ליד התרומה האדירה שתרמו בני העליות הראשונות לתקומת עם ישראל בארצו הם גרמו, מתוך כוונות טובות, גם לתקלה לא פשוטה בכך ששללו, יחד עם מאפייני הגולה האחרים, גם את הכורח להקפיד על נימוסים. הם התכוונו לעצב כאן "צבר" ישר דרך, ישיר, רחוק מצביעות, רחוק מפלפולים, מי שפיו וליבו שווים. הנימוסים נראו להם כשריד של עולם האתמול, עולם שכל כך התנגדו לו, ורצו לשרשו מנשמותיהם. הנימוסים הרי מבקשים להסתיר את האמת שבלב באמצעות קווי התנהגות נרכשים. הדרך העדיפה בעיניהם היתה לומר לזולת מה חושבים עליו בלי גינונים מיותרים. המגמה הזאת הולידה את אותן שיחות נוקבות שערטלו את כל מכמני הנפש בפני כול, לעיתים באכזריות הגובלת בסדיזם. "דוגמית" מן העולם הקשה ההוא קיבלנו במחזה של יהושע סובול "ליל העשרים".

המגמה הזאת גרמה לחוסר הטקט הישראלי המפורסם, כאשר כל אמירה לא זהירה גרמה לא אחת נזק כבד לדיפלומטיה הישראלית בזירה הבינלאומית. אנחנו הרי השלנו מעצמנו מזמן את כל הערכים הנפלאים של בני העלייה השנייה והשלישית, אבל רק בדבר אחד אנחנו מתעקשים ללכת בעקבותיהם – אנו חפים מנימוסים, ואפילו בזים להם, ואנו מידרדרים להתנהגות של פראי אדם. אנחנו מדינה עשירה – די להביט אל המון העובדים הזרים ופועלי השטחים המבצעים עבורנו את "המלאכות השחורות" כדי להיווכח עד כמה נעשינו מפונקים. אנו יוצאים בהמונינו לחופשות, לבילויים, לעסקים בחו"ל, ובעקבות כך – אימה וחשיכה! אנו משאירים אחרינו "אדמה חרוכה". יש מקומות בעולם שפשוט מסרבים לארח ישראלים. וצריך להזכיר את הגניבות מבתי המלון, והוונדליזם שצעירינו מחוללים שם. עבור מרבית העוסקים בתיירות בעולם פגישה עם ישראלים היא חוויה קשה: הישראלי איננו מבקש מיץ מהדיילת במטוס, אלא צועק: "מיץ!" – הוא מפצח גרעינים בתיאטרון, ומדבר בקולי קולות במוזיאון, נדחף לראש התור ומפרט כרוכל בפני כל מי שמוכן לשמוע את אכזבותיו מהעם ומהארץ המארחת.

ובכבישים שלנו – מי שאיננו צופר כדי לבשר את בואו, איננו נדחף, איננו מגדף את כל העולם – הוא פשוט לא נהג ישראלי, וסיכוייו להגיע למחוז חפצו בשלום הם אפסיים. הרי ראינו שבחו"ל אפשר גם אחרת, אפשר לתת זכות קדימה, אפשר לנהוג באיפוק ובנימוס – מדוע כל כך קשה לנו ללמוד מאלה שמיטיבים מאיתנו לנהוג ולהתנהג?

הישראלי איננו מתחשב בשעות המנוחה של הזולת, איננו מוכן "להתייבש" בתור לאוטובוס, ובתוך האוטובוס נזרקים ניירות על הרצפה, וגומי לעיסה נדבק על מסעדי המושבים. צעירים אינם קמים בפני שיבה ובפני אישה הרה. וגם לא צריך להכביר מילים על תרבות הוויכוח בכנסת ובתוכניות האירוח בטלוויזיה, כשאחד נכנס לדברי האחר, והצופה איננו זוכה להבין מילה.

בוודאי כולנו חייבים בכבודם של בני האדם, אבל אוזניים תצילנה לשמוע כיצד עיתונאים וכתבי טלוויזיה פונים בצורה בוטה אל נבחרי ציבור, שרים, ראש ממשלה ונשיא המדינה. ביקורת, ואפילו הטחת האשמות כלפי אישים אלה, איננה חייבת להיות גסת רוח. איך לא מבינים כי זלזול בנושאי משרה הוא זלזול בעצמנו, כי הרי בחרנו בהם בצורה דמוקרטית.

המקום היחיד שממנו עשויה לבוא הישועה בנושא הנדון הוא בית הספר. בינתיים המצב במוסד חשוב זה טעון שיפור: העוצם עיניים ומתקרב לבית ספר ישראלי יכול לדמות לעצמו שהוא נקרא למקום שמתבצע בו פשע נורא – הצעקות הנשמעות בחצר בית הספר בהפסקה מחרישות אוזניים. הילד הישראלי איננו מדבר, הוא תמיד צועק. הוא בטוח שאחרת הוא לא יזכה לתשומת לב מצד הסובבים אותו. הנכנס לחצר בית ספר בזמן ההפסקה שם נפשו בכפו, כי ילדים ירוצו על-ידו, ידחפו אותו, ולעיתים אף יזכה לגידופים כי עצם נוכחותו גורמת להפרעה במשחק או בהשתוללות – המבקר שם נושם אוויר שלא שייך לו.

גם בכיתות יש לעיתים מהומת אלוהים – ילדים מדברים בחוצפה, אינם נשמעים למורים, מצפצפים, פשוטו כמשמעו, על המוסד החשוב הזה ועל שליחיו. ולמה שינהגו אחרת, כשידוע להם ששום רע לא יאונה להם בשום מקרה, שאיש לא יזיז אותם מהכיתה, אם לא ירצו בכך. ולמה שינהגו אחרת, כשההורים שלהם מאיימים על המורים, ואף משתמשים נגדם באלימות?

הציבור חף מכל ידיעה מה עובר על מורה האמור להשגיח על תלמידים מחוץ למסגרת בית הספר, שלמרות הכתוב לעיל יש בו עדיין אי אלו אמצעי אכיפה. לעומת זאת, במלון, באכסניית נוער, בתיאטרון ובמוזיאון עלולים התלמידים לחשוף טונות של בוטות ויצר הרס, של אטימות ושל חוצפה – ושם המורה עומד חשוף וחסר אונים בצורה המעוררת כאב פיזי ממש!

אינני רוצה לחטוא בהכללות, במסגרת תפקידי כמפקח כולל ראיתי לא מעט שיעורים בהם התלמידים נוהגים בנימוס, הכיתות נקיות ומקושטות, ותלמידים מכבדים זה את זכותו של זה להשמיע דעה, לחלוק על דעת הזולת, להתווכח בצורה תרבותית. אבל אלה באמת איים של שפיות בים של חוסר תרבות מבהיל!

ציינתי לעיל שבית הספר הוא המקום היחיד ממנו עשויה לבוא הגאולה, וכל כך למה? משום שבמורה, בניגוד לכל שאר אזרחי המדינה, נותרה עוד מעט מן התמימות שבה נתברכו האידיאליסטים שחלמו ובנו את היישוב היהודי בארץ בתנאים בלתי אפשריים. במורים נותרה עדיין האמונה שניתן לשנות דברים אם מאוד רוצים בכך. זאת גם זאת, למורים יש "קבלות" שהם בתמימותם יכולים לעשות נפלאות, הם הרי אחראים לכך שהאנאלפביתיות נעלמה כמעט כליל מארצנו, הם אחראים לכך שכעשרה מיליון אנשים בארץ ובעולם מדברים עברית. הם אחראים לכך שלמרות "החריקות" לומדים צאצאים של מאה גלויות במחיצה אחת, ומבינים זה את זה. המורים אחראים לכך שהילדים לימדו את הוריהם לא לפגוע בצמחי הבר המוגנים. מה מהם יהלוך אם ינסו לחנך לנימוסים? הרי המצב הנוכחי הוא באמת בלתי נסבל, וכל מאבק במצב זה, אף אם יגיע להצלחה חלקית בלבד – יש בו כדי להביא רווחה גדולה.

רצוי מאוד שתקום קבוצת מחנכים שאיכפת להם, ותנסח את קוד הנימוסים וההליכות: איך מתנהגים עם הורים ועם מבוגרים בכלל, איך מתנהגים כלפי מורים, כלפי עמיתים בכיתה, איך מתנהגים בתור, בכביש, באוטובוס, במקום ציבורי, בטיול, במוזיאון, במטוס, במלון, ליד השולחן, איך מנסחים מכתב אדיב לרשות, אפילו הכותב סבור שהרשות עשתה לו עוול, איך פונים ללקוח, איך משרתים לקוח, מדוע אסור לפגוע ברגשותיו של הזולת, מדוע זאת גסות רוח להתבדח על חשבון מיעוטים, מדוע זאת גסות רוח לחטט בשורשי עדתו של הזולת.

אם נקדיש את הזמן הדרוש להנחיל דרך ארץ לחניכינו, נחוש בהכרח הקלה בעבודתנו הקשה. איש לא יעשה מעשה זה במקומנו, וגם אין לצפות שיעשה. אנחנו צריכים לעמוד על זכותנו שתלמידינו יכבדו אותנו, ובעניין הזה עלינו לעמוד איתן מול כל מי שעלול לעכב בידינו כשדגל "הישירות הצברית" בידו. כולנו מצדדים בזכותם של כל ילדינו ללמוד בבית הספר התיכון, ואף בחינוך גבוה, אבל אסור לנו בשום פנים להסכים שבשל האידיאל החשוב הזה נרשה לתלמידינו להקל ראש בכבודנו.

ברור מאליו שחלה חובה על המורה לכבד את התלמיד, להיאבק על זכויותיו. המורה חייב לדבר אל התלמיד באדיבות ודרך ארץ, לשמוע אותו באמפתיה, להראות לו שעבור המורה התלמיד הוא מרכז העולם, ושלמענו הוא בחר במקצוע הקשה והשוחק הנקרא הוראה. מורה שינהג בכבוד בתלמידיו, יזכה ללא ספק שתלמידיו יכבדו אותו. הזכות לכבוד והחובה לכבד מוליכות את חניכינו אל הנימוסים וההליכות, ואלה אינם נרכשים מאליהם – תורה היא, וללמוד אותה אנו צריכים, ואת התפקיד הזה אנו, עובדי ההוראה והחינוך, חייבים לקחת על עצמנו לרווחתנו ולרווחת החברה כולה.

2. תודה גדולה לתלי

על ספר השירים, התרגומים והמקאמות של

איתמר פרת –"חגיגת אסיף"

כמון 2020, 300 עמ'

מי זאת תלי שאני כל כך מודה לה? תלי היא עתליה זילבר, רעייתו של המחבר, אשר החליטה, יחד עם שאר אוהביו של איתמר פרת, להוציא את אוצר שיריו לאור כמתנת יום הולדת שמונים בשנת 2013. לולא היוזמה הזאת היו השירים הנפלאים של משוררנו נשארים במגירה, ולא היו מגיעים לידיעתם של אוהבי שירה, במקרה זה מדובר בשירה יפה וחכמה, כפי שהמשורר עצמו מייחל לה במבוא הארס-פואטי בפתיח של הספר. בשנת 2020 הועתק הספר לתבנית דיגיטלית ב"עברית". ומדוע ללא היוזמה הנ"ל לא היו מגיעים השירים לידיעת הציבור? משום שהאיש המוכשר והנלבב הזה פירסם לאורך 88 שנות חייו רק שני שירים, ושיר אחד שלו ("אסיף", עמ' 100) הולחן על ידי נעמי שמר – זה הכול!

ולא רק זאת, בהיותו פרפקציוניסט, כפי שיתברר בהמשך, משום שלא רווה נחת משירי נעוריו, הוא פשוט שרף אותם (עמ' 7), וכדי לתת מושג מה אבד באותה שריפה, נפנה מבט את השיר "ויש לפעמים" (עמ' 8), שהוא סונטה בתבנית האיטלקית הקלאסית: 14 שורות – 2 בתים בעלי ארבע שורות ושני בתים בעלי שלוש שורות, והחרוז "איטלקי" קלאסי: א-ד, ב-ג; א-ב, ג-ו, ד-ה. ואת השיר המושקע הזה כתב פרת בגיל 16! וכאשר המשורר מתרגם-מעבד את הסונטה 73 של שקספיר – הוא מקפיד על מבנה שקספירי של הסונטה: החרוז מדלג בשלושת הבתים הראשונים, וחרוז עוקב בשתי השורות האחרונות. הוא מרשה לעצמו רק להפריד בין שלושת הבתים ב-12 השורות הראשונות. את הסונטה הזאת, ששמה "פעמי סתיו", כתב המשורר לרגל נישואיו עם תלי, אותה הזכרתי בפתיח, ואשר לה הוא מקדיש מספר שירי אהבה מרטיטים בהמשך (ראו עמ' 113, 231 וגם המקאמות בסוף הספר).

אמשיך ברשימה זאת בדיון על הצד הפרוסודי של הקובץ שלפנינו. כידוע, השירה בדורות האחרונים שיחררה עצמה מכל כבל צורני, וזה לטעמי פוגם בהנאה האסתטית שיש לאוהב השירה. לא כן המשורר שלנו – הוא מעניק לשיריו בעלי ההיגדים והמסרים המודרניים לחלוטין – את הלבוש הקלאסי שהפך את השירה לקליטה וזכירה, כי ממש קל לזכור שיר שיש בו משקל, חרוז, פזמון, אנאפורה וכד'.

אביא מספר דוגמאות: בשיר "אגדת החוק והצדק" (עמ' 26), הנעגן בפסוקים מספר דניאל (ד' 31-28). מופיע חרוז מושלם וגם משקל:

נענה לו החוק, איש באיש נאבק

וידעו זה את זה את כוחם.

נבקעה אדמה ועלה האבק

ויורידו לארץ נצחם.

המשקל הוא אנפסט (כל "רגל" בנויה משתי הברות לא מוטעמות, והברה מוטעמת).

והרי עוד דוגמה מהשיר "הסעודה האחרונה" (עמ'55), הנעגן במסופר ברית החדשה (מתי כ"ו):

הוא קידש על היין, בירך על הפת

והודה לבורא על הטוב

וידע כי קרבה שעתו האחת

ושעה זו תחלוף לבלי שוב.

גם בשיר זה החרוז מושלם והמשקל הוא אנפסט.

בשיר "חלום" (עמ' 99) בכל בית שלוש שורות, וכל בית יש חרוז מבריח אחד.

"קרובת המשפחה" של החרוז היא האנאפורה, כלומר, חזרה על מילה בתחילת השורות. אנאפורות נמצא ברבים מהשירים, הרי דוגמאות: ב"שיר למזכרת" (עמ' 6) – "שירו, שיר"; בשיר "תבץ" (עמ' 34) יש אנאפורה בכל בית: "אנה אנה", "אש אש", "מלח מלח"; בשיר "מעשים בכל יום" (עמ' 78) – "לעשות, לעשות"; וכן בשיר "כריח השדה" (עמ' 105) – "כריח, כריח", "לא, לא".

"הקרוב" האחר של החרוז הוא הפזמון, וניתן למצוא אותו ברבים מהשירים בקובץ, לדוגמה: "אמרתי בליבי" (עמ' 22) "התשמע קולי" (עמ' 70); "האבא הזה" (עמ' 94); "כאשר אהבנו" (עמ' 103).

נושאי השירים באסופה זאת מגוונים למדיי – ובראש ובראשונה הנושא הוא הקשר לארץ, והתמורות שעוברות עליה במלחמות הרבות. ההר הוא נצחי, אל מול התמורות אליהן מובילה שפיכות הדמים:

והדורות נקפו, ודם הפך עפר.

מלכים ואלילים עלו בתוהו.

ואיש בודד מאוד עלה לשכון בהר

עם אל אשר נותר בודד כמוהו.

"בלדה על ההר", עמ' 12

שירים נוספים שנושאם הוא הקשר לארץ הם "זמרת הבארות" (עמ' 14; אחד השירים הבודדים של פרת שהתפרסם במדור ספרותי, במקרה זה ב"משא"); ראו גם עמ' 10, וכן השיר "טרשי יהודה" (עמ' 15), שבפתיח יש נימה של הומור: מי שאיננו יודע גיאולוגיה, ואינו אוהב תנ"ך פטור מלקרוא! על עירוב המקצועות בהם שלט (גיאולוגיה, מינרולוגיה, זואולוגיה, אוקיאנוגרפיה), וכן על נימה של הומור בכתביו – אפרט בהמשך.

האקטואליה מתנתבת בשירים האלה מנקודת מבט ייחודית: בשיר "ציון הלא תשאלי" (עמ' 20) המשורר מביע דעה שאין אפשרות כי עיר בירה כמו ירושלים לא תבנה לגובה כמו פרויקט הולילנד, אשר חבל כי נבנה בשוחד. הוא חושף את הבירוקרטיה המבהילה הקודמת לבנייה, וכן מזכיר "חרדים סועדי חינם."

בפרק "קיבוץ קלויות" (מעמ' 143 ואילך) יש מקאמות שרובן קשורות באקטואליה: ההווי בקיבוץ, בצבא, השכול – השיר "שמו" (עמ' 104) מוקדש לטייס, רס"ן יונתן בגין, בנו של בני בגין ונכדו של מנחם בגין, שנהרג באימון (ראו גם "כריח השדה", עמ' 105) ו"החסד" (עמ' 111). בשיר "מחשבות סיני" (עמ' 19-18) מובעת דעה חיובית על הנסיגה מסיני, ארץ אוייב שנפלה בסער ביום סופה.

הגם שהמדעים, בהם התמחה איתמר פרת, מילאו תפקיד עיקרי בחייו, הרי ששירים שעוסקים בכך הם מעטים למדיי. הזכרתי את "טרשי שדה", ראו גם השיר "נחום" (עמ' 47), "עושה שלום" (עמ' 73).

משוררים מאז ומעולם ניגשים אל נושאי כתביהם ברצינות גדולה, והומור איננו "כוס הטה" שלהם. אצל המשורר שלנו ניתן למצוא הבלחות של הומור בשירים דמויי מקאמות, וגם במקאמות עצמן. למשל ב"שירת לפידות" (עמ' 32) מצויר בעלה של דבורה, הלא הוא לפידות, כגבר מהדור הישן הסבור שמקומה של האישה בבית, במטבח ובחדר לידה, והנה, אשתו, דבורה שוברת את כל המוסכמות:

היא בוחשת בכל ענייני האזור

כמו מתכון לדייסה או מרק.

איזה פה היא פתחה על סיסרא הגיבור!

(לדעתי היא הצביעה ברק).

ובהמשך באותו העניין:

איך רכב וסוס נגרפו לקישון

– ואני לא מוצא שעתיים לישון

...

איך ההוא בין רגליה כרע-נפל-שכב

– ואני רץ לסופר כי נגמר החלב.

(עמ' 34)

במקאמה "המנון לוותיקן" (עמ' 148) מתברר לקוראים כי הכוונה לשיכון ותיקים בקיבוץ, וכי "שבדיה" הוא מגורי הצעירים המשוכנים בצריפים שוודיים. "חד גדיא" הופך ל"גד חדיא", ובסיפור "האמיתי" על יציאת מצרים מדובר על דורשי חופשה, ובעצם העיקר הוא העימות בין מר"ץ לליכוד.

המקאמות מופנות לבני המשפחה והחברים לימי ההולדת, לחתונות, בר-מצווה וכד'. נמצא בקובץ מקאמות לכבודם של חוקרים, שרטטים, מנהלי מערכות, על ההווי בצבא. מצחיקה במיוחד היא המקאמה על ליל הסדר, המשורר שואל את הקב"ה מספר שאלות, כגון: מדוע הילד שואל קושיות על פרטי הטקס שטרם קוים? מדוע צריך לאכול את הצמה שדומה לקרטון ולא לפיתות שבוודאי אפו בני ישראל בחיפזון? מדוע שלל החשבונות לגבי מיספר המכות שנחתו על המצרים? האם זה מוסרי לגנוב אפיקומן?

מקאמה מעניינת מוקדשת ליוסי גמזו שהיה לו מדור קבוע ב"חדשות בן עזר", וכן, המון מקאמות לרעייתו האהובה תלי.

כמקובל בספרי שירה רבים של משוררים משכילים – גם המשורר שלנו "מתכתב" עם הקודמים לו: עם יהודה הלוי ("ציון הלא תשאלי", עמ' 20; "מלך היהודים" עמ' 36); רחל ("התשמע קולי?", עמ' 70); עם ש. שלום ( "האיש העיתי" עמ' 52; הרעיון שהשעיר לעזאזל מפיל את האיש העיתי מצוי בשירו של ש. שלום "השעיר לעזאזל"); לנתן אלתרמן ("הזר שב אל ביתו", עמ' 68).

בקובץ הגדול הזה יש מדור מיוחד לתרגומים. חלק גדול מהתרגומים הם מהולנדית; בין התרגומים האלה אזכיר את שירו של ין קמפרט שהוצא להורג על ידי הנאצים, שיר שהפך להמנון המחתרת בימי הכיבוש הגרמני של הולנד; וכן את השיר של מרק רוזלאר שנאסר גם כן על ידי הנאצים, אבל שרד, עלה ארצה וכיהן כפרופסור באוניברסיטה העברית.

מאנגלית, שיותר שמישה אצל שוחר התרבות הישראלי, הוא תירגם את פרסי שלי, אדגר אלן פו, ליי האנט (כאן הוא החליף את שמה של האהובה מג'ני במקור לתלי, שם רעייתו), ג'ון קיטס ועוד.

יש בספר חטיבה גדולה של שירים המוקדשים לתנ"ך, כפי שהמשורר מרשה לעצמו לחדש ולשנות: "אמרתי בליבי", עמ' 22; "נקמה עתיקה", עמ' 24; "נוח" עמ' 25; רוחלה (עמ' 29); "קורח", עמ' 30; "איש ימיני", עמ' 31 – מעורב עם אקטואליה – הרצח של יצחק רבין על ידי יגאל עמיר המחייך; "שירת לפידות", עמק 32 שהזכרתי לעיל; "תבץ" , עמ' 33; "עבד המלך" , עמ' 42; "יד אבשלום" (עמ' 43); "אחיו החכם", עמ' 44, הכוונה לכלאב, בנה של אביגיל, שלא נכתב עליו בתנ"ך דבר מלבד שמו, ובדברי הימים שונה שמו לדניאל; "איש יהודי", עמ' 49, שיר המתאר מה קדם למגילת אסתר, ומה קרה אחר כך – נכדו של המדתא נוקם במרדכי; "ליל אסתר" (עמ' 50); "איש עיתי", עמ' 52 שהזכרתי לעיל (לא ברור מדוע השיר הזה חוזר בשלמות בעמ' 54 בשם אחר – "שעיר משתלח").

יש עוד די הרבה מה לומר ולכתוב על ספר מלא כל טוב זה, אבל אסתפק בכך שאחזור על התודה שאני חייב, והקוראים חייבים, לתלי שבזכות יוזמתה זכינו לקובץ שירה מקסים.

משה גרנות

למבקשים את ספר השירים בקובץ אינטרנטי, הנה כתובתו של איתמר פרת:

perath@bezeqint.net