ארכיון קישורים אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #1728 07/03/2022 ד' אדר ב' התשפ"ב
בגיליון:

מאמרים

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995
בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער שני: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

א. פתיחה

רק מחסורי מיטיב לך

הַגְּבָרִים שֶׁאָהַבְתְּ, לֹא לִבֵּךְ, הֵבֵאת לִי. כָּל
מָה שֶׁבָּךְ לֹא בָּא עַל פִּתְרוֹנוֹ, שֶׁהִשְׁתּוֹקַקְתְּ
לְהַשְׁכִּיחוֹ. דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה לִי בְּלִבִּי –
נַתַתִּי לָךְ. אַתְּ לֹא שֶׁלִּי וַאֲנִי לֹא שׁוֹאַלֵךְ
לְאָן תֵּלְכִי. אֲשֶׁר יִקְרֶה בֵּינֵינוּ כְּאִלּוּ כְּבָר הָיָה
וְלֹא הִזְדַּכֵּךְ. אֵין לִי מְנוּחָה בָּךְ, וְלֹא אֶהֱיֶה
טַרְפֵּךְ. אַתְּ רוֹצָה חַיֵּי שָׁעָה, לְעִנּוּגֵךְ –
וְשׁוּם מַמָּשׁ אֵין בְּיָדֵךְ. גַּם זִכְרוֹן הַתַּעֲנוּג עוֹמֵם
כְּמִשְׁתָּאוֹת אֶתְמוֹל וְאֵין בּוֹ מַרְגֵּעָה מִן הַצָּמָא שֶׁלָּךְ
לִשְׁכֹּחַ בִּי עַצְמֵךְ כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ. לְכִי. תָּשׁ
אוֹנִי בְּפִנּוּקֵךְ, לָךְ חַיֵּי שָׁעָה. לִי שַׁעֲשׁוּעַ מַר. אֲנַחְנוּ
שְׁתֵּי מַלְכֻיּוֹת מֻפְרָדוֹת בְּשָׂפָה אַחַת
שֶׁל שְׂפָתַיִם וּפִרְפּוּר הַגּוּף. רַק מַחְסוֹרִי מֵיטִיב לָךְ,
מְמַלְּאֵךְ, וּבְהִתְמַלְּאוֹ, אֶחְסַר לָךְ, כִּי אֵלֵךְ.

ינואר 1973

זיוה שמיר

המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן

מה זאת אהבה?
על הפזמון "אַיָּה" מאת נתן אלתרמן

את השיר הקצר והקִצבי "אַיָּה" כתב אלתרמן (הלחן: מרדכי זעירא) בימי מלחמת העולם השנייה למען ה"יישוב", בכלל, ולמען המתנדבים הארץ-ישראליים לצבא הבריטי, בפרט. כידוע, שלושים ושישה אלף מתנדבים יצאו את הארץ כדי לשרת בצבא הבריטי ולסייע במלחמה מול גרמניה הנאצית, ובן-גוריון – יו"ר הסוכנות היהודית דאז – עודד את ההתגייסות והכריז: "נילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר, ונילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן."
בריטניה של תקופת המנדט, שנזהרה לכאורה שלא להפר את האיזון בין היישוב היהודי לערביי הארץ, לא התלהבה בתחילה מרעיון גיוסם של צעירים ארץ-ישראליים לצבאהּ. ממשלתה סירבה להתיר למתגייסים להשתמש בשם א"י, או לענוד על שרווליהם סמל כחול-לבן.
ההיתר ניתן רק לאחר שהוקמה הבריגדה היהודית, או החי"ל (חטיבה יהודית לוחמת), שחייליה נשאו בתגית שלהם את סמל התנועה הציונית. הבריגדה הוקמה, כידוע, רק לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, ביולי 1944, לאחר הצלחת הפלישה לנורמנדיה, כשהיה ברור כבר שגורלה של גרמניה הנאצית נחרץ (ובשלב זה נתפוגג חששם של האנגלים פן יעברו הערבים לתמוך בגרמנים, בתגובה על הקמת הבריגדה היהודית). רק בסמוך לסוף מלחמת העולם השנייה התירו אפוא האנגלים לחיילים הארץ-ישראליים להשתמש בצירוף "פלשתינה-א"י".
השיר הפטריוטי שלפנינו נכתב אפוא כמין התחכמות מחוייכת על האיסור להשתמש בשם 'ארץ ישראל'; אך מאזיניו הבינו כמובן את הרמזים הגנוזים בו ונהנו מתכסיס ההסוואה שמצא אלתרמן כדי להערים על הבריטים:

בַּמִּשְׁעוֹל הָרָץ הַגַּיְאָה
רְאִינוּהָ, יְדִידַי,
בַּמּוֹשָׁב קָרְאוּ לָהּ אַיָּה
וּבַגְּדוּד קוֹרְאִים לָהּ אַי.
אַי, אַי, אַיָּה, אַי
אַי, יָפִית בְּצַמּוֹתַיִךְ
הַקְּלוּעוֹת לָךְ לְרֹאשֵׁךְ
אַי, אַי, אַי, אַיָּה, אַי –
אַי, הַלֵּב מוֹשֵׁךְ אֵלַיִךְ
כִּי הַלֵּב זוֹכֵר "יַא-שֵׁיךְ"!

בַּמֶּרְחָק, בְּאֵין אִגֶּרֶת
עֵת עִם לַיִל נָח הַגְּדוּד
לְכֻלָּנוּ אַתְּ נִזְכֶּרֶת
וְכָל אִישׁ לוֹחֵשׁ לְחוּד:
אַי, אַי, אַיָּה, אַי
אִישׁוֹנַיִךְ כְּמוֹ זַיִת
וּבָרוּחַ שִׂמְלָתֵךְ
אַי, אַי, אַי, אַיָּה, אַי –
כָּךְ זוֹכְרִים שָׂדֶה וּבַיִת
וְקוֹרְאִים לָזֶה בִּשְׁמֵךְ.

וּבְשׁוּבֵנוּ, אַיָּה, אַיָּה
תִּבְחֲרִי אֶת הַיָּחִיד
וַאֲנַחְנוּ בַּ"חֶבְרַיָּה"
נְבָרְכֵךְ וְכֹה נַגִּיד:
אַי, אַי, אַיָּה, אַי
לֹא נִשְׁאַל אוֹתָךְ מַדּוּעַ
רַק אוֹתוֹ בָּחַר לִבֵּךְ
אַי, אַי, אַי, אַיָּה, אַי –
זֶה עָצוּב, אַךְ זֶה יָדוּעַ –
זוֹ הִיא אַהֲבָה, "יַא-שֵׁיךְ"!

לבקשת אהוד בן עזר (במכתב העיתי חדשות בן עזר, גיל' 118, מיום 23.2.2006) תיאר אליהו הכהן, חוקרו החשוב של הזֶמר העברי, את "אַיָּה" כפזמון אהבה שנכתב "לנערה קלועת צמות, בת מושב בארץ, שהחיילים המגוייסים מתגעגעים אליה ממרחקים, ממקום שירותם בנֵכר." בדבריו אלה הזכיר החוקר ש"באותה עת אסור היה, למשל, להטביע אותו [את השם "ארץ ישראל"] על השטרות והמטבעות שהיו הליך חוקי בארץ בימי השלטון המנדטורי, ועל כך ניטש ויכוח ממושך בין הנהגת היישוב היהודי בארץ ובין השלטונות, עד שבסופו של דבר נתקבלה הפשרה שיוטבע באותיות עבריות השם פלשתינה (א"י), ועל הא"י הזה שבסוגריים נכתבו חידודים ונחרזו חרוזים ונשברו קולמוסים בלי סוף באותם ימים, לא רק בעיתונות היומית, אלא גם בתיאטרונים הסָטיריים, בעיתונות ההיתולית שממש פרחה אז, ובפזמונים מכל הסוגים."

עוד הוזכר ברשימה זו ש"אלתרמן אף פעם לא התראיין על השיר 'איה'. הוא בכלל לא אהב ראיונות, ולא נענה לפונים אליו. עם זאת לא צריך להרחיב פרשנויות כדי לזהות את כוונתו בשיר הזה, העולה מבין השיטין."


אליהו הכהן. מתוך ויקיפדיה.

דברי אליהו הכהן הם כמובן דברים נכונים ומדויקים. אף-על-פי-כן, אַרשה לעצמי לצרף כאן דברי פרשנות אחדים, שכּן שוב ושוב מתברר שאין לאלתרמן אפילו שיר אחד שאינו מכיל במעמקיו רבדים המחכים לחישופם. גם שיריו הקלים והטריוויאליים לכאורה הם שיריו של משורר "בעל מחשבות", שדבריו מורכבים ומתהפכים לגוונים רבים.
נפתח ונאמר שהפזמון "איה", חרף אופיו הישיר והפשוט, הוא שיר רצוף פרדוקסים, המפגישים ניגודים שאינם מתלכדים בנקל: הוא משלב קודם כול את הפכי הפשטות והישירוּת ה"צברית" של בני ה"יישוב", אנשי ארץ-ישראל העובדת, עם ההתחכמות ה"ממזרית" – העירונית והאירונית – של אלתרמן, "היהודי הגלותי", שהערים על הצנזורה הבריטית.
שנית, בשיר מתרוצצים מבלי שיתלכדו זה עם זה ניגודי הסדר והמשמעת של שיר צבאי, המושר בקצב שירי-הלכת, ורכותו של שיר אהבה חלומי ורך שבמרכזו ניצבת נערה בלתי מושגת.
ואף זאת, השם היפה והנעים "איה", שם עברי "צברי" מובהק, שנולד כביכול לראשונה בארץ-ישראל (שהרי מעולם לא שימש שם כזה את בנות ישראל בגולה), איננו שם ארץ-ישראלי בלבד. ובמאמר מוסגר, אין זו הפעם הראשונה שבָּהּ השתמש אלתרמן בשמות "צבַָּריים" באופן מתחכם, כדי להראות שהם בעצם לא נולדו בארץ-ישראל. כך, למשל, בשירו "שבוע הלשון העברית" (1940), אחד משירי "רגעים", הוא השתמש בשמות "רם ויעל", שהם לכאורה שמות ארץ-ישראליים מובהקים שמעולם לא שימשו את יהודי הגולה, אך כבר המשכיל יצחק אדוארד זלקינסון השתמש בצמד השמות הזה במאה ה-19 כשתרגם לעברית את מחזהו של שייקספיר "רומאו ויוליה" בשם "רם ויעל". וגם השם הארץ-ישראלי "איה" הוא לאמיתו של דבר שם אוניברסלי המצוי בתרבויות זרות אחדות באפריקה ואסיה, לרבות בתרבות הערבית [آية], שבָּהּ מציין שם זה 'נס' או 'סימן שנשלח ממרומים' (וכך גם בקוראן).
האם ידע זאת אלתרמן והתכוון לכך? אין לדעת, אך ייתכן שהשימוש הכפול שנעשה בשיר במילים החברה'מניות "יַא-שֵׁיךְ!" אינו רומז אך ורק לערבּיזמים הרבים שהיו שגורים בפיהם של צעירי דור המאבק על עצמאות ישראל, אנשי הפינג'ן והכאפייה (שחיבבו מילים כמו 'אהלן', 'אינשאללה', 'אבו-ארבע', 'אנא עארף', 'ג'אבל', 'דחילק', 'מבּסוּט' – והשתמשו בהם על כל צעד ושעל). יתר על כן, השם המקראי 'איה' בהגייתו המלרעית ('רצפה בת איה') משולב בפרשה שמלאה כּוּלהּ באכזריוּת, בעוד שהשֵׁם 'איה' המודרני בפזמון האלתרמני, בהגייתו המלעילית, מייצג כאן שֵׁם שכולו נועם ותשוקת עלומים.
אגב, ה"איה" הראשונה שנולדה בארץ היתה איה רופין (לימים דינשטיין), בתו של ארתור רופין, ילידת 1926 (יש אומרים שעגנון הוא שנתן לה את שמה). בעקבות שירו של אלתרמן, נולדו בנות רבות הנושאות את השם "איה" (ונזכיר גם את "איה הג'ינג'ית" המפורסמת, גיבורת ספרו של פוצ'ו, שהיא אולי בִּתם הספרותית של בני דור הפלמ"ח, יפי הבלורית והתואר, שמהם ירשה הנערה את הגֶנים הג'ינג'יים שלה). נזכיר עוד בהקשר זה שחיים חפר חיקה את תחבולת ההסוואה האנטי-בריטית הזאת שהמציא נתן אלתרמן (איה = א"י) בפזמונו "בת שבע", שנועד לציין בסמוי את יום הולדתו השביעי של הפלמ"ח.



פוצ'ו (ישראל ויסלר) בן 82 בכיכר רבין בתל אביב. קיץ 2012. מתוך ויקיפדיה.


פוצ'ו בן 29 בסיור לימודים חקלאי בארה"ב בשנת 1959

הניגודים המשולבים בשיר ניכּרים גם ביחידות הטקסט הקטנות של השיר: מתוארים בהן הצמות הסדורות מול השמלה המתנופפת ברוח הסוערת שעלולה לגלות את רגליה החשופות של האישה הנחשקת. כביכול מתואר כאן גדוד שלם, שחייליו רואים נערה אחת ויחידה באחד המשעולים בשדות הארץ, או בין הריהָ, וכולם מתאהבים בה כאיש אחד (אך ברור שיש לראות בסיטואציה כזאת, סיפור אלגורי שבּוֹ גדוד החיילים מתאהב כאיש אחד בנוף הארץ-ישראלי שאת זיכרו נושאים חייליו אתם לאירופה, בצאתם להילחם בשורות הצבא הבריטי).
וצירופי המילים, כמקובל בלשונו של אלתרמן, פרועים ו"מופרעים" לגמרי, והם שוברים את כל הכללים וחורגים מכל המסגרות: מדוע נכתב כאן ש"הַלֵּב מוֹשֵׁךְ אֵלַיִךְ," בעוד שהשימוש הטבעי הוא במילים "הלב נמשך אליך"? והרי אך טבעי היה לומר שהנערה רצה אל הגיא במורד המשעול, ואילו כאן נאמר "בַּמִּשְׁעוֹל הָרָץ הַגַּיְאָה," תוך האנשת המשעול והפיכתו למושבניקית היפה שרצה בו. טבעי היה לפנות אל הנערה ולומר לה: "עֵינַיִךְ כְּמוֹ זַיִת" – לציוּן צורת עיניה או צִבען – ואילו כאן נאמרת האמירה: "אִישׁוֹנַיִךְ כְּמוֹ זַיִת" (האישון הוא כמובן עגול ושחור, ולא מוארך כזית). ואף זאת: טבעי ומתבקש לומר שהמוח זוכר, ואילו השיר מייחס זיכרון ללב דווקא, ואומר: "כִּי הַלֵּב זוֹכֵר."
ויש לשיר "הפשוט" הזה גם רובד אַרְס-פואטי עשיר, המתבטא בהרהורים סמויים על מלאכת השיר. כשהמליץ אלתרמן בשיר א' של מחזור שיריו "שיר עשרה אחים": "אֶהֱבוּ הַמִּלִּים הָעֵרוֹת כְּוָרִיד, / הַמְפַכּוֹת בְּסִבְכֵי מְלִיצָה וָשַׁיִת, / לִבְלִי יֶגַע רַדְּפוּן עַד קַצְוֵי הָעִבְרִית, / גָּרְרוּן בַּצַּמּוֹת אֶל הַבַּיִת. // כָּל שׁוּרָה תִּבָּחֵר כְּעַלְמָה בְּשִׁבְיָה / וְחַפְּשׂוּ הַיָּפָה בִּבְנוֹת הַפֶּלֶךְ. / וְחָרוּז תִּמְצְאוּ לָהּ שָׁלֵם כִּשְׁבוּעָה, / אוֹ חָצוּי וּמַגִּיר עֲסִיסוֹ כַּפֶּלַח" – הוא כִּיוון בדבריו לשני סוגי חריזה. בלקסיקון האלתרמני בית שיש לו צמות הוא בית מסורג וסדור (בניגוד לשימוש בחרוזים מודרניסטיים חצויים, המגירים את עסיסם). ובשיר שלפנינו יש גם חרוזים סדורים ובנליים, כגון "איגרת-נזכרת" או "זית-בית", ויש חרוזים מודרניסטיים חד-פעמיים, כגון "ראשך – יא שיך" או "הגאיה – איה". הראשונים מתאימים לשיר-צבאי קולקטיבי, סדור וממושטר, והאחרים מתאימים לשיר אהבה חלומי ואישי, הנישא ברוח הקלה.
ואל עיקרו של השיר עדיין לא הגענו. עיקרו של השיר "איה" נעוץ, לדעתי, במשחק המחבואים הנערך בו בין רשות הפרט לרשות הכלל. לפנינו שיר המושר במקהלה, בלשון "אנחנו", אך זהו שיר אהבה השייך לכאורה לרשות הפרט והיחיד. האהבה לאיה היא חוויה קולקטיבית, אומר השיר, אך כל אחד רואה אותה אחרת בעיני רוחו ונותן לה פירוש משלו ("לְכֻלָּנוּ אַתְּ נִזְכֶּרֶת / וְכָל אִישׁ לוֹחֵשׁ לְחוּד").
בדמותה של "איה" יצק אלתרמן מרכיבים רבים, אישיים ובין-אישיים, החל מדמותה יפת-התואר של אהובתו הראשונה עברייה שושני, שהיתה גננת בקיבוץ דגניה א' (תמונות ששרדו בארכיונו מראים אותה בצמות הקלועות סביב ראשה ככתר). במקביל, יצק כאן אלתרמן קווים של דמויות ארכיטיפיות מוכללות כמו זו של השולמית משיר-השירים שעליה כתב באחדים משיריו, ובפזמון "שולמית" כתב עליה:
"שׁוּלַמִּית, הַתִּירִי צַמּוֹתַיִךְ, שׁוּלַמִּית, יָפָה הִנָּךְ כַּלֵיל. / שׁוּלַמִּית, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ,כִּי מַרְאַיִךְ – אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל."
ומעל לכול, איה היא – כאמור וכידוע – שם צופן לארץ-ישראל, שעל אהבתו אליה ועל קשייו לכתוב עליה התוודה אלתרמן בשיריו.
ומה זאת אהבה? כאן ובשירים אחרים התחבט אלתרמן בשאלה הנצחית הזאת, והגיע למסקנה שאהבה מתבטאת בראש ובראשונה ברצון לבלעדיות, באי-הרצון לחלוק את האדם האהוב עם אחרים (וראו דיון על מהות האהבה לפי אלתרמן, ברשימתי "כולה שלי" על השיר "בכל זאת יש בה משהו", במכתב העיתי חב"ע, גיליון 1724 מיום 20.02.2022). בשיר "איה" כולם אוהבים את הנערה היפה וכולם חושקים בה, אך בבוא היום היא תבחר ביחיד – בָּאֶחָד המיוחד; ודומה שאלתרמן מתח כאן קו של אנלוגיה בין אהבת-אמת שמתבטאת באי-רצונו של האוהב לחלוק את אהובתו עם אחרים לבין אהבה לארץ אחת ויחידה שאין לה בעיניו תחליף.
משירו של אלתרמן משתמע שרבים נושאים עין אל איה-א"י, גיבורת שירו: הבריטים טוענים לכתר, הערבים לוטשים אליה עין, אך היא תגיע ככלות הכול לטקס הכלולות רק עם "האֶחָד" שאוהב אותה אהבת אמת. אלתרמן כִּיוון לאותה אהבת אמת שנמשכה דורות על גבי דורות ונישאה על שפתיהם של אלה שנצרו את זִכרה בלִבָּם, מאז שָׁר ר' יהודה הלוי לפני כאלף שנים את שיר האהבה שלו לארץ הפותח במילים: "צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ" (ואולי עוד קודם). רק לאותו אחד, יחיד ומיוחד, שאהבתו היא אהבת-תמיד, ולא למי שאהבתו היא אהבה עראית, אקראית ומזדמנת – אומר השיר שלפנינו – תמסור איה בבוא היום את לִבָּהּ ואת הריבונות עליה.
זיוה שמיר

יורם אטינגר

איראן מאיימת על אינטרס ארה"ב באפריקה

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 3 בפברואר 2022

הממסד המדיני והתקשורתי מתמקד בהשלכות פלישת רוסיה לאוקראינה ואיום רוסיה על שכנות נוספות. אבל, האיום האיראני החתרני-טרוריסטי-בליסטי-גרעיני ממשיך להתעצם במרכז אסיה, המפרץ הפרסי, המזה"ת, קרן אפריקה, צפון ומערב אפריקה ואמריקה הלטינית.

רוסיה איננה מונחית חזון להשתלטות הכנסייה הרוסית-אורתודוקסית על העולם, אך משטר האייתולות מונחה על ידי חזון פנאטי, דתי בן-1,400 שנים להשלטת האיסלאם השיעי – באמצעי שלום ומלחמה – על "המשומדים" הסונים ו"הכופרים" המערביים, ובראשם "השטן הגדול האמריקאי".

מדיניות עקבית של ארה"ב כלפי משטר האייתולות

ב-1979 התנפצה מדיניות ארה"ב כלפי משטר האייתולות על צוקי המציאות ("חומייני יתמקד בטרקטורים ולא בטנקים"). הסיוע החיוני שהעניקה ארה"ב להשתלטות האייתולות על איראן לא מנע מהאייתולות להפוך את איראן מ"השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" למוקד אנטי-אמריקאי של הפצת טרור, טכנולוגיות בליסטיות וסמים ברחבי העולם.

ב-2015 שוב התנפצה מדיניות ארה"ב כלפי משטר האייתולות על צוקי המציאות. הבוננזה הפיננסית והדיפלומטית שהורעפה על טהרן באמצעות הסכם הגרעין – לא הביאה להתמתנות משטר האייתולות והתמקדותו בזירה הפנים-איראנית, אלא להקצנתו ולשדרוג יכולותיו בתחומי הטרור, פיתוח ויצור אמצעי מלחמה מתקדמים ופעילות עולמית אנטי-אמריקאית.

ב-2022 נחושים מעצבי המדיניות בוושינגטון להתמיד במדיניות 1979 ו-2015, שאופיינה על ידי הענקת משקל קל להתנהלות-העבר השיטתית ופורעת-החוק של האייתולות, לעומת משקל כבד להערכות ספקולטיביות על התנהלותם העתידית.

הרשות המבצעת בארה"ב מקווה שמחווה פיננסית ודיפלומטית מערבית מרחיקת-לכת בנדיבותה תתמרץ את משטר האייתולות לזנוח את החזון בן 1,400 השנים, העומד ביסוד מערכות החינוך והדת ומדיניות החוץ והביטחון של איראן מאז השתלטה עליה המהפיכה האסלאמית.

המדיניות מונחית-התקווה של ארה"ב מביאה ללהיטות – הנתפשת על ידי איראן כחולשה – להגיע להסכם גרעין נוסף, להצגת האייתולות כנושאים ונותנים אמינים, ולהסרת האופציה הצבאית וחילופי-שלטון באיראן משולחן המו"מ עם האייתולות.

ב-1 פברואר 2022 נשא היו"ר הדמוקרטי של ועדת החוץ והביטחון בסנאט האמריקאי, הסנטור רוברט מננדז, נאום חריף נגד מדיניות הנשיא ביידן בסוגיית הגרעין האיראני. הסנטור אמר: "תקווה איננה אסטרטגיה ביטחונית".

חשיבותה האסטרטגית של אפריקה

גנרל תומאס וולדהאוזר, שהיה מפקד פיקוד אפריקה בצבא ארה"ב, אמר בעדות בוועדת הכוחות המזוינים בסנאט: "אי-היציבות בצפון אפריקה עלולה להפוך לאיום משמעותי מאוד על ארה"ב ובעלות-בריתה." עדות גנרל וולדהאוזר מקבלת משנה-תוקף על ידי הפיכת אפריקה – על 1.2 מיליארד תושביה – למוקד טרור אסלאמי עולמי נגד ארה"ב. משטר האייתולות רואה באפריקה את הבטן הרכה והפגיעה של אירופה "הכופרת" והמשך העומק האסטרטגי של איראן.

לדוגמא, קרן אפריקה (150 מיליון איש, 40% מוסלמים) היא מהאזורים הנפיצים, בלתי-צפויים, בלתי-יציבים ואלימים בעולם כולו, ומהווה דוגמא לחשיבות האסטרטגית של היבשת השחורה. הקרן (אתיופיה, אריתריאה, ג'יבוטי, סומלילנד וסומליה) משתרעת לאורך דרום ים סוף מול נמלי-ים חיוניים של ערב הסעודית ותימן, ושולטת על מיצרי באב-אל-מנדב, המהווים נתיב ימי קריטי לכלכלת מצרים ולסחר אסיה-אירופה, כולל יציבות יצוא נפט מהמפרץ הפרסי.

לפי "פוריין פוליסי" הוושינגטוני, "עתיד אירופה יקבע בצפון אפריקה. המרחק בין מרוקו וספרד – 14.5 ק"מ, בין תוניסיה ואיטליה – 234 ק"מ, בין לוב ויוון – 458 ק"מ ובין אלג'יריה וצרפת – 750 ק"מ... אלג'יריה (2,382,789 קמ"ר), לוב (1,761,191 קמ"ר) ותוניסיה (163,170 קמ"ר) נגועות בטרור המשפיע גם על הדמוגרפיה, הכלכלה וביטחון הפנים באירופה... לאלג'יריה ולוב יש גבול עם צ'אד, מאלי וניז'ר שגם הן סובלות מנחת זרועו של הטרור [האסלאמי]...

"אפריקה היא מקור אספקה עולמי של כמעט 40% מחומרי הגלם, תוצרת חקלאית, מים ואנרגיה החיוניים לצמיחה כלכלית... הפקת הנפט באפריקה מתרחבת בקצב המהיר בעולם... באפריקה 60% מהיהלומים בעולם, 40% מהפוספטים [החיונים לתעשיות כימיות, חקלאות ומזון], 30% מהקובלט [מתכת רדיואקטיבית בעלת כושר-עמידה בחום ולחץ גבוהים] ועוד [18% מהאורניום]... 11% מצריכת הגז הטבעי באירופה מיובאת מאלג'יריה... כך גם 52% מצריכת הגז הטבעי בספרד. אלג'יריה היא מקור הגז הטבעי השני בהיקפו של איטליה. אם המצב הפנימי באלג'יריה ידרדר לאלימות – והדבר אפשרי – תהיה סכנה ממשית לאספקת הגז הטבעי לאירופה... גם לוב היא מפיקה בכירה של גז טבעי, אך היא שקועה [מ-2011] בעיצומן של מלחמות אזרחים."

המכון הוושינגטוני "אטלנטיק קאונסול" מדווח: "...ב-2015 היה מספר חללי טרור באפריקה דומה, ואולי קצת גבוה ממספר חללי טרור דאע"ש במזה"ת... ארגוני טרור אפריקאים כגון בוקו חאראם – שהוא ארגון הטרור הקטלני השני ביכולותיו בעולם – ואלקעידה של צפון אפריקה – פועלים לפי אידיאולוגיה אנטי-מערבית ואנטי-אמריקאית... אפריקה הפכה לתחנת-מעבר מרכזית של הברחת סמים... 12% מהאופיום המוברח דרך אפריקה מיועד לשווקים בארה"ב... הברחת סמים ממערב אפריקה [במעורבות משמעותית של חיזבאללה ומשטר האייתולות] משולבת ומתואמת עם הברחת סמים מאמריקה הלטינית ובים הקריבי [גם שם בשיתוף-פעולה של איראן וחיזבאללה עם ברוני הסמים של מכסיקו, קולומביה ובוליביה]... גיניאה-ביסאו במערב אפריקה מוגדרת כמדינה מבריחת סמים."

אפריקה כמקפצה להפצת המהפיכה האסלאמית האיראנית

משטר האייתולות פעיל בזירה האפריקאית מתחילת שנות ה-80', וממנף את אי-היציבות השורשית, המלחמות הבין-שבטיות ובין-דתיות וריבוי המדינות-הכושלות להגברת פעילותו ביבשת באמצעות:

גיוס והכשרת טרוריסטים אנטי-אמריקאיים.

מעורבות בסכסוכים פנימיים ואזוריים כגון המלחמה במערב הסהרה בין מחתרת הפוליסריו האנטי-אמריקאית נגד מרוקו הפרו-אמריקאית, וסיוע לחזית האסלאמית שנלחמה בממשל האלג'יראי במלחמת האזרחים של 2002-1991.

חתרנות וטרור נגד כל משטר סוני באפריקה.

הקמת מרכזים להפצת האסלאם השיעי בקרב מוסלמים סונים באפריקה.

ת'אום בין הברחת סמים והלבנת כספים במערב אפריקה ואמריקה הלטינית.

סיוע לממשלים אנטי-אמריקאים, כמו הסיוע לאתיופיה במלחמתה במיעוט הטיגרי.

הרחבת הנגישות של האייתולות למקורות אורניום באפריקה.

המרכז הסעודי למחקרים אסלאמיים ע"ש המלך פייסל מדווח: "איראן מסתייעת במקורות אורניום באפריקה, ומקדמת את רעיון 'האיחוד הגרעיני של העולם השלישי', שנועד להרחיב את נגישות איראן למקורות אורניום [באלג'יריה, מאלאווי, זימבאבווה, זמביה, נמיביה, סנגל, מאלי, ניגריה וגבון] ולעקוף סנקציות בינלאומיות... איראן גם משקיעה בפיתוח מקורות אורניום בנמיביה ומאלאווי."

יו"ר וועדת חוץ וביטחון, הסנטור הדמוקרטי רוברט מננדז מזהיר:

ב-1 בפברואר 2022 הטיח הסנטור הדמוקרטי בנשיא ביידן (שם): "ארה"ב אינה נושאת ונותנת עם שותף אמין למו"מ... אל לארה"ב לשגות באשליות כאילו כל הצדדים למו"מ מקיימים את התחייבויותיהם. מנהיגי איראן לא עמדו במילתם מייד אחרי החתימה על הסכם הגרעין ב-2015, והמשיכו לטפח את תשתית הגרעין... ארה"ב עיוורת להפרות הבוטות של איראן..."

יו"ר וועדת החוץ והביטחון של הסנאט טוען שאין מקום לתקווה:

שמשטר האייתולות יעמוד בהסכמים הפוגעים בחזונו האימפריאליסטי.

שמשטר האייתולות יאפשר החדרת הדמוקרטיה לאיראן.

שמשטר האייתולות ירפה מהחתירה לנשק גרעיני.

שמשטר האייתולות יחדל מיצוא טרור ותמיכה בארגוני טרור.

שמשטר האייתולות יגנוז את מדיניות "מוות לשטן הגדול האמריקאי."

האם הנשיא ביידן, מזכיר המדינה בלינקן והיועץ לביטחון לאומי סאליבן – יטו אוזן לאזהרה ולעצה של היו"ר המנוסה של ועדת החוץ והביטחון, שבכוחו לעכב, לשנות, לשבש ולסכל את מדיניות הנשיא?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

איליה בר-זאב

שלושה שירים



"התבואי אלי הלילה / כבסים כבר יבשו בחצר / מלחמה שאף פעם לא די לה / היא עכשיו במקום אחר."
יהודה עמיחי: לפני דורות, במאה אחרת –

האומנם?

Deus ex machina
הָעֲלִילָה מִתְפַּתַּחַת בְּהֶתְאֵם לַתָּכְנִית –
תַּת מַקְלֵעַ מְסֻוָּג וְאֶקְדָּח יְרִיחוֹ בַּמַּעֲרָכָה הָרִאשׁוֹנָה,
נְפָשׁוֹת מָצְאוּ מְחַבֵּר, מֶתַח מִינִי,
בְּגִידוֹת, עֲקִיצוֹת, תַּפְאוּרָה.
הַכֹּל זוֹרֵם כִּבְנַחַל אֵיתָן –
מִן הַפָּשׁוּט אֶל הַמֻּרְכָּב, מִן הַחַי אֶל הַמֵּת.
מִמִּזְרַח, מִגְדַּל בָּבֶל חָדָשׁ. מִמַּעֲרָב, אִי מְשַׁחֵת בְּבָנָיו.

מַשֶּׁהוּ חָסֵר לְהַשְׁלָמַת הָעֲלִילָה –
מָסַךְ נִפְתָּח-נִסְגָּר, יֶלֶד חִוֵּר נוֹתָר לְבַד,
מַפְעִיל תֵּבַת נְגִינָה, מַמְתִּין.

מִתַּחַת לַמָּכָּ"ם שֶׁלָּךְ חַמְקָן שָׁחוֹר נְטוּל כְּנָפַיִם
מַמְשִׁיךְ לָנוּס בִּתְנוּעָה מַתְמֶדֶת –
אֵין אֵל בְּתוֹךְ הַמְּכוֹנָה.

בְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם רֵיק שׁוֹרְקוֹת רוּחוֹת מַעֲרָב פָּרוּעַ –
דְּלָתוֹת חוֹרְקוֹת שֵׁן.
יֶלֶד חוֹלֵם עוֹבֵר וְשָׁב לֶעָפָר.
פני הדוֹר

מדרש –
"כְּלָבִים שׂוֹחֲקִים – אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא בָּא,
כְּלָבִים בּוֹכִים-מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא"

כְּלָבִים שׂוֹחֲקִים, מִי הַנָּבִיא שֶׁיָּבוֹא?
כְּלָבִים בּוֹכִים, מִי הַמַּלְאָךְ שֶׁעִמּוֹ?
כְּפָרִים נָטוּ לָלוּן –
מִי יָקוּם בְּבָקְרוֹ
שַׁיָּרוֹת בַּמִּדְבָּר-אָסוּר? מֻתָּר?
הַבִּיטוּ בְּעַד הַכַּוָּנוֹת – כֶּלֶב לֹא נוֹתַר.

כְּפָרִים לְבָנִים, לֵילוֹת נֶאְדָּמִים –
מִיִ יִטָּמֵן מָחָר?

רק המים גברו
קֹדֶם הַדָּם אַחַר-כָּך הַכְּאֵב.
שֶׁקֶט נִשָּׂא עִם רוּחַ בֹּקֶר –
פּוֹרֵשׂ כַּפָּיו אֶל סִמְטְאוֹת הָעִיר
וּכְבָר קָרֵב קוֹל רַעַשׁ.
אִישׁ נֶאֱחַז בְּאֶבֶן קִיר, בַּחֲרִיצֵי
אַסְפַלְט וּבַרְזֶל
כִּי בַּמֶּה נֶחְשָׁב.

לְאַחַר מִכָּאן נִתְפַּזְרוּ עָבִים –
צְּעָקָה וְכִכָּרִים נוֹשְׁכִים.

רַק הַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד.

איליה בר-זאב

פורסם לראשונה ב"מעל קווי המתח", "קשב לשירה" בעריכת רפי וייכרט, 2010.

אהוד: הציווי העליון של מדינת ישראל –

הוא לשמור על שלום אזרחיה וביטחונם. אם ייחלש תיאום הפעולה הביטחוני שלנו עם הרוסים בסוריה, כתוצאה מהגברת תמיכתנו באוקראינה – את המצב שם לא נשנה אבל קרוב לוודאי שיתגבר האיום של חזית קטלנית נגדנו מצד החיזבאללה וגרורותיו, הנעזרים במשלוחי נשק מדוייק מאיראן ללבנון שעוברים דרך סוריה. אלה עלולים לפגוע במלחמה הבאה לא רק בנו אלא גם ביהודים ובישראלים הנמלטים מאוקראינה (חלקם עם נשותיהם היפהפיות הלא-יהודיות) – ולפגוע גם בגויים האוקראיניים שנקלוט כאן!

שלא כמו סטאלין בשנותיו האחרונות – פוטין אינו משתלח ביהודים ואינו מסית נגדם – למרות שנשיא אוקראינה זלנסקי הוא יהודי. אולי מהכרת התודה של פוטין לשכניו, המשפחה היהודית שעזרה לו בילדותו ובנעוריו הקשים והעניים בלנינגראד, ואולי כי חבריו האוליגרכים, שאצלם כנראה מושקע חלק ניכר מכספו – הם יהודים שחוק השבות חל עליהם!

קשה להאמין שפגישתו של שישה מנדאטים בנט עם פוטין שינתה במשהו את מצב הפלישה האכזרית והבלתי מתקבלת על הדעת של הרוסים לאוקראינה. מה שקרוב לוודאי – תהיינה אשר תהיינה התוצאות, כל הצדדים יאשימו את ישראל ואת היהודים בתלאות שתתרחשנה בעקבות המצב החדש שייווצר!

ואולי גם יכרכו יחדיו את 'הפרוטוקולים של זקני ציון' עם חבריו האוליגרכים-היהודים-הרוסים בעלי האזרחות הישראלית!

אורי הייטנר

1. בגין והגולן

בדצמבר 1991 נערכה בקיבוץ אורטל ישיבה משותפת של מליאת המועצה האזורית גולן ומליאת המועצה המקומית קצרין; מליאה חגיגית לציון עשור לחוק הגולן. באותה תקופה, הפורום של שתי המליאות היה גם המליאה של ועד יישובי הגולן. במרכז הישיבה הוענק עיטור יקיר הגולן לראש הממשלה לשעבר מנחם בגין.
בגין היה אז זקן וחולה וכבר למעלה משמונה שנים, מאז התפטרותו מראשות הממשלה, הסתגר בביתו. את מקומו מילא מזכירו יחיאל קדישאי, שקיבל את העיטור והעבירו לבגין. פחות משלושה חודשים מאוחר יותר הלך בגין לעולמו.
זה היה נוסח המגילה שהועברה לבגין:
"במלאת עשר שנים להחלת החוק הישראלי ברמת הגולן ועשרים וחמש שנים לחידוש ההתיישבות היהודית בגולן, הננו מתכבדים להעניק בזאת את אות יקיר הגולן למר מנחם בגין – ראש ממשלת ישראל בעבר, יוזם ויוצר חוק הגולן, מגשימו ומיישמו.
"בשם ההתיישבות הישראלית המתחדשת בגולן אנו מביעים בזאת את הוקרתנו העמוקה למר מנחם בגין, שהשכיל ללכד את כנסת ישראל להחלת החוק הישראלי ברמת הגולן. אנו יודעים להוקיר את האומץ, התבונה המדינית וההבנה ההיסטורית, שעמדו לזכות מר בגין בהחילו חוק זה בעיתוי הנכון, דבר שחיזק את המעשה הציוני החשוב מכל – התיישבות בנחלת אבות.
"חוק הגולן הצדיק, אישר והנציח את ההסכמה הלאומית הרחבה לסיפוח הגולן למדינת ישראל והעמקת ההתיישבות והפיתוח בחבל זה.
"בדיעבד, הוא מיתן מאוד את מגמות התוקפנות בגזרת הגבול המזרחית של ישראל ושחרר את יישובי הגליל ועמק הירדן מאיום שריחף על ראשיהם מאז 1949. הוא הבטיח את מקורות המים של ישראל וחיזק את ביטחונה לאין שיעור.
"על כך היינו מבקשים להביע בפניך הוקרתנו העמוקה.
"יהודה וולמן – ראש המועצה האזורית גולן. סמי בר לב – ראש המועצה המקומית קצרין. אלי מלכה – יו"ר ועד יישובי הגולן."
היה זה שלושה חודשים לאחר ועידת מדריד, שבה נפתח מו"מ עם סוריה. כשנה קודם לכן, לקראת מלחמת המפרץ, שבה סוריה הצטרפה לקואליציה האמריקאית נגד עיראק, הבנו שארה"ב תרצה לשלם לה במטבע ישראלי – הגולן. הקמנו מחדש את ועד יישובי הגולן, שסיים את פעולתו לאחר קבלת חוק הגולן, הקמנו מחדש את שדולת הגולן בכנסת, בראשות יו"ר הכנסת לשעבר, איש מפלגת העבודה, שלמה הלל. עוד לא היה זה מאבק, כי לא היה נגד מה להיאבק, אלא פעולה ציבורית לחיזוק התמיכה הציבורית הרחבה בגולן. סיסמת פעילותנו הייתה "שלום עם הגולן". האירוע החגיגי לציון העשור ולהענקת יקיר הגולן, היה חלק מפעילות הוועד שנועדה להעלות על סדר היום הציבורי את חשיבות הגולן.
היום, ד' באדר ב', מלאו שלושים שנה לפטירתו של בגין. במאמר זה אציג את סוגיית גישתו של בגין לגולן לאורך השנים. וכדי לתת פרספקטיבה לגישה זו, אלך אחורה, אל מורו ורבו של בגין, מייסד הזרם הריוויזיוניסטי בציונות, זאב ז'בוטינסקי.
ב-1920, שעה שז'בוטינסקי ישב בכלא עכו, כיוון שארגן את ההגנה בירושלים במאורעות פסח תר"פ, הוא כתב את "שיר אסירי עכו", שהסתיים במילים "לנו לנו לנו / יהיה לנו / כתר החרמון."
באותה תקופה, שלאחר מלחמת העולם הראשונה, נערך מו"מ על עיצוב הגבולות הבינלאומיים. חבר הלאומים (שקדם לאו"ם) החל לגבש את מדיניות המנדטים – המנדט לבריטניה להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל והמנדט הצרפתי להקמתן של סוריה ולבנון. טרם נקבע הגבול בין המנדט הבריטי לצרפתי. התנועה הציונית פעלה ככל יכולתה להכליל את הגולן בשטח המנדט הבריטי, כלומר בשטחה של מדינת ישראל לעתיד לבוא. במפה שהגישה ההסתדרות הציונית, שאותה עיצב אהרון אהרונסון, הגולן כולו, כולל מה שקרוי היום "הגולן הסורי", יועד למנדט הבריטי. על רקע המאבק הזה, אני מבין את שירו של ז'בוטינסקי. למרבה הצער, בפשרה בין בריטניה לצרפת הגולן נמסר לצרפתים וניתק משטח המנדט הבריטי.
השטח שיועד לבית הלאומי היהודי כלל את עבר הירדן המזרחי – כל שטחה של ממלכת ירדן, אך לא את הגולן. בספר הלבן של צ'רצ'יל (1922) נקרע עבר הירדן המזרחי מן השטח המיועד ליהודים. ז'בוטינסקי ראה בכך בגידה של בריטניה ויצא נגד ההנהלה הציונית שהשלימה בדיעבד עם ההחלטה. הוא קידש את המפה המקורית של המנדט כבסיס האידיאולוגיה של תנועתו – "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן." ז'בוטינסקי דיבר בשם זכותנו על הארץ ובשם הדבקות בהסכמה הבינלאומית ובגבולות הבינלאומיים. מפת המנדט הבריטי, משתי גדות הירדן, היתה המפה של המפלגה הרוויזיוניסטית, של בית"ר, של האצ"ל (סמל האצ"ל היה המפה הזו ועליה רובה והכתובת: "רק כך!") ולימים – של תנועת החירות. זו היתה המפה של בגין. ובמפה הזו, הגולן לא היה חלק מארץ ישראל.
בגין הצטרף לממשלת הליכוד הלאומי (כך נקראה אז ממשלת האחדות), שהוקמה ערב מלחמת ששת הימים והיה שותף להחלטה על שחרור הגולן. אולם הוא היה שותף גם ל"החלטה הסודית" שהתקבלה ב-19 ביוני, שבה ישראל היתה מוכנה למו"מ על שלום עם מצרים וסוריה על בסיס הגבול הבינלאומי. הוא היה שותף גם להחלטה על ביטול אותה החלטה. בגין לא היה נותן ידו להחלטה דומה על יהודה ושומרון. הגולן, כמו סיני, לא היתה במפת ארץ ישראל של תנועתו.
לאחר מלחמת יום הכיפורים, הליכוד באופוזיציה הצביע נגד הסדר הפרדת הכוחות עם סוריה (1974) שכלל נסיגה מקוניטרה. אולם במצע הליכוד בבחירות לכנסת התשיעית, 1977, בחירות המהפך שהעלו אותו לשלטון, כתב בגין שהגבול עם מצרים יעבור בתוך סיני והגבול עם סוריה יעבור על הגולן. היה זה איתות לנכונותו לפשרה בסיני ובגולן. בסופו של דבר, בהסכם השלום עם מצרים לא היתה פשרה בסיני, אלא נסיגה מלאה ועקירת כל היישובים. היה זה תקדים הרה אסון, של עקירת יישובים בידי ממשלת ישראל. יתר על כן, בהסכם נאמר: "המסגרת הנזכרת לעיל [הסכם קמפ-דיוויד, הסכם המסגרת להסכם השלום, שקדם לו בחצי שנה א.ה.] ...נועדה להוות בסיס לשלום לא רק בין ישראל ובין מצרים אלא אף בין ישראל ובין כל אחת משכנותיה הערביות האחרות, המוכנה לנהל עמה משא-ומתן לשלום על בסיס זה."
וכאשר שבועות אחדים אחרי הסכם השלום נפגש שר החוץ דיין עם מתיישבי בקעת הירדן, שהביעו את חרדתם מתקדים סיני, הוא "הרגיע" אותם, שאין דין יהודה ושומרון כדין סיני, כי על יהודה ושומרון לא היתה ריבונות זרה. מי שצריכים לדאוג, הוא אמר להם, הם תושבי הגולן, כי הסכם השלום עם מצרים יהיה התקדים להסכם שלום עם סוריה.
זה היה הגורם למאבק שניהלו תושבי הגולן להחלת ריבונות ישראל על הגולן. בגין קיבל את עמדתם והגיש לכנסת את חוק הגולן, שהחיל על הגולן את ריבונות ישראל. בנאומו בהצגת החוק, הוא התעלם מהמפה המנדטורית וחזר לעמדה הציונית המקורית, שהגולן הוא ארץ ישראל ועליו להיות חלק ממדינת ישראל. "לא יימצא בארצנו או מחוצה לה איש רציני, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים היתה רמת-הגולן חלק בלתי נפרד של ארץ-ישראל, שנקראה בלע"ז גם בהצהרת בלפור וגם במנדט הבין-לאומי פלסטין, יעבור על רמת הגולן... והיו גם מאמצים ציוניים מאז מלחמת העולם לקבוע גבול כזה, אך שתי מעצמות קולוניאליות אשר חילקו ביניהן חלק גדול של העולם, החליטו אחרת, וקבעו את גבולה של ארץ ישראל עשרה מטרים בערך מחוץ הכינרת. הנני בטוח שעל דעת הרוב המכריע של הכנסת והאומה יכול אני לקבוע כי מבחינה היסטורית רמת הגולן היתה ותהיה חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל". הכנסת אישרה ברוב גדול את חוק הגולן. ב-2014 חושקה הריבונות בחוק יסוד משאל עם.
מבחינה התיישבותית תרומתם של בגין ושל הליכוד להתיישבות בגולן היתה מזערית. עיקר ההתיישבות נבנה בעשור שבין שחרור הגולן למהפך הפוליטי בידי ממשלות המערך. מיספר יישובים שהוחלט על הקמתם בממשלת המערך, ובראשם קצרין, קמו בפועל כבר בזמן הליכוד. בכל אותו עשור, הקימה תנועת החירות רק יישוב אחד בגולן – שעל (לימים התווסף אליו חד-נס). את מרבית ההתיישבות הקימה תנועת העבודה ואת מיעוטה – הציונות הדתית (שהיתה קשורה אז לתנועת העבודה).
ממשלת הליכוד בהנהגת בגין לא קידמה את ההתיישבות בגולן. מה הסיבה לכך?
אפשר לטעון שהליכוד מיסודו אינו מזוהה עם הציונות המעשית אלא עם הציונות המדינית, ולכן ממשלתו קידמה את המעשה המדיני החשוב ביותר – החלת הריבונות, אך הזניחה את ההתיישבות. אולם אותה ממשלה עסקה גם בציונות מעשית – בהתיישבות ענפה ביהודה ושומרון.
אפשר לטעון שהליכוד לא ראה בגולן את ארץ ישראל ולכן ממשלתו לא הקימה בו יישובים, בניגוד ליהודה ושומרון. אולם החלת הריבונות והטיעונים לחוק מפריכים זאת. יתר על כן, גם בבקעת הירדן לא הוקמה התיישבות באותן שנים, והרי הבקעה היא חלק ממפת ז'בוטינסקי. לדעתי, הסיבה היתה התמקדות באזורים השנויים במחלוקת. על הגולן ובקעת הירדן לא היתה מחלוקת, והממשלה רצתה לנצל את שנותיה בשלטון לקביעת עובדות בשטח ביהודה ושומרון.
השורה התחתונה היא, שממשלת בגין לא חיזקה את ההתיישבות בגולן, ואף חטאה בתקדים המסוכן של עקירת חבל התיישבות, אך הובילה את המהלך המדיני ההיסטורי החשוב ביותר – החלת ריבונות ישראל על הגולן.

2. צרור הערות ‏6.3.22
* היעד הלאומי העליון – מאז הקמת הממשלה אמרתי שהיעד הלאומי העליון של הממשלה הוא החזרת הריבונות הישראלית, בעיקר בנגב, בגליל ובערים המעורבות, והיעד מס' 2 הוא חידוש ההתיישבות הציונית בגולן, בנגב ובבקעת הירדן. אולם כעת חל שינוי. כעת, היעד הלאומי העליון, העומד מעל כל יעד אחר, הוא עלייה המונית של יהדות אוקראינה והגברת העלייה מרוסיה וקליטתם המיטבית של המוני העולים. על ראש הממשלה להקים קבינט עליה וקליטה ולעמוד בראשו ולהוביל את הגשמת היעד הציוני הזה. זו מהותה של מדינת ישראל. זו הצדקת קיומה.

* עלייה והתיישבות – מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. כזו היא מיום הקמתה ולאחרונה היא עיגנה את מהותה בחוקה. משמעות הדבר היא, שאין זו מדינה שתכליתה היא מתן שירות לאזרחיה, אלא היא נושאת יעוד וחזון ציוני של העם היהודי כולו. אין היא רק מדינתם של אזרחיה בפועל, אלא גם של אזרחיה בכוח; של כל יהודי ויהודי היושב בגולה, והוא מבחינתנו אזרח שטרם עלה למולדתו.
תולדות הציונות, לפני ואחרי הקמת המדינה, הן בראש ובראשונה תולדות גלי עלייה. הסיסמה הציונית "מעולה לעולה כוחנו עולה" נכונה, אך ההיסטוריה הציונית אינה של עלייה קבועה בקצב סטטי, אלא של פּוּלסים קצרים, גלי עליה גדולים, שתרומתם לכוחנו הייתה אדירה; כל גל חיזק והזניק את מדינת ישראל באופן משמעותי. בדרך כלל, גלי העלייה היו תגובה להתפתחות עולמית או מקומית בגולה זו או אחרת. גל העלייה הגדול האחרון, היה העלייה מחבר המדינות בשנות התשעים של המאה שעברה, בעקבות התפרקות בריה"מ והגוש הסובייטי והרמת מסך הברזל.
המלחמה באוקראינה פותחת פתח לגל העלייה הגדול הבא; עלייה רבתי של יהדות אוקראינה והגברה משמעותית של העלייה מרוסיה, שהדיקטטורה הפוטינית בה הולכת ומתהדקת ועימה החשש מפני המשך התוקפנות הרוסית ויציאה למלחמות אימפריאליסטיות נוספות. על מדינת ישראל לעודד את העלייה ולהיערך לקליטה של מאות אלפי יהודים בטווח קצר. הדבר מחייב היערכות חירום לאומית בכל התחומים. העלייה הצפויה מעמידה באור חדש את חשיבותה של ההתיישבות. היכן נקלוט את ההמונים? בגוש דן רבתי, שהוא האזור הצפוף ביותר במערב, בעוד מרחבי ארץ רחבים פתוחים להתיישבות? מן הראוי שננתב את העלייה הגדולה להתיישבות באזורי הספר; בגליל ובנגב, בגולן ובבקעת הירדן, בערבה וביהודה ושומרון. לחזק באזורים אלה את ההתיישבות העירונית והכפרית ולהקים התיישבות חדשה.
זוהי שעת רצון ושעת כושר וזה מבחן לחברה הישראלית ולמנהיגות הלאומית. האם הנהגת המדינה תשכיל להרים את הכפפה?

* פליטים יהודים – טרנד חדש – ביקורת על כך שאיננו קולטים בהמוניהם פליטים מאוקראינה. אני משוכנע שישראל תהיה המדינה שתקלוט את המיספר הגדול ביותר של פליטים מאוקראינה ביחס לגודלה. היא תקלוט רבבות רבות של יהודים מאוקראינה. נכון שמבחינתנו, כציונים, הם אינם פליטים אלא עולים החוזרים למולדתם הלאומית. אבל אובייקטיבית, הם חלק מן הפליטים מאוקראינה. ייעודה של ישראל הוא קליטת עלייה. בכך עלינו להתעסק. מדינות אירופה תקלוטנה את הפליטים הלא יהודים ואנו נקלוט את היהודים. זאת החלוקה הראויה.

* פטריוטיות לאומית – המאבק הנחוש, מעורר ההשראה וההשתאות של העם האוקראיני, לא יכול היה להיות במלחמה על "אירופה". רק במלחמה לאומית. הקרבה כזו, נכונות כזו, היא במאבק על החירות הלאומית. המאבק על הדמוקרטיה האוקראינית אפשרי רק כיוון שזו דמוקרטיה לאומית. ולא זו בלבד שאין צל של סתירה בין דמוקרטיה ללאומיות (זולת במוח העקום של הפוסט ציונים שממציאים סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית), אלא שהביטוי האימתי של דמוקרטיה מתקיים במדינות לאום, ולא בכדי.

* טבול בדם – אני מזדהה בכל ליבי עם האומה האוקראינית, בעמידתה האיתנה מול המתקפה הברברית של הצבא האימפריאליסטי של פוטין. אבל איני שותף לטרנד של הנפת דגלה של אוקראינה, שכן דגל זה ספוג בהרבה מאוד דם יהודי.

* האם רוסיה היא דמוקרטיה – פוטין נבחר שוב ושוב בבחירות וזכה לתמיכה עצומה של העם הרוסי. אין ספק שרוב העם תומך בו. כאשר הוא טוען שהוא מגלם את רצון העם ברוסיה, קשה להתווכח עם טענתו.
האם רוסיה הפוטינית דמוקרטיה? אם דמוקרטיה היא רק שלטון הרוב המבטא את רצון העם, רוסיה היא דמוקרטית. אכן, אין דמוקרטיה ללא שלטון הרוב, אבל שלטון הרוב כשלעצמו הוא רק מרכיב אחד בדמוקרטיה, והוא כשלעצמו אינו הופך מדינה לדמוקרטית. דמוקרטיה היא גם זכויות המיעוט, זכויות האזרח, עיתונות חופשית, חופש ההפגנה וההתארגנות, חופש פעולה לאופוזיציה, מדינת חוק שהשלטון כפוף אליה ומערכת משפט עצמאית וחזקה ובראש ובראשונה בית משפט עליון עצמאי וחזק. ללא אלה, מדינה אינה דמוקרטית, גם אם מנהיגה נבחר בבחירות וגם אם רוב העם תומך בו.
רוסיה אינה דמוקרטיה. פוטין הוא דיקטטור. וגם אם הדיקטטורה היא דמוקטטורה, כי הדיקטטור נבחר בידי העם – עדין זו דיקטטורה.

* הדחף שלהם – הישראלים המטורללים שמציגים את ישראל כבת דמותה של רוסיה הפוטינית יודעים שהם משקרים. הדחף שלהם, בהשוואות השקריות הללו, הוא לעודד סנקציות על ישראל כמו על רוסיה.

* החלטה אומללה – החלטתו של שר החוץ שהנואם מטעם ישראל בדיון בעצרת האו"ם על הפלישה לאוקראינה לא יהיה השגריר גלעד ארדן אלא סגניתו נועה פורמן, היא אומללה. אם ההחלטה היא עניינית, כלומר רצון להוריד את דרג הייצוג הישראלי כדי להוריד פרופיל, שיקול הדעת שגוי. אגב, אם רוצים להוריד פרופיל, אפשר שאף נציג ישראלי לא ינאם ולהסתפק בהצבעה. אם השיקול הוא פוליטי – הרי הוא פסול מעיקרו. אני מבין שזו החלטה פוליטית, ולו בשל "תדרוכים" נגד ארדן שיצאו ממשרד החוץ.

* נטל אסטרטגי – לפני כשלוש שנים, ערב סדרת סבבי הבחירות, נתניהו נפנף בהישג מדיני אדיר שהוא עומד להביא לישראל – הסכם הגנה בין ישראל לארה"ב. אני הגדרתי את ה"הישג" הזה – נטל אסטרטגי. כך כתבתי, בין השאר, במאמר ב"ידיעות אחרונות" באותם ימים: "אני רואה בהסכם הגנה נטל אסטרטגי. הוא ישמיט מידינו את חופש הפעולה הביטחוני. מדינה מוקפת אויבים (ואני מכליל באויבים הפוטנציאליים גם את המדינות שעימן חתמנו על הסכם שלום), שאינם מקבלים את זכות קיומה, אינם משלימים עם עובדת קיומה, ומאתגרים אותה מדי יום, לאורך השנים, בתוקפנות, טרור ואלימות, אינה יכולה להרשות לעצמה כבלים על חופש הפעולה שלה. ברגע שישראל תזדקק לאישור אמריקאי לפעולה למען הגנתה, אם כנגד האיום האיראני, נגד התבססות איראן בסוריה ובלבנון או נגד הטרור הפלשתינאי והחיזבאללאי, היא תאבד את עצמאותה וריבונותה. ייתכן שהממשל האמריקאי הנוכחי ייתן לישראל יד חופשית, אך איננו יודעים מה יהיה טיב הממשל בעוד חמש, עשר או עשרים שנה, ואל לנו להפקיר את חופש הפעולה שלנו לאינטרסים זרים של נשיא עתידי, שאיננו יודעים מיהו ומהו.
"הסכם הגנה, מבוסס על הדדיות. הוא עלול לחייב את ישראל לשלוח כוחות לעימותים צבאיים שאינם הגנה על מדינת ישראל, אלא על האינטרס האמריקאי. ישראל אינה מעצמת-על, ואסור לה להיכנס להרפתקאות מסוג זה. מחיר ההגנה על קיומנו במזה"ת העוין כבד מאוד, וסופו אינו נראה באופק. אין לנו בנים למלחמות מיותרות, מלחמות זרות, מלחמות לא לנו."
האם יש היום, לאחר הפלישה לאוקראינה וערב חתימת הסכם הכניעה לאיראן, מישהו שעוד חושק בהסכם כזה?

* יד אחת עם פוטין – הטענה שישראל נייטראלית במלחמה באוקראינה חסרת שחר. ישראל אינה נייטראלית אלא תומכת באוקראינה. ראש הממשלה ושר החוץ, פעמים רבות, גינו את הפלישה לאוקראינה, הביעו תמיכה בשלמות אוקראינה, ישראל הצביעה בעצרת האו"ם בעד גינוי הפלישה, ישראל שולחת סיוע הומניטרי לאוקראינה. זו תמיכה חד-משמעית.
נכון, ישראל אינה קופצת בראש. אינה יוצאת מגידרה בגינויים ובהוקעות כאילו היא צריכה להוכיח משהו למישהו. ויש לה סיבה מוצדקת לחלוטין, אינטרס לאומי ביטחוני – עליה להבטיח את המשך התיאום הביטחוני עם רוסיה, כדי להבטיח לעצמה חופש פעולה בסוריה נגד כוונות איראן להפוך אותה למוצב קדמי נגד ישראל. אין עוד מדינה הנדרשת להתמודד עם דילמה כזו. ובתוך הדילמה הזאת, ישראל מוצאת את שביל הזהב, לאמירה ברורה ועקרונית באשר לפלישה, בלי למתוח את החבל עם רוסיה.
מוטב שהצבועים, מותחי הביקורת הלא הוגנת נגד ישראל, יפנו את חיציהם לארה"ב ואירופה שחוברים יד אחת עם פוטין להסכם פייסני עם איראן שמסכן את ישראל.

* לא הפיקו לקח – ארצות הברית הודיעה על התקדמות משמעותית במו"מ עם איראן ועל כך שחתימת הסכם הגרעין עמה קרוב. מצער מאוד לדעת שארה"ב לא הפיקה כל לקח מהפלישה של רוסיה לאוקראינה ומן האיומים הגרעיניים של פוטין. משטר האייאתולות האיראני מסוכן ובלתי שפוי לאין ערוך יותר מהמשטר הפוטיני ברוסיה. יש למנוע ממנו בכל מחיר נשק גרעיני. מדיניות הפייסנות כלפי איראן היא מדיניות צ'מברליינית מופקרת. ארה"ב פועלת יחד עם פוטין לחתימה על ההסכם הנורא. פוטין פועל באופן רציונלי ומסייע בכך לבעלת בריתו האיראנית. ביידן פועל באופן בלתי רציונלי, נגד האינטרס האמריקאי והאינטרס של העולם החופשי תוך פגיעה קשה בבעלת בריתו, ישראל.

* היתרונות של ייצור קרוב לבית – פרופ' יוג'ין קנדל, לשעבר ראש המועצה הלאומית לכלכלה, בראיון לסבר פלוצקר, "ממון": "הקורונה והפלישה לאוקראינה הראו את השבריריות המפתיעה של מערכי האספקה בעולם. ראשי תעשיות ומדינות נחשפו לפתע ליתרונות של ייצור קרוב לבית, קרוב לצרכן הסופי ומשקיעים בקירובו טריליוני דולרים. שינוי דומה עובר על ענף החקלאות, מלווה בחדירת טכנולוגיות. אנחנו רואים נסיגה מובהקת בגלובליזציה."
לתשומת לבם של ליברמן ופורר ואדריכלי הרפורמה בחקלאות.

* אין מלחמה – עובדים עליכם. אין מלחמה באוקראינה. הכל קונספירציה שנועדה לסתום את פיות האזרחים בעולם, שמתפכחים ומתחילים להבין את תרמית הקורונה ולהתקומם נגד הפגיעה בזכויות האדם בשם ה"קורונה" הדימיונית.
אושרת קוטלר לא לבד. יש תת-זרם כזה בכת המשוגעים של הקוּקוּ-קורונה.

* בנדיטים – העצורים בחומש נעצרו בחשד שתקפו חיילי צה"ל ופלשתינאים שלווים. בדין נעצרו. היתה זו חרפה אלמלא נעצרו. התפרעות הבנדיטים בכנסת מבטאת מסר על פיו ביו"ש לא צריך להיות דין ולא דיין, איש העקום בעיניו יעשה, מותר לתקוף את בנינו חיילי צה"ל. קין שמרים יד על חייל צה"ל הוא בוגד במדינה ובמולדת. ההתנפלות של הח"כים הבנדיטים על ח"כ באמצע התפילה היתה מוגדרת בפיהם "אנטישמיות" אילו היו מתנפלים כך על רוטמן או סמוטריץ' בתפילה. פראי אדם.

* בין יהודיות לישראליות – לשאלה מה אני קודם כל – יהודי או ישראלי, יש לי שתי תשובות, שאינן זהות, יש שיאמרו שהן סותרות זו את זו, אבל אני באמת ובתמים מזדהה עם שתי התשובות בכל לבי. התשובה האחת היא שאני בראש ובראשונה, לפני הכול ומעל הכול – יהודי. קודם כל יהודי. המהות שלי, הייעוד שלי, הזהות שלי, ההזדהות שלי, התרבות שלי, הערכים שלי, כולם נובעים מיהדותי. הישראליות שלי נובעת מן היהדות שלי. הישראליות היא המימוש הראוי של יהדותי בכך שאני חי בארץ ישראל – ארצו של העם היהודי, אזרח במדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי ושפתי היא עברית – שפתו הלאומית של העם היהודי. בלי היהדות, אין שום משמעות לישראליות שלי. בלי היהדות, הישראליות היא מבחינתי קליפה ריקה.
התשובה השנייה היא שאין בעיניי הבדל בין היהדות והישראליות. חד הן. עם ישראל הוא העם היהודי. מורשת ישראל היא המורשת היהודית. תולדות עם ישראל הם ההיסטוריה היהודית. מחשבת ישראל היא הפילוסופיה היהודית. המשפט העברי הוא קודקס החוקים היהודי. דת משה וישראל היא הדת היהודית. בדיוק כפי שהוחלט לקרוא למדינה היהודית מדינת ישראל, ניתן היה לקרוא לה מדינת יהודה. ההבדל היחיד בין יהודיות לישראליות הוא באזרחות – יש יהודים שאינם אזרחים ישראליים, אם כי הם אזרחים בפוטנציה, ויש אזרחים ישראלים שאינם יהודים. האזרחות אינה לב הזהות. ואני באמת ובתמים רואה בכל יהודי אזרח ישראלי שטרם מימש את אזרחותו.

* בדה דברים מליבו – הרב אליעזר מלמד, הוא רב היישוב הר ברכה וראש ישיבת הר ברכה ומחבר סדרת ספרי ההלכה "פניני הלכה". מלבד היותו של הרב מלמד גדול בתורה, הוא מגשים את ממרת חז"ל בפרקי אבות "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ." כנאמן על ערך אהבת ישראל, הוא מנהל שיג ושיח מכבד עם רבנים ורבות מהזרם הרפורמי ביהדות. הוא אינו רפורמי. הוא חלוק על הרפורמים והשיח שלו עמהם הוא מתוך מחלוקת, אך זו מחלוקת לשם שמיים, מתוך כבוד הדדי. העובדה שרב חשוב כל כך מסרב להחרים שבט בישראל, הפכה אותו לאוייב הקנאות החרד"לית. הם מחרימים אותו, מחרימים את ספרי ההלכה שלו ותוקפים אותו בפשקווילים רוויי שטנה.
בפשקוויל האחרון, צבי טאו וחבר מרעיו כתבו בין השאר: "המחבר בעל 'פניני הלכה' שגה הרבה מאוד ובדה דברים מליבו והשיג גבול עולם אשר גבלו ראשונים." חשוב להכיר את הקודים, כדי להבין עד כמה הפשקוויל הזה מסית. כאשר הם משתמשים בקוד "בדה דברים מליבו," הם מרמזים לירבעם בן נבט, עליו מסופר: וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר." כלומר ההשוואה של הרב מלמד היא לירבעם בן נבט, שפילג את ממלכת ישראל המאוחדת, ויצר חגים ומקדשים נפרדים לשבטי ישראל כדי להרחיק אותם ממועדי וחגי ישראל. הביטוי הזה הוא קוד לכופרים המקעקעים את היהדות. ירבעם נחשב לאבי אבות הכפירה. חז"ל אמרו שכל ישראל יש להם חלק בעולם הבא מלבד שבעה, והראשון שבהם הוא ירבעם בן נבט. אליו משווים הקנאים בעזות מצח וחוצפה את הרב מלמד. בכך הם דומים לנטורי קרתא שמדי שנה יוצאים בכרוזים נגד יום העצמאות, החג שהציונים הכופרים בדו מלבם.
באומרם שהוא השיג גבול עולם אשר גבלו ראשונים, הם רומזים לפסוק ממשלי: "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ." משמעות הפסוק מתייחסת לאיסור מן התורה להסגת גבול ככתוב בספר דברים: "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ, אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ," כלומר יש לך שדה שירשת מאבותיך – אל לך לפלוש לשדה של שכנך, שירש הוא מאבותיו. דרשנים לקחו את הפסוק הזה לדבקות בסייגים שהטילו דורות קודמים מעבר למצוות התורה. כלומר, אם יש איסור הלכתי מסוים – כדי להיזהר מגלישה במדרון חלקלק עד חצייתו, יש לקבוע חומרות, גבולות ואיסורים שאינם בהלכה. ומשתמשים בפסוק הזה לעיקרון הזה – כאילו הסייג הזה הוא "גבול עולם" והופך למעין הלכה חדשה (שבדו מליבם?) שמי שחוצה אותה הוא מסיג גבול. את הרב מלמד הם מציגים בעזות מצח כמסיג גבול.
הדבר המעודד בקנאות המייאשת הזאת, היא שההקצנה של החוגים הקנאים מעידה על מלחמת מאסף, של מי שחשים שהם מאבדים שליטה. כאשר רב גדול אינו מכפיף עצמו לסייגים הקיצוניים שלהם, הדבר מערער את עולמם. יש לקוות שמלחמת החורמה שלהם נגד הרב מלמד תשיג תוצאה הפוכה.

* ההתפתחות של אליפלט – תודה לזיוה שמיר על סדרת מאמריה הנפלאים על הפזמונים של אלתרמן, ובמיוחד על המאמר האחרון על השיר "אליפלט".
להלן דברים שכתבתי על השיר ב-2007, כחלק ממאמר בתגובה למאמרו של אריאל הירשפלד "שיר פצע":
ההתאמה הווירטואוזית במיבנה השיר בין חרוזי הבית הראשון למקבילים להם בבית הרביעי, מבליטים דווקא את ההתפתחות שחלה בגיבור השיר, לנוכח ההתפתחות במציאות בין הבתים. בבית הראשון, המציג את אליפלט הילד, הוא ילד פאסיבי, המבליג על גזלת הצעצוע מידיו, בניגוד גמור לאקטיביות אליה הסביבה מצפה ממנו, ולכן היא מדברת בו דופי. בבית השני, המתאר את אליפלט הלוחם, הוא לוחם אקטיבי מאוד, חדור תחושת אחריות עילאית, הגורמת לו לנהוג הפוך מן הסביבה הפאסיבית, ההלומה, ובמעשה גבורה, הקרבה ומסירות נפש הוא זוחל אל תוך האש כדי להעביר תחמושת לעמדה הקדמית המנותקת. בשני המקרים אליפלט נוהג אחרת מן הנורמה של הסביבה, אך באופן הפוך לגמרי. ברגע המכריע בקרב, התגלה אליפלט אחר לגמרי מזה שהכרנו עד כה – יוזם, אקטיביסט, נועז. מה שנשאר בו, הוא אותו חיוך ואי שאלת שאלות. אולם בעוד בבית הראשון אליפלט הוא "שאינו יודע לשאול" בבית השני, אליפלט הוא אדם נחוש, דבק במשימה, מאמין במטרה ולכן השאלות אינן נחוצות לו. בבית זה, צמד המילים "בבלי דעת" (מדוע וכו') נאמר באירוניה, אירוניה כלפי השכנים והשכנות שדיברו בו דופי, שהרי אין ספק שהוא יודע בדיוק מדוע וכיצד ובשל מה זה ואיך.
השיר מציג את אליפלט כגיבור וכאנטי גיבור בעת ובעונה אחת. אין ספק שהוא גיבור, שנפל ומת מות גיבורים. אך הוא אנטי גיבור, בהיותו אנטיתזה למאצ'ו הישראלי. ניתן לומר היום, שאם פילוס מ"ארץ נהדרת" מייצג ביצירה הישראלית את התגלמות הישראלי המכוער, הישראלי של אכול וחטוף, האגואיסט, הציני, הבלתי מתחשב וכו', אליפלט מייצג ביצירה הישראלית את הנגטיב שלו – הישראלי היפה, הנמנע מריב, המוכן לוותר על שלו ברמה הפרטית, אך מוכן להקריב את חייו למען הזולת, למען הכלל.
בדרך בה מציג אלתרמן את גיבור המלחמה האולטימטיבי, ניתן למצוא ביקורת גם על אתוס הלוחם שהכול מותר לו; הפלמ"חניק ה"סוחב" מן הלול, הרס"פ ה"משלים" חוסרים וכן הלאה. שירו של חיים חפר "דודו", המעלה על נס את הלוחם המאצ'ו, מזכיר בחיוב ש"איתנו סחב מן הלול." בשיר זה, גדולתו של הגיבור הוא היותו אחד מהחבר'ה, לטוב ולרע. כשצריך הוא מתקרנף איתם, ומכאן נובע כוחו להילחם עימם שכם אחד ואף להקריב את חייו. אליפלט, לעומתו, אינו חלק מן החבר'ה בכל מקרה. יש לו הקודים הערכיים שלו, על פיהם הוא פועל. הוא לא "יסחוב" עם החבר'ה מן הלול, אך הוא יזחל מול האש למען חבריו המנותקים.

* ביד הלשון: התותחים רועמים והשיירה עוברת – דב גילהר, שליח "כאן 11" לאוקראינה, התראיין לקלמן-ליברמן ברשת ב', מתוך שיירת פליטים במנוסה מקייב. גם בסיטואציה הלא סימפטית הזו הוא לא איבד את ההומור, ואמר "התותחים רועמים והשיירה עוברת."
זהו הֶלְחם של שתי מימרות: "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" ו"הכלבים נובחים והשיירה עוברת."
משמעות "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" היא שבשעת מלחמה, כשעוסקים בהישרדות הפיזית הבסיסית, הראש אינו נתון ליצירה אמנותית. פירוש אחר הוא שבשעת מלחמה, אין זה הזמן לאמנות ביקורתית על המלחמה. דומני שהתרבות הישראלית הוכיחה את ההיפך – יצירות נפלאות נכתבו בשעת המלחמה, כמו שירי וספרי דור תש"ח, "הטור השביעי" של אלתרמן במלחמת השחרור, המקאמות של חיים חפר במלחמת ששת הימים ועוד.
לא ברור מה המקור של הביטוי, אבל ייתכן שהוא פרפרזה על משפט ידוע של המדינאי והפילוסוף הרומי קיקרו (106-43 לפנה"ס): "בזמן מלחמה נאלמים החוקים."
משמעות "הכלבים נובחים והשיירה עוברת" היא שאנחנו נחושים להמשיך בדרכנו, גם אם זה לא מוצא חן בעיני אויבים או יריבים וככל שהם ינסו להפריע לנו. את הביטוי טבע הסופר האלג'ירי ח'אטב יאסין, מראשי המתנגדים לשלטון הצרפתי באלג'יריה. הביטוי המקורי נאמר בצרפתית: LES CHIENS ABOIENT – LA CARAVANE PASSE.
אורי הייטנר

אילן בושם

תשעה שירים מארס 2022



קורא בחצר בית הקפה
הִנַּחְתִּי אֶת סִפְרִי
עַל הַשֻּׁלְחָן
וְהָרוּחַ עִלְעֲלָה בְּדַּפָּיו,
הָפְכָה בָּהֶם וְהָפְכָה
כִּמְחַפֶּשֶׂת אֶת הַמָּקוֹם
בּוֹ הִפְסִיקָה אֶתְמוֹל לִקְרוֹא...

זוגות
[א] הפתעה
הָאִישׁ הִתְגַנֵּב
מֵאֲחוֹרֵי אִשְׁתּוֹ
עִם הַמַּגֵּב
מֵאֲחוֹרֵי הַגַּב
וְהִפְתִּיעַ אוֹתָהּ
עִם חֲבָטָה בַּגַּב.

[ב] המאוהב
מָה לִקְנוֹת לָהּ?
עַד כְּלוֹת
הוּא מְחַכֶּה
רַק שֶׁתַּגִּיד,
הוּא לֹא אָמִיד
אֲבָל שֶׁתַּגִּיד כְּבָר,
שֶׁתַּגִּיד...

[ג] בבית קפה
שׁוֹתִים בַּמַּבָּטִים
זֶה אֶת זוֹ
בִּגְמִיעוֹת קְטַנּוֹת
וְנֶהֱנִים זֶה
מֵחֶבְרָתָהּ שֶׁל זוֹ
כְּמוֹ מִמַּשְׁקֶה.

נווד
[א]
יָשַׁב עַל הַסַּפְסָל
אָרוֹךְ כְּמוֹ בָּצָל יָרוֹק,
אַחַר נִשְׁכַּב עַל הָרִצְפָּה
עָשָׂה כָּמָּה כְּפִיפוֹת בֶּטֶן,
נִגַּשׁ אֵלַי וּבִקֵּשׁ סִיגַרְיָה.
לְאַחֵר זְמַן בִּקֵּשׁ עוֹד אַחַת מִמֶּנִּי
וְעוֹד אַחַת מֵעוֹבֵר וָשָׁב.
שָׁב וְיָשַׁב עַל הַסַּפְסָל
אָרוֹךְ וְרָזֶה כְּמוֹ בָּצָל יָרוֹק.
לְבַסּוֹף נִגַּשׁ אֵלַי בַּשְּׁלִישִׁית
וְאָמַר: "אָנִי רוֹאֶה
שֶׁאֲדוֹנִי שׁוֹתֶה קָפֶה,
אָנִי שׂוֹחֶה בְּחָרָא..."

[ב]
נִכְנָס לַסּוּפֶּר
עַל בְּהֹונוֹתָיו
מַבִּיט אָנֶה וָאָנָה
כִּמְחַפֵּשׂ דְּבַר-מַה.
סָחַב מָה שֶׁסָּחַב
וְיָצָא מְמַלְמֵל לְעַצְמוֹ:
"הַכֹּל זָהָב, הַכֹּל זָהָב..."

*
אֵין דָּבָר
יוֹתֵר יָקָר
מִן הַמֻּכָּר
וְהַקָּבוּעַ,
חָשַׁב הָאִישׁ
חוֹבֵב הַשִּׁגְרָה,
הַמְּיַחֵל כִּי
הַמֻּכָּר לֹא יִשְׁתַּנֶּה
וְהַבָּטוּחַ לֹא יִמּוֹט
עַל רֹאשׁוֹ כְּמוֹט...

*
אַף עַב קַלָּה
לֹא שָׁטָה לָהּ
בַּשָּׁמַיִם;
הַכֹּל כָּחוֹל
כְּאִלּוּ כְּלוּם
לֹא מִתְרַגֵּשׁ לָבֹא.
אֲבָל מֵעֵבֶר לַפִּנָּה
נִשָּׂאִים גְדוּדִים
שֶׁל עֲנָנִים שְׁחוֹרִים וּכְבֵדִים
שֶׁיַּכְנִיעוּ אֶת הַשַּׁאֲנַנִּים
שֶׁרֹאשׁ לֹא יָרִימוּ
מֵעָצְמַת הַמִּמְטָרִים
שֶׁהֵם יַגִּירוּ.

החתולים שלי
הֵם אוֹהֲבִים אוֹתִי,
הֵם אוֹהֲבִים
וְאִלְמָלֵא הָיִיתִי מַאֲכִילָם
לֹא הָיָה כָּךְ;
(הֵן רַק מִלִּטּוּפִים
אִי אֶפְשָׁר לִחְיוֹת);
אֶפְשָׁר רַק לְקַוּוֹת
שֶׁהַלִּטּוּפִים הֵם רַק אוֹת
לַבָּאוֹת –
לַמַּאֲכָלִים וְלַמַּשְׁקָאוֹת.
אילן בושם

בלפור חקק

פרוכת מילים לזכרו של הסופר אמנון שמוש

עצב רב פקד רבים בקהילה הספרותית עם מותו של הסופר אמנון שמוש. התוודענו לסיפוריו, כאשר פירסם בקביעות סיפורים קצרים במדורי הספרות. אחר כך התאהבתי בספר "אחותי כלה", שקיבץ את סיפוריו על עיר ילדותו חאלב (ארם צובא) בסוריה. כאשר עבדתי במשרד החינוך, באגף לתוכניות לימודים, התחזק הקשר בינינו. אחי הרצל ואני ריאיינו אותו בעבר ל"במערכה" וגם למגזין חדשות שבועי "יומן השבוע". ביקרנו אותו בקיבוץ מעיין ברוך, והוא הזמין אותנו לאכול יחד איתו ועם חנה רעייתו בחדר האוכל הקיבוצי. היתה תקופה שהדרכתי בסמינרים של המכונים הציוניים, ולא פעם שילבתי הרצאה חגיגית שלו בתוכנית הסמינר.

עם השנים נקשרו בינינו קשרים גם בפעילותנו המשותפת באגודת הסופרים העברים. שימשתי יו"ר האגודה, ולסירוגין גם הרצל (חקק) שימש יו"ר, ואמנון שמוש נרתם ליוזמותינו ולאירועים ספרותיים באגודת הסופרים העברים.


אמנון שמוש בביתו. ספטמבר 2009. מתוך ויקיפדיה.

בחרתי להציג את יצירתו, בהבאת השיר שלו "פרוכת". שירו של אמנון שמוש מציג את חלקם של ההורים בשירתו של המשורר. השיר "פרוכת" הוא שיר הנצחה להוריו, והוא בו-זמנית שיר ארס פואטי על משמעות השירה למשורר. באופן סמלי, משמש השיר "פרוכת" במותו של המשורר, להיות פרוכת מילים על קברו כיוצר חשוב בתרבות העברית.

פָּרֹכֶת / אמנון שמוש

אִמִּי אָהֲבָה אֶת יְפִי
הַמִּלִּים
שֶחָבְרוּ לָהֶן יַחְדָו
אָבִי אָהַב אֶת
הָאוֹתִיּוֹת
שֶיָצְאוּ מִתַּחַת יָדָיו

מִלִּים שֶל אִמִּי
חוּט שֶל חֵן חוּט
שֶל חֶסֶד
מָשוּךְ הָיָה עֲלֵיהֶן
כּוֹרְכָן לְמַנְגִּינָה
מְכֻנֶּסֶת

אוֹתִיּוֹת שֶל אָבִי
סְמָלִים שֶאָהַב
חוּטִים שֶל כֶּסֶף
עִם חוּטִים שֶל
זָהָב
עַל גַּבֵּי
פָּרוֹכוֹת
שֶל בֵּית-כְּנֶסֶת

אָבִי הוֹתִיר לִי
אַחֲרָיו –
לֹא כֶּסֶף
לֹא זָהָב
רַק
רֹאשוֹ שֶל חוּט
וּנְחִילֵי אוֹתִיּוֹת

יְהֵא לוֹ שִירִי
זֶה
פָּרֹכֶת מְעָט
תְּלוּיָה
לְתַלְפִּיּוֹת.

כותרת השיר: הכותרת יוצרת תחושה שמדובר בשיר דתי: "פרוכת", הכיסוי שמכסה את ארון הקודש ("ההיכל"). בשיר אכן מסופר על אביו של הדובר השירי, שהיה רוקם פרוכות של בית כנסת. ברובד הראשוני אכן זו חוויה דתית לרקום פרוכות, שהן אבזרי קודש, אך מתברר שהכותב משתמש בחוויה זו כדי לבטא את השקפתו השירית. אביו הוריש לו את האהבה למילים, והמילים הן הרובד המחבר את הבן עם אביו ועם אימו.

בית ראשון: האהבה למלים ולאותיות: הדמויות השליטות (הדומיננטיות) בעולמו של הדובר השירי הן אביו ואִימו. דמותה של האם קודמת בעיניו לדמותו של האב, אף שהאב רוקם הפרוכות ולא האם. השיר פותח באֵם ובאהבתה למלים. לא ברור מן השיר אִם האם אוהבת את המילים על הפרוכת או שהיא אוהבת את המילים החוברות זו לזו כדי להביע תכנים. האֵם מעניקה לו את האהבה לשלמות: לַהתחברות של המילים זו לזו. לא מדובר כאן באותיות בודדות, אלא במילים שלֵמות. האם מחפּשֶׂת במִילים את יופיין, שהרי המילים נועדו לגרום לקורא חוויה אסתֵטית.
אִמִּי אָהֲבָה אֶת יְפִי
הַמִּלִּים
שֶחָבְרוּ לָהֶן יַחְדָיו.
כאן נקשרת דמותו של האב: האב מתקַשר בְּאהבה לאותיות, לא למִילים, ולא לסתם אותיות המופיעות בכל מקום: הוא אוהב במיוחד את האותיות שהוא יוצר בעצמו. כאן עדיין לא ידוע לנו איך האב יוצר אותיות, אך אנו יודעים שמלַאכתו של האב ליצור אותיות:
אָבִי אָהַב אֶת
הָאוֹתִיּוֹת
שֶיָּצְאוּ מִתַּחַת יָדָיו.

בית שני: המילים של האם: בית זה עוסק במִילים של האם בלבד, מה הורישה האם לִבנהּ המשורר? מילים שֶחוט של חן וחסד משוך עליהן. הבן אוסף את מילותיה האהובות ו"כורכן למנגינה מכונֶסת." חוט של חן כורך את המילים של האם למנגינה הרמונית אחת. האהבה שלוֹ למילים של אימו מכונסת בשיריו כמנגינה פנימית.
מִלִּים שֶל אִמִּי / חוּט שֶל חֵן חוּט / של חֶסֶד / מָשוּךְ הָיָה עֲלֵיהֶן / כּוֹרְכָן לְמַנְגִּינָה / מְכֻנֶּסֶת.

בית שלישי : האותיות של האב: כאן נחשׂף לנו עיסוקו של האב: הוא רוקם פרוכות של בית כנסת. הדובר השירי מספר שהאב רוקם אותיות ובצִידן סמלים, ואכן נהוג לשלב בפרוכות סמלים יהודיים כגון: כתר תורה, שופרות, אריות, שבעת המינים וכיוצא בזה. האב, להבדיל מהאֵם, ממוקד באותיות ולא בַּמִילים השלמות. כבעל מלאכה הוא יודע את העבודה המפרכת לרקום אות אחר אות, לכן חוזר שוב הדובר השירי על הקביעה "אותיות של אבי" (ובבית הראשון: "האותיות שיצאו מתחת ידיו").
כדי להעצים את הזוהַר החיצוני של האותיות, הוא מדגיש שהן נרקמות בחוטי כֶּסף וזהב. גם כאן הדגש הוא על החיצוניות ולא על ההתחבְּרות יחדיו לתוכֶן משמעותי, כפי שנרמזו הדברים בבית הראשון המתאר את עולמה של האם:
אוֹתִיּוֹת שֶל אָבִי / סְמָלִים שֶאָהַב / חוּטִים שֶל כֶּסֶף / עִם חוּטִים שֶל זָהָב / עַל גַּבֵּי / פָּרוֹכוֹת / שֶל בֵּית כְּנֶסֶת.
באמצעות החריזה של סופי הבתים (בית שני: "מכונסת", בית שלישי: "בית כנסת") – נוצרת זיקה בין העולמות של האב והאם ובין עולמו של הבן , וכך גם משתקפת השפעתם עליו ועל שירתו.

בית רביעי: ירושת האב: המשורר אינו מזכיר כאן את ירושת האם, אולי משום שהיא הורישה
לו ירושה רוחנית בלבד: אהבה למילים. בבית השני הוא כותב על השפעת המילים הללו עליו ועל שיריו: ירושה רוחנית זו מופנמת כ"מנגינה מכונסת" בכתביו של הבן. כאן הוא מספר על המורשת החומרית של האב: בדרך השלילה הוא מספר שהאב לא הוריש לו ירושה של כסף וזהב. אִם המשפט הפותח "אבי הותיר לי" יוצר ציפייה לירושה ממשית – הציפייה נכזבת.
הדובר השירי אף מחמיר את התיאור: האב הותיר לבנו "רק / ראשו של חוט / ונחילי אותיות." אכן זה נשמע מתסכל , כשאנו קוראים את הדברים ברובד המילוני שלהם. מתברר שירושה זו יש לה משמעות רוחנית מעבר לרובד החומרי. בבית החמישי (להלן) אנו נוכחים לדעת שהבן אינו מאוכזב מן הירושה, והוא מודה לאב על ירושתו. נראה, על כן, שראשו של החוט שהאב נותן לבן הוא המסייע לבן לצאת לדרכו השירית. נרמז כאן מוטיב השאוב מהמיתולוגיה היוונית: "חוט אריאדנה". אריאדנה נותנת לאודיסאוס חוט המוביל אותו בתוך המבוך ומאפשר לו להיחלץ בשלום משם. כאן האב נותן לבנו את החוט אל עולם האותיות והוא מוריש לו "נחילי אותיות". החוט נועד לאַפשר לבֵּן ליצור את הצירופים הנכונים בעולם, היצירה שלו.

בית חמישי: ההנצחה: מתברר שהבן מימש את חזונו של האב והוא אכן יוצר באמצעות נחילי האותיות את שיריו. הוא רואה חובה להוקיר תודה לאביו, לכתוב לו שיר ולהנציחו. הכותרת "פרוכת" מתבררת ככותרת סמלית ולא רק כאבזר מוחשי. הפרוכות בבתי הכנסת נועדו להנציח נפטרים, ונהוג מדי פעם להחליף את הפרוכת כדי לתלות פרוכת המנציחה נפטר אחר. כאן בשיר זה, השיר עצמו הופך פרוכת-הנצחה לדמותו של האב. ובדומה לצירוף "מִקדש מעַט", קורא הדובר השירי לפרוכת זו "פרוכת מעַט." המקדש האמִיתי הוא בית המקדש, ובית הכנסת הוא תחליף לו ואינו מתיימר להחליפו, לכן הוא נקרא "מקדש מעט". כך בשירנו: הפרוכת האמִיתית היא זו שהאב יצר לצורכי קדושה, לצורכי בית הכנסת. שירו של הבן הוא מעין פרוכת בהיותו אבזָר הנצחה לדמות האב: לכן הוא נקרא "פּרוכת מעַט".
בשורה האחרונה יש ציפייה שדמותו של האב תשַמש מאור לרבים ולא רק לבֵּן: "פָּרֹכֶת מְעַט / תְּלוּיָה / לְתַלְפִּיוֹת." במדרש מוסבר השם "תלפיות", המופיע בשיר השירים: תֵל שכל הפיות פונים אליו. גם שירו של המשורר כשיר הנצחה יהיה אולי תל שכל הפיות פונים אליו. הפרוכת מבטאת את הקשר בין הדורות, את הרציפות וההמשכיות המשפחתית. וגם את ההנחלה לדור הבא.
לו יהיה שירו של אמנון שמוש הנחלה של זכר הוריו ומורשתם.
לו יהיה מאמר המחווה שכתבתי – ביטוי של הוקרה לסופר והמשורר אמנון שמוש. וגם הנחלה של מורשתו הספרותית לדורות הבאים.
יהי זכרו ברוך.
בלפור חקק

עדינה בר-אל

דור חמישי למשרתי ציבור בארץ ישראל

רותם ידלין – ראשת המועצה האזורית "גזר"

רותם ידלין מתעקשת על התואר "ראשת המועצה" ומשנה את השפה במרחב הציבורי במילים ובעשייה. בריאיון לעדינה בר-אל היא מספרת על תודעת השליחות הציבורית שספגה בבית ומנחה אותה תמיד, על התחומים בהם היא פועלת ביתר שאת כראשת המועצה האזורית 'גזר' ועל חשיבותו של הכוח הנשי בניהול המוניציפלי ובכלל.

אם גם אתם נתקלתם בשנה האחרונה בשלט בעברית רב-מגדרית בעיצובה של מיכל שומר "ברוכות/ים הבאות/ים" – שמתנוסס כיום בכניסה לבתי ספר ברחבי המועצות האזוריות ואפילו בוועדה לקידום מעמד האישה שבכנסת, תדעו שהכול התחיל בכלל במועצה אזורית 'גזר'.

"שפה מייצרת מציאות," אומרת ראשת המועצה האזורית רותם ידלין, שגם מתעקשת על התואר "ראשת מועצה" ולא "ראש מועצה".

"ההחלטה להציב שלט בעברית רב-מגדרית מנכיחה את הנשים בשפה העברית באופן ויזואלי ויוצרת מרחב מכבד לנשים וגברים כאחד. רציתי שנשים תדענה שהן ברוכות בשערנו ושהן יכולות לעשות הכול. שפה מעצבת מציאות, נשים משנות מציאות."

רותם ידלין, ראשת המועצה האזורית "גזר" בשלוש שנים אחרונות, גדלה בבית שכולו שירות ציבורי. "ההחלטה לפעול ולשנות מציאות דרך המגזר הציבורי באה מהבית." היא מספרת. "המשפחה שלי נטועה בהיסטוריה של הארץ הזאת. אני דור חמישי למשרתי ציבור בארץ ישראל. סבא של סבתא שלי, מרדכי בן הלל הכהן, עלה מרוסיה בגיל 50 עם שבעה ילדים, היה ממקימי תל אביב, ממקימי 'אגודת הסופרים העבריים' וממקימי 'סולל בונה'. בנו, דוד הכהן, היה יו"ר ועדת חוץ וביטחון, חבר כנסת בשש כנסות ראשונות ושגריר ישראל בבורמה. סבא שלי, אהרון ידלין, היה שר החינוך. אבא שלי, עמוס ידלין, שירת כראש אמ"ן ועמד בראש המכון למחקרי ביטחון לאומי. מבחינתי זה האתוס המשפחתי של שירות ציבור, של שליחות. כל דור שירת את הציבור במטרה לשפר את מדינת ישראל לדור הבא. זאת גם הבחירה שלי – לשרת את הציבור על מנת שהמדינה תהיה טובה יותר לדור הבא."

למען הבית ולמען העם

רותם גרה ביישוב כרמי יוסף מגיל שמונה. עד אז התגוררה המשפחה בבסיסים צבאיים, בעקבות שירותו של אביה. "כרמי יוסף הוא הבית שלי," היא אומרת "זה המקום בו אני מגדלת את ילדיי, זה המקום שבו גרים הוריי. ולפיכך החלטתי לפעול בשלטון המקומי, מתוך רצון לייצר מציאות טובה יותר."

היא בעלת תואר ראשון במשפטים מטעם אוניברסיטת תל-אביב. התואר השני שלה הוא במנהל ציבורי מטעם אוניברסיטת הארווארד בבוסטון. "הייתי ארבע שנים עורכת דין בשוק הפרטי. אחרי זה הייתי במשך ארבע שנים יועצת בכירה למזכיר הממשלה צבי האוזר (היום חבר כנסת), במשרד ראש הממשלה בירושלים, בממשלת נתניהו השנייה."

אחר כך ניהלה רותם ארגון חברתי שנקרא "אוניברסיטה בעם". "זהו ארגון חברתי מעולה," היא מסבירה, "שמביא אוכלוסיות מוחלשות ללמוד באוניברסיטה. המדובר באנשים שכף רגלם מעולם לא דרכה באוניברסיטה, שהחיים לקחו אותם הכי רחוק שאפשר ממנה. ביניהם עניים נתמכי רווחה, מכורים נקיים, אסירים משוחררים ונשים נפגעות אלימות. במסגרת התוכנית הם למדו קורסים במשפטים, במנהל עסקים, פסיכולוגיה ורפואה. המורים בקורסים אלו היו סטודנטים בעלי התואר הראשון המקצועות אלו. וכל השגנו מטרה כפולה: הלומדים הרחיבו השכלתם, והסטודנטים-המורים נחשפו לעולם החברתי שלא הכירו, לאוכלוסיות שונות מהם, לפערים במדינת ישראל. במסגרת זו הם הביעו אחריות חברתית ליצור חברה טובה יותר. בתקופתי כמנכ"לית הרחבתי את 'אוניברסיטה בעם' מפעילות באוניברסיטת תל אביב ובן גוריון גם לאוניברסיטה העברית בירושלים ולאוניברסיטת חיפה, ובכך הגשמתי את חזוני שלכל אדם בישראל תהיה אפשרות ללמוד בתןכנית במרחק שעה מהבית."

כלכלה, חינוך ושמירה על השטחים

"במרוץ לבחירות ראשות המועצה לא הכנסתי את סוגיית המגדר למערכת הבחירות." אומרת רותם, "הבאתי תוכניות וחזון וחלומות ל'גזר' בלי קשר למגדר. אבל בין המתחרים שלי היו שטענו שאישה לא יכולה לנהל מועצה אזורית, שאני צעירה מדי – טענות שלא היו טוענים כלפי גבר עם ניסיון והשכלה כשלי. מבחינתי זה רק נתן לי יותר מוטיבציה להצליח, להוכיח שאפשר."

היא מדגישה שלושה תחומים עיקריים שהיא מקדמת במהלך כהונתה. הדגש הראשון הוא כלכלי. אני מקדמת את הקמתו של אזור תעשייה גדול, וזאת יחד עם שני שותפים – עיריית רמלה ומועצה אזורית חבל מודיעין. התוכנית הזו היתה 'תקועה' במשך עשרים שנה בגלל סכסוכים בין הרשויות, ויחד עם חבריי – מיכאל וידאל, ראש העיר רמלה, ושמעון סוסן, ראש המועצה האזורית חבל מודיעין – יצרנו אמון, עבודה משותפת, והתוכנית יוצאת סוף סוף לפועל. בימים אלו ממש התוכנית כבר הוגשה. חתמנו על הסכמים עם מינהל מקרקעי ישראל. ההכנסות מאזור התעשייה ישנו מקצה לקצה את השירות שתושבי הרשויות יקבלו. זהו אזור תעשייה עם שלושים אלף מקומות תעסוקה. יש לציין," היא מוסיפה, "ששיתופי פעולה מצליחים בזכות העבודה המשותפת של הרשויות." את הגישה הזאת מבקשת רותם להביא לאורך כל כהונתה – יצירת שיתופי פעולה במרחב, מול משרדי ממשלה ורשויות ובין היישובים. ככה, היא מאמינה, אפשר לקדם דברים גדולים. ביחד.

הפעילות בתחום החינוך היא המשמעותית ביותר עבור רותם. "בעצם למען החינוך הגעתי לתפקיד ראשת המועצה. כי הרשויות המקומיות הן אלו שקובעות איך ייראה החינוך של הילדים שלנו." לשם כך היא הגדילה את התקציבי החינוך באופן משמעותי: "הקפצתי את תקציבי החינוך במועצה האזורית 'גזר' משבעים וארבעה מיליון שקל לשנה לתשעים ותשעה מיליון שקל בשנה. הרחבנו את מגוון האפשרויות בחינוך – פתחנו בשלוש השנים האחרונות בית ספר אנתרופוסופי, בית ספר דמוקרטי-מונטסורי, ובנינו בית ספר חדשני יחד עם משרד החינוך."

בתחום המועצה האזורית "גזר" יש עשרים וחמישה יישובים: חמישה-עשר מושבים, חמישה קיבוצים וחמישה יישובים קהילתיים. בין עשרים ותשעה אלף התושבים יש גם חרדים לאומיים, המתגוררים ב"נוף איילון" ובקיבוץ שעלבים. כמענה למגוון התושבים יש במועצה האזורית חינוך ממלכתי, חינוך ממלכתי דתי וגני ילדים בחינוך הממלכתי-חרדי החל מהשנה האחרונה. הכיוון של הכנסת כל בתי הספר לזרם הממלכתי מאפשר לכל אדם לבחור את החינוך הנכון לו, אך לעשות זאת בתוך המערכת הממלכתית. זו התפיסה הנכונה לטעמה של רותם.

התחום השליש החשוב הוא שמירה על השטחים הפתוחים והחקלאיים, "זהו מאבק יום יומי," אומרת רותם, "גם כנגד הוועדות הארציות לתכנון ולבנייה, וגם אל מול הרצון של ערים שכנות להתרחב, כאשר הדרך הקלה ביותר היא לנסות לעשות את זה על חשבון השדות החקלאיים שלנו."

היא מציינת כי הצליחה למנוע את הזזת מחלף לטרון והקמת מנחת מטוסים בלב עמק איילון, ונאבקת כל העת. לדבריה: "לעיתים המדינה רוצה להקים תשתיות ללא מחשבה." בימים אלה המועצה האזורית "גזר" מקיימת מאבק גדול על קו חשמל שעובר בלב המועצה ומבתר את שדותיה, את נחל שחם ויער חולדה.

רותם הינה חלק מצוות של ראשי מועצות שעוסק הן ברפורמה בחקלאות, והן במאבקים של המועצות לשמירה על השטחים החקלאיים. "השמירה על השטחים חשובה ביותר." היא אומרת. "אני ממש רואה אותנו כמגיני השטחים הפתוחים והחקלאיים. ישראל הולכת ונהיית צפופה יותר ויותר. הבחירה הקלה של המדינה היא להשתלט על השטחים הפתוחים והחקלאיים. במרכז הארץ כמעט ולא נשארו כאלה. זוהי חובתי להתמקד בהגנה על זה."

"נשים יכולות לעשות הכול"

המועצה קיבלה השנה את "אות המגדר" לשנת 2021 מטעם עמותת "כן" על ייצוג נשי גבוה בקרב העובדים. "אני מקדמת נשים," אומרת רותם. "יש לנו מנכ"לית מועצה, מנהלת אגף תברואה, מנהלת אגף תחזוקה ועוד. אני מאמינה שנשים יכולות לעשות הכול. ורק צריך לתת להן את האפשרות. ובכלל, לדעתי ניהול נשי מתאים מאוד לשלטון מקומי. כי השלטון המקומי מתמקד בנושאי חינוך, בריאות, רווחה – קשור בקשר הדוק למשפחה ולילדים. לכן גם השיח הפתוח עם התושבים נובע לדעתי מתכונות שנחשבות יותר נשיות. הקשר בין הרשות המוניציפלית לבין התושבים כולל שיתוף פעולה ואמפטיה. יש הקשבה לתושב. ואני חושבת שזה מאוד ניכר בדרך הניהול הנשי."

לשאלה מה הן הצעותיה לטיפוח נערות צעירות, כיצד לחנך אותן להגיע להישגים עונה רותם:

"אני חושבת שדוגמא אישית היא הדבר החשוב ביותר. יש בה אמירה ברורה. בבית שבו אני גדלתי היה ברור שאין דבר שאני לא יכולה לעשות. לדוגמא, אבא שלי היה טייס, ולכן התגייסתי לקורס טייס. אמנם לא סיימתי קורס זה, והייתי קצינת מבצעים בחיל האוויר. אבל חשוב היה לי לנסות."

כאמור, רותם מתעקשת שישתמשו בתואר 'ראשת מועצה' ולא 'ראש'. בזה היא מתייחסת לכוחה של הסמנטיקה, חקר משמעות המילים והשפעתן הפסיכולוגיות: "בתחילה זה נשמע קצת מוזר, כי אין שימוש רב במילה זו. אבל אם ימשיכו להשתמש בה, כולם יתרגלו לרעיון שאישה יכולה למלא תפקיד זה. ברגע שתהיינה נשים רבות זה לא יישמע מוזר. זה נשמע מוזר כי אין מספיק נשים בתפקידים אלו, עתה אנחנו רק 5% נשים ראשות רשויות. כאשר תצטרפנה עוד נשים, הכינוי הזה יהיה נפוץ וטבעי."

אגב כך היא מציינת את ההתקדמות מאז גולדה מאיר ז"ל שכונתה בכל תפקידיה בלשון זכר. היא היתה "שר הרווחה", "ציר ישראל במוסקווה", "ראש הממשלה" – ולא "שרה", "צירה" או "ראשת ממשלה."

ייצוג מועט בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית פוגע בחברה, לדעתה של רותם: "יש בזה חוסר אחריות ואי ניצול משאב משמעותי וכלכלי. כאשר מגדר שלם מודר מהפוליטיקה, גם אם לא מתוך כוונה מראש, נמנע מהתושבים שירות טוב יותר. כי החלטות טובות מתקבלות מתוך גיוון דעות. כשיש גיוון של נשים וגברים בצמתים הרלוונטיים, ההחלטות תהינה מותאמות לכולם. וזה לא מתוך כוונה מראש של גברים לא להתייחס לצרכי הנשים," היא מדגישה, "אלא כי גברים שמים דגש על דברים אחרים."

רותם מביאה לדוגמא החלטות שהתקבלו כאשר לא היה ייצוג נשי מספק: "בתחילת משבר הקורונה התקבלו החלטות, אשר כנשים ואימהות היה ברור לנו שאין בהן היגיון. כגון: לפני שנה פתחו את הלימודים בבתי הספר לסירוגין – יום כן יום לא. או שהחליטו על פתיחת גני ילדים מהשעה שמונה עד אחת, בלי הבנה שאותם ילדים נמצאים בגנים ובצהרון, אז מה זה משנה אם גם הצהרון יהיה פתוח וההורים יוכלו לצאת לעבודה?"

לדעתה בתקופות בהם היו שרי חינוך – החינוך כנראה לא היה בראש סדר העדיפות שלהם ובתי-ספר נסגרו ביתר קלות. לעומת זאת, שרת החינוך היום, שהיא אימא ואשת חינוך, שמה דגש על השארת בתי הספר פתוחים, וזאת מתוך הבנה מאוד ברורה על הנזק הנפשי שנגרם לילדים כאשר אינם מבקרים במסגרות החינוכיות."

עוד רעיון מקורי מביעה רותם: "גם המאבק על שמירת השטחים הפתוחים והחקלאיים מונע בזכות תכונה נשית. כי יש כאן מבט על עתידם של הדורות הבאים, ויש לי רצון להשאיר לילדינו עולם עם איכות חיים טובה."

אימהות וקריירה

הילדים של רותם עדיין צעירים – עמית בת 13, עברי בן 10 וגיל בת 6 – אבל רותם כלל לא מתלבטת בתשובתה לשאלה אם ניתן לשלב אימהות וקריירה. "אפשר ואפשר לשלב. יש ימים בהם אני מוציאה את בתי מהצהרון ונמצאת עם בנותיי אחר הצהריים בבית; ויש ימים בהם אני נעדרת מהבית, ובנותיי יודעות שאני נמצאת בכנסת ונלחמת על העתיד שלהן. אז הן מבינות מה חשיבות הדברים שאני עושה. וכאמור, הדוגמא האישית היא הדרך הטובה ביותר לחינוך."

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב, גיליון 1223, 3.3.2022 תחת הכותרת: "נשים יכולות לעשות הכול."

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

תעמולה גלויה ותעמולה סמויה במקרא

הרצאה שביעית בסדרה לשנת תשפ"ב

המרצה – ד"ר משה גרנות

נבחן רמזים על מוצאו של דויד, ועל מעללי בני ביתו

נעיין בהוספות של אוהדי בית דויד לטקסטים המתארים את קורותיהם

של שאול וביתו

נסקור את סיפור פילגש בגבעה ששימש כתב פלסתר נגד

שאול וביתו

טקסטים יחולקו למשתתפים

רצוי להביא ספרי תנ"ך

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת.

ביום ב', 14.3.2022 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

נעמן כהן

אוקראינה אלופת העולם באנטישמיות

ולמרות זאת כיום יש לתמוך בה
איבגן קורניצ'וק, שגריר אוקראינה בישראל, קרא לישראל לעזור לאוקראינה במשלוח קסדות ואפודי מגן, וציוד רפואי, ולקבל פליטים מאוקראינה. האוקראינים, אמר, עזרו ליהודים בשואה וישנם 4,000 חסידי אומות העולם באוקראינה.
https://www.mako.co.il/news-world/2022_q1/Article-410eff750c54f71027.htm?sCh=31750a2610f26110&pId=173113802_302607&referrer=https://www.google.com/
מיליון וחצי מיהודי אוקראינה נרצחו בשואה. רק 2,673 אוקראינים הוכרו כ"חסידי אומות העולם", רוב האוקראינים השתתפו בפועל בהשמדת היהודים. רצחו יהודים, והסגירו יהודים לגרמנים. המשטרה האוקראינית ארגנה את היהודים לטבח בבאבי יאר, ואוקראינים שימשו בכל מחנות ההשמדה, וטבחו ביהודים בכל מקום.
הלאומן האוקראיני סטפן בנדרה, סייע לנאצים, והקים שני גדודים אוקראיניים ששיתפו פעולה עם הנאצים ורצחו בעצמם בלבוב כ-4,000 יהודים. (מעניין שהכתבים הישראליים בלבוב אינם מזכירים זאת. אולי פשוט אינם יודעים בבורותם). לאחר המלחמה הוא נשאר בגרמניה וב-1959 חוסל ע"י מתנקש סובייטי מה-ק.ג.ב. ויום ההולדת שלו הוכרז כחג לאומי באוקראינה.
לזה כמובן יש להוסיף מסורת ארוכה של אנטישמיות לאורך כל ההיסטוריה, כשהנודעים בהם ב-1919 טבח של כ-50 אלף יהודים בתקופת סימון פטליורה. (ב-1920 לאחר שברח לפולניה, עשה פטליורה הסכם עם ז'בוטינסקי שאם יחזור לשלטון יתיר הקמת מיליציית הגנה ליהודים. ב-1926 הוא נרצח בפריס ע"י שלום שמואל שווארצבארד שיצא זכאי במשפט).
וכמובן הטבח ביהודים שבוצע ע"י האוקראינים בתקופת בוגדן חמלניצקי ב-1648 ת"ח ת"ט, בו נרצחו כ-50,000 יהודים. יש לציין שחמלניצקי, פטליורה, ובנדרה, נחשבים באוקראינה לגיבורים לאומיים ויש על שמם רחובות בקייב ופסלים.
גרמניה אמנם רצחה יותר יהודים, אבל מבחינת אורך ההיסטוריה, אוקראינה היא אלופת העולם באנטישמיות.
יחד עם זאת המצב היום באוקראינה שונה. יש לה נשיא יהודי (מעניין איך תיראה דמותו באוקראינה בשוך האירועים), והקהילה היהודית באוקראינה שוקמה (בניגוד לפולניה) והיא חיה בחופש רב יותר מצרפת, למשל.
הצבא האדום הציל בזמנו את היהודים מהנאצים ומהאוקראינים, אך הצבא הרוסי היום הוא פולש זר הפועל נגד עצם הקיום של העם האוקראיני.
ראוי לציין כי תביעתו של זלנסקי מנפתלי בנט להניף את דגל אוקראינה קצת חצופה. מעולם אוקראינה לא הניפה את דגל ישראל כשישראל הותקפה, יחד עם זה, לסיכום: יש להיענות לבקשתו של שגריר אוקראינה, לספק לאוקראינים קסדות ואפודי מגן, ותרופות. עם כל ה"ריאל פוליטיק", והזהירות הנדרשת כלפי רוסיה לא אספקת דברים אלו יביאו למשבר עם רוסיה.
וכמובן על ישראל גם לקבל פליטים מאוקראינה. גם לא יהודים. (אם רוצים לדאוג לדמותה היהודית של ישראל רצוי למנוע את הירידה של העולים הוותיקים מישראל).
וכמובן כל זה במקביל גם לדרישה ישראלית קבועה להסיר את פסלי האוקראינים רוצחי היהודים מכיכרות העיר.

סיפורי הבּאָבּע מעשה'ס של רבני חב"ד
הרוקדים "מה יפית" לפוטין
המנוצל ע"י אנטישמים
רבני הכת המשיחית חב"ד, נתונים עתה בדילמה יהודית עתיקה. במי לתמוך? האם בפוטין או באוקראינה? האם יש לקבל החלטה משותפת של חב"ד, או שכל רב במקום יתמוך בשליטו הוא. הרב שלמה דובער פנחס בערל לאזאר, שליח חב"ד ברוסיה ידוע בקשריו האישיים הטובים עם פוטין.
במלחמות נפוליאון ופלישתו לרוסיה (1812), תמך רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד החסידות, בצאר. הוא אמר שלדעתו ניצחון הצרפתים יביא ליהודים רווחה חומרית (גשמית), אולם בכל זאת הוא מתפלל למפלת נפוליאון שכן "שלטון צרפתי עלול להביא את היהודים לסכנה רוחנית של זלזול במצוות ובאמונה."
בעת האחרונה מופץ פוסט עם סיפור שבו נשיא רוסיה ולדימיר פוטין (עם תמונה שבה הוא מזיל דמעות) מתאר במרכז היהודי במוסקבה שהיה ילד קטן ורעב שלא היה לו מה לאכול ושכניו היהודים היו מזמינים אותו לאכול איתם ומספרים לו סיפורים מהתורה. והילד הקטן הוא ולדימיר פוטין מצהיר באותה הזדמנות על אהבתו ליהודים.
הסיפור על המפגש של פוטין במרכז היהודי במוסקבה, שבו דמע מהתרגשות, לא היה ולא נברא. מדובר בפייק ניוז. ובכלל פוטין בוכה?... התמונה של פוטין הדומע לקוחה בכלל מאירוע אחר. היא צולמה בעת נאום הזכייה שלו בבחירות לנשיאות רוסיה ב-2012.
הסיפור שהתפרסם באתר החרדי "פיצ'יפקעס" ובאתר רוטר, הסתמך כמקור על אתר בשם בשם: European Knights Project ("מיזם האבירים האירופיים").
באתר החדשות החרדי "אקטואליק" המסתמך על אותו מקור פורסמה תוספת: פוטין סיפר כיצד למד תנ"ך עם שכניו לאחר הסעודה וכיצד "אמר לעצמו בהתפעלות, 'איך האנשים האלה מרשימים. הם אף פעם לא נלחמים אחד עם השני. יש כבוד בין הבעל והאישה, ממש משפחה יפה שראוי ללמוד מהם.'"
האתר European Knights Project המקור לסיפור שפורסם כשנה לפני הפרסומים באתרים הישראליים, הוא אתר אנטישמי, ואנטי-ציוני מובהק המגדיר את מטרתו ב"מאבק במרקסיזם התרבותי ושימור הציוויליזציה המערבית." בין מדוריו נמנים "מאבק בפמיניזם," "מאבק באסלאמיזם," "מאבק בהגירה המונית" ו"מאבק בציונות". המאמר על פוטין, שפורסם במדור "מאבק בציונות", נפתח בציטוט של דברים שאמר כביכול נשיא רוסיה ב"נאומו המפורסם בפני 'החברה הציונית הרוסית' (Zionist Russian Society)" – ארגון שלא קיים כלל.
"אספר לכם סיפור קטן שהתרחש בסנט פטרסבורג לפני כ-50 שנה (על) נער צעיר לא-יהודי שגדל במשפחה ענייה מאוד. בזמנים ההם, רוב האנשים גרו בדירות משותפות... לנער הזה היו הורים עניים שבקושי היו בבית. למזלו, המשפחה שהשתכנה בחדר הסמוך בדירה החלה להזמין אותו אליה... המשפחה, שהיתה יהודית, גם הזמינה אותו לארוחות שבת. הוא זוכר כיצד הם נהגו להוציא ספר ישן ולקרוא בו אחרי הארוחה." בהמשך המאמר מופיע מה שמוגדר כנאום המלא תחת הכותרת "נער רוסי עני – מפי ולדימיר פוטין." ב"נאום" המורחב חושף פוטין כביכול את העובדה שהוא-הוא הנער המדובר.
מיד בתחילת המאמר מבהיר הכותב, גרגורי אנטרופוב (Gregoriy Antropov), את מטרתו. אנטרופוב השתמש בסיפור הכביכול-אישי של פוטין, שמשקף את יחסו החם ליהודים – כתכונה שלילית וכעילה שלא לתמוך בו. לאורך המאמר הוא שוטח בפני קוראיו את טיעוניו נגד התמיכה בפוטין בפרט, ונגד תמיכה באומה שאינה שלהם בכלל.
הטיעונים של אנטרופוב לאורך המאמר הם אנטי-ציוניים ואנטישמיים מובהקים, בהם טיעונים שפוטין הוא "ציוני מוצהר, שערך כמה ביקורים בישראל," שיש לו "ארבעה יועצים יהודים" וכי "הוא עשה מחצית מהונו בעסקים מלוכלכים עם שני אוליגרכים יהודים." עוד נכתב במאמר כי פוטין "מנסה להפוך את הטלת הספק בקיומה של השואה לבלתי חוקית," וכי הוא "נפגש אחת לחודש עם מועצה של יועצים יהודים בסנט פטרסבורג."
בעוד שהאתרים בישראל והפוסטים בעברית נסמכו על המאמר בעל האופי האנטישמי של אנטרופוב, הוא עצמו שאב אותו ממקור יהודי כציטוט של דברים שאמר הרב הראשי של רוסיה, שלמה דובער פנחס ברל לאזאר, בביקור בבית חב"ד באוקספורד כשבע שנים לפני הפרסום באתר European Knights Project.
הרב לאזאר, שמפליג בשבחו של פוטין ויחסו החם ליהודים, אינו מתאר את הדברים כציטוטים מפיו של נשיא רוסיה, אלא אמר בפירוש כי שמע את הדברים על פוטין מאדם אחר. דבריו של לאזאר עוותו בפרסום של חב"ד, כך שתוארו בטעות כציטוט ישיר של פוטין עצמו בנאום בפני חברי הקהילה היהודית.
לפי האוטוביוגרפיה שלו, "בגוף ראשון" ("First Person"), שפרסם פוטין בשנת 2000, שבע שנים לפני הביקור בבית חב"ד – הוא אכן גדל בשכנות למשפחה יהודית. בפרק הראשון של האוטוביוגרפיה, שתורגם לאנגלית ופורסם ב"ניו יורק טיימס", מתייחס פוטין לאותה משפחה יהודית שגרה לצד משפחתו בילדותו. התיאור של פוטין על יחסיו עם המשפחה רחוק מאוד מזה שתיאר לאזאר, ושהתגלגל אחר כך לפוסט. העוני של משפחתו של פוטין מתואר בהרחבה באוטוביוגרפיה, אך אין בה זכר לכך שהמשפחה היהודית נהגה להזמין את פוטין לארוחות, או שלימדה אותו לקרוא בתורה. למעשה, פוטין מספר כי כאשר אב המשפחה החל להסביר לו על התלמוד, הוא "איבד עניין מיד." הוא אומנם מתאר את יחסו למשפחה היהודית באופן חיובי, אך תיאורו מתמצה בציון העובדה כי הוא "הסתדר היטב עם הזוג המבוגר ולעיתים קרובות שיחק בצד שלהם של הדירה," וכי הוריו "העריכו את הקירבה שלו לזוג המבוגר ואת חיבתם אליו."
כששפנו אל לאזאר כמקור לפוטין הדומע הוא אמר: "לכל סיפור בעולם יש זקן, והזקן הולך וגדל עם הזמן. פוטין לא אמר את הדברים בכנס מרכז היהודי במוסקבה. זה לא היה ולא נברא אבל כן היו פגישות של פוטין עם מנהיגים יהודים ורבנים מחו"ל שבהן הוא דיבר על זה."
מה שמעת במו אוזניך שפוטין מספר?
"הסיפור מאוד פשוט – פוטין גדל בזמן הקומוניזם, תקופה שבה השלטון חילק דירות בין כמה משפחות. כל משפחה קיבלה חדר בדירה המשותפת, והשירותים והמקלחת היו משותפים. פוטין גדל בדירה כזאת ומשפחתו חלקה אותה עם משפחה יהודית. הוריו של פוטין היו אנשים מאוד פשוטים, הם היו חוזרים הביתה מהעבודה מאוחר מאוד, וכשפוטין היה חוזר מבית הספר, הוא היה נכנס לשכנים שהיו יהודים שומרי תורה ומצוות. המשפחה הזאת עזרה מאוד לפוטין בילדותו. הם לקחו אותו לקניות למשל, וכשהיו יושבים בסעודת שבת, פוטין היה יושב איתם. כך שזה נכון שהמשפחה היהודית דאגה לו.
"היה לפוטין קשר מאוד חזק למשפחה הזאת והוא חוזר ואומר שהערכים שהוא ראה שם, ערכים משפחתיים וערכים בכלל, עשו עליו רושם מאוד חזק. הוא סיפר שהוא זוכר למשל את הגפילטע פיש שאכל איתם ואיך האבא היה יושב ולומד תלמוד אחרי סעודת השבת."
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001285790
אז עכשיו מה יעשו רבני חב"ד? האם יתמכו בפוטין הפרובוסלבי או בזלנסקי היהודי?
נ.ב.
דווקא למורתו לגרמנית, החילונית מינה יודיצקיה ברלינר, ילידת אוקראינה, הוא רכש דירה ברחוב פינסקר 17 בתל אביב.
https://www.mako.co.il/news-money/real_estate/Article-766c9ae31bf3f71027.htm

סילוגיזם
העיתונאי אמנון אברמוביץ', שהמוטו שלו ש"האמת לא חשובה, אלא הפוליטיקה" – הִשווה ביומן השבת 4.3.22, את ישראל לרוסיה, וייחל להטלת סנקציות דומות על ישראל. מה יעשה הנ"ל אם יטילו עליו סנקציות?

דויטשלאנד מעל לכל היהודים
קנצלר דויטשלאנד, אולף שולץ, הגיע בתרגיל מבריק לישראל. בעורמה רבה הוא מציג את עצמו כדואג לביטחון ישראל, בעודו מצהיר כמובן לאחר ביקור ביד ושם: "אני מודע להתלבטויות ולדאגות הביטחוניות של ישראל" בצל המו"מ עם איראן על תוכניתה הגרעינית, ולוקח אותן ברצינות. עם זאת, אסור לדחות את המשא ומתן ואסור להשעות אותו. כרגע יש לומר כן לפתרון טוב ונבון."
כלומר להגיע להסכם עם איראן בו תוכל להגיע לנשק גרעיני וקופתה תתמלא במיליארדים להקמת טילים מדויקים לעבר ישראל ולהגשים את מטרתה חיסול המדינה היהודית. ומה אכפת לקנצלר הגרמני הרי הוא גם ממשיך את דרך קודמתו ומממן את כל הארגונים העושים דה-לגיטימזיציה לישראל כהכשר להשמדתה.
https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.10645937

פושעי המלחמה הנאצים באמריקה
בימים אלו שאמריקה של ג'וסף רובינט (צ'מברליין) ביידן, יחד עם גרמניה –מותירים את ישראל להתמודד לבד עם איראן, כדאי להיות מודע לסיפר הבא: מלבד פון בראון המפורסם – ארה"ב קלטה 1,600 פושעים נאצים במסגרת מבצע "מהדק-נייר".
החל משנת 1963 ועד לאחרונה, היה מוענק מדי שנה פרס הוברטוס סטרוגולד למחקר או יישום בולט בתחום רפואת החלל. ולא בכדי. סטרוגולד נחשב "אבי רפואת החלל" והמומחה בה"א הידיעה בארה"ב לרפואה אווירית. מנין הידע שלו? מניסויים על אסירים במחנות ריכוז, בהיותו חלק מהמנגנון הנאצי. הוברטוס סטרוגולד. שהיה האחראי על החזקת האסטרונאוטים של נאס"א בחיים ועמד בראש ביה"ס לרפואה של חיל האוויר האמריקאי, היה בעברו ראש המכון לרפואה אווירית בגרמניה הנאצית והשתייך ללופטוואפה, שם הגיע לדרגת קולונל. הוא ואנשיו חקרו את ההשפעה של מצבים שונים על טייסים. איך עושים זאת? מכניסים אסירים לתאי לחץ ומביאים אותם למצבים של חוסר חמצן כדי לראות מתי הם מתים. מטלטלים אותם עד מוות. לוקחים ילדים מבתי חולים פסיכיאטריים וגורמים להם התקפים אפילפטיים לראות. חושפים אסירים (מדכאו ואושוויץ) למצבי קיפאון עד היפותרמיה, חושפים לחום קיצוני. מטביעים במי מלח או שמשקים במלח. ואחרי כן פותחים את הכבד לבדוק השפעה. בלי חומר הרדמה.
בתמונה ניסוי שערכו "רופאי" ה-ss שעבדו עם סטרוגולד בהטבעת אסיר. אף שבסוף המלחמה שמו צוין במפורש כאחראי ישיר לניסויים בדכאו, דאגו האמריקאים להביאו לארצם ושם הושתקה וטויחה כל חקירה. סטרוגולד חש חזק דיו לדרוש שרופאים נוספים שעבדו איתו יובאו לארה"ב.
אחד מבכירי נאס"א, קורט דבוס, המנהל הראשון של מרכז מבצעי החלל שלה (שנקרא בהמשך ע"ש קנדי). (בתמונה יושב במרכז המבצעים בין נשיא ארה"ב קנדי לסגנו ג'ונסון), היה אחראי על הניסויים בפינמונדה, אתר המחקר והבניה של טילי ה V2 והיה מודע ומעורב בהעסקת עשרות אלפי עובדי הכפייה בתת תנאים שם, כולל הוצאות להורג של מי שנחשדו בחבלה. הוא היה נאצי נלהב שהתגייס ל-SA ואח"כ לSS- עוד לפני שהיה מהנדס. לעבודה בא במדי SS ודיווח לגסטפו על עמיתים שהעירו הערות אנטי נאציות או סירבו להצדיע במועל יד, ודאג שיעצרו על בגידה. חבר "היכל התהילה של חקר החלל."
ולטר דורנברגר, גנרל גרמני שהיה אחראי על ייצור טילי ה-v2 והפעלתם, תוך שימוש אכזרי בעובדי הכפייה – הובא לארה"ב, שם הפך לראש מחלקת האמל"ח של הצבא ואחראי על פיתוח מערכות הנחייה. בהמשך היה מנהל המו"פ של חברת 'בל' (תעופה) והשתתף בבניית מעבורת החלל, עד ששב לגרמניה ומת בשלווה.
עמיתם ארתור רודולף ניהל ישירות את עובדי הכפייה במתקן העבדות נורדהאוזן-מיטלוורק, שבו נבנו הטילים ובו מתו במהלך ייצור הטילים פועלי כפייה במספר גבוה יותר מזה שנהרגו מפגיעתם. פון בראון התעקש להביא אותו. וקיבל, על אף שהיה מעורב ישירות בהרעבה, התעללות והוצאה להורג של עובדי כפייה. הוא הפך לבכיר בנאסא ונחשב מאבות טיל הסטורן שהביא את חלליות אפולו לירח. הוא היה מת בשלווה אלמלא לא שמר על פיו וסיפר לעיתונאים ש"קראתי במיין קמפף והסכמתי עם רוב האמור בו" וש"תקופת היטלר עד המלחמה היתה היפה ביותר בתולדותינו." כיוון שבנות השמונים הנאצי כבר עשה את שלו "גירשה" אותו לבסוף ארה"ב. הוא הסכים לוותר על אזרחותו תמורת פיצויים של מליוני דולרים ושב לגרמניה.
יש עוד רבים ו"טובים" שהקימו את נאס"א. אחד הגרועים היה קורט בלומה. סגן שר הבריאות הנאצי וראש המכון לחקר הסרטן ומפתח נשק ללוחמה ביולוגית. הוא פיתח גז עצבים ופיזר על קבוצות שונות של אסירי מחנות לראות את התגובה, חשף אסירים לחרקים נושאי מחלות כדי לחקור הדבקה. הוא ניסה לשכנע את הבוסים שלו להדביק חיילי אוייב במלריה ודבר, והדגים זאת על אסירים. ונראה שרק הגעת הצבא האדום לפוזנן, שם שכן המכון שלו, עצרה זאת. הוא דווקא נשפט בנירנברג, אך יד נעלמה הביאה לזיכויו. הוא עבר לארה"ב, שם עבד על פרויקטים מסווגים במשך עשרים שנה עד ששב לביתו בגרמניה.
עוד רופאים רבים הגיעו לארה"ב, כאלו שעסקו בניסויים לא פחות מזוויעים, כגון כריתת איבר רק כדי לראות התפתחות של נמק, חשיפה מכוונת לחומרים מסרטנים ומעקב אחרי התהליך ומהם רבים השתלבו היטב בזרועות השונים של הצבא האמריקני.
נסיים עם אוטו אמברוס, "הכימאי החביב על היטלר" ששותף לפיתוח גז הסארין והקים וניהל את מפעלי א.ג. פארבן במונוויץ, מפעלי הכפייה בקומפלקס של אוושויץ. יצר את הגז שרצח יהודים והעביד אותם למוות בשירותו. הוא דווקא נשפט בנירנברג ונמצא אשם, אולם זכה לחנינה והגיע לארה"ב שם פיתח את יכולת הלוחמה הכימית של הצבא וכן עבור חברות אזרחיות שישב כחבר בדירקטוריונים שלהם.
יש עוד אלפים שעסקו בביצור כוחה של "ארצם של החופשיים וביתם של האמיצים."
בחלק מנוסחי יזכור של יום השואה מובאת רשימה של מיני מיתות בהן נרצחו הקורבנות ואז מובאת עוד תוספת "שנרצחו בכל מיני מיתות משונות". הנ"ל וחבריהם אחראים לחלקן.
(אורן הס)
https://twitter.com/Oren_theace/status/1495049514922782720?t=jKN_NZmhux2jjze20Iz_VQ&s=

תמיהה
בנימין מיליקובסקי-נתניהו והליכוד הפילו את החוק לסימון תוצרת חקלאית.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=733940&forum=scoops1
נשאלת השאלה למה נתניהו והליכוד חושבים שאם הצרכן הישראלי לא יידע את מקור התוצרת החקלאית (אם מישראל או מעזה או מעבר הירדן) זה יוסיף להם קולות?
האם יבואני התוצרת החקלאית הזרה הם חברי מרכז הליכוד?

פרופסור יוסף בירנבוים-אגסי מנאורות לגזענות
המרצה לפילוסופיה, פרופסור יוסף בירנבוים-אגסי, מחזיק מעצמו אדם נאור ומדבר מתוך נאורות. "בארצות נחשלות המתיימרות להיחשב לדמוקרטיה" (כישראל), כותב בירנבוים-אגסי, "הדת ממלאת תפקיד של הצדקה להפליית המיעוטים. לעומת זאת, בדמוקרטיה נורמלית בנוסח המערבי, הלאומיות משתווה עם האזרחות, ונהוג להתעלם מהדת או מהאתניות של האזרחים. (דווקא בצרפת "הנאורה" למשל לא נותנים למיעוט הערבי חינוך בשפתם. נ.כ.)
"הביטוי המדיני המקובל הנורמלי במדינות הלאום בנוסח המערבי," מוסיף ומסביר אגסי, "הוא במטבע הלאומי, במשטרה הלאומית ובצבא הלאומי, וכמובן גם בשפת הלאום.
"בישראל בולטות שתי קהילות: קהילה מפלה דוברת עברית, וקהילה מופלה דוברת ערבית. ההפליה בולטת ביותר בעובדה שישראלים מוסלמים אינם משרתים שירות חובה.
"ליהודים בישראל אין לאום ישראלי. כדי שתהיה כאן מדינת לאום נורמלית, עליהם לדרוש שתהיה להם לאומיות ישראלית, נוסף על יהדותם.
"אם כן, ברור כי הפתרון המתבקש הוא ליישם את חוק גיוס חובה על אזרחי ישראל, בלא הבדל דת, ובכך לגשר על ההפלייה הדתית המקובלת בה כיום. דבר זה יהפוך את ישראל למדינת לאום נורמלית, למדינה שבה לאומיות ואזרחות שוות ואינן מובדלות על ידי דת. הביטול יהיה גם מדיני וגם אישי, שכן הצבא ייצור אחוות לוחמים."
(יוסף אגסי, "גיוס חובה, גם למוסלמים", "אל-ארצ'י" 1.3.22)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10644610
אין ברצוני להתייחס לחוסר האפשרות מבחינה פרקטית לגיוס ערבים-מוסלמים לצבא (גם את רוב הערבים-הנוצרים), הרי ראינו במבצע שומר החומות שכל הנהגים הערבים שגויסו ערקו מהשירות – אלא בשני אלמנטים אחרים בהגותו של בירנבוים-אגסי.
הראשון לאומיות ישראלית נפרדת מהעם היהודי. זה פשוט אוקסימורון. יהודי וישראלי הם מושגים חופפים. העם היהודי הוא עם ישראל, הלאומיות היהודית היא הלאומיות הישראלית. אין לאומיות ישראלית או אומה ישראלית בלי לאומיות יהודית ואומה יהודית. (גם חסיד סטמאר האנטי-ציוני תומך איראן החי באמריקה ואינו אזרח ישראל אומר "שמע ישראל," ומתחתן "כדין משה וישראל."
פרופסור ישעיהו ליבוביץ ז"ל אמר כבר לפני שנים כי Waffenbrüderschaft אחוות הנשק של הלוחמים, אין לה קשר עם העם היהודי. לאומיות אינה יכולה להתבסס על אחוות חברים לנשק, אלא על תרבות וערכים משותפים.
האלמנט השני הוא יחסו ללאומיות הערבית-פלישתית. כאן נהפך בירנבוים-אגסי מאדם "נאור" כמו שהוא מחזיק מעצמו, לגזען חשוך כשהוא מדיר את הערבים הפלישתים מזהותם, וכופה עליהם להיות חלק מהלאומיות הישראלית, דבר שאינם חפצים בו.
רצוי שלפני אימוץ תורה גזענית (כמעט בא לי לומר תורת אנטיוכוס) רצוי לו לבירנבוים-אגסי שיקרא את חזון ערביי ישראל (2006): "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי. --- הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית שנעשה בדמוקרטיה לשירות יהדותה מציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה."
מעניין שגם אדם "נאור" אחר, הפילוסוף המדיני-הערבי-הנוצרי, הקומוניסט לשעבר ומרגל החיזבאללה, ד"ר עזמי בשארה, מחבר הספר על הנאורות ("הנאורות פרויקט שלא הושלם? שש מסות על נאורות ומודרניזם", הוצאת הקבה"מ, ת"א, 1997) טוען כי אין כלל בנמצא "עם פלסטיני", וגם לא צריך להיות. והמושג "עם פלסטיני", הוא המצאה מלאכותית של הקולוניאליזם האירופאי. "יש רק 'אומה ערבית' אחת," מדגיש ד"ר בשארה, "ופלסטין זו סוריה הדרומית."
http://www.youtube.com/watch?v=P3n5-yG-6dU
ואולי באמת חבל שהערבים-הפלישתים-המוסלמים-סונים-אזרחי ישראל בכפיה, (כפי שהם מגדירים את עצמם) – אינם מקבלים את תורות בירנבוים-אגסי היהודי, ועזמי בשארה היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה בגין הכיבוש הערבי.

בדיחה ערבית
הערבייה-פלישתית-מוסלמית-סונית, אזרחית ישראל בכפייה, חנין מג'אדלה, היא בעלת חוש הומור נדיר ויש לה בדיחה: "ממש התרגשתי מהסולידריות של הישראלים עם העם האוקראיני, שנלחם על זכותו לחיות חיים חופשיים. הדיסוננס הישראלי בסיפור עם אוקראינה פשוט מדהים: לא מעט ישראלים סבורים שהתמונות מקייב זהות לתמונות הקסאמים שנורים על הדרום מעזה ושישראל היא אוקראינה במשוואה. לא יודעת, אך תמונות של עיר בחשיכה, מוארת בפיצוצים בשמיים וחוטי עשן קטלניים נמתחים מהם לקרקע, נראות יותר כמו הכתישה השנתית של ישראל בעזה ולא ההיפך.
"את הדיסוננס הזה ישראלים אינם מצליחים לראות כי הם הדחיקו טוב כל כך. איני סבורה שמדובר בצביעות, כי צביעות היא בדרך כלל תהליך מודע. אנשים צבועים יודעים שהם צבועים. כך נוצר מצב, שהישראלים מסתכלים על ולדימיר פוטין ואינם מזהים בו את ישראל, שהרי אם סוריה היתה מציבה טילים איראניים בשטח הגובל בישראל, צה"ל היה נשלח מזמן לעשות בדיוק את מה שרוסיה עושה, באותם נימוקים ביטחוניים כמו 'הגנה עצמית', 'הבא להורגך השכם להורגו' או כל לוקש אחר. כי כמו שאלוהי האימפריאליזם הטריטוריאלי נתן את כל שטח ברית המועצות לשעבר לפוטין, אלוהים התנ"כי נתן את הארץ הזאת ליהודים.
"הפער בין הדימוי העצמי של הישראלים – נעלים מוסרית, קורבן נצחי – לבין המציאות בשטח הוא תהומי ומעורר השתאות בכל פעם מחדש. פער המזוהה היטב לא רק על ידי הפלסטינים, אלא גם על ידי שאר העולם. אבל בישראל מחלקים משקפיים ורודים לאזרחים, וכך נולדת המשוואה החדשה: עם שמזמן כבר איננו קורבן אלא מקרבן ומדינה חזקה ועוצמתית, הכותשת עד עפר אוכלוסייה חלשה ממנה, מאמינים שהם ה'אוקראינה' בסיפור הנוכחי.
"אינני קומיקאית כמו וולודימיר זלנסקי," אומרת חנין מג'אדלה, "אבל הנה בדיחה לסיום: אולי 'התעוררות חוש הצדק' בקרב הישראלים תוביל להתפכחות, או לפחות להתחלה של הצפת המודחק."
(חנין מג'אדלה, "תשמעו בדיחה: ישראל נגד הכיבוש", אל-ארצ'י, 3.3.22)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium.HIGHLIGHT-1.10647590
אז בעצם אין לה למג'אדלה שמץ הומור. מדהימה הצביעות שלה – כאילו אינה יודעת ומודעת שהערבים והאיראנים נלחמים לחיסול ישראל ולהרג כל תושביה בהתאם לדברי נביאם מוחמד.
כאילו שאינה יודעת שהאוקראינים מעולם לא איימו על רוסיה לכבשה ולרצוח את העם הרוסי – מה שהערבים והאיראנים מאיימים ועושים. זו לא בדיחה, זה עצוב. ברור שלה אין כל חוש לצדק. היא אינה מסתפקת רק ב-13 מיליון קמ"ר של שטחים כבושים ע"י הערבים.
כפיליסטינית בורה יש לה גם טעות בקוראן. לא רק "אלוהים התנ"כי נתן את הארץ הזאת ליהודים," כדבריה, אלא גם אללה, אלוהיה הערבי-מוסלמי, נתן את הארץ על שתי גדות הירדן רק לעם ישראל (סורה 7 פסוק 32).
נ.ב. האם באמת פרופסור יוסף בירנבוים-אגסי, רוצה לגייס אותה לצה"ל?

הנאראטיב הפילסיטני –
ישראל וזלנסקי רוצים להשמיד את אירופה
העורך הראשי של סוכנות הידיעות הפילסטינית "מען", ד"ר נאצר אל-לחאם, טוען כי נשיא אוקראינה "המחזיק באזרחות ישראלית העלה באש את אוקראינה," ותהה האם הוא "יימלט לתל-אביב." "ישראל," אמר ד"ר נאצר אל-לחאם, "איבדה את מעמדה כ'מתמסכנת' של אירופה, כי יש קורבן חדש כעת – אוקראינה, ובכך 70 שנות דמעות תנין ירדו לטמיון.
"ארצות הברית מעוניינת לשעבד את האירופאים, וישראל מתנקמת באירופה ורוצה לשרוף אותה ולהשמידה כל הדרך מ'פולין, אוקראינה, אוסטריה, שוויץ, צרפת ואנגליה.'"
https://rotter.net/forum/scoops1/733585.shtml
(בעבר השווה אל-לחאם את בנט לאייכמן, אמר כי אם תיפול פצצה גרעינית על ישראל יכתוב מאמר שכותרתו "לא אכפת לי" והתבטא בצורה אנטישמית בראיון טלוויזיוני כשהוא מזכיר את "הפרוטוקלים של זקני ציון").

משה מזרחי-רז מקומם הנאראטיב ההיסטורי הפלסטיני
האקטיביסט הפרו-איסלמי, ח''כ משה מזרחי-רז, הצהיר "עתיקות שנשדדו מהשטחים הכבושים נמכרו למרבה במחיר. לאחר הפגרה אקדם את הצעת החוק שלי לאיסור הסחר בעתיקות, הגורם להטייה היסטורית ולפגיעה ומחיקה של הנרטיב ההיסטורי הפלסטיני."
https://twitter.com/mossi_raz/status/1498719161194889219?ref_src=twsrc^tfw|twcamp^tweetembed|twterm^1498719161194889219|twgr^|twcon^s1_&ref_url=https://rotter.net/forum/scoops1/733868.shtml
משה מזרחי-רז ודאי מתכוון למגילות הגנוזות שנשדדו ונמכרו ע"י ערבים והן משקפות את הנרטיב הפלסטיני ההיסטורי, מכיוון שנכתבו ע"י הפלסטינים בשפה הפלסטינית...
משה מזרחי-רז הוא הדוגמה לפיליסטיניות (בורות) במלוא משמעותה.
נעמן כהן

האם הזוועה של זריקת בקבוקי הפלסטיק לאשפה הכללית לא תיפסק?

היש בכלל ממשלה בישראל?

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת שלישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
[המשך]

...וכמובן רק עליתי לדירתי, וכבר צילצל הטלפון ואימא אמרה: "איפה היית, פושטקית?"
"אצל הרב צבי שדל צדקיהו, אם לא איכפת לך. מה עוד קרה?" כי הרגשתי בקולה שהתרחש משהו, אף כי צורת-דיבור שכזו רגילה אצלה גם על דברים פחותי-ערך, כגון שמישהו הניח במקרה יד על שדיה באוטובוס, דבר שקורה לה, משום מה, לעיתים קרובות מאוד, או שניסו לרמותה במישקל בשוק.
"מצאת לך זמן! את באמת צריכה לבקש סליחה ומחילה ממנו!"
"מה יש?" נבהלתי, "הוא טילפן אלייך?"
"איך הוא יכול לטלפן אליי כשהוא שוכב במחלקה לטיפול נמרץ בבית-החולים איכילוב?"
"מי, הרב צביק?" נבהלתי. רק זה חסר לי, עם זרעו ברחמי עדיין.
"איזה צביק ואיזה רב על ראשך? אֵפְרֵם, אפרם המסכן – " והתחילה לבכות לי, בטלפון.
"אה, סנופי – "
"אל תחטאי בלשונך, לכצ'יק. אני מוכרחה להגיד לך – את יכולה להיות מרוצה מעצמך, סוף-סוף הצלחת להרוג אותו! – "
ושוב בוכה.
קומדיה, להרוג אותו! אַת, אימא רגינה עם ההגזמות שלך! – והלא עוד כשהייתי קטנה ישבתי לאפרם גרילפארצר על הברכיים, ולא אתפלא אם כבר אז חיכך בהנאה את הַזּוֹבָן שלו (מאחר שאני משתמשת במילה הזו כבר פעם שנייה או שלישית, אני רוצה להגיד כי כך מכנים, במילון, את אבר-הזכרות של בהמות גסות) – בתוסיק הילדותי שלי ואני מתארת לעצמי, כיום, כי החלום הגדול ביותר שלו, אז, היה לפתוח את החנות ולנדנד אותי על הזובן (בלי דגש בבי"ת) – ואני לא אתפלא אם הוא התחתן לשם כך איתך! הלא באותה תקופה הוא היה עדיין על תקן של ידיד-בית, ואשתו הראשונה, ורדה, טרם עזבה אותו בתואנה שהוא נרדם מאחורי העיתון כל ערב, כדי להינשא למנשק כפות-רגליי, דוקטור מכס צוצקינר.
כן, באותה תקופה היה אפרם המסכן בא לתנות צרותיו בביתנו, וגם בסלון הישן שלנו, בבית אבא זיכרונו לברכה – נרדם מאחורי העיתון. פשוט, את מדברת אליו, הוא עונה, וכעבור רגע, שקט, את מסתכלת אל מאחורי הגיליון, האיש ישן – בישיבה!
מה מצאה בו אימא, אני לא יודעת. חשבה כנראה כי הוא האדם המתאים להוציא אותה לחיי החברה והעושר התל-אביביים שהיא חשבה עצמה ראוייה להם. ואילו אבי ארון הרמוטק, שהיה במקצועו זפת-גגות, עבד כל השנים קשה, ולדעתה של אימא לא התקדם בחיים. כמעט שלא היה מתקבל על הדעת שהוא ודולפי – אחים. ולא שמצבו של אבא היה רע. הלא גגות דולפים יש, בלי עין הרע, הרבה בתל-אביב. ואת רוב העבודה כבר לא היה עושה הוא לבדו אלא שני הפועלים שלו, שממשיכים עד היום, אחד ערבי חובש כיפה ואחד יהודי ענק, לָצֶק שְׁנֵלְצוּג שמו, שמן וקצת מפגר, לדעתי.
הערבי מבעיר את האש ליד חבית הזפת, למטה, ומעלה בחבל את הדליים הרותחים, ולצק מזפת. אבל – אימא כנראה לא יכלה לסבול את אצבעותיו הקצרות של אבא, שתמיד נותרו עליהן קווי-זפת שחורים. את גופו המוצק, השזוף, שהיה נמוך במקצת ממנה. בקיצור – לא פלא שהתגרשו. מוזר יותר שבכלל התחתנו. אולי כבש את ליבה באהבת-החיים שלו, הוא היה גבר עליז, קל-דעת ורקדן מעולה, ואפילו כישרון של זמר היה לו, לדעתי – אם היה לומד פיתוח-קול. חכם גדול לא היה, אני מוכרחה להגיד, למרות שמדובר באבא שלי. אולי בתחילה קיוותה אימא שתשנה אותו, שיום אחד ירד מן הגגות ויתחיל לבנות בתים וייעשה קבלן עשיר.
חוץ מזה, אני מניחה שההיכרות שלו עם דירות-הגג בתל-אביב הביאה לו כמה ידידות-נפש שהיטיבו גם עם חלק אחר בגופו שהיה מחפש מקלט משאפתנותה וצרחותיה של אימא, שהגיעו לשיא לאחר שקנו לי פסנתר שעליו סירבתי עד מהרה לנגן והייתי שופכת חלב על קלידיו וחוטפת מכות-רצח, מאימא, כמובן.
הלא כך הכיר אבא את אשתו השנייה, נִינֶט עַזְגָד, אחותה הצעירה של עציונה אזדרכת, שהתגוררה בדירת-גג שכורה יחד חברה בשם לוּסִיל, והזמינה אותו לסתום חורים בגג ובאותה הזדמנות סתם, אני חושבת, גם לה. היא היתה אז ספרית פשוטה, עדיין, וזה היה שנים לפני שעמדה בראש אירגון נלצ"ח, נשים למען צדק חברתי, ואירגנה, לפני שבועות אחדים, את ההפגנה נגד הזנות כמקצוע נשי, בחוף תל-ברוך, כפי שזוכר כל מי שראה ב"מבט לחדשות" כיצד רב-פקד חיים פריינטה סוטר על לחייה, והיא – מחזירה לו בעיטה בביצים, שעל המקום מקפלת אותו ומאשפזת ליממה של בדיקות והתאוששות בבית-החולים איכילוב.
אך כל זה אירע זמן רב לאחר היום בו נפל אבי האהוב מעל גג אחד הבתים בתל-אביב, שבר מפרקתו ומת.
ואילו אפרם גרילפארצר היה בר-מזל, איש עשיר באמת. רק לחשוב על הדירות שיש לו בתל-אביב! ולא בשכר-דירה מוגן, חס-וחלילה, אלא במאות דולארים לחודש. הלא באחת מהן אני גרה, בלי לשלם שכר-דירה. קיבלתי אותה במתנה, ובלבד שאסתלק מן הבית ולא אנסה להרוג אותו, כלשונה של אימא. אני מבינה שמשהו קרה לו, נפשית, אחרי התקף-הלב הראשון שלו, שלא לדבר על כך שמאז אין לאימא אפילו זוֹבָן מגמגם אחד לרפואה, מטעמי בריאות, והיא באמת מסתובבת לעיתים קרובות חסרת-מנוחה, ויותר אני חושדת בה כשהיא לפעמים שקטה ומפייסת, כי אני יודעת היטב שהם כבר לא מקיימים יחסי-מין, ומאוד מעניין אותי מיהו המבקר כיום במקום שממנו יצאתי אני לאוויר העולם, ואינני מתכוונת לבית-יולדות הקריה בתל-אביב.
אני יודעת שמאז התחלתי להתבגר היה סנופי בולע אותי בעיניו ולא אתפלא אם עליי היה חושב כשהיה בועל את אימא, בתקופה שעדיין היה בכוחו להוציא-לבוֹעַל את הזיותיו. לא אהבתי אותו, אבל שתקתי בגלל הכסף שהיה מוציא על שתינו – הטיולים לחוץ-לארץ, הקונצרטים, מסיבות-הגן אצל הדיפלומאטים והביקורים בערבי-הפתיחה של תערוכות ובגלריות – סנופי אספן תמונות והדירה שלהם, בלי עין הרע, משוריינת מכל צד. משפחת גרילפארצר מחזיקה גם איזו חברת-ביטוח קטנה, וחצי חברת ספנות, ופרדס גדול בחדרה, ומגרשים בלב כפר-סבא – אני חושבת שהם יותר עשירים מן הגילרמנים, המשפחה של חמיאל. כשפתחו במוזיאון תל-אביב, לפני כמה שנים, את התערוכה "שנות העשרים באמנות ישראל", אז שלוש תמונות היו השאלות "אוסף פרטי" – של סנופי, כמובן.
ובכל זאת ניסיתי להרוג אותו, את האיש הטוב והשמן והעשיר והמגמגם הזה, שגאל את אימא מזפת-הגגות העליז ארון הרמוטק, זיכרונו-לברכה, והעניק לה חיי תפנוקים ומותרות, וכניסה לחוג העשיר של בעלי חברות הביטוח והספנות, הנפגשים מדי מוצאי-שבת לארוחת-ים במועדון הספנות, בהנהלתו של כרסנטי הידוע. מיטב המזמוזים שלי בבית, עוד בתקופה של יוני בשריקי ולפני כן, היו במוצאי-השבתות שבהם יכולתי להתרוצץ ערומה בדירה ולרקוד על השטיח בחדר-הגדול, מול האוסף הנהדר של סנופי, שתולה על הקירות, חסר-חיים – ולא שווה, לדעתי, את קצה התחת שלי, החי והמקפץ!
בתקופה של יוני בשריקי, התחיל סנופי להתחרמן עליי. אני חושבת שהוא כבר אז היה קרוב לשישים, אבל אם הייתי חולפת לפעמים, בלילה, על פני חדר-השינה שלהם, הייתי שומעת משם גניחות חנוקות בקצב הגמגום הידוע, ופרצי-צחוק כבושים, תחת השמיכות, ואני מתארת לעצמי שבאותה תקופה עמד בו עדיין כוחו לבקר במקום שממנו יצאתי לאוויר העולם, ואני לא מתכוונת לבית-יולדות הקריה, תל-אביב, כפי שכבר הסברתי.
במה התבטאה ההתחרמנות? בכול. בעיניים, שבלעו אותי בלי הרף. לא הייתי יכולה להסתובב בכתונת-לילה או במכנסונים, שלא לדבר על תחתונים וחולצת-סרט, או אפילו לא בבגד-ים, כי הרגשתי שאפשר לחתוך את האוויר בסכין כל אימת שאני יושבת או מסתובבת חצי ערומה. זה גם התבטא במגעים – נשיקות וחיבוקים מוגזמים, בכל הזדמנות, פתאום נעשה אבהי כל כך. ולמרות שהדירה שלהם היא מאה וחמישים מטר מרובע בלי המרפסות, איכשהו תמיד הייתי מוצאת את עצמי דחוקה על ידו לאיזו פינה, חסומה על ידי גופו הגדול, וחוששת פן הנה-הנה יפרוץ הזוֹבָן שלו דרך אל גופי הנערי, ויבקש למסור לי ד"ש מאימא.
אימא הרגישה בדבר, ואני לא יודעת אם זה מצא חן בעיניה. אמנם, נוכחותי בביתם האריכה את תקופת הכוח-גברא שלו הרבה מעבר למצופה אצל גברים בגילו, כשמדובר בצרכיה של אימא, וזאת מפני שהוא נמצא במין גירוי מתמיד ואני מתארת לעצמי שאימא זכתה בלא מעט אור מן ההפקר, כמו שאומר המשורר, אם כי נראה שהחמדנות היתירה שלו, בגילה, החלה לעייף אותה, ולפי מצבי-הרוח המשתנים שלהם הרגשתי שלא פעם היתה סוגרת בפניו את המקום שממנו יצאתי לאוויר העולם, ואני לא מתכוונת לבית-יולדות הקריה, תל-אביב, ששם היו חוגגים את הברית-מילה שלי אילו נולדתי בן, כפי שארון הרמוטק זיכרונו-לברכה אבי רצה! ואיך הרגשתי זאת? –
טוב, יום אחד, זה היה עוד כשגרתי אצלם, ישבתי לי סגורה בחדרי, בתחתונים בלבד, כהרגלי, ורק כשהיה מתחשק לי לצאת למיטבח או למקום אחר, הייתי שמה עליי משהו; סידרתי לי את הציפורניים, והתכוונתי לקחת את האופניים ולקפוץ לבריכה או לים, ופתאום – הרגשתי שקט מוזר בדירה. רגע אחד! – הלא סנופי בבית, לא? – אמרתי לעצמי. וכמו שאני מסובבת את הראש לעבר הדלת הסגורה – איזה קול חשאי של צעדים מתרחקים, כאילו פיל צעד מעדנות לעבר האגף האחר של הדירה. חזרתי לעסוק בציפורניים שלי, היה עליי גם לצבוע אותן, כי אם יש כלל שאני בחיים שלי לא אפר אותו – הוא שלא להיראות לעולם עם לכה פגומה על הציפורניים! ואני חושבת, למשל – שאם הייתי צריכה לעבור באופניי ערומה את רחוב דיזנגוף – זה היה לי יותר קל מאשר לעבור בו כשציפוי הלכה מתקלף מציפורניי!
והיתה לי מין הצתה-מאוחרת, כי פתאום אמרתי לעצמי – רגע! מי זה היה? ושמתי על עצמי איזו חולצת טריקו עליונה שמכסה קצת גם את פותצ'יק, ויצאתי לי לראות – אולי גנב? – וכך הלכתי מחדר לחדר – ריק! עד שהגעתי לחדר-האמבטיה. הדלת היתה סגורה. פתחתי בשקט את הדלת, ומה אני רואה –
סנופי עומד ערום מול הכיור, שמגיע לו בערך עד קצת למעלה מברכיו, עיניו עצומות, ובידו הוא מחזיק את הזובן, שמגיע כמעט עד סוללת הברזים – והכרס, שמשתפלת אצלו כמו חדק של פיל, צונחת כשק ריק – נוגעת בשיפוליה בזובן המזדקר! כל כך היה שקוע במעשהו, שכלל לא ראה אותי. רגליו היו לבנות מאוד, וצנומות, יחסית לשאר חלקי גופו. שפתיו, נדמה לי, מלמלו משהו – אני לא יכולה להישבע שלא פלטו את שמי, ועוד כמה מילים שלא אחזור עליהן וכוונתן היתה די ברורה לי, ובייחוד שאני מכירה את ניגון הגמגום שלו, כאילו כל מילה, בנפרד, מחכה לתורה לעלות למעלה ולהיירות לאוויר-העולם לאחר שנתקעה בדרך. ולא קשה היה לי לנחש שאותי, ערומה, הוא מגמגם בדימיונו, שעה שאגרופו הלפות נודד הלוך-ושוב על הזובן, לכבודי.
סגרתי מיד את הדלת. כלל לא הרגיש בי. עמדתי במסדרון, כמו טיפשה, ולא ידעתי מה לעשות. זה נמשך שעה ארוכה. לפתע החלו נשמעות אנחות. חששתי שקרה לו משהו – ושוב פתחתי, בחשאי, את הדלת. הספקתי רק לראות את גופו הגדול רוטט קדימה ואחורה כשפיקת גרונו מגמגמת כנחנקת – "לילך... לילך..." וכמה טיפות לבנבנות מקפצות באוויר וצונחות אל הכיור, אף הן באותו קצב מופרע, ומיודעי כי הוא נתון באביונה אדירה, חששתי שהנה, הנה – יחטוף התקף-לב – וברחתי אל חדרי.
היתה לי הרגשה מחורבנת כזו, מבואסת, כאילו אנס את הדמות שלי, אבי החורג! – ושעליי גם יהיה עוד מעט להזמין את ניידת הטיפול הנמרץ, ועוד לחוש אשמה, שאני הגורמת, כי הייתי בטוחה למדי שזה התחיל קודם לכן, כאשר הציץ בחור המנעול וראה אותי חצי-ערומה, כשטיטי צונחים בהתכופפי, יושבת, לגזוז את ציפורני-רגליי. ולא אגלה מי-יודע-מה-איזה-סוד אם אומר שאני, בכל הזדמנות, מעסה את טיטי.
רציתי ממש להקיא! היתה לי הרגשה שדחף את הזובן שלו לתוך נפשי, והזרע המגמגם שלו טמון בי ולא בכיור ובביוב של חדר-האמבטיה, אם זכר לפתוח את הברז, כמובן. איך הוא לא מתבייש? בגילו! שילך לזונה צעירה, אם הוא לא מסתפק באימא שלי!
ואז החלטתי להתנקם בו!
נזכרתי שקראתי כי אבא של לוקרציה בורגיה, האפיפיור אלכסנדר השני, שנא קרדינל זקן אחד שהיה מצר את צעדיו ברדיפת הצדק שלו. הוא קרא אפוא ללוקרציה, בתו האהובה, שיש אומרים עליה שגם הוא, אביה, שכב איתה, וביקש ממנה למצוא דרך לגרום למותו של הקרדינל הזה ללא רעש, ואם אפשר גם ללא סימנים של רעל.
הלכה לוקרציה, פשטה בגדיה ואת גופה הערום עטפה במעיל פרווה כבד ויקר. היא ביקשה להיפגש עם הקרדינל, והלה הזמינה ברצון לחדרו. לוקרציה עמדה לפניו ופניה היפות זהרו במתיקות של נערה בתולה, הדומה למלאך. הקרדינל הביט ברצון על פניה ואז, לפתע, פתחה לוקרציה את מעילה – ושדיה הלבנים ובטנה הרכה, על גבעת פותצ'יק הצחה וירכיה המזמינות בפישוק – כל כך הפתיעו את הזקן המסכן, הוא תקע עיניו בחמודותיה המפתות, וליבו החל פועם כמשוגע בבקשו לשעוט אל תוך הגוף הצעיר והמקסים, רגע הושיט ידו אך – טראחח! – ליבו בגד בו, ונפל שם מת, איזה מוות יפה!
התחלתי בקטנות. התכופפויות בלי חזייה. לעבור בכתונת לילה, לעמוד בה מול האור, או ליד החלון המואר מבחוץ, ולדעת שכולי נשקפת מבעד לה. להפתיע אותו בחדר-האמבטיה, בבוקר, או להניח את הדלת לא נעולה כדי להיות מופתעת על ידו. בקיצור, מדי פעם הלכה העזתי וגברה, עד שהתחלתי חוצה את הדירה, ערומה לגמרי, מחדרי השירותים וחזרה.
התנהגותו של סנופי נהפכה מוזרה. נעשה שתקן. משתדל כאילו להתרחק ממני, דווקא, ומתבונן בי בחשדנות, כאילו אני חפצה לשים רעל בקפה שלו. את התנהגותה של אימא היה קשה לי לפענח. האם היתה לצידי או לצידו? או אולי עשתה לה חשבון משלה, כדרכה באגואיזם הקדוש שלה? סנופי אמנם מילא רבות מתקוותיה החברתיות והכלכליות, ואולם בניו יונתן וגבריאל פאר-גורל, ובתו נרדה, מנישואיו הקודמים לוורדה, אשתו הנוכחית של מכס צוצקינר – הביאו בליבה חששות מתמידים באשר לרכוש וצוואה. מדי פעם היתה נתקפת פחדים, שמא שינה את צוואתו, לרעתה כמובן. האם קיוותה כי העירום שלי יגרום לו לכלול גם אותי בצוואתו, או שמא קיוותה שיאחז בו השבץ, בטרם הספיק לשנותה – אישה עברייה, מי יֵדע חייך?
ואולי חשבה כבר על הבעל השלישי?
אני, מצידי, השקעתי מחשבה רבה בתרגיל לוקרציה, איך אדהים אותו באופן סופי [סופני]? האם לפתוח בפניו את החלוק כשאני באה מולו, במסדרון? האם לשכב על הספה, בחדר-האורחים, ולנסות לאונן בשעה שאני יודעת שהוא בא ומתקרב לתומו? האם לעשות עצמי חולה ולהזעיקו אליי, לחדרי, כשאני שוכבת במיטתי, ולהתחיל להעסיק אותו בבדיקת אבריי, או לביים נפילה או החלקה על רצפה רטובה? אולי פשוט להציע את עצמי בצורה שתביא להתרגשות כזו...
האווירה בבית נעשתה מתוחה. ידעתי שהוא חושק בי ופוחד ממני. שנפשו כבר חולה. ממוטטת. ואז, שבת אחת, אחרי-הצהרים, נקרתה לידי הזדמנות חיי. סנופי ואימא הלכו לישון בחדרם, לאחר הארוחה.
אהוד בן עזר
המשך יבוא

נדפס לראשונה לפני 37 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים.
ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא אז לאור על חשבונו את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.
גברת אחת שזכתה בפרס ישראל לחקר הספרות פירסמה מחקר על הארוטיקה בספרות העברית אבל היא מעולם לא שמעה על ספריו של אהוד בן עזר. גם זו דרך לזכות בפרס.
את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-43 נמענים לפי בקשתם.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום אודי, בעקבות הניתוח של ׳אליפלט׳, אני שולח לך את ׳יתגדל ויתקדש גד׳ שכתבתי ושהולחן ומבוצע ע״י שרון רוטר, ומספר את סיפור נפילתו של בננו גד, בעל צל״ש מפקד ח״א.

ב-22 ביולי ימלאו 29 שנים לנפילתו.
https://m.youtube.com/watch?v=kFySwM9hO90

* אהוד היקר, לפעמים מילה טובה של עמית יכולה לחולל נפלאות – העידוד שלך לאמנון שמוש הוביל להצלחה ספרותית גדולה.
הניתוח של זיוה שמיר ל"אליפלט" של אלתרמן מאלף ומרתק.
מנחם רהט מזכיר לנו שלמרות האמפתיה שלנו כלפי העם אוקראיני המותקף בברוטאליות בלתי מובנת, אל נשכח שאוקראינה היתה במשך מאות שנים גיא ההריגה שלנו מחמלניצקי ועד מלחמת העולם השנייה, כשהאוקראינים היו גרועים מהנאצים. וכן, אל נשכח את היחס האוהד לעם היהודי של ולדימיר פוטין, בעקבות סביבה יהודית מרחמת בה חי בימי ילדותו ונעוריו.
מה שכתב יונתן גורל הפליא אותי – האם ייתכן שבשנות השבעים של המאה הקודמת עדיין היכו במקל תלמידים בבית הספר?!
שלך,
משה גרנות

אהוד: יונתן גורל מספר על חוויותיו כמורה יהודי בבית ספר ערבי בבית חנינא ב-1970. ובאמת איך ייתכן שמורים ערבים יכו תלמידים ערבים? הרי דברים כאלה אצלם מעולם לא קרו – רק באגדות, או ב'חיידר' אצל היהודים, ששם ה'מלמֵדים' היכו ילדים!

* אהוד יקירי, נהניתי מהרשימה שלך על אמנון שמוש, אהבתי אותו ובשנות חולייה של רעייתו ואיבוד הראייה שלו נסעתי במיוחד מירושלים שלוש פעמים כדי לבקר אותו. חבל שנשכח בעשור האחרון אבל זה גורלנו. 
שלך, 
אלי עמיר

אהוד: אמנון שמוש היה קורא ותיק של המכתב העיתי ואני נזכר בצער כיצד לפני שנים ביקש ממני לחדול לשלוח לו את הגיליונות כי הוא איבד את מאור עיניו וכבר אינו מסוגל לקרוא אותם.

* לצפייה: שטח פרטי עם עקיבא נוף – בית היוצר, ת"א / ישראל מחוברת, 2022 –
https://www.youtube.com/watch?v=maJcgC73Erg

* "סגן ראש הממשלה הבריטי דומיניק ראבּ העריך היום [6.3] כי המלחמה באוקראינה תיערך 'חודשים, אם לא שנים,' והוסיף כי בעולם יצטרכו להפגין 'סיבולת אסטרטגית' כדי להבטיח את כישלונו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. 'המשימה שלנו ושל בני בריתנו היא להבטיח שפוטין ייכשל באוקראינה,' אמר ראב בראיון לסקיי ניוז, 'זה ייקח זמן – אנחנו מדברים על חודשים, אם לא שנים – ולכן עלינו להפגין סיבולת אסטרטגית. זה לא ייגמר בתוך ימים." ["הארץ" באינטרנט, 6.8.22].
ויקיפדיה: "דומיניק ראב נולד בבקינגהאמשייר, בן לאב יהודי-צ'כי שהגיע לבריטניה במסגרת הקינדר-טרנספורט ב-1938, ולאם אנגליקנית אנגלייה. הוא התחנך כאנגליקני. אביו נפטר כאשר ראב היה בן 12."
אהוד: שם אביו של דומיניק, פיטר ראב – אינו מופיע באילנות המשפחה הרבים של משפחת ראב מהאזורים של הונגריה, אוסטריה וסלובקיה, אבל ייתכן שיש קשר כלשהו של אביו למשפחת ראב הענפה. דומיניק ראב עצמו אינו ידוע כאוהד ישראל ודומה כי מעולם גם לא התייחס למוצא של משפחתו או לכך שייתכן כי יש לו קשר כלשהו לצאצאי משפחות ראב בן עזר בישראל.

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני כ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

עד היום אין רחוב בתל אביב על שמה של אסתר ראב אבל גם כבר אין גשר על שמה של יהודית מונטיפיורי!
ולכן בִּרחוב כיכר וולך יונה בתל אביב – נתנחם.

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.



©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2293 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)

("מעריב", 31.7.20)

פינת המציאות: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

📑 בגיליון:

  • אהוד בן עזר: יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
  • זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן
  • יורם אטינגר: איראן מאיימת על אינטרס ארה"ב באפריקה
  • איליה בר-זאב: שלושה שירים
  • אהוד: הציווי העליון של מדינת ישראל –: הוא לשמור על שלום אזרחיה וביטחונם. אם ייחלש תיאום הפעולה הביטחוני שלנו עם הרוסים בסוריה, כתוצאה מהגברת תמיכתנו באוקראינה – את המצב שם לא נשנה אבל קרוב לוודאי שיתגבר האיום של חזית קטלנית נגדנו מצד החיזבאללה וגרורותיו, הנעזרים במשלוחי נשק מדוייק מאיראן ללבנון שעוברים דרך סוריה. אלה עלולים לפגוע במלחמה הבאה לא רק בנו אלא גם ביהודים ובישראלים הנמלטים מאוקראינה (חלקם עם נשותיהם היפהפיות הלא-יהודיות) – ולפגוע גם בגויים האוקראיניים שנקלוט כאן!
  • אורי הייטנר: 1. בגין והגולן
  • אילן בושם: תשעה שירים מארס 2022
  • בלפור חקק: פרוכת מילים לזכרו של הסופר אמנון שמוש
  • עדינה בר-אל: דור חמישי למשרתי ציבור בארץ ישראל
  • הספרייה המרכזית: בית יד לבנים
  • נעמן כהן: אוקראינה אלופת העולם באנטישמיות
  • האם הזוועה של זריקת בקבוקי הפלסטיק לאשפה הכללית לא תיפסק?: היש בכלל ממשלה בישראל?
  • אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים
  • ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * שלום אודי, בעקבות הניתוח של ׳אליפלט׳, אני שולח לך את ׳יתגדל ויתקדש גד׳ שכתבתי ושהולחן ומבוצע ע״י שרון רוטר, ומספר את סיפור נפילתו של בננו גד, בעל צל״ש מפקד ח״א.
  • שאר הגליון
🏠 📑 A− A A+