כמדי שנה, גם השנה שרנו את "סליחות", שירה של לאה גולדברג. עמוס מוסנזון, אביו של אורי, איתגר אותנו באמירה ששיר זה שונה מכל הטקסטים במחזור ואינו שייך לו. זהו שיר תשוקה ארוטי מאוד, כמעט פורנוגרפי, של אישה מזדקנת לגבר צעיר, שבו היא מתארת כיצד הוא מלמד אותה "שם לכל ריס וציפורן / ולכל שערה בבשר החשוף... ניחוח לילו של הגוף."
ואף על פי כן, השבתי, השיר נקרא "סליחות" והמשוררת מדברת בו "על חוף הסליחה".
לא בכדי הכתירה לאה גולדברג את השיר בשם "סליחות". היא ידעה, כמובן, מה האסוציאציה של הכותרת הזאת. היא בחרה בכותרת זו, כדי להאיר בעיני הקורא את לוז השיר, את המסר העיקרי שלו, וכך להדריך אותו איך לפסוע בשביליו.
את השיר לא כתבה אישה מזדקנת. השיר פורסם בספרה השני של לאה גולדברג "שיבולת ירוקת העין". הספר יצא לאור ב-1939, כאשר גולדברג היתה בת 28, כך שהשיר נכתב בשנות העשרים לחייה.

בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ,
וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי,
בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ
לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.

וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן
וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,
וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן
הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.

אִם הָיוּ עִנּוּיִים – הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ,
מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ.
תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת
לִכְרוֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.

שיר ששמו "סליחות" הוא שיר שנושאו המרכזי הוא הסליחה. "וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי". החלון פותח לנו פתח החוצה. הראי משקף לנו את עצמנו. המבט אל עצמנו הוא יסוד חשבון הנפש של יום הכיפורים. יתכן שדרכו עיניה נפקחות ("בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ") להכיר את עצמה.
מהו חוף הסליחה? האסוציאציה שלי היא למנהג ה"תשליך" המקובל בא' ראש השנה, לקראת השקיעה – התכנסות על חוף הים או סמוך למקווה מים, השלכה סמלית לים של חטאינו בשנה היוצאת, וקריאת תפילה מיוחדת. המנהג מבוסס על הפסוק "...וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטֹּאותָם" (מיכה ז', י"ט).
מהי הסליחה עליה מדברת המשוררת? האם היא מצפה לסליחה מאהובה שבגד? האם היא מצפה ליכולת שלה לסלוח לו, כיוון שהיא מתייסרת בקנאה? האם היא מחפשת את היכולת לסלוח לעצמה?
לי נראה שהיא מבקשת את היכולת לסלוח. הנחתי מבוססת על שורה בהמשך השיר: "וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ / וְאָגַרְתִּי לְךָ אֶת שַׁלְוַת הַיָּמִים. / וְהִרְכַּנְתִּי רֹאשִׁי הַנִּכְנָע כְּשֶׁחָזַרְתָּ / חָזַרְתָּ קָרוֹב וְתָמִים." שמא יש בה תקווה שהוא יחזור, והיא מבקשת שיהיה לה הכוח לסלוח אם אכן יחזור?
עודד לרר הלחין ויהודית רביץ שרה (לראשונה בפסטיבל הזמר והפזמון, מוצאי יום העצמאות תשל"ז, 1977) רק את חלקו הראשון של השיר. אבל לשיר חלק נוסף, אף הוא בן שלושה בתים:

הַחֹדֶשׁ נִחֵשׁ עַל טַרְפֵּי הַבַּבֹּנֶג,
תָּלַשׁ אֶת יָמַי וּזְרָקָם אֶל הַתְּהוֹם:
זֹהַר וָעֹנֶשׁ, צַעַר וָעֹנֶג,
דֶּרֶך – פִּתְרוֹן הַחֲלוֹם.

אָז גָּנַחְתִּי, קָשַׁרְתִּי שְׂרוֹכֵי נַעֲלֶיךָ,
לִוִּיתִיךָ דְּמוּמָה עַד סִפִּי הַנָּמוּךְ.
וּבַדֶּרֶךְ אֵלֶיהָ, בְּכָל מִשְׁעוֹלֶיךָ
לִבְלֵב יְגוֹנִי כְּחִיּוּך.

וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ,
וְאָגַרְתִּי לְךָ אֶת שַׁלְוַת הַיָּמִים.
וְהִרְכַּנְתִּי רֹאשִׁי הַנִּכְנָע כְּשֶׁחָזַרְתָּ,
חָזַרְתָּ קָרוֹב וְתָמִים.

בחלק זה החיבור ליום הכיפורים מועצם, בעיקר בשורה: "וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ". השיר, שמלא כולו בניגודים: חלון וראי, צער ועונג, להראות בחושך, לבלב יגוני בחיוך, מדבר על הזוהר והעונש. החודש ש"תלש את ימיי וזרק אל התהום" מרמז אף הוא על מנהג התשליך. "אם היו עינויים" – יום הכיפורים הוא יום תענית, "ועיניתם את נפשותיכם"; ואולי בימים הנוראים שלה, תרתי משמע, העינויים הפליגו אליו, אל האיש שבאהבתו אליו היא מתייסרת.
פרשנות אחרת, אותה שמעתי לאחרונה, לוקחת אותנו למחוזות אחרים לגמרי. על פי פרשנות זו, השיר "סליחות" מוליך אותנו לביוגרפיה של המשוררת והוא מכוון אל אביה. פרשת יחסים טראגית ביניהם היא שילדה את השיר. לאה גולדברג חשה שבגדה באביה עם אימה, כאשר מסרו אותו לבית חולים לחולי רוח. היא מתייסרת על הבגידה ומחפשת את הכוח לבקש מאביה סליחה ומחילה.
מה שמקשה על קבלת הפרשנות הזאת, הוא הרמיזה הארוטית שבשיר. מצד שני, בקריאת השיר כבקשת מחילה מאביה, ניתן לקרוא אחרת גם את השורות שבקריאה ראשונית נראות בעליל כארוטיות (וייתכן שהמשוררת עצמה כיסתה את סיפורה במכוון ברובד כזה). בקריאה האלטרנטיבית נזכרת הילדה באביה שהיה ניגש אליה בחושך כאשר התעוררה משנתה. אביה שממנו למדה לדבר, ולכנות בשם "כל ריס וציפורן." אולי הזיכרונות והגעגועים המציפים אותה הם ניחוחות גופו של אביה, וזהו "ריח ילדות" עליה היא מדברת. וכך נקל יותר להבין את ההקשר של "ריח דבק ואורן," שייתכן שגם הם ניחוחות ילדותה, ניחוחות זיכרונותיה המשותפים עם אביה.

*
במשך השנים כתבתי מאמרים רבים ליום הכיפורים. קיבצתי אותם לקובץ הנקרא: "חשבון נפש". הוספתי אליו נספח: פירוש הייטנר לספר יונה. המאמר המצורף, מתוך הקובץ, פורסם לאחר אחד מימי הכיפורים ב'מידף' – עלון קיבוץ אורטל.
המעוניינים לקבל את הקובץ כולו מוזמנים לפנות אליי אישית – uriheitner@gmail.com

[לאורי,
נדמה לי שהפרשנות הנוספת שהשיר הוא על אודות אביה – היא של פרופ' זיוה שמיר ויש לציין זאת.
אהוד

אורי: אני לא יודע מה המקור של הפרשנות הזאת. אני שמעתי אותה מפיו של אלישע פורת ז"ל.

לזיוה שמיר שלום,
אם אינני טועה הפרשנות על דמות האב בשיר של לאה גולדברג היא שלך.
אהוד

לאהוד, אתה צודק. מאמרי  פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד אלול תשע"ג, 30.8.2013  (והופיע גם אצלך ב"חדשות בן עזר" מס' 1513). תודה שאתה שומר על ה"מזכה" (credit).
ולטענתו של אורי הייטנר לגבי האופי הארוטי של השיר: מי מלמד לתת שם לכל אצבע וציפורן אם לא אב הרוחץ את בתו הפעוטה? התיאור איננו ארוטי, אלא בעיני מי שמחליט לראות בו תיאור ארוטי.
במאמר שאפשר להשיגו באינטרנט אם מקלידים את כותרתו ("ממי ביקשה לאה גולדברג סליחה ומחילה?") יש תשובות על כל השגותיו.
זיוה]

2. צרור הערות 15.9.21
* גיבורה לאומית – אידה נודל הייתה פעילת עלייה ומסורבת עלייה, או כפי שמסורבי העלייה כינו את עצמם – סירובניקית. בקשת העלייה הראשונה שלה נדחתה בשנת 1971 ומאז היא היתה אחת הפעילות המרכזיות לחיזוק הזהות היהודית בבריה"מ, לעליה חופשית לישראל, לסיוע לאסירי ציון שישבו בכלא ולהעלאת הנושאים הללו על סדר היום העולמי, בשיתוף פעולה עם דיסידנטים, מתנגדי המשטר הסובייטי. היא עוררה הפגנות בעת ביקורים של מדינאים ואח"מים זרים, היא נפגשה עם עיתונאים ומבקרים מחו"ל, היא עתרה לבתי המשפט בשם אסירי ציון. לאורך שנות השבעים היא הוטרדה שוב ושוב בידי הקג"ב, נעצרה לחקירות והמשיכה לפעול ולהסתכן. בעקבות אחת ההפגנות היא נעצרה בשנת 1978, ונדונה לארבע שנות מאסר. לצד נתן שרנסקי, אידה נודל היתה לסמל של מסורבי העליה ואסירי ציון. נשיאים וראשי מדינות במערב, ובהם רייגן ותאצ'ר, פעלו למען שחרורה. אך רק אחרי עלייתו לשלטון של גורבצ'וב ותחילת תהליכי הפרסטרויקה והגלסנוסט שהוא הוביל בבריה"מ, היא הורשתה לעלות ארצה, ב-1987.
אידה נודל היא גיבורה לאומית. נאמר לה, כשם השיר שנעמי שמר כתבה לה ב-1979: שלום, אידה נודל.

* מה כן – מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן הצהיר שארצות הברית הולכת ומתקרבת לנטישת המאמצים להחיות את הסכם הגרעין עם איראן. ייתכן שמטרת ההצהרה להלחיץ את איראן ולגרום לה להתגמש, ואולי זהו ביטוי להתפכחות ממשל ביידן, שמתחיל להבין שמטרת האיראנים היא הסכם שיאפשר לה להתקדם באין מפריע, עם חסינות בינלאומית, אל עבר הפצצה הגרעינית. אולם אם ארה"ב נוטשת את האפיק הדיפלומטי חסר השחר, נשאלת השאלה – מה כן? באיזו דרך בכוונתכם להגשים את התחייבותו של ביידן, בפגישתו עם ראש הממשלה בנט, שאיראן לעולם לא תהיה גרעינית?
אפשר לחזור למשטר הסנקציות, אך כבר הוכח שהאיראנים מוכנים להרעיב את עמם למען המטרה הקדושה של פצצת גרעין. מה גם שהסנקציות האמריקאיות אינן הרמטיות כל עוד רוסיה וסין אינן מוכנות להשתתף בהן. יש רק דרך אחת למנוע את פצצת הגרעין האיראני, והיא פעולה צבאית. טוב תעשה ארה"ב אם תבצע בעצמה את הפעולה. אולם ישראל אינה יכולה להיות בת ערובה לנכונות האמריקאית לפעול באופן צבאי. על ישראל להיערך לפעולה צבאית ישראלית, ואם האמריקאים לא ייצאו לפעולה בתקופה הקרובה, על צה"ל לבצע את הפעולה. הזמן הולך ואוזל.

* ההרתעה כשלה. אין מנוס מהכרעה – תוכניתו של לפיד "כלכלה תמורת ביטחון" היא תוכנית יפה על הנייר, עם אפס היתכנות, כי חמאס הפנאטי לא מחפש כלכלה אלא מלחמה שאף פעם לא די לה. הרי כשישראל נסוגה מרצועת עזה ועקרה את גוש קטיף, כל העולם וישראל בראשו עמדו בתור לתוכניות השקעות בעזה, כדי לממש את חזונו של פרס, שעזה תהיה סינגפור של המזרח התיכון. אבל הפלשתינאים העדיפו להפוך את רצועת עזה לבסיס טרור ובחרו בפשע מתמשך נגד האנושות, של ירי רקטות על אוכלוסייה אזרחית ישראלית.
היתרון של תוכנית לפיד, הוא תדמיתי – עצם העובדה שישראל מציעה תוכניות, יוזמת, מציגה אפשרויות, והעולם רואה מי דוחה אותן. אבל לא תהיה כלכלה תמורת ביטחון, כיוון שהמטרה שלהם אינה כלכלה אלא חוסר ביטחון. הם לבטח ידחו הצעה כזו כל עוד עומד לרשותם ארסנל הרקטות והמשגרים הענק, שבו הם יכולים במשך שבועות להמטיר על ישראל מטחי רקטות. למען היכולת להמשיך בירי, הם מוכנים לעמוד במתקפות קשות של חיל האוויר הישראלי, ובהרס ברצועה. אז הצעות כלכליות יפתו אותם?
ישראל צריכה להמשיך להציע הצעות מסוג זה, מסיבות הסברתיות, אבל כיוון שאין להן היתכנות, עליה להשיב את הביטחון. אי אפשר לעשות כן ללא פירוז הרצועה. אולם פירוז הרצועה לא יוכל להיעשות בדרכים מדיניות, כיוון שהרקטות הן סם הקיום של משטר חמאס. הפירוז יוכל להיעשות רק בפעולה צבאית, קרקעית ואווירית משולבת; "חומת מגן" 2, שבו ישראל תשמיד את תשתיות הטרור ברצועת עזה, כפי שעשתה ביו"ש, ותחזיר לעצמה את חופש הפעולה בשטחי הרצועה, כפי שהחזירה לעצמה ביו"ש.
מבצע "צוק איתן" יצר הרתעה שהביאה ל-3.5 שנות שקט ברצועה. אבל יכולת ההרתעה נשחקה. חמאס בונה על הרתעה הדדית. מבחינתו, שיבוש החיים בישראל במשך שבועות באמצעות שיגור רקטות, מצדיק את הסבל וההרג בתוך הרצועה. עובדה – מבצע "שומר החומות" לא השיג הרתעה. אדרבא, חמאס מאמין שהוא הרתיע את ישראל, שאינה מעזה לצאת לפעולה משמעותית ברצועת עזה.
לכן, עלינו להבין שנדרשת הכרעה. הרמטכ"ל מרבה לדבר על ערך הניצחון. כאשר אין אפשרות להגיע לניצחון באמצעות הרתעה, יש להגיע לניצחון באמצעות הכרעה. בסופו של דבר לא יהיה מנוס ממבצע כזה. ככל שנדחה אותו יותר, עזה תמשיך להתעצם, המבצע יהיה קשה יותר ומחיר הדמים שלו יהיה כבד יותר. בנט הרבה לדבר על כך באופוזיציה. הוא ביקר, בצדק, את מדיניות הממשלה הקודמת. כעת האחריות – עליו, וכך גם ההזדמנות להוביל בהצלחה את "חומת מגן" 2, ברצועת עזה. אח"כ, ניתן יהיה ליישם תוכניות כלכליות.

* מבחן התחממות השלום עם מצרים – העובדה ש-42 שנה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים אנחנו מתרגשים כל כך מפגישה רשמית של נשיא מצרים וראש ממשלת ישראל, מעידה עד כמה השלום הזה קר; עד כמה הוא יותר פורמלי מאשר שלום אמת. מצד שני, עצם העובדה שאחרי עשור מתקיים מפגש ממלכתי, רשמי, פומבי בין המנהיגים, עם דגל ישראל שמתנוסס בו ומשודר ללא צנזורה, ובמקביל מצרים מחדשת קו תעופה לנתב"ג, ובניגוד לעבר – בחברת התעופה הלאומית שלה, בגלוי עם דגל מצרים, מבטאים סיכוי לשינוי כיוון, להתקדמות לנרמול היחסים ולהתחממותם. המבחן לכך עשוי להיות ביקור ממלכתי של א-סיסי בירושלים. אחד הביטויים ל"שלום" המעוות בימי מובארק היה סירובו העקשני לבקר בישראל. הוא היה מוכן שהישראלים יעלו אליו לרגל, לרוב כדי להטיף להם מוסר ולנזוף בהם, אך הוא עצמו נמנע מלבקר בישראל. ביקור של א-סיסי יסמל דרך חדשה. אני מקווה שבנט הזמין את א-סיסי לביקור.

* אין ראוי ממנו – לא אחת כתבתי שבן דרור ימיני ראוי יותר מכל עיתונאי אחר בארץ לפרס ישראל לעיתונות. הוא עוד יזכה בו. השבוע התבשרנו על זכייתו של בן דרור בפרס על מפעל חיים של אגודת העיתונאים בתל-אביב. אין ראוי ממנו. וכך נאמר בנימוקי השופטים:
"בן דרור הוא עיתונאי בעל שיעור קומה שממלא תפקיד חשוב... מרבית עיסוקו הוא בדאגה למדינת ישראל ומאבקה באנטישמיות במסווה של חופש הביטוי, תוך תעשיית שקרים מכוונת ומתוזמנת. בן דרור לא מרפה מהם."

* עוכרי דין – אי אפשר לנהל משפט צדק ללא סנגוריה. כל נאשם, ויהיה הפושע המסוכן והאכזר ביותר, זכאי לסנגוריה; גם אם מדובר באנס, בפדופיל, ברוצח, במחבל או בפושע נאצי. הסנגור שמייצג את הפושע מקיים שירות חברתי חשוב, של הבטחת משפט צדק. הבעייה באביגדור פלדמן, סנגורם של המחבלים הבורחים, היא שאין הוא רק מעניק להם שירותי סנגוריה, אלא הוא באמת מזדהה איתם. הוא הדין בעוכרי דין כמו לאה צמל, פיליציה לנגר ואיתמר בן-גביר.

* ערביי ישראל איכזבו את אלפר – רוגל אלפר מאוכזב עד עמקי נשמתו. הוא היה באופוריה אחרי בריחת המחבלים מהכלא, אך למגינת לבו ערביי ישראל איכזבו אותו. הם התגלו כמשת"פים של היישות הציונית הארורה, בכך שלא עזרו ללוחמי החופש שנמלטו מהכלא הקולוניאליסטי. הבורחים "בטחו בסולידריות של אזרחי ישראל הערבים ובנכונותם לסכן עצמם למען המאבק בכיבוש... שערביי ישראל נאמנים למאבק בכובש יותר מלמדינה הקולוניאליסטית שהקים... הם לא העלו על דעתם שאזרחי ישראל הערבים יעדיפו לדאוג לאינטרסים האישיים שלהם במקום לסכן את רווחתם הכלכלית. זו תופעה מוכרת ביחסים בין קולוניאליזם לנתינים ילידיים." ודוק – כאשר הוא כותב על ילידים במדינה קולוניאליסטית כובשת, הוא אינו מתכוון ליהודה ושומרון אלא לגליל. מאורעות מאי עוררו בו תקווה שהילידים מתקוממים נגד הכיבוש, אך השבוע הם איכזבו אותו, כשהתגלו כבורגנים שאכפת להם רק מרווחתם הכלכלית.

* על כיסאו – מסע ההסתה והדה-לגיטימציה נגד בנט, שכל כולו שקרים וקונספירציות, נובע אך ורק מכך שהוא עבר על מצוות היסוד של דת פולחן האישיות של נתניהו: "עַל כִּסְאוֹ לֹא יֵשֵׁב זָר וְלֹא יִנְחֲלוּ עוֹד אֲחֵרִים אֶת כְּבוֹדוֹ."

* פיקוח נפש – הקמפיין התורן של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית נגד ראש הממשלה, היא על כך שהוא, כביכול, "חילל שבת" בפעולתו בהובלת המרדף נגד המחבלים. כאשר קראתי את הקמפיין, המתוזמר היטב, חשבתי על כך שהרב שלמה גורן מתהפך בקברו. הרי הציונות הדתית הגדירה כל פעילות מבצעית כפיקוח נפש, ולכן הוא דוחה שבת. וזה נכון מאחרון הטוראים עד ראש הממשלה. הקמפיין המכוער הזה לא היה מופנה לראש ממשלה חילוני. זה חלק מהשיימינג וההסתה המכוערת של "תוריד את הכיפה." הרי המשמעות של הקמפיין הזה היא שאדם דתי אינו יכול לכהן כראש הממשלה. ברור שאין להם שום בעייה עם כך שבנט ביצע את חובתו, ולא עם "חילול השבת" כביכול, אלא עם כך שבנט העז להיות ראש ממשלה, תפקיד שרשום בטאבו על נתניהו. ברור ש"חילול השבת", כביכול, אינו אלא תירוץ תורן במסע הדה-לגיטימציה וההסתה נגד הממשלה, אך ורק כיוון שלא נתניהו עומד בראשה. הקמפיין הזה משתמש לרעה בדת היהודית, כאשר בעצם הוא חלק מעבודה זרה של פולחן האישיות של נתניהו. על שלושה דברים נאמר "ייהרג ובל יעבור." אחד מהם הוא עבודה זרה. פולחן האישיות לנתניהו הוא עבודה זרה מובהקת. קמפיין העבודה הזרה הזה, בתואנה של "הגנה על השבת." כביכול, הוא חילול השם מובהק. ולמען העבודה הזרה הם חוטאים גם בלשון הרע, וכבר נאמר שהמלבין פני חברו ברבים כאילו שפך דמים. וגם על שפיכות דמים נאמר "ייהרג ובל יעבור."

* השינאה מטרללת – עד כמה השנאה מטמטמת, מעוורת, מחרפנת ומטרללת... שימעו סיפור. קראתי שורה של פוסטים הזויים הטוענים שהבריחה מכלא גלבוע היתה מבוימת על ידי הממשלה, והכותבת אף נקבה בשמותיהם של ראש הממשלה, שר הביטחון ושר החוץ, כדי לתפוס במהירות את הכאילו בורחים "להאדרת שמה של הממשלה הכושלת הזו, הם חייבים משהו, אפס, איזו הצלחה." זאת שכתבה את הדברים לא צחקה. היא אשכרה מאמינה לטירלול ההזוי והחולני הזה. זאת תוצאה של שנות שטיפת מוח וקונספירציות פסיכוטיות של תעשיית השקרים וההסתה. ההסתה הזאת גורמת לאנשים שהיו נורמטיביים (אני מכיר את הכותבת, היא היתה אדם נורמטיבי) להפוך למוטציות של שנאה.

* כר פורה לקונספירציות – העובדה שההרוג בהתרסקות המטוס הוא עד במשפטו של נתניהו, היא כר פורה לתאוריות קונספירציה הזויות על כך שזו לא היתה תאונה, אלא חיסול. תיאוריות כאלו צפויות הן בקרב קנאים ביביסטים מטורללים והן בקרב קנאים אנטי-ביביסטים מטורללים.

* כתב הגנה – יש הבדל בין אופן יצירתו של צייר לזה של פסל. הצייר ניגש לדף ריק ומוסיף עליו, ומוסיף ומוסיף עד שהיצירה שלמה. הפסל ניגש אל החומר, וגורע ממנו, וגורע וגורע עד שהיצירה שלמה.
הצגת היחיד של אלכס אנסקי "כתב הגנה" היא יצירה של פסל. חומר הגלם הוא "אפולוגיה" של אפלטון, המתאר את משפטו של סוקרטס. אנסקי לקח מתוכו את נאום ההגנה של סוקרטס, חצב בו וחצב ויצר מתוכו מחזה יחיד נפלא, מחכים ומרגש. אנסקי בן 82 ומדהים איך הוא מסוגל ללמוד על פה טקסט של חמישים דקות ולהחזיק קהל מרותק מהטקסט, מהפאתוס ומהמימיקה של אנסקי.
ההצגה מעוררת מחשבות רלוונטיות גם לדמוקרטיה של ימינו, למעלה מ-2,400 שנה אחרי ימיו של סוקרטס. מה שעבר בראשי הוא הסכנה בדמוקרטיה שכל מהותה היא שלטון הרוב, בלי לאזן אותה בזכויות האדם והאזרח, בחופש הביטוי, בחופש העיתונות, בהפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ובעיקר עם מערכת משפט חזקה, שבכוחה להגן על הפרט והמיעוט מפני עריצות הרוב, בלי שלטון החוק, השיוויון בפני החוק, כפיפות המנהיג לחוק. הסכנה בגישה שעל פיה המנהיג מגלם, מעצם בחירתו, את רצון הרוב, שהוא רצון העם, ולכן כל מה שהוא רוצה הוא רצון העם, וכל מה שהוא עושה מבטא את רצון העם ומי שמתנגד לו חותר תחת העם והוא למעשה בוגד. ב"דמוקרטיה" כזאת, די בכך שהעם בחר מנהיג ומכאן המנהיג חופשי לעשות כראות עיניו. זוהי הארדואנוקרטיה, זו הפוטינוקרטיה, וגם אנו היינו לא כל כך רחוקים מכך אך לפני חודשים אחדים והאיום עדין קיים. רצון הרוב אינו חזות הכול בדמוקרטיה. בדמוקרטיה הרוב אינו יכול לרמוס את המיעוט ולא את היחיד שדעתו שונה מדעת הרוב. אחרת זו לא דמוקרטיה אלא לינץ'. הרי בלינץ' הרוב קובע. בדמוקרטיה הרוב קובע, אך לא בהכרח הרוב צודק. ולכן חשובה כל כך הלגיטימיות של כל קול אחר, של אופוזיציה, של תקשורת עצמאית, של בית משפט חזק ועצמאי.
ההצגה, לכאורה, אינה עוסקת בכך. אין בה כל נגיעה לאקטואליה, כולה מצויה באתונה במאה הרביעית לפנה"ס. אבל לשם קיימת אמנות, אם לא כדי לגרום לנו לחשוב?

[אהוד: אתה צודק! – נתניהו היה אך כפסע משלטון יחיד נוסח ארדואן, ולמזלנו הקואליציה של שישה מנדטים בנט והאספסוף הנאור של מוצ"ש בבלפור – הצילו את הדמוקרטיה הישראלית מדיקטטורת נתניהו-נוסח-ארדואן, שאחרת ביבי היה עושה לנו מה שעשה הרודן ארדואן למאות אלפי מתנגדיו שניסו למרוד בו ולהדיחו!
תמשיך לקרוא את הפוסטים ההזויים ולהתפלמס עם מופרעים וקונספירטורים שרובם כמובן פועלים בהשראת הביביזם!]

* היסטוריה של אלימות נגד שושלת פרוש – ח"כ מאיר פרוש הותקף באלימות בידי אלמונים, שניסו לגזוז את זקנו. המשטרה פתחה במצור על התוקפים. וזה מזכיר לי שאביו, ח"כ מנחם פרוש ז"ל, הותקף גם הוא, פעמיים. הפעם הראשונה היתה ב-1958, כשנטורי קרתא תקפו את מנחם פרוש ואת אביו משה פרוש. הפעם השנייה היתה ב-1986. פרוש סירב לקיים רוטציה עם נציג חסידות גור ולפרוש מהכנסת. כתגובה, עשרות חסידי גור הסתערו על בית הכנסת שלו בתפילת שחרית, השחיתו את בית הכנסת והיכו אותו מכות נמרצות. פרוש אושפז למשך שבועיים. למרבה המזל בהתקפה האחרונה מאיר פרוש לא נפגע. כנראה שגם במקרה הזה התוקפים הם אנשי האגף הקנאי, האנטי ציוני, שרואה ביהדות התורה משת"פית של המדינה הציונית.

* מת שאוליאן – חי שאוליאן היה מראשי כת מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים. הוא לקה בקורונה וכיוון שלא היה מחוסן, לא היתה לו הגנה והוא נפטר. יהי זכרו ברוך!
מאז אשפוזו, הגרעין הקשה של הכת האשים את המשטרה והממסד הרפואי שהרעילו אותו כדי להשתיק אותו. סביר להניח שכעת הקונספירציה המטורללת הזאת תתעצם. אבל יש לקוות שהאירוע הטרגי גם יפקח עיניים ויגרום לסרבנים לחשב מסלול מחדש ולהתחסן. רוצו להתחסן!

* ביד הלשון: להרביץ – רוביק רוזנטל הקדיש את הטור האחרון באתר שלו "הזירה הלשונית" למילים מן התנ"ך, ששינו משמעות בעברית של ימינו. אחת מהן היא "הרביץ": השכיב: "בנאות דשא ירביצני". היום: היכה. הביטוי המקשר: 'הרביץ תורה'. זה נכון, אבל פועל אחר באותו שורש נשאר במובנו המקורי גם בעברית של ימינו – לרבוץ. אם להשתמש בדוגמה של רוביק מתוך תהילים כ"ג, ב': "בנאות דשא ירביצני," אפשר גם בעברית של ימינו להסביר שהוא גרם לי לרבוץ בנאות דשא.
דבר מעניין אחר, הוא הקשר בין "להרביץ" לבין "להרביע". במזמור קל"ט בתהילים, כותב המשורר: "אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ." המשורר מתפעל מכך שאלוהים מכיר היטב את אורחו ורבעו. מה פירוש אורחו ורבעו? דרך חייו, התנהלותו, התנהגותו.
אָרְחִי = אורח חיי. ומהו רִבְעִי? נקרא את הפיסקה כולה:
אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי
בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק.
אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ
וְכָל דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה.
אתה מכיר אותי כאשר אני יושב וכאשר אני עומד. אתה מבין את רעיונותיי ומחשבותיי גם מרחוק, כלומר עוד בשלב שמדובר ברעיונות רחוקים, ראשוניים, בסיסיים. אתה מכיר את אורחותיי ואת כל דרכיי. המקבילה של אָרְחִי וְרִבְעִי היא שִׁבְתִּי וְקוּמִי. יש כאן החלפת האות צד"י בעי"ן – רִבְעִי = רבצי. כלומר משכבי. ולמשכבי = רִבְעִי, משמעות של היותי במצב של שכיבה, מנוחה, שינה, ומשמעות של יחסי מין, כלומר אתה מכיר גם את המיניות שלי.
זה המקור למילה הַרְבָּעָה = גרימה להזדווגות של בעלי חיים. להרביע = להרביץ, לגרום לבעלי החיים לרבוץ, לשכב, להזדווג.
וזכורה לטוב ההברקה של הספר הסאטירי ZOO ארץ?ZOO – שבו שונתה שורת הפתיחה של השיר "שועליו של שמשון" מאת אורי אבנרי, מ"ארבעה ארבעה על הג'יפ הדוהר" – ל"הרבעה הרבעה על הג'יפ הדוהר," בליווי איור הולם.
אורי הייטנר

[מילון אבניאון מצטט: הרבעה – זיווג שנֵי בַּעלֵי חיים לשם המלטה: "בְּהֶמְתְּךָ לא תַּרְבִּיעַ כִּלְאַיִם" (ויקרא י"ט, 19)].