מַקְהֵלַת הָאַשְׁכָּבָה

מְתַח מֵיתָרִים

מְתַח מֵיתָרִים –
עַד הִתְבַּקֵּעַ
עַד עֲצִירַת-הַדָּם
בִּרְהָטֶיךָ
אֱסֹף נְשִׁימָתְךָ
בַּל תַּפְלִיטֶנָּה –
אַל תִּירָא!
מְתַח עוֹרְקִים –
מִמַּעַל סוֹכְכִים עָלֶיךָ –
הַכְּרוּבִים
יְלָדִים, – זְקֵנִים –
כַּת מוֹדִיעִין
וּמַסָּדָה –
וְיֶתֶר הַטְּבוּחִים
אֵין כֹּל – רַק זֶה
אֲשֶׁר צָמַח בָּךְ.
בְּבֹקֶר-קַיִץ
בְּרוּחַ-זַלְעָפוֹת
קְפֹץ אֶגְרוֹפֶיךָ
סְגֹר אֶגְרוֹפִים
כְּכַדּוּרֵי-פְּלָדָה
בָּהֶם יִתְרַסְּקוּ –
יָמוּתוּ –
כָּל הָאֲבִיבִים
בְּעִמְקֵי-אַרְצְךָ
כָּל הַמֶּדוּזוֹת
הַשְּׁקוּפוֹת עַל הַחוֹף
שֶׁל סְתָו
וְעָנָן רִאשׁוֹן
יִשְׁפֹּךְ מִשְׁקָלְתּוֹ
לְתוֹךְ הַיָּם
וְנַפְשְׁךָ מְרַחֶפֶת
בֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ
לְרַגְלֶיךָ
1981

[מתוך העיזבון]

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.
ב-4 בספטמבר 2021 מלאו 40 שנה למותה של אסתר ראב
עד היום אין רחוב על שמה בתל-אביב
וגם לא נותר בישראל מוסף ספרותי רציני שיזכיר את מלאת 40 שנה למותה

עצה טובה שטעמה כטעם המן
או כטעם היין המר
על שיר-פזמון של א"א האוסמן

המשורר האנגלי אלפרד אדוארד האוסמן (1936-1859) היה פילולוג, פרופסור ללטינית, שהגיע למעמד נכבד ב"טריניטי קולג'" של אוניברסיטת קיימברידג', צבר מוניטין ועלה בידיעותיו על כל עמיתיו. הוא התחיל את חייו כילד תאב-דעת, שגדל בעיר שדה קטנה בסביבות בירמינגהם, וקנה את ידיעותיו בזכות התמדה אוטודידקטית. לאחר שהשלים את חוק לימודיו בגימנסיה, הוא לא התקבל לאוניברסיטה, אך החליט להקדיש את חייו לחקר הקלסיקה. וכך – במאמץ בלתי נלאה ובלתי נדלה – הגיע להישגים אקדמיים מעוררי השתאות. רוב חייו הבוגרים עברו עליו במחקר, אך כיום זוכרים אותו בזכות קומץ שירים-פזמונים שחיבר, רובם על קשיי החיים ועל חרדת המוות:

When I was one-and-twenty
Alfred Edward Housman

When I was one-and-twenty
I heard a wise man say,
“Give crowns and pounds and guineas
But not your heart away;
Give pearls away and rubies
But keep your fancy free.”
But I was one-and-twenty,
No use to talk to me.
When I was one-and-twenty
I heard him say again,
“The heart out of the bosom
Was never given in vain;
’Tis paid with sighs a plenty
And sold for endless rue.”
And I am two-and-twenty,
And oh, ’tis true, ’tis true.

כשלי מלאו עשרים שנה
אלפרד אדוארד האוסמן

כְּשֶׁלִּי מָלְאוּ עֶשְׂרִים
אָמַר לִי אִישׁ חָכָם:
"פַּזֵּר שְׁקָלִים וְדִינָרִים
רַק אַל תַּשְׁלִיךְ לִבְּךָ;
פַּזֵּר פְּנִינִים וְסַפִּירִים
וּבְמַאֲוַָיֶיךָ שְׁלֹט;"
אַךְ כְּשֶׁאַתָּה רַק בֶּן עֶשְׂרִים
אָזְנֶיךָ עֲרֵלוֹת.

כְּשֶׁלִּי מָלְאוּ כַּ"ף אָלֶ"ף,
שְׁמַעְתִּיו מַתְרֶה וְשָׁב:
"כְּשֶׁמִּחֵיקְךָ יוֹצֵא הַלֵּב
הוּא לֹא נִתָּן לַשָּׁוְא;
יוֹצֵא בִּדְוַי וּבִכְאֵבִים
מַקְנֶה מְנַת חֶרְפָּה"
עָבְרָה שָׁנָה, וַי, וָאָבִין:
דְּבָרָיו אֱמֶת צְרוּפָה.

מאנגלית: זיוה שמיר

שיר זה קסם לסופרת והפזמונאית לאה נאור שעיבדה אותו וערכה בו היפוך מגדרי ושינויים בגילו של הדובר (לצורכי חריזה ומשקל). בפזמונה היפה – "תני לו פרח" – העמידה נוסח נשי, תמים ומפוכח כאחד, לשירו של א"א האוסמן, והוא מושמע מעל גלי האתר עד עצם היום הזה (הלחן: משה וילנסקי; הביצוע: גלי עטרי):

תְּנִי לוֹ פֶּרַח, תְּנִי לוֹ יַיִן
אֲבָל אֶת לִבֵּך שִׁמְרִי,
כָּךְ אָבִי הַטּוֹב אָמַר לִי
כְֹּשֶהָיִיתִי בַּת עֶשְׂרִים.
 
יַיִן מַר, פֶּרַח בַּר,
לֹא יוֹתֵר, כִּי זֶה יַכְאִיב.
אֲבָל בַּת עֶשְׂרִים הָיִיתִי
לֹא יָדַעְתִּי לְהַקְשִׁיב.
 
הוּא יַפְלִיג, אָבִי אָמַר לִי,
אֶל אִיֵּי הָאַגָּדָה.
וְלַלֵּב שֶׁלָּךְ, בְּעֶצֶם,
אֵין מָקוֹם בַּמִּזְוָדָה.
 
יַיִן מַר, פֶּרַח בַּר,
לֹא יוֹתֵר, כִּי זֶה יַכְאִיב.
אֲבָל בַּת עֶשְׂרִים הָיִיתִי
לֹא יָדַעְתִּי לְהַקְשִׁיב.
 
אַךְ אֲבוֹי, יָמִים הִגִּידוּ
וְלִמְּדַנִי הַמַּכְאוֹב,
אֲנִי כְּבָר בָּת עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם
מַה צָּדַק אָבִי הַטּוֹב.
 
יַיִן מַר, פֶּרַח בַּר,
לֹא יוֹתֵר, כִּי זֶה יַכְאִיב.
אֲבָל בַּת עֶשְׂרִים הָיִיתִי
לֹא יָדַעְתִּי לְהַקְשִׁיב.

עצה מתוקה-מרירה בטעם היין המר, שתחת ידי המתרגמת-המעבדת הפך ליין ישן וטוב שטעמו לא נמר ועד היום והוא בפינו כטעם המן.
זיוה שמיר

הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה
בתאריך 18.12.2005
המלביה"ד: אהוד בן עזר
פיענוח ההקלטה: מינהל התרבות של עיריית פתח-תקווה

פרסום חוזר, ספטמבר 2021
במלאת 151 שנים להולדתו
ו-56 שנים למותו
28 בספטמבר 1870 – 28 בדצמבר 1965

גב' דרורית גור-אריה: ערב טוב ליושב-ראש הכנסת, ח"כ רובי ריבלין, ליצחק אוחיון, ראש עיריית פתח-תקווה, לפאנל המכובד שלנו, שאני מודה להם מאוד שהם משתתפים אתנו היום, הסופר אהוד בן עזר, שיזם את הערב הזה, ד"ר מאיר פעיל, ד"ר מרדכי נאור והסופר חנוך ברטוב.
אני שמחה לפתוח את הערב הזה שבו אנחנו מציינים 135 שנה לאברהם שפירא, להולדתו ו- 40 שנה למותו, ואנחנו עושים את הערב המכובד הזה והחשוב, בביתו של אברהם שפירא, בית שבשנים האחרונות מינהל התרבות לקח תחת חסותו והתחיל בשיקומו. אני, אנחנו כמובן עושים כאן את כל התהליכים של השימור, ביחד עם המועצה לשימור אתרים ועצתם וחשפנו כאן בשנים האחרונות כמה מקורות ותולדות הבית בעבר, כמו, אתם רואים כאן את ציורי הקיר ששימרנו ואנחנו עובדים בימים אלה גם על המשך הפעילות בבית הזה, במסגרת תצוגה שתהיה כאן באופן קבוע וכמובן שמתקיימות פה הרבה מאוד פעולות תרבות יפהפיות, שרבים נהנים מהן.
אברהם שפירא, האיש שהפך לאגדה עוד בחייו, דמותו החסונה, קומתו הזקופה, לבושו ללא דופי, מבט עיניו הצוחק, המקטרת שבפיו, מקל ההליכה, סוסתו האצילה, חרבו המבהיקה, כל אלה יישמרו כזיכרון נצח.
פרשת חייו מקפלת בתוכה את ההיסטוריה של המושבה ביישוב בטרם המדינה ואנחנו היום נכביר בסיפורים, אני בטוחה שהיום, על קצה המזלג ניגע בדברים, יש הרבה מאוד סיפורים וכבר יש כאן אנשים שחוו באופן ישיר, הכירו את האיש, והם בוודאי יודעים יותר ממני ואנחנו כולנו שמחים לשמוע.
אני, לפני שאזמין את ראש העיר לברך, רוצה להזכיר לכל המכובדים שיושבים כאן ולקהל שהארכיון לתולדות פתח-תקווה הוקם והוא הורחב בחודשים האחרונים, הוא נמצא בקריית המוזיאונים, בית יד לבנים, ואתם מוזמנים להעביר חומרים. אנחנו שומרים על הכול בצורה מסודרת, בצורה מוזיאלית ואנחנו כמובן מכינים מכל החומרים האלה תצוגות, תוכניות חינוכיות וחוקרים את החומרים האלה.
לצידו של המוזיאון נמצא מוזיאון ראשונים הקטן שלנו, שנפתחת בו תערוכה בשבוע הבא שתשחזר סיפורים ומשחקים במושבה, תשחזר משהו מהספרייה הראשונה בעיר, שהיא אחת הספריות הראשונות בארץ וכמובן שאנחנו מתכננים גם מוזיאון חדש לתולדות פתח-תקווה.
אני מזמינה את ראש העיר, שהלוח שלו מאוד מאוד עמוס והוא יצא מישיבת מועצה והיה לו חשוב מאוד להיות כאן הערב. בבקשה, איציק אוחיון.

איציק אוחיון: ערב טוב. ראשית, אני מקדם בברכה את אורחנו המכובד, יושב-ראש הכנסת, ידיד העיר הזו. יש פה חברים רבים, גם מאלה שיושבים כאן באולם, יושב-ראש הכנסת, ח"כ רובי ריבלין. אני שאלתי אותו – איך מצאת זמן להגיע הערב הזה, מחר יש לו יום מעניין, הרי כולכם יודעים, אני מתאר לעצמי, אם היינו עושים את זה מחרתיים, הוא היה יכול לשבת איתנו יותר זמן. בכל מקרה, אנחנו ממש מודים לך על המאמץ שעשית ולא כל אחד היה עושה את הוויתורים הנכונים כדי להיות דווקא עם הקהל הזה, שזה בעצם מדובר באיש מיוחד במינו ובוודאי עוד נדבר עליו ואתם תדברו עליו במהלך הערב.
הבית הזה אירח דמויות חשובות בהיסטוריה, בספרות, בכתיבה, במחקר, כמו האורחים שלנו, הסופר אהוד בן עזר, ומאיר פעיל, שכולכם מכירים אותו מלבד היותו חבר-כנסת, היסטוריון צבאי ובכלל, נעים לשמוע אותו, ד"ר מוטק'ה נאור, והסופר חנוך ברטוב, תבואו כולכם על הברכה.
מינהל התרבות פועל בכל המגזרים שרק אפשר לחשוב עליהם. הערב הזה הוא במסגרת הפעילות של ההיסטוריה של פתח-תקווה, כמו מוזיאון ראשונים, בעיר פתח-תקווה יש הרבה מה לספר ואנחנו היום מתארחים בערב מיוחד לכבודו של הגיבור האגדי המיוחד שסיפור מעלליו הגיעו עד למרחקים, אברהם שפירא. זהו ביתו, כאן הוא גדל, כאן הוא חי והוא החליט כאן, בשונה מאחרים, לתרום את הבית הזה לעיריית פתח-תקווה ועיריית פתח-תקווה מקיימת את צוואתו ובבית הזה מתקיימים אירועים רבים, החל באירועים ספרותיים דרך אירועים מוזיקאליים, דרך אירועים תרבותיים, תצוגות, ערבי שיח כאלה, מפגשי סופרים, ערבי ג'אז ועוד כאלה דברים. אני חושב שלהנציח אנשים במסגרת בית שבו מתנהלות פעילויות חיות זו הנצחה חיה. לא איזה מצבה ולא איזה שלט על בניין אלא בית שכל נער וכל בוגר שאפילו לא הכיר אותו, אני, לא יצא לי להכיר אותו, כי הוא נפטר לפני 40 שנה, אני אמנם מעל גיל 40 אבל לא הכרתי אותו, אבל אם הייתי מכיר אותו, היה לי הרבה מה לדבר עליו ומספיק מכל הטקסטים שאנחנו קוראים, קוראים עליו. ולכן הבית הזה משמר את אישיותו המיוחדת.
היו לו הרבה מאוד מעלות, לאברהם שפירא. למרות היותו ג'באר כזה, איש ענק והכול, הוא היה איש נעים הליכות. איש שהציבור האמין בו. הוא היה בין היחידים, שידע לתקשר בין שתי אוכלוסיות של יהודים וערבים, שלט בשפתם, התחבב עליהם, היה יושב אתם בתוך כל אותם מפגשים מיוחדים שהיו מתקיימים, והעיר פתח-תקווה, כפי שאתם יודעים, אם המושבות, מתקרבת ל-128 שנה להיווסדה ונכון, זה נכון לעסוק בדמות הזו דווקא בעיר פתח-תקווה ובמקומותינו.
אני רוצה להודות למינהל התרבות, למנהלת, דרורית גור-אריה, ולכל הצוות שלה, וכל האנשים הנפלאים, ואני מודה לציבור הפתח-תקוואי, וכן לאהוד בן עזר שהיה הרוח החיה בקיום הערב הזה ומברך אותך ומודה לך ואני בטוח שתצאו כולכם מכאן מלאי חוויות וסיפורים מאוד מרתקים ומעניינים והלוואי ויכולתי להישאר אתכם כל הערב.
ערב נעים ונראה אתכם רק בערבים מוצלחים כאלה ושמחים, ואתם יודעים מה? חסר לנו כאן את אברהם שפירא, דווקא בימים הסוערים של המדינה הזאת.
ערב נעים.

גב' דרורית גור-אריה: אני מודה לראש העיר. אני רוצה בהזדמנות הזאת להודות לראש העיר שעזר לנו לפנייתו של אהוד אלי לפני הרבה זמן, אבל ראש העיר הרים את הכפפה ואנחנו לפני מספר חודשים סייענו בהדפסה מחודשת של הספר "ג'דע", שאהוד כתב על אברהם שפירא, ונעשית סביב הדמות של אברהם שפירא בבית הזה פעילות חינוכית מאוד ענפה, כולל הצגה שהפיק אגף התרבות במיוחד לבית הזה. אתם היום תחוו אותה בחלקה או במלואה. פעילות משותפת עם המוזיאון לתולדות פתח-תקווה ועם הארכיון ובאמת תודה לכל העושים במלאכה.
אני מזמינה את יושב-ראש הכנסת, ח"כ רובי ריבלין... [מחיאות כפיים] ...

רובי ריבלין:מוריי ורבותיי, גבירותיי הנכבדות. לפני מיספר שעות ראש הממשלה [אריאל שרון] קיבל איזה שהוא התקף קל והוא מאושפז, ראש הממשלה, הדבר כבר פורסם, אנחנו לא יודעים מה מצבו, למרות כל החילוקי-דעות, ראש ממשלה, ראש ממשלתנו, ראש ממשלתי, נאחל לו באמת החלמה מהירה ומיידית, נקווה לטוב.
ערב טוב.
אני הכנתי כמובן משנה סדורה שבה אוכל להרצות בפניכם, דברים מן הכתב. לא עולה על דעתי לעשות כך, שכן פתח-תקווה קשורה בירושלמים ואני ירושלמי קשור לפתח-תקווה. קשור לפתח-תקווה בגלל הבית הזה ובתים אחרים, אבל קשור לפתח-תקווה שכן כאן, הבית הזה, הוא ביתו של דוד אבי ודודתי, דודת אבי, הוא הדוד הגדול שלי, אח לסבתי רבקה, שבתי נקראת על שמה, סבתי אשר נישאה לא זמן רב לאחר שעלתה מאוקראינה, יחד עם דוד ואח נוסף והיא בחרה להיות לאישה, להיהפך ירושלמית, לסבי ראובן, והיא נישאה לו למרות אזהרת רופאים אז, לבל תיכנס להיריון בגלל שסכנה גדולה מרחפת עליה באם תלד. היא ילדה את אבי ובלידתה מתה ועד היום אני זוכר את הרגע שבו נולדה בתי, לאחר שבני נולד ובתי השנייה באה לעולם, ושאלתי את אבי מורי יוסף יואל, פרופסור גם כן, הוא היה פרופסור, היה תלמיד חכם, איך נקרא לבת והוא אמר – מה פירוש איך נקרא לבת? ואבי אז, כבן 81. הוא אומר – איך נקרא לבת? אני 81 שנה מחכה ואכן אנחנו היססנו באותה עת, בשנת 1970, אם לקרוא לבת בישראל רבקה, אמרנו לאבי – טוב, נקרא לה רבקה רביד, שלא תהיה במבוכה בשמה, ואבי גיחך וחייך ואמר – כשתגיע לצבא וייקראו לה רביד היא תבקש מכם מייד להחליף את שמה, וכך היה.
והנה, רבקה זו, אשר היא סבתי, היתה אחות לאברהם שפירא ומאחר שהיא השאירה את אבי יתום, אימצה המשפחה בפתח-תקווה את אבי גם כבן לה ולמרות שלמד בירושלים ועבר את כל מדורי ההשכלה כנער חרדי בירושלים, היה לפרופסור לאחר שגם קיבל את הגושפנקה של האוניברסיטה העברית, שלא היתה מוכנה לקבל את ... כאנשים אשר יכולים להיות בעלי תואר, שלחה אותו לפרנקפורט, על-מנת ששם ילמד ערבית.
ולמה חשקה נפשו של אבי בערבית? לא בגלל שהוגלה לסוריה על-ידי התורכים כאשר הוכרח על-ידם להצטרף לצבא, אלא בגלל שהדוד, הדוד הגדול, אברהם שפירא, ואיסקו הרש [יצחק-הירש שפירא] שלאחר מכן ... האבא של בלה שנמצאת כאן איתנו, איסקו הרש, [אביה של בלה היה צבי שדל שפירא, בנו של מיכאל שפירא, ולא יצחק-הירש שפירא, בנו של אברהם שפירא, אחיו הצעיר של מיכאל] שאני כל חיי הצעירים גדלתי על אותם אגדות, על אותם מיתוסים, על אותה מציאות שהתגלגלה לה כאן באותם ימים ראשונים של פתח-תקווה, באותם ימים שבהם היה הדוד הגדול לאגדה, לזקן השומרים, כאשר הוא נמצא יחד בכורח ובגורל שחייב אותנו, יהודים וערבים, לחיות כאן, בארץ הזאת, שכן כך אמר אבי, כך אמר דודי, אם לא נגזר עלינו לחיות, אם לא נועדנו לחיות אלה עם אלה, בוודאי שנגזר עלינו ועד אשר נהיה אלה עם אלה מתוך תודעה או מודעות שנועדנו לחיות יחד, אנחנו צריכים להגן על עצמנו ולהיות אלה אשר לא ייתנו בשום פנים ואופן לאיזה שהוא רעיון שטרור יכול לנו, ליהודים כאן, בארץ ישראל.
ואני לא הייתי הולך לישון מבלי שאבא שלי היה מספר לי שם בירושלים, את סיפורי הדוד, מה מהם היו נכונים ומה לא, על הלימודים, על קופרמן [הכוונה כנראה לקופלמן], על דינוביץ', וכמובן על אבו קישיק האגדי, ולא היה לילה שבו הייתי הולך לישון מבלי שסיפורי אברהם שפירא הדוד, ומיכה [מיכאל שפירא, אחיו הבכור של אברהם שפירא ואביו של צבי-שדל שפירא], היו מתגלגלים באוזני כולם ואני הייתי הילד הצעיר אז. אחי הקטן עוד היה בחיתוליו, אבל היו מזדחלים גם הילדים הגדולים ואלה שהיו חברים של הילדים הגדולים, להתגלגל ככה על-יד המקום שבו פרופ' ריבלין היה מספר לבן שלו את סיפורי אברהם שפירא.
כאן, בדיוק, במקום הזה, כאשר הייתי בא לחופשה, לא הייתי אצל הדודה דבורה [שפירא לבת סווטיצקי], אשת איצוק-הרש, כשהוא היה נכד לאבא של אברהם שפירא, כאן בדיוק במקום הזה, הייתי ישן במיטה, במיטה של הדוד והדודה, שכן אני הייתי ילד של היתום. הילד של היתום, שהיו לו זכויות. הילד של היתום, אשר אסור היה לגעת בו, גם אם היה עושה דברים שובבים ביותר.
כאן, בחצרות ובמגרשים הריקים, בטרם פתח-תקווה הפכה לכרך, היו אז פרדסים בצד הדרומי והיו המגרשים הריקים בצד הצפוני והיו חמש שנים חולפות כאשר בכל פעם היתה חאפלה גדולה כאן. חאפלה גדולה, כאשר ערביי ישראל וערביי ארץ ישראל אז, שכן אני מדבר על הימים שקדמו להקמת המדינה ולימים שלאחר קום המדינה, היתה נעשית פה פנטזיה בכל פעם שהדוד היה מגיע, חמש שנים וצועד קדימה.
פנטזיה אחרונה שזכורה לי היתה הפנטזיה של שנת 90 [כנראה חגיגה לאברהם שפירא], שלא היתה כמותה וזקני העיר פתח-תקווה עוד מספרים עד היום על גדולתה.
נער הייתי וגם זקנתי וגם למדתי. למדתי כאן, בבית הזה, את הדברים אשר הם היו למורים, לימי דרכי גם. ההבנה שאנחנו חיים יחד, ההבנה שדם יהודי לא יהיה הפקר, ההבנה שאסור להתעסק עם אותם שודדים, כאשר הם באים אליך אלא צריכים ללכת ולמצוא אותם במקומותיהם, על ההבנה שלא יכול להיות דבר שבו ישלם יהודי תשלום עבור זכותו לחיות כאן בארץ מבלי שאנחנו מיד נבוא ונסביר שזכותנו כאן היא זכות שאין עליה ערעור.


אברהם שפירא

אברהם שפירא גם, זכיתי... בגימנסיה העברית בירושלים, עוד מעט וחלילה לא ללעג, לא לקלס, אבל ביקורת כזאת או אחרת, או אפילו לגיחוך כזה או אחר, כאשר הוא בא וזעק לכל ילדי ישראל בזמנו – זה נוער זה? זה בררה!
יש כאלה שאמרו שהוא אמר חרא, אדוני, אני לא מעלה על דעתי שהדוד הגדול שלי אמר מילה כזאת.

דובר: הוא פשוט לא ידע ערבית.

רובי ריבלין:כן, הוא ידע ערבית, הוא ידע ערבית ידע גם ידע ערבית, וערבית לא ... אצלו לא מפרנקפורט ולא מירושלים, לא... כרמל ולא לקוקומייה, הוא למד ערבית כאן, הוא למד את הערבית אשר עליה נפגש אומר לו עובר, יוצא ונכנס, מכבד ומכובד על-ידי כל אותם מנהיגים ערבים אשר ביקשו לקיים, אשר ביקשו לקיים איתנו, אם מרצון או אם מתוך הבנה שאין דרך אחרת, לחיות יחד איתנו.
הוא גם היה זה שכל פעם שהוא נכנס לגימנסיה, לחבריי והוריי למדו לדעת שאני הבן, בן אחות של אברהם שפירא, היו אומרים לי – נו, אנחנו יצאנו ונלחמנו, לא הרגנו ולא נהרגנו וככה אחר-כך הוא שמר אברהם שפירא, שהיה אגדה.
הדוד הגדול הזה, שהיה בא אלינו, כבר היינו בירושלים וכמו שהיה גיבור גדול, והמגפיים, אני זוכר אותם עד היום, שהוא הולך במחלבה פה והסוסה והילדים והבנים. הדוד הגדול הזה, אשר באמת היה איזה שהוא פרק בתולדות ההתיישבות שלנו כאן בארץ, הפך לאגדה, ואנחנו מתרכזים יותר בירושלים וב-47' ומשפחת ריבלין, אבל למשפחת ריבלין היתה גם סבתא והסבתא היתה רבקה והרבקה היתה שפירא ואנחנו, לפחות חצי שפירא.
ובאתי הנה היום לתת את הכבוד ואני באמת חושב שעשו מעשה גדול למשפחה, כל הילדים, כאשר החליטו להקדיש את הבית הזה לעיריית פתח-תקווה. אני תקווה רק שבעוד 50, 60 שנה, כאשר תבקשו ממני לבוא הנה... אנחנו, אנחנו לא משתחררים כל-כך מהר. הבית הזה עוד יהיה קיים והבית הזה יהיה למורשת והמורשת היא לא מורשת של איש זה או אחר, למרות שהאיש הזה היה איש גדול, איש גדול שעם כל גדולתו וכל היותו בעל גוף, היה בעל נשמה עמוקה וכבירה.
אני זוכר הדודה מתה והלכה לדרכה אבל הדוד שפירא בגיל 90 עוד היה נותן עיניו בנערות יפות... לידו, והוא היה גם מקפיד קלה וחמורה לשמור מצוות אשר יכול היה לשמרן ואני מקווה שהבית הזה יהיה באמת למורשת שכן פרק גדול בתולדות הציונות כאן בבית הזה, עוצב. אינני יודע מה הדוד שלי היה חושב היום, אבל אני מנסה לחשוב שהוא היה חושב כמוני ואני די בטוח.

גב' דרורית גור-אריה: תודה רבה על הדברים המרתקים ורובי, אני מזמינה אותך כבר... לשמוע.

רובי ריבלין:אלה דברים שכתבתי, תכתבו, תכתבו כאילו אני אמרתי אותם. הם הרבה יותר.

גב' דרורית גור-אריה: ... ואני מוכרחה להגיד לך, כשאני יושבת פה בערבי הספרות ובערבי הג'אז, אני חושבת על אברהם שפירא, אני אומרת – מעניין מה הוא היה אומר על זה... אני בטוחה שהוא בהחלט היה מרוצה מזה שהבית שוקק חיים ויש בו פעילות מגוונת. אני לא יודעת אם היא תוססת כמו בימים ההם, אבל אני בטוחה שהיא לא פחות מרתקת.
אני מזמינה את אהוד בן עזר, שימשיך מפה את רב-השיח, בבקשה אהוד. אני רוצה להודות לו על שיתוף הפעולה לכל אורך הדרך. עשינו פה כברת דרך בכמה פרויקטים, ביניהם למשוררת אסבתר ראב. ולאהוד יש שפע של רעיונות ואני בטוחה שיחד עם הפאנל המכובד הזה, של החברים שהם שותפים שלנו באמת בהרבה מאוד מהאירועים, זאת גם הזדמנות להודות לכל החברים שפה, שהם מלווים אותנו, הם משתתפים תמיד ומעניין לנו... כמובן גם למערכת החינוך שהם שותפים שלנו. תודה.

אהוד בן עזר: ערב טוב, כבוד יושב-ראש הכנסת, נדמה לי שסיפרת לי פעם שמדי עונת תפוזים, אהרון מנדל [בנו של אברהם שפירא], אהרון-מנדל היה עולה עם שק תפוזים לירושלים, ומביא למשפחה שלך.

רובי ריבלין:קודם כל, תפוחי זהב.

אהוד בן עזר: תפוחי זהב, ודאי.

רובי ריבלין:תפוחי זהב היינו מקבלים כדבר שבשגרה, אבל לא היה סכך על סוכתנו, ולא היה סכך ...

אהוד בן עזר: הוא היה מטפס על הדקלים, כן, שהוא חלק מהפולקלור של פתח-תקווה.
אני מאוד שמח שהבאנו לכאן את חנוך ברטוב ומאיר פעיל ומוטק'ה נאור, שאגב, כבר לפני שנים, כבר עשינו סבב דומה ואני אפילו, יש לי את ההקלטה של השיחות שלכם פעם, המכשיר הקטן הזה, יש לו 60 שעות הקלטה, הוא שומע את כולנו, ותודה לקהל הפתח-תקוותי או פתח-תקוואי, וודאי שנשמח, הערב לא יהיה מספיק זמן לאנשים להגיב, כל מי שרוצה לספר, לכתוב, שדרך דרורית או עם הכתובת שלי, שישלח לי, יש לי גם עיתון פרטי שנקרא חדשות בן-עזר שחלק גדול ממנו מוקדש לפתח-תקווה ויוצא באי-מייל פעמיים בשבוע ואגב, הגיליון הקרוב יציין את זה שביום שישי, שלשום, שאבו את המים הראשונים לפני 172 שנה, מהבאר של פתח-תקווה, שמכוסה...

מהקהל: 127.

אהוד בן עזר: 127 שנה.

מהקהל: אמרת 172.

אהוד בן עזר: מתבלבל, 127 שנים, שנזכה כולנו ל-172. [הבאר הראשונה] ששוכבת עד היום קבורה על-יד איפה שהיה פעם טקסי "המקדים" ואין יודע היכן היא, אבל אז, באותו תאריך, שאבו את המים הראשונים.
עכשיו אני רוצה לקרוא לכם שני קטעים, האחד של חנוך ברטוב, בן פתח-תקווה, הוא היום בכיר הסופרים ילידי פתח-תקווה, והשני, של יגאל אלון, שבחרתי לשים אותם על העטיפה האחורית של הספר שלי על אברהם שפירא –והם נותנים דיוקן של האיש.
"היופי בסיפורו של אברהם שפירא הוא בפרטים," כותב חנוך ברטוב, "כמו במזרחון, על משקל מערבון, הגיבור הבודד על סוסו, שהוא בעצם השריף. הוא האיש שבידיו הופקדו ביטחון היישוב, החוק והצדק ואם תרצו, גם המוסר. הוא עומד מול מתנכלים, שודדים ופורעי חוק, מבין אותם, לומד אותם, מסתדר אתם, אבל אינו נהפך לאחד מהם. שזה צד בגדולתו של שפירא וידיעתו בהלכות שכנים.
"על קברו אמר יגאל אלון – 'אנו נפרדים מגיבור אשר שמו וחייו יהיו צרורים לנצח בדפי ההיסטוריה. העם אומר לך תודה, אברהם שפירא, על פועל חייך שהיה מוקדש ללא שיור לתהילתו.' ובשעתו, הוא עוד זכר שיגאל אלון לקח אותו במטוס נמוך, לא מטוס גבוה, מגביה מדי, על פני כל הנגב, על פני כל האזורים שהוא נדד בהם ורדף אחרי גנבים וזה היה בשבילו דבר גדול מאין כמותו. "
עכשיו, אני רוצה לדבר על שני ניגודים, לפני שאני מעביר את רשות הדיבור לחבריי, שיאפיינו, כי אברהם שפירא לא היה טלית שכולה תכלת וזה גם חלק מהמצב הקשה שבתוכו הוא פעל, ועלה בגורלי, רציתי וגם ביקשו ממני, לכתוב שני ספרים על שני מנהיגים, אברהם שפירא וקודם כתבתי את הספר "אומץ ע"ל משה דיין והדהים אותי, אתם יודעים כשכותבים ביוגרפיה ונכנסים לתוכה, לא צריך להמציא, פרשת החיים עצמה היא הדרמה, היא הטרגדיה, היא גם הפתרון שלה.
דיין, אחרי השבר של יום כיפור, בער בעצמותיו להביא שלום, להיזכר כחלק מתהליך השלום ולא כחלק ממה שהיה ביום-כיפור והוא עשה את הכול, כל מה שעוד היה בכוח בריאותו, כדי להביא יחד עם בגין וויצמן את השלום עם מצרים, זה בער בו. אני נדהמתי לגלות שאותו דבר היה על אברהם שפירא, שנים לפניו ובמלחמה הרבה יותר קטנה. במאורעות 21', למרבה הצער, אברהם שפירא במקצת, מה שאומרים פישל. הוא, כמו שאמרת, לצאת ולא לחכות לאוייב, לצאת בראש, על סוס בראש הרודפים, לקראתו. וזו היתה טעות אסטרטגית שלו ממעלה ראשונה, או טקטית או אסטרטגית, שהם יצאו מול אבו קישק ואז ההתקפה הזאת שעמדה להקדים את התקפת אבו קישק מצפון, ההתקפה הזאת נכשלה ונפלו אז נתן רפופורט, זאב אורלוב, אבשלום גיסין וחיים צבי גרינשטיין – והם חזרו די בבושה, סוסתו של שפירא נפצעה ומי שהציל אז את המושבה, אלה היו שני אליהו, אליהו איתן ואליהו ירקוני, מיוצאי הגדוד העברי, מאנשי ההגנה, שהתפישה שלהם היתה הגנתית והם אמרו שבהתקפה על הפורעים לא נצליח, אלא צריך לייצב קו ולחכות שיתקרבו ואז לתת מכות אש קצובות וכך לעצור אותם וכך היה, עם זה שדוד נוביק, הנגר שביתו היה ברחוב חובבי ציון, בכרכרה, רץ לעבר ראש העין והביא משם גדוד של חיילים הודים בפיקוד אנגלי שברגע האחרון עזרו והיטו את הקו והצילו את המושבה מחורבן גמור ושחיטה.
ואברהם שפירא היתה לו הרגשה לא טובה מזה, כי בהגנה עצמה אז הוא כבר לא לקח חלק, כלומר בקרב, הוא נשאר במרכז המושבה עם הסוסה הפצועה. והוא מביא גם בספר זיכרונותיו שכתב יהודה אדלשטיין עדויות שאמרו לו האנגלים, לא יכולת לנהוג יותר טוב, הוא חיפש הצדקות. ומה שבער בו, להביא שלום. ואז, כשהנציב היהודי, הרברט סמואל, רצה כבר לשחרר את שיח' שאקר אבו קישק, בגלל לחץ של נכבדים ערבים, זה השיח' שיזם את ההתקפה הזאת, אברהם שפירא אמר לנציב – לא, עד שלא יעשו סולחה איתו, וגם אחר-כך עם יהודיה, לא לשחרר אותו. והוא הביא תוך כמה שנים לשני טקסי סולחה ענקיים שחלקם היה פה, חלקם במתחם של התעשייה הצבאית היום, איפה ששבט אבו קישק היה, והביא לשלום בין פתח-תקווה לשיח' אבו קישק, וזה סמלי שבעצם דבר דומה עבר על שניהם.
עכשיו, אני אסיים בקטע שמצאתי אותו כבר אחרי שכתבתי את הספר ואני מצטער שלא הכנסתי אותו לספר, אבל זה ייתן לכם עוד צד, קצת משעשע, מדמותו של אברהם שפירא. היו קטטות במושבה, איכרים, הערבי של האיכר הזה היה מרביץ לערבי של האיכר הזה, האיכר הזה היה מרביץ לאיכר הזה והיו דיונים בוועד המושבה, משפטים וקנסות.
לאברהם שפירא קרה, אני חושב יותר מפעם אחת, שהוא סטר למישהו מהאיכרים. ההצדקה שלו שאם לא ירשו לו להכות את הנתינים שלו, אז לא יכבדו אותו השיח'ים של הסביבה, שזכותם להכות את נתיניהם, למענכם אני מכה אתכם, זה היה האוונטג'י שלו, אבל יש לי פה קטע מארכיון המושבה, שאבי בנימין העתיק בשעתו למעני, ושם כתוב ככה.
היו איזה חילופי מכות בין, סטירות, בין אברהם שפירא לדוד יטקובסקי, אחד האיכרים המכובדים במושבה, וזה הגיע לבוררות וכתוב בבוררות ביקש ד. יטקובסקי המוכה, רק הטלת עונש מוסרי על אברהם שפירא ולא כספי. אברהם שפירא הודה שהיכה, הבוררות, יהודה ראב שביא[?[, מ. אפלבוים, גולומב, ברוך גולומב וי. רובינזון, רצתה לעסוק בכך. אברהם שפירא שנודע לו הדבר על-ידי האזנה של שליח, זאת אומרת מישהו עמד מאחורי התריס של המקום שישבה הבוררות ושמע מה הם אומרים, הודיע לבוררות שלא יקבל עליו קנס כזה, מוסרי, והוא מוכן לקנס כספי אפילו בשיעור פח מלא זהב, אם יהיה לו. זה גם, היו לו תמיד, קנס כספי, אפילו פח מלא זהב, אם יהיה לו.
הבוררות התפטרה, בגלל זה, והכדור חזר לוועד. בישיבת הוועד היו הצעות של קנס כספי בצירוף בקשת סליחה. גם הצעה אחת לשלול זכות בחירה, מדברים על הצבעה, בחירה, לשנה, מאברהם שפירא. המגן הראשי על אברהם שפירא השתמש בנימוק, שתקופה שלמה עולה מהנימוק הזה. ברור לי כי אדון אברהם שפירא לא היכה ראשונה את האדון דוד יטקובסקי ורק אינו לפי כבודו שהוא קיבל ראשונה מכה, על כן הוא מקבל עליו דבר שלא עשה, שהוא הכה ראשון. זה היה למטה מכבודו שמישהו היכה אותו קודם והעליב אותו, אז הוא היה חייב להחזיר לו, לא איכפת לו להיות אשם, אבל הוא הפך את זה שהוא היכה ראשון, בשביל הכבוד. ורוב דעות נעלמות, הצבעה חשאית, הוחלט להטיל על א. שפירא, אברהם שפירא, רק קנס כספי של שישים פרנק, ולא כתוב פה אם הוא שילם אותו או לא.
אז אתם רואים, את המורכבות של האדם, שהיה אדם מעניין מאוד וסיפורים עליו מכאן ועד הודעה חדשה, חלקם עוד ליקטתי מפי ותיקי פתח-תקווה, מתוך הספרים, מתוך המשפחה, שיחזרתי את הנאום שלו בכל כ"ז בניסן על האבן שם, בצפון פתח-תקווה, שיחזרתי את הנאום שלו לפני שיצאו להתקפת הנגד, באידיש, ועוד כהנה וכהנה, רק הזמן קצר ואני אזמין, מי הראשון אצלנו בתור? את ד"ר מאיר פעיל, לתת את דבריו.

ד"ר מאיר פעיל: ערב טוב. אני לא פתח-תקוואי.

מהקהל: ההפסד כולו שלך.

ד"ר מאיר פעיל: אם אתם לא יודעים, אני לא מפתח-תקווה.

מהקהל: אל תתגאה בזה.

ד"ר מאיר פעיל: אני קובע עובדה, זה הכול. אני נולדתי בירושלים דווקא. אבל הייתי פעם אחת בחיי בשירות בפתח-תקווה, כשהייתי מפקד בית-הספר לקצינים כשהיה עדיין כאן [בבסיס כפר סירקין], במשך כמעט שלוש שנים והיו לי יחסים עם פתח-תקווה, אימוץ, שמימוץ, וכל מיני דברים כאלה, טענות מטענות שונות, אבל זה לא משנה.
אני הוזמנתי לדבר על אברהם שפירא ואני אנצל את השכלתי הצבאית, ואני אעשה דרש על פתגם קצר אחד שאמר אברהם שפירא, אשר כולנו בפלמ"ח צחקנו ממנו ומהחבר'ה, האלה. "אף פעם לא הרגתי ולא נהרגתי." ווס איז דוס פר א-מייסע? איזה מין, עכשיו, אני אעשה לכם דרש של זה, שהוא כבר שייך להתבגרותי, גם בהיותי חייל הרבה שנים, עשרים ושמונה שנים, וגם שהתבגרתי קצת.
במקצוע הצבאי צריך על כל פקודה או על כל נייר חשוב, לכתוב את הפתגם הזה, לאמור – צריך לעשות הכול, אבל הכול, בשביל ששיעור האבידות גם שלנו וגם של האוייב, יהיה הכי קטן שרק ניתן בנתונים שאנחנו נקלעים אליהם, קודם כל בשביל למנוע שפיכות דמים אולי מיותרת, ובי"ת, בשביל למנוע את הזעם ואת הקנאה ואת הנקם שיכול לצמוח לשני הצדדים, בעקבות אבידות כבדות מדי.
אז אני הייתי אחד המעטים שכשהגיע אליי שמע הפתגם הזה, כמובן הרבה אחרי שהוא אמר אותו, והייתי אז חייל מקצועי ממש, ועוד מפקד בית-הספר לקצינים, שהיו לי קשרים טובים עם פתח-תקווה, היא היתה העיר המאמצת...

מהקהל: רשיש, רשיש...

ד"ר מאיר פעיל: לא רק רשיש, גם האחרים. דווקא היה אימוץ לא רע, אבל לפעמים כעסנו על פתח-תקווה, אז הלכנו למה שם היישוב הזה, על-יד ראש אל עייני...

מהקהל: ראש העין?

ד"ר מאיר פעיל: ראש העין. גם אני עוד חי ב ... את ראש אל עייני... [בערבית– ראס אל עין, באנגלית – רסאליין. – אב"ע] רק בשביל קצת להרגיז את פתח-תקווה. אז זה היה נחמד מאוד להיות, איך נקרא לזה? בן של שני בעלי-בתים, למיניהם, ומכל אחד למדנו די הרבה, למיניהם. אבל אני אגיד לכם מה אומר, וזה אני דאגתי שהצוערים בבה"ד 1 ילמדו את הפתגם הזה. אף פעם לא הרגתי ולא נהרגתי. הרבותא במקצוע הצבאי היא לא להרוג, ודאי לא להיהרג, היא להשיג משימות שהדרג המדיני מכתיב לך וכל העושה זאת מהר יותר, בזול יותר, זאת אומרת עם המינימום האפשרי של אבידות, גם לאויב וגם לך, הרי הוא משובח.
זאת אומרת, אני הגעתי לתזה הזו, שאני מנסח אותה עכשיו במהירות, מהפתגם של אברהם שפירא שהוא נראה לכאורה פרימיטיבי. מעולם לא הרגתי ולא נהרגתי, ווס איז דוס פר א-מייסע. אדם לא נבון אומר דברים כאלה? ... אז אני עשיתי לי דרש, ולמדתי בתחכמוני בירושלים חמש שנים, אז אני עשיתי מזה דרש וניסיתי להשתמש בו, פתח-תקווה היא מאמצת אותנו.
יש לנו קשרים איתם, הם לא רק כלכליים. שהם קצת תורמים וקצת מזמינים צוערים לערבי שבת וכו', אלא יש איש אחד בפתח-תקווה שאמר משפט אחד שממנו אפשר לעשות רעש על הכיף-כיפאק, והמקצוע... ולו גם שלומר, אתה יוצא למלחמה, תשאף לא מקסימום אבידות אלא מינימום אבידות. ואם זה מחייב גם שלאוייב יהיה מינימום אבידות, גם כן בסדר.
עכשיו, זה כלל מאוד חשוב ואני החלטתי, אני מדבר על אברהם שפירא, לא נפגשתי איתו, לא היכרתי אותו, לא גרתי בפתח-תקווה מעולם, פרט לבית-הספר לקצינים שהיה פה קרוב בשנתיים וחצי שהייתי המפקד שלהם ופתח-תקווה אימצה אותנו, גם לא היה כעס שהיה לי לפעמים על הגבירים של פתח-תקווה, "גבירים" במירכאות כפולות.

מהקהל: לעומת מי?

ד"ר מאיר פעיל: לעומת מי? לעומת המעברה שהיתה בראש-העין, והיו קטעים שאני ביקשתי מאנשי ראש העין ללמד אותנו, שקצת להרגיש, מפני שפתח-תקווה, שיראו שאנחנו גם יודעים ליהנות מהעניים יותר. דרך אגב, זה היה מעניין מאוד בפני עצמו, אני לא רוצה לעסוק, האימוץ הזה, גם של ראש העין, גם של הבתים של העולים החדשים, שצוערים באו לשם בשבת, ביום שישי לפני כניסת השבת, שלא לחלל אותו והלכו עם ההאנשים לבית-הכנסת ונשארו לישון אתם ונשארו גם בשבת ובשבת הלכו ברגל בחזרה לבה"ד 1, לא ברכב, כדי לא לפגוע, גם זה... אני ככה, אם הייתי תקוע בבה"ד 1, בפתח-תקווה מחד גיסא, וראש העין מאידך גיסא, שהביאה לנו תועלת.

מהקהל: בעל החידוש, אברהם שפירא, הוא היחידי שעבר מהמלחמה השבטית לקרב ממש.

ד"ר מאיר פעיל: נכון.

מהקהל: היית יכול גם על זה קצת, זה חשוב מאוד לערב הזה.

ד"ר מאיר פעיל: זה נושא להזדמנות אחרת. רציתי אבל גם כן להגיד על, על הפסוק הזה שלו, זה התפרסם בכל הארץ, וכמעט כולם אמרו... אבל מעולם לא הרגתי ולא נהרגתי, ... זה נראה, המגרש של איש... ואני אומר לכם שבאימרה הזאת יש המון חוכמה צבאית, לא רק בקטטות אלא גם במלחמות גדולות. ואחד המבחנים החשובים ביותר של כל מלחמה, זה שאתה, כולנו רואים שאני דואג למינימום אבידות אצלי, אבל צריך לדאוג שככל שאתה עושה את זה הכי בתבונה, בחוכמה, באיגוף, במכות בלתי, שלא צופים אותן, גם לאוייב אתה גורם למינימום אבידות, כי אתה תוקף במקום שהוא יותר חלש, אז יש פחות אנשים. והפתגם הזה, של אברהם שפירא, מעולם לא הרגתי ולא נהרגתי. כשאיש רגיל שומע את זה, אז הוא אומר – מי יכול להגיד דבר כזה, אלא פרימיטיבסקי. הוא אומר – רגע אחד, פרימיטיבי, זה רחוק מאוד מלהיות פרימיטיבי ויש בו מסר. והחלטתי, הזמנתם אותי לדבר על אברהם שפירא, אני אדבר על נושא צבאי וציטטתי על הפתגם הזה הכי ידוע של אברהם שפירא, והנושא הוכיח לי ולכם שהיה בו גם חוכמה צבאית שאנחנו צריכים לעשות לו שאפּו. חן חן.

[אהוד: בערב קודם בבית אברהם שפירא, שנערך שנים אחדות לפני כן, הרצה מאיר פעיל על הקרב על פתח-תקווה במאורעות 1921 ואמר שזו היתה המלחמה המודרנית הראשונה של היישוב העברי בארץ-ישראל, וכל שאר ההתקפות וההתנפלויות שקדמו לה נשאו עדין אופי שבטי ולא של מלחמה מודרנית]

אהוד בן עזר: אני מזמין את מוטק'ה נאור ואני מזמין אצלך את דו-קרב האצבעות שעדותך עליו כלולה בספר "ג'דע" שכתבתי על אברהם שפירא.

ד"ר מרדכי נאור: ערב טוב. אני לא יכול להגיד שאני לא מפתח-תקווה, למרות שאני לא מפתח-תקווה, אבל ביליתי פה בנעוריי שנה וחצי, ואני זוכר את אברהם שפירא שהיה יושב פה, הייתי מספיק טיפש בתור בחור צעיר, לא לנצל את זה ולא לדבר איתו, אבל זכיתי אחרי, אני חושב שש שנים – לאירוע כמעט הייתי אומר מכונן.
ב-17 בפברואר 1960, זמן קצר לפני שהוא היה בן 90, אני וכמה מחבריי, אני ערכתי אז עיתון צבאי, במחנה נח"ל, עלה לנו רעיון – להביא את זקני השומרים לנח"ל, לצבא של ימינו. הימים ההם.
לקחנו את אברהם שפירא ועוד איזה שישה-שבעה צעירים בני 70, הוא היה, איך הוא אמר? אני בצום גדליה בן 90. כך הוא אמר לנו אז. זה היה כמה חודשים טובים.
הבאנו אותו למחנה 80 על-יד פרדס-חנה, ושם הם בילו די בצורה נחמדה. אני מוכרח להגיד, הוא כבר היה די מתקשה, אחריו הלך מישהו עם כיסא והוא ישב, אבל הוא לא ויתר על דבר אחד, הוא אמר – שמעתי שיש עוזי, נכון? אפשר לראות? אז אמרו לו כן. אז הביאו לו את העוזי, הוא קצת שיחק אתו, אמרו לו – אתה רוצה לירות? הוא אמר – לא, תודה רבה. לא מוכרחים.
אבל כאן אני מוכרח להגיד בעניין הזה, בסוף, שאלו אותו כמובן את השאלה האולטימטיבית, אמרת או לא אמרת? – ואז הוא אמר ככה, ואני מצטט אותו – "מי אמר עליי שאמרתי אתם נוער אתם, אתם בררה? אני אגיד דבר כזה על הנוער שלנו?" – הוא מעך את המקטרת ביד, ואמר – "שאני אגיד בררה? הרי זה נוער פרימו דה פרימו!" (17 לפברואר 1960).
עכשיו, במסגרת הקשרים שלי בפתח-תקווה, לפני 28 שנים, אני חושב, בשנת 1977, התחילה להתארגן פה, התחילו להתארגן פה חגיגות המאה. ואני לא יודע איך התגלגלתי לחגיגות האלה, ואז הלכתי וראיינתי הרבה מאוד מהצעירים של פעם, שהיו כבר אז מבוגרים מאוד, ואחד מהם סיפר לי את הסיפור, הסיפור הידוע עם המסע של אברהם שפירא לנגב, ואותו פירסמתי ואחר-כך אהוד לקח אותו וגם כלל אותו בספר שלו.

מהקהל: הוא עצמו אף פעם לא פירסם את זה.

ד"ר מרדכי נאור: תראה, אני רק מקווה...

מהקהל: לא לא.

ד"ר מרדכי נאור: אני רק מקווה שזה היה, ואם זה לא היה, אז זה מתאים לו. אני קראתי לזה, דו-קרב מסוג חדש, ואני מוכרח להגיד, אני אקרא כמה קטעים כתובים שאני בזמנו ציטטתי בדיוק מה שאמרו לי.
הסיפור היה כזה. השנה בערך, בין 1900 ל-1910, אברהם שפירא פחות או יותר בשיאו, הוא בן, בין 30 ל-40, הוא יליד 1870, ובהרבה מאוד מקומות ואתם כבר יודעים את זה, זה גם מתואר, שפה היו כל הזמן בדואים שמגיעים הנה והוא היה שופט ביניהם ודברים כאלה, ולפי הסיפור לפחות, באו אליו פעם בדואים ואמרו לו –
תשמע, אתה בין-כה שופט שלנו ואתה... וכדומה, אז בוא, תהיה, תקבל על עצמך את התואר שיח' אל משייח, שיח' השבט. והוא, זה התיאור, לא כל-כך רצה אבל הוא הלך להתייעץ עם כל מיני אנשים ואמרו לו – הם כל-כך רוצים, תסכים. בסדר, הוא יהיה שיח' אל משייח, זה בערך היה בסדר חצי שנה. אחרי חצי שנה התחילו להגיע קולות והדים מהנגב, שיש שם איזה שייח' זקן ואני זוכר שאז כתבתי לפני כמה עשרות שנים, שהוא היה בן 70, ותיארתי אותו כזקן ידוע, שלא נדע מהצרות שלי, והשיח' ההוא שמע שאיזה יהודי מתיימר לומר שהוא שייח' אל משייח, וזה לא יכול להיות. ואם הוא ייפול לידו, אז מי יודע מה שיקרה לו. וזה, סיפרו את זה לאברהם שפירא ואברהם שפירא – נו, אז מה?
אחרי כמה זמן הגיעו איומים יותר בוטים, ואז הוא אמר להם לצעירים, לפחות אחד סיפר לי שהוא היה איתו שם, בואו ניסע לבדוק מה העניין. ואז עלו על סוסים, נפרדו מהמשפחות לשבועיים-שלושה והדרימו רחוק רחוק שם אחרי באר-שבע, על גבול מצרים, וכמובן באו ואתם יודעים, בימים ההם, קודם כל עושים שלושה ימים של קבלת פנים ולא שואלים מי ולא שואלים מה, ואחרי זה שואלים – מי אתם, מה אתם?
אז הוא אומר, אבו מיכו אומר לשייח' הזה – אני שייח' אל משייח. לפי התיאור, ההוא החליף צבעים, השתולל ואמר – מה? אתה זה וזה? אתה ככה עושה? אתה, אתה בן מוות. אז הוא אמר – תשמע, בוא, איך אומרים? בוא נסדיר את העניינים. הוא אמר – מה נסדיר את העניינים? דינך מוות, אני מוכן לתת לך דבר אחד, דו-קרב. לא אהרוג אותך, לתת לך דו-קרב, במה שאתה רוצה. רובה, אקדח, מקל, אבן, רוגטקה, כל דבר, מה שאתה רוצה.
אמר לו אברהם שפירא – לא. אנחנו חיים הלא במאה ה-20, 1905 אולי או משהו כזה, אנחנו אנשים תרבותיים, כמו שנאמר – לא רוצים לא להרוג, לא להיהרג. אני אציע לך דו-קרב בדבר בכלל אחר, באצבע. הוא אומר – איך? לא, הוא אומר, לא לא, אני אסביר לך מה אנחנו נעשה, אנחנו נעשה דו-קרב במה שפעם היו קוראים בצה"ל סיבולת. מי יש לו כוח סבל יותר גדול. כל אחד, אחד עומד מול השני, פותחים את הפה, מכניסים את האצבע הזאת לתוך הפה של השני, ולוחצים לפי הוראה. עכשיו, מי שמוציא את הקול הראשון, הפסיד. ואז הוא יהיה שייח' אל משייח.
הוא אמר – וואלה, דבר כזה לא שמעתי בחיים. רואים שהיהודים חכמים. אפשר לעשות מלחמה, אף אחד לא מת, מקסימום הוא ... ובסדר, אירגנו את העניין, זה היה עוד בבוקר, אמרו שיעשו את זה בערב, הדליקו מדורה והתיאור, התיאור שישנו כאן, אני יכול לקרוא לכם את זה, זה חמש-שש שורות, זה פשוט, איך אומרים? לא להאמין. לפי ההבדל בגיל, היו ביניהם 40 שנה הבדל, בין השניים. עכשיו, אני בכוונה קופץ קדימה, שאלו את אברהם שפירא, תגיד, לא פחדת? הוא אומר – אני פחדתי. למה עשית? הוא אומר – תראו, אני חשבתי, אני בן 35 עם שיניים טובות, וההוא בן 70, איזה שיניים כבר יכולות להיות לו? אבל הוא אומר, אגב, הוא אומר – טעיתי, טעיתי.
עכשיו, התיאור הוא כזה – השטח היה מואר כמו באמצע היום, ראינו את פניהם של המתמודדים מתעוותות ומחליפות צבעים – אדום, כחול, צהוב, לבן, ואפילו ירוק. כל רגע היה נדמה שאחד מהשניים מגביר את לחצו ועלול לכתוש את אצבעו של השני הנתונה בפיו אך איש מהמתמודדים לא הוציא הגה וכך דקה ושתיים וחמש ועשר ורבע שעה, הם הסתובבו כמו תרנגולים, היה שם שקט, אפילו הכלבים שתקו. והוא אומר – אנחנו היינו, המלווים שלו, היו מאוד מודאגים, כי OK, נגיד שהוא ינצח, מה יעשו לנו פה? הרי זה דבר נורא ואיום.
ואחרי בערך 20 דקות, פתאום שמעו איזו גניחה ומי שהכיר את הגניחה, ידע שמי שגנח זה היה השייח'. השייח' גנח, ואז הוא הוציא את, הוציא את הזה, ואמר השייח' – ניצחתני, בני, אתה שייח' אל משייח. והוא אמר לו – אדוני השייח', תודה רבה. אני את התואר אתן לך, אני אהיה בסך-הכול, אחזור ואהיה השומר של פתח-תקווה. ובעצם יצאו משם, הכול נגמר ורכבו בחזרה.
בדרך הם שאלו אותו – איך זה היה? אז הוא אומר – היה, היה נורא, נורא ואיום. אבל הוא אומר, היה לי, קיבלתי החלטה. לא חשוב מה יקרה, אני אחזיק עשר שניות יותר ממנו, לא חשוב מה יקרה.
וכאן ישנו הלקח, בסוף, שאותו אדם שסיפר לי את זה נשבע שזה ציטוט. יש כאן לקח חשוב לעתיד, הוא אמר למלוויו, הלקח הוא שבמאבקים הרבים הצפויים לנו בארץ ועוד יהיו מאבקים גדולים מזה שהיה פה היום, עלינו להחזיק מעמד אפילו אם נסבול מכות וכאבים, קצת יותר מאשר הצד השני – או-אז יהיה הניצחון לצידנו ואת הלקח הזה, אותו עד-ראייה אמר לי, אני שומר מאז ועד היום וכל פעם אני רואה בעיני רוחי את אברהם שפירא ואני רואה עד כמה הוא צדק.
תודה רבה.

[ציטוט הסיפור מתוך "ג'דע":
שמו של שפירא הולך ומתפרסם לא רק ברחבי הארץ, גם בגולה הוא נודע, בזכות הכתבות והסיפורים הנדפסים עליו – כאיש אמיץ השומר על כבוד פתח-תקוה ומרתיע את אויביה. הוא נחשב לשיח' של מלאבס, וכוחו גדל יחד עם התבססותה של המושבה.
שיח' מוחמד אבו-קישק ושיח'ים בידואים אחרים מסביבות המושבה מתכנסים יום אחד ומחליטים לבחור בשפירא לשיח'-אל-משייח', שיח' השיח'ים, ראש וראשון להם, ואף שולחים שליח לבשרו על כך.
שפירא מתנגד. "הכבוד הזה אינו מגיע לי," הוא אומר. "בתואר כה נכבד צריך לזכות שיח' בידואי אמיתי ולא שומר עברי."
אבל הבידואים אינם נסוגים מבחירתם. "אחינו אתה, יא שיח' איברהים-מיכו. איש אמיץ אתה, ויודע להתהלך עם השלטונות ולדבר בשם כולנו. מי כמוך מתאים לשאת בתואר הנכבד הזה?!"
הולך שפירא להתייעץ עם אנשים שהוא מעריך את דעתם, ואלה אומרים לו: "אם הם מתעקשים, מה איכפת לך? כבודה של מלאבס רק יצא נשכר מכך."
כך זוכה שפירא בתואר שיח'-אל-משייח'. אך לא עוברים ימים רבים ומן הנגב וסביבותיו מתחילים להגיע קולות מאיימים. בהרי אדום שבעבר-הירדן, יושב שיח' חסן אל-עזזמי משבט אל-עזזמה התקיף, שיח' זקן ומכובד כבן שבעים, השולט ביד רמה בכל האיזור; בזכות חוכמתו, גילו, והעובדה שהוא מחזיק עשרות שנים ברסן השלטון על הבידואים, הוא מכונה בשם – שיח'-אל-משייח', ולדעתו התואר הזה שייך לו בלבד.
כאשר נודע לשיח' אל-עזזמי הגאה כי בצפון, סמוך ליפו, קם יהודי חצוף אחד, איברהים-מיכו שמו, ומכנה עצמו – שיח'-אל-משייח'! – בוערת בו חמתו כאש והוא נשבע: "אני אהרוג את היהודי הזה במו-ידיי!"
יש מי שדואג להעביר את הידיעה לשפירא, אך שפירא לא נבהל. "במזרח," הוא אומר, "מכל עשר שמועות – תשע בדויות ואחת מוגזמת!"
לאחר שבועות אחדים מגיעה ידיעה שנייה, מבוססת יותר, המספרת ששיח' חסן ממשיך להתפאר: "איברהים-מיכו שיח'-אל-משייח' גדול ממני? יהודי? צעיר? מתחזה? לא יקום ולא יהיה. אם אתפוס אותו, זה יהיה סופו!"
שפירא אינו מן העולבים שלא לצורך, וגם לא מהנעלבים בנקל, אך כאשר שוב ושוב מגיעים אליו דברי שיח' חסן אל-עזזמי, הוא אומר לצעירי המושבה, הג'חוש – כך מכנים הערבים את הצעירים הנלהבים לפעול:
"חבר'ה, אנחנו נוסעים לדבר עם שיח' חסן מילים אחדות, שילמד להיות מנומס יותר."
הם רוכבים ימים אחדים ומגיעים לשבט העזזמה שבהרי אדום. השיח' ובני שבטו אינם מכירים את הבאים, וכמנהג הבידואים מארחים אותם שלושה ימים, מאכילים ומשקים, ואינם שואלים דבר וחצי דבר מי הם ומה הם מחפשים. רק במוצאי היום השלישי פונה שיח' חסן הזקן אל אורחו ושואל למטרת בואו.
"שמי איברהים-מיכו ממלאבס ושמעתי שיש לך דבר נגדי. באתי כדי להסדיר את העניין."
"אתה הצעיר שרוצה להימשח כשיח'-אל-משייח'?" עוצר השיח' הבידואי רק בקושי את כעסו המתפרץ, ומבהיר לאורחו שעתה, לאחר שנסתיימו שלושת ימי האירוח, עליו לעזוב עם מלוויו את המאהל, אלא אם הוא מוכן לשלם את מחיר חוצפתו בדרך זו: "לא לפי כבודי להרוג אותך ככלב, כפי המגיע לך. במקום זאת אני מציע לך להשתתף בדו-קרב, וכיוון שאין לי ספק מי יהיה המנצח, אני משאיר לך את הזכות לבחור את כלי-הנשק: אקדח, חרב, נבוט, ואפילו אבן."
פונה שפירא לשיח' הזקן ואומר: "שיח' נכבד, אנחנו חיים כבר במאה העשרים, זו המאה שהקידמה מאפיינת אותה, ואשר האלימות, כך מבטיחים – תיעלם במהלכה מן העולם. מדוע שיח' נודע כמוך, שחוכמתו ידועה מבאר-שבע עד עזה, ומחברון עד גבול מצרים – יקח חלק בטקס משפיל ומכוער, שבו יישפך קרוב לוודאי דם? הרי בעולם הגדול כבר אסרו על עריכת דו-קרב ומחפשים דרכים תרבותיות יותר לפתור סכסוכים בין בני-האדם."
"אתה פוחד, איש צעיר," משיב השיח', "במקום להתייצב כגבר לקרב – אתה מספר לי מעשיות. מה התשובה שלך?"
"יהיה דו-קרב," אומר שפירא, "ולא נותר אלא לבחור את כלי-הנשק."
"אמור את דברך."
"אני מציע להילחם באצבעות."
לשיח' הזקן נדמה שלא הבין היטב את דברי יריבו. "במה להילחם?"
"באצבעות. כל אחד מאיתנו יתרום למאבק הזה, אצבע אחת."
"איך? תסביר!" למראה פני השיח' קשה לדעת אם הוא נדהם או משועשע.
"כל אחד מבינינו ישלח קדימה את אצבע ידו הימנית, זו הסמוכה לבוהן, ולפי אות מוסכם יכניס אותה לפה של יריבו. לפי פקודה שנייה נתחיל שנינו ללחוץ, לסגור פה ולהדק שיניים על האצבע הנמצאת בפנים. והמוציא ראשון קריאת-כאב, או אפילו אנחה – איי! – לא יהיה שיח'-אל-משייח'. מסכים, יא שיח'?"
השיח' סוקר את שפירא הצעיר במבט חודר, שותק מעט, ואחר-כך אומר: "שנים רבות אני שיח' אל-עזזמה ורעיון כזה לא שמעתי מעודי. לא הרוג, לא לווייה, לא קבר, רק מנצח אחד, מפסיד אחד, וקצת כאבים באצבע. רעיון מוצלח, אני מוכן לנסות!"
השיח' הזקן, ושפירא הצעיר ממנו בכשלושים שנה, מכניסים אצבעותיהם איש לתוך פי יריבו, ולפי האות המוסכם מתחילה הלחיצה הגדולה. כל השבט, ומלוויו המעטים של שפירא, מתגודדים סביבם לאור המדורה. השניים לוחצים בכל הכוח. פניהם מוארים כמו באמצע היום. הקרב מוזר ומותח. רואים איך פרצופיהם מתעוותים ומחליפים צבעים: אדום, כחול, צהוב, לבן ואפילו ירוק. כל רגע נדמה שאחד מהם, המגביר את לחצו, יקטוף את אצבעו של השני, הנתונה בפיו.
איש מהמתמודדים אינו מוציא הגה. כך דקה, ושתיים, חמש ועשר דקות. כבר חולפת רבע שעה מלאה, והשניים, כזוג תרנגולים, סובבים במעגל, מעלים אבק, והקהל עוקב אחריהם בדריכות. הבידואים ניצבים פעורי-פה. שורר שקט מוחלט. אפילו כלבי-השבט, הנובחים תמיד, השתתקו. בני-לווייתו של שפירא דרוכים לא פחות מהבידואים. הם חוששים ממפלתו ולא פחות מכך – מניצחונו, שכן אינם יודעים איך ינהגו בהם, במקרה כזה, המארחים.
שפירא עושה מאמץ אחרון, לוחץ עוד יותר את שיניו אלה לאלה, וכל הנוכחים שומעים "אייי!" חלוש, אשר בעקבותיו מוציא השיח' את אצבעו המחוצה מפי שפירא, ואומר רק זאת:
"ניצחת אותי, יא שיח'! – "
רגע מתנחשל גל קריאות של השתאות, התפעלות וגם אכזבה, וכאשר משתתק, אומר שפירא ליריבו: "ואללהי שיח'-אל-משייח', שיח' חסן אל-עזזמי האחד ואין שני לו, רק לשונות רעות סיכסכו בינך לביני. שיח'-אל-משייח' רק אתה הוא, ולי די שאני שיח' איברהים-מיכו ממלאבס, כי הידידות שלך יקרה לי יותר מכל תואר ואפילו יותר מזהב!"

למחרת עושה החבורה דרכה חזרה. המלווים מהמושבה שואלים את שפירא: "איך הצלחת לסדר ככה את השיח'?"
"לא כל-כך סידרתי אותו. בהתחלה חשבתי שהרעיון שלי גאוני. אני בן שלושים-וחמש, הוא מבוגר פי שניים ממני, והשיניים, כידוע לכם, לא מתחזקות עם הגיל. איזה כוח יכול להיות לשיניים של בידואי זקן? אבל זו היתה טעות גדולה. התברר לי כי יש לו שיניים חזקות כשיני גמל. הכאב היה איום. כל הזמן החזקתי את עצמי שלא להיאנח, תאמינו לי – זה היה קשה, אבל אני החלטתי ונשבעתי שעלי להחזיק מעמד, לא הרבה, אולי שניות אחדות יותר, אבל אני איאנח שנייה אחת אחריו. ובאמת, אחרי שהוא נאנח השמעתי זעקה נוראה – די! – אבל הרעש בלע את קולי ואיש לא הרגיש שגם אני סבלתי מכאב נורא.
"ודעו לכם, הרבה מאבקים צפויים לנו בארץ, והם יהיו קשים מזה שראיתם אתמול – ועלינו להחזיק מעמד ולסבול, תמיד-תמיד אנחנו צריכים להחזיק מעמד קצת יותר מהצד השני – וככה ננצח!"]

אהוד בן עזר: חנוך ברטוב, אני חושב שהוא הראשון מסופרי פתח-תקווה שלפני עשרות שנים כתב כבר סיפור על אבו סולימאן, על אברהם שפירא, ואני מזמין אותך לדבר עליו. אותו סיפור, אבו סולימאן, אני רואה בכ"ז בניסן, רק הוא לא יודע שזה לא כ"ז בניסן ולא מבין ... יורד למושבה, שלא מתעסקת ולא...

חנוך ברטוב: ערב טוב, כבוד יושב-ראש הכנסת ריבלין שפירא. תראו, בדור שלי מתברר שאו שמתו צעירים מאוד או שאי-אפשר להרוג אותנו. ואני שייך לאלה שאי-אפשר להרוג אותם. ואני כבר בשנתי ה-80.
עכשיו, למה אני מספר לכם את זה? כי אני כן בן פתח-תקווה ואני זוכר את השנים ההן, אבל לפני שאני אתחיל לקרוא מן הכתב, אני לא ... אני רוצה לספר סיפור על אחי סבו של אהוד בן עזר, שמואל ראב. אז תשמע סיפור. אימא שלי, באיזה שהוא שלב מאוחר יותר בחייה, עבדה כאחות מעשית במרפאה של פתח-תקווה. יום אחד בא לשם רֵבּ שמואל...

אהוד בן עזר: מוישה שמואל.

חנוך ברטוב: היא אמרה לי שמואל. והיה לו משהו, היא היתה צריכה לחבוש לו פצע וזה, והם דיברו ופתאום מכניס את היד לכיס ומוציא אגרופן. אז היא אומרת לו – רבּ שמואל, מה אתה צריך אגרופן? והוא אומר – אי-אפשר לדעת.
אז זו בעצם גם כן המנטאליות של ראשוני פתח-תקווה. אז או מקל או אגרופן, עם משהו צריך.
עכשיו, לגבי אברהם שפירא. ראו נא, אני נולדתי וגדלתי בערך 100 מטר מכאן, ברחוב חפץ חיים. בין רחוב חפץ חיים לרחוב שפירא, היה מגרש ריק. אתה הזכרת את המגרשים הריקים, באמת היו הרבה מגרשים ריקים ובצד השני של המגרש הריק היה רחוב שפירא, שהוא על שמו של צבי הרמן שפירא. ולא על שם אברהם שפירא, והיו שם שני בתים ובין הבתים היה פרדס קטן. הבית הקרוב יותר למגרש היה של איצו [יצחק] הרש שפירא, שהיה אביו של חבר ילדותי, גדליהו, זיכרונו לברכה, ואני הייתי חוצה את המגרש הריק הזה, או שהוא היה חוצה אותו, וכך שהיתי פיסית קרוב למשפחה, לבית, והיינו ילדים והדברים היו מרשימים מאוד.
עכשיו, חשבתי בליבי, מה אני אתחיל לספר סיפורים שרובם ידועים, אולי דבר אחד קטן שהייתי נוכח בו, אמיתי. אנחנו כבר היינו אז בהגנה, ילדים, היה דבר כזה שנקרא ח"ץ, חיש צעיר, אתה זוכר את הדבר הזה?

מהקהל: אני יודע.

חנוך ברטוב: ...[גייסו] אותנו לחיש צעיר והיה טקס, היה בפתח-תקווה מקום שנקרא מגרש סיום הקטיף. מישהו זוכר את מגרש סיום הקטיף?

מהקהל: סוף חפץ חיים.

חנוך ברטוב: נכון. ושם, בראש סיום הקטיף עשו את הטקס הזה וכיבד את הטקס בנוכחותו עולה חדש שזה עתה הגיע ארצה, בשם משה סנה. והפותח היה אברהם שפירא והוא אמר – יש לי הכבוד לפתוח בזה את המסדרון. אבל זה לא ... זה אמת.
עכשיו, אני אגיד לכם על מה אני רוצה לדבר. אנחנו מדברים במרחק של הרבה מאוד שנים ויש נטייה כזו ליצור במשך הזמן מיתוסים שלא כולם יש להם יסוד במציאות, למרות שזה, זה לא שלילי בכלל. מיתוסים זה דבר יפה וזה טוב לחיות אתם. היוונים היו מומחים גדולים בזה. אבל אני הלכתי לבדוק מה אמרו על אברהם שפירא לפני כ-100 שנים ועל זה אני רוצה לדבר. לא הרבה. צריך כמה הכנות. אהוד כבר הזכיר את הדברים שהוא הביא בשער האחורי של ספרו על הגיבור...

מהקהל: שאמרת אותם פה...

חנוך ברטוב: כן, על הגיבור הבודד, שבאמריקה, בין היתר, היתה סדרה מפורסמת של סרטי טלוויזיה, The lonely ranger. זהו הגיבור הבודד הזה, שהוא לבדו עושה הכול וזה בכלל חלק מהמיתוס הזה של המערב ולכן גם אמרתי שהוא גיבור אידיאלי של מזרחון, ועוד משפט מוזר אחד – הייתי תקופה מסוימת בוועד המנהל של רשות השידור והייתי כישלון מוחלט, כי כל הצעה שהצעתי, לא התקבלה. בין ההצעות שהיו לי, היתה, הגעת...

מהקהל: זה אומר שהיית בסדר.

חנוך ברטוב: כן. הגעתי לבת-שלמה, שהיתה כבר ככה די עלובה וריקה, אמרתי להם – תשמעו, תקחו את בת-שלמה ותהפכו אותה לעיר סרטים ושם נעשה את המזרחונים ואני אומר לכם גם היום אני חושב שזה רעיון נהדר, אבל לא היה עם מי לדבר.
עכשיו, תראו – בספרו היפה מאוד של אהוד, "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא, שלתוכו הצליח לדחוס כמעט את כל המעשים והאגדות הכרוכים בשמו של אותו ילד שאביו החנווני ממיכאילובקה שבאוקראינה, העלה לארץ אבותינו ובלית ברירה הניח לו להיהפך לילד טבע שבמקום לחבוש ספסל בחדר חבש אוכפי סוסים. הוא משך אליו את עיניהם של חולמים, אנשי רוח, שבפלא זה ראו בהתחולל נס התקומה. ראשית צמיחת גאולתנו כצאצאיהם של גיבורי ישראל בימים מקדם.
אהוד היה מודע בוודאי היטב לכך שאחד משני הסיפורים הראשונים על אברהם שפירא, שנתפשו בהשילוח בשנת 1907-1908, נכתבו בעטו של אלמוני שבחר בשם העט כרמן. מי היה כרמן? יוסף קלויזנר ענה לגצל קרסל כעבור שנים על שאלתו, הוא אמר שהוא היה בחור צעיר בשם אבליוביץ', שפסק לכתוב עד מהרה ואינו זוכר שפרסם איזה דבר מחוץ להשילוח. במקום אחר זוהה שמו ככורמן.
עכשיו, אחד משני הסיפורים שמו היה גֶ'דָה, שנכתב לפני קרוב ל-100 שנים.

אהוד בן עזר: ג'דה עם ה' בסוף.

חנוך ברטוב: ואני קורא קטע. מה מציין את הג'דה, לא היום שאנחנו בחברה עירונית, רכים כולנו, אפילו לא שזופים, כלום, אוכלים מהמקרר, אלא בימים ההם, האמיתיים, הג'דה יודע לשון ערבית, רכיבה, התגוששות, למשול בנבוט, לירות בקנה רובה, לייבב כשועלים, היה מבחין בשעות היום על-פי החמה, יודע להבדיל בין כוכב לכוכב ובין מטבע תורכית לחברתה, באמנות רבה היה קוטף את פירות הצבר, מגלגלם בחול כדי שיסורו מהם העוקצים הדקים והסמויים מן העין ומקלפם קילוף של מומחה ובקי בדבר. ג'דה הוא ... בערבית, כל חבל עזה מלאה תהילתו ושמע גבורתו עד עבר הירדן הגיע.
הבדואי הגא, כשהוא פוגע בו בדרך, אני קורא את זה ב... אני פוסח על קטעים, בדילוגים, הבדואי הגא, כשהוא פוגע בו בדרך, מרכין את כידונו ביראת הכבוד ומפנה לו את הדרך והילדים מנשקים את ילדיו. אברהם מיכל [אברהים-מיכו התחיל מאיברהים אחו-מיכו על שם אחיו הבכור מיכאל] הוא יותר ערבי משהוא יהודי. הדיבור הערבי שגור על פיו.
אזכיר עוד איפיון אחד של אברהם שפירא, שיש בו עניין מכמה היבטים. לקראת יום הולדתו ה-70, התפרסם בשנת 1939 הספר אברהם שפירא, בסוגריים (שייח' אברהים), מאת יהודה אדלשטיין, אשד – אביו של חגי אשד. ספר, 540 וכמה עמודים, שני כרכים.
אני זוכר, ישבתי בביתו של גדליהו חברי ועיינתי בחרדת קודש בכתוב ולפני שנים אחדות, מסיבות אחרות לגמרי, שבתי לשני הכרכים האלה, שריתקו אותי הפעם כתעודה תרבותית היסטורית על פרק אבוד בתולדות היישוב, אולם לא בספר זה אני בא להתרכז כאן, כי אם במשהו שנזכר בספר. בספר נזכרת רשימה שכתב המשורר הנשכח אסף הלוי איש ירושלים, ששמו האמיתי היה אלברט לוין, שבספר שיריו המעניין מאוד, מגילת קדם לאסף הלוי, ניסה ליצור מעין מיתוס עברי ערבי קדום. הרשימה הזאת התפרסמה בתחילה בהונגריה ואחר-כך בארץ, וזה היה ממש במקביל לפרסומו של ג'דה, ב-1909, ואני מדגיש את הדבר הזה, שזה לא המעשיות שמספרים אחרי 100 שנה. זה בני הזמן. אני גם מכאן אקרא כמה קטעים שהם, לדעתי, מתוקים מדבש.
איש היה בארץ יהודה, בנחלת מטה בני דן, אברהים מיכה. ושם אברהים מיכה יצא בכל גבולות הארץ מחבל ארם ועד מדבר ערב, מחרן ועד עציון גבר וממזרח הערבה עד קצות הים הגדול. במיכה נשבעים השבטים הרחוקים ובגיבור נשבע הבדואי, כי שם אברהים מיכה שמור מעולי המדבר ושמו נמסר במשכנות ההרים.
בקריית מלבס שוכן כבוד הגיבור, מול מלבס נטועים בני הבדואים הבאים מקצה הערבה לחזות את פני מיכה. עקב הגיבור לא נמחתה מעל רמת ... ובעפר הג'בל עומדים קיימים ציידי מיכה. הרי הדרום יגידו ועדים ערי העברים מנגד, למלחמות אברהים עם שבטיי... תסלחו לי אם אני לא מבטא את זה נכון עכשיו... עטיה ועזזנה, בני עונבאת ואל סליקה. שודדים כי פשטו בקריית מלבס, שואפי דם ומחרבי ארץ וצלחה הרוח על מיכה והזעיק את אנשיו בני יפתח וגדעון ודפק במצילות האצילה, האצילה זה הסוסה, והרים קול אדיר וזוועה – אל המבצר! וכארבה יטוסו הגיבורים מיכה ורום חוד החלוץ, ורדפו באישון הליל ודפקו בהורגים כי אין כאיש מיכה בכל ארץ העברים. איש הוא רג'ל לאמיתו וכאיש גבורתו. מגן הוא לשבטו וחרדה לכנעני. גיבור הוא מגיבורי הקדמונים וחרבו מורשת הנפילים מהארץ.
זו הציטטה.
עכשיו, דבר שלישי ואחרון, מכיוון בכלל לא צפוי. התפעמותם של בני זמנו מאברהם שפירא, מעידה על איזה געגוע עמוק ולא מרפה, להופעת העברי החדש בן הארץ, צאצא ישיר לכובשי כנען ... כפי שכתב שם. שיהיה לו סוף-סוף תכונות גויות בלבוש עברי למהדרין.
מה מפתיעות שורות הסיום של הספר 'מכאן ומכאן' ליוסף חיים ברנר, שעלה לארץ בשנת 1909, שוב, אנחנו ב-1909, ואת 'מכאן ומכאן' פרסם ב-1911. איני צריך להדגיש שיצירת ברנר היא היפוכה של אותה השתפכות רומנטית סנטימנטאלית, אך ב'מכאן ומכאן', יש התקוממות נגד חולשת הגוף והנפש שניכרת גם בארץ ישראל ודמותו של עמרם, נכדו של לפידות, היא מעין אידיאל של בן הארץ. הנה, כך הוא כותב, ובזה אסיים – יש שאימת ההוויה היתה מתנדפת משהו, והגורם לזה היה עמרם, שבינתיים מלאו ... בן, לבן הזה, עשר שנים, ו... שלו, לא היה. הוא לא היה הבן של אביו, הוא היה דבר אחר,

מהקהל: נרצח.

חנוך ברטוב: אביו שנרצח, הוא היה עם אקדח והערבים לקחו לו את הנשק והרגו אותו וזה ברנר לא יכול היה לקבל. אבל כאן אני כבר אסיים את הפרשנות שלי. עכשיו הוא אומר את המשפט הבא, שימו לב –
אלמלא נבראה כל החיבת ציון אלא בשביל מין ברייה כזאת, יש היה עולה הרהור לצון בתוכי, דיינו. זה היה הילד הרזה, אבל אמיץ, חופשי בתנועותיו כערבי במדבר. בלילות, בייחוד בחשכים, היה אוהב לישב במעלה הפרוור ולשאול כל ניגש – מין הדא, כלומר – מי כאן? מי בא לגבולי? ובין גברא לגברא היה קולו הצעקני מנסר ברמה ופעם מסלסל בנגינה מזרחית, לשנה הבאה בירושלים, או-הו-הו.

גב' דרורית גור-אריה: תודה רבה.

אהוד בן עזר: אני רוצה להודות לכל המרצים וליושב-ראש הכנסת רובי ריבלין.
אני רוצה להוסיף כמה מילים ולקשור כמה דברים, אולי גם להרחיב, ממה שסיפרתם. הנער עמרם, שברנר רואה בו סיפור של התחלה חדשה, של דומה לדמות של אברהם שפירא בעיני סופרי התקופה – הוא ברל פסילוב. ברל פסילוב הוא אבא של נתי שרוני, והתיאור של הנער עמרם הוא בדיוק של ברל פסילוב, מי שזוכר, כמה מהוותיקים, הוא היה קטן, שחום ועז נפש מאין כמותו, וברנר גר אצל משפחת פסילוב, ואת הסיפור 'מכאן ומכאן', שהוא אולי אחד הסיפורים הגדולים ביותר של הספרות העברית הארץ-ישראלית בתחילתה, את הסיפור ברנר הקדיש להניך פסילוב, אחיו של ברל, שמת במחלה ושהיה בידידות עם דודתי אסתר ראב, והוא, באמת, ברנר – היה ההפך הגמור מאברהם שפירא, אבל בדמות של עמרם הוא ראה את הנער העברי החדש.
ועכשיו, עוד דבר, אתה סיפרת על האגרופן של מוישה שמואל ...

חנוך ברטוב: הוא היה בן 85 אז.

אהוד בן עזר: הוא האריך ימים, דוד [דוד בן עזר, נכדו של משה-שמואל ראב בן עזר, ישב בקהל], עד איזה גיל הגיע?

מהקהל: 93.

אהוד בן עזר: 93, והוא גר בסוף ימיו פה בבית, עם אברהם שפירא, ושאלו אותו – מדוע אתה גר עם אברהם שפירא? והוא אומר – הוא השומר, מי ישמור אותי ממלאך המוות? הוא אומר – כאן המקום הכי בטוח לגור, אני גר עם השומר. וזה חלק מהפולקלור.
עכשיו, מה שאמרת, חנוך, על המיתוס, אני בדקתי בכתיבת הספר, אברהם שפירא לא היה איש ספרות הוא גם לא קרא בכלל פרוזה עברית או דברים כאלו, אבל הוא היה דמות בהרבה סיפורים. הסיפור הארץ ישראלי הראשון, ראש השנה לאילנות של זאב יעבץ, היה על אברהם שפירא ביהוד, שלשם עלתה המשפחה כשפתח-תקווה אז היתה בין הזמנים, והוא נקרא שם הנער נחמן, והנער נחמן מתואר בדיוק כמו בסיפור ג'דה, כולם תיארו את ההיטמעות שלו בארץ וזו הדמות של היהודי החדש, שלא חיוורת פנים כשל בחור ישיבה, אלא מעורה בארץ וכמו ערבי.
ואני החזרתי לספר "גדע" שני סיפורים שבהם אברהם שפירא מככב, כאילו באמת זה קורה לו – זאב יעבץ בא אליהם לבקר ביהוד, והוא מדבר על הנער נחמן, כמו שהוא, על אברהם שפירא בספר, כמו שהוא דיבר על, סיפר – על הנער נחמן. החזרתי את הדמות הבדויה שנוצרה בעקבות דמות אמיתית, החזרתי לביוגרפיה של הדמות האמיתית כי ניכרים דברי אמת.
מקום נוסף שקשור למה שאמרתם כאן עם הלא הרגתי ולא נהרגתי, כי ארגון 'השומר' זלזל בעניין הזה של, של היתקלויות, הרגו, נהרגו, ושפירא כל הזמן היה –לא נקמת דם. השמירה בפתח-תקווה היתה מעורבת. ראש השומרים וסגניו היו יהודים, השומרים היו ערבים, בדואים. גם כן בחוכמה, הוא לקח שבטים בדואים חזקים מהדרום, לקח מהם שומרים, אם מישהו היה הורג שומר בדואי של פתח-תקווה, הוא לא היה מסתבך רק עם פתח-תקווה, היה מסתבך עם השבט החזק בדרום.
לכן, הם היו כוח-הרתעה של הבדואים נגד ערבים או נגד בדואים אחרים פה. והיה כאן מלון גיסין של משה גיסין, אביו של אבשלום שנהרג במאורעות, ושם גר הסופר יעקב רבינוביץ', שכתב את אחד הספרים היפים ביותר על תקופת העלייה הראשונה והשנייה, 'נדודי עמשי השומר'. ושם יש סצינה שיושב אברהם, יושבים שומרים ואורחים ומדברים על הבדלי השקפות, הבדלי האסטרטגיות של השומר מול הזקן שלכם, שזה אברהם שפירא וזה כמובן רומאן בדוי, ושוב, לספר הזה הכנסתי את אברהם שפירא מתווכח עם אנשי השומר ומזהיר אותם בעניין הזה של גאולת דם, כי הם היו שמירה עברית ונלך בכסאח – ושוב חזרה הדמות הספרותית של המלון ושל הגיבורים אל הספר ה'אמיתי'.
אבל, אני זוכר שאבי בנימין היה אומר לי – אם היינו ממשיכים בשיטות של עלייה ראשונה ובאמת אברהם שפירא הוא המסמל אותה, היינו יושבים עד היום עם לפה על הראש ובחסד הערבים, וזו היתה עמדה דווקא של הימין האזרחי, שחשב שאפשר לחיות בשלום עם הסביבה, ואילו 'השומר' היו אז כאילו פורצי גדר, הם סיכנו את היישוב, זה מצד אחד, אבל התחושה היתה שבלי הכסאח לא היינו קיימים היום. שלמרות כל הדברים היפים, בשלב מסוים, כמו שאתה אז סיפרת לנו, ושם ... כשפרצו מאורעות 21', כבר אי-אפשר היה להמשיך יחסי שכנים עם התנפלויות כאלו.
עכשיו, אני רוצה לסיים את דבריי ולקרוא שני קטעים מ"ג'דע'. בעמ' 169 מתואר איך כל הנשים, הילדים, מזעיקים אותו לבניין העירייה הישן, שם ברח' חובבי ציון, פינת מונטיפיורי, כן? ובפיק"א, בית-הספר פיק"א הישן בקומה העליונה, והם עומדים לצאת, הפרשים עם אבשלום גיסין ואברהם שפירא עומדים לצאת לקרב נגד ההתקפה של אבו קישק, ואברהם שפירא היה חזק באידיש יותר מאשר בעברית, והם, נשים רבות עומדות בחצר והן מתחילות לבכות, הזקנים בבית-הכנסת הגדול קוראים תהילים, מתפללים לשלום הרוכבים אל החזית ואברהם שפירא אומר באידיש, ותסלחו לי שהאידיש שלי היא לא טובה – שווסטרס, מוטרס, וייבערס, מיר גיין פאר אייך אין פאייר, ויר גיין איך בשיצן, מיר וולן היטן אויר כובד. אחיות, נשים, אימהות, אנחנו הולכים למענכן באש, אנחנו הולכים להגן עליכן, אנחנו נשמור על כבודכן.
כי אילו המושבה היתה נופלת, אז היו אונסים והורגים את מרביתן.

[ציטוט המעמד מתוך "ג'דע":
כעבור שעה קלה יוצא שפירא בראש חברי ועד-ההגנה אל המרפסת הרחבה, בקומה השנייה של בניין ועד-המושבה. הוא ניצב בקצה המרפסת, לצד גרם-המדרגות, כאשר למטה מרוכזים רבים מזקני המושבה, נשיה וילדיה. הוא מחזיק במעקה הברזל ונואם, יותר נכון צועק, בחיתוך דיבורו המיוחד:
"אנחנו נלמד אותם היום מה זאת פתח-תקוה! לא לשכוח את ההוראות! לא להסתובב ברחוב! הגברים – אל המשמרות. נשים וילדים – לבית ועד-המושבה, לבית-ספר פיק"א. לא להישאר בבתים של קומה אחת! ללכת לקומות העליונות בבתים של שתי קומות. הזקנים, לבית-הכנסת הגדול, לקרוא תהילים ולהתפלל לשלום הרוכבים אל החזית..." נשים רבות העומדות בחצר מתחילות לבכות, והוא ממשיך באידיש: "שוועסטערס, מוטערס, ווייבערס, מיר גייען פאר אייך אין פאייר! מיר גייען אייך באשיצן! מיר וועלן היטן אויף אייר כובד! – אחיות, נשים, אימהות, אנחנו הולכים למענכן באש! אנחנו הולכים להגן עליכן, אנחנו נשמור על כבודכן!"
הוא יורד במדרגות, רובה על כתפו. לצידי המדרגות למטה עומדים איכרים מבוגרים, קלשונים בידיהם וגרזינים עם קתות קצרות תחובים בחגורותיהם. משולהב מן הוויכוח שזה עתה נקטע בוועד-ההגנה, ובוטח בעצמו, ניגש שפירא אל סוסתו השחורה קביסה, ונותן את הפקודה:
"לעלות על הסוסים! אחריי!"]

עכשיו, אסיים בנאום שבכל כ"ז בניסן, אתם יודעים שכ"ז בניסן, במקרה השנה הזיזו אותו, זה לא היה יום השואה, כי זה לא הסתדר עם שישי, בשישי אי-אפשר לחגוג כ"ז בניסן, כ"ז בניסן ... לפתח-תקווה וגם עשיתי על זה גיליון בעיתון שלי. אבל לקחו מאיתנו את כ"ז בניסן, יום הגבורה הפך ליום השואה. היום שבו המושבה היחידה שהצליחה להתמודד במאורעות ההם ובכל רחבי העם היהודי היללו אותה, הפך ליום הבכי על השואה וכ"ז בניסן נמחק לגמרי.
[הערה מהנוכחים – לא נשמע להקלטה]
אבל הנאום הוא של אברהם שפירא. כן, כן, ככה כל ותיקי המושבה אמרו לי. כל שנה, בכ"ז ניסן,

מהקהל: אברהם שפירא היה,

אהוד בן עזר: היה עומד על הסרקופג באזור של,

מהקהל: אתה מרשה לי הפרעה, הפרעה קלה?

אהוד בן עזר: כן.

מהקהל: הוא היה על-יד הרכבת, על-יד המסילות שמה,

אהוד בן עזר: רגע, רק נגמור.

מהקהל: רק הפרעה קלה.

אהוד בן עזר: כן, כן.

מהקהל: בכ"ז בניסן, כל בתי-הספר, כל הילדים, היו באים לחצר הגדולה, והיו כמה ... גדול והיתה מרפסת בקומה השנייה, בקומת הקרקע היתה הספרייה,

אהוד בן עזר: כן.

מהקהל: בקומה השנייה היו המשרדים. והיה עומד ראש העירייה דאז, ראש הוועד, ראש העירייה ...
מהקהל: אם אפשר שקט, לא שומעים.
מהקהל: והוא היה נואם מה שהוא היה נואם וכל נאום שלו, שנה שנה, היה מסתיים ככה – ולוואי ונזכה ובמהרה בימינו יבוא מי שיחזיקנו ...

אהוד בן עזר: אז אני אסיים בנאום המקורי של אברהם שפירא שהיה על הסרקופג העתיק במקום ששם יש צילום שלו אומר ככה בכ"ז ניסן, שיחזרתי אותו מפי בני דודיי, שכבר לא בחיים, המבוגרים, כל אחד תפר חלק ויחד הרכבתי את זה כך.
כמו שאמרת, בזה אני מתכבד לפתוח את המסדרון, גם שם ... וכאשר המצב היה זיפט, בא פתאום באביב אווירון אינגליזי וזרק חביתים עם בומבות, זה פצצות, ועשה בום בום והערבים נפלו וברחו.
אני נסעתי... זה הסוסה... והעליתי את העיניים שלי למעלה וראיתי איוורונים. אמרתי לשקאפה שלי, מה לך יא שקאפה, תראי למעלה, והלך האווירונים וירדו עליהם למטה... זה מכונת ירייה, ואז ירו עליהם... 50 פאשאכ, אולי 50 כדורים ירו ועשו להם כסאח וקצרו אותם ואז ברחו חזרה ליהודייה. באמצע המלחמה ראיתי איך כדור נכנס לשקאפה, זה המגבעת של אבשלום גיסין והוא נפל מהסוס. אז צעקתי לבני ובני ... ובני צעק לסוסתי ורצנו מהר בין הפרדסים ...
אברהם שפירא היה חי מחדש את העבר, מתרגש ומסיים דבריו בקול חנוק מבכי: ואז ילדים יקרים, נזלו דמעות מן עיוני על הגיבורים שנפלו.
תודה רבה. איך אנחנו מבחינת הזמן עם ההצגה?

גב' דרורית גור-אריה: אנחנו, ייקח כמה דקות... עם התאורה, נתחיל בהצגה שהיא 40 דקות, ככה שמי שצריך יכול לקום לדקה ... מאוד מבקשת לכבות פלאפונים.
[דיבורי רקע].

דובר: רבותיי, בבקשה לשבת. אנו מתחילים בהצגה "השומר האגדי". השומר האגדי, סיפורו של אברהם שפירא, רבותיי. רבותיי, מבקשים שקט. אנחנו מתחילים בהצגה. יש מקומות פנויים קדימה. רבותיי, אנחנו מתחילים בהצגה "השומר האגדי", סיפורו של אברהם שפירא, בביצוע השחקן, קובי שטרית שגם חיבר את הטקסט, כתב אותו, ביים את עצמו ומשחק את אברהם שפירא.
גב' דרורית גור-אריה: עוד כמה דקות, יש מקומות פנויים.

סוף ההקלטה

*
אהוד בן עזר
עוד קטע מתוך הספר
"גדע, סיפורו של אברהם שפירא
שומר המושבה"
(עם עובד ויד יצחק בן צבי, 1993)

מדי שנה, בכ"ז בניסן, נהגו לאסוף את תלמידי בתי-הספר ליד המצבה לחללי ההתקפה על המושבה, שנערכה בכ"ז ניסן תרפ"א, 1921, ומשם לצאת בתהלוכה אל זירת הקרב – התל המתנשא מעבר לפסי-הרכבת וצופה לעבר בית-הקברות מזה והביצה מזה. לרגלי התל היה מוטל סרקופג אבן עתיק, שפירא נהג לעלות עליו, ניצב מלוא קומתו, ומספר לנוער על פרשת הקרב:
"בזה אני מתכבד לפתוח את המסדרון [מסדר] ... וכאשר המצב היה זיפת באה פתאום באוויר איוורון אנגליזי וזרק חביתים עם בומבות [פצצות] ועשה בום-בום והערבים נפלו וברחו. אני נסעתי על השקאפה [סוסה] והעליתי את העיניים שלי למעלה, וראיתי איוורונים. אמרתי לשקאפה שלי: מה לאכ יא שקאפה? תראי למעלה... והלך האיוורונים וירדו עליהם למטה עם המאטריליז [מכונת-ירייה] ואז ירו עליהם, ימכן [אולי] חמישים פַּאשַׁאכּ [כדורים] ירו... ועשו להם כסאח... וקצרו אותם ואז ברחו חזרה ליהודיה... באמצע המלחמה ראיתי איך כדור נכנס בשלאפה [מגבעת] של אבשלום והוא נפל מהסוס... אז צעקתי לבני ובני צעק לסוסתי ורצנו מהר בין הפרדסים..." ובספּרו היה שפירא חי מחדש את העבר, מתרגש, ומסיים דבריו בקול חנוק מבכי: "...ואז, ילדים יקרים, נזלו דמעות מן עיוּני [עיני] על הגיבורים שנפלו..."
התלמידים, שהכירוהו מרחוק כדמות של גיבור, פרצו בצחוק כאשר שמעו אותו מדבר אליהם כך. העברית של הנוער בפתח-תקוה רחקה מאוד מהאידיש והערבית הבלולות בעברית המגומגמת-מעט של שפירא. יום-הזיכרון העצוב הפך לבדיחה, ובני-הנוער עמדו והפריעו. על-כך שפירא לא היה מסתיר את כעסו: "אתם נוער אתם? אתם בררה..." – ויש נשבעים ששמעו אותו אומר – "חרה", ולא סתם, אלא חי"ת בשווא ורי"ש בצירה, והוא המשפט המפורסם ביותר שיוחס לו, וגם הונצח יחד עם עוד סיפורים עליו, ב"ילקוט הכזבים" של דן בן-אמוץ וחיים חפר: "פעם הזמינו את אברהם שפירא לכנס הנוער בפתח-תקוה וביקשו ממנו לשאת נאום. אברהם שפירא עלה לבמה, העביר מבטו על פני הקהל ואמר: 'אתם נוער אתם? אתם חרא.' וירד מהבמה."

כאשר הפיקו דן בן-אמוץ ועמיקם גורביץ את התוכנית "היו זמנים", הזמינו גם את שפירא להצגת הבכורה בהיכל התרבות. כשהביאו לו לביתו את התקליטים של המופע, ניצל בן-אמוץ את ההזדמנות, ובחצי-קריצה שאל:
"אדון שפירא, אל תכעס עלי מה שאני הולך לשאול אותך. זה שהנוער שלנו חרא, אני יודע, על זה אין ויכוח. אבל מה שאני רוצה לדעת אם זה נכון שאתה הוא שאמרת את זה – 'אתם נוער אתם? אתם חרא!'?"
שפירא נעלב: "מה? שאני אגיד דברים כאלה על הנוער שלנו? אני אוהב את הנוער. אני אמרתי זה נוער פרימו דה-פרימו... אם הנוער הזה היה יכול להילחם ולנצח את מדינות ערב..."
סוף ציטוט

ניתן להשיג את קובץ הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" בפנייה ישירה למכתב העיתי או בפרוייקט בן יהודה. שניהם חינם, אך ללא קובץ התמונות הנמצא רק בספר הנדפס.

לקראת שנת הארבעים למלחמת יום הכיפורים התפרסם ספר שנשא את הכותרת "1973" בקול תרועה רמה, בקמפיין יחצ"ני אדיר. המסר של הספר היה, שהמחדל המודיעיני והדבקות בקונספציה הם שוליים באחריות למחדל יום הכיפורים. היה זה, בראש ובראשונה, מחדל מדיני – ישראל דחתה הצעת שלום מצרית, שגובתה בתמיכה אמריקאית, ובכך אילצה, למעשה, את מצרים לבחור במלחמה.
הספר סיפק את ה"אקדח המעשן" לטענות שנשמעו כבר בשנות השבעים והלכו והתגברו מאז. הטענות על הצעת השלום שנדחתה היו במהלך השנים למעין אקסיומה, מוסכמה שאין צורך להוכיח אותה. כאשר אהוד ברק ניסה בכל מאודו למסור את הגולן לאוייב הסורי וכאשר הציע את הצעותיו המופקרות לערפאת, הוא חזר עד לזרא על המנטרה ש"כאשר אני מביט בתמונותיהם של ראשי הממשלה במשרדי ורואה את תמונתה של גולדה מאיר, אני מבטיח לעצמי שאני לא אחמיץ את השלום ולא אגרום למלחמה קשה."
החגיגה עם צאת הספר על "האקדח המעשן" הייתה גדולה. כשקראתי את הספר, לא יכולתי שלא להתרשם מהרשלנות שלו. ניכר בעליל שכתיבת הספר הייתה כציור המטרה סביב החץ לאחר שנורה. ברור לאן חתר הכותב וניכר איך אנס את העובדות כדי שתתיישבנה עם הנראטיב.
לפני חודשים ספורים יצא לאור ספר שעוסק אף הוא באותה תקופה – "רהב". כתב אותו אחד מגדולי ההיסטוריונים הישראלים, פרופ' יואב גלבר. ספר עב-כרס זה, הוא השלישי בטרילוגיה שעסקה בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. קדמו לו הספרים "התשה – המלחמה שנשכחה" ו"הזמן הפלסטיני". זהו ספר רציני ביותר – הן במידע הרחב והעמוק שהוא מביא ובעיקר בניתוח המידע הזה. הספר הזה יצא ללא כל יחסי ציבור, ללא כתבות מקדמות-מכירות בעיתונים, ללא כתבות וראיונות ברדיו ובטלוויזיה, ללא מאמרי ביקורת. גם אני, שמעורה מאוד בשיח ההיסטוריוגרפי של ישראל, כלל לא שמעתי על צאת הספר ונתקלתי בו במקרה בחנות "סטימצקי"; לא בדוכן המבצעים ורבי המכר, אלא במדף ספרי ההיסטוריה. אך הספר הזה הוא הספר הטוב ביותר והמקיף ביותר שיצא עד כה על התקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים.
הספר הזה מפריך לחלוטין את תאוריית החמצת השלום; הוא טוחן אותה עד דק ולא משאיר ממנה אלא אבק. הספר מוכיח בעליל שישראל לא דחתה את הצעת השלום המצרית, מהסיבה הפשוטה שהצעה כזו לא היתה ולא נבראה ואפילו משל לא היתה. ההיפך הוא הנכון. הספר מוכיח שההצעות המדיניות של מצרים היו רחוקות מלהיות הצעות שלום ובמקביל, הנשיא סאדאת התכוונן למלחמה, הכין את צבאו ואת החברה המצרית למלחמה, ואך ורק למלחמה.
מצרים לא הכירה בישראל. מצרים לא דיברה על הסכם שלום עם ישראל. מצרים לא הסכימה למו"מ עם ישראל. מצרים לא הסכימה להסדר נפרד עם ישראל. מצרים ניהלה מהלכים מדיניים שנועדו לכפות על ישראל נסיגה מוחלטת לקווי 4.6.67 בכל הגזרות ובנוסף לכך "לפתרון צודק של הבעייה הפלשתינאית", כלומר הפתרון הזה אינו הנסיגה המלאה אלא בנוסף אליה. הכוונה היא לדרישת "זכות" השיבה, כלומר הטבעת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים, כדי שלא תהיה עוד מדינה יהודית.
כאשר מצרים דיברה על הסדר ביניים עם ישראל, היא לא הסכימה למו"מ עם ישראל כל עוד היא שולטת על אדמה ערבית כלשהי (כלומר לא רק מצרית), היא מותנית בקבלת תכתיביה מראש, והתמורה תהיה אי לוחמה. למעשה, מה שהמצרים דרשו הוא חזרה למצב שקדם למלחמת ששת הימים – שביתת נשק בקווי 1949. והרי זה בדיוק המצב שהביא למלחמת ששת הימים. לעומת זאת, דווקא ישראל, ובעיקר שר הביטחון דיין, הציעו עוד ועוד הצעות להפשרת הקיפאון ולהסדרי ביניים וגולדה ניסתה לשלוח שליחים לסאדאת, כדוגמת קנצלר גרמניה המערבית וילי ברנדט, כדי לחולל מו"מ בין המדינות, אך היד המושטת לא פגשה יד אחות.
מיום כניסתו לתפקיד, לאחר מותו של נאצר בספטמבר 1970, הנשיא סאדאת הכין את עמו ואת צבאו למלחמה. בנאומיו הוא הבטיח מלחמה. הוא הצהיר שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים כדי לשחרר את האדמה המצרית. הוא הזכיר שאין תוחלת לציונות כפי שלא היתה תוחלת לצלבנות. הוא סילק את הסובייטים מארצו כיוון שהם לא רצו במלחמה והוא רצה עצמאות להחליט על המלחמה. והוא רצה במלחמה "ערבית" שבה אי אפשר יהיה לטעון שלא היה זה ניצחון מצרי אלא סובייטי.
רק בקיץ 1973, בחודשים שקדמו למלחמה, צמצם סאדאת מאוד את הצהרות המלחמה, כחלק מתרגיל ההונאה האסטרטגית שנועדה להרדים את ישראל. גם המהלכים המדיניים שמצרים ניהלה מול ארה"ב היו חלק מאותה הונאה אסטרטגית. הם נועדו להרדים את ישראל, כדי להפתיע אותה במלחמה.
אם מישהו מבין מן האמור עד כה שזהו ספר אפולוגטי, שנועד לגונן על ממשלת ישראל בתקופה הנדונה – אין הוא אלא טועה. ההיפך הוא הנכון. הספר מבקר בחריפות רבה את כל הדרגים בישראל על היוהרה, השאננות והביטחון העצמי המופרז, בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, שהביאו למחדל הנורא. שם הספר – "רהב", מעיד על תוכנו.
גלבר, שהיה חוקר בוועדת אגרנט, יוצא נגד השלכת המחדל בעיקרו על המודיעין הלקוי ועל הדבקות בקונספציה. הוא סבור שאי אפשר למצוא נקודה ארכימדית שתסביר את כל מה שקרה או את רובו, אלא ש"היכן שתנעץ אצבע תמצא ריקבון או מחדל." ואכן, הוא מוכיח זאת, אך אף על פי כן, דווקא קריאת הספר שכנעה אותי עוד יותר, שהכישלון המודיעיני הוא גדול המחדלים. עם זאת, הכישלון המודיעיני והדבקות בקונספציה נבעו מאווירת הרהב ועוד יותר מכך, קבלת הקונספציה בידי הפיקוד העליון והדרג המדיני, נובעת מאותה אווירה.
תקצר היריעה להזכיר כאן את רשימת הכשלים שאותם גלבר ניתח וגיבה בעובדות. אזכיר את חלקם על קצה המזלג: ההתמכרות לאשליית ההרתעה (גלבר מדבר אף על "פולחן ההרתעה") שנוצרה במלחמת ששת הימים, האמונה המשיחית בהתרעה שלבטח תהיה לנו לפני מלחמה ותאפשר התארגנות של צה"ל, הערכת חסר של צבאות ערב שהסתירה מאיתנו את השינוי הדרמטי שחל בהם מאז תמונות החיילים שברחו יחפים בחולות סיני בששת הימים (כולל התובנה שאין לצבא המצרי יכולת לחצות את התעלה ואם חלקו יחצה הוא יושמד מיד), אי הבנת המשמעות העמוקה של סוללות טילי קרקע אוויר בצד המצרי של תעלת סואץ, ששינו את פני המערכה ופגעו קשות בשליטה האווירית של ישראל, הערכת יתר של כוחו של צה"ל, הערכת חסר ואף זלזול במנהיגותו ובנחרצותו של סאדאת. וכמובן הקונספציה שקבעה באלו תנאים מצרים תצא למלחמה, וכיוון שלא עמדה באותם תנאים, או אמ"ן העריך שאינה עומדת בהם, היה משוכנע שלא תהיה מלחמה.
הקונספציה הזאת טימטמה את כל הדרגים. כאשר המלך חוסיין העביר לגולדה מאיר מידע על המלחמה, הגורמים המקצועיים הגדירו אותו כ"אלרמיסט" ואת אזהרותיו כ"זאב זאב". וכך, האיום בנשק הנפט, שהיה חלק מן התכנון המדוקדק של המלחמה, הוסבר כתחליף למלחמה. וכך, הפנייה למועצת הביטחון נגד ישראל, שבועות ספורים לפני המלחמה, שהיתה אף היא חלק מן ההונאה האסטרטגית, הוסברה כפנייה לנשק המדיני מתוך אי היכולת לצאת למלחמה. וכך, סילוק הסובייטים התפרש כהוכחה שמצרים אינה חותרת למלחמה. וכך, קל היה להתמסר להונאה האסטרטגית על ה"תרגיל המצרי הגדול", גם כאשר כל נורות האזהרה זעקו שה"תרגיל" אינו אלא מלחמה.
גלבר יוצא נגד הצגת המלחמה כניצחון ישראלי ובעיקר נגד המנטרה שהיא "הניצחון הגדול ביותר של צה"ל." הוא מזכיר דברים שאמר הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) חודשים לפני המלחמה, שכל מצב של תיקו או אי בהירות שישראל ניצחה במלחמה, כמוהו כתבוסה ישראלית. הוא מזכיר שגם בסוף המלחמה צבא מצרי גדול נותר בתוך סיני. כאן דומני שגלבר מחמיר בביקורתו. נכון, זה רחוק מלהיות גדול ניצחונותינו, אך הפולש הסורי גורש כולו מן הגולן וצה"ל הגיע לפאתי דמשק ולשיא החרמון ובדרום – למרחק 101 ק"מ מקהיר וכיתר את הארמיה השלישית. לא בכדי, לקראת סוף המלחמה, המצרים הם שלחצו להפסקת אש מהירה ואילו ישראל רצתה לדחות את הפסקת האש לניצול ההצלחה. התוצאה של מלחמת יום הכיפורים, היא שכבר 48 שנים לא היתה מלחמה כוללת נגד ישראל, והערבים אימצו במקומה את נשק הטרור, הטילים וכד'.
לא עם כל התובנות של גלבר אני מסכים. גלבר טוען שהמלחמה היתה בלתי נמנעת, כיוון שהיא היתה תכלית תפיסתו של סאדאת. האם משמעות הדבר היא שגם אלמלא אותו רהב, שהוא היטיב לתאר, וכל המחדלים שנבעו ממנו, המלחמה היתה פורצת בהכרח? האמירה הזאת יוצאת מהנחה שיש רק שתי אפשרויות – שלום או מלחמה. אני מאמין שאילו ישראל היתה ערוכה היטב ולא עוטפת את עצמה באופוריה, המלחמה יכלה להימנע.
גלבר טוען שבלי מלחמת יום הכיפורים, לא היה השלום עם מצרים. עד מלחמת יום הכיפורים, מדינות ערב היו מושפלות עקב תבוסתן במלחמת ששת הימים, וסאדאת לא העלה על דעתו שלום עם ישראל בלי שיזקוף את קומתם של הערבים בניצחון על ישראל. אפשר להתווכח על תוצאות המלחמה, אך אין ספק שהמצרים הציגו אותה כניצחון גדול. עד היום, 6 באוקטובר הוא יום חג ממלכתי במצרים (גם רצח סאדאת היה במהלך המצעד הצבאי לציון 8 שנים למלחמה). אחרי המלחמה, סאדאת בחר בדרך שונה לגמרי מזו שקדמה לה. הוא הסכים למו"מ ישיר עם ישראל (מיד אחרי המלחמה, בשיחות בק"מ ה-101), לחוזה שלום ולא רק אי-לוחמה, לשלום נפרד, לפירוז סיני (לפני המלחמה הוא סירב לפירוז, אלא אם כן יהיה הדדי, בתביעתו לנסיגה ישראלית ללא שלום) ועוד. לטענתו, גם ישראל ירדה בעקבות המלחמה מחלק מתובנותיה: צליחת התעלה הוכיחה שתעלת סואץ אינה גבול ביטחון בלתי עביר, והמצור על באב אל-מנדב הוכיח ששליטה בשארם א-שייך אינה ערובה לחופש השיט של ישראל.
כרונולוגית, הספר מתחיל במקום שבו הסתיים הספר "התשה – המלחמה שנשכחה"; בהפרת הסכם הפסקת האש עם מצרים וקירוב סוללות הטילים לגבול. המהלך הזה היה הסיבה להסכמת נאצר להפסקת אש. ההבלגה הישראלית על הצעד שובר השוויון הזה היא, לדעתי, המחדל הגדול של מלחמת יום הכיפורים. לאחר שישראל לא פעלה צבאית נגד המהלך, היא התנתה כל מהלך מדיני בהוצאת הטילים וגם בכך לא עמדה. דומני, שעד היום, אנו לוקים בהתמכרות לשקט, בין אם בגבול עזה, מול הטרור החקלאי בישראל ואפילו מול המחבלים הכלואים בבתי הכלא הישראלי.
הספר המצוין והמרתק הזה, מוקדש "להצלחת מאבקה של רעייתי רותי במחלת הסרטן." למרבה הצער, רותי הלכה לעולמה לפני שבועות אחדים.

גלבר, יואב; "רהב – דרכה של ישראל אל מלחמת יום הכיפורים, 1970-1973", הוצאת "דביר", תשפ"א 2021. 652 עמ'.

2. צרור הערות 19.9.21
* ההצלחה והכישלון – ההצלחה הגדולה ביותר של ישראל, הן של הממשלה הקודמת והן של הממשלה הנוכחית, במלחמה בקורונה, היא החיסונים. הכישלון הגדול ביותר של ישראל, אף הוא משותף לשתי הממשלה, גם הוא החיסונים.
ההצלחה הגדולה של נתניהו היתה ההבנה המוקדמת שהחיסונים הם הפתרון, ההסתערות המהירה והאפקטיבית על חברת "פייזר" להשגת החיסונים בכמות שמאפשרת חיסון מדינה שלמה, ומבצע החיסונים המרשים, שהתבסס על מערכת הבריאות הציבורית של קופות החולים, באופן שאִפשר חיסון של כל המדינה, במהירות, על חשבון המדינה.
ההצלחה הגדולה של בנט היא החלטתו האמיצה לא להמתין לאישורים של ה-FDA ולהתחיל מיד בחיסון הבוסטר. ההססנות והפחדנות של FDA, שרק אתמול החליטו לחסן רק את בני ה-65 ומעלה וקבוצות סיכון, מעידה עד כמה ההחלטה, שהתבססה על חוות הדעת של הקהילה המדעית והרפואית בישראל, הייתה אמיצה. אין ספק ש-FDA יאשרו בסופו של דבר את חיסון הבוסטר לכל הגילים, בין השאר בהסתמך על התוצאות בישראל. השאלה היא כמה אנשים ימותו לשווא בשל השמרנות הזאת.
הישג נוסף של ממשלת בנט הוא הבטחת מלאי מספיק של חיסונים למבצע כולו. עוד הישג של שתי הממשלות, הוא העובדה שבפועל, מיליוני ישראלים התחסנו. בזכות החיסונים, אנו מצליחים לעבור את הגל הרביעי ללא סגרים ובמינימום הגבלות ומנהלים את החיים, הכלכלה והחינוך במקביל לקורונה, וזה הישג גדול.
אז איפה הכישלון? בדמוקרטיה הרוב קובע. במגיפה, מיעוט יכול לגרום לכך שהמגיפה תימשך. כשהחל הגל הרביעי, אחרי חגיגות הניצחון על הקורונה, מיליון ו-400 אלף ישראלים טרם התחסנו ולו חיסון אחד. זה כישלון. וגם היום קרוב למיליון לא התחסנו כלל ועוד רבים טרם התחסנו בחיסון הבוסטר. זה כישלון. וכדי לנצח את המגפה, יש ללמוד לעומק את הכישלון הזה, ולחולל שינוי. האתגר הוא לחסן רוב מוחלט של אלה שלא התחסנו. אין כוונתי לכת מכחישי הקורונה וסרבני החיסון העקרוניים. זו כת משיחית, שאין שום דרך לשכנע אותה, בוודאי לא בהיגיון, כי היא מחוסנת מפני ההיגיון. אדרבא, כל הוכחה להצלחת החיסון מתורגמת אצל אנשי הכת כ"הוכחה" לקונספירציות המטורללות שלהם על החיסון. מבחינתם, המוני הבלתי מחוסנים הצעירים, שממלאים את מחלקות הקורונה, תופסים את מכונות ההנשמה ומתים מקורונה – גם הם איכשהו "הוכחה" לטענתם. הנה, כאשר אחד מפעילי הכת, חי שאוליאן, הפך למת שאוליאן בגין הקורונה, הכת מספרת שהמשטרה ו"הממסד הרפואי" הרעילו אותו כדי להשתיק אותו. המסקנה ברורה – אין שום טעם להשקיע מאמץ בכת. אלא שהכת היא רק חלק זעיר מבין הבלתי מחוסנים.
את רוב הבלתי מחוסנים, יש לחלק לשני סוגים. סוג אחד, הוא אוכלוסיות מוגדרות כמו המגזר החרדי, המגזר הערבי ושכבות המצוקה. שם הבעייה היא של מודעות. האתגר הוא להגיע אל הציבור הזה, הן בהסברה אפקטיבית, לכל ציבור בשפתו ובאמצעות מנהיגים מתוכו, והן בהגעה פיזית של החיסונים במבצעים ייחודיים אל תוך אותם מרכזים כדי לחסנם, ואפילו במעבר מבית לבית.
הסוג השני הוא של האנשים שאינם חלק מן הכת, אך מושפעים ממנה ומהפחדותיה. קשה לתפוס איך זה שב-2021 כל כך הרבה אנשים מושפעים מהפחדות של עוכרי מדע ורופאי אליל יותר מאשר מעובדות מדעיות ורפואיות. אך זו עובדה. את הציבור הזה יש לפצח ולמצוא את הדרך להגיע אליו ולהשפיע עליו. ההשפעה של הכת על ציבור גדול כל כך היא תעודת עניות לממשלה, למערכת החינוך, למערכת הבריאות ולעולם המדע בישראל. אך אני מאמין שניתן לשכנע גם את האנשים האלה. למשל, אם יש אנשים שכל כך קל להפחיד בסיפורי אימה על "אובדן פוריות" אותם – יש להציג להם בצורה מוחשית את המתים הרבים הבלתי מחוסנים, שניתן להגדיר אותם מתאבדי קורונה. להפגיש אותם ולחשוף בגדול בתקשורת בלתי מחוסנים שהבינו את טעותם בדרך הקשה, דרך מכונות ההנשמה ומיטות הטיפול הנמרץ. יש להמשיך לתגמל את המחוסנים ולהעצים את מדיניות התו הירוק, כך שמי שאינו שייך לכת, יבין שהמחיר של אי התחסנותו אינו כדאי. אני בטוח שניתן לפצח את אתגר הבלתי מחוסנים. אחרת, לא נמגר את הקורונה.

* שרדו כדי להעיד – הכתבה החשובה ביותר בעיתוני סוף השבוע – "סליחה שלא התחסנתי" בעיתון "7 ימים". ארבעה מונולוגים, של ארבעה צעירים, בני 30-40, שהתפתו לתעמולת השקר של כת סרבני החיסונים, הלכו שבי אחרי כל מיני באבות, רופאי אליל, מכשפים ועוכרי מדע, שהפחידו אותם מפני החיסונים. הם האמינו לשקרים, לפייקניוז ולקונספירציות וכתוצאה ישירה מכך, הם לקו בקורונה וכמעט איבדו את חייהם. בניגוד לרבים אחרים, שאף הם האמינו להפחדות הכת ומתו כתוצאה מכך, הם שרדו, ורואים כשליחות להביא את סיפורם לעולם, להזהיר אחרים שממשיכים להאמין לאנשי הכת ומסכנים את חייהם. חובה לקרוא!

* יום אחד בשנה – 364 יום בשנה המחשב והסמרטפון שלי דלוקים. ביום הכיפורים אני צם מאוכל ומתקשורת.

* שליח ציבור – עד לפני שנתיים, חבורה ירושלמית דתית הגיעה ביום הכיפורים לקיבוץ אורטל והובילה את התפילות. בשנתיים האחרונות, בשל הקורונה, איננו מזמינים אותם ועורכים את התפילות בעצמנו. מסיבות רבות זו תפילה יפה יותר בעיניי, ואני מקווה שנתמיד בכך גם אחרי הקורונה, ולו כיוון שבתפילה שלנו אין הפרדה בין המינים והנשים והבנות אינן מודרות. אני מוביל את התפילות כשליח ציבור (חזן). ובשעת התפילה חשבתי כמה חבל לי שאבא שלי אינו רואה אותי מוביל את התפילות. הרי מאין הידע שלי? מהגרסא דינקותא שלי, בהליכתי עימו לבית הכנסת בילדותי ובנעוריי. הוא לבטח היה גאה בי. כשאמרתי זאת בחיק המשפחה, הגיבה בתי: "ואולי הוא רואה אותך?" הלוואי.

* לזכרה של אידה נודל – לנו, שנולדנו לתוך מדינת ישראל, קיומה הוא מובן מאליו. בפרספקטיבה היסטורית, זהו נס בלתי נתפס. את התפילה לשלום המדינה באורטל, הקדשתי לזכרה של גיבורה לאומית, אסירת ציון אידה נודל, שנפטרה השבוע בגיל 90.

* ממשלת זדון – את השורות הבאות כתבתי לכבוד יום הכיפורים אשתקד. היה זה בתקופת ממשלת נתניהו, שהתנגדתי לה וייחלתי להחלפתה. אך לא יכולתי להחריש מול התופעה שנגדה יצאתי:
לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: "כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ." זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות. התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש, המיט חורבן על הריבונות היהודית והביא לגלות העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי. וכך גם עכשיו. אני התחברתי לשני פסוקים בתפילה. האחד, מתוך התפילה לשלום המדינה: "שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך." והשנייה מתוך "אבינו מלכנו": "אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך."
עד כאן הציטוט מן השנה שעברה. חלפה שנה. התחלפה ממשלה. התחלפה אופוזיציה. אך הנוהג המכוער הזה נשאר, רק החליף צד. ואלה שהיו אז השלטון, שכחו את תלמודו של הלל: השנוא עליך, אל תעשה לחברך.

* נדרנא לא נדרי – הרשומה הזאת מבוססת על רשומה שכתבתי לפני שנתיים, אחרי סיבוב הבחירות השני, כאשר קראתי למפלגות לרדת מהעצים ולהקים ממשלת אחדות לאומית. כזכור, זה לא קרה, והלכנו לסיבוב בחירות שלישי. אחרי הסיבוב השלישי, לשמחתי, כחול לבן התעשתה והקימה ממשלת אחדות לאומית, אך למגינת הלב, התברר שהיה זה הסכם הונאה, נתניהו לא העלה על דעתו לכבדו ועקץ את שותפיו. ושוב נגררנו לסיבוב רביעי. ואלמלא המפלגות שגילו אחריות, ברוח הדברים שכתבתי אז, היינו היום בעיצומו של סיבוב הבחירות החמישי.
נדרנא לא נדרי – תפילת "כל נדרי", שבה אנו פותחים את יום הכיפורים, היא קצת מוזרה. אנו מתירים את כל נדרינו, משחררים את עצמנו מהתחייבויות שלקחנו מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ואפילו מראש – מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה. והתפילה מסתיימת במילים: "כולהון יהון שרן, שביקין שביתין בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין. נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות," כלומר: כולם (כל הנדרים והאיסורים והשבועות) יהיו מותרים. עזובים, בטלים ומבוטלים, לא שרירים ולא קיימים. נדרינו לא נדרים והאיסורים לא איסורים והשבועות לא שבועות.
איזה מין דבר זה? האם מילה אינה מילה? הבטחה אינה הבטחה? זה המסר של יום הכיפורים? איך אפשר לקיים חברה בצורה כזאת? הרי משמעות הדבר היא חוסר אמון מוחלט.
כמובן שלא זו הכוונה. הכוונה היא להעדיף את זרימת החיים על דבקות בכל מיני נדרים שאולי היו נכונים כשנאמרו, ואולי נאמרו בעידנא דריתחא. לדוגמה, אדם רב עם אחיו ובלהט הוויכוח אומר: "בחיים אני לא אדבר איתו." בא יום הכיפורים ומציב לו סולם לרדת מן העץ. הנדר מותר. הרי בתנ"ך ראינו מקרים נוראים שבהם, בשל דבקות אלילית ממש בנדרים, הורים רצחו את ילדיהם (ראו פרשת בת יפתח).
בשתי מערכות הבחירות שנערכו בתשע"ט, כל המפלגות נדרו נדרים ונשבעו שבועות, ואם כל מפלגה תדבק בכל נדריה, אסריה, שבועותיה, חרמיה, קונמיה, קינוסיה וכינוייה – לא יהיה מנוס מבחירות חדשות, בזבזניות ומיותרות. יום הכיפורים מציע למפלגות השונות סולמות לרדת מן העצים, ולהתיר את הנדרים והשבועות, למען טובת המדינה, למען החיים עצמם.

* להעמיד דברים על דיוקם – בהמשך לתכתובת המשולשת - אב"ע, זיוה שמיר ואני, ברצוני להעמיד דברים על דיוקם. הפירוש האירוטי של השיר, לא היה שלי אלא של אבא של חבר אורטל, איש ספר ומורה ותיק לספרות (כבר אז היה פנסיונר, היום הוא בן 94), שהשתתף בערב "כל נדרינו" שאני מוביל באורטל. הוא הביע תמיהה על כך שצירפתי לערב את השיר "סליחות". המאמר שפירסמתי היה תגובה לדבריו, השוללת את הפרשנות שלו.
את הפרשנות על פיה השיר עוסק באביה של לאה גולדברג שמעתי מפיו של המשורר, הסופר והמתרגם אלישע פורת ז"ל, שהיה מהקוראים והכותבים הקבועים בחב"ע. המאמר שלי הוא משנת 2014, כך שסביר בהחלט שהמקור של אלישע היה מאמרה של זיוה, שפורסם שנה קודם לכן. אלישע קרא את מוסף "שבת" וכתב בו, ובהחלט ייתכן שהכיר את הפרשנות הזאת דרך מאמרה של זיוה שמיר, באותו עיתון. גם אני קראתי באותן שנים את מוסף "שבת" וכתבתי בו, אך את מאמרה ההוא של זיוה החמצתי, ואת הפרשנות, שאהבתי מאוד, למדתי מאלישע.

* כיפה לבנה – מעניין אם העבריין שנהג בשכרות ביום הכיפורים ודרס למוות את הנער ברק חורי, יופיע לבית המשפט עם כיפה לבנה.

* השקר לא יהפוך לאמת – סימה קדמון, בגיליון יום הכיפורים של "ידיעות אחרונות", מיחזרה את השקר ההיסטורי השחוק עד דק: "בעיית האמון של רבים מהדור שלנו היתה דווקא בגולדה ובדיין. כשהתברר שהיתה הצעה על השולחן והם דחו אותה, מתוך שטחיות וזחיחות, טוב שארם א-שיח' בלי שלום משלום בלי שארם א-שיח'. היה ברור לכל מי שיצא למלחמה שרק העקשנות והשחצנות של השניים האלה הובילה לאסון. ואכן, לאחר קרוב ל-3,000 הרוגים הגיעו בגין וסאדאת לאותו הסכם."
שקר וכזב. שום הצעת שלום מצרית לא הונחה על השולחן, ולכן מובן מאליו שישראל לא דחתה שום הצעה שלא היתה. המורה של תעמולת השקר, שר התעמולה הנאצי גבלס, אמר: "אם תחזור ותשנן שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת." אבל גם אם תחזרו אלף פעמים על השקר הוא לא יהפוך לאמת. מה שחשוב הוא להפריך את השקר. את זה עשה פרופ' יואב גלבר, מגדולי ההיסטוריונים הישראליים, בספרו "רהב" שיצא לאחרונה, ובו הוא הפריך מכל וכל את השקר.
בערב החג התפרסמה ב"הארץ" כתבה גדולה על הספר. הכתבה התמקדה במחדל הרהב, אותו מפרט גלבר היטב בספר. אולם לא מופיעה במאמר אף מילה על הפרכת שקר "הצעת השלום שנדחתה". וחבל, כי "הארץ" הוא ממובילי עלילת הדם.

* סטטיסטיקת החללים – באחד הצרורות האחרונים כללתי הערה, שבה שללתי דברים שכתבה רווית הכט, לפיהם הקיבוצניקים, כמו גם תושבי השכונות העשירות בערים, נמנעים מלהתגייס היום ליחידות קרביות, כחלק מתהליך של חילופי אליטות בצה"ל. לחיזוק דבריי, אציג את חלקם של בני הקיבוצים בחללי מבצע "צוק איתן". התנועה הקיבוצית מונה 2% מהאוכלוסייה בישראל. בני הקיבוצים היו 14% מחללי המבצע. נקווה ונייחל לכך שלא יהיו עוד מבחנים מן הסוג הזה, אך משנאלצנו לעמוד במבחן – זאת תמונת האמת.

* הכל מותר – כמו רבים אחרים, גם אני מבחין בין פסטיבל המחולות הציני על דמו של חלל צה"ל, שתוזמן ותוזמר היטב בשלט רחוק מאיי תענוגות של העד מהוואי, לבין ההתנהגות של המשפחה השכולה. כל כולי סלידה וזעם על הפסטיבל הצבוע, שאורגן בציניות מרושעת ומקפיאת דם בידי תעשיית שנאה והסתה, אך מי אני שאבקר משפחה שזה עתה איבדה את היקר לה מכל?
"למשפחה מותר הכול," אמר נפתלי בנט. הכול?! זה נשמע קצת מסוכן. למשל, לכנות את ראש הממשלה "כלב" ו"רוצח עם דם על הידיים" – מותר? אני בספק.
אבל יש שכולים שאסור להם. למשל, מאיה, אלמנתו של עמנואל מורנו. מאיה היא אשת הציונות הדתית, שנעקרה פעם אחת כילדה ממושב שדות בחבל ימית ופעם שנייה מגוש קטיף ולאחר מכן איבדה את בעלה קצין הסיירת. אבל היא תומכת בבנט. ולתמוך בבנט – גם לאלמנת מלחמה אסור. הרי הוא "בוגד". ולכן היא מוקד להסתה ושנאה של המוני טוקבקיסטים מוסתים ומורעלים של התעשיה. ואפילו כאשר היא מעלה בפייסבוק תמונה תמימה של קשת, בריוני הרשת – שליחי התעשיה, מגדפים אותה, מנאצים אותה ומשתלחים בה בגסות.
ובכל זאת, אני מאמין שלה מותר למתוח ביקורת אפילו על משפחה שכולה. ועוד איזו ביקורת "קיצונית": "איך הגענו למצב שבו אם שכולה תוקפת את המפקדים שמגיעים אליה לביקור תנחומים." והיא עוד תחטוף על זה. ועוד איך תחטוף. איך היא מעזה? הרי לה אסור.

* לא "עבירה מומצאת" – במאמר מלומד ב"הארץ" מפריך שחר גינוסר את הטענה של תעשיית השקרים, כאילו סיקור חיובי כשוחד הוא "עבירה מומצאת", "המצאה של הפרקליטות", "באף מדינה בעולם מעולם לא הוגש כתב אישום על שוחד בגין סיקור חיובי". גינוסר מציג לנו תקדימים מבריטניה, גרמניה, מלטה, יפן וטייוואן. אוסיף על דבריו, שגם בישראל היו תקדימים כאלה. אורי עמית, ראש עיריית ר"ג מטעם המערך, שאני בחרתי בו, הורשע בשוחד ונאלץ לפרוש מתפקידו ונדון למאסר על תנאי וקנס. הוא לא שוחד בכסף אלא בסיקור חיובי.

* לא תהיה נסיגה – עו"ד איל בסרגליק פירסם ב"גלובס" מאמר תחת הכותרת "נסיגה לתפארת", שבו הוא תקף בחריפות את שר המשפטים גדעון סער על נסיגתו מאחת מתוכניות הדגל שלו – פיצול תפקיד היועמ"ש.
הייתי מצטרף לביקורת, אילו היתה נסיגה כזאת. אולם סער הכחיש מכל וכל, בראיון לערוץ 12 לפני זמן קצר – את הטענה שהוא חזר בו מהשינוי החשוב. להיפך, הוא דבק בו. הוא הסביר שמטעמי לו"ז השינוי לא ייעשה לפני בחירת היועמ"ש החדש, אולם כל המועמדים לתפקיד יודעים על השינוי המתוכנן והדבר הובהר להם באופן חד-משמעי. השינוי הזה הכרחי. העובדה שהתובע הראשי הוא גם האדם שיושב עם ראש הממשלה והשרים ומייעץ להם, פוגעת ביכולתו להוביל בכל כוחו את המאבק בשחיתות ממשלתית. כל יועמ"ש הוא קודם כל בן אדם, עם חולשות אנוש, ולא פשוט להורות על חקירה, לא כל שכן להגיש כתב אישום, נגד ראש ממשלה או שרים, כאשר הוא עובד אתם מדי יום ביומו. ואכן, כל היועמ"שים, ללא יוצא מן הכלל, לא היו נחרצים דיים, משכו זמן, מיתנו מאוד את כתבי האישום. בעקבות ההפרדה, התובע הכללי יהיה ממוקד כל כולו במשימה אחת – להיות המצביא של המלחמה בשחיתות השלטונית.

* נאמן למצפונו – בראיון ל"ידיעות אחרונות", הופנתה למשנה לנשיאת בית המשפט העליון לשעבר, השופט מלצר, שאלה שנפתחה כך: "כשיולי אדלשטיין היה יו"ר הכנסת הוא פעל בניגוד לפסיקה שלכם."
אין לכך שחר. אדלשטיין לא פעל בניגוד לפסיקת בג"ץ, אלא התפטר כיוון שהפסיקה היתה בניגוד למצפונו, אך הוא לא רצה לפעול בניגוד אליה. על כך הוא ראוי לכל שבח. לדעתי הוא צדק בעמדתו, אך גם מי שסבור שהוא טעה ופסיקת בג"ץ היתה מוצדקת, צריך להעריך אותו על אופן תגובתו.

* ביד הלשון: צינתוק – הודעה של יועז הנדל, שר התקשורת: "ממשיכים לעבוד למען הצרכנים הישראלים. ‏הודעתי על ביטול דמי הקישוריות. ‏ובעברית: זה מהלך שיוזיל לכולנו את המחירים בטלפון הביתי ובשיחות לחו״ל ויפסיק את תופעת הצינתוקים, שמעיקה על הציבור החרדי. ‏נמשיך לשחרר רפורמות שהיו תקועות שנים."
צינתוקים? צִינְתּוּק הוא הֶלְחֶם של צלצול-ניתוק. מושג עממי המתאר התקשרות טלפונית קצרה שלא על מנת להתחיל שיחה, אלא לשם העברת נתון מספרי או כדי לפתות את מקבל הצינתוק להשיב שיחה למספר הטלפון ממנו הגיע הצינתוק. הגיוני יותר היה להלחים את המילים כ"צילתוק", ובכך להביא לידי ביטוי באופן שוויוני יותר את שתי המילים. אבל לך תתווכח עם מועצת חכמי הסלנג.
מועדים לשמחה!
אורי הייטנר

בפאתי ת"א או דמשק וקהיר?
מלחמת יום הכיפורים היתה מלחמת ניצחון שאין לו אח ורע, בוודאי בהיסטוריה היהודית. אולם גם היום, 48 שנים אחרי, הזרם המרכזי בתקשורת הישראלית אינו מכיר בניצחון וממשיך לנבור בפצעי "הכישלון", ממאן להניח להם להגליד. ה"מחדל", היה ל־state of mind הלאומי. השנה גם תאגיד "כאן", כיאה לרשת שידור ציבורית (דוגמת קודמו, רשות השידור) נדרש למלאכת הקודש, והצטרף למינוף תודעת השכול והכישלון. האמצעי: סדרת הדיכאון "שעת נעילה". היצירה, כך היוצר, ירון זילברמן, משקפת נכונה את פני המלחמה.
ברור שהיו כשלים במלחמה הנוראה ההיא. אולם חטא הוא להציג כישלונות מקומיים, גם רבים, כמשקפים נכונה את תוצאותיה. היכן עוד בהיסטוריה של המלחמות, חייב לשאול את עצמו כל בר דעת, כוחות מעטים שהותקפו על ידי כוחות העולים עליהם פי כמה – ובשתי חזיתות – הצליחו בתוך שלושה-ארבעה ימים להפוך את פני המלחמה, ולהביס, לאחר 16 יום בלבד, שני צבאות גדולים, מאומנים ומצוידים במיטב הציוד הסובייטי? היכן, נפשות תועות (וטועות) בספרות, בתקשורת ובאקדמיה, הסתיימה המלחמה: בפאתי תל אביב או בפאתי דמשק וקהיר? כך מסתיימת "מלחמת מחדל"?
אלה שממשיכים לטפח את אווירת הנכאים, מייחסים את הכישלון לאופוריה ששררה לאחר מלחמת ששת הימים. לא – לא אופוריה. כן – כן תחושה אדירה של יציאה מאפילה לאורה ומחרדה קיומית לשמחה אין קץ על שנמנעה – כפי שחששו האזרחים – שואה נוספת. מלחמת ההתשה, שהחלה סמוך לסיום ששת הימים, הצמיחה דור יוצרים שקידם הלך רוח דיכאוני, מזוכיסטי. רוח "שיח לוחמים" ו"מלכת האמבטיה" היא זו שהשפיעה על החלטות הקברניטים והכניסה אותם לקונספציה מגננית (היום מכנים זאת "הכלה").
פסגת ההכלה הזאת התבטאה בהפסקת האש עם מצרים באוגוסט 1970. סעיף מפורש בהסכם אסר על המצרים לקדם טילי קרקע-אוויר לקדמת התעלה. שעות מעטות בלבד לאחר שקול התותחים נדם, קידמו המצרים את טיליהם. ממשלת גולדה-דיין הכילה זאת ופגעה אנושות ביכולתו של חיל האוויר לתפקד במלחמה העתידית. זה היה הפרק הראשון במלחמת הניצחון עתירת השגיאות, הכאבים והשכול. מאז ועד היום, רבים סובלים מסיוטי לילה לנוכח המראות של טילים המרסקים מטוסי פנטום מעל התעלה, בעוד מצנחי המילוט אינם נפתחים.
היה מחדל ענק-ענק – מדיני. הפרק הראשון, כאמור, החל בהכלת קידום הטילים ב-1970. גם לפרק השני, הקריטי פי כמה, אחראית ממשלת גולדה-דיין. עיקרו: ההתחייבות שהצמד נתן לאמריקאים לא לצאת למתקפה מקדימה, ולהניח למצרים וסוריה לתקוף ראשונים. אם המצרים והסורים החלו להישבר ימים אחדים לאחר שניתנה להם האפשרות לתקוף ראשונים נקל לשער מה היו תוצאות המלחמה אם היינו מגייסים מילואים וחיל האוויר היה מקדים להפציץ לפני שהאויב החל לחמם מנועים – כבתקדים ששת הימים.
הנה האפילוג המדהים: בעוד המצרים חוגגים מדי שנה את "ניצחון אוקטובר" ברוב עם, אצלנו, המנצחים האמיתיים מטפחים תודעת הפסד. רוחה הרעה של תודעה כוזבת זו משפיעה לא מעט על תפקודו הלקוי של העם – לרבות תפקוד צה"ל – עד היום הזה.
ישראל הראל
[פורסם לראשונה ב"הארץ" באינטרנט, 17.9.21].

הוּא הִגִּיעַ לְכָאן עֵת בֹּקֶר לָבָן
הִתְפָּרֵשׂ מוּל הַיָּם הַפָּתוּחַ,
הֵזִין מַבָּטוֹ עַל עִיקּוּלוֹ שֶׁל הָרְחוֹב
מִתְעוֹרֵר לֶעָמָל, לַתְּנוּעָה וְלָרוּחַ.

שָׁלָה נְעָלָיו כְּאֶחָד מִקּוֹדְמָיו,
כְּאָז כֵּן עַתָּה נּוֹכַח הַסְּנֶה וְהַזְּמַן.
רַגְלָיו הַבְּצֵקוֹת עַל הַחוֹל הָרָטֹב
נָשְׁמוּ לַחְלוּחִית הַמְּחַיָּה שֶׁל הַחוֹף.

דַלְתוֹת שַעֲרֵי מִזְרָח נִפְתְּחוּ לִרְוָחָה
וְאִיתָּן חַלוֹנֵי רָקִיעַ,
צִיפּוֹר כָּנָף בִּמְעוֹפָהּ מֵעַל גַל
נְעִימַת רוֹמְמוּת הִשְמִיעָה.

וְשָׂם בַּפִּנָּה בֵּין טוּרֵי הַבָּתִּים
חַלּוֹנוֹת רַאֲוָה, לֶחֶם וּבֶגֶד,
שֶׁלֶט מַכְרִיז עַל מִסְפָּרָה, פֶּדִיקוּר,
מְבֹרֶכֶת הָאָרֶץ בְּטַל וּבְמֶגֶד.

פְּנִימָה נִכְנַס הִצִּיג רַגְלָיו עַל שְׁרַפְרַף,
אִשָּׁה שֶׁבְּלֹבֶן נָטְלָה צִפָּרְנַיִם.
מֵאֵיפֹה אַתָּה-שָׁאֲלָה בְּנִימוּס
"אֲנִי מֵעֵבֶר לַיָּם וְהָאֵשׁ וְהַמַּיִם"

"הוֹרִים שָׁם הָיוּ לִי, אַחִים וְאָחוֹת
אוֹחֲזִים כְּלֵי עֲבוֹדָה, מִסְחָר וָסֵפֶר.
הַבַּיִת נִשְׂרַף, נִרְצַח כָּל הַטַּף,
נוֹתְרוּ הֶעָפָר וְהָאֵפֶר.

אֲחוֹתִי הָלְכָה בַּשָּׂדוֹת וְגֹרְשָׁה לַבּוֹרוֹת
וּמֵאָז לֹא שָׁמַעְתִּי מְאוּמָה.
גִּיל הַפְּרִיחָה, עוֹנַת הַשְּׁחִיטָה,
בַּבַּיִת קָרָאנוּ לָהּ בְּלוּמָה."

עַל כְּתֵפֶיהָ שְמוּטִים קִרְעֵי הָאַדֶּרֶת,
יְחֵפָה צָעֲדָה בְּשָׂדֶה רַעֲנָן,
נושֵׂאת בְּלִיבָּהּ כַּדּוּר הָעוֹפֶרֶת
שֶׁאֵלֶיהָ שִגֵּר הַגֶרְמָן.

לֹא הוּמְטַר בִּנְדוּדֶיהָ הַשְׂלָו והַמָן,
הִיא לֹא הִגִּיעָה עַד כָּאן.

הָאִשָּׁה שֶׁבְּלֹבֶן שָׁמְטָה מִסְפָּרַיִם, מִבְרֶשֶׁת צִחְצוּחַ,
וּבְכִיָּה חֲרִישִׁית פָּרְצָה מִגְּרוֹנָהּ
נִשֵּׂאת לָאֶשְׁנָב הַפָּתוּחַ:
"קוּמָה נַעַר, קוּמָה,
בְּבֵית הוֹרַי קָרְאוּ לִי בְּלוּמָה."

דָּמַם הַנַּעַר כְּמוֹ אָחוּז בַּחֲלוֹם,
בְּאֵלֶם שְׁתִיקָה אֲרֻכָּה מְפָרֶכֶת,
אָסַף רַגְלָיו הַבְּצֵקוֹת מִמַּדַּף הַשְּׁרַפְרַף,
דִּמְעָה מֵעֵינָיו נוֹטֶפֶת.

"עֲיַּיפְתִּי נְדֹד, וְאֵין לִי מְאוּמָה,
הֲיִי נָא לִי אֵם וְאָחוֹת
בְּלוּמָה."
יצחק גנוז

נפתלי בנט נבחר ע"י השבועון טיים לאחד ממאה המשפיעים בעולם. הממליץ עליו הלא מפתיע הוא לא אחר משותפו, ראש רע"ם, התנועה האיסאלמית-החמאס – מנצור עבאס.
https://rotter.net/forum/scoops1/715551.shtml
אין ספק, בנט ששמו הפך למונח "בנטיזם", הוא כיום אלוף העולם במקיאבליזם:
הנה ראו: (מקיאבלי הנסיך, פרק 15): "לעולם לא יהא נסיך חסר טעמי-חוק ומשפט ליפות בהם את הפרת דברו. ומי שהשכיל יותר לעשות כמעשי השועל הצליח יותר. אבל הכרח הוא להלביש טבע זה אצטלה יפה מאד ולעשות גדולות בגניבת דעת ובהעלמת דברים, כאמן גדול במשחק, תמימותם של בני אדם רבה מאד והם נשמעים תמיד לצורכי השעה בלבד, עד שכל הבא לרמות, ימצא תמיד אדם שאפשר לרמותו."

על דעת הקהל (הקדוש?)
האנטישמים האשימו תמיד את היהודים כי לנדריהם, הבטחותיהם, ולחוזים שעליהם הם חתומים אין כל ערך בגלל הצהרת "כל נדרי" המתירה את הנדרים. לכן בארצות רבות באירופה נקבעה שבועה מיוחדת ומשפילה ליהודים בעת קיום עניין משפטי בינם לבין לא יהודים.
השנה התפלל ודאי נפתלי בנט בדביקות יתרה בעת התרת הנדרים. כי מי כמוהו מייחל ומקווה שיסולח לו: "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים." (נוסח אשכנז).
מן הסתם היה נהנה יותר לומר את נוסח ספרד: "על דעת המקום ועל דעת הקהל הקדוש, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים." מן הסתם הוא רואה עצמו חלק מהקהל "הקדוש".
היהודים המערביים-מוגרבים מתנאים תמיד בתוספת המילה "קדוש" לקהל. בניגוד לאשכנזים, אצלם כל הקהל קדוש גם העבריינים. אכן יש בנוסח הזה יתרון רב. יש יותר הכלה. כולם קדושים גם העבריינים. החשיבות הם אומרים, נמצאת יותר במשפחה המכילה את כולם לכן זו יהדות סובלנית יותר. יהדות רפורמית בכסות אורתודוכסית, היכולה להכיל למשל חתונת להט"בים. מאידך יש בזה גם שלילה. אם כל הקהל קדוש, וגם העבריינים קדושים, ו"הקוזה נוסטרה" חשוב יותר, מדיני הדת, אז עבריין כיאשיהו יוסף פינטו יכול להשתחרר מהכלא לרדת למרוקו ולהפוך לרב יהודי מרוקו מטעם מלך מרוקו. הוא הרי קדוש.

מאה המשפיעים בעולם – מונא ומוחמד אל כורדי (2)
יחד עם נפתלי בנט, גם לא מפתיע, נמצאים ברשימת 100 המשפיעים של המגזין טיים: מונא ומוחמד אל כורדי, (הכורדים) מירושלים, הפעילים המרכזיים במאבק הערבי נגד פינוי שיח' ג'ראח.
"במשך יותר מעשור," כותב העיתון, "משפחת אל כורד (הכורדים) יחד עם עשרות שכניהם משכונת שיח ג'ראח נלחמים נגד האפשרות להרחיק מבתיהם על ידי מתנחלים ישראלים. במאי המתיחות עברה לעיר העתיקה הסמוכה שם תקפו כוחות ישראליים מתפללים במסגד אל-אקצא. לוחמי חמאס בעזה הגיבו בירי רקטות לעבר ישראל. מוחמד ומונא אל כורד (הכורדים) שהיו עצורים זמנית ע"י הרשויות הישראליות הקיץ, קראו תיגר על הנרטיבים הקיימים על ההתנגדות הפלסטינית באמצעות פוסטים וראיונות ויראליים והראו שהאלימות אינה של הפלסטינים. הם הפכו לקולות המוכרים ביותר של אלה המאוימים לאבד את בתיהם בשיח ג'ראח ברחבי העולם. ההתעוררות העממית שלהם סייעה באמצעות הגולה הפלסטינית לחדש הפגנות בארה"ב בת בריתה החזקה של ארה"ב."
https://rotter.net/forum/scoops1/715607.shtml
אין ספק. התעמולה הערבית-מוסלמית מתחזקת ומתגברת. אל נזלזל בה. בקרוב מאוד יעלה מיספר המוסלמים על מספר היהודים בארה"ב.

יעקב צ'רתוק-שרת – דגנרציה מוסרית בגיל 94
בגיל 94 מציג יעקב צ'רתוק-שרת, בנו של ראש הממשלה השני של ישראל, ושר החוץ הראשון משה צ'רתוק-שרת. את תובנות חייו: "ישראל היא מדינה פושעת שנולדה בחטא." הוא אנטי ציוני, מעודד ירידה מהארץ, מרוצה שצאצאיו נכדיו וניניו ירדו לאמריקה, תומך בגרעין האיראני, ומייחל לחיסולה של ישראל, ולרציחתם של מיליוני יהודים ע"י כיבושה ע"י הפאשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי. (מעניין שהתמיכה בגרעין האיראני מופיעה רק בגרסה המודפסת של העיתון ולא בדיגיטלית)
"אני מגדיר עצמי כמשת"פ ("המדינה הפושעת) מאונס," מצהיר צ'רתוק-שרת, "אני משתף פעולה מאונס עם מדינה פושעת. --- אני פה, אין לי לאן ללכת, מבחינת גילי אני כבר לא יכול ללכת. וזה מעיק עלי. יום-יום."
נעבאך, מסכן. בגלל גילו הוא אינו יכול לממש את חזונו של המופתי לרדת מהארץ בעקבות צאצאיו, ובמה הוא משתף פעולה עם המדינה? מן הסתם הוא מתכוון לשיתוף הפעולה של קבלת פנסיה תקציבית שמנה מהמדינה על עבודתו בשב"כ ובנתיב, (עבודות שקיבל בפרוטקציה ממשפחתו).
הוא מלין על קיבוץ חצרים שהיה חבר בו שנתיים על שלא תרם לעמותה שהקים לזכר אביו, בעוד שאינו מבקש תרומה מצאצאיו היורדים באמריקה. לא מפתיע גם שהוא בעל יחס גזעני כלפי הישראלים שבאו מארצות ערב: "אני לא מזלזל בהם. מבחינה יהודית הם יהודים כמוני וכמוך, אבל הרקע שלהם היה שונה. הם גדלו בארצות מוסלמיות, באו מרקע של דת, חמולות והערצת האב. אנשים כאלה נכנסו עכשיו לארץ, וזה שינה את המצב וגורם עד היום הזה בעיות וזעזועים."
וגם נגד היהודים שעלו מבריה"מ: "העלייה הרוסית איכזבה אותי קשות," הוא אומר "האנשים שרציתי כל כך שיבואו לפה התגלו לבסוף כימנים ולאומנים – תוצאה של שנים שחיו כחצי-מתבוללים שהיו צריכים להסתיר את מוצאם. כעת הם פנו לצד הכי פנטי וקיצוני. לקחתי חלק בהבאתם של האויבים שלי. אביגדור ליברמן הוא מתנחל. מבחינה פוליטית הוא אוייב שלי," הוא מוסיף. (מעניין מה היה אומר כיורד בארה"ב על הכושים הלטינו, האינדיאנים ואחרים?)
יעקב צ'רתוק-שרת, בנו של משה, שסבו היה מאנשי ביל"ו, שבא ממשפחת העילית המייסדת של תנועת העבודה: "ארבעת הגיסים". דב הוז (ממייסדי "ההגנה" ומחלוצי הטיס בארץ), אליהו גולומב (מפקד "ההגנה") ושאול מאירוב-אביגור (ממייסדי "ההגנה", מפקד "המוסד לעלייה ב'" וראש "נתיב"). כשבית משפחת צ'רתוק, בשדרות רוטשילד בתל אביב, שימש כמטה "ההגנה" ובו נערכו ישיבות הנהגת הארגון בראשות "הגיסים", והוא עצמו שרת בבריגדה היהודית ובפלמ"ח – מהווה סמל לדגנרציה המוסרית והאידיאולוגית של חלק מתנועת העבודה ההיסטורית שהמירו את ערכי התנועה "ציונות" ו"סוציאליזם" בקפיטליזם, ובהזדהות נפשית אוטו-אנטישמית עם הפאשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי.
(עופר אדרת, "יעקב שרת, בנו של רה"מ השני של ישראל אני משת"פ עם מדינה פושעת", אל-ארצ' ,16.9.21)
https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10202357
בכל ימות השנה, ובמיוחד בראש השנה ויום הכיפורים, יש לי מנהג. את מברכיי אני מברך בכפל כפליים, ואת מקלליי גם כן מקלל בכפל כפליים.
מכיוון שיעקב צ'רתוק-שרת מאחל לי את חיסול מדינתי, ולהישחט, או להיות כבוש ע"י הפאשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהדיסטי, אני מאחל לו כפל כפליים. לפחות שכמשלמי מיסים לא נצטרך לשאת בעלות מחייתו.

הכרה רשמית – מפגיני בלפור פגועי נפש
קיבלתי לא אחת התקפות על כך שכתבתי שהביביפוביה הינה מחלת נפש קשה (גם הביביפיליה) והנה לדיאגנוזה הזו יש אישוש, וגם אופק טיפולי.
"להשתחרר מבלפור": קבוצת תמיכה רגשית הוקמה עבור פעילי מחאת בלפור: קבוצת תמיכה בליווי פסיכולוגית לפעילי ופעילות מחאת 2020-2021 שחווים קושי נפשי מפעילות ואירועים במחאה. הנחייה: ההנחיה תתבצע ע"י שתי מנחות קבועות מקבוצת "מפגינות רגישות" (מוקד סיוע לתמיכה רגשית בפעילות חברתית ופוליטית).
פורמט: שיחת זום קבוצתית. המשתתף/פת יכול/ה להיות אנונימי/ת ולא מזוהה.
https://rotter.net/forum/scoops1/715623.shtml
עכשיו נותר רק לראות אם הטיפול הזה יעזור, או בכל זאת יידרש גם טיפול תרופתי לפגועי הנפש שהשתתפו במחאת בלפור.

מהי אנטישמיות? ומי אנטישמי?
במאמר באל ארצ', יוצא השואן, פרופסור יהודה באואר, נגד הגדרת האנטישמיות ההזויה של שר החוץ, והחליף העתידי, יאיר למפל-לפיד. באירוניה הוא פונה אל למפל-לפיד: "לפיד הוא אדם משכיל וחושב וכך ודאי גם עורכי 'הארץ' התומכים בו... --- נראה כי הכוונה של לפיד (ושל עורכי 'הארץ') היתה טובה. הם ביקשו לקשור את האנטישמיות ותופעותיה לגורל האנושי בכלל, אבל התוצאה היא אבסורד מוחלט. מושג האנטישמיות רוקן מכל תוכן."
לא אצטט את כל הפרכותיו של פרופסור באואר לתורתו ההזויה של למפל-לפיד, לפיה כל גזענות היא אנטישמיות כי כתבתי על כך כבר בעבר, אבל ברצוני להפריך קביעה קטנה של באואר.
"האיסלאם הרדיקלי הוא אנטישמי בצורה קיצונית ביותר," קובע באואר, "אבל אינו גזענות. אלא אידיאולוגיה דתית." לא מדויק. תורת הגזע השיעית רואה את היהודי כטמא האסור במגע.
https://school.kotar.cet.ac.il/kotarapp/index/Chapter.aspx?nBookID=97662355&nTocEntryID=97664083
וכמובן את דברי מוחמד שהיהודים הם בני קופים וחזירים שיש להורגם כתנאי לגאולת יום הדין:
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
אבל מעבר לזה, בניגוד לדברי באואר גם אידיאולוגיה נכללת בהגדרת הגזענות:
"גִּזְעָנוּת היא עמדה שלפיה בקרב בני אדם מתקיים קשר הכרחי בין מוצאם לבין תכונות אופי מסוימות, או לעיתים גם כישורים שכליים, כך שהיחיד אינו נשפט על פי ייחודו האישי אלא על פי השתייכותו לקבוצה בלבד. ברוב המקרים משתמעת מהגישה גם עליונותה של קבוצה אחת על האחרת, והיא משמשת צידוק למעשים ולהתבטאויות שעיקרם העדפה של בני קבוצה אחת על בני הקבוצה האחרת. --- על פי חוק העונשין הישראלי, גזענות מוגדרת כרדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור בני אדם או חלקים של האוכלוסייה או יחידים, בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני."
https://dating.atraf.co.il/selector/myMembersSelector.aspx
וכאן מגיעים לעיקר. "לפיד," קובע באואר (ומתפלמס עימו), "מקבל את ההגדרה של IHRA לאנטישמיות, אלא שהוא סותר את עצמו כשהוא מכנה את הביקורת על מדיניות ישראל אנטישמיות וגזענות. ההגדרה אומרת במפורש שביקורת על מה שישראל עושה אינה אנטישמיות, ובוודאי לא גזענות, ואילו הרצון לחסל אותה – כלומר ביקורת לא על מה שהיא עושה אלא על עצם מהותה – ביטוי לרצון של קולקטיב יהודי להגדרה פוליטית עצמאית – הוא אכן אנטישמיות, לא בהכרח גזענית. הדבר בא לביטוי בפרשת גלידת בן אנד ג'ריס. לפי הגדרת IHRA, חרם לא אלים על התנחלויות יהודיות בגדה המערבית (שאינה חלק מישראל, גם לפי החוק הישראלי), אינו אנטישמיות. ודאי וודאי הוא אינו 'טרור' – הגדרה הזויה לחלוטין. לפיד אינו מקבל את העובדה שהכרזת חרם על התנחלויות (בהקשר לגלידה), מבלי לשלול את קיומה של המדינה היהודית, בשום אופן אינה אנטישמיות. העמדה הישראלית הרשמית, הגורסת שחרם הוא אנטישמיות בהקשר זה מעוררת גיחוך ופליאה בחוסר ההיגיון שלה."
(יהודה באואר, "השר יאיר לפיד, 'הארץ', ואנטישמיות", אל-ארצ', 16.9.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10209233
כאן דווקא באואר הוא שנתפש בגיחוך ובחוסר ההיגיון שלו. ראשית הוא מדבר על מה שהוא קורא "הגדה המערבית" הכוללת למעשה את כל מדינת ישראל, וכוונתו וודאי לשטחי יו"ש, ובכוונת מכוון הוא משמיט את שטחי הגולן וירושלים שכן סופחו ע"פ החוק למדינה. מכל מקום הטלת חרם על יישוב יהודי, קיבוץ, מושב, כפר, עיירה, עיר, באיזור כלשהו במטרה להגדירם כאי לגיטימיים ולהפכם ל"יודן-ריין" היא בהחלט גזענות אנטישמית. ודוק: מעולם לא הוטל חרם כלשהו על יישוב ערבי כלשהו בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים (13 מיליון קמ"ר).
פרופסור באואר האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי הופך מבלי דעת לאוטו-אנטישמי. זה לא גיחוך. זה עצוב.

משפט סוקרטס
לא סוקרטס נגד הדמוקרטיה אלא הדמוקרטיה נגד סוקרטס
סוקרטס, הפילוסוף היווני (399-470 לפנה"ס) לא העלה על הכתב את תורתו. תלמידו אפלטון הוא שהלה על הכתב על תורתו בז'אנר ספרותי של דיאלוג. בכל הדיאלוגים הופיע סוקרטס, השאלה היא, האם סוקרטס בדיאלוג של אפלטון הוא סוקרטס הריאלי, או שהוא רק דמות ספרותית המשקפת את דעותיו של אפלטון. בכל מקרה, בכל הדיאלוגים סוקרטס התנגד תמיד לדמוקרטיה ובז לה. הוא תמיד הציג את הפגמים בה, וראה כמופת את המשטר הטוטליטרי בספרטה, למרות שמעולם לא חשב לחיות בה, ותמיד נהנה מהחופש והדמוקרטיה של אתונה. (מאוד מזכיר את תומכי הכיבוש הערבי של הפאשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהדיסטי שלעולם לא יעלו על הדעת לחיות תחת כיבוש ערבי).
בספר המדינה של אפלטון "פוליטיאה" (שם ללא ספק סוקרטס מציג את דעותיו של אלפטון), סוקרטס מציג דגם למדינה אוטופית טוטליטרית המממשת את הצדק בראשות מלך פילוסוף הקובע מהו צדק. ספר המדינה "הפוליטיאה", היווה דגם לכל המשטרים הטוטליטריים בהיסטוריה מיוון ועד ימינו. הקומוניזם, הפשיזם, הנאציזם, וכמובן התיאוקרטיה.
קרל ריימונד פופר, פילוסוף יהודי מומר, יליד וינה, היגר עקב עליית הנאצים לשלטון לניו זילנד ומשם עבר ללונדון והתמנה לפרופסור ב"לונדון סקול אוף אקונומיקס", שם לימד לוגיקה. במהלך מלחמת העולם השנייה כתב פופר את ספרו החשוב ביותר בתחום הפילוסופיה המדינית, "החברה הפתוחה ואויביה", הספר יצא לאור בשנת 1945.
https://he.wikipedia.org/wiki/החברה_הפתוחה_ואויביה
לפי קרל פופר, אפלטון (בדיאלוגים מופיע סוקרטס) הוא אבי אבות האידיאולוגיה הטוטליטרית שהשפיע על מרקס והיטלר. בספרו מגן פופר על הליברליזם, חשיבה ביקורתית, ואחריות אישית של אנשים לפעולותיהם.
אפלטון (סוקרטס) סילק מהמדינה האוטופית שלו בספרו "פוליטיאה" את הספרות והשירה. השירה, טען אפלטון פועלת על הרגש, והיא מזיקה לשכל. השירה היחידה שהשאיר היא שירת ההימנון המשקף את ערכי השלטון.
תלמידיו של אפלטון, מחד מבקר הספרות יוסיף ויסריונוביץ' ג'וגאשווילי-סטלין ופקידו אנדריי אלכסנדרוביץ ז'דנוב, ומאידך אדולף היטלר ופקידו פאול יוזף גֶּבֶּלְס – סברו שעל הספרות לשקף בלעדית את האידיאולוגיה שלהם, שהם הגדירו "אמת". ואצל שניהם פעלה גם הפסיכולוגיה בשירות אותה "אמת".
בניגוד לפיליסטינים הרואים בסוקרטס קדוש חילוני שהקריב את חייו למען הדמוקרטיה, סוקרטס לא תבע מעולם חופש דיבור ודמוקרטיה. במושגים של היום, היה כמובן משפטו משפט של אי צדק. סוקרטס הואשם בשתי האשמות:
1. השחתת הנוער (בגין הסתה נגד הדמוקרטיה).
2. פגיעה באלים של אתונה (סוקרטס עדיין האמין באלים. אפלטון כבר לא).
אבל לסעיפי האישום לא היתה כל חשיבות. המשפט נגד סוקרטס היה משפט פוליטי בדיוק כפי שהמשפט נגד ישו ("אני מלך היהודים") היה משפט פוליטי, ובדיוק כמו שהמשפט נגד נתניהו ("היענות חריגה") הוא משפט פוליטי. (ודוק: אני לא משווה בין סוקרטס מתנגד הדמוקרטיה לנתניהו תומך הדמוקרטיה, אלא רק משוה את העובדה שמשפטם הוא משפט פוליטי שמטרתו פוליטית).
המשפט נגד סוקרטס היה משפט פוליטי שמטרתו חיזוק הדמוקרטיה. הוא נערך עקב החשש של הדמוקרטיה האתונאית מהתנגדותו של סוקרטס לדמוקרטיה. (ולא הפוך כפי שסבורים הפיליסטינים). סוקרטס בכוונת מכוון הביא להרשעתו ולמותו. הוא יכול היה להינצל, לקבל עונש אחר, או לברוח, אבל בחר במוות מפני שהאמין בחיי הנצח של הנשמה (בדיאלוג פיידון), ופחד מסבל הזיקנה. סוקרטס לא חש כל אחריות לאשתו ולשלושת ילדיו. על המשפט כדאי לקרא בספרו המרתק של איזידור פיינשטיין (שטיין) סטון, משפטו של סוקרטס, ת"א 2015.
http://www.booksintheattic.co.il/book.php?book_id=3626999

ישראלים בבירת הרייך
שלא כמו בתל אביב, בבירת הרייך, ברלין, מקפידים על כך שנוסעי אופניים או קורקינטים חשמליים לא יסעו על המדרכה. לא מפתיע. מי כן נוסעים שם על המדרכות? כמובן ישראלים:
https://twitter.com/rafih2006/status/1438080233085734913

השחיתות בשירות בתי הסוהר ובליכוד
בריחת האסירים מכלא גלבוע חשפה את הריקבון העמוק של שירות בתי הסוהר.
(האקדמיה ללשון האידיש הודיעה שזמנית, עד סיום החקירה של הבריחה, אסור לומר לקראת שבת את הברכה גוט שב"ס...)
https://www.youtube.com/watch?v=RniP6WJdQRc
מסתבר שהבריחה מכלא גלבוע היא רק קצה הקרחון של מה שמתרחש בשב"ס בכלל, ובתקופת הנציבה קטי יפרח-פרי בפרט. קטי יפרח-פרי החליטה שלא להפעיל את המיסוך הסלולרי בכלא גלבוע , מינתה לצמרת הארגון את זה שהיה מעורב באסון שבו נספו הסוהרים בכרמל ואת זה שהכניס לכלואים פלסטינים 150 אלף שקל במזומן לקנטינה, ובעיקר ידעה איפה ההחלטות החשובות באמת מתקבלות: במרכז הליכוד. הנה הפירוט:
1. מערכת חסימת טלפונים סלולרים נוסתה בהצלחה באגף אחד בבתי הכלא, הושקעו בה 5 מיליון שקל, הוחלט להפעיל את המערכת בכלא גלבוע, אך קטי יפרח-פרי סירבה לאשר את ההפעלה כי אסירי חמאס איימו בשביתה.
2. קצינים ותיקים ומוערכים מצאו את הדרך החוצה. במקומם ביצעה פרי שרשרת מינויים של קצינים שכשלו בעבר. מינוי של רגב דחרוג' לקצין המודיעין של שב"ס, קצין שהיה מעורב במחדל אוטובוס צוערי השב"ס באסון הכרמל, הוא מעולם לא היה איש מודיעין, ואפילו לא עבר קורס בתחום. לעוזר הנציבה, עמדת מפתח בשב"ס, מינתה יפרח-פרי את רפי ג'אנה. בתפקידו הקודם היה ג'אנה מפקד כלא עופר, ואישר לפלסטיני להיכנס לבית הסוהר עם מזוודה שבתוכה 157 אלף שקל במזומן, לתשלום לאסירים בקנטינה. לתפקיד סגן מפקד המחוז הצפוני, מינתה פרי את תת-גונדר עמאד חמדאן שהיה מפקד כלא רימונים במקרה האסיר שיינביין בו נפצעו קשה סוהרים – בתפקידו לא מנע הברחות שיטתיות לכלא.
3.קידום מקורבים של חברי מרכז ליכוד. (בעלה דרך אגב איש ליכוד ותיק ומוכר).
4. בזמן תפקידה כמפקדת מחוז דרום, חלק לא קטן מהשעות בהן לא שהתה במשרדה בבאר-שבע, הוקדש לפגישות עם חברי מרכז הליכוד, רבנים וגורמים נוספים, שיכלו לסייע לה במאבק על הנציבות.
5. יפרח-פרי מפגינה יחס רך כלפי האסירים הביטחוניים, בתמורה לשקט. לפני כמה שבועות, ישב הסגן שלה עם מנהיגי הג'יהאד האיסלאמי בכלא עופר, וניסה להרגיע אותם, שלא יחממו את האווירה, תמורת הטבות.
6. מפקד כלא קציעות לא הודח מתפקידו לאחר מחדל חמור בזמן שפרי היתה מפקדת מחוז דרום, מפקד הכלא אביחי בן חמו, נשוי במקרה לאחותה של יפעת שאשא-ביטון.
עם מינויה ב2019 מינתה יפרח-פרי את בן חמו למפקד מחוז מרכז. (ביטון עזבה את הליכוד בדצמבר 2020).
7. יפרח-פרי טענה שהצהירה על אחיה בטופס ניגוד עניינים, אך בניגוד לדבריה לא הצהירה שלאחיה יש חֶברה, ועל האח השני לא הזכירה ולא ציינה שיש לו חֶברה. האחים שהורשעו בעבר במרמה (אחד מהם עדיין בכלא), זכו במרכז שרותי שאיבה וביוב מול שב"ס בשווי כמיליון שקל.
(רונן ברגמן ואיתי אילנאי ב"7 ימים" ב"ידיעות אחרונות").
https://rotter.net/forum/scoops1/715671.shtml#1
גורמים בשב"ס: קטי פרי עסקה בשיבוץ אחיה בכלא גלבוע כשהיתה בכירה בארגון – "משפט ופלילים" – "הארץ":
https://www.haaretz.co.il/news/law/1.10197859
האם השר לביטחון פנים, עמר ברוצלבסקי-בר-לב, יצליח לעשות רפורמה בשירות בתי הסוהר ולבער את השחיתות למרות השותפות הפוליטית ותלותו בתנועה האיסלמית – החמאס?
בינתיים נראה שאין שיפור.

אסיר שופך מים על סוהר בכלא גלבוע
בעקבות הבריחה מהכלא של 6 המחבלים הוצאו הנחיות המגבילות את תנועת האסירים בכלא, בהן צמצום שעות היציאה מהתאים. ההחלטה עוררה את זעמו של אסיר, שהחליט לפגוע בסוהרים בתגובה. יום לאחר הבריחה, חימם מים בקומקום שנמצא בתאו, קרא לסוהר להתקרב וביקש ממנו לדאוג שיגיע אליו קצין. כשהגיע סמוך לחלון - פגע בפניו ובראשו עם המים הרותחים. הפגיעה גרמה לסוהר חבלות, צריבה וכאב בפנים, והוא פונה לקבלת טיפול רפואי. האסיר מרצה שני מאסרי עולם וזו אינה הפעם הראשונה בה הוא מתעמת עם סוהרים.
https://rotter.net/forum/scoops1/715059.shtml

מקומקום למטאטא
בשנות השלושים כשהצטרפו לקיבוץ עולים מגרמניה שהביאו איתם רחמנא ליצלן קומקום פרטי, נערכו בקיבוץ גבת אסיפות סוערות בשאלה האם יש להתיר קיום של קומקום פרטי בידי החבר. הטענה היתה שזה יפגע לא רק בשיוויון, אלא גם בחיי החברה. עד אז היה רק קומקום אחד בחדר האוכל.
אחת ממייסדות הקיבוץ, אטל הנדלר, (אשתו של ליוליק המזכיר), אמרה ש"אם יכניסו קומקום פרטי לחדר בקיבוץ, היא תעזוב עם בעלה לתל אביב," היא לא עזבה. (נכדתה אגב פתחה לימים חנות מפוארת בתל אביב), וכאן נשאלת השאלה: מדוע בכלל מחבלים בכלא צריכים קומקום פרטי?
"הקומקום" הוא שמו של התיאטרון הסאטירי הראשון שהוקם בארץ ישראל ב-1927 ע"י אביגדור המאירי, שנה אחר כך פרשו ממנו רוב שחקניו והקימו תיאטרון חדש בשם "המטאטא". אברהם שלונסקי העיר כי "המטאטא הוא מעט התה שנותר מהקומקום..."

המנון המטאטא
(מילים עמנואל הרוסי. לחן נחום נרדי)
הוֹי מָה רַב הוּא פֹּה הָרֶפֶשׁגַּם בַּבַּיִת, גַּם בָּרְחוֹב,בֶּאֱמֶת זֶה גֹּעַל נֶפֶשׁ,בֶּאֱמֶת הֵן זֶה לֹא טוֹב.גַּם הַשֶּׁמֶשׁ, הַיָּרֵחַהַלִּכְלוּךְ בָּהֶם דָּבַק.לֹא נוּכַל לִהְיוֹת שָׂמֵחַוְלִרְקֹד פֹּה בָּאָבָק.מַה נָחוּץ? – מַטְאֲטֵא!מַה דָּרוּשׁ? – מַטְאֲטֵא!מַטְאֲטֵא! מַטְאֲטֵא!אֶת הַכֹּל יְטַאטֵאאֶת הָרֶפֶשׁ יְטַאטֵא,גֹּעַל נֶפֶשׁ יְטַאטֵא,מַטְאֲטֵא! מַטְאֲטֵא!אֶת הַכֹּל יְטַאטֵא!

https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=2573
לשירות בתי הסוהר לא נחוץ קומקום-לכל-מחבל – נחוץ מטאטא.
נעמן כהן

דניאל דורון

* אהוד היקר, תודה על פרסום "הדויטרונומיסט", למרות שהנושא איננו משיק לנושאים המקובלים ב"חדשות בן עזר". התפעלתי שזכרת את הניתוח של זיוה שמיר ל"סליחות" של לאה גולדברג, והרי עוברים על ידיך במשך השנים אלפי טקסטים! זיוה מפליאה לעשות בתרגומיה מאנגלית ומצרפתית, הפעם מייטס בהשוואה לאלתרמן.
קצת הערות: אורי הייטנר מהלל את אידה נודל ז"ל בהיותה גיבורה לאומית. זה נכון, אבל היו לה גם התבטאויות שצרמו את האוזן, כגון תמיכה בטרנספר, תמיכה בטענה החולנית שכביכול הייתה קונספירציה שהביאה לרצח רבין, וכגון ביטויים נגד העדה האתיופית. ניתן אולי לסלוח לה לאחר ההפגנות האלימות וההרס שהעדה הזאת ביצעה בעקבות אי ההסכמה של המשטרה לתלות את הקצין שהגן על עצמו וירה למוות  בסלומון תקה שהתנפל עליו.
בן דרור ימיני הוא עיתונאי בחסד, האיש שחושף את תעשיית השקרים נגד ישראל ונגד היהודים. בוודאי שמגיע לו פרס על מפעל חייו כעיתונאי מעולה.
אני מניח שמשרד החינוך איננו יכול להעביר את רם כהן מתפקידו כמנהל תיכון אלתרמן, אבל יש הוראה מפורשת של המשרד כי לאנשי חינוך אסור להטיף הטפות פוליטיות, ומנהל בית ספר צריך לאזן תמיד את הדעות הפוליטיות המובעות על ידי אישים המוזמנים להרצות בבית הספר. מעניין אם בצמרת המשרד נתנו דעתם על כך.
אני מודה שלראשונה נודעה לי פרשת יתומי פינאלי, שנחטפו על ידי מנזרים. מדהים שעוול כזה מתקיים במאה העשרים, אחרי השואה, ולא בתקופה האפילה של ימי הביניים. מעניין איך תסתיים פרשת היתום איתן הניצול היחיד מאסון הרכבל באיטליה.
שוב תודה!
משה גרנות

* בערוץ טלוויזיה אמריקאי, המופיע ביוטיוב, מראים קטע מפגישת בנט עם ביידן, ראשו של ביידן שמוט, פניו לוטים במסכה שחורה – הוא נרדם, ואילו שישה מנדטים בנט ממשיך לדבר לאוויר. ככה זה, כשפוגשים ישישים.
אלה לא הימים של הפגישות מלאות האנרגיה וההישגים של טרמאפ ונתניהו, אלה הימים של מלאת שנה להסכמי אברהם מבלי להזכיר את שמם של טרמאפ ובייחוד של נתניהו בתקשורת הישראלית – רק ללקק את התחת לשישה מנדטים בנט העומד בראש ממשלה שהדבק היחיד המאחד אותה הוא שנאת נתניהו והפחד פן יחזור להנהגת המדינה.

* לאהוד שלומות. הנושא: דבר עברית. השפה העברית הינה שפה יפיפייה וחלק ממורשתנו ותרבותנו. אינני מצליח להבין בשום פנים ואופן מדוע אמצעי התקשורת לרבות רדיו טלוויזיה ועיתונות נוהגים לשרבב מילים לועזיות כתחליף, ואציין רק שתיים מהן. מדוע "סיטואציה" במקום "מצב" או "רציו" במקום "היגיון". ואלו רק שתים מרבות אחרות דבר שלא מוסיף כבוד, חוכמה ובינה למשתמש. מדוע?
ראובן שיפריס
פתח תקווה

אהוד: אני לא נבהל ממילים לועזיות אשר לא מעברתים אותן, כי זה רק מקל על הבנת האנגלית ושאר השפות הזרות – במקום הצורך לזכור תמיד גם את המקור הלועזי וגם את המילה העברית, שלא תמיד יש בה את כל הניואנסים של המילה הלועזית.
מה שלי מפריע בחדשות בטלוויזיה הוא הדיבור העברי המהיר והלא-ברור, לעיתים גם בהיגוי צורם של חוסר כישרון מוּלד לדבר בטלוויזיה – ליקוי שקיים אצל של חלק ניכר מן המדברים, וכן הכתוביות הלבנות הנבלעות כל אימת שהרקע להן בהיר, וכך אתה לא מבין מה שאתה רואה ובקושי שומע.

* חברת בית הנבחרים הדמוקרטית מניו יורק, אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, הגישה הצעה לתיקון החוק למימון ההגנה הלאומית (NDAA) כך שלא יאפשר מכירת נשק לישראל. בהודעה לעיתונות כתבה כי התיקון יביא ל"השעיית העברה של חימוש מדויק מתוצרת בואינג במסגרת עסקת מכירת הנשק לישראל בשווי 735 מיליון דולר." אוקסיו-קורטז נימקה את הצעתה בכך ש"מדובר בתחמושת מאותו סוג של הנשק שהביא למותם של 44 פלסטינים במהלך לילה אחד בשכונת אל-רימאל בעזה." אוקסיו-קורטז הגישה הצעה דומה גם בחודש מאי האחרון. ["הארץ" באינטרנט. 18.9].
אהוד: באמת, למה למכור נשק לישראל שהורגת באמצעותו רק קצת מוסלמים – אם אפשר לתת אותו חינם למוסלמים של הטליבן שיהרגו באמצעותו הרבה יותר מוסלמים משיכולה ישראל להעלות בדעתה או ביכולתה אי-פעם?

* אם בא לכם להתרגע, היכנסו ביו-טיוב לספינה הקיטור בת המאה SS SUDAN – המשייטת כבר מאה שנים על הנילוס, מאז שנת 1921, והצטרפו למסע שבפועל נמשך ארבעה ימים מקהיר עד למלון "אולד קטרקט" באסואן. מדהים. נופי מצרים המדברית מעבר לשתי גדות הנילוס הירוקות. ספינה דה לוקס, מעוצבת להפליא בעץ חום כהה בסגנון קולוניאלי, וקשה להאמין שהיא בת מאה שנים ועדיין שטה והכול מבריק ומצוחצח בה כמו חדשה!

* ציטוט: כרגיל, נגמר בתבוסה ובייאוש: שני המחבלים האחרונים הרימו ידיים ונכנעו. מידע מודיעיני מדוייק הביא את כוחות הביטחון לבית במזרח ג'נין, שם הסתתרו שני המחבלים האחרונים שעדיין לא נתפסו [תמונותיהם] לאחר שברחו מן הכלא. הם הופתעו מן הקריאות אליהם לצאת, הרימו ידיים, ונכנעו. לא היתה התנגדות ממשית גם בג'נין, וכרגיל אצל המומצאים, כגודל היוהרה, השלהוב העצמי, הטירלול וההזיות, כך החורבן, הקריסה והייאוש בסוף, מתגוללים בים של יבבות ורחמים עצמיים.
זה גורלם כבר מאה שנים. אולי כפיות יעזרו? רובם רוצים להגר. רבים אכן מהגרים, והאופציה האירופית עדיפה לכולם.
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 19.9.2021.

[אהוד: בזמנו הציע הסופר המועמד לפרס נובל עמוס עוז להקים את "מסדר הכפית" העולמי. יחזיק כל אדם בכיסו כפית, כי גם בעזרת כפית – אפשר לחפור בהתמדה ולשנות את המציאות. האם לכפיות האלה התכוונת? אולי הרוצחים הנמלטים שנתפסו הושפעו מעמוס עוז?]

* ציטוט: איסלום אמריקה: כמה "פליטים" אפגנים תקלוט ארה"ב בשנה הקרובה? לשבת לפני שפותחים את הידיעה: השיטפון נפתח: מימשל ביידן הודיע אתמול [16.9] למושלים ולראשי הערים, כמה פליטים אפגנים הם יצטרכו לקבל. במימשל ציינו שאף אחד לא התנגד, וכבר הכינו את השלטים "ברוכים הבאים פליטים".
מיספר המדינות שיצטרכו לקלוט אפגנים הוא 46, ובשלב ראשון ייקלטו ויאוזרחו 37,000 אפגנים, 5,255 מהם בקליפורניה ו-3,381 בטקסס, כדי להפוך את המדינה הזו לכחולה, כלומר ל"דמוקרטית".
וזו רק ההתחלה. בתקציב צויין שעד לספטמבר 2022 ייקלטו בארה"ב 160,000 אפגנים. הקהילות המוסלמיות במדינה חוגגות, שכן 160,000 תוך דור ייהפכו למיליון. ומי שלא רצה את ארה"ב באפגניסטן, יקבל את אפגניסטן בארה"ב.
הנה הברכות מהמוסלמים של אוקלהומה: [תמונה עם טקסט של ברכה].
אבל מיספר האפגנים מתגמד לעומת החלפת האוכלוסייה המתממשת בגבול הדרומי של ארה"ב, כאשר כל חודש חודרים למדינה כ-200,00 פולשים לא חוקיים. כולם מקבלים אישורי שהייה, ובהמשך איזרוח. מעל מיליון וחצי כבר נכנסו מאז תחילת כהונת המימשל הזה, אבל אסור לדווח על זה. כך "הדמוקרטים" משנים את הדמוגרפיה של ארה"ב בלי שום דיון ציבורי. כדי להסתיר את זה, הם מדברים רק על "קליימט צ'נג'", וההמון חסר המוח מולך שולל. האם האמריקאים הסכימו להיות מדינת עולם שלישי?
האם הייתם מסכימים שכך יקרה אצלנו, חלילה? הפרוגרסיבים שאבו את מוחם של האנשים.
הנה הסנטור אובד העצות טד קרוז מאתמול [16.9], שהדמוגרפיה של טקסס משתנה לנגד עיניו, זהו גשר דל ריו, משם חודרים מיליונים לארה"ב, וביניהם גם רבים ממדינות האסלאם. [סרטון].
מסכנים היהודים והישראלים בארה"ב, זה החורבן שלהם, המוסלמים יטפלו בהם היטב. החכמים שביניהם כבר נמלטים לישראל. הידעתם שבאוגוסט בלבד עלו לישראל כאלף יהודים אמריקאים?
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 17.9.2021.
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –
לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?