בדצמבר 1991 נערכה בקיבוץ אורטל ישיבה משותפת של מליאת המועצה האזורית גולן ומליאת המועצה המקומית קצרין; מליאה חגיגית לציון עשור לחוק הגולן. באותה תקופה, הפורום של שתי המליאות היה גם המליאה של ועד יישובי הגולן. במרכז הישיבה הוענק עיטור יקיר הגולן לראש הממשלה לשעבר מנחם בגין.
בגין היה אז זקן וחולה וכבר למעלה משמונה שנים, מאז התפטרותו מראשות הממשלה, הסתגר בביתו. את מקומו מילא מזכירו יחיאל קדישאי, שקיבל את העיטור והעבירו לבגין. פחות משלושה חודשים מאוחר יותר הלך בגין לעולמו.
זה היה נוסח המגילה שהועברה לבגין:
"במלאת עשר שנים להחלת החוק הישראלי ברמת הגולן ועשרים וחמש שנים לחידוש ההתיישבות היהודית בגולן, הננו מתכבדים להעניק בזאת את אות יקיר הגולן למר מנחם בגין – ראש ממשלת ישראל בעבר, יוזם ויוצר חוק הגולן, מגשימו ומיישמו.
"בשם ההתיישבות הישראלית המתחדשת בגולן אנו מביעים בזאת את הוקרתנו העמוקה למר מנחם בגין, שהשכיל ללכד את כנסת ישראל להחלת החוק הישראלי ברמת הגולן. אנו יודעים להוקיר את האומץ, התבונה המדינית וההבנה ההיסטורית, שעמדו לזכות מר בגין בהחילו חוק זה בעיתוי הנכון, דבר שחיזק את המעשה הציוני החשוב מכל – התיישבות בנחלת אבות.
"חוק הגולן הצדיק, אישר והנציח את ההסכמה הלאומית הרחבה לסיפוח הגולן למדינת ישראל והעמקת ההתיישבות והפיתוח בחבל זה.
"בדיעבד, הוא מיתן מאוד את מגמות התוקפנות בגזרת הגבול המזרחית של ישראל ושחרר את יישובי הגליל ועמק הירדן מאיום שריחף על ראשיהם מאז 1949. הוא הבטיח את מקורות המים של ישראל וחיזק את ביטחונה לאין שיעור.
"על כך היינו מבקשים להביע בפניך הוקרתנו העמוקה.
"יהודה וולמן – ראש המועצה האזורית גולן. סמי בר לב – ראש המועצה המקומית קצרין. אלי מלכה – יו"ר ועד יישובי הגולן."
היה זה שלושה חודשים לאחר ועידת מדריד, שבה נפתח מו"מ עם סוריה. כשנה קודם לכן, לקראת מלחמת המפרץ, שבה סוריה הצטרפה לקואליציה האמריקאית נגד עיראק, הבנו שארה"ב תרצה לשלם לה במטבע ישראלי – הגולן. הקמנו מחדש את ועד יישובי הגולן, שסיים את פעולתו לאחר קבלת חוק הגולן, הקמנו מחדש את שדולת הגולן בכנסת, בראשות יו"ר הכנסת לשעבר, איש מפלגת העבודה, שלמה הלל. עוד לא היה זה מאבק, כי לא היה נגד מה להיאבק, אלא פעולה ציבורית לחיזוק התמיכה הציבורית הרחבה בגולן. סיסמת פעילותנו הייתה "שלום עם הגולן". האירוע החגיגי לציון העשור ולהענקת יקיר הגולן, היה חלק מפעילות הוועד שנועדה להעלות על סדר היום הציבורי את חשיבות הגולן.
היום, ד' באדר ב', מלאו שלושים שנה לפטירתו של בגין. במאמר זה אציג את סוגיית גישתו של בגין לגולן לאורך השנים. וכדי לתת פרספקטיבה לגישה זו, אלך אחורה, אל מורו ורבו של בגין, מייסד הזרם הריוויזיוניסטי בציונות, זאב ז'בוטינסקי.
ב-1920, שעה שז'בוטינסקי ישב בכלא עכו, כיוון שארגן את ההגנה בירושלים במאורעות פסח תר"פ, הוא כתב את "שיר אסירי עכו", שהסתיים במילים "לנו לנו לנו / יהיה לנו / כתר החרמון."
באותה תקופה, שלאחר מלחמת העולם הראשונה, נערך מו"מ על עיצוב הגבולות הבינלאומיים. חבר הלאומים (שקדם לאו"ם) החל לגבש את מדיניות המנדטים – המנדט לבריטניה להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל והמנדט הצרפתי להקמתן של סוריה ולבנון. טרם נקבע הגבול בין המנדט הבריטי לצרפתי. התנועה הציונית פעלה ככל יכולתה להכליל את הגולן בשטח המנדט הבריטי, כלומר בשטחה של מדינת ישראל לעתיד לבוא. במפה שהגישה ההסתדרות הציונית, שאותה עיצב אהרון אהרונסון, הגולן כולו, כולל מה שקרוי היום "הגולן הסורי", יועד למנדט הבריטי. על רקע המאבק הזה, אני מבין את שירו של ז'בוטינסקי. למרבה הצער, בפשרה בין בריטניה לצרפת הגולן נמסר לצרפתים וניתק משטח המנדט הבריטי.
השטח שיועד לבית הלאומי היהודי כלל את עבר הירדן המזרחי – כל שטחה של ממלכת ירדן, אך לא את הגולן. בספר הלבן של צ'רצ'יל (1922) נקרע עבר הירדן המזרחי מן השטח המיועד ליהודים. ז'בוטינסקי ראה בכך בגידה של בריטניה ויצא נגד ההנהלה הציונית שהשלימה בדיעבד עם ההחלטה. הוא קידש את המפה המקורית של המנדט כבסיס האידיאולוגיה של תנועתו – "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן." ז'בוטינסקי דיבר בשם זכותנו על הארץ ובשם הדבקות בהסכמה הבינלאומית ובגבולות הבינלאומיים. מפת המנדט הבריטי, משתי גדות הירדן, היתה המפה של המפלגה הרוויזיוניסטית, של בית"ר, של האצ"ל (סמל האצ"ל היה המפה הזו ועליה רובה והכתובת: "רק כך!") ולימים – של תנועת החירות. זו היתה המפה של בגין. ובמפה הזו, הגולן לא היה חלק מארץ ישראל.
בגין הצטרף לממשלת הליכוד הלאומי (כך נקראה אז ממשלת האחדות), שהוקמה ערב מלחמת ששת הימים והיה שותף להחלטה על שחרור הגולן. אולם הוא היה שותף גם ל"החלטה הסודית" שהתקבלה ב-19 ביוני, שבה ישראל היתה מוכנה למו"מ על שלום עם מצרים וסוריה על בסיס הגבול הבינלאומי. הוא היה שותף גם להחלטה על ביטול אותה החלטה. בגין לא היה נותן ידו להחלטה דומה על יהודה ושומרון. הגולן, כמו סיני, לא היתה במפת ארץ ישראל של תנועתו.
לאחר מלחמת יום הכיפורים, הליכוד באופוזיציה הצביע נגד הסדר הפרדת הכוחות עם סוריה (1974) שכלל נסיגה מקוניטרה. אולם במצע הליכוד בבחירות לכנסת התשיעית, 1977, בחירות המהפך שהעלו אותו לשלטון, כתב בגין שהגבול עם מצרים יעבור בתוך סיני והגבול עם סוריה יעבור על הגולן. היה זה איתות לנכונותו לפשרה בסיני ובגולן. בסופו של דבר, בהסכם השלום עם מצרים לא היתה פשרה בסיני, אלא נסיגה מלאה ועקירת כל היישובים. היה זה תקדים הרה אסון, של עקירת יישובים בידי ממשלת ישראל. יתר על כן, בהסכם נאמר: "המסגרת הנזכרת לעיל [הסכם קמפ-דיוויד, הסכם המסגרת להסכם השלום, שקדם לו בחצי שנה א.ה.] ...נועדה להוות בסיס לשלום לא רק בין ישראל ובין מצרים אלא אף בין ישראל ובין כל אחת משכנותיה הערביות האחרות, המוכנה לנהל עמה משא-ומתן לשלום על בסיס זה."
וכאשר שבועות אחדים אחרי הסכם השלום נפגש שר החוץ דיין עם מתיישבי בקעת הירדן, שהביעו את חרדתם מתקדים סיני, הוא "הרגיע" אותם, שאין דין יהודה ושומרון כדין סיני, כי על יהודה ושומרון לא היתה ריבונות זרה. מי שצריכים לדאוג, הוא אמר להם, הם תושבי הגולן, כי הסכם השלום עם מצרים יהיה התקדים להסכם שלום עם סוריה.
זה היה הגורם למאבק שניהלו תושבי הגולן להחלת ריבונות ישראל על הגולן. בגין קיבל את עמדתם והגיש לכנסת את חוק הגולן, שהחיל על הגולן את ריבונות ישראל. בנאומו בהצגת החוק, הוא התעלם מהמפה המנדטורית וחזר לעמדה הציונית המקורית, שהגולן הוא ארץ ישראל ועליו להיות חלק ממדינת ישראל. "לא יימצא בארצנו או מחוצה לה איש רציני, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים היתה רמת-הגולן חלק בלתי נפרד של ארץ-ישראל, שנקראה בלע"ז גם בהצהרת בלפור וגם במנדט הבין-לאומי פלסטין, יעבור על רמת הגולן... והיו גם מאמצים ציוניים מאז מלחמת העולם לקבוע גבול כזה, אך שתי מעצמות קולוניאליות אשר חילקו ביניהן חלק גדול של העולם, החליטו אחרת, וקבעו את גבולה של ארץ ישראל עשרה מטרים בערך מחוץ הכינרת. הנני בטוח שעל דעת הרוב המכריע של הכנסת והאומה יכול אני לקבוע כי מבחינה היסטורית רמת הגולן היתה ותהיה חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל". הכנסת אישרה ברוב גדול את חוק הגולן. ב-2014 חושקה הריבונות בחוק יסוד משאל עם.
מבחינה התיישבותית תרומתם של בגין ושל הליכוד להתיישבות בגולן היתה מזערית. עיקר ההתיישבות נבנה בעשור שבין שחרור הגולן למהפך הפוליטי בידי ממשלות המערך. מיספר יישובים שהוחלט על הקמתם בממשלת המערך, ובראשם קצרין, קמו בפועל כבר בזמן הליכוד. בכל אותו עשור, הקימה תנועת החירות רק יישוב אחד בגולן – שעל (לימים התווסף אליו חד-נס). את מרבית ההתיישבות הקימה תנועת העבודה ואת מיעוטה – הציונות הדתית (שהיתה קשורה אז לתנועת העבודה).
ממשלת הליכוד בהנהגת בגין לא קידמה את ההתיישבות בגולן. מה הסיבה לכך?
אפשר לטעון שהליכוד מיסודו אינו מזוהה עם הציונות המעשית אלא עם הציונות המדינית, ולכן ממשלתו קידמה את המעשה המדיני החשוב ביותר – החלת הריבונות, אך הזניחה את ההתיישבות. אולם אותה ממשלה עסקה גם בציונות מעשית – בהתיישבות ענפה ביהודה ושומרון.
אפשר לטעון שהליכוד לא ראה בגולן את ארץ ישראל ולכן ממשלתו לא הקימה בו יישובים, בניגוד ליהודה ושומרון. אולם החלת הריבונות והטיעונים לחוק מפריכים זאת. יתר על כן, גם בבקעת הירדן לא הוקמה התיישבות באותן שנים, והרי הבקעה היא חלק ממפת ז'בוטינסקי. לדעתי, הסיבה היתה התמקדות באזורים השנויים במחלוקת. על הגולן ובקעת הירדן לא היתה מחלוקת, והממשלה רצתה לנצל את שנותיה בשלטון לקביעת עובדות בשטח ביהודה ושומרון.
השורה התחתונה היא, שממשלת בגין לא חיזקה את ההתיישבות בגולן, ואף חטאה בתקדים המסוכן של עקירת חבל התיישבות, אך הובילה את המהלך המדיני ההיסטורי החשוב ביותר – החלת ריבונות ישראל על הגולן.

2. צרור הערות ‏6.3.22
* היעד הלאומי העליון – מאז הקמת הממשלה אמרתי שהיעד הלאומי העליון של הממשלה הוא החזרת הריבונות הישראלית, בעיקר בנגב, בגליל ובערים המעורבות, והיעד מס' 2 הוא חידוש ההתיישבות הציונית בגולן, בנגב ובבקעת הירדן. אולם כעת חל שינוי. כעת, היעד הלאומי העליון, העומד מעל כל יעד אחר, הוא עלייה המונית של יהדות אוקראינה והגברת העלייה מרוסיה וקליטתם המיטבית של המוני העולים. על ראש הממשלה להקים קבינט עליה וקליטה ולעמוד בראשו ולהוביל את הגשמת היעד הציוני הזה. זו מהותה של מדינת ישראל. זו הצדקת קיומה.

* עלייה והתיישבות – מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. כזו היא מיום הקמתה ולאחרונה היא עיגנה את מהותה בחוקה. משמעות הדבר היא, שאין זו מדינה שתכליתה היא מתן שירות לאזרחיה, אלא היא נושאת יעוד וחזון ציוני של העם היהודי כולו. אין היא רק מדינתם של אזרחיה בפועל, אלא גם של אזרחיה בכוח; של כל יהודי ויהודי היושב בגולה, והוא מבחינתנו אזרח שטרם עלה למולדתו.
תולדות הציונות, לפני ואחרי הקמת המדינה, הן בראש ובראשונה תולדות גלי עלייה. הסיסמה הציונית "מעולה לעולה כוחנו עולה" נכונה, אך ההיסטוריה הציונית אינה של עלייה קבועה בקצב סטטי, אלא של פּוּלסים קצרים, גלי עליה גדולים, שתרומתם לכוחנו הייתה אדירה; כל גל חיזק והזניק את מדינת ישראל באופן משמעותי. בדרך כלל, גלי העלייה היו תגובה להתפתחות עולמית או מקומית בגולה זו או אחרת. גל העלייה הגדול האחרון, היה העלייה מחבר המדינות בשנות התשעים של המאה שעברה, בעקבות התפרקות בריה"מ והגוש הסובייטי והרמת מסך הברזל.
המלחמה באוקראינה פותחת פתח לגל העלייה הגדול הבא; עלייה רבתי של יהדות אוקראינה והגברה משמעותית של העלייה מרוסיה, שהדיקטטורה הפוטינית בה הולכת ומתהדקת ועימה החשש מפני המשך התוקפנות הרוסית ויציאה למלחמות אימפריאליסטיות נוספות. על מדינת ישראל לעודד את העלייה ולהיערך לקליטה של מאות אלפי יהודים בטווח קצר. הדבר מחייב היערכות חירום לאומית בכל התחומים. העלייה הצפויה מעמידה באור חדש את חשיבותה של ההתיישבות. היכן נקלוט את ההמונים? בגוש דן רבתי, שהוא האזור הצפוף ביותר במערב, בעוד מרחבי ארץ רחבים פתוחים להתיישבות? מן הראוי שננתב את העלייה הגדולה להתיישבות באזורי הספר; בגליל ובנגב, בגולן ובבקעת הירדן, בערבה וביהודה ושומרון. לחזק באזורים אלה את ההתיישבות העירונית והכפרית ולהקים התיישבות חדשה.
זוהי שעת רצון ושעת כושר וזה מבחן לחברה הישראלית ולמנהיגות הלאומית. האם הנהגת המדינה תשכיל להרים את הכפפה?

* פליטים יהודים – טרנד חדש – ביקורת על כך שאיננו קולטים בהמוניהם פליטים מאוקראינה. אני משוכנע שישראל תהיה המדינה שתקלוט את המיספר הגדול ביותר של פליטים מאוקראינה ביחס לגודלה. היא תקלוט רבבות רבות של יהודים מאוקראינה. נכון שמבחינתנו, כציונים, הם אינם פליטים אלא עולים החוזרים למולדתם הלאומית. אבל אובייקטיבית, הם חלק מן הפליטים מאוקראינה. ייעודה של ישראל הוא קליטת עלייה. בכך עלינו להתעסק. מדינות אירופה תקלוטנה את הפליטים הלא יהודים ואנו נקלוט את היהודים. זאת החלוקה הראויה.

* פטריוטיות לאומית – המאבק הנחוש, מעורר ההשראה וההשתאות של העם האוקראיני, לא יכול היה להיות במלחמה על "אירופה". רק במלחמה לאומית. הקרבה כזו, נכונות כזו, היא במאבק על החירות הלאומית. המאבק על הדמוקרטיה האוקראינית אפשרי רק כיוון שזו דמוקרטיה לאומית. ולא זו בלבד שאין צל של סתירה בין דמוקרטיה ללאומיות (זולת במוח העקום של הפוסט ציונים שממציאים סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית), אלא שהביטוי האימתי של דמוקרטיה מתקיים במדינות לאום, ולא בכדי.

* טבול בדם – אני מזדהה בכל ליבי עם האומה האוקראינית, בעמידתה האיתנה מול המתקפה הברברית של הצבא האימפריאליסטי של פוטין. אבל איני שותף לטרנד של הנפת דגלה של אוקראינה, שכן דגל זה ספוג בהרבה מאוד דם יהודי.

* האם רוסיה היא דמוקרטיה – פוטין נבחר שוב ושוב בבחירות וזכה לתמיכה עצומה של העם הרוסי. אין ספק שרוב העם תומך בו. כאשר הוא טוען שהוא מגלם את רצון העם ברוסיה, קשה להתווכח עם טענתו.
האם רוסיה הפוטינית דמוקרטיה? אם דמוקרטיה היא רק שלטון הרוב המבטא את רצון העם, רוסיה היא דמוקרטית. אכן, אין דמוקרטיה ללא שלטון הרוב, אבל שלטון הרוב כשלעצמו הוא רק מרכיב אחד בדמוקרטיה, והוא כשלעצמו אינו הופך מדינה לדמוקרטית. דמוקרטיה היא גם זכויות המיעוט, זכויות האזרח, עיתונות חופשית, חופש ההפגנה וההתארגנות, חופש פעולה לאופוזיציה, מדינת חוק שהשלטון כפוף אליה ומערכת משפט עצמאית וחזקה ובראש ובראשונה בית משפט עליון עצמאי וחזק. ללא אלה, מדינה אינה דמוקרטית, גם אם מנהיגה נבחר בבחירות וגם אם רוב העם תומך בו.
רוסיה אינה דמוקרטיה. פוטין הוא דיקטטור. וגם אם הדיקטטורה היא דמוקטטורה, כי הדיקטטור נבחר בידי העם – עדין זו דיקטטורה.

* הדחף שלהם – הישראלים המטורללים שמציגים את ישראל כבת דמותה של רוסיה הפוטינית יודעים שהם משקרים. הדחף שלהם, בהשוואות השקריות הללו, הוא לעודד סנקציות על ישראל כמו על רוסיה.

* החלטה אומללה – החלטתו של שר החוץ שהנואם מטעם ישראל בדיון בעצרת האו"ם על הפלישה לאוקראינה לא יהיה השגריר גלעד ארדן אלא סגניתו נועה פורמן, היא אומללה. אם ההחלטה היא עניינית, כלומר רצון להוריד את דרג הייצוג הישראלי כדי להוריד פרופיל, שיקול הדעת שגוי. אגב, אם רוצים להוריד פרופיל, אפשר שאף נציג ישראלי לא ינאם ולהסתפק בהצבעה. אם השיקול הוא פוליטי – הרי הוא פסול מעיקרו. אני מבין שזו החלטה פוליטית, ולו בשל "תדרוכים" נגד ארדן שיצאו ממשרד החוץ.

* נטל אסטרטגי – לפני כשלוש שנים, ערב סדרת סבבי הבחירות, נתניהו נפנף בהישג מדיני אדיר שהוא עומד להביא לישראל – הסכם הגנה בין ישראל לארה"ב. אני הגדרתי את ה"הישג" הזה – נטל אסטרטגי. כך כתבתי, בין השאר, במאמר ב"ידיעות אחרונות" באותם ימים: "אני רואה בהסכם הגנה נטל אסטרטגי. הוא ישמיט מידינו את חופש הפעולה הביטחוני. מדינה מוקפת אויבים (ואני מכליל באויבים הפוטנציאליים גם את המדינות שעימן חתמנו על הסכם שלום), שאינם מקבלים את זכות קיומה, אינם משלימים עם עובדת קיומה, ומאתגרים אותה מדי יום, לאורך השנים, בתוקפנות, טרור ואלימות, אינה יכולה להרשות לעצמה כבלים על חופש הפעולה שלה. ברגע שישראל תזדקק לאישור אמריקאי לפעולה למען הגנתה, אם כנגד האיום האיראני, נגד התבססות איראן בסוריה ובלבנון או נגד הטרור הפלשתינאי והחיזבאללאי, היא תאבד את עצמאותה וריבונותה. ייתכן שהממשל האמריקאי הנוכחי ייתן לישראל יד חופשית, אך איננו יודעים מה יהיה טיב הממשל בעוד חמש, עשר או עשרים שנה, ואל לנו להפקיר את חופש הפעולה שלנו לאינטרסים זרים של נשיא עתידי, שאיננו יודעים מיהו ומהו.
"הסכם הגנה, מבוסס על הדדיות. הוא עלול לחייב את ישראל לשלוח כוחות לעימותים צבאיים שאינם הגנה על מדינת ישראל, אלא על האינטרס האמריקאי. ישראל אינה מעצמת-על, ואסור לה להיכנס להרפתקאות מסוג זה. מחיר ההגנה על קיומנו במזה"ת העוין כבד מאוד, וסופו אינו נראה באופק. אין לנו בנים למלחמות מיותרות, מלחמות זרות, מלחמות לא לנו."
האם יש היום, לאחר הפלישה לאוקראינה וערב חתימת הסכם הכניעה לאיראן, מישהו שעוד חושק בהסכם כזה?

* יד אחת עם פוטין – הטענה שישראל נייטראלית במלחמה באוקראינה חסרת שחר. ישראל אינה נייטראלית אלא תומכת באוקראינה. ראש הממשלה ושר החוץ, פעמים רבות, גינו את הפלישה לאוקראינה, הביעו תמיכה בשלמות אוקראינה, ישראל הצביעה בעצרת האו"ם בעד גינוי הפלישה, ישראל שולחת סיוע הומניטרי לאוקראינה. זו תמיכה חד-משמעית.
נכון, ישראל אינה קופצת בראש. אינה יוצאת מגידרה בגינויים ובהוקעות כאילו היא צריכה להוכיח משהו למישהו. ויש לה סיבה מוצדקת לחלוטין, אינטרס לאומי ביטחוני – עליה להבטיח את המשך התיאום הביטחוני עם רוסיה, כדי להבטיח לעצמה חופש פעולה בסוריה נגד כוונות איראן להפוך אותה למוצב קדמי נגד ישראל. אין עוד מדינה הנדרשת להתמודד עם דילמה כזו. ובתוך הדילמה הזאת, ישראל מוצאת את שביל הזהב, לאמירה ברורה ועקרונית באשר לפלישה, בלי למתוח את החבל עם רוסיה.
מוטב שהצבועים, מותחי הביקורת הלא הוגנת נגד ישראל, יפנו את חיציהם לארה"ב ואירופה שחוברים יד אחת עם פוטין להסכם פייסני עם איראן שמסכן את ישראל.

* לא הפיקו לקח – ארצות הברית הודיעה על התקדמות משמעותית במו"מ עם איראן ועל כך שחתימת הסכם הגרעין עמה קרוב. מצער מאוד לדעת שארה"ב לא הפיקה כל לקח מהפלישה של רוסיה לאוקראינה ומן האיומים הגרעיניים של פוטין. משטר האייאתולות האיראני מסוכן ובלתי שפוי לאין ערוך יותר מהמשטר הפוטיני ברוסיה. יש למנוע ממנו בכל מחיר נשק גרעיני. מדיניות הפייסנות כלפי איראן היא מדיניות צ'מברליינית מופקרת. ארה"ב פועלת יחד עם פוטין לחתימה על ההסכם הנורא. פוטין פועל באופן רציונלי ומסייע בכך לבעלת בריתו האיראנית. ביידן פועל באופן בלתי רציונלי, נגד האינטרס האמריקאי והאינטרס של העולם החופשי תוך פגיעה קשה בבעלת בריתו, ישראל.

* היתרונות של ייצור קרוב לבית – פרופ' יוג'ין קנדל, לשעבר ראש המועצה הלאומית לכלכלה, בראיון לסבר פלוצקר, "ממון": "הקורונה והפלישה לאוקראינה הראו את השבריריות המפתיעה של מערכי האספקה בעולם. ראשי תעשיות ומדינות נחשפו לפתע ליתרונות של ייצור קרוב לבית, קרוב לצרכן הסופי ומשקיעים בקירובו טריליוני דולרים. שינוי דומה עובר על ענף החקלאות, מלווה בחדירת טכנולוגיות. אנחנו רואים נסיגה מובהקת בגלובליזציה."
לתשומת לבם של ליברמן ופורר ואדריכלי הרפורמה בחקלאות.

* אין מלחמה – עובדים עליכם. אין מלחמה באוקראינה. הכל קונספירציה שנועדה לסתום את פיות האזרחים בעולם, שמתפכחים ומתחילים להבין את תרמית הקורונה ולהתקומם נגד הפגיעה בזכויות האדם בשם ה"קורונה" הדימיונית.
אושרת קוטלר לא לבד. יש תת-זרם כזה בכת המשוגעים של הקוּקוּ-קורונה.

* בנדיטים – העצורים בחומש נעצרו בחשד שתקפו חיילי צה"ל ופלשתינאים שלווים. בדין נעצרו. היתה זו חרפה אלמלא נעצרו. התפרעות הבנדיטים בכנסת מבטאת מסר על פיו ביו"ש לא צריך להיות דין ולא דיין, איש העקום בעיניו יעשה, מותר לתקוף את בנינו חיילי צה"ל. קין שמרים יד על חייל צה"ל הוא בוגד במדינה ובמולדת. ההתנפלות של הח"כים הבנדיטים על ח"כ באמצע התפילה היתה מוגדרת בפיהם "אנטישמיות" אילו היו מתנפלים כך על רוטמן או סמוטריץ' בתפילה. פראי אדם.

* בין יהודיות לישראליות – לשאלה מה אני קודם כל – יהודי או ישראלי, יש לי שתי תשובות, שאינן זהות, יש שיאמרו שהן סותרות זו את זו, אבל אני באמת ובתמים מזדהה עם שתי התשובות בכל לבי. התשובה האחת היא שאני בראש ובראשונה, לפני הכול ומעל הכול – יהודי. קודם כל יהודי. המהות שלי, הייעוד שלי, הזהות שלי, ההזדהות שלי, התרבות שלי, הערכים שלי, כולם נובעים מיהדותי. הישראליות שלי נובעת מן היהדות שלי. הישראליות היא המימוש הראוי של יהדותי בכך שאני חי בארץ ישראל – ארצו של העם היהודי, אזרח במדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי ושפתי היא עברית – שפתו הלאומית של העם היהודי. בלי היהדות, אין שום משמעות לישראליות שלי. בלי היהדות, הישראליות היא מבחינתי קליפה ריקה.
התשובה השנייה היא שאין בעיניי הבדל בין היהדות והישראליות. חד הן. עם ישראל הוא העם היהודי. מורשת ישראל היא המורשת היהודית. תולדות עם ישראל הם ההיסטוריה היהודית. מחשבת ישראל היא הפילוסופיה היהודית. המשפט העברי הוא קודקס החוקים היהודי. דת משה וישראל היא הדת היהודית. בדיוק כפי שהוחלט לקרוא למדינה היהודית מדינת ישראל, ניתן היה לקרוא לה מדינת יהודה. ההבדל היחיד בין יהודיות לישראליות הוא באזרחות – יש יהודים שאינם אזרחים ישראליים, אם כי הם אזרחים בפוטנציה, ויש אזרחים ישראלים שאינם יהודים. האזרחות אינה לב הזהות. ואני באמת ובתמים רואה בכל יהודי אזרח ישראלי שטרם מימש את אזרחותו.

* בדה דברים מליבו – הרב אליעזר מלמד, הוא רב היישוב הר ברכה וראש ישיבת הר ברכה ומחבר סדרת ספרי ההלכה "פניני הלכה". מלבד היותו של הרב מלמד גדול בתורה, הוא מגשים את ממרת חז"ל בפרקי אבות "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ." כנאמן על ערך אהבת ישראל, הוא מנהל שיג ושיח מכבד עם רבנים ורבות מהזרם הרפורמי ביהדות. הוא אינו רפורמי. הוא חלוק על הרפורמים והשיח שלו עמהם הוא מתוך מחלוקת, אך זו מחלוקת לשם שמיים, מתוך כבוד הדדי. העובדה שרב חשוב כל כך מסרב להחרים שבט בישראל, הפכה אותו לאוייב הקנאות החרד"לית. הם מחרימים אותו, מחרימים את ספרי ההלכה שלו ותוקפים אותו בפשקווילים רוויי שטנה.
בפשקוויל האחרון, צבי טאו וחבר מרעיו כתבו בין השאר: "המחבר בעל 'פניני הלכה' שגה הרבה מאוד ובדה דברים מליבו והשיג גבול עולם אשר גבלו ראשונים." חשוב להכיר את הקודים, כדי להבין עד כמה הפשקוויל הזה מסית. כאשר הם משתמשים בקוד "בדה דברים מליבו," הם מרמזים לירבעם בן נבט, עליו מסופר: וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר." כלומר ההשוואה של הרב מלמד היא לירבעם בן נבט, שפילג את ממלכת ישראל המאוחדת, ויצר חגים ומקדשים נפרדים לשבטי ישראל כדי להרחיק אותם ממועדי וחגי ישראל. הביטוי הזה הוא קוד לכופרים המקעקעים את היהדות. ירבעם נחשב לאבי אבות הכפירה. חז"ל אמרו שכל ישראל יש להם חלק בעולם הבא מלבד שבעה, והראשון שבהם הוא ירבעם בן נבט. אליו משווים הקנאים בעזות מצח וחוצפה את הרב מלמד. בכך הם דומים לנטורי קרתא שמדי שנה יוצאים בכרוזים נגד יום העצמאות, החג שהציונים הכופרים בדו מלבם.
באומרם שהוא השיג גבול עולם אשר גבלו ראשונים, הם רומזים לפסוק ממשלי: "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ." משמעות הפסוק מתייחסת לאיסור מן התורה להסגת גבול ככתוב בספר דברים: "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ, אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ," כלומר יש לך שדה שירשת מאבותיך – אל לך לפלוש לשדה של שכנך, שירש הוא מאבותיו. דרשנים לקחו את הפסוק הזה לדבקות בסייגים שהטילו דורות קודמים מעבר למצוות התורה. כלומר, אם יש איסור הלכתי מסוים – כדי להיזהר מגלישה במדרון חלקלק עד חצייתו, יש לקבוע חומרות, גבולות ואיסורים שאינם בהלכה. ומשתמשים בפסוק הזה לעיקרון הזה – כאילו הסייג הזה הוא "גבול עולם" והופך למעין הלכה חדשה (שבדו מליבם?) שמי שחוצה אותה הוא מסיג גבול. את הרב מלמד הם מציגים בעזות מצח כמסיג גבול.
הדבר המעודד בקנאות המייאשת הזאת, היא שההקצנה של החוגים הקנאים מעידה על מלחמת מאסף, של מי שחשים שהם מאבדים שליטה. כאשר רב גדול אינו מכפיף עצמו לסייגים הקיצוניים שלהם, הדבר מערער את עולמם. יש לקוות שמלחמת החורמה שלהם נגד הרב מלמד תשיג תוצאה הפוכה.

* ההתפתחות של אליפלט – תודה לזיוה שמיר על סדרת מאמריה הנפלאים על הפזמונים של אלתרמן, ובמיוחד על המאמר האחרון על השיר "אליפלט".
להלן דברים שכתבתי על השיר ב-2007, כחלק ממאמר בתגובה למאמרו של אריאל הירשפלד "שיר פצע":
ההתאמה הווירטואוזית במיבנה השיר בין חרוזי הבית הראשון למקבילים להם בבית הרביעי, מבליטים דווקא את ההתפתחות שחלה בגיבור השיר, לנוכח ההתפתחות במציאות בין הבתים. בבית הראשון, המציג את אליפלט הילד, הוא ילד פאסיבי, המבליג על גזלת הצעצוע מידיו, בניגוד גמור לאקטיביות אליה הסביבה מצפה ממנו, ולכן היא מדברת בו דופי. בבית השני, המתאר את אליפלט הלוחם, הוא לוחם אקטיבי מאוד, חדור תחושת אחריות עילאית, הגורמת לו לנהוג הפוך מן הסביבה הפאסיבית, ההלומה, ובמעשה גבורה, הקרבה ומסירות נפש הוא זוחל אל תוך האש כדי להעביר תחמושת לעמדה הקדמית המנותקת. בשני המקרים אליפלט נוהג אחרת מן הנורמה של הסביבה, אך באופן הפוך לגמרי. ברגע המכריע בקרב, התגלה אליפלט אחר לגמרי מזה שהכרנו עד כה – יוזם, אקטיביסט, נועז. מה שנשאר בו, הוא אותו חיוך ואי שאלת שאלות. אולם בעוד בבית הראשון אליפלט הוא "שאינו יודע לשאול" בבית השני, אליפלט הוא אדם נחוש, דבק במשימה, מאמין במטרה ולכן השאלות אינן נחוצות לו. בבית זה, צמד המילים "בבלי דעת" (מדוע וכו') נאמר באירוניה, אירוניה כלפי השכנים והשכנות שדיברו בו דופי, שהרי אין ספק שהוא יודע בדיוק מדוע וכיצד ובשל מה זה ואיך.
השיר מציג את אליפלט כגיבור וכאנטי גיבור בעת ובעונה אחת. אין ספק שהוא גיבור, שנפל ומת מות גיבורים. אך הוא אנטי גיבור, בהיותו אנטיתזה למאצ'ו הישראלי. ניתן לומר היום, שאם פילוס מ"ארץ נהדרת" מייצג ביצירה הישראלית את התגלמות הישראלי המכוער, הישראלי של אכול וחטוף, האגואיסט, הציני, הבלתי מתחשב וכו', אליפלט מייצג ביצירה הישראלית את הנגטיב שלו – הישראלי היפה, הנמנע מריב, המוכן לוותר על שלו ברמה הפרטית, אך מוכן להקריב את חייו למען הזולת, למען הכלל.
בדרך בה מציג אלתרמן את גיבור המלחמה האולטימטיבי, ניתן למצוא ביקורת גם על אתוס הלוחם שהכול מותר לו; הפלמ"חניק ה"סוחב" מן הלול, הרס"פ ה"משלים" חוסרים וכן הלאה. שירו של חיים חפר "דודו", המעלה על נס את הלוחם המאצ'ו, מזכיר בחיוב ש"איתנו סחב מן הלול." בשיר זה, גדולתו של הגיבור הוא היותו אחד מהחבר'ה, לטוב ולרע. כשצריך הוא מתקרנף איתם, ומכאן נובע כוחו להילחם עימם שכם אחד ואף להקריב את חייו. אליפלט, לעומתו, אינו חלק מן החבר'ה בכל מקרה. יש לו הקודים הערכיים שלו, על פיהם הוא פועל. הוא לא "יסחוב" עם החבר'ה מן הלול, אך הוא יזחל מול האש למען חבריו המנותקים.

* ביד הלשון: התותחים רועמים והשיירה עוברת – דב גילהר, שליח "כאן 11" לאוקראינה, התראיין לקלמן-ליברמן ברשת ב', מתוך שיירת פליטים במנוסה מקייב. גם בסיטואציה הלא סימפטית הזו הוא לא איבד את ההומור, ואמר "התותחים רועמים והשיירה עוברת."
זהו הֶלְחם של שתי מימרות: "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" ו"הכלבים נובחים והשיירה עוברת."
משמעות "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" היא שבשעת מלחמה, כשעוסקים בהישרדות הפיזית הבסיסית, הראש אינו נתון ליצירה אמנותית. פירוש אחר הוא שבשעת מלחמה, אין זה הזמן לאמנות ביקורתית על המלחמה. דומני שהתרבות הישראלית הוכיחה את ההיפך – יצירות נפלאות נכתבו בשעת המלחמה, כמו שירי וספרי דור תש"ח, "הטור השביעי" של אלתרמן במלחמת השחרור, המקאמות של חיים חפר במלחמת ששת הימים ועוד.
לא ברור מה המקור של הביטוי, אבל ייתכן שהוא פרפרזה על משפט ידוע של המדינאי והפילוסוף הרומי קיקרו (106-43 לפנה"ס): "בזמן מלחמה נאלמים החוקים."
משמעות "הכלבים נובחים והשיירה עוברת" היא שאנחנו נחושים להמשיך בדרכנו, גם אם זה לא מוצא חן בעיני אויבים או יריבים וככל שהם ינסו להפריע לנו. את הביטוי טבע הסופר האלג'ירי ח'אטב יאסין, מראשי המתנגדים לשלטון הצרפתי באלג'יריה. הביטוי המקורי נאמר בצרפתית: LES CHIENS ABOIENT – LA CARAVANE PASSE.
אורי הייטנר