה את המלים ממעמקי לבה לגרונה ופלטה אותן בעוז והחלטיות והן התפשטו גלים גלים, גואים ומושכים, סוחפים ודוהרים, הן התגלגלו על פסגות ההרים ובמורדותיהם עד השפלה וחופי הנילוס והים וכל העולם הערבי האזין לה, מאותו יום קולה נישא לכל ארצות ערב וצפון אפריקה, קול עז, רחב ועמוק ומרגש ומלא הבעה שהילך קסם על מאזיניה שקראו בשמה מתוך סחרורים וצהלולים. ומאז המשיכה בחפלות החודשיות שלה מדי ליל שישי בראשיתו של כל חודש. בבתי הקפה נסגרו לוחות השש בש והדומינו, נוקו שולחנות מכוסות תה וקפה ויושביהם עישנו ושרו וחלקם שלפו בקבוקי ערק מתחת לשולחנות ושתו למרות האיסור על מוסלמים לשתות. קולה אפף את האוויר והם נשמו אותו לקרבם והוא התרונן בתוכם ובלבם והתמכרו לו כמו לשיכר וחשיש. הם גנחו ונאנחו וקראו קריאות התפעלות וביקשו "אעד", חזור, על שורות השיר והיא שרה וזימרה ניגונים ניגונים על אהבה, כאביה, נטישת האהוב והאושר כשחזר. הקול הזה והמלים האלה חדרו לכל סימטה ושכונה והגיעו לכפרים הנידחים ביותר ומאזיניה ריחפו כעננים מגירי טל אושר.
לאבותינו שלנו שבאו לארץ המובטחת ולא נקלטו בה, הייתה סומה לב החיים, היא סימלה לא רק את בגדאד וקהיר, אלא את חיק האם שאליו ערגו.
שנים רבות אחרי ליל ההזיות בחדר שברחוב הפלמ"ח המשיך קולה של אום כלת'ום על גווני גווניו וצבעיו הרכים והעזים, הזועמים ומתרצים, והתנשא והתעלה והתהדר והתהלל וסחף אותו לערגונות ותשוקות והחיה את נפשו כמזון מלכות. ד'יכריאת, זיכרונות, חיים שלמים, נשים, אהבות ופרידות ומפחי נפש, כישלונות ואכזבות ואבל על אובדנים. ד'יכריאת, זיכרונות מטלטלים, סוחפים למחוזות אחרים, מעוררים פרקי חיים שנדחקו ולא נשכחו ונשארו רעננים בעטרת ריחותיהם.
ד'יכריאת, המקאמה של אחמד ראמי בלחנו של ריאץ' אל־סונבטי, העירה בו חלומות שהועצמו בקולה של אום כלת'ום, שאתה המריא לפסגות אושר ונחבט לעמקי יגון. פעמים אין ספור האזין למקאמה, ואחת לא דמתה לשנייה, וכשנדמה היה לו כי הוא מתקרב לעומקן של המלים ועוצמתו של הלחן, באה האזנה נוספת וקילפה עוד שכבה ועוד רובד. ד'יכריאת, אבני דרך, מה הוא בלעדיהם, איך יידע מה העציב ומה שימח אותו בשנותיו העמוסות, המטות להתקפל ולקרוס, חייו עברו ביעף, דפים נתלשו ואחרים דבקו בו בכל כוח גם ברוחות הסוערות.
ד'יכריאת, זיכרונות, ההיו או לא היו, היו כפי שהוא זוכר אותם. נשים שהעניקו לו מקלט וחום, וכאב וייסורים שבלעדיהם חייו לא היו כפי שהיו. לילה לילה ברגעי הנים ולא נים, באים הזיכרונות והוא דולה חופן ודוחס חופנים לתהומות, לא את כולם הוא רוצה לזכור.
שנים רבות אחרי ליל ההזיות בחדר שברחוב הפלמ"ח המשיך קולה של אום כלת'ום על גווני גווניו וצבעיו הרכים והעזים, הזועמים ומתרצים, והתנשא והתעלה והתהדר והתהלל וסחף אותו לערגונות ותשוקות והחיה את נפשו כמזון מלכות... ד'יכריאת, זיכרונות מטלטלים, סוחפים למחוזות אחרים, מעוררים פרקי חיים שנדחקו ולא נשכחו ונשארו רעננים בעטרת ריחותיהם
ד'יכריאת, תמונות חולפות, רצות, הוא ישן ומתעורר עמן, הם הוא והוא הם, הם חייו, לאן שיילך יילכו עמו, אם יאבדו יאבד, הוי, אבני השתייה שלו, מתוקות ומרות.
אלי עמיר
*
לאלי היקר,
נדמה לי שאום כולתום היתה שונאת ישראל די גדולה, ומצד שני אריאל הירשפלד פירסם עליה פעם מאמר תמוה ב"תרבות וספרות" ובו טען כי היא היתה השפעה או מקור לפרוזה העברית בת ימינו!
אהוד
אהוד היקר,
אכן היתה שונאת ישראל, מעריצה ותומכת נלהבת של נאצר, גייסה מיליונים אחרי ההפסד של המצרים בששת הימים. ועדיין זמרת בלתי רגילה ששינתה את הזימרה וההלחנה במצרים ובעולם הערבי.
אלי עמיר
*
היתה אנטישמית ידועה: הלשכה נגד אנטישמיות של יהודי צרפת פנתה בדרישה רשמית לממשלת ישראל לאסור על קריאת רחוב בחיפה על שמה של הזמרת המצרייה הנודעת אום כלתום. בלשכה נגד אנטישמיות טוענים כי הזמרת המצרית, שמתה ב-1975 – היתה אנטישמית ידועה. לדברי הלשכה, הזמרת נהגה לקרוא "לשחוט את היהודים" במהלך הופעותיה בזמן מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. במכתב שהועבר לממלאת מקום שגריר ישראל בפריז מדגישים בלשכה כי "על עיריית חיפה לבטל את התוכנית הבזויה והמסוכנת, שעלולה לעודד את האנטישמיות המופנית נגד יהודי אירופה ולסכן את חייהם." [גדעון קוץ, פריז. "מעריב", 2.8.202].
פורסם ב"תרבות וספרות" בעיתון "הארץ" ביום 05.09.21
ובלילה ההוא, ליל החפלה החודשית שלה, הלילה שבין חמישי לשישי בראשית החודש, בשעה עשר, שרה אום כלת'ום בחדיקת אל־אזבקיה בקהיר. וכמו בכל לילות החפלה החודשית נאספו ובאו לחדרו של סאלח הוא צדוק מצליח ברחוב הפלמ"ח פינת הל"ה, חברי אגודת אוהביה של אום כלת'ום באוניברסיטה העברית.
חברי האגודה היו באותה עת סאלח עצמו, אני, נורי ולטיף, כולנו צעירים קשי יום בני מעברות.
שלא כמנהגו הכניס סאלח את הפתילייה לחדר, הניח עליה את סיר הכובה בורגול ואדים היתמרו ומילאו את המקום בבושם מפתה. הריחות הזכירו לנורי את מוסלאוי, אמן הכובה בן העיר מוסול בצפון עיראק, והוא נתקף געגועים ללילות בגדאד, לסעודות ולשתייה על הג'זירה, האי שעלה מהחידקל בקיץ, לריחות הנהר, להבל העולה ממנו, לכפות הדקלים המתרפקות ומחבקות זו את זו ברוח הקלה על גדותיו. שם התנהל הכול שויה שויה, לאט לאט, לא כמו כאן שהכל רצים, אצים וממהרים פה, לכבוש אדמות, לייבש ביצות, להפריח שממות, לנטוע עצים, לבנות בניינים, לתקוע עוד ועוד יתדות ולחפש מנוחה נכונה, במקום שאין בו מנוחה. ואיך ימצאו מנוחה אם הם כל הזמן רצים אצים, השד יודע לאן. בבגדאד לא מיהרו לשום מקום, ידעו שהכל יבוא בזמנו, יזרום עם מי הנהר המתנהלים לאט, ללא הפסקה, גם החפלות של אום כלת'ום יבואו בקביעות אחת לחודש מחדיקת אל־אזבקיה. סאלח מזג ערק סאדה והרים כוס ראשונה לאל־סת אל־עט'ימה, לגברת הגדולה, סת מסר, הגברת של מצרים, אום אום כלת'ום פתחה בקצידה, מקאמה חדשה, ונורי הרגיש כי היא מתבלת את הארומה של הכובה בדמעות געגועים, וגם זה לא הביא את הדיירת בחדר הסמוך עם הפזילה המצודדת להציץ ולו לרגע לחדר שכניה, מסוממי אום כלת'ום. נואש ממנה כמו מהסיסמאות כאן, קיבוץ גלויות ומיזוג גלויות, עם אחד, ריבוי תרבויות, קדימה הציונות ויחי החופש והידד העצמאות ושישו ושמחו ושמחת זקנתי שטבעה בבאר. במקרה של דיירת המשנה היתה אכזבתו כפולה, שכן סאלח אמר שהיא מ"בנות עמנו", כלומר עיראק או אחת מארצות ערב. אחרי כוסית ערק סאדה, מזג סאלח כוסית יין אדום. ובינתיים סיפר לטיף על הרקע לכתיבת הקצידה ונורי התנדנד מצד אל צד וחש שהדלת נפתחת חרש חרש ונשימתו נקטעה. אום כלת'ום בכבודיה ובעצמיה עמדה לפניו. היה ספוג ערק ויין, עפעף בעיניו, עצם ופתח אותן והנה סומה, היא ולא אחרת, סת אל־טרב, מלכת אל־ע'נאא, מלכת השירה והאקסטזה, ניער את ראשו והביט שוב ועיניו לא הטעו אותו, אכן סת אל־כל, הגבירה של הכל, פאטמה איבראהים אל־בלתאגי, עמדה לפניו בכל הדרה. הוא נחנק מהתרגשות, לא יכול היה לפתוח את פיו ולהסב את תשומת לב חבריו למטרבה, זמרת העל, בשמלה זוהרת, ארוכה עד כפות רגליה, עגיליה הענקיים משתלשלים מאוזניה, שערות ראשה משוכות מעלה כמגדל ובידה הימנית מטפחת גדולה. אללאהו אכבר, תבארכ אללה, אשהדו אנא לא אלאהא אילא לאהה, אינא ללאהה ואינה אליהי רוג'עון, אלוהים הגדול, יתברך אללה, אני מעיד שאין אלוהים בלעדי אללה, אנו לאללה ואליו אנו שבים. א־סלאם עליכי ורחמתו א־ללאה וברכאתוהו, שלום עליך ורחמי אללה וברכותיו, ברוכה הבאה, אלף מברוכ. סיר הכובה שעל הפתילייה נפעם והתרגש, בעבע וסער, ועוד מעט היה מעיף מעליו את המכסה ומבשר גם הוא בריחותיו המעטירים כי אום כלת'ום כאן, בחדרו של סאלח שברחוב הפלמ"ח, וכפי שנהגה במטבחה, הסירה סומה את מכסה הסיר, נשמה עמוק את האדים שהיתמרו ממנו וטעמה כף מרק מכורכם וריחני, ונטלה כף שנייה, הזדקפה והמשיכה בשיר השני שלה, סלו כאוסא לטילה, שאלו את כוסות היין אם נגעו בשפתיה, קולה התפייט וידיה משכו את המטפחת בחוזקה ובחוסר סבלנות ובבת אחת קטעה את השיר, ישבה על עקביה כמותם, אחזה בשתי ידיה קציצת כובה בורגול גדולה עגולה ותפוחה ממולאת בפתיתי בשר קלויים ובצל מטוגן,
אום כלת'ום בהופעה. צילום AFP
שקדים וצימוקים מתובלים בהֶל, קורט כורכום, פלפל ומלח ואכלה בידיים, גנחה ונאנחה והתענגה על פלחי העמבה ההודית והפיתה עיש תנור והפלפל החריף והרשאד והכוסברה והצנון והבצל בלימון שהוסיפו להתעלות הגוף והנשמה.
כלת'ום, ובכינוי החיבה שלה בפי ידידיה, סומה.
סומה המשיכה לאכול את הכובה בידיה וללקק את אצבעותיה ובלילה הזה, שלא ישכח כל ימי חייו, ראה את אום כלת'ום, בשר ודם, מלאה משהו, נשית ואימהית, השתוקק להילטף בידיה ולהיבלע בין זרועותיה החסונות ואז לכרוע ברך לפניה על השטיח הפרסי המהוה של סאלח כאן, בחדרו שברחוב הפלמ"ח.
אלוהים! איזה כיף זה לחיות, זעק וחבריו הסתכלו עליו כעל מי שדעתו השתבשה, הם לא ראו מה שראו עיניו, גם דיירת המשנה היפה, זו שמעבר לקיר, שלא נכנסה לחדר ולא הציצה ולא ראתה את סומה הגדולה ולא נוכחה לדעת כי שכניה לא משתטחים על קברי צדיקים ואינם עובדי אלילים כפי שאומרים עליהם, אלא מעריצים אשה, בשר ודם, מוטרבה, זמרת על. רצה שהדיירת מהחדר הסמוך תראה איך היא אוכלת כובה בורגול בידיים כפשוטי העם ואולי גם היא היתה יושבת על עקביה על השטיח, אוכלת ומלקקת את אצבעותיה ומקשיבה לאמנית הגדולה שבאה מקהיר לבקר את חבורת המשוגעים העיראקים מרחוב הפלמ"ח. האשה הגדולה מהחיים באה לכבדם, לשתות יין ישראלי כשר לכבוד השיר "שאלו את כוסות היין אם נגעו בשפתיה", וייתכן שאם היתה הדיירת שואלת על מה ומי יוצאת מגדרה חבורת המטורפים הזאת, היתה יודעת, כמה עמוק הם מבכים את האהובה "התמירה כעץ נאה... מכשפת את הזמיר... דיבורה קסם של מנגינה".
נפלאות דרכיו של אללה ישתבח ויתברך, הן לא יאומן, שאום כלת'ום, באה לרחוב הפלמ"ח, שלא רגיל למוסיקה ולשירה שלה, שתושביו לא יודעים את שפתה ולא שמעו על משורריה ומלחיניה ולא מכירים בה כמלכה ששרתה בקולה עם אלוהים ואדם
נורי הרים את עיניו אליה ואת ידיו לקראתה ואמר לה כי הוא מזמין אותה להופיע באולם אדיסון המלכותי בירושלים והצטדק שהוא קטן ולא מפואר כמו חדיקת אל־אזבקיה, הבטיח לה הופעה בהיכל התרבות התל אביבי והזמין אותה לחנוך את בנייני האומה שבנייתם הושלמה זה עתה. היה משוכנע כי העיראקים והמצרים והסורים והלבנונים ויהודי המגרב יזרמו מכל רחבי הארץ עם חליפות פסים מודרניות מלונדון, ויהיו שיבואו עם פיג'מות מפוספסות וגלביות ונעליים ארוכות חוטם נוסח טריפולי, וייכנסו לאולם הגדול והחגיגי שבעיר קודשנו. קהל מאזיניה יילך אחריה בשובל ארוך עד הכניסה לעיר העתיקה כדי שתוכל להזין את עיניה בשני המסגדים הקדושים והירדנים יפתחו לה את השערים ויקבלו אותה בכבוד מלכות, למרות הגבול העוין. נפלאות דרכיו של אללה ישתבח ויתברך, הן לא יאומן, שאום כלת'ום, באה לרחוב הפלמ"ח, שלא רגיל למוסיקה ולשירה שלה, שתושביו לא יודעים את שפתה ולא שמעו על משורריה ומלחיניה ולא מכירים בה כמלכה ששרתה בקולה עם אלוהים ואדם.
חדרו של סאלח גדל והתרחב והכיל באורח פלא את המוני ההמונים שגדשו את חדיקת אל־אזבקיה, את הגן הענק שבנה החדיב' אסמאעיל ובו הוצגה האופרה אאידה של ורדי לרגל חנוכת תעלת סואץ. נורי היה בטוח כי סאלח הוא צדוק וחבריו מאושרים שראו את מליכת אל־טרב שלהם אוכלת בידיים וממצמצת בשפתיים ומלקקת את האצבעות כמותם. הוא לא הבין את הזמר והמלחין הגדול, מחמד עבד ל־והאב, האיסטניס עדין הנפש, שנרתע ונסוג כשראה אותה אוכלת מהסיר בביתה בקהיר ודחה את שיתוף הפעולה ביניהם לשנים רבות. איך לא הבין שאום כלת'ום היא אמא אדמה, הדלתה והנילוס, הפירמידה הרביעית, מסר, מצרים, אום א־דוניה, אם העולם.
מבין ערפילי הערק ראה את אום כלת'ום קמה ויוצאת חרש חרש מחדרו של סאלח, אותת לחבריו ואיש מהם לא ירד בעקבותיה לרחוב הפלמ"ח השומם והשקט מלבדו. היא עלתה במעלה הרחוב והלכה באמצע הכביש והוא אחריה, מרחק צעדים אחדים ממנה כשומר ראש. איש מדיירי הרחוב לא יצא מביתו ולא ליווה אותה ולא הלך אחריה, ואיש לא מחא לה כפיים ואיש לא צעק סומה, הו יא סומה. התזמורת שלה החלה לנגן את הקטע האחרון, הממסטל ביותר בשיר, וגם עתה לא יצאו למרפסות ולא ירדו לשולי הרחוב ולא צפו באחת והיחידה, אום כלת'ום, כאילו היה זה מחזה יום יומי. חשב כי לו הלכה כך בקהיר מקפה גרופי שבקרן הרחובות טלעת חרב וקסר אל־ניל, מרחק הליכה מכיכר תחריר היו הולכים אחריה עשרות אלפים ובכיכר הגדולה היתה עולה למרפסת שממנה נאם נאצר ושרה משם וכל הרובע היה נחסם באלפי מאזינים ואילו כאן שממה עלובה ושקט של בית קברות.
נורי פצח במזמור "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה" וגם אז איש לא יצא איש למרפסתו ואיש לא שפך עליה מי ורדים. איש מדיירי הרחוב לא מחה בקולי קולות על שהוא שר ומפר את מנוחת הלילה, התעלמו מאום כלת'ום שהצטרפה להפתעתו לשירתו בהתלהבות ובפנים קורנות. הוא ליווה אותה עד תחנת הקמח של מונטיפיורי ומשם התעופפה לה לעבר החומה המוארת שהפרידה בין ירושלים המזרחית למערבית. עמדה זקופה ודרוכה ורוחות השמים נשאו לכל עבר את קולה: "יא עין יא עיני" במבטא צעידי, של בני הדלתה שבו מבטאים את הק' כמו ג'. ה"תכ'ת", האנסנבל המקורי המורכב מקנון, עוד, כמנג'ה ותוף ליווה אותה. קולות הלילה נדמו וקולה התרונן ומילא את היקום והלבבות כאשר שרה מעל חומות ירושלים יא עיני, יא עין. קולה התעלה מעלה מעלה וטילטל את חומת ירושלים ונורי צעק ככל יכולתו: "סומה, סומה, בואי, אל תלכי, בואי".
לאבותינו שלנו שבאו לארץ המובטחת ולא נקלטו בה, הייתה סומה לב החיים, היא סימלה לא רק את בגדאד וקהיר, אלא את חיק האם שאליו ערגו:
יַא עֵין יַא עֵיןהו עין הו עין
יַא עֵין יַא עֵין יַא עֵינִיהו עין הו עין הו עיני
בִּ(אל)דַּמְעִ וַאפִיניהציפוני בדמעות
תִהוּן עַלַיַּא (אל)רּוּח לַוְ פַארַקַת דמיקל לי יותר להיפרד מנשמתי מאשר מהאהוב
וַלַא פַרַאק מַחְבּוּבּ סַכַּנְתֻ(ה) פִי קַלְבִּיששיכּנתי בלבי
וַ(אל)לַּה אַנַא מַא (א)נְסַאהְ יַא עֵיןהוי עיני, לא אשכח אותו, אני נשבעת
מַהְמַא (א)לְבַּעַאד טַאל בִּיככל שתארך הפרידה בינינו.
וַלַא נַחִבִּ סִוַאהְ מַהְמַא יִבִּיעוּנִילא אוהב זולתו גם אם ימכרו אותי
יַא עֵין יַא עֵין יַא עֵינִיהו עין הו עין הו עיני
בִּ(אל)דַּמְעִ וַאפִיניהוי עיני בדמעות יציפוני
פַרְחַה וִבַּאנִת לִי מִן בַּעְדִ טוּל צַבְּרִישמחה באה לי אחרי סבלי
הִיַּ (אל)לִּי כִּאנִת לִי יַא רַבִּ פִי עֻמְרִיהו אלוהים, זו השמחה שהיתה לי בחיי
כַּאנִת מַנַאם בִּ(אל)לֵּילהיתה כחלום בלילה
וִצְחֵיתִ מִן בַּדְרִישהקצתי מוקדם ממנו
וַלַא פִרִח בִּיהַא קַלְבִּי (קרא: גַלְבִּי) וַלַא עֵינֵיולא שמח בה לא לבי ולא עיני
יַא עֵין יַא עֵין יַא עֵינִיהו עין הו עין הו עיניי
בִּ(אל)דַּמְעִ וַאפִיניהביאי דמעות לעיני
ל(א)צבר אנא ואגיב עלא זמאני (א)ללוםאתאזר בסבלנות ואבוא בטענות לזמן
יחטני פי קום וירדני פי קוםשנוטל אותי לשבט ומעביר אותי לשבט אחר
ואדור מע (א)לאים ולא אשופ פי יוםהזמן נוקף ואיני רואה יום אחד
ע'יר (אל)לי יאיעני ולא (אל)לי שאריניזולת מי שמכר אותי או מי שקנה אותי
יַא עֵין יַא עֵין יַא עֵינִיהו עין הו עין הו עיני.
בִּ(אל)דַּמְעִ וַאפִיניהביאי דמעות לעיני
קולה פרץ ושעט לכל רוחות השמים כמו אז בפתיחת תחנת השידור המצרית בסוף מאי 1934, כאשר בן ליל הפכה לזמרת העולם הערבי. היא העלתה את המלים ממעמקי לבה לגרונה ופלטה אותן בעוז והחלטיות והן התפשטו גלים גלים, גואים ומושכים, סוחפים ודוהרים, הן התגלגלו על פסגות ההרים ובמורדותיהם עד השפלה וחופי הנילוס והים וכל העולם הערבי האזין לה, מאותו יום קולה נישא לכל ארצות ערב וצפון אפריקה, קול עז, רחב ועמוק ומרגש ומלא הבעה שהילך קסם על מאזיניה שקראו בשמה מתוך סחרורים וצהלולים. ומאז המשיכה בחפלות החודשיות שלה מדי ליל שישי בראשיתו של כל חודש. בבתי הקפה נסגרו לוחות השש בש והדומינו, נוקו שולחנות מכוסות תה וקפה ויושביהם עישנו ושרו וחלקם שלפו בקבוקי ערק מתחת לשולחנות ושתו למרות האיסור על מוסלמים לשתות. קולה אפף את האוויר והם נשמו אותו לקרבם והוא התרונן בתוכם ובלבם והתמכרו לו כמו לשיכר וחשיש. הם גנחו ונאנחו וקראו קריאות התפעלות וביקשו "אעד", חזור, על שורות השיר והיא שרה וזימרה ניגונים ניגונים על אהבה, כאביה, נטישת האהוב והאושר כשחזר. הקול הזה והמלים האלה חדרו לכל סימטה ושכונה והגיעו לכפרים הנידחים ביותר ומאזיניה ריחפו כעננים מגירי טל אושר.
לאבותינו שלנו שבאו לארץ המובטחת ולא נקלטו בה, הייתה סומה לב החיים, היא סימלה לא רק את בגדאד וקהיר, אלא את חיק האם שאליו ערגו.
שנים רבות אחרי ליל ההזיות בחדר שברחוב הפלמ"ח המשיך קולה של אום כלת'ום על גווני גווניו וצבעיו הרכים והעזים, הזועמים ומתרצים, והתנשא והתעלה והתהדר והתהלל וסחף אותו לערגונות ותשוקות והחיה את נפשו כמזון מלכות. ד'יכריאת, זיכרונות, חיים שלמים, נשים, אהבות ופרידות ומפחי נפש, כישלונות ואכזבות ואבל על אובדנים. ד'יכריאת, זיכרונות מטלטלים, סוחפים למחוזות אחרים, מעוררים פרקי חיים שנדחקו ולא נשכחו ונשארו רעננים בעטרת ריחותיהם.
ד'יכריאת, המקאמה של אחמד ראמי בלחנו של ריאץ' אל־סונבטי, העירה בו חלומות שהועצמו בקולה של אום כלת'ום, שאתה המריא לפסגות אושר ונחבט לעמקי יגון. פעמים אין ספור האזין למקאמה, ואחת לא דמתה לשנייה, וכשנדמה היה לו כי הוא מתקרב לעומקן של המלים ועוצמתו של הלחן, באה האזנה נוספת וקילפה עוד שכבה ועוד רובד. ד'יכריאת, אבני דרך, מה הוא בלעדיהם, איך יידע מה העציב ומה שימח אותו בשנותיו העמוסות, המטות להתקפל ולקרוס, חייו עברו ביעף, דפים נתלשו ואחרים דבקו בו בכל כוח גם ברוחות הסוערות.
ד'יכריאת, זיכרונות, ההיו או לא היו, היו כפי שהוא זוכר אותם. נשים שהעניקו לו מקלט וחום, וכאב וייסורים שבלעדיהם חייו לא היו כפי שהיו. לילה לילה ברגעי הנים ולא נים, באים הזיכרונות והוא דולה חופן ודוחס חופנים לתהומות, לא את כולם הוא רוצה לזכור.
שנים רבות אחרי ליל ההזיות בחדר שברחוב הפלמ"ח המשיך קולה של אום כלת'ום על גווני גווניו וצבעיו הרכים והעזים, הזועמים ומתרצים, והתנשא והתעלה והתהדר והתהלל וסחף אותו לערגונות ותשוקות והחיה את נפשו כמזון מלכות... ד'יכריאת, זיכרונות מטלטלים, סוחפים למחוזות אחרים, מעוררים פרקי חיים שנדחקו ולא נשכחו ונשארו רעננים בעטרת ריחותיהם
ד'יכריאת, תמונות חולפות, רצות, הוא ישן ומתעורר עמן, הם הוא והוא הם, הם חייו, לאן שיילך יילכו עמו, אם יאבדו יאבד, הוי, אבני השתייה שלו, מתוקות ומרות.
אלי עמיר
*
לאלי היקר,
נדמה לי שאום כולתום היתה שונאת ישראל די גדולה, ומצד שני אריאל הירשפלד פירסם עליה פעם מאמר תמוה ב"תרבות וספרות" ובו טען כי היא היתה השפעה או מקור לפרוזה העברית בת ימינו!
אהוד
אהוד היקר,
אכן היתה שונאת ישראל, מעריצה ותומכת נלהבת של נאצר, גייסה מיליונים אחרי ההפסד של המצרים בששת הימים. ועדיין זמרת בלתי רגילה ששינתה את הזימרה וההלחנה במצרים ובעולם הערבי.
אלי עמיר
*
היתה אנטישמית ידועה: הלשכה נגד אנטישמיות של יהודי צרפת פנתה בדרישה רשמית לממשלת ישראל לאסור על קריאת רחוב בחיפה על שמה של הזמרת המצרייה הנודעת אום כלתום. בלשכה נגד אנטישמיות טוענים כי הזמרת המצרית, שמתה ב-1975 – היתה אנטישמית ידועה. לדברי הלשכה, הזמרת נהגה לקרוא "לשחוט את היהודים" במהלך הופעותיה בזמן מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. במכתב שהועבר לממלאת מקום שגריר ישראל בפריז מדגישים בלשכה כי "על עיריית חיפה לבטל את התוכנית הבזויה והמסוכנת, שעלולה לעודד את האנטישמיות המופנית נגד יהודי אירופה ולסכן את חייהם." [גדעון קוץ, פריז. "מעריב", 2.8.202].
אורי הייטנר
1. מלחמת הציוויליזציות: תמונת מצב
עשרים שנה מלאו לאירועי 11 בספטמבר 2001, מתקפת הטרור האיסלמית על ארה"ב; מתקפת הטרור הקשה ביותר בהיסטוריה.
ג'ורג' בוש הבן, נשיא ארה"ב באותם ימים, נשא עד אז את דגל הבדלנות. הוא נבחר על מצע של מדיניות פנים ושל כלכלה, והיה בּוּר בהכרת העולם שמחוץ לארה"ב וחסר כל ניסיון וידע ביחסים הבינלאומיים. מתקפת הטרור טלטלה אותו ובחושיו המחודדים הוא הבין היטב ובזמן אמת מה קרה, מה המשמעות של מה שקרה ומה נדרש ממנו כנשיא ארה"ב.
הוא הבין שיש כאן מלחמת ציוויליזציות. הוא הבין שזו מתקפה של האיסלאם הקנאי על העולם החופשי, מתוך מגמה של השתלטות על העולם. הוא הבין שזו מתקפה על ארה"ב, שהיא השטן הגדול, סמל העולם החופשי. הוא הבין שאין לארה"ב מנוס מלהחזיר מלחמה שערה של העולם החופשי נגד הקנאות האיסלאמית ושההיסטוריה הטילה עליו את המשימה.
הוא התעלם מהבלי הפוליטיקלי קורקט, מהרלטיביזם הפוסט מודרניסטי וממעשיות האוריינטליזם. הוא הבהיר שיש כאן מלחמה בין טוב לרע, אנחנו הטובים והם הרעים, ושומה על הטוב להילחם ברע ולהביס אותו. הגישה הזאת הביאה אותו לתמיכה מובהקת בישראל ובעיקר במלחמתה בטרור, כולל תמיכה חד-משמעית בישראל במבצע "חומת מגן" שבו ריסקה ישראל את הטרור הפלשתינאי שיצא מהרשות הפלשתינאית בהנהגת ערפאת, והחזירה את חופש הפעולה של ישראל לסיכול הטרור (המחדל של "חומת מגן" הוא שהמבצע לא נערך גם ברצועת עזה, ואת התוצאות כולנו ובעיקר תושבי הנגב המערבי משלמים עד היום). גם כאשר אירופה הצבועה והמתחסדת תקפה את ישראל, בשם "זכויות האדם" כביכול, תמיכתו של בוש בישראל לא נסדקה.
בוש הוביל את ארה"ב והמערב לשתי מערכות – נגד שלטון הטליבאן באפגניסטן, שטיפח ואירח את ארגון אל-קאעידה, הארגון שביצע את מתקפת הטרור, והשליט בכוח מדינת הלכה איסלאמיסטית קנאית ופונדמנטליסטית חשוכה על מדינתו, ונגד שלטון הרשע הרצחני של סדאם חוסיין בעיראק.
המלחמה שהוביל בוש צודקת לחלוטין, אך במבחן התוצאה, כעבור 20 שנה, היא נכשלה. הישגיה הגדולים היו שימת קץ לשלטון סדאם חוסיין בעיראק והמכה הקשה שריסקה את אל-קאעידה ובראש ובראשונה חיסולו של מנהיג הארגון אוסמה בן-לאדן, כבר בזמן נשיאותו של אובמה.
אבל יומרתו המנותקת מן המציאות של בוש (אגב, בהשראת חזונו של נתן שרנסקי) להביא את הדמוקרטיה למזה"ת נחלה כישלון חרוץ. עיראק הפכה לדמוקרטיה, כפי שהרש"פ הפכה לדמוקרטיה (יוסי שריד התנבא שהמדינה הפלשתינאית תהיה הדמוקרטיה השנייה במזה"ת, נבואה שהתגשמה בדומה לכל נבואותיו של שריד).
שלטון סדאם נפל, אך עיראק, שהיא מדינה מלאכותית שקמה על דפי השרטוט של מדינאים בריטיים וצרפתיים לפני מאה שנה, התפוררה, והגורמים החזקים בה הם מיליציות שיעיות המופעלות בידי איראן.
אל-קאעידה אמנם נחלשה מאוד ולא התאוששה עד היום, אך את מקומה תפס ארגון קיצוני אף יותר ממנה (מי יכול היה להאמין שניתן להיות קיצוני יותר) – דאע"ש.
ה"אביב הערבי", שהתיימר להביא לדמוקרטיזציה של העולם הערבי, התגלה כחורף איסלאמיסטי, ואפילו הביא לעלייה לשלטון לזמן קצר של האחים המוסלמים במצרים, החשובה במדינות ערב.
את בוש החליף הנשיא אובמה, צ'מברליין של המאה ה-21, שניהל מדיניות רופסת וכנועה מול הקנאות האיסלאמית, שהשפל שלה היה הסכם מינכן ב', הסכם הגרעין עם איראן. האיחוד האירופי היה שותף למדיניות הצ'מברליינית של אובמה. איראן הלכה והתחזקה, התקדמה במיזם הגרעין שלה, שאמור להיות גולת הכותרת של חלום ההשתלטות של הקנאות השיעית על המזה"ת והעולם. היא שלחה את גרורותיה למדינות ערב שהתפוררו באביב הערבי, ומנסה להיאחז בסוריה, לנוכח גבולה עם ישראל, מתוך כוונה לתקוף את ישראל ללא חשש, ברגע שתשיג את הפצצה הגרעינית.
במלאת עשרים שנה למתקפת הטרור, נסוגה ארה"ב מאפגניסטן עם הזנב בין הרגליים וטליבאן השתלט מחדש על המדינה, כתמונת הניצחון של הקנאות האסלאמית על העולם החופשי.
ישראל היא מובלעת של העולם החופשי בתוך הים האיסלאמי, שרואה בה את האוייב האולטימטיבי, וחותר להשמדתה. ישראל היא זאת שמנהלת את המערכה האפקטיבית ביותר נגד הקנאות האיסלאמית. בוש יצא למלחמה על עיראק, מתוך הנחה שהיא מתקדמת מאוד בפרויקט הגרעין. בדיעבד הוא טעה. מסתבר שעיראק לא התאוששה מהשמדת הכור הגרעיני שלה בידי ישראל ב-1981. ב-2007 ישראל השמידה את הכור הסורי, בתמיכת בוש. ישראל מנהלת בנחישות מב"מ (מערכה בין מלחמות) נגד התבססות איראן בסוריה ובלבנון.
האיום האיסלאמיסטי הגדול ביותר הוא הגרעין האיראני. אין שום סיכוי לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית בדרכים דיפלומטיות או באמצעות לחץ כלכלי. הדרך היחידה לעצור את התוכנית היא פעולה צבאית. אי אפשר לסמוך על ארה"ב שהיא תבצע את הפעולה. לכן, אין מנוס מפעולה צבאית ישראלית, ולא נותר לנו הרבה זמן.
2. צרור הערות 12.9.21
* גאווה – הצלחת הבריחה מכלא גלבוע ושרשרת הכשלים והמחדלים שגרמו לכך, יצרו תחושות בושה והשפלה לישראל וכרסמו בכושר ההרתעה שלה. הלכידה המהירה של ארבעה מן המחבלים, כולל שני הבכירים שבהם, ונקווה שגם לכידת השניים הנותרים קרובה, איזנו במידה מסוימת את הבושה, והביאו לגאווה ביכולות של שב"כ, המשטרה וצה"ל.
חשוב מאוד להפיץ את התמונות של המחבלים המבוהלים, המושפלים וחסרי האונים נכבלים, עיניהם מכוסות בפלנלית, למען יראו זאת הפלשתינאים וכדי לתקוע סיכה בבלון האופוריה שלהם מאז הבריחה. ההגעה אל זביידי וחברו בידי יחידת הגששים במילואים מרעול, היא ביטוי להפקת לקחים. היחידה הוקמה בעקבות חטיפת שלושת הנערים, וכדי לשפר את יכולת הגששות ואיתור נעדרים ובמקרה זה – מבוקשים. היחידה הוכיחה את עצמה.
סימן חיובי נוסף בפרשה הוא שהמחבלים שברחו לא קיבלו סיוע ממשי מערביי ישראל, כפי שאולי ציפו בעקבות מאורעות תשפ"א בעת מבצע "שומר החומות". עם זאת, כמובן שבחקירה יש לברר אם בכל זאת היו להם סייענים, ואם כן, יש להגיע אליהם ולהענישם במלוא החומרה. ראויה לכל שבח המשפחה הערבית שדיווחה על חוליית המחבלים שנמלטה לנצרת והביאה ללכידתה. חשוב מאוד להציב אבטחה למשפחה הזאת.
* כשל בסיסי – בדברים שכתבתי בעקבות האירועים במסוף קרני שבהם נהרג בראל שמואלי, יצאתי נגד האוטומט של עריפת ראשים, בזכות הגיבוי למפקדים ולחיילים ששוגים בשיקול הדעת המבצעי ובזכות תרבות של תחקיר לצורך הפקת לקחים ולא של חקירה משפטית לצורך חיפוש אשמים והדחתם.
גם בפרשת הבריחה מכלא גלבוע הדבר החשוב ביותר הוא להפיק לקחים ולתקן את הליקויים, אבל במקרה הזה לא יהיה מנוס ממסקנות אישיות. אין המדובר כאן בשיקול דעת מוטעה בסערת קרב. מדובר כאן במחדל חמור, שרשרת של מחדלים מבישים, שמעידים על כשל בסיסי ויסודי ארוך טווח במערכת. מדובר כאן ברעידת אדמה של השב"ס בסדר גודל של רצח רבין לאגף האבטחה בשב"כ. במקרה כזה, אי אפשר לסמוך על ממלאי התפקיד שהביאו את המערכת למצב כזה להישאר בתפקידם. כאן מדובר בשרשרת כשלים ושרשרת אשמה, החל מהסוהרת שנרדמה (כן, גם הש"ג אשם, כי הש"ג הוא הרמטכ"ל של העמדה שעליו הוא אחראי), דרך מפקד הכלא ועד נציבת השב"ס.
האם גם השר לביטחון פנים צריך לקחת אחריות ולהתפטר? כאן אין לי עמדה ברורה. מצד אחד, כאשר יש כשל עמוק כל כך במערכת, נכון לדרוש מהדרג המדיני, במקרה הזה שר הבט"פ, לשאת באחריות ולסיים את תפקידו. מצד שני, עומדת לזכותו של בר-לב העובדה, שהוא עדין חדש בתפקיד, רק שלושה חודשים. ואי אפשר בשלושה לתקן מערכת רקובה כל כך. אילו האירוע היה מתרחש למחרת כניסתו לתפקיד, כמובן שאי אפשר היה לצפות ממנו לשאת באחריות. אילו היה שנה בתפקיד, הוא היה חייב להתפטר. ברור שהרקב בשב"ס נעוץ בתקופה שקדמה לכניסתו לתפקיד. אולם יש לבחון את השאלה האם הוא ניצל את שלושת החודשים כדי ללמוד את המערכת, לבחון את כשליה, לעמוד על הרקב שפשה בה?
ברור שבר לב אינו אחראי לכך שבמשך שנתיים לא מונה נציב שב"ס, כחלק מהמסע הממשלתי להרס מדינת החוק ומוסדותיה. ברור שהוא אינו אשם במדיניות של קניית שקט בכל מחיר, שאינה שונה בהתנהלות מול המחבלים הכלואים ובהתנהלות הכוללת – אובדן הריבונות בגליל ובנגב ובערים המעורבות, האין אונות מול הטרור החקלאי, ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות מעזה וכו'. כל אלה הם ירושת הממשלה הקודמת. השאלה שיש לבחון היא מה בר לב עשה בשלושת חודשי כהונתו כדי לטלטל את המערכת.
* הנפש הטרוריסטית – שעה שכוחות הביטחון עסוקים במרדף אחרי 6 מחבלים רוצחים, כותב עופר כסיף: "נפש האדם שואפת לחופש. גם הנפש הפלסטינית. שום חומה ונקמנות מצד הכובש – בקציעות או בשאטה, בגדה, בעזה או בירושלים המזרחית, לא ימנעו מהעם הפלסטיני את המשך מאבקו הצודק לחופש. את סיום הכיבוש ואת שחרורו מהדיכוי הרצחני שמפעילה עליו ישראל."
אף מילה על מעשי הרצח האכזריים שבעטיים אותם מחבלים יושבים בכלא. וכאשר הוא מדבר על אקיבוש בעזה (!) משתמע מכך שהוא יתמוך בהמשך הטרור ורצח היהודים גם אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון ("הגדה") ומזרח ירושלים ("ירושלים המזרחית"), כי גם אז הוא יגדיר את יו"ש וירושלים שטחים קבושים תחת דיכוי רצחני שמפעילה ישראל. כיוון שכפי שהאוטו-אנטישמי הזה אמר לא פעם, אין זכות קיום למדינה יהודית. ולכן, כל עוד מדינה יהודית קיימת – עצם קיומה הוא "קיבוש" ו"דיכוי" ולכן זכותה של הנפש הפלשתינאית שוחרת החופש לרצוח יהודים.
* שליח השטן – מתוך מטרות החינוך הממלכתי, כפי שהן מופיעות בחוק החינוך הממלכתי:
להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל.
ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם.
הנוסח הזה הוא מתוך תיקון לחוק החינוך הממלכתי, שהכנסת אישרה בשנת 2000, כאשר שר החינוך היה יוסי שריד, מנהיג מרצ. איני אוהב את הנוסח. חסרים בו ערכים חשובים, כמו חינוך לציונות ולהכרה בזכותנו על ארץ ישראל. אך גם הנוסח הזה מבטא את המחויבות הלאומית והפטריוטית של מערכת החינוך.
ונשאלת השאלה – איך אדם כמו רם כהן, תומך מוצהר באויבי ישראל ובטרור נגד אזרחי ישראל, מורשה להיות איש חינוך ועוד מנהל בית ספר במדינת ישראל, שאלו מטרות החינוך המוצהרות שלה, החקוקות בחוק החינוך? איך אדם שאחרי בריחת מחבלים רוצחים מן הכלא כותב: "לחשוב על כוחות הנפש, הפחד, ההעזה, הנחישות והיצירתיות של אותם אנשים שחפרו באדמת כלא גלבוע כדי לזכות בחירותם ואי אפשר שלא להרגיש הזדהות. ברור שעתה נצא לציד אדם. מאות חיילים חמושים בתתי מקלעים יצאו לציד אדם. הבורחים הם חלק מהמאבק האלים של העם הפלשתינאי. תגובה לאלימות שלנו כלפיהם. כן אי אפשר להעריך 'טרוריסטים' [המירכאות במקור א.ה.] שפוגעים בחפים מפשע. אך אנו פוגעים בחפים מפשע כל הזמן."
איך אדם כזה יכול לנהל בית ספר במדינת ישראל? ומי ההורים המטומטמים וחסרי המודעות, ששולחים את ילדיהם להתחנך בבית ספר שעוכר ישראל זה הוא המנהל שלו? ומה שכואב יותר מכל, הוא שהאיש מנהל בית ספר על שם נתן אלתרמן. הרי הוא מחנך לכל מה שהיה בזוי, נקלה ומעורר סלידה בעיניי אלתרמן, ונגד כל מה שהיה ציפור הנפש שלו.
בעיניו הנבואיות ניבא אלתרמן כבר ב-1970 את תופעת רם כהן, והזהיר שזו התופעה היחידה שיכולה להביס את ישראל. וכך כתב בשירו האחרון סמוך למותו:
--- אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה
אֵיךְ אוּכָל לוֹ.
אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה
וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.
וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ
וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג
וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ
וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,
רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ
וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.
כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ
חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה
בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ
לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!
דומה שרם כהן, המחנך הדגול, הוא שליחו של השטן, בקומו לבצע המזימה.
* הערצת לוחמי החופש – בערב החג, לאחר בריחת המחבלים מכלא גלבוע, כתבתי את התחזית: "ביום חמישי ב'הארץ' – שורת מאמרי הערצה ללוחמי החירות שיצאו אל החופש."
מתוך "הארץ", יום חמישי 9.9. הכותרת הראשית (!), לפחות במהדורה המקוונת, אינה ידיעה אלא פשקוויל של עמירה הס, שחגגה את הניצחון הפלשתינאי. ותיארה בהרחבה את ביטויי הגאווה והשמחה על הבריחה ובעיקר על ההשפלה של ישראל.
גדעון לוי: "ששת האסירים הפלסטינים הנמלטים הם לוחמי החופש הכי נועזים שאפשר להעלות על הדעת... אי אפשר להטיל ספק בצדקתה [של ה"התנגדות האלימה", שם מכובס לטרור א.ה.]. מותר להם להתנגד באלימות לכיבוש שהוא אלים ואכזרי יותר מכל טרור פלסטיני... תנאי המאסר שלהם הם חרפה, והם לא עומדים בשום מבחן של זכויות אדם ואנושיות..." – לוי מספר על חברותו האישית עם הארכי-טרוריסט הרוצח זביידי, אותו הוא מכנה "קורבן וגיבור", והוא מספר שזביידי "רצה בשלום עם ישראל, אבל בתנאים של צדק וכבוד לעמו."
שלום של צדק וכבוד לעמו פירושו שלום ללא מדינה יהודית במזה"ת. כלומר לא שלום עם ישראל אלא על חורבותיה של ישראל.
חנין מג'אדלה התבכיינה על החיפושים אחר המחבלים בכפרים ערביים, וכותרת המאמר: "להיות ערבי כשהיהודים בפניקה."
אורי משגב מלין על התגובה הציבורית בישראל, שבוחנת את המחדלים ומחפשת את הדרך למנוע מקרים אלה ועסוקה במצוד אחרי המחבלים. בעיניו הבריחה צריכה לעורר תגובה אחרת: "להתעמת בעיניים פקוחות עם נושאי הליבה שעומדים בבסיס האירועים: המצור בעזה, ירושלים, הכיבוש, בעיית האסירים." וכמובן "הגטו בעזה", שעצם השימוש במושג המאוס הזה הוא הכחשת שואה. הוא משווה את בריחת האסירים לבריחת אסירי אצ"ל ולח"י מהכלא הבריטי. אני משווה את הבריחה שלהם לבריחות של צבי גור – רוצח הילד אורון ירדן, האנס הסדרתי בני סלע והרוצח הרצל אביטן.
עם זאת, אני חייב לציין שהופתעתי לטובה ממאמר המערכת. הוא ממש לא היה ברוח השוקניסטית. הוא הצביע על המחדלים החמורים בבריחה וקרא להקים ועדת חקירה חיצונית, לא לטייח את הכשלים ולא להסתפק בסוהרת שנרדמה, אלא לחקור את הדרגים הגבוהים ביותר כולל ראש השב"ס ולהפיק לקחים כדי שהדבר לא יקרה שוב בעתיד. כמובן שהמילה "מחבלים" לא הוזכרה במאמר, אך הם כונו "אסירים ביטחוניים" ולא "אסירים פוליטיים" כפי שהם מכונים בז'רגון השוקניסטי.
* רגע שפל – עמוס הראל, הפרשן הביטחוני המצוין של "הארץ", הוא ציוני, פטריוט וביטחוניסט; רחוק מאוד מהשוקניזם. במאמרו ביום שישי האחרון, הוא תקף את עמיתיו לעיתון, בלי לציין את שמותיהם ושם העיתון שבו הם כותבים, על אהדתם למחבלים שברחו.
"התמיכה של חלק מאנשי השמאל בישראל בצורך בהקמת מדינה פלשתינאית, גולשת לעתים להצדקה עקיפה של פעילות טרור. רגע שפל כזה נרשם ב-2001, במלאת שנה לאינתיפאדה, כששורת ארגוני שמאל, בהם בצלם והאגודה לזכויות האזרח, פירסמו מודעה בעיתונים ובה שמות קורבנות העימות משני הצדדים. זו כללה לא רק אזרחים פלשתינאים שנורו בידי צה"ל, אלא גם את המחבלים המתאבדים במועדון הדולפינריום ובמסעדה הירושלמית 'סבארו', לצד קורבנותיהם. חשבתי על כך השבוע כשכמה כותבים, דוק מצועף בעיניהם, התרפקו על אומץ ליבם של לוחמי החופש, שהשכילו לברוח מכלא גלבוע. אין לזלזל בתושייה וביוזמה של האסירים בדרכם אל החופש, אבל מוטב לא להגזים עם הרומנטיקה. אחד האסירים הורשע ברצח נער תמים בן 18 שכל חטאו היה שעלה לטרמפ במכונית בגדה; חברו היה מעורב בפיצוץ מכונית ממולכדת, שממנו נהרגו אזרחים ישראלים."
* אנטישמיות – אין אנטי ציונות שאינה אנטישמיות. הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי. היא התנועה שהגשימה ומגשימה ותמשיך להגשים את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינה ריבונית במולדתו. מי שמתנגד לציונות מתנגד למימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. מי שסבור שזכות זו מוקנית לכל עם זולת העם היהודי הוא אנטישמי. ואם הוא עצמו יהודי, הוא אנטישמי מן הזן הנחות ביותר – אוטו-אנטישמי.
בהגדרת האנטישמיות של הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה, IHRA –
International Holocaust Remembrance Alliance, מוגדרת אנטישמיות, בין השאר: "הכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, בין היתר באמצעות הטענה שקיומה של מדינת ישראל היא יוזמה גזענית." כל מי שמכחיש את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית הוא אנטישמי על פי הגדרה. המדינות שכבר אימצו את הגדרת הציונות הנ"ל – ארה"ב, בריטניה, גרמניה, צרפת, אלבניה, ארגנטינה, אוסטריה, בלגיה, בולגריה, קנדה, קפריסין, צ'כיה, יוון, גואטמלה, הונגריה, איטליה, ליטא, לוקסמבורג, מולדובה, הולנד, צפון-מקדוניה, סרביה, סלובקיה, סלובניה, דרום קוריאה, ספרד, שבדיה, אורוגוואי וישראל.
האם יהודים שהתנגדו לציונות בראשיתה היו אנטישמים? לא. הם התנגדו כי לא האמינו שהרעיון מעשי, חששו שהוא עלול לסכן את העם היהודי, פחדו שהוא יגרום להאשמת היהודים בנאמנות כפולה וחיפשו פתרונות אחרים לעם היהודי. אולם היום, כאשר הציונות הביאה להקמת מדינת ישראל, וכאשר מדינה יהודית היא עובדה – התנגדות לציונות היא התנגדות לקיומה של מדינה, אך ורק בשל היותה יהודית. ולכן כל התנגדות כזו היא אנטישמית.
* מנסים להלך אימים – אש נורתה לעבר ביתו של ניצב ג'מאל חכרוש, הממונה על האגף לסיכול פשיעה ביישובים הערביים, שמתגורר בכפר כנא. מצד אחד, אפשר לראות במעשה ביטוי לאובדן הפחד ולתעוזה והחוצפה ההולכים וגוברים של גורמי הפשע במגזר הערבי. מצד שני, ניתן לראות בכך ביטוי ללחץ מפני שינוי כיוון ותחילת מלחמה של ממשלת ישראל וגורמי האכיפה נגד הפשיעה במגזר הערבי. כך או כך, ברור שהמעשה נועד להלך אימים על המשטרה בכלל, ועל קציני המשטרה הערביים בפרט. עובדה זו חייבת לדרבן את הממשלה ואת המשטרה להגביר ביתר שאת את הלחץ ולהגדיר את שבירת הפשיעה הערבית כיעד לאומי ראשון במעלה.
* תסמונת מנגלה – המחבל שניסה לרצוח שוטר בירושלים הוא רופא. אין דבר מזוויע יותר מרופאים רוצחים, בין אם קוראים להם ג'ורג' חבש, בשאר אסד, צ'ה גווארה או ברוך גולדשטיין. אני מכנה זאת תסמונת מנגלה.
* פד"ס – איני סובל את ערד ניר. מאז ומתמיד חיוכו מדושן העונג והמתנשא, שביעות הרצון העצמית שלו מכלום, מניתוחיו הרדודים, המוטים, שתמיד "הוכיחו" את מש"ל, הפכו אותו בעיניי לפד"ס (פרצוף דורש סטירה). ומאז תחילת הקורונה – הנגיף הקצין את תכונותיו השליליות של ניר. הוא היה ליורם לס של התקשורת; לא באמירות ישירות ובוטות כשל לס, אבל באופן מתוחכם יותר.
באולפן שישי האחרון, הוא קפץ מעורו עם ה"אקדח המעשן" כביכול שמצא בעבור תאוריות הקונספירציה של סרבני החיסונים. הקלטה של משפט שאמר בכיר ב"פייזר" על כך שהעולם לומד מתוצאות החיסונים בישראל, ומה שקורה בישראל מאז החיסונים קורה לאחר מכן במדינות שהתחסנו אחריה, הוצגה בידיו כ"הוכחה" לתאוריה של "ניסויים בבני אדם" – ומיד הוא פתח במתקפה על כך ש"הסתירו מאיתנו" ו"לא ביקשו מאיתנו רשות לביצוע הניסוי," ולכן זה "לא דמוקרטי..." וכאשר דפנה ליאל מיהרה להפריך את הקשקוש – הוא הגיב בהתנשאות הזחוחה והיהירה הרגילה שלו; של מי שיודע הכול יותר מכולם.
כל התאוריה שלו מופרכת. ברור שהמדינה שהתחסנה ראשונה, היא זו שאפשר לבחון בה את תוצאות החיסון. וכי המדינה הראשונה שהתחסנה תלמד את הלקחים מהמדינה התשיעית שתתחסן? האם ממשלות ישראל הסתירו את העובדה שאנו הראשונים להתחסן? נתניהו התגאה בכך שאנו המדינה הראשונה שהתחסנה ו"כל מנהיגי העולם מתקשרים אליי." נפתלי בנט מתגאה בכך שאנו המדינה הראשונה שהתחסנה בחיסון השלישי, הבוסטר, ובהחלטתו הנועזת לא להמתין לאישור ה-FDA. אז מה החוכמולוג הזה מתהדר ב"סקופ" שהביא, כביכול? בסך הכול הוא הוכיח שהוא מגויס ליצירת אנדרלמוסיה בציבור ולמתן תחמושת לכת מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים. כאילו מחלקות הקורונה אינן מלאות בקורבנות סרבנות החיסונים גם בלעדיו. והרי לעצמו הוא דאג כאשר התחסן פעמיים והבהיר שברגע שיהיה אישור ה-FDA הוא יתחסן גם בפעם השלישית. אבל את הנזק לחברה הוא ממשיך לגרום.
* המובן מאליו – משרד הבריאות הוציא למנהלי בתי החולים הנחייה, תחת הכותרת "אי התניית טיפול רפואי בהצגת תו ירוק," בזו הלשון: "נבקש להבהיר כי אין להתנות מתן טיפול רפואי (ובפרט לא טיפול חיוני או דחוף) בהצגת תו ירוק, קבלת חיסון או ביצוע בדיקת קורונה על ידי המטופל... לגבי מטופל שאינו מסכים להיבדק או למסור מידע על סטטוס החיסון/החלמה שלו, מומלץ לנקוט באמצעי זהירות, כמי שעלול להיות חיובי. באחריות הנהלות המוסדות להנחות את הצוותים המטפלים להתמגן בהתאם ולהגן על עצמם ועל מטופלים אחרים, בדרכים המקובלות". על החתום, ד"ר ורד עזרא, ראש חטיבת הרפואה.
ההנחיה הזו מובנת מאליה. בדיוק כמו שבתאונת דרכים יתנו אותו הטיפול לפצועים בלי לשאול מי אשם בתאונה. בדיוק כפי שיגישו אותו טיפול לטובע שטבע בחוף מוכרז עם מציל ולטובע שטבע בחוף לא מוכרז. גם מחבלים פצועים מקבלים את הטיפול המיטבי. יש לדרוש הצגת תו ירוק, כדי לדעת אם להתמגן על פי הנחה שהנבדק חולה בקורונה. אבל אין להתנות טיפול.
על משרד הבריאות לפעול בכל דרך כדי לשכנע את הציבור לנהוג באחריות ולהתחסן, אך הטיפול צריך להיות ללא משוא פנים. אני בטוח שכך נעשה גם בלי האיגרת הזאת, שכנראה נכתבה בעקבות התסכול של הצוותים הרפואיים שנופלים מהרגליים בשל הטיפול בחולים הקשים הרבים, שאילו התחסנו לא היו מגיעים למצבם ובשל חששם של אנשי הצוותים הרפואיים מפני הידבקות במחלה או הדבקת מטופלים אחרים. התסכול מובן מאליו, אך המחויבות לשבועת היפוקרטס היא מוחלטת.
חבל שיש מי שמנצלים לרעה את העובדה שבכל מקרה יקבלו טיפול, ומרשים לעצמם לא רק לא להתחסן, אלא גם לא להיבדק. אולם נשאלת השאלה, למה מי שמרשים לעצמם גם לא להתחסן וגם לא להיבדק הולכים בכלל לטיפול במערכת שמבצעת "ניסויים בבני אדם" בלה בלה בלה ולא הולכים לטיפול אצל עוכרי המדע, המכשפות ורופאי האליל ששטפו את מוחם בפייק ניוז ובקונספירציות המטורללות על החיסונים.
* תמר זנדברג הפשיסטית – הידעת? תמר זנדברג היא פשיסטית. ולא רק היא אלא גם מרב מיכאלי. וכל זאת למה? בשל כתבה משותפת עם תשע השרות בממשלה. מסתבר שכל השרות, מתמר זנדברג עד איילת שקד – מאמינות שיש קורונה והן אפילו בעד חיסונים. הוא שאמרנו – פשיסטיות, לא? כן, תפוצת נאטו ברשתות של כת המכחישים לרשומה נגד השרות הפשיסטיות.
"השרות של ישראל מתאחדות. אין יותר ימין ושמאל. כולנו תומכות בפשיזם ושלילת זכויות... איזו תמונה מרגיזה של צביעות ושקר, תמונה כל כך מכוערת, שאפילו בימים מכוערים כימינו, לא רואים כל יום. עצוב לי שכולן החליטו להתאחד סביב ערכים פשיסטיים של סגרגציה ושלילת זכויות. דוגמניות הפשיזם החדשות הן מכל צדי המפה הפוליטית ומדגימות את השקר במלוא כיעורו. אף לא אחת מהן יצאה להגן על זכויות הילדים שלנו שהוגדרו מפיצי מחלות ועברו חופש גדול בו אסור היה להם ללכת לבריכה או לבקר במשחקיה. שלא נדבר בכלל על חוקי ה'טלאי הירוק' הפשיסטיים. צבועות, מגעילות ושקרניות."
ובינתיים נפטרה יולדת בת שלושים, סרבנית חיסונים. עוד קורבן שווא של תעמולת הכת.
* משוחרר מהבייס – הפרשנים מדברים על כך שבנט איבד את הבייס שלו ואין לו בייס חדש וזו חולשתו. ואולי להיפך? אולי דווקא כיוון שאין לו בייס (אם זה נכון) הוא יהיה משוחרר מהמחויבות לבייס, משוחרר מֵעריצוּת הבייס, ופשוט יעשה את הנכון והטוב למדינת ישראל.
* הסדר הנכון – תקווה חדשה הגישה הצעת חוק להגבלת כהונה של ראשי רשויות מקומיות. אני בעד, אבל קודם כל צריך להגביל את הקדנציות של ראש הממשלה ורק אח"כ לעשות כן גם בשלטון המקומי.
* איפה הייתי ב-11 בספטמבר – לאחר מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 201 היתה נפוצה האמירה, שכמו ברצח קנדי, כל אחד יזכור בדיוק איפה היה כאשר שמע על מתקפת הטרור. ואכן, אני זוכר. זוכר בדיוק. באותו יום יצאתי מוקדם מן העבודה, כדי לקחת את הילדים מהגן, משימה שבדרך כלל היתה של אשתי. נכנסתי לרכב, הרדיו היה על רשת ב', והאזנתי לתוכנית שאהבתי "שעה בינלאומית". מיד אחרי שיצאתי מקצרין, נקטעה הכתבה המשודרת, אפילו בלי איזו אמירה בנוסח "אנחנו נאלצים לקטוע את הכתבה בשל אירוע דרמטי," אלא פשוט המגיש נכנס לתוך הכתבה ודיווח שהוא רואה במסכי הטלוויזיה מטוס נכנס לתוך המגדלים התאומים בניו-יורק. הפרשנות שניתנה לאירוע הייתה שזו כנראה תאונה, אך אני זוכר שמיד היה לי ברור שזה פיגוע טרור של אל-קאעידה. לקחתי את הילדים, נכנסתי הביתה והסתערתי על הטלוויזיה, ובדיוק היה הדיווח על המטוס השני שנכנס למגדלים, וכעת היה ברור לחלוטין במה המדובר. באותו יום היה לי מבחן מסכם של קורס לנהיגה מונעת. לא הייתי מסוגל להתנתק מן הטלוויזיה ולא נסעתי למבחן. למחרת בבוקר נסעתי לבית התנועה הקיבוצית בת"א, לראיין נקלטים לאורטל. בהגיעי נתקלתי בבכיר בתנועה, איני זוכר מי, שאמר לי: "ניצחתם. אחרי מה שקרה אתמול, אף אחד כבר לא יעלה על דעתו נסיגה מהגולן."
* הקיבוצניקים הקרביים – רווית הכט כתבה ב"הארץ" על חילופי האליטות בצה"ל. היא ציינה בצדק את המקום ההולך וגדל של הציונות הדתית ומזרחים מהפריפריה ביחידות החי"ר ובקצונה – תופעה ברוכה וחשובה. והיא כותבת ש"הקיבוצניקים ותושבי השכונות המבוססות של גוש דן, חיפה והשרון הלכו ונסוגו מסיירת צנחנים, קל וחומר מחטיבות כמו גבעתי... וגולני... כך קרה גם בשריון ובתותחנים... אליטות השמאל ... התפנקו ומשכו את ידיהן מהנטל כדי לינוק משאבים בתנאים נוחים יותר" (בהמשך היא הדגישה את הנהירה שלהם ל-8200).
לגבי השכונות המבוססות בערים ייתכן שהיא צודקת. אבל לגבי הקיבוצניקים – אין שחר לדבריה. כמעט 100% מבני הקיבוצים בעלי הפרופיל המתאים מתגייסים ליחידות קרביות; הן ליחידות המיוחדות ולקורס טיס והן ליחידות החי"ר והשריון. רבים מהם מתנדבים לפני כן לשנת שירות. מה שנכון הוא שיש ירידה משמעותית בהליכה לקצונה בקרב בני הקיבוצים. זו תופעה שמדאיגה את התנועה וצריך לבחון ממה היא נובעת ואיך מתמודדים אתה כדי לשנות את המגמה.
* יום הכיפורים הישראלי – בטור שלה ב"ידיעות אחרונות" העלתה חן ארצי סרור על נס את המסורתיות היהודית-ישראלית, כפי שהיא באה לידי ביטוי ביום הכיפורים. היא הציגה זאת בשלושה ביטויים. האחד הוא הרוכבים על האופניים ברחובות השוממים מרכב ממונע. היא מזכירה, בצדק, שאין איסור בחוק על נסיעה ברכב ממונע, ומבחינה הלכתית האיסור הזה אינו שונה מאשר בכל שבת, ואף על פי כן, הישראלים, עוד מימי המנדט, יצרו נורמה לפיה אין נוסעים ביום הכיפורים. רכיבה על אופניים ביום הכיפורים סותרת את ההלכה, אך היא הביטוי לשביתת הרכב הממונע, היא הפכה למסורת יום כיפורים בפני עצמה, וארצי סרור מציגה זאת כמנהג יפה המבטא את מסורת היהדות הישראלית.
הביטוי השני הוא ההצטופפות של המוני ישראלים, רבים מהם חילונים לחלוטין, בבתי הכנסת ומחוצה להם, לשמוע קול שופר בתפילת נעילה, בצאת יום הכיפורים. היא מציינת שבעוד בראש השנה חלה מצווה לשמוע קול שופר, אין חובה כזאת ביום הכיפורים ובכל זאת, דווקא ביום הכיפורים המונים נוהרים לשמוע קול שופר.
הביטוי השלישי הוא שהלחן שבו מושר "ונתנה תוקף" ברוב מוחלט של בתי הכנסת הדתיים לאומיים ואף החרדיים (לגבי החרדיים – זה חדש לי) הוא של יאיר רוזנבלום, המוסיקאי החילוני, שנכתב עבור טקס יום הזיכרון בקיבוץ החילוני בית השיטה, שאיבד 11 מבניו במלחמת יום הכיפורים.
המאמר יפה והתובנות בו מעניינות. ויש לי מיספר תיקונים באשר לפרטים בתוכו. כותבת ארצי סרור על "ונתנה תוקף": יש המייחסים את הפיוט לרבי אמנון ממגנצא, דמות מהמאה ה-11, שעל פי האגדה סירב להמיר את דתו ועבר עינויים איומים עד שמת. ככל הנראה מקורו של הפיוט קדום יותר, ויש מי שמייחסים אותו אפילו לימיו של ינאי המלך."
סיפור כתיבתו של הפיוט בידי רבי אמנון ממגנצא, טרם נפח את נשמתו, הוא אגדה שהופרכה לחלוטין. יש ספק האם אמנון ממגנצא הוא דמות אמיתית או אגדית. כך או כך, מדובר בדמות שאם היתה, היא היתה במאה ה-11.
אולם נוסח הפיוט נמצא בגניזה הקהירית, והוא מתוארך לכל המאוחר במאה העשירית, קרוב לוודאי שכמה מאות שנים קודם לכן. החוקרים מעריכים שזהו פיוט ארצישראלי מתקופת התלמוד. אחת הסברות היא שמחבר הפיוט הוא ייני, פייטן ארצישראלי מן המאה החמישית או השישית. יש הסבורים שהוא אפילו קדום יותר. כנראה שהשיוך לייני, בלבל את ארצי סרור שייחסה אותו לימי ינאי, אך המלך אלכסנדר ינאי חי במאות השנייה והראשונה לפני הספירה, מאות שנים לפני כתיבת הפיוט.
הערה נוספת – ארצי סרור מספרת על התגבשות המסורת של אי נסיעה ביום הכיפורים, שהחלה עוד בימי המנדט, אך לטענתה רק באמצע שנות השמונים האופניים ניצחו את המכונית. "בשנות ה-70 הייתה איזו תחרות סמויה בין כלי הרכב להולכי הרגל ורוכבי האופניים בנוגע לכבישים ביום כיפור."
אני מבוגר ב-25 שנה מארצי סרור, וגדלתי בשנות ה-60 וה-70 ברמת גן. אני יכול להעיד שבאותן שנים אף רכב לא נסע בכבישים. אני זוכר שמדי פעם דווח אחרי החג על חרדים שיידו אבנים באמבולנס שהסיע יולדת ביום הכיפורים. גם אז, הכבישים מלאו באופניים, קורקינטים וסקטים, מאוחר יותר גם סקייטבורדים. במלחמת יום הכיפורים המכוניות מלאו במכוניות של מגויסים למילואים, אך שנה לאחר מכן חזרה שגרת אי הנהיגה ביום הקדוש.
* עט בכל עת – מגיל צעיר מאוד הייתי ילד דעתן והתעניינתי מאוד באקטואליה ופוליטיקה. התחלתי לקרוא עיתונים בכיתה ג'. אני זוכר בדיוק מתי – בחטיפת מטוס סבנה. הייתי מרותק לרדיו ולטלוויזיה, ולמחרת – קראתי את העיתון. אך לא רק את הכתבות על סבנה, אלא גם נושאים אחרים ומאז אני קורא עיתונים אדוק.
העיתון של ילדותי היה "מעריב", שבאותם ימים היה העיתון הנפוץ במדינה, כפי שהכריז עליו בגאווה הלוגו שלו (שהמשיך לעטר את העמוד הראשון עוד שנים אחרי ש"ידיעות אחרונות" עקף אותו). זה היה העיתון שהוריי קראו ואני התרגלתי לקרוא בו. מלבד החדשות, מהר מאוד התחלתי לקרוא גם את מאמרי הדעות וכתבות עומק במוספי השבת. במיוחד נהניתי לקרוא את הכתבות של יוסף חריף, הכתב והפרשן המדיני של "מעריב", במוסף השבת. "מעריב" לא היה אז טבלואיד, וגודל הדף היה משהו באמצע בין גודל של טבלואיד (הגודל של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום") לבין גודל הדף של "הארץ". הכתבה השבועית של יוסף חריף, מעוטרת בקריקטורה של זאב, השתרעה על עמוד שלם של "מעריב", והיו בה סקופים רבים, מדיניים ופוליטיים, המון מידע מאחורי הקלעים וניתוח מעניין.
יוסף חריף נפטר ב-2013. שנים אחדות לאחר מכן, הוציאה משפחתו את הספר "עט בכל עת; יוסף חריף – עיתונאי בלב ההתרחשות." השער הראשון הוא דברים על חריף ורוב הספר הוא לקט רשימות של חריף לאורך השנים. חלקן – מאמרים פובליציסטיים וחלקן – הכתבות הגדולות של מוספי השבת. קראתי את הספר בעניין רב, והרגשתי כאילו אני קורא את העיתון הטרי שיצא זה עתה ממכבש הדפוס. היו אף כתבות אחדות שזכרתי מאז. ממליץ על הספר למתעניינים בהיסטוריה של מדינת ישראל ולאוהבי העיתונות.
* ביד הלשון: שאטה / בית השיטה – כלא גלבוע, ממנו ברחו ששת המחבלים, הוא הרחבה של כלא שאטה, שנקרא תחילה שאטה ב' ולאחר מכן הפך לכלא נפרד וקיבל את השם גלבוע.
כלא שאטה היה מצודת טגארט בריטית, שהוסבה לכלא ב-1952. הוא נקרא כך על שם תחנת שאטה של רכבת העמק, שהיתה במתחם הכלא. תחנת שאטה נקראת כך על שם כפר ערבי קטן בשם שאטה, על אדמות סורסוק, משפחה יוונית-אורתודוקסית עשירה מביירות, בעלת קרקעות רבות בארץ ישראל ובהן אדמות רבות בעמק יזרעאל. מראשית המאה ה-20 קק"ל ניהלה עם המשפחה מו"מ על הקרקעות שברשותה, ובמהלך שנות העשרים והשלושים גאלה את הקרקעות בעמק ועליהן הוקמו היישובים גבע, כפר יחזקאל, עין חרוד, תל יוסף, חפציבה, בית אלפא ובית השיטה. האזור בו היה כפר שאטה נרכש ב-1933 ובסמוך לו עלה לקרקע קיבוץ בית השיטה. שֵׁם הקיבוץ משמר את השם שאטה, אך בעיקר את שם היישוב המקראי בית השיטה, שייתכן ששאטה שימר את שמו. בית השיטה מופיע בספר שופטים פרק ז, בסיפור מלחמת גדעון במדיינים, בעמק חרוד: "וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת וַיָּשֶׂם יְהוָה אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל-הַמַּחֲנֶה, וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה עַד-בֵּית הַשִּׁטָּה צְרֵרָתָה עַד שְׂפַת-אָבֵל מְחוֹלָה עַל-טַבָּת."
בית השיטה הוא הקיבוץ הראשון שהוקם בידי בני הארץ, אנשי קבוצת החוגים, ב-1928 בחדרה. לימים הצטרפו אליהם חברי לגיון הצופים, שפרשו מתנועת הצופים. הם התאחדו תחת השם קבוצת החוגים, והאיחוד ביניהם הוליד את תנועת המחנות העולים. מחדרה עברה הקבוצה ב-1931 למחנה עבודה בכפר יחזקאל ומשם למעיין חרוד, שם שהו עד העלייה לקרקע באדמות שאטה ב-1935. קיבוץ בית השיטה השתייך לתנועת הקיבוץ המאוחד. הקיבוץ הצטיין בנטילת משימות לאומיות חלוציות על כתפיו לאורך השנים. בית השיטה הוא הקיבוץ שהקים את קיבוצי, קיבוץ אורטל בגולן, והיה הקיבוץ המאמץ שלו בשנותיו הראשונות. את המשימה של הקמת אורטל לקח על עצמו הקיבוץ ב-1976, פחות משלוש שנים אחרי ששכל 11 מבניו במלחמת יום הכיפורים. משימה נוספת שלקח הקיבוץ על עצמו בסוף שנות השבעים הייתה שיקום אסירים מכלא שאטה באמצעות עבודה בקיבוץ. הגרעינים הראשונים של אורטל עברו את תקופת ההכשרה (השל"ת) בבית השיטה.
השבוע לפני ארבעים שנה, ב-1 בספטמבר 1981, הגעתי עם הגרעין שלי, הגרעין החמישי של אורטל – "שיטל" לחצי שנה בבית השיטה, שבה עבדתי במטעים, מילאתי תפקידים מרכזיים בגרעין והתחלתי את חיי הקיבוציים.
אורי הייטנר
ג'ורג' בוש הבן, נשיא ארה"ב באותם ימים, נשא עד אז את דגל הבדלנות. הוא נבחר על מצע של מדיניות פנים ושל כלכלה, והיה בּוּר בהכרת העולם שמחוץ לארה"ב וחסר כל ניסיון וידע ביחסים הבינלאומיים. מתקפת הטרור טלטלה אותו ובחושיו המחודדים הוא הבין היטב ובזמן אמת מה קרה, מה המשמעות של מה שקרה ומה נדרש ממנו כנשיא ארה"ב.
הוא הבין שיש כאן מלחמת ציוויליזציות. הוא הבין שזו מתקפה של האיסלאם הקנאי על העולם החופשי, מתוך מגמה של השתלטות על העולם. הוא הבין שזו מתקפה על ארה"ב, שהיא השטן הגדול, סמל העולם החופשי. הוא הבין שאין לארה"ב מנוס מלהחזיר מלחמה שערה של העולם החופשי נגד הקנאות האיסלאמית ושההיסטוריה הטילה עליו את המשימה.
הוא התעלם מהבלי הפוליטיקלי קורקט, מהרלטיביזם הפוסט מודרניסטי וממעשיות האוריינטליזם. הוא הבהיר שיש כאן מלחמה בין טוב לרע, אנחנו הטובים והם הרעים, ושומה על הטוב להילחם ברע ולהביס אותו. הגישה הזאת הביאה אותו לתמיכה מובהקת בישראל ובעיקר במלחמתה בטרור, כולל תמיכה חד-משמעית בישראל במבצע "חומת מגן" שבו ריסקה ישראל את הטרור הפלשתינאי שיצא מהרשות הפלשתינאית בהנהגת ערפאת, והחזירה את חופש הפעולה של ישראל לסיכול הטרור (המחדל של "חומת מגן" הוא שהמבצע לא נערך גם ברצועת עזה, ואת התוצאות כולנו ובעיקר תושבי הנגב המערבי משלמים עד היום). גם כאשר אירופה הצבועה והמתחסדת תקפה את ישראל, בשם "זכויות האדם" כביכול, תמיכתו של בוש בישראל לא נסדקה.
בוש הוביל את ארה"ב והמערב לשתי מערכות – נגד שלטון הטליבאן באפגניסטן, שטיפח ואירח את ארגון אל-קאעידה, הארגון שביצע את מתקפת הטרור, והשליט בכוח מדינת הלכה איסלאמיסטית קנאית ופונדמנטליסטית חשוכה על מדינתו, ונגד שלטון הרשע הרצחני של סדאם חוסיין בעיראק.
המלחמה שהוביל בוש צודקת לחלוטין, אך במבחן התוצאה, כעבור 20 שנה, היא נכשלה. הישגיה הגדולים היו שימת קץ לשלטון סדאם חוסיין בעיראק והמכה הקשה שריסקה את אל-קאעידה ובראש ובראשונה חיסולו של מנהיג הארגון אוסמה בן-לאדן, כבר בזמן נשיאותו של אובמה.
אבל יומרתו המנותקת מן המציאות של בוש (אגב, בהשראת חזונו של נתן שרנסקי) להביא את הדמוקרטיה למזה"ת נחלה כישלון חרוץ. עיראק הפכה לדמוקרטיה, כפי שהרש"פ הפכה לדמוקרטיה (יוסי שריד התנבא שהמדינה הפלשתינאית תהיה הדמוקרטיה השנייה במזה"ת, נבואה שהתגשמה בדומה לכל נבואותיו של שריד).
שלטון סדאם נפל, אך עיראק, שהיא מדינה מלאכותית שקמה על דפי השרטוט של מדינאים בריטיים וצרפתיים לפני מאה שנה, התפוררה, והגורמים החזקים בה הם מיליציות שיעיות המופעלות בידי איראן.
אל-קאעידה אמנם נחלשה מאוד ולא התאוששה עד היום, אך את מקומה תפס ארגון קיצוני אף יותר ממנה (מי יכול היה להאמין שניתן להיות קיצוני יותר) – דאע"ש.
ה"אביב הערבי", שהתיימר להביא לדמוקרטיזציה של העולם הערבי, התגלה כחורף איסלאמיסטי, ואפילו הביא לעלייה לשלטון לזמן קצר של האחים המוסלמים במצרים, החשובה במדינות ערב.
את בוש החליף הנשיא אובמה, צ'מברליין של המאה ה-21, שניהל מדיניות רופסת וכנועה מול הקנאות האיסלאמית, שהשפל שלה היה הסכם מינכן ב', הסכם הגרעין עם איראן. האיחוד האירופי היה שותף למדיניות הצ'מברליינית של אובמה. איראן הלכה והתחזקה, התקדמה במיזם הגרעין שלה, שאמור להיות גולת הכותרת של חלום ההשתלטות של הקנאות השיעית על המזה"ת והעולם. היא שלחה את גרורותיה למדינות ערב שהתפוררו באביב הערבי, ומנסה להיאחז בסוריה, לנוכח גבולה עם ישראל, מתוך כוונה לתקוף את ישראל ללא חשש, ברגע שתשיג את הפצצה הגרעינית.
במלאת עשרים שנה למתקפת הטרור, נסוגה ארה"ב מאפגניסטן עם הזנב בין הרגליים וטליבאן השתלט מחדש על המדינה, כתמונת הניצחון של הקנאות האסלאמית על העולם החופשי.
ישראל היא מובלעת של העולם החופשי בתוך הים האיסלאמי, שרואה בה את האוייב האולטימטיבי, וחותר להשמדתה. ישראל היא זאת שמנהלת את המערכה האפקטיבית ביותר נגד הקנאות האיסלאמית. בוש יצא למלחמה על עיראק, מתוך הנחה שהיא מתקדמת מאוד בפרויקט הגרעין. בדיעבד הוא טעה. מסתבר שעיראק לא התאוששה מהשמדת הכור הגרעיני שלה בידי ישראל ב-1981. ב-2007 ישראל השמידה את הכור הסורי, בתמיכת בוש. ישראל מנהלת בנחישות מב"מ (מערכה בין מלחמות) נגד התבססות איראן בסוריה ובלבנון.
האיום האיסלאמיסטי הגדול ביותר הוא הגרעין האיראני. אין שום סיכוי לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית בדרכים דיפלומטיות או באמצעות לחץ כלכלי. הדרך היחידה לעצור את התוכנית היא פעולה צבאית. אי אפשר לסמוך על ארה"ב שהיא תבצע את הפעולה. לכן, אין מנוס מפעולה צבאית ישראלית, ולא נותר לנו הרבה זמן.
2. צרור הערות 12.9.21
* גאווה – הצלחת הבריחה מכלא גלבוע ושרשרת הכשלים והמחדלים שגרמו לכך, יצרו תחושות בושה והשפלה לישראל וכרסמו בכושר ההרתעה שלה. הלכידה המהירה של ארבעה מן המחבלים, כולל שני הבכירים שבהם, ונקווה שגם לכידת השניים הנותרים קרובה, איזנו במידה מסוימת את הבושה, והביאו לגאווה ביכולות של שב"כ, המשטרה וצה"ל.
חשוב מאוד להפיץ את התמונות של המחבלים המבוהלים, המושפלים וחסרי האונים נכבלים, עיניהם מכוסות בפלנלית, למען יראו זאת הפלשתינאים וכדי לתקוע סיכה בבלון האופוריה שלהם מאז הבריחה. ההגעה אל זביידי וחברו בידי יחידת הגששים במילואים מרעול, היא ביטוי להפקת לקחים. היחידה הוקמה בעקבות חטיפת שלושת הנערים, וכדי לשפר את יכולת הגששות ואיתור נעדרים ובמקרה זה – מבוקשים. היחידה הוכיחה את עצמה.
סימן חיובי נוסף בפרשה הוא שהמחבלים שברחו לא קיבלו סיוע ממשי מערביי ישראל, כפי שאולי ציפו בעקבות מאורעות תשפ"א בעת מבצע "שומר החומות". עם זאת, כמובן שבחקירה יש לברר אם בכל זאת היו להם סייענים, ואם כן, יש להגיע אליהם ולהענישם במלוא החומרה. ראויה לכל שבח המשפחה הערבית שדיווחה על חוליית המחבלים שנמלטה לנצרת והביאה ללכידתה. חשוב מאוד להציב אבטחה למשפחה הזאת.
* כשל בסיסי – בדברים שכתבתי בעקבות האירועים במסוף קרני שבהם נהרג בראל שמואלי, יצאתי נגד האוטומט של עריפת ראשים, בזכות הגיבוי למפקדים ולחיילים ששוגים בשיקול הדעת המבצעי ובזכות תרבות של תחקיר לצורך הפקת לקחים ולא של חקירה משפטית לצורך חיפוש אשמים והדחתם.
גם בפרשת הבריחה מכלא גלבוע הדבר החשוב ביותר הוא להפיק לקחים ולתקן את הליקויים, אבל במקרה הזה לא יהיה מנוס ממסקנות אישיות. אין המדובר כאן בשיקול דעת מוטעה בסערת קרב. מדובר כאן במחדל חמור, שרשרת של מחדלים מבישים, שמעידים על כשל בסיסי ויסודי ארוך טווח במערכת. מדובר כאן ברעידת אדמה של השב"ס בסדר גודל של רצח רבין לאגף האבטחה בשב"כ. במקרה כזה, אי אפשר לסמוך על ממלאי התפקיד שהביאו את המערכת למצב כזה להישאר בתפקידם. כאן מדובר בשרשרת כשלים ושרשרת אשמה, החל מהסוהרת שנרדמה (כן, גם הש"ג אשם, כי הש"ג הוא הרמטכ"ל של העמדה שעליו הוא אחראי), דרך מפקד הכלא ועד נציבת השב"ס.
האם גם השר לביטחון פנים צריך לקחת אחריות ולהתפטר? כאן אין לי עמדה ברורה. מצד אחד, כאשר יש כשל עמוק כל כך במערכת, נכון לדרוש מהדרג המדיני, במקרה הזה שר הבט"פ, לשאת באחריות ולסיים את תפקידו. מצד שני, עומדת לזכותו של בר-לב העובדה, שהוא עדין חדש בתפקיד, רק שלושה חודשים. ואי אפשר בשלושה לתקן מערכת רקובה כל כך. אילו האירוע היה מתרחש למחרת כניסתו לתפקיד, כמובן שאי אפשר היה לצפות ממנו לשאת באחריות. אילו היה שנה בתפקיד, הוא היה חייב להתפטר. ברור שהרקב בשב"ס נעוץ בתקופה שקדמה לכניסתו לתפקיד. אולם יש לבחון את השאלה האם הוא ניצל את שלושת החודשים כדי ללמוד את המערכת, לבחון את כשליה, לעמוד על הרקב שפשה בה?
ברור שבר לב אינו אחראי לכך שבמשך שנתיים לא מונה נציב שב"ס, כחלק מהמסע הממשלתי להרס מדינת החוק ומוסדותיה. ברור שהוא אינו אשם במדיניות של קניית שקט בכל מחיר, שאינה שונה בהתנהלות מול המחבלים הכלואים ובהתנהלות הכוללת – אובדן הריבונות בגליל ובנגב ובערים המעורבות, האין אונות מול הטרור החקלאי, ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות מעזה וכו'. כל אלה הם ירושת הממשלה הקודמת. השאלה שיש לבחון היא מה בר לב עשה בשלושת חודשי כהונתו כדי לטלטל את המערכת.
* הנפש הטרוריסטית – שעה שכוחות הביטחון עסוקים במרדף אחרי 6 מחבלים רוצחים, כותב עופר כסיף: "נפש האדם שואפת לחופש. גם הנפש הפלסטינית. שום חומה ונקמנות מצד הכובש – בקציעות או בשאטה, בגדה, בעזה או בירושלים המזרחית, לא ימנעו מהעם הפלסטיני את המשך מאבקו הצודק לחופש. את סיום הכיבוש ואת שחרורו מהדיכוי הרצחני שמפעילה עליו ישראל."
אף מילה על מעשי הרצח האכזריים שבעטיים אותם מחבלים יושבים בכלא. וכאשר הוא מדבר על אקיבוש בעזה (!) משתמע מכך שהוא יתמוך בהמשך הטרור ורצח היהודים גם אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון ("הגדה") ומזרח ירושלים ("ירושלים המזרחית"), כי גם אז הוא יגדיר את יו"ש וירושלים שטחים קבושים תחת דיכוי רצחני שמפעילה ישראל. כיוון שכפי שהאוטו-אנטישמי הזה אמר לא פעם, אין זכות קיום למדינה יהודית. ולכן, כל עוד מדינה יהודית קיימת – עצם קיומה הוא "קיבוש" ו"דיכוי" ולכן זכותה של הנפש הפלשתינאית שוחרת החופש לרצוח יהודים.
* שליח השטן – מתוך מטרות החינוך הממלכתי, כפי שהן מופיעות בחוק החינוך הממלכתי:
להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל.
ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם.
הנוסח הזה הוא מתוך תיקון לחוק החינוך הממלכתי, שהכנסת אישרה בשנת 2000, כאשר שר החינוך היה יוסי שריד, מנהיג מרצ. איני אוהב את הנוסח. חסרים בו ערכים חשובים, כמו חינוך לציונות ולהכרה בזכותנו על ארץ ישראל. אך גם הנוסח הזה מבטא את המחויבות הלאומית והפטריוטית של מערכת החינוך.
ונשאלת השאלה – איך אדם כמו רם כהן, תומך מוצהר באויבי ישראל ובטרור נגד אזרחי ישראל, מורשה להיות איש חינוך ועוד מנהל בית ספר במדינת ישראל, שאלו מטרות החינוך המוצהרות שלה, החקוקות בחוק החינוך? איך אדם שאחרי בריחת מחבלים רוצחים מן הכלא כותב: "לחשוב על כוחות הנפש, הפחד, ההעזה, הנחישות והיצירתיות של אותם אנשים שחפרו באדמת כלא גלבוע כדי לזכות בחירותם ואי אפשר שלא להרגיש הזדהות. ברור שעתה נצא לציד אדם. מאות חיילים חמושים בתתי מקלעים יצאו לציד אדם. הבורחים הם חלק מהמאבק האלים של העם הפלשתינאי. תגובה לאלימות שלנו כלפיהם. כן אי אפשר להעריך 'טרוריסטים' [המירכאות במקור א.ה.] שפוגעים בחפים מפשע. אך אנו פוגעים בחפים מפשע כל הזמן."
איך אדם כזה יכול לנהל בית ספר במדינת ישראל? ומי ההורים המטומטמים וחסרי המודעות, ששולחים את ילדיהם להתחנך בבית ספר שעוכר ישראל זה הוא המנהל שלו? ומה שכואב יותר מכל, הוא שהאיש מנהל בית ספר על שם נתן אלתרמן. הרי הוא מחנך לכל מה שהיה בזוי, נקלה ומעורר סלידה בעיניי אלתרמן, ונגד כל מה שהיה ציפור הנפש שלו.
בעיניו הנבואיות ניבא אלתרמן כבר ב-1970 את תופעת רם כהן, והזהיר שזו התופעה היחידה שיכולה להביס את ישראל. וכך כתב בשירו האחרון סמוך למותו:
--- אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה
אֵיךְ אוּכָל לוֹ.
אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה
וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.
וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ
וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג
וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ
וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,
רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ
וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.
כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ
חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה
בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ
לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!
דומה שרם כהן, המחנך הדגול, הוא שליחו של השטן, בקומו לבצע המזימה.
* הערצת לוחמי החופש – בערב החג, לאחר בריחת המחבלים מכלא גלבוע, כתבתי את התחזית: "ביום חמישי ב'הארץ' – שורת מאמרי הערצה ללוחמי החירות שיצאו אל החופש."
מתוך "הארץ", יום חמישי 9.9. הכותרת הראשית (!), לפחות במהדורה המקוונת, אינה ידיעה אלא פשקוויל של עמירה הס, שחגגה את הניצחון הפלשתינאי. ותיארה בהרחבה את ביטויי הגאווה והשמחה על הבריחה ובעיקר על ההשפלה של ישראל.
גדעון לוי: "ששת האסירים הפלסטינים הנמלטים הם לוחמי החופש הכי נועזים שאפשר להעלות על הדעת... אי אפשר להטיל ספק בצדקתה [של ה"התנגדות האלימה", שם מכובס לטרור א.ה.]. מותר להם להתנגד באלימות לכיבוש שהוא אלים ואכזרי יותר מכל טרור פלסטיני... תנאי המאסר שלהם הם חרפה, והם לא עומדים בשום מבחן של זכויות אדם ואנושיות..." – לוי מספר על חברותו האישית עם הארכי-טרוריסט הרוצח זביידי, אותו הוא מכנה "קורבן וגיבור", והוא מספר שזביידי "רצה בשלום עם ישראל, אבל בתנאים של צדק וכבוד לעמו."
שלום של צדק וכבוד לעמו פירושו שלום ללא מדינה יהודית במזה"ת. כלומר לא שלום עם ישראל אלא על חורבותיה של ישראל.
חנין מג'אדלה התבכיינה על החיפושים אחר המחבלים בכפרים ערביים, וכותרת המאמר: "להיות ערבי כשהיהודים בפניקה."
אורי משגב מלין על התגובה הציבורית בישראל, שבוחנת את המחדלים ומחפשת את הדרך למנוע מקרים אלה ועסוקה במצוד אחרי המחבלים. בעיניו הבריחה צריכה לעורר תגובה אחרת: "להתעמת בעיניים פקוחות עם נושאי הליבה שעומדים בבסיס האירועים: המצור בעזה, ירושלים, הכיבוש, בעיית האסירים." וכמובן "הגטו בעזה", שעצם השימוש במושג המאוס הזה הוא הכחשת שואה. הוא משווה את בריחת האסירים לבריחת אסירי אצ"ל ולח"י מהכלא הבריטי. אני משווה את הבריחה שלהם לבריחות של צבי גור – רוצח הילד אורון ירדן, האנס הסדרתי בני סלע והרוצח הרצל אביטן.
עם זאת, אני חייב לציין שהופתעתי לטובה ממאמר המערכת. הוא ממש לא היה ברוח השוקניסטית. הוא הצביע על המחדלים החמורים בבריחה וקרא להקים ועדת חקירה חיצונית, לא לטייח את הכשלים ולא להסתפק בסוהרת שנרדמה, אלא לחקור את הדרגים הגבוהים ביותר כולל ראש השב"ס ולהפיק לקחים כדי שהדבר לא יקרה שוב בעתיד. כמובן שהמילה "מחבלים" לא הוזכרה במאמר, אך הם כונו "אסירים ביטחוניים" ולא "אסירים פוליטיים" כפי שהם מכונים בז'רגון השוקניסטי.
* רגע שפל – עמוס הראל, הפרשן הביטחוני המצוין של "הארץ", הוא ציוני, פטריוט וביטחוניסט; רחוק מאוד מהשוקניזם. במאמרו ביום שישי האחרון, הוא תקף את עמיתיו לעיתון, בלי לציין את שמותיהם ושם העיתון שבו הם כותבים, על אהדתם למחבלים שברחו.
"התמיכה של חלק מאנשי השמאל בישראל בצורך בהקמת מדינה פלשתינאית, גולשת לעתים להצדקה עקיפה של פעילות טרור. רגע שפל כזה נרשם ב-2001, במלאת שנה לאינתיפאדה, כששורת ארגוני שמאל, בהם בצלם והאגודה לזכויות האזרח, פירסמו מודעה בעיתונים ובה שמות קורבנות העימות משני הצדדים. זו כללה לא רק אזרחים פלשתינאים שנורו בידי צה"ל, אלא גם את המחבלים המתאבדים במועדון הדולפינריום ובמסעדה הירושלמית 'סבארו', לצד קורבנותיהם. חשבתי על כך השבוע כשכמה כותבים, דוק מצועף בעיניהם, התרפקו על אומץ ליבם של לוחמי החופש, שהשכילו לברוח מכלא גלבוע. אין לזלזל בתושייה וביוזמה של האסירים בדרכם אל החופש, אבל מוטב לא להגזים עם הרומנטיקה. אחד האסירים הורשע ברצח נער תמים בן 18 שכל חטאו היה שעלה לטרמפ במכונית בגדה; חברו היה מעורב בפיצוץ מכונית ממולכדת, שממנו נהרגו אזרחים ישראלים."
* אנטישמיות – אין אנטי ציונות שאינה אנטישמיות. הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי. היא התנועה שהגשימה ומגשימה ותמשיך להגשים את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינה ריבונית במולדתו. מי שמתנגד לציונות מתנגד למימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. מי שסבור שזכות זו מוקנית לכל עם זולת העם היהודי הוא אנטישמי. ואם הוא עצמו יהודי, הוא אנטישמי מן הזן הנחות ביותר – אוטו-אנטישמי.
בהגדרת האנטישמיות של הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה, IHRA –
International Holocaust Remembrance Alliance, מוגדרת אנטישמיות, בין השאר: "הכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, בין היתר באמצעות הטענה שקיומה של מדינת ישראל היא יוזמה גזענית." כל מי שמכחיש את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית הוא אנטישמי על פי הגדרה. המדינות שכבר אימצו את הגדרת הציונות הנ"ל – ארה"ב, בריטניה, גרמניה, צרפת, אלבניה, ארגנטינה, אוסטריה, בלגיה, בולגריה, קנדה, קפריסין, צ'כיה, יוון, גואטמלה, הונגריה, איטליה, ליטא, לוקסמבורג, מולדובה, הולנד, צפון-מקדוניה, סרביה, סלובקיה, סלובניה, דרום קוריאה, ספרד, שבדיה, אורוגוואי וישראל.
האם יהודים שהתנגדו לציונות בראשיתה היו אנטישמים? לא. הם התנגדו כי לא האמינו שהרעיון מעשי, חששו שהוא עלול לסכן את העם היהודי, פחדו שהוא יגרום להאשמת היהודים בנאמנות כפולה וחיפשו פתרונות אחרים לעם היהודי. אולם היום, כאשר הציונות הביאה להקמת מדינת ישראל, וכאשר מדינה יהודית היא עובדה – התנגדות לציונות היא התנגדות לקיומה של מדינה, אך ורק בשל היותה יהודית. ולכן כל התנגדות כזו היא אנטישמית.
* מנסים להלך אימים – אש נורתה לעבר ביתו של ניצב ג'מאל חכרוש, הממונה על האגף לסיכול פשיעה ביישובים הערביים, שמתגורר בכפר כנא. מצד אחד, אפשר לראות במעשה ביטוי לאובדן הפחד ולתעוזה והחוצפה ההולכים וגוברים של גורמי הפשע במגזר הערבי. מצד שני, ניתן לראות בכך ביטוי ללחץ מפני שינוי כיוון ותחילת מלחמה של ממשלת ישראל וגורמי האכיפה נגד הפשיעה במגזר הערבי. כך או כך, ברור שהמעשה נועד להלך אימים על המשטרה בכלל, ועל קציני המשטרה הערביים בפרט. עובדה זו חייבת לדרבן את הממשלה ואת המשטרה להגביר ביתר שאת את הלחץ ולהגדיר את שבירת הפשיעה הערבית כיעד לאומי ראשון במעלה.
* תסמונת מנגלה – המחבל שניסה לרצוח שוטר בירושלים הוא רופא. אין דבר מזוויע יותר מרופאים רוצחים, בין אם קוראים להם ג'ורג' חבש, בשאר אסד, צ'ה גווארה או ברוך גולדשטיין. אני מכנה זאת תסמונת מנגלה.
* פד"ס – איני סובל את ערד ניר. מאז ומתמיד חיוכו מדושן העונג והמתנשא, שביעות הרצון העצמית שלו מכלום, מניתוחיו הרדודים, המוטים, שתמיד "הוכיחו" את מש"ל, הפכו אותו בעיניי לפד"ס (פרצוף דורש סטירה). ומאז תחילת הקורונה – הנגיף הקצין את תכונותיו השליליות של ניר. הוא היה ליורם לס של התקשורת; לא באמירות ישירות ובוטות כשל לס, אבל באופן מתוחכם יותר.
באולפן שישי האחרון, הוא קפץ מעורו עם ה"אקדח המעשן" כביכול שמצא בעבור תאוריות הקונספירציה של סרבני החיסונים. הקלטה של משפט שאמר בכיר ב"פייזר" על כך שהעולם לומד מתוצאות החיסונים בישראל, ומה שקורה בישראל מאז החיסונים קורה לאחר מכן במדינות שהתחסנו אחריה, הוצגה בידיו כ"הוכחה" לתאוריה של "ניסויים בבני אדם" – ומיד הוא פתח במתקפה על כך ש"הסתירו מאיתנו" ו"לא ביקשו מאיתנו רשות לביצוע הניסוי," ולכן זה "לא דמוקרטי..." וכאשר דפנה ליאל מיהרה להפריך את הקשקוש – הוא הגיב בהתנשאות הזחוחה והיהירה הרגילה שלו; של מי שיודע הכול יותר מכולם.
כל התאוריה שלו מופרכת. ברור שהמדינה שהתחסנה ראשונה, היא זו שאפשר לבחון בה את תוצאות החיסון. וכי המדינה הראשונה שהתחסנה תלמד את הלקחים מהמדינה התשיעית שתתחסן? האם ממשלות ישראל הסתירו את העובדה שאנו הראשונים להתחסן? נתניהו התגאה בכך שאנו המדינה הראשונה שהתחסנה ו"כל מנהיגי העולם מתקשרים אליי." נפתלי בנט מתגאה בכך שאנו המדינה הראשונה שהתחסנה בחיסון השלישי, הבוסטר, ובהחלטתו הנועזת לא להמתין לאישור ה-FDA. אז מה החוכמולוג הזה מתהדר ב"סקופ" שהביא, כביכול? בסך הכול הוא הוכיח שהוא מגויס ליצירת אנדרלמוסיה בציבור ולמתן תחמושת לכת מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים. כאילו מחלקות הקורונה אינן מלאות בקורבנות סרבנות החיסונים גם בלעדיו. והרי לעצמו הוא דאג כאשר התחסן פעמיים והבהיר שברגע שיהיה אישור ה-FDA הוא יתחסן גם בפעם השלישית. אבל את הנזק לחברה הוא ממשיך לגרום.
* המובן מאליו – משרד הבריאות הוציא למנהלי בתי החולים הנחייה, תחת הכותרת "אי התניית טיפול רפואי בהצגת תו ירוק," בזו הלשון: "נבקש להבהיר כי אין להתנות מתן טיפול רפואי (ובפרט לא טיפול חיוני או דחוף) בהצגת תו ירוק, קבלת חיסון או ביצוע בדיקת קורונה על ידי המטופל... לגבי מטופל שאינו מסכים להיבדק או למסור מידע על סטטוס החיסון/החלמה שלו, מומלץ לנקוט באמצעי זהירות, כמי שעלול להיות חיובי. באחריות הנהלות המוסדות להנחות את הצוותים המטפלים להתמגן בהתאם ולהגן על עצמם ועל מטופלים אחרים, בדרכים המקובלות". על החתום, ד"ר ורד עזרא, ראש חטיבת הרפואה.
ההנחיה הזו מובנת מאליה. בדיוק כמו שבתאונת דרכים יתנו אותו הטיפול לפצועים בלי לשאול מי אשם בתאונה. בדיוק כפי שיגישו אותו טיפול לטובע שטבע בחוף מוכרז עם מציל ולטובע שטבע בחוף לא מוכרז. גם מחבלים פצועים מקבלים את הטיפול המיטבי. יש לדרוש הצגת תו ירוק, כדי לדעת אם להתמגן על פי הנחה שהנבדק חולה בקורונה. אבל אין להתנות טיפול.
על משרד הבריאות לפעול בכל דרך כדי לשכנע את הציבור לנהוג באחריות ולהתחסן, אך הטיפול צריך להיות ללא משוא פנים. אני בטוח שכך נעשה גם בלי האיגרת הזאת, שכנראה נכתבה בעקבות התסכול של הצוותים הרפואיים שנופלים מהרגליים בשל הטיפול בחולים הקשים הרבים, שאילו התחסנו לא היו מגיעים למצבם ובשל חששם של אנשי הצוותים הרפואיים מפני הידבקות במחלה או הדבקת מטופלים אחרים. התסכול מובן מאליו, אך המחויבות לשבועת היפוקרטס היא מוחלטת.
חבל שיש מי שמנצלים לרעה את העובדה שבכל מקרה יקבלו טיפול, ומרשים לעצמם לא רק לא להתחסן, אלא גם לא להיבדק. אולם נשאלת השאלה, למה מי שמרשים לעצמם גם לא להתחסן וגם לא להיבדק הולכים בכלל לטיפול במערכת שמבצעת "ניסויים בבני אדם" בלה בלה בלה ולא הולכים לטיפול אצל עוכרי המדע, המכשפות ורופאי האליל ששטפו את מוחם בפייק ניוז ובקונספירציות המטורללות על החיסונים.
* תמר זנדברג הפשיסטית – הידעת? תמר זנדברג היא פשיסטית. ולא רק היא אלא גם מרב מיכאלי. וכל זאת למה? בשל כתבה משותפת עם תשע השרות בממשלה. מסתבר שכל השרות, מתמר זנדברג עד איילת שקד – מאמינות שיש קורונה והן אפילו בעד חיסונים. הוא שאמרנו – פשיסטיות, לא? כן, תפוצת נאטו ברשתות של כת המכחישים לרשומה נגד השרות הפשיסטיות.
"השרות של ישראל מתאחדות. אין יותר ימין ושמאל. כולנו תומכות בפשיזם ושלילת זכויות... איזו תמונה מרגיזה של צביעות ושקר, תמונה כל כך מכוערת, שאפילו בימים מכוערים כימינו, לא רואים כל יום. עצוב לי שכולן החליטו להתאחד סביב ערכים פשיסטיים של סגרגציה ושלילת זכויות. דוגמניות הפשיזם החדשות הן מכל צדי המפה הפוליטית ומדגימות את השקר במלוא כיעורו. אף לא אחת מהן יצאה להגן על זכויות הילדים שלנו שהוגדרו מפיצי מחלות ועברו חופש גדול בו אסור היה להם ללכת לבריכה או לבקר במשחקיה. שלא נדבר בכלל על חוקי ה'טלאי הירוק' הפשיסטיים. צבועות, מגעילות ושקרניות."
ובינתיים נפטרה יולדת בת שלושים, סרבנית חיסונים. עוד קורבן שווא של תעמולת הכת.
* משוחרר מהבייס – הפרשנים מדברים על כך שבנט איבד את הבייס שלו ואין לו בייס חדש וזו חולשתו. ואולי להיפך? אולי דווקא כיוון שאין לו בייס (אם זה נכון) הוא יהיה משוחרר מהמחויבות לבייס, משוחרר מֵעריצוּת הבייס, ופשוט יעשה את הנכון והטוב למדינת ישראל.
* הסדר הנכון – תקווה חדשה הגישה הצעת חוק להגבלת כהונה של ראשי רשויות מקומיות. אני בעד, אבל קודם כל צריך להגביל את הקדנציות של ראש הממשלה ורק אח"כ לעשות כן גם בשלטון המקומי.
* איפה הייתי ב-11 בספטמבר – לאחר מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 201 היתה נפוצה האמירה, שכמו ברצח קנדי, כל אחד יזכור בדיוק איפה היה כאשר שמע על מתקפת הטרור. ואכן, אני זוכר. זוכר בדיוק. באותו יום יצאתי מוקדם מן העבודה, כדי לקחת את הילדים מהגן, משימה שבדרך כלל היתה של אשתי. נכנסתי לרכב, הרדיו היה על רשת ב', והאזנתי לתוכנית שאהבתי "שעה בינלאומית". מיד אחרי שיצאתי מקצרין, נקטעה הכתבה המשודרת, אפילו בלי איזו אמירה בנוסח "אנחנו נאלצים לקטוע את הכתבה בשל אירוע דרמטי," אלא פשוט המגיש נכנס לתוך הכתבה ודיווח שהוא רואה במסכי הטלוויזיה מטוס נכנס לתוך המגדלים התאומים בניו-יורק. הפרשנות שניתנה לאירוע הייתה שזו כנראה תאונה, אך אני זוכר שמיד היה לי ברור שזה פיגוע טרור של אל-קאעידה. לקחתי את הילדים, נכנסתי הביתה והסתערתי על הטלוויזיה, ובדיוק היה הדיווח על המטוס השני שנכנס למגדלים, וכעת היה ברור לחלוטין במה המדובר. באותו יום היה לי מבחן מסכם של קורס לנהיגה מונעת. לא הייתי מסוגל להתנתק מן הטלוויזיה ולא נסעתי למבחן. למחרת בבוקר נסעתי לבית התנועה הקיבוצית בת"א, לראיין נקלטים לאורטל. בהגיעי נתקלתי בבכיר בתנועה, איני זוכר מי, שאמר לי: "ניצחתם. אחרי מה שקרה אתמול, אף אחד כבר לא יעלה על דעתו נסיגה מהגולן."
* הקיבוצניקים הקרביים – רווית הכט כתבה ב"הארץ" על חילופי האליטות בצה"ל. היא ציינה בצדק את המקום ההולך וגדל של הציונות הדתית ומזרחים מהפריפריה ביחידות החי"ר ובקצונה – תופעה ברוכה וחשובה. והיא כותבת ש"הקיבוצניקים ותושבי השכונות המבוססות של גוש דן, חיפה והשרון הלכו ונסוגו מסיירת צנחנים, קל וחומר מחטיבות כמו גבעתי... וגולני... כך קרה גם בשריון ובתותחנים... אליטות השמאל ... התפנקו ומשכו את ידיהן מהנטל כדי לינוק משאבים בתנאים נוחים יותר" (בהמשך היא הדגישה את הנהירה שלהם ל-8200).
לגבי השכונות המבוססות בערים ייתכן שהיא צודקת. אבל לגבי הקיבוצניקים – אין שחר לדבריה. כמעט 100% מבני הקיבוצים בעלי הפרופיל המתאים מתגייסים ליחידות קרביות; הן ליחידות המיוחדות ולקורס טיס והן ליחידות החי"ר והשריון. רבים מהם מתנדבים לפני כן לשנת שירות. מה שנכון הוא שיש ירידה משמעותית בהליכה לקצונה בקרב בני הקיבוצים. זו תופעה שמדאיגה את התנועה וצריך לבחון ממה היא נובעת ואיך מתמודדים אתה כדי לשנות את המגמה.
* יום הכיפורים הישראלי – בטור שלה ב"ידיעות אחרונות" העלתה חן ארצי סרור על נס את המסורתיות היהודית-ישראלית, כפי שהיא באה לידי ביטוי ביום הכיפורים. היא הציגה זאת בשלושה ביטויים. האחד הוא הרוכבים על האופניים ברחובות השוממים מרכב ממונע. היא מזכירה, בצדק, שאין איסור בחוק על נסיעה ברכב ממונע, ומבחינה הלכתית האיסור הזה אינו שונה מאשר בכל שבת, ואף על פי כן, הישראלים, עוד מימי המנדט, יצרו נורמה לפיה אין נוסעים ביום הכיפורים. רכיבה על אופניים ביום הכיפורים סותרת את ההלכה, אך היא הביטוי לשביתת הרכב הממונע, היא הפכה למסורת יום כיפורים בפני עצמה, וארצי סרור מציגה זאת כמנהג יפה המבטא את מסורת היהדות הישראלית.
הביטוי השני הוא ההצטופפות של המוני ישראלים, רבים מהם חילונים לחלוטין, בבתי הכנסת ומחוצה להם, לשמוע קול שופר בתפילת נעילה, בצאת יום הכיפורים. היא מציינת שבעוד בראש השנה חלה מצווה לשמוע קול שופר, אין חובה כזאת ביום הכיפורים ובכל זאת, דווקא ביום הכיפורים המונים נוהרים לשמוע קול שופר.
הביטוי השלישי הוא שהלחן שבו מושר "ונתנה תוקף" ברוב מוחלט של בתי הכנסת הדתיים לאומיים ואף החרדיים (לגבי החרדיים – זה חדש לי) הוא של יאיר רוזנבלום, המוסיקאי החילוני, שנכתב עבור טקס יום הזיכרון בקיבוץ החילוני בית השיטה, שאיבד 11 מבניו במלחמת יום הכיפורים.
המאמר יפה והתובנות בו מעניינות. ויש לי מיספר תיקונים באשר לפרטים בתוכו. כותבת ארצי סרור על "ונתנה תוקף": יש המייחסים את הפיוט לרבי אמנון ממגנצא, דמות מהמאה ה-11, שעל פי האגדה סירב להמיר את דתו ועבר עינויים איומים עד שמת. ככל הנראה מקורו של הפיוט קדום יותר, ויש מי שמייחסים אותו אפילו לימיו של ינאי המלך."
סיפור כתיבתו של הפיוט בידי רבי אמנון ממגנצא, טרם נפח את נשמתו, הוא אגדה שהופרכה לחלוטין. יש ספק האם אמנון ממגנצא הוא דמות אמיתית או אגדית. כך או כך, מדובר בדמות שאם היתה, היא היתה במאה ה-11.
אולם נוסח הפיוט נמצא בגניזה הקהירית, והוא מתוארך לכל המאוחר במאה העשירית, קרוב לוודאי שכמה מאות שנים קודם לכן. החוקרים מעריכים שזהו פיוט ארצישראלי מתקופת התלמוד. אחת הסברות היא שמחבר הפיוט הוא ייני, פייטן ארצישראלי מן המאה החמישית או השישית. יש הסבורים שהוא אפילו קדום יותר. כנראה שהשיוך לייני, בלבל את ארצי סרור שייחסה אותו לימי ינאי, אך המלך אלכסנדר ינאי חי במאות השנייה והראשונה לפני הספירה, מאות שנים לפני כתיבת הפיוט.
הערה נוספת – ארצי סרור מספרת על התגבשות המסורת של אי נסיעה ביום הכיפורים, שהחלה עוד בימי המנדט, אך לטענתה רק באמצע שנות השמונים האופניים ניצחו את המכונית. "בשנות ה-70 הייתה איזו תחרות סמויה בין כלי הרכב להולכי הרגל ורוכבי האופניים בנוגע לכבישים ביום כיפור."
אני מבוגר ב-25 שנה מארצי סרור, וגדלתי בשנות ה-60 וה-70 ברמת גן. אני יכול להעיד שבאותן שנים אף רכב לא נסע בכבישים. אני זוכר שמדי פעם דווח אחרי החג על חרדים שיידו אבנים באמבולנס שהסיע יולדת ביום הכיפורים. גם אז, הכבישים מלאו באופניים, קורקינטים וסקטים, מאוחר יותר גם סקייטבורדים. במלחמת יום הכיפורים המכוניות מלאו במכוניות של מגויסים למילואים, אך שנה לאחר מכן חזרה שגרת אי הנהיגה ביום הקדוש.
* עט בכל עת – מגיל צעיר מאוד הייתי ילד דעתן והתעניינתי מאוד באקטואליה ופוליטיקה. התחלתי לקרוא עיתונים בכיתה ג'. אני זוכר בדיוק מתי – בחטיפת מטוס סבנה. הייתי מרותק לרדיו ולטלוויזיה, ולמחרת – קראתי את העיתון. אך לא רק את הכתבות על סבנה, אלא גם נושאים אחרים ומאז אני קורא עיתונים אדוק.
העיתון של ילדותי היה "מעריב", שבאותם ימים היה העיתון הנפוץ במדינה, כפי שהכריז עליו בגאווה הלוגו שלו (שהמשיך לעטר את העמוד הראשון עוד שנים אחרי ש"ידיעות אחרונות" עקף אותו). זה היה העיתון שהוריי קראו ואני התרגלתי לקרוא בו. מלבד החדשות, מהר מאוד התחלתי לקרוא גם את מאמרי הדעות וכתבות עומק במוספי השבת. במיוחד נהניתי לקרוא את הכתבות של יוסף חריף, הכתב והפרשן המדיני של "מעריב", במוסף השבת. "מעריב" לא היה אז טבלואיד, וגודל הדף היה משהו באמצע בין גודל של טבלואיד (הגודל של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום") לבין גודל הדף של "הארץ". הכתבה השבועית של יוסף חריף, מעוטרת בקריקטורה של זאב, השתרעה על עמוד שלם של "מעריב", והיו בה סקופים רבים, מדיניים ופוליטיים, המון מידע מאחורי הקלעים וניתוח מעניין.
יוסף חריף נפטר ב-2013. שנים אחדות לאחר מכן, הוציאה משפחתו את הספר "עט בכל עת; יוסף חריף – עיתונאי בלב ההתרחשות." השער הראשון הוא דברים על חריף ורוב הספר הוא לקט רשימות של חריף לאורך השנים. חלקן – מאמרים פובליציסטיים וחלקן – הכתבות הגדולות של מוספי השבת. קראתי את הספר בעניין רב, והרגשתי כאילו אני קורא את העיתון הטרי שיצא זה עתה ממכבש הדפוס. היו אף כתבות אחדות שזכרתי מאז. ממליץ על הספר למתעניינים בהיסטוריה של מדינת ישראל ולאוהבי העיתונות.
* ביד הלשון: שאטה / בית השיטה – כלא גלבוע, ממנו ברחו ששת המחבלים, הוא הרחבה של כלא שאטה, שנקרא תחילה שאטה ב' ולאחר מכן הפך לכלא נפרד וקיבל את השם גלבוע.
כלא שאטה היה מצודת טגארט בריטית, שהוסבה לכלא ב-1952. הוא נקרא כך על שם תחנת שאטה של רכבת העמק, שהיתה במתחם הכלא. תחנת שאטה נקראת כך על שם כפר ערבי קטן בשם שאטה, על אדמות סורסוק, משפחה יוונית-אורתודוקסית עשירה מביירות, בעלת קרקעות רבות בארץ ישראל ובהן אדמות רבות בעמק יזרעאל. מראשית המאה ה-20 קק"ל ניהלה עם המשפחה מו"מ על הקרקעות שברשותה, ובמהלך שנות העשרים והשלושים גאלה את הקרקעות בעמק ועליהן הוקמו היישובים גבע, כפר יחזקאל, עין חרוד, תל יוסף, חפציבה, בית אלפא ובית השיטה. האזור בו היה כפר שאטה נרכש ב-1933 ובסמוך לו עלה לקרקע קיבוץ בית השיטה. שֵׁם הקיבוץ משמר את השם שאטה, אך בעיקר את שם היישוב המקראי בית השיטה, שייתכן ששאטה שימר את שמו. בית השיטה מופיע בספר שופטים פרק ז, בסיפור מלחמת גדעון במדיינים, בעמק חרוד: "וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת וַיָּשֶׂם יְהוָה אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל-הַמַּחֲנֶה, וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה עַד-בֵּית הַשִּׁטָּה צְרֵרָתָה עַד שְׂפַת-אָבֵל מְחוֹלָה עַל-טַבָּת."
בית השיטה הוא הקיבוץ הראשון שהוקם בידי בני הארץ, אנשי קבוצת החוגים, ב-1928 בחדרה. לימים הצטרפו אליהם חברי לגיון הצופים, שפרשו מתנועת הצופים. הם התאחדו תחת השם קבוצת החוגים, והאיחוד ביניהם הוליד את תנועת המחנות העולים. מחדרה עברה הקבוצה ב-1931 למחנה עבודה בכפר יחזקאל ומשם למעיין חרוד, שם שהו עד העלייה לקרקע באדמות שאטה ב-1935. קיבוץ בית השיטה השתייך לתנועת הקיבוץ המאוחד. הקיבוץ הצטיין בנטילת משימות לאומיות חלוציות על כתפיו לאורך השנים. בית השיטה הוא הקיבוץ שהקים את קיבוצי, קיבוץ אורטל בגולן, והיה הקיבוץ המאמץ שלו בשנותיו הראשונות. את המשימה של הקמת אורטל לקח על עצמו הקיבוץ ב-1976, פחות משלוש שנים אחרי ששכל 11 מבניו במלחמת יום הכיפורים. משימה נוספת שלקח הקיבוץ על עצמו בסוף שנות השבעים הייתה שיקום אסירים מכלא שאטה באמצעות עבודה בקיבוץ. הגרעינים הראשונים של אורטל עברו את תקופת ההכשרה (השל"ת) בבית השיטה.
השבוע לפני ארבעים שנה, ב-1 בספטמבר 1981, הגעתי עם הגרעין שלי, הגרעין החמישי של אורטל – "שיטל" לחצי שנה בבית השיטה, שבה עבדתי במטעים, מילאתי תפקידים מרכזיים בגרעין והתחלתי את חיי הקיבוציים.
אורי הייטנר
מנחם רהט
תתפלאו אבל יש קשר בין מצוות התשובה
למצוות השִיבה
חידוש מדהים נתחדש בבית מדרשו של רבי יהודה אלקלעי, לפני היות הציונות: "התשובה הכללית היא שנשוב אל הארץ אשר יצאנו משם, כי היא בית חיינו"
"ותשובה ותפילה וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה"
כל מי שהתפלל מתוך מחזור התפילות לראש השנה ומן הסתם יתפלל בציבור מתוך המחזור ליום הכיפורים הבעל"ט, ימצא לאחר הפיוט המרגש והטעון 'ונתנה תוקף' את הקביעה של הפייטן האלמוני: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה."
מהי תפילה, אנחנו יודעים פחות או יותר. מהי צדקה, בוודאי יודעים. אבל מהי בעצם תשובה? מה משמעותה ומה מהותה? כיצד מיישמים אותה בפועל?
לכאורה, הכול ברור. התורה עצמה פותחת וחותמת את ספר דברים ברעיון ישראלי מקורי זה: "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה... וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלהֶֹיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלו" (דברים ד', ל'); "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלהֶֹיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלו, כְּכלֹ אֲשֶׁר אָנכִֹי מְצַוְּךָ" (דברים ל' ב').
הרמב"ם פיתח את הרעיון התשובה והקדיש למצוות התשובה פרק נכבד בספר המדע שביד החזקה. וכבר בפתיחת הפרק הוא מבהיר שכל העוונות ניתנות לכפרה (פרט לעבירת חילול ה'): "כל המצוות שבתורה, בין עשֵה בין לא תעשֶה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו," וכו'. בהמשך אומר הרמב"ם שמצוות התשובה מושתתת על ארבעה רכיבים: עזיבת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד שלא לחטוא עוד באותו חטא.
זו התפיסה (הנכונה כמובן) ששלטה בכיפה מאז מתן תורה לפני 3,333 שנה ובמרוצת 3,177 שנה שחלפו מאז: תשובה היא שיבה אל ה' ומצוותיו, ואין בילתה. עד שבשנת תרכ"ד (1865), כלומר לפני 156, נפל דבר באשר לעצם הגדרת המונח תשובה. המונח עצמו לא הופקע ממעמדו הקודם, אבל נוספה לו הגדרה נוספת.
באותה שנה, 75 שנה בדיוק לפני חורבן הגולה בדם ואש ותמרות עשן הכבשנים, 32 שנה לפני הולדת הציונות בקונגרס באזל, קם רבי יהודה אלקלעי, רב קהילת זמלין בסראייבו, תלמידם של רבי אליעזר פאפו בעל ה'פלא יועץ' והמקובל יהודה ביבאס (שהיה מורהו של סבו של הרצל), אשר קבע לראשונה, כנראה על בסיס הגותו של המקובל יהודה ביבאס, שישנם שני סוגי תשובה: תשובה של הפרט, ותשובה של האומה – ומדובר בשני ערכים שונים.
בספרו 'פתח כחודה של מחט', מטיל אלקלעי את רעיון התשובה הלאומית. בספר זה, שכותרת המשנה שלו היא "הפותח יד בתשובה אל ארץ טובה ורחבה", מגדיר חלוץ הציונות המדינית, החכם מסראייבו שהקדים את הרצל, מהי תשובה לאומית: "שישובו כל ישראל על ה' אלוהינו לארץ נחלת אבותינו, כי הדר בחוצה לארץ כמי שאין לו אלוה" (ע' 323-4). לאמור, תשובה במישור הלאומי היא שיבה הביתה.
מניין הביא אלקלעי את הרעיון המהפכני הזה? הנה הסברו בשפתו שלו: "שהרי תיבת 'תשובה' – הוראתו הראשונה [הראשונית, הבסיסית] היא, שישוב האדם אל המקום אשר יצא משם, כמו 'וּתְשֻׁבָתו הָרָמָתָה'... והתשובה הכללית היא שנשוב אל הארץ אשר יצאנו משם, כי היא בית חיינו" (ע' 326). ברור כשמש. תשובה לאומית, לשיטתו, היא שיבה הביתה.
מאז שהבזיק במוחו הפירוש המהפכני למונח תשובה ('וּתְשֻׁבָתו הָרָמָתָה'), לא חדל אלקלעי מלעודד את העם לשיבה ארצה. בספר אחר שלו, 'מעודד ענווים', כתב: "אמרו רז"ל: 'כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה,' רצה לומר: תשובה כללית, דהיינו תשובה לארץ... ואם אין ישראל עושין תשובה לארץ, אין נגאלין, כי הגאולה היא בארץ... וכשישובו לארץ ישראל, הקב"ה יחזיר שכינתו לציון... ואפילו בדור שכולו חייב יעשה ה' עימנו למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותינו." (שם, סעיף י"ח).
רבי יהודה אלקלעי הקדים ללא ספק את זמנו. הוא היה הציוני הראשון, שהניח את היסודות הרעיוניים לפעילותה של הציונות המדינית. זו נוסדה רק שנות דור אחריו, אך ביססה פעילותה על הרעיון של השגת 'רישיון האומות' לשיבה הביתה. כשראשי האומה יחלו לפעול מדינית, ויסדקו סדק זעיר במסך הברזל שבין ישראל לארצו, יהפוך הקב"ה את הסדק לפתחו של אולם: "כששרי ישראל יפתחו פתח כחודה של מחט ויבקשו חנינה מאת מלכי ארץ, בקשה כללית בעד כל ישראל, הקב"ה יפתח כפתחו של אולם ויטה לבם לעשות בקשתם." (בספרו 'גורל ל-ה'', וינה 1856, סעיף ט').
בספרו 'מעודד ענווים', הרחיב רעיון מקורי זה: "לפי רוח הזמן הזה, שמלכי אירופא הם מלכי חסד ורחמים יותר ממלכי הקדם, מהם נשיג את הרשיון תחילה... יתקבצו באגודה אחת ובדעה אחת הנפוצים במלכויות החופשית, דהיינו מלכות בריטאניא, צרפת, עסטרייך [אוסטריה], הנקראים מלכי המערב, ומהם יצמח קרן ישועה." (סעיף י"ד).
וגם הסולטן העות'מני מגוייס על ידו למשימה. בספרו 'רגלי מבשר' (בילוגראדו, 1865), שיצא לאור "לכבוד הקמת החברה הקדושה כל ישראל חברים", תלה בו אלקלעי תקוות גדולות: "המלך הישר והטוב... שולטן עבד אל עזיז יר"ה, מלך אוהב צדקה ומשפט, וחפץ חסד הוא."
היה זה רעיון מהפכני. בניגוד לעמדת היהודים עד אז, שיש לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין מתוך אפאטיה לגאולה שתרד משמיים. לתפיסת אלקלעי, הקב"ה עצמו משתמש בבני אדם למלא רצונו: "כי לה' לבדו התשועה, והוא יסובבנה ע"י בני אדם, כמו שסבב תשועת גלות בבל ע"י כורש, וכן לעתיד יסבב גאולת ישראל ע"י מלכי הגויים, שיֵעור כוחם לשלחם... ולכן תצווה תורה שיעשה אדם כל יכולתו בדרך הטבע, ומה שיחסר הטבע, ישלים... שישראל יתחילו, וההתחלה היא לבקש מאת מלכי הארץ בקשה כללית בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו, והוא יתברך ישלים ויטה לבם לעשות את בקשתם." (שם, סעיף ט"ז).
למרבה הצער התעלמו עם ישראל ומנהיגיו מקריאתו של אלקלעי, שהזהיר שבלא שיבה לארץ ישראל, יעשה זאת הקב"ה עצמו בחמת זעם: "הגאולה הזו לא יבוא הגואל לקבצנו... אם לא יעשו תשובה לא"י, הקב"ה מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות ורעות, ומחזירן בעל כורחם שלא בטובתם... וביד חזקה יגרשם בעירום ובחוסר כל, כמו שאירע לאבותינו מגורשי ספרד... אם לא יבואו להסתופף בביתי, אני אקבצם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל."
מה יכול להיות יותר מפורש מכך?
אבל עם ישראל התעלם. הציונות נוסדה 32 שנה מאוחר יותר בבאזל (1897), וגם היא למרבה הצער לא נחלה הצלחות מזהירות בראשית דרכה. לדאבון הלב התממשה נבואתו הקודרת של הרב אלקלעי. עם ישראל לקה באף ובחימה ובקצף גדול ונורא. ואשרינו שזכינו אנו לראות בנחמת ציון וירושלים, בשוב ה' ציון ובמימוש מצוות התשובה-השיבה ארצה, לנגד עינינו ממש.
מנחם רהט
חידוש מדהים נתחדש בבית מדרשו של רבי יהודה אלקלעי, לפני היות הציונות: "התשובה הכללית היא שנשוב אל הארץ אשר יצאנו משם, כי היא בית חיינו"
"ותשובה ותפילה וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה"
כל מי שהתפלל מתוך מחזור התפילות לראש השנה ומן הסתם יתפלל בציבור מתוך המחזור ליום הכיפורים הבעל"ט, ימצא לאחר הפיוט המרגש והטעון 'ונתנה תוקף' את הקביעה של הפייטן האלמוני: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה."
מהי תפילה, אנחנו יודעים פחות או יותר. מהי צדקה, בוודאי יודעים. אבל מהי בעצם תשובה? מה משמעותה ומה מהותה? כיצד מיישמים אותה בפועל?
לכאורה, הכול ברור. התורה עצמה פותחת וחותמת את ספר דברים ברעיון ישראלי מקורי זה: "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה... וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלהֶֹיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלו" (דברים ד', ל'); "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלהֶֹיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלו, כְּכלֹ אֲשֶׁר אָנכִֹי מְצַוְּךָ" (דברים ל' ב').
הרמב"ם פיתח את הרעיון התשובה והקדיש למצוות התשובה פרק נכבד בספר המדע שביד החזקה. וכבר בפתיחת הפרק הוא מבהיר שכל העוונות ניתנות לכפרה (פרט לעבירת חילול ה'): "כל המצוות שבתורה, בין עשֵה בין לא תעשֶה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו," וכו'. בהמשך אומר הרמב"ם שמצוות התשובה מושתתת על ארבעה רכיבים: עזיבת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד שלא לחטוא עוד באותו חטא.
זו התפיסה (הנכונה כמובן) ששלטה בכיפה מאז מתן תורה לפני 3,333 שנה ובמרוצת 3,177 שנה שחלפו מאז: תשובה היא שיבה אל ה' ומצוותיו, ואין בילתה. עד שבשנת תרכ"ד (1865), כלומר לפני 156, נפל דבר באשר לעצם הגדרת המונח תשובה. המונח עצמו לא הופקע ממעמדו הקודם, אבל נוספה לו הגדרה נוספת.
באותה שנה, 75 שנה בדיוק לפני חורבן הגולה בדם ואש ותמרות עשן הכבשנים, 32 שנה לפני הולדת הציונות בקונגרס באזל, קם רבי יהודה אלקלעי, רב קהילת זמלין בסראייבו, תלמידם של רבי אליעזר פאפו בעל ה'פלא יועץ' והמקובל יהודה ביבאס (שהיה מורהו של סבו של הרצל), אשר קבע לראשונה, כנראה על בסיס הגותו של המקובל יהודה ביבאס, שישנם שני סוגי תשובה: תשובה של הפרט, ותשובה של האומה – ומדובר בשני ערכים שונים.
בספרו 'פתח כחודה של מחט', מטיל אלקלעי את רעיון התשובה הלאומית. בספר זה, שכותרת המשנה שלו היא "הפותח יד בתשובה אל ארץ טובה ורחבה", מגדיר חלוץ הציונות המדינית, החכם מסראייבו שהקדים את הרצל, מהי תשובה לאומית: "שישובו כל ישראל על ה' אלוהינו לארץ נחלת אבותינו, כי הדר בחוצה לארץ כמי שאין לו אלוה" (ע' 323-4). לאמור, תשובה במישור הלאומי היא שיבה הביתה.
מניין הביא אלקלעי את הרעיון המהפכני הזה? הנה הסברו בשפתו שלו: "שהרי תיבת 'תשובה' – הוראתו הראשונה [הראשונית, הבסיסית] היא, שישוב האדם אל המקום אשר יצא משם, כמו 'וּתְשֻׁבָתו הָרָמָתָה'... והתשובה הכללית היא שנשוב אל הארץ אשר יצאנו משם, כי היא בית חיינו" (ע' 326). ברור כשמש. תשובה לאומית, לשיטתו, היא שיבה הביתה.
מאז שהבזיק במוחו הפירוש המהפכני למונח תשובה ('וּתְשֻׁבָתו הָרָמָתָה'), לא חדל אלקלעי מלעודד את העם לשיבה ארצה. בספר אחר שלו, 'מעודד ענווים', כתב: "אמרו רז"ל: 'כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה,' רצה לומר: תשובה כללית, דהיינו תשובה לארץ... ואם אין ישראל עושין תשובה לארץ, אין נגאלין, כי הגאולה היא בארץ... וכשישובו לארץ ישראל, הקב"ה יחזיר שכינתו לציון... ואפילו בדור שכולו חייב יעשה ה' עימנו למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותינו." (שם, סעיף י"ח).
רבי יהודה אלקלעי הקדים ללא ספק את זמנו. הוא היה הציוני הראשון, שהניח את היסודות הרעיוניים לפעילותה של הציונות המדינית. זו נוסדה רק שנות דור אחריו, אך ביססה פעילותה על הרעיון של השגת 'רישיון האומות' לשיבה הביתה. כשראשי האומה יחלו לפעול מדינית, ויסדקו סדק זעיר במסך הברזל שבין ישראל לארצו, יהפוך הקב"ה את הסדק לפתחו של אולם: "כששרי ישראל יפתחו פתח כחודה של מחט ויבקשו חנינה מאת מלכי ארץ, בקשה כללית בעד כל ישראל, הקב"ה יפתח כפתחו של אולם ויטה לבם לעשות בקשתם." (בספרו 'גורל ל-ה'', וינה 1856, סעיף ט').
בספרו 'מעודד ענווים', הרחיב רעיון מקורי זה: "לפי רוח הזמן הזה, שמלכי אירופא הם מלכי חסד ורחמים יותר ממלכי הקדם, מהם נשיג את הרשיון תחילה... יתקבצו באגודה אחת ובדעה אחת הנפוצים במלכויות החופשית, דהיינו מלכות בריטאניא, צרפת, עסטרייך [אוסטריה], הנקראים מלכי המערב, ומהם יצמח קרן ישועה." (סעיף י"ד).
וגם הסולטן העות'מני מגוייס על ידו למשימה. בספרו 'רגלי מבשר' (בילוגראדו, 1865), שיצא לאור "לכבוד הקמת החברה הקדושה כל ישראל חברים", תלה בו אלקלעי תקוות גדולות: "המלך הישר והטוב... שולטן עבד אל עזיז יר"ה, מלך אוהב צדקה ומשפט, וחפץ חסד הוא."
היה זה רעיון מהפכני. בניגוד לעמדת היהודים עד אז, שיש לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין מתוך אפאטיה לגאולה שתרד משמיים. לתפיסת אלקלעי, הקב"ה עצמו משתמש בבני אדם למלא רצונו: "כי לה' לבדו התשועה, והוא יסובבנה ע"י בני אדם, כמו שסבב תשועת גלות בבל ע"י כורש, וכן לעתיד יסבב גאולת ישראל ע"י מלכי הגויים, שיֵעור כוחם לשלחם... ולכן תצווה תורה שיעשה אדם כל יכולתו בדרך הטבע, ומה שיחסר הטבע, ישלים... שישראל יתחילו, וההתחלה היא לבקש מאת מלכי הארץ בקשה כללית בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו, והוא יתברך ישלים ויטה לבם לעשות את בקשתם." (שם, סעיף ט"ז).
למרבה הצער התעלמו עם ישראל ומנהיגיו מקריאתו של אלקלעי, שהזהיר שבלא שיבה לארץ ישראל, יעשה זאת הקב"ה עצמו בחמת זעם: "הגאולה הזו לא יבוא הגואל לקבצנו... אם לא יעשו תשובה לא"י, הקב"ה מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות ורעות, ומחזירן בעל כורחם שלא בטובתם... וביד חזקה יגרשם בעירום ובחוסר כל, כמו שאירע לאבותינו מגורשי ספרד... אם לא יבואו להסתופף בביתי, אני אקבצם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל."
מה יכול להיות יותר מפורש מכך?
אבל עם ישראל התעלם. הציונות נוסדה 32 שנה מאוחר יותר בבאזל (1897), וגם היא למרבה הצער לא נחלה הצלחות מזהירות בראשית דרכה. לדאבון הלב התממשה נבואתו הקודרת של הרב אלקלעי. עם ישראל לקה באף ובחימה ובקצף גדול ונורא. ואשרינו שזכינו אנו לראות בנחמת ציון וירושלים, בשוב ה' ציון ובמימוש מצוות התשובה-השיבה ארצה, לנגד עינינו ממש.
מנחם רהט
הספרייה המרכזית
בית יד לבנים
רח' המחתרת פינת ההגנה
רמת השרון
המיתולוגיה היוונית (חלק א')
הרצאה ראשונה בסדרה לשנת תשפ"ב
המרצה – ד"ר משה גרנות
סקירה קצרה של שמות האלים ותחומי שלטונם.
הסיפורים הקצרים: פרומתאוס, פנדורה, אורפאוס, מידאס, פיגמליון וגלתאה, נרקיס ואכו, סיסיפוס, ניובה, דנאה ופרסאוס, טנטלוס, אטלנטה, הרקולס, עלילות תזאוס ואדיפוס
יחולק דף עזר
מועד ההרצאה:
הערב, יום ב', 13.9.2021 בשעה 17.30 באולם המחתרת
בבית יד לבנים
הכניסה חופשית בהצגת תו ירוק
משה גרנות
1. החיוניות שבהקניית נימוסים לצעירים
ליד התרומה האדירה שתרמו בני העליות הראשונות לתקומת עם ישראל בארצו הם גרמו, מתוך כוונות טובות, גם לתקלה לא פשוטה בכך ששללו, יחד עם מאפייני הגולה האחרים, גם את הכורח להקפיד על נימוסים. הם התכוונו לעצב כאן "צבר" ישר דרך, ישיר, רחוק מצביעות, רחוק מפלפולים, מי שפיו וליבו שווים. הנימוסים נראו להם כשריד של עולם האתמול, עולם שכל כך התנגדו לו, ורצו לשרשו מנשמותיהם. הנימוסים הרי מבקשים להסתיר את האמת שבלב באמצעות קווי התנהגות נרכשים. הדרך העדיפה בעיניהם היתה לומר לזולת מה חושבים עליו בלי גינונים מיותרים. המגמה הזאת הולידה את אותן שיחות נוקבות שערטלו את כל מכמני הנפש בפני כול, לעיתים באכזריות הגובלת בסדיזם. "דוגמית" מן העולם הקשה ההוא קיבלנו במחזה של יהושע סובול "ליל העשרים".
המגמה הזאת גרמה לחוסר הטקט הישראלי המפורסם, כאשר כל אמירה לא זהירה גרמה לא אחת נזק כבד לדיפלומטיה הישראלית בזירה הבינלאומית. אנחנו הרי השלנו מעצמנו מזמן את כל הערכים הנפלאים של בני העלייה השנייה והשלישית, אבל רק בדבר אחד אנחנו מתעקשים ללכת בעקבותיהם – אנו חפים מנימוסים, ואפילו בזים להם, ואנו מידרדרים להתנהגות של פראי אדם. אנחנו מדינה עשירה – די להביט אל המון העובדים הזרים ופועלי השטחים המבצעים עבורנו את "המלאכות השחורות" כדי להיווכח עד כמה נעשינו מפונקים. אנו יוצאים בהמונינו לחופשות, לבילויים, לעסקים בחו"ל, ובעקבות כך – אימה וחשיכה! אנו משאירים אחרינו "אדמה חרוכה". יש מקומות בעולם שפשוט מסרבים לארח ישראלים. וצריך להזכיר את הגניבות מבתי המלון, והוונדליזם שצעירינו מחוללים שם. עבור מרבית העוסקים בתיירות בעולם פגישה עם ישראלים היא חוויה קשה: הישראלי איננו מבקש מיץ מהדיילת במטוס, אלא צועק: "מיץ!" – הוא מפצח גרעינים בתיאטרון, ומדבר בקולי קולות במוזיאון, נדחף לראש התור ומפרט כרוכל בפני כל מי שמוכן לשמוע את אכזבותיו מהעם ומהארץ המארחת.
ובכבישים שלנו – מי שאיננו צופר כדי לבשר את בואו, איננו נדחף, איננו מגדף את כל העולם – הוא פשוט לא נהג ישראלי, וסיכוייו להגיע למחוז חפצו בשלום הם אפסיים. הרי ראינו שבחו"ל אפשר גם אחרת, אפשר לתת זכות קדימה, אפשר לנהוג באיפוק ובנימוס – מדוע כל כך קשה לנו ללמוד מאלה שמיטיבים מאיתנו לנהוג ולהתנהג?
הישראלי איננו מתחשב בשעות המנוחה של הזולת, איננו מוכן "להתייבש" בתור לאוטובוס, ובתוך האוטובוס נזרקים ניירות על הרצפה, וגומי לעיסה נדבק על מסעדי המושבים. צעירים אינם קמים בפני שיבה ובפני אישה הרה. וגם לא צריך להכביר מילים על תרבות הוויכוח בכנסת ובתוכניות האירוח בטלוויזיה, כשאחד נכנס לדברי האחר, והצופה איננו זוכה להבין מילה.
בוודאי כולנו חייבים בכבודם של בני האדם, אבל אוזניים תצילנה לשמוע כיצד עיתונאים וכתבי טלוויזיה פונים בצורה בוטה אל נבחרי ציבור, שרים, ראש ממשלה ונשיא המדינה. ביקורת, ואפילו הטחת האשמות כלפי אישים אלה, איננה חייבת להיות גסת רוח. איך לא מבינים כי זלזול בנושאי משרה הוא זלזול בעצמנו, כי הרי בחרנו בהם בצורה דמוקרטית.
המקום היחיד שממנו עשויה לבוא הישועה בנושא הנדון הוא בית הספר. בינתיים המצב במוסד חשוב זה טעון שיפור: העוצם עיניים ומתקרב לבית ספר ישראלי יכול לדמות לעצמו שהוא נקרא למקום שמתבצע בו פשע נורא – הצעקות הנשמעות בחצר בית הספר בהפסקה מחרישות אוזניים. הילד הישראלי איננו מדבר, הוא תמיד צועק. הוא בטוח שאחרת הוא לא יזכה לתשומת לב מצד הסובבים אותו. הנכנס לחצר בית ספר בזמן ההפסקה שם נפשו בכפו, כי ילדים ירוצו על-ידו, ידחפו אותו, ולעיתים אף יזכה לגידופים כי עצם נוכחותו גורמת להפרעה במשחק או בהשתוללות – המבקר שם נושם אוויר שלא שייך לו.
גם בכיתות יש לעיתים מהומת אלוהים – ילדים מדברים בחוצפה, אינם נשמעים למורים, מצפצפים, פשוטו כמשמעו, על המוסד החשוב הזה ועל שליחיו. ולמה שינהגו אחרת, כשידוע להם ששום רע לא יאונה להם בשום מקרה, שאיש לא יזיז אותם מהכיתה, אם לא ירצו בכך. ולמה שינהגו אחרת, כשההורים שלהם מאיימים על המורים, ואף משתמשים נגדם באלימות?
הציבור חף מכל ידיעה מה עובר על מורה האמור להשגיח על תלמידים מחוץ למסגרת בית הספר, שלמרות הכתוב לעיל יש בו עדיין אי אלו אמצעי אכיפה. לעומת זאת, במלון, באכסניית נוער, בתיאטרון ובמוזיאון עלולים התלמידים לחשוף טונות של בוטות ויצר הרס, של אטימות ושל חוצפה – ושם המורה עומד חשוף וחסר אונים בצורה המעוררת כאב פיזי ממש!
אינני רוצה לחטוא בהכללות, במסגרת תפקידי כמפקח כולל ראיתי לא מעט שיעורים בהם התלמידים נוהגים בנימוס, הכיתות נקיות ומקושטות, ותלמידים מכבדים זה את זכותו של זה להשמיע דעה, לחלוק על דעת הזולת, להתווכח בצורה תרבותית. אבל אלה באמת איים של שפיות בים של חוסר תרבות מבהיל!
ציינתי לעיל שבית הספר הוא המקום היחיד ממנו עשויה לבוא הגאולה, וכל כך למה? משום שבמורה, בניגוד לכל שאר אזרחי המדינה, נותרה עוד מעט מן התמימות שבה נתברכו האידיאליסטים שחלמו ובנו את היישוב היהודי בארץ בתנאים בלתי אפשריים. במורים נותרה עדיין האמונה שניתן לשנות דברים אם מאוד רוצים בכך. זאת גם זאת, למורים יש "קבלות" שהם בתמימותם יכולים לעשות נפלאות, הם הרי אחראים לכך שהאנאלפביתיות נעלמה כמעט כליל מארצנו, הם אחראים לכך שכעשרה מיליון אנשים בארץ ובעולם מדברים עברית. הם אחראים לכך שלמרות "החריקות" לומדים צאצאים של מאה גלויות במחיצה אחת, ומבינים זה את זה. המורים אחראים לכך שהילדים לימדו את הוריהם לא לפגוע בצמחי הבר המוגנים. מה מהם יהלוך אם ינסו לחנך לנימוסים? הרי המצב הנוכחי הוא באמת בלתי נסבל, וכל מאבק במצב זה, אף אם יגיע להצלחה חלקית בלבד – יש בו כדי להביא רווחה גדולה.
רצוי מאוד שתקום קבוצת מחנכים שאיכפת להם, ותנסח את קוד הנימוסים וההליכות: איך מתנהגים עם הורים ועם מבוגרים בכלל, איך מתנהגים כלפי מורים, כלפי עמיתים בכיתה, איך מתנהגים בתור, בכביש, באוטובוס, במקום ציבורי, בטיול, במוזיאון, במטוס, במלון, ליד השולחן, איך מנסחים מכתב אדיב לרשות, אפילו הכותב סבור שהרשות עשתה לו עוול, איך פונים ללקוח, איך משרתים לקוח, מדוע אסור לפגוע ברגשותיו של הזולת, מדוע זאת גסות רוח להתבדח על חשבון מיעוטים, מדוע זאת גסות רוח לחטט בשורשי עדתו של הזולת.
אם נקדיש את הזמן הדרוש להנחיל דרך ארץ לחניכינו, נחוש בהכרח הקלה בעבודתנו הקשה. איש לא יעשה מעשה זה במקומנו, וגם אין לצפות שיעשה. אנחנו צריכים לעמוד על זכותנו שתלמידינו יכבדו אותנו, ובעניין הזה עלינו לעמוד איתן מול כל מי שעלול לעכב בידינו כשדגל "הישירות הצברית" בידו. כולנו מצדדים בזכותם של כל ילדינו ללמוד בבית הספר התיכון, ואף בחינוך גבוה, אבל אסור לנו בשום פנים להסכים שבשל האידיאל החשוב הזה נרשה לתלמידינו להקל ראש בכבודנו.
ברור מאליו שחלה חובה על המורה לכבד את התלמיד, להיאבק על זכויותיו. המורה חייב לדבר אל התלמיד באדיבות ודרך ארץ, לשמוע אותו באמפתיה, להראות לו שעבור המורה התלמיד הוא מרכז העולם, ושלמענו הוא בחר במקצוע הקשה והשוחק הנקרא הוראה. מורה שינהג בכבוד בתלמידיו, יזכה ללא ספק שתלמידיו יכבדו אותו. הזכות לכבוד והחובה לכבד מוליכות את חניכינו אל הנימוסים וההליכות, ואלה אינם נרכשים מאליהם – תורה היא, וללמוד אותה אנו צריכים, ואת התפקיד הזה אנו, עובדי ההוראה והחינוך, חייבים לקחת על עצמנו לרווחתנו ולרווחת החברה כולה.
2. תודה גדולה לתלי
על ספר השירים, התרגומים והמקאמות של
איתמר פרת –"חגיגת אסיף"
כמון 2020, 300 עמ'
מי זאת תלי שאני כל כך מודה לה? תלי היא עתליה זילבר, רעייתו של המחבר, אשר החליטה, יחד עם שאר אוהביו של איתמר פרת, להוציא את אוצר שיריו לאור כמתנת יום הולדת שמונים בשנת 2013. לולא היוזמה הזאת היו השירים הנפלאים של משוררנו נשארים במגירה, ולא היו מגיעים לידיעתם של אוהבי שירה, במקרה זה מדובר בשירה יפה וחכמה, כפי שהמשורר עצמו מייחל לה במבוא הארס-פואטי בפתיח של הספר. בשנת 2020 הועתק הספר לתבנית דיגיטלית ב"עברית". ומדוע ללא היוזמה הנ"ל לא היו מגיעים השירים לידיעת הציבור? משום שהאיש המוכשר והנלבב הזה פירסם לאורך 88 שנות חייו רק שני שירים, ושיר אחד שלו ("אסיף", עמ' 100) הולחן על ידי נעמי שמר – זה הכול!
ולא רק זאת, בהיותו פרפקציוניסט, כפי שיתברר בהמשך, משום שלא רווה נחת משירי נעוריו, הוא פשוט שרף אותם (עמ' 7), וכדי לתת מושג מה אבד באותה שריפה, נפנה מבט את השיר "ויש לפעמים" (עמ' 8), שהוא סונטה בתבנית האיטלקית הקלאסית: 14 שורות – 2 בתים בעלי ארבע שורות ושני בתים בעלי שלוש שורות, והחרוז "איטלקי" קלאסי: א-ד, ב-ג; א-ב, ג-ו, ד-ה. ואת השיר המושקע הזה כתב פרת בגיל 16! וכאשר המשורר מתרגם-מעבד את הסונטה 73 של שקספיר – הוא מקפיד על מבנה שקספירי של הסונטה: החרוז מדלג בשלושת הבתים הראשונים, וחרוז עוקב בשתי השורות האחרונות. הוא מרשה לעצמו רק להפריד בין שלושת הבתים ב-12 השורות הראשונות. את הסונטה הזאת, ששמה "פעמי סתיו", כתב המשורר לרגל נישואיו עם תלי, אותה הזכרתי בפתיח, ואשר לה הוא מקדיש מספר שירי אהבה מרטיטים בהמשך (ראו עמ' 113, 231 וגם המקאמות בסוף הספר).
אמשיך ברשימה זאת בדיון על הצד הפרוסודי של הקובץ שלפנינו. כידוע, השירה בדורות האחרונים שיחררה עצמה מכל כבל צורני, וזה לטעמי פוגם בהנאה האסתטית שיש לאוהב השירה. לא כן המשורר שלנו – הוא מעניק לשיריו בעלי ההיגדים והמסרים המודרניים לחלוטין – את הלבוש הקלאסי שהפך את השירה לקליטה וזכירה, כי ממש קל לזכור שיר שיש בו משקל, חרוז, פזמון, אנאפורה וכד'.
אביא מספר דוגמאות: בשיר "אגדת החוק והצדק" (עמ' 26), הנעגן בפסוקים מספר דניאל (ד' 31-28). מופיע חרוז מושלם וגם משקל:
נענה לו החוק, איש באיש נאבק
וידעו זה את זה את כוחם.
נבקעה אדמה ועלה האבק
ויורידו לארץ נצחם.
המשקל הוא אנפסט (כל "רגל" בנויה משתי הברות לא מוטעמות, והברה מוטעמת).
והרי עוד דוגמה מהשיר "הסעודה האחרונה" (עמ'55), הנעגן במסופר ברית החדשה (מתי כ"ו):
הוא קידש על היין, בירך על הפת
והודה לבורא על הטוב
וידע כי קרבה שעתו האחת
ושעה זו תחלוף לבלי שוב.
גם בשיר זה החרוז מושלם והמשקל הוא אנפסט.
בשיר "חלום" (עמ' 99) בכל בית שלוש שורות, וכל בית יש חרוז מבריח אחד.
"קרובת המשפחה" של החרוז היא האנאפורה, כלומר, חזרה על מילה בתחילת השורות. אנאפורות נמצא ברבים מהשירים, הרי דוגמאות: ב"שיר למזכרת" (עמ' 6) – "שירו, שיר"; בשיר "תבץ" (עמ' 34) יש אנאפורה בכל בית: "אנה אנה", "אש אש", "מלח מלח"; בשיר "מעשים בכל יום" (עמ' 78) – "לעשות, לעשות"; וכן בשיר "כריח השדה" (עמ' 105) – "כריח, כריח", "לא, לא".
"הקרוב" האחר של החרוז הוא הפזמון, וניתן למצוא אותו ברבים מהשירים בקובץ, לדוגמה: "אמרתי בליבי" (עמ' 22) "התשמע קולי" (עמ' 70); "האבא הזה" (עמ' 94); "כאשר אהבנו" (עמ' 103).
נושאי השירים באסופה זאת מגוונים למדיי – ובראש ובראשונה הנושא הוא הקשר לארץ, והתמורות שעוברות עליה במלחמות הרבות. ההר הוא נצחי, אל מול התמורות אליהן מובילה שפיכות הדמים:
והדורות נקפו, ודם הפך עפר.
מלכים ואלילים עלו בתוהו.
ואיש בודד מאוד עלה לשכון בהר
עם אל אשר נותר בודד כמוהו.
"בלדה על ההר", עמ' 12
שירים נוספים שנושאם הוא הקשר לארץ הם "זמרת הבארות" (עמ' 14; אחד השירים הבודדים של פרת שהתפרסם במדור ספרותי, במקרה זה ב"משא"); ראו גם עמ' 10, וכן השיר "טרשי יהודה" (עמ' 15), שבפתיח יש נימה של הומור: מי שאיננו יודע גיאולוגיה, ואינו אוהב תנ"ך פטור מלקרוא! על עירוב המקצועות בהם שלט (גיאולוגיה, מינרולוגיה, זואולוגיה, אוקיאנוגרפיה), וכן על נימה של הומור בכתביו – אפרט בהמשך.
האקטואליה מתנתבת בשירים האלה מנקודת מבט ייחודית: בשיר "ציון הלא תשאלי" (עמ' 20) המשורר מביע דעה שאין אפשרות כי עיר בירה כמו ירושלים לא תבנה לגובה כמו פרויקט הולילנד, אשר חבל כי נבנה בשוחד. הוא חושף את הבירוקרטיה המבהילה הקודמת לבנייה, וכן מזכיר "חרדים סועדי חינם."
בפרק "קיבוץ קלויות" (מעמ' 143 ואילך) יש מקאמות שרובן קשורות באקטואליה: ההווי בקיבוץ, בצבא, השכול – השיר "שמו" (עמ' 104) מוקדש לטייס, רס"ן יונתן בגין, בנו של בני בגין ונכדו של מנחם בגין, שנהרג באימון (ראו גם "כריח השדה", עמ' 105) ו"החסד" (עמ' 111). בשיר "מחשבות סיני" (עמ' 19-18) מובעת דעה חיובית על הנסיגה מסיני, ארץ אוייב שנפלה בסער ביום סופה.
הגם שהמדעים, בהם התמחה איתמר פרת, מילאו תפקיד עיקרי בחייו, הרי ששירים שעוסקים בכך הם מעטים למדיי. הזכרתי את "טרשי שדה", ראו גם השיר "נחום" (עמ' 47), "עושה שלום" (עמ' 73).
משוררים מאז ומעולם ניגשים אל נושאי כתביהם ברצינות גדולה, והומור איננו "כוס הטה" שלהם. אצל המשורר שלנו ניתן למצוא הבלחות של הומור בשירים דמויי מקאמות, וגם במקאמות עצמן. למשל ב"שירת לפידות" (עמ' 32) מצויר בעלה של דבורה, הלא הוא לפידות, כגבר מהדור הישן הסבור שמקומה של האישה בבית, במטבח ובחדר לידה, והנה, אשתו, דבורה שוברת את כל המוסכמות:
היא בוחשת בכל ענייני האזור
כמו מתכון לדייסה או מרק.
איזה פה היא פתחה על סיסרא הגיבור!
(לדעתי היא הצביעה ברק).
ובהמשך באותו העניין:
איך רכב וסוס נגרפו לקישון
– ואני לא מוצא שעתיים לישון
...
איך ההוא בין רגליה כרע-נפל-שכב
– ואני רץ לסופר כי נגמר החלב.
(עמ' 34)
במקאמה "המנון לוותיקן" (עמ' 148) מתברר לקוראים כי הכוונה לשיכון ותיקים בקיבוץ, וכי "שבדיה" הוא מגורי הצעירים המשוכנים בצריפים שוודיים. "חד גדיא" הופך ל"גד חדיא", ובסיפור "האמיתי" על יציאת מצרים מדובר על דורשי חופשה, ובעצם העיקר הוא העימות בין מר"ץ לליכוד.
המקאמות מופנות לבני המשפחה והחברים לימי ההולדת, לחתונות, בר-מצווה וכד'. נמצא בקובץ מקאמות לכבודם של חוקרים, שרטטים, מנהלי מערכות, על ההווי בצבא. מצחיקה במיוחד היא המקאמה על ליל הסדר, המשורר שואל את הקב"ה מספר שאלות, כגון: מדוע הילד שואל קושיות על פרטי הטקס שטרם קוים? מדוע צריך לאכול את הצמה שדומה לקרטון ולא לפיתות שבוודאי אפו בני ישראל בחיפזון? מדוע שלל החשבונות לגבי מיספר המכות שנחתו על המצרים? האם זה מוסרי לגנוב אפיקומן?
מקאמה מעניינת מוקדשת ליוסי גמזו שהיה לו מדור קבוע ב"חדשות בן עזר", וכן, המון מקאמות לרעייתו האהובה תלי.
כמקובל בספרי שירה רבים של משוררים משכילים – גם המשורר שלנו "מתכתב" עם הקודמים לו: עם יהודה הלוי ("ציון הלא תשאלי", עמ' 20; "מלך היהודים" עמ' 36); רחל ("התשמע קולי?", עמ' 70); עם ש. שלום ( "האיש העיתי" עמ' 52; הרעיון שהשעיר לעזאזל מפיל את האיש העיתי מצוי בשירו של ש. שלום "השעיר לעזאזל"); לנתן אלתרמן ("הזר שב אל ביתו", עמ' 68).
בקובץ הגדול הזה יש מדור מיוחד לתרגומים. חלק גדול מהתרגומים הם מהולנדית; בין התרגומים האלה אזכיר את שירו של ין קמפרט שהוצא להורג על ידי הנאצים, שיר שהפך להמנון המחתרת בימי הכיבוש הגרמני של הולנד; וכן את השיר של מרק רוזלאר שנאסר גם כן על ידי הנאצים, אבל שרד, עלה ארצה וכיהן כפרופסור באוניברסיטה העברית.
מאנגלית, שיותר שמישה אצל שוחר התרבות הישראלי, הוא תירגם את פרסי שלי, אדגר אלן פו, ליי האנט (כאן הוא החליף את שמה של האהובה מג'ני במקור לתלי, שם רעייתו), ג'ון קיטס ועוד.
יש בספר חטיבה גדולה של שירים המוקדשים לתנ"ך, כפי שהמשורר מרשה לעצמו לחדש ולשנות: "אמרתי בליבי", עמ' 22; "נקמה עתיקה", עמ' 24; "נוח" עמ' 25; רוחלה (עמ' 29); "קורח", עמ' 30; "איש ימיני", עמ' 31 – מעורב עם אקטואליה – הרצח של יצחק רבין על ידי יגאל עמיר המחייך; "שירת לפידות", עמק 32 שהזכרתי לעיל; "תבץ" , עמ' 33; "עבד המלך" , עמ' 42; "יד אבשלום" (עמ' 43); "אחיו החכם", עמ' 44, הכוונה לכלאב, בנה של אביגיל, שלא נכתב עליו בתנ"ך דבר מלבד שמו, ובדברי הימים שונה שמו לדניאל; "איש יהודי", עמ' 49, שיר המתאר מה קדם למגילת אסתר, ומה קרה אחר כך – נכדו של המדתא נוקם במרדכי; "ליל אסתר" (עמ' 50); "איש עיתי", עמ' 52 שהזכרתי לעיל (לא ברור מדוע השיר הזה חוזר בשלמות בעמ' 54 בשם אחר – "שעיר משתלח").
יש עוד די הרבה מה לומר ולכתוב על ספר מלא כל טוב זה, אבל אסתפק בכך שאחזור על התודה שאני חייב, והקוראים חייבים, לתלי שבזכות יוזמתה זכינו לקובץ שירה מקסים.
משה גרנות
למבקשים את ספר השירים בקובץ אינטרנטי, הנה כתובתו של איתמר פרת:
perath@bezeqint.net
אהוד בן עזר
סתיו מתפורר בתוך ההמון
סְתָו וּבְנֵי-אָדָם נוֹשְׁרִים בּוֹ זוֹרֵם בְּעוֹרְקַי.
הִתְפּוֹרַרְנוּ מִתּוֹךְ הָרָצוֹן לְלַטֵּף. יֵשׁ אֲנָשִׁים בְּדוּיִים,
כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ עֵצִים עֲרוּמִים, וְתִפְאֶרֶת שֶׁחָלְפָה,
מַנְגִּינוֹת שֶׁאֵינָן טְעִימוֹת יוֹתֵר, וּפְאֵר, הַרְבֵּה פְּאֵר,
לִמְלָכִים שֶׁל אֲגָדוֹת. לָמָּה אַתְּ קוֹרֶנֶת עָלַי? –
כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ. מְיַבֶּשֶׁת אוֹתִי. קַיִץ שֶׁלִּי. אָבִיב מַחְנִיק שֶׁלִּי
חֹרֶף שֶׁאֵינֶנִּי יָכֹל לְהִמָּלֵט אֵלָיו. אֵיפֹה אַתְּ? –
נוֹשֶׁרֶת אִתִּי? – הָאִם קוּרִים סְמוּיִים עוֹבְרִים בֵּינֵינוּ?
אַל תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי. אֲנִי נוֹשֵׁר. אֲנִי נוֹשֵׁל. אֲנִי מַחְלִיף –
עוֹרִי בְּעוֹר יָבֵשׁ יוֹתֵר, שָׁקוּף יוֹתֵר, וָמֵת יוֹתֵר.
לֹא מֵתִים בְּבַת-אַחַת בֵּין שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁנִּסְתָוִים בְּעוֹדָם בַּחַיִּים, –
רַק קוֹפְאִים מִתּוֹךְ יֹבֶשׁ וּמִתּוֹךְ חֹם וּמִתּוֹךְ צֹרֶךְ שִׁגְעוֹנִי –
לָרוּץ וּלְהָזִיעַ כְּדֵי לִסְחֹט אֶת הַלַּחוּת הַפְּנִימִית
בֶּהָמוֹן הַמִּתְרַחֵב שֶׁאֵינֶנּוּ מַבְחִין בַּחִיּוּכִים, וּבַשְּׁתִיקוֹת
וְהַמַּאֲבָקִים שֶׁנִּמְשָׁכִים עַל פְּנֵי שָׁנִים רַבּוֹת – חָה חָה חָה, בְּעוֹדֵנוּ צוֹחֲקִים.
לֶהָמוֹן הַזֶּה אֵין סְתָו, רַק בֵּית-קִבּוּל גָּדוֹל,
כְּשֶׁל דִינוֹזָאוּר. אוֹכְלִים אוֹתָנוּ. גַּם תְּקוּפָתֵנוּ תַּעֲבֹר.
וְיֹאמְרוּ שֶׁהָיִינוּ אָבָק. וְיִתְעַטְּשׁוּ כְּדֵי לְהִפָּטֵר מִזִּכְרֵנוּ.
אֲבָל אֵיךְ, תַּגִּידִי, אֵיךְ אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִצְמֹחַ וְלִנְשֹׁר בְּבַת-אַחַת,
אֶחָד אֶל תּוֹךְ לִבּוֹ הַמֵּת וְהַפָּתוּחַ, וְהָרַךְ, –
שֶׁל הַשֵּׁנִי, הַמִּתְפּוֹרֵר בְּגִמְגּוּמוֹ אֵלָיו, בְּחָה, וּבְחָה חָה חָה? –
1962
מתוך "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר", שירים 1955-1995. אסטרולוג, 2000.
הדסה מור
ימי השקיעה
כמה זריחות שמש מרהיבות כבר ראיתי. אפילו עליתי בכביש מפותל אל מרומי ההר המשקיף על האברסט בנפאל, כדי לקום מוקדם בבוקר ולצפות בקרני השמש המפציעות מבעד להר הגבוה בעולם. ובכמה שקיעות חמה כבר חזיתי, כשהשמש כמו נבלעת אל תוך ההר או הים, מניפה את קרני שימשה האחרונות, כמו זרועות הקוראות לעזרה, אך אין לה ברירה, כי זה טבעה, להיבלע אל תוך הר או ים או סתם גבעה.
גלגל היממה חוזר חלילה, זריחה ושקיעה, וכך בחיי היום יום, המרוץ אחר החוויה, לעמוד מול נופים מופלאים, הרים אגמים ומפלים. להלך כחגב בינות לסלעי הקניונים האדירים המתנשאים אל על כנפילים, או לדרוך על שפת התהום של גרנד קניון החותר למעמקים אפופי מסתורין.
רק זיכרונות נותרו, וסימני שאלה: אז מה? אימי שנולדה בפלשתינה ארץ-ישראל בתקופת שלטון התורכים, לא יצאה מגבולות הארץ כל ימי חייה. אז מה? היא הפסידה דבר-מה?
ואבי שנולד אף הוא בפלשתינה-א"י, אך יצא בשליחות ציבורית לארצות רחוקות, למזרח הרחוק אפוף המסתורין, לא היה יכול להתגבר על יצר ההרפתקנות, וסופו שחלה במהלך מסעו במגיפה שפרצה באונייה, והוא נפטר ונקבר בניכר. אז מה? – הוא הפסיד את מיטב שנות חייו.
ואני, שנולדתי בפלשתינה-א"י בתקופת השלטון הבריטי, כבר שבעתי מראות מכל המסעות הרבים שערכתי. לא פסחתי על אף עיר בירה באירופה, דילגתי בין שמונים אחוזים ממדינות ארצות הברית של אמריקה, שוטטתי בכל קנדה והדרמתי לכמעט כל ארצות דרום אמריקה, והפניתי פניי לארצות רבות במזרח הרחוק וגם ביבשת השחורה דרכה רגלי, בצפונה ובדרומה, נדחפת ומואצת ביצר הרפתקנות וסקרנות בלתי נלאה, עד קצה הנשימה. עד שאמרתי מספיק ודי. לא עוד אחצה גבולות. לא עוד אעלה על מטוסים ורכבות, גוררת מזוודות. אסתפק בעושר הפנימי בו ניחנתי – כאן בארצי.
עד בוא יום השקיעה הסופי.
הדסה מור
יונתן גורל
הר הצופים ואני
אבי גבריאל ז"ל מת ב"הדסה הר הצופים" ב-14.1.41 בהיותו בן 50. הוא החזיק חנות לממכר בדים לחליפות גברים ונשים ב"מרכז המסחרי" שהועלה באש בראשית מלחמת השחרור. הוא נקבר בחלקת הקברים של העדה הגורגית בהר הזיתים ליד הוריו אהרן ומיכל גורל שעלו לירושלים ב-1878 וחיו בבית שקנו ברחוב דוד בעיר העתיקה.
בבית הזה נולד גם אבי שנשלח ע"י הוריו ללמוד באנגליה בראשית המאה ה-20, לפני מלחמת העולם הראשונה ומשחזר לארץ גורש על ידי התורכים בהיותו אזרח בריטי ונאלץ לחיות במצרים עד כיבוש ירושלים על ידי הבריטים ב-1917.
אני, הייתי מאושפז ב"הדסה" ב-1946. חולה אנוש, שהתמזל מזלי, בעקבות טיפולים, רופאים וניסים להיוותר בחיים עם נכות שמיעה ולהישאר כיתה כתלמיד הגימנסיה העברית" בכ'תה ח' ומאז נדדתי בין בתי ספר בלי למצוא מנוח ועם קשיים מרובים, כך כשהתקבלתי להורות ב"אוניברסיטה הר הצופים, במכינה קדם אקדמאית, לא היתה לי בגרות במתמטיקה ולא תואר אקדמי. במכינה לימדתי קרוב ל-25 שנים והיה לי העונג לצפות בירושלים כשאני חוצה את מזרח העיר שאנן ואין מחריד...
אלא שהאוניברסיטה העמידה בפניי דרישה לתארים וכך, במהלך עבודתי שם, סיימתי תואר ראשון ושני וכשעמדתי לסיים תואר שלישי הוצאתי, בעל כורחי, לפנסיה ו"נשברתי" ועד היום, לא סיימתי תואר שלישי. המגמה שלמדתי בה נסגרה.
העבודה במכינה היתה כיף לעילא וזכיתי למשוב של תלמידים מהמשובחים ומהמלאים שיש, רשימות, פטיציות, עשרות רבות של חתימות תלמידים, כאלו הייתי רב ומקובל. רבים מתלמידיי הגיעו לתפקידי מפתח במוסדות ציבוריים ואחרים. יותר מכול, גאה באלה שהיו למורים המכינים לבחינות בגרות בספרות.
הנוף הנשקף מהר הצופים מצדיק את השם שניתן למקום. ממנו היה ניתן להשקיף על הר הבית ובית המקדש, ואליו נקשרו אגדות וסיפורים, כמו זה שמתאר את אלכסנדר הגדול מתדיין עם כהן גדול שם.
מחלקת הקברים של משפחתי בהר הזיתים ניתן לצפות בהר הבית באופן ברור וחד יותר וזה אולי סימבולי לקשר העמוק של משפחתי ושלי לירושלים, קשר שהתקיים גם אם היה קשור בסבל ובקורבנות. זכות שלא צוינה והועלמה, כנראה, שהיסטוריונים מוגבלים בהתייחסותם בזמנים ובמגמות המכתיבות את כתיבתם.
והמסע ינוע ויסע
נעפיל אל הפסגות הגבוהות
באותו הילוך
כשל הקטנות
נגחן ברכסים המקומרים
ונשתה מטל הצמחים
כאדמה ניתמם ונפרח
ואת כאבינו נוביל
באורחות גמלים
בלב ישימון דגלים
רוחנו תכה במפרשים הלבנים
והמסע ינוע
וייסע
יונתן גורל
הרב ד"ר חיים סיימונס
סקר היסטורי של הצעות להעברת ערבים מפלסטין 1895-1947
סקירה היסטורית של תוכניות לטרנספר של ערבים מפלשתינה – ארץ ישראל 1895-1947
660 עמ'. אנגלית. 2021
info@grosvenorhousepublishing.co.uk
מה המשותף למנהיגים הציוניים בנימין זאב הרצל, דוד בן-גוריון וחיים ויצמן, והנשיאים האמריקאים פרנקלין ד' רוזוולט והרברט הובר, והאנטי-ציוני הארי סנט ג'ון פילבי, והמלך עבדאללה, וועדת המלכותית הבריטית, ומפלגת הלייבור הבריטית? כולם הגישו הצעות לטרנספר של ערבים מהאזור שהיה מכונה אז פלסטין. ספר זה, מפרט ודן בהצעות אלה.
הספר הינו בשפה האנגלית, ויצא לאור בהוצאת Grosvenor House Publishing Limited שמיקומו בלונדון.
הספר דן בהצעות לטרנספר בתקופה של תחילת תנועת הציונות המודרנית בשנת 1895, ועד לתקופת החלטת האו"ם להקים מדינה יהודית בשנת 1947. בספר זה ישנם חומרי ארכיון מ-27 ארכיונים ממדינות שונות, (ישראל, ארה"ב, אנגליה ואוסטרליה). רבים ממסמכים אלה הם נדירים ביותר. חומר ארכיוני זה משלים מידע מתוך כ-150 ספרים, כ-85 עיתונים וכתבי עת, ובנוסף מאתרי אינטרנט ובהתקשרות פרטית. בסך הכול, הספר מכיל מעל 1,700 מקורות, ואורכו כ-660 עמודים.
בספר זה נדונים טיעונים עכשוויים הן בעד והן נגד התוכניות השונות, וכולל חומר רקע היסטורי, עם ביוגרפיות קצרות של אישים בולטים. אחד הדברים שהתגלו במהלך המחקר הוא שרבים הגבילו את חשיפת רעיונותיהם לטרנספר ליומנים, להתכתבות פרטית ולפגישות סגורות. ויתירה מזו, בפומבי הם התעלמו מנושא הטרנספר או דיברו נגדו, לפעמים אף בחריפות! אפילו אלה שהציעו תוכניות שונות היססו להציע במפורש טרנספר בכפייה. הם התבטאו בלשון עדינה כדי להעביר את דעותיהם בנוגע לכפייה.
מטרה חשובה בספר זה לברר את דעותיהם הפרטיות של מציעים אלו. הצעותיהם נותחו בקפידה על מנת לקבוע האם לדידם הטרנספר של ערבים הוא בכפייה או בהסכם. אחד הגילויים הבולטים במחקר זה הוא הניסיון לשכתב את ההיסטוריה ולהעמיד פנים שהמנהיגים הציוניים התנגדו לחלוטין לטרנספר של ערבים, אפילו במידה של צנזורה על חלקים של פרוטוקולים רשמיים ושינוי מסמכים שבהם הם הציע טרנספר!
ניתן להשיג את הספר גם באיטרנט ב-Book Depository
בברכת גמר חתימה טובה,
חיים סיימונס
אסתר ראב
מלח החיים
מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001
המהדיר: אהוד בן עזר
היא היתה קטנטונת זריזה ועגולה – אף קטנטן השתרבב לה כלפי מעלה תוך פניה המקומטים – כדייסה שנתייבשה, כפגת-תאנה לעת-חורף, כפות-ידיה הקטנות מכוסות היו אותו עור צפוד צהבהב, עיניה היו בולטות כשני דובדבנים שחורים ונידמה היה שגם הן מכורכמות במקצת – כולה היתה דומה לכלבלב "פקינגזי" – זריז נבחן וחנפן.
הוא – קרחתו נוצצת ועורה אצילי דק, שזור גידים כחולים – וסביב לקרחת עטרת-שיער לבן שעד עתה שמר על נטייתו – להסתלסל – שיער שהזכיר רעמת-נעורים הדורה – שאבדה – אויה! עלים אחרונים של שלכת באמירי עץ, עלים – שסערות-חורף השאירו שכוחים ונעים בעצבות – ברוח.
שניהם הוזמנו לארוחת-ערב – כ"זוג חדש" זוג מאוחר אשר עבר רב-מאורעות לו מאחרי גבו: פירודים, נישואים, ושוב פירודים – עד הגיעם הלום.
שניהם ישבו לשולחן נבוכים במקצת – כשידיהם נעות בכה ובכה מבלי למצוא להן את המקום הנאות. עיניהם היו נשואות – ספק-שאלה, ספק-לגלוג, אל מארחתם – האשה הצעירה, התמירה, הרווקה הבודדה.
"שמא נתחיל?" פנתה אליהם המארחת.
המיית-כפות וצליל מזלגות וסכינים מילאו את החדר המרווח החמים.
"מוטב לאכול – ולאכול בתיאבון," חשבה האשה הצעירה – "לאכול – ולא לחשוב על התמונה שהם מהווים שלושתם – מתחת לנברשת – השולחת אור גדול על המפה המבהיקה מלובן וזו מחזירה את האור באכזריות כלפי פניהם רטושי-החיים של הזוג החדש... רק האשה התמירה יצאה בשלום מאור זה, קווי פניה החזקים בלטו – קשים כחוטר-אספרגוס סגור, נוקשה.
הפקינגנזית הקטנה – נגסה, בלעה, לגמה בזריזות רבה – כל אשר שמו לפניה – מבלי הרים את ראשה הקטן, שערותיה המסולסלות סלסול תמידי נפלו על מצחה והיו נרעדות עם כל תנועה מתנועותיה הזריזות.
פתאום נשאה את ראשה ובשקט מיוחד, כשהיא מביטה באשה הצעירה – ביהירות ובעליונות רבה – פנתה אל בעלה –
"חיים, הגש לי את המלח..."
*
נכתב: שלהי שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי שנות ה-60 לערך.
אהוד בן עזר
המושבה שלי
[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]
פרק עשרים ושישה
האיכרה שיינע-פשה גרשוני חושקת בעמשֹי השומר
לפתע נשמעו נקישות נירגשות על דלת המרפסת.
שיינע-פשה האיכרה היפה, עטופה במעיל חורף כבד וספוג-מים של בעלה, בידה מנורת קרוסין כבויה, הופיעה מתוך הלילה כאחת השחקניות בהצגת התיאטרון העברי שהתקיימה בקיץ האחרון בחצר המלון של ירקוני. מאחורי גבה הצטיירו על צמרות הברושים צמדי-ברקים שהאירו לרגע סילוני-מטר בהירים.
"הדוקטור! שיבוא הדוקטור! גרשוני נפל, אם אדליק אור, הבית יישרף..."
הכניסו אותה פנימה, היא רעדה. רעמת שערה הצהוב, הנהדר, היתה רטובה כולה ופרצה מבעד למטפחת ספוגת המים שבה כיסתה על ראשה. חזה הגדול היכה גלים.
"המים רותחים בסמובר, שיינע-פשה, תשתי טה נא פריקוסקו? [עם קוביית סוכר] – "
היא סירבה.
מיד התארגנה משלחת. עמשי השומר וזיאמה פולונסקי הניחו כל אחד כף-יד על זרועו וכף-יד על זרוע חברו, הושיבו ביניהם את הדוקטור ורצו עימו החוצה בגשם כשידיו חובקות את כתפיהם, אחריהם ירקוני, נושא שתי מטריות שחורות, אחת לסוכך עליהם ואחת על האיכרה שיינע-פשה גרשוני שפסעה לצידו בחול הרטוב, והמנורה שבידה מהבהבת עתה.
בהתקרבם לבית גרשוני נשמעו אנחות.
עמשי הניף גבוה את מנורת הקרוסין להאיר בה, והם הקימו מהרצפה, בתחתוניו, את גרשוני הצולע ועזרו לו להגיע לחדר-השינה. הוא פשט את הז'אקט והחולצה, שהיו ספוגים ריח עז של קרוסין, הגרשונית הביאה לו בשתיקה קערת אמאיל לבנה, כד מים, ומגבות. הדוקטור ביקש מכולם לצאת את החדר.
סנדרל גרשוני לא אהב את הדוקטור בגלל סיפורי פייגה-דובע, אימו של סנדרל. קיץ אחד חלה יינע-מייער אחיו הצעיר. בקיץ הקודם אכל אח אחר שלהם, שמעון, חצי פח סאברעס, ומת מסתימת-מעיים, ואילו אחותם הקטנה רבקה נפטרה בקדחת זמן קצר לאחר בואם ארצה. לכן נבהלו אז כולם והזעיקו את הרופא. הוא בא, מישש את ראש הילד ואמר עליו:
"עצמותיו רכות מדי. החלל הרך הזה בראש מוכיח שהילד יהיה אידיוט!"
פייגה-דובע נדהמה לשמוע את הדברים. הילד חולה וצריך לרפא אותו – ולא מהאידיוטיות שלו לעתיד-לבוא אלא ממחלתו הנוכחית.
ד"ר זכריאס-כהן רשם תרופה שיש לקנותה בבית המרקחת של המושבה, שניבנה בכספי הברון. ואולם מחלתו של הילד גברה עתה בצורה בלתי-רגילה, כאילו הרפואה רק הזינה את המחלה.
מה לעשות? פייגה-דובע רצתה לקרוא לפלטשר, החובש של המושבה, שהיה כאח מעשי וכאחות מרפאה גם יחד, ובו האמינה יותר מאשר ברופא. ואולם אסור היה לפלטשר להתערב אלא כאשר הרופא נמצא מחוץ למושבה. למזלם נסע הדוקטור ליפו. בא הפלטשר, הסתכל בילד, הסתכל בתרופה, ואמר:
"המנה שניתנה לילד היתה מספיקה גם לסוס. להפסיק."
מיד הפסיקו בטיפול. הפלטשר העמיד לילד כוסות-רוח וכך הציל את חייו. אבל אולי משהו מהאידיוטיות שאיבחן בו הרופא עבר לראשו של שימל, הבן-דוד של רותי, בנו הערבי של יינע-מייער.
לאחר כרבע שעה יצא הרופא מהחדר ואמר לשיינע-פשה: "גרשוני כבר ישן. אם הצטנן, תקראי לפלטשר שיעמיד לו כוסות-רוח. זה לא יזיק. אם תכאב הרגל, שישים אותה בסד."
"נלך?" שאל ירקוני.
"ולא תישארו לשתות כוס טה? המים בסמובר חמים עדיין, גם אצלי."
"עלי לחזור אל האורחים שלי." התנצל ירקוני. שברי האהיל הירוק ושלולית הקרוסין על הרצפה לא היו לרוחו.
הגברים פסעו במסדרון אל היציאה החשוכה, הורידו ממיתלה-העץ העגול את אדרותיהם, רק עמשי נותר עדיין מאחור.
"בעלבוסטע, את רואה? לפעמים יש תועלת בשומר עברי!" אמר בעברית גרונית, שם דגשים בבי"ת ובפ"א רפות כמו בערבית, וכפי שדיברו בגליל בהשפעת המורים וילקומיץ ואפשטיין מראש-פינה: 'הזבובים מסתובבים בחלב הרטוב!'
"שומר עברי מדוע לא, אם רק לא ייהרג או יהרוג בעד אשכול ענבים." התגרתה בו הגרשונית, בחקותה את הבי"ת הדגושה ב'עברי' ו'בענבים'. "ובעיניך אישה שלא מסתפקת בתפקיד תרנגולת היא כבר תרנגול הקופץ בראש?"
דלת המבוא נפתחה אל הגשם, שהמשיך להכות בחצר, אך נחלש והלך.
"נלך," אמר ירקוני לדוקטור ולזיאמה פולונסקי. "אמנם, טה בניחוח קרוסין ממיחמו של סקנדר אבול-באר'ל לא אוכל להציע לכם בביתי."
"לכו," אמר עמשי, "מיד אשיג אתכם."
במסדרון החשוך נותרו עתה עמשי ושיינע-פשה הצעירה. הוא התקשה רגע להתעטף באדרתו החומה, והיא עזרה לו ולחשה לפתע:
"זה נכון מה שמספרים עליך, עמשי?"
"מה מספרים, בעלבוסטע?"
"שבמושבות הגליל – אין תרנגולת אחת שלא מיששת גם נשקת?"
בחשיכה ניסה מבטו לחדור ולפענח את הבעת פניה. האם בתמימות היא דוברת או מתגרה בו? בת-הארץ היא, בת ירושלים, מעורה היטב בכל המתרחש ביישוב – חרף היותה עוף מוזר במקצת. הוא הניח את כפות-ידיו על לחייה, מתחת לסנטרה, ונשק לה על פיה.
שפמו דיגדג את פניה וכל גווה התכנף באדרתו הרחבה. שדיה הזקופים של שיינע-פשה צהובת השיער נצמדו אליו לרגע ממושך. אותות ההתרגשות ניכרו בגופו השרירי והיא ודאי חשה בכך כי לפתע נפלט מגרונה קול עבה, ניחר מגעגועים, כאילו דיבוק מדבר מקירבה:
"תן לי אותו, עמשי הגיבור, תן לי להחזיק את השמוק העברי שלך כי אצלי הפיזדה כבר רטובה מהצהריים..."
ובבת-אחת קרעה עצמה ממנו ונמלטה אל פנים הבית, נבהלת מעצמה, מעודה לא העיזה אפילו לחשוב מילים טמאות שכאלה.
רועד קמעה יצא עמשי במהירות החוצה, לאוויר המושבה הרחוץ, שהיה טרי ושקט לאחר הגשם. נשמע רק קולו המתרחק של ירקוני ההולך ומספר אנקדוטה לדוקטור ולזיאמה פולונסקי, ושלושתם פסעו עליזים במורד הרחוב והמטריות הסגורות מתנפנפות בידי ירקוני והדוקטור כמקלות-הליכה, וזיאמה קצר-הקומה צועד בתווך ביניהם.
עמשי השיג אותם עד מהרה ולחש באוזני זיאמה: "נשקתי לשיינע-פשה היפה וגדולת החזה. לולא היתה איכרה, הייתי אומר שהיא ניראית כמו ברונית גרמניה. ותאר לך, היא אמרה... ואמרה... ואני, איך ויל זיין ממש [מ"ם שנייה בסגול] תוקע לה בפיזדה, לקאלאניסטע [לאיכרה], תקיעה גדולה ילען-דינהא..."
והם החליפו אדרותיהם.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
פרק עשרים ושישה
האיכרה שיינע-פשה גרשוני חושקת בעמשֹי השומר
לפתע נשמעו נקישות נירגשות על דלת המרפסת.
שיינע-פשה האיכרה היפה, עטופה במעיל חורף כבד וספוג-מים של בעלה, בידה מנורת קרוסין כבויה, הופיעה מתוך הלילה כאחת השחקניות בהצגת התיאטרון העברי שהתקיימה בקיץ האחרון בחצר המלון של ירקוני. מאחורי גבה הצטיירו על צמרות הברושים צמדי-ברקים שהאירו לרגע סילוני-מטר בהירים.
"הדוקטור! שיבוא הדוקטור! גרשוני נפל, אם אדליק אור, הבית יישרף..."
הכניסו אותה פנימה, היא רעדה. רעמת שערה הצהוב, הנהדר, היתה רטובה כולה ופרצה מבעד למטפחת ספוגת המים שבה כיסתה על ראשה. חזה הגדול היכה גלים.
"המים רותחים בסמובר, שיינע-פשה, תשתי טה נא פריקוסקו? [עם קוביית סוכר] – "
היא סירבה.
מיד התארגנה משלחת. עמשי השומר וזיאמה פולונסקי הניחו כל אחד כף-יד על זרועו וכף-יד על זרוע חברו, הושיבו ביניהם את הדוקטור ורצו עימו החוצה בגשם כשידיו חובקות את כתפיהם, אחריהם ירקוני, נושא שתי מטריות שחורות, אחת לסוכך עליהם ואחת על האיכרה שיינע-פשה גרשוני שפסעה לצידו בחול הרטוב, והמנורה שבידה מהבהבת עתה.
בהתקרבם לבית גרשוני נשמעו אנחות.
עמשי הניף גבוה את מנורת הקרוסין להאיר בה, והם הקימו מהרצפה, בתחתוניו, את גרשוני הצולע ועזרו לו להגיע לחדר-השינה. הוא פשט את הז'אקט והחולצה, שהיו ספוגים ריח עז של קרוסין, הגרשונית הביאה לו בשתיקה קערת אמאיל לבנה, כד מים, ומגבות. הדוקטור ביקש מכולם לצאת את החדר.
סנדרל גרשוני לא אהב את הדוקטור בגלל סיפורי פייגה-דובע, אימו של סנדרל. קיץ אחד חלה יינע-מייער אחיו הצעיר. בקיץ הקודם אכל אח אחר שלהם, שמעון, חצי פח סאברעס, ומת מסתימת-מעיים, ואילו אחותם הקטנה רבקה נפטרה בקדחת זמן קצר לאחר בואם ארצה. לכן נבהלו אז כולם והזעיקו את הרופא. הוא בא, מישש את ראש הילד ואמר עליו:
"עצמותיו רכות מדי. החלל הרך הזה בראש מוכיח שהילד יהיה אידיוט!"
פייגה-דובע נדהמה לשמוע את הדברים. הילד חולה וצריך לרפא אותו – ולא מהאידיוטיות שלו לעתיד-לבוא אלא ממחלתו הנוכחית.
ד"ר זכריאס-כהן רשם תרופה שיש לקנותה בבית המרקחת של המושבה, שניבנה בכספי הברון. ואולם מחלתו של הילד גברה עתה בצורה בלתי-רגילה, כאילו הרפואה רק הזינה את המחלה.
מה לעשות? פייגה-דובע רצתה לקרוא לפלטשר, החובש של המושבה, שהיה כאח מעשי וכאחות מרפאה גם יחד, ובו האמינה יותר מאשר ברופא. ואולם אסור היה לפלטשר להתערב אלא כאשר הרופא נמצא מחוץ למושבה. למזלם נסע הדוקטור ליפו. בא הפלטשר, הסתכל בילד, הסתכל בתרופה, ואמר:
"המנה שניתנה לילד היתה מספיקה גם לסוס. להפסיק."
מיד הפסיקו בטיפול. הפלטשר העמיד לילד כוסות-רוח וכך הציל את חייו. אבל אולי משהו מהאידיוטיות שאיבחן בו הרופא עבר לראשו של שימל, הבן-דוד של רותי, בנו הערבי של יינע-מייער.
לאחר כרבע שעה יצא הרופא מהחדר ואמר לשיינע-פשה: "גרשוני כבר ישן. אם הצטנן, תקראי לפלטשר שיעמיד לו כוסות-רוח. זה לא יזיק. אם תכאב הרגל, שישים אותה בסד."
"נלך?" שאל ירקוני.
"ולא תישארו לשתות כוס טה? המים בסמובר חמים עדיין, גם אצלי."
"עלי לחזור אל האורחים שלי." התנצל ירקוני. שברי האהיל הירוק ושלולית הקרוסין על הרצפה לא היו לרוחו.
הגברים פסעו במסדרון אל היציאה החשוכה, הורידו ממיתלה-העץ העגול את אדרותיהם, רק עמשי נותר עדיין מאחור.
"בעלבוסטע, את רואה? לפעמים יש תועלת בשומר עברי!" אמר בעברית גרונית, שם דגשים בבי"ת ובפ"א רפות כמו בערבית, וכפי שדיברו בגליל בהשפעת המורים וילקומיץ ואפשטיין מראש-פינה: 'הזבובים מסתובבים בחלב הרטוב!'
"שומר עברי מדוע לא, אם רק לא ייהרג או יהרוג בעד אשכול ענבים." התגרתה בו הגרשונית, בחקותה את הבי"ת הדגושה ב'עברי' ו'בענבים'. "ובעיניך אישה שלא מסתפקת בתפקיד תרנגולת היא כבר תרנגול הקופץ בראש?"
דלת המבוא נפתחה אל הגשם, שהמשיך להכות בחצר, אך נחלש והלך.
"נלך," אמר ירקוני לדוקטור ולזיאמה פולונסקי. "אמנם, טה בניחוח קרוסין ממיחמו של סקנדר אבול-באר'ל לא אוכל להציע לכם בביתי."
"לכו," אמר עמשי, "מיד אשיג אתכם."
במסדרון החשוך נותרו עתה עמשי ושיינע-פשה הצעירה. הוא התקשה רגע להתעטף באדרתו החומה, והיא עזרה לו ולחשה לפתע:
"זה נכון מה שמספרים עליך, עמשי?"
"מה מספרים, בעלבוסטע?"
"שבמושבות הגליל – אין תרנגולת אחת שלא מיששת גם נשקת?"
בחשיכה ניסה מבטו לחדור ולפענח את הבעת פניה. האם בתמימות היא דוברת או מתגרה בו? בת-הארץ היא, בת ירושלים, מעורה היטב בכל המתרחש ביישוב – חרף היותה עוף מוזר במקצת. הוא הניח את כפות-ידיו על לחייה, מתחת לסנטרה, ונשק לה על פיה.
שפמו דיגדג את פניה וכל גווה התכנף באדרתו הרחבה. שדיה הזקופים של שיינע-פשה צהובת השיער נצמדו אליו לרגע ממושך. אותות ההתרגשות ניכרו בגופו השרירי והיא ודאי חשה בכך כי לפתע נפלט מגרונה קול עבה, ניחר מגעגועים, כאילו דיבוק מדבר מקירבה:
"תן לי אותו, עמשי הגיבור, תן לי להחזיק את השמוק העברי שלך כי אצלי הפיזדה כבר רטובה מהצהריים..."
ובבת-אחת קרעה עצמה ממנו ונמלטה אל פנים הבית, נבהלת מעצמה, מעודה לא העיזה אפילו לחשוב מילים טמאות שכאלה.
רועד קמעה יצא עמשי במהירות החוצה, לאוויר המושבה הרחוץ, שהיה טרי ושקט לאחר הגשם. נשמע רק קולו המתרחק של ירקוני ההולך ומספר אנקדוטה לדוקטור ולזיאמה פולונסקי, ושלושתם פסעו עליזים במורד הרחוב והמטריות הסגורות מתנפנפות בידי ירקוני והדוקטור כמקלות-הליכה, וזיאמה קצר-הקומה צועד בתווך ביניהם.
עמשי השיג אותם עד מהרה ולחש באוזני זיאמה: "נשקתי לשיינע-פשה היפה וגדולת החזה. לולא היתה איכרה, הייתי אומר שהיא ניראית כמו ברונית גרמניה. ותאר לך, היא אמרה... ואמרה... ואני, איך ויל זיין ממש [מ"ם שנייה בסגול] תוקע לה בפיזדה, לקאלאניסטע [לאיכרה], תקיעה גדולה ילען-דינהא..."
והם החליפו אדרותיהם.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* לאהוד בן עזר, לאחרונה אני מצרפת לחברים את עבודתך על מחיר הציונות, והתגובות נלהבות.
אהוד בן עזר
"אין שאננים בציון"
שיחות על מחיר הציונות
ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986, 346 עמ'
"הוי השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון
נקובי ראשית הגויים ובאו להם בית ישראל"
[עמוס ו', א']
שמתי לב כי מרבית המרואיינים לא נולדו בארץ. במהלך השנים אירעו שינויים רבים בדמותה של הארץ. נוספו המתנחלים וההתנחלויות ועוד. האם לא הגיע הזמן להשלים נושא זה על מחיר הציונות כפי שהוא משתקף בראי הזמן?
לעיונך,
מלי טויב אהרנסון
אהוד: אם תקראי בעיון את דברי חלק מהמרואיינים וגם את המבוא שלי תראי שיש בהחלט התייחסות ביקורתית לתופעה המשיחית של גוש אמונים.
אבל כיום, כאשר ברור כי מדינה פלסטינית בגדה תהיה מדינת חמאס ותאיים על מרבית שטחה העירוני של ישראל כמו שמאיימת רצועת עזה, שאין בה אף התיישבות ישראלית – על יישובי העוטף – שאלת ההתנחלות ביהודה ובשומרון כבר אינה בעייה משיחית-יהודית המרחיקה את השלום-כביכול, אלא מחסום ביטחוני מפני הפיכת הגדה למדינת חמאס כמו עזה.
חוץ משלמה אבינרי וא"ב יהושע, כל שאר המרואיינים בספר, אותם התחלתי לראיין ב-1965, לפני 56 שנים – כבר אינם בחיים. כך שאין מקום ליצור מהדורה חדשה של הספר "אין שאננים בציון". יש לו את מקומו ההיסטורי, שחרף היות מחברו סופר נידח – הוא ייזכר לדורות כאחד הספרים החשובים ביותר שהופיעו בישראל במאה ה-20, בייחוד הריאיון עם גרשם שלום.
זה שנים רבות שהוצאת "עם עובד" מסרבת להוציא הדפסה חדשה של "אין שאננים בציון", שהופיע לפני 35 שנים, למרות שיש לו ביקוש קבוע מצד קהל הקוראים. לכן האפשרות היחידה לקבל אותו היא בקובץ מחשב – דרך המכתב העיתי "חדשות בן עזר" או בפרוייקט בן יהודה.
אגב, הספר Unease in Zion, 1974, אזל גם במהדורה האנגלית-האמריקאית.
* אהוד: לפעמים, בעיקר בתקופת נתניהו, הייתי מקשיב ביו-טיוב לשידוריו של יורם שפטל, שבין השאר ניתח את רפיפות התביעות נגד נתניהו. אבל מאז שבאחד משידוריו קבע שחטיפת ילדי תימן היא עובדה בלתי מעורערת, ואם איני טועה גם קשר אותה לשלטון מפא"י – חדלתי לצפות בשידוריו ואיבדתי אמון בשיקול דעתו. [ציטוט מגיליון 1678].
אורי הייטנר: הקונספירציה של שפטל על "תפירת התיקים" לנתניהו והקונספירציה על חטיפת ילדי תימן בידי שלטון מפא"י – חד הם. נכונים באותה מידה ובאים מאותו סוג של נפש מסוכסכת.
קיבוץ אורטל
* אהוד היקר, אברהם כץ-עוז מלגלג בצדק על החרדים שמבינים כי לא ניתן לקיים את מצוות התורה כנתינתן (שמיטת קרקעות, שמיטת חובות, שבת), ולכן הם מרמים את אלוהים בכל מיני טריקים לולייניים, והאל לא עושה רושם שזה נוגע לו. בכל התנ"ך לא תמצא תיעוד על כך שקיימו שמיטת קרקעות או שמיטת חובות, וכשמזכירים את הפסח (בימי יהושע, יאשיהו ועזרא ונחמיה) לא נכתב שהיה ביעור חמץ, או שמכרו את החמץ לגוי. ברור לחלוטין שעד ימיו של יאשיהו התורה לא היתה ידועה, ומרבית החוקים הדרקוניים שבתורה נכתבו על ידי הפרזיטים שחיו על חשבון עובדי האדמה, ומה איכפת להם להוסיף עול חסר שחר עליהם? בארץ מוכת בצורות כמו ארץ ישראל (כמה פעמים נכתב בתנ"ך שהיה רעב בארץ!) – להשבית את עבודת האדמה ולהפקיר את השדות לכול שיעשו ברכוש כעולה על רוחם – זאת ממש מכת מוות לתושבים. וברור שלא ניתן לקיים כלכלה מינימאלית, אם יש אפשרות לא להחזיר חובות בשנת שמיטה.
על האבסורדים שבתורת ישראל כתבתי במאמר על הדויטרונומיסט [ספר "דברים"] שהמציא את רוב החוקים הדרקוניים, וגם ציווה בשם האל, כביכול – "לא תחיֶה כל נשמה!"
משה גרנות
* קראתי עד עכשיו את הספר – קובץ הסיפורים "מי מספר את הספרים" – כי לא יכולתי להפסיק... רק כעת סיימתי והשעה כבר ארבע וחצי לפנות בוקר...
לא אוכל להאריך בשבחים בעת הזו, אבל אני חייב לומר שזה מדהים שלמרות שהסיפורים נכתבו לפני שנים רבות – כחמישים עד שישים שנה – הנה עד היום לא נס ליחם, כתובים הם בשפה עשירה ומשובחה, ממש כאילו נכתבו היום, וחלקם כה הקדימו את זמנם עד שברור שגם בעוד שנים יהיו המה עסיסיים ומשובחים!
הסיפורים מקוריים מאוד, ומשלבים שעשוע והומור יחד עם רצינות ומוסריות. אני מזדהה עם כל מילה שכתבה הד"ר ארנה גולן על הספר. ואני רק רוצה להוסיף מעיניי שלי: לטעמי ניחנת בכישרון נדיר ומופלא לשלב את עולם הילדים ועולם המבוגרים, גם בתוכן וגם בשפה, והיא גדלותך.
בברכה,
מרדכי ברגר
10.9.2021
אהוד: מתוך ספרי "סדנת הפרוזה", 2000: "ספר גרוע שכתב סופר חשוב – חשוב יותר מספר מעולה שכתב סופר לא-חשוב. לכן חשוב מאוד הוא להיות חשוב, ופחות חשוב הוא לדעת לכתוב ספר טוב. ודע – מידת חשיבותך נמדדת על פי מידת כישרונך להציג עצמך כסופר חשוב כבר מראשית הופעתך.
יוצא מכך, אל לך להתאמץ יתר-על-המידה בכתיבה. שכן אם אתה סופר חשוב, לא חשוב מה שאתה כותב, כי כל מה שאתה כותב הוא חשוב. ואם אינך סופר חשוב, על אחת כמה וכמה – מה טעם להתאמץ? ממילא אין חשיבות למה שאתה כותב.
* "יותר מעשרת אלפים מאומתים אובחנו אתמול ומקדם ההדבקה עלה ל-0.96. בשישי ובשבת אובחנו 1,713 חולים בקרב החוזרים מחו"ל, 1,439 מהם שבו מאוקראינה."
["הארץ" באינטרנט, 12.9].
נח נח נחמן מאומן שלח לנו מתנה לחג באמצעות מאות חסידיו הפרימיטיבים, השוטים, החולים וזייפני האישורים!
* "ראש הממשלה נפתלי בנט אמר בישיבת הממשלה הבוקר (ראשון, 12.9) כי בריחת ששת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע בשבוע שעבר היתה 'רצף של טעויות וכשלים.' לדבריו, 'חלק ממערכות המדינה התנוונו בשנים האחרונות.'" ["הארץ" באינטרנט, 12.9].
זה ברור, כמו בהסכמי אברהם החשובים והמדהימים – נתניהו אשם גם במחדל בריחת ששת האסירים הרוצחים מכלא גלבוע כי 'מערכות המדינה התנוונו בשנים האחרונות'! – מזלנו שהפגנות מוצ"ש בבלפור הצליחו להדיח את הנאשם בפלילים הכושל – והביאו לנו את שישה מנדטים בנט לראשות הממשלה.
* מנפלאותיה של ממשלת השינוי: "בשבוע שעבר טס שר החוץ יאיר לפיד למוסקבה לפגישה עם עמיתו הרוסי, סרגיי לברוב. לצורך הנסיעה חכרה הממשלה מאל-על בואינג 737 שלם, וזאת למרות שבקו תל אביב-מוסקבה מתקיימות טיסות סדירות של מיספר חברות תעופה. לפיד טס ברביעי בערב, המטוס המתין לו בנמל התעופה בשעות הלילה והשיב אותו לישראל למחרת.
המכרזים של סוכנות הנסיעות הממשלתית 'יפעת' חסויים באופן קבוע, אולם גורם בכיר המצוי היטב בפרטים העריך כי אל-על גבתה על הטיסה כ-200 אלף שקל. מטעם שר החוץ נמסר: 'לא ניתן היה לתאם את הפגישה אחרת, משום ששר החוץ לברוב לא יכול היה להזיז את שעות הביקור ולא היתה טיסה מסחרית מתאימה לשעות אלו.'
"העובדה ששרים בממשלת בנט-לפיד הופכים את השימוש במטוסים חכורים לעניין שבשגרה, הוא חסר תקדים. בעבר טסו שרים תמיד בטיסות מסחריות ורק ראשי ממשלה עשו שימוש במטוסים חכורים. כך עשה גם ראש הממשלה בנט בביקורו האחרון בארה"ב, כשחכר בואינג 777 גדול ויקר מאל-על בהתאם למורשתו האווירית הבזבזנית של בנימין נתניהו. גודל המשלחת לוושינגטון איפשר שימוש בדגם קטן וחסכוני בהרבה, אך הוא היה מחייב עצירת ביניים קצרה לתדלוק." ["הארץ" באינטרנט, 12.9]
* ציטוט: מובסים, ללא שום תחכום, חיים משאריות זבל, והוסגרו בידי ערביי ישראל: 4 מתוך הנמלטים נתפסו.
בניגוד ל"פרשנויות" מתלהמות ב"עיתון" הטרולים, ששמו מתחיל באות ה', ובמקומות מוזרים אחרים, או אצל האויבים, שום תחכום לא היה בהימלטות של המחבלים מן הכלא, חוץ ממחדלי השב"ס. לאחר שארבעה מהם נתפסו הלילה [11.9] בהצלחה חשובה של מערכת הביטחון, התברר שלא היה שום תכנון שלהם למה שאחרי הבריחה.
הם חיו משאריות זבל בשולי יישובים ערבים בצפון, התחבאו במקומות מוזרים וחסרי תוחלת (למשל בתוך עגלת משאית), והוסגרו בידי "אחיהם", הערבים הישראלים (התמונה שלהם: ממשטרת ישראל). עכשיו יש לאכוף את ההגבלות על האסירים הביטחוניים, כולל ניתוק מוחלט שלהם ממה שקורה בחוץ.
בכך חזר "העם המומצא" לנקודת המוצא שלו: מחבלים קשורי עיניים על האדמה. שאיש לא יתבלבל לרגע: אלה רוצחי יהודים מהזן השפל ביותר, שעכשיו לא יזכו עוד לראות את אור השמש לעשרות שנים.
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 11.9.2021.
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –
לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?
"אין שאננים בציון"
שיחות על מחיר הציונות
ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986, 346 עמ'
"הוי השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון
נקובי ראשית הגויים ובאו להם בית ישראל"
[עמוס ו', א']
שמתי לב כי מרבית המרואיינים לא נולדו בארץ. במהלך השנים אירעו שינויים רבים בדמותה של הארץ. נוספו המתנחלים וההתנחלויות ועוד. האם לא הגיע הזמן להשלים נושא זה על מחיר הציונות כפי שהוא משתקף בראי הזמן?
לעיונך,
מלי טויב אהרנסון
אהוד: אם תקראי בעיון את דברי חלק מהמרואיינים וגם את המבוא שלי תראי שיש בהחלט התייחסות ביקורתית לתופעה המשיחית של גוש אמונים.
אבל כיום, כאשר ברור כי מדינה פלסטינית בגדה תהיה מדינת חמאס ותאיים על מרבית שטחה העירוני של ישראל כמו שמאיימת רצועת עזה, שאין בה אף התיישבות ישראלית – על יישובי העוטף – שאלת ההתנחלות ביהודה ובשומרון כבר אינה בעייה משיחית-יהודית המרחיקה את השלום-כביכול, אלא מחסום ביטחוני מפני הפיכת הגדה למדינת חמאס כמו עזה.
חוץ משלמה אבינרי וא"ב יהושע, כל שאר המרואיינים בספר, אותם התחלתי לראיין ב-1965, לפני 56 שנים – כבר אינם בחיים. כך שאין מקום ליצור מהדורה חדשה של הספר "אין שאננים בציון". יש לו את מקומו ההיסטורי, שחרף היות מחברו סופר נידח – הוא ייזכר לדורות כאחד הספרים החשובים ביותר שהופיעו בישראל במאה ה-20, בייחוד הריאיון עם גרשם שלום.
זה שנים רבות שהוצאת "עם עובד" מסרבת להוציא הדפסה חדשה של "אין שאננים בציון", שהופיע לפני 35 שנים, למרות שיש לו ביקוש קבוע מצד קהל הקוראים. לכן האפשרות היחידה לקבל אותו היא בקובץ מחשב – דרך המכתב העיתי "חדשות בן עזר" או בפרוייקט בן יהודה.
אגב, הספר Unease in Zion, 1974, אזל גם במהדורה האנגלית-האמריקאית.
* אהוד: לפעמים, בעיקר בתקופת נתניהו, הייתי מקשיב ביו-טיוב לשידוריו של יורם שפטל, שבין השאר ניתח את רפיפות התביעות נגד נתניהו. אבל מאז שבאחד משידוריו קבע שחטיפת ילדי תימן היא עובדה בלתי מעורערת, ואם איני טועה גם קשר אותה לשלטון מפא"י – חדלתי לצפות בשידוריו ואיבדתי אמון בשיקול דעתו. [ציטוט מגיליון 1678].
אורי הייטנר: הקונספירציה של שפטל על "תפירת התיקים" לנתניהו והקונספירציה על חטיפת ילדי תימן בידי שלטון מפא"י – חד הם. נכונים באותה מידה ובאים מאותו סוג של נפש מסוכסכת.
קיבוץ אורטל
* אהוד היקר, אברהם כץ-עוז מלגלג בצדק על החרדים שמבינים כי לא ניתן לקיים את מצוות התורה כנתינתן (שמיטת קרקעות, שמיטת חובות, שבת), ולכן הם מרמים את אלוהים בכל מיני טריקים לולייניים, והאל לא עושה רושם שזה נוגע לו. בכל התנ"ך לא תמצא תיעוד על כך שקיימו שמיטת קרקעות או שמיטת חובות, וכשמזכירים את הפסח (בימי יהושע, יאשיהו ועזרא ונחמיה) לא נכתב שהיה ביעור חמץ, או שמכרו את החמץ לגוי. ברור לחלוטין שעד ימיו של יאשיהו התורה לא היתה ידועה, ומרבית החוקים הדרקוניים שבתורה נכתבו על ידי הפרזיטים שחיו על חשבון עובדי האדמה, ומה איכפת להם להוסיף עול חסר שחר עליהם? בארץ מוכת בצורות כמו ארץ ישראל (כמה פעמים נכתב בתנ"ך שהיה רעב בארץ!) – להשבית את עבודת האדמה ולהפקיר את השדות לכול שיעשו ברכוש כעולה על רוחם – זאת ממש מכת מוות לתושבים. וברור שלא ניתן לקיים כלכלה מינימאלית, אם יש אפשרות לא להחזיר חובות בשנת שמיטה.
על האבסורדים שבתורת ישראל כתבתי במאמר על הדויטרונומיסט [ספר "דברים"] שהמציא את רוב החוקים הדרקוניים, וגם ציווה בשם האל, כביכול – "לא תחיֶה כל נשמה!"
משה גרנות
* קראתי עד עכשיו את הספר – קובץ הסיפורים "מי מספר את הספרים" – כי לא יכולתי להפסיק... רק כעת סיימתי והשעה כבר ארבע וחצי לפנות בוקר...
לא אוכל להאריך בשבחים בעת הזו, אבל אני חייב לומר שזה מדהים שלמרות שהסיפורים נכתבו לפני שנים רבות – כחמישים עד שישים שנה – הנה עד היום לא נס ליחם, כתובים הם בשפה עשירה ומשובחה, ממש כאילו נכתבו היום, וחלקם כה הקדימו את זמנם עד שברור שגם בעוד שנים יהיו המה עסיסיים ומשובחים!
הסיפורים מקוריים מאוד, ומשלבים שעשוע והומור יחד עם רצינות ומוסריות. אני מזדהה עם כל מילה שכתבה הד"ר ארנה גולן על הספר. ואני רק רוצה להוסיף מעיניי שלי: לטעמי ניחנת בכישרון נדיר ומופלא לשלב את עולם הילדים ועולם המבוגרים, גם בתוכן וגם בשפה, והיא גדלותך.
בברכה,
מרדכי ברגר
10.9.2021
אהוד: מתוך ספרי "סדנת הפרוזה", 2000: "ספר גרוע שכתב סופר חשוב – חשוב יותר מספר מעולה שכתב סופר לא-חשוב. לכן חשוב מאוד הוא להיות חשוב, ופחות חשוב הוא לדעת לכתוב ספר טוב. ודע – מידת חשיבותך נמדדת על פי מידת כישרונך להציג עצמך כסופר חשוב כבר מראשית הופעתך.
יוצא מכך, אל לך להתאמץ יתר-על-המידה בכתיבה. שכן אם אתה סופר חשוב, לא חשוב מה שאתה כותב, כי כל מה שאתה כותב הוא חשוב. ואם אינך סופר חשוב, על אחת כמה וכמה – מה טעם להתאמץ? ממילא אין חשיבות למה שאתה כותב.
* "יותר מעשרת אלפים מאומתים אובחנו אתמול ומקדם ההדבקה עלה ל-0.96. בשישי ובשבת אובחנו 1,713 חולים בקרב החוזרים מחו"ל, 1,439 מהם שבו מאוקראינה."
["הארץ" באינטרנט, 12.9].
נח נח נחמן מאומן שלח לנו מתנה לחג באמצעות מאות חסידיו הפרימיטיבים, השוטים, החולים וזייפני האישורים!
* "ראש הממשלה נפתלי בנט אמר בישיבת הממשלה הבוקר (ראשון, 12.9) כי בריחת ששת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע בשבוע שעבר היתה 'רצף של טעויות וכשלים.' לדבריו, 'חלק ממערכות המדינה התנוונו בשנים האחרונות.'" ["הארץ" באינטרנט, 12.9].
זה ברור, כמו בהסכמי אברהם החשובים והמדהימים – נתניהו אשם גם במחדל בריחת ששת האסירים הרוצחים מכלא גלבוע כי 'מערכות המדינה התנוונו בשנים האחרונות'! – מזלנו שהפגנות מוצ"ש בבלפור הצליחו להדיח את הנאשם בפלילים הכושל – והביאו לנו את שישה מנדטים בנט לראשות הממשלה.
* מנפלאותיה של ממשלת השינוי: "בשבוע שעבר טס שר החוץ יאיר לפיד למוסקבה לפגישה עם עמיתו הרוסי, סרגיי לברוב. לצורך הנסיעה חכרה הממשלה מאל-על בואינג 737 שלם, וזאת למרות שבקו תל אביב-מוסקבה מתקיימות טיסות סדירות של מיספר חברות תעופה. לפיד טס ברביעי בערב, המטוס המתין לו בנמל התעופה בשעות הלילה והשיב אותו לישראל למחרת.
המכרזים של סוכנות הנסיעות הממשלתית 'יפעת' חסויים באופן קבוע, אולם גורם בכיר המצוי היטב בפרטים העריך כי אל-על גבתה על הטיסה כ-200 אלף שקל. מטעם שר החוץ נמסר: 'לא ניתן היה לתאם את הפגישה אחרת, משום ששר החוץ לברוב לא יכול היה להזיז את שעות הביקור ולא היתה טיסה מסחרית מתאימה לשעות אלו.'
"העובדה ששרים בממשלת בנט-לפיד הופכים את השימוש במטוסים חכורים לעניין שבשגרה, הוא חסר תקדים. בעבר טסו שרים תמיד בטיסות מסחריות ורק ראשי ממשלה עשו שימוש במטוסים חכורים. כך עשה גם ראש הממשלה בנט בביקורו האחרון בארה"ב, כשחכר בואינג 777 גדול ויקר מאל-על בהתאם למורשתו האווירית הבזבזנית של בנימין נתניהו. גודל המשלחת לוושינגטון איפשר שימוש בדגם קטן וחסכוני בהרבה, אך הוא היה מחייב עצירת ביניים קצרה לתדלוק." ["הארץ" באינטרנט, 12.9]
* ציטוט: מובסים, ללא שום תחכום, חיים משאריות זבל, והוסגרו בידי ערביי ישראל: 4 מתוך הנמלטים נתפסו.
בניגוד ל"פרשנויות" מתלהמות ב"עיתון" הטרולים, ששמו מתחיל באות ה', ובמקומות מוזרים אחרים, או אצל האויבים, שום תחכום לא היה בהימלטות של המחבלים מן הכלא, חוץ ממחדלי השב"ס. לאחר שארבעה מהם נתפסו הלילה [11.9] בהצלחה חשובה של מערכת הביטחון, התברר שלא היה שום תכנון שלהם למה שאחרי הבריחה.
הם חיו משאריות זבל בשולי יישובים ערבים בצפון, התחבאו במקומות מוזרים וחסרי תוחלת (למשל בתוך עגלת משאית), והוסגרו בידי "אחיהם", הערבים הישראלים (התמונה שלהם: ממשטרת ישראל). עכשיו יש לאכוף את ההגבלות על האסירים הביטחוניים, כולל ניתוק מוחלט שלהם ממה שקורה בחוץ.
בכך חזר "העם המומצא" לנקודת המוצא שלו: מחבלים קשורי עיניים על האדמה. שאיש לא יתבלבל לרגע: אלה רוצחי יהודים מהזן השפל ביותר, שעכשיו לא יזכו עוד לראות את אור השמש לעשרות שנים.
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 11.9.2021.
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –
לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?
יזכור עם ישראל
את חתן פרס ביטחון ישראל
אַבִּי הר אבן הי"ד
שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים
בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו
שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו
בחודש מאי 2021
100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים
בפוגרום ביפו בשנת 1921
"פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום נגד שבעה מעורבים בהצתת מלון האפנדי בעכו, במהומות שפרצו בעיר במאי האחרון במהלך מבצע שומר החומות. עם זאת, איש מהם לא הואשם ברצח של אורח המלון אבי הר אבן שנפגע בשריפה ומת לאחר מכן, ועדיין לא ברור מי גרם למותו!" ["הארץ", 16.8]
שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים
בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו
שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו
בחודש מאי 2021
100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים
בפוגרום ביפו בשנת 1921
"פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום נגד שבעה מעורבים בהצתת מלון האפנדי בעכו, במהומות שפרצו בעיר במאי האחרון במהלך מבצע שומר החומות. עם זאת, איש מהם לא הואשם ברצח של אורח המלון אבי הר אבן שנפגע בשריפה ומת לאחר מכן, ועדיין לא ברור מי גרם למותו!" ["הארץ", 16.8]
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך
הבית עולה בלהבות
בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- אסתר ראב: הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ(שירים 1981-1972)
- שועלה: מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
- זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל
- 20 שנה לאחר מתקפת 9/11 של אל-קאעידה: יצאה ארצות הברית מאפגניסטן
- אלי עמיר: אום כלת'ום אוכלת כובה בורגול
- אורי הייטנר: 1. מלחמת הציוויליזציות: תמונת מצב
- מנחם רהט: תתפלאו אבל יש קשר בין מצוות התשובה
- הספרייה המרכזית: בית יד לבנים
- משה גרנות: 1. החיוניות שבהקניית נימוסים לצעירים
- אהוד בן עזר: סתיו מתפורר בתוך ההמון
- הדסה מור: ימי השקיעה
- יונתן גורל: הר הצופים ואני
- הרב ד"ר חיים סיימונס: סקר היסטורי של הצעות להעברת ערבים מפלסטין 1895-1947
- אסתר ראב: מלח החיים
- אהוד בן עזר: המושבה שלי
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * לאהוד בן עזר, לאחרונה אני מצרפת לחברים את עבודתך על מחיר הציונות, והתגובות נלהבות.
- שאר הגליון