על "איך לצוד דוב"
מאת רויטל שירי הורוביץ
בארניר 2021, 232 עמ'
עמוס עוז המנוח הביע* פעמים מיספר את התפעמותו מקורותיהן של משפחות, וסודן של אלו היוו לוז יצירתו הספרותית. בספר שלפנינו הקורא עוקב אחרי קורותיהן של שלוש משפחות, ולמרות האירועים הקשים המתוארים בו – המסקנה היא אופטימית – האהבה והאחווה המשפחתית מנצחות.
סיפור המעשה ברומן זה מתרכז בדמותו של איצ'ו, יצחק האוזר, שהוא דודה של המחברת, ובקורותיו מגיל 3 ועד גיל 87. מי שחוקרת ומתארת את קורותיו היא מאיה לוין, ולא המחברת – וכל זאת למען השגת הרחק מקובל בכתיבת כרוניקה מעורבת בבדיון. הזכרתי שלוש משפחות, ואלו הן: משפחתו של איצ'ו, משפחתה של ציפק'ה, אהובתו מילדות, ומשפחתה של מאיה. שתי המשפחות הראשונות עוברות גיהינום בימי מלחמת העולם השנייה, ואילו משפחתה של מאיה חווה רווחה במדינת ישראל העשירה, והמשבר שהיא חווה מתגמד אל מול הניסיונות הקשים שחוו שתי המשפחות הראשונות.
משפחתו המצומצמת של איצ'ו כוללת את אימא חיה-לאה, אבא ישראל, בן גדול בשם שמעון, שתי בנות – שפרה וסימה, ובן קטן, הוא איצ'ו, הגיבור העיקרי של הספר. המשפחה המורחבת כוללת סבא, סבתא, דודות ודודים. עם פלישת הגרמנים לפולין, גם יהודי הכפר-עיירה בארנובז'ק שבפולין לוקים מנחת זרועם של הגרמנים – הם נשדדים, מטילים עליהם עבודות כפייה, ובסופו של דבר נאספים היהודים אל הכיכר לשם גירוש, ומי שלא נשמע להפקיד בידיהם כסף ותכשיטים – דינו מוות.
המשפחה, יחד עם אלפי יהודים, מועברים אל מעבר לוויסלה, אל אותו חלק מפולין שעבר לשלטון רוסי בהסכם מולוטוב-ריבנטרופ. במעבר על הנהר אנו פוגשים את משפחתה של ציפק'ה באחד מרגעי האימה: אחיה התינוק איננו מפסיק ליבב, וקלגס נאצי חוטף אותו מזרועות אימו, שיינה, וזורק אותו לנהר.
מסתבר שמה שהציל את המשפחות האלו מהגורל הנורא של יהדות פולין היה החשד של הרוסים שהיהודים, שעברו אליהם מהצד הפולני, אינם נאמנים לברית המועצות, על כן יש להרחיק אותם מקו העימות שבין הגרמנים לרוסים. עובדה זאת הצילה אותם אמנם ממחנות המוות, אבל לא הצילה אותם מחיים עלובים ללא קורת גג, לא הצילה אותם מרעב נורא, מקור שהגיע למינוס 45 מעלות. מתוך כאלף יהודים שהגיעו ל"מחנה 19", שנקבע ב"שומקום" ביער – שחוץ מכמה בקתות מכונמות לא היה שם דבר – נותרו כמחצית, כי אנשים לא הצליחו לשרוד את הקור העז, את הרעב, את התשישות ואת המחלות. במשפחה של איצ'ו מתה הסבתא ושתי בנותיה חסיה וזלדה.
השוטר הרוסי קוצ'ק שהופקד עליהם, דווקא השתדל למענם – לימד אותם איך לבנות בקתות, והביא להם תנורים כדי שלא יקפאו בקור הנורא.
ב"מחנה 19" פוגשים היהודים במארים, שבט פראי של "האדם הקדמון", לובשי עורות. ביניהם ובין יושבי המחנה נוצרים יחסים ידידותיים. הם מלמדים כיצד לקטוף פטריות מאכל ופטל, שהעשירו את "התפריט" שהיה מורכב מקצובת לחם זעומה של דורה, שלא היתה מסוגלת להפיג את הרעב. איצ'ו וציפק'ה חווים חוויה קשה בראותם איך המארים צדים דוב באמצעות פיתיון, יורים בדוב המוחלש חיצים, ואחר כך פושטים את עורו, ואוכלים את בשרו. מהתמונה הקשה הזאת נגזר שם הרומן – "איך לצוד דוב", וייתכן שיש לתמונה זאת השלכה לאירועים ההיסטוריים – נפילת "הדוב הרוסי" בפיתיון של הגרמנים (חוזה שלום לעשר שנים שנכרת בין רוסיה לגרמניה הופר ב"מבצע ברברוסה").
הספר מתאר את הסבל הנורא שהיה מנת חלקם של המגורשים לברית המועצות: היעדר קורת גג בקור הנורא, מעבר ממקום למקום בנסיעות ברכבת לאורך שבועות ללא מזון, הליכות של עשרות קילומטרים ביום ובלילה בבוץ קפוא. הם מנסים להתפרנס מהעבודות המזדמנות שתמורתן מקבלים מעט לחם ותפוחי אדמה. האב ישראל עובד בחטיבת עצים, במכרה זהב – עד שהוא לוקה בריאות. הוא עובד בסנדלרייה, למרות שלא למד מקצוע זה מעולם. כשהם מדרימים ומגיעים אל גדות הוולגה, האב עובר כל יום אל העבר השני של הנהר הקפוא כדי לעבוד אצל איכר, שוב עבור מעט אוכל נפש. באחד המעברים האלה, חבר צעיר לעבודה בשם לייב כמעט טובע בנהר כאשר הוא דורך על שכבת קרח דקה. האם, חיה עובדת במשק בית ובעבודות קשות בקולחוז שבסיביר. הבן שמעון עובד בבית מלאכה למגפיים עבור הלוחמים בחזית – וכולם ביחד בקושי מצליחים להביא פת לחם דורה כדי להחיות את הנפש.
כשהמשפחה מגיעה בנדודיה לקזחסטן, כשההורים והאח הגדול עובדים בפרך כדי להשיג מזון, איצ'ו נותר ללא השגחת הורים, והוא מצטרף לכנופיית נערים גנבים, שמנצלת את הזריזות שלו ב"סחיבות" מבלי שיקבל חלק מהשלל. בכל מקום שהמשפחה נודדת בברית המועצות השלטון מעניק להם תלושים שבאמצעותם הם יכולים לקבל את המנה הזעומה של לחם. בתמונה קורעת לב מתואר איך שודדים מאחותו שפרה את התלושים, והמשפחה נשארת ללא לחם לאורך שבוע. התושייה של האם מצילה את המשפחה מגוויעה ברעב.
המשפחה נמצאת בנדודים של אלפי קילומטרים לאורך שש שנות המלחמה, וכשהם נדרשים על ידי הרוסים לחזור לפולין, מסתבר שהפולנים, שהשתלטו על הבתים של היהודים ועל רכושם – מקבלים את פניהם של החוזרים במטר אבנים וברציחות ממש. המשפחה נודדת שוב – דרך צ'כיה אל מחנה העקורים היידנהיים בגרמניה – שם לא חסר להם אוכל, ושם זוכה איצ'ו בגיל חמש-עשרה לחגוג בר-מצווה. שמעון עולה ארצה ומתגייס לצה"ל במלחמת השחרור, והמשפחה עולה לארץ בעקבותיו.
במחנה העקורים פוגש איצ'ו את ציפק'ה, אהובת ילדותו, וכאן המקום להזכיר מספר מילים עליה ועל בני משפחתה שהיו שכנים בעיירת-כפר הולדתם. ציפק'ה, ילדה יפיפייה וצחקנית כובשת את ליבו של איצ'ו בן השבע, והם גם חווים את הגלות בסיביר, שם הם מקימים "חבורת אמיצים", כמקובל אצל ילדים בגיל הזה. הזכרנו לעיל שקלגס נאצי הטביע את אחיה התינוק שלוימ'לה, אירוע טראומטי, שמשאיר צלקת נוראה אצל האם ואצל כל המשפחה.
איצ'ו וציפק'ה נפגשים במחנה העקורים בגרמניה, ושם הוא נשבע לה אמונים, ומבטיח לחפש אותה בכל העולם כדי לשאתה לאישה. היא מהגרת עם משפחתה לקנדה, ומשם לארצות הברית, והדרכים ביניהם נפרדות. איצ'ו עושה מאמצים למצוא את ציפק'ה – ללא הצלחה, ובגיל למעלה משלושים הוא נושא אישה ונולדים לו ילדים. אין לו מושג, שבעקבות אחיה לולק שהתנדב לצה"ל (נהרג במלחמת ששת הימים), עולה המשפחה של ציפק'ה ארצה, ומי שמפגישה ביניהם היא מאיה, אישה נשואה העוסקת בכתיבת ביוגרפיות. היא מראיינת את איצ'ו, שבינתיים הוא כבר זקן בן 87-86, מתגורר בבית אבות בירושלים, חולה סרטן הדם, כמעט עיוור ומכשיר שמיעה באוזניו. באקראי נודע למאיה שציפק'ה, בעצמה בת 85, מתגוררת בבית אבות בתל-אביב, והיא אימו של ליאור היפיוף, אביו של מתן, הלומד באותו הגן עם גלי, בתה של מאיה. מאיה מפגישה בין השניים, והיא עדה לחידוש מפליא של אהבה טהורה בין שני הזקנים האלה.
ואקדיש מספר מילים על מאיה, שהיא דמות בדויה מתרשמת שבאמצעותה נודעים לנו פרטי חייהן של שתי המשפחות האחרות – מאיה נשואה ליאיר ("יאירי"), ולהם שלושה ילדים: אבישי, דנה וגלי הקטנה. כאמור, היא עוסקת בכתיבת ביוגרפיות, ולאורך כל הספר הביוגרפיה היחידה שהיא מטפלת בה היא הביוגרפיה של איצ'ו. היא אימא אוהבת ומסורה לילדיה ולבעלה. יאיר מתואר כמסויג מניסיונותיה של מאיה לקירבה, וגם לא ממש ממלא את מחויבויותיו כהורה. מסתבר שהוא נקלע לרומן עם עמיתה לעבודה מארצות הברית. אבל הוא מתפכח, מודה שאהבת חייו היא רק מאיה, מבקש את סליחתה. הוא נושא עונש ממנה בהכנעה, ולבסוף הם הופכים שוב לזוג אוהב שמשקעי הבגידה מתפוגגים מליבם. לאורך הספר מורגשת טרוניה של מאיה כי העבודות הבלתי נגמרות של משק הבית ושל הטיפול בילדים גוזלים ממנה זמן וכוח להתמסר למה שהיא רואה את ייעוד חייה – לכתוב רומן. כמו וירג'יניה וולף היא כמהה לחדר משלה, אותו היא אמנם משיגה לבסוף.
הספר מסתיים בהשקת הספר שחיברה מאיה על חייו של איצ'ו. בהשקה מופיעות שלוש המשפחות בהרכב מלא – עד לנכדים ונינים, והיא מסמלת את ניצחון האהבה והאחווה על כל מעקשי החיים.
הספר מעניין מאוד, ולעיתים אפילו מרתק, ועיקר העיקרים – לעומת רוב הספרים שאנו קוראים מאז ומעולם – יש בו נימה של אופטימיות, שאחד מביטוייה היא הנדידה של המטבע של איצ'ו: סבא נתן לו מטבע במתנה, והוא נושא עמו את המטבע הזה, גם לנוכח האיומים של הנאצים כי מי שיחביא כסף או תכשיטים – דינו מוות. המטבע נודד עימו לסיביר, ומשם לקזחסטן, לפולין, לצ'כיה, לגרמניה. הוא נותן לציפק'ה את המטבע במחנה העקורים כאות לאהבתו, והמטבע נודד לקנדה ולארצות הברית, ומשם לישראל.
למטבע יש קונוטציות של גורל ומזל ("עץ או פאלי"), והנה בהשקת הספר על חייו של איצ'ו, איצ'ו מעניק לציפק'ה טבעת אירוסין, והיא מחזירה לו את המטבע. המטבע נודד עשרות אלפי קילומטרים מסביב לעולם, כמו עם ישראל עצמו, ובסוף הוא מגיע לארץ ישראל. וכן, לא אצא ידי חובה בהערכת הספר אם לא אזכיר את תיאורי אהבת האם של מאיה כלפי ילדיה – תיאורים מכמירי לב.
משה גרנות
* אהוד: מזלנו שעמוס עוז לא הביע את המשפט "השמש לא תזרח מחר" – שאז היינו שרויים כיום בחשכה מוחלטת.