וספרים נוספים של ראובן ארגוב

ראובן ארגוב, כיום בן 80, נולד בארץ-ישראל בשנת 1941 בקיבוץ גבעת השלושה ששכן אז במערב פתח-תקווה, מול האזור של "יד לבנים" והמוזיאון כיום.
ממערב לקיבוץ, מעבר לסמטת החול, שכן משק חקלאי פרטי לתפארת ובו שובך יונים ענק –של צבי ושמחה שכטמן, לימים שוחט. שמחה היתה בתו של דודי ברוך בן עזר ראב, וצבי היה דודו של מי שלימים יזכה בפרס נובל, דן שכטמן.
בנם של צבי ושמחה, רן שוחט, נפל במלחמת יום כיפור.
ילדי גבעת השלושה הכירו את המשפחה, והצייר בן הקיבוץ אורי ליפשיץ [יליד 1936] סיפר לי בשעתו על צבי מעשה שבעקבותיו כתבתי את הסיפור "יונים עפות בחזרה" – כיצד אורי גנב בולים מהמעטפות שהגיעו בדואר לחברי הקיבוץ, ותמורתם קיבל יונים משובכו של צבי, שהיה גם אספן בולים נלהב, וכיצד היונים הללו, לאחר ששוחררו, עפו חזרה לשובכו של צבי.
אם אינני טועה גם ראובן ארגוב הכיר את משפחת שכטמן-שוחט.

בהיותו בן 11 עבר ראובן עם הוריו לקיבוץ עינת, אחד משני הקיבוצים ממזרח לפתח תקווה, שצמחו מהקיבוץ המקורי לאחר שהתפלג והועתק להתיישבות באדמותיו החקלאיות. את שירותו הצבאי עשה ביחידות הצנחנים, והחל מ-1967 השתתף ברוב מלחמות ישראל – ששת הימים, ההתשה ויום כיפור.
ב-1978 הקים את חברת הנסיעות שלו שנפרשה לאחר מכן על פני סניפים אחדים. בסוף 2001 התמוטטה החברה ולאחר מאמצים מרובים, עזרה מבנו הבכור אורי, שהינו איש עסקים בינלאומי היושב בארצות הברית, מכירת כל רכושו והחזרת חלק גדול מחובותיו, נסע ראובן ארגוב לארה"ב במטרה ברורה וחד-משמעית לחזור ולהחזיר את יתרת חובותיו. כל הנתונים הללו על פי הכתוב בכריכות ספריו, ושיטוט בגוגל מאשש את הכתוב.
בעת שהייתו בארה"ב חזר אל ניסיונו הצבאי ועבר קורס מיוחד לצניחות חופשיות מגובה רב. באחת הצניחות בנפילה חופשית בת 60 שניות פתח את מצנחו אך רגלו התרסקה לחלוטין בעת הנחיתה. זאת ועוד, לאחר 41 שנות נישואים "לאישה נפלאה" לדבריו, התמוטטו נישואיו.
ב-2008, בעיצומה של המתיחות בגבול רצועת עזה, טרם מבצע "עופרת יצוקה", שב ראובן לארץ משהייה בת שבע שנים בארה"ב, במטרה ערכית להתיישב בעיר שדרות אליה נשלחות רקטות מהרצועה. על כך כתב את ספרו "רפובליקת שדרות" (2015). לראובן ארגוב יש ארבעה ילדים ושישה נכדים. כיום הוא מתגורר ב"אחוזת צהלה" בתל-אביב.

"בזמן מלחמת העצמאות הפציצו את מבנה חדר האוכל בגבעת השלושה מטוסים מצריים, מפני שהם חשבו שמדובר בבית החולים בילינסון הסמוך. הפיצוץ פגע קל בכמה מחברי הקיבוץ וגרם לחור בתקרת המבנה." [ויקיפדיה].
בתיאור הלילה הזה בחודש מאי 1948 פותח ספרו האחרון של ראובן ארגוב "דוגית בנהר החיים" (2018). הוא היה אז ילד כבן שבע:

"מטוס הספיטפייר המצרי הגיע מהמערב. השעה היתה אחר חצות. הטייס חיפש את אורות בית החולים בילינסון, שהיה הגדול בישראל במרוצת מלחמת השחרור וגם לאחריה.
"כמו מאפיונר שפוגע ביריבו אך לא מצליח לחסלו, ומשנשלח זה, בעודו פצוע, גוסס למחצה ודמו ניגר – לבית החולים, הוא שולח את אנשיו להשלים את הרצח שם.
"פעולה מעין זו לא היתה מעולם על סדר יומה של מדינת ישראל, שזה עתה הוקמה, ושעליה הסתערו עתה בחמת זעם שבע מדינות ערב. ישראל לעולם לא היתה מנסה לפגוע בבית חולים כלשהו, אף כי לא היתה חסינות מטעויות אנוש. צורת החשיבה הערבית היתה שונה.
"הייתי כניראה הנפש הערה היחידה באותה שעת לילה בקיבוץ, במרחב החולות הדומם, מרחק שלושה ק"מ מבית החולים, ושאון המטוס קטל את עייפותי לחלוטין. ירדתי אפוא ממיטתי, ונעמדתי ליד החלון, בקומה השנייה של הבית בו התגוררה כיתה א', מול חדר האוכל הגדול שהיה מואר משום-מה.
"המטוס השלים סיבוב, וטרטור מנועו הלך והתקרב, הלך וקרב, וכשחלף מעל כיתתנו כבר לא הבנתי דבר, ותוך שנייה נשמעה התפוצצות אדירה, וכבר היה לי ברור שהכול חלף, ומה שהיה כבר לא יהיה.
"הספקתי עוד לראות את צלליתו המאיימת נוסקת בתלילות, כשהוא מואר בלהבות האש שפרצו מגג חדר האוכל, ואז פנה והתרחק דרומה.
"למחרת הודיע רדיו קהיר שטייס מצרי הפציץ בחצות את בית החולים בילינסון, והמלך פארוק העניק לו עיטור גבורה." (עמ' 11-12).

גם אני זוכר את הלילה ההוא. נשמע קול פיצוץ עז וקרוב, וייתכן שלאחר צפירות אזעקה עולה ויורדת כבר היינו במקלט שחפר אבי בחצר, וייתכן שלא היתה אזעקה. גרנו ברחוב פיק"א 7 שלימים הפך לפיק"א 10 ולאחר שנבנה על מקומו בניין דירות גדול גר שם עם משפחתו הכדורגלן המפורסם נחום סטלמך, חברי לכיתה בבית הספר פיק"א הסמוך. בבוקר שלאחר ההפצצה מצאתי בחצר הקדמית שלנו הפונה לרחוב רסיס ברזל משונן של פצצה ושמרתי אותו אצלי שנים רבות. היה על הרסיס לעוף מרחק רב כדי להגיע מחדר האוכל של גבעת השלושה לביתנו ברחוב פיק"א.

תוך כדי סקירת תולדות ישראל ומלחמותיה, ברומאן, הנושא אופי שחלקו אוטוביוגראפי וחלקו בידיוני, מסופר על בגידת הגיבור, גרא, באשתו היפה. על פגישותיו עם צלם הנשיונל גיאוגראפיק רומרו ארבל, שהיה חצי יהודי וחצי פיליפיני. פרקי עלילותיו של רומרו עד לסופו הטראגי בניסיון צילום של התפרצות הר הגעש הם מן היפים בספר ומעידים על כוח דימיון ותיאור מעולים.
בהמשך מסופר על התעשרותו של גרא כיועץ השקעות בארה"ב ועל הסתבכותו שם עקב מעשי רמייה של אחרים, פרשה שהביאה כמעט להירצחו, על תאונת הצניחה החופשית שהפכה אותו לבעל-מום, ולבסוף על השתקמותו ופגישתו בשתי נשים, לא-יהודיות, עם האחת התחתן והם חיו באושר עד שהגיעו לביקור בישראל, שם ביקשה להתגייר אך נהרגה בפיצוץ בפעולת טרור פלסטינית, והשנייה, רופאה לא-יהודייה שעזרה לו להשתקם לאחר תאונת דרכים שעבר עם האישה הראשונה, וקשריו עימה מעניקים לרומאן הפי-אנד הוליבודי.

בתקופה מסויימת בחייו חש ראובן ארגוב צורך לחזור לישראל, למרות הכאבים שמהם הוא עדיין סובל בגלל פציעתו. צורך לחזור לישראל ולעבור לגור דווקא בשדרות הנמצאת תחת איומי הרקטות של הטרור הפלסטיני מרצועת עזה.
על כך כתב את ספרו "רפובליקת שדרות, יומן 'עופרת יצוקה'" (2015), יומן מן השנים 2008-2010. גם כאן הספר, למרות היותו כתוב כיומן – הוא בידיוני-למחצה, ומעניין שארגוב כותב, כבר בפתיחתו, כיצד החליט לעזוב את ביתו הצנוע שליד היער על שפת האגם ליד אורלנדו ולחזור לישראל, ובהמשך:

"באותה עת התגלגלה לידי הידיעה אודות עיתונו האינטרנטי של אהוד בן עזר – נצר למייסדי פתח-תקווה, ועשיתי מנוי.
"אהוד מוציא את העיתון פעמיים בשבוע, ומצרף כמנוי את כל המעוניין, חינם אין כסף.
"הקריאה בעיתונו באותם ימים שלפני הנסיעה לארץ, וכתביה של הסופרת אסתר ראב, דודתו, החיו בעבורי את מיטב תקוותיה של הארץ הזו, את שאיפותיה, את חלומותיה. אותם חלומות שנגוזו, אותם אלה שראוי עתה להוציאם אל האור, להחיותם ולרעננם, אותם אלה המושלכים לעפר ומבוזים יום יום ושעה שעה על ידי אויבינו, ואבוי – לעיתים גם על ידינו.
"---
"האם לזה פיללו משה רבנו ויהושע בן נון? דוד המלך, שלמה והרמב"ם? יהודה הלוי, הרצל ושלום שבזי? יהודה ראב וביאליק ודוד בן גוריון? ומנחם בגין ומשה דיין ורבין ופרס וכל גיבורינו, ראשונינו וחולמינו שביניהם." (עמ' 11-12).

על פי הספר-היומן, החזרה לישראל ולשדרות אינה עולה יפה, גם ביחסיו עם נשים, ובעיקר בגלל מיגבלות בריאותו, וכך הוא כותב ב"הערות לסיום":

"חזרתי לישראל לפני 'עופרת יצוקה' והתיישבתי בשדרות מסיבות ציוניות, הן עובדות אמיתיות, כמו גם כל דיעותיי על המדינה, על עברה ועל עתידה.
"ייתכן שהייתי הציוני הראשון שהרוויח משהו, בלי כוונה, מהמלחמה הזאת. באופיי הנני אהבל גמור כשנקרות לי הזדמנויות לעשות כסף, ובינתיים אני מפסידן סדרתי, אבל החיים ממשיכים... יצא שקניתי בית בשדרו המופגזת, כשרבים נסו ממנה, ומכרתי אותו בעיר שוקטת. אני גאה שעשיתי זאת מהסיבות שפירטתי." (עמ' 131).

ספרו הראשון של ראובן ארגוב, "חייל בסמטאות" (2005) היה ספר שירים שיצא לאור בהוצאת ירון גולן. הנה אחד מהם המתאר את ילדותו בגבעת השלושה הישנה:

ליל קיץ של ילדוּת

ליל קיץ דומם בקצה המחנה
לא היה אז שעון לילד בקיבוץ
השמיים כיפה זרועה כוכבים
הרוח החרישית מטלטלת קלות
את הגדר הפרוצה ואת משוכת הצברים
ובתוך הפירצה עמד לו תן
החיה של ימי ילדותי
החיה של חיי.

שערותיי הסומרות ועיניו החוקרות, הנוצצות
הפכו לידידים של רגע
נשמות תאומות
והחלטתי מעשה לעשות
לאט התכופפתי למצוא לי אבן בחול
איזה קלע שיצילני מאימת הגוליית הגדול
וכשהגעתי אליה הוא לפתע הבין,
כן, גם תנים מבינים לפעמים,

ופרץ בחזרה הגדר אל מרחב החולות הצונן
וכשהאבן שזרקתי נחתה על גבו
היללה שפרצה מתוכו
זכורה לי עד תום
אפילו היום.

ב-2013 פירסם ארגוב בהוצאת ירון גולן את הרומאן "לבירינת" המתרחש כולו בארה"ב, זאת לאחר שגיבורו זכה בסכום עתק בכרטיס הגרלה. אני מודה שהתקשיתי לקרוא את הספר כי ההווי האמריקאי זר לי ובייחוד מפני שהסגנון שלו קופצני מדי. הרומאן כתוב כמעט לכל אורכו בשורות קצרות ואין בהן הבדל בין תיאור לדיבור (מירכאות לטקסט של דיבור). לכן לא קל לקרוא את הספר, שלא עבר עריכה ספרותית הולמת (המו"ל ירון גולן לא הצטיין בעריכת חלק מן הספרים הרבים שהוציא לאור). קשה אפילו לתמצת מתוך הרומאן הזה את מהלך העלילה.
אינני יודע היכן אפשר להשיג את הספרים. אפשר אולי לכתוב לראובן ארגוב, אחוזת צהלה, רח' סשה ארגוב 18, תל אביב. או להתקשר בטלפון 03-6808072.
אהוד בן עזר