לקראת שנת הארבעים למלחמת יום הכיפורים התפרסם ספר שנשא את הכותרת "1973" בקול תרועה רמה, בקמפיין יחצ"ני אדיר. המסר של הספר היה, שהמחדל המודיעיני והדבקות בקונספציה הם שוליים באחריות למחדל יום הכיפורים. היה זה, בראש ובראשונה, מחדל מדיני – ישראל דחתה הצעת שלום מצרית, שגובתה בתמיכה אמריקאית, ובכך אילצה, למעשה, את מצרים לבחור במלחמה.
הספר סיפק את ה"אקדח המעשן" לטענות שנשמעו כבר בשנות השבעים והלכו והתגברו מאז. הטענות על הצעת השלום שנדחתה היו במהלך השנים למעין אקסיומה, מוסכמה שאין צורך להוכיח אותה. כאשר אהוד ברק ניסה בכל מאודו למסור את הגולן לאוייב הסורי וכאשר הציע את הצעותיו המופקרות לערפאת, הוא חזר עד לזרא על המנטרה ש"כאשר אני מביט בתמונותיהם של ראשי הממשלה במשרדי ורואה את תמונתה של גולדה מאיר, אני מבטיח לעצמי שאני לא אחמיץ את השלום ולא אגרום למלחמה קשה."
החגיגה עם צאת הספר על "האקדח המעשן" הייתה גדולה. כשקראתי את הספר, לא יכולתי שלא להתרשם מהרשלנות שלו. ניכר בעליל שכתיבת הספר הייתה כציור המטרה סביב החץ לאחר שנורה. ברור לאן חתר הכותב וניכר איך אנס את העובדות כדי שתתיישבנה עם הנראטיב.
לפני חודשים ספורים יצא לאור ספר שעוסק אף הוא באותה תקופה – "רהב". כתב אותו אחד מגדולי ההיסטוריונים הישראלים, פרופ' יואב גלבר. ספר עב-כרס זה, הוא השלישי בטרילוגיה שעסקה בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. קדמו לו הספרים "התשה – המלחמה שנשכחה" ו"הזמן הפלסטיני". זהו ספר רציני ביותר – הן במידע הרחב והעמוק שהוא מביא ובעיקר בניתוח המידע הזה. הספר הזה יצא ללא כל יחסי ציבור, ללא כתבות מקדמות-מכירות בעיתונים, ללא כתבות וראיונות ברדיו ובטלוויזיה, ללא מאמרי ביקורת. גם אני, שמעורה מאוד בשיח ההיסטוריוגרפי של ישראל, כלל לא שמעתי על צאת הספר ונתקלתי בו במקרה בחנות "סטימצקי"; לא בדוכן המבצעים ורבי המכר, אלא במדף ספרי ההיסטוריה. אך הספר הזה הוא הספר הטוב ביותר והמקיף ביותר שיצא עד כה על התקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים.
הספר הזה מפריך לחלוטין את תאוריית החמצת השלום; הוא טוחן אותה עד דק ולא משאיר ממנה אלא אבק. הספר מוכיח בעליל שישראל לא דחתה את הצעת השלום המצרית, מהסיבה הפשוטה שהצעה כזו לא היתה ולא נבראה ואפילו משל לא היתה. ההיפך הוא הנכון. הספר מוכיח שההצעות המדיניות של מצרים היו רחוקות מלהיות הצעות שלום ובמקביל, הנשיא סאדאת התכוונן למלחמה, הכין את צבאו ואת החברה המצרית למלחמה, ואך ורק למלחמה.
מצרים לא הכירה בישראל. מצרים לא דיברה על הסכם שלום עם ישראל. מצרים לא הסכימה למו"מ עם ישראל. מצרים לא הסכימה להסדר נפרד עם ישראל. מצרים ניהלה מהלכים מדיניים שנועדו לכפות על ישראל נסיגה מוחלטת לקווי 4.6.67 בכל הגזרות ובנוסף לכך "לפתרון צודק של הבעייה הפלשתינאית", כלומר הפתרון הזה אינו הנסיגה המלאה אלא בנוסף אליה. הכוונה היא לדרישת "זכות" השיבה, כלומר הטבעת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים, כדי שלא תהיה עוד מדינה יהודית.
כאשר מצרים דיברה על הסדר ביניים עם ישראל, היא לא הסכימה למו"מ עם ישראל כל עוד היא שולטת על אדמה ערבית כלשהי (כלומר לא רק מצרית), היא מותנית בקבלת תכתיביה מראש, והתמורה תהיה אי לוחמה. למעשה, מה שהמצרים דרשו הוא חזרה למצב שקדם למלחמת ששת הימים – שביתת נשק בקווי 1949. והרי זה בדיוק המצב שהביא למלחמת ששת הימים. לעומת זאת, דווקא ישראל, ובעיקר שר הביטחון דיין, הציעו עוד ועוד הצעות להפשרת הקיפאון ולהסדרי ביניים וגולדה ניסתה לשלוח שליחים לסאדאת, כדוגמת קנצלר גרמניה המערבית וילי ברנדט, כדי לחולל מו"מ בין המדינות, אך היד המושטת לא פגשה יד אחות.
מיום כניסתו לתפקיד, לאחר מותו של נאצר בספטמבר 1970, הנשיא סאדאת הכין את עמו ואת צבאו למלחמה. בנאומיו הוא הבטיח מלחמה. הוא הצהיר שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים כדי לשחרר את האדמה המצרית. הוא הזכיר שאין תוחלת לציונות כפי שלא היתה תוחלת לצלבנות. הוא סילק את הסובייטים מארצו כיוון שהם לא רצו במלחמה והוא רצה עצמאות להחליט על המלחמה. והוא רצה במלחמה "ערבית" שבה אי אפשר יהיה לטעון שלא היה זה ניצחון מצרי אלא סובייטי.
רק בקיץ 1973, בחודשים שקדמו למלחמה, צמצם סאדאת מאוד את הצהרות המלחמה, כחלק מתרגיל ההונאה האסטרטגית שנועדה להרדים את ישראל. גם המהלכים המדיניים שמצרים ניהלה מול ארה"ב היו חלק מאותה הונאה אסטרטגית. הם נועדו להרדים את ישראל, כדי להפתיע אותה במלחמה.
אם מישהו מבין מן האמור עד כה שזהו ספר אפולוגטי, שנועד לגונן על ממשלת ישראל בתקופה הנדונה – אין הוא אלא טועה. ההיפך הוא הנכון. הספר מבקר בחריפות רבה את כל הדרגים בישראל על היוהרה, השאננות והביטחון העצמי המופרז, בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, שהביאו למחדל הנורא. שם הספר – "רהב", מעיד על תוכנו.
גלבר, שהיה חוקר בוועדת אגרנט, יוצא נגד השלכת המחדל בעיקרו על המודיעין הלקוי ועל הדבקות בקונספציה. הוא סבור שאי אפשר למצוא נקודה ארכימדית שתסביר את כל מה שקרה או את רובו, אלא ש"היכן שתנעץ אצבע תמצא ריקבון או מחדל." ואכן, הוא מוכיח זאת, אך אף על פי כן, דווקא קריאת הספר שכנעה אותי עוד יותר, שהכישלון המודיעיני הוא גדול המחדלים. עם זאת, הכישלון המודיעיני והדבקות בקונספציה נבעו מאווירת הרהב ועוד יותר מכך, קבלת הקונספציה בידי הפיקוד העליון והדרג המדיני, נובעת מאותה אווירה.
תקצר היריעה להזכיר כאן את רשימת הכשלים שאותם גלבר ניתח וגיבה בעובדות. אזכיר את חלקם על קצה המזלג: ההתמכרות לאשליית ההרתעה (גלבר מדבר אף על "פולחן ההרתעה") שנוצרה במלחמת ששת הימים, האמונה המשיחית בהתרעה שלבטח תהיה לנו לפני מלחמה ותאפשר התארגנות של צה"ל, הערכת חסר של צבאות ערב שהסתירה מאיתנו את השינוי הדרמטי שחל בהם מאז תמונות החיילים שברחו יחפים בחולות סיני בששת הימים (כולל התובנה שאין לצבא המצרי יכולת לחצות את התעלה ואם חלקו יחצה הוא יושמד מיד), אי הבנת המשמעות העמוקה של סוללות טילי קרקע אוויר בצד המצרי של תעלת סואץ, ששינו את פני המערכה ופגעו קשות בשליטה האווירית של ישראל, הערכת יתר של כוחו של צה"ל, הערכת חסר ואף זלזול במנהיגותו ובנחרצותו של סאדאת. וכמובן הקונספציה שקבעה באלו תנאים מצרים תצא למלחמה, וכיוון שלא עמדה באותם תנאים, או אמ"ן העריך שאינה עומדת בהם, היה משוכנע שלא תהיה מלחמה.
הקונספציה הזאת טימטמה את כל הדרגים. כאשר המלך חוסיין העביר לגולדה מאיר מידע על המלחמה, הגורמים המקצועיים הגדירו אותו כ"אלרמיסט" ואת אזהרותיו כ"זאב זאב". וכך, האיום בנשק הנפט, שהיה חלק מן התכנון המדוקדק של המלחמה, הוסבר כתחליף למלחמה. וכך, הפנייה למועצת הביטחון נגד ישראל, שבועות ספורים לפני המלחמה, שהיתה אף היא חלק מן ההונאה האסטרטגית, הוסברה כפנייה לנשק המדיני מתוך אי היכולת לצאת למלחמה. וכך, סילוק הסובייטים התפרש כהוכחה שמצרים אינה חותרת למלחמה. וכך, קל היה להתמסר להונאה האסטרטגית על ה"תרגיל המצרי הגדול", גם כאשר כל נורות האזהרה זעקו שה"תרגיל" אינו אלא מלחמה.
גלבר יוצא נגד הצגת המלחמה כניצחון ישראלי ובעיקר נגד המנטרה שהיא "הניצחון הגדול ביותר של צה"ל." הוא מזכיר דברים שאמר הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) חודשים לפני המלחמה, שכל מצב של תיקו או אי בהירות שישראל ניצחה במלחמה, כמוהו כתבוסה ישראלית. הוא מזכיר שגם בסוף המלחמה צבא מצרי גדול נותר בתוך סיני. כאן דומני שגלבר מחמיר בביקורתו. נכון, זה רחוק מלהיות גדול ניצחונותינו, אך הפולש הסורי גורש כולו מן הגולן וצה"ל הגיע לפאתי דמשק ולשיא החרמון ובדרום – למרחק 101 ק"מ מקהיר וכיתר את הארמיה השלישית. לא בכדי, לקראת סוף המלחמה, המצרים הם שלחצו להפסקת אש מהירה ואילו ישראל רצתה לדחות את הפסקת האש לניצול ההצלחה. התוצאה של מלחמת יום הכיפורים, היא שכבר 48 שנים לא היתה מלחמה כוללת נגד ישראל, והערבים אימצו במקומה את נשק הטרור, הטילים וכד'.
לא עם כל התובנות של גלבר אני מסכים. גלבר טוען שהמלחמה היתה בלתי נמנעת, כיוון שהיא היתה תכלית תפיסתו של סאדאת. האם משמעות הדבר היא שגם אלמלא אותו רהב, שהוא היטיב לתאר, וכל המחדלים שנבעו ממנו, המלחמה היתה פורצת בהכרח? האמירה הזאת יוצאת מהנחה שיש רק שתי אפשרויות – שלום או מלחמה. אני מאמין שאילו ישראל היתה ערוכה היטב ולא עוטפת את עצמה באופוריה, המלחמה יכלה להימנע.
גלבר טוען שבלי מלחמת יום הכיפורים, לא היה השלום עם מצרים. עד מלחמת יום הכיפורים, מדינות ערב היו מושפלות עקב תבוסתן במלחמת ששת הימים, וסאדאת לא העלה על דעתו שלום עם ישראל בלי שיזקוף את קומתם של הערבים בניצחון על ישראל. אפשר להתווכח על תוצאות המלחמה, אך אין ספק שהמצרים הציגו אותה כניצחון גדול. עד היום, 6 באוקטובר הוא יום חג ממלכתי במצרים (גם רצח סאדאת היה במהלך המצעד הצבאי לציון 8 שנים למלחמה). אחרי המלחמה, סאדאת בחר בדרך שונה לגמרי מזו שקדמה לה. הוא הסכים למו"מ ישיר עם ישראל (מיד אחרי המלחמה, בשיחות בק"מ ה-101), לחוזה שלום ולא רק אי-לוחמה, לשלום נפרד, לפירוז סיני (לפני המלחמה הוא סירב לפירוז, אלא אם כן יהיה הדדי, בתביעתו לנסיגה ישראלית ללא שלום) ועוד. לטענתו, גם ישראל ירדה בעקבות המלחמה מחלק מתובנותיה: צליחת התעלה הוכיחה שתעלת סואץ אינה גבול ביטחון בלתי עביר, והמצור על באב אל-מנדב הוכיח ששליטה בשארם א-שייך אינה ערובה לחופש השיט של ישראל.
כרונולוגית, הספר מתחיל במקום שבו הסתיים הספר "התשה – המלחמה שנשכחה"; בהפרת הסכם הפסקת האש עם מצרים וקירוב סוללות הטילים לגבול. המהלך הזה היה הסיבה להסכמת נאצר להפסקת אש. ההבלגה הישראלית על הצעד שובר השוויון הזה היא, לדעתי, המחדל הגדול של מלחמת יום הכיפורים. לאחר שישראל לא פעלה צבאית נגד המהלך, היא התנתה כל מהלך מדיני בהוצאת הטילים וגם בכך לא עמדה. דומני, שעד היום, אנו לוקים בהתמכרות לשקט, בין אם בגבול עזה, מול הטרור החקלאי בישראל ואפילו מול המחבלים הכלואים בבתי הכלא הישראלי.
הספר המצוין והמרתק הזה, מוקדש "להצלחת מאבקה של רעייתי רותי במחלת הסרטן." למרבה הצער, רותי הלכה לעולמה לפני שבועות אחדים.

גלבר, יואב; "רהב – דרכה של ישראל אל מלחמת יום הכיפורים, 1970-1973", הוצאת "דביר", תשפ"א 2021. 652 עמ'.

2. צרור הערות 19.9.21
* ההצלחה והכישלון – ההצלחה הגדולה ביותר של ישראל, הן של הממשלה הקודמת והן של הממשלה הנוכחית, במלחמה בקורונה, היא החיסונים. הכישלון הגדול ביותר של ישראל, אף הוא משותף לשתי הממשלה, גם הוא החיסונים.
ההצלחה הגדולה של נתניהו היתה ההבנה המוקדמת שהחיסונים הם הפתרון, ההסתערות המהירה והאפקטיבית על חברת "פייזר" להשגת החיסונים בכמות שמאפשרת חיסון מדינה שלמה, ומבצע החיסונים המרשים, שהתבסס על מערכת הבריאות הציבורית של קופות החולים, באופן שאִפשר חיסון של כל המדינה, במהירות, על חשבון המדינה.
ההצלחה הגדולה של בנט היא החלטתו האמיצה לא להמתין לאישורים של ה-FDA ולהתחיל מיד בחיסון הבוסטר. ההססנות והפחדנות של FDA, שרק אתמול החליטו לחסן רק את בני ה-65 ומעלה וקבוצות סיכון, מעידה עד כמה ההחלטה, שהתבססה על חוות הדעת של הקהילה המדעית והרפואית בישראל, הייתה אמיצה. אין ספק ש-FDA יאשרו בסופו של דבר את חיסון הבוסטר לכל הגילים, בין השאר בהסתמך על התוצאות בישראל. השאלה היא כמה אנשים ימותו לשווא בשל השמרנות הזאת.
הישג נוסף של ממשלת בנט הוא הבטחת מלאי מספיק של חיסונים למבצע כולו. עוד הישג של שתי הממשלות, הוא העובדה שבפועל, מיליוני ישראלים התחסנו. בזכות החיסונים, אנו מצליחים לעבור את הגל הרביעי ללא סגרים ובמינימום הגבלות ומנהלים את החיים, הכלכלה והחינוך במקביל לקורונה, וזה הישג גדול.
אז איפה הכישלון? בדמוקרטיה הרוב קובע. במגיפה, מיעוט יכול לגרום לכך שהמגיפה תימשך. כשהחל הגל הרביעי, אחרי חגיגות הניצחון על הקורונה, מיליון ו-400 אלף ישראלים טרם התחסנו ולו חיסון אחד. זה כישלון. וגם היום קרוב למיליון לא התחסנו כלל ועוד רבים טרם התחסנו בחיסון הבוסטר. זה כישלון. וכדי לנצח את המגפה, יש ללמוד לעומק את הכישלון הזה, ולחולל שינוי. האתגר הוא לחסן רוב מוחלט של אלה שלא התחסנו. אין כוונתי לכת מכחישי הקורונה וסרבני החיסון העקרוניים. זו כת משיחית, שאין שום דרך לשכנע אותה, בוודאי לא בהיגיון, כי היא מחוסנת מפני ההיגיון. אדרבא, כל הוכחה להצלחת החיסון מתורגמת אצל אנשי הכת כ"הוכחה" לקונספירציות המטורללות שלהם על החיסון. מבחינתם, המוני הבלתי מחוסנים הצעירים, שממלאים את מחלקות הקורונה, תופסים את מכונות ההנשמה ומתים מקורונה – גם הם איכשהו "הוכחה" לטענתם. הנה, כאשר אחד מפעילי הכת, חי שאוליאן, הפך למת שאוליאן בגין הקורונה, הכת מספרת שהמשטרה ו"הממסד הרפואי" הרעילו אותו כדי להשתיק אותו. המסקנה ברורה – אין שום טעם להשקיע מאמץ בכת. אלא שהכת היא רק חלק זעיר מבין הבלתי מחוסנים.
את רוב הבלתי מחוסנים, יש לחלק לשני סוגים. סוג אחד, הוא אוכלוסיות מוגדרות כמו המגזר החרדי, המגזר הערבי ושכבות המצוקה. שם הבעייה היא של מודעות. האתגר הוא להגיע אל הציבור הזה, הן בהסברה אפקטיבית, לכל ציבור בשפתו ובאמצעות מנהיגים מתוכו, והן בהגעה פיזית של החיסונים במבצעים ייחודיים אל תוך אותם מרכזים כדי לחסנם, ואפילו במעבר מבית לבית.
הסוג השני הוא של האנשים שאינם חלק מן הכת, אך מושפעים ממנה ומהפחדותיה. קשה לתפוס איך זה שב-2021 כל כך הרבה אנשים מושפעים מהפחדות של עוכרי מדע ורופאי אליל יותר מאשר מעובדות מדעיות ורפואיות. אך זו עובדה. את הציבור הזה יש לפצח ולמצוא את הדרך להגיע אליו ולהשפיע עליו. ההשפעה של הכת על ציבור גדול כל כך היא תעודת עניות לממשלה, למערכת החינוך, למערכת הבריאות ולעולם המדע בישראל. אך אני מאמין שניתן לשכנע גם את האנשים האלה. למשל, אם יש אנשים שכל כך קל להפחיד בסיפורי אימה על "אובדן פוריות" אותם – יש להציג להם בצורה מוחשית את המתים הרבים הבלתי מחוסנים, שניתן להגדיר אותם מתאבדי קורונה. להפגיש אותם ולחשוף בגדול בתקשורת בלתי מחוסנים שהבינו את טעותם בדרך הקשה, דרך מכונות ההנשמה ומיטות הטיפול הנמרץ. יש להמשיך לתגמל את המחוסנים ולהעצים את מדיניות התו הירוק, כך שמי שאינו שייך לכת, יבין שהמחיר של אי התחסנותו אינו כדאי. אני בטוח שניתן לפצח את אתגר הבלתי מחוסנים. אחרת, לא נמגר את הקורונה.

* שרדו כדי להעיד – הכתבה החשובה ביותר בעיתוני סוף השבוע – "סליחה שלא התחסנתי" בעיתון "7 ימים". ארבעה מונולוגים, של ארבעה צעירים, בני 30-40, שהתפתו לתעמולת השקר של כת סרבני החיסונים, הלכו שבי אחרי כל מיני באבות, רופאי אליל, מכשפים ועוכרי מדע, שהפחידו אותם מפני החיסונים. הם האמינו לשקרים, לפייקניוז ולקונספירציות וכתוצאה ישירה מכך, הם לקו בקורונה וכמעט איבדו את חייהם. בניגוד לרבים אחרים, שאף הם האמינו להפחדות הכת ומתו כתוצאה מכך, הם שרדו, ורואים כשליחות להביא את סיפורם לעולם, להזהיר אחרים שממשיכים להאמין לאנשי הכת ומסכנים את חייהם. חובה לקרוא!

* יום אחד בשנה – 364 יום בשנה המחשב והסמרטפון שלי דלוקים. ביום הכיפורים אני צם מאוכל ומתקשורת.

* שליח ציבור – עד לפני שנתיים, חבורה ירושלמית דתית הגיעה ביום הכיפורים לקיבוץ אורטל והובילה את התפילות. בשנתיים האחרונות, בשל הקורונה, איננו מזמינים אותם ועורכים את התפילות בעצמנו. מסיבות רבות זו תפילה יפה יותר בעיניי, ואני מקווה שנתמיד בכך גם אחרי הקורונה, ולו כיוון שבתפילה שלנו אין הפרדה בין המינים והנשים והבנות אינן מודרות. אני מוביל את התפילות כשליח ציבור (חזן). ובשעת התפילה חשבתי כמה חבל לי שאבא שלי אינו רואה אותי מוביל את התפילות. הרי מאין הידע שלי? מהגרסא דינקותא שלי, בהליכתי עימו לבית הכנסת בילדותי ובנעוריי. הוא לבטח היה גאה בי. כשאמרתי זאת בחיק המשפחה, הגיבה בתי: "ואולי הוא רואה אותך?" הלוואי.

* לזכרה של אידה נודל – לנו, שנולדנו לתוך מדינת ישראל, קיומה הוא מובן מאליו. בפרספקטיבה היסטורית, זהו נס בלתי נתפס. את התפילה לשלום המדינה באורטל, הקדשתי לזכרה של גיבורה לאומית, אסירת ציון אידה נודל, שנפטרה השבוע בגיל 90.

* ממשלת זדון – את השורות הבאות כתבתי לכבוד יום הכיפורים אשתקד. היה זה בתקופת ממשלת נתניהו, שהתנגדתי לה וייחלתי להחלפתה. אך לא יכולתי להחריש מול התופעה שנגדה יצאתי:
לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: "כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ." זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות. התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש, המיט חורבן על הריבונות היהודית והביא לגלות העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי. וכך גם עכשיו. אני התחברתי לשני פסוקים בתפילה. האחד, מתוך התפילה לשלום המדינה: "שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך." והשנייה מתוך "אבינו מלכנו": "אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך."
עד כאן הציטוט מן השנה שעברה. חלפה שנה. התחלפה ממשלה. התחלפה אופוזיציה. אך הנוהג המכוער הזה נשאר, רק החליף צד. ואלה שהיו אז השלטון, שכחו את תלמודו של הלל: השנוא עליך, אל תעשה לחברך.

* נדרנא לא נדרי – הרשומה הזאת מבוססת על רשומה שכתבתי לפני שנתיים, אחרי סיבוב הבחירות השני, כאשר קראתי למפלגות לרדת מהעצים ולהקים ממשלת אחדות לאומית. כזכור, זה לא קרה, והלכנו לסיבוב בחירות שלישי. אחרי הסיבוב השלישי, לשמחתי, כחול לבן התעשתה והקימה ממשלת אחדות לאומית, אך למגינת הלב, התברר שהיה זה הסכם הונאה, נתניהו לא העלה על דעתו לכבדו ועקץ את שותפיו. ושוב נגררנו לסיבוב רביעי. ואלמלא המפלגות שגילו אחריות, ברוח הדברים שכתבתי אז, היינו היום בעיצומו של סיבוב הבחירות החמישי.
נדרנא לא נדרי – תפילת "כל נדרי", שבה אנו פותחים את יום הכיפורים, היא קצת מוזרה. אנו מתירים את כל נדרינו, משחררים את עצמנו מהתחייבויות שלקחנו מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ואפילו מראש – מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה. והתפילה מסתיימת במילים: "כולהון יהון שרן, שביקין שביתין בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין. נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות," כלומר: כולם (כל הנדרים והאיסורים והשבועות) יהיו מותרים. עזובים, בטלים ומבוטלים, לא שרירים ולא קיימים. נדרינו לא נדרים והאיסורים לא איסורים והשבועות לא שבועות.
איזה מין דבר זה? האם מילה אינה מילה? הבטחה אינה הבטחה? זה המסר של יום הכיפורים? איך אפשר לקיים חברה בצורה כזאת? הרי משמעות הדבר היא חוסר אמון מוחלט.
כמובן שלא זו הכוונה. הכוונה היא להעדיף את זרימת החיים על דבקות בכל מיני נדרים שאולי היו נכונים כשנאמרו, ואולי נאמרו בעידנא דריתחא. לדוגמה, אדם רב עם אחיו ובלהט הוויכוח אומר: "בחיים אני לא אדבר איתו." בא יום הכיפורים ומציב לו סולם לרדת מן העץ. הנדר מותר. הרי בתנ"ך ראינו מקרים נוראים שבהם, בשל דבקות אלילית ממש בנדרים, הורים רצחו את ילדיהם (ראו פרשת בת יפתח).
בשתי מערכות הבחירות שנערכו בתשע"ט, כל המפלגות נדרו נדרים ונשבעו שבועות, ואם כל מפלגה תדבק בכל נדריה, אסריה, שבועותיה, חרמיה, קונמיה, קינוסיה וכינוייה – לא יהיה מנוס מבחירות חדשות, בזבזניות ומיותרות. יום הכיפורים מציע למפלגות השונות סולמות לרדת מן העצים, ולהתיר את הנדרים והשבועות, למען טובת המדינה, למען החיים עצמם.

* להעמיד דברים על דיוקם – בהמשך לתכתובת המשולשת - אב"ע, זיוה שמיר ואני, ברצוני להעמיד דברים על דיוקם. הפירוש האירוטי של השיר, לא היה שלי אלא של אבא של חבר אורטל, איש ספר ומורה ותיק לספרות (כבר אז היה פנסיונר, היום הוא בן 94), שהשתתף בערב "כל נדרינו" שאני מוביל באורטל. הוא הביע תמיהה על כך שצירפתי לערב את השיר "סליחות". המאמר שפירסמתי היה תגובה לדבריו, השוללת את הפרשנות שלו.
את הפרשנות על פיה השיר עוסק באביה של לאה גולדברג שמעתי מפיו של המשורר, הסופר והמתרגם אלישע פורת ז"ל, שהיה מהקוראים והכותבים הקבועים בחב"ע. המאמר שלי הוא משנת 2014, כך שסביר בהחלט שהמקור של אלישע היה מאמרה של זיוה, שפורסם שנה קודם לכן. אלישע קרא את מוסף "שבת" וכתב בו, ובהחלט ייתכן שהכיר את הפרשנות הזאת דרך מאמרה של זיוה שמיר, באותו עיתון. גם אני קראתי באותן שנים את מוסף "שבת" וכתבתי בו, אך את מאמרה ההוא של זיוה החמצתי, ואת הפרשנות, שאהבתי מאוד, למדתי מאלישע.

* כיפה לבנה – מעניין אם העבריין שנהג בשכרות ביום הכיפורים ודרס למוות את הנער ברק חורי, יופיע לבית המשפט עם כיפה לבנה.

* השקר לא יהפוך לאמת – סימה קדמון, בגיליון יום הכיפורים של "ידיעות אחרונות", מיחזרה את השקר ההיסטורי השחוק עד דק: "בעיית האמון של רבים מהדור שלנו היתה דווקא בגולדה ובדיין. כשהתברר שהיתה הצעה על השולחן והם דחו אותה, מתוך שטחיות וזחיחות, טוב שארם א-שיח' בלי שלום משלום בלי שארם א-שיח'. היה ברור לכל מי שיצא למלחמה שרק העקשנות והשחצנות של השניים האלה הובילה לאסון. ואכן, לאחר קרוב ל-3,000 הרוגים הגיעו בגין וסאדאת לאותו הסכם."
שקר וכזב. שום הצעת שלום מצרית לא הונחה על השולחן, ולכן מובן מאליו שישראל לא דחתה שום הצעה שלא היתה. המורה של תעמולת השקר, שר התעמולה הנאצי גבלס, אמר: "אם תחזור ותשנן שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת." אבל גם אם תחזרו אלף פעמים על השקר הוא לא יהפוך לאמת. מה שחשוב הוא להפריך את השקר. את זה עשה פרופ' יואב גלבר, מגדולי ההיסטוריונים הישראליים, בספרו "רהב" שיצא לאחרונה, ובו הוא הפריך מכל וכל את השקר.
בערב החג התפרסמה ב"הארץ" כתבה גדולה על הספר. הכתבה התמקדה במחדל הרהב, אותו מפרט גלבר היטב בספר. אולם לא מופיעה במאמר אף מילה על הפרכת שקר "הצעת השלום שנדחתה". וחבל, כי "הארץ" הוא ממובילי עלילת הדם.

* סטטיסטיקת החללים – באחד הצרורות האחרונים כללתי הערה, שבה שללתי דברים שכתבה רווית הכט, לפיהם הקיבוצניקים, כמו גם תושבי השכונות העשירות בערים, נמנעים מלהתגייס היום ליחידות קרביות, כחלק מתהליך של חילופי אליטות בצה"ל. לחיזוק דבריי, אציג את חלקם של בני הקיבוצים בחללי מבצע "צוק איתן". התנועה הקיבוצית מונה 2% מהאוכלוסייה בישראל. בני הקיבוצים היו 14% מחללי המבצע. נקווה ונייחל לכך שלא יהיו עוד מבחנים מן הסוג הזה, אך משנאלצנו לעמוד במבחן – זאת תמונת האמת.

* הכל מותר – כמו רבים אחרים, גם אני מבחין בין פסטיבל המחולות הציני על דמו של חלל צה"ל, שתוזמן ותוזמר היטב בשלט רחוק מאיי תענוגות של העד מהוואי, לבין ההתנהגות של המשפחה השכולה. כל כולי סלידה וזעם על הפסטיבל הצבוע, שאורגן בציניות מרושעת ומקפיאת דם בידי תעשיית שנאה והסתה, אך מי אני שאבקר משפחה שזה עתה איבדה את היקר לה מכל?
"למשפחה מותר הכול," אמר נפתלי בנט. הכול?! זה נשמע קצת מסוכן. למשל, לכנות את ראש הממשלה "כלב" ו"רוצח עם דם על הידיים" – מותר? אני בספק.
אבל יש שכולים שאסור להם. למשל, מאיה, אלמנתו של עמנואל מורנו. מאיה היא אשת הציונות הדתית, שנעקרה פעם אחת כילדה ממושב שדות בחבל ימית ופעם שנייה מגוש קטיף ולאחר מכן איבדה את בעלה קצין הסיירת. אבל היא תומכת בבנט. ולתמוך בבנט – גם לאלמנת מלחמה אסור. הרי הוא "בוגד". ולכן היא מוקד להסתה ושנאה של המוני טוקבקיסטים מוסתים ומורעלים של התעשיה. ואפילו כאשר היא מעלה בפייסבוק תמונה תמימה של קשת, בריוני הרשת – שליחי התעשיה, מגדפים אותה, מנאצים אותה ומשתלחים בה בגסות.
ובכל זאת, אני מאמין שלה מותר למתוח ביקורת אפילו על משפחה שכולה. ועוד איזו ביקורת "קיצונית": "איך הגענו למצב שבו אם שכולה תוקפת את המפקדים שמגיעים אליה לביקור תנחומים." והיא עוד תחטוף על זה. ועוד איך תחטוף. איך היא מעזה? הרי לה אסור.

* לא "עבירה מומצאת" – במאמר מלומד ב"הארץ" מפריך שחר גינוסר את הטענה של תעשיית השקרים, כאילו סיקור חיובי כשוחד הוא "עבירה מומצאת", "המצאה של הפרקליטות", "באף מדינה בעולם מעולם לא הוגש כתב אישום על שוחד בגין סיקור חיובי". גינוסר מציג לנו תקדימים מבריטניה, גרמניה, מלטה, יפן וטייוואן. אוסיף על דבריו, שגם בישראל היו תקדימים כאלה. אורי עמית, ראש עיריית ר"ג מטעם המערך, שאני בחרתי בו, הורשע בשוחד ונאלץ לפרוש מתפקידו ונדון למאסר על תנאי וקנס. הוא לא שוחד בכסף אלא בסיקור חיובי.

* לא תהיה נסיגה – עו"ד איל בסרגליק פירסם ב"גלובס" מאמר תחת הכותרת "נסיגה לתפארת", שבו הוא תקף בחריפות את שר המשפטים גדעון סער על נסיגתו מאחת מתוכניות הדגל שלו – פיצול תפקיד היועמ"ש.
הייתי מצטרף לביקורת, אילו היתה נסיגה כזאת. אולם סער הכחיש מכל וכל, בראיון לערוץ 12 לפני זמן קצר – את הטענה שהוא חזר בו מהשינוי החשוב. להיפך, הוא דבק בו. הוא הסביר שמטעמי לו"ז השינוי לא ייעשה לפני בחירת היועמ"ש החדש, אולם כל המועמדים לתפקיד יודעים על השינוי המתוכנן והדבר הובהר להם באופן חד-משמעי. השינוי הזה הכרחי. העובדה שהתובע הראשי הוא גם האדם שיושב עם ראש הממשלה והשרים ומייעץ להם, פוגעת ביכולתו להוביל בכל כוחו את המאבק בשחיתות ממשלתית. כל יועמ"ש הוא קודם כל בן אדם, עם חולשות אנוש, ולא פשוט להורות על חקירה, לא כל שכן להגיש כתב אישום, נגד ראש ממשלה או שרים, כאשר הוא עובד אתם מדי יום ביומו. ואכן, כל היועמ"שים, ללא יוצא מן הכלל, לא היו נחרצים דיים, משכו זמן, מיתנו מאוד את כתבי האישום. בעקבות ההפרדה, התובע הכללי יהיה ממוקד כל כולו במשימה אחת – להיות המצביא של המלחמה בשחיתות השלטונית.

* נאמן למצפונו – בראיון ל"ידיעות אחרונות", הופנתה למשנה לנשיאת בית המשפט העליון לשעבר, השופט מלצר, שאלה שנפתחה כך: "כשיולי אדלשטיין היה יו"ר הכנסת הוא פעל בניגוד לפסיקה שלכם."
אין לכך שחר. אדלשטיין לא פעל בניגוד לפסיקת בג"ץ, אלא התפטר כיוון שהפסיקה היתה בניגוד למצפונו, אך הוא לא רצה לפעול בניגוד אליה. על כך הוא ראוי לכל שבח. לדעתי הוא צדק בעמדתו, אך גם מי שסבור שהוא טעה ופסיקת בג"ץ היתה מוצדקת, צריך להעריך אותו על אופן תגובתו.

* ביד הלשון: צינתוק – הודעה של יועז הנדל, שר התקשורת: "ממשיכים לעבוד למען הצרכנים הישראלים. ‏הודעתי על ביטול דמי הקישוריות. ‏ובעברית: זה מהלך שיוזיל לכולנו את המחירים בטלפון הביתי ובשיחות לחו״ל ויפסיק את תופעת הצינתוקים, שמעיקה על הציבור החרדי. ‏נמשיך לשחרר רפורמות שהיו תקועות שנים."
צינתוקים? צִינְתּוּק הוא הֶלְחֶם של צלצול-ניתוק. מושג עממי המתאר התקשרות טלפונית קצרה שלא על מנת להתחיל שיחה, אלא לשם העברת נתון מספרי או כדי לפתות את מקבל הצינתוק להשיב שיחה למספר הטלפון ממנו הגיע הצינתוק. הגיוני יותר היה להלחים את המילים כ"צילתוק", ובכך להביא לידי ביטוי באופן שוויוני יותר את שתי המילים. אבל לך תתווכח עם מועצת חכמי הסלנג.
מועדים לשמחה!
אורי הייטנר