בנאום השבטים המפורסם שלו, הגדיר הנשיא הקודם רובי ריבלין את החברה הישראלית כחברה המחולקת לארבעה שבטים – השבט החילוני, השבט הדתי-לאומי, השבט החרדי והשבט הערבי.
לאיזה שבט אני שייך? כמובן שאיני ערבי. בוודאי שאיני חרדי. אני גם לא דתי לאומי. מה נשאר? חילוני.
האם אני שייך לשבט כזה? האם זו הזהות שלי, זו ההשתייכות שלי, זו הסולידריות שלי, זה המאפיין שלי? מי הם אלה שמתויגים כשותפיי לשבט ומה המשותף בינינו? מיהו חילוני?
האם חילוני הוא כנעני השולל את קיומו של העם היהודי? האם הוא אתאיסט שאינו שותף לאמונה יהודית? האם הוא אנטי דתי מנוכר, ברוח "הפורום החילוני"? האם הוא יהודי וציוני לאומי גאה, שהיהודיות שלו רחוק מכל סממן דתי ומסורתי? האם הוא יהודי האוהב את יהדותו, מכיר ולומד אותה, בוחר מה לקיים מתוכה, אך לא מקבל עוד תורה ומצוות ואינו חי על פי שולחן ערוך? האם הוא איש שמאל קיצוני שהוא גם חילוני? האם הוא איש ימין קיצוני שאינו דתי? האם הוא כל מה שבין השמאלן הקיצוני הזה והימנן הקיצוני שהמשותף להם הוא ה"חילוניות"? האם הוא קפיטליסט? האם הוא סוציאליסט? הוא קומוניסט? פשיסט? ליברל? אשכנזי? מזרחי?
בהרצאה בפני סטודנטים שאלתי מי מגדיר את עצמו חילוני. ים של ידיים הורם. ביקשתי שעשרה אנשים שהגדירו עצמם חילונים יגדירו מה המשמעות של היותם חילונים. תשע מן ההגדרות נפתחו במילה "לא". לא מתפלל, לא מאמין באלוהים, לא שומר שבת, לא חובש כיפה, לא שומר כשרות וכו'. ההגדרה היחידה שלא נפתחה במילה "לא" הייתה: נוסע בשבת. אבל הוא הרי נוסע גם ביום רביעי ואפילו ביום שני. משמעות התשובה היא שהוא לא לא-נוסע בשבת.
זה המייחד את השבט שלי? ייחודו הוא על דרך השלילה? זו הזהות שלי? זו ההשתייכות שלי? זה המכנה המשותף של חבריי לשבט, שלהם איתי ושלי עימם? בעצם, על פי תאוריית השבטים, אפשר להגדיר את השבט החילוני כמי שאינו ערבי, חרדי או דתי-לאומי. שבט שיורי.
לעתים אני מגדיר עצמי כמסורתי. כי באמת, אני מחובר למסורת ישראל, אוהב אותה, קשור אליה, היא משמעותית מאוד בעבורי, הגם שאיני מחויב לכללי ההלכה. אז אולי בעצם אני שייך לשבט המסורתי? כלומר, אולי ריבלין טעה בהגדרת השבטים ושכח את השבט המסורתי?
ננסה לבחון מיהם המסורתיים. יש מסורתיים שכוכב הצפון שלהם היא האורתודוקסיה ואפילו החרדיות. שהם מאמינים שהיהודים ה"אמתיים", ה"אותנטיים", הם הדתיים. ואילו הם – פשרניים, לא מסוגלים לעמוד בכל הדרישות, אז הם שומרים על חלק מהמצוות, אולי גם תולים תמונה של הרבי מלובביץ' או של הבאבא סאלי, מנשקים את המזוזה והולכים בשבת בבוקר לבית הכנסת האורתודוקסי לפני שהם נוסעים למשחק הכדורגל. הם מסורתיים.
אני מסורתי. אבל ההבדל בינינו ובין אורח חיינו גדול מאוד. יש מסורתיים שהם חברים בזרם המסורתי – הקונסרבטיבי ביהדות. הזרם הזה קם כמרד בזרם הרפורמי, שנועד לחזור ליסודות ובעיקר, קיבל על עצמו את ההלכה, בפרשנות ליברלית ויצירתית, אך בלי לסטות ממנה ומעקרונותיה. אבל הם מוקצים מחמת מיאוס בקרב רבים מהמסורתיים האורתודוקסיים. ובעצם, היהדות הרפורמית היום, קרובה מבחינות רבות לזרם הקונסרבטיבי שעה שמרד ברפורמה, שהקצינה בראשית דרכה. היהדות הרפורמית – בוודאי שאינה חילונית, בוודאי שהיא מסורתית. אך אולי רוב המגדירים עצמם מסורתיים סולדים מן הרפורמים, רואים במילה "רפורמים" מילה גסה, לרוב מתוך בורות.
ויש מסורתיות שאני משתייך אליה – ההתחדשות היהודית. הזרמים הרואים ביהדות את ליבת ההשתייכות לעם היהודי; רואים בה השראה, כיוון בחיים, לומדים ורוצים להכיר את היהדות ולמלא את חייהם בתוכן יהודי, בתרבות, במוסר בדרך החיים, אך לא כדרך חיים הלכתית. אך מי שמכיר את עולם ההתחדשות היהודית יודע עד כמה יש בתוכה שׁוֹנוּת; עד כמה יש בתוכה מנעד רחב בין המגדירים עצמם חילונים אפיקורסים, לאלה המגדירים עצמם מסורתיים מזרחיים הקרובים יותר למסורתיים האורתודוקסים ועוד גוונים שונים.
ההתחדשות היהודית שלי מנסה לשבור את המחיצות בין חילונים ודתיים. אני יו"ר מדרשת השילוב נטור, שהיא מדרשה של התחדשות יהודית ויש בתוכה בנות ובנים חילונים, מסורתיים ודתיים מסוגים שונים. אני חבר בבית המדרש "מעגלים" המשותף לחילונים ודתיים. קרבת הנפש שלי והקִרְבָה התרבותית והרוחנית שלי עם חבריי הדתיים בבית המדרש גדולה יותר מאשר עם אנשי התחדשות יהודית חילונים, שמבחינות רבות הם קרובים יותר לאורח חיי.
האם חבריי הדתיים ב"מעגלים" שייכים לשבט אחר ממני? אני שייך לשבט החילוני והם לשבט הדתי? האם הם שייכים לאותו שבט עם קיצוני החרד"לים ועם אלה שניכסו לעצמם בעזות מצח את המותג "ציונות דתית" והלכו עימו לשותפות פוליטית עם הכהניסטים? האם חבר בית המדרש שלנו, הרב בניהו ברומר, משתייך לאותו שבט של החרד"לים הקיצונים שהציגו את מינויו לראש מערך הגיור כיום שחור לעולם התורה, וגידפו אותו בכל ארסנל הגידופים שבידם? כפי שתיארתי את הדיפרנציאציה ב"שבט" החילוני וב"שבט" המסורתי, ניתן לתאר באותה מידה גם את ה"שבט" הדתי-לאומי ובוודאי את ה"שבט" החרדי?
כך שאם רוצים לתאר את החברה הישראלית על בסיס שבטים, הדיפרנציאציה גדולה הרבה יותר; השבטים של נאום הנשיא נתפרו בתפרים גסים שאינם מייצגים את המציאות.
כוונותיו של הנשיא ריבלין היו חיוביות ואף נאצלות. הוא ראה בבעתה את הפיצול בחברה הישראלית, את הקרע ההולך ונפער והוא חשב שבמקום לדפוק את הראש בקיר בניסיון חסר תוחלת ליצור אחדות לאומית פוזיטיבית, יש להכיר בהיותנו שבטים שונים, ולהשתית את היחסים בין השבטים על כבוד הדדי, על סובלנות, על "חיה ותן לחיות". זה החזון של נאום השבטים. חזון פשרני, של מכנה משותף דל. בעיניי, זה חזון תבוסתני. אם נסתפק בדיוטה הנמוכה של דו-קיום בשלום בין שבטים, ונתייחס לשבטים כאל עובדה קיימת, זה לא יסתכם בארבעה שבטים, אלא כל שבט יתפצל כמו אמֵבה.
אני מאמין שאסור לוותר על החזון הציוני של "משבטים לעם". יש היום כוחות צנטריפוגליים המושכים החוצה, המקצינים את הפערים, המסיתים לשנאה. הביביזם, למשל, משתית את שלטונו וכעת את שאיפתו לחזור לשלטון, על "הפרד ומשול", על "אנחנו והם". על אנחנו הימין והם השמאל, כאשר השמאל הם בוגדים, ושמאל הוא כל מי שאינו חלק מפולחן האישיות של נתניהו, גם כאשר מדובר במנהיגים שעמדותיהם הפוליטיות הן ימינה משל נתניהו, כמו בנט, שקד וגדעון סער.
והחמור מכל, הוא המהלך המסוכן של העמקה בזדון של הקרע העדתי, של החייאת הגלות, של הסתה עדתית, של הפצת תאוריות "ישראל הראשונה וישראל השנייה"; שנועדו לחרחר מדון ושנאה בעם ישראל ובמקום לרפא את פצעי החברה מתוך שאיפת תיקון, ברוח החזון הציוני של מיזוג גלויות – שופכים במזיד שמן רותח על הפצעים, מתוך כוונת מכוון להסית, להשניא, לפלג ולפצל; כי הפיצול הזה משרת את האינטרס של מנהיג "ישראל השנייה", המולטי מיליונר האשכנזי מקיסריה.
[אהוד: כבר חשבתי לרגע שהצלחת לכתוב מאמר בלי השטויות הרגילות שלך נגד נתניהו].
מול המגמות ההרסניות של שסיעת שסעים, קריעת קרעים, פיצול, שנאה והסתה – המשימה הלאומית העליונה הוא גיבושו מחדש של מיינסטרים ישראלי סביב חזון ציוני ממלכתי וסביב אחדות לאומית. אחדות שאינה אחידות; אדרבא יש בתוכנו גוונים שונים. ועם הגוונים האלה, יש לייצר מחדש לאומיות ציונית ממלכתית, שמוחקת את הגלותיות העדתית, שמנמיכה ככל הניתן את הפערים בין חילונים ודתיים, שמגבשת אתוס משותף לכל היהודים הישראלים סביב ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי: מדינה ציונית, דמוקרטית, צודקת, בטוחה וחזקה. ומתוך הקונצנזוס הזה יוצרת גם אתוס ישראלי אזרחי משותף עם המיעוט הערבי.
משבטים לעם. זה האתגר הגדול של דורנו.
לא בכדי, הכתובת החקוקה על כותל בית הנשיא לקוחה מנבואת הנביא יחזקאל: וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ, וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד."
אז לאיזה שבט אני שייך? אני יהודי, ישראלי, ציוני. זה השבט שלי.

2. צרור הערות ‏20.2.22
* מסמך מזויף שנועד לפגוע בשר ממניעים פסולים – ב-2008 עשה גדעון סער שגיאה חמורה. הוא העז לנצח בפריימריז בליכוד. הוא נבחר במקום הראשון והיה השני ברשימה לבחירות 2009, אחרי נתניהו. להיות מספר 2 בליכוד זה חטא גדול. לאלוהים אין מספר 2. לא בכדי ככל שהדבר היה בידי נתניהו לא מונה מ"מ ראש הממשלה ולא סגני ראש הממשלה, הוא השתדל ולרוב הצליח לא למנות שר חוץ, כדי שלא יהיה מישהו שיצטלם עם מנהיגים זרים ונמנע כמעט לגמרי למנות שרי ביטחון מהליכוד. מי שנבחר למקום השני הופך באחת לחשוד, לאיום שצריך לסלק, לאוייב. שאלו את דוד לוי. שאלו את כחלון. שאלו את ארדן. שאלו את אדלשטיין. אבל גדעון סער הוסיף חטא על פשע וניצח בפריימריז גם ב-2012. זה כבר חטא בלתי נסלח. זה אוייב שצריך להסיר את הכפפות ולבצע לו סיכול ממוקד.
מכאן מתחילים כל סיפורי אלף לילה ולילה על שערוריות המין של סער, שנרקחו במעבדות תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. וזאת לדעת, כל הטענות נחקרו בידי המשטרה והופרכו. למשל, המכתב האנונימי שהחל את הפרשה נחקר, והמשטרה קבעה חד משמעית שהוא מזויף. ב-9 במאי 2013 הודיעה המשטרה על סגירת הבדיקה במילים אלו: "בראשית חודש פברואר השנה, עפ"י הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, מינה ראש אח"מ צוות לבדיקת טענות שהועלו בהקשר לפרסום מכתב אנונימי שהופץ לחברי מרכז הליכוד, ואשר בו הופיעו חשדות לכאורה כלפי השר גדעון סער.
"במסגרת הליך הבדיקה המשטרתית נגבו עדויות ונאספו חומרים שלא העלו כל חשד להתנהלות לא תקינה, לא כל שכן פלילית, על ידי השר בהקשר שהועלה במכתב. בממצאי הבדיקה לא נמצאה תשתית ראייתית לביסוס תחילתו של חשד המצדיק פתיחה בחקירה פלילית כנגד השר.
"עוד עלה בממצאי הבדיקה, כי מדובר על פניו במסמך מזויף שנועד לפגוע בשר ממניעים פסולים. לאור זאת נעשו פעולות חקירה רבות, חיפושים ובדיקות מעבדה תוך שימוש במשאבים ובאמצעים טכנולוגיים ופורנזיים במטרה להתחקות אחר האחראים לזיוף ולקשור בין המכתב לחומרים אחרים שהופצו, לרבות חקירתם באזהרה של שני חשודים בזיוף, אולם לא נמצאו ראיות מספיקות הקושרות את מי מהמעורבים לזיוף.
"המשטרה רואה בחומרה רבה את הניסיון לפגוע בכל אדם באשר הוא, ובכלל זה באישי ציבור ובנבחרי ציבור, באמצעות מכתבים אנונימיים ומכירה בפוטנציאל הפגיעה הגלום בכך. מרגע ההכרה כי מדובר בזיוף, נעשה מאמץ גדול לאתר את כותבי המסמך. המאמץ, כאמור, לא נשא פרי, אך יחייב קיום שיח משמעותי בנוגע לתופעה, מעבר לחקירה המשטרתית."

אולם למסיתים הביביסטים יש חיים קלים. הם לא זקוקים לראיות. הרי המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט הם ה"דיפ-סטייט" שייעודו להילחם בנתניהו ולקדם את אויביו. הם אלה שתפרו תיקים לנתניהו הצדיק והם אלה שמטייחים חשדות נגד יריביו העבריינים. וכל חקירה שמפריכה את תוצרי התעשיה, היא רק הוכחה ל"טיוח" ולכך שהמשטרה מושחתת ושמדינת ישראל, כדבריה של דיסטל אטבריאן היא "אחת המדינות הרקובות בעולם." אז מי צריך ראיות? ראיות זה ללוזרים. בית המשפט האמיתי הוא משפטי שדה ברחוב וברשתות, וגזר הדין הוא לינץ' ציבורי.
וכך הם ממשיכים להפיץ את הדיבה ולהתחכם בהצגתה כ"שאלה" "למה סער פרש ב-2014?" וכך ח"כים ביביריונים כמו אמסלם ודיסטל אטבריאן מרשים לעצמם לטנף כאשר הם מסתתרים מאחורי חסינותם ומאחורי סירובו של נתניהו לאפשר הקמת ועדת אתיקה, כדי שלא יהיה מי שיפריע להם. ויאיר נתניהו דוחף במלוא כוחו את הדיבה, כיוון שההמון הביביסטי מבין שהוא השליח והשתלחויותיו הן מפי "הגבורה". ויש אחד, יואב פרנק, מחזיק תיק המלחמה בגדעון סער בתעשיית השקרים וההסתה, שכל כולו מגויס להפצת הדיבה.
המטרידן הנ"ל הטריד את היועמ"ש לשעבר במכתב שבו תבע לפסול את סער מראשות הוועדה לבחירת שופטים ודרש להורות על חקירה פלילית נגד גדעון סער בגין חשדות לארבע עבירות מין וטוהר המידות. מנדלבליט התייחס אליו במלוא הרצינות והכבוד והגיב בפרוטרוט ל"טענותיו". אביא ציטוטים אחדים ממכתבו לפרנק של עו"ד ד"ר חגי הרוש, עוזר בכיר ליועץ המשפטי לממשלה, עם העתקים לפרקליטות המדינה וראש אגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל:
"...פניותיך המבקשות לפתוח בחקירה פלילית נגד השר נבחנו על ידי גורמי המקצוע באגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל ובפרקליטות המדינה ובהמשך גם על ידי ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל, המשנה לפרקליט המדינה (לעניינים פליליים) ופרקליט המדינה. זאת, כאילו היו אלה תלונות רשמיות שהגשת למשטרת ישראל, על אף שבחרת שלא להגיש אותן בתחנת המשטרה כמקובל. דעת כל גורמי המקצוע אשר בחנו את פניותיך ומבקשות לפתוח בחקירה פלילית נגד השר סער היתה כי אין בהן ממש. לא נמצא כי קיימת תשתית ראייתית ראשונית לביצוע עבירה על ידי השר סער בכל אחד מארבעת העניינים שתיארת. זאת, הן בבחינה של כל אחת מפניותיך כשלעצמה, והן בבחינה של כל ארבע הפניות יחד כמכלול. היועץ המשפטי לממשלה בחן גם הוא את הדברים והגיע למסקנה דומה. אשר על כן אין מקום להיעתר לבקשותיך לפתוח בחקירה פלילית נגד השר סער. משנמצא כי אין ממש בפניותיך המבקשות לפתוח בחקירה פלילית נגד השר סער, ממילא ברי שאין בסיס כלשהו לטענתך אודות פגם כביכול בהשתתפות השר סער בישיבות הוועדה למינוי שופטים. אשר על כן מצא היועץ המשפטי לממשלה כי אין עילה להיעתר לבקשתך, גם בהקשר זה."

יש לציין, שעיתון "הארץ" ניהל תחקיר על השערוריות שהודבקו לסער. בדומה לתוצאות חקירת המשטרה, לא נמצא בתחקיר דבר וחצי דבר שיכול לספק קצה חוט לידיעה קטנה בשולי העיתון.

* נח בשבעה שקרים – תעשיית השקרים וההסתה הפיקה סיסמה וכבר שבועות שההמון מדקלם אותה. אבל אם נבחן אותה, נגלה שהיא סוג של "נח בשבעה שקרים". וכך הם כותבים על הצעת החוק להגבלת ראשי ממשלה, הנמצאת כעת בדיוני ועדת החוקה לקראת קריאה שנייה ושלישית: "מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה מנסה למנוע את בחירת מי שזוכה ב-36 מנדטים."
הבה נבחן מכל כיוון את הסיסמה.
"מפלגה מנסה למנוע" וגו'. מפלגה אינה יכולה לחוקק חוקים בישראל, בין אם זו מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה או מפלגה שיש לה 59 מנדטים. את החוקים בישראל מחוקקת הכנסת, כאשר יש להם רוב בכנסת. בהצבעה בקריאה הראשונה תמכו בהצעת החוק 66 ח"כים והתנגדו לה 48. זאת הדמוקרטיה.
"מפלגה שאינה עוברת את אחוז החסימה." תקווה חדשה היא מפלגה שיש לה שישה מנדטים. הרבה פחות מכפי שהיא חשבה שיהיו לה. הרבה פחות מכפי שקיוויתי שיהיו. אבל אזרחי ישראל העניקו לה שישה מנדטים ועד יומה האחרון של הכנסת משימתה היא לממש את המנדט שקיבלה מבוחריה. אם לא כן – תבגוד בהם. הצעת החוק להגבלת כהונה הוצגה לפני הבחירות כהתחייבות של תקווה חדשה לבוחר. חובתה להיאבק על החוק, גם אילו רק ששת חבריה היו תומכים בו. קל וחומר בן בנו של על אחת כמה וכמה כאשר רוב מוצק בכנסת תומך בחוק. זאת הדמוקרטיה.
"אבל הסקרים." זה הפופוליזם הביביסטי הארדואנוקרטי במרעו. כשנתניהו היה בשלטון הוא הוביל מסע דה-לגיטימציה נגד הרשות השופטת. ברגע שאיבד את השלטון הוא מוביל מסע דה-לגיטימציה נגד הרשות המבצעת והרשות המחוקקת. למה מי זאת הכנסת שתקבע לנו מי יהיה ראש הממשלה? וכפי שמשפט ההמון הוא שצריך לקבוע אם נתניהו אשם או זכאי, כך משפט הסקרים יקבע מי יהיה ראש הממשלה. אגב, עוד לא היה ולו סקר אחד לפיו יש לנתניהו קואליציה. אלא אם כן סמוטריץ' יסיר את הווטו שלו על הקמת ממשלת נתניהו עם רע"ם.
"למנוע את בחירת נתניהו." החוק אינו רטרואקטיבי ולכן כלל אינו חל על נתניהו. אלא אם כן, חלילה, נתניהו ינצח בבחירות 2025, יכהן שתי קדנציות ובגיל 84 ירצה לרוץ לקדנציה נוספת.
הקשר בין החוק הזה לנתניהו אינו נוגע לעתיד אלא לעבר – הוא לא חל על נתניהו, אבל הוא נובע מהלקח של שלטונו הממושך מדי של נתניהו. גם התנהלותו כראש האופוזיציה, שמוביל דה-לגיטימציה לממשלה הנבחרת ושולח את חייליו להפרות סדר והתפרעויות במליאת הכנסת, היא תוצאה של שלטון ממושך מדי שהשחית אותו. ותיקי הפוליטיקה הישראלית מזכירים לנו ש"אופוזיציה כזאת לא הייתה מעולם." זה נכון. אבל יש לזכור שנתניהו כבר היה פעמיים ראש האופוזיציה. והוא לא נהג כפי שהוא נוהג היום. זאת התוצאה של שלטון ממושך מדי, שגרם לו להאמין ש"המדינה זה אני."
הגבלת קדנציות מקובלת בדמוקרטיות מתוקנות כמו ארה"ב וצרפת. אם כך במשטרים שבהם הנשיא נבחר אישית בידי העם, על אחת כמה וכמה בן בנו של אדרבא במשטר פרלמנטרי, שבו הציבור בוחר מפלגה.

* ברדוגו הלוזר – מאז יולי 2020, ארבעה חודשים אחרי שהחל שידור התוכנית "שלי וגואטה" ברשת ב' במקביל לשידור התעמולה של ברדוגו בגל"צ – רשת ב' מנצחת את גל"צ ברייטינג.
הביביסטים מתהדרים ברייטינג הגבוה של שעת התעמולה, אך הם השוו אותה לתוכניות בגל"צ שאינן בשעת שיא, כלומה השוואה לא רלוונטית. ההשוואה הרלוונטית של מבחן הרייטינג היא מול המתחרים. בהשוואה הזאת ברדוגו הוא לוזר. איני מחובבי עגל הזהב של הרייטינג. גם אם היה לשעת התעמולה רייטינג של 100% – אין מקום לשעה כזו ברדיו של מדינה דמוקרטית, בטח לא ברדיו ציבורי ובוודאי לא בתחנה צבאית (שבכלל לדעתי אין לה מקום, למרות שאני אוהב את גל"צ). אבל גם בשיקולי רייטינג, נכון היה לגל"צ לוותר על שירותיו של ברדוגו, שמנחיל לתחנה תבוסה בקרב הרייטינג בשעת האזנת שיא.

* שדולת הפרד ומשול – חברות הכנסת מירי רגב וגלית דסטל-אטבריאן הקימו את "שדולת ישראל השנייה." זו שדולה של שנאה, פלגנות והסתה. שדולה שנועדה לתקוע מקלות בהגשמת חזון הגאולה הציוני של מיזוג גלויות. אין ישראל הראשונה וישראל השנייה. יש ישראל אחת ויש מי שמנסים בכוח לפצל אותה. זו שדולה שנועדה לשרת את ה"הפרד ומשול" שממנה נבנה מנהיג ישראל השנייה, המולטימיליונר האשכנזי מקיסריה ואשתו.

* התומכת הנהלבת באמסלם – ומי הראשונה שקפצה בראש לתמוך בדברי הבלע של דודי אמסלם ובעיקר לצאת בחריפות נגד מכתבה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות? קרולינה לנדסמן האנטי ציונית, אשת השוקניה. אין דבר שמדליק את השוקניסטית יותר מהצגת מדינת ישראל כמדינה גזענית ואת מוסדותיה כמוסדות גזעניים. ועל הדרך היא כמובן התחרעה בקיבוצים, שנואי נפשה של השוקניה. אחדות הקצוות נוהגים לקרוא לכך ואני הגדרתי זאת מזמן כחוק הרדיקלים השלובים. אני בטוח שלנדסמן חותמת על הגדרתה של הגאון גלית דיסטל אטבריאן: "ישראל הייתה ונותרה אחת המדינות הרקובות ביותר בעולם."

[אהוד: דבריך עד כאן כבר אינם ניראים כטור פובליציסטי אלא כתעמולה מפלגתית מוטית למען האינטרסים של ראש המפלגה הקיקיונית [6 מנדטים] שבה אתה תומך – גדעון סער!]

* אכזבה עמוקה – לא אחת הבעתי את הערכתי ליולי אדלשטיין המגלם את הליכוד הערכי והממלכתי, הטרום ביביסטי. והנה, השבוע, גם הוא זחל ל"לשכה" של הפירומן הכהניסט. בושה!

* פורים קטן – לכבוד פורים קטן, הכהניסט שלא שירת יום אחד בצה"ל התחפש לאריק שרון, גיבור צליחת התעלה.

* והרי התחזית – אם רוסיה תפלוש לאוקראינה, השוקניה תפציץ קמפיין שבו רוסיה היא אנחנו והאוקראינים הם שכנינו האומללים.

* הטובים לקרבי ומשם לסייבר – הזדהיתי מאוד עם דבריו של הרמטכ"ל כוכבי על "הטובים ליחידות הקרביות," מבלי להמעיט מחשיבות התרומה של יחידות הסייבר. אולם הרמטכ"ל לא רק מדבר, אלא גיבש תוכנית יצירתית, מחוץ לקופסה. חיילים קרביים בעלי כישורים לעולם ההיי-טק יעברו לקראת סיום שירותם הכשרה ביחידות 8200 ולוטם ויחתמו שנה וחצי קבע ביחידות אלו. אין לי ספק שתרומתם של חיילים אלה ליחידות הסייבר תהיה אדירה. הייתי מוסיף על התןכנית נדבך נוסף – שירות מילואים של אותם חיילים ביחידות הקרביות, הן בתקופת הקבע שלהם ביחידת הסייבר והן לאחר מכן.

* אם תלך ותחזור – מח"ש חוקרת את השוטרים שעצרו את המחבל זביידי, בטענה שהשתמשו באלימות בעת המעצר, בעקבות תלונה של עו"ד (עוכר דין) פלדמן. כתב יואל פלגי, איש הפלמ"ח, מצנחני היישוב באירופה בתקופת השואה והמפקד הראשון של הצנחנים בצה"ל, בספרו "רוח גדולה באה":
"ואילו אנו טרם השתחררנו ממלכוד עצמנו ועודנו נוהגים לפי הכלל:
אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה.
אם תצא ותחזור – תישפט.
אם תשב ולא תעשה – תשפוט.
ואולם העם הזה יוסיף להתקיים אם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו:
מי יילך אם לא אני? והם ילכו, בדעתם, שאם יחזרו –
אולי יישפטו בידי אלה שלא הלכו."

* קרן אור – אוסטרליה הכריזה על הזרוע המדינית של חמאס ארגון טרור, אחרי שכבר הכריזה לא מכבר על הזרוע הצבאית ככזו. זו קרן אור במאבק של האנושות הנאורה נגד הקנאות החשוכה של הטרור. כל החלטה מסוג זה הופכת את העולם למקום טוב יותר.

* אין מועד תפוגה – לציפיה ממנהיג לגלות דוגמה אישית אין מועד תפוגה. היא נמשכת גם לאחר תום כהונתו. התנהגותו של הנשיא לשעבר רובי ריבלין בטיסה מדובאי מביישת אותו, ומביישת אותנו, אזרחי ישראל. התנהגותו הזכירה לי אירוע משנת 1975. יהושע פרץ, יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד, השבית את הנמל במחאה על כך שהשומר בשער הנמל ביקש ממנו להזדהות. ימים אחדים לאחר מכן, ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר הלכה לאיזו הצגה או תערוכה. כמובן שזיהו אותה וקראו לה להיכנס. היא התעקשה לא רק לעמוד בתור, אלא עמדה על כך שיערכו חיפוש בתיק שלה.

* לא להתייאש מדור שלישי לסוטים – פנינה פיילר ובעלה אליעזר היו פעילים מאז שנות הארבעים במפלגה הקומוניסטית האנטי ציונית. שניהם היו בהנהגת רק"ח. ב-1968 הם עברו לקיבוץ הקומוניסטי יד חנה, שהוחרם בידי התנועות הקיבוציות ותנועת העבודה. אליעזר ישב בכלא בשל מגעים עם אש"ף. הזוג הסתיר מחבלים בבית שלהם. פנינה התחבקה עם הארכי מחבל, הרוצח זכריה זביידי שכינה אותה "אמא פנינה".
בנה, חומץ בן חומץ, דרור פיילר, שירד לשבדיה, הוא פעיל אנטי ישראלי קיצוני. הוא יצר שם מיצג אנטי ישראלי של בריכה בצבע דם ובה שטה תמונה של מחבלת; סמל לנהרות הדם של ישראל שרוצחת בפלשתינאים. לאחר מכן הוא השתתף במשט הטרור – פיגוע מרמרה, ומאז ישראל אסרה עליו את הכניסה אליה. וטוב שכך.
פנינה פיילר מתה בגיל 98 והמדור "אחרי מות" ב"הארץ" הוקדש לה. את רוב הפרטים במאמר הכרתי, אך למדתי שם דבר מה שלא ידעתי, ועורר בי שמחה ואופטימיות. הנכד שלה אינו ממשיך בדרך האנטי ישראלית הקנאית של שני הדורות שקדמו לו. בביקור שלה בשבדיה, הוא התעמת אתה, בסרט על אודותיה, טען כלפיה שהיא מנותקת מן המציאות ושאל אותה "מה בלעת?"
וזה הזכיר לי את ברל כצנלסון, שברגע של ייאוש מן העסקנים, כתב "האם לא צריך לשטות מהם ולפנות את הילדים, בני השבע-עשרה ושמונה-עשרה, ואיתם יחד לעשות מה שאפשר".
כן, לא צריך להתייאש גם מדור שלישי ורביעי לסוטים, הם יכולים לחזור אל דרך הישר.

* סרט גס ומיזוגיני – הסרט "מציצים" חוגג יובל. חגיגה גדולה. סרט נמוך, גס, אלים ומיזוגיני. ואין בו שום סיפור. תמיד סלדתי ממנו (הרבה לפני שהכרתי את המושג מיזוגיני).

* חודשיים לפני הזמן – לפני כשבועיים הזכרתי את "ידיעות אחרונות" שהובילו מיזם מיוחד לציון 30 שנה למותו של בגין חודש וחצי לפני התאריך, כדי להיות ראשונים. כעת "כאן 11" מובילים מיזם מיוחד לציון 20 שנה למבצע "חומת מגן" חודשיים לפני הזמן. זה הולך ונעשה יותר ויותר פאתטי.

* ציונית לאומית דגולה – במאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות" פרופ' אריה נאור, הוא סיפר על רעייתו, נשיאת בית המשפט בדימוס מרים נאור, שהלכה לעולמה, ועל חייהם המשותפים.
נאור סיפר שמרים דגלה בחזון ארץ ישראל השלמה עוד לפני מלחמת ששת הימים ולאחר המלחמה הצטרפה לתנועה למען ארץ ישראל השלמה. היא היתה שותפה לרב לוינגר וחבריו במלון "פארק" בחברון בפסח 1968, אך פרשה כאשר נוכחה שנעשים מעשים המנוגדים לחוק. אך גם לאחר מכן שמרה על קשרי ידידות חמים עם הרב צבי יהודה הכהן קוק, אבי ההתנחלויות, ועם הרב לוינגר וחנן פורת.
מורהּ ורבהּ היה נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי, שנאור היתה מתמחה שלו. כמוהו היא דגלה בהתנחלות, ובלבד שתעשה על פי חוק. כל המאמר מתאר אישה ציונית ולאומית בכל רמ"ח ושס"ה. כל כך רחוקה מהעלילה של הימין הקיצוני שהציגה אותה כ"פוסט ציונית". כל כך רחוקה מדברי הבלע של סמוטריץ'.

* דּוֹד אילן – כותרת בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" מפנה את הקורא לכתבה במוסף השבת: "מרדכי נאור מדבר על רעייתו, נשיאת בית המשפט העליון המנוחה." אלא ששמו של האלמן של מרים נאור הוא אריה נאור. מרדכי נאור הוא היסטוריון וסופר.
וזה הזכיר לי כתבת שער במוסף "סופשבוע" של "מעריב" (כשעוד היה עיתון רב תפוצה), לפני כ-25 שנה, עם "אורי" הייטנר בצאת ספר הביכורים שלו "חוכמת הבייגלה". הכוונה כמובן לאילן הייטנר, שאין בינינו שום קשר משפחתי. אך אני הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן והופעתי רבות בתקשורת, שמי היה מפורסם והעורכים התבלבלו. וכאשר יצא הסרט "חוכמת הבייגלה" לאקרנים, הייה מודעה על הקרנה בסינמטק ראש פינה של הסרט, "על פי ספרו של אורי הייטנר חכמת הבייגלה".
לאחרונה, בני קרא את "חוכמת הבייגלה" והוא הודיע לי שהוא קורא ספר של "דוד אילן". אגב, יש לו מכל צד דוד אילן, אבל אף אחד מהם אינו הייטנר ואף אחד מהם אינו סופר.

* ביד הלשון: דגל כוזב – הנשיא ביידן הביע חשש שמוסקבה תבצע פעולת 'דגל כוזב' – כלומר מתקפה מבוימת בשטח אוקראינה נגד הכוחות הבדלנים הפרו-רוסים במזרח המדינה – כדי למצוא 'תירוץ' לפלישה.
המונח "דגל כוזב" – False flag, מתאר הונאה צבאית או מדינית באמצעות הסוואה והתחפשות לכוחות אחרים. מקור המושג הוא בלוחמה הימית. על פי חוקי המלחמה, מקובל היה שספינה מניפה דגל מלחמה לקראת מגע צבאי עם אוייב. אם אינה מניפה דגל כזה, אות הוא כי פניה לשלום, או לשיט תמים. כאשר ספינה יצאה לקרב ועל התורן שלה דגל של שגרה – זהו דגל כוזב. המונח הימי הפך מקובל גם במלחמה היבשתית. לדוגמה, כאשר כוח מניף דגל לבן, אות לכניעה, ואז תוקף. לעיתים אפשר להשתמש בדגל כוזב גם למניעת מלחמה. כך, למשל, התחפשות הגבעונים שהקנתה להם חסינות מפני התקפה של צבא יהושע בן נון. הדגל הכוזב מפניו התריע ביידן הוא פרובוקציה רוסית – בִּיוּם התקפה של אוקראינים על בדלנים רוסים, כדי לייצר עילה למלחמה, כביכול להגנה על האוכלוסייה הרוסית באוקראינה.
אורי הייטנר