שירים 1955-1995
בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער שני: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

א. פתיחה

לשווא הן מחכות

לְכָל אֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ בָּנָנוֹת שְׂרוּפוֹת בַּקָרָה
יוֹשֵׁב וּמְחַשֵּׁב לִבּוֹ בִּקְרוֹן רַכֶּבֶת רֵיק –
הָעוֹשֶׂה דַּרְכּוֹ לְחֵיְפָה. קוֹרֵא בְּ"סִידְהַארְתָּא"
סִפּוּר נֹסַח הוֹדוּ בְּאוֹתִיוֹת עִבְרִיּוֹת.
(תְּקוּפָה אֲרֻכָּה פָּחַדְתָּ מִן הַמִּלִּים הָרָמוֹת).
בְּרֵכוֹת הַמֶּלַח שֶׁל עַתְלִית,
יָם רוֹגֵשׁ וּנְסִיעָה שְׁקֵטָה
לִפְגֹּשׁ מְשׁוֹרֶרֶת זְקֵנָה, חוֹלָה מְאוֹד.
נִזְכָּר כִּי בַּבְּדִידוּת יַכִּיר אָדָם אֶת עַצְמוֹ
מְהַרְהֵר בַּנָּשִׁים שֶׁמְּחַכּוֹת לוֹ בְּבָתֵיהֶן
וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהַחְלִיט.
הַדֶּרֶךְ קְרוֹבָה לְקִצָּהּ.
סִידְהַארְתָּא פָּגַשׁ בַּפִּילֶגֶשׁ הַיָּפָה
לוֹמֵד נְשִׁיקוֹת אֲבָל לִבּוֹ לֹא עִמּוֹ
בִּבְדִידוּתוֹ יַשִּׂיג אֶת כָּל מַאֲוַיֵּי לִבּוֹ –
וְנִרְגָּע. לַשָּׁוְא הֵן מְחַכּוֹת.

ינואר 1973

כולה שלי היא
על הפזמון "בכל זאת יש בה משהו"

הפזמון "בכל זאת יש בה משהו" בלחנו של משה וילנסקי נכתב למען התוכנית השמינית של תיאטרון "לי-לה-לו" ("בבקשה לשבת..."), שמופע הבכורה שלה נערך ביום 14 בספטמבר 1946. לכאורה לפנינו פזמון בעל מבנה שלישוני, מורשת הבלדות האנגליות והסקוטיות (כמו רבים מפזמוני אלתרמן –"כלניות", "זה יעבור", "לילה, לילה" ועוד – הנושאים אופי של בלדה המורכבת משלושה פרקים). ואולם, למעשה יש לפזמון זה פרק רביעי, שמעולם לא הושר משום-מה. ייתכן שב-1946 נשמט בית זה מן השיר בביצועה השחקנית ג'ני לוביץ' מחשש פן יעורר את התנגדות הצנזורה הבריטית (ואפשר שבאמת עורר בית זה את התערבות הצנזורה). לאחר מכן דומה שהוא נשמט מכל ביצועיו הרבים של השיר (חלקם ביצועים וירטואוזיים) מבלי משים ומבלי דעת.
הפרק הראשון בפזמון שלפנינו מתאר אישה יפה עד מאוד הנכנסת לטרקלין. כולם זוקפים מבט, ובוחנים אותה מכף רגל ועד ראש כבזכוכית מגדלת. נשות הסלון הכעורות שולפות את הלורנֶטות שלהן (ה'לורנֶטות', מלשון lorgnette בצרפתית, הן 'משקפי אופֶּרה' או משקפיים עם ידית), ומתחילות מתוך קנאה לנתח את צורתה "הפגומה" של "יריבתן" על אפה הגדול והילוכה הזול כביכול, בחינת "הפוסל – במומו פוסל".1
הפרק השני עוסק במהות האהבה. בתקופתנו המודרנית, אומר השיר, יש רבים החושבים שהתופעה הקרויה "אהבה" כבר מיושנת ומיותרת בזמננו (וראו בשירו-פזמונו של אלתרמן "אהבה חופשית"). ובאמת, ה"אהבה" הוא מושג בלתי מוגדר, אומר השיר ומסכים לכאורה עם דברי המקטרגים, אך מוסיף שבכל זאת "יש בה משהו". גם אפשר לתת בה סימנים, אף-על-פי שהיא אָמורפית וחמקמקה. אהבה אמיתית, אומר השיר, מתבטאת למשל בדרישה לבלעדיות; כלומר, בחוסר הנכונות של האוהב לחלוק את האדם האהוב עם מישהו אחר ("נָחוּץ רַק אֵיזֶה מִישֶׁהוּ, / שֶׁלֹּא יִהְיֶה שֶׁל מִישֶׁהוּ / אֶלָּא כֻּלּוֹ שֶׁלִּי"). ואף זאת, לִבּוֹ של האוהב מנתר כל אימת שהוא רואה את האדם האהוב. והרי לנו שני סימנים בדוקים לכל הפחות, שבכוחם לחשוף את חידת "מה זאת אהבה".
הפרק השלישי עוסק בביקורת היהירה של אנשי ירושלים על העיר החדשה תל-אביב, שנועדה כביכול לשעשועים בלבד, ואין בה פרופסורים, השכלה גבוהה ועמקוּת הדעת. לתל-אביב גם אין היסטוריה, וממילא אין בה נביאים, כבירושלים. גם פרק זה מסכים כביכול בהכנעה עם דברי הביקורת על תל-אביב, כמו גם על שתי התופעות הראשונות (על היופי הנשי ועל האהבה), ומוכן להתפשר על ההבנה וההסכמה ש"בכל זאת יש בה משהו,"
לפנינו פזמון קל ומלא הומור, רצוף חזרות, ובהן עשרות מילים סתמיות רבות מלשון הדיבור ("שום דבר", "כך סתם", "אין כלום", "איזה משהו", "עוד איכשהו", "של מישהו", ועוד ועוד). הסתמיוּת הבלתי-מחייבת היא "שֵׁם המשחק" בפזמון זה של אלתרמן, שבּוֹ הדובר מתבונן בלגלוג באנשי הטרקלינים, המהלכים בחוטם זקור, ובטוחים שאִתם תמות חָכמה. אלתרמן מתארם כאנשים "מרובעים" וחסרי מעוף, השורפים בהבל פיהם כל תופעה חדשה שאינה עונה על אמות-המידה הבדוקות וה"קלסיות" שאליהן הורגלו.2
לא היתה זו הפעם הראשונה שבָּהּ ביסס אלתרמן פזמון פרי-עטו על תחבולת האֶפּיפוֹרה; קרי, חזרה על מילה או על צירוף-מילים בסופי השורות (כאן לפנינו חזרה משעשעת על המילה "שֶׁהוּא" כשהיא עומדת לעצמה או משולבת עם מילת שאלה כלשהי – מי? מה? איך? – היוצרת מילה סתמית כדוגמת 'מישהו', 'משהו' או 'איכשהו'). את המילים הסתמיות האלה ואת צירופיהן שיבץ המשורר בסופי השורות באופן אינטנסיבי ומופרז, כדי להשיג אפקט קומי.
כך נהג גם בפזמונו המשעשע "זאת אומרת" שנכתב כחצי שנה לפני "בכל זאת יש בה משהו".3 בפזמון "זאת אומרת" לא אנשי טרקלינים מצוחצחים לפנינו כבפזמון "בכל זאת יש בה משהו", אלא דמותו המגושמת של גדליה מסג'רה הרכוב על פרד – חקלאי כבד גוף ובעל חשיבה אִטית, שאינו יודע להביע את רגשותיו מחמת ביישנותו העילגת. שלושים ושבע משורות השיר, שבהן מתקשה גדליה להשמיע את הצהרת האהבה המיוחלת, מסתיימות במילים "זֹאת אוֹמֶרֶת" (כגון: "הוּא בָּאֹכֶל, זֹאת אוֹמֶרֶת, / לֹא נוֹגֵעַ, זֹאת אוֹמֶרֶת, / לֹא הַפֶּרֶד, זֹאת אוֹמֶרֶת, / אֶלָּא גְּדַלְיָה, זֹאת אוֹמֶרֶת").
אלתרמן הבין אפוא את הפוטנציאל הקומי הגלום בחזרה אינטנסיבית ומהירה של צירופי-מילים מלשון הדיבור, הגורם לקהל ליהנות מן המחזוריות, מן ההומור ומן הווירטואוזיות הנדרשת לא פעם לביצועם של ביטויים "שוברי שיניים" (tongue twisters). הוא העמיד בשירים אלה בתים ארוכים, בהם האמן-המבַצע נתבע להגות את מילות הסיגור החוזרות פעם אחר פעם בלי הרף. הוא לא דגל בטוהר הלשון (פּוּריזם), אלא שילב בשיריו הקלים מילים מלשון הדיבור. הוא נהג להטות אוזן לעגת הרחוב, השוּק והסדנה, ולא נרתע מן השימוש בביטויים המוניים, שאנשי לשון טהרנים נוהגים לגנותם ולראות בהם גילוי של חוסר תרבות. וא, שקנה את ידיעותיו בעברית בגולה ממורים שמרניים, שהקפידו על כל תג ותו ולימדוהו את רזיהָ של לשון המקורות הטמונה ב"ארון הספרים העברי", התרגש והתפעל מן העברית הארץ-ישראלית היום-יומית המדוברת, שהתירה כל רסן.4
בפזמונו "בכל זאת יש בה משהו" יש צירופי לשון הלקוחים מלשון המקורות ("לוֹחֲשׁוֹת כְּמוֹ נָחָשׁ" ו"כֻּלּוֹ שֶׁלִּי" על בסיס הצירופים "לְחִישַׁת נָחָשׁ" ו"כֻּלָּהּ שֶׁלִּי" שמלשון חכמים),5 עדוּת ל"גירסא דינקותא" של משורר שחבש בילדותו ובראשית ימי נעוריו את ספסליו של בית-ספר דתי.
במקביל, יש בו גם צירופים מלשון היום-יום הלא-מליצית והלא-מאולצת ("אֵין בָּהּ כְּלוּם", "בְּכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ", "יָכוֹל לִמְצֹא עוֹד אֵיכְשֶׁהוּ"), שאותם קלט ברחובות תל-אביב מחבריו ה"צַבָּרים".
ובנוסף, יש בשיר גם מנימת הדיבור הנוֹן-שלנטית של יושבי בית-הקפה והטרקלינים, ויש בו גם מנימתם היהירה של מלומדי ירושלים וחכמיה, המתבוננים בעיר החדשה תל-אביב במבט מתנשא, ומלגלגים עליה על שהיא ריקה מתוכֶן:

אִם לַסָּלוֹן נִכְנֶסֶת פֶּתַע
אִשָּׁה יָפָה... אֲבָל מַמָּשׁ,
הַמִּפְלָצוֹת זוֹקְפוֹת לוֹרְנֶטָה
וְלוֹחֲשׁוֹת כְּמוֹ נָחָשׁ:
אוֹמְרִים שֶׁהִיא יָפָה. – יָפָה הִיא?
– בְּעֶצֶם שׁוּם דָּבָר. כָּךְ סְתָם,
דֵּי נֶחְמָדָה. – מָה? נֶחְמָדָה הִיא?
– לֹא, אֵין בָּהּ כְּלוּם... אַף כִּי אָמְנָם...
בְּכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ,
כֵּן, יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ,
לֹא טוֹב שֶׁהוּא, לֹא רַע שֶׁהוּא,
אֲבָל כַּיּוֹם זֶה מַשֶּׁהוּ.
אַפָּהּ הוּא קְצָת גָּדוֹל שֶׁהוּא,
וְהִלּוּכָהּ קְצָת זוֹל שֶׁהוּא,
אַךְ אֵיזֶה גֶּבֶר כָּלְשֶׁהוּ
יָכוֹל אֶת זֶה לִסְבֹּל שֶׁהוּא.
וְאֵיזֶה כְּסִיל אַחֲרוֹן שֶׁהוּא
בְּאֵיזֶה שִׁגָּעוֹן שֶׁהוּא
יָכוֹל לִמְצֹא עוֹד אֵיכְשֶׁהוּ
גַּם בָּהּ דְּבַר-מָה מוֹשֵׁךְ שֶׁהוּא.
לֹא, אֵין בָּה כָּל מַמָּשׁ שֶׁהוּא,
וּבְכָל זֹאת, יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ...
וּבְכָל זֹאת, יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ,
כֵּן, מַשֶּׁהוּ בָּהּ יֵשׁ!

דּוֹרוֹת שְׁלֵמִים חָשְׁבוּ אֵי פַעַם:
הָאַהֲבָה הִיא הָעִקָּר.
בָּא זְמַן חָדָשׁ, הֻחְלַף הַטַּעַם,
הַגִּידוּ דַּי, זֶה מְיֻתָּר!
הָאַהֲבָה הִיא רַק שַׁרְשֶׁרֶת,
מִשְׁפָּט קָדוּם וְשֶׁקֶר מַר.
– נָכוֹן מְאוֹד. הִיא מְיֻתֶּרֶת
וְאֵין בָּהּ כְּלוּם, אֲבָל, מוּזָר...
בְּכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ,
כֵּן, יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ...
אוֹ טוֹב שֶׁהוּא, אוֹ רַע שֶׁהוּא...
אַךְ זֶה בְּכָל-זֹאת מַשֶּׁהוּ.
וְיַחַד עִם הַמַּשֶּׁהוּ
נָחוּץ רַק אֵיזֶה מִישֶׁהוּ,
שֶׁלֹּא יִהְיֶה שֶׁל מִישֶׁהוּ
אֶלָּא כֻּלּוֹ שֶׁלִּי שֶׁהוּא.
כִּי יֵשׁ בָּזֶה מִין סוֹד שֶׁהוּא,
וְאֵיזֶה עוֹד וְעוֹד שֶׁהוּא,
שֶׁכָּךְ, בְּלִי כָּל יְסוֹד שֶׁהוּא,
מַתְחִיל הַלֵּב לִרְקֹד שֶׁהוּא.
לֹא, אֵין פֹּה כָּל מַמָּשׁ שֶׁהוּא,
אַךְ זֶה בְכָל זֹאת מַשֶּׁהוּ...
אַךְ בְכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ
כֵּן, מַשֶּׁהוּ בָּהּ יֵשׁ!

אוֹמְרִים אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם:
כֵּן, תֵּל אָבִיב, זֶה סְתָם גַּלְגַּל...
אֵין פְּרוֹפֶסוֹרִים בָּהּ כְּזַיִת
וּנְבִיאִים אֵין בָּהּ בִּכְלָל.
הִיסְטוֹרְיָה אֵין בָּהּ אַף כַּזֶּרֶת.
אֵין רְצִינוּת בָּהּ. אֵין מִשְׁקָל.
נָכוֹן מְאוֹד, אָדוֹן וּגְבֶרֶת,
לֹא, אֵין בָּהּ כְּלוּם... לֹא כְלוּם... אֲבָל...
בְּכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ,
כֵּן, יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ...
שֶׁכְּלָל עוֹד לֹא הָיָה שֶׁהוּא
וְהוּא כֻּלּוֹ שֶׁלָּה שֶׁהוּא.
כִּי יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה זִיק שֶׁהוּא,
שֶׁכְּלָל הוּא לֹא מַזִּיק שֶׁהוּא.
וְיֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה חֵן שֶׁהוּא,
שֶׁלְּאַחֶרֶת אֵין שֶׁהוּא...
כָּל צַר וּמַעֲצוֹר שֶׁהוּא
אוֹתָהּ לֹא יַעֲצֹר שֶׁהוּא,
כִּי אֵין כָּל פַּחַד. אֵיכְשֶׁהוּ
אֶצְלָהּ זֶה כְּבָר יֵלֵךְ שֶׁהוּא.
לֹא, אֵין בָּה כָּל מַמָּשׁ שֶׁהוּא...
וּבְכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ...
וּבְכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ
כֵּן, מַשֶּׁהוּ בָּהּ יֵשׁ.

אמרנו שאלתרמן חיבּב ביטויי עגה, לרבות אמירות סתמיות של לשון הרחוב, אך לא דקנו פורתא. אלתרמן חיבב אמירות כאלה רק כשהן מובאות מפי אנשים פשוטים, אנשי השוּק והסדנא, עוזרות הבית ויורדי הים, שלשון העגה היא באמת ובתמים לשונם היום-יומית הטבעית. הוא הכניס את דיבורם הססגוני לשיריו הקלים, עם כל השיבושים, הבּרבּריזמים והווּלגריזמים שלו: "אֶצְלָהֶן טֶמְפֶּרָמֶן [...] שִׁכְּנוֹזִי" (בפזמון "שיר התימניות"); "יָא, רָאָה אוֹתָנוּ [...] טוֹב, חַבּוּב" (בפזמון "מרים בת-נִסים"); "אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת" ו"אֲנַחְנוּ חֶבְרֶה'מָנִים" (בפזמון "שיר המַלָּחים"), ועוד ועוד. בשירו "שלושה שירים בפרוור" (עיר היונה) קָשר אלתרמן כתרים של תהילה לעברית השגויה, אך מרחיבת-הלב, של השׁוּק ורוכליו: "מֵעִבְרִיתְךָ הַמִּתְחַנְחֶנֶת / וּמִפְּסוּקֶיךָ הַדַּקִּים / יִרְחַב לִבָּן שֶׁל בְּנוֹת הַחֶמֶד / וְיִסְמְרוּ הַמְדַקְדְּקִים.// אַתָּה וְלֹא כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ / וְלֹא שִׁירֵנוּ הַצָּמוּק / זוֹרֵע עַל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ / אֶת הַכַּמּוֹן וְהַצִמּוּק."
ואולם, אלתרמן לִגלג ביצירתו, לפעמים באירוניה קלה ולפעמים בסרקזם מושחז, על אמירות סתמיות (ולא אחת גם שקריות ומשובשות) כשהן משובצות ביהירוּת באמירותיהם – פסידו-אינטלקטואליוֹת וההִיפֶּר-קורקטיוֹת – של אנשי "החברה הגבוהה" ובטלניה, יושבי הקרנות, בתי-הקפה והטרקלינים. הוא תיאר אותם בנימה משועשעת שאינה מסתירה את האיבה הכבושה שחש כלפיהם וכלפי עמדתם הזחוחה. לא אחת תיאר מבקר פסידו-אינטלקטואלי יהיר, המשמיע כלאחר-יד דברי ביקורת בלתי מחייבים ומעמיד פניarbiter elegantiarum (שופט ופוסק בענייני טעמים והליכות). בנושא זה היה לאלתרמן מורה-דרך דגול – המשורר ת"ס אליוט – שבאחר משיריו המוקדמים ("שיר האהבה של ג'יי אלפרד פרופרוק"; 1917) שהיה לאחד השירים החשובים ביותר במודרניזם האנגלו-אמריקאי – משולב ריפריין ( פזמון חוזר), המתאר את הנשים המשוחחות בטרקלין שיחה פסידו-אינטלקטואלית, מתוך סנוביזם וחשיבות יתֵרה, וזאת כדי לרמוז עד כמה ריק מתוכֶן הוא המֶלל שבפיהן:

In the room the women come and go
Talking of Michelangelo

בַּחֵדֶר הַנָּשִׁים מִפֹּה לְשָׁם עָגוֹת
עַל מִיכֶּלאַנְגֶּ'לוֹ מְלַהֲגוֹת

(מאנגלית: זיוה שמיר)

גם בשירו של אלתרמן לפנינו קטעי שיחה של אנשים שיש להם הפריווילגיה ("זכות היתר" לפי האקדמיה ללשון) לשבת בסלון, לסקור את התופעות "מלמעלה למטה", ולמתוח עליהן ביקורת נוקבת ובלתי מחייבת. על קטעי שיח כאלה נהג אלתרמן לשים בפי גיבוריו הפשוטים "דברי התפעלות" ה"מתמוגגים" מן היכולת לדבר "בְּאֹפֶן 'טִילִיגֶנְטִי" (בפזמון "נִסים ותמר") "שִׂיחָה אִינְטִילִיגֶנְטִית שֶׁכָּזֹאתִ'י" (בפזמון "לימון וצלחת").
לימים הביע אלתרמן במחזהו "פונדק הרוחות" את הבוז שרחש כלפי שיחות בלתי מחייבות הנערכות בטרקלין עם כוסית שֵׁכר המקושטת בדובדבן. כאן כינה באירוניה את חיי העולם הזה, המדומים אצל חז"ל לפרוזדור המוליך אל הטרקלין שהוא העולם הבא, בשם "חיי טרקלין". הוא ידע להעריך את המתרחש בשדות המְשקים ובשדות הקרב, במערכות העיתונים ובמשרדי הממשלה של "המדינה שבדרך". הוא זִלזל בהַבלֵי העולם הזה המתרחשים בטרקלין האוּרבּני הנוצץ שזיופו ניכּר למרחוק.
דומה שכל הפזמון שלפנינו לא נכתב אלא כדי לומר את הדברים הכלולים בבית השלישי (וכן בזה הרביעי והאחרון שהושמט משום-מה מביצועיו של השיר). בבית השלישי יצא אלתרמן חוצץ נגד כל אותן "אמיתות" שכביכול אינן צריכות ראָיה, ולפיהן ירושלים היא העיר האינטלקטואלית, בעוד שתל-אביב היא עיר שטחית ורדודה. למעשה, קדם לאלתרמן בנושא זה ביאליק שהיה הראשון שיצא נגד תדמית מסולפת זו שהציגה את תל-אביב כתאומה-ניגודית של ירושלים: זו קלה ופשוטה וזו כבדה ומכובדת. בדבריו לרגל פתיחת השיעורים האוניברסיטאיים בתל-אביב ביום ל' בכסלו תרצ"ד (18.12.1933), אמר "המשורר הלאומי", שלימד את מקצוע האגדה בשלוחה התל-אביבית של האוניברסיטה העברית: "ואני גם-כן רוצה להניח את דעת ירושלים, שהיא רואה את עצמה כעין בת-מונופולין לתורה: היא השאירה לתל-אביב את הדברים הקלים, השעשועים, ואת התורה הכבדה היא רוצה לקחת לעצמה. אין אני גורס חלוקה כזו. אין עיננו צרה בירושלים, חס וחלילה, אבל אני גם בטוח כי ירושלים תשמח יחד איתנו בשמחת תורה הבאה עלינו לטובה, כשנגיע אל 'הסיום'. התורה תספיק גם לירושלים וגם לתל-אביב."6
האמת הבלתי מעורערת היא שבתקופה שבה חיבר אלתרמן את הפזמון "בכל זאת יש בה משהו" כבר היתה תל-אביב מרכז התרבות והאמנות העברית, חלף המרכזים האירופיים שדעכו, ולא היתה לה כל סיבה להתבייש ב"ריקנותה". לאמיתו של דבר, היא הפכה למרכז התרבות העברית עוד ב-1924, סמוך לבואו של ביאליק לתל-אביב, כפי שהראתה זהר שביט בספרה החיים הספרותיים בארץ-ישראל (1983).


זהר שביט. מתוך ויקיפדיה.

מעקב שערכתי ביָזמת דב סדן אחר העיתונות של התקופה פורשת תמונה פָּנורמית רבת צדדים והֶבֵּטים שמוכיחה שבמרוצת העשור הארץ-ישראלי שלו הוזכר ביאליק בעיתונות יום אחר יום כמעט כמי שהשתתף באינטנסיביות מרובה בחיי התרבות הציבוריים: הוא נשא הרצאות פומביות לרוב, הִנחה את אירועי "עונג שבת" שיָּזם, נשא דברים במופעי הפרמיירה של הצגות "הבימה", פתח תערוכות של אמני החרט והמכחול, השתתף בישיבות חשובות בנושאי תרבות של עיריית תל-אביב ושל הנהגת היישוב, ועוד ועוד. ואולם, חרף מעמדו הרם ואולי דווקא בגללו, עמד ביאליק דרך-קבע מול חִצים של לעג וביקורת שנשלחו כלפיו ממחנה הצעירים, אשר חייבוהו להתגונן יום יום ושעה שעה נגד חורפיו ומבקשי רעתו.
למעשה, אלתרמן הסביר כאן לקהלו שאי אפשר להסביר את הקסם התל-אביבי כפי שאי אפשר להסביר את מהות יופייהּ של אישה יפה. בתל אביב יש משהו שעדיין לא היה קודם לכינונה, והוא שייך כולו לה ורק לה. גם "המדינה שבדרך" לדידו כמוה כאישה יפה ואהובה, כי עדיין לא נוצרה תופעה כזו ששמה "מדינת היהודים", וכשתיווצר היא תהיה "כולה שלו". גם בנוסח המצונזר של השיר, ניתן לראות שאלתרמן "השחיל" כאן גם בין דברים על תל-אביב, גם דברים אלא על ארץ-ישראל כולה, שאף היא עומדת דרך קבע – כמו אותה אישה יפה שנכנסת לסלון – מול דברי זלזול וחרפות. ברם, חרף כל האיומים והחרפות, לא הרימה ארץ-ישראל את ידיהָ בכניעה: "כָּל צַר וּמַעֲצוֹר שֶׁהוּא / אוֹתָהּ לֹא יַעֲצֹר שֶׁהוּא, / כִּי אֵין כָּל פַּחַד. אֵיכְשֶׁהוּ / אֶצְלָהּ זֶה כְּבָר יֵלֵךְ שֶׁהוּא."
דומה שכאן ניבא אלתרמן, שנתיים לפני יציאת הבריטים את הארץ, את סוֹפהּ של תקופת המנדט. ולמעשה, הוא אמר זאת במפורש בנוסח המלא של שיר זה, כפי שנדפס בכרך ב' של פזמונים ושירי זמר (בעריכת מנחם דורמן):
"אוֹמְרִים אִישִׁים פֹּולִיטִיקָאִים / נוּ, מַה זֶּה מְדִינָה עִבְרִית? / כְּבָר מְדִינוֹת יֵשׁ כְּמוֹ מַיִם... / לֹא מַעֲלֶה וְלֹא מוֹרִיד. / זֶהוּ מֻשָּׂג שֶׁכְּלוּם בּוֹ אַיִן. / מֻשָּׂג רָחוֹק מֵאִידֵיאָל. / נָכוֹן מְאֹד. נְכוֹנוֹתַיִם. אֵין כְּלוּם בּוֹ בַּמֻּשָּׂג, אֲבָל...// בְּכָל זֹאת יֵשׁ בּוֹ מַשֶּׁהוּ... / כֵּן, יֵשׁ בּוֹ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ, / לֹא כְלוּם... אֲבָל עֻבְדָּה שֶׁהוּא / כְּבָר בָּאֲוִיר... אָהּ! מַשֶּׁהוּ... / וּבְלֵב כָּל יְהוּדִי שֶׁהוּא / נוֹתֵן זֶה אֵיזֶה 'צִי' שֶׁהוּא / וּצְחוֹק שֶׁהוּא, וּבְכִי שֶׁהוּא / שֶׁלֹּא יָבִין סְתָם מִישֶׁהוּ. / כִּי יֵשׁ בּוֹ דְּבַר-מָה דַּק שֶׁהוּא / מִכָּל סִפְרוֹן לָבָן שֶׁהוּא / וְטַנְק וְטוֹמִי-גַּן שֶׁהוּא, / לֹא כְלוּם... לֹא כָּל מַמָּשׁ שֶׁהוּא, / וּבְכָל זֹאת... יֵשׁ פֹּה מַשֶּׁהוּ."
מדוע לא ביצעו את הבית הזה? האם חשבו המבַצעים שהשיר ארוך מדיי? האם חשבו שהמציאוּת המתוארת בו כבר חלפה מן העולם ואיבדה את הרלוונטיוּת שהייתה לה בזמן שאלתרמן חיבר את שירו? שמא פסלה הצנזורה הבריטית את הבית הנועז הזה? כך או אחרת, בית זה הושמט מכל הביצועים, לרבות ביצועו הראשון מעל במת "לי-לה-לו".
כך נסגר השיר, המדבר על תופעות ייחודיות ויוצאות דופן, שמזלזלים בהן, שלא בצדק מבלי להבין כמה הן יפות ומיוחדות.

ולסיום נעיר אף זאת: דומה שכאשר דיבר כאן אלתרמן על קסמה הבלתי מוגדר של תל-אביב, אפשר שדיבר במשתמע גם על שירתו (וגם על מחבּרהּ – על אלתרמן גופא – שהיה הטרוּבּדור והמאהב האולטימטיבי של העיר תל-אביב). אלתרמן מעולם לא היה אדם יהיר, ומיעט לומר "אני" ו"אנוכי", אך בשלב זה של הקריירה שלו הוא כבר ידע בוודאי ששירתו היא תופעה יוצאת דופן מכל בחינה שהיא. היצירות שכָּתב בימי המלחמה ("שמחת עניים", "שירי מכות מצרים", "הטור השביעי") יצרו תופעה יחידאית בנוף התרבות העברית, ופרופ' עוזי שביט, ראש מוסד אלתרמן, אף הראה והוכיח בספריו שאלתרמן היה מהמשוררים היחידים בעולם כולו שעקבו אחרי אירועי המלחמה בזמן התרחשותם, ושלספר כדוגמת שמחת עניים לא היה אח ורֵע בכל ספרות המערב.7


עוזי שביט. מתוך ויקיפדיה.

והנה, התעוררו וגברו הקולות שהתחילו מחפשים בו וביצירתו טעמים לפגם. ומיהם המבקרים שניסו אז להוציא את דיבתו רעה? רובם אנשים קרתניים, חסרי כשרון שאין בהם מתום. דומה בכוונה תחילה איחה כאן והִלחים כאן ניגודים בלתי אפשריים של סלנג פשוט ושל ולשון מקורות מכובדת, של ביטויים תקניים ולא תקניים, ברָמזו למבקריו שזוהי דרכו האוקסימורונית להתבונן במציאוּת – מציאוּת כבודה ופשוטה, המנומרת מצבעים רבים וסותרים, ויש בה גם טרקלינים אוּרבּניים שבהם חובשים מגבעות וגם אוהלי צבא שבהם חובשים כובעי גרב– ו"כֻּלָּהּ שֶׁלּוֹ" היא. וכבדרך אגב גם הציע למבקריו (מבלי לומר את הדברים גלויות ומפורשות) לבל ירכיבו משקפיים כהים או ורודים, אלא ינסו לראות את המציאוּת המתחוללת לנגד עיניהם כהווייתה – בעיניים פקוחות ובראש פתוח.

הערות:
1. השווּ לפזמונו של ביאליק "לא ידע איש מי היא." שבו מגיעה לעיירה מנומנמת אישה יפיפייה, החולפת בה כסוּפה, מפֵרה בה את כל הסדרים, מעוררת בה את הסטגנציה מתרדמתה, אף מעוררת דאגה בהורים החוששים לגורל השידוכים של בנותיהן.
2. ראו מאמרה של רונית גדיש "מישהו, איזשהו ועוד – כינויים סתמיים בסיומת 'שהוא'." אתר האקדמיה ללשון העברית מיום 18 בספטמבר 2019.
https://hebrew-academy.org.il/2019/09/18/
3. פזמונו של אלתרמן "זאת אומרת" לוּוה בלחן מאת משה וילנסקי ובביצוע קומי של שושנה דמארי. הפזמון נכתב בעבור התוכנית השישית של "לי-לה-לו" ("כך כתוב בלקסיקון", שמופע הבכורה שלה נערך ביום 16.3.1946). שלושים שנה לאחר ביצועו הראשון של הפזמון "זאת אומרת", ביצעה אותו מחדש יונה עטרי בתוכנית הרֶוויו 'זהו בידור', והוא כלול בתקליט של אותו מופע.
4. על יחסו של אלתרמן אל לשון הרחוב, ראו בספרי עד קצווי העברית: לשון וסגנון בשירת אלתרמן, תל-אביב 2021, עמ' 26-30.
5. ראו: "ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים" (סנהדרין ק"א א'); ו"הֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵש" (אבות ב' י'); וראו גם: "שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית. זֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ, זֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי, זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְיַחֲלֹקוּ." (בבא מציעא א' א')
6. ח"נ ביאליק, דברים שבעל-פה, כרך ב' (תל-אביב תרצ"ה), עמ' פ"ז-צ"א.
7. בספריו שירה מול טוטליטריות : אלתרמן ושירי מכות מצרים, תל-אביב 2003; לא הכול הבלים והבל: החיים על קו הקץ על פי אלתרמן, תל-אביב 2007.
זיוה שמיר

יָצָאתִי לְחַפֵּשׂ אֶת פְּנֵי הַכֶּלֶב הַבּוֹכֶה
בַּצַּד הַמּוּאָר שֶׁל הַלְּבָנָה.
בִקְצֵה זְנַב הַדֻּבָּה הַקְּטַנָּה* נָצַץ כּוֹכַב הַצָּפוֹן לְיַד
שַׂעֲרוֹת וֶרוֹנִיקָה** וְכַלְבֵי הַצַּיִד.
מֵי אוֹקְיָנוֹסִים הִתְרוֹמְמוּ מוּל סִבוּב הַיָּרֵחַ, גֵּאוּת וָשֵׁפֶל
בָּאוּ לַכַּדּוּר שֶׁבּוֹ שִׂחַקְנוּ מִשְׂחָקִים אֲסוּרִים.
הָאָרֶץ זָזָה, עַצְבָּנִית.
עָרִים שְׁכוּחוֹת קָרְצוּ בְּנֵאוֹן בָּהִיר אֶל תּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה.

בְּצִנְצְנוֹת הַזְּכוּכִית חָסַכְתִּי פְּרוּטָה לִפְרוּטָה. אֲנִי שׁוֹקֵל לִרְכֹּש
בְּכֶסֶף מָלֵא פִּסַּת קַרְקַע בְּתוּלָה בְּחֶלְקוֹ הַקָּרוֹב שֶׁל הַיָּרֵחַ,
לִלְכֹּד קַרְנֵי אוֹר חַמּוֹת –
וְאַתְּ הֲרֵי מֻכַּת יָרֵחַ.

עַל גַּבֵּי מִישׁוֹרִים כֵּהִים שֶׁל לַבָּה בַּזַּלְתִּית, מֵאַגְּנֵי הַפְּגִיעָה
וְעַד לְאוֹקְיָנוֹס הַסְּעָרוֹת רוֹחֵשׁ יָם יְרֵחִי –

"רְאִי אֶת הַיָּרֵחַ רְאִי אֶת הַיָּם"***

הַשָּׁמַיִם טָעֲנוּ בְּרָקִים בְּחַשְׁמַל רוֹדֵף אֵשׁ, אַבְנֵי צֹר מְיֻבָּאוֹת הִצִּיתוּ
מַלְכּוֹדוֹת נְמֵרִים, פִּתְחֵי מְעָרוֹת וּנְחָלִים –
בֵּין פִּכְפּוּכֵי מַעְיָן כָּמוּס בְּנַחַל חֵמָר נֶאֶלְמוּ פְּעִיּוֹת הַגְּדָיִים.
מִמַּעֲמַקֵּי שְׁמוּרוֹת הִמְשִׁיכוּ אִירוּסֵי אַרְגָּמָן לְתַעְתֵּעַ.

* קבוצת כוכבים בחצי הצפוני. מתוך 7 הכוכבים שבעגלה נובעת המילה "צפון".
** (שׂערות ברניקי) – קבוצת כוכבים בחצי הצפוני של כיפת השמיים. נקראה על שמה של אשתו היפה של תלמי השלישי.
Guarda che luna, guarda che mare***
שיר איטלקי מפורסם, נעימה המבוססת על פי "סונטת אור ירח" של בטהובן.

פורסם לראשונה ב-"טיסה נגד השעון" – 2012

בנאום השבטים המפורסם שלו, הגדיר הנשיא הקודם רובי ריבלין את החברה הישראלית כחברה המחולקת לארבעה שבטים – השבט החילוני, השבט הדתי-לאומי, השבט החרדי והשבט הערבי.
לאיזה שבט אני שייך? כמובן שאיני ערבי. בוודאי שאיני חרדי. אני גם לא דתי לאומי. מה נשאר? חילוני.
האם אני שייך לשבט כזה? האם זו הזהות שלי, זו ההשתייכות שלי, זו הסולידריות שלי, זה המאפיין שלי? מי הם אלה שמתויגים כשותפיי לשבט ומה המשותף בינינו? מיהו חילוני?
האם חילוני הוא כנעני השולל את קיומו של העם היהודי? האם הוא אתאיסט שאינו שותף לאמונה יהודית? האם הוא אנטי דתי מנוכר, ברוח "הפורום החילוני"? האם הוא יהודי וציוני לאומי גאה, שהיהודיות שלו רחוק מכל סממן דתי ומסורתי? האם הוא יהודי האוהב את יהדותו, מכיר ולומד אותה, בוחר מה לקיים מתוכה, אך לא מקבל עוד תורה ומצוות ואינו חי על פי שולחן ערוך? האם הוא איש שמאל קיצוני שהוא גם חילוני? האם הוא איש ימין קיצוני שאינו דתי? האם הוא כל מה שבין השמאלן הקיצוני הזה והימנן הקיצוני שהמשותף להם הוא ה"חילוניות"? האם הוא קפיטליסט? האם הוא סוציאליסט? הוא קומוניסט? פשיסט? ליברל? אשכנזי? מזרחי?
בהרצאה בפני סטודנטים שאלתי מי מגדיר את עצמו חילוני. ים של ידיים הורם. ביקשתי שעשרה אנשים שהגדירו עצמם חילונים יגדירו מה המשמעות של היותם חילונים. תשע מן ההגדרות נפתחו במילה "לא". לא מתפלל, לא מאמין באלוהים, לא שומר שבת, לא חובש כיפה, לא שומר כשרות וכו'. ההגדרה היחידה שלא נפתחה במילה "לא" הייתה: נוסע בשבת. אבל הוא הרי נוסע גם ביום רביעי ואפילו ביום שני. משמעות התשובה היא שהוא לא לא-נוסע בשבת.
זה המייחד את השבט שלי? ייחודו הוא על דרך השלילה? זו הזהות שלי? זו ההשתייכות שלי? זה המכנה המשותף של חבריי לשבט, שלהם איתי ושלי עימם? בעצם, על פי תאוריית השבטים, אפשר להגדיר את השבט החילוני כמי שאינו ערבי, חרדי או דתי-לאומי. שבט שיורי.
לעתים אני מגדיר עצמי כמסורתי. כי באמת, אני מחובר למסורת ישראל, אוהב אותה, קשור אליה, היא משמעותית מאוד בעבורי, הגם שאיני מחויב לכללי ההלכה. אז אולי בעצם אני שייך לשבט המסורתי? כלומר, אולי ריבלין טעה בהגדרת השבטים ושכח את השבט המסורתי?
ננסה לבחון מיהם המסורתיים. יש מסורתיים שכוכב הצפון שלהם היא האורתודוקסיה ואפילו החרדיות. שהם מאמינים שהיהודים ה"אמתיים", ה"אותנטיים", הם הדתיים. ואילו הם – פשרניים, לא מסוגלים לעמוד בכל הדרישות, אז הם שומרים על חלק מהמצוות, אולי גם תולים תמונה של הרבי מלובביץ' או של הבאבא סאלי, מנשקים את המזוזה והולכים בשבת בבוקר לבית הכנסת האורתודוקסי לפני שהם נוסעים למשחק הכדורגל. הם מסורתיים.
אני מסורתי. אבל ההבדל בינינו ובין אורח חיינו גדול מאוד. יש מסורתיים שהם חברים בזרם המסורתי – הקונסרבטיבי ביהדות. הזרם הזה קם כמרד בזרם הרפורמי, שנועד לחזור ליסודות ובעיקר, קיבל על עצמו את ההלכה, בפרשנות ליברלית ויצירתית, אך בלי לסטות ממנה ומעקרונותיה. אבל הם מוקצים מחמת מיאוס בקרב רבים מהמסורתיים האורתודוקסיים. ובעצם, היהדות הרפורמית היום, קרובה מבחינות רבות לזרם הקונסרבטיבי שעה שמרד ברפורמה, שהקצינה בראשית דרכה. היהדות הרפורמית – בוודאי שאינה חילונית, בוודאי שהיא מסורתית. אך אולי רוב המגדירים עצמם מסורתיים סולדים מן הרפורמים, רואים במילה "רפורמים" מילה גסה, לרוב מתוך בורות.
ויש מסורתיות שאני משתייך אליה – ההתחדשות היהודית. הזרמים הרואים ביהדות את ליבת ההשתייכות לעם היהודי; רואים בה השראה, כיוון בחיים, לומדים ורוצים להכיר את היהדות ולמלא את חייהם בתוכן יהודי, בתרבות, במוסר בדרך החיים, אך לא כדרך חיים הלכתית. אך מי שמכיר את עולם ההתחדשות היהודית יודע עד כמה יש בתוכה שׁוֹנוּת; עד כמה יש בתוכה מנעד רחב בין המגדירים עצמם חילונים אפיקורסים, לאלה המגדירים עצמם מסורתיים מזרחיים הקרובים יותר למסורתיים האורתודוקסים ועוד גוונים שונים.
ההתחדשות היהודית שלי מנסה לשבור את המחיצות בין חילונים ודתיים. אני יו"ר מדרשת השילוב נטור, שהיא מדרשה של התחדשות יהודית ויש בתוכה בנות ובנים חילונים, מסורתיים ודתיים מסוגים שונים. אני חבר בבית המדרש "מעגלים" המשותף לחילונים ודתיים. קרבת הנפש שלי והקִרְבָה התרבותית והרוחנית שלי עם חבריי הדתיים בבית המדרש גדולה יותר מאשר עם אנשי התחדשות יהודית חילונים, שמבחינות רבות הם קרובים יותר לאורח חיי.
האם חבריי הדתיים ב"מעגלים" שייכים לשבט אחר ממני? אני שייך לשבט החילוני והם לשבט הדתי? האם הם שייכים לאותו שבט עם קיצוני החרד"לים ועם אלה שניכסו לעצמם בעזות מצח את המותג "ציונות דתית" והלכו עימו לשותפות פוליטית עם הכהניסטים? האם חבר בית המדרש שלנו, הרב בניהו ברומר, משתייך לאותו שבט של החרד"לים הקיצונים שהציגו את מינויו לראש מערך הגיור כיום שחור לעולם התורה, וגידפו אותו בכל ארסנל הגידופים שבידם? כפי שתיארתי את הדיפרנציאציה ב"שבט" החילוני וב"שבט" המסורתי, ניתן לתאר באותה מידה גם את ה"שבט" הדתי-לאומי ובוודאי את ה"שבט" החרדי?
כך שאם רוצים לתאר את החברה הישראלית על בסיס שבטים, הדיפרנציאציה גדולה הרבה יותר; השבטים של נאום הנשיא נתפרו בתפרים גסים שאינם מייצגים את המציאות.
כוונותיו של הנשיא ריבלין היו חיוביות ואף נאצלות. הוא ראה בבעתה את הפיצול בחברה הישראלית, את הקרע ההולך ונפער והוא חשב שבמקום לדפוק את הראש בקיר בניסיון חסר תוחלת ליצור אחדות לאומית פוזיטיבית, יש להכיר בהיותנו שבטים שונים, ולהשתית את היחסים בין השבטים על כבוד הדדי, על סובלנות, על "חיה ותן לחיות". זה החזון של נאום השבטים. חזון פשרני, של מכנה משותף דל. בעיניי, זה חזון תבוסתני. אם נסתפק בדיוטה הנמוכה של דו-קיום בשלום בין שבטים, ונתייחס לשבטים כאל עובדה קיימת, זה לא יסתכם בארבעה שבטים, אלא כל שבט יתפצל כמו אמֵבה.
אני מאמין שאסור לוותר על החזון הציוני של "משבטים לעם". יש היום כוחות צנטריפוגליים המושכים החוצה, המקצינים את הפערים, המסיתים לשנאה. הביביזם, למשל, משתית את שלטונו וכעת את שאיפתו לחזור לשלטון, על "הפרד ומשול", על "אנחנו והם". על אנחנו הימין והם השמאל, כאשר השמאל הם בוגדים, ושמאל הוא כל מי שאינו חלק מפולחן האישיות של נתניהו, גם כאשר מדובר במנהיגים שעמדותיהם הפוליטיות הן ימינה משל נתניהו, כמו בנט, שקד וגדעון סער.
והחמור מכל, הוא המהלך המסוכן של העמקה בזדון של הקרע העדתי, של החייאת הגלות, של הסתה עדתית, של הפצת תאוריות "ישראל הראשונה וישראל השנייה"; שנועדו לחרחר מדון ושנאה בעם ישראל ובמקום לרפא את פצעי החברה מתוך שאיפת תיקון, ברוח החזון הציוני של מיזוג גלויות – שופכים במזיד שמן רותח על הפצעים, מתוך כוונת מכוון להסית, להשניא, לפלג ולפצל; כי הפיצול הזה משרת את האינטרס של מנהיג "ישראל השנייה", המולטי מיליונר האשכנזי מקיסריה.
[אהוד: כבר חשבתי לרגע שהצלחת לכתוב מאמר בלי השטויות הרגילות שלך נגד נתניהו].
מול המגמות ההרסניות של שסיעת שסעים, קריעת קרעים, פיצול, שנאה והסתה – המשימה הלאומית העליונה הוא גיבושו מחדש של מיינסטרים ישראלי סביב חזון ציוני ממלכתי וסביב אחדות לאומית. אחדות שאינה אחידות; אדרבא יש בתוכנו גוונים שונים. ועם הגוונים האלה, יש לייצר מחדש לאומיות ציונית ממלכתית, שמוחקת את הגלותיות העדתית, שמנמיכה ככל הניתן את הפערים בין חילונים ודתיים, שמגבשת אתוס משותף לכל היהודים הישראלים סביב ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי: מדינה ציונית, דמוקרטית, צודקת, בטוחה וחזקה. ומתוך הקונצנזוס הזה יוצרת גם אתוס ישראלי אזרחי משותף עם המיעוט הערבי.
משבטים לעם. זה האתגר הגדול של דורנו.
לא בכדי, הכתובת החקוקה על כותל בית הנשיא לקוחה מנבואת הנביא יחזקאל: וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ, וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד."
אז לאיזה שבט אני שייך? אני יהודי, ישראלי, ציוני. זה השבט שלי.

2. צרור הערות ‏20.2.22
* מסמך מזויף שנועד לפגוע בשר ממניעים פסולים – ב-2008 עשה גדעון סער שגיאה חמורה. הוא העז לנצח בפריימריז בליכוד. הוא נבחר במקום הראשון והיה השני ברשימה לבחירות 2009, אחרי נתניהו. להיות מספר 2 בליכוד זה חטא גדול. לאלוהים אין מספר 2. לא בכדי ככל שהדבר היה בידי נתניהו לא מונה מ"מ ראש הממשלה ולא סגני ראש הממשלה, הוא השתדל ולרוב הצליח לא למנות שר חוץ, כדי שלא יהיה מישהו שיצטלם עם מנהיגים זרים ונמנע כמעט לגמרי למנות שרי ביטחון מהליכוד. מי שנבחר למקום השני הופך באחת לחשוד, לאיום שצריך לסלק, לאוייב. שאלו את דוד לוי. שאלו את כחלון. שאלו את ארדן. שאלו את אדלשטיין. אבל גדעון סער הוסיף חטא על פשע וניצח בפריימריז גם ב-2012. זה כבר חטא בלתי נסלח. זה אוייב שצריך להסיר את הכפפות ולבצע לו סיכול ממוקד.
מכאן מתחילים כל סיפורי אלף לילה ולילה על שערוריות המין של סער, שנרקחו במעבדות תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. וזאת לדעת, כל הטענות נחקרו בידי המשטרה והופרכו. למשל, המכתב האנונימי שהחל את הפרשה נחקר, והמשטרה קבעה חד משמעית שהוא מזויף. ב-9 במאי 2013 הודיעה המשטרה על סגירת הבדיקה במילים אלו: "בראשית חודש פברואר השנה, עפ"י הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, מינה ראש אח"מ צוות לבדיקת טענות שהועלו בהקשר לפרסום מכתב אנונימי שהופץ לחברי מרכז הליכוד, ואשר בו הופיעו חשדות לכאורה כלפי השר גדעון סער.
"במסגרת הליך הבדיקה המשטרתית נגבו עדויות ונאספו חומרים שלא העלו כל חשד להתנהלות לא תקינה, לא כל שכן פלילית, על ידי השר בהקשר שהועלה במכתב. בממצאי הבדיקה לא נמצאה תשתית ראייתית לביסוס תחילתו של חשד המצדיק פתיחה בחקירה פלילית כנגד השר.
"עוד עלה בממצאי הבדיקה, כי מדובר על פניו במסמך מזויף שנועד לפגוע בשר ממניעים פסולים. לאור זאת נעשו פעולות חקירה רבות, חיפושים ובדיקות מעבדה תוך שימוש במשאבים ובאמצעים טכנולוגיים ופורנזיים במטרה להתחקות אחר האחראים לזיוף ולקשור בין המכתב לחומרים אחרים שהופצו, לרבות חקירתם באזהרה של שני חשודים בזיוף, אולם לא נמצאו ראיות מספיקות הקושרות את מי מהמעורבים לזיוף.
"המשטרה רואה בחומרה רבה את הניסיון לפגוע בכל אדם באשר הוא, ובכלל זה באישי ציבור ובנבחרי ציבור, באמצעות מכתבים אנונימיים ומכירה בפוטנציאל הפגיעה הגלום בכך. מרגע ההכרה כי מדובר בזיוף, נעשה מאמץ גדול לאתר את כותבי המסמך. המאמץ, כאמור, לא נשא פרי, אך יחייב קיום שיח משמעותי בנוגע לתופעה, מעבר לחקירה המשטרתית."

אולם למסיתים הביביסטים יש חיים קלים. הם לא זקוקים לראיות. הרי המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט הם ה"דיפ-סטייט" שייעודו להילחם בנתניהו ולקדם את אויביו. הם אלה שתפרו תיקים לנתניהו הצדיק והם אלה שמטייחים חשדות נגד יריביו העבריינים. וכל חקירה שמפריכה את תוצרי התעשיה, היא רק הוכחה ל"טיוח" ולכך שהמשטרה מושחתת ושמדינת ישראל, כדבריה של דיסטל אטבריאן היא "אחת המדינות הרקובות בעולם." אז מי צריך ראיות? ראיות זה ללוזרים. בית המשפט האמיתי הוא משפטי שדה ברחוב וברשתות, וגזר הדין הוא לינץ' ציבורי.
וכך הם ממשיכים להפיץ את הדיבה ולהתחכם בהצגתה כ"שאלה" "למה סער פרש ב-2014?" וכך ח"כים ביביריונים כמו אמסלם ודיסטל אטבריאן מרשים לעצמם לטנף כאשר הם מסתתרים מאחורי חסינותם ומאחורי סירובו של נתניהו לאפשר הקמת ועדת אתיקה, כדי שלא יהיה מי שיפריע להם. ויאיר נתניהו דוחף במלוא כוחו את הדיבה, כיוון שההמון הביביסטי מבין שהוא השליח והשתלחויותיו הן מפי "הגבורה". ויש אחד, יואב פרנק, מחזיק תיק המלחמה בגדעון סער בתעשיית השקרים וההסתה, שכל כולו מגויס להפצת הדיבה.
המטרידן הנ"ל הטריד את היועמ"ש לשעבר במכתב שבו תבע לפסול את סער מראשות הוועדה לבחירת שופטים ודרש להורות על חקירה פלילית נגד גדעון סער בגין חשדות לארבע עבירות מין וטוהר המידות. מנדלבליט התייחס אליו במלוא הרצינות והכבוד והגיב בפרוטרוט ל"טענותיו". אביא ציטוטים אחדים ממכתבו לפרנק של עו"ד ד"ר חגי הרוש, עוזר בכיר ליועץ המשפטי לממשלה, עם העתקים לפרקליטות המדינה וראש אגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל:
"...פניותיך המבקשות לפתוח בחקירה פלילית נגד השר נבחנו על ידי גורמי המקצוע באגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל ובפרקליטות המדינה ובהמשך גם על ידי ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל, המשנה לפרקליט המדינה (לעניינים פליליים) ופרקליט המדינה. זאת, כאילו היו אלה תלונות רשמיות שהגשת למשטרת ישראל, על אף שבחרת שלא להגיש אותן בתחנת המשטרה כמקובל. דעת כל גורמי המקצוע אשר בחנו את פניותיך ומבקשות לפתוח בחקירה פלילית נגד השר סער היתה כי אין בהן ממש. לא נמצא כי קיימת תשתית ראייתית ראשונית לביצוע עבירה על ידי השר סער בכל אחד מארבעת העניינים שתיארת. זאת, הן בבחינה של כל אחת מפניותיך כשלעצמה, והן בבחינה של כל ארבע הפניות יחד כמכלול. היועץ המשפטי לממשלה בחן גם הוא את הדברים והגיע למסקנה דומה. אשר על כן אין מקום להיעתר לבקשותיך לפתוח בחקירה פלילית נגד השר סער. משנמצא כי אין ממש בפניותיך המבקשות לפתוח בחקירה פלילית נגד השר סער, ממילא ברי שאין בסיס כלשהו לטענתך אודות פגם כביכול בהשתתפות השר סער בישיבות הוועדה למינוי שופטים. אשר על כן מצא היועץ המשפטי לממשלה כי אין עילה להיעתר לבקשתך, גם בהקשר זה."

יש לציין, שעיתון "הארץ" ניהל תחקיר על השערוריות שהודבקו לסער. בדומה לתוצאות חקירת המשטרה, לא נמצא בתחקיר דבר וחצי דבר שיכול לספק קצה חוט לידיעה קטנה בשולי העיתון.

* נח בשבעה שקרים – תעשיית השקרים וההסתה הפיקה סיסמה וכבר שבועות שההמון מדקלם אותה. אבל אם נבחן אותה, נגלה שהיא סוג של "נח בשבעה שקרים". וכך הם כותבים על הצעת החוק להגבלת ראשי ממשלה, הנמצאת כעת בדיוני ועדת החוקה לקראת קריאה שנייה ושלישית: "מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה מנסה למנוע את בחירת מי שזוכה ב-36 מנדטים."
הבה נבחן מכל כיוון את הסיסמה.
"מפלגה מנסה למנוע" וגו'. מפלגה אינה יכולה לחוקק חוקים בישראל, בין אם זו מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה או מפלגה שיש לה 59 מנדטים. את החוקים בישראל מחוקקת הכנסת, כאשר יש להם רוב בכנסת. בהצבעה בקריאה הראשונה תמכו בהצעת החוק 66 ח"כים והתנגדו לה 48. זאת הדמוקרטיה.
"מפלגה שאינה עוברת את אחוז החסימה." תקווה חדשה היא מפלגה שיש לה שישה מנדטים. הרבה פחות מכפי שהיא חשבה שיהיו לה. הרבה פחות מכפי שקיוויתי שיהיו. אבל אזרחי ישראל העניקו לה שישה מנדטים ועד יומה האחרון של הכנסת משימתה היא לממש את המנדט שקיבלה מבוחריה. אם לא כן – תבגוד בהם. הצעת החוק להגבלת כהונה הוצגה לפני הבחירות כהתחייבות של תקווה חדשה לבוחר. חובתה להיאבק על החוק, גם אילו רק ששת חבריה היו תומכים בו. קל וחומר בן בנו של על אחת כמה וכמה כאשר רוב מוצק בכנסת תומך בחוק. זאת הדמוקרטיה.
"אבל הסקרים." זה הפופוליזם הביביסטי הארדואנוקרטי במרעו. כשנתניהו היה בשלטון הוא הוביל מסע דה-לגיטימציה נגד הרשות השופטת. ברגע שאיבד את השלטון הוא מוביל מסע דה-לגיטימציה נגד הרשות המבצעת והרשות המחוקקת. למה מי זאת הכנסת שתקבע לנו מי יהיה ראש הממשלה? וכפי שמשפט ההמון הוא שצריך לקבוע אם נתניהו אשם או זכאי, כך משפט הסקרים יקבע מי יהיה ראש הממשלה. אגב, עוד לא היה ולו סקר אחד לפיו יש לנתניהו קואליציה. אלא אם כן סמוטריץ' יסיר את הווטו שלו על הקמת ממשלת נתניהו עם רע"ם.
"למנוע את בחירת נתניהו." החוק אינו רטרואקטיבי ולכן כלל אינו חל על נתניהו. אלא אם כן, חלילה, נתניהו ינצח בבחירות 2025, יכהן שתי קדנציות ובגיל 84 ירצה לרוץ לקדנציה נוספת.
הקשר בין החוק הזה לנתניהו אינו נוגע לעתיד אלא לעבר – הוא לא חל על נתניהו, אבל הוא נובע מהלקח של שלטונו הממושך מדי של נתניהו. גם התנהלותו כראש האופוזיציה, שמוביל דה-לגיטימציה לממשלה הנבחרת ושולח את חייליו להפרות סדר והתפרעויות במליאת הכנסת, היא תוצאה של שלטון ממושך מדי שהשחית אותו. ותיקי הפוליטיקה הישראלית מזכירים לנו ש"אופוזיציה כזאת לא הייתה מעולם." זה נכון. אבל יש לזכור שנתניהו כבר היה פעמיים ראש האופוזיציה. והוא לא נהג כפי שהוא נוהג היום. זאת התוצאה של שלטון ממושך מדי, שגרם לו להאמין ש"המדינה זה אני."
הגבלת קדנציות מקובלת בדמוקרטיות מתוקנות כמו ארה"ב וצרפת. אם כך במשטרים שבהם הנשיא נבחר אישית בידי העם, על אחת כמה וכמה בן בנו של אדרבא במשטר פרלמנטרי, שבו הציבור בוחר מפלגה.

* ברדוגו הלוזר – מאז יולי 2020, ארבעה חודשים אחרי שהחל שידור התוכנית "שלי וגואטה" ברשת ב' במקביל לשידור התעמולה של ברדוגו בגל"צ – רשת ב' מנצחת את גל"צ ברייטינג.
הביביסטים מתהדרים ברייטינג הגבוה של שעת התעמולה, אך הם השוו אותה לתוכניות בגל"צ שאינן בשעת שיא, כלומה השוואה לא רלוונטית. ההשוואה הרלוונטית של מבחן הרייטינג היא מול המתחרים. בהשוואה הזאת ברדוגו הוא לוזר. איני מחובבי עגל הזהב של הרייטינג. גם אם היה לשעת התעמולה רייטינג של 100% – אין מקום לשעה כזו ברדיו של מדינה דמוקרטית, בטח לא ברדיו ציבורי ובוודאי לא בתחנה צבאית (שבכלל לדעתי אין לה מקום, למרות שאני אוהב את גל"צ). אבל גם בשיקולי רייטינג, נכון היה לגל"צ לוותר על שירותיו של ברדוגו, שמנחיל לתחנה תבוסה בקרב הרייטינג בשעת האזנת שיא.

* שדולת הפרד ומשול – חברות הכנסת מירי רגב וגלית דסטל-אטבריאן הקימו את "שדולת ישראל השנייה." זו שדולה של שנאה, פלגנות והסתה. שדולה שנועדה לתקוע מקלות בהגשמת חזון הגאולה הציוני של מיזוג גלויות. אין ישראל הראשונה וישראל השנייה. יש ישראל אחת ויש מי שמנסים בכוח לפצל אותה. זו שדולה שנועדה לשרת את ה"הפרד ומשול" שממנה נבנה מנהיג ישראל השנייה, המולטימיליונר האשכנזי מקיסריה ואשתו.

* התומכת הנהלבת באמסלם – ומי הראשונה שקפצה בראש לתמוך בדברי הבלע של דודי אמסלם ובעיקר לצאת בחריפות נגד מכתבה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות? קרולינה לנדסמן האנטי ציונית, אשת השוקניה. אין דבר שמדליק את השוקניסטית יותר מהצגת מדינת ישראל כמדינה גזענית ואת מוסדותיה כמוסדות גזעניים. ועל הדרך היא כמובן התחרעה בקיבוצים, שנואי נפשה של השוקניה. אחדות הקצוות נוהגים לקרוא לכך ואני הגדרתי זאת מזמן כחוק הרדיקלים השלובים. אני בטוח שלנדסמן חותמת על הגדרתה של הגאון גלית דיסטל אטבריאן: "ישראל הייתה ונותרה אחת המדינות הרקובות ביותר בעולם."

[אהוד: דבריך עד כאן כבר אינם ניראים כטור פובליציסטי אלא כתעמולה מפלגתית מוטית למען האינטרסים של ראש המפלגה הקיקיונית [6 מנדטים] שבה אתה תומך – גדעון סער!]

* אכזבה עמוקה – לא אחת הבעתי את הערכתי ליולי אדלשטיין המגלם את הליכוד הערכי והממלכתי, הטרום ביביסטי. והנה, השבוע, גם הוא זחל ל"לשכה" של הפירומן הכהניסט. בושה!

* פורים קטן – לכבוד פורים קטן, הכהניסט שלא שירת יום אחד בצה"ל התחפש לאריק שרון, גיבור צליחת התעלה.

* והרי התחזית – אם רוסיה תפלוש לאוקראינה, השוקניה תפציץ קמפיין שבו רוסיה היא אנחנו והאוקראינים הם שכנינו האומללים.

* הטובים לקרבי ומשם לסייבר – הזדהיתי מאוד עם דבריו של הרמטכ"ל כוכבי על "הטובים ליחידות הקרביות," מבלי להמעיט מחשיבות התרומה של יחידות הסייבר. אולם הרמטכ"ל לא רק מדבר, אלא גיבש תוכנית יצירתית, מחוץ לקופסה. חיילים קרביים בעלי כישורים לעולם ההיי-טק יעברו לקראת סיום שירותם הכשרה ביחידות 8200 ולוטם ויחתמו שנה וחצי קבע ביחידות אלו. אין לי ספק שתרומתם של חיילים אלה ליחידות הסייבר תהיה אדירה. הייתי מוסיף על התןכנית נדבך נוסף – שירות מילואים של אותם חיילים ביחידות הקרביות, הן בתקופת הקבע שלהם ביחידת הסייבר והן לאחר מכן.

* אם תלך ותחזור – מח"ש חוקרת את השוטרים שעצרו את המחבל זביידי, בטענה שהשתמשו באלימות בעת המעצר, בעקבות תלונה של עו"ד (עוכר דין) פלדמן. כתב יואל פלגי, איש הפלמ"ח, מצנחני היישוב באירופה בתקופת השואה והמפקד הראשון של הצנחנים בצה"ל, בספרו "רוח גדולה באה":
"ואילו אנו טרם השתחררנו ממלכוד עצמנו ועודנו נוהגים לפי הכלל:
אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה.
אם תצא ותחזור – תישפט.
אם תשב ולא תעשה – תשפוט.
ואולם העם הזה יוסיף להתקיים אם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו:
מי יילך אם לא אני? והם ילכו, בדעתם, שאם יחזרו –
אולי יישפטו בידי אלה שלא הלכו."

* קרן אור – אוסטרליה הכריזה על הזרוע המדינית של חמאס ארגון טרור, אחרי שכבר הכריזה לא מכבר על הזרוע הצבאית ככזו. זו קרן אור במאבק של האנושות הנאורה נגד הקנאות החשוכה של הטרור. כל החלטה מסוג זה הופכת את העולם למקום טוב יותר.

* אין מועד תפוגה – לציפיה ממנהיג לגלות דוגמה אישית אין מועד תפוגה. היא נמשכת גם לאחר תום כהונתו. התנהגותו של הנשיא לשעבר רובי ריבלין בטיסה מדובאי מביישת אותו, ומביישת אותנו, אזרחי ישראל. התנהגותו הזכירה לי אירוע משנת 1975. יהושע פרץ, יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד, השבית את הנמל במחאה על כך שהשומר בשער הנמל ביקש ממנו להזדהות. ימים אחדים לאחר מכן, ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר הלכה לאיזו הצגה או תערוכה. כמובן שזיהו אותה וקראו לה להיכנס. היא התעקשה לא רק לעמוד בתור, אלא עמדה על כך שיערכו חיפוש בתיק שלה.

* לא להתייאש מדור שלישי לסוטים – פנינה פיילר ובעלה אליעזר היו פעילים מאז שנות הארבעים במפלגה הקומוניסטית האנטי ציונית. שניהם היו בהנהגת רק"ח. ב-1968 הם עברו לקיבוץ הקומוניסטי יד חנה, שהוחרם בידי התנועות הקיבוציות ותנועת העבודה. אליעזר ישב בכלא בשל מגעים עם אש"ף. הזוג הסתיר מחבלים בבית שלהם. פנינה התחבקה עם הארכי מחבל, הרוצח זכריה זביידי שכינה אותה "אמא פנינה".
בנה, חומץ בן חומץ, דרור פיילר, שירד לשבדיה, הוא פעיל אנטי ישראלי קיצוני. הוא יצר שם מיצג אנטי ישראלי של בריכה בצבע דם ובה שטה תמונה של מחבלת; סמל לנהרות הדם של ישראל שרוצחת בפלשתינאים. לאחר מכן הוא השתתף במשט הטרור – פיגוע מרמרה, ומאז ישראל אסרה עליו את הכניסה אליה. וטוב שכך.
פנינה פיילר מתה בגיל 98 והמדור "אחרי מות" ב"הארץ" הוקדש לה. את רוב הפרטים במאמר הכרתי, אך למדתי שם דבר מה שלא ידעתי, ועורר בי שמחה ואופטימיות. הנכד שלה אינו ממשיך בדרך האנטי ישראלית הקנאית של שני הדורות שקדמו לו. בביקור שלה בשבדיה, הוא התעמת אתה, בסרט על אודותיה, טען כלפיה שהיא מנותקת מן המציאות ושאל אותה "מה בלעת?"
וזה הזכיר לי את ברל כצנלסון, שברגע של ייאוש מן העסקנים, כתב "האם לא צריך לשטות מהם ולפנות את הילדים, בני השבע-עשרה ושמונה-עשרה, ואיתם יחד לעשות מה שאפשר".
כן, לא צריך להתייאש גם מדור שלישי ורביעי לסוטים, הם יכולים לחזור אל דרך הישר.

* סרט גס ומיזוגיני – הסרט "מציצים" חוגג יובל. חגיגה גדולה. סרט נמוך, גס, אלים ומיזוגיני. ואין בו שום סיפור. תמיד סלדתי ממנו (הרבה לפני שהכרתי את המושג מיזוגיני).

* חודשיים לפני הזמן – לפני כשבועיים הזכרתי את "ידיעות אחרונות" שהובילו מיזם מיוחד לציון 30 שנה למותו של בגין חודש וחצי לפני התאריך, כדי להיות ראשונים. כעת "כאן 11" מובילים מיזם מיוחד לציון 20 שנה למבצע "חומת מגן" חודשיים לפני הזמן. זה הולך ונעשה יותר ויותר פאתטי.

* ציונית לאומית דגולה – במאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות" פרופ' אריה נאור, הוא סיפר על רעייתו, נשיאת בית המשפט בדימוס מרים נאור, שהלכה לעולמה, ועל חייהם המשותפים.
נאור סיפר שמרים דגלה בחזון ארץ ישראל השלמה עוד לפני מלחמת ששת הימים ולאחר המלחמה הצטרפה לתנועה למען ארץ ישראל השלמה. היא היתה שותפה לרב לוינגר וחבריו במלון "פארק" בחברון בפסח 1968, אך פרשה כאשר נוכחה שנעשים מעשים המנוגדים לחוק. אך גם לאחר מכן שמרה על קשרי ידידות חמים עם הרב צבי יהודה הכהן קוק, אבי ההתנחלויות, ועם הרב לוינגר וחנן פורת.
מורהּ ורבהּ היה נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי, שנאור היתה מתמחה שלו. כמוהו היא דגלה בהתנחלות, ובלבד שתעשה על פי חוק. כל המאמר מתאר אישה ציונית ולאומית בכל רמ"ח ושס"ה. כל כך רחוקה מהעלילה של הימין הקיצוני שהציגה אותה כ"פוסט ציונית". כל כך רחוקה מדברי הבלע של סמוטריץ'.

* דּוֹד אילן – כותרת בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" מפנה את הקורא לכתבה במוסף השבת: "מרדכי נאור מדבר על רעייתו, נשיאת בית המשפט העליון המנוחה." אלא ששמו של האלמן של מרים נאור הוא אריה נאור. מרדכי נאור הוא היסטוריון וסופר.
וזה הזכיר לי כתבת שער במוסף "סופשבוע" של "מעריב" (כשעוד היה עיתון רב תפוצה), לפני כ-25 שנה, עם "אורי" הייטנר בצאת ספר הביכורים שלו "חוכמת הבייגלה". הכוונה כמובן לאילן הייטנר, שאין בינינו שום קשר משפחתי. אך אני הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן והופעתי רבות בתקשורת, שמי היה מפורסם והעורכים התבלבלו. וכאשר יצא הסרט "חוכמת הבייגלה" לאקרנים, הייה מודעה על הקרנה בסינמטק ראש פינה של הסרט, "על פי ספרו של אורי הייטנר חכמת הבייגלה".
לאחרונה, בני קרא את "חוכמת הבייגלה" והוא הודיע לי שהוא קורא ספר של "דוד אילן". אגב, יש לו מכל צד דוד אילן, אבל אף אחד מהם אינו הייטנר ואף אחד מהם אינו סופר.

* ביד הלשון: דגל כוזב – הנשיא ביידן הביע חשש שמוסקבה תבצע פעולת 'דגל כוזב' – כלומר מתקפה מבוימת בשטח אוקראינה נגד הכוחות הבדלנים הפרו-רוסים במזרח המדינה – כדי למצוא 'תירוץ' לפלישה.
המונח "דגל כוזב" – False flag, מתאר הונאה צבאית או מדינית באמצעות הסוואה והתחפשות לכוחות אחרים. מקור המושג הוא בלוחמה הימית. על פי חוקי המלחמה, מקובל היה שספינה מניפה דגל מלחמה לקראת מגע צבאי עם אוייב. אם אינה מניפה דגל כזה, אות הוא כי פניה לשלום, או לשיט תמים. כאשר ספינה יצאה לקרב ועל התורן שלה דגל של שגרה – זהו דגל כוזב. המונח הימי הפך מקובל גם במלחמה היבשתית. לדוגמה, כאשר כוח מניף דגל לבן, אות לכניעה, ואז תוקף. לעיתים אפשר להשתמש בדגל כוזב גם למניעת מלחמה. כך, למשל, התחפשות הגבעונים שהקנתה להם חסינות מפני התקפה של צבא יהושע בן נון. הדגל הכוזב מפניו התריע ביידן הוא פרובוקציה רוסית – בִּיוּם התקפה של אוקראינים על בדלנים רוסים, כדי לייצר עילה למלחמה, כביכול להגנה על האוכלוסייה הרוסית באוקראינה.
אורי הייטנר

אמנסטי אינטרנשנל פירסמו כתב מרשיע על ישראל. פרופ. מרדכי קרמניצר ב"הארץ" מלמד את המסמך ואת ההטעיות שבו. בין הנאצות נאמר שמלכתחילה ישראל היא פרויקט מערבי לאפארטהייד ודיכוי הפלשתינים. דבר הרשע הזה מופיע לדאבוני גם ברשתות החברתיות. ואותו אני מבקש לעקור.
אני שמאל ואין יום שאני לא נאשם ברשת ע"י פטריוטים ימנים לאומנים איך אני שגירשתי פלשתינים מבקר היום את מדיניות הממשלות הקולוניאליות. מה לי הדבר? הרי מלכתחילה היינו כובשים מגרשים. הבל הדבר. אני וחברי ב-48' הברחנו את הפלשתינים במלחמה הגדולה, כדי לייסד מדינה כזכותנו הלאומית עפ"י הצדק האנושי. קודם לצדק לריבונות לאומית הצדק האקסיסטנציאלי האנושי: הלכו שניים במדבר וצפיחית מים בידם. שתו שניהם ומתו. שתה האחד וחי – "חייך קודמים לחיי רעך."
אנחנו באנו הנה להציל עם. 10מיליון יהודים היו באירופה וכאן מיליון פלשתינים. אחרי מרד ההשכלה ואחרי משפט דרייפוס, ידענו שהולך עלינו אסון. גירשו אותנו מכל מקום בעולם (כולל רוזוולט, ארה"ב). ובאנו לארץ – היישוב העברי – אל הפלשתינים ואמרנו לעצמנו ולהם שמצאנו קרש הצלה יחיד בים. ואתם יושבים עליו. נעלה "גם אנחנו" – זה הצדק. והפלשתינים ענו ב"רק אנחנו," לא תעלו. ופרצה מלחמת שני השבטים. אליהם הצטרפו ערבים רבים. ואלינו אנרגיות ההצלה הלאומית וכל שוחרי הצדק הנאורים. ואנחנו עם ה"גם אנחנו" ניצחנו בכוחנו ובצדקתנו. וברחו מאות אלפי פלשתינים מה שהם מכנים בצדק נכבה. בריחתם איפשרה את הקמת המדינה. ואין לנו אלא לדבוק כאן בצדק האקסיסטנציאלי האנושי "חייך קודמים לחיי רעך." ניצחנו במלחמה לחיים ולמוות בכוחנו ובצדקתנו הכפולה – הזכות הלאומית והקיומית האנושית. וזו הייתה מהפכת הריבונות של העם היהודי – הציונות להצלת עם. וכך היינו עד ימי ששת הימים ב-67'. על הציונות הזאת של הצלת עָם העולם הנאור פרס כתונת פסים.
מהפכת התקומה הלאומית פרצה וצלחה "מהלך לך" מצידוק הדין והמשיחיות שכלאה אותנו 1850 שנה בגלות מחפירה. וזו לעזאזל חזרה עם הניצחון המופלא בששת הימים. שמאל וימין נגדשו במשיחיות.
ערב המלחמה נאצר הכניס את דיין ובגין לממשלה. ואלה מנעו מאשכול להשלים את הניצחון הצבאי שהביא. המשיחיים הראשונים היו הטבנקינים (התנגד לחלוקה) של הקבה"מ ואנשי ארץ ישראל השלימה – אנשי התרבות והרוח של השמאל. ואחריהם חבורת דתציונים חניכי ישיבת מרכז הרב של "ראשית צמיחת גאולתנו". גוש אמונים נחרץ להנהיג את העם. ממשלת רבין-פרס נכנעה להם בסבסטיה. יגאל אלון הכניס אותם (נגד דיין) לחברון. ואח"כ בא בגין (התנגד לחלוקה) עם יהיו אלף אלוני ממרא. וכל המשיחיות הזאת שינתה פניה של ציונות להצלת עָם לציונות של דיכוי עָם אחר. מדמוקרטיה אנושית לקולוניאליסטית – (האחת בעולם). כתונת הפסים נקרעה מהציונות שאחרי ששת הימים.
וכשניסה ישראלי אחד לעשות מעשה דה-גולי להחזיר אותנו מהמשיחיות, הוא נרצח. כל יתר ההתפלפלויות הם קש וגבבה. אנחנו לא חייבים לערבים ולפלשתינים אלא לעצמנו. להיות ישראלי, יהודי שזוכר את השורש שהביא בספרו פרופ. קלמן פרק, שאביו אמר לו "זיי א מענטש – שתהיה בן אדם – כאשר דחף אותו מחלון הקרון להינצל. (ראה הספר "שתהיה בן אדם).
הציונות השנייה – 67' -2022 מוחקת בשלבים את הראשונה. מדינת ארץ ישראל של הקולוניות ההתנחלותיות וחניכיהם הפורעים בשומרון ובחברון היא החותרת נגד מדינתו האחת של עם ישראל. 7 מיליון יהודים חכמים שחיים בישראל, רובם סוברים שנוכל (48%) לשלוט ב-7 מיליון פלשתינים נטולי זכויות ותקוות – השכל שלהם טיפש.
הפיצו את הדברים הללו כדי שהלאומנים המשיחיים לא יוכלו לספר שמלכתחילה היינו מנוולים. הציונות להצלת עם היתה האירוע האנושי הצודק בהיסטוריה האנושית.
צבי י' כסה

אהוד: אז מה אתה מציע? שצה"ל יֵצא מהגדה – ואז כל ליבה המאוכלס של ישראל ייהפך להיות עוטף גדה – כמו עוטף עזה, על כל המשתמע מכך? יש לך פתרון מדיני מבלי שבידינו יהיו הכוח והאפשרות להילחם בטרור פלסטיני הקם נגדנו בכל מקום בארץ-ישראל?
הרי ללא צה"ל וכוחות הביטחון היתה מדינת ישראל הופכת תוך ימים לא רבים למדינה מתפוררת כמו לבנון או סוריה, תוך רמיסתם והכחדתם – לא רק של היהודים אלא גם של הערבים הישראליים שביקשו לחיות עימנו בשלום ולהשתלב בחברה הישראלית. על אפגניסטן שמעת? על היחס לנשים וליהודים במרחב המוסלמי שמעת?

מייסדת 'בית יעקב' האמינה בצידקת דרכה והמשיכה במפעלה המבורך מול כל ההתנגדויות, והצילה מאז מיליוני בנות ישראל. השר מתן כהנא, הְֶיֵה שרה שנירר, וסוף האמת לנצח.
סיפורה המופלא של שרה שנירר, מייסדת רשת בתיה"ס החרדיים לבנות 'בית יעקב', שהובא כאן בשבוע שעבר, וסיפר על רדיפתה קשות במשך 11 שנה בשל יוזמתה להענקת חינוך יהודי שורשי לבנות ישראל, עורר עניין רב. מסתבר שרבים כלל לא היו מודעים להתנגדות הרבנית הנוקבת למפעלה הנשגב, שהפר את עקרון "כל המלמד בתו תורה כאילו לימדה תיפלות."
11 שנה אחרי שהמפעל לחילוץ בנות ישראל מבורותן ומסכנות אחרות חמורות (המרת דת, זנות וכד') יצא לדרך, הכירו בחשיבותו גדולי הדור האדמו"ר מגור ורבי חיים עוזר גרודז'נסקי. כעבור ארבע שנים הצטרף זקן רבני הדור ההוא רבי ישראל מאיר הכהן פופקו, המכונה 'החפץ חיים' על שם ספרו – לתמיכה בבית יעקב. וכשנשאל כיצד מתיישבת תמיכתו בהנחלת עיקרי היהדות, כלומר לימוד תורה ורש"י, פרקי אבות, מחשבת ישראל וכדומה, לבנות היהודיות, בניגוד לאיסור שכותרתו "כל המלמד בתו תורה" וכו', השיב החפץ חיים כי "העניין הזה כבר לא שייך לזמננו."
נקל לשער אלו חרפות וגידופים היה סופג היום מפי הרב הראשי הספרדי, שמן הסתם היה מכנה אותו שייך למחלקת 'רבנים קטנים שמבלבלים את המוח,' כפי שהתבטא כחפי רבנים שתמכו ביוזמת הרפורמה בכשרות ובגיור של השר כהנא. בוודאי היה מוסיף ש'כל המְשנה ידו על התחתונה', ועוד גידופים כלפי מי שחושב אחרת ממנו.
בתצפית ממעוף הציפור, ניתן להבין ששרה שנירר זכתה בניצחון היסטורי אדיר, חסר תקדים. ניצחונה מוכיח, שבניגוד לדעת רבים, ההלכה אינה קפואה מול תהפוכות הזמן. עצם שמה, 'הלכה', מעיד כי מדובר בפרוייקט חי ומהלך, לא שוקט על שמריו. הליכה זו צריכה להתנהל רק במסגרת כללי הפסיקה, ללא חריגה מן העקרונות הבסיסיים, אבל גם ללא טמינת הראש בחול מול המהפכים החברתיים, המדעיים והאחרים, המתחדשים לבקרים. הלכה שאינה הולכת עם צרכי הזמן, עלולה למצוא עצמה מנותקת מציבור שוחריה, כגנרל ללא גייסות.
ניצחונה של שנירר מלמד, שמה שנפסל בעידן מסויים, עשוי להתברר בהמשך הדרך כפתרון קסם בלעדי לחוליי הדור ולהתפתחויות הזמן. מהפך. כך היה מפעלה של שרה שנירר, שהחל דרכו כאיסור מוחלט, הפך לסוג של בדיעבד, והמריא לשיא פיסגת ההידור מלכתחילה.
תפיסת עולם זו, היא שעמדה מן הסתם מאחורי דבריו היוצאים מן הלב של השר מתן כהנא, בכנס 'בשבע': "בעוד שהחומרות ההלכתיות שכל יהודי מבקש להחמיר על עצמו בעולמו הפרטי, הן עניינו האישי, הרי שבראיה המדינתית-ציבורית, כפיית הגישה המחמירה ביותר, בבחינת כזה ראה וקדש, גורמת לתוצאות קשות: פגיעה בזהות היהודית של המדינה, שנאה גוברת ליהדות, ושסע מעמיק והולך בעם היהודי... לדאבון הלב, המהלכים פורצי הדרך שאני מוביל בתחומי דת ומדינה זוכים לקיתונות של גידופים גם מכאלה שלאורך שנים ייחלו להם ומאמינים בדרך הזו... הגענו למצב שכדי לזכות בלגיטימיות דתית-תורנית, נדרש מאיתנו ליישר קו רק עם בתי המדרש המחמירים והמתבדלים. זה אינו תהליך חדש. ה-DNA הדתי בכל הדתות, מובנה כך, שככל שאתה מחמיר יותר, אתה 'נחשב' דתי יותר. זה אותו DNA שבמשך שנים חיפש את חותמת הכשרות החרדית.
"כך אנו מוצאים את עצמנו במצב בו המצפן הדתי שלנו מכוון רק לבית המדרש שנמצא על קצה הסקאלה המגזרית בכל נושא, ביישור קו כמעט מושלם עם תפיסות העולם החרדיות, כאשר מעל כולן עומדת הגישה של הכול או כלום."
ומכאן לרפורמה המתבקשת בסוגיית הגיור. כהנא: "הביטו לדוגמה על האיום להקים ספרי יוחסין על כל שינוי פרוצדורלי, ואני מדגיש – פרוצדורלי בלבד, אותו אני מבקש להוביל בגיור ההלכתי – על מנת להשיב אל הבית היהודי רבבות צאצאי זרע ישראל. האם נטרפה דעתנו?
"כך הפך כל פוסק הצועד בנתיבי הראשל"צ הגאון הרב ב"צ חי עוזיאל זצ"ל, ל'מחרב קודשי ישראל.' כך הפכו פוסקים ברוחו של הבן איש חי זצ"ל ל'משוקצים' ול'רפורמים'. ומי שחס ושלום מאמץ את דרך פסיקתו של הראשל"צ הרב עובדיה יוסף זצ"ל, מוקע אל עמוד הקלון החרדי-לאומי.
"במחלוקת הזו, מרשים לעצמם ארגונים מגזריים להאשים רבנים אחרים בהרס היהדות ובצדוקיות. במחלוקת זו אנו שומעים רבנים חרדיים מכנים ראשי ישיבות שלנו, רבני ערים תלמידי חכמים עצומים, בתואר רפורמים, ומצידנו – קול ענות חלושה. במחלוקת הזו יכולים עשרות רבנים וראשי ישיבות לשמוע את הרב הראשי, מכנה גדולי תורה וראשי ישיבות ציוניות 'רבנים קטנים שמבלבלים את המוח' – מבלי למחות על ביזוי תלמידי חכמים. במחלוקת הזו קוראים רבנים חרדים לאומיים להוציא מבתי המדרש ספרים שנכתבו ע"י רב גדול שסר חינו בעיני מגדירי הקו".
אוי, אוי, אוי. מה היה עושה הרב הראשי והראשל"צ לשרה שנירר, אילו היתה נופלת בידיו? מן הסתם היה קובע שמדובר בסתם תופרת עלובה, ש'מבלבלת את המוח,' וקורע אותה לחתיכות. איך היא מעיזה? ועוד אישה, רחמנא ליצלן. זה ששרה שנירר היתה האישה היחידה שהצילה את עולם התורה באירופה מכלייה, היה עובר אצלו ואצל חבריו וסתם הקנאים למיניהם ליד האוזן, ומזכה אותה בשורה של טקסי שיימינג והכלמה, הוקעות של ביזוי ושיסוי, בכמויות שאין להן שיעור.
כבר ציטטנו בשבוע שעבר את השבחים שקשרו לראשה גדולי ישראלי, שחלקו לה אמירות מחמיאות שלא נשמעו כמותן, כפי שגרס בגילוי לב הרב שמשון פינקוס, תלמיד חכם ליטאי בן זמננו: "אישה אחת ושמה שרה שנירר, שמעולם לא למדה דף גמרא, הצילה את כל עולם התורה, ואלמלא היא לא היה שיור לתורה הזאת בזמננו." עד כדי כך! כל המשא הענק הזה הנח בידי שרה שנירר עצמה על כתפיה הצרות, והכל בזכות תעוזתה והבנתה שככה אי אפשר להמשיך.
במובנים מסויימים, השר מתן כהנא הוא השרה שנירר של ימינו, אף שהוא טרם יודע על כך. גם הוא חייב לקבל החלטות, שמן הסתם לא מוצאות חן בעיני רבים, כולל רבנים מקובעים. לך תסביר להם שהחלטותיו מגובות בידי תלמידי חכמים מובהקים, אבל עם רגליים על הקרקע, שמבינים שללא השידרוג שהוא יוזם, ניקלע להתבוללות חסרת מוצא ולקילקולי תערובות שעם ישראל לא יוכל לצאת מהם. גם מולו קמים קנאים שיורדים לחייו, עד כדי צליית תמנוני טריפה על האש מול ביתו במושב בית גמליאל; וגם הוא, כמו התופרת הצדקת, ממשיך עם אמונה גדולה בצידקת הדרך.
המעשה הגדול היחיד הנדרש לעת הזו מהשר מתן כהנא הוא להיות שרה שנירר, לא לגור מפני איש, וסוף האמת לנצח. מתן כהנא, הְֶיֵה שרה שנירר!
מנחם רהט

מעֶבֶר לַיָּמים וְלַמִּידְבָּר,
מעבר להרים, לַגֵיאָיות,
בִּקְצֵה תֶּבֶל, מעֶבֶר לְתִילֵי אֶתְגָר,
יֵשְנוֹ, אכֵן יֵשְנוֹ , קַיָּם אוֹצָר.
והוא, כְּמוֹ שֶכָּתוּב באגדות,
מונח מַמְתין לְמִי אשר יִגְהָר
על פתח מערת יום המחר,
יום מְעוּטָר, אֲפוּף בְניפְלְאות,
למי אשר ידע, לִשְזוֹר כך, אוֹת לְאוֹת,
וּלְהַרְכִּיב מילת קְסָמים –
מַפְתֵח לַבָּאות.

האם אֶהיה אני הוא המעֵז?
היעמוד אוֹני לפרוץ אל הַטָּמיר?
אם רק אוכל אני להֵאָחֵז
באיש, חבר, אשר כוֹחִי יַגְבִּיר,
ויחד לַחֲצוֹת את הנהר,
ויחד לְטַפֵּס מֵהָר אֶל הר,
ויחד כִּזְרִימַת גלים נינְהָר,
עַדֵּי נגיע וְנָבוא,
נבוא אל האוצר,
ולצידו מָנוֹח לנו, מאוּשָר.

אני כאן

אני כאן, בְּבֵיתי החָמִים,
בעיר תל-אביב, נטוּלַת הַבְּלָמִים,
תל-אביב שבְּאֶרץ ציוֹן
הנִמְצֵאת על כוכב במסלול כִּלָיוֹן
כשיושביו, בגרזן של טירוף,
מְתִיזִים את ראשו הֶעָרוף.

אֶאֲחֵז בבֵיתי החָמים
אֶשְׁמרֶנוּ עד כְּלוֹת הימים,
אף אם גם יְבַזוּנִי, יראו בי תָמִים –
אֶדְבּוֹק בְּדָתִי האחת – רחמים.
עקיבא נוף

מערכת המכתב העיתי מברכת את עקיבא נוף שניבחר לקבל ביום העצמאות הקרוב את אות "יקיר תל-אביב".

על הספר "חיים פוגשים ספרים"
מאת שרה אוסטרוב
צבעונים 2022, 254 עמ'

שרה אוסטרוב היא בעלת ניסיון כמרצה בתחומי הספרות והקולנוע וכמנחת קבוצות בתחומי ביבליותרפיה. בספר הביכורים המעולה "חיים פוגשים ספרים" היא מביאה אל הכתב את ניסיונה העשיר בתנופה של יצירתיות ובאסתטיקה פנימית, ויוצרת חוויה ספרותית מפעימה המעוררת מכלול של מחשבות והבנות וערב רב של רגשות.
הביבליותרפיה היא אחת משיטות הטיפול באומנויות. המחברת-מאמצת את רעיון הביבליותרפיה – להגיע לחקר הנפש באמצעות הקְבלה לדמויות ספרותיות המזכירות התנהגות דומה, והמחברת מגוללת כעדות בגוף ראשון שמונה סיפורי חיים של מטופלים שעולים בעקבות מפגשים ביבליותרפיים וממשיכים בפגישות טיפול אישיות עם המנחה.
ספרה של אוסטרוב מזמין את הקורא לנבכי הטיפול ומאפשר להיחשף אליו משני צידי המתרס: מצד המטפלת, תחושותיה, מחשבותיה והחלטותיה, ומצד המטופל, התהליך המרתק שאותו הוא עובר, תוך כדי הדיאלוג בין השניים בהישענות על הקול הנוסף, הטקסט הספרותי, שמסייע לחקור את סוד האישיות ומעניק את התובנות בהתמודדות עם מציאות החיים.
התחושה המהבהבת בין הסיפורים היא רגישות. המטפלת במהותה היא אדם רגיש, תכונה הכרחית הנדרשת לכניסה מעמיקה למבוכי הנפש של הזולת, המטופל. אל הרגישות הזאת חוברת שורה של תכונות וכישורים המייצרים יחדיו את מערכת הכלים המשרתים את המנתחת בעבודתה הכירורגית: סקרנות, אוזן קשבת, אכפתיות, אמפתיה, שאילת שאלות המכוונות פנימה אל הנפש, שימת לב לפרטים, נכונות להיכנס לעולמם של אחרים. היא מתארת את כאבו של המטופל באופן כל כך מוחשי כאילו היא חוותה את האירועים. איכפת לה מה אומרים, מה חושבים, מה מרגישים. יש בה עומק. מעוררת אמון במטופל, מצליחה לדובב אותו להיפתח, מפיחה רוח במפרשים ויוצאת אתו למסע של גילוי עצמי, במטרה לשנות את מפת הדרכים של חייו ולבנות מרחב יציב. ניכר עד כמה המחברת מעורבת ברגשותיהם של גיבורי סיפוריה. אילולא כן ספק אם היתה לה היכולת להכיל אותם ולצאת אתם אל המסע הרגשי המיוחד.
הספר מצטיין בניתוח ספרותי מבריק ומקורי ובקישור מזהיר עם הסיפור המציאותי של המטופל. ניכרת ידה המקצועית של המחברת-המנחה-המטפלת הן כמנתחת ספרות, הן כמורה המכינה מערך שיעור מובנה המציב נושא לגירוי המחשבה ופותח לדיון, והן כמי שניחנה בכישרון מרשים של ניתוח המצבים והדמויות מנקודות המבט הפסיכולוגית והפילוסופית. המחברת מפגינה כישרון כתיבה מרשים באריגת סיפורים אנושיים הכובשים את לב הקורא, סיפורי חיים מעוררי סקרנות המבוססים על תשתית של אמת ומזמנים התמודדות מאתגרת מול מציאות מורכבת של מערכות יחסים, של מתח בין אהבה ובגידה, תלישות ואהבה, נאמנות והחמצה, ועוד. במהלך הסיפורים נחשפים בהדרגה הפצעים המשפיעים על חיי הדמויות, ונעשים החיבורים הפותחים פתח ומובילים לבניית עוגן המאפשר צמיחה.
מהקדשת הספר לזכר אביה, הרב שמשון הררי, ברור לקורא שהמחברת גדלה בבית דתי, וב"פתח דבר" היא מציינת כי העולם האינטלקטואלי והרגשי שממנו ינקה היה עשיר בתרבות דתית ובתרבות חילונית. נתונים אלה מעניקים הסבר לעולמה הפנימי העשיר, לעושר הלשוני המרובד בשפת הקודש, ולהיכרותה המעמיקה עם הספרות העברית ועם הספרות הכללית.
כבר בפתיח ולכל אורכו של הספר מקרינה המספרת אמינות. היא אינה מתרברבת ביכולותיה ובהצלחותיה, אלא מתוודה ברגישות מעוררת אמפתיה, "אני יודעת שבדקות הראשונות של המפגש עם הקבוצה אני נשפטת לשבט או לחסד." (עמ' 13), וממשיכה, "אני מסתכלת בעיניים שמביטות בי ומנסה לנחש מי יהיה מליץ היושר שלי בעת שההתנגדויות עולות בקבוצה ומי יהיה אויבי המושבע. יש שמתהפכות היוצרות ואנשים משנים את עמדתם הרגשית בבחינת 'מאוהב לאוייב' או להפך." (שם).
הביטוי לרגישותה של המחברת ולהזדקקותה למעטפת של ביטחון, מגיע לשיאו בפרק הנפלא הסוגר את הספר "בנימה אישית". בפיסקה האחרונה היא נושאת תפילה, "הנני הענייה ממעש נרעשת ונפחדת באתי לעמוד ולהתחנן על נפשי, שכוונתה טהורה, לכן אבקש ממך אלוהיי, היה מצליח דרכי אשר בה אני הולכת. אמן." (עמ' 254).
יחד עם זאת היא ללא ספק מכירה בכוח השפעתה וביכולתה לחולל את רגעי הפתיחות ולהוביל את המטופל לגילוי העצמי. "הכול הקשיבו וחיכו למוצא פי."
בבחינת ידה הרגישה של המחברת בבחירת המילים, בהקבלה בין סיפורי המטופל והמקור הספרותי ובחדירה לעומק הפרטים הרלוונטיים, ניכר שהסיפורים הללו ליוו אותה לאורך דרכה המקצועית, והיא קשורה אליהם בקשר נפשי עמוק. יתר על כן, סביר להניח שחלקם הנם סיפוריה שלה, שאותם חוותה על עצמה, על בשרה ובנימי נפשה.
"חיים פוגשים ספרים" הנו טקסט ספרותי מהודק המצטיין בשפה עשירה וקולחת ובתיאורי עומק מחשבתיים, המעניקים חווית קריאה מיוחדת, ובד בבד מקנים לקורא פרק מרשים על נפלאות הנפש בתשלובת של תובנות על החיים, ובכלל זה ליבון משמעותה של האהבה. כל אלה הופכים את הספר למסמך ספרותי בעל ערך.
ספרה הראשון של שרה אוסטרוב מפתיע בבשלותו, בעושרו היצירתי ובעומקו, ומעורר בקורא ציפיות לסדרת המשך המחטטת במצלולי הנפש החבולה, ומבוססת על ניסיונה המרתק של המחברת.
שרה אהרוני

אהוד: מה שהפריע לי ברשימה הוא שלא ציינת שום יצירה ספרותית ששימשה נושא לטיפול וגם לא פירטת לדוגמה שום מקרה טיפולי בביבליותרפיה. אם איני טועה פרופ' אדיר כהן הקדיש לנושא זה את אחד מספריו.

בִּמְטַחֲוֵי דַּעַת יְדִיעָה מַגַּעַת
וְהִיא לְבָנָה וּמְקֻמֶּטֶת
שֹׁואֶלֶת וְתוֹהָה
נוֹפֶלֶת וּמַגִּיעָה

בִּמְטַחֲוֵי עַין עִיר נִבֶּטֶת
מְאֻבֶּקֶת וּדְהוּיָה
סַלְסִלַּת מִגְדָּלִים
דּוֹקֶרֶת שָׁמַיִם מְאֻבָּכִים

נוֹפְלִים יַמִּים כְּמוֹ גַּרְגִּירִים
וְאֵין אֹוסֶף
בַּשׁוּק פְּרִי מְגָדִים
פֵּרוֹת וִירָקוֹת לָאֲלָפִים

תְּנֵנִי לָגַעַת בְּמָה שֶׁנִּתַן
לַמְדֵנִי לְהַלֵּךְ מְתוּנוֹת
זְכֹר אֶת בְּרִית אַבְרָהָם
וְאֶת בִּרְכַּת יַעֲקֹב

בין שמחה וצער, בין יופי ותאוות החיים
לבין הכאב
"החיבור לאנשים הוביל אותי לכל התחומים בהם עסקתי כל חיי." אומרת יפה כפיר מכפר-תבור. בריאיון לעדינה בר-אל היא מספרת על חייה, על התחומים המגוונים בהם עסקה: הוראה וחינוך, הדרכת קבוצות בארץ ובחו"ל, ועתה – צילום. היא מגוללת את שני האסונות שקרו בחייה: רצח בתה החיילת ומות בעלה; ומסבירה את החלטתה לבחור בחיים.
"כל מה שאני עושה בחיי תמיד מחובר לאנשים. התקשורת עם האנשים מעניינת אותי." אומרת יפה כפיר, שחיה עם בן-זוגה שמעון גדיש בכפר תבור. "חברת אנשים עוזרת לי להתמודד עם הניכור שמאפיין כל כך את התקופה שלנו,"
משפט זה מבטא את חייה הרבגוניים של יפה, ואת התחומים המרתקים בהם בחרה לעסוק.
רצינו לבדוק מנין כל המרץ הזה לחפש שוב ושוב כיוונים שונים וחדשים בחיים, ליפול ולקום מחדש בכל פעם. לחיות עם חברים לדרך תמיד.
על משפחת המוצא שלה מספרת יפה: "גם אני דור שני – בת לניצולי שואה. אימא עלתה ארצה באונייה 'אקסודוס', ואבא שהה שנתיים בקפריסין לפני הגעתו לארץ. הוריי לא דיברו על מה שעבר עליהם. הם לא סיפרו לי ולאחי כמעט דבר. ידענו רק ששניהם איבדו את בני משפחותיהם בגיל צעיר. רק אחרי שנים רבות," מעידה יפה, "הבנתי את עוצמת האסון שלהם ואת תעצומות הנפש שהיו להם, כדי להתחיל חיים חדשים במציאות הישראלית. הם החליטו להפוך דף והתנהגו כאילו 'אצלנו הכול בסדר,' אבל הזרמים התת קרקעיים, למרות ניסיונותיהם לחיות חיים רגילים, נורמליים, עיצבו את החיים שלנו, שלי ושל אחי, והשפיעו על ההחלטות שלנו."
אחיה של יפה חזר בתשובה אחרי מלחמת יום הכיפורים. הוא חי כחרדי, אב לשישה ילדים. אחד השירים שכתבה, תחת הכותרת "אימי נשאה עמה את כל החרדות", מתחיל במילים אלו:
"אִמִּי נָשְֹאָה עִמָּהּ אֶת כָּל הַחֲרָדוֹת, / וֶהֶעֱבִירָה לִי אוֹתָן. / לַמְרוֹת אַהֲבָתָהּ / הוֹרִישָה לִי אִמִּי גַּם אֶת הַפַּחַד. / הַצִּפִּיָּה, תָּמִיד, לָרַע מִכָּל."

כל חיי אני מגשימה את החלומות שלה
יפה נולדה בצריף קטן, עם שירותים בחוץ, בפתח תקווה. אחר כך הגיעה המשפחה להרצליה, שם עברו עליה ימי הילדות והנעורים, שהיו לדבריה ימים מאושרים. אביה היה עובד בכיר בתעשייה הצבאית בהרצליה: הישר ממחנה המעפילים הוא הגיע למפעל תע"ש, וכך בנה חיים חדשים לו ולמשפחתו. אימהּ היתה עקרת בית. "היא איבדה את נעוריה." אומרת יפה "נפרדה ממשפחתה בגיל שש-עשרה והקדישה את חייה לגידול שני הילדים.
"אני שואלת את עצמי מאין הדחף שלי ללמוד, להתקדם ולחפש כיוונים חדשים." אומרת יפה, "אני חושבת שכל חיי אני מגשימה את החלומות שלה. בתנאי המציאות הקשה של ראשית המדינה היא לא היתה יכולה להגשים את רצונותיה." עוד היא מוסיפה: "היה לנו בית חם ומשפחה תומכת ללא תנאי. מהוריי ירשתי את היכולת להרים את הראש תמיד וללכת קדימה."
יפה התגייסה לצבא ושירתה כקצינה. אחר כך למדה ביולוגיה באוניברסיטת תל-אביב והכשירה עצמה להוראה. את משפחתה הגרעינית בנתה באשקלון, שם נולדו לה שתי בנותיה, טל ויעל. שם התחילה את הקריירה שלה בחינוך ובהוראה. לאחר שלוש שנות הוראה בבית-ספר באשקלון, הגיעה יפה לעבוד בבית הספר כפר סילבר. ועל כך היא אומרת: "מבחינה מקצועית הימים היפים שלי, השנים המוארות של חיי המקצועיים היו בכפר סילבר. יוסי אופיר ז"ל – מורה ומחנך שזכיתי לעבוד במחיצתו – היה אומר: 'אצלנו השמים כחולים יותר.' בכפר סילבר עסקנו בחינוך לשמו."
יפה עבדה בבית ספר זה משנת 1975 עד 1997. ביוזמת מנהל בית הספר דאז, אבינועם גרנות ז"ל, ובעזרתו, בנתה יפה מגמה חדשה: "לימודי ארץ ישראל", שעיקרה היה המעשה החינוכי. "המטרה הייתה להרים גבוה את התלמידים שנחשבו לבינוניים ולהביאם אל רמת ההישגים המקסימלית, שהיא חמש יחידות בבחינות הבגרות."

"המסע הוא חלום" – הדרכת מטיילים
בשנת 1978 צדה את עיניה מודעה בעיתון על קורס מלווי קבוצות לחו"ל. וזה מה שקבע את גורלה של יפה. זה היה הקורס השני שנפתח בארץ בנושא זה. כך התחילה הקריירה שלה כמדריכת טיולים בחו"ל, במקביל לעבודתה בהוראה.
הטיולים הראשונים שהדריכה היו טיולי קמפינג. היא, אם צעירה באותה עת, ארזה תיק ויצאה לאירופה עם 40 מטיילים ישראלים וכל ציוד הקמפינג כולל סירי בישול ושולחנות. "עם השנים זרמתי בזרם הגועש של טיולים אל כל קצווי הגלובוס." היא הדריכה בכ-50 ארצות: בדרום פסיפיק (ניו זילנד ואוסטרליה), במדינות אסיה (סין, וייטנאם, קמבודיה וגם טורקיה), וכמובן במדינות אירופה ודרום אמריקה.
"המסע הוא חלום." אומרת יפה "וברגע שהוא מסתיים אנחנו רוצים עוד אחד. בתיירות אנחנו בעצם מגשימים חלומות. מביאים אנשים למקומות הכי יפים ומעניינים בעולם. אהבתי את המסע ואת המטיילים חבריי לדרך. אהבתי ללמוד ולהתעמק בהיסטוריה, בגיאוגרפיה ובפולקלור של תרבויות שונות." היא מעידה על עצמה.
אחד הפרויקטים המיוחדים של יפה היה בהיותה בת 43. היא קיבלה הצעה מהפרופסור לבוטניקה יעקב פרידמן להצטרף למשלחת מחקר מדעית באקוודור. מספרת יפה: "הגעתי אל מקום מושבו של שבט הקצ'וואה על גדות הריו-נאפו. ובמשך ארבעה חודשים ישנתי בשק שינה עם כילה נגד יתושים בביתו של מנהל בית הספר ראמון שינגוואנגו בכפר קטן בשם קמפנה קוצ'אה. אז למדתי ספרדית, שפה שעזרה לי מאוד בהמשך גם בהדרכת תיירים בישראל וגם בהדרכה בחו"ל בארצות דוברות ספרדית."
בגיל חמישים יפה פרשה מההוראה בבית הספר והקדישה את כל זמנה להדרכה.

כעוף החול?
אבל לא הכול היה ורוד בחייה של יפה. "החיים היכו בי מכה אנושה פעמיים," היא מספרת. המכה הראשונה היתה ב-9 בספטמבר 2003. באותו יום נהרגה בתה הצעירה יעל – שהיתה קצינה בחיל הקשר – בפיגוע חבלני. "פיגועים רצחניים היו אז עניין יום ביומו," היא מזכירה, "ואני כמו כולם הפכתי דף והמשכתי בחיי, עד שהגורל נקש אצלי בדלת. יעל שלי היתה התגשמות כל החלומות, אבל אני מיד הבנתי," היא אומרת בקול חנוק, "בתוך הסערה בים הבכי הבנתי: היא לא תחזור עוד לעולם. יעל היתה ילדת זהב, מוכשרת וטובה ובעיקר היתה לי הבת שלי. אסון שאין לו נחמה. נשארה לי רק ההחלטה: האם למות איתה?"
יפה תמיד כתבה והרצתה, אך בעקבות מותה של יעל היא החלה לכתוב שירים ונעשתה משוררת. להלן אחד השירים, תחת הכותרת: שִבְרֵי חלומותיי –
בסוף כל הדרכים / הקבר / מחכה / לי. / ילדתי / בתכריכים. / אני חולמת חלומות שנשברים אל אבן מצבה / וצוללים / אל בור שחור. / מרוסקים. / שברי חלומותיי מסתחררים בבור שחור.

עמירם סימון, בן קיבוץ שלוחות, היה בעלה השני של יפה. "היו לנו חמש שנים של אהבה, בהן שנתיים של מחלה עם חלומות בלי סוף. הוא חי איתי בכפר-תבור חיים מאושרים מאוד. וכאשר הוא הלך בלי שוב, היכתה בי שוב התובנה: אפשר לבכות עד קץ הימים, אבל הוא לא יחזור. אספתי את עצמי, ובאופן ספונטני, ללא כל תכנון מראש, יצאתי למסע עם כרטיס אשראי ומזוודה קטנה. יצאתי אל הנפלא שבמסעות, המסע אל הבלתי ידוע. בחרתי מדינה שלא היכרתי – הרפובליקה הדומיניקנית – וטסתי אליה. שהיתי חודש וחצי על חוף הים הקריבי. זו היתה התקופה מן היפות החיי." היא אומרת.
"שני האסונות גדולים קרו לי, ושניהם עיצבו את חיי," היא מסכמת, "בסופו של דבר תמיד יש לנו בחירה: להיות קורבן של נסיבות חיינו או לבחור בחיים."
והנה שיר מפרי עטה של יפה, שהיא מכנה "הדגל של חיי":

מסע אישי / יפה כפיר
האש נגעה בנשמתי. / שרדתי אותה. / אני הולכת בדרכים. / הכאב שלי ארוז בתרמילי. / עטוף היטב, / הרבה שכבות עוטפות אותו / שלא יגע באושר המונח בחבילה / שמתחתיו.
אני נושאת אותם איתי, את הכאב / ואת האושר. / הולכת במסע חיי עם המשא שלי. / הולכת וחוזרת, / יוצאת ובאה, / פותחת שער וסוגרת דלת, / עוברת בין ההיכלים, / הארמונות, / הרים, / בקעות, / עולה, יורדת. / חוֹוָה את העולם בכל חושיי. / כואבת ומאושרת. / יודעת אין מוצא: שניהם שם / בשבילי תמיד: / האושר ואיתו הכאב. / שניהם תמיד אתי.

הצילום
בגיל 65 פרשה יפה מעולם התיירות והפכה את תחביב הצילום למקצוע. "בשבילי המצלמה היא כלי התקשורת," אומרת יפה. "באמצעותה אני חווה עם אחרים את יופיו של העולם ואת יופיים של האנשים השונים כל כך זה מזה."
כאן המקום לציין איך יפה מגדירה את עצמה באתר שלה, העוסק בנושא: "צלמת תרבויות. כותבת. נוסעת על הגלובוס. מרצה. חובבת הרפתקאות בלתי צפויות ומסעות של אישה אחת אל הבלתי ידוע. שפוטה לסקרנות, לחלומות מסע, לתאווה ללמוד את העולם." והיא מוסיפה: "זה לא עובר. זה רק נהיה יותר."
למקצוע הצילום היא הכשירה עצמה בשני קורסים בני שנה: לימודי פוטו-תרפיה במכון "שילוב" ללימודי פסיכותרפיה בטבעון; וקורס שנתי וידאו-תרפיה בהנחיית ד"ר ענת בוצר בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב.
בסיום הלימודים עלה במוחה של יפה רעיון והוא להקים מועדון צלמים. היא מציינת לטובה את שגית קריב, מנהלת ה"קתדרה" בכפר תבור, שמיד ענתה בחיוב להצעתה. יפה הקימה שני מועדוני צלמים – האחד בכפר תבור והשני ב'בית יד-לבנים' בעפולה, להורים ואחים שכולים. שני המועדונים משגשגים עד היום.
שלוש שנים ניהלה יפה את מועדוני הצלמים, ואז, בגיל 70, היא החליטה להיות צלמת עצמאית. הכוונה היתה לעבוד על פרויקטים ארוכי טווח בצילום, להציג בתערוכות וכן לצאת למסעי צילום. היא השתתפה פעמיים בתערוכות השנתיות של "פוטו ישראל". באחת היא הציגה סדרת צילומים מתוך הפרויקט "לחיות על גדת הירדן." השנייה – "פינים מדברים עברית," בה הציגה תמונות שצילמה בפינלנד. שם היא מצאה קהילה של נוצרים אוהבי ישראל, שגם לומדים ומדברים עברית.
העיסוק בצילום התרחב לאחר שתלמידים שלה לשעבר ביקשו לשוב וללמוד אצלה. ואז הקימה מועדון פרטי בשם "מסע אישי עם מצלמה עם יפה כפיר." זוהי חברותא של צלמים," כדי לסייר ולצלם, לעשות דברים ביחד, ללמוד ולהתפתח. רוב תלמידיה הם מהמרחב הכפרי, מושבניקים וקיבוצניקים.

החיים בכפר תבור
יפה בחרה לגור בכפר תבור לאחר נישואיה לעמירם ז"ל. "כפר תבור הוא מקום עם איכות חיים גבוהה מאוד," היא אומרת. "יש פה קהילה נפלאה. אני חשה שיש לי פה הזדמנות לביטוי אישי, ואני גם מתנדבת בפורום הנשים במקום, שפעיל מאוד." בשש שנים אחרונות היא חיה פה עם בן זוגה האהוב שמעון, בן מושב מולדת.
לסיום, שיר קצר של יפה תחת הכותרת "כובע תכלת":
קניתי / כובע תכלת, / עם תיתורת רחבה. / בחלונות הראווה / נשקפת לי / אישה אחרת: / אין משא במסעה / יפה / גבוהה / ומחייכת. / לא לוחכת אש את נשמתה.

פורסם ב"קו למושב" גיליון 1220, 10.2.2022.

2. אלמנות בהודו
פרויקט צילום של יפה כפיר
אחד הפרויקטים המעניינים של הצלמת יפה כפיר הוא צילומים של אלמנות בהודו. בקטע להלן ניתן ללמוד על החזון שלה, על דרך עבודתה שכוללת מחקר מקדים, ועל הקשר האישי שלה למצולמות.
"איך הגעתי אל בתי האלמנות?
קראתי על אלמנות בהודו: הן הופכות מיותרות למשפחותיהן כאשר האב-הבעל מת. גופן ורכושן הפקר – והן מושא להתעללות נפשית, פיזית ובעיקר כלכלית.
בהיותי אישה הכרתי בחיי גירושין, אלמנוּת ובדידות. מיד הרגשתי סולידריות עזה איתן. בראשי צלצלו כל  הפעמונים: כצלמת – זו ההזדמנות שלי לתת. לצלם תמונות משמעותיות, לצלם ולתת. לעשות טוב. לאהוב.
כתבתי אליהן.
מהר קיבלתי תגובה ולאחר שבועיים הייתי במטוס לדלהי, משם המשכתי אל Vrindavan – עיר קדושה  שבה חיות  רבות מן  האלמנות. שם ב Vrindavan-עמותת Maitri נותנת להן בית. שם חייתי אִתן. אכלתי ושתיתי אִתן. שוחחנו בלי מילים ובעזרת מתורגמן – והצטלמנו יחד. קיבלתי – ונתתי."
קישור לאתר צילומי המסעות של יפה כפיר:
https://yafakfir.co.il
עדינה בר-אל

יוסי אחימאיר
אגב, שים לב לקוריוז במשפט הראשון שלו: "החותם בשם יוסף גייסינוביץ'-הייסינוביץ'- אחימאיר."
וכידוע לך אני חותם תמיד כפי שאני חותם עכשיו –
יוסי אחימאיר
נעמן כהן
יופיטר אתה כועס סימן שאינך צודק
"Iuppiter iratus ergo nefas"
מחוסר יכולת לענות עניינית, העתיק יוסף גייסינוביץ'-אחימאיר את הדיון מגופו של עניין (ad hoc לגופו של אדם personam ad).
למרות שזו לא דרכי, בכל הפעמים הקודמות שעניתי ליוסף גייסינוביץ'-אחימאיר, פשוט העתקתי את כינויי הבלע שלו עליי, והחזרתים אליו. (העתק הדבק). הפעם איני יכול יותר לעשות כן מכיוון שהוא הגיע לשיא של פרוורסיה כשהאשים אותי שאני שופך את מימיי (משתין) על ז'בוטינסקי, בגין, ואבא שאול-גייסינוביץ'-אחימאיר ב"פמפלטים" שלי. (הפוסל במומו פוסל כי דבריו שלו הם בעצם פמפלטים תעמולתיים. למשל, על דבריי שז'בוטינסקי לא חזה את השואה, הוא קבע שאני מגדף אותו).
לפחות יפה מצידו שהוא מגדיר אותי רק כאחד ("אחד, נעמן כהן) ולא כשניים או כרבים.

האוחזים בחרם בחרם יאבדו
יוסף גייסינוביץ-אחימאיר (הוא עצמו תיקנני שיש לומר גם הייסינוביץ') דומה לפעילי חרם הב.ד.ס. הישראליים המחרימים את ישראל ובכך גם את עצמם. אלו המוכנים לפגוע בעצמם ובלבד שיפגע גם מישהו אחר. בהחרימו את "חדשות בן עזר" הוא מונע מעצמו לפרסם את דעותיו (שלעתים אני מסכים להם וכותב על כך). בעבר הוא כבר הטיל חרם כזה על "חדשות בן עזר" ומשנוכח בחוסר התוחלת שלו, חזר בו.
אני מכל מקום אמשיך להגיב בכל עניין בו חשוב להזים שקרים ולהגיע לחשיפת האמת.
מילון:
טוב, רע – הם ערכים. כל הערכים הם סובייקטיביים ויחסיים. אין רציונליזציה של ערכים.
אמת, שקר – "אמת – התאמה בין טיעון למציאות," "שקר – אי התאמה בין טיעון למציאות." אמת ושקר הם אובייקטיביים ומשותפים וניתנים לבדיקה אמפירית.
תעמולה – עירוב של אמת ושקר עם טוב ורע.
(לכל אחד פתוחה האפשרות לקרוא, או ללחוץ על כפתור הדליט, או על גלגלון העכבר ולעבור הלאה).

מכתב הנשיא יצחק הרצוג בקשר לאלטלנה
תקציר: עם התמנותו של יצחק הרצוג לנשיא המדינה, בירכתי אותו על המינוי ובקשתי ממנו שלאור ההסתה נגד יצחק רבין ז"ל כרוצח אנשי אלטלנה, שיפעל למען הנצחת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל על האנדרטה לזכר הרוגי אלטלנה. הדגשתי שאני פונה אליו מאחר והנשיא הקודם, ראובן ריבלין, כתב לי שטרם הגיע הזמן להנצחתם, ורק בעתיד הדבר יתאפשר. מובן שצרפתי למכתבי את דבריו.
למרבה תימהוני קיבלתי ב-10.10.21 מכתב שעל מנת לקבל תשובה מהנשיא אני נדרש לוותר על סודיות מצבי הבריאותי, הנפשי, הסוציאלי, הכלכלי, השיקומי, החינוכי, וכל מחלה שהיתה לי בעבר או כעת, הכנסותיי, שכרי, תגמוליי, בעבר, בהווה, ובעתיד...
לאחר שמחיתי על הדרישה הבלתי דמוקרטית הזו (ראו מכתבי ב"חדשות בן עזר" 1673) קיבלתי את התשובה הבאה:

נעמן שלום, 19.9.21

אנו מודים לך על פנייתך, ניכר כי נושא הנצחת חללי צה"ל שנפלו במסגרת פרשת אלטלנה חשובה וקרובה לליבך.
לאחר בירור עם הגורמים הרלוונטיים נמסר לנו כי בעבר הנשיא לשעבר ראובן ריבלין נתן את התייחסותו לפנייה.
ההתייחסות מצורפת למייל זה ותוכנה עודנו רלוונטי.
מקווים שבעתיד נמצא את הדרך לזכור את הנופלים כולם בכבוד הראוי להם.
בברכה,
מזכירות צבאית לנשיא המדינה

אז ראשית, הכבוד והתהילה לכבוד הנשיא הקודם, ראובן ריבלין. אמנם לא אהבתי את תשובתו ואף קראתי לו "נשיא חצי המדינה", אבל הוא ענה לי ביושר ובגלוי על פי השקפת עולמו, ועל כך מגיעה לו כל התהילה והכבוד. מהתשובות העקיפות שאני מקבל בשם הנשיא לא ברור לי האם הנשיא הרצוג מבכר להמשיך ולשמור על זכות השתיקה, תוך בגידה בערכי תנועת העבודה? או שמדובר בעצם רק באי הבנה של פקידיו?
אשר על כן שלחתי ל"מזכירות הצבאית" את המכתב הבא ונקווה שהתהייה תיפתר מפיו הוא.

"מזכירות צבאית" שלום רב. 29.9.21
ראשית תודה על התשובה. אני שמח שאינך דורשת עוד ויתור על הפרטיות כדי לקבל תשובה מהנשיא, כי אנו חיים במדינה דמוקרטית.
הפנייה אלייך בלשון נקבה היא קצת הזויה. למיטב ידיעתי "מזכירוּת צבאית" אינה יכולה לכתוב מכתב. (מזכיר, או מזכירה יכולים). לפי ויקיפדיה המזכיר הצבאי של הנשיא הוא עלא אבו רוקן, האם הוא מתבייש לחתום בשמו?
לא ברור לי מדוע בכלל טרחתם לחפש בארכיון את מכתבו של הנשיא הקודם ראובן ריבלין שהרי כללתי אותו במכתבי לנשיא יצחק הרצוג, כנימוק לבקשתי.
בטוחני שלא העברתם את מכתבי לנשיא, והוא גם לא קרא את בקשתי, שכן שלא עולה על הדעת שהנשיא יצחק הרצוג (בניגוד לראובן ריבלין הרוויזיוניסט, יוצא מפלגת חרות, והליכוד, וחסיד האצ"ל, שראה את פרשת אלטלנה כפרשה מכוננת עבורו), שהיה ראש "מפלגת העבודה", ואמון על מורשתה, מורשת ההגנה, הפלמ"ח, וזיכרון יצחק רבין ז"ל, יצטט את מכתבו של ראובן ריבלין כדעתו שלו ש"טרם הגיעה השעה להנציח את חיילי צה"ל על אנדרטת אלטלנה," ובכך יבזה את זכרם ומורשתם.
אשר על כן אודה לכם אם תוכלו להעביר לו את המכתב והבקשה, כי תשובה כזו ששלחתם בשמו, תשובה המבזה את חללי צה"ל, ואת זיכרו של יצחק רבין ז"ל, עלולה חלילה לפגוע בו.
תודה רבה.
נעמן כהן

אעדכן אם תהיה תשובה.

אז עכשיו אני מעדכן. לאחר מכתבי האחרון התקשר אליי תא"ל עלא אבן-רוקן, המזכיר הצבאי לנשיא המדינה, והבטיח לי שיטפל בעניין. והנה לאחר חצי שנה ממכתבי קיבלתי תשובה. לצערי לא מהנשיא.

בית הנשיא
מזכירות צבאית לנשיא המדינה
ט"ז אדר א תשפ"ב 17 פברואר 2022

לכבוד מר נעמן כהן
הנדון: מענה לפנייתך בבקשה להתערבות להנצחת שלושת חללי צה"ל שלחמו באלטלנה

מר כהן היקר,
בראשית ברצוני לברך אותך כאזרח על מעורבותך, מחויבותך ונחישותך בסוגייה רגישה שהיתה חשובה בעיניך.
במהלך בדיקה מעמיקה שנערכה ע"י המזכירות הצבאית בבית הנשיא, נמצא ששלושת החללים שנהרגו בפרשת אלטלנה (פסח ולדינגר ז"ל, משה חיים כץ ז"ל, ויעקב פריד ז"ל) מוכרים במשרד הביטחון כחללי צה"ל ומונצחים בהיכל הזיכרון הממלכתי בהר הרצל.
אכן שלושת החללים לא הונצחו באנדרטה שהוצבה בעיר תל אביב ונמצאת תחת אחריות עיריית תל אביב.
מההתכתבות שנשלחה על ידך ללשכתנו, אנו מבינים שהנושא נזנח מבלי שניתן לו מענה מספיק ע"י עיריית תל אביב. אנו מעדכנים שלאחרונה ביצענו פנייה לראש העיר כדי להבטיח טיפול נאות ויסודי, בתקווה שימצאו לנכון להיענות להמלצתך. כמובן שנביא לידיעתך כל התפתחות בנושא.
פרשת אלטלנה על מורכבותה והכאב העצום שהותירה הינה אבן דרך בהיסטוריה של מדינתנו ועמנו וראוי שכל פרט היסטורי יזכה להתייחסות נאותה כדי לוודא שהקורבן הנורא לא היה לשווא.
בברכה
תא"ל עלא אבן-רוקן
המזכיר הצבאי לנשיא המדינה

אודה על האמת. אני קצת מאוכזב שהתשובה אינה מהנשיא עצמו, אלא מבית הנשיא. כאמור לא אהבתי את תשובתו של ראובן ריבלין, אבל הערכתי אותו על התשובה הישירה והכנה מבחינתו. האם רון אובז'נסקי-חולדאי ייענה לבקשה לאחר שכבר סירב לה? אני בספק. הרושם שלי הוא שחלילה נצטרך לחכות לנשיא הבא. משנה לשנה עולה הצורך בהנצחת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל בניסיון הפוטש של אלטלנה עקב ההסתה נגד יצחק רבין ז"ל כרוצח אנשי אלטלנה (ושזו "מורשתו") לכן נמשיך ולא נרפה עד שתושג המטרה.

למי קרא ברל (בארי) יעקב כצנלסון הכהן
"נאצים פלשתינאים"?
ב-4 במאי 1936 פירסם ברל (בארי) יעקב כצנלסון הכהן בעיתון "דבר" את תוכן נאומו ב-1 במאי 1936. חלקים מהנאום נהפכו לקלאסיקה. טקסט חשוב ומצוטט. (הנאום ב"דבר", 4.5.36):
https://www.nli.org.il/he/newspapers/dav/1936/05/04/01/article/15/?e=-------he-20--1--img-txIN|txTI--------------1
(הנה טקסט הנאום השלם בפרויקט בן יהודה):
https://benyehuda.org/read/26523

אל מול פני המערכה
(דברים באסיפת אחד במאי באמפיתיאטרון של התערוכה בתל אביב)
"...היש עם בעמים, אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, ושכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים וכל מה שעושה אויב-עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי, מתוך מסירות-נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקוה שהדם היהודי שישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן, יודעת ההיסטוריה העברית כל מיני רנגטים ודגנרטים. צורות שונות ל"שמד"!
"כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ־ישראל, ילד שטופח על ידי יסורי העם ומשאת נפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של "עבדות בתוך מהפכה" ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח – על ידע מצפוננו שקט."
למי התכוון ברל במילה "נאצים פלשתינאים"?
מוחמד אמין אל-חוסייני עמד באותו הזמן בראש "הוועד הערבי העליון". בעוד שנה יעזוב את הארץ ובהמשך יהפוך לידידו הטוב של היטלר ולשותפו בהשמדת היהודים. מוחמד אמין אל-חוסייני קרא לעצמו ערבי ולא פלישתי. הוא התנגד לקרא לערבים פלישתים. הכינוי "פלישתינאים" כוון אז ליהודים וערבים שחיו בתחומי המנדט הבריטי במסגרת המדינית שנקראה באנגלית "פלשתינה א"י". (בערבית פלסטין).
כאשר ברל השתמש בביטוי "נאצים פלישתינאים" הוא לא התכוון לערבים, אלא ליהודים. ליהודים הקומוניסטים ה"מופסים" (חברי מפלגת הפועלים הסוציאליסטית), האנטי-ציונים, שונאי ישראל, שהזדהו עם הרוצחים והפורעים הערבים.

השריד האחרון ל"נאצים הפלישתינאים"
פנינה ניידורף-פיילר
השבוע נפטרה בגיל 98 השריד האחרון לאותם "נאצים פלישתינאים" אליהם התכוון ברל.
פנינה ניידורף-פיילר, נולדה ב-1923 בלודז' פולניה למשפחת ניידורף. אביה, אלימלך, מת כשהיתה פעוטה והיא גדלה עם אימה, רחל לבית אפשטיין, ואחיה, דוד. ב-1938 יצאו השתיים לבקר את אחיה, שעלה לארץ. כשביקשו לשוב למולדתן פרצה מלחמת העולם השנייה וכך ניצלו חייהן. משנות ה-40 היתה חברה במפלגה הקומוניסטית (מק"י). ב-1967 עברה עם בעלה, אליעזר פיילר ("שומרניק"), חבר הנהגת המפלגה, לקיבוץ יד חנה, מעוז הקומוניזם הישראלי. "היא ביקשה לחיות קרוב יותר לאידיאולוגיה, במקום בו הכול משותף."
פנינה ניידורף-פיילר התנגדה לכינוי שניתן לה: "אחרונת הקומוניסטים," ואמרה שהיא "זקנת השבט."כל חייה תמכה פיילר בחיסול וברצח מיליונים ע"י סטלין, מאו, פול פוט, צ'ה גווארה, וכמובן "המשטרים הסוציאליסטיים-פרוגרסיבים הערבים," ותמיד חשבה עצמה לצדקת ואמרה: "אני עושה מה שקומוניסט צריך לעשות: סולידריות עם אנשים מדוכאים. לקום להגנה של החלש, של המדוכא, של הנדפק," והציגה ציטוט של צ'ה גווארה, שתלוי על המקרר בביתה: "הבה נהיה ריאליסטים, נשאף לבלתי אפשרי."
הקיבוץ שלה, "יד חנה" הופרט. "זה לא סוף הקומוניזם. קומוניזם זו השקפת עולם," השיבה פנינה פיילר למי שהעז להספיד את האידיאולוגיה שבה החזיקה מנערותה ועד מותה.
עד יומה האחרון היתה פיילר אקטיביסטית פרו-איסלמית, אנטי-ציונית שנאבקה למען חיסול מדינת היהודים, והזדהתה עם אויבי ישראל. היא תרמה כסף להקמת ספרייה לילדי ג'נין, וחיבקה את זכריא מוחמד עבד א-רחמן א-זביידי, הטרוריסט-ג'יהאדיסט מארגון הג'יהאד של אש"פ "כתאאב שוהאדת אל-אקצא"-"השהידים של הקצה" האחראי לרצח יהודים. הוא, מצידו, קרא לה "אימא פנינה."
גם את ילדיה חינכה לשנאת ישראל ושניהם קצו בקומוניזם, עזבו את הקיבוץ, ירדו לשוודיה, והפכו שם לקפיטליסטים שונאי ישראל.
בנה דרור פיילר, ויתר בהפגנתיות על האזרחות הישראלית ונהפך לשוודי שונא ישראל. ב-2004 עלה לכותרות כשהציג מיצב שכלל בריכה בצבע דם ובה שטה תמונה של מחבלת. שגריר ישראל הרס את היצירה במחאה. פנינה ודרור השתתפו יחד בהפגנות בשוודיה בהן כינו את ישראל "רוצחת." "המנהיגים שלנו הם רוצחים ופושעי מלחמה עם הרבה דם על הידיים, מקומם על ספסל נאשמים במשפט בהאג." לאחר השתתפותו של פיילר במשט המרמרה לעזה תוך הזדהות עם החמאס והפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, הוציאה נגדו ישראל צווי הרחקה מהארץ.
(עופר אדרת, "זקנת הקומוניסטים סירבה לקבור עמה את המהפכה", "אל-ארצ'י, 18.2.22)
https://www.haaretz.co.il/magazine/obit/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10618289

ונחזור לנאומו של ברל. הנה מה שאמר בראשית נאומו:

פורעים גופניים ופורעים רוחניים
"אנו חייבים להגן על עצמנו. ולא רק הגנה פיסית על חיינו ועל פרי עמלנו. לא ניתן את גופנו למכים ואת נפשנו למעלילים. כי היד המשלחת בנו את הפגיון ואת האבן ואת האש, היא גם משלחת בנו את הדיבה ואת העלילה. היד המשלחת בנו את המוות מבקשת לתת לשמצה גם את חיינו ולסלף את האמת שבחיינו. ואנו נתבעים להגן על עצמנו לא רק מפני הפורעים הגופניים, כי אם גם מפני פורעים רוחניים, שבהם גם המעיזים לדגול בשם הסוציאליזם, בשעה שהם מסלפים את תוכן הצדק והחירות שבו ומחללים את שמו."

אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ, פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה
עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ, פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו
שלמה המלך החכם באדם אמר דבר והיפוכו. לפי מה יש לנהוג?
לפני חודש וחצי, טינף ח"כ דוד אמסלם מעל דוכן הכנסת על השופט דוד מינץ שהיה בהרכב שופטים שדחה עתירה שלו: "עאלק שופט, למבוא למשפטים לא היו מקבלים אותך. אם הוא לא שתה ויסקי לפני כן, אל תקראו לי דודי."
(נתניהו לא הראה אז סימנים שזה מפריע לו. לא העיר, בוודאי לא "הסתייג").
לאחר שעתירות נוספות שלו נדחו בבג"ץ, צרח דוד אמסלם פעם נוספת מעל דוכן הכנסת: "אתמול הורידו לי שלוש עתירות, כאילו אקראי! נכנסו לסידור עבודה, אמרו 'אמסלם לא נכנס לפה.' אלה שופטייך, ישראל. החונטה שיושבת בבית המשפט העליון אני רוצה להציע לך גברת חיות, אל תחשבי שאנחנו אהבלים. במקום לכתוב קשקושי שטויות שאת בעצמך לא מבינה, תכתבי: "מר אמסלם, אני לא סובלת אותך! אני לא סובלת לא את האמסלמים ולא את המכלופים, ואני לא אתן לכם סיוע – למה זה שלנו! ואתם לא שייכים לנורמות שלנו ולעולם שלנו!"
לדבריו, חיות "מזלזלת ב-70% מעם ישראל, כל אלה שהשם שלהם לא נגמר בביץ'."
(אמסלם כבר הפך 70% מהעם ל"מערביים-מוגרבים" (PC אפרו-מרוקנים)
(דוד אמסלם פרסם בטוויטר): "אלה שופטייך ישראל... יושבים החונטה של בג"ץ סניף מרצ, וכמו בסידור עבודה דוחים לי 3 עתירות ברצף... לח"כ אין זכות עמידה? למה? כי אני לא ג'ינג'י ?! תפסיקי עם הקשקושים גב' חיות, אנחנו לא אהבלים. תגידי שאמסלמים ומכלופים לא נכנסים להיכל שלך... תמשיכו להלל את החבורה המושחתת הזו – ביזיון!"
https://twitter.com/dudiamsalem/status/1493969639788924929

בתגובה כתבה לו נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר אבני-חיות את המכתב הבא:

בית המשפט העליון
ט"ז באדר א' התשפ"ב
17 בפברואר 2022
לכבוד
חבר הכנסת דוד אמסלם
הכנסת
ירושלים

שלום רב,
שמעתי אתמול בצער את דברי הבלע שהשמעת מעל דוכן הכנסת כלפיי וכלפיי חבריי השופטים ולא בפעם הראשונה.
רציתי לומר לך דוד אמסלם – במעברה שבה נולדתי ובשיכון הצפוף שבו גדלתי היו הרבה אמסלמים, מכלופים, ביטנים ועורקבים לצד מוסקוביצ'ים, הרשקוביצים ורביצים. כילדים, שיחקנו יחד בשכונה ולמדנו יחד בכיתה, והחברות שצמחה בינינו כילדים חיה ונושמת עד היום, כי בחרנו באהבת אדם ובכבוד לזולת. ככה חינכה אותי סבתי המנוחה שגידלה אותי ואלה הערכים שהולכים איתי לאורך כל הדרך.
אז לא. אין דבר רחוק יותר מן האמת מלומר עליי שאני לא סובלת את ה"אמסלמים והמכלופים", ואני תוהה מנין כל הרעל והשנאה שמביאים אותך לומר דברים קשים כל כך על אנשים שאתה בכלל לא מכיר.
וכן, אני בהחלט נהנית לשתות לפעמים כוסית של ערק טוב עם המשפחה והחברים, אבל אין לזה שום קשר לפסקי הדין שאני כותבת וכותבים חבריי. אלה נכתבים בדעה צלולה לחלוטין על פי הדין, וכמיטב היכולת והידע המשפטיים שלנו – רק זה.
הגענו רחוק בחיים, אני ואתה – אני לבית המשפט העליון ואתה היית שר בישראל והיום חבר כנסת. אני מאמינה שהמקום אליו זכינו להגיע יש לנו – וגם לך – חובה לעשות טוב, לתרום לאחדות בישראל ולא לזרוע פילוג ושנאה.
תחשוב על זה.
בברכת שבת שלום.
אסתר חיות
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=732377&forum=scoops1

אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ, פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה
אסור היה לחיות להשיב לאמסלם. לכל היותר היא היתה צריכה לבקש שופט עליון בדימוס שיגיב. המכתב גם כתוב בצורה מתנצלת הנשמעת לא טוב. הסיפור שהיא חיה במעברה עם יהודים-מערביים-מוגרבים יכולה להיתפס כמו התנצלות של אנטישמי האומר שאחדים מידידיי הטובים ביותר הם יהודים. לשם מה בכלל סיפרה שהיא שותה לפעמים ערק, להראות שאינה שיכורה? זה מביך. לפחות לו היתה משתמשת במילה "מחיה" כך קוראים בערבית-מרוקאית לערק. והסיום, "תחשוב על זה," מביך לא פחות. לא רק שהוא נשמע פטרוני כדיבור לילד מפגר, הוא גם כתוב בעברית קלוקלת. בציוויי בעברית נכונה יש לומר "חשוב על זה." האם היתה צריכה חיות לרדת לרמת העברית הקלוקלת של אמסלם?

אמסלם: "לא כל האשכנזים גזענים אבל כל הגזענים אשכנזים"
עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ, פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו
דוד אמסלם הגיב ברדיו למכתב נשיאת העליון:
״אני מופתע מהמכתב כי בדרך כלל שופטים לא עונים לאנשי ציבור. חלק מהגזענים שאני פוגש אומרים לי ׳הבת שלי התחתנה עם מזרחי...'
"גברת חיות: אם היית אישה הגונה היית מציעה לוועדה לבחירת שופטים שיהיו קצת שופטים ספרדים‏ חרדים ואתיופים. דבר שני: אני לא פחות חכם ממך, אני מוכן לשבת איתך בכל נושא שתבחרי ותביני עם מי יש לך עסק. אני יודע מתי הולכים לי על הראש ואת הלכת לי על הראש כי את לא סובלת את מה שאני עושה. אתם נגועים בעניין ואתם יודעים שברגע שתתחלף הממשלה נעשה שינויים מרחיקי לכת בעליון. שלוש ‏עתירות דחיתם לי באותו יום. שום דבר לא יוצא באקראי, הגדלת לעשות וכתבת שטויות. אני מציע לך לעלות לרדיו ולהסביר לעם ישראל למה לדודי אמסלם אין זכות עמידה. אם נראה לך שאני כח״כ אין לי זכות עמידה – אז תסבירי לי למי כן יש? אז אני באותו המשקל יכול לומר שלך אין זכות וסמכות לתת פסקי דין, ‏אל תשכחי שאותך בחרה ועדה של פוליטיקאים, בי בחר הציבור. את מפלגת את הציבור בהחלטות שלכם. אם הייתי חושב שזה שיקול דעת הייתי מקבל את זה. אני רואה פה רוע צרוף. ביהמ״ש העליון מדליף את פסקיו לעיתונות, דרך התקשורת שמעתי על דחיית העתירות שלי לראשונה, ככה מתנהל בית המשפט העליון? אז את ‏מספרת לי במתק שפתיים איזה סיפור מתוק על מעברות?
"אני לא שונא אשכנזים, הם אחי. לא כל האשכנזים גזענים אבל כל הגזענים אשכנזים. למה היא מפיצה את המכתב לתקשורת? כי היא יודעת את האמת. היא יודעת שהיא עשתה דבר שלא יעשה, היא חשבה שאני טיפש, לא היה אכפת לה לפגוע בעצמה פעמיים.״
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=732379&forum=scoops1
אז נכון, אמסלם נסוג מקביעתו הקודמת שכל האשכנזים גזענים. מעתה הוא אומר:
"לא כל האשכנזים גזענים אבל כל הגזענים אשכנזים," כלומר הוא מוכיח את גזענותו האנטי-אשכנזית. אז בכל זאת יש ללכת לפי שלמה המלך: "עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ, פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו."
נתניהו ניסה להסתייג מדבריו, אך לאור הביקורת שספג הוא הסביר כי הסתייגותו אינה מהתוכן, אלא רק מסגנון הדיבור הפרוע. הביביסטים המשיכו לדבוק בתמיכה גם בסגנון.

התגלית המדעית המדהימה של אבישי בן חיים
אבישי בן חיים, גילה תגלית מדעית מדהימה כל היהודים המערביים-מוגרבים (PC אפרו-מרוקנים) הם חולי סכרת. כולם מתוקים. כל מה שהם אומרים מתוק, דבריהם מתוקים, כל מה שהם עושים מתוקים, כל חייהם מתוקים.
(הרב יהודה בן חמו עם סיפור מתוק מתוק על חשיבות שמירת מסורת אמותינו ואבותינו).
https://m.facebook.com/100044619060813/videos/500376197617780/
איני יודע אם התגלית ה"מדעית" של אבישי בן חיים קיבלה ביקורת עמיתים והוכחה כמדעית, אבל נכון הוא שהאוכל המרוקאי גדוש בסוכר, ומתוק.
נעמן כהן

למדתי מנעמן כהן שהשם קייב הוא שם כוזרי, כלומר, יהודי, ובוודאי שהוא צודק שהפסל של בוגדן חמלניצקי, צורר היהודים, המוצג בקייב כשל גיבור לאומי, ואפילו "סוציאליסט" – צורם לכל מי שמכיר את ההיסטוריה האנטישמית של אוקראינה.
ברכות במלאת 17 שנה ל"חדשות בן עזר", במה פתוחה ומפרגנת, מפעל אדיר של איש אחד.
שלך,
משה גרנות

אהוד: 17 שנים, מאז פברואר 2005, 1724 גיליונות, פעמיים בשבוע (לבד מכמה הפסקות קצרות בגלל נסיעות לחו"ל), בכל גיליון כ-45 עמודי תוכן חדש, לבד מעמודי המידע הקבוע. 2295 נמענים שמיספרם משתנה מדי פעם, יש שמפסיקים ויש שמצטרפים. מרבית הגיליונות מצויים גם באתר שמחזיק ומעדכן פרופ' יוסי גלרון מאוניברסיטת אוהיו.

* יסמין לוי: "כל כך הרבה ידענים מובילים בתחומם נמצאים שם בחוץ אבל העיקר לגרור את [ניר] ברקת לאייטם, גם אם אין שום סיבה ממשית לשמוע דווקא את מוצא פיו. כמו לא מעט חברי כנסת אחרים מהליכוד, האיש אינו מצליח להגיד שום דבר מקורי משלו ומדקלם באולפנים מסרים כמו תוכי שימושי. מטרתו היא למלא את אוזניי הבייס במסרים שערבים לחיכם, שלא יחשבו שהוא רק יודע לחלק אנטרקוט בכנסים מנקרי עיניים ולשוטט בין חברי המפלגה כמו אבא זקוף של חתן בר מצווה." ["הארץ", 18.2].

אהוד: כאשר הצבעתי בבחירות האחרונות לליכוד, זו היתה הצבעה לנתניהו כדי שימשיך להיות ראש ממשלה – וזאת לטובת מדינת ישראל. אם הוא לא יעמוד בראש הליכוד, אין שום סיכוי שאני, וכמוני דומני עוד הרבה מאוד אזרחים – נצביע עבור הליכוד.
עבור מי אצביע אם לא לנתניהו (שאולי כבר יישב במעשיהו)? – אינני יודע. אולי לראשונה בחיי לא אלך להצביע כי אין עבור מי. הכנסת הבאה עלולה להיות מורכבת מרסיסי מפלגות וממפלגות רסיס, ללא מפלגה גדולה אחת, והקואליציה שתקום תהיה גרועה אפילו מזו הנוכחית.

קוראת נאמנה: רציתי לשבח את הערתך מאירת העיניים בדבר הליליפוטים הפוליטיים ששמנו מרוב נחת ולא הודו כלל למי שבזכותם קיבלו את כל הכבוד הזה. סוף סוף מישהו אומר את הדברים בגלוי ובנחרצות כשכל התקשורת סותמת פה ומדיחה את מי שכן אומר.

* אהוד ידידי, אני לא מאמינה שאת השיר הזה "סתיו מתפורר בתוך ההמון" כתבת כבר ב-1962. מלבד זה שהוא נפלא, איך משורר צעיר כמוך כותב שיר כל כך בוגר? כל כך מבוגר?
מיכל סנונית

אהוד: הייתי אז בן 26 וכבר לפני פרסום ספרי הראשון "המחצבה" [שנכתב במשך שלושה שבועות בחדרי ברחוב עקיבא 4 בירושלים בביתה של בני סיל, בסתיו 1961 – ופורסם באפריל 1963 ב"ספריה לעם" של "עם עובד"] – אבל אהבה נכזבת שהיתה לי בשנים ההן, למזלי, מנת חלקי – נתנה לי את ההשראה לשיר, שכיום אני כבר לא כל כך מבין אותו, אבל צריך הייתי להיות צעיר מאוד ומאוהב מאוד כדי לכתוב אותו – ודווקא לא מבוגר.
אני מעודי, ובכוונה, בהיותי אז סטודנט בירושלים – לא למדתי ספרות באוניברסיטה, וזאת בניגוד למרבית הסופרים והמשוררים בני-דורי, שבניגוד להם אני גם לא נחשב משורר.

* ציטוט: פעיל הארגון האנטישמי BLM ניסה לחסל ביריות מתמודד יהודי בארה"ב. סיפור היהודים שם נגמר.
מועמד יהודי בשם קרייג גרינברג ("דמוקרטי") ניצל היום [15.2] בנס, כאשר חמוש פתח באש ממש מולו. היורה הגיע אל משרד המועמד היהודי בעיר במדינת קנטקי. הוא נתקבל בידי העוזרים, נכנס למשרד, נעמד מול המועמד היהודי, שלף אקדח ופתח באש. למזלו של אותו גרינברג, אחד העוזרים עמד ליד הדלת, הוא טרק אותה, וחסם בכך את היורה, שנמלט. מאוחר יותר הוא נתפס, חבר בארגון הטרור האנטישמי BLM ("חיי שחורים נחשבים") בשם קווינטז בראון (בתמונה למעלה), קיצוני המאמין בעליונות שחורה, ולאותו יהודי מסכן לא עזר שהוא התמודד עבור "הדמוקרטים", הוא עדיין יהודי. גרינברג כמובן היטה את הנושא, ודיבר אחר כך על "אלימות כלי הנשק."
המשטרה אישרה שהמניע היהודי נחקר. איזה מזל שאני לא גר שם. ותראו מה מצאנו: לפני הבחירות האחרונות אותו יורה התראיין בראשת הפרוגרסיבית MSNBC (שאף אחד לא צופה בה) במסגרת מאבק נגד... רובים: [סרטון].
בארה"ב חיי היהודים כבר "לא נחשבים", והיהודים מסתירים את זהותם ומשנים את שמות המשפחה שלהם. זה קורה זמן קצר אחר ההשתלטות על הטמפל הרפורמי בטקסס, בידי קיצוני מוסלמי. להיות היום יהודי בארה"ב זה לחיות בפחד, ושדרים יהודים ידועים מסתובבים עם שומר ראש.
העיקר שהפרוגרסיבים היהודים פירסמו תמיכה מבזה ומתרפסת ב"חיי שחורים נחשבים" [סרטון].
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 15.2.2022.
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –
לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?