מַקְהֵלַת הָאַשְׁכָּבָה
*
אֲנִי חוֹוָה אֶת הֶחָלָל
אֲשֶׁר אַשְׁאִיר אַחֲרֵי הֵעָלְמִי
מַה יִשְׁתַּנֶּה? דָּבָר לֹא!
רַק אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם
יַרְגִּישׁ הֵעָלְמִי
לְאֶחָד יֶחְסַר –
חוּט דַּק כָּחֹל
בְּעֶרְגַּת-נִשְׁמָתוֹ
לַשֵּׁנִי –
נִיצוֹץ כְּבָרָק –
מְעוֹרֵר מַחֲשָׁבָה
וְלַשַּׁחְרוּרָה הָאֲפֹרָה
שֶׁבְּדַרְכִּי לַחֲדַר-הָאֹכֶל,
בֵּין בְּרוֹשִׁים –
תִקְפֹּץ אֶל שְׁבִילִי
לִתְפֹּשׂ אֶת עֵינִי
הַמְּחַפֶּשֶׂת עֵינָהּ
וְעֵינִי אֵינֶנָּה –
וְגַרְגֵּר לֶחֶם לְמַקּוֹרָהּ –
בַּגֶּשֶׁם, אַיִן – – –
1980
* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.
ב-4 בספטמבר 2021 מלאו 40 שנה למותה של אסתר ראב
עד היום אין רחוב על שמה בתל-אביב
וגם לא נותר בישראל מוסף ספרותי רציני שיזכיר את מלאת 40 שנה למותה
בגיליון:
- אסתר רַאבּ: הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ(שירים 1981-1972)
- שועלה: מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
- זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל
- משתתפים בצערם של פרופ' אדיר כהן ומשפחתו: על מות אם המשפחה
- משה גרנות: מעלליו של הדויטרונומיסט
- עקיבא נוף: קידוש
- עירית אמינוף: יום הכיפורים תשפ"ב:
- רוֹן גֵּרָא: יוֹם הַכִּפּוּרִים
- איליה בר-זאב: מוצב "בודפסט"
- שיר ותרגומו: איתמר פרת
- אורי הייטנר: 1. "לכרוע על חוף הסליחה"
- הרצל חקק: 'עצב נבו' של רחל
- אהוד בן עזר: "דוגית בנהר החיים"
- נעמן כהן: המחדל – מקטי יפרח-פרי לפרדי בן שטרית
- אסתר רַאבּ: הבולבול המתרברב
- אהוד בן עזר: המושבה שלי
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * את ספרו של איתמר פרת "חגיגת כסיף" ניתן למצוא במהדורה אינטרנטית בקישורים: https://www.e-vrit.co.il/Product/19927/%D7%97%D7%92%D7%99%D7%92%D7%AA_%D7%90%D7%A1%D7%99
- שאר הגליון
מאמרים
אסתר רַאבּ
הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ(שירים 1981-1972)
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
זיוה שמיר
תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל
ההפלגה של ויליאם בטלר ייטס
ושל נתן אלתרמן לביזנטיון
בשנת 1928 כתב ויליאם בטלר ייטס את שירו "Sailing to Byzantium", מספינות הדגל של השירה האנגלית המודרנית. השיר צופה במציאוּת מנקודת התצפית של איש זקֵן, המסוגל להבין את החיים ואת האמנות בכל מורכבותם.
ייטס היה כבן שישים ושלוש בלבד כשחיבר את שירו, אך התבונן בעצמו כבאיש זקן, שכבר קנה דעת וצבר נסיון-חיים.
ב-1923 הוא זכה בפרס נובל לספרות, אך לא הניח לעצמו לשקוע ב"דיכאון אולימפי", אלא המשיך ליצור את שיריו החדשניים ומלאי התבונה עד יומו האחרון. גם אלתרמן שהיה בשנת 1965 כבן חמישים וחמש בלבד, התבונן בעצמו כבאיש זקן. הוא הבין שהוא לא יאריך ימים מחמת התמכרותו חסרת הרסן ל"טיפה המרה", שעִרעֲרה את בריאותו והחישה את קִצו. הוא יכול היה להזדהות עם ייטס "המזדקן" ועם שירו.
ומדוע נשאו כנפי הדמיון את ייטס אל ביזנטיון? בראש וראשונה, כדבריו, הוא נמשך אל תרבות עתיקה, עתירת שׁכיוֹת חֶמדה, שחרבה ואבדה תחת מגפיה של תרבות צעירה ותאבת כוח, שבזה לנכסי הרוח של העבר (זהו נושא שהעסיק גם את אלתרמן, וראו ב"שירי מכות מצרים" וב"שירים על ארץ הנגב").
שנית, ייטס נמשך אל מקום שבּוֹ התנגשו העתיק והחדש, הזקֵן והצעיר (ואף זהו נושא שהעסיק כאמור את אלתרמן בשלב זה של חייו).
שלישית, ייטס ביטא כאן את עליונותה של אמנות מעשה-חושב שיש בה מן ה-artifice (המלאכה, המלאכותיות) על חיקויו הבלתי-אמצעי של הטבע. הצעירים מבקשים לשחזר את הריתמוס של החיים הפשוטים כמוֹת שהם, ואילו משורר מהפכני ושמרן כאחד כמו ייטס נמשך אל אתרים היסטוריים, עשירים במעשי אמנות, רצופי זהב ואבני חן, שנעשו על-ידי אמנים ואוּמנים בעבודה דקה ומדויקת בת דורות רבים.
שירו של ייטס פונה אל חכמי העבר של ביזנטיון, החקוקים על קירות פסיפסי הזהב של מקדשיה, ומפציר בהם שילמדוהו את רזי האמנות שלהם ויקנו לנשמתו את סוד הנצח שלהם.
כלול כאן רמז לאגדה המספרת שעם כניסת הטורקים לכנסיית האגיה סופיה בשנת 1453, לקחו הכמרים, ששרו באותה שעה את תפילת טקס המיסה, את כל הכדים הקדושים, העשויים מעשה מחשבת, והשתקעו ביחד אתם בתוך קירות הכנסייה הזהובים.
האגדה מוסיפה ומספרת שמנהיגיה הרוחניים של ביזנטיון המשוקעים בקירות הכנסייה ממתינים עד עצם היום הזה בציפייה דרוכה להתחדשות הנצרות וליציאתם ממצבם הקפוא והמקובע שבו הם שרויים כבר כשש מאות שנה.
גם האני-המשורר בשיר האנגלי מבקש להִשתנות לגמרי: להפוך לציפור זהב על ענף זהב שתשיר לאצולת ביזנטיון את שיריו המקיפים את העבר וההוֹוה, אף מנבאים את העתיד.
Sailing to Byzantium
BY WILLIAM BUTLER YEATS
I
That is no country for old men. The young
In one another's arms, birds in the trees,
—Those dying generations—at their song,
The salmon-falls, the mackerel-crowded seas,
Fish, flesh, or fowl, commend all summer long
Whatever is begotten, born, and dies.
Caught in that sensual music all neglect
Monuments of unageing intellect.
II
An aged man is but a paltry thing,
A tattered coat upon a stick, unless
Soul clap its hands and sing, and louder sing
For every tatter in its mortal dress,
Nor is there singing school but studying
Monuments of its own magnificence;
And therefore I have sailed the seas and come
To the holy city of Byzantium.
III
O sages standing in God's holy fire
As in the gold mosaic of a wall,
Come from the holy fire, perne in a gyre,
And be the singing-masters of my soul.
Consume my heart away; sick with desire
And fastened to a dying animal
It knows not what it is; and gather me
Into the artifice of eternity.
IV
Once out of nature I shall never take
My bodily form from any natural thing,
But such a form as Grecian goldsmiths make
Of hammered gold and gold enamelling
To keep a drowsy Emperor awake;
Or set upon a golden bough to sing
To lords and ladies of Byzantium
Of what is past, or passing, or to come.
המסע לביזנטיון
מאת ויליאם בטלר ייטס
I
אֵין זוֹ אַרְצָם שֶׁל אֲנָשִׁים זְקֵנִים. הַצְּעִירִים
זֶה בְּחֵיק זֶה, הַצִּפּוֹרִים בְּרֹאשׁ עָנָף,
דּוֹרוֹת עָבָרוּ – חֹמֶר לְשִׁירִים,
מַפְּלֵי הַסַּלְמוֹן וּבַיָּם קְהַל מָקָרֶלִים צָף.
אֶת בּוֹא הַקַּיִץ חוֹגְגִים חַיּוֹת וְצִפּוֹרִים
כָּל שֶׁנּוֹלָד וְמֵת חַיָּיו חוֹלְפִים בִּיעָף;
לָכוּד בְּתוֹךְ נִגּוּן יִצְרִי. כָּך נִנְטָשִׁים
לָעַד אַנְדָּרְטָאוֹת שֶׁל הַתְּבוּנָה הָאֱנוֹשִׁית.
II
אָדָם זָקֵן חָשׁוּב כַּמֵת. דִּינוֹ כָּרֵת
דּוֹמֶה לִמְעִיל יָשָׁן תָּלוּי עַל מְשׂוּכָה בְּלוּיָה,
אֲבָל נַפְשׁוֹ מוֹחֵאת כַּפֶּיהָ וְקוֹרֵאת
עַל כָּל מוּם בְּגוּפוֹ 'הַלְלוּיָה'.
כָּל דּוֹר מְשׁוֹרְרִים אֶת דְּיוֹקָנוֹ חוֹרֵת
עַל אַנְדַּרְטָה שֶל זְמַן שֶׁכְּבָר הָיָה;
עַל כֵּן יַמִּים חָצִיתִי כְּדֵי לָבוֹא
אֶל בִּיזַנְטיוֹן – עִיר קֹדֶשׁ וְכָבוֹד.
III
אַתֶּם הַחֲכָמִים הַנִּצְרָבִים בְּאֵשׁ אֱלוֹהַּ
כְּבִפְסִיפָס-זָהָב עַל פְּנֵי הַקִּיר
צְאוּ נָא מֵאֵשׁ הַמִּזְבָּחוֹת, מִן הַמָּנוֹר וְהַמָּנוֹע
קְחוּ אֶת נַפְשִׁי, לַמְּדוּהָ תּוֹרַת שִׁיר.
אֶת נִשְׁמָתִי הַמְּלֹהָטָה אַכְּלוּ בְּכֹל לֹעַ
לְפֶגֶר חַי כְּפוּתָה הִיא כְּאָסִיר.
אַף בְּלִי לָדַעַת מַה טִּיבָם אוֹתִי תִּגְרֹר
אֶל פֵּרוֹתָיו שֶׁל תּוֹר הַנֶּצַח וְהָאוֹר.
IV
וּבְצֵאתִי מֵרְשׁוּת הַטֶּבַע, לֹא אַסְכִּים
לִמְשֹׁךְ צוּרוֹת שִׁירַי מִשּׁוּם מָקוֹר טִבְעִי,
אֶבְחַר בִּכְלֵי מְלָאכְתָּם שֶׁל הָרוֹקְעִים
צוֹרְפֵי זָהָב מֻבְחָר שֶׁיְּשֻׁבַּץ כִּרְאִי
אֶל מוּל מַבָּט לֵאֶה שֶׁל קֵיסָרִים קְרִירִים.
הֵם יוֹשִׁיבוּנִי עַל עָנָף זָהָב לָשִׁיר שִׁירִי
לִפְנֵי שׁוֹעֵי אַרְצָם וּקְהַל מַטְרוֹנִיּוֹת
אַצִּיג עָבָר, הֹווֶה וּמַה שֶּׁעוֹד עָתִיד לִהְיוֹת.
מאנגלית: זיוה שמיר
ספר שיריו האחרון של אלתרמן – חגיגת קיץ (1965) – שנכתב לאחר דבריו הבוטים של נתן זך על שירתו, מנהל לדעתי דיאלוג מסועף עם "המסע לביזנטיון" של ייטס, עד שניתן לראות בו את מסעו הפרטי של אלתרמן לביזנטיון.
לאחרונה ניסיתי להבהיר את השפעת שירו של ייטס על ספר שיריו האחרון של נתן אלתרמן במאמר שהתפרסם באתר נתן אלתרמן וכן באתר האישי: https://www.zivashamir.com
זיוה שמיר
ושל נתן אלתרמן לביזנטיון
בשנת 1928 כתב ויליאם בטלר ייטס את שירו "Sailing to Byzantium", מספינות הדגל של השירה האנגלית המודרנית. השיר צופה במציאוּת מנקודת התצפית של איש זקֵן, המסוגל להבין את החיים ואת האמנות בכל מורכבותם.
ייטס היה כבן שישים ושלוש בלבד כשחיבר את שירו, אך התבונן בעצמו כבאיש זקן, שכבר קנה דעת וצבר נסיון-חיים.
ב-1923 הוא זכה בפרס נובל לספרות, אך לא הניח לעצמו לשקוע ב"דיכאון אולימפי", אלא המשיך ליצור את שיריו החדשניים ומלאי התבונה עד יומו האחרון. גם אלתרמן שהיה בשנת 1965 כבן חמישים וחמש בלבד, התבונן בעצמו כבאיש זקן. הוא הבין שהוא לא יאריך ימים מחמת התמכרותו חסרת הרסן ל"טיפה המרה", שעִרעֲרה את בריאותו והחישה את קִצו. הוא יכול היה להזדהות עם ייטס "המזדקן" ועם שירו.
ומדוע נשאו כנפי הדמיון את ייטס אל ביזנטיון? בראש וראשונה, כדבריו, הוא נמשך אל תרבות עתיקה, עתירת שׁכיוֹת חֶמדה, שחרבה ואבדה תחת מגפיה של תרבות צעירה ותאבת כוח, שבזה לנכסי הרוח של העבר (זהו נושא שהעסיק גם את אלתרמן, וראו ב"שירי מכות מצרים" וב"שירים על ארץ הנגב").
שנית, ייטס נמשך אל מקום שבּוֹ התנגשו העתיק והחדש, הזקֵן והצעיר (ואף זהו נושא שהעסיק כאמור את אלתרמן בשלב זה של חייו).
שלישית, ייטס ביטא כאן את עליונותה של אמנות מעשה-חושב שיש בה מן ה-artifice (המלאכה, המלאכותיות) על חיקויו הבלתי-אמצעי של הטבע. הצעירים מבקשים לשחזר את הריתמוס של החיים הפשוטים כמוֹת שהם, ואילו משורר מהפכני ושמרן כאחד כמו ייטס נמשך אל אתרים היסטוריים, עשירים במעשי אמנות, רצופי זהב ואבני חן, שנעשו על-ידי אמנים ואוּמנים בעבודה דקה ומדויקת בת דורות רבים.
שירו של ייטס פונה אל חכמי העבר של ביזנטיון, החקוקים על קירות פסיפסי הזהב של מקדשיה, ומפציר בהם שילמדוהו את רזי האמנות שלהם ויקנו לנשמתו את סוד הנצח שלהם.
כלול כאן רמז לאגדה המספרת שעם כניסת הטורקים לכנסיית האגיה סופיה בשנת 1453, לקחו הכמרים, ששרו באותה שעה את תפילת טקס המיסה, את כל הכדים הקדושים, העשויים מעשה מחשבת, והשתקעו ביחד אתם בתוך קירות הכנסייה הזהובים.
האגדה מוסיפה ומספרת שמנהיגיה הרוחניים של ביזנטיון המשוקעים בקירות הכנסייה ממתינים עד עצם היום הזה בציפייה דרוכה להתחדשות הנצרות וליציאתם ממצבם הקפוא והמקובע שבו הם שרויים כבר כשש מאות שנה.
גם האני-המשורר בשיר האנגלי מבקש להִשתנות לגמרי: להפוך לציפור זהב על ענף זהב שתשיר לאצולת ביזנטיון את שיריו המקיפים את העבר וההוֹוה, אף מנבאים את העתיד.
Sailing to Byzantium
BY WILLIAM BUTLER YEATS
I
That is no country for old men. The young
In one another's arms, birds in the trees,
—Those dying generations—at their song,
The salmon-falls, the mackerel-crowded seas,
Fish, flesh, or fowl, commend all summer long
Whatever is begotten, born, and dies.
Caught in that sensual music all neglect
Monuments of unageing intellect.
II
An aged man is but a paltry thing,
A tattered coat upon a stick, unless
Soul clap its hands and sing, and louder sing
For every tatter in its mortal dress,
Nor is there singing school but studying
Monuments of its own magnificence;
And therefore I have sailed the seas and come
To the holy city of Byzantium.
III
O sages standing in God's holy fire
As in the gold mosaic of a wall,
Come from the holy fire, perne in a gyre,
And be the singing-masters of my soul.
Consume my heart away; sick with desire
And fastened to a dying animal
It knows not what it is; and gather me
Into the artifice of eternity.
IV
Once out of nature I shall never take
My bodily form from any natural thing,
But such a form as Grecian goldsmiths make
Of hammered gold and gold enamelling
To keep a drowsy Emperor awake;
Or set upon a golden bough to sing
To lords and ladies of Byzantium
Of what is past, or passing, or to come.
המסע לביזנטיון
מאת ויליאם בטלר ייטס
I
אֵין זוֹ אַרְצָם שֶׁל אֲנָשִׁים זְקֵנִים. הַצְּעִירִים
זֶה בְּחֵיק זֶה, הַצִּפּוֹרִים בְּרֹאשׁ עָנָף,
דּוֹרוֹת עָבָרוּ – חֹמֶר לְשִׁירִים,
מַפְּלֵי הַסַּלְמוֹן וּבַיָּם קְהַל מָקָרֶלִים צָף.
אֶת בּוֹא הַקַּיִץ חוֹגְגִים חַיּוֹת וְצִפּוֹרִים
כָּל שֶׁנּוֹלָד וְמֵת חַיָּיו חוֹלְפִים בִּיעָף;
לָכוּד בְּתוֹךְ נִגּוּן יִצְרִי. כָּך נִנְטָשִׁים
לָעַד אַנְדָּרְטָאוֹת שֶׁל הַתְּבוּנָה הָאֱנוֹשִׁית.
II
אָדָם זָקֵן חָשׁוּב כַּמֵת. דִּינוֹ כָּרֵת
דּוֹמֶה לִמְעִיל יָשָׁן תָּלוּי עַל מְשׂוּכָה בְּלוּיָה,
אֲבָל נַפְשׁוֹ מוֹחֵאת כַּפֶּיהָ וְקוֹרֵאת
עַל כָּל מוּם בְּגוּפוֹ 'הַלְלוּיָה'.
כָּל דּוֹר מְשׁוֹרְרִים אֶת דְּיוֹקָנוֹ חוֹרֵת
עַל אַנְדַּרְטָה שֶל זְמַן שֶׁכְּבָר הָיָה;
עַל כֵּן יַמִּים חָצִיתִי כְּדֵי לָבוֹא
אֶל בִּיזַנְטיוֹן – עִיר קֹדֶשׁ וְכָבוֹד.
III
אַתֶּם הַחֲכָמִים הַנִּצְרָבִים בְּאֵשׁ אֱלוֹהַּ
כְּבִפְסִיפָס-זָהָב עַל פְּנֵי הַקִּיר
צְאוּ נָא מֵאֵשׁ הַמִּזְבָּחוֹת, מִן הַמָּנוֹר וְהַמָּנוֹע
קְחוּ אֶת נַפְשִׁי, לַמְּדוּהָ תּוֹרַת שִׁיר.
אֶת נִשְׁמָתִי הַמְּלֹהָטָה אַכְּלוּ בְּכֹל לֹעַ
לְפֶגֶר חַי כְּפוּתָה הִיא כְּאָסִיר.
אַף בְּלִי לָדַעַת מַה טִּיבָם אוֹתִי תִּגְרֹר
אֶל פֵּרוֹתָיו שֶׁל תּוֹר הַנֶּצַח וְהָאוֹר.
IV
וּבְצֵאתִי מֵרְשׁוּת הַטֶּבַע, לֹא אַסְכִּים
לִמְשֹׁךְ צוּרוֹת שִׁירַי מִשּׁוּם מָקוֹר טִבְעִי,
אֶבְחַר בִּכְלֵי מְלָאכְתָּם שֶׁל הָרוֹקְעִים
צוֹרְפֵי זָהָב מֻבְחָר שֶׁיְּשֻׁבַּץ כִּרְאִי
אֶל מוּל מַבָּט לֵאֶה שֶׁל קֵיסָרִים קְרִירִים.
הֵם יוֹשִׁיבוּנִי עַל עָנָף זָהָב לָשִׁיר שִׁירִי
לִפְנֵי שׁוֹעֵי אַרְצָם וּקְהַל מַטְרוֹנִיּוֹת
אַצִּיג עָבָר, הֹווֶה וּמַה שֶּׁעוֹד עָתִיד לִהְיוֹת.
מאנגלית: זיוה שמיר
ספר שיריו האחרון של אלתרמן – חגיגת קיץ (1965) – שנכתב לאחר דבריו הבוטים של נתן זך על שירתו, מנהל לדעתי דיאלוג מסועף עם "המסע לביזנטיון" של ייטס, עד שניתן לראות בו את מסעו הפרטי של אלתרמן לביזנטיון.
לאחרונה ניסיתי להבהיר את השפעת שירו של ייטס על ספר שיריו האחרון של נתן אלתרמן במאמר שהתפרסם באתר נתן אלתרמן וכן באתר האישי: https://www.zivashamir.com
זיוה שמיר
משתתפים בצערם של פרופ' אדיר כהן ומשפחתו
על מות אם המשפחה
בלהה
יהי זיכרה ברוך
הלווייתה נערכה ביום שלישי, 14.9,
בבית העלמין שדה יהושע, שער ברוש, חיפה.
השבעה מתקיימת בביתה, שד' נורדאו 95 ת"א. טל. 03-6046338.
משה גרנות
מעלליו של הדויטרונומיסט
למי שאיננו בקיא בביקורת המקרא אבהיר כי המילה "דויטרונומיסט" נגזרת מהשם היווני (בתרגום ה-70) והלטיני (בוולגטה) לספר דברים – שהוא דויטרונומיום – Deutronomium.
חוקרי המקרא הגיעו למסקנה שהתורה לא היתה ידועה, בוודאי לא כמקשה אחת, עד ימיו של יאשיהו (622 לפני הספירה) כאשר קוראים לפני המלך את הספר, והוא מופתע מהכתוב בו וקורע את בגדיו (מלכים ב' כ"ב 11). המלך מצווה על רפורמה מבהילה שעיקרה ריכוז הפולחן בירושלים, ביטול עבודת האל מחוץ לירושלים (הפולחן בבמות), השמדה טוטאלית של כל מה שריח עבודה זרה נודף ממנו – פסלים, אשרות, מקומות פולחן, מזבחות. יש רק אמונה אחת שיש לה זכות קיום – האמונה בה', ויש רק מקום אחד שראוי לעבוד בו את האל. הדויטרונומיסט הוא איש אמונה הסבור שכל הכתוב בספר דברים, כולל הצו להשמיד עובדי אלילים, הוא צו אלוהי שחובה לקיימו לאותיותיו, ועל פי קנה מידה זה הוא מעריך את העם, את מנהיגיו ואת האירועים ההיסטוריים.
בדיקת הצעדים שנוקט יאשיהו מצביעה על כך שהספר, שעל פי ציווייו הוא פועל ברפורמה שלו, הוא ספר דברים, או חלק עיקרי ממנו. אני נוקט לשון יחיד – "דויטרונומיסט" – לגבי מי שדורש בתוקף מילוי הצווים בספר דברים – הגם שסביר להניח שמדובר באסכולה אמונית שטביעות אצבעותיה מוחשות בכל נביאים ראשונים, ובמפוזר גם בכתובים שבתורה, אבל כיוון שמדובר במסר אחיד, כפי שאבאר בהמשך, אני נוקט, כאמור, לשון יחיד.
ובכן, מהם הצווים הכתובים בספר דברים שהשפיעו על המלך יאשיהו לחולל את הרפורמה שלו?
קודם כול, השמדת כל זכר לעבודת אלילים: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים אשר אתם יורשים אותם – את אלוהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן. וניתצתם את מזבחותם, ושיברתם את מצבותם, ואשריהם תשרפון באש, ופסילי אלוהיהם תגדעון, ואיבדתם את שמם מן המקום ההוא." (דברים י"ב 3-2; ראו גם ד' 19, ה' 9-7, ו' 15-14, ז' 6-1, ח' 20-19, ט' 16, י"ג 9-2, י"ז 7-2, י"ח 11-10, 20 ועוד).
אנו רואים עד כמה החשש שבני ישראל יעבדו אלוהים אחרים הוא במרכז האמונה בה', ועליה קמה ונופלת אמונה זאת. אנחנו נמצא טביעת אצבע של הדויטרונומיסט בנושא הזה גם בשאר ספרי התורה. לדוגמה: הוא שם בפיו של יעקב משפט שלא היתה כל סיבה שיעקב יאמר אותו: "ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו: 'הסירו את אלוהי הנכר בתוככם והיטהרו והחליפו שמלותיכם." (בראשית ל"ה 2). לתביעה כזאת יש הגיון אם היא נאמרת לציבור שחוטא באמונה זרה, אבל לאורך כל סיפור שהיית יעקב אצל לבן, בריחתו ממנו ומפגשו עם עשו – אין שום סטייה מהאמונה בה'. (ראו הבלחות ברוח דויטרונומיסטית בנושא העבודה הזרה גם בשמות ל"ד 14-13, ויקרא י"ח 30-24, במדבר ל"ג 56-52).
שנית, הקביעה הקטגורית שהפולחן לאל האחד חייב להיות במקום אחד – מותר לעבוד את האל רק ב"מקום אשר יבחר ה'" – "הישמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך, שם תעלה עולותיך, ושם תעשה כל אשר אנוכי מצווך." (שם, שם 14-13, וראה פסוקים 12-4). כלומר, הנוהג להקריב קורבנות לה' בבמות בכל שבטי ישראל – אסור.
שלישית, עם ישראל נדרש להיבדל לחלוטין מהגויים – חל איסור מוחלט על נישואין מעורבים: "כי יביאך ה' אלוהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונשל גויים רבים מפניך – החיתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי – שבעה גויים רבים ועצומים ממך... ולא תתחתן בם, בתך לא תיתן לבנו, ובתו לא תיקח לבנך, כי יסיר את בנך מאחריי ועבדו אלוהים אחרים, וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר." (שם, ז' 4-1). "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם." (שם, כ"ג 4; ראו גם שמות ל"ד 16-15). ברור שבועז לא ידע שיש צו כזה מפי הגבורה, שאסור לשאת מואבייה, שאילו היה מודע לכך, לא היה נושא לאישה את רות, סבתא רבתא של דויד המלך. צו ההתבדלות הזה חייב את עזרא ונחמיה למעשה זוועה – גירוש הנשים הנוכריות וילדיהן (עזרא ט', נחמיה י"ג 31-23).
רביעית, ספר דברים דורש להשליט טרור אמוני, שלפיו המאמין חייב להלשין על האנשים הקרובים לו ביותר, הלשנה שתוצאתה דין מוות: "כי יסיתך אחיך בן אימך, או בנך, או בתך, או אשת חיקך, או רעך אשר כנפשך בסתר לאמור – 'נלכה ונעבדה אלוהים אחרים' אשר לא ידעת אתה ואבותיך, מאלוהי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך, או הרחוקים ממך מקצה הארץ ועד קצה הארץ – לא תאבה לו, ולא תשמע אליו, ולא תחוס עינך עליו, ולא תחמול ולא תכסה עליו. כי הרוג תהרגנו – ידך תהיה בו בראשונה להמיתו, ויד כל העם באחרונה. וסקלתו באבנים, ומת כי ביקש להדיחך מעל ה' אלוהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. וכל ישראל ישמעו ויראון, ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך." (שם, י"ג 12-7). אם עיר שלימה עובדת אלילים – דינה הרג כל התושבים, וחורבן העיר, וכל שלל העיר חרם (שם, שם, 18-13). דין מוות הוא גם כלפי נביא המטיף לעבודת אלילים (שם י"ג 9-2, י"ח 20; ראו גם י"ז 7-2).
חמישית, ספר דברים דורש השמדה טוטאלית של כל תושבי ארץ כנען: "רק מערי העמים האלה אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה – לא תחיה כל נשמה! כי החרם תחרימם החתי והאמורי הכנעני והפרזי החוי והיבוסי כאשר ציווך ה' אלוהיך, למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות אשר עשו לאלוהיהם, וחטאתם לה' אלוהיכם." (שם, כ' 18-16; ראו גם ז' 16). מסתבר כי לאמונה בה' יש תוקף רק אם משמידים את העמים האליליים.
וכשבודקים את קורות העיתים שקדמו ליאשיהו, כפי שבאו לידי ביטוי בתעודות המקרא, מסתבר שהחומרות של ספר דברים לא היו ידועות כלל, עם יוצא דופן אחד – ימי מלכותו של חזקיה (מלכים ב' י"ח 7-1). לפני שני מלכים אלה עבדו בני ישראל את ה' כדרך עובדי האלילים, כלומר, סגדו לפסלים, והאמינו בקיומם ובתוקפם של אלים אחרים: יעקב מתעורר מחלום, ואומר: "...אכן יש ה' במקום הזה, ואנוכי לא ידעתי." (בראשית כ"ח 16), כלומר, לפי אמונתו, לא בכל מקום יש לה' שליטה.
רחל גונבת את התרפים של אביה, שהם בעצם אלוהיו, מתוך כוונה, כנראה, שתהיה הצלחה בבריחה מבית הוריה (שם, ל"א 19, 30, 35-34).
גדעון, שה' מצא אותו ראוי להילחם בשמו במדיין, אוסף נזמים, שהרונים ונטיפות, ויוצר מהם אפוד (שופטים ט' 27-24), כלומר, אין סתירה בין עבודת ה' ובין סגידה לאפוד.
יפתח מכיר בתוקפו של האליל כמוש בארץ מואב, והוא מקריב את בתו עולה לה' – לא לאליל! – (שופטים י"א 24, 32-31).
אימו של מיכה מהר אפרים מקדישה כסף כדי לעשות פסל ומסיכה לה' – שוב, לא לאליל! – (שם, י"ז 3).
כשבני דן מתקרבים לביתו של מיכה, מיידעים אותם המרגלים: "הידעתם כי יש בבתים האלה אפוד ותרפים ופסל ומסכה? ועתה דעו מה תעשו." (שם י"ח 14). בני דן באמת לוקחים את הפסל, האפוד, התרפים והמסכה, ושובים גם את הכוהן (שם, פס' 20-18). מיכה נזעק: "... את אלוהיי אשר עשיתי לי לקחתם, ואת הכוהן ותלכו, ומה לי עוד?..." (שם, פס' 24). בסוף הפרק נודע לנו שהכוהן הזה, שנשבה על ידי בני דן, הוא לא אחר מאשר נכדו של משה: "ויקימו להם בני דן את הפסל, ויהונתן בן גרשום בן משה (נון תלויה בין מ' לש') ובניו היו כוהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ. וישימו להם את פסל מיכה אשר עשה כל ימי היות בית האלוהים בשילה." (שם, פס' 31-32).
תרפים נמצאים גם בביתו של דויד (שמואל א' י"ט 16-13), ומסתבר שהוא האמין שלה' יש שליטה רק בטריטוריה הישראלית: "...ואם בני האדם (הסיתו את שאול נגד דויד), ארורים הם לפני ה' כי גירשוני היום מהסתפח בנחלת ה', לאמור: לך עבוד אלוהים אחרים." (שם, פרק כ"ו 19).
על שלמה נאמר שהיה אהוב ה' מיום לידתו: "וינחם דויד את בת-שבע אשתו ויבוא אליה וישכב עמה ותלד בן, ויקרא את שמו שלמה, וה' אהבו. וישלח ביד נתן הנביא, ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה'." (שמואל ב' י"ב 25-24). הכתובים אינם חדלים להלל ולשבח אותו כבחיר ה': "ויאהב שלמה את ה' ללכת בחוקות דויד אביו, רק בבמות הוא מזבח ומקטיר" (מלכים ב' ג' 3). ברור כי סוף הפסוק הוא תוספת של הדויטרונומיסט. וכיצד אני יודע זאת? כי הרי אילו נחשב לשלמה חטא על כך שהוא מזבח על במות – ה' לא היה מתגלה לו בבמה אשר בגבעון, שם הוא זבח אלף עולות, ובזכותן הוא זכה לברכת ה' ולמילוי כל משאלותיו (שם, שם, פס' 15-4).
ולא רק זאת, שלמה נבחר על ידי ה' לבנות את בית המקדש (שם, שם, ה' 18-ח' 26). ברור ששלמה עבד את ה' כפי שהיה מקובל מאז ומעולם, וליתר ביטחון הוא גם סגד לאלילים, שהכיר בתוקפם, כדי שלא יזיקו, וזה הרי מנוגד להשקפת העולם של הדויטרונומיסט, והוא מוסיף הערה המשנה את התמונה לגבי דמותו של שלמה במאה ושמונים מעלות, ושלמה, אהוב ה', מתואר כחוטא אשר בהשפעת נשותיו הרבות עבד עבודה זרה (שם, שם י"א 13-1).
ירבעם בן נבט שמרד בשלמה, הוא בעצם שליח ה' שנועד לקרוע את הממלכה מבית דויד – כל זה על פי נבואתו של הנביא אחיה השילוני (מלכים א' י"א 39-29, י"ב 15), ועל פי נבואתו של שמעיה איש האלוהים (שם, י"ב 24-22). ובכן בחיר ה' זה עושה שני עגלי זהב, ומכריז: "'הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים.' וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן." (שם, שם, 29-25).
בעיני הדויטרונומיסט שערך את ספר מלכים, כמו את מרבית ספרי נביאים ראשונים, מעשהו של ירבעם הוא בבחינת חטא, אבל ירבעם לא הכיר דרך אחרת לעבוד את ה' מאשר באמצעות פסלים, אפודים ומסכות, כמו כל אבותיו. אילו הכיר את התורה, ואת סיפור עגל הזהב שעשה אהרן, אין ספק, שכשליח האל בברכת שני נביאים, הוא היה נמנע מהמעשה הזה, אבל, כפי שראינו – בני ישראל לא הכירו את התורה עד ימיו של יאשיהו, אשר הופתע ממה שקראו לפניו.
אם בספרי שופטים ושמואל יש הבלחות דויטרונומיסטיות, כאשר על הרוב העורך לא התערב כמעט לתוך סיפור המעשה (לכן נשמרו סיפורים מרתקים על מלכות שאול ודויד), הרי שספר מלכים ערוך מתחילתו ועד סופו בעריכה בוטה של הדויטרונומיסט: כל מלך, ביהודה ובישראל, נמדד על פי יחסו לעבודת אלוהים בבמות, ובאיזו מידה הם שמרו לעבוד רק את ה'. בתחילת סקירת שלטונו של כל מלך מצויה הערכה אם עשה הישר, או הרע בעיני ה'. כל מלכי ישראל, להוציא את יהוא, נקבע על ידי הדויטרונומיסט כי עשו הרע בעיני ה'. ומדוע זכה יהוא בהערכה כי עשה הישר בעיני ה'? משום שהפך את ישראל ואת יהודה לבית מטבחיים – השערות סומרות בקריאת תיאורי הרציחות ההמוניות שהוא ביצע (מלכים ב' ט'-י'), ואותו משבח הדויטרונומיסט: "ויאמר ה' אל יהוא 'יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיניי ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב, בני רבעים ישבו לך על כיסא ישראל.'" (מלכים ב' י' 30). מעשי הזוועה של יהוא בשם ה' הוא מעין פרומו ישראלי לרפורמה הדתית של המלך יאשיהו היהודאי.
לעומת מלכי ישראל החטאים, יש בין מלכי יהודה מספר מלכים שקיבלו ציון חיובי מהדויטרונומיסט, הלא הם אסא (מלכים א' ט"ו 11), יהושפט (שם, כ"ב 44), יהואש (מלכים ב' י"ב 3), אמציה (שם י"ד 3), עזריה (שם, ט"ו 3), יותם (שם, ט"ו 34) – על כל אלה מציין הדויטרונומיסט כי עשו הישר בעיני ה', ורק פגם אחד במעשיהם – לא ביטלו את הפולחן בבמות. וכי כיצד הם היו אמורים לדעת שהבמות אסורות מהתורה, כשהתורה נודעת לראשונה בימי יאשיהו, הגם שייתכן כי היו לה ניצנים כבר בימי חזקיה? ובאמת רק שני מלכים זכו להערכה שלימה – שגם הכריתו את עבודת האלילים, וגם ביטלו את הבמות, הלא הם חזקיה (שם, י"ח 4-3) ויאשיהו (שם, כ"ב 2, כ"ג 8, 15, 20-19).
המסר העיקרי של הדויטרונומיסט הוא שאת ה', האל האחד והיחיד, עובדים רק במקום אשר יבחר ה', חל איסור חמור לעבוד את האל בכל מקום (כלומר, בבמות), ולא רק כל מבנה, מתקן ואביזר שנועד לעבודת אלילים יש להכרית – יש להשמיד אוכלוסיות שלימות של עובדי אלילים, ורק אז ישוב האל מכעסו על מאמיניו.
לפני שהופיע הדויטרונומיסט על זירת ההיסטוריה האמונית של עם ישראל, אנו פוגשים תעודות המעידות כי העברים הקדמונים, ובעקבותיהם – בני ישראל, נהגו כמו כל עם נורמאלי: על אברהם נאמר שביקש לקבור את שרה במערת המכפלה שבשדהו של עפרון החיתי. פרק כ"ג בספר בראשית מתאר משא ומתן תרבותי מאוד בין אברהם ובין החיתים בכלל, ועפרון בפרט. החיתים, שמכבדים את אמונתו של אברהם (מכנים אותו "נשיא אלוהים", פס' 6), מוכנים לתת לו מקום לקבור את מתו בחינם, ואברהם מתעקש לשלם. הוא משתחווה פעמיים בפני החיתים (פס' 7, 12). איך אפשר להעלות על הדעת שאנשים בעלי התנהגות נאה כזאת – דינם להישמד, כי כך, כביכול, ציווה האל?!
יהודה, הבן המועדף של יעקב, שזכה הוא, ושבטו אחריו, לברכה העיקרית בברכת יעקב (בראשית מ"ט 12-5) מצוי בקשרים עם איש עדולמי בשם חירה, והוא נושא לאישה את בתו של שוע הכנעני, ומשיא את בנו לתמר הכנענית (בראשית ל"ח 2-1, 6). אם כך נוהג יהודה, מן הסתם גם שאר אחיו נישאו לנשים כנעניות.
יוסף נושא לאישה את אסנת בת פוטי פרע המצרי (שם, מ"א 45).
בועז נושא לאישה את רות המואבייה לנוכח בני עירו (רות, ד') , ואיש איננו מעיר שזה מנוגד לצו התורה ("לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם" – דברים כ"ג 4), כי, כאמור, התורה תתגלה מאות שנים יותר מאוחר, בימי מלכותו של יאשיהו.
שמואל, הנער משבט אפרים (לא לוי, לא כוהן!), שוכב בהיכל ה' אשר עם ארון ה' בשילה (שמואל א' ג' 3) – ממש לא במקום אשר יבחר ה'.
דויד נשא אישה (בין שלל נשותיו) את מעכה בת תלמי מלך גשור, ממלכה כנענית קטנה שממזרח לכנרת (שמואל ב' ג' 3).
לדויד יש לוחם בשם אוריה החיתי, המתואר כבעל נאמנות מופלגת ליואב שר הצבא ולמלך (שמואל ב' י"א 11-7). לאשתו, שדויד נאף איתה, קראו בת-שבע בת אליעם. אם הייתה ישראלית – לא נפלו השמיים שנישאה לחיתי.
לשלמה יש יחסים מצוינים עם חירם מלך צור, שסיפק לו ארזים לבניין בית המקדש. מסתבר שמוצאו של חירם לא טימא את עצי הארזים, שנועדו לבניין המקום הקדוש ביותר לעם ישראל. על חירם (חירום) נאמר שאהב את דויד (מלכים א' ה' 24-15).
לדויד ולשלמה הייתה יחידה צבאית, כנראה ממוצא פלשתי, בשם "הכרתי והפלתי", וכאשר אבשלום בגד באביו, וחלק גדול מהעם נהר אחריו, היחידה הזאת, וגם שש מאות איש שבאו ברגלו מגת – נשארו נאמנים לו (שמואל ב' ח' 18, ט"ו 18, כ' 7), ונשארו נאמנים גם לבנו שלמה (מלכים א' 38, 44).
שלמה נושא לאישה את בת פרעה (מלכים א' ג' 1), נישואין המצביעים על יוקרתו, כי הרי לא מדובר בממלכה קיקיונית כמו גשור, אלא במעצמה במעמד עולמי, והדויטרונומיסט ממהר להעיר את הערתו: "רק העם מזבחים בבמות כי לא נבנה בית לשם ה' עד הימים ההם." (שם, פס' 2).
מסתבר שלמרות משטרת המחשבות של הדויטרונומיסט, המוסיף את הערותיו בכל מקום אפשרי – נותרו כתבים במקרא המתארים גם הוויה נורמאלית של העברים ושל בני ישראל.
הרעיון הדויטרונומיסטי שיש רק אל אחד, אל קנא, שעבודתו מחייבת השמדת מאמיני דת אחרת אומץ על ידי שתי הדתות המונותיאיסטיות – הנצרות והאיסלאם. אלו אמנם ציירו את האל "האחד היחיד", הקנאי ליחידותו, בציור שונה לחלוטין מהציור המקראי, אבל קיבלו במלואה את הקנאות הדורשת מלחמת חורמה והשמדה של מי שאיננו מאמין בדיוק באמונה הלגיטימית שהם בדו מליבם.
וכך קרה שנהרות של דם נשפכו על ידי שליחיהן של שתי הדתות הגדולות האלו, והסובל העיקרי מהקנאה הזאת, מורשתו של הדויטרונומיסט שלנו, היה לא אחר מאשר עם ישראל שסירב לקבל על עצמו את מרות הדתות החדשות, אלה שכמו הדויטרונומיסט שלנו הן בטוחות שכל האמת מצויה רק אצל האלוה האחד והיחיד שלהן.
וצריך לציין שספר דברים הזכיר את החובה להשמיד רק את עממי כנען, וכאשר עמים אלה עברו מן העולם – פסק גם תוקפו של הצו הברברי "לא תחיה כל נשמה!" – אבל הנצרות והאיסלאם קבעו רשות לעצמן להרחיב את זכות ההשמדה כלפי כל העמים "הכופרים", אלה שאינם מכירים באמת האחת והיחידה שידועה רק לחכמי הדת שלהם, ואינם מוכנים להמיר את דתם. הדויטרונומיסט קבע את גורלו של עם ישראל לשבט, ואת גורלה של מחצית מאוכלוסיית העולם שהקנאות הדתית המיטה עליה אסון.
משה גרנות
עקיבא נוף
קידוש
וְשׁוּב נָגָה השֶׁקֶט
ושוב אוֹר יְקַרוֹת,
הנפש מְלַקֶּטֶת
קְדוּשַׁת הִבְהוּב נֵרוֹת.
וְהִתְרַפְּקוּת ניגֶרֶת
אֶל עֶרְגוֹנוֹת הַלֵּב,
קְשׁוּרִים כְּשָׁי בְּסֶרֶט
של חוּט שָׁנִי, שׁוֹלֵב.
יְהִי מָאור בָּחֶלֶד,
יִגְּבָהוּ רְקִיעִים,
וקול בָּהִיר של ילד
רוֹנֵן, בשיר יַנְעִים.
אשָׂא עיניי אלייך,
בַּרּוֹגָע הַלָּחוּש,
עורֵג אֶל חיבוקייך
חיבּוּק שֶׁהוא קידוש.
עקיבא נוף
ושוב אוֹר יְקַרוֹת,
הנפש מְלַקֶּטֶת
קְדוּשַׁת הִבְהוּב נֵרוֹת.
וְהִתְרַפְּקוּת ניגֶרֶת
אֶל עֶרְגוֹנוֹת הַלֵּב,
קְשׁוּרִים כְּשָׁי בְּסֶרֶט
של חוּט שָׁנִי, שׁוֹלֵב.
יְהִי מָאור בָּחֶלֶד,
יִגְּבָהוּ רְקִיעִים,
וקול בָּהִיר של ילד
רוֹנֵן, בשיר יַנְעִים.
אשָׂא עיניי אלייך,
בַּרּוֹגָע הַלָּחוּש,
עורֵג אֶל חיבוקייך
חיבּוּק שֶׁהוא קידוש.
עקיבא נוף
עירית אמינוף
יום הכיפורים תשפ"ב:
"עבירות שבין אדם למקום – יום הכיפורים מכפר,
עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר,
עד שירצה את חברו." [יומא, פ"ח מ"ט]
הייתי נערה שובבה. רבים היו מעשי המשובה שלי, בבית הספר, בין חברים וחברות, ובבית. בבית הספר סלחו לי פעמים רבות בשל היותי תלמידה רצינית וחושבת, ובעיקר עקב היותי אמיצה וישרה. תמיד הודיתי במעשיי ומעולם לא התחמקתי מאחריות. מוריי אהבו את התכונה הזו ובדרך כלל מחלו לי, לא תמיד יש לציין!
עם הוריי היה המצב קשה הרבה יותר. הם לא סלחו לי על הרבה ממעשי הקונדס ואף הענישו אותי לא אחת. שום דבר לא נראה בעיניהם מצדיק מעשים שאינם במסגרת הנורמה, והתנהגות הראויה. כל מעשי ה"רעים", היו בגדר שטויות, שבראייה לאחור ניתן רק לצחוק אודותם ולהתבדר.
מעשה אחד שעשיתי היה מעשה רע, שעליו אני מצטערת כל חיי. אף יום כיפור אינו מוחק אותו מתחושת האשמה שלי.
למדתי בבית הדפר התיכון שליד האוניברסיטה בירושלים. [אני בת למחזור כ"ה, זה המחזור האחרון שסיים לימודיו בבניין הישן בבית הכרם, מסביב לגינה היפה, לשמחתי הגדולה]. בהיותנו בכיתה י"א הגיע אלינו מורה לספרות שלא הכרנו קודם לכן, מר אברהם גולאק. חשוב לציין כי כיתתנו היתה כיתה מובחרת של המגמה הספרותית-יהדותית, וזכינו במיטב המורים למדעי הרוח וההגות. באופן מיוחד בספרות, מקרא ומחשבת ישראל, זכינו למורים מעולים, עד היום אנחנו שומרים על קשר, עם אלה ממורינו שבין החיים. המורה החדש מר גולאק נראה אחר, נשמע אחר, והתנהג אחרת. הליכתו היתה כפופה משהו, ראשו ותספורתו היו מוזרים, והוא דיבר בשי"ן שורקת, כמו יצחק שמיר, שהסגירה מיד את מוצאו הפולני.
איני זוכרת את אשר לימד, בניגוד לזיכרוני החד, שזוכר כל מה שלמדתי במשך כל שנות בית הספר, מאחר שרוב הזמן צחקתי בשיעוריו. לא יכולתי להתאפק וצחקתי מכל משפט, מכל שי"ן שורקנית, מכל אמירה, או הסבר. אני בטוחה כי לוּ הקשבתי, הייתי מוצאת מורה מוכשר וחכם, כי ידוע היה שבית ספרנו בוחר בפינצטה את המורים הטובים מבין לומדי ומלמדי האוניברסיטה העברית, אליה היה מסונף.
כל עוד צחקתי בכתה היה הדבר עובר וחולף. שהרי גם על מורים אחרים צחקתי והצחקתי, הייתי מחקה אותם וכותבת עליהם בלדות, והם צחקו יחד איתי, כשראו ושמעו ואפילו אהבו את החיקויים ואת ההומור. אבל במקרה זה הרחקתי לכת!
יום אחד במסגרת ההפרעות בשיעור, ציירתי את ראשו של מר גולאק בדרך קריקטוריסטית. הציור היה כל כך מוצלח, עד כי לקחוהו חברים מכיתתי ושכפלו אותו בסטנסיל [אז לא היו מכונות צילום בבתי הספר] ופיזרו אותו בכל הכיתות הגבוהות של בית הספר. בכל כיתות י' י"א וי"ב עשה לו הציור המוצלח כנפיים ושם לא היה תלמיד שלא ראה אותו וצחק ממנו.
איני יודעת מה קרה, אבל בשנה שלאחר מכן לא ראיתי יותר את מר גולאק ואיני יודעת האם מצא לו בית ספר אחר, ללמד בו, או שסיים לימודי תואר ופנה הלאה לדרכו האקדמית, או מסיבה אחרת. אני מרגישה שאני גרמתי לו את הנזק הנורא הזה במעשה הרע שעשיתי.
חלפו שנים. בכל פגישה, כנס, או התקהלות של חבריי מן התיכון, אני חוזרת וחושבת על המעשה הרע שעשיתי, ומדברת עליו בחרטה מלאה ובצער גדול. כשבגרתי מעט התחלתי לחשוב, שאולי מר גולאק הגיע מפולין אחרי המלחמה, אולי היה "שם", בשנים הנוראות של המלחמה, אולי לא היו חייו חלקים וטובים, אולי סבל, על כן נראה כה אחר ושונה מאיתנו.
רגישות גבוהה יש בי לנושא השואה גם בגלל העובדה שכל משפחתי, מצד אבי ומצד אימי, אבדה כולה. הוצאתי שני ספרי תיעוד על כל בני משפחותינו שאבדו בדרכי הגיהינום ההוא, ואני קשורה בנימי נפשי למאורעות השואה. רגישות זו גרמה לי, בהתבגרי, לחשוב שאולי גם המורה גולאק עבר דברים קשים. שנים חיפשתי אותו בעיניי באוניברסיטה העברית כדי לבקש את סליחתו ומחילתו – אך לשווא. כאילו בלעה אותו האדמה.
בכל יום הכיפורים אני חושבת עליו. איני נמנית על הצדיקים שעורכים חשבון נפש נוקב, ואיני מאמינה שיש רבים כאלה שעושים זאת, אבל אני חושבת על האיש שאולי, אולי אני היא שגרמתי לו נזק בציורי המוצלח כל כך, שגרם לו לכאבי לב נוראיים, ואולי בגינם עזב את בית ספרנו. לעולם לא אדע!
יום הכיפורים אינו מכפר על המעשה בו פגעתי בזולתי, עד אשר לא ארצה אותו, אבל איני יודעת היכן למצוא את האיש ולרצות אותו. לבקשו שימחל ויסלח לי!
אני בעשור השמיני לחיי, על כן מי יודע אם הוא שהיה מבוגר מאתנו בשנים, עדיין בין החיים, והיכן? במידה שהוא בחיים ובמקרה יגיע הדבר לידיעתו, אני מבקשת ממנו סליחה ומחילה, בתקווה שיכופר לי.
הרעיון המרכזי של יום הכיפורים שאינו מכפר על מה שעשינו לזולתנו, קטן או גדול, הוא הרעיון הגדול של כפרה וסליחה. הלוואי שלא נצטרך לעולם לרצות את זולתנו, שבהם פגענו.
שנה טובה.
עירית אמינוף
עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר,
עד שירצה את חברו." [יומא, פ"ח מ"ט]
הייתי נערה שובבה. רבים היו מעשי המשובה שלי, בבית הספר, בין חברים וחברות, ובבית. בבית הספר סלחו לי פעמים רבות בשל היותי תלמידה רצינית וחושבת, ובעיקר עקב היותי אמיצה וישרה. תמיד הודיתי במעשיי ומעולם לא התחמקתי מאחריות. מוריי אהבו את התכונה הזו ובדרך כלל מחלו לי, לא תמיד יש לציין!
עם הוריי היה המצב קשה הרבה יותר. הם לא סלחו לי על הרבה ממעשי הקונדס ואף הענישו אותי לא אחת. שום דבר לא נראה בעיניהם מצדיק מעשים שאינם במסגרת הנורמה, והתנהגות הראויה. כל מעשי ה"רעים", היו בגדר שטויות, שבראייה לאחור ניתן רק לצחוק אודותם ולהתבדר.
מעשה אחד שעשיתי היה מעשה רע, שעליו אני מצטערת כל חיי. אף יום כיפור אינו מוחק אותו מתחושת האשמה שלי.
למדתי בבית הדפר התיכון שליד האוניברסיטה בירושלים. [אני בת למחזור כ"ה, זה המחזור האחרון שסיים לימודיו בבניין הישן בבית הכרם, מסביב לגינה היפה, לשמחתי הגדולה]. בהיותנו בכיתה י"א הגיע אלינו מורה לספרות שלא הכרנו קודם לכן, מר אברהם גולאק. חשוב לציין כי כיתתנו היתה כיתה מובחרת של המגמה הספרותית-יהדותית, וזכינו במיטב המורים למדעי הרוח וההגות. באופן מיוחד בספרות, מקרא ומחשבת ישראל, זכינו למורים מעולים, עד היום אנחנו שומרים על קשר, עם אלה ממורינו שבין החיים. המורה החדש מר גולאק נראה אחר, נשמע אחר, והתנהג אחרת. הליכתו היתה כפופה משהו, ראשו ותספורתו היו מוזרים, והוא דיבר בשי"ן שורקת, כמו יצחק שמיר, שהסגירה מיד את מוצאו הפולני.
איני זוכרת את אשר לימד, בניגוד לזיכרוני החד, שזוכר כל מה שלמדתי במשך כל שנות בית הספר, מאחר שרוב הזמן צחקתי בשיעוריו. לא יכולתי להתאפק וצחקתי מכל משפט, מכל שי"ן שורקנית, מכל אמירה, או הסבר. אני בטוחה כי לוּ הקשבתי, הייתי מוצאת מורה מוכשר וחכם, כי ידוע היה שבית ספרנו בוחר בפינצטה את המורים הטובים מבין לומדי ומלמדי האוניברסיטה העברית, אליה היה מסונף.
כל עוד צחקתי בכתה היה הדבר עובר וחולף. שהרי גם על מורים אחרים צחקתי והצחקתי, הייתי מחקה אותם וכותבת עליהם בלדות, והם צחקו יחד איתי, כשראו ושמעו ואפילו אהבו את החיקויים ואת ההומור. אבל במקרה זה הרחקתי לכת!
יום אחד במסגרת ההפרעות בשיעור, ציירתי את ראשו של מר גולאק בדרך קריקטוריסטית. הציור היה כל כך מוצלח, עד כי לקחוהו חברים מכיתתי ושכפלו אותו בסטנסיל [אז לא היו מכונות צילום בבתי הספר] ופיזרו אותו בכל הכיתות הגבוהות של בית הספר. בכל כיתות י' י"א וי"ב עשה לו הציור המוצלח כנפיים ושם לא היה תלמיד שלא ראה אותו וצחק ממנו.
איני יודעת מה קרה, אבל בשנה שלאחר מכן לא ראיתי יותר את מר גולאק ואיני יודעת האם מצא לו בית ספר אחר, ללמד בו, או שסיים לימודי תואר ופנה הלאה לדרכו האקדמית, או מסיבה אחרת. אני מרגישה שאני גרמתי לו את הנזק הנורא הזה במעשה הרע שעשיתי.
חלפו שנים. בכל פגישה, כנס, או התקהלות של חבריי מן התיכון, אני חוזרת וחושבת על המעשה הרע שעשיתי, ומדברת עליו בחרטה מלאה ובצער גדול. כשבגרתי מעט התחלתי לחשוב, שאולי מר גולאק הגיע מפולין אחרי המלחמה, אולי היה "שם", בשנים הנוראות של המלחמה, אולי לא היו חייו חלקים וטובים, אולי סבל, על כן נראה כה אחר ושונה מאיתנו.
רגישות גבוהה יש בי לנושא השואה גם בגלל העובדה שכל משפחתי, מצד אבי ומצד אימי, אבדה כולה. הוצאתי שני ספרי תיעוד על כל בני משפחותינו שאבדו בדרכי הגיהינום ההוא, ואני קשורה בנימי נפשי למאורעות השואה. רגישות זו גרמה לי, בהתבגרי, לחשוב שאולי גם המורה גולאק עבר דברים קשים. שנים חיפשתי אותו בעיניי באוניברסיטה העברית כדי לבקש את סליחתו ומחילתו – אך לשווא. כאילו בלעה אותו האדמה.
בכל יום הכיפורים אני חושבת עליו. איני נמנית על הצדיקים שעורכים חשבון נפש נוקב, ואיני מאמינה שיש רבים כאלה שעושים זאת, אבל אני חושבת על האיש שאולי, אולי אני היא שגרמתי לו נזק בציורי המוצלח כל כך, שגרם לו לכאבי לב נוראיים, ואולי בגינם עזב את בית ספרנו. לעולם לא אדע!
יום הכיפורים אינו מכפר על המעשה בו פגעתי בזולתי, עד אשר לא ארצה אותו, אבל איני יודעת היכן למצוא את האיש ולרצות אותו. לבקשו שימחל ויסלח לי!
אני בעשור השמיני לחיי, על כן מי יודע אם הוא שהיה מבוגר מאתנו בשנים, עדיין בין החיים, והיכן? במידה שהוא בחיים ובמקרה יגיע הדבר לידיעתו, אני מבקשת ממנו סליחה ומחילה, בתקווה שיכופר לי.
הרעיון המרכזי של יום הכיפורים שאינו מכפר על מה שעשינו לזולתנו, קטן או גדול, הוא הרעיון הגדול של כפרה וסליחה. הלוואי שלא נצטרך לעולם לרצות את זולתנו, שבהם פגענו.
שנה טובה.
עירית אמינוף
רוֹן גֵּרָא
יוֹם הַכִּפּוּרִים
בְּמַלְבּוּשׁ שַׁבָּת
עִם הֶמְיָה נִגּוּנִית
מַחֲרִישָׁה
עֲנֻגָּה וְתַמָּה.
בְּשַׁעַר הַקְּדוֹשָׁה
נִכְנַס.
זוֹלְגִים חַיַּי
לְנֶגֶד עֵינַי.
חֲטָאַי עוֹלִים
בַּסֻּלָּם.
הַשְּׁעוֹנִים מְאִיצִים
בַּזְּמַן.
מִצְווֹתַי
אַף הֵן מִתְכַּנְּסוֹת
רְחוּצוֹת.
לוּ יָכֹלְתִּי לִפְרֹשׂ
חֲטָאַי
פְּרוּסוֹת
פְּרוּסוֹת,
עָבוֹת
דַּקּוֹת,
לְעַכֵּל אוֹתָן
אַחַת לְאַחַת
לִגְמֹל עַצְמִי
לֹא בְּיוֹם
אֶחָד.
גַּם
אֶת הַמִּצְווֹת.
רון גרא
איליה בר-זאב
מוצב "בודפסט"
סוכות 15/10/73 לפנה"צ
עִם בּקֶר רָאּיתִי
גְּבָרִים כּוֹרְעִים בַּחוֹל הָרַךְ.
אַסְפַלְט חָצָה בָּאָבָק
וּבַבִּיצוֹת,
גַּלִּים לִחֲכוּ בְּחוֹפֵי
הַיָּם הַתִּיכוֹן,
נֶהֱדָפִים.
סָבִיב קָרְאוּ קוֹלוֹת.
כְּחֹם הַיּוֹם
רוּחוֹת מְשַׂחֲקוֹת
בַּחוֹל
בַּאֲנָשִׁים
בָּעֲצָמוֹת
מוצב בודפשט היה היחיד שלא הוקם לאורך תעלת סואץ אלא ליד חוף הים התיכון בדרך לפורט סעיד. המוצב היחיד שלא נפל למרות שגדוד קומנדו מצרי הקיפו עם ציוד מודרני שחייל ישראלי יכול רק לקנא באיכותו. בבוקר הובלנו את פלוגה ל' עם עוזי דגני (המפקד) מקיבוץ יד מרדכי אל הלא נודע . אנו (סיור גדודי ע"ג ג'יפים) הובלנו את הפלוגה לקרב אכזרי ובסופו – 18 הרוגים ו35 פצועים... סוף לפלוגה ל'. 3 הליקופטרים נשלחו כדי שנעמיס את הגופות והפצועים. מכאן יצאה תנועת המחאה בראשות מוטי אשכנזי כנגד הממשלה והקצינים הבכירים שלא ידעו את תפקידם המקצועי. רבים לאין ספור באזורי לחימה רבים.
פורסם לראשונה בספרי הראשון "מעל קווי המתח", 2010.
איליה בר-זאב
עִם בּקֶר רָאּיתִי
גְּבָרִים כּוֹרְעִים בַּחוֹל הָרַךְ.
אַסְפַלְט חָצָה בָּאָבָק
וּבַבִּיצוֹת,
גַּלִּים לִחֲכוּ בְּחוֹפֵי
הַיָּם הַתִּיכוֹן,
נֶהֱדָפִים.
סָבִיב קָרְאוּ קוֹלוֹת.
כְּחֹם הַיּוֹם
רוּחוֹת מְשַׂחֲקוֹת
בַּחוֹל
בַּאֲנָשִׁים
בָּעֲצָמוֹת
מוצב בודפשט היה היחיד שלא הוקם לאורך תעלת סואץ אלא ליד חוף הים התיכון בדרך לפורט סעיד. המוצב היחיד שלא נפל למרות שגדוד קומנדו מצרי הקיפו עם ציוד מודרני שחייל ישראלי יכול רק לקנא באיכותו. בבוקר הובלנו את פלוגה ל' עם עוזי דגני (המפקד) מקיבוץ יד מרדכי אל הלא נודע . אנו (סיור גדודי ע"ג ג'יפים) הובלנו את הפלוגה לקרב אכזרי ובסופו – 18 הרוגים ו35 פצועים... סוף לפלוגה ל'. 3 הליקופטרים נשלחו כדי שנעמיס את הגופות והפצועים. מכאן יצאה תנועת המחאה בראשות מוטי אשכנזי כנגד הממשלה והקצינים הבכירים שלא ידעו את תפקידם המקצועי. רבים לאין ספור באזורי לחימה רבים.
פורסם לראשונה בספרי הראשון "מעל קווי המתח", 2010.
איליה בר-זאב
שיר ותרגומו
איתמר פרת
אָסִיף
אֱסֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת
כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵּׂאת.
אֱסֹף אֶת הַפְּרִיחָה, אֲשֶׁר גָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת
שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת.
אֱסֹף אֶת כָּל מַרְאוֹת פָּנֶיהָ הַיָּפִים
כְּמוֹ אֶת הַפְּרִי וְאֶת הַבָּר.
הָאֲדָמָה הִיא אֲפֹרָה מִתַּחַת לַשְּׁלָפִים
וְאֵין לָהּ עוֹד לָתֵת לְךָ דָּבָר.
וְאֵין יוֹתֵר גִּבְעוֹל חוֹלֵם עַל שִׁבָּלְתּוֹ
וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וְאֶסָרֵי,
רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ
עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָהּ, בְּתֹם תִּשְׁרֵי.
HARVEST
Gather each word, each token, every deed
Like gathering a harvest, overflowing.
Gather the blossoms that have gone to seed
Ending a summer, prematurely going.
Gather the beauty that her face has known
Like gathering the lilies of the field.
The earth is dry and gray, her crop is mown.
No more has she to yield.
And dreams of ripening shall be dreamed no more,
Deserted are the orchards of September.
But rains will come in autumn, as before,
And nourish what she left us to remember.
אֱסֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת
כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵּׂאת.
אֱסֹף אֶת הַפְּרִיחָה, אֲשֶׁר גָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת
שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת.
אֱסֹף אֶת כָּל מַרְאוֹת פָּנֶיהָ הַיָּפִים
כְּמוֹ אֶת הַפְּרִי וְאֶת הַבָּר.
הָאֲדָמָה הִיא אֲפֹרָה מִתַּחַת לַשְּׁלָפִים
וְאֵין לָהּ עוֹד לָתֵת לְךָ דָּבָר.
וְאֵין יוֹתֵר גִּבְעוֹל חוֹלֵם עַל שִׁבָּלְתּוֹ
וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וְאֶסָרֵי,
רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ
עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָהּ, בְּתֹם תִּשְׁרֵי.
HARVEST
Gather each word, each token, every deed
Like gathering a harvest, overflowing.
Gather the blossoms that have gone to seed
Ending a summer, prematurely going.
Gather the beauty that her face has known
Like gathering the lilies of the field.
The earth is dry and gray, her crop is mown.
No more has she to yield.
And dreams of ripening shall be dreamed no more,
Deserted are the orchards of September.
But rains will come in autumn, as before,
And nourish what she left us to remember.
אורי הייטנר
1. "לכרוע על חוף הסליחה"
כמדי שנה, גם השנה שרנו את "סליחות", שירה של לאה גולדברג. עמוס מוסנזון, אביו של אורי, איתגר אותנו באמירה ששיר זה שונה מכל הטקסטים במחזור ואינו שייך לו. זהו שיר תשוקה ארוטי מאוד, כמעט פורנוגרפי, של אישה מזדקנת לגבר צעיר, שבו היא מתארת כיצד הוא מלמד אותה "שם לכל ריס וציפורן / ולכל שערה בבשר החשוף... ניחוח לילו של הגוף."
ואף על פי כן, השבתי, השיר נקרא "סליחות" והמשוררת מדברת בו "על חוף הסליחה".
לא בכדי הכתירה לאה גולדברג את השיר בשם "סליחות". היא ידעה, כמובן, מה האסוציאציה של הכותרת הזאת. היא בחרה בכותרת זו, כדי להאיר בעיני הקורא את לוז השיר, את המסר העיקרי שלו, וכך להדריך אותו איך לפסוע בשביליו.
את השיר לא כתבה אישה מזדקנת. השיר פורסם בספרה השני של לאה גולדברג "שיבולת ירוקת העין". הספר יצא לאור ב-1939, כאשר גולדברג היתה בת 28, כך שהשיר נכתב בשנות העשרים לחייה.
בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ,
וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי,
בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ
לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.
וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן
וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,
וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן
הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.
אִם הָיוּ עִנּוּיִים – הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ,
מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ.
תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת
לִכְרוֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.
שיר ששמו "סליחות" הוא שיר שנושאו המרכזי הוא הסליחה. "וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי". החלון פותח לנו פתח החוצה. הראי משקף לנו את עצמנו. המבט אל עצמנו הוא יסוד חשבון הנפש של יום הכיפורים. יתכן שדרכו עיניה נפקחות ("בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ") להכיר את עצמה.
מהו חוף הסליחה? האסוציאציה שלי היא למנהג ה"תשליך" המקובל בא' ראש השנה, לקראת השקיעה – התכנסות על חוף הים או סמוך למקווה מים, השלכה סמלית לים של חטאינו בשנה היוצאת, וקריאת תפילה מיוחדת. המנהג מבוסס על הפסוק "...וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטֹּאותָם" (מיכה ז', י"ט).
מהי הסליחה עליה מדברת המשוררת? האם היא מצפה לסליחה מאהובה שבגד? האם היא מצפה ליכולת שלה לסלוח לו, כיוון שהיא מתייסרת בקנאה? האם היא מחפשת את היכולת לסלוח לעצמה?
לי נראה שהיא מבקשת את היכולת לסלוח. הנחתי מבוססת על שורה בהמשך השיר: "וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ / וְאָגַרְתִּי לְךָ אֶת שַׁלְוַת הַיָּמִים. / וְהִרְכַּנְתִּי רֹאשִׁי הַנִּכְנָע כְּשֶׁחָזַרְתָּ / חָזַרְתָּ קָרוֹב וְתָמִים." שמא יש בה תקווה שהוא יחזור, והיא מבקשת שיהיה לה הכוח לסלוח אם אכן יחזור?
עודד לרר הלחין ויהודית רביץ שרה (לראשונה בפסטיבל הזמר והפזמון, מוצאי יום העצמאות תשל"ז, 1977) רק את חלקו הראשון של השיר. אבל לשיר חלק נוסף, אף הוא בן שלושה בתים:
הַחֹדֶשׁ נִחֵשׁ עַל טַרְפֵּי הַבַּבֹּנֶג,
תָּלַשׁ אֶת יָמַי וּזְרָקָם אֶל הַתְּהוֹם:
זֹהַר וָעֹנֶשׁ, צַעַר וָעֹנֶג,
דֶּרֶך – פִּתְרוֹן הַחֲלוֹם.
אָז גָּנַחְתִּי, קָשַׁרְתִּי שְׂרוֹכֵי נַעֲלֶיךָ,
לִוִּיתִיךָ דְּמוּמָה עַד סִפִּי הַנָּמוּךְ.
וּבַדֶּרֶךְ אֵלֶיהָ, בְּכָל מִשְׁעוֹלֶיךָ
לִבְלֵב יְגוֹנִי כְּחִיּוּך.
וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ,
וְאָגַרְתִּי לְךָ אֶת שַׁלְוַת הַיָּמִים.
וְהִרְכַּנְתִּי רֹאשִׁי הַנִּכְנָע כְּשֶׁחָזַרְתָּ,
חָזַרְתָּ קָרוֹב וְתָמִים.
בחלק זה החיבור ליום הכיפורים מועצם, בעיקר בשורה: "וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ". השיר, שמלא כולו בניגודים: חלון וראי, צער ועונג, להראות בחושך, לבלב יגוני בחיוך, מדבר על הזוהר והעונש. החודש ש"תלש את ימיי וזרק אל התהום" מרמז אף הוא על מנהג התשליך. "אם היו עינויים" – יום הכיפורים הוא יום תענית, "ועיניתם את נפשותיכם"; ואולי בימים הנוראים שלה, תרתי משמע, העינויים הפליגו אליו, אל האיש שבאהבתו אליו היא מתייסרת.
פרשנות אחרת, אותה שמעתי לאחרונה, לוקחת אותנו למחוזות אחרים לגמרי. על פי פרשנות זו, השיר "סליחות" מוליך אותנו לביוגרפיה של המשוררת והוא מכוון אל אביה. פרשת יחסים טראגית ביניהם היא שילדה את השיר. לאה גולדברג חשה שבגדה באביה עם אימה, כאשר מסרו אותו לבית חולים לחולי רוח. היא מתייסרת על הבגידה ומחפשת את הכוח לבקש מאביה סליחה ומחילה.
מה שמקשה על קבלת הפרשנות הזאת, הוא הרמיזה הארוטית שבשיר. מצד שני, בקריאת השיר כבקשת מחילה מאביה, ניתן לקרוא אחרת גם את השורות שבקריאה ראשונית נראות בעליל כארוטיות (וייתכן שהמשוררת עצמה כיסתה את סיפורה במכוון ברובד כזה). בקריאה האלטרנטיבית נזכרת הילדה באביה שהיה ניגש אליה בחושך כאשר התעוררה משנתה. אביה שממנו למדה לדבר, ולכנות בשם "כל ריס וציפורן." אולי הזיכרונות והגעגועים המציפים אותה הם ניחוחות גופו של אביה, וזהו "ריח ילדות" עליה היא מדברת. וכך נקל יותר להבין את ההקשר של "ריח דבק ואורן," שייתכן שגם הם ניחוחות ילדותה, ניחוחות זיכרונותיה המשותפים עם אביה.
*
במשך השנים כתבתי מאמרים רבים ליום הכיפורים. קיבצתי אותם לקובץ הנקרא: "חשבון נפש". הוספתי אליו נספח: פירוש הייטנר לספר יונה. המאמר המצורף, מתוך הקובץ, פורסם לאחר אחד מימי הכיפורים ב'מידף' – עלון קיבוץ אורטל.
המעוניינים לקבל את הקובץ כולו מוזמנים לפנות אליי אישית – uriheitner@gmail.com
[לאורי,
נדמה לי שהפרשנות הנוספת שהשיר הוא על אודות אביה – היא של פרופ' זיוה שמיר ויש לציין זאת.
אהוד
אורי: אני לא יודע מה המקור של הפרשנות הזאת. אני שמעתי אותה מפיו של אלישע פורת ז"ל.
לזיוה שמיר שלום,
אם אינני טועה הפרשנות על דמות האב בשיר של לאה גולדברג היא שלך.
אהוד
לאהוד, אתה צודק. מאמרי פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד אלול תשע"ג, 30.8.2013 (והופיע גם אצלך ב"חדשות בן עזר" מס' 1513). תודה שאתה שומר על ה"מזכה" (credit).
ולטענתו של אורי הייטנר לגבי האופי הארוטי של השיר: מי מלמד לתת שם לכל אצבע וציפורן אם לא אב הרוחץ את בתו הפעוטה? התיאור איננו ארוטי, אלא בעיני מי שמחליט לראות בו תיאור ארוטי.
במאמר שאפשר להשיגו באינטרנט אם מקלידים את כותרתו ("ממי ביקשה לאה גולדברג סליחה ומחילה?") יש תשובות על כל השגותיו.
זיוה]
2. צרור הערות 15.9.21
* גיבורה לאומית – אידה נודל הייתה פעילת עלייה ומסורבת עלייה, או כפי שמסורבי העלייה כינו את עצמם – סירובניקית. בקשת העלייה הראשונה שלה נדחתה בשנת 1971 ומאז היא היתה אחת הפעילות המרכזיות לחיזוק הזהות היהודית בבריה"מ, לעליה חופשית לישראל, לסיוע לאסירי ציון שישבו בכלא ולהעלאת הנושאים הללו על סדר היום העולמי, בשיתוף פעולה עם דיסידנטים, מתנגדי המשטר הסובייטי. היא עוררה הפגנות בעת ביקורים של מדינאים ואח"מים זרים, היא נפגשה עם עיתונאים ומבקרים מחו"ל, היא עתרה לבתי המשפט בשם אסירי ציון. לאורך שנות השבעים היא הוטרדה שוב ושוב בידי הקג"ב, נעצרה לחקירות והמשיכה לפעול ולהסתכן. בעקבות אחת ההפגנות היא נעצרה בשנת 1978, ונדונה לארבע שנות מאסר. לצד נתן שרנסקי, אידה נודל היתה לסמל של מסורבי העליה ואסירי ציון. נשיאים וראשי מדינות במערב, ובהם רייגן ותאצ'ר, פעלו למען שחרורה. אך רק אחרי עלייתו לשלטון של גורבצ'וב ותחילת תהליכי הפרסטרויקה והגלסנוסט שהוא הוביל בבריה"מ, היא הורשתה לעלות ארצה, ב-1987.
אידה נודל היא גיבורה לאומית. נאמר לה, כשם השיר שנעמי שמר כתבה לה ב-1979: שלום, אידה נודל.
* מה כן – מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן הצהיר שארצות הברית הולכת ומתקרבת לנטישת המאמצים להחיות את הסכם הגרעין עם איראן. ייתכן שמטרת ההצהרה להלחיץ את איראן ולגרום לה להתגמש, ואולי זהו ביטוי להתפכחות ממשל ביידן, שמתחיל להבין שמטרת האיראנים היא הסכם שיאפשר לה להתקדם באין מפריע, עם חסינות בינלאומית, אל עבר הפצצה הגרעינית. אולם אם ארה"ב נוטשת את האפיק הדיפלומטי חסר השחר, נשאלת השאלה – מה כן? באיזו דרך בכוונתכם להגשים את התחייבותו של ביידן, בפגישתו עם ראש הממשלה בנט, שאיראן לעולם לא תהיה גרעינית?
אפשר לחזור למשטר הסנקציות, אך כבר הוכח שהאיראנים מוכנים להרעיב את עמם למען המטרה הקדושה של פצצת גרעין. מה גם שהסנקציות האמריקאיות אינן הרמטיות כל עוד רוסיה וסין אינן מוכנות להשתתף בהן. יש רק דרך אחת למנוע את פצצת הגרעין האיראני, והיא פעולה צבאית. טוב תעשה ארה"ב אם תבצע בעצמה את הפעולה. אולם ישראל אינה יכולה להיות בת ערובה לנכונות האמריקאית לפעול באופן צבאי. על ישראל להיערך לפעולה צבאית ישראלית, ואם האמריקאים לא ייצאו לפעולה בתקופה הקרובה, על צה"ל לבצע את הפעולה. הזמן הולך ואוזל.
* ההרתעה כשלה. אין מנוס מהכרעה – תוכניתו של לפיד "כלכלה תמורת ביטחון" היא תוכנית יפה על הנייר, עם אפס היתכנות, כי חמאס הפנאטי לא מחפש כלכלה אלא מלחמה שאף פעם לא די לה. הרי כשישראל נסוגה מרצועת עזה ועקרה את גוש קטיף, כל העולם וישראל בראשו עמדו בתור לתוכניות השקעות בעזה, כדי לממש את חזונו של פרס, שעזה תהיה סינגפור של המזרח התיכון. אבל הפלשתינאים העדיפו להפוך את רצועת עזה לבסיס טרור ובחרו בפשע מתמשך נגד האנושות, של ירי רקטות על אוכלוסייה אזרחית ישראלית.
היתרון של תוכנית לפיד, הוא תדמיתי – עצם העובדה שישראל מציעה תוכניות, יוזמת, מציגה אפשרויות, והעולם רואה מי דוחה אותן. אבל לא תהיה כלכלה תמורת ביטחון, כיוון שהמטרה שלהם אינה כלכלה אלא חוסר ביטחון. הם לבטח ידחו הצעה כזו כל עוד עומד לרשותם ארסנל הרקטות והמשגרים הענק, שבו הם יכולים במשך שבועות להמטיר על ישראל מטחי רקטות. למען היכולת להמשיך בירי, הם מוכנים לעמוד במתקפות קשות של חיל האוויר הישראלי, ובהרס ברצועה. אז הצעות כלכליות יפתו אותם?
ישראל צריכה להמשיך להציע הצעות מסוג זה, מסיבות הסברתיות, אבל כיוון שאין להן היתכנות, עליה להשיב את הביטחון. אי אפשר לעשות כן ללא פירוז הרצועה. אולם פירוז הרצועה לא יוכל להיעשות בדרכים מדיניות, כיוון שהרקטות הן סם הקיום של משטר חמאס. הפירוז יוכל להיעשות רק בפעולה צבאית, קרקעית ואווירית משולבת; "חומת מגן" 2, שבו ישראל תשמיד את תשתיות הטרור ברצועת עזה, כפי שעשתה ביו"ש, ותחזיר לעצמה את חופש הפעולה בשטחי הרצועה, כפי שהחזירה לעצמה ביו"ש.
מבצע "צוק איתן" יצר הרתעה שהביאה ל-3.5 שנות שקט ברצועה. אבל יכולת ההרתעה נשחקה. חמאס בונה על הרתעה הדדית. מבחינתו, שיבוש החיים בישראל במשך שבועות באמצעות שיגור רקטות, מצדיק את הסבל וההרג בתוך הרצועה. עובדה – מבצע "שומר החומות" לא השיג הרתעה. אדרבא, חמאס מאמין שהוא הרתיע את ישראל, שאינה מעזה לצאת לפעולה משמעותית ברצועת עזה.
לכן, עלינו להבין שנדרשת הכרעה. הרמטכ"ל מרבה לדבר על ערך הניצחון. כאשר אין אפשרות להגיע לניצחון באמצעות הרתעה, יש להגיע לניצחון באמצעות הכרעה. בסופו של דבר לא יהיה מנוס ממבצע כזה. ככל שנדחה אותו יותר, עזה תמשיך להתעצם, המבצע יהיה קשה יותר ומחיר הדמים שלו יהיה כבד יותר. בנט הרבה לדבר על כך באופוזיציה. הוא ביקר, בצדק, את מדיניות הממשלה הקודמת. כעת האחריות – עליו, וכך גם ההזדמנות להוביל בהצלחה את "חומת מגן" 2, ברצועת עזה. אח"כ, ניתן יהיה ליישם תוכניות כלכליות.
* מבחן התחממות השלום עם מצרים – העובדה ש-42 שנה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים אנחנו מתרגשים כל כך מפגישה רשמית של נשיא מצרים וראש ממשלת ישראל, מעידה עד כמה השלום הזה קר; עד כמה הוא יותר פורמלי מאשר שלום אמת. מצד שני, עצם העובדה שאחרי עשור מתקיים מפגש ממלכתי, רשמי, פומבי בין המנהיגים, עם דגל ישראל שמתנוסס בו ומשודר ללא צנזורה, ובמקביל מצרים מחדשת קו תעופה לנתב"ג, ובניגוד לעבר – בחברת התעופה הלאומית שלה, בגלוי עם דגל מצרים, מבטאים סיכוי לשינוי כיוון, להתקדמות לנרמול היחסים ולהתחממותם. המבחן לכך עשוי להיות ביקור ממלכתי של א-סיסי בירושלים. אחד הביטויים ל"שלום" המעוות בימי מובארק היה סירובו העקשני לבקר בישראל. הוא היה מוכן שהישראלים יעלו אליו לרגל, לרוב כדי להטיף להם מוסר ולנזוף בהם, אך הוא עצמו נמנע מלבקר בישראל. ביקור של א-סיסי יסמל דרך חדשה. אני מקווה שבנט הזמין את א-סיסי לביקור.
* אין ראוי ממנו – לא אחת כתבתי שבן דרור ימיני ראוי יותר מכל עיתונאי אחר בארץ לפרס ישראל לעיתונות. הוא עוד יזכה בו. השבוע התבשרנו על זכייתו של בן דרור בפרס על מפעל חיים של אגודת העיתונאים בתל-אביב. אין ראוי ממנו. וכך נאמר בנימוקי השופטים:
"בן דרור הוא עיתונאי בעל שיעור קומה שממלא תפקיד חשוב... מרבית עיסוקו הוא בדאגה למדינת ישראל ומאבקה באנטישמיות במסווה של חופש הביטוי, תוך תעשיית שקרים מכוונת ומתוזמנת. בן דרור לא מרפה מהם."
* עוכרי דין – אי אפשר לנהל משפט צדק ללא סנגוריה. כל נאשם, ויהיה הפושע המסוכן והאכזר ביותר, זכאי לסנגוריה; גם אם מדובר באנס, בפדופיל, ברוצח, במחבל או בפושע נאצי. הסנגור שמייצג את הפושע מקיים שירות חברתי חשוב, של הבטחת משפט צדק. הבעייה באביגדור פלדמן, סנגורם של המחבלים הבורחים, היא שאין הוא רק מעניק להם שירותי סנגוריה, אלא הוא באמת מזדהה איתם. הוא הדין בעוכרי דין כמו לאה צמל, פיליציה לנגר ואיתמר בן-גביר.
* ערביי ישראל איכזבו את אלפר – רוגל אלפר מאוכזב עד עמקי נשמתו. הוא היה באופוריה אחרי בריחת המחבלים מהכלא, אך למגינת לבו ערביי ישראל איכזבו אותו. הם התגלו כמשת"פים של היישות הציונית הארורה, בכך שלא עזרו ללוחמי החופש שנמלטו מהכלא הקולוניאליסטי. הבורחים "בטחו בסולידריות של אזרחי ישראל הערבים ובנכונותם לסכן עצמם למען המאבק בכיבוש... שערביי ישראל נאמנים למאבק בכובש יותר מלמדינה הקולוניאליסטית שהקים... הם לא העלו על דעתם שאזרחי ישראל הערבים יעדיפו לדאוג לאינטרסים האישיים שלהם במקום לסכן את רווחתם הכלכלית. זו תופעה מוכרת ביחסים בין קולוניאליזם לנתינים ילידיים." ודוק – כאשר הוא כותב על ילידים במדינה קולוניאליסטית כובשת, הוא אינו מתכוון ליהודה ושומרון אלא לגליל. מאורעות מאי עוררו בו תקווה שהילידים מתקוממים נגד הכיבוש, אך השבוע הם איכזבו אותו, כשהתגלו כבורגנים שאכפת להם רק מרווחתם הכלכלית.
* על כיסאו – מסע ההסתה והדה-לגיטימציה נגד בנט, שכל כולו שקרים וקונספירציות, נובע אך ורק מכך שהוא עבר על מצוות היסוד של דת פולחן האישיות של נתניהו: "עַל כִּסְאוֹ לֹא יֵשֵׁב זָר וְלֹא יִנְחֲלוּ עוֹד אֲחֵרִים אֶת כְּבוֹדוֹ."
* פיקוח נפש – הקמפיין התורן של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית נגד ראש הממשלה, היא על כך שהוא, כביכול, "חילל שבת" בפעולתו בהובלת המרדף נגד המחבלים. כאשר קראתי את הקמפיין, המתוזמר היטב, חשבתי על כך שהרב שלמה גורן מתהפך בקברו. הרי הציונות הדתית הגדירה כל פעילות מבצעית כפיקוח נפש, ולכן הוא דוחה שבת. וזה נכון מאחרון הטוראים עד ראש הממשלה. הקמפיין המכוער הזה לא היה מופנה לראש ממשלה חילוני. זה חלק מהשיימינג וההסתה המכוערת של "תוריד את הכיפה." הרי המשמעות של הקמפיין הזה היא שאדם דתי אינו יכול לכהן כראש הממשלה. ברור שאין להם שום בעייה עם כך שבנט ביצע את חובתו, ולא עם "חילול השבת" כביכול, אלא עם כך שבנט העז להיות ראש ממשלה, תפקיד שרשום בטאבו על נתניהו. ברור ש"חילול השבת", כביכול, אינו אלא תירוץ תורן במסע הדה-לגיטימציה וההסתה נגד הממשלה, אך ורק כיוון שלא נתניהו עומד בראשה. הקמפיין הזה משתמש לרעה בדת היהודית, כאשר בעצם הוא חלק מעבודה זרה של פולחן האישיות של נתניהו. על שלושה דברים נאמר "ייהרג ובל יעבור." אחד מהם הוא עבודה זרה. פולחן האישיות לנתניהו הוא עבודה זרה מובהקת. קמפיין העבודה הזרה הזה, בתואנה של "הגנה על השבת." כביכול, הוא חילול השם מובהק. ולמען העבודה הזרה הם חוטאים גם בלשון הרע, וכבר נאמר שהמלבין פני חברו ברבים כאילו שפך דמים. וגם על שפיכות דמים נאמר "ייהרג ובל יעבור."
* השינאה מטרללת – עד כמה השנאה מטמטמת, מעוורת, מחרפנת ומטרללת... שימעו סיפור. קראתי שורה של פוסטים הזויים הטוענים שהבריחה מכלא גלבוע היתה מבוימת על ידי הממשלה, והכותבת אף נקבה בשמותיהם של ראש הממשלה, שר הביטחון ושר החוץ, כדי לתפוס במהירות את הכאילו בורחים "להאדרת שמה של הממשלה הכושלת הזו, הם חייבים משהו, אפס, איזו הצלחה." זאת שכתבה את הדברים לא צחקה. היא אשכרה מאמינה לטירלול ההזוי והחולני הזה. זאת תוצאה של שנות שטיפת מוח וקונספירציות פסיכוטיות של תעשיית השקרים וההסתה. ההסתה הזאת גורמת לאנשים שהיו נורמטיביים (אני מכיר את הכותבת, היא היתה אדם נורמטיבי) להפוך למוטציות של שנאה.
* כר פורה לקונספירציות – העובדה שההרוג בהתרסקות המטוס הוא עד במשפטו של נתניהו, היא כר פורה לתאוריות קונספירציה הזויות על כך שזו לא היתה תאונה, אלא חיסול. תיאוריות כאלו צפויות הן בקרב קנאים ביביסטים מטורללים והן בקרב קנאים אנטי-ביביסטים מטורללים.
* כתב הגנה – יש הבדל בין אופן יצירתו של צייר לזה של פסל. הצייר ניגש לדף ריק ומוסיף עליו, ומוסיף ומוסיף עד שהיצירה שלמה. הפסל ניגש אל החומר, וגורע ממנו, וגורע וגורע עד שהיצירה שלמה.
הצגת היחיד של אלכס אנסקי "כתב הגנה" היא יצירה של פסל. חומר הגלם הוא "אפולוגיה" של אפלטון, המתאר את משפטו של סוקרטס. אנסקי לקח מתוכו את נאום ההגנה של סוקרטס, חצב בו וחצב ויצר מתוכו מחזה יחיד נפלא, מחכים ומרגש. אנסקי בן 82 ומדהים איך הוא מסוגל ללמוד על פה טקסט של חמישים דקות ולהחזיק קהל מרותק מהטקסט, מהפאתוס ומהמימיקה של אנסקי.
ההצגה מעוררת מחשבות רלוונטיות גם לדמוקרטיה של ימינו, למעלה מ-2,400 שנה אחרי ימיו של סוקרטס. מה שעבר בראשי הוא הסכנה בדמוקרטיה שכל מהותה היא שלטון הרוב, בלי לאזן אותה בזכויות האדם והאזרח, בחופש הביטוי, בחופש העיתונות, בהפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ובעיקר עם מערכת משפט חזקה, שבכוחה להגן על הפרט והמיעוט מפני עריצות הרוב, בלי שלטון החוק, השיוויון בפני החוק, כפיפות המנהיג לחוק. הסכנה בגישה שעל פיה המנהיג מגלם, מעצם בחירתו, את רצון הרוב, שהוא רצון העם, ולכן כל מה שהוא רוצה הוא רצון העם, וכל מה שהוא עושה מבטא את רצון העם ומי שמתנגד לו חותר תחת העם והוא למעשה בוגד. ב"דמוקרטיה" כזאת, די בכך שהעם בחר מנהיג ומכאן המנהיג חופשי לעשות כראות עיניו. זוהי הארדואנוקרטיה, זו הפוטינוקרטיה, וגם אנו היינו לא כל כך רחוקים מכך אך לפני חודשים אחדים והאיום עדין קיים. רצון הרוב אינו חזות הכול בדמוקרטיה. בדמוקרטיה הרוב אינו יכול לרמוס את המיעוט ולא את היחיד שדעתו שונה מדעת הרוב. אחרת זו לא דמוקרטיה אלא לינץ'. הרי בלינץ' הרוב קובע. בדמוקרטיה הרוב קובע, אך לא בהכרח הרוב צודק. ולכן חשובה כל כך הלגיטימיות של כל קול אחר, של אופוזיציה, של תקשורת עצמאית, של בית משפט חזק ועצמאי.
ההצגה, לכאורה, אינה עוסקת בכך. אין בה כל נגיעה לאקטואליה, כולה מצויה באתונה במאה הרביעית לפנה"ס. אבל לשם קיימת אמנות, אם לא כדי לגרום לנו לחשוב?
[אהוד: אתה צודק! – נתניהו היה אך כפסע משלטון יחיד נוסח ארדואן, ולמזלנו הקואליציה של שישה מנדטים בנט והאספסוף הנאור של מוצ"ש בבלפור – הצילו את הדמוקרטיה הישראלית מדיקטטורת נתניהו-נוסח-ארדואן, שאחרת ביבי היה עושה לנו מה שעשה הרודן ארדואן למאות אלפי מתנגדיו שניסו למרוד בו ולהדיחו!
תמשיך לקרוא את הפוסטים ההזויים ולהתפלמס עם מופרעים וקונספירטורים שרובם כמובן פועלים בהשראת הביביזם!]
* היסטוריה של אלימות נגד שושלת פרוש – ח"כ מאיר פרוש הותקף באלימות בידי אלמונים, שניסו לגזוז את זקנו. המשטרה פתחה במצור על התוקפים. וזה מזכיר לי שאביו, ח"כ מנחם פרוש ז"ל, הותקף גם הוא, פעמיים. הפעם הראשונה היתה ב-1958, כשנטורי קרתא תקפו את מנחם פרוש ואת אביו משה פרוש. הפעם השנייה היתה ב-1986. פרוש סירב לקיים רוטציה עם נציג חסידות גור ולפרוש מהכנסת. כתגובה, עשרות חסידי גור הסתערו על בית הכנסת שלו בתפילת שחרית, השחיתו את בית הכנסת והיכו אותו מכות נמרצות. פרוש אושפז למשך שבועיים. למרבה המזל בהתקפה האחרונה מאיר פרוש לא נפגע. כנראה שגם במקרה הזה התוקפים הם אנשי האגף הקנאי, האנטי ציוני, שרואה ביהדות התורה משת"פית של המדינה הציונית.
* מת שאוליאן – חי שאוליאן היה מראשי כת מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים. הוא לקה בקורונה וכיוון שלא היה מחוסן, לא היתה לו הגנה והוא נפטר. יהי זכרו ברוך!
מאז אשפוזו, הגרעין הקשה של הכת האשים את המשטרה והממסד הרפואי שהרעילו אותו כדי להשתיק אותו. סביר להניח שכעת הקונספירציה המטורללת הזאת תתעצם. אבל יש לקוות שהאירוע הטרגי גם יפקח עיניים ויגרום לסרבנים לחשב מסלול מחדש ולהתחסן. רוצו להתחסן!
* ביד הלשון: להרביץ – רוביק רוזנטל הקדיש את הטור האחרון באתר שלו "הזירה הלשונית" למילים מן התנ"ך, ששינו משמעות בעברית של ימינו. אחת מהן היא "הרביץ": השכיב: "בנאות דשא ירביצני". היום: היכה. הביטוי המקשר: 'הרביץ תורה'. זה נכון, אבל פועל אחר באותו שורש נשאר במובנו המקורי גם בעברית של ימינו – לרבוץ. אם להשתמש בדוגמה של רוביק מתוך תהילים כ"ג, ב': "בנאות דשא ירביצני," אפשר גם בעברית של ימינו להסביר שהוא גרם לי לרבוץ בנאות דשא.
דבר מעניין אחר, הוא הקשר בין "להרביץ" לבין "להרביע". במזמור קל"ט בתהילים, כותב המשורר: "אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ." המשורר מתפעל מכך שאלוהים מכיר היטב את אורחו ורבעו. מה פירוש אורחו ורבעו? דרך חייו, התנהלותו, התנהגותו.
אָרְחִי = אורח חיי. ומהו רִבְעִי? נקרא את הפיסקה כולה:
אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי
בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק.
אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ
וְכָל דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה.
אתה מכיר אותי כאשר אני יושב וכאשר אני עומד. אתה מבין את רעיונותיי ומחשבותיי גם מרחוק, כלומר עוד בשלב שמדובר ברעיונות רחוקים, ראשוניים, בסיסיים. אתה מכיר את אורחותיי ואת כל דרכיי. המקבילה של אָרְחִי וְרִבְעִי היא שִׁבְתִּי וְקוּמִי. יש כאן החלפת האות צד"י בעי"ן – רִבְעִי = רבצי. כלומר משכבי. ולמשכבי = רִבְעִי, משמעות של היותי במצב של שכיבה, מנוחה, שינה, ומשמעות של יחסי מין, כלומר אתה מכיר גם את המיניות שלי.
זה המקור למילה הַרְבָּעָה = גרימה להזדווגות של בעלי חיים. להרביע = להרביץ, לגרום לבעלי החיים לרבוץ, לשכב, להזדווג.
וזכורה לטוב ההברקה של הספר הסאטירי ZOO ארץ?ZOO – שבו שונתה שורת הפתיחה של השיר "שועליו של שמשון" מאת אורי אבנרי, מ"ארבעה ארבעה על הג'יפ הדוהר" – ל"הרבעה הרבעה על הג'יפ הדוהר," בליווי איור הולם.
אורי הייטנר
[מילון אבניאון מצטט: הרבעה – זיווג שנֵי בַּעלֵי חיים לשם המלטה: "בְּהֶמְתְּךָ לא תַּרְבִּיעַ כִּלְאַיִם" (ויקרא י"ט, 19)].
ואף על פי כן, השבתי, השיר נקרא "סליחות" והמשוררת מדברת בו "על חוף הסליחה".
לא בכדי הכתירה לאה גולדברג את השיר בשם "סליחות". היא ידעה, כמובן, מה האסוציאציה של הכותרת הזאת. היא בחרה בכותרת זו, כדי להאיר בעיני הקורא את לוז השיר, את המסר העיקרי שלו, וכך להדריך אותו איך לפסוע בשביליו.
את השיר לא כתבה אישה מזדקנת. השיר פורסם בספרה השני של לאה גולדברג "שיבולת ירוקת העין". הספר יצא לאור ב-1939, כאשר גולדברג היתה בת 28, כך שהשיר נכתב בשנות העשרים לחייה.
בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ,
וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי,
בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ
לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.
וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן
וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,
וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן
הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.
אִם הָיוּ עִנּוּיִים – הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ,
מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ.
תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת
לִכְרוֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.
שיר ששמו "סליחות" הוא שיר שנושאו המרכזי הוא הסליחה. "וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי". החלון פותח לנו פתח החוצה. הראי משקף לנו את עצמנו. המבט אל עצמנו הוא יסוד חשבון הנפש של יום הכיפורים. יתכן שדרכו עיניה נפקחות ("בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ") להכיר את עצמה.
מהו חוף הסליחה? האסוציאציה שלי היא למנהג ה"תשליך" המקובל בא' ראש השנה, לקראת השקיעה – התכנסות על חוף הים או סמוך למקווה מים, השלכה סמלית לים של חטאינו בשנה היוצאת, וקריאת תפילה מיוחדת. המנהג מבוסס על הפסוק "...וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטֹּאותָם" (מיכה ז', י"ט).
מהי הסליחה עליה מדברת המשוררת? האם היא מצפה לסליחה מאהובה שבגד? האם היא מצפה ליכולת שלה לסלוח לו, כיוון שהיא מתייסרת בקנאה? האם היא מחפשת את היכולת לסלוח לעצמה?
לי נראה שהיא מבקשת את היכולת לסלוח. הנחתי מבוססת על שורה בהמשך השיר: "וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ / וְאָגַרְתִּי לְךָ אֶת שַׁלְוַת הַיָּמִים. / וְהִרְכַּנְתִּי רֹאשִׁי הַנִּכְנָע כְּשֶׁחָזַרְתָּ / חָזַרְתָּ קָרוֹב וְתָמִים." שמא יש בה תקווה שהוא יחזור, והיא מבקשת שיהיה לה הכוח לסלוח אם אכן יחזור?
עודד לרר הלחין ויהודית רביץ שרה (לראשונה בפסטיבל הזמר והפזמון, מוצאי יום העצמאות תשל"ז, 1977) רק את חלקו הראשון של השיר. אבל לשיר חלק נוסף, אף הוא בן שלושה בתים:
הַחֹדֶשׁ נִחֵשׁ עַל טַרְפֵּי הַבַּבֹּנֶג,
תָּלַשׁ אֶת יָמַי וּזְרָקָם אֶל הַתְּהוֹם:
זֹהַר וָעֹנֶשׁ, צַעַר וָעֹנֶג,
דֶּרֶך – פִּתְרוֹן הַחֲלוֹם.
אָז גָּנַחְתִּי, קָשַׁרְתִּי שְׂרוֹכֵי נַעֲלֶיךָ,
לִוִּיתִיךָ דְּמוּמָה עַד סִפִּי הַנָּמוּךְ.
וּבַדֶּרֶךְ אֵלֶיהָ, בְּכָל מִשְׁעוֹלֶיךָ
לִבְלֵב יְגוֹנִי כְּחִיּוּך.
וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ,
וְאָגַרְתִּי לְךָ אֶת שַׁלְוַת הַיָּמִים.
וְהִרְכַּנְתִּי רֹאשִׁי הַנִּכְנָע כְּשֶׁחָזַרְתָּ,
חָזַרְתָּ קָרוֹב וְתָמִים.
בחלק זה החיבור ליום הכיפורים מועצם, בעיקר בשורה: "וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ". השיר, שמלא כולו בניגודים: חלון וראי, צער ועונג, להראות בחושך, לבלב יגוני בחיוך, מדבר על הזוהר והעונש. החודש ש"תלש את ימיי וזרק אל התהום" מרמז אף הוא על מנהג התשליך. "אם היו עינויים" – יום הכיפורים הוא יום תענית, "ועיניתם את נפשותיכם"; ואולי בימים הנוראים שלה, תרתי משמע, העינויים הפליגו אליו, אל האיש שבאהבתו אליו היא מתייסרת.
פרשנות אחרת, אותה שמעתי לאחרונה, לוקחת אותנו למחוזות אחרים לגמרי. על פי פרשנות זו, השיר "סליחות" מוליך אותנו לביוגרפיה של המשוררת והוא מכוון אל אביה. פרשת יחסים טראגית ביניהם היא שילדה את השיר. לאה גולדברג חשה שבגדה באביה עם אימה, כאשר מסרו אותו לבית חולים לחולי רוח. היא מתייסרת על הבגידה ומחפשת את הכוח לבקש מאביה סליחה ומחילה.
מה שמקשה על קבלת הפרשנות הזאת, הוא הרמיזה הארוטית שבשיר. מצד שני, בקריאת השיר כבקשת מחילה מאביה, ניתן לקרוא אחרת גם את השורות שבקריאה ראשונית נראות בעליל כארוטיות (וייתכן שהמשוררת עצמה כיסתה את סיפורה במכוון ברובד כזה). בקריאה האלטרנטיבית נזכרת הילדה באביה שהיה ניגש אליה בחושך כאשר התעוררה משנתה. אביה שממנו למדה לדבר, ולכנות בשם "כל ריס וציפורן." אולי הזיכרונות והגעגועים המציפים אותה הם ניחוחות גופו של אביה, וזהו "ריח ילדות" עליה היא מדברת. וכך נקל יותר להבין את ההקשר של "ריח דבק ואורן," שייתכן שגם הם ניחוחות ילדותה, ניחוחות זיכרונותיה המשותפים עם אביה.
*
במשך השנים כתבתי מאמרים רבים ליום הכיפורים. קיבצתי אותם לקובץ הנקרא: "חשבון נפש". הוספתי אליו נספח: פירוש הייטנר לספר יונה. המאמר המצורף, מתוך הקובץ, פורסם לאחר אחד מימי הכיפורים ב'מידף' – עלון קיבוץ אורטל.
המעוניינים לקבל את הקובץ כולו מוזמנים לפנות אליי אישית – uriheitner@gmail.com
[לאורי,
נדמה לי שהפרשנות הנוספת שהשיר הוא על אודות אביה – היא של פרופ' זיוה שמיר ויש לציין זאת.
אהוד
אורי: אני לא יודע מה המקור של הפרשנות הזאת. אני שמעתי אותה מפיו של אלישע פורת ז"ל.
לזיוה שמיר שלום,
אם אינני טועה הפרשנות על דמות האב בשיר של לאה גולדברג היא שלך.
אהוד
לאהוד, אתה צודק. מאמרי פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד אלול תשע"ג, 30.8.2013 (והופיע גם אצלך ב"חדשות בן עזר" מס' 1513). תודה שאתה שומר על ה"מזכה" (credit).
ולטענתו של אורי הייטנר לגבי האופי הארוטי של השיר: מי מלמד לתת שם לכל אצבע וציפורן אם לא אב הרוחץ את בתו הפעוטה? התיאור איננו ארוטי, אלא בעיני מי שמחליט לראות בו תיאור ארוטי.
במאמר שאפשר להשיגו באינטרנט אם מקלידים את כותרתו ("ממי ביקשה לאה גולדברג סליחה ומחילה?") יש תשובות על כל השגותיו.
זיוה]
2. צרור הערות 15.9.21
* גיבורה לאומית – אידה נודל הייתה פעילת עלייה ומסורבת עלייה, או כפי שמסורבי העלייה כינו את עצמם – סירובניקית. בקשת העלייה הראשונה שלה נדחתה בשנת 1971 ומאז היא היתה אחת הפעילות המרכזיות לחיזוק הזהות היהודית בבריה"מ, לעליה חופשית לישראל, לסיוע לאסירי ציון שישבו בכלא ולהעלאת הנושאים הללו על סדר היום העולמי, בשיתוף פעולה עם דיסידנטים, מתנגדי המשטר הסובייטי. היא עוררה הפגנות בעת ביקורים של מדינאים ואח"מים זרים, היא נפגשה עם עיתונאים ומבקרים מחו"ל, היא עתרה לבתי המשפט בשם אסירי ציון. לאורך שנות השבעים היא הוטרדה שוב ושוב בידי הקג"ב, נעצרה לחקירות והמשיכה לפעול ולהסתכן. בעקבות אחת ההפגנות היא נעצרה בשנת 1978, ונדונה לארבע שנות מאסר. לצד נתן שרנסקי, אידה נודל היתה לסמל של מסורבי העליה ואסירי ציון. נשיאים וראשי מדינות במערב, ובהם רייגן ותאצ'ר, פעלו למען שחרורה. אך רק אחרי עלייתו לשלטון של גורבצ'וב ותחילת תהליכי הפרסטרויקה והגלסנוסט שהוא הוביל בבריה"מ, היא הורשתה לעלות ארצה, ב-1987.
אידה נודל היא גיבורה לאומית. נאמר לה, כשם השיר שנעמי שמר כתבה לה ב-1979: שלום, אידה נודל.
* מה כן – מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן הצהיר שארצות הברית הולכת ומתקרבת לנטישת המאמצים להחיות את הסכם הגרעין עם איראן. ייתכן שמטרת ההצהרה להלחיץ את איראן ולגרום לה להתגמש, ואולי זהו ביטוי להתפכחות ממשל ביידן, שמתחיל להבין שמטרת האיראנים היא הסכם שיאפשר לה להתקדם באין מפריע, עם חסינות בינלאומית, אל עבר הפצצה הגרעינית. אולם אם ארה"ב נוטשת את האפיק הדיפלומטי חסר השחר, נשאלת השאלה – מה כן? באיזו דרך בכוונתכם להגשים את התחייבותו של ביידן, בפגישתו עם ראש הממשלה בנט, שאיראן לעולם לא תהיה גרעינית?
אפשר לחזור למשטר הסנקציות, אך כבר הוכח שהאיראנים מוכנים להרעיב את עמם למען המטרה הקדושה של פצצת גרעין. מה גם שהסנקציות האמריקאיות אינן הרמטיות כל עוד רוסיה וסין אינן מוכנות להשתתף בהן. יש רק דרך אחת למנוע את פצצת הגרעין האיראני, והיא פעולה צבאית. טוב תעשה ארה"ב אם תבצע בעצמה את הפעולה. אולם ישראל אינה יכולה להיות בת ערובה לנכונות האמריקאית לפעול באופן צבאי. על ישראל להיערך לפעולה צבאית ישראלית, ואם האמריקאים לא ייצאו לפעולה בתקופה הקרובה, על צה"ל לבצע את הפעולה. הזמן הולך ואוזל.
* ההרתעה כשלה. אין מנוס מהכרעה – תוכניתו של לפיד "כלכלה תמורת ביטחון" היא תוכנית יפה על הנייר, עם אפס היתכנות, כי חמאס הפנאטי לא מחפש כלכלה אלא מלחמה שאף פעם לא די לה. הרי כשישראל נסוגה מרצועת עזה ועקרה את גוש קטיף, כל העולם וישראל בראשו עמדו בתור לתוכניות השקעות בעזה, כדי לממש את חזונו של פרס, שעזה תהיה סינגפור של המזרח התיכון. אבל הפלשתינאים העדיפו להפוך את רצועת עזה לבסיס טרור ובחרו בפשע מתמשך נגד האנושות, של ירי רקטות על אוכלוסייה אזרחית ישראלית.
היתרון של תוכנית לפיד, הוא תדמיתי – עצם העובדה שישראל מציעה תוכניות, יוזמת, מציגה אפשרויות, והעולם רואה מי דוחה אותן. אבל לא תהיה כלכלה תמורת ביטחון, כיוון שהמטרה שלהם אינה כלכלה אלא חוסר ביטחון. הם לבטח ידחו הצעה כזו כל עוד עומד לרשותם ארסנל הרקטות והמשגרים הענק, שבו הם יכולים במשך שבועות להמטיר על ישראל מטחי רקטות. למען היכולת להמשיך בירי, הם מוכנים לעמוד במתקפות קשות של חיל האוויר הישראלי, ובהרס ברצועה. אז הצעות כלכליות יפתו אותם?
ישראל צריכה להמשיך להציע הצעות מסוג זה, מסיבות הסברתיות, אבל כיוון שאין להן היתכנות, עליה להשיב את הביטחון. אי אפשר לעשות כן ללא פירוז הרצועה. אולם פירוז הרצועה לא יוכל להיעשות בדרכים מדיניות, כיוון שהרקטות הן סם הקיום של משטר חמאס. הפירוז יוכל להיעשות רק בפעולה צבאית, קרקעית ואווירית משולבת; "חומת מגן" 2, שבו ישראל תשמיד את תשתיות הטרור ברצועת עזה, כפי שעשתה ביו"ש, ותחזיר לעצמה את חופש הפעולה בשטחי הרצועה, כפי שהחזירה לעצמה ביו"ש.
מבצע "צוק איתן" יצר הרתעה שהביאה ל-3.5 שנות שקט ברצועה. אבל יכולת ההרתעה נשחקה. חמאס בונה על הרתעה הדדית. מבחינתו, שיבוש החיים בישראל במשך שבועות באמצעות שיגור רקטות, מצדיק את הסבל וההרג בתוך הרצועה. עובדה – מבצע "שומר החומות" לא השיג הרתעה. אדרבא, חמאס מאמין שהוא הרתיע את ישראל, שאינה מעזה לצאת לפעולה משמעותית ברצועת עזה.
לכן, עלינו להבין שנדרשת הכרעה. הרמטכ"ל מרבה לדבר על ערך הניצחון. כאשר אין אפשרות להגיע לניצחון באמצעות הרתעה, יש להגיע לניצחון באמצעות הכרעה. בסופו של דבר לא יהיה מנוס ממבצע כזה. ככל שנדחה אותו יותר, עזה תמשיך להתעצם, המבצע יהיה קשה יותר ומחיר הדמים שלו יהיה כבד יותר. בנט הרבה לדבר על כך באופוזיציה. הוא ביקר, בצדק, את מדיניות הממשלה הקודמת. כעת האחריות – עליו, וכך גם ההזדמנות להוביל בהצלחה את "חומת מגן" 2, ברצועת עזה. אח"כ, ניתן יהיה ליישם תוכניות כלכליות.
* מבחן התחממות השלום עם מצרים – העובדה ש-42 שנה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים אנחנו מתרגשים כל כך מפגישה רשמית של נשיא מצרים וראש ממשלת ישראל, מעידה עד כמה השלום הזה קר; עד כמה הוא יותר פורמלי מאשר שלום אמת. מצד שני, עצם העובדה שאחרי עשור מתקיים מפגש ממלכתי, רשמי, פומבי בין המנהיגים, עם דגל ישראל שמתנוסס בו ומשודר ללא צנזורה, ובמקביל מצרים מחדשת קו תעופה לנתב"ג, ובניגוד לעבר – בחברת התעופה הלאומית שלה, בגלוי עם דגל מצרים, מבטאים סיכוי לשינוי כיוון, להתקדמות לנרמול היחסים ולהתחממותם. המבחן לכך עשוי להיות ביקור ממלכתי של א-סיסי בירושלים. אחד הביטויים ל"שלום" המעוות בימי מובארק היה סירובו העקשני לבקר בישראל. הוא היה מוכן שהישראלים יעלו אליו לרגל, לרוב כדי להטיף להם מוסר ולנזוף בהם, אך הוא עצמו נמנע מלבקר בישראל. ביקור של א-סיסי יסמל דרך חדשה. אני מקווה שבנט הזמין את א-סיסי לביקור.
* אין ראוי ממנו – לא אחת כתבתי שבן דרור ימיני ראוי יותר מכל עיתונאי אחר בארץ לפרס ישראל לעיתונות. הוא עוד יזכה בו. השבוע התבשרנו על זכייתו של בן דרור בפרס על מפעל חיים של אגודת העיתונאים בתל-אביב. אין ראוי ממנו. וכך נאמר בנימוקי השופטים:
"בן דרור הוא עיתונאי בעל שיעור קומה שממלא תפקיד חשוב... מרבית עיסוקו הוא בדאגה למדינת ישראל ומאבקה באנטישמיות במסווה של חופש הביטוי, תוך תעשיית שקרים מכוונת ומתוזמנת. בן דרור לא מרפה מהם."
* עוכרי דין – אי אפשר לנהל משפט צדק ללא סנגוריה. כל נאשם, ויהיה הפושע המסוכן והאכזר ביותר, זכאי לסנגוריה; גם אם מדובר באנס, בפדופיל, ברוצח, במחבל או בפושע נאצי. הסנגור שמייצג את הפושע מקיים שירות חברתי חשוב, של הבטחת משפט צדק. הבעייה באביגדור פלדמן, סנגורם של המחבלים הבורחים, היא שאין הוא רק מעניק להם שירותי סנגוריה, אלא הוא באמת מזדהה איתם. הוא הדין בעוכרי דין כמו לאה צמל, פיליציה לנגר ואיתמר בן-גביר.
* ערביי ישראל איכזבו את אלפר – רוגל אלפר מאוכזב עד עמקי נשמתו. הוא היה באופוריה אחרי בריחת המחבלים מהכלא, אך למגינת לבו ערביי ישראל איכזבו אותו. הם התגלו כמשת"פים של היישות הציונית הארורה, בכך שלא עזרו ללוחמי החופש שנמלטו מהכלא הקולוניאליסטי. הבורחים "בטחו בסולידריות של אזרחי ישראל הערבים ובנכונותם לסכן עצמם למען המאבק בכיבוש... שערביי ישראל נאמנים למאבק בכובש יותר מלמדינה הקולוניאליסטית שהקים... הם לא העלו על דעתם שאזרחי ישראל הערבים יעדיפו לדאוג לאינטרסים האישיים שלהם במקום לסכן את רווחתם הכלכלית. זו תופעה מוכרת ביחסים בין קולוניאליזם לנתינים ילידיים." ודוק – כאשר הוא כותב על ילידים במדינה קולוניאליסטית כובשת, הוא אינו מתכוון ליהודה ושומרון אלא לגליל. מאורעות מאי עוררו בו תקווה שהילידים מתקוממים נגד הכיבוש, אך השבוע הם איכזבו אותו, כשהתגלו כבורגנים שאכפת להם רק מרווחתם הכלכלית.
* על כיסאו – מסע ההסתה והדה-לגיטימציה נגד בנט, שכל כולו שקרים וקונספירציות, נובע אך ורק מכך שהוא עבר על מצוות היסוד של דת פולחן האישיות של נתניהו: "עַל כִּסְאוֹ לֹא יֵשֵׁב זָר וְלֹא יִנְחֲלוּ עוֹד אֲחֵרִים אֶת כְּבוֹדוֹ."
* פיקוח נפש – הקמפיין התורן של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית נגד ראש הממשלה, היא על כך שהוא, כביכול, "חילל שבת" בפעולתו בהובלת המרדף נגד המחבלים. כאשר קראתי את הקמפיין, המתוזמר היטב, חשבתי על כך שהרב שלמה גורן מתהפך בקברו. הרי הציונות הדתית הגדירה כל פעילות מבצעית כפיקוח נפש, ולכן הוא דוחה שבת. וזה נכון מאחרון הטוראים עד ראש הממשלה. הקמפיין המכוער הזה לא היה מופנה לראש ממשלה חילוני. זה חלק מהשיימינג וההסתה המכוערת של "תוריד את הכיפה." הרי המשמעות של הקמפיין הזה היא שאדם דתי אינו יכול לכהן כראש הממשלה. ברור שאין להם שום בעייה עם כך שבנט ביצע את חובתו, ולא עם "חילול השבת" כביכול, אלא עם כך שבנט העז להיות ראש ממשלה, תפקיד שרשום בטאבו על נתניהו. ברור ש"חילול השבת", כביכול, אינו אלא תירוץ תורן במסע הדה-לגיטימציה וההסתה נגד הממשלה, אך ורק כיוון שלא נתניהו עומד בראשה. הקמפיין הזה משתמש לרעה בדת היהודית, כאשר בעצם הוא חלק מעבודה זרה של פולחן האישיות של נתניהו. על שלושה דברים נאמר "ייהרג ובל יעבור." אחד מהם הוא עבודה זרה. פולחן האישיות לנתניהו הוא עבודה זרה מובהקת. קמפיין העבודה הזרה הזה, בתואנה של "הגנה על השבת." כביכול, הוא חילול השם מובהק. ולמען העבודה הזרה הם חוטאים גם בלשון הרע, וכבר נאמר שהמלבין פני חברו ברבים כאילו שפך דמים. וגם על שפיכות דמים נאמר "ייהרג ובל יעבור."
* השינאה מטרללת – עד כמה השנאה מטמטמת, מעוורת, מחרפנת ומטרללת... שימעו סיפור. קראתי שורה של פוסטים הזויים הטוענים שהבריחה מכלא גלבוע היתה מבוימת על ידי הממשלה, והכותבת אף נקבה בשמותיהם של ראש הממשלה, שר הביטחון ושר החוץ, כדי לתפוס במהירות את הכאילו בורחים "להאדרת שמה של הממשלה הכושלת הזו, הם חייבים משהו, אפס, איזו הצלחה." זאת שכתבה את הדברים לא צחקה. היא אשכרה מאמינה לטירלול ההזוי והחולני הזה. זאת תוצאה של שנות שטיפת מוח וקונספירציות פסיכוטיות של תעשיית השקרים וההסתה. ההסתה הזאת גורמת לאנשים שהיו נורמטיביים (אני מכיר את הכותבת, היא היתה אדם נורמטיבי) להפוך למוטציות של שנאה.
* כר פורה לקונספירציות – העובדה שההרוג בהתרסקות המטוס הוא עד במשפטו של נתניהו, היא כר פורה לתאוריות קונספירציה הזויות על כך שזו לא היתה תאונה, אלא חיסול. תיאוריות כאלו צפויות הן בקרב קנאים ביביסטים מטורללים והן בקרב קנאים אנטי-ביביסטים מטורללים.
* כתב הגנה – יש הבדל בין אופן יצירתו של צייר לזה של פסל. הצייר ניגש לדף ריק ומוסיף עליו, ומוסיף ומוסיף עד שהיצירה שלמה. הפסל ניגש אל החומר, וגורע ממנו, וגורע וגורע עד שהיצירה שלמה.
הצגת היחיד של אלכס אנסקי "כתב הגנה" היא יצירה של פסל. חומר הגלם הוא "אפולוגיה" של אפלטון, המתאר את משפטו של סוקרטס. אנסקי לקח מתוכו את נאום ההגנה של סוקרטס, חצב בו וחצב ויצר מתוכו מחזה יחיד נפלא, מחכים ומרגש. אנסקי בן 82 ומדהים איך הוא מסוגל ללמוד על פה טקסט של חמישים דקות ולהחזיק קהל מרותק מהטקסט, מהפאתוס ומהמימיקה של אנסקי.
ההצגה מעוררת מחשבות רלוונטיות גם לדמוקרטיה של ימינו, למעלה מ-2,400 שנה אחרי ימיו של סוקרטס. מה שעבר בראשי הוא הסכנה בדמוקרטיה שכל מהותה היא שלטון הרוב, בלי לאזן אותה בזכויות האדם והאזרח, בחופש הביטוי, בחופש העיתונות, בהפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ובעיקר עם מערכת משפט חזקה, שבכוחה להגן על הפרט והמיעוט מפני עריצות הרוב, בלי שלטון החוק, השיוויון בפני החוק, כפיפות המנהיג לחוק. הסכנה בגישה שעל פיה המנהיג מגלם, מעצם בחירתו, את רצון הרוב, שהוא רצון העם, ולכן כל מה שהוא רוצה הוא רצון העם, וכל מה שהוא עושה מבטא את רצון העם ומי שמתנגד לו חותר תחת העם והוא למעשה בוגד. ב"דמוקרטיה" כזאת, די בכך שהעם בחר מנהיג ומכאן המנהיג חופשי לעשות כראות עיניו. זוהי הארדואנוקרטיה, זו הפוטינוקרטיה, וגם אנו היינו לא כל כך רחוקים מכך אך לפני חודשים אחדים והאיום עדין קיים. רצון הרוב אינו חזות הכול בדמוקרטיה. בדמוקרטיה הרוב אינו יכול לרמוס את המיעוט ולא את היחיד שדעתו שונה מדעת הרוב. אחרת זו לא דמוקרטיה אלא לינץ'. הרי בלינץ' הרוב קובע. בדמוקרטיה הרוב קובע, אך לא בהכרח הרוב צודק. ולכן חשובה כל כך הלגיטימיות של כל קול אחר, של אופוזיציה, של תקשורת עצמאית, של בית משפט חזק ועצמאי.
ההצגה, לכאורה, אינה עוסקת בכך. אין בה כל נגיעה לאקטואליה, כולה מצויה באתונה במאה הרביעית לפנה"ס. אבל לשם קיימת אמנות, אם לא כדי לגרום לנו לחשוב?
[אהוד: אתה צודק! – נתניהו היה אך כפסע משלטון יחיד נוסח ארדואן, ולמזלנו הקואליציה של שישה מנדטים בנט והאספסוף הנאור של מוצ"ש בבלפור – הצילו את הדמוקרטיה הישראלית מדיקטטורת נתניהו-נוסח-ארדואן, שאחרת ביבי היה עושה לנו מה שעשה הרודן ארדואן למאות אלפי מתנגדיו שניסו למרוד בו ולהדיחו!
תמשיך לקרוא את הפוסטים ההזויים ולהתפלמס עם מופרעים וקונספירטורים שרובם כמובן פועלים בהשראת הביביזם!]
* היסטוריה של אלימות נגד שושלת פרוש – ח"כ מאיר פרוש הותקף באלימות בידי אלמונים, שניסו לגזוז את זקנו. המשטרה פתחה במצור על התוקפים. וזה מזכיר לי שאביו, ח"כ מנחם פרוש ז"ל, הותקף גם הוא, פעמיים. הפעם הראשונה היתה ב-1958, כשנטורי קרתא תקפו את מנחם פרוש ואת אביו משה פרוש. הפעם השנייה היתה ב-1986. פרוש סירב לקיים רוטציה עם נציג חסידות גור ולפרוש מהכנסת. כתגובה, עשרות חסידי גור הסתערו על בית הכנסת שלו בתפילת שחרית, השחיתו את בית הכנסת והיכו אותו מכות נמרצות. פרוש אושפז למשך שבועיים. למרבה המזל בהתקפה האחרונה מאיר פרוש לא נפגע. כנראה שגם במקרה הזה התוקפים הם אנשי האגף הקנאי, האנטי ציוני, שרואה ביהדות התורה משת"פית של המדינה הציונית.
* מת שאוליאן – חי שאוליאן היה מראשי כת מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים. הוא לקה בקורונה וכיוון שלא היה מחוסן, לא היתה לו הגנה והוא נפטר. יהי זכרו ברוך!
מאז אשפוזו, הגרעין הקשה של הכת האשים את המשטרה והממסד הרפואי שהרעילו אותו כדי להשתיק אותו. סביר להניח שכעת הקונספירציה המטורללת הזאת תתעצם. אבל יש לקוות שהאירוע הטרגי גם יפקח עיניים ויגרום לסרבנים לחשב מסלול מחדש ולהתחסן. רוצו להתחסן!
* ביד הלשון: להרביץ – רוביק רוזנטל הקדיש את הטור האחרון באתר שלו "הזירה הלשונית" למילים מן התנ"ך, ששינו משמעות בעברית של ימינו. אחת מהן היא "הרביץ": השכיב: "בנאות דשא ירביצני". היום: היכה. הביטוי המקשר: 'הרביץ תורה'. זה נכון, אבל פועל אחר באותו שורש נשאר במובנו המקורי גם בעברית של ימינו – לרבוץ. אם להשתמש בדוגמה של רוביק מתוך תהילים כ"ג, ב': "בנאות דשא ירביצני," אפשר גם בעברית של ימינו להסביר שהוא גרם לי לרבוץ בנאות דשא.
דבר מעניין אחר, הוא הקשר בין "להרביץ" לבין "להרביע". במזמור קל"ט בתהילים, כותב המשורר: "אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ." המשורר מתפעל מכך שאלוהים מכיר היטב את אורחו ורבעו. מה פירוש אורחו ורבעו? דרך חייו, התנהלותו, התנהגותו.
אָרְחִי = אורח חיי. ומהו רִבְעִי? נקרא את הפיסקה כולה:
אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי
בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק.
אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ
וְכָל דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה.
אתה מכיר אותי כאשר אני יושב וכאשר אני עומד. אתה מבין את רעיונותיי ומחשבותיי גם מרחוק, כלומר עוד בשלב שמדובר ברעיונות רחוקים, ראשוניים, בסיסיים. אתה מכיר את אורחותיי ואת כל דרכיי. המקבילה של אָרְחִי וְרִבְעִי היא שִׁבְתִּי וְקוּמִי. יש כאן החלפת האות צד"י בעי"ן – רִבְעִי = רבצי. כלומר משכבי. ולמשכבי = רִבְעִי, משמעות של היותי במצב של שכיבה, מנוחה, שינה, ומשמעות של יחסי מין, כלומר אתה מכיר גם את המיניות שלי.
זה המקור למילה הַרְבָּעָה = גרימה להזדווגות של בעלי חיים. להרביע = להרביץ, לגרום לבעלי החיים לרבוץ, לשכב, להזדווג.
וזכורה לטוב ההברקה של הספר הסאטירי ZOO ארץ?ZOO – שבו שונתה שורת הפתיחה של השיר "שועליו של שמשון" מאת אורי אבנרי, מ"ארבעה ארבעה על הג'יפ הדוהר" – ל"הרבעה הרבעה על הג'יפ הדוהר," בליווי איור הולם.
אורי הייטנר
[מילון אבניאון מצטט: הרבעה – זיווג שנֵי בַּעלֵי חיים לשם המלטה: "בְּהֶמְתְּךָ לא תַּרְבִּיעַ כִּלְאַיִם" (ויקרא י"ט, 19)].
הרצל חקק
'עצב נבו' של רחל
כלפּיד מאיר דרך לחיינו
131 שנה ליום הולדתה של המשוררת רחל
נולדה בי"ט תשרי תרנ"א, ספטמבר 1890
נפטרה באפריל 1931
מוטיב עצב נבו בשירה של רחל 'מנֶגֶד' נותר כלפּיד אש במרומי המגדל. יש בו כוח עז לקחת אותנו לפרשת החיים האומללה, שהובילה את המשוררת לכתוב שיר כה שובר לב. השיר "מנגד" מעלֶה בפנינו צעקה לא נגמרת. ננסה לרגע לשוב אל הרגע ההיסטורי הקדום, שסיפר על משה בהר נבו, על העצב שלו, ורק לאחר מכן נשוב לשיר של רחל. והשביל נמשך - לסיפור חיינו כאן בארץ הזאת. עצב נבו קשר לתפילת המנהיג שעומד על ההר ומבקש להיכנס לארץ: התחנון של משה רבנו קורע לב, הוא רוצה להיכנס לארץ המובטחת. הוא זועק ומתחנן:
"ואתחנן אל ה' בעת ההיא... אעבּרה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון" (דברים ג', כ"ג-כ"ה) .
אנו חשים את רעידת נימי נפשו, את הצער והייסורים. מאות תחינות. והתשובה מרה.
"עצב נבו" – זה הביטוי המצמרר שטבעה המשוררת רחל. הנה לפנינו עצב, שקשה לנסח במילים. מעמד מיתולוגי זה הפך למוטיב ספרותי נצחי בשירה של רחל המשוררת, בשירה 'מנגד'.
מִנֶּגֶד – רחל
קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:הֲבָא? הֲיָבוֹא?בְּכָל צִפִּיָּהיֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִםשֶׁל נַחַל אֶחָד.צוּר הַגְּזֵרָה:רְחוֹקִים לָעַד.פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶדשָׁמָּה – אֵין בָּא,אִישׁ וּנְבוֹ לוֹעַל אֶרֶץ רַבָּה.חורף, תר"ץ, 1931
"איש ונבו לו" – כותבת רחל. אין זה רק כאבה שלה, אין זו רק תחושתה שלה, שיש מצבים נואשים. והשיר מתאר כפיים נפרשות, האיש השבור הרואה מנגד. רחל הותירה לנו מצבה שירית, התמונה נוגה ומייסרת: בן אנוש ניצב בודד, מבין שהוא חוסר אונים, עליו להשלים: המטרה לא תושג.
הבית האחרון בשירה של רחל אכן העיד על חייה, על תחושתה של הכותבת, בפסגת הבדידות שלה. בתחושה שהעצב הזה ילווה אותה עד הסוף. הבית הזה אכן נחרת כמשפט בן אלמוות על מצבת הקבר שלה במושבה כינרת. מי שקורא את סיפור חייה – לומד כמה תחנות עצב היו בדרך: כשרחל חלתה המושבה כינרת, הרחיקה אותה והיא חשה נבגדת. היו אוהבים שזנחו אותה ברגעים הקשים. נעזבת. אהבות נכזבות שהותירה אותה ללא הארץ המובטחת.
"עצב נבו" הוא רק אחד מני רבים: משוררי התקומה שלנו אכן הנחילו לנו משפטי מפתח, שהיה בהם לתאר הלכי רוח של תקופתם, מצבי נפש שליוו את המפעל הציוני בדרך לתקומה. התקומה לא היתה רק מפעל של החייאת ארץ, מדובר היה בסיפורים אנושיים, בחלוצים, שעברו משברים. הספרות העברית הלכה לפני המהפכה הציונית. הסופרים והמשוררים ביטאו דור שלם.
האם הדור הצעיר היום חש את החלומות שהיו, את הסיפור האנושי שיצר את המציאות שבה אנו חיים? האם אנחתם הכואבת או תחושת הגיל ברגע של ניצחון – האם משהו מכל זה נשאר בלבבות? לצערנו, יש איזה ריחוק של הדור הצעיר היום מאבני היסוד של הספרות העברית, של הזיכרון הלאומי. האם הדיסקט של התחייה הציונית הולך ונמחק?
במשך השנים הופענו לפני קהלים שונים. היה חשוב לנו להופיע בבתי ספר, לפני קהל צעיר במתנ"סים. וכמובן גם במחנות צה"ל. הרצינו לפני חיילי צבא הגנה לישראל, דרך קצין חינוך ראשי. הכאב הגדול ביותר היה להיווכח, שמושגים מיתולוגיים מתולדות המהפכה הציונית, מההיסטוריה הספרותית שלנו, אינם מוכרים להם. התחושות של דור התקומה כמו אבדו בחלל ריק. אתה מופיע בפני קהל ומאמין, שמושגי יסוד הם מובנים מאליהם. ומתברר לך, שיש לעיתים דו שיח של חרשים. אתה משמיע ביטויים, שהם אבני דרך – ואתה חש באכזבה: הקהל אינו מבין, על מה אתה מדבר. אתה אומר את המילים 'עצב נבו' – ויש שתיקה. אתה מנסה לרגע משפט אחר מאותן אבני יסוד:
"רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יְדֶכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה..."
ואין איש מבין, על מה אתה מדבר. אתה חש קוצר יד, ליבך שלךָ סף דמעה. כיצד נוכל להמשיך את מסלול התרבות היהודית, כשלפתע יתברר, שהנחל יבש. שאֵין מקשיב בצד השני של השפופרת. החשש הכבד הוא, שנגיע בצער וביגון לשוקת שבורה: לאותו עצב נבו.
מי שהיטיבה לעמוד על כך במרבית מחקריה היא פרופסור נורית גוברין. כבר בכרך ה' ידעה נורית גוברין להזהיר אותנו מפני אותה תרבּות של שִכְחה, של מחיקת דיסקטים. את המוטו הזה להנחיל ולא לשכּוח, היא צורבת באותיות של אֵש, בכרך ה' של "קריאת הדורות – תשע"ה-2015". כך כתבה גוברין בעמוד הפתיחה:
"מאֵרת השִכחה פקדה ופוקדת לא רק סופרים מתקופת ההשכלה, אלא גם את סופרי המופת של תקופות מאוחרות יותר." – והיא מחדדת את הנקודה הכואבת עד קצה: "חרב השִיכחה מאיימת כמעט על כל הספרות העברית, לרבות זו הישראלית. מרבית הסופרים שייכים למשפחה המפוארת, משפחת הנשכחים."
וכותבת נורית גוברין: "ללא הַכּרת הֶעָבר אין הווה ראוי לשמו, והעתיד מי ישורנו?!" (עמ' 10).
הביטוי 'ושיננתם לבניך' אכן יצר מציאות. הילדים המשַננים בתקופת ילדותנו למדו, קלטו, הפנימו, לדור שלנו נותר דיסק שקשור לשרשרת הדורות.
שני שירים – הרצל חקק ובלפור חקק:
בעצב תלדי שירים
הרצל חקק
יְמֵי חֶשְׁוָן, אֵלֶּה הַיָּמִים. חָשָׁה שָׁבָה
לַחוֹלְמִים, לְבָנֶיהָ. אֵם קְדוּמָה.
עֶצֶב, יֶלֶד נֶעֱזָב בִּלְעָדֶיהָ.
דֹּורוֹת בִּקְּשָׁה מַרְגוֹעַ, עוֹרֶגֶת.
נֶחָמָה לָהֶם, וְלֹא מִנֶּגֶד, לִרְאוֹתָם
שָׁבִים בִּשְׁבִילָהּ, שָׁבִים לִגְבוּלָם.
חֶשְׁוָן מַר, לֹא נִשְׁכַּח מִלִּבָּהּ אוֹתוֹ
מִשְׁבָּר. צִירֶיהָ עַד רֶדֶת, לֶדֶת.
עֶצֶב עֵדֶן נִצְחִי וְאַהֲבָתָהּ. דִּמְעָתָהּ
בַּכִּנֶּרֶת, נוֹשֶׁקֶת לְבִתָּהּ. שָׁבָה לִגְבוּלָהּ,
"הֲתִשְמְעִי קוֹלִי," תִּלְחַשׁ, תְּבַקֵּשׁ:
"כָּמוֹנִי בְּעֶצֶב, בִּדְמָמָה. עַל עַצְמָה."
לְיַד מַחְבֶּרֶת, עֵינֶיהָ שׁוֹקְקוֹת.
צוֹפָה נֶעֱלָפָה וְיָדֶיהָ רֵיקוֹת.
אוִּרי שֶׁלָּהּ, מָתַי לוֹ תִּקְרָא.
"הָבָה לִי בֵּן," לָהּ יְדֵי עֲקָרָה.
אֶצְבְּעוֹתֶיהָ שְׁחוּפוֹת כּוֹתְבוֹת,
פִּיּוּט נֶאֱצָל עַל עֶצֶב נְבוֹ.
"בֵּן לוּ הָיָה לִי," וְהָאָרֶץ מִנֶּגֶד
וְאֵלֶיהָ לֹא תָּבוֹא.
והנה שירו של בלפור חקק – על חלומו של המשורר אורי צבי גרינברג להשיב עטרת מלכוּת ליושנה, והכּאב לנוכח המציאות המרה:
משורר ונבו לו
בלפור חקק
מוקדש לאצ"ג
מְשׁוֹרֵר קָם וְהִקְרִיב מְנָחוֹת
וּשְׁלָמִים בְּשִׁירָיו, פְּסוּקִים לְהָעִיד
מְשׁוֹרֵר קָם לְהָשִׁיב
מַלְכוּת בֵּית דָּוִד.
אוּרִי צְבִי נָדְדוּ מִלָּיו מִקֶּדֶם.
אוּרִי צְבִי רָצָה לְהַחֲזִיר
מַלְכוּת הַשִּׁירָה לְיָשְׁנָה.
הִנֵּה יָמִים בָּאִים
לְהִנָּבֵא אֵשׁ עֲצוּרָה
כְּדֶרֶךְ הַנְּבִיאִים.
בְּדַרְכֵי הַשִּׁיר בְּסֻלָּם וּמַדְרֵגָתוֹ
חִכָּה הַמְּשׁוֹרֵר לַמִּשִׁיחַ,
חִכָּה לְבִיאָתוֹ
כָּל הַנִּסְיוֹנוֹת שֶׁעָבַר בְּשִׁירָיו
כָּל הַנִּסְיוֹנוֹת שֶׁעָבַר בִּפְסוּקָיו
עוֹלִים יוֹרְדִים בְּחַוָּקָיו
עוֹלִים מִתְנוֹדְדִים בְּסֻלָּם.
אוּרִי צְבִי לֹא הִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְתַקֵּן
תִּקּוּן אֶחָד:
תִּקּוּן עוֹלָם.
בְּסֻלַּם הַזְּמָן נָדְדוּ שִׁירַי אֶל קֶדֶם.
אֲנִי הַקָּרוֹב
לְרִצְפָּתו, לְשֻׁלְחָנוֹ הַמֻּזְהָב
בָּאתִי לִקְרֹא שִׁירָיו
בְּיִתְרָה גְּדוֹלָה
כְּקוֹרֵא אֶל נְבוֹ
נִקְדָּשׁ, מְחַכֶּה לִגְאֻלָּה
כִּלְבָבוֹ.
וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ
אֲחַכֶּה לוֹ בְּכָל חֲצוֹת
שֶׁיָּבוֹא.
שֶׁהוּא לִי הַמַּגִּיד
נֵצֵר מִבֵּית דָּוִד.
מתוך: "רשות לתיקון עולם", 2016
131 שנה ליום הולדתה של המשוררת רחל
נולדה בי"ט תשרי תרנ"א, ספטמבר 1890
נפטרה באפריל 1931
מוטיב עצב נבו בשירה של רחל 'מנֶגֶד' נותר כלפּיד אש במרומי המגדל. יש בו כוח עז לקחת אותנו לפרשת החיים האומללה, שהובילה את המשוררת לכתוב שיר כה שובר לב. השיר "מנגד" מעלֶה בפנינו צעקה לא נגמרת. ננסה לרגע לשוב אל הרגע ההיסטורי הקדום, שסיפר על משה בהר נבו, על העצב שלו, ורק לאחר מכן נשוב לשיר של רחל. והשביל נמשך - לסיפור חיינו כאן בארץ הזאת. עצב נבו קשר לתפילת המנהיג שעומד על ההר ומבקש להיכנס לארץ: התחנון של משה רבנו קורע לב, הוא רוצה להיכנס לארץ המובטחת. הוא זועק ומתחנן:
"ואתחנן אל ה' בעת ההיא... אעבּרה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון" (דברים ג', כ"ג-כ"ה) .
אנו חשים את רעידת נימי נפשו, את הצער והייסורים. מאות תחינות. והתשובה מרה.
"עצב נבו" – זה הביטוי המצמרר שטבעה המשוררת רחל. הנה לפנינו עצב, שקשה לנסח במילים. מעמד מיתולוגי זה הפך למוטיב ספרותי נצחי בשירה של רחל המשוררת, בשירה 'מנגד'.
מִנֶּגֶד – רחל
קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:הֲבָא? הֲיָבוֹא?בְּכָל צִפִּיָּהיֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִםשֶׁל נַחַל אֶחָד.צוּר הַגְּזֵרָה:רְחוֹקִים לָעַד.פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶדשָׁמָּה – אֵין בָּא,אִישׁ וּנְבוֹ לוֹעַל אֶרֶץ רַבָּה.חורף, תר"ץ, 1931
"איש ונבו לו" – כותבת רחל. אין זה רק כאבה שלה, אין זו רק תחושתה שלה, שיש מצבים נואשים. והשיר מתאר כפיים נפרשות, האיש השבור הרואה מנגד. רחל הותירה לנו מצבה שירית, התמונה נוגה ומייסרת: בן אנוש ניצב בודד, מבין שהוא חוסר אונים, עליו להשלים: המטרה לא תושג.
הבית האחרון בשירה של רחל אכן העיד על חייה, על תחושתה של הכותבת, בפסגת הבדידות שלה. בתחושה שהעצב הזה ילווה אותה עד הסוף. הבית הזה אכן נחרת כמשפט בן אלמוות על מצבת הקבר שלה במושבה כינרת. מי שקורא את סיפור חייה – לומד כמה תחנות עצב היו בדרך: כשרחל חלתה המושבה כינרת, הרחיקה אותה והיא חשה נבגדת. היו אוהבים שזנחו אותה ברגעים הקשים. נעזבת. אהבות נכזבות שהותירה אותה ללא הארץ המובטחת.
"עצב נבו" הוא רק אחד מני רבים: משוררי התקומה שלנו אכן הנחילו לנו משפטי מפתח, שהיה בהם לתאר הלכי רוח של תקופתם, מצבי נפש שליוו את המפעל הציוני בדרך לתקומה. התקומה לא היתה רק מפעל של החייאת ארץ, מדובר היה בסיפורים אנושיים, בחלוצים, שעברו משברים. הספרות העברית הלכה לפני המהפכה הציונית. הסופרים והמשוררים ביטאו דור שלם.
האם הדור הצעיר היום חש את החלומות שהיו, את הסיפור האנושי שיצר את המציאות שבה אנו חיים? האם אנחתם הכואבת או תחושת הגיל ברגע של ניצחון – האם משהו מכל זה נשאר בלבבות? לצערנו, יש איזה ריחוק של הדור הצעיר היום מאבני היסוד של הספרות העברית, של הזיכרון הלאומי. האם הדיסקט של התחייה הציונית הולך ונמחק?
במשך השנים הופענו לפני קהלים שונים. היה חשוב לנו להופיע בבתי ספר, לפני קהל צעיר במתנ"סים. וכמובן גם במחנות צה"ל. הרצינו לפני חיילי צבא הגנה לישראל, דרך קצין חינוך ראשי. הכאב הגדול ביותר היה להיווכח, שמושגים מיתולוגיים מתולדות המהפכה הציונית, מההיסטוריה הספרותית שלנו, אינם מוכרים להם. התחושות של דור התקומה כמו אבדו בחלל ריק. אתה מופיע בפני קהל ומאמין, שמושגי יסוד הם מובנים מאליהם. ומתברר לך, שיש לעיתים דו שיח של חרשים. אתה משמיע ביטויים, שהם אבני דרך – ואתה חש באכזבה: הקהל אינו מבין, על מה אתה מדבר. אתה אומר את המילים 'עצב נבו' – ויש שתיקה. אתה מנסה לרגע משפט אחר מאותן אבני יסוד:
"רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יְדֶכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה..."
ואין איש מבין, על מה אתה מדבר. אתה חש קוצר יד, ליבך שלךָ סף דמעה. כיצד נוכל להמשיך את מסלול התרבות היהודית, כשלפתע יתברר, שהנחל יבש. שאֵין מקשיב בצד השני של השפופרת. החשש הכבד הוא, שנגיע בצער וביגון לשוקת שבורה: לאותו עצב נבו.
מי שהיטיבה לעמוד על כך במרבית מחקריה היא פרופסור נורית גוברין. כבר בכרך ה' ידעה נורית גוברין להזהיר אותנו מפני אותה תרבּות של שִכְחה, של מחיקת דיסקטים. את המוטו הזה להנחיל ולא לשכּוח, היא צורבת באותיות של אֵש, בכרך ה' של "קריאת הדורות – תשע"ה-2015". כך כתבה גוברין בעמוד הפתיחה:
"מאֵרת השִכחה פקדה ופוקדת לא רק סופרים מתקופת ההשכלה, אלא גם את סופרי המופת של תקופות מאוחרות יותר." – והיא מחדדת את הנקודה הכואבת עד קצה: "חרב השִיכחה מאיימת כמעט על כל הספרות העברית, לרבות זו הישראלית. מרבית הסופרים שייכים למשפחה המפוארת, משפחת הנשכחים."
וכותבת נורית גוברין: "ללא הַכּרת הֶעָבר אין הווה ראוי לשמו, והעתיד מי ישורנו?!" (עמ' 10).
הביטוי 'ושיננתם לבניך' אכן יצר מציאות. הילדים המשַננים בתקופת ילדותנו למדו, קלטו, הפנימו, לדור שלנו נותר דיסק שקשור לשרשרת הדורות.
שני שירים – הרצל חקק ובלפור חקק:
בעצב תלדי שירים
הרצל חקק
יְמֵי חֶשְׁוָן, אֵלֶּה הַיָּמִים. חָשָׁה שָׁבָה
לַחוֹלְמִים, לְבָנֶיהָ. אֵם קְדוּמָה.
עֶצֶב, יֶלֶד נֶעֱזָב בִּלְעָדֶיהָ.
דֹּורוֹת בִּקְּשָׁה מַרְגוֹעַ, עוֹרֶגֶת.
נֶחָמָה לָהֶם, וְלֹא מִנֶּגֶד, לִרְאוֹתָם
שָׁבִים בִּשְׁבִילָהּ, שָׁבִים לִגְבוּלָם.
חֶשְׁוָן מַר, לֹא נִשְׁכַּח מִלִּבָּהּ אוֹתוֹ
מִשְׁבָּר. צִירֶיהָ עַד רֶדֶת, לֶדֶת.
עֶצֶב עֵדֶן נִצְחִי וְאַהֲבָתָהּ. דִּמְעָתָהּ
בַּכִּנֶּרֶת, נוֹשֶׁקֶת לְבִתָּהּ. שָׁבָה לִגְבוּלָהּ,
"הֲתִשְמְעִי קוֹלִי," תִּלְחַשׁ, תְּבַקֵּשׁ:
"כָּמוֹנִי בְּעֶצֶב, בִּדְמָמָה. עַל עַצְמָה."
לְיַד מַחְבֶּרֶת, עֵינֶיהָ שׁוֹקְקוֹת.
צוֹפָה נֶעֱלָפָה וְיָדֶיהָ רֵיקוֹת.
אוִּרי שֶׁלָּהּ, מָתַי לוֹ תִּקְרָא.
"הָבָה לִי בֵּן," לָהּ יְדֵי עֲקָרָה.
אֶצְבְּעוֹתֶיהָ שְׁחוּפוֹת כּוֹתְבוֹת,
פִּיּוּט נֶאֱצָל עַל עֶצֶב נְבוֹ.
"בֵּן לוּ הָיָה לִי," וְהָאָרֶץ מִנֶּגֶד
וְאֵלֶיהָ לֹא תָּבוֹא.
והנה שירו של בלפור חקק – על חלומו של המשורר אורי צבי גרינברג להשיב עטרת מלכוּת ליושנה, והכּאב לנוכח המציאות המרה:
משורר ונבו לו
בלפור חקק
מוקדש לאצ"ג
מְשׁוֹרֵר קָם וְהִקְרִיב מְנָחוֹת
וּשְׁלָמִים בְּשִׁירָיו, פְּסוּקִים לְהָעִיד
מְשׁוֹרֵר קָם לְהָשִׁיב
מַלְכוּת בֵּית דָּוִד.
אוּרִי צְבִי נָדְדוּ מִלָּיו מִקֶּדֶם.
אוּרִי צְבִי רָצָה לְהַחֲזִיר
מַלְכוּת הַשִּׁירָה לְיָשְׁנָה.
הִנֵּה יָמִים בָּאִים
לְהִנָּבֵא אֵשׁ עֲצוּרָה
כְּדֶרֶךְ הַנְּבִיאִים.
בְּדַרְכֵי הַשִּׁיר בְּסֻלָּם וּמַדְרֵגָתוֹ
חִכָּה הַמְּשׁוֹרֵר לַמִּשִׁיחַ,
חִכָּה לְבִיאָתוֹ
כָּל הַנִּסְיוֹנוֹת שֶׁעָבַר בְּשִׁירָיו
כָּל הַנִּסְיוֹנוֹת שֶׁעָבַר בִּפְסוּקָיו
עוֹלִים יוֹרְדִים בְּחַוָּקָיו
עוֹלִים מִתְנוֹדְדִים בְּסֻלָּם.
אוּרִי צְבִי לֹא הִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְתַקֵּן
תִּקּוּן אֶחָד:
תִּקּוּן עוֹלָם.
בְּסֻלַּם הַזְּמָן נָדְדוּ שִׁירַי אֶל קֶדֶם.
אֲנִי הַקָּרוֹב
לְרִצְפָּתו, לְשֻׁלְחָנוֹ הַמֻּזְהָב
בָּאתִי לִקְרֹא שִׁירָיו
בְּיִתְרָה גְּדוֹלָה
כְּקוֹרֵא אֶל נְבוֹ
נִקְדָּשׁ, מְחַכֶּה לִגְאֻלָּה
כִּלְבָבוֹ.
וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ
אֲחַכֶּה לוֹ בְּכָל חֲצוֹת
שֶׁיָּבוֹא.
שֶׁהוּא לִי הַמַּגִּיד
נֵצֵר מִבֵּית דָּוִד.
מתוך: "רשות לתיקון עולם", 2016
אהוד בן עזר
"דוגית בנהר החיים"
וספרים נוספים של ראובן ארגוב
ראובן ארגוב, כיום בן 80, נולד בארץ-ישראל בשנת 1941 בקיבוץ גבעת השלושה ששכן אז במערב פתח-תקווה, מול האזור של "יד לבנים" והמוזיאון כיום.
ממערב לקיבוץ, מעבר לסמטת החול, שכן משק חקלאי פרטי לתפארת ובו שובך יונים ענק –של צבי ושמחה שכטמן, לימים שוחט. שמחה היתה בתו של דודי ברוך בן עזר ראב, וצבי היה דודו של מי שלימים יזכה בפרס נובל, דן שכטמן.
בנם של צבי ושמחה, רן שוחט, נפל במלחמת יום כיפור.
ילדי גבעת השלושה הכירו את המשפחה, והצייר בן הקיבוץ אורי ליפשיץ [יליד 1936] סיפר לי בשעתו על צבי מעשה שבעקבותיו כתבתי את הסיפור "יונים עפות בחזרה" – כיצד אורי גנב בולים מהמעטפות שהגיעו בדואר לחברי הקיבוץ, ותמורתם קיבל יונים משובכו של צבי, שהיה גם אספן בולים נלהב, וכיצד היונים הללו, לאחר ששוחררו, עפו חזרה לשובכו של צבי.
אם אינני טועה גם ראובן ארגוב הכיר את משפחת שכטמן-שוחט.
בהיותו בן 11 עבר ראובן עם הוריו לקיבוץ עינת, אחד משני הקיבוצים ממזרח לפתח תקווה, שצמחו מהקיבוץ המקורי לאחר שהתפלג והועתק להתיישבות באדמותיו החקלאיות. את שירותו הצבאי עשה ביחידות הצנחנים, והחל מ-1967 השתתף ברוב מלחמות ישראל – ששת הימים, ההתשה ויום כיפור.
ב-1978 הקים את חברת הנסיעות שלו שנפרשה לאחר מכן על פני סניפים אחדים. בסוף 2001 התמוטטה החברה ולאחר מאמצים מרובים, עזרה מבנו הבכור אורי, שהינו איש עסקים בינלאומי היושב בארצות הברית, מכירת כל רכושו והחזרת חלק גדול מחובותיו, נסע ראובן ארגוב לארה"ב במטרה ברורה וחד-משמעית לחזור ולהחזיר את יתרת חובותיו. כל הנתונים הללו על פי הכתוב בכריכות ספריו, ושיטוט בגוגל מאשש את הכתוב.
בעת שהייתו בארה"ב חזר אל ניסיונו הצבאי ועבר קורס מיוחד לצניחות חופשיות מגובה רב. באחת הצניחות בנפילה חופשית בת 60 שניות פתח את מצנחו אך רגלו התרסקה לחלוטין בעת הנחיתה. זאת ועוד, לאחר 41 שנות נישואים "לאישה נפלאה" לדבריו, התמוטטו נישואיו.
ב-2008, בעיצומה של המתיחות בגבול רצועת עזה, טרם מבצע "עופרת יצוקה", שב ראובן לארץ משהייה בת שבע שנים בארה"ב, במטרה ערכית להתיישב בעיר שדרות אליה נשלחות רקטות מהרצועה. על כך כתב את ספרו "רפובליקת שדרות" (2015). לראובן ארגוב יש ארבעה ילדים ושישה נכדים. כיום הוא מתגורר ב"אחוזת צהלה" בתל-אביב.
"בזמן מלחמת העצמאות הפציצו את מבנה חדר האוכל בגבעת השלושה מטוסים מצריים, מפני שהם חשבו שמדובר בבית החולים בילינסון הסמוך. הפיצוץ פגע קל בכמה מחברי הקיבוץ וגרם לחור בתקרת המבנה." [ויקיפדיה].
בתיאור הלילה הזה בחודש מאי 1948 פותח ספרו האחרון של ראובן ארגוב "דוגית בנהר החיים" (2018). הוא היה אז ילד כבן שבע:
"מטוס הספיטפייר המצרי הגיע מהמערב. השעה היתה אחר חצות. הטייס חיפש את אורות בית החולים בילינסון, שהיה הגדול בישראל במרוצת מלחמת השחרור וגם לאחריה.
"כמו מאפיונר שפוגע ביריבו אך לא מצליח לחסלו, ומשנשלח זה, בעודו פצוע, גוסס למחצה ודמו ניגר – לבית החולים, הוא שולח את אנשיו להשלים את הרצח שם.
"פעולה מעין זו לא היתה מעולם על סדר יומה של מדינת ישראל, שזה עתה הוקמה, ושעליה הסתערו עתה בחמת זעם שבע מדינות ערב. ישראל לעולם לא היתה מנסה לפגוע בבית חולים כלשהו, אף כי לא היתה חסינות מטעויות אנוש. צורת החשיבה הערבית היתה שונה.
"הייתי כניראה הנפש הערה היחידה באותה שעת לילה בקיבוץ, במרחב החולות הדומם, מרחק שלושה ק"מ מבית החולים, ושאון המטוס קטל את עייפותי לחלוטין. ירדתי אפוא ממיטתי, ונעמדתי ליד החלון, בקומה השנייה של הבית בו התגוררה כיתה א', מול חדר האוכל הגדול שהיה מואר משום-מה.
"המטוס השלים סיבוב, וטרטור מנועו הלך והתקרב, הלך וקרב, וכשחלף מעל כיתתנו כבר לא הבנתי דבר, ותוך שנייה נשמעה התפוצצות אדירה, וכבר היה לי ברור שהכול חלף, ומה שהיה כבר לא יהיה.
"הספקתי עוד לראות את צלליתו המאיימת נוסקת בתלילות, כשהוא מואר בלהבות האש שפרצו מגג חדר האוכל, ואז פנה והתרחק דרומה.
"למחרת הודיע רדיו קהיר שטייס מצרי הפציץ בחצות את בית החולים בילינסון, והמלך פארוק העניק לו עיטור גבורה." (עמ' 11-12).
גם אני זוכר את הלילה ההוא. נשמע קול פיצוץ עז וקרוב, וייתכן שלאחר צפירות אזעקה עולה ויורדת כבר היינו במקלט שחפר אבי בחצר, וייתכן שלא היתה אזעקה. גרנו ברחוב פיק"א 7 שלימים הפך לפיק"א 10 ולאחר שנבנה על מקומו בניין דירות גדול גר שם עם משפחתו הכדורגלן המפורסם נחום סטלמך, חברי לכיתה בבית הספר פיק"א הסמוך. בבוקר שלאחר ההפצצה מצאתי בחצר הקדמית שלנו הפונה לרחוב רסיס ברזל משונן של פצצה ושמרתי אותו אצלי שנים רבות. היה על הרסיס לעוף מרחק רב כדי להגיע מחדר האוכל של גבעת השלושה לביתנו ברחוב פיק"א.
תוך כדי סקירת תולדות ישראל ומלחמותיה, ברומאן, הנושא אופי שחלקו אוטוביוגראפי וחלקו בידיוני, מסופר על בגידת הגיבור, גרא, באשתו היפה. על פגישותיו עם צלם הנשיונל גיאוגראפיק רומרו ארבל, שהיה חצי יהודי וחצי פיליפיני. פרקי עלילותיו של רומרו עד לסופו הטראגי בניסיון צילום של התפרצות הר הגעש הם מן היפים בספר ומעידים על כוח דימיון ותיאור מעולים.
בהמשך מסופר על התעשרותו של גרא כיועץ השקעות בארה"ב ועל הסתבכותו שם עקב מעשי רמייה של אחרים, פרשה שהביאה כמעט להירצחו, על תאונת הצניחה החופשית שהפכה אותו לבעל-מום, ולבסוף על השתקמותו ופגישתו בשתי נשים, לא-יהודיות, עם האחת התחתן והם חיו באושר עד שהגיעו לביקור בישראל, שם ביקשה להתגייר אך נהרגה בפיצוץ בפעולת טרור פלסטינית, והשנייה, רופאה לא-יהודייה שעזרה לו להשתקם לאחר תאונת דרכים שעבר עם האישה הראשונה, וקשריו עימה מעניקים לרומאן הפי-אנד הוליבודי.
בתקופה מסויימת בחייו חש ראובן ארגוב צורך לחזור לישראל, למרות הכאבים שמהם הוא עדיין סובל בגלל פציעתו. צורך לחזור לישראל ולעבור לגור דווקא בשדרות הנמצאת תחת איומי הרקטות של הטרור הפלסטיני מרצועת עזה.
על כך כתב את ספרו "רפובליקת שדרות, יומן 'עופרת יצוקה'" (2015), יומן מן השנים 2008-2010. גם כאן הספר, למרות היותו כתוב כיומן – הוא בידיוני-למחצה, ומעניין שארגוב כותב, כבר בפתיחתו, כיצד החליט לעזוב את ביתו הצנוע שליד היער על שפת האגם ליד אורלנדו ולחזור לישראל, ובהמשך:
"באותה עת התגלגלה לידי הידיעה אודות עיתונו האינטרנטי של אהוד בן עזר – נצר למייסדי פתח-תקווה, ועשיתי מנוי.
"אהוד מוציא את העיתון פעמיים בשבוע, ומצרף כמנוי את כל המעוניין, חינם אין כסף.
"הקריאה בעיתונו באותם ימים שלפני הנסיעה לארץ, וכתביה של הסופרת אסתר ראב, דודתו, החיו בעבורי את מיטב תקוותיה של הארץ הזו, את שאיפותיה, את חלומותיה. אותם חלומות שנגוזו, אותם אלה שראוי עתה להוציאם אל האור, להחיותם ולרעננם, אותם אלה המושלכים לעפר ומבוזים יום יום ושעה שעה על ידי אויבינו, ואבוי – לעיתים גם על ידינו.
"---
"האם לזה פיללו משה רבנו ויהושע בן נון? דוד המלך, שלמה והרמב"ם? יהודה הלוי, הרצל ושלום שבזי? יהודה ראב וביאליק ודוד בן גוריון? ומנחם בגין ומשה דיין ורבין ופרס וכל גיבורינו, ראשונינו וחולמינו שביניהם." (עמ' 11-12).
על פי הספר-היומן, החזרה לישראל ולשדרות אינה עולה יפה, גם ביחסיו עם נשים, ובעיקר בגלל מיגבלות בריאותו, וכך הוא כותב ב"הערות לסיום":
"חזרתי לישראל לפני 'עופרת יצוקה' והתיישבתי בשדרות מסיבות ציוניות, הן עובדות אמיתיות, כמו גם כל דיעותיי על המדינה, על עברה ועל עתידה.
"ייתכן שהייתי הציוני הראשון שהרוויח משהו, בלי כוונה, מהמלחמה הזאת. באופיי הנני אהבל גמור כשנקרות לי הזדמנויות לעשות כסף, ובינתיים אני מפסידן סדרתי, אבל החיים ממשיכים... יצא שקניתי בית בשדרו המופגזת, כשרבים נסו ממנה, ומכרתי אותו בעיר שוקטת. אני גאה שעשיתי זאת מהסיבות שפירטתי." (עמ' 131).
ספרו הראשון של ראובן ארגוב, "חייל בסמטאות" (2005) היה ספר שירים שיצא לאור בהוצאת ירון גולן. הנה אחד מהם המתאר את ילדותו בגבעת השלושה הישנה:
ליל קיץ של ילדוּת
ליל קיץ דומם בקצה המחנה
לא היה אז שעון לילד בקיבוץ
השמיים כיפה זרועה כוכבים
הרוח החרישית מטלטלת קלות
את הגדר הפרוצה ואת משוכת הצברים
ובתוך הפירצה עמד לו תן
החיה של ימי ילדותי
החיה של חיי.
שערותיי הסומרות ועיניו החוקרות, הנוצצות
הפכו לידידים של רגע
נשמות תאומות
והחלטתי מעשה לעשות
לאט התכופפתי למצוא לי אבן בחול
איזה קלע שיצילני מאימת הגוליית הגדול
וכשהגעתי אליה הוא לפתע הבין,
כן, גם תנים מבינים לפעמים,
ופרץ בחזרה הגדר אל מרחב החולות הצונן
וכשהאבן שזרקתי נחתה על גבו
היללה שפרצה מתוכו
זכורה לי עד תום
אפילו היום.
ב-2013 פירסם ארגוב בהוצאת ירון גולן את הרומאן "לבירינת" המתרחש כולו בארה"ב, זאת לאחר שגיבורו זכה בסכום עתק בכרטיס הגרלה. אני מודה שהתקשיתי לקרוא את הספר כי ההווי האמריקאי זר לי ובייחוד מפני שהסגנון שלו קופצני מדי. הרומאן כתוב כמעט לכל אורכו בשורות קצרות ואין בהן הבדל בין תיאור לדיבור (מירכאות לטקסט של דיבור). לכן לא קל לקרוא את הספר, שלא עבר עריכה ספרותית הולמת (המו"ל ירון גולן לא הצטיין בעריכת חלק מן הספרים הרבים שהוציא לאור). קשה אפילו לתמצת מתוך הרומאן הזה את מהלך העלילה.
אינני יודע היכן אפשר להשיג את הספרים. אפשר אולי לכתוב לראובן ארגוב, אחוזת צהלה, רח' סשה ארגוב 18, תל אביב. או להתקשר בטלפון 03-6808072.
אהוד בן עזר
ראובן ארגוב, כיום בן 80, נולד בארץ-ישראל בשנת 1941 בקיבוץ גבעת השלושה ששכן אז במערב פתח-תקווה, מול האזור של "יד לבנים" והמוזיאון כיום.
ממערב לקיבוץ, מעבר לסמטת החול, שכן משק חקלאי פרטי לתפארת ובו שובך יונים ענק –של צבי ושמחה שכטמן, לימים שוחט. שמחה היתה בתו של דודי ברוך בן עזר ראב, וצבי היה דודו של מי שלימים יזכה בפרס נובל, דן שכטמן.
בנם של צבי ושמחה, רן שוחט, נפל במלחמת יום כיפור.
ילדי גבעת השלושה הכירו את המשפחה, והצייר בן הקיבוץ אורי ליפשיץ [יליד 1936] סיפר לי בשעתו על צבי מעשה שבעקבותיו כתבתי את הסיפור "יונים עפות בחזרה" – כיצד אורי גנב בולים מהמעטפות שהגיעו בדואר לחברי הקיבוץ, ותמורתם קיבל יונים משובכו של צבי, שהיה גם אספן בולים נלהב, וכיצד היונים הללו, לאחר ששוחררו, עפו חזרה לשובכו של צבי.
אם אינני טועה גם ראובן ארגוב הכיר את משפחת שכטמן-שוחט.
בהיותו בן 11 עבר ראובן עם הוריו לקיבוץ עינת, אחד משני הקיבוצים ממזרח לפתח תקווה, שצמחו מהקיבוץ המקורי לאחר שהתפלג והועתק להתיישבות באדמותיו החקלאיות. את שירותו הצבאי עשה ביחידות הצנחנים, והחל מ-1967 השתתף ברוב מלחמות ישראל – ששת הימים, ההתשה ויום כיפור.
ב-1978 הקים את חברת הנסיעות שלו שנפרשה לאחר מכן על פני סניפים אחדים. בסוף 2001 התמוטטה החברה ולאחר מאמצים מרובים, עזרה מבנו הבכור אורי, שהינו איש עסקים בינלאומי היושב בארצות הברית, מכירת כל רכושו והחזרת חלק גדול מחובותיו, נסע ראובן ארגוב לארה"ב במטרה ברורה וחד-משמעית לחזור ולהחזיר את יתרת חובותיו. כל הנתונים הללו על פי הכתוב בכריכות ספריו, ושיטוט בגוגל מאשש את הכתוב.
בעת שהייתו בארה"ב חזר אל ניסיונו הצבאי ועבר קורס מיוחד לצניחות חופשיות מגובה רב. באחת הצניחות בנפילה חופשית בת 60 שניות פתח את מצנחו אך רגלו התרסקה לחלוטין בעת הנחיתה. זאת ועוד, לאחר 41 שנות נישואים "לאישה נפלאה" לדבריו, התמוטטו נישואיו.
ב-2008, בעיצומה של המתיחות בגבול רצועת עזה, טרם מבצע "עופרת יצוקה", שב ראובן לארץ משהייה בת שבע שנים בארה"ב, במטרה ערכית להתיישב בעיר שדרות אליה נשלחות רקטות מהרצועה. על כך כתב את ספרו "רפובליקת שדרות" (2015). לראובן ארגוב יש ארבעה ילדים ושישה נכדים. כיום הוא מתגורר ב"אחוזת צהלה" בתל-אביב.
"בזמן מלחמת העצמאות הפציצו את מבנה חדר האוכל בגבעת השלושה מטוסים מצריים, מפני שהם חשבו שמדובר בבית החולים בילינסון הסמוך. הפיצוץ פגע קל בכמה מחברי הקיבוץ וגרם לחור בתקרת המבנה." [ויקיפדיה].
בתיאור הלילה הזה בחודש מאי 1948 פותח ספרו האחרון של ראובן ארגוב "דוגית בנהר החיים" (2018). הוא היה אז ילד כבן שבע:
"מטוס הספיטפייר המצרי הגיע מהמערב. השעה היתה אחר חצות. הטייס חיפש את אורות בית החולים בילינסון, שהיה הגדול בישראל במרוצת מלחמת השחרור וגם לאחריה.
"כמו מאפיונר שפוגע ביריבו אך לא מצליח לחסלו, ומשנשלח זה, בעודו פצוע, גוסס למחצה ודמו ניגר – לבית החולים, הוא שולח את אנשיו להשלים את הרצח שם.
"פעולה מעין זו לא היתה מעולם על סדר יומה של מדינת ישראל, שזה עתה הוקמה, ושעליה הסתערו עתה בחמת זעם שבע מדינות ערב. ישראל לעולם לא היתה מנסה לפגוע בבית חולים כלשהו, אף כי לא היתה חסינות מטעויות אנוש. צורת החשיבה הערבית היתה שונה.
"הייתי כניראה הנפש הערה היחידה באותה שעת לילה בקיבוץ, במרחב החולות הדומם, מרחק שלושה ק"מ מבית החולים, ושאון המטוס קטל את עייפותי לחלוטין. ירדתי אפוא ממיטתי, ונעמדתי ליד החלון, בקומה השנייה של הבית בו התגוררה כיתה א', מול חדר האוכל הגדול שהיה מואר משום-מה.
"המטוס השלים סיבוב, וטרטור מנועו הלך והתקרב, הלך וקרב, וכשחלף מעל כיתתנו כבר לא הבנתי דבר, ותוך שנייה נשמעה התפוצצות אדירה, וכבר היה לי ברור שהכול חלף, ומה שהיה כבר לא יהיה.
"הספקתי עוד לראות את צלליתו המאיימת נוסקת בתלילות, כשהוא מואר בלהבות האש שפרצו מגג חדר האוכל, ואז פנה והתרחק דרומה.
"למחרת הודיע רדיו קהיר שטייס מצרי הפציץ בחצות את בית החולים בילינסון, והמלך פארוק העניק לו עיטור גבורה." (עמ' 11-12).
גם אני זוכר את הלילה ההוא. נשמע קול פיצוץ עז וקרוב, וייתכן שלאחר צפירות אזעקה עולה ויורדת כבר היינו במקלט שחפר אבי בחצר, וייתכן שלא היתה אזעקה. גרנו ברחוב פיק"א 7 שלימים הפך לפיק"א 10 ולאחר שנבנה על מקומו בניין דירות גדול גר שם עם משפחתו הכדורגלן המפורסם נחום סטלמך, חברי לכיתה בבית הספר פיק"א הסמוך. בבוקר שלאחר ההפצצה מצאתי בחצר הקדמית שלנו הפונה לרחוב רסיס ברזל משונן של פצצה ושמרתי אותו אצלי שנים רבות. היה על הרסיס לעוף מרחק רב כדי להגיע מחדר האוכל של גבעת השלושה לביתנו ברחוב פיק"א.
תוך כדי סקירת תולדות ישראל ומלחמותיה, ברומאן, הנושא אופי שחלקו אוטוביוגראפי וחלקו בידיוני, מסופר על בגידת הגיבור, גרא, באשתו היפה. על פגישותיו עם צלם הנשיונל גיאוגראפיק רומרו ארבל, שהיה חצי יהודי וחצי פיליפיני. פרקי עלילותיו של רומרו עד לסופו הטראגי בניסיון צילום של התפרצות הר הגעש הם מן היפים בספר ומעידים על כוח דימיון ותיאור מעולים.
בהמשך מסופר על התעשרותו של גרא כיועץ השקעות בארה"ב ועל הסתבכותו שם עקב מעשי רמייה של אחרים, פרשה שהביאה כמעט להירצחו, על תאונת הצניחה החופשית שהפכה אותו לבעל-מום, ולבסוף על השתקמותו ופגישתו בשתי נשים, לא-יהודיות, עם האחת התחתן והם חיו באושר עד שהגיעו לביקור בישראל, שם ביקשה להתגייר אך נהרגה בפיצוץ בפעולת טרור פלסטינית, והשנייה, רופאה לא-יהודייה שעזרה לו להשתקם לאחר תאונת דרכים שעבר עם האישה הראשונה, וקשריו עימה מעניקים לרומאן הפי-אנד הוליבודי.
בתקופה מסויימת בחייו חש ראובן ארגוב צורך לחזור לישראל, למרות הכאבים שמהם הוא עדיין סובל בגלל פציעתו. צורך לחזור לישראל ולעבור לגור דווקא בשדרות הנמצאת תחת איומי הרקטות של הטרור הפלסטיני מרצועת עזה.
על כך כתב את ספרו "רפובליקת שדרות, יומן 'עופרת יצוקה'" (2015), יומן מן השנים 2008-2010. גם כאן הספר, למרות היותו כתוב כיומן – הוא בידיוני-למחצה, ומעניין שארגוב כותב, כבר בפתיחתו, כיצד החליט לעזוב את ביתו הצנוע שליד היער על שפת האגם ליד אורלנדו ולחזור לישראל, ובהמשך:
"באותה עת התגלגלה לידי הידיעה אודות עיתונו האינטרנטי של אהוד בן עזר – נצר למייסדי פתח-תקווה, ועשיתי מנוי.
"אהוד מוציא את העיתון פעמיים בשבוע, ומצרף כמנוי את כל המעוניין, חינם אין כסף.
"הקריאה בעיתונו באותם ימים שלפני הנסיעה לארץ, וכתביה של הסופרת אסתר ראב, דודתו, החיו בעבורי את מיטב תקוותיה של הארץ הזו, את שאיפותיה, את חלומותיה. אותם חלומות שנגוזו, אותם אלה שראוי עתה להוציאם אל האור, להחיותם ולרעננם, אותם אלה המושלכים לעפר ומבוזים יום יום ושעה שעה על ידי אויבינו, ואבוי – לעיתים גם על ידינו.
"---
"האם לזה פיללו משה רבנו ויהושע בן נון? דוד המלך, שלמה והרמב"ם? יהודה הלוי, הרצל ושלום שבזי? יהודה ראב וביאליק ודוד בן גוריון? ומנחם בגין ומשה דיין ורבין ופרס וכל גיבורינו, ראשונינו וחולמינו שביניהם." (עמ' 11-12).
על פי הספר-היומן, החזרה לישראל ולשדרות אינה עולה יפה, גם ביחסיו עם נשים, ובעיקר בגלל מיגבלות בריאותו, וכך הוא כותב ב"הערות לסיום":
"חזרתי לישראל לפני 'עופרת יצוקה' והתיישבתי בשדרות מסיבות ציוניות, הן עובדות אמיתיות, כמו גם כל דיעותיי על המדינה, על עברה ועל עתידה.
"ייתכן שהייתי הציוני הראשון שהרוויח משהו, בלי כוונה, מהמלחמה הזאת. באופיי הנני אהבל גמור כשנקרות לי הזדמנויות לעשות כסף, ובינתיים אני מפסידן סדרתי, אבל החיים ממשיכים... יצא שקניתי בית בשדרו המופגזת, כשרבים נסו ממנה, ומכרתי אותו בעיר שוקטת. אני גאה שעשיתי זאת מהסיבות שפירטתי." (עמ' 131).
ספרו הראשון של ראובן ארגוב, "חייל בסמטאות" (2005) היה ספר שירים שיצא לאור בהוצאת ירון גולן. הנה אחד מהם המתאר את ילדותו בגבעת השלושה הישנה:
ליל קיץ של ילדוּת
ליל קיץ דומם בקצה המחנה
לא היה אז שעון לילד בקיבוץ
השמיים כיפה זרועה כוכבים
הרוח החרישית מטלטלת קלות
את הגדר הפרוצה ואת משוכת הצברים
ובתוך הפירצה עמד לו תן
החיה של ימי ילדותי
החיה של חיי.
שערותיי הסומרות ועיניו החוקרות, הנוצצות
הפכו לידידים של רגע
נשמות תאומות
והחלטתי מעשה לעשות
לאט התכופפתי למצוא לי אבן בחול
איזה קלע שיצילני מאימת הגוליית הגדול
וכשהגעתי אליה הוא לפתע הבין,
כן, גם תנים מבינים לפעמים,
ופרץ בחזרה הגדר אל מרחב החולות הצונן
וכשהאבן שזרקתי נחתה על גבו
היללה שפרצה מתוכו
זכורה לי עד תום
אפילו היום.
ב-2013 פירסם ארגוב בהוצאת ירון גולן את הרומאן "לבירינת" המתרחש כולו בארה"ב, זאת לאחר שגיבורו זכה בסכום עתק בכרטיס הגרלה. אני מודה שהתקשיתי לקרוא את הספר כי ההווי האמריקאי זר לי ובייחוד מפני שהסגנון שלו קופצני מדי. הרומאן כתוב כמעט לכל אורכו בשורות קצרות ואין בהן הבדל בין תיאור לדיבור (מירכאות לטקסט של דיבור). לכן לא קל לקרוא את הספר, שלא עבר עריכה ספרותית הולמת (המו"ל ירון גולן לא הצטיין בעריכת חלק מן הספרים הרבים שהוציא לאור). קשה אפילו לתמצת מתוך הרומאן הזה את מהלך העלילה.
אינני יודע היכן אפשר להשיג את הספרים. אפשר אולי לכתוב לראובן ארגוב, אחוזת צהלה, רח' סשה ארגוב 18, תל אביב. או להתקשר בטלפון 03-6808072.
אהוד בן עזר
נעמן כהן
המחדל – מקטי יפרח-פרי לפרדי בן שטרית
לסוהרת במגדל, ולסוהר במשל"ט
כשהמחבלים החלו לצאת מפיר המנהרה, הכלבים בחצר בית הסוהר החלו לנבוח. כאשר הכלבים נובחים, נשלחה למשל"ט התראה, ובעת הפעלת ההתראה, מצלמות האבטחה בכלא ננעלו על האזור בו הכלבים נובחים ותיעדו את הנעשה. ואולם איש הסגל שישב באותו הלילה במשל"ט היה עסוק בצפייה בטלוויזיה, ולא הבחין שההתראה הופעלה.
ששת המחבלים התעכבו סמוך לפתח הפיר כעשרים דקות, ואז פתחו במנוסה לכיוון השטח החקלאי שסמוך לבית הסוהר.
מספר ימים לפני הבריחה התלוננו אסירים בפני סגל בית הסוהר על חול בביוב ובפחי הזבל הירוקים הממוקמים בתוך בית הסוהר, ועובד תברואה הפנה את תשומת ליבם של מספר סוהרים לנושא – אך הם השיבו לו: "הכול בסדר, תן לנו לעבוד."
https://rotter.net/forum/scoops1/715219.shtml
המחדל מקטי יפרח-פרי הנציבה, פרדי בן שטרית מפקד כלא גלבוע. הסוהרת במגדל והסוהר במשל"ט נותר ללא קבלת אחריות. לעומתם הכלבים מילאו את תפקידם היטב.
לפי המסורת הרומית האווזים הקדושים של האלה יונו הצילו בצווחותיהם את העיר כשהעירו את השומרים מפלישת הגאלים. אולי יש לשקול להוסיף קאטשקעס למערך השמירה של הכלא.
מה קרה בנעורה?
בכל כלי התקשורת דיווחו כי ששת המחבלים הנמלטים הגיעו לנעורה, נכנסו למסגד, התרחצו התגלחו והחליפו בגדים, שתו ואכלו. מי סייע להם? אף מילה. האם אי הדיווח על העזרה שקיבלו המחבלים בנעורה היא בכוות מכוון? למה ההסתרה?
הערבים תומכי הג'יהאד
לעומת ערבי בנצרת, וערבי באום אל-ראנם שדיווחו על המחבלים הג'יהאדיסטים הנמלטים, בין חברי הכנסת הערבים שנשבעו אמונים למדינה נרשמה הערצה אליהם ותמיכה בבריחתם ובמאבקם. הבולט ביותר היה דווקא האחמדי הכופר והקומוניסט, איימן עאדל עודה, המהווה מטרה לג'יהאדיסטים אף יותר מהיהודים. אחרי תפיסת ארבעת המחבלים הנמלטים אמר עודה: "מה שלא יהיה... היום סוגיית האסירים נוכחת בצורה חזקה. אם 6 אסירים הבקיעו את הכלא הדחוק והאיתן, מיליוני העם הפלסטיני יעצרו את נשימות הכיבוש הזקן, והעם ישתחרר והאסירים ישתחררו."
https://rotter.net/forum/scoops1/714885.shtml
כשהג'יהאדיסטים ישלטו, מה הוא יעשה ללא הגנת היהודים? הרי בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים (13 מילון קמ"ר) קיומם של האחמדים אינו לגיטימי.
ח״כ אחמד טיבי העלה באינסטגרם תמונה של יונה עם ציטוט משיר של משורר סורי ״תחיה כאדם חופשי, או תמות כעץ זקוף״
https://rotter.net/forum/scoops1/714453.shtml
(ח"כ יועז הנדל (הרוכל) טוען כמובן, מפחד לכיסאו ,כי אחמד טיבי לא תומך טרור...)
יהודים – מאקטיביסטים פרו-איסלמים לתומכי ג'יהאד
מדהים המדרון החלקלק שעברו האקטיביסטים הפרו-איסלמים לאקטיביזם פרו-ג'יהאד. האקטיביסט הפרו-איסלמי הוותיק, "לורד האו האו" הישראלי, גדעון לואי (לוי), לא הפתיע בתמיכתו בג'יהאד המוסלמי כשהגדיר את הג'יהאדיסטים הבורחים: "לוחמי החופש הכי נועזים שאפשר להעלות על הדעת... אני מכיר היטב את זכרייה זביידי, אולי אפילו אגדיר את עצמי כחברו... ומקווה שיצליח לברוח אל החופש, בדיוק כמו שאני מייחל שברגותי יצא סוף סוף לחופשי. "
(גדעון לואי (לוי) "כן, ששת האסירים הנמלטים הם לוחמי חופש", אל-ארצ', 9.9.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10191683
ודוק: זכריה זביידי הוא חבר בארגון הג'יהאד של אש"פ "השהידים של הקצה" ("כתאאב שוהדא אלאקצה)" שהוקם ע"י מוחמד יאסר ערפאת, בפיקוד הרוצח הסדרתי מרואן ברגותי.
אל"מ זאב ריז'יק-רז, בן קיבוץ גבע בעמק יזרעאל, טייס קרב שהוביל את המבנה שהפציץ את הכור האטומי בעיראק, וקיבל צל"ש רמטכ"ל. אמר: "השמחה המפתיעה שחשתי למקרא הידיעה על השישה שנמלטו הלילה מכלא שטה הזכירה לי את השמחה המפתיעה שהציפה אותי כשראיתי מצנח נפתח מעל החרמון, מצנחו של טייס מיג 21 סורי שהפלתי באור אחרון של מוצאי שבת ההיא יום כיפור 1973. שנה טובה לנו ולזכריה ולכל בני התמותה בפלסטינה א"י."
https://rotter.net/forum/scoops1/714775.shtml#242
רם כהן מנהל תיכון אלתרמן:* "לחשוב על כוחות הנפש, הפחד, ההעזה, הנחישות והיצירתיות של אותם אנשים שחפרו באדמת כלא גלבוע כדי לזכות בחירותם ואי אפשר שלא להרגיש הזדהות... הבורחים הם חלק מהמאבק האלים של העם הפלשתינאי. תגובה לאלימות שלנו כלפיהם. כן אי אפשר להעריך "טרוריסטים" שפוגעים בחפים מפשע. אך אנו פוגעים בחפים מפשע כל הזמן."
קשה להאמין. איזו אירוניה, רם כהן מוסיף: "אם נמשיך יש סיכוי שנביא לכאן גם את הג'יהאד העולמי ואת הטליבאן."
(https://twitter.com/naaman_c/status/1437347282865754117?s=03)
חה חה חה. מסתבר שלשיטתו של רם כהן, "הג'יהאד האיסלמי" בו הוא תומך, אינו חלק מהג'יהאד העולמי...
* רם כהן לא הפתיע אותי. יש לי איתו היכרות רבת שנים. על רם כהן, וחליפת המכתבים ביני לבינו בעת שבני למד אצלו בעירוני א', פירסמתי בגיליון "חדשות בן עזר" 809 – "רם כהן וצחנת הז'דנוביזם":
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00809.php
חבל להשחית מקום ולתת עוד דוגמאות של יהודים תומכי ג'יהאד, אבל צודק בן דרור ימיני הכותב: "כל מי שמגלה הבנה כלפי טרור ערבי, מעודד אותו, ומצדיק אותו הוא – פאשיסט." ("מצדיקי הטרור", ידיעות, 13.9.21, עמ' 2)
תיאולוגיה פוליטית: המושג "חופש" – מהנאציזם לג'יהאדיסטים
ראיית הג'יהאדיסטים ע"י תומכיהם כ"לוחמי חופש" לא יכולה שלא להעלות את השאלה מהו חופש? כדי להגדיר חופש יש להגדיר חופש ממה, וחופש לְמה? ובנדון יש להזכיר את ה"תיאולוגיה הפוליטית" של קרל שמיט. המושג "תיאולוגיה פוליטית" מקורו בספרו של המשפטן הגרמני-נאצי, קרל שמיט (1888-1985) שחיבר ב-1922 ספר בשם זה.
(קרל שמיט, "תיאולוגיה פוליטית", ת"א, 2005)
https://www.resling.co.il/book.asp?book_id=152
ב-1933 הפך שמיט למשפטן הראשי של הרייך השלישי. לפי תורתו "ריבוני הוא מי שמכריע על מצב החירום." הגותו המשפטית סללה את הדרך ל"פתרון הסופי". שמיט עשה הבחנה בין המונח "חופש" הגרמני (Freiheit) לבין המונח הצרפתי (Liberté). הליברליזם המערבי הוא אוניברסאלי, לעומתו "החופש הגרמני" (פרייהייט) הוא חופש המאפשר לגרמנים לפעול נגד "האויב המהותי" שלהם – היהודים, ולרצוח אותם. לכן הכינוס בו החליטה המפלגה הנאצית לקבל את חוק "אזרחות הרייך, הגנת הדם הגרמני, והכבוד הגרמני," נקרא "כנס החירות" (Reichsparteitag der Freiheit) והחוקה נקראה כמובן, "חוקת החופש".
הג'יהדיסטים המוסלמים שהוגדרו "לוחמי חופש", לוחמים למען חופש אחד: החופש להרוג כופרים ולהקים חליפות איסלמית טוטליטרית.
מפאשיזם לתמיכה בג'יהאד
הפיליסטינית זאבה גסינוביץ-אחימאיר-זבידוב, בתו של אבא שאול גסינוביץ'-אחימאיר, (בעל המחשבות הפשיסטיות שהתנאה בעצמו "פשיסטן)", מקווה ש"בריחת האסירים: תפקח עיני עיוורים. --- הקוראים בספרי התנ"ך העל-זמניים וההיסטוריונים המעמיקים להבין את מאורעות העבר," כותבת זאבה, "יודעים כי כל כיבוש עתיד להסתיים. --- הם גם יודעים," היא משיכה, "כי סיומו של הכיבוש עלול להיות בדרך נוראה של שפיכות-דמים, או בדרך של משא ומתן מדיני, מתוך נכונות הדדית לשחרורם של הכובשים והנכבשים ולהיפרדותם אלה מאלה.
"החברה הישראלית ומנהיגיה בוחרים לחיות תוך הכחשת המציאות. כשהם נתונים לאשליית השווא שהכיבוש יימשך לעד, שואפים רוב אזרחי מדינת ישראל להמשיך בחיי נהנתנות המבוססים על ניצולם והשפלתם של הפלסטינים, וגם על גזענות כלפי הערבים אזרחי המדינה.
"לא אבדה תקוותנו שבעתיד הקרוב תחיינה שתי מדינות – ישראלית ופלסטינית – בחופש, בשלום ובכבוד הדדי. תקוותי היא שבריחתם של שישה אסירים מכִּלאם תפקח את עיני העיוורים לראות ולהבין כי הדרך הנכונה לפתרון מדינ-־חברתי עדיין אפשרית."
זאבה אחימאיר-זבידוב, "בריחת האסירים תיפקח עיני עיוורים", אל-ארצ', 10.9.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/.premium-1.10195607
לא. זאבה אינה ההיסטוריונית, ובדבריה על סוף "הכיבוש" היא אינה מתכוונת לסוף הכיבוש הערבי (היום 13 מיליון קמ"ר). התפוח כאילו נפל רחוק מהעץ, אבל בעצם לא. התמיכה בפאשיזם ובג'יהאד דומה. למותר לציין לפיליסטינית זאבה, שהג'יהאדיסטים שברחו אינם בעד פתרון שתי מדינות, אלא בעד מדינה אחת, חליפות מוסלמית שבה היהודים הם קופים וחזירים (לא זאבים) שיש להורגם כתנאי לגאולה.
מה רוצים מדאבור?
הכדורגלן מואנס דאבור זכה לקריאות בוז מהקהל (גם כשהבקיע גול לטובת נבחרת ישראל), כשאמר בפרעות תשפ"א: "אל תחשבו שאללה לא רואה את עושי העוולה. יום יבוא והוא יתחשבן איתם ביום הדין." ויש כאלו שקראו לסלקו מנבחרת ישראל. אבל הוא צודק, אללה ראה את הפוגרומצ'יקים הרוצחים הערבים והוא יתחשבן איתם ביום הדין. אז מה רוצים ממנו?
https://m.one.co.il/mobile/article/392187.html
ודוק: הרי דאבור לא אמר שאללה אמר שיש לרצוח את היהודים כתנאי ליום הדין כמו שאומרים אחרים.
עמוס שוקן חושף את גזענותו האנטי-ערבית
לאחר שהורים בשכונות כפר שלם ויד אליהו בדרום תל אביב מחו על כניסת תלמידים מבני המסתננים מבקשי הפרנסה, יצאו עמוס שוקן וליאוניד נבזלין במאמר מערכת בעיתונם נגדם: "אין לקבל הפגנת גזענות כזו --- בוודאי שאין בסיס לטענה כי התלמידים החדשים יורידו כביכול את רמת הלימודים," וקראו ובצדק: "זה הזמן ליצור חזון חדש, שבו ילמדו ילדים מבקשי מקלט ברחבי העיר – בצפון, במרכז ובדרום". ("כן בבית ספרנו", אל ארצ', מאמר מערכת 5.9.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles
בתגובה למאמר כתבתי תגובה בגירסה הדיגיטלית, שמכיוון שרוב רובם של התלמידים בני המסתננים מבקשי הפרנסה הם ערבים-מוסלמים, המדברים ערבית, יש לשבצם במערכת החינוך הערבית שכן הדרתם משפתם דתם ותרבותם היא היא גזענות.
(למותר לציין שהתגובה צונזרה ע"י העיתון).
לכן שאלתי בטויטר את עמוס שוקן מה סיבת הצנזורה?
שאלה: מאמר המערכת ב"הארץ" תובע את שיבוץ התלמידים בני המסתננים מבקשי הפרנסה בכל בתי הספר בתל אביב, מכיוון שמרביתם הם מוסלמים הדוברים ערבית האם אין זו גזענות להדירם מדתם, תרבותם וזהותם ולא לשבצם במערכת החינוך הערבית?
ובלי קשר אם אתה מסכים או לא, למה צינזרת את התגובה הזו מעיתונך?
https://twitter.com/naaman_c/status/1435124225879298049?s=03
לזכותו יאמר שהוא ענה:
"אין לי מושג אם עורך פסל טוקבק או שקורא לחץ על 'דווח כפוגעני'. אם הטוקבק היה ברוח הציוץ (שאישית אני לא מסכים איתו) לא נראה לי שעורך היה פוסל אותו. לא צריך לדחוף את הדת לכל מקום. ילדים של מבקשי מקלט אפריקאים יצאו נשכרים אם ילמדו בבתי ספר שילדים ישראלים לומדים בו."
שאלתי אותו: " האם הערבים אינם ישראלים?" הוא לא הגיב.
עמוס שוקן התגלה במערומיו, ובגזענותו. הוא אינו מחשיב את הערבים כישראלים ובז לדתם, שפתם ותרבותם.
השפלה
את כל הפגישות המדיניות שלו (כולל עם המלך חוסיין ועם אבא של מאזן) עורך הרודן המצרי, עבד אל-פתאח סעיד חוסיין ח'ליל א-סיסי, בקהיר הבירה. רק עם ראש ממשלת ישראל הוא נפגש בשארם. למרות ההשפלה נפתלי בנט מכריז (האם הצהרה ליבתית?) כי הפגישה בשארם (לא בקזבלנקה) היא "תחילתה של ידידות מופלאה".
למה לא גובים את עלות הטיפול הרפואי במתנגדי החיסונים?
מפרשת פינאלי לאיתן בירן
פרשת פינאלי (Finaly), עסקה בהשבתם של האחים רוברט וג'רלד פינאלי, יתומים יהודים שהוריהם נרצחו באושוויץ, לחיק משפחתם. האחים פינאלי, רוברט (יליד 1941), וג'רלד (גד) (יליד 1942), נולדו לרופא ד"ר פריץ ואנני פינאלי, משפחה יהודית מווינה. בשנת 1939, עם שלילת רישיון הרופא של האב על ידי השלטון הנאצי, ניסתה המשפחה להגר לפרו, אולם נאלצו להישאר בצרפת בעיירה לה טרונש (La Tronche), סמוך לגרנובל, שם נולדו ילדיהם. כיוון שאבי המשפחה היה אזרח אוסטרי, מדינת אוייב לצרפת, הוא נאסר ונשלח למחנה עבודה סמוך לגרנובל, ולאחריה עבד כרופא באזור. למרות ניסיונם להתנהל בזהירות ובהיחבא, נאסרו פריץ ואנני פינאלי בפברואר 1944, לאחר שהוסגרו על ידי משתף פעולה צרפתי. תחילה הועברו למחנה הריכוז דראנסי וב-7 במרץ 1944 נשלחו לאושוויץ, שם נרצחו.
האחים הועברו למנזר "גבירתנו מציון" בגרנובל, ומשם הם הועברו למוסד לתינוקות, "סנט ברונו", של הכנסייה הקתולית בגרנובל. המוסד פעל בניהולה של הנזירה אנטואנט ברון, אשר באותה עת כבר החביאה ארבעה יתומים ומיספר משפחות יהודיות בכפר ויף סמוך לגרנובל.
עם סיום המלחמה מלחמת במאי 1945, ביקשו אחיותיו של האב את החזרת הילדים. הנזירה ברון סירבה להחזירם ופנתה לבית המשפט וקיבלה משמורת זמנית לתקופה של שלוש שנים על הקטינים. בשנת 1948 היא הטבילה את הקטינים לנצרות. מאותה עת קיבלה הכנסייה הקתולית בצרפת, באמצעות מנזר "גבירתנו מציון" את המשמורת על הקטינים. דודתם הדוויג, ובעלה משה רוזנר מישראל, תבעו משמורת על הילדים.
הנזירה ברון טענה כי היהודים פחדנים כאשר הפקירו את ילדיהם ברגע סכנה ועתה משחלפה יש להם את החוצפה לתבוע את החזרתם. היא אף הודיעה כי הטבילה את הילדים לנצרות וכי לא תשיבם. עמדת הכנסייה הקתולית אותה עת היתה כי, מעת שיתום יהודי הוטבל לנצרות, הרי שיש להפרידו ממשפחתו והוא שייך לכנסייה. המאבק הפומבי להשבת האחים נמשך חמש שנים, במהלכו הם הוחבאו בידי הכנסייה והועברו בין מוסדות חינוך קתוליים שונים בצרפת, שווייץ וספרד.
בשנת 1952, הגישו דודיהם, יהודית ומשה רוזנר מגדרה, תביעה לבית המשפט בגרנובל בדרישה להכריז עליהם כמשמורנים חוקיים של הקטינים. ב-11 ביוני 1952 פסק בית המשפט בגרנובל כי יהודית, אחות אביהם של האחים, היא האפוטרופסית החוקית היחידה עליהם ויש להחזירם אליה. במהלך ההליך המשפטי הופיעו האחים פינאלי בפני בית המשפט והאח הבכור רוברט סיפר כי האחים ראו את אנטואנט ברון רק פעם, או פעמיים, במהלך שנה שלמה. בית המשפט קבע כי אם אנטואנט ברון לא תשיב את הילדים, תוטל עליה שנת מאסר. מיד לאחר פסק הדין הועלמו האחים על ידי ברון והועברו בעזרת אנשי כמורה למרסיי ונרשמו לבית ספר קתולי מקומי בשמות בדויים, מארק ולואי קאדרי. ביום 18 בנובמבר 1952 התקיים דיון בערעורה של אנטואנט ברון על העונש שהוטל עליה בגין אי-קיום ההוראה להשיב את האחים. אולם בית המשפט בצרפת פסק כי אנטואנט ברון לא ביצעה כל עבירה פלילית באי השבת האחים, זאת לאור פרק הזמן שחלף מתום מלחמת העולם השנייה ועד לפתיחה בהליך המשפטי, לאור הטבלתם של האחים לנצרות. האחים הועברו בחשאי לעיר באיון במחוז הפירנאים האטלנטיים בדרום-מערבה של צרפת.
ב-1 בפברואר 1953 האחים התגלו בבאיון, בבית ספר קתולי, הודות לעירנותו של מנהל בית הספר, אשר פנה למשטרה, והם הועברו משם אל מעבר לגבול, לחבל הבסקים בספרד, תוך שאנשי הכנסייה הפרידו ביניהם, כדי להקשות על איתורם. מיד לאחר היעלמם מבאיון נעצרו על ידי המשטרה חמישה אנשי כמורה בחשד לחטיפתם, בהם אם מנזר גבירתנו מציון מגרנובל.
בפברואר 1953 נפגש הרב הראשי של צרפת יעקב קפלן עם מזכירו האישי של הארכיבישוף של פריז. בעקבות הפרשה פנה הארכיבישוף של פריז לבישופים של גרנובל ובאיון בעניין האחים, אולם אלה מסרו שאינם יודעים דבר על גורלם. הרב קפלן אף נפגש עם אם מנזר נוטרדאם מציון בפריז וזו גינתה את התנהגות אנשי הכמורה אשר פעלו להסתיר את האחים. ב-26 ביוני 1953 הוחזרו האחים מספרד לצרפת. ב-2 ביולי 1953 פגשו לראשונה את דודתם יהודית רוזנר אשר הגיעה לצרפת בטיסה מישראל, והגיעו איתה לארץ. הם נקלטו בבית דודתם בגדרה.
שני האחים התגייסו לצה"ל. רוברט פינאלי למד רפואה ועבד עד לפרישתו כמנתח ילדים במרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע, וגד (ג'רלד) שירת בצבא קבע. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, בשנת 2005, היה ד"ר רוברט פינאלי אחד מששת מדליקי המשואות לזכר קרבנות השואה, בהם אף הוריו שנרצחו באושוויץ.
פרשת איתן בירן:
הילד איתן בירן היה הניצול היחיד מכל משפחתו באסון הרכבל באיטליה, הוריו הובאו לקבורה בארץ. דודתו מצד אביו איה בירן-נירקו הגשימה את חזונו של המופתי וירדה לאיטליה, וכשאיתן היה מאושפז, איה ניגשה לסבא, שמואל פלג, אביו של טל אימו, ואמרה לו שיש צורך למנות אפוטרופוס באופן מיידי. הם סיכמו ביניהם שלאור העבודה שהיא רופאה דוברת איטלקית, היא תיקח על עצמה את הנטל של האפוטרופסות באופן זמני.
לאחר קבלת האפוטרופסות, רשמה אותו איה לבית ספר קתולי בפאביה, המנוהל על ידי נזירות – בית ספר שגם ילדיה של איה בירן רשומים אליו, במטרה להשאירו באיטליה ולחנכו כאיטלקי.
גלי פלג, דודתו של איתן, אחותו של האם טל, הודיעה כי היא ובעלה רון פתחו בהליך משפטי לאמץ את איתן, ולהחזירו לארץ. הסבא שמואל פלג לקח את הילד, הסיע אותו לשוויץ ומשם בטיסה פרטית לישראל עם הדרכון הישראלי של הילד שנמצא בבית הוריו. ועתה מתחיל המאבק המשפטי על גורל הילד. האם יחיה עם דודתו, סבו וסבתו בארץ, או יחיה באיטליה עם דודתו.
האם המאבק יסתיים כפרשת פינאלי בהבאתו של איתן לארץ וחינוכו כישראלי, או בהפיכתו לאיטלקי?
האחמדי והיוונייה-נוצרייה עאידה תומכים בפוגורמצ'יקים המוסלמים
יו"ר הרשימה הערבית המשותפת בשנאת ישראל, איימן עודה, ביקר אצל משפחות העצורים מבצעי הלינצ'ים והפרעות ביהודים בעכו וקרא: "להמשיך לתמוך במשפחות והעצורים עד לשחרורם." את המשימה להכנת תוכנית מסודרת לתמיכה הותיר לחברת מפלגתו עאידה תומא-סלימאן, "בת עכו," שהיתה לדבריו "תמיד עם הנוער הפטריוטי ותמשיך לעשות זאת..."
עודה הבטיח כי בימים הקרובים תוצג תוכנית לתמיכה בעצירים ובבני משפחותיהם. זאת על רקע מחאת משפחות 21 העצורים המתקשות לממן את הוצאות ההליכים המשפטיים, והמלינות על הנהגת הציבור הערבי, ובעיקר חברי הכנסת הערבים מהתעלמת ממצוקתן."
https://rotter.net/forum/scoops1/714284.shtml
מה ילדה יהודייה גלותית לומדת באוסטרליה?
כתבת אל-ארצ', בת קיבוץ עין החורש לשעבר, ניבה פילבסקי-לניר, מתנאה בבתה ונכדתה שהגשימו את חזונו של המופתי וירדו לאוסטרליה.
"אני יודעת שהילדה זוכה בעיר השדה בריסביין בחינוך ובלימוד שאצלנו אפשר רק לחלום עליהם, ושהשירותים והאפשרויות הניתנים לאזרחי אוסטרליה אינם דומים לשום דבר שאנחנו מכירים כאן."
והנה הנכדה הגלותית אף לומדת באוסטרליה טוב יותר מאשר בישראל על יהודים.
"נכדתי, אֶבִּי (אביגיל, כבת עשר), שבו היא נראית גלותית משהו: לבגד, מעל החזה, תפור טלאי צהוב, ובידה היא אוחזת תצלום של ילדה המוכרת לכל מי שגדל כאן, ולא רק כאן — אנה פרנק." מתנאה סבתא ניבה, "אֶבִּי מספרת, כי בשיעורי ספרות הם הגיעו לנושא 'ביוגרפיה', והתלמידים התבקשו לבחור בספרייה (ספריית בית הספר, אלא מה) ביוגרפיה לקריאה, ובהמשך להציג את התרשמותם מן הדמות שבה בחרו להתמקד."
"'איך הגעת לאנה פרנק?' אני שואלת. 'המורה הציעה לי לקרוא עליה, 'היא משיבה. היא נתנה לי חומר קריאה, וכך בחרתי באנה פרנק.' 'המורה יודעת שאימא שלך ישראלית וכי אתן יהודיות?' 'בטח,' היא אומרת, 'אלא מה?'"
"ועוד היא מוסיפה: 'לא סיימתי עדיין את קריאת היומן, כי קשה לי. זה כל כך לא דומה לאיזה ספר שקראתי. וכל מה שקרה לאנה עד עכשיו, כשכבר צדו אותה כמו חיה, וגילחו הראש שלה, וקיעקעו לה מספר על היד... והכל בגלל שהבן אדם לא חשוב. רק המספר שלו...'
"בבית ספר לא יהודי," ממשיכה סבתא ניבה להתנאות באוסטרליה, "נכדתי קוראת ולומדת על אנה פרנק, ואני שואלת: יומנה של אנה פרנק נמצא בכל ספרייה בכל בית-ספר בישראל?
"ילדים הגדלים באוסטרליה לומדים לא פחות (ואולי יותר) מילדינו ונכדינו הגדלים כאן, בישראל. ואני, רק שאלה: בכל ספרייה בכל בית-ספר בישראל ניתן למצוא על המדף את יומנה של אנה פרנק? ואגב, נכדתי אינה לומדת בבית ספר יהודי, ואם אתם שואלים — למשפחתנו אין כל קשר לחב"ד."
(ניבה לניר, "מה שילדה יהודייה לומדת באוסטרליה", אל ארצ', 5.9.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10184442
יחי הגלות, והנכדה היהודייה הגלותית. ספק אם היא גם בעתידה היא תישאר יהודייה גלותית, ולא אוסטרלית. כאן בארץ תמשיך הסבתא (בניגוד לרבין שהיא מתנאה ששימשה יועצתו) להיאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי של הפאשיזם האיסלמו-נאצי ג'יהאדיסטי.
נעמן כהן
מנחם רהט
שמיטה ישראלית ושמיטה לחומרע
שמיטה ישראלית: היתר מכירה, אוצר בי"ד, הערבה הדרומית; שמיטה לחומרע: פרי וירק מגואלים בדם. מי היה מאמין שהחזון אי"ש הֵקֵל במקום שהראי"ה קוק החמיר?
בפרוס ראש השנה של שנת השמיטה תר"ע (1910), התפייט מרן הראי"ה קוק: "שבת הארץ הולכת ופורשת את כנפיה על אדמת הקודש, ונכנסת ברוח חרישית בלב עם ד' היושב עליה." שירה חדשה שיבחו גאולים!
גם בשנת השמיטה הנוכחית, תשפ"ב, 112 שנה מאוחר יותר, מקבל עם ישראל את פני שנת השמיטה, ברוח 'ועמך כולם צדיקים': יש שסומכים על היתר המכירה, יש שמעדיפים שיטת אוצר בי"ד, או משלבים ביניהן; יש המחזרים אחר את יבולי הערבה הדרומית שמחוץ לתחומי קדושת הארץ; וישנם גם רשעים גמורים, המצפצפים על כל ההיתרים הקיימים, ודווקא במקום שיש להקל נוהגים לחומרא, וששים ושמחים לפרנס את צועקי 'אידבח אל יאהוד!' – עזתים מגדודי חללי אל אקצא, כפריים אש"פ'ניקים שסיסמתם 'ברוח ובדם נפדך יא פלשתין' מיו"ש וירדן, וכן הלאה על זו הדרך. החומרע שלהם היא גידולי נוכרים, מגואלים בדם יהודי. כאילו לפרנסת אויבינו כיוונה תורה.
חבל להכביר מילים על עקמימותם של בני כת החומרע'ס הזו, שעוקפים את מצוות "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ... בְּכָל-גְּבֻלֶךָ," באמצעות מכירת חמץ לנוכרי; שנמלטים ממצוות שמיטת כספם באמצעות פרוזבול; ונוהגים עוד הערמות, אבל מחמירים מאוד בפרנסת צוררינו.
בעלי החומרע'ס הללו הם-הם בני דמותם של מחמירי שמיטת תר"ע, שהעדיפו ענבים מכרמי ערבים, על פני תוצרת המושבות, שכלפיהם מחה הראי"ה בדם ליבו: "עטי תרעד בידי למעשה הנבלה אשר נעשתה כעת לאחינו יושבי המושבות... המדוכאים ומיוגעים בעוניים, ועיניהם תלויות למחייתם ע"י פדיון הענבים... איך שאנו בעצמנו רודפים את אחינו... אין לשער גודל החרפה וחילול השם ועוצם הרשעה שיש בזה. דמי לבבי כסיר ירתחו... מהנפילה של תורה ויראת נשמים אמיתית שיש בענין זה" (תמוז תר"ע).
רבים מן הטועים והמטעים, בעלי החומרע'ס, מוציאים לעז כלפי דמותו של הפוסק הענק מרן הראי"ה, בטענה כי באמצעות שיטת היתר המכירה, הקל בהלכות שמיטה. ואין בדייה גדולה מזו. את היתר המכירה הראשון יזמו חכמי א"י לפני כ-30 שמיטות ויותר. בראשם עמד רבי מרדכי רוביו, רבה של חברון, שבספרו 'שמן המור' (1793) המליץ על מכירת קרקע זמנית. הוא הסתמך על בעל השו"ע רבי יוסף קארו, שהתיר פירות נוכרים בשביעית. לימים, עם הקמת המושבות הראשונות, הצטרפו להיתר שלושה מענקי הדור: הגאונים רבי שמואל מוהליבר, רבי ישראל יהושע מקוטנא ורבי יצחק אלחנן מקובנה.
אלא שחכמי האשכנזים, בעיקר בירושלים, דחו את ההיתר ואימצו במקומו שיטה קדומה אחרת – אוצר בי"ד: החקלאים מפקירים שדותיהם, אבל מעבדים ומשווקים תוצרתם בהיותם שליחי בי"ד. בתמורה הם מקבלים שכר עבור עבודתם. דא עקא, שבמרוצת הדורות לא אומצה השיטה. הרמב"ם למשל איננו מזכירה כלל. לפיכך מעדיפים חכמי הספרדים עד היום את היתר המכירה על פני שיטת אוצר בי"ד. מרן הרב עובדיה פסק ששיטת היתר המכירה היא שיא ההידור: "כל הסומך עליו [על אוצר בי"ד], מפסיד."
מוציאי הלעז טוענים עוד ברוב חוצפה ובורות, שבכל ענייני השמיטה, נהגו הראי"ה להקל, והחזו"א להחמיר. וגם זו הוצאת לעז. הרב יעקב אריאל, לשעבר רבה של ר"ג, מומחה להלכות שמיטה, הוכיח שבעוד שהראי"ה אסר השקייה של ירקות שנזרעו בשישית, התיר זאת החזו"א. ופרופ' בני בראון, מחבר הספר עב הכרס והעניין על-אודות החזו"א, כותב כי מלאכות שהתיר החזו"א, נאסרו בתוקף ע"י הראי"ה (ע' 771-2).
ובהמשך: "פסיקותיו [של החזו"א] בעניינים אלה, יכולות לשמש דוגמה לנכונותו המפליגה להקל במלאכות השביעית עבור מי שנמנעו מלהיזקק להיתר המכירה (ע' 763)... עמדת החזון אי"ש היא, שיש להבחין בין הפסד סתם להפסד שאי אפשר לעמוד בו, ובמיוחד הפסד קרוב לפיקוח נפש... הפסד שאי אפשר לעמוד בו, ובפרט אם הוא קרוב לפיקוח נפש, מאפשר היתרים כגון אלה... בפסיקותיו האינדיווידואליות נקט החזון איש קו מֵקֵל הרבה יותר... הוראותיו המעשיות היו גמישות יותר... במשנתו הכתובה אנו מוצאים מגמות הקלה מפתיעות..."
המפתיע הוא ששניהם בפסיקותיהם יצאו מאותה נקודת מוצא: איסור "לֹא תְחָנֵּם". הראי"ה פסק שבזמננו 'ביטולה הזמני הוא קיומה', והחזו"א סבר שהארץ לעולם איננה נמכרת, ומצא כאמור פתרונות הלכתיים אחרים. תוצאות הפסיקה של שני הגדולים הללו, זהה.
בימינו הפכה שאלת השמיטה לקו פרשת המים בין אוהבי ישראל לעוכרי ישראל. הראשונים ירכשו תוצרת היתר מכירה או אוצר בי"ד, או גם וגם, בהתאם לנסיבות, ואילו עוכרי ישראל יחזקו ידי האויבים העומדים עלינו לכלותנו, ויעדיפו גידולי עכו"ם – מעזה ומיו"ש, מה שיעשיר את קופות החמאס והג'יהאד ושאר אויבי ישראל, וישמן את גלגלי תעשיית מנהרות המוות, הרקטות והפצמ"רים. מבחינת הג'יהאדיסטים, חבל שהרבנות לא מכריזה על שמיטה כל שנתיים...
הפתרון הראוי לשמיטה ישראלית הלכתית, הוא הישענות על השיטות המקובלות והמושתתות על יסודי ההלכה: היתר מכירה, אוצר בי"ד, מצעים מנותקים, גידולי מים, ופיתוחים אגרוטכניים מתקדמים. רק לא להזדקק ליבולי המרצחים, שכל תכליתם לנשלנו מארץ חיינו. העדפת גידולי המרצחים, כמוה כריקוד על דמנו, והפיכת השמיטה, שיסודה בהררי קודש דאורייתא ודרבנן, לחגיגה חמאסית ג'יהאדיסטית מגואלת בדם.
מנחם רהט
כשהמחבלים החלו לצאת מפיר המנהרה, הכלבים בחצר בית הסוהר החלו לנבוח. כאשר הכלבים נובחים, נשלחה למשל"ט התראה, ובעת הפעלת ההתראה, מצלמות האבטחה בכלא ננעלו על האזור בו הכלבים נובחים ותיעדו את הנעשה. ואולם איש הסגל שישב באותו הלילה במשל"ט היה עסוק בצפייה בטלוויזיה, ולא הבחין שההתראה הופעלה.
ששת המחבלים התעכבו סמוך לפתח הפיר כעשרים דקות, ואז פתחו במנוסה לכיוון השטח החקלאי שסמוך לבית הסוהר.
מספר ימים לפני הבריחה התלוננו אסירים בפני סגל בית הסוהר על חול בביוב ובפחי הזבל הירוקים הממוקמים בתוך בית הסוהר, ועובד תברואה הפנה את תשומת ליבם של מספר סוהרים לנושא – אך הם השיבו לו: "הכול בסדר, תן לנו לעבוד."
https://rotter.net/forum/scoops1/715219.shtml
המחדל מקטי יפרח-פרי הנציבה, פרדי בן שטרית מפקד כלא גלבוע. הסוהרת במגדל והסוהר במשל"ט נותר ללא קבלת אחריות. לעומתם הכלבים מילאו את תפקידם היטב.
לפי המסורת הרומית האווזים הקדושים של האלה יונו הצילו בצווחותיהם את העיר כשהעירו את השומרים מפלישת הגאלים. אולי יש לשקול להוסיף קאטשקעס למערך השמירה של הכלא.
מה קרה בנעורה?
בכל כלי התקשורת דיווחו כי ששת המחבלים הנמלטים הגיעו לנעורה, נכנסו למסגד, התרחצו התגלחו והחליפו בגדים, שתו ואכלו. מי סייע להם? אף מילה. האם אי הדיווח על העזרה שקיבלו המחבלים בנעורה היא בכוות מכוון? למה ההסתרה?
הערבים תומכי הג'יהאד
לעומת ערבי בנצרת, וערבי באום אל-ראנם שדיווחו על המחבלים הג'יהאדיסטים הנמלטים, בין חברי הכנסת הערבים שנשבעו אמונים למדינה נרשמה הערצה אליהם ותמיכה בבריחתם ובמאבקם. הבולט ביותר היה דווקא האחמדי הכופר והקומוניסט, איימן עאדל עודה, המהווה מטרה לג'יהאדיסטים אף יותר מהיהודים. אחרי תפיסת ארבעת המחבלים הנמלטים אמר עודה: "מה שלא יהיה... היום סוגיית האסירים נוכחת בצורה חזקה. אם 6 אסירים הבקיעו את הכלא הדחוק והאיתן, מיליוני העם הפלסטיני יעצרו את נשימות הכיבוש הזקן, והעם ישתחרר והאסירים ישתחררו."
https://rotter.net/forum/scoops1/714885.shtml
כשהג'יהאדיסטים ישלטו, מה הוא יעשה ללא הגנת היהודים? הרי בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים (13 מילון קמ"ר) קיומם של האחמדים אינו לגיטימי.
ח״כ אחמד טיבי העלה באינסטגרם תמונה של יונה עם ציטוט משיר של משורר סורי ״תחיה כאדם חופשי, או תמות כעץ זקוף״
https://rotter.net/forum/scoops1/714453.shtml
(ח"כ יועז הנדל (הרוכל) טוען כמובן, מפחד לכיסאו ,כי אחמד טיבי לא תומך טרור...)
יהודים – מאקטיביסטים פרו-איסלמים לתומכי ג'יהאד
מדהים המדרון החלקלק שעברו האקטיביסטים הפרו-איסלמים לאקטיביזם פרו-ג'יהאד. האקטיביסט הפרו-איסלמי הוותיק, "לורד האו האו" הישראלי, גדעון לואי (לוי), לא הפתיע בתמיכתו בג'יהאד המוסלמי כשהגדיר את הג'יהאדיסטים הבורחים: "לוחמי החופש הכי נועזים שאפשר להעלות על הדעת... אני מכיר היטב את זכרייה זביידי, אולי אפילו אגדיר את עצמי כחברו... ומקווה שיצליח לברוח אל החופש, בדיוק כמו שאני מייחל שברגותי יצא סוף סוף לחופשי. "
(גדעון לואי (לוי) "כן, ששת האסירים הנמלטים הם לוחמי חופש", אל-ארצ', 9.9.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10191683
ודוק: זכריה זביידי הוא חבר בארגון הג'יהאד של אש"פ "השהידים של הקצה" ("כתאאב שוהדא אלאקצה)" שהוקם ע"י מוחמד יאסר ערפאת, בפיקוד הרוצח הסדרתי מרואן ברגותי.
אל"מ זאב ריז'יק-רז, בן קיבוץ גבע בעמק יזרעאל, טייס קרב שהוביל את המבנה שהפציץ את הכור האטומי בעיראק, וקיבל צל"ש רמטכ"ל. אמר: "השמחה המפתיעה שחשתי למקרא הידיעה על השישה שנמלטו הלילה מכלא שטה הזכירה לי את השמחה המפתיעה שהציפה אותי כשראיתי מצנח נפתח מעל החרמון, מצנחו של טייס מיג 21 סורי שהפלתי באור אחרון של מוצאי שבת ההיא יום כיפור 1973. שנה טובה לנו ולזכריה ולכל בני התמותה בפלסטינה א"י."
https://rotter.net/forum/scoops1/714775.shtml#242
רם כהן מנהל תיכון אלתרמן:* "לחשוב על כוחות הנפש, הפחד, ההעזה, הנחישות והיצירתיות של אותם אנשים שחפרו באדמת כלא גלבוע כדי לזכות בחירותם ואי אפשר שלא להרגיש הזדהות... הבורחים הם חלק מהמאבק האלים של העם הפלשתינאי. תגובה לאלימות שלנו כלפיהם. כן אי אפשר להעריך "טרוריסטים" שפוגעים בחפים מפשע. אך אנו פוגעים בחפים מפשע כל הזמן."
קשה להאמין. איזו אירוניה, רם כהן מוסיף: "אם נמשיך יש סיכוי שנביא לכאן גם את הג'יהאד העולמי ואת הטליבאן."
(https://twitter.com/naaman_c/status/1437347282865754117?s=03)
חה חה חה. מסתבר שלשיטתו של רם כהן, "הג'יהאד האיסלמי" בו הוא תומך, אינו חלק מהג'יהאד העולמי...
* רם כהן לא הפתיע אותי. יש לי איתו היכרות רבת שנים. על רם כהן, וחליפת המכתבים ביני לבינו בעת שבני למד אצלו בעירוני א', פירסמתי בגיליון "חדשות בן עזר" 809 – "רם כהן וצחנת הז'דנוביזם":
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00809.php
חבל להשחית מקום ולתת עוד דוגמאות של יהודים תומכי ג'יהאד, אבל צודק בן דרור ימיני הכותב: "כל מי שמגלה הבנה כלפי טרור ערבי, מעודד אותו, ומצדיק אותו הוא – פאשיסט." ("מצדיקי הטרור", ידיעות, 13.9.21, עמ' 2)
תיאולוגיה פוליטית: המושג "חופש" – מהנאציזם לג'יהאדיסטים
ראיית הג'יהאדיסטים ע"י תומכיהם כ"לוחמי חופש" לא יכולה שלא להעלות את השאלה מהו חופש? כדי להגדיר חופש יש להגדיר חופש ממה, וחופש לְמה? ובנדון יש להזכיר את ה"תיאולוגיה הפוליטית" של קרל שמיט. המושג "תיאולוגיה פוליטית" מקורו בספרו של המשפטן הגרמני-נאצי, קרל שמיט (1888-1985) שחיבר ב-1922 ספר בשם זה.
(קרל שמיט, "תיאולוגיה פוליטית", ת"א, 2005)
https://www.resling.co.il/book.asp?book_id=152
ב-1933 הפך שמיט למשפטן הראשי של הרייך השלישי. לפי תורתו "ריבוני הוא מי שמכריע על מצב החירום." הגותו המשפטית סללה את הדרך ל"פתרון הסופי". שמיט עשה הבחנה בין המונח "חופש" הגרמני (Freiheit) לבין המונח הצרפתי (Liberté). הליברליזם המערבי הוא אוניברסאלי, לעומתו "החופש הגרמני" (פרייהייט) הוא חופש המאפשר לגרמנים לפעול נגד "האויב המהותי" שלהם – היהודים, ולרצוח אותם. לכן הכינוס בו החליטה המפלגה הנאצית לקבל את חוק "אזרחות הרייך, הגנת הדם הגרמני, והכבוד הגרמני," נקרא "כנס החירות" (Reichsparteitag der Freiheit) והחוקה נקראה כמובן, "חוקת החופש".
הג'יהדיסטים המוסלמים שהוגדרו "לוחמי חופש", לוחמים למען חופש אחד: החופש להרוג כופרים ולהקים חליפות איסלמית טוטליטרית.
מפאשיזם לתמיכה בג'יהאד
הפיליסטינית זאבה גסינוביץ-אחימאיר-זבידוב, בתו של אבא שאול גסינוביץ'-אחימאיר, (בעל המחשבות הפשיסטיות שהתנאה בעצמו "פשיסטן)", מקווה ש"בריחת האסירים: תפקח עיני עיוורים. --- הקוראים בספרי התנ"ך העל-זמניים וההיסטוריונים המעמיקים להבין את מאורעות העבר," כותבת זאבה, "יודעים כי כל כיבוש עתיד להסתיים. --- הם גם יודעים," היא משיכה, "כי סיומו של הכיבוש עלול להיות בדרך נוראה של שפיכות-דמים, או בדרך של משא ומתן מדיני, מתוך נכונות הדדית לשחרורם של הכובשים והנכבשים ולהיפרדותם אלה מאלה.
"החברה הישראלית ומנהיגיה בוחרים לחיות תוך הכחשת המציאות. כשהם נתונים לאשליית השווא שהכיבוש יימשך לעד, שואפים רוב אזרחי מדינת ישראל להמשיך בחיי נהנתנות המבוססים על ניצולם והשפלתם של הפלסטינים, וגם על גזענות כלפי הערבים אזרחי המדינה.
"לא אבדה תקוותנו שבעתיד הקרוב תחיינה שתי מדינות – ישראלית ופלסטינית – בחופש, בשלום ובכבוד הדדי. תקוותי היא שבריחתם של שישה אסירים מכִּלאם תפקח את עיני העיוורים לראות ולהבין כי הדרך הנכונה לפתרון מדינ-־חברתי עדיין אפשרית."
זאבה אחימאיר-זבידוב, "בריחת האסירים תיפקח עיני עיוורים", אל-ארצ', 10.9.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/.premium-1.10195607
לא. זאבה אינה ההיסטוריונית, ובדבריה על סוף "הכיבוש" היא אינה מתכוונת לסוף הכיבוש הערבי (היום 13 מיליון קמ"ר). התפוח כאילו נפל רחוק מהעץ, אבל בעצם לא. התמיכה בפאשיזם ובג'יהאד דומה. למותר לציין לפיליסטינית זאבה, שהג'יהאדיסטים שברחו אינם בעד פתרון שתי מדינות, אלא בעד מדינה אחת, חליפות מוסלמית שבה היהודים הם קופים וחזירים (לא זאבים) שיש להורגם כתנאי לגאולה.
מה רוצים מדאבור?
הכדורגלן מואנס דאבור זכה לקריאות בוז מהקהל (גם כשהבקיע גול לטובת נבחרת ישראל), כשאמר בפרעות תשפ"א: "אל תחשבו שאללה לא רואה את עושי העוולה. יום יבוא והוא יתחשבן איתם ביום הדין." ויש כאלו שקראו לסלקו מנבחרת ישראל. אבל הוא צודק, אללה ראה את הפוגרומצ'יקים הרוצחים הערבים והוא יתחשבן איתם ביום הדין. אז מה רוצים ממנו?
https://m.one.co.il/mobile/article/392187.html
ודוק: הרי דאבור לא אמר שאללה אמר שיש לרצוח את היהודים כתנאי ליום הדין כמו שאומרים אחרים.
עמוס שוקן חושף את גזענותו האנטי-ערבית
לאחר שהורים בשכונות כפר שלם ויד אליהו בדרום תל אביב מחו על כניסת תלמידים מבני המסתננים מבקשי הפרנסה, יצאו עמוס שוקן וליאוניד נבזלין במאמר מערכת בעיתונם נגדם: "אין לקבל הפגנת גזענות כזו --- בוודאי שאין בסיס לטענה כי התלמידים החדשים יורידו כביכול את רמת הלימודים," וקראו ובצדק: "זה הזמן ליצור חזון חדש, שבו ילמדו ילדים מבקשי מקלט ברחבי העיר – בצפון, במרכז ובדרום". ("כן בבית ספרנו", אל ארצ', מאמר מערכת 5.9.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles
בתגובה למאמר כתבתי תגובה בגירסה הדיגיטלית, שמכיוון שרוב רובם של התלמידים בני המסתננים מבקשי הפרנסה הם ערבים-מוסלמים, המדברים ערבית, יש לשבצם במערכת החינוך הערבית שכן הדרתם משפתם דתם ותרבותם היא היא גזענות.
(למותר לציין שהתגובה צונזרה ע"י העיתון).
לכן שאלתי בטויטר את עמוס שוקן מה סיבת הצנזורה?
שאלה: מאמר המערכת ב"הארץ" תובע את שיבוץ התלמידים בני המסתננים מבקשי הפרנסה בכל בתי הספר בתל אביב, מכיוון שמרביתם הם מוסלמים הדוברים ערבית האם אין זו גזענות להדירם מדתם, תרבותם וזהותם ולא לשבצם במערכת החינוך הערבית?
ובלי קשר אם אתה מסכים או לא, למה צינזרת את התגובה הזו מעיתונך?
https://twitter.com/naaman_c/status/1435124225879298049?s=03
לזכותו יאמר שהוא ענה:
"אין לי מושג אם עורך פסל טוקבק או שקורא לחץ על 'דווח כפוגעני'. אם הטוקבק היה ברוח הציוץ (שאישית אני לא מסכים איתו) לא נראה לי שעורך היה פוסל אותו. לא צריך לדחוף את הדת לכל מקום. ילדים של מבקשי מקלט אפריקאים יצאו נשכרים אם ילמדו בבתי ספר שילדים ישראלים לומדים בו."
שאלתי אותו: " האם הערבים אינם ישראלים?" הוא לא הגיב.
עמוס שוקן התגלה במערומיו, ובגזענותו. הוא אינו מחשיב את הערבים כישראלים ובז לדתם, שפתם ותרבותם.
השפלה
את כל הפגישות המדיניות שלו (כולל עם המלך חוסיין ועם אבא של מאזן) עורך הרודן המצרי, עבד אל-פתאח סעיד חוסיין ח'ליל א-סיסי, בקהיר הבירה. רק עם ראש ממשלת ישראל הוא נפגש בשארם. למרות ההשפלה נפתלי בנט מכריז (האם הצהרה ליבתית?) כי הפגישה בשארם (לא בקזבלנקה) היא "תחילתה של ידידות מופלאה".
למה לא גובים את עלות הטיפול הרפואי במתנגדי החיסונים?
מפרשת פינאלי לאיתן בירן
פרשת פינאלי (Finaly), עסקה בהשבתם של האחים רוברט וג'רלד פינאלי, יתומים יהודים שהוריהם נרצחו באושוויץ, לחיק משפחתם. האחים פינאלי, רוברט (יליד 1941), וג'רלד (גד) (יליד 1942), נולדו לרופא ד"ר פריץ ואנני פינאלי, משפחה יהודית מווינה. בשנת 1939, עם שלילת רישיון הרופא של האב על ידי השלטון הנאצי, ניסתה המשפחה להגר לפרו, אולם נאלצו להישאר בצרפת בעיירה לה טרונש (La Tronche), סמוך לגרנובל, שם נולדו ילדיהם. כיוון שאבי המשפחה היה אזרח אוסטרי, מדינת אוייב לצרפת, הוא נאסר ונשלח למחנה עבודה סמוך לגרנובל, ולאחריה עבד כרופא באזור. למרות ניסיונם להתנהל בזהירות ובהיחבא, נאסרו פריץ ואנני פינאלי בפברואר 1944, לאחר שהוסגרו על ידי משתף פעולה צרפתי. תחילה הועברו למחנה הריכוז דראנסי וב-7 במרץ 1944 נשלחו לאושוויץ, שם נרצחו.
האחים הועברו למנזר "גבירתנו מציון" בגרנובל, ומשם הם הועברו למוסד לתינוקות, "סנט ברונו", של הכנסייה הקתולית בגרנובל. המוסד פעל בניהולה של הנזירה אנטואנט ברון, אשר באותה עת כבר החביאה ארבעה יתומים ומיספר משפחות יהודיות בכפר ויף סמוך לגרנובל.
עם סיום המלחמה מלחמת במאי 1945, ביקשו אחיותיו של האב את החזרת הילדים. הנזירה ברון סירבה להחזירם ופנתה לבית המשפט וקיבלה משמורת זמנית לתקופה של שלוש שנים על הקטינים. בשנת 1948 היא הטבילה את הקטינים לנצרות. מאותה עת קיבלה הכנסייה הקתולית בצרפת, באמצעות מנזר "גבירתנו מציון" את המשמורת על הקטינים. דודתם הדוויג, ובעלה משה רוזנר מישראל, תבעו משמורת על הילדים.
הנזירה ברון טענה כי היהודים פחדנים כאשר הפקירו את ילדיהם ברגע סכנה ועתה משחלפה יש להם את החוצפה לתבוע את החזרתם. היא אף הודיעה כי הטבילה את הילדים לנצרות וכי לא תשיבם. עמדת הכנסייה הקתולית אותה עת היתה כי, מעת שיתום יהודי הוטבל לנצרות, הרי שיש להפרידו ממשפחתו והוא שייך לכנסייה. המאבק הפומבי להשבת האחים נמשך חמש שנים, במהלכו הם הוחבאו בידי הכנסייה והועברו בין מוסדות חינוך קתוליים שונים בצרפת, שווייץ וספרד.
בשנת 1952, הגישו דודיהם, יהודית ומשה רוזנר מגדרה, תביעה לבית המשפט בגרנובל בדרישה להכריז עליהם כמשמורנים חוקיים של הקטינים. ב-11 ביוני 1952 פסק בית המשפט בגרנובל כי יהודית, אחות אביהם של האחים, היא האפוטרופסית החוקית היחידה עליהם ויש להחזירם אליה. במהלך ההליך המשפטי הופיעו האחים פינאלי בפני בית המשפט והאח הבכור רוברט סיפר כי האחים ראו את אנטואנט ברון רק פעם, או פעמיים, במהלך שנה שלמה. בית המשפט קבע כי אם אנטואנט ברון לא תשיב את הילדים, תוטל עליה שנת מאסר. מיד לאחר פסק הדין הועלמו האחים על ידי ברון והועברו בעזרת אנשי כמורה למרסיי ונרשמו לבית ספר קתולי מקומי בשמות בדויים, מארק ולואי קאדרי. ביום 18 בנובמבר 1952 התקיים דיון בערעורה של אנטואנט ברון על העונש שהוטל עליה בגין אי-קיום ההוראה להשיב את האחים. אולם בית המשפט בצרפת פסק כי אנטואנט ברון לא ביצעה כל עבירה פלילית באי השבת האחים, זאת לאור פרק הזמן שחלף מתום מלחמת העולם השנייה ועד לפתיחה בהליך המשפטי, לאור הטבלתם של האחים לנצרות. האחים הועברו בחשאי לעיר באיון במחוז הפירנאים האטלנטיים בדרום-מערבה של צרפת.
ב-1 בפברואר 1953 האחים התגלו בבאיון, בבית ספר קתולי, הודות לעירנותו של מנהל בית הספר, אשר פנה למשטרה, והם הועברו משם אל מעבר לגבול, לחבל הבסקים בספרד, תוך שאנשי הכנסייה הפרידו ביניהם, כדי להקשות על איתורם. מיד לאחר היעלמם מבאיון נעצרו על ידי המשטרה חמישה אנשי כמורה בחשד לחטיפתם, בהם אם מנזר גבירתנו מציון מגרנובל.
בפברואר 1953 נפגש הרב הראשי של צרפת יעקב קפלן עם מזכירו האישי של הארכיבישוף של פריז. בעקבות הפרשה פנה הארכיבישוף של פריז לבישופים של גרנובל ובאיון בעניין האחים, אולם אלה מסרו שאינם יודעים דבר על גורלם. הרב קפלן אף נפגש עם אם מנזר נוטרדאם מציון בפריז וזו גינתה את התנהגות אנשי הכמורה אשר פעלו להסתיר את האחים. ב-26 ביוני 1953 הוחזרו האחים מספרד לצרפת. ב-2 ביולי 1953 פגשו לראשונה את דודתם יהודית רוזנר אשר הגיעה לצרפת בטיסה מישראל, והגיעו איתה לארץ. הם נקלטו בבית דודתם בגדרה.
שני האחים התגייסו לצה"ל. רוברט פינאלי למד רפואה ועבד עד לפרישתו כמנתח ילדים במרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע, וגד (ג'רלד) שירת בצבא קבע. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, בשנת 2005, היה ד"ר רוברט פינאלי אחד מששת מדליקי המשואות לזכר קרבנות השואה, בהם אף הוריו שנרצחו באושוויץ.
פרשת איתן בירן:
הילד איתן בירן היה הניצול היחיד מכל משפחתו באסון הרכבל באיטליה, הוריו הובאו לקבורה בארץ. דודתו מצד אביו איה בירן-נירקו הגשימה את חזונו של המופתי וירדה לאיטליה, וכשאיתן היה מאושפז, איה ניגשה לסבא, שמואל פלג, אביו של טל אימו, ואמרה לו שיש צורך למנות אפוטרופוס באופן מיידי. הם סיכמו ביניהם שלאור העבודה שהיא רופאה דוברת איטלקית, היא תיקח על עצמה את הנטל של האפוטרופסות באופן זמני.
לאחר קבלת האפוטרופסות, רשמה אותו איה לבית ספר קתולי בפאביה, המנוהל על ידי נזירות – בית ספר שגם ילדיה של איה בירן רשומים אליו, במטרה להשאירו באיטליה ולחנכו כאיטלקי.
גלי פלג, דודתו של איתן, אחותו של האם טל, הודיעה כי היא ובעלה רון פתחו בהליך משפטי לאמץ את איתן, ולהחזירו לארץ. הסבא שמואל פלג לקח את הילד, הסיע אותו לשוויץ ומשם בטיסה פרטית לישראל עם הדרכון הישראלי של הילד שנמצא בבית הוריו. ועתה מתחיל המאבק המשפטי על גורל הילד. האם יחיה עם דודתו, סבו וסבתו בארץ, או יחיה באיטליה עם דודתו.
האם המאבק יסתיים כפרשת פינאלי בהבאתו של איתן לארץ וחינוכו כישראלי, או בהפיכתו לאיטלקי?
האחמדי והיוונייה-נוצרייה עאידה תומכים בפוגורמצ'יקים המוסלמים
יו"ר הרשימה הערבית המשותפת בשנאת ישראל, איימן עודה, ביקר אצל משפחות העצורים מבצעי הלינצ'ים והפרעות ביהודים בעכו וקרא: "להמשיך לתמוך במשפחות והעצורים עד לשחרורם." את המשימה להכנת תוכנית מסודרת לתמיכה הותיר לחברת מפלגתו עאידה תומא-סלימאן, "בת עכו," שהיתה לדבריו "תמיד עם הנוער הפטריוטי ותמשיך לעשות זאת..."
עודה הבטיח כי בימים הקרובים תוצג תוכנית לתמיכה בעצירים ובבני משפחותיהם. זאת על רקע מחאת משפחות 21 העצורים המתקשות לממן את הוצאות ההליכים המשפטיים, והמלינות על הנהגת הציבור הערבי, ובעיקר חברי הכנסת הערבים מהתעלמת ממצוקתן."
https://rotter.net/forum/scoops1/714284.shtml
מה ילדה יהודייה גלותית לומדת באוסטרליה?
כתבת אל-ארצ', בת קיבוץ עין החורש לשעבר, ניבה פילבסקי-לניר, מתנאה בבתה ונכדתה שהגשימו את חזונו של המופתי וירדו לאוסטרליה.
"אני יודעת שהילדה זוכה בעיר השדה בריסביין בחינוך ובלימוד שאצלנו אפשר רק לחלום עליהם, ושהשירותים והאפשרויות הניתנים לאזרחי אוסטרליה אינם דומים לשום דבר שאנחנו מכירים כאן."
והנה הנכדה הגלותית אף לומדת באוסטרליה טוב יותר מאשר בישראל על יהודים.
"נכדתי, אֶבִּי (אביגיל, כבת עשר), שבו היא נראית גלותית משהו: לבגד, מעל החזה, תפור טלאי צהוב, ובידה היא אוחזת תצלום של ילדה המוכרת לכל מי שגדל כאן, ולא רק כאן — אנה פרנק." מתנאה סבתא ניבה, "אֶבִּי מספרת, כי בשיעורי ספרות הם הגיעו לנושא 'ביוגרפיה', והתלמידים התבקשו לבחור בספרייה (ספריית בית הספר, אלא מה) ביוגרפיה לקריאה, ובהמשך להציג את התרשמותם מן הדמות שבה בחרו להתמקד."
"'איך הגעת לאנה פרנק?' אני שואלת. 'המורה הציעה לי לקרוא עליה, 'היא משיבה. היא נתנה לי חומר קריאה, וכך בחרתי באנה פרנק.' 'המורה יודעת שאימא שלך ישראלית וכי אתן יהודיות?' 'בטח,' היא אומרת, 'אלא מה?'"
"ועוד היא מוסיפה: 'לא סיימתי עדיין את קריאת היומן, כי קשה לי. זה כל כך לא דומה לאיזה ספר שקראתי. וכל מה שקרה לאנה עד עכשיו, כשכבר צדו אותה כמו חיה, וגילחו הראש שלה, וקיעקעו לה מספר על היד... והכל בגלל שהבן אדם לא חשוב. רק המספר שלו...'
"בבית ספר לא יהודי," ממשיכה סבתא ניבה להתנאות באוסטרליה, "נכדתי קוראת ולומדת על אנה פרנק, ואני שואלת: יומנה של אנה פרנק נמצא בכל ספרייה בכל בית-ספר בישראל?
"ילדים הגדלים באוסטרליה לומדים לא פחות (ואולי יותר) מילדינו ונכדינו הגדלים כאן, בישראל. ואני, רק שאלה: בכל ספרייה בכל בית-ספר בישראל ניתן למצוא על המדף את יומנה של אנה פרנק? ואגב, נכדתי אינה לומדת בבית ספר יהודי, ואם אתם שואלים — למשפחתנו אין כל קשר לחב"ד."
(ניבה לניר, "מה שילדה יהודייה לומדת באוסטרליה", אל ארצ', 5.9.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10184442
יחי הגלות, והנכדה היהודייה הגלותית. ספק אם היא גם בעתידה היא תישאר יהודייה גלותית, ולא אוסטרלית. כאן בארץ תמשיך הסבתא (בניגוד לרבין שהיא מתנאה ששימשה יועצתו) להיאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי של הפאשיזם האיסלמו-נאצי ג'יהאדיסטי.
נעמן כהן
מנחם רהט
שמיטה ישראלית ושמיטה לחומרע
שמיטה ישראלית: היתר מכירה, אוצר בי"ד, הערבה הדרומית; שמיטה לחומרע: פרי וירק מגואלים בדם. מי היה מאמין שהחזון אי"ש הֵקֵל במקום שהראי"ה קוק החמיר?
בפרוס ראש השנה של שנת השמיטה תר"ע (1910), התפייט מרן הראי"ה קוק: "שבת הארץ הולכת ופורשת את כנפיה על אדמת הקודש, ונכנסת ברוח חרישית בלב עם ד' היושב עליה." שירה חדשה שיבחו גאולים!
גם בשנת השמיטה הנוכחית, תשפ"ב, 112 שנה מאוחר יותר, מקבל עם ישראל את פני שנת השמיטה, ברוח 'ועמך כולם צדיקים': יש שסומכים על היתר המכירה, יש שמעדיפים שיטת אוצר בי"ד, או משלבים ביניהן; יש המחזרים אחר את יבולי הערבה הדרומית שמחוץ לתחומי קדושת הארץ; וישנם גם רשעים גמורים, המצפצפים על כל ההיתרים הקיימים, ודווקא במקום שיש להקל נוהגים לחומרא, וששים ושמחים לפרנס את צועקי 'אידבח אל יאהוד!' – עזתים מגדודי חללי אל אקצא, כפריים אש"פ'ניקים שסיסמתם 'ברוח ובדם נפדך יא פלשתין' מיו"ש וירדן, וכן הלאה על זו הדרך. החומרע שלהם היא גידולי נוכרים, מגואלים בדם יהודי. כאילו לפרנסת אויבינו כיוונה תורה.
חבל להכביר מילים על עקמימותם של בני כת החומרע'ס הזו, שעוקפים את מצוות "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ... בְּכָל-גְּבֻלֶךָ," באמצעות מכירת חמץ לנוכרי; שנמלטים ממצוות שמיטת כספם באמצעות פרוזבול; ונוהגים עוד הערמות, אבל מחמירים מאוד בפרנסת צוררינו.
בעלי החומרע'ס הללו הם-הם בני דמותם של מחמירי שמיטת תר"ע, שהעדיפו ענבים מכרמי ערבים, על פני תוצרת המושבות, שכלפיהם מחה הראי"ה בדם ליבו: "עטי תרעד בידי למעשה הנבלה אשר נעשתה כעת לאחינו יושבי המושבות... המדוכאים ומיוגעים בעוניים, ועיניהם תלויות למחייתם ע"י פדיון הענבים... איך שאנו בעצמנו רודפים את אחינו... אין לשער גודל החרפה וחילול השם ועוצם הרשעה שיש בזה. דמי לבבי כסיר ירתחו... מהנפילה של תורה ויראת נשמים אמיתית שיש בענין זה" (תמוז תר"ע).
רבים מן הטועים והמטעים, בעלי החומרע'ס, מוציאים לעז כלפי דמותו של הפוסק הענק מרן הראי"ה, בטענה כי באמצעות שיטת היתר המכירה, הקל בהלכות שמיטה. ואין בדייה גדולה מזו. את היתר המכירה הראשון יזמו חכמי א"י לפני כ-30 שמיטות ויותר. בראשם עמד רבי מרדכי רוביו, רבה של חברון, שבספרו 'שמן המור' (1793) המליץ על מכירת קרקע זמנית. הוא הסתמך על בעל השו"ע רבי יוסף קארו, שהתיר פירות נוכרים בשביעית. לימים, עם הקמת המושבות הראשונות, הצטרפו להיתר שלושה מענקי הדור: הגאונים רבי שמואל מוהליבר, רבי ישראל יהושע מקוטנא ורבי יצחק אלחנן מקובנה.
אלא שחכמי האשכנזים, בעיקר בירושלים, דחו את ההיתר ואימצו במקומו שיטה קדומה אחרת – אוצר בי"ד: החקלאים מפקירים שדותיהם, אבל מעבדים ומשווקים תוצרתם בהיותם שליחי בי"ד. בתמורה הם מקבלים שכר עבור עבודתם. דא עקא, שבמרוצת הדורות לא אומצה השיטה. הרמב"ם למשל איננו מזכירה כלל. לפיכך מעדיפים חכמי הספרדים עד היום את היתר המכירה על פני שיטת אוצר בי"ד. מרן הרב עובדיה פסק ששיטת היתר המכירה היא שיא ההידור: "כל הסומך עליו [על אוצר בי"ד], מפסיד."
מוציאי הלעז טוענים עוד ברוב חוצפה ובורות, שבכל ענייני השמיטה, נהגו הראי"ה להקל, והחזו"א להחמיר. וגם זו הוצאת לעז. הרב יעקב אריאל, לשעבר רבה של ר"ג, מומחה להלכות שמיטה, הוכיח שבעוד שהראי"ה אסר השקייה של ירקות שנזרעו בשישית, התיר זאת החזו"א. ופרופ' בני בראון, מחבר הספר עב הכרס והעניין על-אודות החזו"א, כותב כי מלאכות שהתיר החזו"א, נאסרו בתוקף ע"י הראי"ה (ע' 771-2).
ובהמשך: "פסיקותיו [של החזו"א] בעניינים אלה, יכולות לשמש דוגמה לנכונותו המפליגה להקל במלאכות השביעית עבור מי שנמנעו מלהיזקק להיתר המכירה (ע' 763)... עמדת החזון אי"ש היא, שיש להבחין בין הפסד סתם להפסד שאי אפשר לעמוד בו, ובמיוחד הפסד קרוב לפיקוח נפש... הפסד שאי אפשר לעמוד בו, ובפרט אם הוא קרוב לפיקוח נפש, מאפשר היתרים כגון אלה... בפסיקותיו האינדיווידואליות נקט החזון איש קו מֵקֵל הרבה יותר... הוראותיו המעשיות היו גמישות יותר... במשנתו הכתובה אנו מוצאים מגמות הקלה מפתיעות..."
המפתיע הוא ששניהם בפסיקותיהם יצאו מאותה נקודת מוצא: איסור "לֹא תְחָנֵּם". הראי"ה פסק שבזמננו 'ביטולה הזמני הוא קיומה', והחזו"א סבר שהארץ לעולם איננה נמכרת, ומצא כאמור פתרונות הלכתיים אחרים. תוצאות הפסיקה של שני הגדולים הללו, זהה.
בימינו הפכה שאלת השמיטה לקו פרשת המים בין אוהבי ישראל לעוכרי ישראל. הראשונים ירכשו תוצרת היתר מכירה או אוצר בי"ד, או גם וגם, בהתאם לנסיבות, ואילו עוכרי ישראל יחזקו ידי האויבים העומדים עלינו לכלותנו, ויעדיפו גידולי עכו"ם – מעזה ומיו"ש, מה שיעשיר את קופות החמאס והג'יהאד ושאר אויבי ישראל, וישמן את גלגלי תעשיית מנהרות המוות, הרקטות והפצמ"רים. מבחינת הג'יהאדיסטים, חבל שהרבנות לא מכריזה על שמיטה כל שנתיים...
הפתרון הראוי לשמיטה ישראלית הלכתית, הוא הישענות על השיטות המקובלות והמושתתות על יסודי ההלכה: היתר מכירה, אוצר בי"ד, מצעים מנותקים, גידולי מים, ופיתוחים אגרוטכניים מתקדמים. רק לא להזדקק ליבולי המרצחים, שכל תכליתם לנשלנו מארץ חיינו. העדפת גידולי המרצחים, כמוה כריקוד על דמנו, והפיכת השמיטה, שיסודה בהררי קודש דאורייתא ודרבנן, לחגיגה חמאסית ג'יהאדיסטית מגואלת בדם.
מנחם רהט
אסתר רַאבּ
הבולבול המתרברב
מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001
המהדיר: אהוד בן עזר
חמישה בולבולים היו בקן שעל עץ האורן, אכלו ממקור אימם הבולבולה צייצו התקוטטו וגדלו – הפלומה הפכה נוצות והנוצות התקשו ועטו צבעים אפור נוגה ושחור מעין קישוט לראש ולקצה הכנפיים – וכרמז כלשהו על אפשרויות יותר משמחות – אשר בהן נחונו בעלי כנף אחרים – חתימת צהוב כלשהו כעין ערפל קל מוזהב על החזה וזה הכל וזה הכל – עצוב למדי אפור כיום חול, והחליל שבגרונותיהם אף הוא יכולתו היתה מקצבת שניים-שלושה קולות בסולם אחד וחסל – אין אין יותר בגרון זה – ולו יתנפח ויתפתח – זהו. כך עשאם האלוהים –
החמישה שחרו יחד לטרפם – קליפות שסק מבכיר, תפוזים שכוחים באמיר עץ תפוז, ולאחר מזה שזיפים מבכירים –
לאט גדלו ובגרו ונפרדו, בחרו בבנות-זוג ממשפחות בולבולים שבסביבתם ובנו קינים, מי על האורנים מי על הרימון המסובך ומי פשוט לתוך הגדר הבלתי גזומה הגדלה פרא.
רק אחד נבדל מהם, התבודד – והיה זה דווקא הכי חלש, קטן מכולם – ונוצותיו תמיד פרועות, לא הוד ולא הדר לו – אבל מחשבות היו בראש הציפור שלו – מקטנותו היה מקשיב לשיחות אחיו כשהוא עומד מן הצד שותק ומשועמם – ופעם ליבו המה בו, היה אביב והוא צעיר צעיר מאוד, הכל פרח מסביב, רקד השתולל משמחה – והנה אחזה בו השמחה, ליבו נתמלא עד גדותיו, ופתאום פתח גרונו ותקע בכל כוחו – אך מיד נבהל מקול עצמו, קול צרוד ועלוב יצא מתוך גרונו והוא נבהל והתכווץ לתוך עצמו.
*
נכתב: שלהי שנות ה-60 לערך.
אהוד בן עזר
המושבה שלי
[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]
פרק עשרים ושבעה
...ומתנחמת בשמוק הפרולצארי של הפועל זיאמה פולונסקי
זיאמה פולונסקי נשאר במושבה גם לאחר שובו של עמשי השומר לגליל.
הוא התיידד עם דודתי יעל והיה מנשק את אצבעותיה היפות והארוכות. לאחר שהחלים מהמכות שקיבל אותו לילה מהבידואים, מבלי דעת שאלה היו אחיה אלכס ואלישע, הוא אבי, ומבלי שאדרתו של עמשי השומר תגן עליו מפניהם – החליטה יעל שהיא תראה למשפחתה ולאנשי המושבה מה כוחו של זיאמה – ותמצא לו עבודה, ודווקא כשומר. כן, היא תוכל לעשות זאת. הרי הפרדס הגובל עם פרדס משפחתנו זקוק לשומר. השאלה היא אם שיח' איסחאק נורדאו יסכים לקבל לשמירה בחור שזה לא כבר ירד מהאונייה.
יעל חלצה את סנדליה התימניים ונעלה נעליים לבנות, לבשה את שמלת-השבת, הרטיבה וחזרה והרטיבה את שערותיה, סירקה והחליקה אותן ככל האפשר לבל יתמרדו תלתליה, שמה את צמיד הכסף המרוקע על זרועה, וסרה לביתו של שיח' איסחאק נורדאו. תחילה קיבל אותה בחשד קל בלבד. גם לאוזניו הגיעה השמועה שהיא תולה כביסה בשבת כדי להרגיז את אימה ולביישה בעיני המושבה. אך כאשר פרשה לפניו את מטרת בואה, נצטמצמו עיניו הכחולות והחלו לירות זיקים עכורים.
"את הרי לצידם, לצד הרוסים. זה ידוע! אני לא יכול לקחת על עצמי אחריות על עבודת שמירה של בחור חדש בארץ, שרק לפני ימים אחדים ירד מהאונייה ואפילו לא מדבר ערבית. בשמירה נחוצה אחריות רבה לרכוש המושבה, לחיי התושבים, לחיי השומרים עצמם, ליחסים עם השכנים הערבים ועם השלטון. כל זה יתקלקל אם אפטר את השומרים הבידואים ואקח משלנו במקומם! הבידואי נאמן לי ולא איכפת לו אם הגנב ערבי או יהודי. הוא יודע שאם לא יהיה שומר טוב, אפטר אותו. זה לא עניין לאומי. גם האפנדי יפטר אותו אם לא ידע לשמור היטב."
יעל עמדה והביטה בו וחשבה: הרי אלה זבובים כחולים שנמלטים מעיניו, זבובי-אשפה כחולים-ירקרקים. היא שמחה על מחשבותיה ושכחה אותו לגמרי. ואז, משום מה, אולי בהשפעת נעוריה, בבת-אחת נשתנו פניו של נורדאו ובטון מעשי שאל: "כמה הוא מבקש עבור העונה, הבחור הרוסי שלך?"
פני יעל לא נשתנו. "אני לא יודעת," אמרה, "יבוא ותדבר עימו."
"טוב, אני מחכה לו."
היה זה ניצחון גדול בימים ההם. דודתי יעל קיבלה אותו כדבר המובן מאליו, ואילו נורדאו העדיף להיראות כמי שנכנע למשוגותיה מאשר שנאלץ לשנות דעתו בגלל הלחץ שהפעילו עליו כמה מהאיכרים הצעירים, בעלי הפרדסים, וירקוני בראשם.
השומרים הערבים באו אליו בטענה: "מדוע התחלת לקחת שומרים לא-משלנו?"
"אסור כבר ליהודים לעסוק בשמירה? אולי תפסלו גם אותי?"
בקרבת הפרדס היה כרם ענבים. בעונת הבציר שמר עליו מוגרבי, מוסלמי מצפון-אפריקה, שהיה מבקר אצל השומר זיאמה פולונסקי ומביא לו לפעמים מאשכולות הכרם ומספר לו מעשיות. מעשה בנער-הרועים חוסני, שלאחר שהגיע עם חבריו העירה, קנה בשוק אצל חכם זקן פסוק תמורת דינר: "אל תחצה את המצולה בטרם בדקת את עומקה!" בזכות הפסוק ניצל חוסני משיטפון פתאומי בוואדי, ואילו חבריו, שליגלגו עליו, טבעו כולם.
באחד מלילות השמירה שמעו זיאמה והמוגרבי דפיקות חזקות מכיוון הבייקה, בית-האריזה, שבו נערמו תיבות ריקות לאריזת התפוזים. התעורר בזיאמה חשד שמישהו נמצא שם. הוא ביקש מהמוגרבי לגשת עימו לבית-האריזה ולבדוק מה סיבת הדפיקות, אך הלה סירב ואמר שזה מקרה של "קטיל".
"מה זה קטיל?"
"קטיל, יא חוואג'ה, זו נשמה של הרוג שדמו רותח וזועק לנקמה. לפני שנים רבות נרצח זלמה משהור, איש מפורסם, באחד הוואדיות בסביבה הזו. דמו טרם נוקם, לכן הוא רותח בלילות הקיץ החמים!"
"קטיל-שמטיל," ענה זיאמה, "מקטיל אינני פוחד."
והוא הדליק מנורה וביקש מהמוגרבי שיחזיק בה בעת שהוא-עצמו נכנס להיווכח מה סיבת הדפיקות.
"לפני שנים רבות עבד כושי, מקנת-כספו של אחד השייח'ים הידועים בנגב, ברח לכאן עם בת-השייח' היפהפיה, שהתאהבה בו... שניהם נרצחו... ואיש לא גאל את דמם."
זיאמה ניגש לערימת התיבות, הרים תיבה אחת, קפץ משם עכברוש בגודל חתול וציווץ כאילו דרכו עליו. עיניו ירקו אש ירוקה. המוגרבי זרק את המנורה – "יא אללה!" – ומרוב בהלה ופחד ברח כל עוד נפשו בו. למרבה המזל לא פרצה שריפה.
למוחרת סירב המוגרבי להמשיך בשמירת הכרם כי פחד נשמתם של הקטיל המשהור והיפהפיה ההרוגה נפל עליו. זיאמה כבר עמד לכתוב לחבריו השומרים בגליל לבוא למלא את מקום השומר המוגרבי.
בלילה אחר שמע זיאמה רשרוש מכיוון השער של הפרדס, והבחין שערבי מטפס על השער. הוא לא איבד את עשתונותיו ומיד המציא תכסיס, כאילו הוא מעיר עוד חברים שבאו מהגליל לעזור לו בשמירה, והיפנה עצמו לעבר בית-האריזה וצעק:
"היי! חבר'ה! קומו מהר, גנב מטפס על השער!"
ותוך השמעת קולות אחדים של המתעוררים-משנתם, "מה מי מו," – "אוסיה, אימסיקו!" – אוסיה, תפוס אותו! – זיאמה התקרב לשער, כך שהערבי הוטעה לחשוב מי יודע כמה חבר'ה נמצאים עם השומר בפרדס, ומיד התנצל ושאל בפחד:
"יא חוואג'ה, פי שריבעט מויע?" – אדוני, יש מים לשתייה?
זיאמה קילל אותו ברוסית באם-אימו ובערבית באבי-אביהו, והלה נשא רגליו וברח כל עוד נפשו בו.
ואולם, חדירת שומר עברי למושבה לא היתה לרצונם של ערביי הסביבה, בייחוד הביעו את מורת-רוחם אלה שלטשו עיניהם לקבל משרת שומר במשכורת קבועה ונהגו לגנוב מהפרדסים המרוחקים כדי להמריץ את בעליהם למנות להם שומר. לא מרוצים היו גם השכנים הערבים שנוח היה להם לבוא לכלל הבנה עם שומר מבני-עמם ולגנוב בלי הפרעה.
השומר החדש זיאמה פולונסקי, ה'מוסקוב', לא הבין דקויות שכאלה ביחסים שבין שומר לגנב. אמנם היו שאמרו כי ל'מוסקוב' יש איזו אמונה מופקרת שבאה מהשטן, סוציאל-רבולוציונריות שמה, על פיה צריך לחלק את הרכוש ולבטל את הקניין הפרטי. אבל בפועל לא הראה זיאמה נטייה להתחלק ברכוש היהודי עם שכניו הערבים, ולכן החליטו להפחיד אותו ולהרתיעו, כדי שיסתלק מהשמירה.
בשבת בבוקר באו להודיע לשיח' איסחאק נורדאו כי זיאמה נפצע ברגלו מיריית רובה ציד.
נורדאו הזעיק מיד את גששו הבידואי אחסן דלדום, והם מיהרו לפרדס. זיאמה שכב באחת מצלחות העפר הרך, החפורות במעדר סביב כל עץ בפרדס, והיה עטוף באדרת החומה של עמשי. הוא אמר:
"ירו בי מצד מערב, אולי ממרחק ארבעים מטר. תיכף אחרי הירייה שמעתי צעדי איש בורח בכיוון ההוא."
כחמישים צעדים ממקום פציעתו, על אדמת הבור שבקצה הפרדס, מצא אחסן דלדום עקבות אדם שבא וחזר, והן הובילו עד לסוכת השומר שבפרדס המרוחק, על גבול אדמת הביצה, פרדס שהיה שייך לערבים. משם והלאה ניראו עקבות איש מבוגר וילד מוליכים לכיוון דרום-מערב, וסוכת השומר היתה ריקה, אין קול ואין עונה. בסוכה התגורר שומר הפרדס, בידואי שחור מאל-עריש, עבד אבו-נימר שמו, יחד עם בנו הקטן, כבן עשר. שניהם נעלמו, והיה ברור כי הוא זה שניסה לפגוע בזיאמה.
אילו קרה הדבר ביום חול היה נורדאו שולח את אחסן להביא לו מהבית את הסוסה, הרובה והתפילין, כמנהגו בצאתו למירדף. אבל עתה שבת.
"גש אל בית הרב," פקד על הגשש, "ספר לו מה קרה ושאל אם מותר לי לרכוב ולצאת אל מחוץ לתחום השבת של המושבה, אחר העקבות. אם יאמר כן – תחזור וגם תביא לי את הסוסה והנשק."
כאשר ראה שזיאמה הפצוע מתבונן בו בתמיהה, הסביר: "בענייני גניבות, כאשר הנזק כספי בלבד, אסור לחלל את השבת. כך פסק הרב קוק מיפו. אבל כאשר מדובר בפגיעה בנפש, מותר. במקרה שלך לא ברור המצב, כי אתה רק נפצעת."
"ואני חשבתי שאתה גיבור גדול יותר מן השבת!" אמר זיאמה.
"אתם," אמר נורדאו, "הכל מותר אצלכם, אפילו לעשן בשבת!"
זיאמה לא נישאר חייב. "וגם לחזר אחר נשים נשואות התיר לך הקדוש-ברוך-הוא רק בימות חול?"
כמו כדי להשלים את דבריו של השומר הפצוע נשמעו קולות צחוק צלולים של שתי צעירות, בנות המושבה, שטיילו בשבת בבוקר על סוסיהן במשעולי הפרדסים: דודתי יעל וחברתה ארלטי קלדם, בתו של מסייה בוריס.
ארלטי הנאה, בהירת הפנים, ודודתי בעלת הגוף החטוב ועור השוקולד, יצאו מבין עצי-ההדר ירוקי העלים, שהיו גדושים פרי שאמוטי זהוב-כתום. הן הופתעו למראה הפצוע, שבאו לבקרו על משמרתו.
"מה אתן רוכבות בשבת כמו פריצות!" גער בהן נורדאו. "אין לכן מה לעשות?"
כאשר ראה זיאמה את השתיים, השים עצמו מתעלף, והשתיים השמיעו קריאות-בהלה. דודי ההולל אלכס נהג לספר שכך קרה לשומר המסכן לאחר שראה את ארלטי היפהפיה ולא בגלל יעל שלנו, הרזה, הירקרקת ואכולת המאלאריה.
עודם מדברים והנה שב אחסן דלדום עם הסוסה, הנשק והתפילין, וקצת דברי אוכל שצררה אשת איסחאק.
"הרב אמר – איסמע יא שיח' איסחאק נורדאו, אתה לא רק מותר לך, אתה חייב לקחת את הסוסה והנשק ומותר לך לצאת מחוץ לגבולות המושבה ולעשות כל מה שאתה יכול כדי לתפוס את היורה."
"קחו אותו אתכן למושבה. מצבו לא מסוכן." פקד נורדאו על הצעירות, והוא יצא עם אחסן אחר עקבות המבוגר והילד, שהוליכו דרומה.
על הסוס הראשון רכבו השתיים, דודתי מחזיקה במושכות וארלטי חובקת אותה מאחור ותופסת במותניה. הן משכו אחריהן במושכותיו את הסוס השני, שעליו שכב זיאמה מקופל על בטנו, ידיו וראשו פשוטים מכאן, רגליו מכאן, העבאייה, האדרת החומה, כיסתה את גבו, והרובה הקשור לידו היטלטל באוויר עם כל תנועה של הסוס.
השתיים היו גאות על השליחות שנפלה לידיהן והן שרו בקולות צלולים: "שאו ציונה נס ודגל / דגל מחנה יהודה..."
חלקות הפרדס מכאן ומכאן היו רחוצות ועמוסות פרי הדר בשל. הרובה נשמט ארצה ונתקל בגדם עץ יבש בצד הדרך, מושך אחריו את זיאמה, שזרם מעל גבי הסוס אל חתימת העשב החדש שהחל צומח בשוליה. הוא נותר מונח שם והשתיים המשיכו לרכוב קדימה, שדיה של זו מתחככים בגבה של זו, והן שרות "שאו ציונה".
לאחר רגעים אחדים נעצר הסוס שמאחור, והמושכה נמתחה ועצרה גם את סוסן של הצעירות. הן הביטו לאחור וחדלו לשיר. זיאמה איננו!
מיד חזרו על דרכן ומצאו אותו בעשב הטרי, הרימו אותו, העמיסוהו שוב על גבי הסוס והמשיכו בדרכן למושבה. תחילה ניראו רציניות אך עד מהרה חזרה אליהן תחושת השובבות והן שבות לשיר:
"שאו ציונה נס ודגל..."
כאשר עברו השתיים על פני בית גרשוני צהלו הסוסים וצהל לעומתם הפרד החדש מתוך האורווה שבחצר ויצאה אליהן בעלת-הבית אנא חוואג'ה צחת הפנים.
"את מי אתן מובילות על גבי הסוס, נערותיי השרות?"
"את השומר העברי שנפצע ברגלו, בעלבוסטע, אל הדוקטור זכריאס-כהן!" ענתה דודתי יעל.
ליבה של שיינע-פשה גרשוני הלם בהתרגשות מרגע שהבחינה באדרתו החומה של עמשי, זה השומר השחצן, היפה, כחול-העיניים, שנשק לה בליל הגשם ועורר את השדים בפיזדתה.
"הכניסו אותו אליי, ולכנה לקרוא לדוקטור." מיהרה שיינע-פשה אל ביתה פנימה.
אורחת הסוסים הקטנה פסעה אל חצר גרשוני שהיו בה רפת, אורווה, אסם ועצים רבים, ובית נאה במרכז. ארלטי ויעל קפצו מסוסן והוליכו-גררו מעל האוכף אל המרפסת את זיאמה המעולף. הן ידעו היטב שבבתיהן לא יתקבל הפרוליטאר-הפצוע במאור פנים, מוטב שיחלים כאן.
"עמשי השומר!" דיקלמה שיינע-פשה בהתרגשות כאשר שבה למרפסת הקדמית, נושאת כד אמאיל לבן מלא מים ומגבות ורצועות בד לחבישה. אך למראה פניו של זיאמה נחרדה. הכד נשמט מידה אל הרצפה, והיא כמעט התעלפה.
"מה קרה לך בעלבוסטע? מה זה רעדת והרטבת פתאום?" אמרה דודתי יעל. "נורדאו אמר שהפצע אינו חמור. על זיאמה רק לנוח ימים אחדים."
"לכנה מיד והבאנה את הדוקטור, אבל ברגל. גם כך סוערות עליו הרוחות במושבה, שהוא מזלזל בקדושת השבת."
שיח' איסחאק נורדאו ואחסן דלדום עברו בין הכפרים סלמה וחירייה, נכנסו לחולות שממערב לראשון-לציון והמשיכו ללכת עד לקרבת הכפר יבנה. במוצאי-שבת, סמוך לחשיכה, אבדו עקבות השניים בבטישת החול שהותירה אחריה שיירת גמלים שצעדה דרומה.
"את שמו של עבד אבו-נימר אנחנו יודעים," קבע שיח' איסחאק נורדאו. "לפי העקבות ברור לנו שהוא זה שברח אחרי הירייה. נחזור ליפו, שם נודיע למשטרה עליו ועל תוצאות החקירה שלנו."
לא עברו ימים רבים ועבד אבו-נימר נידון שלא-בפניו לעשר שנות מאסר אלא שבינתיים התברר כי נמלט מהארץ ואין בדעתו לחזור כלל כי הוא יודע שיושלך מיד לכלא.
זיאמה פולונסקי הנמוך, רחב-כתפיים, בעל הגוף השרירי והמוצק, שכב בביתו של האיכר סנדרל גרשוני והתרפא מפצע הירייה. גרשוני הצולע התיידד עימו ואף הציע לו לעבוד כמשגיח על עבודת הקטיף בפרדס או להשתלם באריזה או ללמוד את מלאכת הנגרות שבהתקנת תיבות למשלוח הפרי. זיאמה קירטע מחדר לחדר כשהוא נעזר במקל-הליכה שהשאיל לו בעל-הבית.
האיכרה גרשוני טיפלה בזיאמה במסירות רבה ופיטמה אותו יום אחר יום במיטב תבשיליה והקפידה לנגב ולרחוץ אותו במטלית לחה וביסודיות, כתינוק, וכשהחלים מעט היתה מסיקה את דוד-המים עבורו ומכריחה אותו להיכנס ולטבול כל יום באמבטיית הברזל היצוק שקנה לה בעלה, אך בכל טירחותיה אלה גם הפגינה כלפיו קרירות, כאילו הוא אשם שהוא – הוא, ולא מישהו אחר.
יום אחד נסע גרשוני ליפו, למשרד של אגודת "פרדס" בנמל, כדי לזרז את העמסת הפרי על האונייה שעגנה בים. הוא לא חזר למושבה בדילג'אנס הערב, ושלח להודיע לאשתו שיחזור רק למוחרת.
לאחר ארוחת-הערב, שעברה בשתיקה תוך כדי כירסום כנפי העוף מהמרק, צלע זיאמה לחדרו. הוא היה אדום עדיין ושלוק מהאמבטיה החמה. מאוחר יותר נפתחה הדלת והאיכרה גרשוני גבוהת החזה הופיעה בחלוק-שינה, שערה הזהוב סתור, כך ניצבה מול מיטתו ובידה כוס חלב שהיה חם עדיין מחליבת-הערב, ואותו הביא לפני שעה קלה הפועל הערבי.
"זה נכון מה שמספרים עליך, זיאמה פולונסקי?" שאלה בעודו שותה, ועיניה נעוצות באדרתו החומה של עמשי הפרושה על כיסא, ועליה מונח מקל-הליכה.
"מה מספרים?"
"שאתה כמו עמשי השומר. שאין נערה אחת במושבה שלא נשקת לה?"
זיאמה צחק במבוכה. שיינע-פשה אמנם צעירה ויפה ומחלפות שערה נהדרות ואי אפשר להסב עיניים מהחזה הגדול שלה אך היא אישה נשואה, וקצת מבוגרת וגבוהה ממנו, והתנהגותה מפחידה. אילו ידע בעלה! – מצד שני, אולי כך נוהגות הבורז'ואיות, כמו ברומאנים?
"האיכרה גרשוני, אני, רק לפני שבועות אחדים ירדתי מהאונייה," ענה במיבטאו הרוסי הכבד, "יש לי רובוטה, עבודה, אבל עוד אין לי ניסיון."
"מדוע העיניים שלך לא כחולות כשלו?" שאלה והגבירה את האור במנורת הקרוסין כפי שלא הירשה גרשוני אלא אחת לשנה בסדר פסח. "אין דבר. אתה יכול לנשק אותי גם ככה..."
זיאמה המופתע מאוד ניסה למחות במילים מגומגמות, "אבל, האיכרה גרשוני, הכבוד... אם אגע בך, אני לא אוכל להישאר כאן, אחר-כך, לעבוד אצל בעלך..."
"תן לי, תן לי זיאמה להחזיק את השמוק הפרולצארי את הפוץ המתוק שלך כי הפיזדה אצלי כבר רטובה מהצהריים..." דיקלמה לפתע שיינע-פשה ברגש ובסגנון של ראשית התיאטרון העברי את המילים הטמאות, ואלה התגלגלו על לשונה בקלות מדהימה וכבר היתה במיטתו, חמה, רחוצה ונקיה, ומנשקת אותו על פיו וטועמת בשפתיו את שרידי החלב הטרי של חליבת-הערב –
"האיכרה גרשוני, מה פתאום פוץ פרולצארי?" התקומם, "אני בא ממשפחת רבנים מפורסמת, מצאצאי המנחם-זיאמה פולונסקי מוויסלה..." – אך היא לא הניחה לו: "תגיד פיזדה בורז'ואית זיאמה, תגיד פיזדה בורז'ואית, זה בשפה שלכם..." – ומילאה עתה את פיו בפיטמתה, שהדיפה ריח סבון טרי והיתה גדולה כבישליק והיתה עסיסית ומחוספסת כפרי-צבר מקולף – בעוד שרידי החלב החם על שפתיו, עד שנעתר לה ודבק בה ושניהם התגלגלו ונעשו למושבה אחת ללא הבדלי מעמדות מי למטה מי למעלה והיא נמצצה וצרחה מעונג.
זיאמה, בחור קצר-קומה ומוצק וכוחו עז במותניו, אך אישה טרם ידע מימיו, והאיכרה שיינע-פשה המיוחמת ולבנת-העור לימדה והכניסה אותו פעם ועוד פעם אל פיזדתה הרטובה והוא עלה וירד אותו לילה על הפיסגה הזהובה והמיוערת של הגרשונית מהמושבה שלנו שלוש פעמים – – "איך בין ממש [מ"ם שנייה סגולה] תוקע לה בפיזדה, לקאלאניסטע ילען-דינהא..." נזכר בנבואת עמשי השומר שנלחשה באוזנו – – ובכל תקיעה היא והוא נלפתו וקראו יחדיו, "עוד פרוליצאר... עוד בורז'ואיה... מטיילים ביער... הללויה..."
כתשעה חודשים לאחר הבוקר שבו עזב במפתיע זיאמה, הפרולטאר השומר, את בית גרשוני ואת המושבה וצלע הגלילה (ושוב לא ניראו פניו בה עד שלא זעק ביום ההלווייה של אביתר ירקוני ועד שלא נאם באסיפת בחירות בכיכר העיריה בתור שר בממשלת בן-גוריון השנייה או השלישית), ערך סקנדר אבול-באר'ל מסיבה מפוארת לאיכרים האמידים ולנשותיהם בהיוולד לו בתו-יחידתו רותי-רבקה (על שם דודתה רבקה שמתה בצעירותה בקדחת), נינתו של הברון הגרמני גונטר פון לאקסן מהאנובר. וסקנדר עבר מאורח לאורח ואמר: "הנה צוקריה גדולה. תאכל עוד ביסקוויט, כבר אכלת שלושה. קח עוד מופלטצ'ינקה, כבר לקחת שתיים!"
"שהקמצן הזה יאביס את כל שנואי-נפשו? פלאי פלאים! הוא הרי אוסף אפילו את חרצני הזיתים שאורחיו אוכלים ומפצח אותם כדי שאשתו תבשל מהתוך שלהם ריבה... פלאי פלאים, ימות משיח ממש, ממש, שבת לגרשוני נולדה..." חזר ואמר גרישה ירקוני בקולו המאנפף-קמעה באוזני כל מי שהקשיב לו במלון "חובבי-ציון".
אהוד בן עזר
המשך יבוא
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* את ספרו של איתמר פרת "חגיגת כסיף" ניתן למצוא במהדורה אינטרנטית בקישורים: https://www.e-vrit.co.il/Product/19927/%D7%97%D7%92%D7%99%D7%92%D7%AA_%D7%90%D7%A1%D7%99
https://www.netbook.co.il/Book.aspx?id=12268
* משה גרנות: בגיליון 1679 מתאר אורי הייטנר את האוטו-אנטישמיות של עופר כסיף ורם כהן, שנחשפה הפעם בעניין המחבלים הבורחים. צריך באמת מוח מעוות לחלוטין לראות ברוצחים אלה לוחמי חופש.
את רם כהן אני מכיר אישית, ומעולם לא הצלחתי להבין את השקפת עולמו הפוליטית. אני רוצה לקוות כי משנתו הפוליטית לא מחלחלת אל תלמידיו בבית ספר ע"ש אלתרמן, המשורר שתיעב אנשים כמוהו (אורי הייטנר מצטט את אלתרמן בנדון).
* עתיד האנושות תחת שלטון איסלאם אכזר, מפגר ופרימיטיבי: "ארגון טליבאן הודיע אתמול (ראשון, 12.9) שנשים באפגניסטאן יורשו ללמוד באוניברסיטאות בכיתות לנשים בלבד ושלבוש איסלאמי יהיה בגדר חובה במוסדות הלימוד. ההודעה עוררה במדינה חששות מפני הנהגת אפרטהייד מגדרי תחת השליטים החדשים." ["הארץ" באינטרנט, 13.9].
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:
הבית עולה בלהבות
בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- אסתר רַאבּ: הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ(שירים 1981-1972)
- שועלה: מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
- זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל
- משתתפים בצערם של פרופ' אדיר כהן ומשפחתו: על מות אם המשפחה
- משה גרנות: מעלליו של הדויטרונומיסט
- עקיבא נוף: קידוש
- עירית אמינוף: יום הכיפורים תשפ"ב:
- רוֹן גֵּרָא: יוֹם הַכִּפּוּרִים
- איליה בר-זאב: מוצב "בודפסט"
- שיר ותרגומו: איתמר פרת
- אורי הייטנר: 1. "לכרוע על חוף הסליחה"
- הרצל חקק: 'עצב נבו' של רחל
- אהוד בן עזר: "דוגית בנהר החיים"
- נעמן כהן: המחדל – מקטי יפרח-פרי לפרדי בן שטרית
- אסתר רַאבּ: הבולבול המתרברב
- אהוד בן עזר: המושבה שלי
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * את ספרו של איתמר פרת "חגיגת כסיף" ניתן למצוא במהדורה אינטרנטית בקישורים: https://www.e-vrit.co.il/Product/19927/%D7%97%D7%92%D7%99%D7%92%D7%AA_%D7%90%D7%A1%D7%99
- שאר הגליון