שירים 1955-1995
בהוצאת אסטרולוג 2005
אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
תהילים מ"ו ו'
שער שני: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
א. פתיחה
אבל הוא אהב את תבשיליה
וְכָל הָעֶרֶב נָדַף בַּבַּיִת רֵיח רַע שֶׁל נַרְקִיסִים.
אִמְּךָ יָשְׁבָה נִכְלֶמֶת. אֲכַלְתֶּם אֹכֶל זָר, אֲשֶׁר בִּשְּׁלוֹ
טַבָּח שֶׁל אָבִיךָ הַחוֹרֵג. בִּמְקוֹם אוֹפֶלְיָה בָּאוּ מַנְיָה
וְדוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי מִפּוֹלִין. הַדָּגִים-הַמְּמֻלָּאִים הָיוּ שְׁחֹרִים.
הַמָּרָק חָרִיף מִדַּי. הַבָּשָׂר זוֹל וְגָרוּעַ, גַּם דּוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי
הִשְׁאִיר אֶת מַחֲצִיתוֹ. תַּבְשִׁיל כְּרוּבִית
שֶׁאִמְּךָ בְּמוֹ-יָדֶיהָ הֵכִינָה, שָׁכְחָה לְהַגִּישׁ.
אִלְמָלֵא אַתָּה, פּוֹלָנִית דִּבְּרוּ כָּל הָעֶרֶב.
לְדוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי הָיְתָה בַּת, יֶלִיזָבֶּטוּשְׁקָה,
שֶׁנִּסְפְּתָה בַּשּׁוֹאָה. בִּפְנֵי הַגְּבֶרֶת דּוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי
אִמְּךָ הֶעֱמִידָה פָּנִים שֶׁהָאֹכֶל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ.
אָבִיךָ הָיָה אִישׁ קָשֶׁה, עָנִי וּצְמֵא-דַּעַת. לֹא לִקְּקָה אֶצְלוֹ דְּבַשׁ
וְקִצְּרָה אֶת יָמָיו. אֲבָל הוּא אָהַב אֶת תַּבְשִׁילֶיהָ.
אַתָּה הָיִיתָ בֵּן רַע כִּי לֹא עָדַרְתָּ אֶת הָעֵצִים בֶּחָצֵר.
עַתָּה יֵשׁ לָהּ בַּעַל חָדָשׁ. אִיש עָשִׁיר אֲשֶׁר טֶרֶם
שִׁנָּה אֶת צַוָּאָתוֹ לְטוֹבָתָהּ. עוֹדֵר אֶת
הָעֵצִים בֶּחָצֵר וּמְחַשֵּׁב כָּל פְּרוּטָה. אֲבָל
לֹא אוֹהֵב אֶת תַּבְשִׁילֶיהָ.
ינואר 1973
בגיליון:
- אהוד בן עזר: יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
- זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן
- לאמציה פורת היקר: ברכות בהגיעך לגיל 90!
- יורם אטינגר: האם משטר האייתולות ניתן לדו-קיום בשלום?
- אורי הייטנר: צרור הערות 23.2.22
- צבי לָפֶר: איך נכללה עין-גדי בתחומי מדינת ישראל ולמה?
- דורון גיסין: מהרהורי מוחו של The fool on the hill
- שמעון גרובר: אלפוֹנס דוֹדֶה Alphonse Daudet
- מנחם רהט: אמסלם צודק, אבל...
- משה גרנות: בשבח האופטימיות
- ארנה גולן: לגדול בקיבוץ ללא פּרטיוּת אך עם משפּחת אחים
- ד"ר רחלי אברהם-איתן: שירים כעוברים מוקפאים
- עדינה בר-אל: "רציתי לשנות את העולם"
- יונתן גורל: ה"זיארה" "ב"שמעון הצדיק"
- אהוד בן עזר: ביקור חוזר טעים ומהנה
- אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד היקר, אני מתפעל כל גיליון מחדש מניתוחיה של זיוה שמיר לשיריו ופזמוניו של אלתרמן – הפעם על "בכל זאת יש בה משהו". לא הכרתי את הפרק הרביעי של השיר המדבר על מדינה שבדרך.
- שאר הגליון
מאמרים
אהוד בן עזר
יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
זיוה שמיר
המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן
אין כתף וחזית משותפת, אבל יש כתפיות וחזיות
על פזמונו של אלתרמן "תוצרת הארץ"
שיר זה, בהלחנתו של משה וילנסקי, בוצע לראשונה בתוכנית המ"א של תיאטרון "המטאטא" ("חוזרים בתשובה"; מופע הבכורה עלה ביום 3.9.1938). לימים חוּדש פזמון זה, ובביצועו הייחודי של אריק איינשטיין שהוסיף לטקסט האלתרמני קריאות-ביניים מקוריות, פרי-המצאתו, הוא היה לאחד הפזמונים העבריים האהובים של שנות מִפנה המאה ה-21.
בעת ביצוע הבכורה של השיר, בסתיו 1938, היה אלתרמן הצעיר בשיא הפופולריות שלו: חצי שנה קודם לכן התפרסם ספר שיריו הראשון כוכבים בחוץ (הספר ראה אור בפברואר 1938), שהתקבל בתשואות נלהבות על-ידי קוראים ומבקרים ועל-ידי חבריו ב"רֶפּוּבליקה הספרותית" בת-הזמן. כולם הִטו אוזן לדבריו, אבל האם כולם הבינו אותם? או שמא הבינו את דבריו הבנה שטחית כי הצטיידו ב"מֹחוֹת... מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ," כהגדרת אלתרמן?!
ברצוני להראות כאן שהשיר ה"קל" שלפנינו, הנראה להלכה כמו שיר לעידוד החקלאות והתעשייה בארץ לנוכח שריפת השדות בידי הפורעים בימי "המאורעות", איננו כרוז תעמולה אלא לכאורה. כותרתו – "תוצרת הארץ" – היא כותרת אירונית, והשיר בכלל אינו עוסק במה שנהוג לכנות בשם "תוצרת הארץ": במוצרי צריכה מענפי החקלאות והחרושת.
וביתר הרחבה: השיר "תוצרת הארץ" נסב רק לכאורה על אותם מאבקים שהתנהלו ביישוב על "עבודה עברית" ועל קניית מוצרים "מתוצרת הארץ" שניהלה ההסתדרות בימי ה"מאורעות" – בתקופה שבָּהּ הוצתו השדות בידי הפורעים. השנים 1933-1939 (בין עליית היטלר לשלטון לבין תחילת מלחמת העולם) הן גם שנות העלייה החמישית – התקופה שבָּהּ עשו "העולים החדשים" שהגיעו ארצה מגרמניה כל מאמץ למצוא קורת גג ומקור מִחייה. באותן שנים שָׂררו בארץ מיני קשיים ייחודיים, שנולדו כתוצאה מקליטתם המהירה של הפליטים מגרמניה הנאצית, ולא תמיד השׂכילה הנהגת היישוב להתמודד אִתם כראוי.
היום, ממרחק השנים, יכולים "ההיסטוריונים החדשים" לקרוא להעדפה המתקנת של "עבודה עברית" בשם "אָפַּרטהייד". הללו, בין שמתוך צביעוּת של חסידיPC ובין שמתוך אי-הבנה אָנָכרוניסטית – מעדיפים "צדק חלוקתי ללא אפלייה אֶתנית" על זכות הבסיסית של האוכלוסייה היהודית בארץ באותה עת לִחיות ולהתקיים, פשוטו כמשמעו.
למעשה יש כאן – בסגנון אירוני ומחויך – שיר תוכחה המופנה כלפי גורמים שונים בארץ-ישראל המנדטורית שאטמו את אוזניהם ולקו בסימאון: השיר מכוּון הן נגד בני ה"יישוב", הן נגד הנהגת ה"יישוב" והן נגד השלטון הזר. זהו שיר התוקף שורת תופעות של עוולה ואיוולת שניכּרו במציאוּת של סוף שנות השלושים, בעיצומם של המאורעות שנמשכו שנים אחדות וגבו מחיר דמים כבד (133 הרוגים ו-339 פצועים).
אך לא הכול "שחור": בצד ביקורת נוקבת על המחדלים, נרמז כאן על רעיונות ייחודיים להגנת המתיישבים כמו רעיון "חומה ומגדל", שעליו חיבר אלתרמן את שירו "המגדל הראשון". לא רק מוצרי צריכה "מתוצרת הארץ" יוצרו באותם ימים במפעלים פרטיים קטנים של אנשי היָזמה החופשית. היו גם תופעות לא מעטות של ערלוּת-לב ייחודית וחסרת-תקדים, שנולדה בארץ.
בשורות הסיום השיר יש גם האשמה המופנית כנגד השלטון הבריטי – האֲשמה שכפל פנים לה: ייתכן שאלתרמן האשים בסוף השיר את הבריטים שחששו להפעיל את כוחם נגד הפורעים, ונקטו מדיניות של "שֵׁב ואל תעשה". הם השאירו לבני ה"יישוב" את קשיי ההתמודדות עם סבך הבעיות שעוררו "המאורעות", בין שבמדיניוּת ה"הבלגה" (מבית-מדרשם של חיים ויצמן ומפלגות הפועלים) ובין שבמדיניוּת "היד הקשה" (מבית-המדרש הרֶוויזיוניסטי). שתי השיטות לא שיכּכו את ה"מאורעות", שהיו כנראה ממשיכים עוד ועוד אלמלא פרצה מלחמת העולם השנייה. אפשר שבמילות הסיום של השיר האשים אלתרמן את הבריטים על שזָרוּ ב"יישוב" מהומה; על שנהגו לפי דפוסי ההתנהגות חסרת המשמעת של האוכלוסייה המקומית, שאינה יודעת סדר ותכנון מַהם, במקום להביא למזרח התיכון את צורות המִמשל של המתוקנות שבאומות העולם. על כן טען אלתרמן בשירו על שהם פועלים ב"בְּשִׁיטוֹת... מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!"
כך או אחרת, צירוף המילים "תּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ", הנזכר בשיר תריסר פעמים, אינו מתייחד לתוצרת חקלאית שצמחה וגָדלה בשדות הארץ או למוצרי-צריכה שיוצרו בה. להפך, הצירוף "תּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ" בשיר שלפנינו נאמר בנימה אירונית לתיאורן של תופעות ייחודיות של פרובלמטיקה ארץ-ישראלית שאין להן אח ורֵע בעולם כולו.
בספר הפזמונים של אלתרמן שיר זה מודפס בעשרות שורות קצרות, וכאן – מקוצר היריעה – הוא יובא בבתים מרובעים, בטורים בני שלושה אָנַפֶּסטים, החורזים אבאב; כלומר, בסכֵמה ה"אמיתית" העומדת בבסיס עשרות השורות הקצרות:
אִם כָּבֵד לְבַבְכֶם כָּעוֹפֶרֶת,אִם אָבְלָה בְּגוּפְכֶם הַנְּשָׁמָה,הַאֲזִינוּ לְשִׁיר הַתּוֹצֶרֶת,שָׁאֲבוּ מִתּוֹכוֹ נֶחָמָהזֶה הַדּוֹר, דּוֹר יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ,מְנַמְנֵם וְלָקוּם מְאַחֵר.הוּא זָקוּק לְנָבִיא וּמוֹכִיחַוּלְפָחוֹת – לְשָׁעוֹן מְעוֹרֵר.
לְעוֹרֵר אַהֲבָה וְכָבוֹד וְחִבָּה וְקִנְאָה
לְתוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!
לֶחָלָב, לֶחָצָץ, לַעֻגוֹת, לָרִבָּה,
לַגְּבִינָה מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!
אִם רָצִיתָ מָתוֹק מִסֻכָּר לִכְבוֹד חַגלֵךְ לִבְחֹר מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!אִם תִּרְצֶה מַר מִמָּוֶת לִטְעֹם, אַל תִּדְאַגיֵש מָרוֹר מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!
יֵשׁ מִכָּל הַזְּמַנִּים, יֵשׁ מִכָּל הַמִּינִיםהַב כֹּחוֹת לְתוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!אַךְ שֹׁומְעִים יְהוּדִים וְאֵינָם מְבִינִיםיֵשׁ מֹחוֹת... מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!
אֵין אַחְדוּת בָּאֻמָּה הַנּוֹלֶדֶת
אֵין שַׁרְשֶׁרֶת יָדַיִם אַחַת.
אֵין כָּתֵף, אֵין חֲזִית מְאֻחֶדֶת
אֲבָל יֵשׁ, אֲבָל יֵשׁ לֹא מְעַט –
אֲבָל יֵשׁ כְּתֵפִיּוֹת, חָזִיּוֹת, יָדִיּוֹתמַפְלִיאוֹת מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!וְיֶשְׁנוֹ גַּן חַיּוֹת וֹבְגַן הַחַיּוֹתאֲרָיוֹת מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!בִּסְדָרִים וְנִימוּס אַל תִּשְׁאַל לַפַּטֶנְטזֶה תָּמִיד מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!וּבְתוּלוֹת בַּת צִיּוֹן מְדַבְּרוֹת בְּאַקְצֶנְטגֶּרְמָנִית מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!
וּשְֹׁנָתַיִם וָחֵצִי אוֹכֶלֶת הָאֵשׁ בְּשָׂדוֹתמִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!וְאַנְגְלִי הַשִׁלְטוֹן, אַךְ גַּם הוּא מִשְׁתַּמֵּשׁבְּשִׁיטוֹת... מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!
להערכתי, שורות הפתיחה של השיר אינן מנוסחות בסגנונו של אלתרמן ואינן מבטאות את עמדתו, אלא מחַקות את סגנון דיבורם המליצי והמיושן של אותם עסקנים שהטיפו אז מעל כל במה ל"עבודה עברית" ולקניית מוצרים מ"תוצרת הארץ" מבלי שאחזו יום אחד בטורייה או במעדר. לשון אחר: אין הן משַׁקפות את סגנונו של המשורר הארץ-ישראלי הצעיר שחיבר אותן, אלא את סגנונם של הנואמים המקצועיים הקשישים, שכל כוחם בפיהם, שעליהם הלעיג בשירו "הנאום" (כוכבים בחוץ) או בשיר הז'ורנליסטי "אספת בחירות" (משירי "סקיצות תל-אביביות" – דבר, י"ז באב תרצ"ד; 29.7.1934): "הַפְנֵה אֶת רֹאשְׁךָ לְכָאן וּלְכָאן, / הַבֵּט, תַּאֲוָה לָעֵינַיִם: / כָּל דָּבָר בִּמְקוֹמוֹ – הַבָּמָה, הַשֻּׁלְחָן, / הַפָּתוֹס וְכוֹס הַמַּיִם."
הצירוף הזֶאוּגמטי של החפצים המוחשיים של הנאום – הבמה, השולחן וכוס המים – ושל "הפָּתוס" המופשט והערטילאי הוא צירוף אופייני לשירי אלתרמן.
רשימה זֶאוּגמטית הומוריסטית כלולה גם בפזמון שלפנינו הדורש לתת כבוד "לֶחָלָב, לֶחָצָץ, לַעֻגוֹת, לָרִבָּה, לַגְּבִינָה מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ." הרשימה כוללת מוצרי מזון (חלב, עוגות, ריבה, גבינה). צירופו של החצץ אגב-גררא לחלב (רק משום ששניהם נגזרו באותו משקל ונפתחים בחי"ת קמוצה) מכניס כמובן לתוך ההמלצה הזאת דיסוננס מובהק עם גוון קומי ("לאכול חצץ" פירושו, כידוע, להתייסר ולהתענות). מוצריה של "ארץ זבת חלב ודבש" המתרמזים מצירופם של החלב והגבינה אל העוגות והריבה הופכים במחי-קולמוס למוצריה של ארץ אבנים קשה שחיי תושביה הם חיים של יגיעה, זיעה וייסורים.
נתן אלתרמן בשנות הארבעים.
השיר "תוצרת הארץ" גם עושה שימוש קריקטורי נפרז בריבוי משמעיו ובגמישותו של השורש העברי, וכך כלולות בפזמון השורות הבאות: "אֵין אַחְדוּת בָּאֻמָּה הַנּוֹלֶדֶת / אֵין שַׁרְשֶׁרֶת יָדַיִם אַחַת. / אֵין כָּתֵף, אֵין חֲזִית מְאֻחֶדֶת. [...] אֲבָל יֵשׁ כְּתֵפִיּוֹת, חָזִיּוֹת, יָדִיּוֹת / מַפְלִיאוֹת / מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!"
שירו של אלתרמן מדגים בהומור טרגי-קומי שאין בעם אחדוּת המפגינה שרשרת ידיים אחת (אך יש ידיות), אין מי שמַּטֶה כתף (אך יש כתפיות) ואין חזית מאוחדת (אך יש חזיות). פזמונו ה"אידֵאליסטי" של אלתרמן, שבּוֹ כל שורש עברי מוליד את המילה הלא צפויה ('כתפיות' במקום 'כתף' וכדומה) מטעה את קוראיו ושומעיו: בניגוד למצופה ולמרבה הפרדוקס, דווקא מתוך שיר הקושר כתרים ל"תוצרת הארץ" והנשמע לכאורה כמו תעמולה מפלגתית, המטיפה להתחשב במצוקותיו של החקלאי העברי או של היצרן העברי, ניתן להבין שאין בארץ סולידריוּת ומטרה לאומית משותפת.
ייתכן שהפזמון "תוצרת הארץ" מלמד שחָלף זמנה של התקופה החלוצית שתבעה מן הפְּרט קורבן אישי למען הקולקטיב. היָזמה האישית ניצחה, ובתי-החרושת הזעירים של ה"קפיטליסטיים" הקטנים שהגיעו אז ארצה ממרכז אירופה – ירשו בארץ את מקומם של הקיבוצים האלטרוּאיסטיים שהתבססו על רעיון השיתוף – על ויתורו של הפְּרט על טובתו האישית ועל יצר הקניין שלו.
בעיקר לפנינו ביקורת נוקבת על הנהגת ה"יישוב" שפועלת בשיטת האִלתוּרים, ולא לפי תוכניות פעולה מוּשׂכלות, ללא שיטות ייעול מערביות. ההנהגה אינה יודעת לתעל את האנרגיה הרבה שיש בעם (לרבות האנרגיה של "העולים החדשים" שהגיעו ממרכז אירופה בעלייה החמישית) לטובת ה"יישוב" כולו, שבלי "רועה" היא אינה מנותבת לצורכי הכלל (ומשרתת אך ורק את הפרט האגוצנטרי, ה"עושה לביתו", ותוּ לא).
לבני ה"יישוב" יש יכולות רבות, אומר שירו של אלתרמן במשתמע, אך הם אינם משתמשים ביכולות שלהם ברמה הלאומית. ההנהגה אינה מסוגלת להלהיב את הציבור להרים תרומה למען הכלל, אף אינה מסוגלת לרתום את יכולותיהם של האזרחים למטרות גדולות ונעלות.
שירו של אלתרמן משמיע דברי תוכחה קשים וחדים, אך עושה כן בסגנון אירוני – ממולח ומפולפל – ולא בנימה של "מוכיח בשער": יצרן של כתפיות וחזיות, או יצרן של ידיות, יכול היה להרים תרומה משמעותית לעמו, ולא רק לעצמו, אילו הסבירו לו את המצב לאשורו ואילו הציבו לו מטרה מלהיבה וקונצנזואלית. האם חשוב ודחוף ב"שעה זו" של הרג בדרכים ושריפת השדות שיוקם גן-חיות תל-אביבי, ובו "אֲרָיוֹת מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ"?! – וכמה זר ומוזר הוא הצירוף המקראי "בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן" (מל"ב י"ט, כ"א) כשהוא קורע ביעף מסך בן 2500 שנים, מבקיע דרך ומגיע לתל-אביב של שנות השלושים כדי לתאר את הצעירות שהגיעו ארצה ב"עלייה היֶקית", בעודָן משוחחות זו עם זו בגרמנית ברחוב או בבית-הקפה!
אלתרמן הבין מן הסתם שגם הבמה הקלה שלמענה נכתב שירו נועדה לשם בידור בשעות הפנאי. גם יציאה לעת ערב לתיאטרון "המטאטא", שהזמין ממנו פזמונים "קלים", אינה שונה לכאורה באופן מהותי מביקור בגן-החיות או מישיבה בבית-קפה. ואולם, הוא ידע לשלב בפזמוניו ובשירי העת והעיתון שלו, אפילו נכתבו בהומור קל ומשעשע, גם נושאים רציניים ומעוררי מחשבה. בשיר "תוצרת הארץ" הוא שילב כאמור בפזמון "קל" פרץ של דברי תוכחה נמרצים.
אלתרמן גם ביכה כאן את דעיכתה של התקופה החלוצית, שבָּהּ צעירות כמו אחותו לאה אלתרמן-להב יצאו לייבש ביצות, לסקל אבנים ולסלול כבישים, ואת היווצרותה של תקופה חדשה העומדת בסימן האטומיזציה – תקופה שבָּהּ כל אדם הוא פרודה בפני עצמה ו"איש הישר בעיניו יעשה." בסוף שנות השלושים, ערב פרוץ מלחמת העולם, ראה אלתרמן מול עיניו מציאוּת שבָּהּ כל תושב בארץ הוא "אדון לעצמו", בלי מטרה משותפת ובלי שום דבק מלכד. המנהיגים שצריכים היו להיות בבחינת "מורי נבוכים" לעמם – אינם ממלאים את תפקידם ואינם מציגים את המצב לאשורו. הם אינם מציבים לעמם כיווּנים ויעדים, ואפילו לשמש דוגמה אישית אין הם מסוגלים. תחת זאת, הם מסתפקים בהפרחת סיסמאות יפות כמו "עבודה עברית!" ו"קנו תוצרת הארץ" מעל במת הנאום.
שירו של אלתרמן נכתב כדי לעורר את הציבור הבורגני משנת הצהריים הנינוחה שלו, וכדי להפעיל "שָׁעוֹן מְעוֹרֵר". בעשותו כן, הציג אלתרמן לפני באי התיאטרון הנהנתניים את התמונה המדאיגה מכל צדדיה, אף רמז להם ברמזים עבים כקורת בית-הבד שאסור להם להיות מדושני עונג ולחיות את חייהם בשאננות.
הנה כי כן, שיר שכותרתו היא "תוצרת הארץ" אינו עוסק כלל ב"תוצרת הארץ". הוא משקף את הפגמים והמחדלים המתגלים לנגד עיניו של אינטלקטואל ארץ-ישראלי שיודע להתבונן במציאוּת במבט אָנָליטי נוקב. זהו שיר המציע לקוראיו ולשומעיו לשאוב נחמה מ"שִׁיר הַתּוֹצֶרֶת", ולמעשה מפגיש אותם עם דברי תוכחה קשים ומרים כלענה על תופעות שליליות של "רק בישראל". לפנינו מציאוּת שאין לה אח.
אף-על-פי-כן ולמרות הכול, אם ניתן לגזור גזֵרה שווה ממחזהו של אלתרמן כינרת, כינרת, ניתן להבין את רוחו הטובה של השיר, שאינו מושר בנימה של עצב וייאוש כלל וכלל. להפך, לפנינו שיר מלא הומור, הדוהר קדימה בקצב הנמרץ האופייני לטורים האנפסטיים שלו. במחזה כינרת, כינרת רמז אלתרמן שחרף עשרות כשלים ומחדלים, קמה ככלות הכול מציאוּת חדשה ומשובבת עין; וכך גם בשיר שלפנינו: מסביב שוררת מציאוּת מדאיגה, שחורה משחור, של רצח בדרכים ושל שדות שיבוּליהם נבזזים או נשרפים. בה בעת, בעיר הולכת ומתרקמת במקביל מציאוּת חדשה, אנרגטית ותוססת, גם אם (עקב מחדליה של ההנהגה) אין האנרגיה הרבה של התושבים החדשים מנותבת לטובת הכלל. בסופו של דבר, דברים הולכים ונבנים, גם אם לא תמיד בצורה ההגיונית והמושׂכּלת ביותר. ולפיכך, חרף כל הפגמים והמחדלים, אפשר גם לשאוב גם נחמה מן המציאוּת החדשה, ולאו דווקא במרכאות כפולות.
זיוה שמיר
על פזמונו של אלתרמן "תוצרת הארץ"
שיר זה, בהלחנתו של משה וילנסקי, בוצע לראשונה בתוכנית המ"א של תיאטרון "המטאטא" ("חוזרים בתשובה"; מופע הבכורה עלה ביום 3.9.1938). לימים חוּדש פזמון זה, ובביצועו הייחודי של אריק איינשטיין שהוסיף לטקסט האלתרמני קריאות-ביניים מקוריות, פרי-המצאתו, הוא היה לאחד הפזמונים העבריים האהובים של שנות מִפנה המאה ה-21.
בעת ביצוע הבכורה של השיר, בסתיו 1938, היה אלתרמן הצעיר בשיא הפופולריות שלו: חצי שנה קודם לכן התפרסם ספר שיריו הראשון כוכבים בחוץ (הספר ראה אור בפברואר 1938), שהתקבל בתשואות נלהבות על-ידי קוראים ומבקרים ועל-ידי חבריו ב"רֶפּוּבליקה הספרותית" בת-הזמן. כולם הִטו אוזן לדבריו, אבל האם כולם הבינו אותם? או שמא הבינו את דבריו הבנה שטחית כי הצטיידו ב"מֹחוֹת... מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ," כהגדרת אלתרמן?!
ברצוני להראות כאן שהשיר ה"קל" שלפנינו, הנראה להלכה כמו שיר לעידוד החקלאות והתעשייה בארץ לנוכח שריפת השדות בידי הפורעים בימי "המאורעות", איננו כרוז תעמולה אלא לכאורה. כותרתו – "תוצרת הארץ" – היא כותרת אירונית, והשיר בכלל אינו עוסק במה שנהוג לכנות בשם "תוצרת הארץ": במוצרי צריכה מענפי החקלאות והחרושת.
וביתר הרחבה: השיר "תוצרת הארץ" נסב רק לכאורה על אותם מאבקים שהתנהלו ביישוב על "עבודה עברית" ועל קניית מוצרים "מתוצרת הארץ" שניהלה ההסתדרות בימי ה"מאורעות" – בתקופה שבָּהּ הוצתו השדות בידי הפורעים. השנים 1933-1939 (בין עליית היטלר לשלטון לבין תחילת מלחמת העולם) הן גם שנות העלייה החמישית – התקופה שבָּהּ עשו "העולים החדשים" שהגיעו ארצה מגרמניה כל מאמץ למצוא קורת גג ומקור מִחייה. באותן שנים שָׂררו בארץ מיני קשיים ייחודיים, שנולדו כתוצאה מקליטתם המהירה של הפליטים מגרמניה הנאצית, ולא תמיד השׂכילה הנהגת היישוב להתמודד אִתם כראוי.
היום, ממרחק השנים, יכולים "ההיסטוריונים החדשים" לקרוא להעדפה המתקנת של "עבודה עברית" בשם "אָפַּרטהייד". הללו, בין שמתוך צביעוּת של חסידיPC ובין שמתוך אי-הבנה אָנָכרוניסטית – מעדיפים "צדק חלוקתי ללא אפלייה אֶתנית" על זכות הבסיסית של האוכלוסייה היהודית בארץ באותה עת לִחיות ולהתקיים, פשוטו כמשמעו.
למעשה יש כאן – בסגנון אירוני ומחויך – שיר תוכחה המופנה כלפי גורמים שונים בארץ-ישראל המנדטורית שאטמו את אוזניהם ולקו בסימאון: השיר מכוּון הן נגד בני ה"יישוב", הן נגד הנהגת ה"יישוב" והן נגד השלטון הזר. זהו שיר התוקף שורת תופעות של עוולה ואיוולת שניכּרו במציאוּת של סוף שנות השלושים, בעיצומם של המאורעות שנמשכו שנים אחדות וגבו מחיר דמים כבד (133 הרוגים ו-339 פצועים).
אך לא הכול "שחור": בצד ביקורת נוקבת על המחדלים, נרמז כאן על רעיונות ייחודיים להגנת המתיישבים כמו רעיון "חומה ומגדל", שעליו חיבר אלתרמן את שירו "המגדל הראשון". לא רק מוצרי צריכה "מתוצרת הארץ" יוצרו באותם ימים במפעלים פרטיים קטנים של אנשי היָזמה החופשית. היו גם תופעות לא מעטות של ערלוּת-לב ייחודית וחסרת-תקדים, שנולדה בארץ.
בשורות הסיום השיר יש גם האשמה המופנית כנגד השלטון הבריטי – האֲשמה שכפל פנים לה: ייתכן שאלתרמן האשים בסוף השיר את הבריטים שחששו להפעיל את כוחם נגד הפורעים, ונקטו מדיניות של "שֵׁב ואל תעשה". הם השאירו לבני ה"יישוב" את קשיי ההתמודדות עם סבך הבעיות שעוררו "המאורעות", בין שבמדיניוּת ה"הבלגה" (מבית-מדרשם של חיים ויצמן ומפלגות הפועלים) ובין שבמדיניוּת "היד הקשה" (מבית-המדרש הרֶוויזיוניסטי). שתי השיטות לא שיכּכו את ה"מאורעות", שהיו כנראה ממשיכים עוד ועוד אלמלא פרצה מלחמת העולם השנייה. אפשר שבמילות הסיום של השיר האשים אלתרמן את הבריטים על שזָרוּ ב"יישוב" מהומה; על שנהגו לפי דפוסי ההתנהגות חסרת המשמעת של האוכלוסייה המקומית, שאינה יודעת סדר ותכנון מַהם, במקום להביא למזרח התיכון את צורות המִמשל של המתוקנות שבאומות העולם. על כן טען אלתרמן בשירו על שהם פועלים ב"בְּשִׁיטוֹת... מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!"
כך או אחרת, צירוף המילים "תּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ", הנזכר בשיר תריסר פעמים, אינו מתייחד לתוצרת חקלאית שצמחה וגָדלה בשדות הארץ או למוצרי-צריכה שיוצרו בה. להפך, הצירוף "תּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ" בשיר שלפנינו נאמר בנימה אירונית לתיאורן של תופעות ייחודיות של פרובלמטיקה ארץ-ישראלית שאין להן אח ורֵע בעולם כולו.
בספר הפזמונים של אלתרמן שיר זה מודפס בעשרות שורות קצרות, וכאן – מקוצר היריעה – הוא יובא בבתים מרובעים, בטורים בני שלושה אָנַפֶּסטים, החורזים אבאב; כלומר, בסכֵמה ה"אמיתית" העומדת בבסיס עשרות השורות הקצרות:
אִם כָּבֵד לְבַבְכֶם כָּעוֹפֶרֶת,אִם אָבְלָה בְּגוּפְכֶם הַנְּשָׁמָה,הַאֲזִינוּ לְשִׁיר הַתּוֹצֶרֶת,שָׁאֲבוּ מִתּוֹכוֹ נֶחָמָהזֶה הַדּוֹר, דּוֹר יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ,מְנַמְנֵם וְלָקוּם מְאַחֵר.הוּא זָקוּק לְנָבִיא וּמוֹכִיחַוּלְפָחוֹת – לְשָׁעוֹן מְעוֹרֵר.
לְעוֹרֵר אַהֲבָה וְכָבוֹד וְחִבָּה וְקִנְאָה
לְתוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!
לֶחָלָב, לֶחָצָץ, לַעֻגוֹת, לָרִבָּה,
לַגְּבִינָה מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!
אִם רָצִיתָ מָתוֹק מִסֻכָּר לִכְבוֹד חַגלֵךְ לִבְחֹר מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!אִם תִּרְצֶה מַר מִמָּוֶת לִטְעֹם, אַל תִּדְאַגיֵש מָרוֹר מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!
יֵשׁ מִכָּל הַזְּמַנִּים, יֵשׁ מִכָּל הַמִּינִיםהַב כֹּחוֹת לְתוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!אַךְ שֹׁומְעִים יְהוּדִים וְאֵינָם מְבִינִיםיֵשׁ מֹחוֹת... מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!
אֵין אַחְדוּת בָּאֻמָּה הַנּוֹלֶדֶת
אֵין שַׁרְשֶׁרֶת יָדַיִם אַחַת.
אֵין כָּתֵף, אֵין חֲזִית מְאֻחֶדֶת
אֲבָל יֵשׁ, אֲבָל יֵשׁ לֹא מְעַט –
אֲבָל יֵשׁ כְּתֵפִיּוֹת, חָזִיּוֹת, יָדִיּוֹתמַפְלִיאוֹת מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!וְיֶשְׁנוֹ גַּן חַיּוֹת וֹבְגַן הַחַיּוֹתאֲרָיוֹת מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!בִּסְדָרִים וְנִימוּס אַל תִּשְׁאַל לַפַּטֶנְטזֶה תָּמִיד מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!וּבְתוּלוֹת בַּת צִיּוֹן מְדַבְּרוֹת בְּאַקְצֶנְטגֶּרְמָנִית מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!
וּשְֹׁנָתַיִם וָחֵצִי אוֹכֶלֶת הָאֵשׁ בְּשָׂדוֹתמִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!וְאַנְגְלִי הַשִׁלְטוֹן, אַךְ גַּם הוּא מִשְׁתַּמֵּשׁבְּשִׁיטוֹת... מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!
להערכתי, שורות הפתיחה של השיר אינן מנוסחות בסגנונו של אלתרמן ואינן מבטאות את עמדתו, אלא מחַקות את סגנון דיבורם המליצי והמיושן של אותם עסקנים שהטיפו אז מעל כל במה ל"עבודה עברית" ולקניית מוצרים מ"תוצרת הארץ" מבלי שאחזו יום אחד בטורייה או במעדר. לשון אחר: אין הן משַׁקפות את סגנונו של המשורר הארץ-ישראלי הצעיר שחיבר אותן, אלא את סגנונם של הנואמים המקצועיים הקשישים, שכל כוחם בפיהם, שעליהם הלעיג בשירו "הנאום" (כוכבים בחוץ) או בשיר הז'ורנליסטי "אספת בחירות" (משירי "סקיצות תל-אביביות" – דבר, י"ז באב תרצ"ד; 29.7.1934): "הַפְנֵה אֶת רֹאשְׁךָ לְכָאן וּלְכָאן, / הַבֵּט, תַּאֲוָה לָעֵינַיִם: / כָּל דָּבָר בִּמְקוֹמוֹ – הַבָּמָה, הַשֻּׁלְחָן, / הַפָּתוֹס וְכוֹס הַמַּיִם."
הצירוף הזֶאוּגמטי של החפצים המוחשיים של הנאום – הבמה, השולחן וכוס המים – ושל "הפָּתוס" המופשט והערטילאי הוא צירוף אופייני לשירי אלתרמן.
רשימה זֶאוּגמטית הומוריסטית כלולה גם בפזמון שלפנינו הדורש לתת כבוד "לֶחָלָב, לֶחָצָץ, לַעֻגוֹת, לָרִבָּה, לַגְּבִינָה מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ." הרשימה כוללת מוצרי מזון (חלב, עוגות, ריבה, גבינה). צירופו של החצץ אגב-גררא לחלב (רק משום ששניהם נגזרו באותו משקל ונפתחים בחי"ת קמוצה) מכניס כמובן לתוך ההמלצה הזאת דיסוננס מובהק עם גוון קומי ("לאכול חצץ" פירושו, כידוע, להתייסר ולהתענות). מוצריה של "ארץ זבת חלב ודבש" המתרמזים מצירופם של החלב והגבינה אל העוגות והריבה הופכים במחי-קולמוס למוצריה של ארץ אבנים קשה שחיי תושביה הם חיים של יגיעה, זיעה וייסורים.
נתן אלתרמן בשנות הארבעים.
השיר "תוצרת הארץ" גם עושה שימוש קריקטורי נפרז בריבוי משמעיו ובגמישותו של השורש העברי, וכך כלולות בפזמון השורות הבאות: "אֵין אַחְדוּת בָּאֻמָּה הַנּוֹלֶדֶת / אֵין שַׁרְשֶׁרֶת יָדַיִם אַחַת. / אֵין כָּתֵף, אֵין חֲזִית מְאֻחֶדֶת. [...] אֲבָל יֵשׁ כְּתֵפִיּוֹת, חָזִיּוֹת, יָדִיּוֹת / מַפְלִיאוֹת / מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!"
שירו של אלתרמן מדגים בהומור טרגי-קומי שאין בעם אחדוּת המפגינה שרשרת ידיים אחת (אך יש ידיות), אין מי שמַּטֶה כתף (אך יש כתפיות) ואין חזית מאוחדת (אך יש חזיות). פזמונו ה"אידֵאליסטי" של אלתרמן, שבּוֹ כל שורש עברי מוליד את המילה הלא צפויה ('כתפיות' במקום 'כתף' וכדומה) מטעה את קוראיו ושומעיו: בניגוד למצופה ולמרבה הפרדוקס, דווקא מתוך שיר הקושר כתרים ל"תוצרת הארץ" והנשמע לכאורה כמו תעמולה מפלגתית, המטיפה להתחשב במצוקותיו של החקלאי העברי או של היצרן העברי, ניתן להבין שאין בארץ סולידריוּת ומטרה לאומית משותפת.
ייתכן שהפזמון "תוצרת הארץ" מלמד שחָלף זמנה של התקופה החלוצית שתבעה מן הפְּרט קורבן אישי למען הקולקטיב. היָזמה האישית ניצחה, ובתי-החרושת הזעירים של ה"קפיטליסטיים" הקטנים שהגיעו אז ארצה ממרכז אירופה – ירשו בארץ את מקומם של הקיבוצים האלטרוּאיסטיים שהתבססו על רעיון השיתוף – על ויתורו של הפְּרט על טובתו האישית ועל יצר הקניין שלו.
בעיקר לפנינו ביקורת נוקבת על הנהגת ה"יישוב" שפועלת בשיטת האִלתוּרים, ולא לפי תוכניות פעולה מוּשׂכלות, ללא שיטות ייעול מערביות. ההנהגה אינה יודעת לתעל את האנרגיה הרבה שיש בעם (לרבות האנרגיה של "העולים החדשים" שהגיעו ממרכז אירופה בעלייה החמישית) לטובת ה"יישוב" כולו, שבלי "רועה" היא אינה מנותבת לצורכי הכלל (ומשרתת אך ורק את הפרט האגוצנטרי, ה"עושה לביתו", ותוּ לא).
לבני ה"יישוב" יש יכולות רבות, אומר שירו של אלתרמן במשתמע, אך הם אינם משתמשים ביכולות שלהם ברמה הלאומית. ההנהגה אינה מסוגלת להלהיב את הציבור להרים תרומה למען הכלל, אף אינה מסוגלת לרתום את יכולותיהם של האזרחים למטרות גדולות ונעלות.
שירו של אלתרמן משמיע דברי תוכחה קשים וחדים, אך עושה כן בסגנון אירוני – ממולח ומפולפל – ולא בנימה של "מוכיח בשער": יצרן של כתפיות וחזיות, או יצרן של ידיות, יכול היה להרים תרומה משמעותית לעמו, ולא רק לעצמו, אילו הסבירו לו את המצב לאשורו ואילו הציבו לו מטרה מלהיבה וקונצנזואלית. האם חשוב ודחוף ב"שעה זו" של הרג בדרכים ושריפת השדות שיוקם גן-חיות תל-אביבי, ובו "אֲרָיוֹת מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ"?! – וכמה זר ומוזר הוא הצירוף המקראי "בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן" (מל"ב י"ט, כ"א) כשהוא קורע ביעף מסך בן 2500 שנים, מבקיע דרך ומגיע לתל-אביב של שנות השלושים כדי לתאר את הצעירות שהגיעו ארצה ב"עלייה היֶקית", בעודָן משוחחות זו עם זו בגרמנית ברחוב או בבית-הקפה!
אלתרמן הבין מן הסתם שגם הבמה הקלה שלמענה נכתב שירו נועדה לשם בידור בשעות הפנאי. גם יציאה לעת ערב לתיאטרון "המטאטא", שהזמין ממנו פזמונים "קלים", אינה שונה לכאורה באופן מהותי מביקור בגן-החיות או מישיבה בבית-קפה. ואולם, הוא ידע לשלב בפזמוניו ובשירי העת והעיתון שלו, אפילו נכתבו בהומור קל ומשעשע, גם נושאים רציניים ומעוררי מחשבה. בשיר "תוצרת הארץ" הוא שילב כאמור בפזמון "קל" פרץ של דברי תוכחה נמרצים.
אלתרמן גם ביכה כאן את דעיכתה של התקופה החלוצית, שבָּהּ צעירות כמו אחותו לאה אלתרמן-להב יצאו לייבש ביצות, לסקל אבנים ולסלול כבישים, ואת היווצרותה של תקופה חדשה העומדת בסימן האטומיזציה – תקופה שבָּהּ כל אדם הוא פרודה בפני עצמה ו"איש הישר בעיניו יעשה." בסוף שנות השלושים, ערב פרוץ מלחמת העולם, ראה אלתרמן מול עיניו מציאוּת שבָּהּ כל תושב בארץ הוא "אדון לעצמו", בלי מטרה משותפת ובלי שום דבק מלכד. המנהיגים שצריכים היו להיות בבחינת "מורי נבוכים" לעמם – אינם ממלאים את תפקידם ואינם מציגים את המצב לאשורו. הם אינם מציבים לעמם כיווּנים ויעדים, ואפילו לשמש דוגמה אישית אין הם מסוגלים. תחת זאת, הם מסתפקים בהפרחת סיסמאות יפות כמו "עבודה עברית!" ו"קנו תוצרת הארץ" מעל במת הנאום.
שירו של אלתרמן נכתב כדי לעורר את הציבור הבורגני משנת הצהריים הנינוחה שלו, וכדי להפעיל "שָׁעוֹן מְעוֹרֵר". בעשותו כן, הציג אלתרמן לפני באי התיאטרון הנהנתניים את התמונה המדאיגה מכל צדדיה, אף רמז להם ברמזים עבים כקורת בית-הבד שאסור להם להיות מדושני עונג ולחיות את חייהם בשאננות.
הנה כי כן, שיר שכותרתו היא "תוצרת הארץ" אינו עוסק כלל ב"תוצרת הארץ". הוא משקף את הפגמים והמחדלים המתגלים לנגד עיניו של אינטלקטואל ארץ-ישראלי שיודע להתבונן במציאוּת במבט אָנָליטי נוקב. זהו שיר המציע לקוראיו ולשומעיו לשאוב נחמה מ"שִׁיר הַתּוֹצֶרֶת", ולמעשה מפגיש אותם עם דברי תוכחה קשים ומרים כלענה על תופעות שליליות של "רק בישראל". לפנינו מציאוּת שאין לה אח.
אף-על-פי-כן ולמרות הכול, אם ניתן לגזור גזֵרה שווה ממחזהו של אלתרמן כינרת, כינרת, ניתן להבין את רוחו הטובה של השיר, שאינו מושר בנימה של עצב וייאוש כלל וכלל. להפך, לפנינו שיר מלא הומור, הדוהר קדימה בקצב הנמרץ האופייני לטורים האנפסטיים שלו. במחזה כינרת, כינרת רמז אלתרמן שחרף עשרות כשלים ומחדלים, קמה ככלות הכול מציאוּת חדשה ומשובבת עין; וכך גם בשיר שלפנינו: מסביב שוררת מציאוּת מדאיגה, שחורה משחור, של רצח בדרכים ושל שדות שיבוּליהם נבזזים או נשרפים. בה בעת, בעיר הולכת ומתרקמת במקביל מציאוּת חדשה, אנרגטית ותוססת, גם אם (עקב מחדליה של ההנהגה) אין האנרגיה הרבה של התושבים החדשים מנותבת לטובת הכלל. בסופו של דבר, דברים הולכים ונבנים, גם אם לא תמיד בצורה ההגיונית והמושׂכּלת ביותר. ולפיכך, חרף כל הפגמים והמחדלים, אפשר גם לשאוב גם נחמה מן המציאוּת החדשה, ולאו דווקא במרכאות כפולות.
זיוה שמיר
לאמציה פורת היקר
ברכות בהגיעך לגיל 90!
אזכור לך תמיד את חסד עריכתך
את ספרי "אנשי סדום" ["עם עובד", 1968]
כאשר קבעת שאין כמעט מה לערוך בו
והרומאן יכול להידפס כמו שהוא
אהוד
יורם אטינגר
האם משטר האייתולות ניתן לדו-קיום בשלום?
פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 20 בפברואר 2022.
ציוני-דרך בגיבוש חזון ומדיניות האייתולות
ציוני-דרך היסטוריים מגבשים אתוס, חזון, חגים ומדיניות של חברות עדתיות, דתיות ולאומיות. לדוגמא, אתוס, חזון, חגים ומדיניות היהדות והמדינה היהודית מבוססים, במידה רבה, על מרכזיות ארץ ישראל מאז אברהם אבינו (2150 לפנה"ס), משה רבנו (1300 לפנה"ס), מלכות דוד (1000 לפנה"ס), חורבן ירושלים והגלויות (586 לפנה"ס ו-70 לספירה), המרד נגד האימפריות הסליוקית (160-167 לפנה"ס) והרומית (73-66 ו-136-132 לספירה), הציונות המודרנית, השואה, מלחמת העצמאות ו-4000 שנות קשר פיזי, רוחני, היסטורי, דתי, תרבותי ולאומי לארץ ישראל.
חברות מוסלמיות רואות בהופעת האסלאם במאה ה-7 מוקד לגיבוש מערכת החינוך, התרבות, תפישת העולם והמדיניות. חזון, מערכת החינוך ומדיניות המשטר השיעי של האייתולות מבוססים על ציוני דרך היסטוריים כדלקמן:
העימות הבין-אסלאמי בן 1,400 השנים, השורשי, החריף, נטול הפשרות, הדיפלומטי והאלים בין הרוב הסוני והמיעוט השיעי על הייצוג הלגיטימי של מורשת הנביא מוחמד.
הריגתו של חוסיין בן-עלי, נכדו השיעי של הנביא מוחמד, בשנת 680 לספירה ב"קרב כרבלא" בין צבאו הקטן לבין הצבא הגדול של החליף יאזיד. "קרב כרבלא" היה "המפץ הגדול" של הקרע הסוני-שיעי.
"יום עשורא" משחזר, מדי שנה, את "קרב כרבלא" והריגתו של חוסיין, מטפח את תרבות ההקרבה-העצמית, קורא לנקמה בממשיכי-דרכם של האחראים הבוגדניים להריגת חוסיין, כולל תהלוכות אבל, כאשר חלק מהמשתתפים מצליפים בגופם עד זוב-דם.
השתלטות המיעוט השיעי – במאות ה-11-10 – על שטחים נרחבים במצרים, סוריה, עיראק, איראן, ערב הסעודית, תימן, תוניסיה, סיציליה ואזור הים הכספי.
הפיכת השיעה לדת הרשמית באיראן ב-1501 השרישה את מורשת "קרב כרבלא" כמרכיב-מרכזי של הזהות השיעית באיראן, ואת השאיפה להשרשת הזהות השיעית בכל החברות המוסלמיות ובעולם כולו.
המהפכה האסלאמית האיראנית של 1979 הדגישה את "קרב כרבלא" כמקור השראה למהפכה אסלאמית גלובלית ולהקרבה (מוות/התאבדות על קידוש אללה), כפי שתועדה במלחמת עיראק-איראן (1988-1980), כאשר מאות אלפי ילדים איראנים נשלחו לפנות שדות-מוקשים ועל צווארם "מפתח לגן עדן". המהפכה האסלאמית מדגישה גם את המלחמה במשטרים עריצים (השאה הפרסי), "משומדים" (סונים ובמיוחד ערב הסעודית) ו"כופרים" (המערב ובראשו ארה"ב, כולל נוצרים, בודהיסטים ויהודים).
האמונה במורשת חוסיין ו"קרב כרבלא" משכנעת את משטר האייתולות – מנקודת מבט היסטורית ודתית – שהקרבת חיים על מזבח ערך אלוהי תניב תמורה אלוהית. תפישת עולם זאת זוכה לרוח-גבית מהססנות, פייסנות ורפיסות המערב, ובמיוחד מהתנגדות ארה"ב לעשות שימוש באיום באופציה צבאית כחלק מהמו"מ עם האייתולות.
תרגום ציוני-דרך היסטוריים להתנהלות משטר האייתולות
ציוני-הדרך ההיסטוריים הנ"ל מככבים במערכת החינוך באיראן ובהטפות השבועיות במסגדים – המהווים פס יצור יעיל של טרוריסטים וחיילי המהפכה האסלאמית – ובמשטר הדיכוי האכזר של המיעוטים העדתיים והדתיים באיראן.
סגידת האייתולות לציוני-דרך אלו הפכה את איראן למוקד אזורי ועולמי של הפצת חתרנות וטרור אנטי-אמריקאים, במטרה למוטט כל משטר ערבי פרו-אמריקאי (ובמיוחד סעודיה, איחוד האמירויות ובחריין), להפיץ טילים בליסטים ומטוסים-קטלניים-ללא-טייס, להפיץ סמים, להלבין-הון וללבות מלחמות אזרחים בקרן אפריקה, תימן, עיראק, סוריה ולבנון.
משטר האייתולות מוסיף שמן למדורות במפרץ הפרסי, המזה"ת, מרכז ודרום אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית (כולל גבול ארה"ב-מכסיקו), אותה הם רואים כבטן הרכה של ארה"ב.
תפישת העולם, החזון וההתנהלות השיטתית של משטר האייתולות (ובמיוחד מערכת החינוך), מאז המהפכה האסלאמית של 1979, אינם מונחים על ידי ייאוש ותסכול (מהסנקציות שהוטלו על איראן ואי-ההכרה במעמדה הבכיר), אלא על ידי חזון שיעי פנאטי ושורשי בן 1,400 שנים.
מימוש החזון מחייב את ייצוא המהפכה השיעית לרחבי העולם, כדי להקים חברה אוניברסלית הפועלת לפי עקרונות השיעה, תוך כדי הפלת כל המשטרים הסונים "המשומדים", והכנעת המערב "הכופר" ובראשו "השטן האמריקאי הגדול".
הרוח הגבית שהוענקה לחתרנות וטרור אסלאמיים אנטי-אמריקאיים בעקבות הסיוע הקריטי שהעניקה ארה"ב להשתלטות האייתולות על איראן ב-1978/79, וכתוצאה מהבוננזה הפיננסית והדיפלומטית שהוענקה למשטר האייתולות על ידי ארה"ב בעקבות הסכם הגרעין מ-2015 – ממחישה שההתנהלות העקבית ופורעת-החוק של משטר האייתולות מחד, וההנחה שנדיבות והבנה מערביים עשויים לתמרץ את משטר האייתולות להסכין לדו-קיום בשלום אזורי ועולמי ולהתנהל כשותף-אמין למו"מ – מאידך, הם דבר והיפוכו.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
אורי הייטנר
צרור הערות 23.2.22
* גודל השעה – כל סקירה של ראש הממשלה יצחק שמיר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, נפתחה בנושא העלייה בכלל, ובפרט מבריה"מ ומאתיופיה. היו שגיחכו על כך, שראו בו ראש ממשלה אנכרוניסט, פרובינציאלי ומנותק, שבשעה שכל העולם משתנה והופך להיות עולם של שלום וקץ ההיסטוריה הוא אינו מסתער על המציאות החדשה שנוצרה כדי לחולל שלום ומזרח תיכון חדש, אלא תקוע בתפיסות של שנות החמישים.
אבל יצחק שמיר, לבטח אחד משלושת ראשי הממשלה הטובים שהיו כאן, ידע בדיוק מה הוא עושה. הוא ידע והבין מהו ייעודה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, לשם מה היא קיימת, מה הצדקת קיומה, מה האתגר הלאומי הגדול העומד בפנינו ומה תפקידה של הנהגה לאומית בעת הזו. לעגו לו שהוא ראש ממשלה פאסיבי, כי ראש ממשלה אקטיבי הוא מי שמקדם תהליך מדיני של נסיגה משטחי ארץ ישראל. אך למעט בן-גוריון ואולי אשכול, לא היה ראש ממשלה פרו-אקטיבי כמוהו, בקידום ייעודה של המדינה.
העלייה היתה למרכז פועלו כראש הממשלה. הוא הוביל בנחישות, בעקשנות ובהצלחה מהלך מדיני לא פופולרי לביטול מעמד הפליט ליהודי בריה"מ בארה"ב. הסברו היה שברגע שקיימת מדינה יהודית, יהודי אינו יכול להיות מוגדר פליט, כי יש לו מולדת שדלתותיה פתוחות לרווחה לקראתו. במולדת הזו מקומו, ואם הוא בוחר להגר למקום אחר, אין הוא פליט ואין הוא זכאי להטבות כפליט. החלטה זו נעלה למעשה את שערי ארה"ב בפני יהודי בריה"מ וניתבה אותם לישראל.
הוא ניער את כל שרי הממשלה ומשרדי הממשלה לשנות לחלוטין את סדרי העדיפויות שלהם ולהיערך מיד לקליטת מיליון עולים מבריה"מ. הו, כמה לעגו לו לאיש המוזר הזה שמפנטז על מיליון עולים. אבל שמיר ניהל את הממשלה ביד רמה, דרש דו"חות מהשרים, דרש ביצועים, דרש מכל משרד להיערך למציאות החדשה בתוכניות ובמעשים. לנושא הזה הוא הִפנה את התקציבים. ומיליון העולים אכן הגיעו, לכולם היתה קורת גג והמדינה היתה ערוכה לקליטתם בצורה מופתית. במקביל, הוא החליט על מבצע שלמה והוביל את צה"ל והמוסד למבצע ההירואי של העלאת מרבית יהדות אתיופיה בתוך 48 שעות.
מדינת ישראל היתה מדינה אחרת בלי העלייה הגדולה מחבר המדינות. אין תחום שהעלייה הגדולה לא הטביעה בו חותם אדיר שקידם את המדינה בצורה דרמטית – מדע וטכנולוגיה, כלכלה, רפואה, תרבות, ספורט וכמובן דמוגרפיה, שהיא הביטחון הלאומי המשמעותי ביותר שלנו.
כל זה לא היה קורה אלמלא יצחק שמיר היה ראש הממשלה. זה מקרה נדיר שבו אדם אחד, הצנוע שבמנהיגים שהיו כאן (אליקים רובינשטיין, מזכיר הממשלה בתקופתו, טוען שהוא האדם היחיד שהוא הכיר שהיה חף מאגו), שהיה במקום הנכון בזמן הנכון, השפיע בצורה דרמטית כל כך על עתידה של מדינת ישראל.
רק לדבר אחד הוא לא השכיל להיערך – להתעמרות של הרבנות הראשית, הנשלטת בידי בית שמאי, לעולים מחבר המדינות. אני משוכנע, שאילו היה נבחר לקדנציה נוספת, הוא היה פותר את הבעייה וחוסך מאתנו ובעיקר מן העולים את הסאגה הבלתי נסבלת הזאת.
ואת כל זה אני מזכיר לא רק כדי לספר את ההיסטוריה, אלא בעיקר כדי ללמוד מן ההיסטוריה. יש באוקראינה קהילה יהודית גדולה של רבע מיליון איש. אני יודע מה יצחק שמיר היה עושה היום; מה היה מדיר שינה מעיניו, מה היה הנושא המרכזי שבו הוא היה עוסק.
האם נפתלי בנט וממשלת ישראל ישכילו אף הם להתרומם לגודל השעה, להבין את גודל ההזדמנות, ויובילו להעלאת יהדות אוקראינה וקליטתה המוצלחת?
(אגב, שמיר ה"פרובינציאלי" הזה, ה"פאסיבי" הזה, ש"לא היה ער למשמעות של העולם המשתנה," גם הוביל מהלך מדיני גדול של חידוש היחסים הדיפלומטיים של ישראל עם בריה"מ, סין, הודו וכל מדינות הגוש הסובייטי ומדינות באפריקה. בסה"כ – יחסים דיפלומטיים עם כשלושים מדינות).
* חוק מאכזב – אעשה שקר בנפשי אם אומר שאני מאושר מחוק הגיור שאושר בוועדת השרים לחקיקה. לא זו הרפורמה הראויה. ראשית, היא מותירה את המונופול על הגיור בידי הזרם האורתודוקסי, כאילו איננו מדינת הלאום של העם היהודי, אלא מדינת המגזר של הזרם האורתודוקסי. האמת היא שלפתיחת הגיור בארץ לכל הזרמים ביהדות לא ציפיתי, כי אני מודע למגבלות הפוליטיות. אבל ציפיתי, לפחות, שהרפורמה תהיה ברוח המלצות ועדת ניסים, שאגב – הוקמה בידי נתניהו כראש הממשלה, ועל פיה יש להקים רשות גיור ממלכתית שאינה כפופה לרבנות החרדית. למרבה הצער, בחוק שאושר, הגיורים של רבני הערים כפופים לאישור הרבנות החרדית, הקנאית, עוכרת הגיור. אני מקווה שבדיונים בוועדה החוק יתוקן.
למרות אכזבתי, אילו הייתי ח"כ הייתי תומך בחוק ללא היסוס, כי אני לא מאמין ב"הכל או לא כלום" וברור שהחוק משפר את המצב הנוכחי. אני מקווה שרשות הגיור תהיה אקטיבית בעידוד גיור ושהמתגיירים ימצאו בקרב רבני הערים רבנים מבית הלל, מאירי פנים שיקבלו אותם בנפש חפצה. לבו של חוק הגיור הוא "עשה לך רב," כלומר רבני הערים מוסמכים לגייר והמתגייר יכול לבחור את הרב שיגייר אותו. אם הרבנים הראשיים יעזו לבטל גיורים בעזות מצח, אני מקווה שכתגובה החוק ישונה, כך שתוסרנה ידיהם מהגיור.
ההתנהגות של הליכוד בנושא הזה בזויה. אילו אמרו שהם נגד החוק כי זה חוק של הממשלה והם כאופוזיציה מתנגדים לה – ניחא. אילו אמרו שהם בעלי ברית של החרדים, וכפי שהחרדים גילו כלפיהם נאמנות ודבקו בהם באופוזיציה, הם מצביעים אתם על נושא שחשוב להם – ניחא. הבעייה היא שאנשי הליכוד מתבטאים כמו הקנאים שבחרדים ומאמצים את הטיעונים הקנאיים ואת הרטוריקה הקנאית. כמו שהם זוחלים למאורת הצפעונים של הכהניסט.
איפה הליכוד של שמיר, שכאשר החרדים דרשו ממנו חקיקה אנטי ציונית בנושא הגיור, הוא הפסיק את המו"מ הקואליציוני איתם והקים את ממשלת האחדות השניה (1988)? לא בכדי, משה ניסים היה אחד השרים המקורבים אליו ביותר. משה ניסים הוא ליכודניק, דתי-אורתודוקסי, בנו ותלמידו של הרב הראשי הראשון לציון יצחק ניסים. כאשר נתניהו הטיל עליו להכין הצעה לרפורמה בגיור – הצעתו היתה מרחיקת לכת הרבה יותר מהחוק של מתן כהנא. זו דרכו של הליכוד המקורי. איך הם הידרדרו לקנאות גורפת בכל הנושאים?
* להשליט חוק וסדר – מה שקורה בשיח' ג'ראח / שמעון הצדיק הוא התגלמות אובדן הריבונות. למרבה הצער, אחרי 9 חודשים של ממשלת השינוי, האנרכיה שנוצרה בעשור האבוד – נמשכת. השכונה רוויה באלימות ובטרור, ויש להודות על האמת – משני הצדדים. הן התושבים היהודים והן הערבים סובלים מביריונות ומאלימות. ופרובוקטורים פירומנים כמו הצמד-חמד איתמר כסיף ועופר בן גביר נמשכים למקומות כאלה כמו זבובים לחרא.
על משטרת ישראל להקים במקום נקודת משטרה 24/7 ולהשליט חוק בסדר בשכונה.
* איות מוזר – עקיבא נוביק הוא חסכן. צר לו לשחוק את מקשי מקלדתו. בפוסט שכתב על הכהניסט בן גביר, הוא כתב את שמו בקיצור... ב"ג.
נוביק, עיניך אינן רואות את מה שאצבעותיך מקלידות?
* השפל של תעשיית השקרים – אין שום גבולות לתעשיית השקרים וההסתה. אין שפל שהמנוולים הללו לא יירדו אליו. אין גבולות לרוע ולרשעות שלהם. העיתונאי אמיר אלון מת בגיל 39, לאחר ששלח יד בנפשו. תעשיית השקרים וההסתה מפיצה עלילת דם בזויה, כאילו הוא נרצח בשליחות שר האוצר אביגדור ליברמן, כיוון שהוא ערך תחקיר עליו. וכמובן המשטרה הפוליטית של הדיפ-סטייט משתיקה את העניין, או אולי היא שותפה לרצח. לטענת המנוולים, אנשיו של ליברמן רצחו עוד שישה עדים נגדו בעבר. יש לזכור, שכל עוד ליברמן תמך בנתניהו, הם טענו שהמשטרה והפרקליטות רודפות אותו כי הוא ימני. ברגע שהוא הפסיק לתמוך בנתניהו, הוא נהיה סססמולני בוגד, איש מאפיה שרוצח עדים ועיתונאים. והם מפיצים זאת, כדרכם, בכל תעלות הביבים, תרתי משמע, והמונים מאמינים. כן, הם מאמינים גם לגאון דיסטל אטבריאן שמגדירה את מדינת ישראל "אחת המדינות הרקובות בעולם." ארורים.
לפחות נחסכה מאיתנו השמעת עלילת הדם בשעת התעמולה בגל"צ.
* חוק הקונספירטורים השלובים – אייבי בנימין הוא פעיל בגרעין הקשה של הבלפוריאדה. עוד קודם לכן הוא היה מהגרעין הקשה של "מחאת פ"ת", כלומר של הרדיפה אחר היועמ"ש מנדלבליט, שהיתה התנקשות במדינת החוק. כמו הלוחמים היפאנים שלא שמעו על כניעת הקיסר והמשיכו להסתתר שנים רבות בג'ונגלים, כך הגרעין הקשה של הבלפוריאדה אינו מסוגל להיגמל. אייבי בנימין לא נוטש את הג'ונגל, וממשיך לנהל את מלחמת האתמול. הוא קוסנפירטור לא קטן. הנה, ציטוט אופייני, בעקבות דחיית דיונים במשפט נתניהו כיוון שאחד השופטים לקה בקורונה: "השופטים במשפט נתניהו לא רוצים לעבוד. הם מחפשים כל סיבה לדחות דיונים. אולי מחכים לדיל או חנינה של השתול הרצוג." ברור, השופטים שתולים. הנשיא שתול. כולם מופעלים בידי נתניהו. ברשומה אחרת הוא כתב שנתניהו בכל שבוע ישלח מאומת להדביק שופט אחר.
הדבר המעניין והמוזר, אך לא מפתיע, הוא הדמיון בין עולם המושגים הרדוף והקונספירטיבי של ביביסטים ובלפוריסטים. כפי שאלה ואלה תקפו בו זמנית משני האגפים את מנדלבליט ואת שלטון החוץ, כך הם מנפיצים תאוריות קונספירציה מטורללות. חוק הקונספירטורים השלובים.
(כן, למחרת קראתי רשומה של איזה ביביסט טיפש, שמסביר שהשופט במשפט נתניהו "חולה" כדי לתת לתביעה זמן להתארגן, אחרי שאתם יודעים... התיקים קורסים וכו').
* בעד הנגד – אלי אבידר, נציג הבלפוריאדה בכנסת, טוען שאין הבדל בין הממשלה הנוכחית לקודמתה ושבנט הוא ממשיך דרכו של נתניהו. כל מי שעיניו בראשו יודע שאלה שטויות. פשוט האדם מאוהב בפוזת המחאה: הוא בעד הנגד ונגד הבעד. הוא האצבע ה-61 של הקואליציה והוא מסכן את קיומה. אבל מה אכפת לו? הרי זו אותה ממשלה.
* מנטליות של תנועת מחאה – מבלי להצדיק את החרם של כחול לבן על ההצבעות בכנסת – לא גנץ אשם במשבר הקואליציוני, אלא מפלגת העבודה ומרצ, המאיימות לא לתמוך בכנסת בהסדר הפנסיות לאנשי הקבע. הן התנגדו בממשלה וזה בסדר גמור. גם אני, בלשון המעטה, לא אוהב את ההסדר. אבל מרגע שהתקבלה ההחלטה, היא מחייבת את כולם. אחרת אי אפשר לנהל קואליציה. מרצ היא מפלגה ילדותית עם מנטליות של תנועת מחאה. אבל במפלגת העבודה אמורים להיות אי אלו שרידי DNA של מפלגת שלטון. על זה עושים משבר קואליציוני?
הם כל כך מתגעגעים לנתניהו? הם רוצים לראות את בן גביר שר המשפטים? יאללה, תרגיעו.
שיגידו תודה שקיבלו חופש הצבעה על חוק האזרחות.
* כשר אבל מסריח – לאורך שנים קיימת במשרד החוץ מיכסה של מינויים פוליטיים של שר החוץ, בשירות החוץ. אני בעד מינויים כאלה, כיוון שבצדק שר החוץ מעוניין שאנשי אמונו, הקרובים לעמדותיו, שהוא מכיר אותם ובוטח בהם, ישרתו כשגרירים בעת כהונתו, ובלבד שאלה אנשים המתאימים לתפקידים.
היום פועלים לפחות שלושה שגרירים מצוינים שמונו בידי הממשלה הקודמת, ואני שמח שהממשלה הנוכחית השאירה אותם בתפקידם – שגרירנו באו"ם גלעד ארדן, השגרירה בלונדון ציפי חוטובלי והשגריר ברומא דרור אידר.
גם יאיר לפיד מינה אנשים שלו, ואם בעבר הוא ביקר זאת והיום הוא עושה זאת – אז הוא טעה והיום הוא צודק.
במסגרת המכסה שלו הוא מינה את ח"כ ג'ידא רינאוי זועבי ממרצ לקונסולית בשנגחאי. מה פתאום? למה דווקא היא? על סמך מה? היא לא חברה במפלגתו. עמדותיה רחוקות מעמדותיו. על סמך התבטאויותיה בכנסת קשה לומר שהיא הדמות המתאימה לייצג את ישראל ואת עמדותיה. ובכלל, יאיר לפיד לא ידוע כחובב הזועביז. מה קרה?
זה שקוף. מה שעמד לנגד עיניו לא היה איכות הקונסולית הישראלית בשנגחאי, ולא התאמתה לתפקיד, אלא רצונו להרחיק אותה מהכנסת בהיותה ח"כית סוררת, שהצביעה נגד חוק הגיוס והפילה אותו ועמדה להצביע נגד החוק לאיסור טיפולי המרה. נכון שבהצבעה השנייה היא תמכה בחוק הגיוס ואת איומה בנוגע לטיפולי ההמרה לא מימשה. אבל בקואליציה כה שברירית, לפיד לא רוצה עוד סיכונים. הרצון להרחיק את זועבי מהכנסת מובן ומוצדק, אך זה אינו שיקול המצדיק מינוי לייצוג ישראל בחו"ל. זה לא המנדט של יאיר לפיד כשר החוץ. מבחינה חוקית אין פגם במינוי, אבל מבחינה מוסרית וציבורית, זו הפרת אמונים.
* ברוגז – "ישראל היום" יוצא לעצמאות ומשתחרר מפולחן האישיות לנתניהו. וכך צייץ יאיר נתניהו: "זה הזמן למחוק את האפליקציה של 'ישראל היום', להסיר עוקב או לייק מהטוויטר ופייסבוק, ולא לקחת יותר את העיתון ברכבת."
וזה סימן למי שרוצה לקרוא עיתונות חופשית להוריד את האפליקציה, להוסיף עוקב או לייק בטוויטר ופייסבוק ולקחת את העיתון ברכבת.
* לוגיקה – אחרי שאמסלם אמר שכל האשכנזים גזענים, הוא תיקן ואמר שלא כל האשכנזים גזענים אבל כל הגזענים אשכנזים. אלא שהוא עצמו ההפרכה של האקסיומה.
* הגולם קם על יוצרו – אמסלם נעלב מכך שנתניהו התקשר לנשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות והסתייג באוזניה מהשתלחותו המתלהמת עליה, ועלה למתקפה. הוא אפילו איים לא לתמוך בנתניהו אם לא יצטרף למתקפתו, "ריד מיי ליפס." הוא האשים את נתניהו בהאשמה איומה ונוראה: "12 שנה הוא לא עשה כלום נגד מערכת המשפט."
זאת חצי אמת. במשך מחצית התקופה הוא אכן לא עשה כלום נגד מערכת המשפט. עד שהחלו החקירות ואו-אז הוא הוביל מלחמת חורמה נגד מדינת החוק ומערכת המשפט, ובין השאר שיסע את אמסלם ושכמותו בבית המשפט. אבל העניין המטריד הוא מה הציפיה של אמסלם מראש ממשלה בישראל ועל פי מה הוא יתמוך בו או יתנגד בו. שיילחם "נגד מערכת המשפט". זה תפקידו של ראש ממשלה בישראל?
האמת היא שהציפיה הזו היא ממש ביביסטית. והנה, הגולם קם על יוצרו.
* מדינת אפרטהייד – למה נבחר שופט מוסלמי לבית המשפט העליון? כי ככזה זה מדינת אפרטהייד. אגב, רק 75% מהשופטים החדשים אינם "גבר אשכנזי לבן פריבילג" בלה בלה בלה.
* בדרכו של צ'מברליין – החוצפה והתעוזה של פוטין, נובעים במידה רבה מן החולשה של ארה"ב. הביטוי הבולט ביותר והבוטה ביותר של חולשת ארה"ב, הוא הסכם הגרעין הנרקם עם איראן; הסכם תבוסתני ברוח מינכן. איראן היא אוייבת גדולה של ארה"ב והעולם החופשי יותר מאשר רוסיה. רוסיה שותפה לארה"ב בהסכם הכניעה לאיראן והיא רואה מקרוב את חולשתו ורפיסותו של ביידן. את המחיר המיידי תשלם אוקראינה. בטווח רחוק – העולם החופשי כולו ישלם את המחיר.
* היהפוך ארדואן עורו? – איני נלהב, בלשון המעטה, מהתחממות היחסים עם טורקיה. כל עוד ארדואן הוא הנשיא, טורקיה תישאר מדינת אוייב. אין לי שמץ של אמון בו ואיני מאמין שהאנטישמי הזה שינה את דרכו או את עמדותיו. מה שעומד מאחורי החיזור הטורקי, הוא אינטרס טורקי הנובע ממצוקה וניסיון להיעזר בנו כדי להיחלץ ממנה, וכלל איני בטוח שיש לישראל אינטרס לסייע לארדואן בכך.
מכל מקום, על ישראל להעמיד תנאים בפני טורקיה לביקור הנשיא הרצוג. למשל, סילוק מפקדת חמאס מארצם. אני שמח על כך שהרצוג יבקר ביוון ובקפריסין לפני ביקורו בטורקיה. זה מסר חשוב לשתי בעלות בריתנו שההתחממות עם טורקיה לא תהיה על חשבונן, ולא פחות חשוב – מסר לארדואן שהוא לא יצליח לתקוע טריז בינינו.
* הסיפור שלהם – הרציתי בפני מועדון ותיקי מושב נוב על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה". אני מרצה הרבה על ההתיישבות בגולן ועל הספר, אבל מה שהיה מיוחד בהרצאה הזו הוא הקהל. הספר הוא אמנם ביוגרפיה של יהודה, אך הוא סיפורה של ההתיישבות בגולן. הספר וההרצאה מספרים את הסיפור שלהם, של מייסדי ההתיישבות. זו הייתה חוויה נפלאה להם ולא פחות – לי. הספקתי רק חצי מההרצאה, ואמשיך בעוד שבועיים.
* סדנא דארעא – ציטוט: "כמה מהדוברים במועצה טענו כלפי הממשלה ובמיוחד כלפי שר החקלאות, כי הממשלה אינה עושה די כדי לשפר את תנאי החקלאות ואף מרעה אותם על ידי יבוא מתחרה."
נשמע מוכר? מדובר בישיבת מועצת הקיבוץ המאוחד בדצמבר 1961. שר החקלאות היה משה דיין.
* שירת האגם הגווע – גדלתי על ספרו של חתן פרס ישראל לצילום פטר מירום "שירת האגם הגווע". פטר, חבר קיבוץ חולתה, תיעד בספר את ייבוש אגם החולה. כשפינינו את בית הוריי, לקחתי את הספר לביתי. פטר מירום נפטר ביום ראשון בגיל 103, שבע ימים ומעשים.
יהי זכרו ברוך!
* ביד הלשון: זריקת סבתא – בני הרצליה היא מחזיקת הגביע בכדורסל והמובילה בליגה, כך שיש לה סיכוי ריאלי לזכות בדאבל. הכוכב המרכזי שלה הוא צ'ינאנו אונואקו. המאפיין הייחודי שלו, הוא אופן הקליעה לסל בזריקות עונשין – "זריקות סבתא".
"זריקת סבתא" היא כינוי לקליעת עונשין שהיתה מקובלת בעבר הרחוק ויצאה לגמרי מן האופנה, קליעה שבה השחקן אוחז בכדור בידיים ישרות באלכסון כלפי מטה, בסביבות פלג הגוף התחתון שלו, וזורק אותו בקשת אל הסל. מעטים זורקים כך היום, אך הם עושים זאת בהצלחה, ולא אופתע אם היא תחזור לאופנה.
אורי הייטנר
צבי לָפֶר
איך נכללה עין-גדי בתחומי מדינת ישראל ולמה?
גם היום, כבעבר, מלמדים בבתי הספר: בארץ היה מנדט בריטי, בריטניה החליטה להתקפל ממושבותיה ושטחי שלטונה בעולם, הוקמה ועדת או"ם שהמליצה לחלק את הארץ בין היהודים לערבים, לפי שטחים שהרוב בהם ערבים יהיו מדינה ערבית, והיהודים יקבלו את השטחים שהם מעבדים. מכאן האימרות – הגבול יעבור היכן שהתלם האחרון וכו'.
עצרת האו"ם 27.11.1947 החליטה לקבל ההמלצה. היהודים הסכימו בעוד הערבים לא קיבלו את החלטה, פרצה מלחמת העצמאות, 5 צבאות ערביים פלשו לא"י וברובם נהדפו. נחתם הסכם שביתת נשק עם מצרים, ולקראת חתימה הסכם עם ירדן, קיבלה הממשלה החלטה, לבקשת בן גוריון, לכבוש את אילת ולהשלים את שטח הנגב שהוקצה לפי תוכנית החלוקה למדינה היהודית.
בעיקרון זו האמת אך רק בקווים כללים. כחברי עין גדי היום וגם חברים לשעבר חובה עלינו לדעת ולהנחיל לדורות הבאים:
א. דה יורה
בינואר 1956 איזרח גרעין שדמות את עין גדי, שהפכה מהיאחזות נח"ל לקיבוץ.
במאי 1956 הוקמה מועצה אזרית תמר, מועצה ממונה בראשות יהודה אלמוג, ושני נציגי מפעלי ים המלח ושני נציגי עין גדי (עמוס גנור וצבי לפר) ונציג משרד הפנים מבאר שבע.
יהודה אלמוג שאף לפתח את שטח המועצה ובמיוחד את מצדה ועין גדי. מאחר וטרם הוקמו הרשויות הממשלתיות כמו רשות הטבע והגנים, והמועצה האזורית היתה מנועה, חוקית, לפעול ולהקים מכספיה פעולות נרחבות, הוחלט להקים את האגודה לקימום מצדה ועין גדי, כאגודה עותומנית כחוק. חמישה מחברי המועצה הצטרפו כמייסדי האגודה.
לימים התברר ששנור רגיל ותרומות מזדמנות אינם מספיקים להזיז דברים, העלה יהודה אלמוג הצעה לשכנע את משה שרת, שבאותו זמן התפטר מתפקידו כשר חוץ, להיות נשיא האגודה ולפעול להשגת הכספים הנדרשים.
לאחר מבצע קדש (מלחמת סיני) נסענו יהודה אלמוג ואני למעונו של שרת בירושלים. הגענו ביום גשום וקר ומשה שרת כיבד אותנו בתה רוסי ( לדבריו תה חייב להיות כמו נשיקה – חם, מתוק וחזק). לאחר מכן יהודה אלמוג הציג אותי כחבר עין גדי וצעיר חברי המועצה. שרת מיד אמר שעלי לדעת איך נכללה עין גדי בתחומי מדינת ישראל.
במאי 47' הוקמה ועדת האום לעניין א"י –
United Nations Special Committee On Palestine
ובעברית "אונסקופ", ואז החליטה הסוכנות לתמוך בוועדה ולצרף אליה כמלווים את אבא אבן ומשה טוב. תפקיד הועדה היה לשרטט את גבולות שתי המדינות, ערבית ויהודית, לאחר שהצעה להקים מדינה דו לאומית נדחתה, וכן כולל ביקור בשטחי א"י.
כבר בשלבים הקודמים למינוי הוועדה היה ברור שהחלוקה תעשה על פי התושבים בשטח. ולכן הוקמו בסוף 1946 אחד עשר ישובים בנגב שחוברו לשני קווי מים. הוועדה שכללה 11 חברים, ממדינות קטנות יחסית, ולכל אחד סגן ומחליף מאותה מדינה, היתה מסיימת את סיוריה בשטח בהתכנסות בבית ימק"א בירושלים כמשרדי הועדה. לאחר תום כל כינוס היה אחד ולעיתים שני נציג הסוכנות מגיעים לבניין המוסדות בירושלים לדווח.
עין גדי כיום.
לדברי שרת, באחד הימים, לקראת סוף עבודת הוועדה, הגיעו למשרדו משלחת של שלושה – יהודה אלמוג, שמריה גוטמן ומי שלימים נקרא מנשקה הראל. פנייתם היתה בנושא אי הכללת מצדה בשטח המדינה היהודית. הם, כחלק ממדריכי הטיולים לעין גדי וכמנציחי הסיפור על מצדה והנחלתו למיטב הנוער, וגם מעבר לכך.
שרת הפסיקם לרגע ואמר כי מצדה אינה מוכרת בעולם ומעט מאוד אנשים מכירים ומוקירים את הסיפור. לכן יש למצוא סיבה רצינית יותר, לדבריו עין גדי תדבר יותר ללב חברי הוועדה, ששמונה מהם נוצרים מאמינים. בעין גדי נכתב חלק ממזמורי ספר תהילים על ידי דוד המלך. בעין גדי נכתב ספר שיר השירים על ידי בנו שלמה המלך – וזו סיבה טובה יותר לעבוד עליה.
ואכן, ברגע האחרון, לאחר שמפות החלוקה הודפסו – נעשה תיקון ושטח בצורת משולש שבסיסו הגבול שסומן מבאר שבע לשפך נחל פרצים לים המלח מדרום, ממזרח ים המלח עד מצפון לעין גדי – נכלל בתחום המדינה היהודית. מאחר שהמפות כבר הודפסו, כאשר המדינה הערבית הצהוב והיהודית בירוק, וקווי הגבול בשחור, השטח שהוסף וגבולותיו נצבע ביד בירוק על גבי הצהוב.
אישוש לדברי שרת קיבלתי מיד לאחר הקמת מוזיאון העצמאות בבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד בתל אביב, מקום בו הוכרזה מדינת ישראל. ראיתי בו, כאחד המוצגים: מפת החלוקה עם התיקונים ביד, שנתן להבחין בהם אם מתבוננים במפה היטב.
ב. דה פקטו
עוד קודם למבצע עובדה, מטה הפלמ"ח הפך להיות מטה פיקוד דרום, המשימה שהוטלה על הפיקוד במרץ 1949 היתה מבצע עובדה – כיבוש אילת. אבל באותו מבצע "עובדה", שסיים את מלחמת השחרור, נעשה מבצע נוסף שסיפח באופן מעשי את מדבר יהודה הדרומי – מעין גדי עד סדום, לשטח מדינת ישראל. מבצע זה, שלא ניכלל בפקודות המבצע של המטכ"ל, היה יוזמה אישית של אדם מיוחד במינו – הארכיאולוג שמריהו גוטמן. שמריה, שהוביל בשנות ה-40' טיולים וסיורים של תנועות הנוער ויחידות הפלמ"ח למצדה ולמדבר יהודה, הבין שכעת זו ההזדמנות האחרונה לספח שטח זה למדינת ישראל.
עין גדי כיום.
לשמריה, רס"ן בחיל המודיעין שהקים את יחידת "השחר" (המסתערבים של הפלמ"ח) שעברה לצה"ל, נודע על ההכנות לכבוש את אילת, שלא כללו את עין גדי ומצדה. שמריה הגיע נרגש לידידו יגאל אלון – מפקד חזית הדרום, וניסה לשכנע אותו בחשיבות הדבר. יגאל טען שלא קיבל שום הוראה לכך מהמטכ"ל, ולכן אין הוא יכול לבצע את זה. שמריה, שראה שהטיעון הערכי לא מספיק, אמר ליגאל שעליו לפעול כמו שהוא יגאל לימד אותם בפלמ"ח: בזמן תיכנון של כיבוש שטח מסוים, יש לתכנן גם השתלטות על עורף האזור, כדי שהאוייב לא יוכל להגיע משם בהפתעה. יגאל, שהבין את הראש של שמריה ורצה לעזור לו, שאל אותו מה הוא צריך לצורך ההשתלטות.
שמריה ביקש מחלקת חיילים ושני סיירים של הפלמ"ח, וכן כיתת ימאים מחיל הים להובלת הכוח בים המלח מסדום לעין גדי.
יגאל אלון נתן לו מחלקת חיילים מחטיבת אלכסנדרוני שכבשה את דרום הר חברון, וישבה ליד הגשר ההרוס בכביש באר שבע-חברון ליד דהריה. שמריה גייס את שלמה אראל – לימים מפקד חיל הים, שהכיר מעבודתו במפעל האשלג בסדום את הפעלת הדוברות שנעו בים המלח מסדום לקליה. סדום כידוע כבר שוחררה מהמצור בנוב' 48' במבצע "לוט", וניתן היה להגיע אליה מעין חוסוב (חצבה) דרך ואדי אל-קצייב (נחל אמציה).
שמריה אירגן במהירות את הכוח הקטן שלו ודאג להיות צמוד לראש הטור של חטיבת גולני שירדה במעלה עקרבים המסוכן, כדי למנוע עיכובים. בסדום הם הכינו לשיט את הדוברות שניקראו – מעוּנוֹת (MAUNOT) בלילה, כדי למנוע מהכוח הירדני בספי, ממזרח לסדום, לאתר את פעילות הכוח.
הם יצאו לעין גדי בלילה חשוך וגשום של חודש מרץ ושמריה שזיהה את צוק מצדה המוכר לו, ניווט בדיוק למעגן הדיג של הבדואים בעין גדי. לאחר ההשתלטות על המקום הוא עלה עם כיתה לראש הר ישי ("הפרונקל") ששולט על כל כל האיזור ועל הדרך הקדומה מעין גדי לחברון ("מעלה הציץ").
כשהגיעו לשם משקיפי האו"מ – הם קבעו את קו הגבול ("הקו הירוק") מהר ישי דרך הר חולד לרכס לסיפר שמדרום לדהריה .כך הצליח שמריה גוטמן בתעוזה וביוזמה מקורית, לספח חבל זה לתחום מדינת ישראל.
צבי לפר
עצרת האו"ם 27.11.1947 החליטה לקבל ההמלצה. היהודים הסכימו בעוד הערבים לא קיבלו את החלטה, פרצה מלחמת העצמאות, 5 צבאות ערביים פלשו לא"י וברובם נהדפו. נחתם הסכם שביתת נשק עם מצרים, ולקראת חתימה הסכם עם ירדן, קיבלה הממשלה החלטה, לבקשת בן גוריון, לכבוש את אילת ולהשלים את שטח הנגב שהוקצה לפי תוכנית החלוקה למדינה היהודית.
בעיקרון זו האמת אך רק בקווים כללים. כחברי עין גדי היום וגם חברים לשעבר חובה עלינו לדעת ולהנחיל לדורות הבאים:
א. דה יורה
בינואר 1956 איזרח גרעין שדמות את עין גדי, שהפכה מהיאחזות נח"ל לקיבוץ.
במאי 1956 הוקמה מועצה אזרית תמר, מועצה ממונה בראשות יהודה אלמוג, ושני נציגי מפעלי ים המלח ושני נציגי עין גדי (עמוס גנור וצבי לפר) ונציג משרד הפנים מבאר שבע.
יהודה אלמוג שאף לפתח את שטח המועצה ובמיוחד את מצדה ועין גדי. מאחר וטרם הוקמו הרשויות הממשלתיות כמו רשות הטבע והגנים, והמועצה האזורית היתה מנועה, חוקית, לפעול ולהקים מכספיה פעולות נרחבות, הוחלט להקים את האגודה לקימום מצדה ועין גדי, כאגודה עותומנית כחוק. חמישה מחברי המועצה הצטרפו כמייסדי האגודה.
לימים התברר ששנור רגיל ותרומות מזדמנות אינם מספיקים להזיז דברים, העלה יהודה אלמוג הצעה לשכנע את משה שרת, שבאותו זמן התפטר מתפקידו כשר חוץ, להיות נשיא האגודה ולפעול להשגת הכספים הנדרשים.
לאחר מבצע קדש (מלחמת סיני) נסענו יהודה אלמוג ואני למעונו של שרת בירושלים. הגענו ביום גשום וקר ומשה שרת כיבד אותנו בתה רוסי ( לדבריו תה חייב להיות כמו נשיקה – חם, מתוק וחזק). לאחר מכן יהודה אלמוג הציג אותי כחבר עין גדי וצעיר חברי המועצה. שרת מיד אמר שעלי לדעת איך נכללה עין גדי בתחומי מדינת ישראל.
במאי 47' הוקמה ועדת האום לעניין א"י –
United Nations Special Committee On Palestine
ובעברית "אונסקופ", ואז החליטה הסוכנות לתמוך בוועדה ולצרף אליה כמלווים את אבא אבן ומשה טוב. תפקיד הועדה היה לשרטט את גבולות שתי המדינות, ערבית ויהודית, לאחר שהצעה להקים מדינה דו לאומית נדחתה, וכן כולל ביקור בשטחי א"י.
כבר בשלבים הקודמים למינוי הוועדה היה ברור שהחלוקה תעשה על פי התושבים בשטח. ולכן הוקמו בסוף 1946 אחד עשר ישובים בנגב שחוברו לשני קווי מים. הוועדה שכללה 11 חברים, ממדינות קטנות יחסית, ולכל אחד סגן ומחליף מאותה מדינה, היתה מסיימת את סיוריה בשטח בהתכנסות בבית ימק"א בירושלים כמשרדי הועדה. לאחר תום כל כינוס היה אחד ולעיתים שני נציג הסוכנות מגיעים לבניין המוסדות בירושלים לדווח.
עין גדי כיום.
לדברי שרת, באחד הימים, לקראת סוף עבודת הוועדה, הגיעו למשרדו משלחת של שלושה – יהודה אלמוג, שמריה גוטמן ומי שלימים נקרא מנשקה הראל. פנייתם היתה בנושא אי הכללת מצדה בשטח המדינה היהודית. הם, כחלק ממדריכי הטיולים לעין גדי וכמנציחי הסיפור על מצדה והנחלתו למיטב הנוער, וגם מעבר לכך.
שרת הפסיקם לרגע ואמר כי מצדה אינה מוכרת בעולם ומעט מאוד אנשים מכירים ומוקירים את הסיפור. לכן יש למצוא סיבה רצינית יותר, לדבריו עין גדי תדבר יותר ללב חברי הוועדה, ששמונה מהם נוצרים מאמינים. בעין גדי נכתב חלק ממזמורי ספר תהילים על ידי דוד המלך. בעין גדי נכתב ספר שיר השירים על ידי בנו שלמה המלך – וזו סיבה טובה יותר לעבוד עליה.
ואכן, ברגע האחרון, לאחר שמפות החלוקה הודפסו – נעשה תיקון ושטח בצורת משולש שבסיסו הגבול שסומן מבאר שבע לשפך נחל פרצים לים המלח מדרום, ממזרח ים המלח עד מצפון לעין גדי – נכלל בתחום המדינה היהודית. מאחר שהמפות כבר הודפסו, כאשר המדינה הערבית הצהוב והיהודית בירוק, וקווי הגבול בשחור, השטח שהוסף וגבולותיו נצבע ביד בירוק על גבי הצהוב.
אישוש לדברי שרת קיבלתי מיד לאחר הקמת מוזיאון העצמאות בבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד בתל אביב, מקום בו הוכרזה מדינת ישראל. ראיתי בו, כאחד המוצגים: מפת החלוקה עם התיקונים ביד, שנתן להבחין בהם אם מתבוננים במפה היטב.
ב. דה פקטו
עוד קודם למבצע עובדה, מטה הפלמ"ח הפך להיות מטה פיקוד דרום, המשימה שהוטלה על הפיקוד במרץ 1949 היתה מבצע עובדה – כיבוש אילת. אבל באותו מבצע "עובדה", שסיים את מלחמת השחרור, נעשה מבצע נוסף שסיפח באופן מעשי את מדבר יהודה הדרומי – מעין גדי עד סדום, לשטח מדינת ישראל. מבצע זה, שלא ניכלל בפקודות המבצע של המטכ"ל, היה יוזמה אישית של אדם מיוחד במינו – הארכיאולוג שמריהו גוטמן. שמריה, שהוביל בשנות ה-40' טיולים וסיורים של תנועות הנוער ויחידות הפלמ"ח למצדה ולמדבר יהודה, הבין שכעת זו ההזדמנות האחרונה לספח שטח זה למדינת ישראל.
עין גדי כיום.
לשמריה, רס"ן בחיל המודיעין שהקים את יחידת "השחר" (המסתערבים של הפלמ"ח) שעברה לצה"ל, נודע על ההכנות לכבוש את אילת, שלא כללו את עין גדי ומצדה. שמריה הגיע נרגש לידידו יגאל אלון – מפקד חזית הדרום, וניסה לשכנע אותו בחשיבות הדבר. יגאל טען שלא קיבל שום הוראה לכך מהמטכ"ל, ולכן אין הוא יכול לבצע את זה. שמריה, שראה שהטיעון הערכי לא מספיק, אמר ליגאל שעליו לפעול כמו שהוא יגאל לימד אותם בפלמ"ח: בזמן תיכנון של כיבוש שטח מסוים, יש לתכנן גם השתלטות על עורף האזור, כדי שהאוייב לא יוכל להגיע משם בהפתעה. יגאל, שהבין את הראש של שמריה ורצה לעזור לו, שאל אותו מה הוא צריך לצורך ההשתלטות.
שמריה ביקש מחלקת חיילים ושני סיירים של הפלמ"ח, וכן כיתת ימאים מחיל הים להובלת הכוח בים המלח מסדום לעין גדי.
יגאל אלון נתן לו מחלקת חיילים מחטיבת אלכסנדרוני שכבשה את דרום הר חברון, וישבה ליד הגשר ההרוס בכביש באר שבע-חברון ליד דהריה. שמריה גייס את שלמה אראל – לימים מפקד חיל הים, שהכיר מעבודתו במפעל האשלג בסדום את הפעלת הדוברות שנעו בים המלח מסדום לקליה. סדום כידוע כבר שוחררה מהמצור בנוב' 48' במבצע "לוט", וניתן היה להגיע אליה מעין חוסוב (חצבה) דרך ואדי אל-קצייב (נחל אמציה).
שמריה אירגן במהירות את הכוח הקטן שלו ודאג להיות צמוד לראש הטור של חטיבת גולני שירדה במעלה עקרבים המסוכן, כדי למנוע עיכובים. בסדום הם הכינו לשיט את הדוברות שניקראו – מעוּנוֹת (MAUNOT) בלילה, כדי למנוע מהכוח הירדני בספי, ממזרח לסדום, לאתר את פעילות הכוח.
הם יצאו לעין גדי בלילה חשוך וגשום של חודש מרץ ושמריה שזיהה את צוק מצדה המוכר לו, ניווט בדיוק למעגן הדיג של הבדואים בעין גדי. לאחר ההשתלטות על המקום הוא עלה עם כיתה לראש הר ישי ("הפרונקל") ששולט על כל כל האיזור ועל הדרך הקדומה מעין גדי לחברון ("מעלה הציץ").
כשהגיעו לשם משקיפי האו"מ – הם קבעו את קו הגבול ("הקו הירוק") מהר ישי דרך הר חולד לרכס לסיפר שמדרום לדהריה .כך הצליח שמריה גוטמן בתעוזה וביוזמה מקורית, לספח חבל זה לתחום מדינת ישראל.
צבי לפר
דורון גיסין
מהרהורי מוחו של The fool on the hill
מהיותי מעריץ של להקת החיפושיות וכמי שאימץ את כותרתו של השיר שברישא, אני ניצב על הגבעה המטפורית וצופה אל העמק שמתחתיה ואיני חדל מלחשוב – האמת היא או היה זה חלום?
לראות את " כבוד" השופטת אתי קרייף המורידה את אמות המוסר לביבים ועוד מספסרת בכך לפרסומה האישי ולרווחתה הכלכלית, מביאה במו פיה לדרדור שרק העתיד יקבע את נזקו.
לראות ולשמוע את ח"כ אמסלם עומד על דוכן בית-הנבחרים ומנבל את פיו בעוד חבר מרעיו מריע לו, ואין מי שיסכור את פיו המנאץ – לאן עוד נביא את ערכיו של המוסד הזה? אולי לפתח ביתה של אתי קרייף, שתשמש בו בתפקיד המאדאם?
לחזות בח"כ שלמה קרעי – המחרה ומחזיק וחובט בלשונו המשתלחת בעודו חובש כיפה המסמלת [לפחות בעיני רבים] אמות מוסר התנהגות ודיבור שאומצו על ידי חלק מן העם כדרך חיים. מה עוד נדרש?
והנה מעוללות היום בעניין אחר שנוגע לאורחות חיינו ועתידנו כאן – "חוק פיקדון בקבוקי השתייה מפלסטיק" – לו לא מצאנו במקורותינו את בלעם בן-בעור, ולא קראנו במסורותינו על עוללות חכמי העיר חלם, קרוב לוודאי שהיינו חייבים להמציאם.
כמצוות אנשים מלומדה אוגר יהודי בביתו אריזות שונות העשויות מחומרים שונים ומפריד בין זכוכית לפלסטיק וקרטון או נייר. אחת לכמה זמן נוטל היהודי את מה שאגר ושמר, וניגש אל נקודת האיסוף והמיחזור הקרובה לביתו. וכאן באה ההפתעה. כלוב המתכת הגדול שמכונה "מיחזורית" – נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. ומה יעשה יהודי כעת? את הזכוכית הפקיד במקומה. את הקרטון והנייר השחיל בפח הכחול, רק בעבור כמניין בקבוקי פלסטיק לא נמצא מקום. מראש מוותר היהודי על האגורות המעטות שבפיקדון ואין לו עניין לשוטט למרחק ולחפש את נקודת ההפקדה שבאחד מסניפי המרכולים.
ומה על השאר? כל מיני כלים משונים, אריזות למיניהן שגם חכמים ממנו לא נקבו בחובת פקדון עליהם? בדלית ברירה מונחים אלה בקרן זווית עד פקוד אותם ההולכים על ארבע ומפזרים אותם לכל רוח.
ואבירי איכות הסביבה – היועצים למיניהם – הבלעמים בן-בעור שעצתם רק הירבתה זיהום סביבתי במקום לצמצמו, וחבורת המחוקקים שברישא של מאמר זה כבר הבענו עליהם ועל שכמותם את דעתנו, כאמור – חכמי חלם במיטבם.
דורון גיסין
שמעון גרובר
אלפוֹנס דוֹדֶה Alphonse Daudet
סופר צרפתי רב-צדדי
אלפונס דוֹדֶה היה סופר צרפתי שחי במחצית השנייה של המאה ה-19. דוֹדֶה, שהיה סקס-מאניאק כל ימי חייו הבוגרים, איבד את בתוליו בגיל 12, ובהגיעו לגיל 17 נדבק בעגבת, כתוצאה משרשרת ארוכה של השתגלויות עם פילגשֵי חבריו. העגבת מיררה, ייסרה וגרמה למותו בגיל 57 (לח"מ לא מובן איך אשתו של נגוע בעגבת – ג'וּליה דוֹדֶה – האריכה ימים, ונפטרה בגיל 96).
דוֹדֶה החל את הקריירה הספרותית שלו כעיתונאי ב-Le Figaro, ובהמשך כתב שירים, סיפורים קצרים, ספרים ומחזות.
אחת מיצירותיו היתה המחזה "הנערה מארל" ("L'Arlesienne). המלחין ז'ורז' ביזֶה הלחין את המוסיקה למחזה הזה. המחזה נחל כישלון, אבל בּיזֶה עיבד את המוזיקה לסוויטות סימפוניות קליטות ומהנות, שנכללות ומנוגנות עד היום בכול רפרטואר של מוזיקה תזמורתית.
לאחר תבוסת צרפת במלחמת 1870-1871 נגד פרוסיה, ולאחר סיפוח המחוזות הצרפתיים אלזס ולורֶן לפרוסיה, הלכה וגברה התנועה האנטישמית בקרב כל מעמדות החברה הצרפתיים, שהאשימו את היהודים בתבוסה ובאובדן חלקי מולדת. בין שאר האנטישמים הגלויים והמוצהרים היו דמויות ידועות ומפורסמות כמו דוֹדֶה, אחיו, מופסן וגונקור.
במשפט דרייפוס אירע אבסורד מעניין. כידוע, הרצל נשלח על ידי עיתונו הווינאי לכסות את משפט דרייפוס. רצה הגורל שדוֹדֶה והרצל נפגשו כעמיתים. בפגישות הללו הרצל תיאר לדוֹדֶה את חזונו על הקמת מדינה יהודית, שתפתור את בעיית האנטישמיות.
דוֹדֶה התרשם מאוד מהרעיון של הרצל, והפציר בו להעלות על הכתב את חזונו. הרצל נענה, וכך נכתב ויצא לאור ספרו של הרצל "מדינת היהודים" ("Der Judenstaat"( .
שמעון גרובר
אלפונס דוֹדֶה היה סופר צרפתי שחי במחצית השנייה של המאה ה-19. דוֹדֶה, שהיה סקס-מאניאק כל ימי חייו הבוגרים, איבד את בתוליו בגיל 12, ובהגיעו לגיל 17 נדבק בעגבת, כתוצאה משרשרת ארוכה של השתגלויות עם פילגשֵי חבריו. העגבת מיררה, ייסרה וגרמה למותו בגיל 57 (לח"מ לא מובן איך אשתו של נגוע בעגבת – ג'וּליה דוֹדֶה – האריכה ימים, ונפטרה בגיל 96).
דוֹדֶה החל את הקריירה הספרותית שלו כעיתונאי ב-Le Figaro, ובהמשך כתב שירים, סיפורים קצרים, ספרים ומחזות.
אחת מיצירותיו היתה המחזה "הנערה מארל" ("L'Arlesienne). המלחין ז'ורז' ביזֶה הלחין את המוסיקה למחזה הזה. המחזה נחל כישלון, אבל בּיזֶה עיבד את המוזיקה לסוויטות סימפוניות קליטות ומהנות, שנכללות ומנוגנות עד היום בכול רפרטואר של מוזיקה תזמורתית.
לאחר תבוסת צרפת במלחמת 1870-1871 נגד פרוסיה, ולאחר סיפוח המחוזות הצרפתיים אלזס ולורֶן לפרוסיה, הלכה וגברה התנועה האנטישמית בקרב כל מעמדות החברה הצרפתיים, שהאשימו את היהודים בתבוסה ובאובדן חלקי מולדת. בין שאר האנטישמים הגלויים והמוצהרים היו דמויות ידועות ומפורסמות כמו דוֹדֶה, אחיו, מופסן וגונקור.
במשפט דרייפוס אירע אבסורד מעניין. כידוע, הרצל נשלח על ידי עיתונו הווינאי לכסות את משפט דרייפוס. רצה הגורל שדוֹדֶה והרצל נפגשו כעמיתים. בפגישות הללו הרצל תיאר לדוֹדֶה את חזונו על הקמת מדינה יהודית, שתפתור את בעיית האנטישמיות.
דוֹדֶה התרשם מאוד מהרעיון של הרצל, והפציר בו להעלות על הכתב את חזונו. הרצל נענה, וכך נכתב ויצא לאור ספרו של הרצל "מדינת היהודים" ("Der Judenstaat"( .
שמעון גרובר
מנחם רהט
אמסלם צודק, אבל...
ח"כ אמסלם צודק במהות מתקפתו – לא בסגנונה – כלפי ביהמ"ש העליון, אבל הארכיון שזוכר הכול מזכיר לנו מי הם האחראים מלא-מלא לקטסטרופה. ה"אכלו לי שתו לי" של הקוזאק הנגזל.
בגדול, אמסלם צודק. כלומר, אם נסלק את ביטויי החירוף והגידוף ולשון הביבים שבפי הח"כ והשר לשעבר דודי אמסלם, הרי שהוא בעצם צודק. הקנקן אמנם בזוי ומאוס, אבל תוכנו אמת, וכידוע אין להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.
הוא צודק בטענה שהעליון הפך עצמו לשחקן מרכזי בזירה הפוליטית. ושהוא מקדם אג'נדות פוסט ציוניות, פוסט לאומיות ופוסט יהודיות. שהיעד של מדינת כל אזרחיה הפך להיות מוביל באג'נדה של העליונים, ונועד להחליף את אידיאל המדינה היהודית. ושהאוליגרכיה המשפטית מינתה את עצמה בחוסר סמכות להיות רשות על בלתי נבחרת, שכוחה גדול מכוחן של בחירות דמוקרטיות.
כך שאף שהתנסחותו של אמסלם גדושה רעל ושיטנה (ומתחרה רק מול גסותם ולשון הביבים המשתלחת של שני מיזוגנים נוספים בצלמו כדמותו: גלית דיסטל-אטבריאן ו'הרב' משה גפני), הנה בפועל נשענים דבריו על אמת עובדתית, וניכר שהם יוצאים מן הלב, אף שבדרכם מן הפה ללשון הם הופכים את אומרם לקריקטורה נלעגת.
דבריו הכואבים כשלעצמם של אמסלם נגעו לליבם של רבים, שחשים שהעליון מתנשא על הציבור, שהפך עצמו לסוג של 'משטרת מחשבות', אשר מכתיבה לחשוב ברוח 'האדם הנאור' מרחביה. ביניהם היה גם ידידי (וכמעט שכני) עו"ד הרב חיים שיין, שמתוך הזדהות עם תורף דבריו של אמסלם, ולאחר שהנשיאה שיגרה לאמסלם מכתב נזיפה בתפוצת נאט"ו, התיישב לכתוב לה מכתב שמסביר בלשון נקיה את אמסלם.
כותב שיין לכבוד הנשיאה: "אמסלם צודק," ומונה שורה של בורות שהעליון מועד לתוכם פעם אחר פעם: התערבות בפוליטיקה, אג'נדות פוסט ציוניות, קידום תפיסת מדינת כל אזרחיה, ביזוי הדמוקרטיה ועוד. "רוחו של הנשיא לשעבר אהרון ברק," מתאונן שיין, "שורה בכול."
בקיצור, גם ידידי שיין שופך אש וגופרית רותחת על העליון. כמתבקש מהשכלתו המשפטית, הוא נוהג בנימוס רב, אבל דבריו בהחלט נוקבים כלפי השופטים, שהפכו את העליון מאז ימי הנשיא ברק לגוף פוליטי שמאלני:
"שופטי בית המשפט העליון, בסיוע ידידי בית המשפט המוכרים שיש להם זכות עמידה בכל נושא, סירסו את הממשלה ועיקרו את הכנסת... תחת סיסמאות כמו: שלטון החוק, זכויות אזרח, שיוויון וכו', בוצעה בישראל הפיכה חוקתית, שלאחרונה התעצמה לכדי הפיכה שלטונית.
"...האמון בבית המשפט העליון ובמערכת אכיפת החוק בירידה מדאיגה, ממש כמו במפלגה פוליטית. באין חזון ייפרע עם, ובאין משפט תקרוס חברה. להתנהלות של בית המשפט העליון תרומה מכרעת למפולת. הציבור כבר הפנים את כללי המשפט הפוליטי. כלים שנותנים זכות עמידה למי שהשופטים חפצים ביקרם."
במילים אחרות, סדום ועמורה. ואתם יודעים מה? שניהם – אמסלם ושיין – אפילו יותר מצודקים. ועל זה בוכה הנביא.
אה-מה-מה? שניהם לא שאלו את עצמם את שאלת המרכזית, הבסיסית, ששאלו הימאים בספינתו המיטלטלת של יונה הנביא: "בַּאֲשֶׁר לְמִי הָרָעָה הַזֹּאת"?
פעם היו נשארות שאלות כאלה ללא מענה, ופותחות פתח להאשים עולם ומלואו – חוץ מאשר הקובל עצמו – באחריות לכל מדווי העולם. אבל בימינו, כשהארכיון זוכר הכול, אי אפשר לחמוק מן העובדות. והעובדות הן שמי שאחראים למצב החמור הזה, הם, ובכן, שליחיהם הישירים של אמסלם ושיין: מנחם בגין ובנימין נתניהו.
מר בגין הוא שהאליל את העליון למעלת אפיפיור המשפט, שלעולם אינו טועה, כידוע. "יש שופטים בירושלים," אמר והפך את שופטי הבג"ץ למלאכי עליון. בגין, בתמימותו כי רבה, ירש מידי ממשלת המערך את היועץ המשפט המפא"י'ניקי אהרון ברק, ובמקום לזרוק אותו מכל המדרגות לרגל חילופי שלטון, כפי שדרשו חבריו המפוכחים, הפך בגין את עצמו לאחד מחסידיו הגדולים, ולא חדל מלהעריץ אותו ולבצר את עוצמתו תחת סיסמת 'עליונות המשפט'.
גם ראש הממשלה נתניהו נדרש ב-15 שנות כהונתו ע"י בכירים בליכוד ובקואליציה לבצע רפורמות לשידרוג מערכת המשפט, ונישולה מן העוצמות שניכסה לעצמה. אבל נתניהו ניצב מולם כצוק איתן, נשכב על הגדר למען העליון והדף כל ניסיון של הימין לרפורמות חיוניות במעוז זה של השמאל.
למזלנו, יש ארכיון והוא זוכר הכול. בראיון לערוץ הכנסת ב-2018 התגאה נתניהו בגילוי לב בהאלהת המשפט. והוא אפילו התגאה בזה. הנה דבריו, לא נגענו:
"היו הצעות להגביל או לקצץ בכוחו של ביהמ"ש העליון, שזה אחד מנדבכי הדמוקרטיה שלנו. מנעתי את כולם. את כולם! פשוט שמרתי על עצמאות ביהמ"ש העליון. חוק לקצץ ולהגביל את סמכויותיו – גנזתי. חוק להביא לשימוע שופטים בוועדות הכנסת – גנזתי. חוק לשנות את הרכב ועדות הבחירה לשופטים – גנזתי... בסופו של דבר נגנז הכול."
שמעתם היטב: נתניהו גנז הכול. שום רפורמה. כלום. נאדה. זה נתניהו וזו דרכו.
במילים אחרות: אתם, עו"ד שיין וח"כ אמסלם, באמצעות נבחריכם, חוללתם את הקטסטרופה. אז מאיפה הבאתם את עזות המצח והבכי של "אכלו לי, שתו לי"?
הָלוֹ, מי אכל ושתה לכם? אתם בעצמכם. זו חוכמה קטנה מאוד להתריע על קטסטרופה, מבלי להודות שיש מי שחולל אותה. כך הפכתם עצמכם לקוזאק הנגזל, כמו אותו רוצח הוריו שביקש רחמים בדין מפני שהוא יתום. למזלנו, הארכיון זוכר הכול.
מנחם רהט
בגדול, אמסלם צודק. כלומר, אם נסלק את ביטויי החירוף והגידוף ולשון הביבים שבפי הח"כ והשר לשעבר דודי אמסלם, הרי שהוא בעצם צודק. הקנקן אמנם בזוי ומאוס, אבל תוכנו אמת, וכידוע אין להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.
הוא צודק בטענה שהעליון הפך עצמו לשחקן מרכזי בזירה הפוליטית. ושהוא מקדם אג'נדות פוסט ציוניות, פוסט לאומיות ופוסט יהודיות. שהיעד של מדינת כל אזרחיה הפך להיות מוביל באג'נדה של העליונים, ונועד להחליף את אידיאל המדינה היהודית. ושהאוליגרכיה המשפטית מינתה את עצמה בחוסר סמכות להיות רשות על בלתי נבחרת, שכוחה גדול מכוחן של בחירות דמוקרטיות.
כך שאף שהתנסחותו של אמסלם גדושה רעל ושיטנה (ומתחרה רק מול גסותם ולשון הביבים המשתלחת של שני מיזוגנים נוספים בצלמו כדמותו: גלית דיסטל-אטבריאן ו'הרב' משה גפני), הנה בפועל נשענים דבריו על אמת עובדתית, וניכר שהם יוצאים מן הלב, אף שבדרכם מן הפה ללשון הם הופכים את אומרם לקריקטורה נלעגת.
דבריו הכואבים כשלעצמם של אמסלם נגעו לליבם של רבים, שחשים שהעליון מתנשא על הציבור, שהפך עצמו לסוג של 'משטרת מחשבות', אשר מכתיבה לחשוב ברוח 'האדם הנאור' מרחביה. ביניהם היה גם ידידי (וכמעט שכני) עו"ד הרב חיים שיין, שמתוך הזדהות עם תורף דבריו של אמסלם, ולאחר שהנשיאה שיגרה לאמסלם מכתב נזיפה בתפוצת נאט"ו, התיישב לכתוב לה מכתב שמסביר בלשון נקיה את אמסלם.
כותב שיין לכבוד הנשיאה: "אמסלם צודק," ומונה שורה של בורות שהעליון מועד לתוכם פעם אחר פעם: התערבות בפוליטיקה, אג'נדות פוסט ציוניות, קידום תפיסת מדינת כל אזרחיה, ביזוי הדמוקרטיה ועוד. "רוחו של הנשיא לשעבר אהרון ברק," מתאונן שיין, "שורה בכול."
בקיצור, גם ידידי שיין שופך אש וגופרית רותחת על העליון. כמתבקש מהשכלתו המשפטית, הוא נוהג בנימוס רב, אבל דבריו בהחלט נוקבים כלפי השופטים, שהפכו את העליון מאז ימי הנשיא ברק לגוף פוליטי שמאלני:
"שופטי בית המשפט העליון, בסיוע ידידי בית המשפט המוכרים שיש להם זכות עמידה בכל נושא, סירסו את הממשלה ועיקרו את הכנסת... תחת סיסמאות כמו: שלטון החוק, זכויות אזרח, שיוויון וכו', בוצעה בישראל הפיכה חוקתית, שלאחרונה התעצמה לכדי הפיכה שלטונית.
"...האמון בבית המשפט העליון ובמערכת אכיפת החוק בירידה מדאיגה, ממש כמו במפלגה פוליטית. באין חזון ייפרע עם, ובאין משפט תקרוס חברה. להתנהלות של בית המשפט העליון תרומה מכרעת למפולת. הציבור כבר הפנים את כללי המשפט הפוליטי. כלים שנותנים זכות עמידה למי שהשופטים חפצים ביקרם."
במילים אחרות, סדום ועמורה. ואתם יודעים מה? שניהם – אמסלם ושיין – אפילו יותר מצודקים. ועל זה בוכה הנביא.
אה-מה-מה? שניהם לא שאלו את עצמם את שאלת המרכזית, הבסיסית, ששאלו הימאים בספינתו המיטלטלת של יונה הנביא: "בַּאֲשֶׁר לְמִי הָרָעָה הַזֹּאת"?
פעם היו נשארות שאלות כאלה ללא מענה, ופותחות פתח להאשים עולם ומלואו – חוץ מאשר הקובל עצמו – באחריות לכל מדווי העולם. אבל בימינו, כשהארכיון זוכר הכול, אי אפשר לחמוק מן העובדות. והעובדות הן שמי שאחראים למצב החמור הזה, הם, ובכן, שליחיהם הישירים של אמסלם ושיין: מנחם בגין ובנימין נתניהו.
מר בגין הוא שהאליל את העליון למעלת אפיפיור המשפט, שלעולם אינו טועה, כידוע. "יש שופטים בירושלים," אמר והפך את שופטי הבג"ץ למלאכי עליון. בגין, בתמימותו כי רבה, ירש מידי ממשלת המערך את היועץ המשפט המפא"י'ניקי אהרון ברק, ובמקום לזרוק אותו מכל המדרגות לרגל חילופי שלטון, כפי שדרשו חבריו המפוכחים, הפך בגין את עצמו לאחד מחסידיו הגדולים, ולא חדל מלהעריץ אותו ולבצר את עוצמתו תחת סיסמת 'עליונות המשפט'.
גם ראש הממשלה נתניהו נדרש ב-15 שנות כהונתו ע"י בכירים בליכוד ובקואליציה לבצע רפורמות לשידרוג מערכת המשפט, ונישולה מן העוצמות שניכסה לעצמה. אבל נתניהו ניצב מולם כצוק איתן, נשכב על הגדר למען העליון והדף כל ניסיון של הימין לרפורמות חיוניות במעוז זה של השמאל.
למזלנו, יש ארכיון והוא זוכר הכול. בראיון לערוץ הכנסת ב-2018 התגאה נתניהו בגילוי לב בהאלהת המשפט. והוא אפילו התגאה בזה. הנה דבריו, לא נגענו:
"היו הצעות להגביל או לקצץ בכוחו של ביהמ"ש העליון, שזה אחד מנדבכי הדמוקרטיה שלנו. מנעתי את כולם. את כולם! פשוט שמרתי על עצמאות ביהמ"ש העליון. חוק לקצץ ולהגביל את סמכויותיו – גנזתי. חוק להביא לשימוע שופטים בוועדות הכנסת – גנזתי. חוק לשנות את הרכב ועדות הבחירה לשופטים – גנזתי... בסופו של דבר נגנז הכול."
שמעתם היטב: נתניהו גנז הכול. שום רפורמה. כלום. נאדה. זה נתניהו וזו דרכו.
במילים אחרות: אתם, עו"ד שיין וח"כ אמסלם, באמצעות נבחריכם, חוללתם את הקטסטרופה. אז מאיפה הבאתם את עזות המצח והבכי של "אכלו לי, שתו לי"?
הָלוֹ, מי אכל ושתה לכם? אתם בעצמכם. זו חוכמה קטנה מאוד להתריע על קטסטרופה, מבלי להודות שיש מי שחולל אותה. כך הפכתם עצמכם לקוזאק הנגזל, כמו אותו רוצח הוריו שביקש רחמים בדין מפני שהוא יתום. למזלנו, הארכיון זוכר הכול.
מנחם רהט
משה גרנות
בשבח האופטימיות
על "איך לצוד דוב"
מאת רויטל שירי הורוביץ
בארניר 2021, 232 עמ'
עמוס עוז המנוח הביע* פעמים מיספר את התפעמותו מקורותיהן של משפחות, וסודן של אלו היוו לוז יצירתו הספרותית. בספר שלפנינו הקורא עוקב אחרי קורותיהן של שלוש משפחות, ולמרות האירועים הקשים המתוארים בו – המסקנה היא אופטימית – האהבה והאחווה המשפחתית מנצחות.
סיפור המעשה ברומן זה מתרכז בדמותו של איצ'ו, יצחק האוזר, שהוא דודה של המחברת, ובקורותיו מגיל 3 ועד גיל 87. מי שחוקרת ומתארת את קורותיו היא מאיה לוין, ולא המחברת – וכל זאת למען השגת הרחק מקובל בכתיבת כרוניקה מעורבת בבדיון. הזכרתי שלוש משפחות, ואלו הן: משפחתו של איצ'ו, משפחתה של ציפק'ה, אהובתו מילדות, ומשפחתה של מאיה. שתי המשפחות הראשונות עוברות גיהינום בימי מלחמת העולם השנייה, ואילו משפחתה של מאיה חווה רווחה במדינת ישראל העשירה, והמשבר שהיא חווה מתגמד אל מול הניסיונות הקשים שחוו שתי המשפחות הראשונות.
משפחתו המצומצמת של איצ'ו כוללת את אימא חיה-לאה, אבא ישראל, בן גדול בשם שמעון, שתי בנות – שפרה וסימה, ובן קטן, הוא איצ'ו, הגיבור העיקרי של הספר. המשפחה המורחבת כוללת סבא, סבתא, דודות ודודים. עם פלישת הגרמנים לפולין, גם יהודי הכפר-עיירה בארנובז'ק שבפולין לוקים מנחת זרועם של הגרמנים – הם נשדדים, מטילים עליהם עבודות כפייה, ובסופו של דבר נאספים היהודים אל הכיכר לשם גירוש, ומי שלא נשמע להפקיד בידיהם כסף ותכשיטים – דינו מוות.
המשפחה, יחד עם אלפי יהודים, מועברים אל מעבר לוויסלה, אל אותו חלק מפולין שעבר לשלטון רוסי בהסכם מולוטוב-ריבנטרופ. במעבר על הנהר אנו פוגשים את משפחתה של ציפק'ה באחד מרגעי האימה: אחיה התינוק איננו מפסיק ליבב, וקלגס נאצי חוטף אותו מזרועות אימו, שיינה, וזורק אותו לנהר.
מסתבר שמה שהציל את המשפחות האלו מהגורל הנורא של יהדות פולין היה החשד של הרוסים שהיהודים, שעברו אליהם מהצד הפולני, אינם נאמנים לברית המועצות, על כן יש להרחיק אותם מקו העימות שבין הגרמנים לרוסים. עובדה זאת הצילה אותם אמנם ממחנות המוות, אבל לא הצילה אותם מחיים עלובים ללא קורת גג, לא הצילה אותם מרעב נורא, מקור שהגיע למינוס 45 מעלות. מתוך כאלף יהודים שהגיעו ל"מחנה 19", שנקבע ב"שומקום" ביער – שחוץ מכמה בקתות מכונמות לא היה שם דבר – נותרו כמחצית, כי אנשים לא הצליחו לשרוד את הקור העז, את הרעב, את התשישות ואת המחלות. במשפחה של איצ'ו מתה הסבתא ושתי בנותיה חסיה וזלדה.
השוטר הרוסי קוצ'ק שהופקד עליהם, דווקא השתדל למענם – לימד אותם איך לבנות בקתות, והביא להם תנורים כדי שלא יקפאו בקור הנורא.
ב"מחנה 19" פוגשים היהודים במארים, שבט פראי של "האדם הקדמון", לובשי עורות. ביניהם ובין יושבי המחנה נוצרים יחסים ידידותיים. הם מלמדים כיצד לקטוף פטריות מאכל ופטל, שהעשירו את "התפריט" שהיה מורכב מקצובת לחם זעומה של דורה, שלא היתה מסוגלת להפיג את הרעב. איצ'ו וציפק'ה חווים חוויה קשה בראותם איך המארים צדים דוב באמצעות פיתיון, יורים בדוב המוחלש חיצים, ואחר כך פושטים את עורו, ואוכלים את בשרו. מהתמונה הקשה הזאת נגזר שם הרומן – "איך לצוד דוב", וייתכן שיש לתמונה זאת השלכה לאירועים ההיסטוריים – נפילת "הדוב הרוסי" בפיתיון של הגרמנים (חוזה שלום לעשר שנים שנכרת בין רוסיה לגרמניה הופר ב"מבצע ברברוסה").
הספר מתאר את הסבל הנורא שהיה מנת חלקם של המגורשים לברית המועצות: היעדר קורת גג בקור הנורא, מעבר ממקום למקום בנסיעות ברכבת לאורך שבועות ללא מזון, הליכות של עשרות קילומטרים ביום ובלילה בבוץ קפוא. הם מנסים להתפרנס מהעבודות המזדמנות שתמורתן מקבלים מעט לחם ותפוחי אדמה. האב ישראל עובד בחטיבת עצים, במכרה זהב – עד שהוא לוקה בריאות. הוא עובד בסנדלרייה, למרות שלא למד מקצוע זה מעולם. כשהם מדרימים ומגיעים אל גדות הוולגה, האב עובר כל יום אל העבר השני של הנהר הקפוא כדי לעבוד אצל איכר, שוב עבור מעט אוכל נפש. באחד המעברים האלה, חבר צעיר לעבודה בשם לייב כמעט טובע בנהר כאשר הוא דורך על שכבת קרח דקה. האם, חיה עובדת במשק בית ובעבודות קשות בקולחוז שבסיביר. הבן שמעון עובד בבית מלאכה למגפיים עבור הלוחמים בחזית – וכולם ביחד בקושי מצליחים להביא פת לחם דורה כדי להחיות את הנפש.
כשהמשפחה מגיעה בנדודיה לקזחסטן, כשההורים והאח הגדול עובדים בפרך כדי להשיג מזון, איצ'ו נותר ללא השגחת הורים, והוא מצטרף לכנופיית נערים גנבים, שמנצלת את הזריזות שלו ב"סחיבות" מבלי שיקבל חלק מהשלל. בכל מקום שהמשפחה נודדת בברית המועצות השלטון מעניק להם תלושים שבאמצעותם הם יכולים לקבל את המנה הזעומה של לחם. בתמונה קורעת לב מתואר איך שודדים מאחותו שפרה את התלושים, והמשפחה נשארת ללא לחם לאורך שבוע. התושייה של האם מצילה את המשפחה מגוויעה ברעב.
המשפחה נמצאת בנדודים של אלפי קילומטרים לאורך שש שנות המלחמה, וכשהם נדרשים על ידי הרוסים לחזור לפולין, מסתבר שהפולנים, שהשתלטו על הבתים של היהודים ועל רכושם – מקבלים את פניהם של החוזרים במטר אבנים וברציחות ממש. המשפחה נודדת שוב – דרך צ'כיה אל מחנה העקורים היידנהיים בגרמניה – שם לא חסר להם אוכל, ושם זוכה איצ'ו בגיל חמש-עשרה לחגוג בר-מצווה. שמעון עולה ארצה ומתגייס לצה"ל במלחמת השחרור, והמשפחה עולה לארץ בעקבותיו.
במחנה העקורים פוגש איצ'ו את ציפק'ה, אהובת ילדותו, וכאן המקום להזכיר מספר מילים עליה ועל בני משפחתה שהיו שכנים בעיירת-כפר הולדתם. ציפק'ה, ילדה יפיפייה וצחקנית כובשת את ליבו של איצ'ו בן השבע, והם גם חווים את הגלות בסיביר, שם הם מקימים "חבורת אמיצים", כמקובל אצל ילדים בגיל הזה. הזכרנו לעיל שקלגס נאצי הטביע את אחיה התינוק שלוימ'לה, אירוע טראומטי, שמשאיר צלקת נוראה אצל האם ואצל כל המשפחה.
איצ'ו וציפק'ה נפגשים במחנה העקורים בגרמניה, ושם הוא נשבע לה אמונים, ומבטיח לחפש אותה בכל העולם כדי לשאתה לאישה. היא מהגרת עם משפחתה לקנדה, ומשם לארצות הברית, והדרכים ביניהם נפרדות. איצ'ו עושה מאמצים למצוא את ציפק'ה – ללא הצלחה, ובגיל למעלה משלושים הוא נושא אישה ונולדים לו ילדים. אין לו מושג, שבעקבות אחיה לולק שהתנדב לצה"ל (נהרג במלחמת ששת הימים), עולה המשפחה של ציפק'ה ארצה, ומי שמפגישה ביניהם היא מאיה, אישה נשואה העוסקת בכתיבת ביוגרפיות. היא מראיינת את איצ'ו, שבינתיים הוא כבר זקן בן 87-86, מתגורר בבית אבות בירושלים, חולה סרטן הדם, כמעט עיוור ומכשיר שמיעה באוזניו. באקראי נודע למאיה שציפק'ה, בעצמה בת 85, מתגוררת בבית אבות בתל-אביב, והיא אימו של ליאור היפיוף, אביו של מתן, הלומד באותו הגן עם גלי, בתה של מאיה. מאיה מפגישה בין השניים, והיא עדה לחידוש מפליא של אהבה טהורה בין שני הזקנים האלה.
ואקדיש מספר מילים על מאיה, שהיא דמות בדויה מתרשמת שבאמצעותה נודעים לנו פרטי חייהן של שתי המשפחות האחרות – מאיה נשואה ליאיר ("יאירי"), ולהם שלושה ילדים: אבישי, דנה וגלי הקטנה. כאמור, היא עוסקת בכתיבת ביוגרפיות, ולאורך כל הספר הביוגרפיה היחידה שהיא מטפלת בה היא הביוגרפיה של איצ'ו. היא אימא אוהבת ומסורה לילדיה ולבעלה. יאיר מתואר כמסויג מניסיונותיה של מאיה לקירבה, וגם לא ממש ממלא את מחויבויותיו כהורה. מסתבר שהוא נקלע לרומן עם עמיתה לעבודה מארצות הברית. אבל הוא מתפכח, מודה שאהבת חייו היא רק מאיה, מבקש את סליחתה. הוא נושא עונש ממנה בהכנעה, ולבסוף הם הופכים שוב לזוג אוהב שמשקעי הבגידה מתפוגגים מליבם. לאורך הספר מורגשת טרוניה של מאיה כי העבודות הבלתי נגמרות של משק הבית ושל הטיפול בילדים גוזלים ממנה זמן וכוח להתמסר למה שהיא רואה את ייעוד חייה – לכתוב רומן. כמו וירג'יניה וולף היא כמהה לחדר משלה, אותו היא אמנם משיגה לבסוף.
הספר מסתיים בהשקת הספר שחיברה מאיה על חייו של איצ'ו. בהשקה מופיעות שלוש המשפחות בהרכב מלא – עד לנכדים ונינים, והיא מסמלת את ניצחון האהבה והאחווה על כל מעקשי החיים.
הספר מעניין מאוד, ולעיתים אפילו מרתק, ועיקר העיקרים – לעומת רוב הספרים שאנו קוראים מאז ומעולם – יש בו נימה של אופטימיות, שאחד מביטוייה היא הנדידה של המטבע של איצ'ו: סבא נתן לו מטבע במתנה, והוא נושא עמו את המטבע הזה, גם לנוכח האיומים של הנאצים כי מי שיחביא כסף או תכשיטים – דינו מוות. המטבע נודד עימו לסיביר, ומשם לקזחסטן, לפולין, לצ'כיה, לגרמניה. הוא נותן לציפק'ה את המטבע במחנה העקורים כאות לאהבתו, והמטבע נודד לקנדה ולארצות הברית, ומשם לישראל.
למטבע יש קונוטציות של גורל ומזל ("עץ או פאלי"), והנה בהשקת הספר על חייו של איצ'ו, איצ'ו מעניק לציפק'ה טבעת אירוסין, והיא מחזירה לו את המטבע. המטבע נודד עשרות אלפי קילומטרים מסביב לעולם, כמו עם ישראל עצמו, ובסוף הוא מגיע לארץ ישראל. וכן, לא אצא ידי חובה בהערכת הספר אם לא אזכיר את תיאורי אהבת האם של מאיה כלפי ילדיה – תיאורים מכמירי לב.
משה גרנות
* אהוד: מזלנו שעמוס עוז לא הביע את המשפט "השמש לא תזרח מחר" – שאז היינו שרויים כיום בחשכה מוחלטת.
ארנה גולן
לגדול בקיבוץ ללא פּרטיוּת אך עם משפּחת אחים
לזיכרה של עודדה ליברמן (כהן)
חלק שני
עודדה, יתמותה מאביה בנימין כהן, ששירו
"עורי אדמה" הפך להמנון קיבוץ מסדה, ואנחנו
א.
למשפחה בקיבוץ היתה למרות הכול השפעה רבת חשיבות
חיינו המשותפים כילדים בקיבוץ מסדה הפכו אותנו, כאמור, למשפחת אחים. אלא שככל אחים, לכל אחד היו לא רק תכונות אופי ועולם פנימי משלו אלא היתה לו גם משפחה בעלת אופי המיוחד לה. ולמרות שנהוג לחשוב שלמשפחה לא היתה חשיבות רבה בחינוך המשותף ובלינה המשותפת, ושאפילו שעות הבילוי המעטות עם הורינו בשעות אחר הצהריים לא היו משמעותיות, הרי שבפועל למבנה המשפחה האישית של כל ילד היתה חשיבות מכרעת. זו אף גברה במשך השנים, עם התמורות במבנה החברתי והכלכלי. משמעותיים ביותר היו, כמובן, יחסי האב והאם בינם לבין עצמם או יחסם לילדיהם שהגיעו לחדרם בשעות אחר הצהריים. אפילו מידת התמסרותו של אחד ההורים או שניהם לעבודת הכפיים או לענייני הכלל הקיבוצי או המפלגתי השפיעה במידה רבה.
ואכן, ההיסטוריה המשפחתית של עודדה לא היתה פשוטה ואף היתה יוצאת דופן בזמנה, כיוון שאביה, בנימין כהן, נפטר בעודה בת שש בלבד. יותר מזה, היא היתה היתומה היחידה בתוכנו, ונקלעה למצב כאוב ולא מוכר בקיבוץ, ואילו אנחנו, הילדים הראשונים ולהורים צעירים מאוד, לא בדיוק הבנו את משמעות מצבה, שהרי אביה נפטר מסרטן בהיותו בן 29 שנים בלבד! הוא גם היה חבר הקיבוץ הראשון שנפטר, ועוד סמוך להתיישבות קבוצת מסדה בעמק הירדן בשנת 1937, ועודדה ואימה, אלקה, שהיתה ידועה כמטפלת מומחית וטובה בתינוקות, שקעו באבל כבד.
ליתמותה המוקדמת היתה, ללא ספק השפעה מכרעת שהתגלתה, לדעתי, במשך השנים בעוצמת אישיותה, בנדיבותה האנושית וביכולת יוצאת הדופן להתמודד עם קשיים, כשם שהתמודדה עם מחלתה האנושה בלא תלונה ובשקט עוצמתי.
פיצוי רב ערך היה לה כאשר אימהּ בנתה לאחר שנים לא מעטות משפחה חדשה, אמנם, אימה אלקה, שכאמור היתה ידועה בהצטיינותה בטיפול בילדים, התמודדה בעוז נפש עם מצב האלמנות, שהיה לחלוטין נדיר בתקופה ההיא. אותה שעה כולם היו צעירים ופורחים בעבודה ובחברה ומלאי אידאלים של בניית הארץ, ומוות לא השתלב בסדר יומם. אי לכך הם נטו להתמודד עם תופעה מכאיבה זו על ידי דחיקתה לשולי החיים. אלקה, שהיתה במשך שנים נתונה באבל כבד, לא נתנה לעצמה הנחות. היא מילאה בשלמות את כל משימותיה כחברת קיבוץ ותמיד נראתה לי, מנקודת מבטי כילדה, כאישה מרשימה ומעוררת כבוד. ואכן, כך נהגו בה כולם.
שש שנים ויותר לאחר מכן נישאה אלקה לשרגא, חבר מסדה אף הוא, שגם הוא בלט באישיותו. נולדה להם בת והם קראו לה רבקה, ובפי כולם רבקה'לה. ולהולדתה היתה משמעות רבה בחייה של עודדה, שכן היא חשה שהנה יש לה משפחה כמו לכולם, לא כל שכן ששרגא התגלה כאב טוב ומסור גם לבתו וגם לעודדה וכסבא מצויין. אישיותו המיוחדת התגלתה גם בכך שהוא התגייס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, במסגרת הבריגדה היהודית, נטל חלק גם בכל משימות ההצלה, וכשחזר הביתה הוסיף להצטיין בתכנון הבנייה בקיבוץ ובביצועה.
בשנת 1965, בעקבות קריאתו של דוד בן גוריון ליישב את הנגב, עברו הוא ואלקה, עם רבקה'לה, מתוך תחושה חלוצית – לבאר שבע, על מנת להפריח את הנגב. כל אלה עמדו ברקע חייה של עודדה, וחישלו את אישיותה.
עם זאת, מקום חשוב מילא בילדותה, ולא פחות מזה בילדותנו שלנו, השיר שאביה רב הכישרונות הספרותיים והאמנותיים הספיק לכתוב כביטוי לתפיסתו החלוצית, הוא השיר "עורי אדמה!" – והשיר הפך להמנון הקיבוץ. אכן, מחברו לא זכה לשמוע אותו. אולם השיר הושר לא רק במסדה, אלא הלך והפך לשיר מקהלות ברחבי הארץ ובקיבוצים רבים, ובכל שבת חגיגית או אירוע חשוב, ובוודאי בכל חג, השמיעה המקהלה במסדה ברוב רגש ותעצומות נפש את השיר הדרמטי שביטא את הרגשתם טוב כל כך.
ואיך קרה הדבר?
את השיר הזה שכתב אבא שלה, בנימין כהן, סמוך להתיישבות במסדה בשנת 1937, שעה שייתכן שכבר היה חולה במחלתו האנושה בלא שהיה מודע לכך. ואותו הלחין לאחר שנים מיספר המלחין החיפאי משה ביק, שהיה לו קשר משפחתי עם חברים במסדה, כולנו ידענו שהוא זה שחיבר את מילות השיר, אבל כילדים לא בדיוק הבנו מה עודדה, שהאזינה למקהלה יחד עם אימא שלה בחדר האוכל של הקיבוץ, שהיה שנים רבות בצריף צפוף, מה היא ואימה חשות באותה שעה.
אבל תמיד, כשהמקהלה שרה בכל עוצמת הקול והפאתוס את השיר, היה אבא לוחש לי (כי אימא השתתפה במקהלה בקול הסופרן העז שלה): "ארנה, תראי את עודדה ואת אימא שלה כמה הן עצובות. תתייחסי אליה יפה תמיד!"
כך היה שב ואומר לי כשהיינו עוברים על יד החדר של אימה אלקה, והיה שם חשוך ועצוב. מותו בגיל כה צעיר היה כהלם לחברי הקיבוץ, ולנו, הילדים הקטנים שלא הורשינו ללכת ללווייה, היה אירוע בלתי מובן ומפחיד. אבל עודדה עצמה נהגה כמו אימא שלה. לא ביקשה הנחות כלשהן והיתה אחת מאיתנו בכל המשימות.
ואכן, שירו רב המשמעות של אביה שימר את זיכרו במשך שנים, ועודדה נהגה תמיד באיפוק, גם כששרו את השיר, והיתה עצמאית ושותפה לנו בכול. במיוחד טיפחה קשרי חברות עם אריאלה בת כיתתה, בעוד חברת האחים שהיינו מחזקת את כולנו כיחידה אחת.
לאחר השירות הצבאי ושנים אחדות לאחר שעזבה את מסדה, בנתה עודדה משפחה יפה עם אבנר, בן מגדיאל (היום הוד השרון), אף הוא אדם ערכי וחבר מצויין, והם גידלו שתי בנות מצטיינות, מיכל ויעל, האחת בתחום האמנות והשנייה בתחום הכלכלי.
היא עצמה מילאה תפקיד רב ערך ואחריות באוניברסיטת תל אביב, ואני תמיד אמרתי: אכן, השיר של אביה והמסורת הערכית של משפחתה עומדים ברקע חייה.
ומה היה השיר?
ב.
על השיר "עורי אדמה" ומחברו בנימין כהן, ואנחנו
וכך כתוב על אביה באתר זמרשת:
"בנימין כהן נולד ב-1912 בעיר בלצי שבבסרביה (היום מולדובה) ונפטר בשנת 1941 בקבוצת מסדה שבעמק הירדן. למד בבית ספר עברי ובגימנסיה עברית בעירו, והיה בין הראשונים להצטרף לשורותיה של תנועת 'גורדוניה', תנועה ציונית-חלוצית. כבר אז נדלק בו הניצוץ שהביאו לדרך של עלייה והתיישבות. בן 20 עלה לארץ והיה בין מייסדיה של קבוצת מסדה, שלאחר תקופת הכשרה ב'גבעת בוסל' שבחדרה עלו להתיישבות בעמק הירדן במסגרת 'חומה ומגדל'בשנת 1937.
"היתה בו מזיגה מופלאה של כישרונות בתחומי הכתיבה והאמנות הפלסטית, אך את ייעודו ראה בעבודת כפיים ובייחוד בעבודת האדמה. התלהבותו והתפעמותו מהגשמת חזונו מצאו את ביטויים בערימת מכתבים שהשאיר, ובייחוד בשירו הנודע 'עורי אדמה', שהולחן על ידי המלחין משה ביק, והשיר הפך להמנון הקיבוץ והושר על ידי קהילות רבות בארץ ובחו"ל.
"גם בשם עודדה, שנתן לבתו, מצא ביטוי לסערת רגשותיו עם הגשמת חזונו. בעזרתו קיווה לעודד את חבריו, שנתקלו עם הקמת הקיבוץ בשממה שמסביב ובקשיים רבים. הוא נפטר, כאמור, צעיר בן 29 ממחלת הסרטן והותיר אישה, ובת יחידה."
והרי מילות השיר:
עורי אדמה התעוררי
לא עוד תהיי שדופת שמש,
צמאת מים,
לא עוד יעטפוך עישבי פרא
מוכי שרב
חלפה שממת דורות
עם בוא הכובשים הצעירים
מעתה רווייה תהיי
מים רבים ירוו צימאונך
שדות בר מוריקים, מרהיבי עין
יתנו תקווה בלבב אנוש
עורי אדמה התעוררי
וקבלי פני בנייך הצעירים!
על תולדות השיר ומשמעותו כותב טוביה נאור, הבן הבכור של מסדה וממייסדי קיבוץ יוטבתה, וחוקר ומרצה על שירי ארץ ישראל:
"השיר 'עורי אדמה' נכתב על ידי בנימין כהן בשנות השלושים המאוחרות, בהיותו חולה במחלה קשה שבעקבותיה נפטר. לאחר מותו נמסר השיר למלחין ומנצח המקהלות החיפאי משה ביק, עם בקשה שילחין אותו. משה ביק אכן כתב יצירה למקהלה בארבעה קולות על פי השיר, שנקרא גם 'עורי אדמה התעוררי'.
"השיר מבטא את רוח התקופה ההיא, שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, חבורות של צעירות וצעירים בוגרי תנועות הנוער החלוציות עזבו את ביתם בעיירות של מזרח אירופה ועלו לארץ בעקבות החזון הציוני: לשוב להיות עם החי במולדתו, לגאול את האדמה משממתה ולחיות חיי יצירה ועמל כפיים. לשם כך הכשירו את עצמם בחוות חקלאיות בארצות מוצאם, לעבודת האדמה ולחיי שיתוף. הקשר בין החלוץ לבין אדמתו הוא קשר הדדי של אם וילדיה. הארץ, שרוב שיטחה היה בלתי מיושב, נחשבה לעזובה ושוממה, והנוער החלוצי מקדיש את חייו ליישובה ולפיתוחה. ומהאדמה מצופה להתעורר משנתה הארוכה ולהיענות לבניה השבים אל חיקה.
"הלחן, המוסיקה, נכתבה ברוח המהפכה הציונית-סוציאליסטית והיא דרמטית ושופעת אנרגיה. הסגנון המוזיקלי היה 'מיושן' כבר לתקופתו, כי המלחינים של אז בארץ ניסו להתחבר לסגנון המודרני של אותה עת ובד בבד לשלב בתוכו יסודות אתניים-מזרחיים שהיו קיימים באיזור. אבל משה ביק נצמד להרמוניה אירופאית מסורתית ולמוטיבים רוסיים המוכרים לו מנעוריו ואשר היו קרובים לאוזניהם ולליבם של העולים הצעירים החדשים ממזרח אירופה. אין פלא שהיצירה כבשה מקום נכבד ברפרטואר המקהלתי בארץ וגם בקהילות בגולה, במיוחד באמריקה.
"כיום, היצירה 'עורי אדמה' כמעט אינה מושמעת, למעט במפגשים רטרוספקטיביים. ומאחר שהיא לא נכתבה כשיר שניתן לשיר אותו בשירת הרבים, בציבור – וכיצירה מוסיקלית בפני עצמה אינה מאתגרת מבצעים בני זמננו, כמעט ואין שומעים אותה."
ואני אוסיף: וחבל... כי השיר הוא בבחינת מורשת רבת ערך. הוא טומן בחובו את הערכים הציוניים הטהורים של תקופת ההתיישבות החלוצית שהינחו את הורינו; ולגבינו, בני מסדה הראשונים, מסביר את הרקע האידאי לגידולנו.
ואשר לעודדה, אף שלא הרבתה לדבר על אביה שאך מעט מאישיותו הכירה, הרי שם נמצאים שורשיה ועוצמת אישיותה. יהי זיכרה ברוך!
ארנה גולן
חלק שני
עודדה, יתמותה מאביה בנימין כהן, ששירו
"עורי אדמה" הפך להמנון קיבוץ מסדה, ואנחנו
א.
למשפחה בקיבוץ היתה למרות הכול השפעה רבת חשיבות
חיינו המשותפים כילדים בקיבוץ מסדה הפכו אותנו, כאמור, למשפחת אחים. אלא שככל אחים, לכל אחד היו לא רק תכונות אופי ועולם פנימי משלו אלא היתה לו גם משפחה בעלת אופי המיוחד לה. ולמרות שנהוג לחשוב שלמשפחה לא היתה חשיבות רבה בחינוך המשותף ובלינה המשותפת, ושאפילו שעות הבילוי המעטות עם הורינו בשעות אחר הצהריים לא היו משמעותיות, הרי שבפועל למבנה המשפחה האישית של כל ילד היתה חשיבות מכרעת. זו אף גברה במשך השנים, עם התמורות במבנה החברתי והכלכלי. משמעותיים ביותר היו, כמובן, יחסי האב והאם בינם לבין עצמם או יחסם לילדיהם שהגיעו לחדרם בשעות אחר הצהריים. אפילו מידת התמסרותו של אחד ההורים או שניהם לעבודת הכפיים או לענייני הכלל הקיבוצי או המפלגתי השפיעה במידה רבה.
ואכן, ההיסטוריה המשפחתית של עודדה לא היתה פשוטה ואף היתה יוצאת דופן בזמנה, כיוון שאביה, בנימין כהן, נפטר בעודה בת שש בלבד. יותר מזה, היא היתה היתומה היחידה בתוכנו, ונקלעה למצב כאוב ולא מוכר בקיבוץ, ואילו אנחנו, הילדים הראשונים ולהורים צעירים מאוד, לא בדיוק הבנו את משמעות מצבה, שהרי אביה נפטר מסרטן בהיותו בן 29 שנים בלבד! הוא גם היה חבר הקיבוץ הראשון שנפטר, ועוד סמוך להתיישבות קבוצת מסדה בעמק הירדן בשנת 1937, ועודדה ואימה, אלקה, שהיתה ידועה כמטפלת מומחית וטובה בתינוקות, שקעו באבל כבד.
ליתמותה המוקדמת היתה, ללא ספק השפעה מכרעת שהתגלתה, לדעתי, במשך השנים בעוצמת אישיותה, בנדיבותה האנושית וביכולת יוצאת הדופן להתמודד עם קשיים, כשם שהתמודדה עם מחלתה האנושה בלא תלונה ובשקט עוצמתי.
פיצוי רב ערך היה לה כאשר אימהּ בנתה לאחר שנים לא מעטות משפחה חדשה, אמנם, אימה אלקה, שכאמור היתה ידועה בהצטיינותה בטיפול בילדים, התמודדה בעוז נפש עם מצב האלמנות, שהיה לחלוטין נדיר בתקופה ההיא. אותה שעה כולם היו צעירים ופורחים בעבודה ובחברה ומלאי אידאלים של בניית הארץ, ומוות לא השתלב בסדר יומם. אי לכך הם נטו להתמודד עם תופעה מכאיבה זו על ידי דחיקתה לשולי החיים. אלקה, שהיתה במשך שנים נתונה באבל כבד, לא נתנה לעצמה הנחות. היא מילאה בשלמות את כל משימותיה כחברת קיבוץ ותמיד נראתה לי, מנקודת מבטי כילדה, כאישה מרשימה ומעוררת כבוד. ואכן, כך נהגו בה כולם.
שש שנים ויותר לאחר מכן נישאה אלקה לשרגא, חבר מסדה אף הוא, שגם הוא בלט באישיותו. נולדה להם בת והם קראו לה רבקה, ובפי כולם רבקה'לה. ולהולדתה היתה משמעות רבה בחייה של עודדה, שכן היא חשה שהנה יש לה משפחה כמו לכולם, לא כל שכן ששרגא התגלה כאב טוב ומסור גם לבתו וגם לעודדה וכסבא מצויין. אישיותו המיוחדת התגלתה גם בכך שהוא התגייס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, במסגרת הבריגדה היהודית, נטל חלק גם בכל משימות ההצלה, וכשחזר הביתה הוסיף להצטיין בתכנון הבנייה בקיבוץ ובביצועה.
בשנת 1965, בעקבות קריאתו של דוד בן גוריון ליישב את הנגב, עברו הוא ואלקה, עם רבקה'לה, מתוך תחושה חלוצית – לבאר שבע, על מנת להפריח את הנגב. כל אלה עמדו ברקע חייה של עודדה, וחישלו את אישיותה.
עם זאת, מקום חשוב מילא בילדותה, ולא פחות מזה בילדותנו שלנו, השיר שאביה רב הכישרונות הספרותיים והאמנותיים הספיק לכתוב כביטוי לתפיסתו החלוצית, הוא השיר "עורי אדמה!" – והשיר הפך להמנון הקיבוץ. אכן, מחברו לא זכה לשמוע אותו. אולם השיר הושר לא רק במסדה, אלא הלך והפך לשיר מקהלות ברחבי הארץ ובקיבוצים רבים, ובכל שבת חגיגית או אירוע חשוב, ובוודאי בכל חג, השמיעה המקהלה במסדה ברוב רגש ותעצומות נפש את השיר הדרמטי שביטא את הרגשתם טוב כל כך.
ואיך קרה הדבר?
את השיר הזה שכתב אבא שלה, בנימין כהן, סמוך להתיישבות במסדה בשנת 1937, שעה שייתכן שכבר היה חולה במחלתו האנושה בלא שהיה מודע לכך. ואותו הלחין לאחר שנים מיספר המלחין החיפאי משה ביק, שהיה לו קשר משפחתי עם חברים במסדה, כולנו ידענו שהוא זה שחיבר את מילות השיר, אבל כילדים לא בדיוק הבנו מה עודדה, שהאזינה למקהלה יחד עם אימא שלה בחדר האוכל של הקיבוץ, שהיה שנים רבות בצריף צפוף, מה היא ואימה חשות באותה שעה.
אבל תמיד, כשהמקהלה שרה בכל עוצמת הקול והפאתוס את השיר, היה אבא לוחש לי (כי אימא השתתפה במקהלה בקול הסופרן העז שלה): "ארנה, תראי את עודדה ואת אימא שלה כמה הן עצובות. תתייחסי אליה יפה תמיד!"
כך היה שב ואומר לי כשהיינו עוברים על יד החדר של אימה אלקה, והיה שם חשוך ועצוב. מותו בגיל כה צעיר היה כהלם לחברי הקיבוץ, ולנו, הילדים הקטנים שלא הורשינו ללכת ללווייה, היה אירוע בלתי מובן ומפחיד. אבל עודדה עצמה נהגה כמו אימא שלה. לא ביקשה הנחות כלשהן והיתה אחת מאיתנו בכל המשימות.
ואכן, שירו רב המשמעות של אביה שימר את זיכרו במשך שנים, ועודדה נהגה תמיד באיפוק, גם כששרו את השיר, והיתה עצמאית ושותפה לנו בכול. במיוחד טיפחה קשרי חברות עם אריאלה בת כיתתה, בעוד חברת האחים שהיינו מחזקת את כולנו כיחידה אחת.
לאחר השירות הצבאי ושנים אחדות לאחר שעזבה את מסדה, בנתה עודדה משפחה יפה עם אבנר, בן מגדיאל (היום הוד השרון), אף הוא אדם ערכי וחבר מצויין, והם גידלו שתי בנות מצטיינות, מיכל ויעל, האחת בתחום האמנות והשנייה בתחום הכלכלי.
היא עצמה מילאה תפקיד רב ערך ואחריות באוניברסיטת תל אביב, ואני תמיד אמרתי: אכן, השיר של אביה והמסורת הערכית של משפחתה עומדים ברקע חייה.
ומה היה השיר?
ב.
על השיר "עורי אדמה" ומחברו בנימין כהן, ואנחנו
וכך כתוב על אביה באתר זמרשת:
"בנימין כהן נולד ב-1912 בעיר בלצי שבבסרביה (היום מולדובה) ונפטר בשנת 1941 בקבוצת מסדה שבעמק הירדן. למד בבית ספר עברי ובגימנסיה עברית בעירו, והיה בין הראשונים להצטרף לשורותיה של תנועת 'גורדוניה', תנועה ציונית-חלוצית. כבר אז נדלק בו הניצוץ שהביאו לדרך של עלייה והתיישבות. בן 20 עלה לארץ והיה בין מייסדיה של קבוצת מסדה, שלאחר תקופת הכשרה ב'גבעת בוסל' שבחדרה עלו להתיישבות בעמק הירדן במסגרת 'חומה ומגדל'בשנת 1937.
"היתה בו מזיגה מופלאה של כישרונות בתחומי הכתיבה והאמנות הפלסטית, אך את ייעודו ראה בעבודת כפיים ובייחוד בעבודת האדמה. התלהבותו והתפעמותו מהגשמת חזונו מצאו את ביטויים בערימת מכתבים שהשאיר, ובייחוד בשירו הנודע 'עורי אדמה', שהולחן על ידי המלחין משה ביק, והשיר הפך להמנון הקיבוץ והושר על ידי קהילות רבות בארץ ובחו"ל.
"גם בשם עודדה, שנתן לבתו, מצא ביטוי לסערת רגשותיו עם הגשמת חזונו. בעזרתו קיווה לעודד את חבריו, שנתקלו עם הקמת הקיבוץ בשממה שמסביב ובקשיים רבים. הוא נפטר, כאמור, צעיר בן 29 ממחלת הסרטן והותיר אישה, ובת יחידה."
והרי מילות השיר:
עורי אדמה התעוררי
לא עוד תהיי שדופת שמש,
צמאת מים,
לא עוד יעטפוך עישבי פרא
מוכי שרב
חלפה שממת דורות
עם בוא הכובשים הצעירים
מעתה רווייה תהיי
מים רבים ירוו צימאונך
שדות בר מוריקים, מרהיבי עין
יתנו תקווה בלבב אנוש
עורי אדמה התעוררי
וקבלי פני בנייך הצעירים!
על תולדות השיר ומשמעותו כותב טוביה נאור, הבן הבכור של מסדה וממייסדי קיבוץ יוטבתה, וחוקר ומרצה על שירי ארץ ישראל:
"השיר 'עורי אדמה' נכתב על ידי בנימין כהן בשנות השלושים המאוחרות, בהיותו חולה במחלה קשה שבעקבותיה נפטר. לאחר מותו נמסר השיר למלחין ומנצח המקהלות החיפאי משה ביק, עם בקשה שילחין אותו. משה ביק אכן כתב יצירה למקהלה בארבעה קולות על פי השיר, שנקרא גם 'עורי אדמה התעוררי'.
"השיר מבטא את רוח התקופה ההיא, שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, חבורות של צעירות וצעירים בוגרי תנועות הנוער החלוציות עזבו את ביתם בעיירות של מזרח אירופה ועלו לארץ בעקבות החזון הציוני: לשוב להיות עם החי במולדתו, לגאול את האדמה משממתה ולחיות חיי יצירה ועמל כפיים. לשם כך הכשירו את עצמם בחוות חקלאיות בארצות מוצאם, לעבודת האדמה ולחיי שיתוף. הקשר בין החלוץ לבין אדמתו הוא קשר הדדי של אם וילדיה. הארץ, שרוב שיטחה היה בלתי מיושב, נחשבה לעזובה ושוממה, והנוער החלוצי מקדיש את חייו ליישובה ולפיתוחה. ומהאדמה מצופה להתעורר משנתה הארוכה ולהיענות לבניה השבים אל חיקה.
"הלחן, המוסיקה, נכתבה ברוח המהפכה הציונית-סוציאליסטית והיא דרמטית ושופעת אנרגיה. הסגנון המוזיקלי היה 'מיושן' כבר לתקופתו, כי המלחינים של אז בארץ ניסו להתחבר לסגנון המודרני של אותה עת ובד בבד לשלב בתוכו יסודות אתניים-מזרחיים שהיו קיימים באיזור. אבל משה ביק נצמד להרמוניה אירופאית מסורתית ולמוטיבים רוסיים המוכרים לו מנעוריו ואשר היו קרובים לאוזניהם ולליבם של העולים הצעירים החדשים ממזרח אירופה. אין פלא שהיצירה כבשה מקום נכבד ברפרטואר המקהלתי בארץ וגם בקהילות בגולה, במיוחד באמריקה.
"כיום, היצירה 'עורי אדמה' כמעט אינה מושמעת, למעט במפגשים רטרוספקטיביים. ומאחר שהיא לא נכתבה כשיר שניתן לשיר אותו בשירת הרבים, בציבור – וכיצירה מוסיקלית בפני עצמה אינה מאתגרת מבצעים בני זמננו, כמעט ואין שומעים אותה."
ואני אוסיף: וחבל... כי השיר הוא בבחינת מורשת רבת ערך. הוא טומן בחובו את הערכים הציוניים הטהורים של תקופת ההתיישבות החלוצית שהינחו את הורינו; ולגבינו, בני מסדה הראשונים, מסביר את הרקע האידאי לגידולנו.
ואשר לעודדה, אף שלא הרבתה לדבר על אביה שאך מעט מאישיותו הכירה, הרי שם נמצאים שורשיה ועוצמת אישיותה. יהי זיכרה ברוך!
ארנה גולן
ד"ר רחלי אברהם-איתן
שירים כעוברים מוקפאים
על ספרה של יהודית סולומון
"במעלית-הנפש"
ספרי צמרת, 2021.
הספר "במעלית-הנפש" החסיר פעימה מליבי, כשהמחברת, יהודית סולומון, שלחה לי מידע על יציאתו לאור. התחושה היתה שנולד אח לספרי ב"מעלית אל הים" (עיתון 77, 2005) ששמו המקורי היה "במעלית הנפש" ושונה למטאפורה שנתנה לבוש מטאפורי למעלית הנפש. בראיון עם פרופ' חנה יעוז-קסט ז"ל, שפורסם בפסיפס, גיליון 64 2013, נכתב: "מעלית אל הים מגלמת את מעלית-הנפש".
הסתקרנתי מאוד לגבי ספרה החדש של יהודית, ונעניתי לכתוב אודותיו גם משום סקרנותי לגבי הספר החופף בכותרתו לספרי הרביעי "מעלית אל הים" כביטוי למעלית הנפש וגם בשל חיבתי לשירתה האותנטית של יהודית. אני מאמינה למה שהיא כותבת, וזה חשוב בעיניי יותר מאיכות אסתטית מהוקצעת של שיר שלוטש שוב ושוב, הן על-ידי המחבר והן על-ידי עורכיו. הצהרתה הארספואטית של הנחתומית המעידה על עיסתה בשיר "הולדת שיר": "מלים של אמת ושל נתינה", מהוות עדות אמת על כתיבתה.
בחרתי להמחיש דברים ערטילאיים בשיר קצרצר "חכה לי, הים" מתוך המדור הראשון בספר: "שירי טבע", המכיל שלושה רבדים: רובד מפורש של שיר טבע, רובד פסיכולוגי המצייר את הנפש ורובד ארס פואטי:
"חַכֵּה לִי, הַיָּם! / לְמוּל גַּלֵּי הַיָּם / חַיִּים זוֹרְמִים / הִרְהוּר מְעֻרְפָּל / מָה לִי וְלָהֶם, הַקְּלִילִים? / הַמַּיִם לֹא תִּכְנְנוּ מַסְלוּלָם / בֵּינוֹת לְעַנְנֵי הַתְּכֵלֶת / הִנֵּה מִתְפַּזְּרִים עֲנָנִים... / מִי יִתְחָרֶה בְּךָ הַטֶּבַע?"
בדומה לספרי הוותיק "מעלית אל הים" גם בספרה של יהודית סולומון הים מהווה מטאפורה לעולם הנפש ולעולם הארס-פואטי של הכתיבה. הפרסוניפיקציה המאנישה את הים בשיר של יהודית המצוטט לעיל, ממחישה את הדיבור עם הסובב, במקרה זה, הים המשקף את הנפש. הדיבור הוא דיבור פנימי, הרהורים, פנייה אל הנפש. הדוברת פונה אל הים בבקשה שיחכה לה, וכך מבטיחה לעצמה את תשומת לבו של הקורא או השומע: "חַכֵּה לִי, הַיָּם!"
לאחר קריאתה זו, המחברת כמו נענית לתהיית הקורא לפשר פנייתה אל הים ומסבירה: "לְמוּל גַּלֵּי הַיָּם / חַיִּים זוֹרְמִים / הִרְהוּר מְעֻרְפָּל." יתר על כן, הדוברת בשיר משבצת בדברי ההסבר שאלה המופנית בעת ובעונה אחת אל נמען סמוי ואל עצמה גם יחד: "מה לי ולהם, הקלילים?" המחברת עורכת אנלוגיה בין גלי נפשה לגלי האנשים הממלאים את החוף, וחייהם זורמים, מנקודת מבטה, בקלילות. מסלול חייה, כמו המים, לא מתוכנן: "הַמַּיִם לֹא תִּכְנְנוּ מַסְלוּלָם / בֵּינוֹת לְעַנְנֵי הַתְּכֵלֶת / הִנֵּה מִתְפַּזְּרִים עֲנָנִים..." – קטיעת ההסבר וההעדפה להציב שלוש נקודות מעצימה את תהיית הקורא לפשר התפזרותם של העננים. מה היו הקשיים שצוירו במטאפורת העננים? וכיצד "התפזרו העננים"? כיצד חלפו המועקות? אין בדל של מציאות בשיר להבהיר זאת. המחברת מגלה טפח ומכסה טפחיים בשיר, "גילוי וכיסוי בלשון" (ביאליק). כשם שהיא עצמה נתונה ב"הרהור מעורפל", בלשון השיר, כך היא מותירה את הקורא בהרהור מעורפל לפשר המועקות שהתפזרו "למול גלי הים." בכל מקרה הלך הרוח והמחשבה הפילוסופית עוברים אל הקורא. בחירתה של המחברת לחתום בשאלה את השיר הקצרצר: "מִי יִתְחָרֶה בְּךָ הַטֶּבַע?" – מעמידה את האדם באפסיותו מול האינסופיות של הטבע המתגלמת בים מולו היא ניצבת.
ביטוי ארס פואטי לשמחת היצירה והחיבור אל המלים מקבלים מבע יפה בשירים רבים בספר "במעלית הנפש": בשיר "הולדת שיר", הנזכר לעיל, "המילים ואני", "הן היו שם תמיד": חַבְרוֹתַי הַמִּלִּים / הִקִּיפוּנִי בְּמָחוֹל, / אֲבַק כּוֹכָבִים פִּזְּרוּ / וּבִן לַיְלָה נֶעֶלְמוּ. / הֵן הָיוּ שָׁם תָּמִיד / בֵּין דַּפֵּי אַגָּדוֹת, קוֹרְצוֹת לֶעָתִיד, / לוֹטְפוֹת תּוּגַתִּי וּפְחָדַי / אַךְ גַּם מְאַיְּמוֹת לְעַרְבֵּל כָּל בְּנֵי מֵעַי."
וכן בשירים רבים אחרים, הכותבת מערבלת את מיעינו באמיתות וברגשות צרופים המקבלים ביטוי מדויק ויפה.
בחרתי לצטט שיר ארס-פואטי יפה מבע, "כמו עוּברים מוקפאים":
כְּמוֹ בֵּיצִיּוֹת מֻפְרוֹת,
כְּמוֹ עֻבָּרִים מֻקְפָּאִים –
נֶאֶסְפוּ מִלּוֹתַי
וְהִמְתִּינוּ אֲרֻכּוֹת
בְּתַחֲנוֹת שׁוֹנוֹת
לִקְרַאת הִוָּלְדָן –
וְלֹא בָּטוּחַ שֶׁבְּלֵדָה רְגִילָה עָסְקִינַן –
אוּלַי נִזְדַּקֵּק לְזֵרוּז,
גַּם אֶפִּידוּרָל יְסַיֵּעַ לְאַלְחֵשׁ אֲמִתּוֹת כּוֹאֲבוֹת,
שֶׁמָּא חִתּוּךְ קֵיסָרִי יִתְבַּקֵּשׁ
כְּדֵי שֶׁיִּתְרַצּוּ מִלּוֹתַי לְהִפָּרֵד,
לְהִוָּלֵד,
כְּדֵי שֶׁיֵּאוֹתוּ לָצֵאת מִן הַמִּסְתּוֹר,
כְּדֵי שֶׁיַּסְכִּימוּ לִרְאוֹת אוֹר יוֹם,
לִנְשֹׁם אֲוִיר שֶׁל חֹפֶשׁ.
כְּדֵי שֶׁיְּוַתְּרוּ עַל חֶבֶל הַטַּבּוּר הַחוֹבֵק,
הַמֵּזִין –
וְיַעַבְרוּ אֶל מֶרְחָבִים פְּתוּחִים
וִיחוֹלְלוּ בָּעוֹלָם מִבְּלִי מֵשִׂים,
וְיִתְפַּתּוּ אֶל הָאוֹר,
אֶל רִקּוּדֵי הַפַּרְפַּר,
וְיִסְתַּעֲפוּ עִם עַנְפֵי עֵץ מִשְׂתָּרְגִּים
וְיַעְפִּילוּ אֶל הָעֲנָנִים...
התאריכים הישנים המצוינים בסופי שירים רבים בספר, מהווים מעין המחשה תיעודית ברורה להצהרות הארס-פואטיות בשיר זה ובאחרים. בראש ובראשונה בכותרת באמצעות הדימוי הנפלא של העוברים המוקפאים. השירים נאספו והמתינו זמן ארוך לקראת היוולדם בספר.
אולם הדוברת ממשיכה את הביטוי של מטאפורת הלידה ומרחיבה אותה. ייתכנו קשיי לידה, קשיי הוצאה לאור: "...לֹא בָּטוּחַ שֶׁבְּלֵדָה רְגִילָה עָסְקִינַן – / אוּלַי נִזְדַּקֵּק לְזֵרוּז, / גַּם אֶפִּידוּרָל יְסַיֵּעַ לְאַלְחֵשׁ אֲמִתּוֹת כּוֹאֲבוֹת, / שֶׁמָּא חִתּוּךְ קֵיסָרִי יִתְבַּקֵּשׁ / כְּדֵי שֶׁיִּתְרַצּוּ מִלּוֹתַי לְהִפָּרֵד, / לְהִוָּלֵד, / כְּדֵי שֶׁיֵּאוֹתוּ לָצֵאת מִן הַמִּסְתּוֹר, / כְּדֵי שֶׁיַּסְכִּימוּ לִרְאוֹת אוֹר יוֹם, / לִנְשֹׁם אֲוִיר שֶׁל חֹפֶשׁ."
מגוון הקשיים הוא רב. ראשית לא בטוח שהדוברת בשלה לשחרר את השירים ולהוציאם מרשות היחיד אל רשות הרבים אל האור. צריך, לכאורה, לבקש את הסכמתן של המילים. צריך לעבור תהליך הבשלה. כמעט כל אחד ואחת מאתנו המשוררים חווה זאת בעוצמה רבה בהוצאת הספר הראשון לאור, אך עדיין בכל ספר וספר יש שירים שאנחנו בוחרים להחזיר לרחם-המחשב או למגירה. יש שורות שאנחנו נמחק או נערפל, כאשר איננו חשים תעוזה מספקת להוציאם ממחבואם, ממסתורי הנפש אל אור הרבים.
להעזה לכשעצמה, יש שכר בצידה, תחושת השחרור של אחרי לידה, כשהעובר כבר בחוץ תמו כל חבלי הלידה; כשהספר הוא עובדה גמורה כל הלבטים והחיבוטים מסתיימים, ואת מקומם תופסת תחושת השחרור. שכר נוסף מתלווה אל הלידה ואל תחושת השחרור: השירים "יַעַבְרוּ אֶל מֶרְחָבִים פְּתוּחִים / וִיחוֹלְלוּ בָּעוֹלָם מִבְּלִי מֵשִׂים, / וְיִתְפַּתּוּ אֶל הָאוֹר, / אֶל רִקּוּדֵי הַפַּרְפַּר, / וְיִסְתַּעֲפוּ עִם עַנְפֵי עֵץ מִשְׂתָּרְגִּים / וְיַעְפִּילוּ אֶל הָעֲנָנִים..." – ממקום מסתורם ברשות היחיד של נפש המחברת השירים עוברים אל המרחב הפתוח של האור. כבר אין שליטה למחברת עליהם. הם עושים את דרכם כפרפרים באור, מסתעפים ומסתרגים, והתקווה החותמת את השיר: "ויעפילו אל העננים." תקווה ששירי הספר יעפילו אל העננים ואל אור הכוכבים שמעבר להם, אל מי שנמצא במרומי הספרות ודן את התקבלותם או אי התקבלותם של שירים ומשוררים.
בשירים רבים שבה המשוררת אל חיבוטי הנפש ואל תיאור תהליך בקיעת השירים. מתוך יושרה הטבועה בנפשה היא מתארת בגילוי לב את השפעתם של ספרים שקראה על נפשה ועל כתיבתה, כך בשיר, "כָּל מִלּוֹת הַסְּפָרִים": "אֵיךְ הֻתְּכוּ לָהֶן / כָּל מִלּוֹת הַסְּפָרִים שֶׁקָּרָאתִי, / אֵיךְ הִתְעַרְבְּלוּ לָהֶן בְּעוֹרְקֵי נַפְשִׁי, / בְּזֶרֶם דָּמִי, / בַּחֲלוֹמוֹת-לֵילִי. / אֵיךְ נִשְׁאֲבוּ אֶל תְּהוֹמוֹתַי / וְחָפְרוּ מְחִלּוֹת בֵּין קְצוֹת עֲצַבַּי / וּמָצְאוּ לָהֶן הֵד וּמַעֲנֶה / וְהָלְכוּ שְׁלוּבוֹת זְרוֹעַ, בֵּין זִכָּרוֹן לְדִמְיוֹן / וְנִשְׁזְרוּ בֵּין מַחְשְׁבוֹת מֹחִי וְלֹא בֵּין מַחְלְפוֹת רֹאשִׁי / וְנִבְלְעוּ וְעֻכְּלוּ / וְלֹא הוּשְׁבוּ רֵיקָם מֵעוֹלָם. / 3.12.2015."
תוצאתו של תהליך זה, ספר שירים המתעד בהתבוננות מטא-תודעתית "מאין נחלה את שיריה," איך מעולם החוץ נשאבו מילים אל תוכה והותכו בתודעתה בין זיכרון לדמיון, נשזרו ולא הושבו ריקם. סופו של תהליך מזכך זה הוא שמחה בהגעתם אל הקוראים ובתגובותיהם המעודדות את רוחה ומציבות אותה ב"מעלית-הנפש".
ד"ר רחלי אברהם-איתן
"במעלית-הנפש"
ספרי צמרת, 2021.
הספר "במעלית-הנפש" החסיר פעימה מליבי, כשהמחברת, יהודית סולומון, שלחה לי מידע על יציאתו לאור. התחושה היתה שנולד אח לספרי ב"מעלית אל הים" (עיתון 77, 2005) ששמו המקורי היה "במעלית הנפש" ושונה למטאפורה שנתנה לבוש מטאפורי למעלית הנפש. בראיון עם פרופ' חנה יעוז-קסט ז"ל, שפורסם בפסיפס, גיליון 64 2013, נכתב: "מעלית אל הים מגלמת את מעלית-הנפש".
הסתקרנתי מאוד לגבי ספרה החדש של יהודית, ונעניתי לכתוב אודותיו גם משום סקרנותי לגבי הספר החופף בכותרתו לספרי הרביעי "מעלית אל הים" כביטוי למעלית הנפש וגם בשל חיבתי לשירתה האותנטית של יהודית. אני מאמינה למה שהיא כותבת, וזה חשוב בעיניי יותר מאיכות אסתטית מהוקצעת של שיר שלוטש שוב ושוב, הן על-ידי המחבר והן על-ידי עורכיו. הצהרתה הארספואטית של הנחתומית המעידה על עיסתה בשיר "הולדת שיר": "מלים של אמת ושל נתינה", מהוות עדות אמת על כתיבתה.
בחרתי להמחיש דברים ערטילאיים בשיר קצרצר "חכה לי, הים" מתוך המדור הראשון בספר: "שירי טבע", המכיל שלושה רבדים: רובד מפורש של שיר טבע, רובד פסיכולוגי המצייר את הנפש ורובד ארס פואטי:
"חַכֵּה לִי, הַיָּם! / לְמוּל גַּלֵּי הַיָּם / חַיִּים זוֹרְמִים / הִרְהוּר מְעֻרְפָּל / מָה לִי וְלָהֶם, הַקְּלִילִים? / הַמַּיִם לֹא תִּכְנְנוּ מַסְלוּלָם / בֵּינוֹת לְעַנְנֵי הַתְּכֵלֶת / הִנֵּה מִתְפַּזְּרִים עֲנָנִים... / מִי יִתְחָרֶה בְּךָ הַטֶּבַע?"
בדומה לספרי הוותיק "מעלית אל הים" גם בספרה של יהודית סולומון הים מהווה מטאפורה לעולם הנפש ולעולם הארס-פואטי של הכתיבה. הפרסוניפיקציה המאנישה את הים בשיר של יהודית המצוטט לעיל, ממחישה את הדיבור עם הסובב, במקרה זה, הים המשקף את הנפש. הדיבור הוא דיבור פנימי, הרהורים, פנייה אל הנפש. הדוברת פונה אל הים בבקשה שיחכה לה, וכך מבטיחה לעצמה את תשומת לבו של הקורא או השומע: "חַכֵּה לִי, הַיָּם!"
לאחר קריאתה זו, המחברת כמו נענית לתהיית הקורא לפשר פנייתה אל הים ומסבירה: "לְמוּל גַּלֵּי הַיָּם / חַיִּים זוֹרְמִים / הִרְהוּר מְעֻרְפָּל." יתר על כן, הדוברת בשיר משבצת בדברי ההסבר שאלה המופנית בעת ובעונה אחת אל נמען סמוי ואל עצמה גם יחד: "מה לי ולהם, הקלילים?" המחברת עורכת אנלוגיה בין גלי נפשה לגלי האנשים הממלאים את החוף, וחייהם זורמים, מנקודת מבטה, בקלילות. מסלול חייה, כמו המים, לא מתוכנן: "הַמַּיִם לֹא תִּכְנְנוּ מַסְלוּלָם / בֵּינוֹת לְעַנְנֵי הַתְּכֵלֶת / הִנֵּה מִתְפַּזְּרִים עֲנָנִים..." – קטיעת ההסבר וההעדפה להציב שלוש נקודות מעצימה את תהיית הקורא לפשר התפזרותם של העננים. מה היו הקשיים שצוירו במטאפורת העננים? וכיצד "התפזרו העננים"? כיצד חלפו המועקות? אין בדל של מציאות בשיר להבהיר זאת. המחברת מגלה טפח ומכסה טפחיים בשיר, "גילוי וכיסוי בלשון" (ביאליק). כשם שהיא עצמה נתונה ב"הרהור מעורפל", בלשון השיר, כך היא מותירה את הקורא בהרהור מעורפל לפשר המועקות שהתפזרו "למול גלי הים." בכל מקרה הלך הרוח והמחשבה הפילוסופית עוברים אל הקורא. בחירתה של המחברת לחתום בשאלה את השיר הקצרצר: "מִי יִתְחָרֶה בְּךָ הַטֶּבַע?" – מעמידה את האדם באפסיותו מול האינסופיות של הטבע המתגלמת בים מולו היא ניצבת.
ביטוי ארס פואטי לשמחת היצירה והחיבור אל המלים מקבלים מבע יפה בשירים רבים בספר "במעלית הנפש": בשיר "הולדת שיר", הנזכר לעיל, "המילים ואני", "הן היו שם תמיד": חַבְרוֹתַי הַמִּלִּים / הִקִּיפוּנִי בְּמָחוֹל, / אֲבַק כּוֹכָבִים פִּזְּרוּ / וּבִן לַיְלָה נֶעֶלְמוּ. / הֵן הָיוּ שָׁם תָּמִיד / בֵּין דַּפֵּי אַגָּדוֹת, קוֹרְצוֹת לֶעָתִיד, / לוֹטְפוֹת תּוּגַתִּי וּפְחָדַי / אַךְ גַּם מְאַיְּמוֹת לְעַרְבֵּל כָּל בְּנֵי מֵעַי."
וכן בשירים רבים אחרים, הכותבת מערבלת את מיעינו באמיתות וברגשות צרופים המקבלים ביטוי מדויק ויפה.
בחרתי לצטט שיר ארס-פואטי יפה מבע, "כמו עוּברים מוקפאים":
כְּמוֹ בֵּיצִיּוֹת מֻפְרוֹת,
כְּמוֹ עֻבָּרִים מֻקְפָּאִים –
נֶאֶסְפוּ מִלּוֹתַי
וְהִמְתִּינוּ אֲרֻכּוֹת
בְּתַחֲנוֹת שׁוֹנוֹת
לִקְרַאת הִוָּלְדָן –
וְלֹא בָּטוּחַ שֶׁבְּלֵדָה רְגִילָה עָסְקִינַן –
אוּלַי נִזְדַּקֵּק לְזֵרוּז,
גַּם אֶפִּידוּרָל יְסַיֵּעַ לְאַלְחֵשׁ אֲמִתּוֹת כּוֹאֲבוֹת,
שֶׁמָּא חִתּוּךְ קֵיסָרִי יִתְבַּקֵּשׁ
כְּדֵי שֶׁיִּתְרַצּוּ מִלּוֹתַי לְהִפָּרֵד,
לְהִוָּלֵד,
כְּדֵי שֶׁיֵּאוֹתוּ לָצֵאת מִן הַמִּסְתּוֹר,
כְּדֵי שֶׁיַּסְכִּימוּ לִרְאוֹת אוֹר יוֹם,
לִנְשֹׁם אֲוִיר שֶׁל חֹפֶשׁ.
כְּדֵי שֶׁיְּוַתְּרוּ עַל חֶבֶל הַטַּבּוּר הַחוֹבֵק,
הַמֵּזִין –
וְיַעַבְרוּ אֶל מֶרְחָבִים פְּתוּחִים
וִיחוֹלְלוּ בָּעוֹלָם מִבְּלִי מֵשִׂים,
וְיִתְפַּתּוּ אֶל הָאוֹר,
אֶל רִקּוּדֵי הַפַּרְפַּר,
וְיִסְתַּעֲפוּ עִם עַנְפֵי עֵץ מִשְׂתָּרְגִּים
וְיַעְפִּילוּ אֶל הָעֲנָנִים...
התאריכים הישנים המצוינים בסופי שירים רבים בספר, מהווים מעין המחשה תיעודית ברורה להצהרות הארס-פואטיות בשיר זה ובאחרים. בראש ובראשונה בכותרת באמצעות הדימוי הנפלא של העוברים המוקפאים. השירים נאספו והמתינו זמן ארוך לקראת היוולדם בספר.
אולם הדוברת ממשיכה את הביטוי של מטאפורת הלידה ומרחיבה אותה. ייתכנו קשיי לידה, קשיי הוצאה לאור: "...לֹא בָּטוּחַ שֶׁבְּלֵדָה רְגִילָה עָסְקִינַן – / אוּלַי נִזְדַּקֵּק לְזֵרוּז, / גַּם אֶפִּידוּרָל יְסַיֵּעַ לְאַלְחֵשׁ אֲמִתּוֹת כּוֹאֲבוֹת, / שֶׁמָּא חִתּוּךְ קֵיסָרִי יִתְבַּקֵּשׁ / כְּדֵי שֶׁיִּתְרַצּוּ מִלּוֹתַי לְהִפָּרֵד, / לְהִוָּלֵד, / כְּדֵי שֶׁיֵּאוֹתוּ לָצֵאת מִן הַמִּסְתּוֹר, / כְּדֵי שֶׁיַּסְכִּימוּ לִרְאוֹת אוֹר יוֹם, / לִנְשֹׁם אֲוִיר שֶׁל חֹפֶשׁ."
מגוון הקשיים הוא רב. ראשית לא בטוח שהדוברת בשלה לשחרר את השירים ולהוציאם מרשות היחיד אל רשות הרבים אל האור. צריך, לכאורה, לבקש את הסכמתן של המילים. צריך לעבור תהליך הבשלה. כמעט כל אחד ואחת מאתנו המשוררים חווה זאת בעוצמה רבה בהוצאת הספר הראשון לאור, אך עדיין בכל ספר וספר יש שירים שאנחנו בוחרים להחזיר לרחם-המחשב או למגירה. יש שורות שאנחנו נמחק או נערפל, כאשר איננו חשים תעוזה מספקת להוציאם ממחבואם, ממסתורי הנפש אל אור הרבים.
להעזה לכשעצמה, יש שכר בצידה, תחושת השחרור של אחרי לידה, כשהעובר כבר בחוץ תמו כל חבלי הלידה; כשהספר הוא עובדה גמורה כל הלבטים והחיבוטים מסתיימים, ואת מקומם תופסת תחושת השחרור. שכר נוסף מתלווה אל הלידה ואל תחושת השחרור: השירים "יַעַבְרוּ אֶל מֶרְחָבִים פְּתוּחִים / וִיחוֹלְלוּ בָּעוֹלָם מִבְּלִי מֵשִׂים, / וְיִתְפַּתּוּ אֶל הָאוֹר, / אֶל רִקּוּדֵי הַפַּרְפַּר, / וְיִסְתַּעֲפוּ עִם עַנְפֵי עֵץ מִשְׂתָּרְגִּים / וְיַעְפִּילוּ אֶל הָעֲנָנִים..." – ממקום מסתורם ברשות היחיד של נפש המחברת השירים עוברים אל המרחב הפתוח של האור. כבר אין שליטה למחברת עליהם. הם עושים את דרכם כפרפרים באור, מסתעפים ומסתרגים, והתקווה החותמת את השיר: "ויעפילו אל העננים." תקווה ששירי הספר יעפילו אל העננים ואל אור הכוכבים שמעבר להם, אל מי שנמצא במרומי הספרות ודן את התקבלותם או אי התקבלותם של שירים ומשוררים.
בשירים רבים שבה המשוררת אל חיבוטי הנפש ואל תיאור תהליך בקיעת השירים. מתוך יושרה הטבועה בנפשה היא מתארת בגילוי לב את השפעתם של ספרים שקראה על נפשה ועל כתיבתה, כך בשיר, "כָּל מִלּוֹת הַסְּפָרִים": "אֵיךְ הֻתְּכוּ לָהֶן / כָּל מִלּוֹת הַסְּפָרִים שֶׁקָּרָאתִי, / אֵיךְ הִתְעַרְבְּלוּ לָהֶן בְּעוֹרְקֵי נַפְשִׁי, / בְּזֶרֶם דָּמִי, / בַּחֲלוֹמוֹת-לֵילִי. / אֵיךְ נִשְׁאֲבוּ אֶל תְּהוֹמוֹתַי / וְחָפְרוּ מְחִלּוֹת בֵּין קְצוֹת עֲצַבַּי / וּמָצְאוּ לָהֶן הֵד וּמַעֲנֶה / וְהָלְכוּ שְׁלוּבוֹת זְרוֹעַ, בֵּין זִכָּרוֹן לְדִמְיוֹן / וְנִשְׁזְרוּ בֵּין מַחְשְׁבוֹת מֹחִי וְלֹא בֵּין מַחְלְפוֹת רֹאשִׁי / וְנִבְלְעוּ וְעֻכְּלוּ / וְלֹא הוּשְׁבוּ רֵיקָם מֵעוֹלָם. / 3.12.2015."
תוצאתו של תהליך זה, ספר שירים המתעד בהתבוננות מטא-תודעתית "מאין נחלה את שיריה," איך מעולם החוץ נשאבו מילים אל תוכה והותכו בתודעתה בין זיכרון לדמיון, נשזרו ולא הושבו ריקם. סופו של תהליך מזכך זה הוא שמחה בהגעתם אל הקוראים ובתגובותיהם המעודדות את רוחה ומציבות אותה ב"מעלית-הנפש".
ד"ר רחלי אברהם-איתן
עדינה בר-אל
"רציתי לשנות את העולם"
גלית שאול – ראשת המועצה האזורית
"עמק חפר"
מתוך 257 רשויות מקומיות בארץ, רק ב-15 עומדות נשים בראש. גלית שאול, ראשת המועצה האזורית עמק חפר, מספרת בריאיון לעדינה בר-אל על עצמה, על הנערה בצופים שכבר אז רצתה לשנות את העולם. עתה היא פועלת לשם כך ברשות המוניציפלית עליה היא ממונה. היא פועלת למען התושבות והתושבים כולם ולמען קידום נשים.
"סבי אהרון דפני היה דמות משמעותית בחיי." אומרת ד"ר גלית שאול, ראשת המועצה האזורית עמק חפר. "הוא היה ממייסדי קיבוץ המעפיל, איש ציבור שמילא תפקידים ציבוריים שונים.
"בין שאר תפקידיו היה סבי יושב ראש הספורט העממי, והוא אדם הראשון שהעמיד אותי על במה. הייתי אז בת שמונה. בפארק הירקון התאספו אנשים רבים, והוא ביקש ממני לעלות על הבמה ולהסביר מדוע לדעתי הספורט העממי חשוב. זה היה בלי הכנה מוקדמת, כל שאר הנואמים היו אנשים מבוגרים, ואני חששתי מעט. אבל סבא אמר לי: 'את יכולה. אני מאמין בך.' היו שם אנשים צוהלים ומריעים, ואני זוכרת היטב את הרגע הזה. אז הבנתי שיש משמעות למילה שלי. בעצם," מוסיפה גלית, "ממנו למדתי להיות קשובה לציבור, לדעת מה נחוץ לו. זו תובנה שלקחתי עמי לעבודה הציבורית במשך שנים רבות, לאורך כל הדרך."
"רציתי לשנות את העולם"
גלית היתה בילדותה ובנעוריה בתנועת הצופים. "הייתי ילדת צופים שרצתה לשנות את העולם." היא אומרת. וכאן היא מנדבת מסר לצעירים: "הרבה מהעשייה מתחילה בגיל הנעורים. זהו השלב בו הצעיר והצעירה שואלים את עצמם מה הם רוצים לעשות בעתיד. ואני, כפי שציינתי, רציתי לשנות את העולם בעשייה חברתית או ציבורית. למדתי משפטים באוניברסיטה, כי חשבתי שמשפטנים משנים את העולם. אחר-כך הסתבר לי, שהם יכולים לשנות," היא מחייכת, "אבל לא לבד."
במהלך הקריירה שלה עבדה גלית שנים רבות במשרד הרווחה. "עסקתי שם בקידום אוכלוסיות מוחלשות, בהשמעת קול של אנשים עם צרכים מיוחדים, עם מוגבלויות. קידמתי את כל הנושאים שקשורים בהתנדבות ובקהילה. הייתי ממונה על רכזי ההתנדבות ברשויות המקומיות, על מוקד המשרד 118, על מיזם ההתנדבות הלאומי."
בתפקידה האחרון, לפני היבחרה לראשת מועצה, היא כיהנה מנכ"לית מרכז 'רקמן' בפקולטה למשפטים בבר-אילן. זהו מרכז שעוסק בקידום זכויות נשים. "במסגרת זו עשינו עבודה אקטיביסטית לקידום זכויות נשים, עבודת חקיקה בשיתוף הכנסת וכל הקשת הפוליטית."
המעבר לכפר חגלה והבחירה לראשות המועצה
"נושא החיבור בין קהילה לבין שירותים מעניין אותי מאז ומתמיד, ואני חושבת שזו גם הסיבה שבחרתי לגור במקום בו יש קהילה פעילה." אומרת גלית. היא נולדה בראשון לציון, בת בכורה לארבע בנות. את בן זוגה לירון הכירה בגיל 17 בצופים, ומאז הם יחד. הם מתגוררים בכפר חגלה עם ארבעת ילדיהם: יהונתן בן 23; אבישג בת 20, לאחר שנת שירות ולפני גיוס; איתמר בן 17, תלמיד כיתה י"א; יפתח בן 12, תלמיד בכיתה ז'. "בחרתי לגור בחגלה כי חיפשתי חיי קהילה, מקום בו הקהילה מחליטה בעצמה. שנים רבות הייתי חברת ועד ביישוב. היה לי חשוב להשפיע בסביבה בה אני חיה."
הרצון להשפיע גם הריץ אותה לבחירות לראשות המועצה. "המועצה התנהלה בסדר," אומרת גלית, "אבל חשתי שיש סוגיות שמטרידות את התושבים, אבל לא נמצאות על סדר היום של המועצה, כגון סוגיית התחבורה."
לשאלה איך היו התגובות לבחירת אישה לראשות המועצה, אומרת גלית: "לפני הבחירות היו שאמרו לי: 'אין לך סיכוי. זו מועצה אזורית גדולה עם חקלאים רבים, שלא יבחרו באישה'." עוד בעייה שאנשים צפו היא העובדה שגלית לא נולדה בעמק חפר, שהיא "חדשה" יחסית, ומתגוררת "רק" 20 שנה בעמק. מתוך ארבעה מועמדים – שני גברים ושתי נשים – נבחרה גלית. אחד המועמדים, חיזקי סיבק, שחבר אל גלית בבחירות, משמש היום ממלא המקום והסגן שלה. "אני שמחה וגאה לעבודתנו המשותפת. דוגמא של שותפות עבור הדור הצעיר," היא אומרת.
ראשת מועצה – התושבים במרכז
במועצה האזורית עמק חפר 41 יישובים, ויש בה 43 אלף תושבים. גלית שמה לה למטרה לקיים שלושה עקרונות, שהיא קוראת להם "שלושת השִינִים": שירות לתושב, שיתוף פעולה, שקיפות. חשוב לה לשים את התושבים במרכז, לתת להם תחושה שהמועצה היא עבורם בית.
אחד הנושאים שהטרידו אותה אישית וגם תושבים אחרים – הוא נושא התחבורה בין היישובים. אמנם יש הסעות לבתי הספר, אך מה קורה בשעות אחר הצהריים, כאשר ילדים ונוער רוצים לבקר חברים במושב אחר, לצאת לפעילויות ולבילויים? בדרך כלל היה עול זה מוטל על ההורים שהסיעו, דבר שגזל זמן וכסף, וחייב משפחות להחזיק ברשותם יותר ממכונית אחת.
לשם כך פעלה גלית לקידום שירות חדש עם משרד התחבורה – פרויקט ניסיוני של תחבורה שיתופית חכמה – "קוויקר". מיניבוסים של חברת "קווים" נוסעים מיישוב ליישוב ומסיעים בני נוער ומבוגרים על פי בקשותיהם. זהו מיזם ראשון מסוגו במועצות אזוריות, שרבות מהן תולות תקוות רבות בהצלחתו.
"זו ראשית הדרך," אומרת גלית. "אני מקווה שמשרד התחבורה ישקיע בשירות עוד משאבים ושעות של רכבים ונהגים, אבל יש כבר תוצאות מצוינות אצלנו. החיים שלנו השתנו. מיספר משתמשי התחבורה הציבורית גדל באופן משמעותי, יש הורים שמעידים כי כמות ההסעות שלהם ירדה בחמישים אחוזים, וכי ילדיהם מגלים עצמאות."
יש לציין, שנוסף על תושבי עמק חפר יש כשבעת אלפים סטודנטים במכללת "רופין", וגם הם עושים שימוש בקוויקר.
מוקד בחדר וישיבות מליאה שמשודרות בשידור חי
"השלטון המקומי הוא הגוף הכי צמוד לתושבים, שצריך לשמור עליהם, לדעת מה מציק להם ולחוש אותם כל הזמן. היה לי חשוב לתת לתושבים הרגשה שהם חלק מקהילה אח. אז יש להם יותר סולידריות, יותר רצון להשקיע. לתת – זהו החוסן הקהילתי." אומרת גלית.
במטרה להיות עם היד על הדופק ולדעת כל הזמן מה מטריד את התושבים, הוצב מסך טלוויזיה על הקיר במשרדה של גלית, באמצעותו היא מקושרת און-ליין אל מוקד המועצה שעונה לתושבים.
"ככה אני יכולה לדעת כל הזמן מה מפריע לתושבים, אלו בעיות יש, על מה פונים ומה דורש טיפול דחוף," מספרת גלית. "פעם אחת אפילו מנעתי פשע. באחד הימים התקשרה אישה בשעה שבע בבוקר ואמרה שהיא רואה ברחוב שלה מכלית מחוברת לביוב, שנמצאת שם מזה כמה שעות. נזכרתי ששבוע קודם ראיתי על המסך תלונה על חומר שחור במי הביוב. מיד שלחתי לשם פקחים, והם תפסו את האיש, שהזרים חומרים למי השופכין והיו לו גם הרשעות קודמות."
המעקב אחר מוקד הפניות גורם לה לעיתים לשבח עובדים שיוצאים אל מקומות התקלה ופותרים בעיות במהירות. "הפניות של התושבים מאוד חשובות," אומרת גלית, "כי השטח במועצה האזורית גדול, וכשמקבלים דיווחים על הנעשה אנו יודעים במה לטפל. לפיכך, כדי לעודד אנשים להיות מעורבים בנעשה במועצה, יזמנו את תחרות 'התושב האיכפתי'. בכל שנה אנו מעניקים תעודות הוקרה למי שפנה הכי הרבה פעמים למוקד והתריע על בעיות. זה מבטא היטב את שיתוף הפעולה של התושבים, אליו כיוונתי מראשית ימי בתפקיד."
לצורך השקיפות של עבודת המועצה מועברות כל ישיבות המליאה בפייסבוק בזמן אמת. ומסתבר שגם ותיקי העמק עוקבים בפייסבוק אחר הנעשה, ונהנים לדעת מה מתרחש במליאה. זאת לאחר שנים רבות בהן לא ידעו מה מתרחש, וכיצד – בישיבות אלו. אמצעי מרכזי אחר לשיתוף התושבים הוא העיתון "עלי חפר" שמחולק בתיבות הואר ומופץ גם באינטרנט. הוא מדווח על הנעשה במועצה וביישובים.
"נושאי החינוך והנוער נמצאים על סדר היום שלנו. יש לנו נוער נפלא בעמק והוא העתיד שלנו. לכן, בתקציב 2022 הוספנו תקציבים לסבסוד הסעות וכן לשיפור תנאיהם של רכזי הנוער. הוספנו גם תוכניות מנהיגות, באמצעותן בני הנוער – שרבים מהם עושים שנת שירות ואחר-כך מתגייסים ליחידות הטובות בצבא – יוכלו להשפיע על מה שקורה במדינה ולשפר אותה."
עוד מציינת גלית פעילות למען שיוויון באוכלוסייה: "יש סיוע לקהילה הגאה בעמק חפר. בעבר חשבו בנות ובנים מהקהילה, שהם צריכים לעבור לעיר הגדולה. כיום המסר הוא שמקבלים את כולן וכולם. יש לנו ועדה שעוסקת בכך רבות ומקדמת את הנושא. ב'שבוע הגאווה' האחרון היו אירועים בעמק כולו וזה היה ממש מרגש."
נושא נוסף שנמצא במרכז החזון שלה הוא קידום המרחב הכפרי, והיא עושה זאת באמצעות עשייה נרחבת מול משרדי הממשלה, במאבקים מול תוכניות המסכנות את השטחים הפתוחים, בתמיכה פעילה במאבקי החקלאים ובמיזמים שונים.
"בימים עברו חינכו אותנו על פי מילות השיר: 'נלבישך שלמת בטון ומלט' כאתוס של הגשמת הציונות ובניין הארץ," היא אומרת. "המסר הזה אינו רלבנטי עוד, כי בדרך זו נכחיד את מרחבי הטבע ונהפוך את הארץ לגוש בטון אחד גדול. שימור המרחב הכפרי הוא הכרח לאומי של מדינת ישראל. המרחב הכפרי חיוני לקיומו הנורמטיבי של המרחב העירוני. הוא נחוץ גם לעיר הצפופה כריאה הירוקה. רשויות התכנון צריכות לחזור להכיר בערך המרחב הכפרי למען הדורות הבאים. למדינה אין עתיד ללא חקלאות."
בהתאם לכך, המועצה בהובלתה מפתחת את המרחב הכפרי במיזמים המתבססים על משאבי הטבע של העמק, הן לטובת התושבים והן לתיירים. כך למשל נחנך לאחרונה "שביל העמק", שביל הליכה העובר בסמוך ליישובי עמק חפר ומחבר ביניהם. השביל, שאת יצירתו מובילה מחלקת הנוער של המועצה, מהווה פלטפורמה לתוכניות חינוכיות וקהילתיות, חוויות ופעילויות שונות ביישובים ובבתי הספר בקרב ילדים, בני נוער, ותיקים ועוד.
לאחרונה אושרה על ידי מליאת המועצה תוכנית אב נרחבת לרשת שבילי אופניים, שתעבור בין כל יישובי העמק. כמו כן נערך כנס "האי הירוק" של השרון – כנס נרחב שמטרתו גיבוש תוכנית מקיפה לשמירה על השטחים הפתוחים והירוקים במרכז הארץ. השתתפו בו 32 ראשי רשויות ונציגים בכירים של כל הרשויות השותפות ב"רשות ניקוז ונחלים שרון" (ששאול משמשת היו"ר שלו). לצד כל אלה, המועצה פועלת רבות פיתוח התיירות הכפרית בתחומה.
קורונה – התמודדות במצבי משבר
"משבר הקורונה הוא משבר אזרחי ולא ביטחוני," אומרת גלית "למזלי ניסיוני בעבר הכשיר אותי להתמודד איתו. עבודתי הקודמת במשרד הרווחה נתנה לי כלים להתמודדות עם משברים במצבי חירום."
גלית מוקירה מאוד ומשבחת את המשנה למנכ"ל משרד הרווחה דאז, מנחם וגשל, שהכשיר אותה לעבוד עם אוכלוסייה במצבי חירום. "מנחם, יליד מושב חיבת ציון, הוא איש יקר לי מאוד, אדם ישר וטוב. הוא אחד האנשים שהכי השפיעו על הדרך הציבורית שלי. באותה עת נחום איצקוביץ', ראש המועצה הקודם, כיהן כמנכ"ל המשרד, והעשייה המשותפת בתחומי הקהילה והחברה הביאה לסיפוק רב."
לדבריה, בתקופות מאתגרות חייבים להישאר חיוביים ואופטימיים:
"נכנסתי לתפקיד בתקופה לא פשוטה: שלוש מערכות בחירות ארציות, חילופי ממשלות, תקציב המדינה שלא אושר זמן רב וכמובן, יותר מכול, בשנתיים האחרונות – משבר הקורונה. ובכל זאת צריך להמשיך להתקדם בנחישות ובעשייה החיובית. אני תמיד אופטימית ויודעת שאפשר לעמוד בכל אתגר, במיוחד כשמשתפים פעולה. אני מאמינה שהגישה הזו נותנת הרבה כוח גם לתושבים ולעובדים."
עם הנשים ולמען הנשים
לכבוד יום האישה הבינלאומי שיתקיים ב-8 במרץ, ביקשתי לשוחח עם גלית על מעמדה של האישה בכלל וברשות המוניציפלית בפרט.
היא מספרת על אחד מצעדיה הראשונים בתפקיד. באחד הימים הראשונים לכהונתה היא התבקשה על ידי יו"ר המועצה הדתית לבחור מועמדים למועצה זו. גלית בחרה גם גברים וגם נשים. "אני חשבתי שמובן מאליו לכלול גם נשים, אבל כותרות העיתונים הכריזו, להפתעתי: 'מועצה דתית שוויונית ראשונה בישראל.' זה מעורר גאווה, ואני שמחה שיו"ר המועצה הדתית שיתף איתי פעולה ברצון."
גם בהנהלה יש ייצוג לקול הנשי וכן בוועדות שונות ובמליאת המועצה. בעצם הנשים נמצאות עם הגברים בכל צמתי ההכרעה. "ובכלל אני מאמינה," מוסיפה גלית, "שצריך גיוון, לשמוע ולהשמיע דעות שונות, גם של גברים וגם של נשים, כי כל אדם הוא עולם בפני עצמו, עם צרכים שונים."
ליד "בית הראשונים" המרכזי של עמק חפר, בו תהיינה פעילויות שונות בעתיד, נחנך בפברואר 2021 "בית הראשונות" – מרחב עסקי לנשים יזמיות, עצמאיות ובעלות עסקים, המופעל על ידי "כלכלית עמק חפר" בשיתוף חברת סופרסונס.
"הקמנו מועצת נשים חזקה, שפועלת בתחומים שונים. לדוגמא, תוכניות למידה החל מגני הילדים בנושא מגדר ושוויון, כי אני מאמינה ששינויים מתחילים בגיל הרך. עוד אנחנו מקדמות נושאים ארציים, כגון זכויות של בנות בצבא."
גלית מספרת על קבוצת בנות שביקשה את עזרתה, כאשר עתרה לבג"ץ בדרישה לאפשר לבנות לשרת ביחידות קרביות, בסיירות. גלית גייסה לעזרתה את חברותיה ב"פורום החמש-עשרה" (ראשות המועצות בארץ). הן ניסחו מכתב תמיכה משותף, שנשלח הן למשרד הביטחון והן לבג"ץ.
גם כאשר הן נוכחו שאין די ייצוג נשי בוועדות הקורונה, נשלח מכתב והייצוג הנשי שופר.
עוד נושאים ארציים עומדים על סדר היום, כגון מחאות והפגנות כנגד התופעה של אלימות נגד נשים. "יש לציין," אומרת גלית, "גברים ראשי רשויות תומכים במאבקים האלה ולוקחים בהם חלק. זוהי בעיניי הדרך לשינוי – בפעילות משותפת."
"אם יש לך חלומות – תגשימי אותם"
לסיום, כאשר גלית מתבקשת לתת עצות לנערות ולנשים צעירות היא אומרת:
"להשמיע את קולך, ללכת קדימה, לעשות מה שאת רוצה ומתאים לך. תהיי נחושה. תהיי עקבית בדברים שלך ותצליחי. אין לי ספק שנשים יכולות לעשות את זה בגדול בכל תחום שתבחרנה."
היא מודעת לכך שלא כל אחת רוצה לשנות את העולם כמוה, וגם זה בסדר. "אם את מרוצה ממה שאת עושה, תמשיכי. אם יש לך חלומות – תגשימי אותם. כי חיים רק פעם אחת."
עדינה בר-אל
נדפס ב"קו למושב" גיליון 1221, 17.2.2022.
"עמק חפר"
מתוך 257 רשויות מקומיות בארץ, רק ב-15 עומדות נשים בראש. גלית שאול, ראשת המועצה האזורית עמק חפר, מספרת בריאיון לעדינה בר-אל על עצמה, על הנערה בצופים שכבר אז רצתה לשנות את העולם. עתה היא פועלת לשם כך ברשות המוניציפלית עליה היא ממונה. היא פועלת למען התושבות והתושבים כולם ולמען קידום נשים.
"סבי אהרון דפני היה דמות משמעותית בחיי." אומרת ד"ר גלית שאול, ראשת המועצה האזורית עמק חפר. "הוא היה ממייסדי קיבוץ המעפיל, איש ציבור שמילא תפקידים ציבוריים שונים.
"בין שאר תפקידיו היה סבי יושב ראש הספורט העממי, והוא אדם הראשון שהעמיד אותי על במה. הייתי אז בת שמונה. בפארק הירקון התאספו אנשים רבים, והוא ביקש ממני לעלות על הבמה ולהסביר מדוע לדעתי הספורט העממי חשוב. זה היה בלי הכנה מוקדמת, כל שאר הנואמים היו אנשים מבוגרים, ואני חששתי מעט. אבל סבא אמר לי: 'את יכולה. אני מאמין בך.' היו שם אנשים צוהלים ומריעים, ואני זוכרת היטב את הרגע הזה. אז הבנתי שיש משמעות למילה שלי. בעצם," מוסיפה גלית, "ממנו למדתי להיות קשובה לציבור, לדעת מה נחוץ לו. זו תובנה שלקחתי עמי לעבודה הציבורית במשך שנים רבות, לאורך כל הדרך."
"רציתי לשנות את העולם"
גלית היתה בילדותה ובנעוריה בתנועת הצופים. "הייתי ילדת צופים שרצתה לשנות את העולם." היא אומרת. וכאן היא מנדבת מסר לצעירים: "הרבה מהעשייה מתחילה בגיל הנעורים. זהו השלב בו הצעיר והצעירה שואלים את עצמם מה הם רוצים לעשות בעתיד. ואני, כפי שציינתי, רציתי לשנות את העולם בעשייה חברתית או ציבורית. למדתי משפטים באוניברסיטה, כי חשבתי שמשפטנים משנים את העולם. אחר-כך הסתבר לי, שהם יכולים לשנות," היא מחייכת, "אבל לא לבד."
במהלך הקריירה שלה עבדה גלית שנים רבות במשרד הרווחה. "עסקתי שם בקידום אוכלוסיות מוחלשות, בהשמעת קול של אנשים עם צרכים מיוחדים, עם מוגבלויות. קידמתי את כל הנושאים שקשורים בהתנדבות ובקהילה. הייתי ממונה על רכזי ההתנדבות ברשויות המקומיות, על מוקד המשרד 118, על מיזם ההתנדבות הלאומי."
בתפקידה האחרון, לפני היבחרה לראשת מועצה, היא כיהנה מנכ"לית מרכז 'רקמן' בפקולטה למשפטים בבר-אילן. זהו מרכז שעוסק בקידום זכויות נשים. "במסגרת זו עשינו עבודה אקטיביסטית לקידום זכויות נשים, עבודת חקיקה בשיתוף הכנסת וכל הקשת הפוליטית."
המעבר לכפר חגלה והבחירה לראשות המועצה
"נושא החיבור בין קהילה לבין שירותים מעניין אותי מאז ומתמיד, ואני חושבת שזו גם הסיבה שבחרתי לגור במקום בו יש קהילה פעילה." אומרת גלית. היא נולדה בראשון לציון, בת בכורה לארבע בנות. את בן זוגה לירון הכירה בגיל 17 בצופים, ומאז הם יחד. הם מתגוררים בכפר חגלה עם ארבעת ילדיהם: יהונתן בן 23; אבישג בת 20, לאחר שנת שירות ולפני גיוס; איתמר בן 17, תלמיד כיתה י"א; יפתח בן 12, תלמיד בכיתה ז'. "בחרתי לגור בחגלה כי חיפשתי חיי קהילה, מקום בו הקהילה מחליטה בעצמה. שנים רבות הייתי חברת ועד ביישוב. היה לי חשוב להשפיע בסביבה בה אני חיה."
הרצון להשפיע גם הריץ אותה לבחירות לראשות המועצה. "המועצה התנהלה בסדר," אומרת גלית, "אבל חשתי שיש סוגיות שמטרידות את התושבים, אבל לא נמצאות על סדר היום של המועצה, כגון סוגיית התחבורה."
לשאלה איך היו התגובות לבחירת אישה לראשות המועצה, אומרת גלית: "לפני הבחירות היו שאמרו לי: 'אין לך סיכוי. זו מועצה אזורית גדולה עם חקלאים רבים, שלא יבחרו באישה'." עוד בעייה שאנשים צפו היא העובדה שגלית לא נולדה בעמק חפר, שהיא "חדשה" יחסית, ומתגוררת "רק" 20 שנה בעמק. מתוך ארבעה מועמדים – שני גברים ושתי נשים – נבחרה גלית. אחד המועמדים, חיזקי סיבק, שחבר אל גלית בבחירות, משמש היום ממלא המקום והסגן שלה. "אני שמחה וגאה לעבודתנו המשותפת. דוגמא של שותפות עבור הדור הצעיר," היא אומרת.
ראשת מועצה – התושבים במרכז
במועצה האזורית עמק חפר 41 יישובים, ויש בה 43 אלף תושבים. גלית שמה לה למטרה לקיים שלושה עקרונות, שהיא קוראת להם "שלושת השִינִים": שירות לתושב, שיתוף פעולה, שקיפות. חשוב לה לשים את התושבים במרכז, לתת להם תחושה שהמועצה היא עבורם בית.
אחד הנושאים שהטרידו אותה אישית וגם תושבים אחרים – הוא נושא התחבורה בין היישובים. אמנם יש הסעות לבתי הספר, אך מה קורה בשעות אחר הצהריים, כאשר ילדים ונוער רוצים לבקר חברים במושב אחר, לצאת לפעילויות ולבילויים? בדרך כלל היה עול זה מוטל על ההורים שהסיעו, דבר שגזל זמן וכסף, וחייב משפחות להחזיק ברשותם יותר ממכונית אחת.
לשם כך פעלה גלית לקידום שירות חדש עם משרד התחבורה – פרויקט ניסיוני של תחבורה שיתופית חכמה – "קוויקר". מיניבוסים של חברת "קווים" נוסעים מיישוב ליישוב ומסיעים בני נוער ומבוגרים על פי בקשותיהם. זהו מיזם ראשון מסוגו במועצות אזוריות, שרבות מהן תולות תקוות רבות בהצלחתו.
"זו ראשית הדרך," אומרת גלית. "אני מקווה שמשרד התחבורה ישקיע בשירות עוד משאבים ושעות של רכבים ונהגים, אבל יש כבר תוצאות מצוינות אצלנו. החיים שלנו השתנו. מיספר משתמשי התחבורה הציבורית גדל באופן משמעותי, יש הורים שמעידים כי כמות ההסעות שלהם ירדה בחמישים אחוזים, וכי ילדיהם מגלים עצמאות."
יש לציין, שנוסף על תושבי עמק חפר יש כשבעת אלפים סטודנטים במכללת "רופין", וגם הם עושים שימוש בקוויקר.
מוקד בחדר וישיבות מליאה שמשודרות בשידור חי
"השלטון המקומי הוא הגוף הכי צמוד לתושבים, שצריך לשמור עליהם, לדעת מה מציק להם ולחוש אותם כל הזמן. היה לי חשוב לתת לתושבים הרגשה שהם חלק מקהילה אח. אז יש להם יותר סולידריות, יותר רצון להשקיע. לתת – זהו החוסן הקהילתי." אומרת גלית.
במטרה להיות עם היד על הדופק ולדעת כל הזמן מה מטריד את התושבים, הוצב מסך טלוויזיה על הקיר במשרדה של גלית, באמצעותו היא מקושרת און-ליין אל מוקד המועצה שעונה לתושבים.
"ככה אני יכולה לדעת כל הזמן מה מפריע לתושבים, אלו בעיות יש, על מה פונים ומה דורש טיפול דחוף," מספרת גלית. "פעם אחת אפילו מנעתי פשע. באחד הימים התקשרה אישה בשעה שבע בבוקר ואמרה שהיא רואה ברחוב שלה מכלית מחוברת לביוב, שנמצאת שם מזה כמה שעות. נזכרתי ששבוע קודם ראיתי על המסך תלונה על חומר שחור במי הביוב. מיד שלחתי לשם פקחים, והם תפסו את האיש, שהזרים חומרים למי השופכין והיו לו גם הרשעות קודמות."
המעקב אחר מוקד הפניות גורם לה לעיתים לשבח עובדים שיוצאים אל מקומות התקלה ופותרים בעיות במהירות. "הפניות של התושבים מאוד חשובות," אומרת גלית, "כי השטח במועצה האזורית גדול, וכשמקבלים דיווחים על הנעשה אנו יודעים במה לטפל. לפיכך, כדי לעודד אנשים להיות מעורבים בנעשה במועצה, יזמנו את תחרות 'התושב האיכפתי'. בכל שנה אנו מעניקים תעודות הוקרה למי שפנה הכי הרבה פעמים למוקד והתריע על בעיות. זה מבטא היטב את שיתוף הפעולה של התושבים, אליו כיוונתי מראשית ימי בתפקיד."
לצורך השקיפות של עבודת המועצה מועברות כל ישיבות המליאה בפייסבוק בזמן אמת. ומסתבר שגם ותיקי העמק עוקבים בפייסבוק אחר הנעשה, ונהנים לדעת מה מתרחש במליאה. זאת לאחר שנים רבות בהן לא ידעו מה מתרחש, וכיצד – בישיבות אלו. אמצעי מרכזי אחר לשיתוף התושבים הוא העיתון "עלי חפר" שמחולק בתיבות הואר ומופץ גם באינטרנט. הוא מדווח על הנעשה במועצה וביישובים.
"נושאי החינוך והנוער נמצאים על סדר היום שלנו. יש לנו נוער נפלא בעמק והוא העתיד שלנו. לכן, בתקציב 2022 הוספנו תקציבים לסבסוד הסעות וכן לשיפור תנאיהם של רכזי הנוער. הוספנו גם תוכניות מנהיגות, באמצעותן בני הנוער – שרבים מהם עושים שנת שירות ואחר-כך מתגייסים ליחידות הטובות בצבא – יוכלו להשפיע על מה שקורה במדינה ולשפר אותה."
עוד מציינת גלית פעילות למען שיוויון באוכלוסייה: "יש סיוע לקהילה הגאה בעמק חפר. בעבר חשבו בנות ובנים מהקהילה, שהם צריכים לעבור לעיר הגדולה. כיום המסר הוא שמקבלים את כולן וכולם. יש לנו ועדה שעוסקת בכך רבות ומקדמת את הנושא. ב'שבוע הגאווה' האחרון היו אירועים בעמק כולו וזה היה ממש מרגש."
נושא נוסף שנמצא במרכז החזון שלה הוא קידום המרחב הכפרי, והיא עושה זאת באמצעות עשייה נרחבת מול משרדי הממשלה, במאבקים מול תוכניות המסכנות את השטחים הפתוחים, בתמיכה פעילה במאבקי החקלאים ובמיזמים שונים.
"בימים עברו חינכו אותנו על פי מילות השיר: 'נלבישך שלמת בטון ומלט' כאתוס של הגשמת הציונות ובניין הארץ," היא אומרת. "המסר הזה אינו רלבנטי עוד, כי בדרך זו נכחיד את מרחבי הטבע ונהפוך את הארץ לגוש בטון אחד גדול. שימור המרחב הכפרי הוא הכרח לאומי של מדינת ישראל. המרחב הכפרי חיוני לקיומו הנורמטיבי של המרחב העירוני. הוא נחוץ גם לעיר הצפופה כריאה הירוקה. רשויות התכנון צריכות לחזור להכיר בערך המרחב הכפרי למען הדורות הבאים. למדינה אין עתיד ללא חקלאות."
בהתאם לכך, המועצה בהובלתה מפתחת את המרחב הכפרי במיזמים המתבססים על משאבי הטבע של העמק, הן לטובת התושבים והן לתיירים. כך למשל נחנך לאחרונה "שביל העמק", שביל הליכה העובר בסמוך ליישובי עמק חפר ומחבר ביניהם. השביל, שאת יצירתו מובילה מחלקת הנוער של המועצה, מהווה פלטפורמה לתוכניות חינוכיות וקהילתיות, חוויות ופעילויות שונות ביישובים ובבתי הספר בקרב ילדים, בני נוער, ותיקים ועוד.
לאחרונה אושרה על ידי מליאת המועצה תוכנית אב נרחבת לרשת שבילי אופניים, שתעבור בין כל יישובי העמק. כמו כן נערך כנס "האי הירוק" של השרון – כנס נרחב שמטרתו גיבוש תוכנית מקיפה לשמירה על השטחים הפתוחים והירוקים במרכז הארץ. השתתפו בו 32 ראשי רשויות ונציגים בכירים של כל הרשויות השותפות ב"רשות ניקוז ונחלים שרון" (ששאול משמשת היו"ר שלו). לצד כל אלה, המועצה פועלת רבות פיתוח התיירות הכפרית בתחומה.
קורונה – התמודדות במצבי משבר
"משבר הקורונה הוא משבר אזרחי ולא ביטחוני," אומרת גלית "למזלי ניסיוני בעבר הכשיר אותי להתמודד איתו. עבודתי הקודמת במשרד הרווחה נתנה לי כלים להתמודדות עם משברים במצבי חירום."
גלית מוקירה מאוד ומשבחת את המשנה למנכ"ל משרד הרווחה דאז, מנחם וגשל, שהכשיר אותה לעבוד עם אוכלוסייה במצבי חירום. "מנחם, יליד מושב חיבת ציון, הוא איש יקר לי מאוד, אדם ישר וטוב. הוא אחד האנשים שהכי השפיעו על הדרך הציבורית שלי. באותה עת נחום איצקוביץ', ראש המועצה הקודם, כיהן כמנכ"ל המשרד, והעשייה המשותפת בתחומי הקהילה והחברה הביאה לסיפוק רב."
לדבריה, בתקופות מאתגרות חייבים להישאר חיוביים ואופטימיים:
"נכנסתי לתפקיד בתקופה לא פשוטה: שלוש מערכות בחירות ארציות, חילופי ממשלות, תקציב המדינה שלא אושר זמן רב וכמובן, יותר מכול, בשנתיים האחרונות – משבר הקורונה. ובכל זאת צריך להמשיך להתקדם בנחישות ובעשייה החיובית. אני תמיד אופטימית ויודעת שאפשר לעמוד בכל אתגר, במיוחד כשמשתפים פעולה. אני מאמינה שהגישה הזו נותנת הרבה כוח גם לתושבים ולעובדים."
עם הנשים ולמען הנשים
לכבוד יום האישה הבינלאומי שיתקיים ב-8 במרץ, ביקשתי לשוחח עם גלית על מעמדה של האישה בכלל וברשות המוניציפלית בפרט.
היא מספרת על אחד מצעדיה הראשונים בתפקיד. באחד הימים הראשונים לכהונתה היא התבקשה על ידי יו"ר המועצה הדתית לבחור מועמדים למועצה זו. גלית בחרה גם גברים וגם נשים. "אני חשבתי שמובן מאליו לכלול גם נשים, אבל כותרות העיתונים הכריזו, להפתעתי: 'מועצה דתית שוויונית ראשונה בישראל.' זה מעורר גאווה, ואני שמחה שיו"ר המועצה הדתית שיתף איתי פעולה ברצון."
גם בהנהלה יש ייצוג לקול הנשי וכן בוועדות שונות ובמליאת המועצה. בעצם הנשים נמצאות עם הגברים בכל צמתי ההכרעה. "ובכלל אני מאמינה," מוסיפה גלית, "שצריך גיוון, לשמוע ולהשמיע דעות שונות, גם של גברים וגם של נשים, כי כל אדם הוא עולם בפני עצמו, עם צרכים שונים."
ליד "בית הראשונים" המרכזי של עמק חפר, בו תהיינה פעילויות שונות בעתיד, נחנך בפברואר 2021 "בית הראשונות" – מרחב עסקי לנשים יזמיות, עצמאיות ובעלות עסקים, המופעל על ידי "כלכלית עמק חפר" בשיתוף חברת סופרסונס.
"הקמנו מועצת נשים חזקה, שפועלת בתחומים שונים. לדוגמא, תוכניות למידה החל מגני הילדים בנושא מגדר ושוויון, כי אני מאמינה ששינויים מתחילים בגיל הרך. עוד אנחנו מקדמות נושאים ארציים, כגון זכויות של בנות בצבא."
גלית מספרת על קבוצת בנות שביקשה את עזרתה, כאשר עתרה לבג"ץ בדרישה לאפשר לבנות לשרת ביחידות קרביות, בסיירות. גלית גייסה לעזרתה את חברותיה ב"פורום החמש-עשרה" (ראשות המועצות בארץ). הן ניסחו מכתב תמיכה משותף, שנשלח הן למשרד הביטחון והן לבג"ץ.
גם כאשר הן נוכחו שאין די ייצוג נשי בוועדות הקורונה, נשלח מכתב והייצוג הנשי שופר.
עוד נושאים ארציים עומדים על סדר היום, כגון מחאות והפגנות כנגד התופעה של אלימות נגד נשים. "יש לציין," אומרת גלית, "גברים ראשי רשויות תומכים במאבקים האלה ולוקחים בהם חלק. זוהי בעיניי הדרך לשינוי – בפעילות משותפת."
"אם יש לך חלומות – תגשימי אותם"
לסיום, כאשר גלית מתבקשת לתת עצות לנערות ולנשים צעירות היא אומרת:
"להשמיע את קולך, ללכת קדימה, לעשות מה שאת רוצה ומתאים לך. תהיי נחושה. תהיי עקבית בדברים שלך ותצליחי. אין לי ספק שנשים יכולות לעשות את זה בגדול בכל תחום שתבחרנה."
היא מודעת לכך שלא כל אחת רוצה לשנות את העולם כמוה, וגם זה בסדר. "אם את מרוצה ממה שאת עושה, תמשיכי. אם יש לך חלומות – תגשימי אותם. כי חיים רק פעם אחת."
עדינה בר-אל
נדפס ב"קו למושב" גיליון 1221, 17.2.2022.
יונתן גורל
ה"זיארה" "ב"שמעון הצדיק"
לפני הקמת המדינה היתה משפחתי, ואני, נוהגת לבקר ב"קבר שמעון הצדיק", לקרוא משניות, פרקי תהילים, להזכיר קרובים מתים ולערוך ארוחה שנמשכה, למעשה, עד בוא הערב.
לימים, כשהוריתי באוניברסיטה ב"הר הצופים", הייתי נוסע בשלווה וכבקיא ורגיל דרך "שיח' ג'ראח" ואיתי טרמפיסטים.
כשהיה אבי מאושפז ב"הדסה הר הצופים" נסעתי עם בני משפחתי לבקרו ב"הר הצופים" וכך גם היה כשהייתי מאושפז בשל הניתוח שעברתי באוזן שמאל, כשהמנתח פרופסור לחמן אומר שנעשה לי נס שנותרתי בחיים. צר לי שניתוחו של אבי לא צלח והוא מת שם עול ימים...
כשהוריתי עברית ב"דואר" ברחוב צאלח אל דין, נסעתי עם קולגות ערבים דרך הכביש והורדתי כמה מהם ליד בתיהם בואך "מעבר מנדלבאום ז"ל".
חורה לי שפוגעים בתושבים ערבים שחלקם גרים שם כ-70 שנים. ה"פטריוטיזם" הזה המלווה ב"זעם קדוש" – זר לי, בהיותי בן המקום שירושלים היא מקום הולדתו והולדת אבותיו ואבות אבותיו. רקמת החיים הזו המורכבת מיהודים וערבים היא חלק מההיסטוריה האישית-משפחתית וההיסטוריה הכללית.
וגם, אם בודד במועדיו אני – כי "ירושלמי" כמוני יש בודדים, במיוחד אחרי "ששת הימים" ו"ההצפה הדמוגרפית" – פונה אני לרגישים ולנבונים לשמור על צביונה ואופייה של ירושלים ולנהוג באיפוק, בוודאי לא כ"אדונים ובעלי זכות".
אחרי הכול, ירושלים היתה ועודנה "עיר עמים וימים רבים."
יונתן גורל
אהוד בן עזר
ביקור חוזר טעים ומהנה
בסוכה הלבנה בנמל תל אביב
בצהרי יום השמש של אתמול, יום רביעי, שמנו פעמינו ל"סוכה הלבנה" בנמל תל אביב, שם תמיד יש מקום, השירות לבבי ומעולה והמטבח ברמה גבוהה מאוד. המקום הומה ושוקק חיים, נוח בפנים וגם סביב השולחנות בחוץ, ויש תנועה מתמדת של מבקרים ברציפי המעגנה, פסיפס אנושי מעניין.
לקחנו:
קנקן גדול מאוד של לימונדה מזרחית צהובה ומתוקה עם קוביות קרח ונענע – 29 שקל.
מרק פירות ים מעולה, גדול, מגוון ועשיר מאוד – 89 שקל.
2 פילטים בגריל של דג לברק נהדר, על מצע של ירקות מאודים נימוחים בפה – 149 שקל.
ס"ה 267 שקל ועיגלנו ל-300 שקל עם הטיפ כך שיצא 150 שקל לסועד.
עכשיו מה הסיפור?
מאחר שלקחנו שתי מנות עיקריות, הן כללו במחירן גם את שפע הסלטים למנות הראשונות – חומוס עם גרגרים, טחינה, זיתים דפוקים, קוביות סלק עם רצועות תפוחי-עץ, כרובית בטחינה, סלט עגבניות מוחמצות בשום, גזר, חצילים ופלפלים מאודים, חמוצים, ועוד ועוד, ללא הגבלה, וכן פיתות (ופיתת זעתר ושמן זית) – טריות, ולקינוח תה עם נענע, קפה טורקי ובקלאווה בכמות נדיבה. והכול – הכול כלול במחיר. מומלץ.
אם זוג לוקח רק מנה עיקרית אחת, יש להוסיף 45 שקל למנת הסלטים. בדרך כלל אנחנו לוקחים מנה גדולה אחת של ברבוניות, אלא שאתמול חסרו, כנראה לא הגיעו מהים של סין.
בנמל יש אווירה של קרניבל: עם ישראל רעב ואוכל במסעדות. שפע חנויות גדולות ו"שוק איכרים" מעולה ולא יקר עם מיגוון מעניין של ירקות ופירות. מזנונים מקוריים של אוכל מוכן, כולל "שרי הרינג" וגלידת "גולדה" בשלל טעמים. אפשר לבלות שעות ורק צריך מזל עם החנייה, אם מתרחקים קצת יותר צפונה, היא מצוייה בשפע. ומסביב תל אביב צומחת על שמרים. לא מפסיקים לבנות, ולגובה. כאילו היתה אחת הערים העשירות בעולם.
הסוכה הלבנה. יורדי הסירה 1, נמל ת"א האנגר 4. טל. 03-5464747. 03-5465060.
אהוד בן עזר
הנאהבים והנעימים
רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת שנייה
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
[המשך]
...במבט לאחור, אני חושבת, עם כל הגועל שבדבר, שמגיע לי בכל זאת פרס גדול מחברת אגד, כי קבעתי באוטובוס שיא! – שאמנם אי אפשר לתת לו פירסום נרחב, כמו, למשל, ללידה במטוס! – "מה יש, בּוּבָּלֶ'ה?" שאל נהג-המונית כשהפלגנו ברחוב העולה מן התחנה המרכזית, וחלפנו על פני החומה של בנייני חברת-החשמל, "יש לך מצב-רוח רע?"
טוב. אני כבר רגילה שלפעמים מזהים אותי, בייחוד כשאני רוכבת על אופניי, מפני שהשתתפתי בתשדיר-השירות "אשכוליות או לא להיות" שמקרינים שוב ושוב כל חורף בטלוויזיה, עם הציצאלאך המתנדנדים, ולא אגלה מי מהדדניות זו אני. אבל מרגיז אותי שגברים מרשים לעצמם לרחרח סביבי, כאילו אני משדרת להם – נקבה מיוחמת! – מרגע שהם פוגשים בי. ומרגיז אותי שהגישה הבהמית הזו, שרואה בי רק אובייקט לסיפוק מיני, מחניפה לי ומשפדת אותי, ואני אף פעם לא לומדת מהניסיון, ונתקעת לכל מיני מצבים כמו כשעליתי בוקר אחד, אחרי הרחצה בבריכה, לכיכר אתרים, וישבתי בקפה, לקרוא עיתון-בוקר לרוח-הים הטרייה.
אני בחורה רצינית ולא משתגעת אחרי הצהרונים בגלל הפטפטנות והשטחיות והשיעמום שלהם, וכל הרכילות של השאפתניות הקטנות שמחפשות פרסומת ומחברות על עצמן סיפורי-נשים כדי להיות מעניינות או שמצטלמות בשמלות-תחתונים במסיבות שהן עורכות. בדרך-כלל בשעה הזו אני אוהבת להימצא עדיין בבריכה, לעשות את העשרים-בריכות-בוקר שלי לחיזוק החזה, להשתזף ולשתות קפה בקיוסק. כמעט כולם, הקבועים, מכירי אותי, ונדמה לי שאפילו אתהלך שם ערומה, איש לא יתפעל כי הם רגילים לראות אותי בוקר-בוקר כמעט-בלי, ואני גם חושבת שהם התרגלו לחזה הנופל שלי, כחלק מן המציאות ששמה – לילך הרמוטק, יותר משאני התרגלתי, כי אני עדיין מקווה שעשרים בריכות כל בוקר יחזקו את זקיפותו-זיכרונה-לברכה מלפני הצניחה הגדולה. יחסית לכרסים, ולשדי הגברים המבוגרים, שרובם זקופים משלי, כשדי בתולות, לולא השיער והפטמות השטוחות; יחסית לחגורות-השומן, לדבלולים, לצלקות, לשקיות-שרירי-הזרוע, ובדומה לכך התחת והירכיים שלהם – אני חושבת את עצמי לאחת מתופעות-הטבע המרנינות שמתהלכות בבריכה ועל חוף הים. אף כי לא חסרות שם גם בחורות נאות, נאות ממני, אם לוקחים בחשבון את מיבנה החזה.
אבל באותו בוקר לא היה לי מצב-רוח להמשיך לשחות בבריכה מפני שהייתי צריכה לארגן לי את המחשבות בשקט לאור העובדה שלמרות הציפיות שלי אינני מתקדמת כלל בחיי לקראת מטרה כלשהי. שום כלום. ומדוע? טוב. זה נכון ששיחררו אותי מהצבא ולא על סעיף דתייה כי עוד כשהייתי בבסיס-טירוניות כולן קינאו בי, גם המדריכות, ולא יכולתי להתפשט במקלחת בלי לעורר סקרנות וכשהייתי עוברת במחנה היו השי"ן-גימ"לים והנהגים מסובבים אחריי את הראש ושורקים; ואחר-כך, בבסיס בנגב, היה העניין המבואס הזה עם יוסי, החייל שתלה את עצמו והשאיר מכתב שזה בגללי, שדחיתי אותו. והאמת שכל כך הרבה הסתלבטו סביבי במשרד, ליטפו אותי ובכל הזדמנות טפחו לי על התחת, שכלל לא שמתי לב לצוציק המזוקן הזה, ממושב של יוצאי-תימן בדרום, שכתב לי מכתבי-אהבה מלוא הארגז וכלל לא שלח אותם, התבייש, המסכן, ואפילו לא נגע בי [כל זה אירע שנים לפני שאהבתו הנכזבת למרגלית הר-שפי האשכנזייה היפה הביאה את רוצח רבין לאן שהביאה. – אב"ע], ולכן העבירו אותי לקריה, ובדיוק אז התחילו להקרין בטלוויזיה את "אשכוליות או לא-להיות" ולאן שלא הלכתי – חיילים שרקו אחריי ועשו תנועות בידיים כאילו שמרימים את החזה, והמשרד שלי הפך עד מהרה עיר-מקלט של זכרים מיוחמים, מכל הדרגות, שבאו להעיף עין על האשכוליות – טוב, וכל זה לא היה מעיף אותי לולא מקרה ההכנות למסיבת-פורים, כשהסתלבטתי כל הלילה על הגב במגורי-הבנים, תמורת כסף – בצחוק, כמובן. כי דובר שהמגבית היא לקופת-החג של היחידה, וכשנודע הדבר – נתנו לי אפשרות ללכת לקב"ן ולהישאר בצבא או להישפט, והחוצה – והייתי כבר כל כך מבואסת שבחרתי באפשרות השנייה כי הרגשתי שהבנות שונאות אותי והבחורים משתגעים להשכיבני והמסגרת כולה צרה עליי ומלחיצה אותי.
וכך ישבתי וקראתי בעיתון-הבוקר שהאמריקאית קוני קארפנטיר זכתה במדליית-הזהב הראשונה באליפות-העולם באופניים בציריך, כשהקדימה את בת-ארצה סינטיה אולאבארי בשנייה ושמונים-ושש מאיות, אני יש לי חולשה לאופניים; וקראתי שתושב חיפה בן שלושים, שנסע ברכבו ערום, ורק חולצה מכסה את איזור-חלציו, אסף שתי צעירות ובמהלך הנסיעה החל מאונן. האיש הובא בפני שופט-השלום החיפה, ונציג המשטרה סיפר כי יש לחשוד עוד ארבעה תיקים קודמים על עבירות-מוסר: שניים על הצגת-עצמו לראווה בפני קטינות, אחר על ניסיון למעשה מגונה באישה מבוגרת בשעת עמידה בתור לקופה במרכול, ואחד על ניסיון דומה לאסוף טרמפיסטית כשרק חולצה לעורו; במקרה ההוא נכנס למכונית עם הבחורה גם החבר שלה, חייל, שחיכה בצד, וכשגילה כי הנהג היושב ליד חברתו הוא חצי-ערום, הכריחו לעצור והפליא בו את מכותיו. החשוד טען בבית-המשפט החיפאי כי הוא סובל מהפרעות נפשיות ונמצא בטיפול כדי להירפא מנטיות חשפניות. הרופא הורה לעצרו לעשרה ימים ולאפשר לו קשר עם שופט שיטפל בבעיותיו. סליחה. להיפך. ובעוד אני מחייכת –
נתיישבו על ידי שני חיילים שחורים מן הכוח הבינלאומי או הרב-לאומי או האו"ם-אומי או או"ם-המשקיפים, אני לא יודעת מה ומי בדיוק – ורק אז שמתי לב שהתיישבתי לי לקרוא בדיוק באיזור השולחנות של זונות-הבוקר השותות בירה עם החיילים הזרים. לפני ואחרי הפעילות היומית שנערכת סביב בורסת הַכּוּס-דולארים הזו. מאחר ותפסו אותי באמצע החיוך, מחייכים, חייכתי גם אני, חיוך ציוני, וחשבתי לי שאני תורמת משהו מאוד-מאוד חיובי בכך שאני מאירה פניי לזרים, ועוד שחורים, וחיילים. הגברת אהדתם לישראל – ודאי לא תזיק לגירעון המסחרי שלנו.
שוחחנו באנגלית, יסודית, הרגשתי שהם בולעים אותי בעיניהם. חתיכה אמיתית כמוני לא ראו בקרב הַפְרֵחוֹת שיושבות איתם בבוקר בצד הזה של הכיכר, בעלות שיער צבוע, בלונדי, גוף שחום ללא שיזוף, מהטבע, וציפורניים גסות, טורפות, שכמו נוצרו לדגדג ביצי-גברים ולתקוע בעכוזיהם. יושבות חצי-ערומות, נזהרות מהשמש, ולאחדות מהן פנים מבוגרות מאוד על גוף של ילדות מתבגרות, בלתי-מפותחות.
הם סיפרו לי על העיר שממנה באו, והמדינה, אני מתביישת להגיד שאני לא זוכרת אפילו מאיפה, סנגאל או איי פיג'י? יכול להיות? לא חשוב. ממילא אני לא יודעת על איזה אוקיאנוס זה נמצא. אני סיפרתי להם קצת על ישראל, על מצבה, על מלחמת ששת הימים, יום-הכיפורים ולבנון, וההפגנות נגד, ורצוננו בשלום. שני השחורים-(מותר להגיד כך, לא?)-במדים צחקו והחמיאו לי והפצירו בי לשתות פחית-בירה על חשבונם, ועד מהרה התיידדנו כל כך שהחלטנו כי נצא יחד, מיד, לערוך טיול של היכרות בתל-אביב, ונתתי להם להבין שאין להם אצלי סיכוי ליותר מבילוי תרבותי, משהו בנוסח – הסבירי פנייך לתייר!
דבר ראשון לקחתי אותם לגג של מגדל שלום ומשם הסברתי להם את חלקיה השונים של העיר כיום, וכיצד התפתחה מדרום לצפון, וביקשתי מהם לתאר לעצמם כיצד נראה כל האיזור הזה פעם – צירוף של פרדסים וחולות, דקלים, וקו-הים-והרקיע של יפו, והשכונות הבודדות שצפונה, לרגלי המגדל כיום. במקרה היתה ברחוב תהלוכה ססגונית לכבוד יובל השבעים-וחמש של העיר העברית הראשונה. [זה אומר שהמסופר כאן התרחש כנראה בשנת 1984. – אב"ע], וזו היתה להם חווייה נהדרת.
אחר-כך הדרמנו ליפו העתיקה וטיילנו בסימטאות. אני חושבת שהם כבר ביקרו במקום, אבל לכבודי נהגו כאילו זו הפעם הראשונה. ביקרנו בגלריות ובחנויות תכשיטים ובגדים. הם היו מוכנים לקנות לי מה שאחפוץ – חליפת מכנסיים עשוייה עור ז'מש, משהו משגע! אני הייתי לבושה סרבל-ג'ינס וחולצת טריקו לבנה מתחתיו, בלי שרוולים, בלי חזייה, ועם סנדלים. לא משהו מיוחד. והמידלדלים שלי מתחבאים מאחורי האבזמים של הסרבל, מלפנים, כמובן. כמובן שלא הרשיתי להם לקנות לי אפילו צמיד קטן או טבעת פשוטה, ואז עלתה השאלה היכן אוכלים צהריים. בעיני יחזקאל דווקא מצא חן הרעיון לחפש בסביבה מסעדה מזרחית, ואילו אקינו הצטרף אליי בהתחשקות שלי לאוכל סיני. טוב. חזרנו לצפון החוגג, באיזור הרחוק של קצה רחובות בן-יהודה ודיזנגוף, הכול כמובן במוניות, על חשבונם, והבאתי אותם ל"קו צ'ה מה יה" ממוזגת-האוויר, ושם, לאחר הארוחה, עם שארית התה הריחני, ומנות הליצ'י והבננה ברום בוער – הפצירו בי השניים, ופשוט איימו כי ייעלבו, אם לאחר שהצגתי בפניהם את עירי בת השבעים-וחמש ותולדותיה – לא אעלה עימם לחדרם לראותם בַּצִ'יקַרוֹצִ'י, "ריקוד הפגיונות", שאותו הם מבצעים בנוסח המקורי האמיתי שנהוג אצלם מדורי-דורות, עם פס-קול מוסיקה מקלטת, מקורית אף היא, שהביאו עימם מן האיים, או היבשת, שלהם.
לומר את האמת – חששתי קצת. אבל מה – הלא הם שניים! – וצ'יקרוצ'י, ריקוד פולקלור – לא כל יום זוכים לראות הצגה פרטית! וכך עליתי עימם לחדרם, שנמצא במלון אשר הוסב כולו למשלחת הצבאית שבה שירתו, ושימש להם מקום מגורים ונופש. חלון חדרם נשקף לים והם הצלו עליו בווילון והחשיכו בכך מעט את החדר, שהיה ממוזג-אוויר ונעים, אם כי ריח גברים זרים עמד בו, ריח משחות ומי-גילוח ועשן סיגריות שדבק בריפוד ובארונות, וכאשר הפעילו את הרשמקול ונשמעה המוסיקה המיוחדת שלהם, המונוטונית, עם הרבה תופים – היתה לי הרגשה שנלקחתי, במטה קסמים, ליבשת שחורים רחוקה, אגדית.
הם הושיבוני בכורסה היחידה, הזיזו את המיטות לצדדים, ונעלמו בשירותים ועד מהרה יצאו משם, ראשון יחזקאל ואחריו אקינו, ערומים, יחפים, רק מטליות בד צבעוני על חלציהם. כל אחד החזיק פגיון בידו, והחלו רוקדים זה מול זה, כמבצעים דו-קרב או טקס פולחני עתיק. רקדו בשקט מתוח. עיניהם נוצצות, שיניהם מלבינות, עורם הכהה, השחור, מבריק אך אינו מזיע, והרחש הקבוע של מערת מיזוג-האוויר נבלע במוסיקה הבוקעת מן הרשמקול, בחדר החשוך-למחצה. את הפגיונות היו מעבירים בזריזות בלתי רגילה תחת ידיהם, מעל ראשיהם, בין רגליהם, ובסיבוב, כל אחד עם עצמו וכן אל זולתו, בדייקנות, ובקצב איטי, משגע. המטפחות שעל חלציהם היו מהודקות בקשר מאחור, כמין חצאיות צבעוניות, בעלות מחשוף, ומדי פעם היו כּוּזאלאך שלהם מציצים, שריריים ומעט בהירים בפסוקת שבאמצעיתם, כגוון של כפות ידיהם, מהצד הפנימי.
אמרתי לעצמי שזוהי חווייה בלתי-נשכחת ועליי לקחת חלק בה. כפות רגליי דיגדגו לרקוד עימם. מה היה לי לחשוש? הרי אני לבושה בסרבל הג'ינס העבה. נשלתי רק את סנדליי, וקמתי מן הכורסה והתחלתי מתנועעת, לצידם, משתדלת לחקות את תנועותיהם, משהו בסגנון אִיפִּי-טוֹמְבִּי, אם אינני טועה. אני בטח טועה. אני אוהבת לרקוד, אבל אף פעם אינני מזהה בדיוק מה אני רוקדת. העיקר לתפוס את הקצב, ולהתנועע עד שהראש כאילו יורד לקרביים והרגליים עולות לפותצ'יק, שלא לדבר על חגיגות הציפצ'ימון המתעורר אצלי לחיים בשעת הריקוד כמו אדמירל גמדי שמשקיף מן הצוללת שלו שנמצאת מתחת לפני הים – בפריסקופצ'יק. טוב. אני מקווה שלפחות הכוונה שלי ברורה.
כשראו יחזקאל ואקינו שאני מנסה לרקוד לצידם, מיד פינו לי מקום והחלו רוקדים מסביבי, זה מול זה, מחליפים פגיונות ותנועות מעל לראשי, מצדדיי, ובין רגליי, אפילו. רקדנו כך בשתיקה מתוחה, ובחיוכים שלא נסתיימו, כאילו אני שוקעת בגלגלי-עיניהם, המלבינים בצבע העשן, ובעלי האישונים השחורים.
מדי פעם, בהתקרבם אליי, צמודים וכמעט נוגעים, והפגיונות המושחזים מבריקים, הייתי חשה את אבריהם הזקופים מתנגחים אל סרבלי-הג'ינס המחוספס שלי, והרגשתי אז כמו מיסיונרית הרוקדת עם פראים בג'ונגל. חייכתי אליהם. הם חייכו אליי. ידעתי שמה שקורה עכשיו הוא קצה הגבול של ההתקרבות שאני מניחה להם, במסגרת מחול הצ'יקרוצ'י, לא פחדתי שידקרו אותי, ואז, לפתע –
עד היום אינני מבינה איך קרה הדבר. כאילו כייסו או כיסחו אותי בהינף-יד אחת – האחד הרימני קלות במרפקיי, והשני הוריד במשיכה אחת את סרבלי, שנעלם בפינת החדר, והם ממשיכים לרקוד, ואני באמצע, יחפה, חשופת ירכיים, וכל לבושי – זוג תחתונים דקים, קצרצרים, וחולצת הטריקו חסרת השרוולים.
רגע עמדתי באמצע, נבוכה, כמטומטמת – היתה לי הרגשה שהיתלו בי. רציתי לצאת. אך הם המשיכו לקפץ לפי קצב הצ'קרוצ'י, כאילו דבר לא אירע, ולא הניחו לי לחמוק מביניהם; וכך רגעים שנראו לי ללא סוף, ואני חשופה כמין קורבן; ועתה שמתי לב שגם המטפחות הצבעוניות שעל חלציהם, נשלו ואינן; ובפחד ובהתרגשות – אצלי נרטב שם למטה בתלתלים, וצ'יפצ'ימון חוגג לו ממש יום-עצמאות, ופתאום –
זה היה אקינו, אני זוכרת, שהרים אותי מאחור, בעגבותיי, והלביש אותי, פשוטו כמשמעו, על יחזקאל, שניצב זקור לפניי, והכול תוך כדי ריקוד, לא טרח אפילו להסיר ממני את התחתונים, טראחח!!! – כמו קרום-בתולים מאריג פלסטי שנקרע. ומין דבר דמוי צינור-גינה כהה-ורוד נכנס לתוכי, ועוד לא הספקתי להתאושש – טראחח!!! – פיצוץ נוסף, מאחור, דרך בתולי התחתונים, צינור שני נכנס ומתחכך בי, מתמרח בתנובת החגיגה ששופעת בין ירכיי – נשלף רגע, ובזיקור אחד נכנס לתחתול כמו חוקן – בהתחלה כאב, נורא, איום! – צרחתי, אך הם לא נבהלו, כי עד מהרה נפתחו אצלי השרירים הטבעתיים בחדוות הריקוד, ועתה אלה היו צריחות החמדה שלי, אני השתגעתי, הרגשתי את פישון וגיחון, שני נהרות גן-העדן, יוצאים מתוכי, שופעים, הורקדתי עלי אבר, הורמתי באוויר, אפילו לא היה להם צורך עוד לפשק את עגבותיי ולהחזיק בירכיי, כי רקדנו את הצ'יקרוצ'י כשהם מניפים אותי ביניהם – חולצת הטריקו לבנה כנגד גופותיהם השחורים – ואני מושחלת פנים ואחור בזְרַגְרוקדים השניים! – כתרנגולת בגריל או כקציצת-קבאב עלי שיפוד! – והכי מוזר הוא שבקצב הפרימיטיבי, הסוחף, של הצ'יקרוצ'י שבקע מן הרשמקול – אני שמעתי במוחי את תוגתי, המיטיב לשיר, עומד במסיבה אצלי ובקול טנור דק מצחיקנו עד דמעות:
"אוֹי וֵי אִיז מִיר שׂוּרָלֶ'ה
דוּ מַאכְט מִיר אוֹף צְלוּחֵס
אִיך וִיל בַּי דִיר דַיְן פִּישׁ-מַשִׁין
דוּ גִיבְּסְט מִיר אוֹיְך דַיְן תוּחֵס – "
באיזו דרך הסתיים המחול – איני יודעת. כי פתאום היינו כולנו על הרצפה, במין מערבולת שהזריעה אותי מכל צד. אני צרחתי בהנאה. הם צרחו והתחבקו כשאני בתוכם והם בתוכי, כמעט נוגעים זה בזה בקרביי – וכשגמרו החלו שניהם לבכות מרוב הנאה ולהכות באגרופיהם הקפוצים ברצפה, ויחזקאל תפס פגיון והרימו ורצה לשרוט את עצמו אך אקינו מנע זאת ממנו ברגע האחרון.
ישבתי ביניהם, חצי ערומה, מסופקת באכזריות, קרועת-תחת ונוזלת מכל צד. בקושי קמתי. עזרו לי. למרות הפצרותיהם לא הסכמתי לפשוט את חולצת הטריקו ולחשוף בפניהם את ציצים. "תני לנו לגעת בטיטי שלך," הם השתגעו. סירבתי. "אז לפחות לראות – " טיטס, טיטס, זה כל מה שהיה להם עכשיו בראש, וכשראו שאני רוצה להתנקות – ביקשו ללקק אותי, מכל צד, שרק ארשה להם, "אין צורך במקלחת," הציעו וגלגלי-עיניהם לבנים, מבריקים, אבל לא הרשיתי להם. הסרתי את תחתוניי הקרועים, שהיו במצב, טוב, לא חשוב – ונכנסתי לשירותים. הרמתי את החולצה – היו לי כתמים כחולים וסימני נשיכות על טיטים, איך זה קרה? – לא היה לי זמן לחשוב. שטפתי עצמי. התלבשתי, בסרבל על עורי החבול, הערום – ויצאתי.
השניים, עטופים בשמיכות כתומות של בית-המלון, שהיו רכות ושעירות כפרוות, הפצירו בי להישאר עד שיתלבשו גם הם. סירבתי. ניגשתי לדלת. יחזקאל חסם את דרכי ואקינו החל שופך עליי שטרות ירוקים-כהים של בודדים ושל עשרה ואולי גם של חמישים – היו שם המון, אולי אלף דולאר. הם השתגעו. אני כמובן סירבתי. ולא משום שחשתי עצמי כזונה. וכי לאיזו זונה משלמים סכומים כאלה? הם פשוט איבדו את הראש שלהם לאחר שרקדו עם אחת כמוני, כנראה, לראשונה בחייהם. אבל הם כל כך הפצירו, והיה נדמה לי שלא יסכימו לפתוח לי את הדלת אם לא אקח משהו וגם אבטיח להם שאחזור להיפגש איתם – עד שהסכמתי לקחת סכום סמלי של אולי פעמיים מאתיים דולאר, שהם דחפו בכוח לכיס הקדמי בסרבל שלי, על המדלדלים החבוטים – ויצאתי.
הדבר היחיד שפגע בי היה שהחייל, או השוער, השחום, שישב ביציאה מן המלון, הושיט לי את היד כאילו מובן מאליו – שעליו לקבל טיפ. מה פתאום זה מגיע לו? – ממש שחיתות. אבל, הוצאתי שטר של עשרה דולאר, נתתי לו, והסתלקתי, כי לא רציתי עניינים וגם לא נראיתי הכי טוב בשביל להתחיל להתווכח – מקרטעת ברגליים פשוקות עם סרבל-הג'ינס המתחכך בתוסיקְל הערום הקרוע שלי ובצ'יפצ'ימון המסכן שנשרט קשות ברכיבה. אני כמובן את עצמי לא הזנחתי ועוד באותו ערב ערכתי ביקור בקליניקה של דודי, דוקטור דוֹלפי הרמוטק, גניקולוג ואדם נאור מאוד, אישיות סוּפֵּרכּוּסִית.
המשך יבוא
נדפס לראשונה לפני 37 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים.
ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא אז לאור על חשבונו את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.
גברת אחת שזכתה בפרס ישראל לחקר הספרות פירסמה מחקר על הארוטיקה בספרות העברית אבל היא מעולם לא שמעה על ספריו של אהוד בן עזר. גם זו דרך לזכות בפרס.
את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-43 נמענים לפי בקשתם.
המתרקמים בארץ-ישראל
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת שנייה
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
[המשך]
...במבט לאחור, אני חושבת, עם כל הגועל שבדבר, שמגיע לי בכל זאת פרס גדול מחברת אגד, כי קבעתי באוטובוס שיא! – שאמנם אי אפשר לתת לו פירסום נרחב, כמו, למשל, ללידה במטוס! – "מה יש, בּוּבָּלֶ'ה?" שאל נהג-המונית כשהפלגנו ברחוב העולה מן התחנה המרכזית, וחלפנו על פני החומה של בנייני חברת-החשמל, "יש לך מצב-רוח רע?"
טוב. אני כבר רגילה שלפעמים מזהים אותי, בייחוד כשאני רוכבת על אופניי, מפני שהשתתפתי בתשדיר-השירות "אשכוליות או לא להיות" שמקרינים שוב ושוב כל חורף בטלוויזיה, עם הציצאלאך המתנדנדים, ולא אגלה מי מהדדניות זו אני. אבל מרגיז אותי שגברים מרשים לעצמם לרחרח סביבי, כאילו אני משדרת להם – נקבה מיוחמת! – מרגע שהם פוגשים בי. ומרגיז אותי שהגישה הבהמית הזו, שרואה בי רק אובייקט לסיפוק מיני, מחניפה לי ומשפדת אותי, ואני אף פעם לא לומדת מהניסיון, ונתקעת לכל מיני מצבים כמו כשעליתי בוקר אחד, אחרי הרחצה בבריכה, לכיכר אתרים, וישבתי בקפה, לקרוא עיתון-בוקר לרוח-הים הטרייה.
אני בחורה רצינית ולא משתגעת אחרי הצהרונים בגלל הפטפטנות והשטחיות והשיעמום שלהם, וכל הרכילות של השאפתניות הקטנות שמחפשות פרסומת ומחברות על עצמן סיפורי-נשים כדי להיות מעניינות או שמצטלמות בשמלות-תחתונים במסיבות שהן עורכות. בדרך-כלל בשעה הזו אני אוהבת להימצא עדיין בבריכה, לעשות את העשרים-בריכות-בוקר שלי לחיזוק החזה, להשתזף ולשתות קפה בקיוסק. כמעט כולם, הקבועים, מכירי אותי, ונדמה לי שאפילו אתהלך שם ערומה, איש לא יתפעל כי הם רגילים לראות אותי בוקר-בוקר כמעט-בלי, ואני גם חושבת שהם התרגלו לחזה הנופל שלי, כחלק מן המציאות ששמה – לילך הרמוטק, יותר משאני התרגלתי, כי אני עדיין מקווה שעשרים בריכות כל בוקר יחזקו את זקיפותו-זיכרונה-לברכה מלפני הצניחה הגדולה. יחסית לכרסים, ולשדי הגברים המבוגרים, שרובם זקופים משלי, כשדי בתולות, לולא השיער והפטמות השטוחות; יחסית לחגורות-השומן, לדבלולים, לצלקות, לשקיות-שרירי-הזרוע, ובדומה לכך התחת והירכיים שלהם – אני חושבת את עצמי לאחת מתופעות-הטבע המרנינות שמתהלכות בבריכה ועל חוף הים. אף כי לא חסרות שם גם בחורות נאות, נאות ממני, אם לוקחים בחשבון את מיבנה החזה.
אבל באותו בוקר לא היה לי מצב-רוח להמשיך לשחות בבריכה מפני שהייתי צריכה לארגן לי את המחשבות בשקט לאור העובדה שלמרות הציפיות שלי אינני מתקדמת כלל בחיי לקראת מטרה כלשהי. שום כלום. ומדוע? טוב. זה נכון ששיחררו אותי מהצבא ולא על סעיף דתייה כי עוד כשהייתי בבסיס-טירוניות כולן קינאו בי, גם המדריכות, ולא יכולתי להתפשט במקלחת בלי לעורר סקרנות וכשהייתי עוברת במחנה היו השי"ן-גימ"לים והנהגים מסובבים אחריי את הראש ושורקים; ואחר-כך, בבסיס בנגב, היה העניין המבואס הזה עם יוסי, החייל שתלה את עצמו והשאיר מכתב שזה בגללי, שדחיתי אותו. והאמת שכל כך הרבה הסתלבטו סביבי במשרד, ליטפו אותי ובכל הזדמנות טפחו לי על התחת, שכלל לא שמתי לב לצוציק המזוקן הזה, ממושב של יוצאי-תימן בדרום, שכתב לי מכתבי-אהבה מלוא הארגז וכלל לא שלח אותם, התבייש, המסכן, ואפילו לא נגע בי [כל זה אירע שנים לפני שאהבתו הנכזבת למרגלית הר-שפי האשכנזייה היפה הביאה את רוצח רבין לאן שהביאה. – אב"ע], ולכן העבירו אותי לקריה, ובדיוק אז התחילו להקרין בטלוויזיה את "אשכוליות או לא-להיות" ולאן שלא הלכתי – חיילים שרקו אחריי ועשו תנועות בידיים כאילו שמרימים את החזה, והמשרד שלי הפך עד מהרה עיר-מקלט של זכרים מיוחמים, מכל הדרגות, שבאו להעיף עין על האשכוליות – טוב, וכל זה לא היה מעיף אותי לולא מקרה ההכנות למסיבת-פורים, כשהסתלבטתי כל הלילה על הגב במגורי-הבנים, תמורת כסף – בצחוק, כמובן. כי דובר שהמגבית היא לקופת-החג של היחידה, וכשנודע הדבר – נתנו לי אפשרות ללכת לקב"ן ולהישאר בצבא או להישפט, והחוצה – והייתי כבר כל כך מבואסת שבחרתי באפשרות השנייה כי הרגשתי שהבנות שונאות אותי והבחורים משתגעים להשכיבני והמסגרת כולה צרה עליי ומלחיצה אותי.
וכך ישבתי וקראתי בעיתון-הבוקר שהאמריקאית קוני קארפנטיר זכתה במדליית-הזהב הראשונה באליפות-העולם באופניים בציריך, כשהקדימה את בת-ארצה סינטיה אולאבארי בשנייה ושמונים-ושש מאיות, אני יש לי חולשה לאופניים; וקראתי שתושב חיפה בן שלושים, שנסע ברכבו ערום, ורק חולצה מכסה את איזור-חלציו, אסף שתי צעירות ובמהלך הנסיעה החל מאונן. האיש הובא בפני שופט-השלום החיפה, ונציג המשטרה סיפר כי יש לחשוד עוד ארבעה תיקים קודמים על עבירות-מוסר: שניים על הצגת-עצמו לראווה בפני קטינות, אחר על ניסיון למעשה מגונה באישה מבוגרת בשעת עמידה בתור לקופה במרכול, ואחד על ניסיון דומה לאסוף טרמפיסטית כשרק חולצה לעורו; במקרה ההוא נכנס למכונית עם הבחורה גם החבר שלה, חייל, שחיכה בצד, וכשגילה כי הנהג היושב ליד חברתו הוא חצי-ערום, הכריחו לעצור והפליא בו את מכותיו. החשוד טען בבית-המשפט החיפאי כי הוא סובל מהפרעות נפשיות ונמצא בטיפול כדי להירפא מנטיות חשפניות. הרופא הורה לעצרו לעשרה ימים ולאפשר לו קשר עם שופט שיטפל בבעיותיו. סליחה. להיפך. ובעוד אני מחייכת –
נתיישבו על ידי שני חיילים שחורים מן הכוח הבינלאומי או הרב-לאומי או האו"ם-אומי או או"ם-המשקיפים, אני לא יודעת מה ומי בדיוק – ורק אז שמתי לב שהתיישבתי לי לקרוא בדיוק באיזור השולחנות של זונות-הבוקר השותות בירה עם החיילים הזרים. לפני ואחרי הפעילות היומית שנערכת סביב בורסת הַכּוּס-דולארים הזו. מאחר ותפסו אותי באמצע החיוך, מחייכים, חייכתי גם אני, חיוך ציוני, וחשבתי לי שאני תורמת משהו מאוד-מאוד חיובי בכך שאני מאירה פניי לזרים, ועוד שחורים, וחיילים. הגברת אהדתם לישראל – ודאי לא תזיק לגירעון המסחרי שלנו.
שוחחנו באנגלית, יסודית, הרגשתי שהם בולעים אותי בעיניהם. חתיכה אמיתית כמוני לא ראו בקרב הַפְרֵחוֹת שיושבות איתם בבוקר בצד הזה של הכיכר, בעלות שיער צבוע, בלונדי, גוף שחום ללא שיזוף, מהטבע, וציפורניים גסות, טורפות, שכמו נוצרו לדגדג ביצי-גברים ולתקוע בעכוזיהם. יושבות חצי-ערומות, נזהרות מהשמש, ולאחדות מהן פנים מבוגרות מאוד על גוף של ילדות מתבגרות, בלתי-מפותחות.
הם סיפרו לי על העיר שממנה באו, והמדינה, אני מתביישת להגיד שאני לא זוכרת אפילו מאיפה, סנגאל או איי פיג'י? יכול להיות? לא חשוב. ממילא אני לא יודעת על איזה אוקיאנוס זה נמצא. אני סיפרתי להם קצת על ישראל, על מצבה, על מלחמת ששת הימים, יום-הכיפורים ולבנון, וההפגנות נגד, ורצוננו בשלום. שני השחורים-(מותר להגיד כך, לא?)-במדים צחקו והחמיאו לי והפצירו בי לשתות פחית-בירה על חשבונם, ועד מהרה התיידדנו כל כך שהחלטנו כי נצא יחד, מיד, לערוך טיול של היכרות בתל-אביב, ונתתי להם להבין שאין להם אצלי סיכוי ליותר מבילוי תרבותי, משהו בנוסח – הסבירי פנייך לתייר!
דבר ראשון לקחתי אותם לגג של מגדל שלום ומשם הסברתי להם את חלקיה השונים של העיר כיום, וכיצד התפתחה מדרום לצפון, וביקשתי מהם לתאר לעצמם כיצד נראה כל האיזור הזה פעם – צירוף של פרדסים וחולות, דקלים, וקו-הים-והרקיע של יפו, והשכונות הבודדות שצפונה, לרגלי המגדל כיום. במקרה היתה ברחוב תהלוכה ססגונית לכבוד יובל השבעים-וחמש של העיר העברית הראשונה. [זה אומר שהמסופר כאן התרחש כנראה בשנת 1984. – אב"ע], וזו היתה להם חווייה נהדרת.
אחר-כך הדרמנו ליפו העתיקה וטיילנו בסימטאות. אני חושבת שהם כבר ביקרו במקום, אבל לכבודי נהגו כאילו זו הפעם הראשונה. ביקרנו בגלריות ובחנויות תכשיטים ובגדים. הם היו מוכנים לקנות לי מה שאחפוץ – חליפת מכנסיים עשוייה עור ז'מש, משהו משגע! אני הייתי לבושה סרבל-ג'ינס וחולצת טריקו לבנה מתחתיו, בלי שרוולים, בלי חזייה, ועם סנדלים. לא משהו מיוחד. והמידלדלים שלי מתחבאים מאחורי האבזמים של הסרבל, מלפנים, כמובן. כמובן שלא הרשיתי להם לקנות לי אפילו צמיד קטן או טבעת פשוטה, ואז עלתה השאלה היכן אוכלים צהריים. בעיני יחזקאל דווקא מצא חן הרעיון לחפש בסביבה מסעדה מזרחית, ואילו אקינו הצטרף אליי בהתחשקות שלי לאוכל סיני. טוב. חזרנו לצפון החוגג, באיזור הרחוק של קצה רחובות בן-יהודה ודיזנגוף, הכול כמובן במוניות, על חשבונם, והבאתי אותם ל"קו צ'ה מה יה" ממוזגת-האוויר, ושם, לאחר הארוחה, עם שארית התה הריחני, ומנות הליצ'י והבננה ברום בוער – הפצירו בי השניים, ופשוט איימו כי ייעלבו, אם לאחר שהצגתי בפניהם את עירי בת השבעים-וחמש ותולדותיה – לא אעלה עימם לחדרם לראותם בַּצִ'יקַרוֹצִ'י, "ריקוד הפגיונות", שאותו הם מבצעים בנוסח המקורי האמיתי שנהוג אצלם מדורי-דורות, עם פס-קול מוסיקה מקלטת, מקורית אף היא, שהביאו עימם מן האיים, או היבשת, שלהם.
לומר את האמת – חששתי קצת. אבל מה – הלא הם שניים! – וצ'יקרוצ'י, ריקוד פולקלור – לא כל יום זוכים לראות הצגה פרטית! וכך עליתי עימם לחדרם, שנמצא במלון אשר הוסב כולו למשלחת הצבאית שבה שירתו, ושימש להם מקום מגורים ונופש. חלון חדרם נשקף לים והם הצלו עליו בווילון והחשיכו בכך מעט את החדר, שהיה ממוזג-אוויר ונעים, אם כי ריח גברים זרים עמד בו, ריח משחות ומי-גילוח ועשן סיגריות שדבק בריפוד ובארונות, וכאשר הפעילו את הרשמקול ונשמעה המוסיקה המיוחדת שלהם, המונוטונית, עם הרבה תופים – היתה לי הרגשה שנלקחתי, במטה קסמים, ליבשת שחורים רחוקה, אגדית.
הם הושיבוני בכורסה היחידה, הזיזו את המיטות לצדדים, ונעלמו בשירותים ועד מהרה יצאו משם, ראשון יחזקאל ואחריו אקינו, ערומים, יחפים, רק מטליות בד צבעוני על חלציהם. כל אחד החזיק פגיון בידו, והחלו רוקדים זה מול זה, כמבצעים דו-קרב או טקס פולחני עתיק. רקדו בשקט מתוח. עיניהם נוצצות, שיניהם מלבינות, עורם הכהה, השחור, מבריק אך אינו מזיע, והרחש הקבוע של מערת מיזוג-האוויר נבלע במוסיקה הבוקעת מן הרשמקול, בחדר החשוך-למחצה. את הפגיונות היו מעבירים בזריזות בלתי רגילה תחת ידיהם, מעל ראשיהם, בין רגליהם, ובסיבוב, כל אחד עם עצמו וכן אל זולתו, בדייקנות, ובקצב איטי, משגע. המטפחות שעל חלציהם היו מהודקות בקשר מאחור, כמין חצאיות צבעוניות, בעלות מחשוף, ומדי פעם היו כּוּזאלאך שלהם מציצים, שריריים ומעט בהירים בפסוקת שבאמצעיתם, כגוון של כפות ידיהם, מהצד הפנימי.
אמרתי לעצמי שזוהי חווייה בלתי-נשכחת ועליי לקחת חלק בה. כפות רגליי דיגדגו לרקוד עימם. מה היה לי לחשוש? הרי אני לבושה בסרבל הג'ינס העבה. נשלתי רק את סנדליי, וקמתי מן הכורסה והתחלתי מתנועעת, לצידם, משתדלת לחקות את תנועותיהם, משהו בסגנון אִיפִּי-טוֹמְבִּי, אם אינני טועה. אני בטח טועה. אני אוהבת לרקוד, אבל אף פעם אינני מזהה בדיוק מה אני רוקדת. העיקר לתפוס את הקצב, ולהתנועע עד שהראש כאילו יורד לקרביים והרגליים עולות לפותצ'יק, שלא לדבר על חגיגות הציפצ'ימון המתעורר אצלי לחיים בשעת הריקוד כמו אדמירל גמדי שמשקיף מן הצוללת שלו שנמצאת מתחת לפני הים – בפריסקופצ'יק. טוב. אני מקווה שלפחות הכוונה שלי ברורה.
כשראו יחזקאל ואקינו שאני מנסה לרקוד לצידם, מיד פינו לי מקום והחלו רוקדים מסביבי, זה מול זה, מחליפים פגיונות ותנועות מעל לראשי, מצדדיי, ובין רגליי, אפילו. רקדנו כך בשתיקה מתוחה, ובחיוכים שלא נסתיימו, כאילו אני שוקעת בגלגלי-עיניהם, המלבינים בצבע העשן, ובעלי האישונים השחורים.
מדי פעם, בהתקרבם אליי, צמודים וכמעט נוגעים, והפגיונות המושחזים מבריקים, הייתי חשה את אבריהם הזקופים מתנגחים אל סרבלי-הג'ינס המחוספס שלי, והרגשתי אז כמו מיסיונרית הרוקדת עם פראים בג'ונגל. חייכתי אליהם. הם חייכו אליי. ידעתי שמה שקורה עכשיו הוא קצה הגבול של ההתקרבות שאני מניחה להם, במסגרת מחול הצ'יקרוצ'י, לא פחדתי שידקרו אותי, ואז, לפתע –
עד היום אינני מבינה איך קרה הדבר. כאילו כייסו או כיסחו אותי בהינף-יד אחת – האחד הרימני קלות במרפקיי, והשני הוריד במשיכה אחת את סרבלי, שנעלם בפינת החדר, והם ממשיכים לרקוד, ואני באמצע, יחפה, חשופת ירכיים, וכל לבושי – זוג תחתונים דקים, קצרצרים, וחולצת הטריקו חסרת השרוולים.
רגע עמדתי באמצע, נבוכה, כמטומטמת – היתה לי הרגשה שהיתלו בי. רציתי לצאת. אך הם המשיכו לקפץ לפי קצב הצ'קרוצ'י, כאילו דבר לא אירע, ולא הניחו לי לחמוק מביניהם; וכך רגעים שנראו לי ללא סוף, ואני חשופה כמין קורבן; ועתה שמתי לב שגם המטפחות הצבעוניות שעל חלציהם, נשלו ואינן; ובפחד ובהתרגשות – אצלי נרטב שם למטה בתלתלים, וצ'יפצ'ימון חוגג לו ממש יום-עצמאות, ופתאום –
זה היה אקינו, אני זוכרת, שהרים אותי מאחור, בעגבותיי, והלביש אותי, פשוטו כמשמעו, על יחזקאל, שניצב זקור לפניי, והכול תוך כדי ריקוד, לא טרח אפילו להסיר ממני את התחתונים, טראחח!!! – כמו קרום-בתולים מאריג פלסטי שנקרע. ומין דבר דמוי צינור-גינה כהה-ורוד נכנס לתוכי, ועוד לא הספקתי להתאושש – טראחח!!! – פיצוץ נוסף, מאחור, דרך בתולי התחתונים, צינור שני נכנס ומתחכך בי, מתמרח בתנובת החגיגה ששופעת בין ירכיי – נשלף רגע, ובזיקור אחד נכנס לתחתול כמו חוקן – בהתחלה כאב, נורא, איום! – צרחתי, אך הם לא נבהלו, כי עד מהרה נפתחו אצלי השרירים הטבעתיים בחדוות הריקוד, ועתה אלה היו צריחות החמדה שלי, אני השתגעתי, הרגשתי את פישון וגיחון, שני נהרות גן-העדן, יוצאים מתוכי, שופעים, הורקדתי עלי אבר, הורמתי באוויר, אפילו לא היה להם צורך עוד לפשק את עגבותיי ולהחזיק בירכיי, כי רקדנו את הצ'יקרוצ'י כשהם מניפים אותי ביניהם – חולצת הטריקו לבנה כנגד גופותיהם השחורים – ואני מושחלת פנים ואחור בזְרַגְרוקדים השניים! – כתרנגולת בגריל או כקציצת-קבאב עלי שיפוד! – והכי מוזר הוא שבקצב הפרימיטיבי, הסוחף, של הצ'יקרוצ'י שבקע מן הרשמקול – אני שמעתי במוחי את תוגתי, המיטיב לשיר, עומד במסיבה אצלי ובקול טנור דק מצחיקנו עד דמעות:
"אוֹי וֵי אִיז מִיר שׂוּרָלֶ'ה
דוּ מַאכְט מִיר אוֹף צְלוּחֵס
אִיך וִיל בַּי דִיר דַיְן פִּישׁ-מַשִׁין
דוּ גִיבְּסְט מִיר אוֹיְך דַיְן תוּחֵס – "
באיזו דרך הסתיים המחול – איני יודעת. כי פתאום היינו כולנו על הרצפה, במין מערבולת שהזריעה אותי מכל צד. אני צרחתי בהנאה. הם צרחו והתחבקו כשאני בתוכם והם בתוכי, כמעט נוגעים זה בזה בקרביי – וכשגמרו החלו שניהם לבכות מרוב הנאה ולהכות באגרופיהם הקפוצים ברצפה, ויחזקאל תפס פגיון והרימו ורצה לשרוט את עצמו אך אקינו מנע זאת ממנו ברגע האחרון.
ישבתי ביניהם, חצי ערומה, מסופקת באכזריות, קרועת-תחת ונוזלת מכל צד. בקושי קמתי. עזרו לי. למרות הפצרותיהם לא הסכמתי לפשוט את חולצת הטריקו ולחשוף בפניהם את ציצים. "תני לנו לגעת בטיטי שלך," הם השתגעו. סירבתי. "אז לפחות לראות – " טיטס, טיטס, זה כל מה שהיה להם עכשיו בראש, וכשראו שאני רוצה להתנקות – ביקשו ללקק אותי, מכל צד, שרק ארשה להם, "אין צורך במקלחת," הציעו וגלגלי-עיניהם לבנים, מבריקים, אבל לא הרשיתי להם. הסרתי את תחתוניי הקרועים, שהיו במצב, טוב, לא חשוב – ונכנסתי לשירותים. הרמתי את החולצה – היו לי כתמים כחולים וסימני נשיכות על טיטים, איך זה קרה? – לא היה לי זמן לחשוב. שטפתי עצמי. התלבשתי, בסרבל על עורי החבול, הערום – ויצאתי.
השניים, עטופים בשמיכות כתומות של בית-המלון, שהיו רכות ושעירות כפרוות, הפצירו בי להישאר עד שיתלבשו גם הם. סירבתי. ניגשתי לדלת. יחזקאל חסם את דרכי ואקינו החל שופך עליי שטרות ירוקים-כהים של בודדים ושל עשרה ואולי גם של חמישים – היו שם המון, אולי אלף דולאר. הם השתגעו. אני כמובן סירבתי. ולא משום שחשתי עצמי כזונה. וכי לאיזו זונה משלמים סכומים כאלה? הם פשוט איבדו את הראש שלהם לאחר שרקדו עם אחת כמוני, כנראה, לראשונה בחייהם. אבל הם כל כך הפצירו, והיה נדמה לי שלא יסכימו לפתוח לי את הדלת אם לא אקח משהו וגם אבטיח להם שאחזור להיפגש איתם – עד שהסכמתי לקחת סכום סמלי של אולי פעמיים מאתיים דולאר, שהם דחפו בכוח לכיס הקדמי בסרבל שלי, על המדלדלים החבוטים – ויצאתי.
הדבר היחיד שפגע בי היה שהחייל, או השוער, השחום, שישב ביציאה מן המלון, הושיט לי את היד כאילו מובן מאליו – שעליו לקבל טיפ. מה פתאום זה מגיע לו? – ממש שחיתות. אבל, הוצאתי שטר של עשרה דולאר, נתתי לו, והסתלקתי, כי לא רציתי עניינים וגם לא נראיתי הכי טוב בשביל להתחיל להתווכח – מקרטעת ברגליים פשוקות עם סרבל-הג'ינס המתחכך בתוסיקְל הערום הקרוע שלי ובצ'יפצ'ימון המסכן שנשרט קשות ברכיבה. אני כמובן את עצמי לא הזנחתי ועוד באותו ערב ערכתי ביקור בקליניקה של דודי, דוקטור דוֹלפי הרמוטק, גניקולוג ואדם נאור מאוד, אישיות סוּפֵּרכּוּסִית.
המשך יבוא
נדפס לראשונה לפני 37 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים.
ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא אז לאור על חשבונו את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.
גברת אחת שזכתה בפרס ישראל לחקר הספרות פירסמה מחקר על הארוטיקה בספרות העברית אבל היא מעולם לא שמעה על ספריו של אהוד בן עזר. גם זו דרך לזכות בפרס.
את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-43 נמענים לפי בקשתם.
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, אני מתפעל כל גיליון מחדש מניתוחיה של זיוה שמיר לשיריו ופזמוניו של אלתרמן – הפעם על "בכל זאת יש בה משהו". לא הכרתי את הפרק הרביעי של השיר המדבר על מדינה שבדרך.
נעמן כהן צודק שמכתבה של אסתר חיות כתוב בנימה מתנצלת. היא לא היתה צריכה להגיב על דבריו הגזעניים של דודי אמסלם, ואם כבר – היה צריך להיות מנוסח בצורה תקיפה.
שלך,
משה גרנות
* אביבה קם: בשבילי, שירו של אלתרמן על משהו – קצב נפלא, מרקיד את הלב...
* אהוד ידידי! אתה מקפיד (וזו זכותך, כמובן, כעורך) להגיב באופן קבוע על דבריו של אורי הייטנר. לטעמי, תגובותיך השליליות הן "פלקטיות" לגמרי. אמירה כללית ותו לא. לא זכורה לי תגובה עניינית כלשהי המוכיחה וסותרת את דברי אורי. אולי אם היית עושה זאת הייתי גם אני משתכנע.
נ.ב.,
שמחתי והיה נחמד לפגושך בכנס שלנו בעין גדי. (בלי כל קשר לנאמר לעיל!)
בברכה,
יונתן זמיר
אהוד: יונתן יקירי, אין צורך שאחזור כל פעם בפרטות על הפרכת דבריו של אורי הייטנר על אודות בנימין נתניהו.
הקוראים, המכירים את כתיבתי הביקורתית בנושא, מבינים היטב את הערותיי, ה"פלקטיות"-לדבריך – על הקיבעון הביביסטי הממש-פתטי של הייטנר!
* לעורך שלום, אם אורי הייטנר מדבר על גיבוש מחדש של מיינסטרים ישראלי סביב החזון הציוני, אז שיכלול בתוכו גם את נתניהו ואת "ישראל השנייה" שהיא ציבור תומכיו. אם הוא מדיר את נתניהו מהאתוס הציוני המדומיין שלו ומכנה אותו בכינויי גנאי שונים אז שלא יקרא לאחדות מזוייפת. אם הוא רואה בצבור הגדול של תומכי נתניהו עדר חלול מוח נבער שנתון להסתה ולשטיפות מוח בידי מנהיג אינטרסנט ונכלולי – אז הוא גזען. ואם לדעתו שסיעת השסעים והפיצול בחברה הישראלית מקורה בנתניהו, ואם רק יורחק לצמיתות תירפא החברה הישראלית ותיכון אחדות מחדש – אז הוא יורק לחצי מעם ישראל בפרצוף. ומי שמפצל וגורם להסתה ולשיסוי הוא אורי הייטנר בכבודו ובעצמו.
חוה ליבוביץ
* קוראת ותיקה: בתור אישה דתייה נגעלתי מהפרק האחרון שלך על לילך הרמוטק והגבר הדתי בלילה באוטובוס מירושלים לתל-אביב ואני מבקשת לא לשלוח לי יותר את המכתב העיתי.
המערכת: מחקנוך.
* קוראת נאמנה: לפעמים אני מצטערת שאני לא כותבת רשימות פוליטיות... הן היו יכולות להיות בקו של הערותיך השנונות...
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
לפי דיווח ההוצאה – בשנת 2021 נמכרו ממנו 648 עותקים.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" בהוצאת זב"מ אזל מזה שנים רבות.
עד היום אין רחוב בתל אביב על שמה של אסתר ראב אבל גם כבר אין גשר על שמה של יהודית מונטיפיורי!
ולכן בִּרחוב כיכר וולך יונה בתל אביב – נתנחם.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
לפי דיווח ההוצאה – בשנת 2021 נמכרו ממנו 648 עותקים.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" בהוצאת זב"מ אזל מזה שנים רבות.
עד היום אין רחוב בתל אביב על שמה של אסתר ראב אבל גם כבר אין גשר על שמה של יהודית מונטיפיורי!
ולכן בִּרחוב כיכר וולך יונה בתל אביב – נתנחם.
יזכור עם ישראל
את חתן פרס ביטחון ישראל
אַבִּי הר אבן הי"ד
שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים
בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו
שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו
בחודש מאי 2021
100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים
בפוגרום ביפו בשנת 1921
"פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום
נגד שבעה מעורבים בהצתת מלון האפנדי בעכו,
במהומות שפרצו בעיר במאי האחרון
במהלך מבצע שומר החומות.
עם זאת, איש מהם לא הואשם ברצח
של אורח המלון אבי הר אבן
שנפגע בשריפה ומת לאחר מכן,
ועדיין לא ברור מי גרם למותו!"
["הארץ", 16.8.2021]
* "לפני כשבועיים גזר שופט בית משפט המחוזי בחיפה דניאל פיש שנת מאסר אחת בלבד על מוחמד אסווד. אסווד היה שותף להתפרעות האלימה במלון האפנדי בימי המבצע, שבה נרצח חתן פרס ביטחון ישראל, אבי הר-אבן, כשהמלון הוצת על ידי המתפרעים. הפרקליטות הגישה ערעור נגד העונש המקל לטענתה. לדיון שנערך בשבוע שעבר התייצב עו"ד שלומי אברמזון, ראש תחום ביטחון בפרקליטות, שאחראי על מבצע הגשת כתבי האישום הגדול נגד המתפרעים, שבמסגרתו הוגשו מאות כאלה בפרק זמן קצר." [נטעאל בנדל. "הארץ באינטרנט". 23.2.22].
המסקנה: בישראל זה לא כל כך מסוכן לשרוף יהודים ולרצוח אותם!
שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים
בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו
שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו
בחודש מאי 2021
100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים
בפוגרום ביפו בשנת 1921
"פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום
נגד שבעה מעורבים בהצתת מלון האפנדי בעכו,
במהומות שפרצו בעיר במאי האחרון
במהלך מבצע שומר החומות.
עם זאת, איש מהם לא הואשם ברצח
של אורח המלון אבי הר אבן
שנפגע בשריפה ומת לאחר מכן,
ועדיין לא ברור מי גרם למותו!"
["הארץ", 16.8.2021]
* "לפני כשבועיים גזר שופט בית משפט המחוזי בחיפה דניאל פיש שנת מאסר אחת בלבד על מוחמד אסווד. אסווד היה שותף להתפרעות האלימה במלון האפנדי בימי המבצע, שבה נרצח חתן פרס ביטחון ישראל, אבי הר-אבן, כשהמלון הוצת על ידי המתפרעים. הפרקליטות הגישה ערעור נגד העונש המקל לטענתה. לדיון שנערך בשבוע שעבר התייצב עו"ד שלומי אברמזון, ראש תחום ביטחון בפרקליטות, שאחראי על מבצע הגשת כתבי האישום הגדול נגד המתפרעים, שבמסגרתו הוגשו מאות כאלה בפרק זמן קצר." [נטעאל בנדל. "הארץ באינטרנט". 23.2.22].
המסקנה: בישראל זה לא כל כך מסוכן לשרוף יהודים ולרצוח אותם!
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2295 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו).
("מעריב", 31.7.20)
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- אהוד בן עזר: יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
- זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן
- לאמציה פורת היקר: ברכות בהגיעך לגיל 90!
- יורם אטינגר: האם משטר האייתולות ניתן לדו-קיום בשלום?
- אורי הייטנר: צרור הערות 23.2.22
- צבי לָפֶר: איך נכללה עין-גדי בתחומי מדינת ישראל ולמה?
- דורון גיסין: מהרהורי מוחו של The fool on the hill
- שמעון גרובר: אלפוֹנס דוֹדֶה Alphonse Daudet
- מנחם רהט: אמסלם צודק, אבל...
- משה גרנות: בשבח האופטימיות
- ארנה גולן: לגדול בקיבוץ ללא פּרטיוּת אך עם משפּחת אחים
- ד"ר רחלי אברהם-איתן: שירים כעוברים מוקפאים
- עדינה בר-אל: "רציתי לשנות את העולם"
- יונתן גורל: ה"זיארה" "ב"שמעון הצדיק"
- אהוד בן עזר: ביקור חוזר טעים ומהנה
- אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד היקר, אני מתפעל כל גיליון מחדש מניתוחיה של זיוה שמיר לשיריו ופזמוניו של אלתרמן – הפעם על "בכל זאת יש בה משהו". לא הכרתי את הפרק הרביעי של השיר המדבר על מדינה שבדרך.
- שאר הגליון