על ספר שיריו של רון גרא

"לתלות שבילי שמיים"

צבעונים 2021, 86 עמ'

שני כוחות מתמודדים תדיר במוחו של היוצר: הכורח לפרוק מהלב את המצוקה (בלשונו של אהרן אפלפלד – "הפצע"), ומצד שני – הנטייה לערפל את ההיגד, כדי לא לחשוף לחלוטין פרטים שעלולים להיות נלעגים, ואפילו מגונים, בעיני הקוראים. תפקידו של פרשן השירה הוא להתחקות אחרי רמזי רמזים ולחשוף את הסודות הכי כמוסים של קורות המשורר ושל הגיגיו. לעיתים מובל הפרשן, שלא בטובתו, אל מבוך של רמזים, וללא עזרה שמחוץ לספר הנדון, הוא עלול לעמוד חסר אונים אל מול החידה שבטקסט.

דוגמה למבוך כזה הוא השיר הארוטי "זר עצוב" (עמ' 17-16) הדובר מביט אל האהובה, שהמים הופכים את לבושה לשקוף, ובעדו ניתן לראות את שדיה, הוא מתעלס איתה, נושק לשפתיה המלוחות, ושפתיו גם מהלכות "בין גבעות חיקה". והנה, ברגעים הקסומים – "אביה ניצב / מושך מעליי / השמיכה / ונסוג," ואחר כך מסופר בשיר שהאהובה "נלקחה בתחבולה / אל רופא ואחות" האם הדובר מרמז על הפלה? כי בסוף השיר כתוב: "זר עצוב קלעתי / בדמעות / לבת אוני / שלא נולדה."

כנראה, המשורר מרמז כאן על חוויה טראומטית שקשורה באהבה שאירעה אולי לפני פרשת הנישואין שלו שהסתיימה בגירושין (עליהם כתב בספר "בנעלי גירושין", 1995 ובמבחר של רוב שיריו – "הבהוב אחד של חסד" (2020), גירושין שהיו תוצאה של ניאוף מצד הרעייה – השיר "ריחות זרים"; על אהבה כושלת אחרת ראו "בזעקתי", עמ' 72).

בהבדל מקובצי השירה הקודמים, בקובץ שלפנינו המשורר ממעט לתאר פכים מהביוגרפיה שלו, כגון הגירושין הכואבים האלה מוזכרים בספרנו ברמז שיר "בלילות אין שנת" (עמ' 50).הוא הרבה לתאר את פגעי הגוף שנוחתים על האדם עם הזקנה, אבל בקובץ שלנו פגעים אלה רק מרומזים, כגון בשירים "רואות חשוכות" (עמ' 13-12), "אור איני" (עמ' 15) – שניהם מוקדשים לד"ר נירית בורלא – קשורים בוודאי בניתוח שעבר הדובר בעיניו, וזאת אולי גם הסיבה שהמוטו של הספר הוא פסוק מתוך "על העיוורון" של ז'וזה סאראמאגו.

פרט ביוגראפי נוסף, שזכה להיות נסקר בשיריו הקודמים הוא אזכור מחלת האפילפסיה של אחיו (בספר שלנו – "החמצה", עמ' 52, האח מוזכר גם ב"ילדות", עמ' 44), והמצוקה שחש לנוכח הישגיו הדלים של נכדו (כנ"ל – "נכדי", עמ' 63).

שיריו של רון גרא מרמזים על התרבות הרחבה שספג יוצרם, ועל כך כתבתי ברשימה על אחד הספרים הקודמים שלו. הזכרתי לעיל את סאראמאגו; בשיר "זורע וקוצר" (עמ' 65) המשורר מתכתב עם השיר של אברהם בן יצחק "אשרי הזורעים ולא יקצורו" (שירים, ספרי תרשיש, תשכ"ח, עמ' 22). אברהם בן יצחק פרסם בחייו שירים בודדים, ואלה זכו להערכה רבה, ואפילו להערצה מצדה של המשוררת הגדולה לאה גולדברג, והנה, התכתבותו של רון גרא עם המשורר שרק אניני טעם מודעים לערכו:

ישנו הזורע ואינו קוצר

כל הרהוריו

כבשעת עבירה

מעבר למידה ולמשורה.

אבל ישנו

הקוצר

הגם שלא זרע.

("זורע וקוצר, עמ' 65).

הקורא חש שבעיני המשורר שלנו הכורח לכתוב שירים אינו מביא שלווה לנפש, אדרבה, יש בכתיבת שירה מעין יציאה לקרב:

חמוץ בגדים

יורד אל השירה בתחום

עצמי

אין תחתית.

("יורד אל השירה", עמ' 9).

"חמוץ בגדים" הוא ארמז ברור לפסוק מישעיהו ס"ג 1, בו מתואר האל היוצא לקרב. ובהמשך השיר הזה מרומז כי יש בכורח הזה מן הקללה: "אולי אלך אל הר / עיבל / לשרוף את הקללה."

ובשיר ארס-פואטי אחר, הוא מזכיר את החסמים שעטים על היוצר: "שירי הוא חשבון נפש / עם משפחה / סביבה / בני האדם הסוחפים במרוצתם / עם בורא עולם / עם עצמי..." ("חשבון נפש", עמ' 62; וראו שירים ארס-פואטיים נוספים: "זוכר מילים", עמ' 69; "איני נמנה", עמ' 71).

רון גרא הוא אמן האימאז'ים, והרי דוגמאות אחדות מתוך רבות:

"עוטה חוטי מרפא / בדפנות חדרי ליבי" – ("חלום אביבי", עמ' 20).

"ימים טריים מתדפקים בפתח. / עלעלים / מתרוננים / על חזה האדמה." – ("אביב בפתח", עמ' 21).

"גוהר על מסילות הזמן." – ("גוהר על מסילות הזמן", עמ' 29).

"גורל יורה צרורות עוולה." – ("רוצה עוד", עמ' 32).

"טילי מחשבותיי / יוצאים מבסיס / חלומותיי." – ("צער מחשבה", עמ' 38).

כדי לדייק במבע, המשורר משבץ בשיריו סינאסתזיות:

"נמסות התשוקות / מתקהות המילים / העצבות נשפכת." ("גיל" עמ' 7).

"ליבי נשם / את הכאב." – ("רינת דבש", עמ' 11).

"מחשבות שווא החוזרות / לצבוט מבט." – ("חשבון נפש", עמ' 62).

שיריו של רון גרא מפגישים אותנו עם דימויים ייחודיים כגון גג שדומה לכרבולת אדומה ("ילדות" עמ' 44); עם קלמבור – "שאור של אושר" (עמ' 33); עם אנאפורות ("רוצה עוד", עמ' 32; "אחרי", עמ' 81).

כולנו מודעים לכך שהתפילה היא בבחינת צורך עמוק של הנפש, הגם שהמציאות מוכיחה שאין למי להתפלל. יחד עם זה, צריך להודות שהושקעו בתפילות לאורך הדורות מכמני חכמה וכישרון, וכך גם בתפילה של רון גרא בסוף הקובץ:

אדון כל העולמות

אין בנו מתום

רק תהום.

אנא,

עשה עימנו

חסד

("עשה עימנו חסד", עמ' 84).

כמו בספריו הקודמים של רון גרא, גם בספר הזה ימצא הקורא שירה לירית נוגעת ללב המובאת בפני הקורא בפרוסודיה מעניינת.

משה גרנות