שירים 1955-1995
בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער שני: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

א. פתיחה

רק בחיקי בתי את

פִּרְפּוּר עַפְעַף שֶׁלָּךְ, מִלַּת לִטּוּף. כְּאִלּוּ
עוֹד שֶׁלָּךְ אֲנִי עַל יְצוּעֵנוּ. וּכְבָר
תִּפֹּל שְׁתִיקָה שֶׁל סְתָם מִלִּים. הֲלֹא
תִּרְאִי כִּי גַּם אֲנִי שָׁבוּי בְּתֵיאַטְרוֹן
חָכְמַת-זְקֵנִים שֶׁלָּךְ? וּבְלֶכְתֵּךְ
מִלְּאוּ לִבִּי הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלֹּא פָּתַרְתְּ –
אֲשֶׁר פָּחַדְתִּי לַחֲלֹם. נוֹגֵעַ בִּמְקוֹר גַּאֲוָתֵךְ
וְיִסּוּרַיִךְ. רַק בְּחֵיקִי בִּתִּי אַתְּ וּבְלִבִּי אִשְׁתִּי.
בִּמְתִיקוּתֵךְ טָעַמְתִּי בַּיִת לְשָׁעָה קַלָּה.
אָסַפְתִּי כָּל חִיּוּךְ שֶׁנִּתְפָּרֵט מֵאַנְחוֹתַיִךְ
וְכָל גֻּמָּה שֶׁל חֹם נָשַׁקְתִּי בְּגוּפֵךְ.
עֵת נִמְנַמְתְּ בִּזְרוֹעוֹתַי וְרֵיח תִּינוֹקוֹת רַכִּים שְׂפָתַיִךְ
הָיִיתִי אָב לָךְ שֶׁיָּדַע בְּשָׂרֵךְ. שֶׁקֶט, אַל תִּתְעוֹרְרִי
שְׁאַפְתָּנִית קְטַנָּה, אַל תִּלְבְּשִׁי אֶת סְגֹר נַפְשֵׁךְ
כִּי בִּבְגָדַיִךְ אַחֵרָה אַתְּ, בַּת קָרָה,
יַלְדָּה נִצְחִית בְּתַחְפָּשְׂתָּהּ – שִׁרְיוֹן הַדַּעַת,
חַסְרַת מְנוּחָה פֶּן תֵּעָזֵב.
עַד מָתַי תֹּאמְרִי לְהִתְחָרוֹת בִּי
לְמַעַן אוֹהַבֵךְ? הִשְׂבִּיעַ רְצוֹנוֹ שֶׁל
אָב לָךְ, שֶׁלֹּא הָיָה אֶלָּא יַלְדֵּךְ? שֶׁקֶט,
נוּמִי, רַק בְּחֵיקִי בִּתִּי אַתְּ,
רַק בְּלִבֵּךְ הַנָּם אִשְׁתִּי, וּבְהָקִיצֵךְ –

פברואר 1973

על הצעיר המשליך נפשו מנגד
על שירו-פזמונו של אלתרמן "אליפלט"

השיר "אליפלט" חוּבּר כידוע בסוף שנות החמישים, זמן קצר לאחר חגיגות העשור, בתקופה שבּהּ החל הצעיר הישראלי הטיפוסי להמיר את בגדי החאקי של דור תש"ח בבגדים של דור "מרד הנעורים", שכּוּנה אז בשם "דור האספרסו".1 המהפך שחפף את התנתקותה של המדינה הצעירה מברית-המועצות בימי "המלחמה הקרה", גרם לבני הדור הצעיר להמיר את השקפת העולם הקולקטיביסטית של דור הפלמ"ח בהשקפת עולם אינדיווידואלית, עירונית ואירונית, מבית-מדרשו של סארטר.
בשנים אלה החלה המתקפה האנטי-אלתרמנית מצִידם של יונתן רטוש ושל נתן זך לצבור נפח ומשמעות. אחד הנימוקים העקרוניים ששימשו את המקטרגים היה כדלקמן: אלתרמן כותב כתיבה תיאטרלית ומז'ורית בלשון "אנחנו", בעוד שבימינו (כלומר בשנות החמישים של המאה העשרים) הנפש מייחלת, עם תום הקרבות, לשירת יחיד יום-יומית ומינורית, שכּתובה בלשון "אני". ואכן, באותה עת כתב עמיחי את שיר המחאה המפורסם שלו "אני רוצה למות על מיטתי", שבּוֹ ביטא את השקפת עולמו האנטי-מיליטריסטית וקידש את עולמו של היחיד המתעב את האוּניפוֹרמיות (תרתי-משמע) של הצבא. אחדים מהם הציגו את אלתרמן במעוּות כ"משורר חצר" המשָׁרת את מטרותיו צרות האופקים של בן-גוריון ושל המִמסד.
אלתרמן מנהל כאן דו-שיח סמוי עם מקטרגיו. הוא מתריס נגדם, ופותח את שירו – שנועד כידוע ללהקה צבאית2 – בנימה קולקטיביסטית מובהקת דווקא, בגוף ראשון רבים, בנוסח שירת רוסיה ודור הפלמ"ח ("נְזַמֵּר נָא אֶת שִׁיר אֱלִיפֶלֶט / וְנַגִּידָה כֻּלָּנוּ בְּקוֹל"). שיר הזֶמר הזה אף מסתיים בשירתה של חבורת הרֵעים בלשון "אנחנו", כמחאה נגד עריצותם המגבילה של התכתיבים שכָּפו מתנגדיו הצעירים, בני "דור המדינה" על השירה העברית בשמם של ערכי הליבֶּרליזם המערבי וחופש הביטוי.
ואולם, האם באמת לפנינו שיר קולקטיביסטי בנוסח הרוּסוֹ-עברי ששלט בשנות הארבעים בפזמונים שנשמעו – מילים ומנגינה – כמו שירים שהתאימו ל"מקהלת הצבא האדום"?
לאו דווקא. אלתרמן, גם כאשר חיבר שירים בפתוס פטריוטי (כמו "זֶמר הפלוגות" או "שיר בוקר") הכניס תמיד לשיריו רעיונות המלמדים שאין לפנינו שירים "מטעם". השיר "אליפלט" אמנם פותח בלשון רבים, אך מספר את סיפורו של "גיבור" אחד ויחיד, שביצע בעצמו מעשה גבורה, שאיש לא ביקש ממנו לבצע. לכאורה, אין לפנינו שיר תהילה וגבורה. להפך, אליפלט מוצג כאן כ"בִּישׁ גַּדָּא גָּדוֹל":

נְזַמֵּר נָא אֶת שִׁיר אֱלִיפֶלֶט
וְנַגִּידָה כֻּלָּנוּ בְּקוֹל:
כַּאֲשֶׁר עוֹד הָיָה הוּא רַק יֶלֶד,
כְּבָר הָיָה הוּא בִּישׁ גַּדָּא גָּדוֹל.
בּוֹ שְׁכֵנִים וּשְׁכֵנוֹת דִּבְּרוּ דֹּפִי
וְאָמְרוּ שׁוּם דָּבָר לֹא יוֹעִיל –
אֱלִיפֶלֶט הוּא יֶלֶד בְּלִי אֹפִי,
אֵין לוֹ אֹפִי אֲפִלּוּ בְּמִיל.
אִם גּוֹזְלִים מִיָּדָיו צַעֲצוּעַ,
הוּא נִשְׁאָר מְבֻלְבָּל וּמְחַיֵּךְ,
מְחַיֵּךְ מִבְּלִי דַעַת מַדּוּעַ,
וְכֵיצַד וּבְשֶׁל מַה זֶּה וְאֵיךְ.
וְנִדְמֶה כִּי סְבִיבוֹ, זֶה מוּזָר,
אָז דְּבַר־מָה הִתְרוֹנֵן כֹּה וְשָׁר.
בְּלִי מַדּוּעַ וּבְלִי כֵּיצַד,
בְּלִי הֵיכָן וּבְלִי אֵיךְ וְלָמָּה,
בְּלִי לְאָן וּמֵאֵיזֶה צַד,
בְּלִי מָתַי וּבְלִי אָן וְכַמָּה.
כִּי סָבִיב כְּכִנּוֹר וְחָלִיל
מַנְגִּינָה מְאִירָה, מְצַלְצֶלֶת.
אִם נַסְבִּיר לְךָ מַה זֶּה יוֹעִיל,
אֵיזֶה יֶלֶד אַתָּה אֱלִיפֶלֶט.

ושוב, בניגוד למצופה, השיר נסב בעיקרו לא סביב איזה "צ'יזבאט" על איזה ביש-גדא שהיה למשל ולשנינה בפי החבר'ה בגין מסכת חולשותיו וכישלונותיו המגוחכת. השיר נסב סביב סיפורו העצוב של פְּרט אחד מתוך הקולקטיב, טיפוס אנטי-הֶרואי בעליל, שביצע – כאמור, ביָזמתו ומִבּלי שקיבל פקודה כלשהי – מעשה הֶרואי מאין כמוהו: הוא מסר את חייו כדי להציל את רֵעיו בשדה הקרב.

בְּלֵיל קְרָב בִּרְעֹם אֵשׁ מְזַנֶּקֶת,
בֵּין אַנְשֵׁי הַפְּלֻגָּה קוֹל עָבַר:
הָעֶמְדָּה הַקִּדְמִית מְנֻתֶּקֶת,
מְלַאי תַּחְמֹשֶׁת אָזַל בָּהּ מִכְּבָר.
אָז הִרְגִּישׁ אֱלִיפֶלֶט כְּאִלּוּ
הוּא מֻכְרָח אֶת הַמְּלַאי לְחַדֵּשׁ,
וְכֵיוָן שֶׁאֵין אֹפִי בְּמִיל לוֹ,
הוּא זַחַל כָּךְ יָשָׁר מוּל הָאֵשׁ.
וּבְשׁוּבוֹ מְהֻמָּם וּפָצוּעַ,
הִתְמוֹטֵט הוּא, כָּרַע וְחִיֵּךְ.
הוּא חִיֵּךְ מִבְּלִי דַעַת מַדּוּעַ,
וְכֵיצַד וּבְשֶׁל מַה זֶּה וְאֵיךְ.
וּבְלִבּוֹת חֲבֵרָיו, זֶה מוּזָר,
אָז דְּבַר-מָה הִתְרוֹנֵן כֹּה וְשָׁר.
בְּלִי מַדּוּעַ וּבְלִי כֵּיצַד,
בְּלִי הֵיכָן וּבְלִי אֵיךְ וְלָמָּה,
בְּלִי לְאָן וּמֵאֵיזֶה צַד,
בְּלִי מָתַי וּבְלִי אָן וְכַמָּה.
מִסָּבִיב כְּכִנּוֹר וְחָלִיל
מַנְגִּינָה מְאִירָה, מְצַלְצֶלֶת.
אִם נַסְבִּיר לְךָ מַה זֶּה יוֹעִיל,
אֵיזֶה יֶלֶד אַתָּה אֱלִיפֶלֶט.

גיבור הֶרואי ואנטי-הֶרואי זה, שאלתרמן בחר להפנות אליו זרקור, נושא את השם הגלותי "אליפלט", ולא שם ישראלי טיפוסי של לוחם מלוחמי תש"ח ("אורי", "עוזי", "עמיחי", "דודיק" או "אריק"). בדומה לשמות תאופוריים דומים כגון "פלטיאל", "עזריאל", "ירחמיאל",3 ששימשו בפתגמי יידיש גלותיים שמות-נרדפים ל"שלימזלים" שמצפים לרחמי האל, שימש גם השם "אליפלט" בספרות ישראל שנכתבה בגולה לתיאורו של אביון וביש-גדא. כך למשל בסיפורו של אליפלט העגלון, גיבור שירת יל"ג "אשקא דריספק".
על המוטיבציה האקטואלית לכנות את החייל האנטי-הֶרואי בשם "אליפלט" כתב ד"ר יוסף גלובינסקי תחת הכותרת "האליפלטים", כי בקרב המתואר בשיר רוב החיילים "היו עולים חדשים שזה אך עלו ארצה. הם היו חסרי שפה, לא הכירו את הארץ ומשוללי ידע צבאי. עובדות אלה היו להם לרועץ," אך הם "היו חדורי נחישות להילחם למען מולדתם החדשה."4 מעניין להיווכח שגם בין שירי עיר היונה שראו אור ב-1957, כשנתיים לפני הפזמון שלפנינו, תיאר אלתרמן לא את הקרבות ההֶרואיים של מלחמת העצמאות אלא את קרב לטרון הכושל ואת החיילים, פליטי מחנות ההשמדה, שנזרקו אל הקרב ללא הכשרה. בשירו "בטרם יום" כלולה במשתמע ביקורת קשה על החלטתו של בן-גוריון לשלוח את הפליטים האלה למשימה שגבתה מחיר דמים כבד.
אכן, ראוי לשבץ את הבָּלָדה "אליפלט" ברצף כתיבתו של אלתרמן משנות החמישים. היא שייכת לאותו אקלים רוחני שבו נתחברו שירי הקובץ עיר היונה (1957), בהם שירים על צעירים בני הגולה, פליטים שנשלחו מן האונייה כדי למות "בטרם יום" באיילון. הוא קרוב גם לטורי הטור השביעי, כגון לטור "על החייל אלבז" (1954) על העולה ממרוקו שהקריב את חייו כדי להציל את חבריו מהתפוצצות רימון.5
אגב, אלתרמן מעולם לא התראיין לעיתון, והראיון היחיד שנתן היה ראיון וירטואלי עם "המחבר" בספר חגיגת קיץ (1965), שבּוֹ אמר בניסוחו הפרדוקסלי: "הַמִּלִּים אֶרֶץ, עַם, אֲפִלּוּ תְּקוּפָה / לְרַבִּים אוֹמְרוֹת לֶחֶם וָבֶגֶד. / לְרַבִּים אֲחֵרִים הֵן אֲסֻפָּה / שֶׁל נוֹשְׂאֵי כְּתִיבָה רוֹמֶמֶת אוֹ מַלְעֶגֶת. / ואִלּוּ לִמְעַטִּים הֵן אֲמַתְלָה שְׁקוּפָה / לְהַשְׁלִיךְ נַפְשָׁם מִנֶּגֶד." (כך הוא חיבר באופן אוקסימורוני את התחבולה הערמומית, האינטרסנטית והנלוזה של הפרט, שנועדה כדי להשיג רווח אישי על חשבון הכלל, ואת מעשה ההקרבה האלטרואיסטי, הנאצל והנעלה, שנועד לטובת הכלל על חשבון טובת הפרט). במקומות שבהם כתב על הגנת העם המדינה הפעיל אלתרמן את חִצי האירוניה לא נגד החיילים והצבא, כמקובל בתקופתנו הבתר-מודרנית, אלא כלפי המשתמטים.
לא כך הציג את השיר אריאל הירשפלד במאמרו "שיר פצע" (שהתפרסם בעיתון הארץ, מיום 27.4.2007). את סופו של השיר פירש במנותק מעולם הדעות של אלתרמן ומעֶמדתו בסוגיית הגמול. סופו של השיר עובר לכאורה אל הספירה הטרנסצנדנטית, אך גם כשהשתמש אלתרמן בשירתו ה"קנונית", לרבות שירי כוכבים בחוץ ועיר היונה, במילה "אלוהים", או במילת הפנייה "אלוהיי", אין למילים אלה כיווּן "דתי רציני לחלוטין," כהנחתו של המבקר. יש בהן בליל של עניינים הסותרים זה את זה, שנתרבדו באישיותו של אלתרמן והתרוצצו בנפשו במהלך חייו – למן החינוך הדתי שקיבל בילדותו, דרך הצטרפותה של אחותו לקיבוץ של "השומר הצעיר", שחבריו היו אתאיסטים גמורים, וכלה בהתקרבותו לפלמ"חניקים ולמנהיגם יצחק שדה, שגם הם היו אתאיסטים גמורים. את יחסו הרב-רובדי כלפי ענייני דת ואמונה ביטא בשירו "הקלריקל הקטן".6
יחסו המורכב של אלתרמן כלפי האמונה בכוחות עליונים (באל ובמלאכיו) משתקף מדבריהם של המלאכים: מצד אחד הם משתמשים בביטוי סנטימנטלי שאינו מתאים ללוחמי תש"ח ("לָנוּ יֵשׁ מִּמְּךָ נַחַת") – ביטוי המבוסס על הֶבּראיזם שהגיע ללשון יידיש, וחזר ממנה אל העברית טעון במטען "גלותי". מצד שני, המלאכים אומרים לאליפלט: "אַף שֶׁאֵין לְךָ אֹפִי בְּמִיל", כאילו היו הם חבריו מן הפלמ"ח, שוללי הגלות, המדברים בעברית צבאית, עניינית ונטולת רגשנות. הדיסוננס שבין שני הסגנונות – הגלותי והצברי – ששניהם מושמים בפי המלאכים יש לו כמובן אפקט קומי, היוצר אוקסימורון מרחף על רקע האירוע הטרגי. בניגוד לעמדתו האמביוולנטית של אלתרמן כלפי קורבנם של צעירים למען המולדת וכלפי נושאים הקשורים בדת ובאמונה, עמדה המורכבת מניגודים ומניגודי-ניגודים, קבע הירשפלד במאמרו הנ"ל בסגנון חד-משמעי:
"סיומו של השיר, הגמול האלוהי שניתן לאליפלט באמצעות המלאך גבריאל, המדבר אל המת כבן משפחה יהודי קרוב, 'במרום לנו יש ממך נחת,' הוא סיום דתי רציני לחלוטין: האלוהות היא היחידה המבינה נכונה את תמהוניותו של הגיבור. זו תמהונות אלוהית. זהו סיום מרטירולוגי, ארכאיסטי מאוד, והוא עשוי בנוסח המרטירולוגיה הנוצרית, על דמות המלאך היורד משמיים ונוטל אליו את הקדוש המעונה."
להערכתי יותר משיש כאן סיום "בנוסח המרטירולוגיה הנוצרית," יש לפנינו סיום בנוסח סיפורי חסידים על אנשים פשוטים, המבקשים מנהמת הלב עזרה משמיים (בלי "סידור" ולא כמצוות אנשים מלומדה"), ומקבלים את גמולם בגן-עדן, "אחרי מות". ומן הראוי לדעת: אלתרמן השתמש באוצר המוטיבים החסידי כבמילון פיוטי, ולא כבעקרונות אמונה. גם ביאליק לפניו השתמש במוטיבים חסידיים ב"זוהַר", ב"הבּרֵכה" וב"צפרירים", אף-על-פי שכּתב שירים סָטיריים לא מעטים נגד החסידים ואנשי השם שלהם. הוא בנה סצֵנה המתרחשת בשמיים, לפני כיסא הכבוד, גם אם לא האמין בתורת הגמול החסידית.
אלתרמן בנה את שירו-פזמונו "אליפלט" על סיפורים נֶאוֹ-חסידיים, כגון "בּוּנצי שתוֹק" של י"ל פרץ, המגולל את סיפורו של צעיר לא-יוצלח גמור בעולם הזה, שאחרי מותו נתקבל בכבוד רב אצל מלאכי השרת בעולם הבא. אלתרמן הראה כאן שלא אחת האנשים המזולזלים והשותקים, העלובים שאינם מעליבים, יורשים את "מלכות השמַים" – הם ולא העשירים והבוטחים בעצמם ובצדקתם.
מוטיב זה חִלחל אפילו ליצירותיו לילדים "מעשה בפ"א סופית" ו"מעשה בחיריק קטן", שבּהן האות המזולזלת וסימן הניקוד הקטן מוכיחים לחברה העויינת שלא קל לה "להסתדר" בלעדיהם. במילים אחרות, העולם קיים לא רק בזכותם של מלכים וגיבורי-חיל, אלא גם בזכותם של אנשים "אפורים" וכמעט אנונימיים כדוגמת אליפלט:

וּבַלַּיְלָה חֲבוּשׁ קַסְדַּת פֶּלֶד,
אַט יָרַד הַמַּלְאָךְ גַּבְרִיאֵל,
וְנִגַּשׁ לִמְרַאֲשׁוֹת אֱלִיפֶלֶט,
שֶׁשָּׁכַב בַּמִּשְׁלָט עַל הַתֵּל.
הוּא אָמַר: "אֱלִיפֶלֶט אַל פַּחַד,
אֱלִיפֶלֶט, אַל פַּחַד וָחִיל,
בַּמָּרוֹם לָנוּ יֵשׁ מִּמְּךָ נַחַת,
אַף שֶׁאֵין לְךָ אֹפִי בְּמִיל."
זֶהוּ זֶמֶר פָּשׁוּט גַּם תָּמוּהַּ,
אֵין רֵאשִׁית לוֹ וְסוֹף וְהֶמְשֵׁךְ,
זִמַּרְנוּהוּ בְּלִי דַעַת מַדּוּעַ
וְכֵיצַד וּבְשֶׁל מַה זֶּה וְאֵיךְ.
זִמַּרְנוּהוּ כָּךְ סְתָם, זֶה מוּזָר,
כִּי דְּבַר-מָה הִתְרוֹנֵן בּוֹ וְשָׁר...

גם בשירי עיר היונה שנכתבו באותו זמן, וסיפרו גם הם את סיפורם של חיילים שעשו מעשי גבורה מבלי לדעת שהם "גיבורים", הזכיר אלתרמן לעִתים קרובות את המלאכים – ולא מתוך כיוון "דתי רציני לחלוטין", הנחתו השגויה של הירשפלד. כך, הרחיק את התמונה הטראגית של ששת אלפי הצעירים ששילמו בחייהם על הקמת המדינה – אל מחוזות המיתוס, כך רמז שהצעירים שנגדעו – מיכל ומיכאל – גודעים גם את דור ההמשך וגורעים ממנו. מיכל מייצגת נערה-אישה שתיוותר צעירה לנצח (כמיכל המקראית, שדוד מנע ממנה פרי בטן), ואילו מיכאל הוא מלאך בשר ודם שלא מעלמא הדין הממונה ממרומים על שלומם של ישראל (גם המלאך שאינו מוליד וגם מיכל חשֹוכת הבנים מלמדים על היות המלחמה אסון הגודע את ההמשכיות, את שלשלת הדורות).
אין ספק, בשירים שכּתב בשנות המדינה, שבהם תיאר את מותם של צעירים בשדה הקרב, יש מידה לא מועטה של ביקורת על ההנהגה וכן הטחה כלפי שמים, אך אין בהם ערעור על מיתוס הגבורה. להפך, אלתרמן עומד בהם נפעם מול נכונותו של החייל העברי לסכן את עצמו, ואפילו להשליך את נפשו מנגד, למען רֵעיו ולמען עתיד עַמו. יחד עם זאת, הוא קונן על החיים הצעירים הנגדעים בשדה הקרב, ותהה בינו לבינו אם הקורבן התמים הזה מחויב המציאוּת הוא, ואם אפשר להגיע אל המטרה גם בדרך אחרת.
שירו של אלתרמן הופך את אליפלט לסמל, ולמשל לתופעה קולקטיבית. הוא הופכוֹ לסמל ולמשל לעם ישראל כולו, שאף הוא "ביש-גדא גדול" ("אין מזל לישראל"), שנאלץ בעל-כורחו לעמוד תמיד מול השמצות ("בו שכנים ושכנות דיברו דופי"), ולהתנחם בדברי העידוד שמגיעים אליו מן השמיים ("אֱלִיפֶלֶט אַל פַּחַד, / אֱלִיפֶלֶט, אַל פַּחַד וָחִיל") דברי עידוד שמזכירים את דברי העידוד הנצחיים של אלוהים ליעקב-ישראל ("אל תירא עבדי יעקב").
דברי עידוד כגון אלה משמיע האל באוזני העולה החדש דנינו (בטורו של אלתרמן "ריצתו של העולה דנינו" מ-1955): "וְאֵל עֶלְיוֹן שָׁמַע! וְכֹה אָמַר לוֹ אֵל: / רוּץ, רוּץ עַבְדִּי דַנִינוֹ… רוּץ כִּי לֹא תִּמְעַד […] רוּץ, רוּץ עַבְדִּי דַנִינוֹ… עֶזְרְךָ אֲנִי… / רוּץ, רוּץ וְאַל תֵּחַת. כִּי אֲכַסֶּה מוּמְךָ."
אלתרמן לא השלים מעולם עם מעשי עוולה ואיוולת, וביקר את ההנהגה על אטימותה כלפי הפרט, אך בו בזמן גם עמד משתאה מול הפיכתו של היהודי מיעקב לישראל, מן הסוחר בן הגלות ליהודי החדש, ללוחם של דור המאבק על עצמאות ישראל. הוא העמיד במרכז שירי המלחמה שלו לא את הגיבור הקיבוצניק כחול העיניים ובעל הבלורית הזהובה, אידאל ניטשיאני מובהק, כמו זה שעוצב למשל בפזמונו של חיים חפר על "דוּדוּ" הפלמ"חניק, כי אם את האנטי-גיבור היהודי, הגלותי והדחוי, שאיש לא האמין בכוחו.
עמדתו הדקה, המורכבת וקרועת הסתירות הפנימיות של אלתרמן, שיש בה גאווה וענווה, אומץ ופחד, שחוק ודמע, אמונה וספק, אינה באה כלל לידי ביטוי בניתוחו של הירשפלד. ניתוחו החד-משמעי דומה לירייה באפלה, מול מטרה שחורי הירי שבּה נוקבו מראש.


תרצה אתר בראשית שנות ה-60. צילם דוד אולמר. מתוך ויקיפדיה.

הערות:
1. כך כינה הסופר ס' יזהר, בעקבות ארתור קסטלר, את בני "דור המדינה" בדברי הפתיחה שלו לדיון על הדור הצעיר בוועידת מפא"י (יוני 1960), וראו:
https://sreturns.wordpress.com/2018/03/27/דור-האספרסו/

2. בשנת 1959 התגייסה בתו של אלתרמן, תרצה אתר, ל"להקת גֵיסות השריון", ואביה חיבר את השיר לבקשתה. בערך "אליפלט" (שיר) בוויקיפדיה נכתב ש"זהו השיר היחיד שכתב אלתרמן ללהקה צבאית", וזאת בעקבות דברי הפרשנות התמוהים והעובדות השגויות על השיר, פרי-עטו של אריאל הירשפלד (ברשימתו "שיר פצע", בעיתון הארץ מיום 27.4.2007). ואולם, ביחד עם שיר-הזֶמר "אליפלט" מסר אלתרמן לנעמי פולני, במאית הלהקה, שיר זמר נוסף בשם "פרד לתפארת" שהולחן אף הוא על-ידי סשה ארגוב, אך בוצע לאחר שחרורה של תרצה אתר מן הלהקה.

3. שם תאופורי הוא שם שנועד להצהיר על נאמנות לאל ולבקש את הגנתו. אלתרמן הרבה להשתמש בשמות כאלה גם בפזמוניו ה"תימניים", כגון בפזמון "מרים בת ניסים" (שבו רוב הילדים נושאים שמות תאופוריים) והן בתרגומו למעשייה ה"יידישיסטית" של קדיה מולודובסקה "גלגוליו של מעיל", שגם בה בניו של החייט הפשוט נושאים שמות תאופוריים. בספרות ישראל ניתנו שמות אלה לאנשים נדכים הזקוקים לרחמי שמיים.

4. ד"ר יוסף גלובינסקי, שערך תחקיר משלו בעניין הקשר שבין שירו של אלתרמן "אליפלט" (1959) לבין הקרב הכושל על תל מוטילה (1951) – העלה רעיון מעניין שמעשיר את הפירוש העל-זמני בממד אקטואלי. לדבריו, אלתרמן "קרא לגיבור שירו 'אליפלט' כי רצה לתאר אירוע גבורה מקרב תל מוטילה בו התארגנו הכוחות ליציאה לקרב מ'זנגריה" שכבר אז נקראה על הניר לפחות ולימים בפועל – מושב 'אליפלט'. בקרב נלחמו בין השאר שתי פלוגות של גדוד 21 של גולני שבהם  חיילים שרובם עולים חדשים שאפילו עברית לא ידעו ועברו אימון קצר מאד, וראו בבלוג:
https://www.dr-glovinsky.com/אליפלט .
ראו גם בעמ' 66-67 באלבום "סיפורם של חיילי חטיבת גולני בקרבות תל מוטילה" שצירף ד"ר יוסף גלובינסקי לאתר נתן אלתרמן ביום 29.1.2022.

5. ברשימתו "שיר פצע" (ראו הערה 2 לעיל) בחן אריאל הירשפלד את שירו של אלתרמן "אליפלט" (1959), והגיע למסקנה הפרשנית התמוהה שלפיה שיר זה, המערער לדבריו על אתוס הגבורה הישראלי, "אינו שיר על תימהוני אחד, אלא על החייל הישראלי כְּתם גמור שהכּלל מנצל את תומתו." לי נראה שהירשפלד קרא את השיר קריאה אנכרוניסטית המנתקת שיר זה מהקשרו ומהשקפת העולם של מחברו, ואין בה סימן כלשהו להתמצאות ב"טוריו" של אלתרמן ובשירי עיר היונה שחוברו באותה עת על אותם נושאים שהעסיקוהו בשירו "אליפלט".

6. ראו על שיר זה בפרק "אלוהיי ציווני: על יחסו של אלתרמן לאל, לדת ולמסורת" בספרי רוצי, נוצה, תל-אביב 2013, עמ' 51 -287.
זיוה שמיר

אהוד: על עיוות המציאות מצד אריאל הירשפלד אני לא מתפלא, הוא פירסם בשעתו מאמר ארוך ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" שבו הוכיח את השפעתה הגדולה של הזמרת המצרית [שהיתה שונאת ישראל] אום-כולתום – על הספרות העברית הצעירה!

אהוד שלום לך,
ברשימתו של פוצ'ו 'שיר נשכח של עמנואל הרוסי' (חדשות בן עזר 1726) על תוצרת הארץ, חלה טעות: השיר 'תוצרת הארץ' שמילותיו מובאות ברשימה, איננו השיר שאליו התייחס אבנר הרוסי, בנו של המחבר, בעקבות התעניינותו של פוצ'ו.
בשיר שמילותיו הובאו ברשימה אין זכר לסנדלר הנע ונד בארץ עם כלי מלאכתו ומבקש לעודד את תוצרת הארץ.
השיר הנכון הוא השיר הנשכח 'המנון הסנדלרים' שחובר ע"י עמנואל הרוסי לתוכנית 'המנון לתוצרת הארץ' שהועלתה על הבמה בתיאטרון 'המטאטא' בשנת 1933. הלחין את השיר משה וילנסקי. היה זה אחד הלחנים הראשונים שהלחין וילנסקי עם עלייתו לארץ. אלה מילותיו:

יִשְׂרָאֵל עָם יָקָר,
בֹּא הַאֲזִינָה לִדְבָרֵינוּ, עָם חֵלֵכָה,
לֹא הָסוּלְיָה עִקָר,
אֶלָא הַנְּשָׁמָה כָּל עוֹד נִחְיֶה נֵלֵכָה.
שְׁמַע, אָח, אַל תִּתְנַכֵּר,
שָׁמוֹר זָכוֹר אַתָּה בּוֹנֶה עָתִיד, בּוֹנֶה עָתִיד,
הַב כָּתֵף מַהֵר מַהֵר,
תְּמוֹךְ בַּתּוֹצֶרֶת הָעִבְרִית.

בשיר הזה, בביצוע כל להקת 'המטאטא', נפתחו כל תוכניות 'המטאטא' ששודרו ב'קול ירושלים' המנדטורי לפני הקמת המדינה.
אליהו הכהן

בגיל 93
נזכור תמיד את יצירתו בייחוד בזכות ספרו המופלא
"מישל עזרא ספרא ובניו"

אהוד: בשנת 1974 הופיע בהוצאת "מסדה" קובץ סיפוריו של אמנון שמוש "אחותי כלה", שהיה בו פרק-סיפור על מישל עזרא ספרא מהעיר חלב שבסוריה. אמנון שמוש טרם היה אז סופר ידוע, ואני כתבתי באחד ממוספי הספרות ביקורת נלהבת על "אחותי כלה" וציינתי בה כי הסיפור על מישל עזרא ספרא ראוי להמשך בדמות רומאן רחב יריעה.
ואז, בשנת 1978 הופיע, גם כן בהוצאת "מסדה", הרומאן "מישל עזרא ספרא ובניו", שביסס מיד את מעמדו של אמנון שמוש כאחד הסופרים החשובים שלנו, בייחוד מהצד של הפזורה ה"מזרחית", ואף זכה לסידרה טלוויזיונית מעולה בבימויו של ניסים דיין, שהוריו היו אף הם ילידי חלבּ.
לימים סיפר לי אמנון שמוש כי הביקורת שלי על "אחותי כלה" והמשאלה שהובעה בה לפתח את הסיפור על מישל עזרא ספרא לכדי רומאן שלם – היא שעודדה אותו ונתנה לו חיזוק ספרותי להמשיך ולהשלים את הפרק לכדי הרומאן רחב היריעה.

אין צדיקים ורשעים בזירת אוקראינה
בניגוד לדעה הרווחת כי מדובר בעימות בין שליט רשע למדינה תמימה,
אין במלחמה הזו שחור/לבן
השורות הבאות עלולות להיראות כשחייה נגד הזרם: בעוד שכל העולם הנאור מגנה – ובצדק – את ההתנפלות התוקפנית של הדוב הרוסי על השכנה 'הקטנה' אוקראינה (שהיא המדינה השנייה בגודלה באירופה), עלולים הדברים הבאים להיתפס ככתב סניגוריה על הבריונות הרוסית מחרחרת המלחמה.
ולא היא. בראיה יהודית היסטורית אין מדובר במלחמת ממלכת הרשע מול כבשה תמימה שלא הזיקה לאיש. לאורך אלף שנות היסטוריה, היוו אוקראינה ורוסיה סוג של גהינום עלי אדמות כלפי אוכלוסייתן היהודית. בשתיהן נאנקו אחינו ואחיותינו תחת מגפי הרשע של הפוגרומיסטים שלא נחו לרגע, ומנת חלקם היתה רק פרעות ושחיטות, אונס וכפיה. האנטישמיות הפרבוסלבית המבעבעת בשתיהן, היתה תפלצתית, חייתית, בלתי אנושית. על אדמתן "הָיִינוּ לַעַג וָקֶלֶס, נֶחְשבְנוּ כְּצֹּאן לַטֶּבַח יוּבָל, לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וּלְמַכָּה וּלְחֶרְפָּה" (מתוך תפילת תחנון של ימי ב' ו-ה', שתיעדה נאמנה את שפל מצבם של היהודים בגלויות איוואן האיום).
בפוגרומים של ת"ח ות"ט פשטו באוקראינה קלגסיו של הצורר חמילניצקי על בתי היהודים ושפכו דמם של רבבות חפים מפשע. חמי"ל ימ"ש (כך כונה במקורותינו) הוביל את מרד הצמיתים והקוזקים, אבל בדרך נטבחו כ-50,000 יהודים במיתות משונות ואכזריות, אנסו נשים ונערות ללא חמלה, ואת הניצולים מכרו לעבדות או אילצו להמיר דתם.
בדרכו הלך הצורר פטליורה, שבהיותו שר המלחמה של אוקראינה (1919), יזם כ-60 פוגרומים, שבהם נרצחו בסאדיזם מצמית עשרות אלפי יהודים. אלה שנסו אל החופש נרצחו בירייה, ואלה שנותרו בבתים נרצחו בנשק קר, כדי לחסוך בתחמושת. בדרך סוררת זו הלכו גם הצוררים דניקין ובאנדרה ורבים אחרים, כל אחד בזמנו, במרוצת אלף שנות צלמוות אוקראיני.
ואלה הן רק דוגמיות קצרות לטבח המתמשך של היהודים באוקראינה, שמבצעיו זוכים גם היום לכבוד גדול בחוצותיה של המדינה. שתי אנדרטאות מרכזיות מנציחות בקייב את דמותו של חמי"ל ימ"ש, ואילו פטליורה וחבר מרעיו הונצחו בשמות הרחובות. ההיסטוריה המקומית גאה בהם.
איבת האוקראינים ליהודים עלתה על כל דמיון. ישראל גימפל, יהודי רענני, זוכר עד היום, שכשהוא וחבריו נמלטו בימי חמת המציק ליערות, מפני הנאצים הארורים, שנואשו מהם והניחום לנפשם, המשיכו פורעים אוקראינים צמאי דם יהודי לדלוק אחריהם כדי להסגירם לעמלק הגרמני. עד היום הוא זוכר את תאוות הרצח שהיתה להם בעיניים: "הם היו גרועים מהנאצים."
לא שהרוסים היו טובים יותר. להיפך. היודופוביה בשתי המדינות התחרתה בעוצמת האיבה שלה. הצארים הרוסיים עודדו את האיכרים הנבערים והאינטליגציה לפעול ברוח 'הכה ביהודים והצל את המולדת.' אותה שנאה, אותן פרעות. רק השמות והתאריכים השתנו מפעם לפעם.
הדברים הגיעו לשיא הרשע בזוועות 'סופות בנגב' (1881-2), ברחבי האימפריה, ששליטיה טרחו להמציא 'פתרון סופי' מקורי משלהם לבעיה היהודית: שליש יתנצרו, שליש יהגרו ושליש ימותו רעב. ולא נשכח את גזירת הקנטוניסטים המבחילה שחטפה ילדים לעבודת צבא הצאר למשך 31 שנה, ואת פרעות קישינב שפרחו בהשראת ההנהגה הרוסית. שרשרת של פרעות ופוגרומים, מדחי אל דחי.
מול ההיסטוריה של שתי המדינות שידיהן דמים מלאו, צריך להודות במיפנה החיובי שחל היום ביחס ליהודים בשתיהן. באוקראינה שולט ראש ממשלה יהודי, ובמוסקבה יושב 'הצאר החדש' הנשיא פוטין, שמגלה לאורך כל הדרך יחס חם ואוהד כלפי העם היהודי; מעולם לא ישב בקרמלין שליט פילושמי כמותו.
דוגמה ניצחת: על אף עמדתה הפרו מערבית של ישראל והצטרפותה לגינויי הקואליציה האנטי רוסית בהנהגת ארה"ב, פוטין אינו נוקם ונוטר, ואינו מסכל את הטיסות המבצעיות של חיל האויר הישראלי בשמי סוריה, במירדף אחר צוררים איראנים.
פוטין הוא ידיד נפש של הרב ברל לזר, רבה של רוסיה, והוא זה שסיפר ל'גלובס' (17.5.19), כי לפוטין פינה חמה בלב לעם היהודי: "בזמן הקומוניזם, השלטון חילק דירות בין כמה משפחות. פוטין הנער גדל בדירה קטנה שנחלקה עם משפחה יהודית. הוריו היו אנשים מאוד פשוטים, שחזרו מאוחר הביתה מהעבודה. כשפוטין חזר מביה"ס, הוא נכנס לשכנים היהודים, שומרי תורה ומצוות. על שולחנם סעד מדי יום, כולל סעודת שבת, שאליה הוזמן פוטין להצטרף. היה לפוטין קשר מאוד חזק למשפחה הזאת והוא חוזר ומזכיר שהערכים שראה שם, ערכים משפחתיים וערכים בכלל, עשו עליו רושם מאוד חזק: הוא זכר את הגפילטע פיש וה'חאלע' שאכל איתם, ואיך האבא ישב ולמד דף גמרא אחרי סעודת השבת."
דברים דומים אמר ל'גלובס' גם צבי מגן, לשעבר שגריר ישראל ברוסיה ובאוקראינה, כיום חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי: "אני לא מכיר את הסיפור הספציפי, אבל לנושא יש רגליים והוא מבוסס," אמר. מגן ציין כי "יותר מפעם אחת פוטין דיבר על כך שהיה מוקף בשכנים, ידידים ומאמני ג'ודו יהודיים, כך שיש לפוטין נוסטלגיה ליהודים שגדל סביבם. גם המורה שלו היתה יהודייה שעלתה ארצה, ובביקורו בישראל, פוטין גם דאג לשדרג את רמת החיים שלה וקנה לה דירה" (בבת ים). מגן הוסיף כי שמע במו אוזניו מפוטין כמה פעמים על יחסו החם לעם היהודי.
כל זה לא בא לסנגר על התוקפנות הרוסית. אבל זה כן בא להזכיר לעצמנו, שהסיפור הזה מאוד מורכב. לא הכול לבן/שחור.
מנחם רהט

בגיל 103
הניה היתה אלמנתו של יונה בן עזר
מראשוני חניתה
יונה היה נכדו של יהודה ראב בן עזר
אביו של יונה – מנחם-שלמה ראב
היה בנו של יהודה ראב בן עזר
מאשתו הראשונה בירושלים הדסה הרשלר
תנחומים לבני המשפחה


יונה והניה לקראת הנישואים בשנות ה-40.

יונה בן עזר (ראב) נולד בירושלים בשנת 1914. בן למשפחת ראב ממייסדי פתח-תקווה. הוריו נפטרו ממחלות בעת מלחמת העולם הראשונה ויונה נמסר לאימוץ לבית יתומים. הוא עבר לחיפה, השתייך לפלוגות הפועל. בשנת 1938 התנדב לסייע לקיבוץ חניתה עם העלייה לקרקע. ויראה כי טוב ונשאר חבר המקום. יונה הצטרף לפלגות הלילה של וינגייט בשנת 1938. בשנת 1941 נשלח עם חברו דן רם לסייע לכוחות הבריטיים בפלישה לסוריה. השניים פעלו כמסתערבים ברחבי סוריה והכינו עצמם למקרה בו יכבשו הגרמנים את האזור. יונה היה מראשוני המתגייסים לפלמ"ח בשנת 1941 ושירת בפלוגה ב', אך יונה לא שבע נחת והחליט להתגייס לצבא הבריטי. הוא שירת במצרים ובאירופה. שב לביתו, נטע את הפרדס והיה לעובד אדמה במשקו. יונה טיפח את פינות החמד בקיבוץ. הקים וניהל את האולפן לעולים ולמתנדבים. בשנותיו האחרונות עבד במפעל לעדשות מגע של חניתה. יונה היה נשוי להניה, להם שלושה ילדים – חגית, נדב ומירב. על קברו קראו בנותיו את השיר שכתבה בשנת 1929 המשוררת אסתר ראב לאביה יהודה ראב:
"בְּרוּכוֹת הַיָּדַיִם / אֲשֶׁר זָרְעוּ / בְּבָקְרֵי-חֹרֶף..."
יונה בן עזר נפטר, שְבע שנים ומעשים, במרץ 2006 בקיבוצו חניתה.
[מתוך אתר מוזיאון הפלמ"ח, מובא בוויקיפדיה]

פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" מיום 2.3.2022
לאחר שיצא לאקרנים סרטו של אבי נשר, "תמונת הניצחון", התפרסמו עשרות מאמרים ומכתבים ב"הארץ", העוסקים בקרב הגבורה של לוחמי ניצנים ובדף הקרבי שכותרתו "כישלון" — הדף שניסח אבא קובנר ובו גינוי חריף לכניעה ולנפילה בשבי. בקרב ספגה ניצנים 33 אבדות, עד שנכנעה בלית ברירה להתקפה מצרית מסיבית, וכמאה חברי משק וחיילי גבעתי נפלו בשבי.
האופן שבו קובנר מוצג בסרט – ניצול שואה היסטרי ואטום שהתערב בניהול המערכה ונתן הוראות כאילו היתה לו הסמכות לכך – תרם לזעם על תוכנו של הדף הקרבי הזה ושל שלושים וכמה הדפים הקרביים שבאו אחריו. תופעה מעניינת ניבטה מן הדיון בעיתונות: הבנים והבנות של הפעילים והלוחמים אז, ושאר קרובי משפחה – הם המשתתפים בוויכוח, וכיום הם כותבי ההיסטוריה של העבר ומתווי הזיכרון לעתיד. בני ובנות ניצנים מזה ובני ובנות עין החורש מזה, וכן כמה שולחי מכתבים שכותרתם "אבי לחם בניצנים", "אני, בת ללוחמי ניצנים" ועוד כהנה וכהנה – כולם מרגשים ונסערים, יהיה תוכנם אשר יהיה.
אך רוב הכותבים לא הביאו בחשבון את הרקע לדברים: באמצע אוקטובר 1947, ערב החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה, הוציא ארגון "ההגנה" הוראה שאין לפנות שום נקודה ויישוב עבריים, ושצריך להחזיק בהם עד האיש האחרון. שלוש המילים "עד האיש האחרון" מודגשות. אך כאשר נפל גוש עציון, המטכ"ל, שאך זה הוקם, פרסם ב–14 במאי פקודה המבטלת את "פקודת תל חי", כפי שכונתה הוראת ההגנה, ומתירה למפקדים לפנות יישובים על פי התפתחות המערכה. ואכן, 21 יישובים פונו או נעזבו, רובם בפרק הזמן הקצר שסביב נפילת ניצנים, למרות מאמצי רובם לקנות נשק, להתבצר ולהתאמן מראש, בידיעה שכוחן של החטיבות עדיין מוגבל מאוד.
דברי יעקב (קובה) וילן, מפקד נגבה: "מכרנו חמש פרות, ובכסף קנינו כלים וכדורים." החרדה לגורל הארץ הלכה וגברה, המצרים המשיכו להתקדם בכוחות גדולים, מצוידים בנשק כבד, ותקפו את ניצנים. זו נאלצה להיכנע, ולאחריה נפלו גזר וגבעה 69. בגן יבנה ובביצרון החלו לארוז חפצים, והדרך לתל אביב נראתה סלולה.
באווירה זו החליט שמעון אבידן, מפקד חטיבת גבעתי, כי מוכרחים ליצור אידיאולוגיה של עמידה בדרום, וביקש מקובנר שיכתוב דבר מה תקיף. צוות הפיקוד של החטיבה, לרבות המג"דים, קרא את הדף ואישר את תוכנו. איש לא קם וטען שהדף קיצוני, ואיש לא התריע על עוול שנעשה לניצנים. ב-18 ביוני, כעשרה ימים אחרי נפילת ניצנים, אסף דוד בן-גוריון את מפקדי כל החטיבות לישיבה של יום שלם, ולמחרת חזר על "פקודת תל חי": "לא אקח על עצמי לדון את חברי המשקים שנעזבו. אני יודע מה עבר עליהם [...] דברַי אינם אלא הוראה לעתיד: אם אמנם נמלא את חובתנו כלפי המשקים בכלים ובאנשים [...] אז ייקבע גם הכלל (ושוב, אני אומר זאת בדחילו ורחימו, כי אני יודע מה קשים ואכזריים הדברים שאומר), כי כל משק הנמצא במצור חייב לדעת שבלי פקודה מגבוה בל יעזוב איש חי את משקו!"
החובה לצייד את המשקים בכלים ולתגבר אותם בכוח אדם היא התנאי שהציב בן-גוריון.
עד כאן הרקע הכללי, ואולם לכתיבת הדף הקרבי על ניצנים היה גם רקע נסיבתי מדי: לאורך כמה עשרות שנים מאז תמה המלחמה והשבויים שבו לביתם, לא נשמר קשר בינם לבין צמרת גבעתי. עד שבמאי 1983 טלפנה טל חומסקי, בת ניצנים, אל קובנר. "עלי לציין," כתבה לי טל ב-1998, לאחר שנודע לי דבר הריאיון שלה עימו, "שהיתה זו הפעם הראשונה שמישהו מחברי ניצנים יצר איתו קשר מאז מלחמת השחרור". הנה כמה קטעים ממנו:
ש': "מפי מי שמעת לראשונה על נפילת ניצנים?"
ת': "שני חברי ניצנים וחייל שהיו בעמדה קיצונית הגיעו למטה החטיבה בלילה. לפי הדיווח שלהם התקבל הרושם שלא היה קרב קשה."
ש': "היכן היית בעת ההתקפה האחרונה על ניצנים?"
ת': "אני הייתי במטה החטיבה."
ש': "מה היתה הסיבה לפרסום הדף הקרבי, למחרת הקרב?"
ת': "שני החברים שהגיעו למטה פשוט לא ידעו בדיוק שבאזורים אחרים של המשק התנהל קרב קשה מאוד. הם היו המומים כשהגיעו למטה, ומדבריהם ניתן היה להבין שניצנים נפלה ללא מאבק. באותו זמן היתה סכנה איומה שהמורל ישבר בחזית, בגלל נפילת ניצנים, והיינו מוכרחים לפעול לעידוד שאר הלוחמים, שלא יתקבל הרושם שנקודה יכולה להיכנע ללא לוחמה עקשנית ביותר. זו היתה טעות טרגית לחשוב ולפעול כך למחרת הקרב, אך הסיבה היתה שהוטעינו על ידי שרידי הלוחמים, שלא ידעו בדיוק על מהלך הקרב והנפילה של הנקודה."
ש': "כיצד ניסו אנשי החטיבה לכפר על המשגה והעוול שנעשה לאנשי ניצנים?"
ת': "רק לאחר שובם של חברי ניצנים והחיילים השבויים ממצרים נודעה לנו האמת אודות המערכה על ניצנים, והטעות שנעשתה על ידינו אודות הקרב האחרון בניצנים. מפקד החטיבה הסביר בכנס חטיבתי את מה שקרה בניצנים, ובזאת ניסה לכפר על הטעות שנעשתה."
ש': "האם היה לדעתך מניע פוליטי לפירוש השלילי של הקרב?"
ת': "זו שטות גדולה במה שהעניין נוגע לחטיבה. [...] זה שהחטיבה לא נתנה לניצנים נשק נאמר על ידי פוליטיקאים ולא על ידי אנשי החטיבה. הוצאת הדף הקרבי לא היתה פעילות פוליטית, היא נועדה לזעזע את היישובים ואת לוחמי החטיבה."

אם כן, אבא קובנר הבהיר שוב את הסכנה האיומה למורל, הגדיר את ההאשמה שניצנים הופלתה מסיבות פוליטיות כשטות גדולה, אך ראה בכתיבת הדף מיד למחרת הקרב, בטרם התבררו העובדות, "טעות טרגית", "טעות שנעשתה על ידינו," בלשון רבים — טעות של אנשי החטיבה.
בערוב ימיו אמר קובנר לידידו ההיסטוריון אלי בן-גל, שניסה להביאו לביקור פיוס בניצנים: "הייתי צריך ללכת אליהם מיד, אבל אחר כך הדברים החלו להידרדר [...] אני חייב לבוא לניצנים ולהרכין את ראשי בפני קבריהם של חברי ניצנים [...] זה מגיע להם, זה מגיע גם לי." אך אז חלה, איבד את מיתרי קולו, ומת.

דינה פורת היא פרופ' אמריטה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, וההיסטוריונית הראשית של "יד ושם".

* מאזן האימה – מה עומד מאחורי האיומים הגרעיניים של פוטין? אני משוכנע שאין לו כוונה להשתמש בנשק גרעיני. גם איני מאמין שהוא באמת חש שיש איום על רוסיה. הרי ארה"ב ונאט"ו אינם מתכוונים לשלוח אפילו שוטרי תנועה חמושים באקדחי קפצונים למלחמה.
מה שעומד מאחורי המהלך הוא מה שעומד מאחורי הפלישה לאוקראינה. היעד האסטרטגי של פוטין הוא להחזיר את הסדר העולמי שקדם לנפילת בריה"מ – עולם דו-קוטבי עם שתי מעצמות-על, ארה"ב ורוסיה, עם חלוקת אירופה בין הגושים, עם מלחמה קרה בין המעצמות. חלק מן הסדר הזה הוא מאזן האימה הגרעיני. זה האיתות של פוטין.

* תזכורת היסטורית הזויה – שגריר אוקראינה בישראל תקף את ישראל שמטילה הגבלות על קליטת פליטים אוקראינים בתחומה והזכיר את העובדה שהאוקראינים הצילו יהודים בשואה. התזכורת ההיסטורית הזאת הזויה. אכן, היו בין האוקראינים חסידי אומות העולם שהצילו יהודים, אך רבים יותר, לאין ערוך, היו משת"פים של הנאצים, הסגירו יהודים לנאצים ורצחו יהודים רבים בעצמם.
אנו מזדהים עם העם האוקראיני בשעתו הקשה ועם התנגדותו האמיצה לפולש, אך אין כל סיבה לסלף את ההיסטוריה.

* צו 8 – מרגע שהחלה הפלישה לאוקראינה, דבוקת שוקן קיבלה צו 8. עיתונות מגויסת במירעה – להשחיר את ישראל ולהציג אותה בדמותה של רוסיה הפוטינית הפולשת. פשקוויל, ועוד פשקוויל, ועוד פשקוויל, ועוד ועוד. גדעון לוי יוצא מגדרו בהתפתלויות מגושמות שנועדו "להוכיח" עד כמה אנחנו פוטינים והפלשתינאים אוקראינים. הוא אף נזף בעולם שאינו נוקט באמצעים נגד ישראל כפי שהוא נוקט נגד רוסיה. אח, כמה הוא משתוקק לסגירת השמיים בפני מטוסים ישראל, חסימת הבנקים הישראלים בסוויפט, הוצאת ישראל מן האירוויזיון וחרם על הספורט הישראלי. איזו אורגזמה עושה לו רק המחשבה על התענוג הזה.
ובכל זאת, הוא שכח כמה פרטים במשוואה אז נעזור לו. האוקראינים שיגרו בשנים האחרונות עשרות אלפי רקטות על כל ערי רוסיה. האוקראינים חפרו מנהרות תופת כדי לבצע פיגועי טרור רצחניים ברוסיה. מחבלים אוקראינים פוצצו את עצמם בהמוניהם באוטובוסים, מסעדות, דיסקוטקים וקניונים רוסיים. שטחים שרוסיה נסוגה מהם והעבירה אותם לאוקראינה היו לבסיסי טרור ורקטות נגד רוסיה. אוקראינה אינה מוכנה להכיר בזכותו העם הרוסי להגדרה עצמית במדינה רוסית ונלחמת למען "שיבה" המונית של אוקראינים שיטביעו את רוסיה בדמוגרפיה.
אם כבר "השוואה" אז עד הסוף.

* האובססיב – באליפות השוקניה בהשמצת ישראל והצגתה כבת דמותה של רוסיה הפוטינית הפולשת, מוביל רוגל אלפר. בשלושה מארבעת הגיליונות הראשונים מאז הפלישה, האובססיב האוטואנטישמי פרסם פשקווילים בנדון. האחרון גם השפריץ בוז אנטישמי מזוקק נגד השאיפה לעלייה לארץ של יהודים מאוקראינה.

* מה קרה לאינטרנציונל השחור? – במאמר ל"הארץ" כתבה זהבה גלאון שאילו נתניהו היה היום בשלטון, ישראל היתה תומכת בפוטין, כי מדיניות החוץ של נתניהו נועדה להפוך את ישראל לחלק מ"האינטרנציונל השחור", השואף לפרק את הסדר העולמי, ובראשו עומדת רוסיה הפוטינית.
המדינות הבולטות, לכאורה, בגוש הזה הן הונגריה של אורבן ופולין של מורביצקי. וראה זה פלא – אורבן ומורביצקי מגנים את פוטין ותומכים באוקראינה ושתי המדינות הן שותפות מלאות בסנקציות נגד רוסיה. פולין היא אחת המדינות הקיצוניות בהתנגדות לפלישה לאוקראינה, ובין השאר ביטלה משחק כדורגל נגד נבחרת רוסיה וסירבה להסתפק בסנקציות של פיפ"א, שמשחקי נבחרת רוסיה יהיו משחקי חוץ בלבד ובלי השמעת ההמנון הרוסי.
אז על מה מבססת גלאון את התזה שלה? הכול מתקפל במשפט אחד שלה – "אם הסדר הבינלאומי יתרסק, אם תוקפנות ותפיסת שטחים במלחמה ייחשבו שוב למעשה לגיטימי, יולבנו גם הפעולות של ישראל בשטחים." כלומר, פשקווילה של גלאון בשוקניה הוא חלק מן הקמפיין השוקניסטי – פוז"א: פוטין זה אנחנו. כל אחד מהכותבים מוצא את הדרך הייחודית שלו להעביר אותו מסר שכולו שקר, דמגוגיה ובורות.

* יהיה בסדר – הייתי מעורב במהלך סוף השבוע בעזרה לחילוצו של תושב הגולן שנתקע באוקראינה. הגעתי אישית עד לשר החוץ שהוריד את המידע לגורמי המקצוע.
אני גאה במדינה שנרתמת, מראשיה ועד האזרחים מן השורה, לחילוץ של כל ישראלי. כל ישראל ערבין זה בזה.
הישראלי הנ"ל חולץ. סוף טוב. אבל הכול טוב? לא. אי אפשר שלא להצביע על חוסר האחריות של כל כך הרבה ישראלים. במשך שלושה שבועות ממשלת ישראל קראה להם לצאת, הפצירה בהם, התחננה לפניהם, והם זלזלו, להם זה לא יקרה.

* זלנסקי – נשיא אוקראינה ולודימיר זלנסקי מוצא חן בעיניי באופן כללי. ואני גם אוהב את הקונספט של מנהיג בחולצת טריקו.

* הטרלה מהקואליציה – אחת הפרקטיקות הפרלמנטריות של האופוזיציה, כל אופוזיציה, היא להביך את הממשלה באמצעות הגשת הצעות חוק, שחלק מן הממשלה תומך בהן עקרונית אך אינו יכול להעביר אותן בעיתוי מסוים, על מנת להביך את הממשלה, את הקואליציה ואת חבריה. כך נוהגת היום האופוזיציה הימנית כדי להביך את הצלע הימנית בממשלה. כך נוהגת הרשימה המשותפת כדי להביך את רע"ם. כך נהגה האופוזיציה של יש עתיד בממשלה הקודמת כדי להביך את כחול לבן. כך נהגה האופוזיציה של ימינה בממשלה הקודמת כדי להביך הליכוד. כך היה תמיד.
דוגמה היסטורית – חגגנו לפני חודשיים וחצי מלאת ארבעים שנה לחוק הגולן. חודשים אחדים לפני קבלת החוק, סיעת התחיה, שהיתה אז באופוזיציה מימין לממשלת בגין, העלתה את הצעת חוק הגולן להצבעה בכנסת. היא היחידה שתמכה בה, והדבר נתן דלק להתקפותיה על הממשלה. הפרקטיקה הפרלמנטרית הזאת לגיטימית לחלוטין, אך האזרח הנבון והמנוסה אמור לדעת שמדובר בהטרלה.
ביומו הראשון לאחר התפטרותו מן הממשלה וחזרתו לכנסת, הגיש אלי אבידר את הצעת החוק לפיה ח"כ שנאשם בעבירה שהעונש עליה הוא מעל שלוש שנים – לא תוטל עליו הרכבת הממשלה. חוק צודק ונכון. אלא ששר המשפטים גדעון סער הגיש הצעת חוק כזו. הוא מתכוון לקדם אותו לאחר שיעביר את החוק המגביל את מיספר הכהונות של ראש הממשלה. העברת החוק לא תהיה חלקה, בשל התנגדות ימינה או לפחות חלקים מתוכה. היכולת להעביר את החוק תחייב פעולה פוליטית עדינה, מורכבת, מתוחכמת, לא פשוטה. גדעון סער מיומן, בקיא ומנוסה, ואני מאמין שהוא ימצא את הדרך להעביר את החוק.
הצעת החוק הפרטית של אבידר, לא תקדם את החוק, רק תפריע. זו הטרלה לשמה. הטרלה של האופוזיציה שנועדה להביך את הממשלה היא כלי פרלמנטרי אופוזיציוני חשוב. הטרלה של הממשלה ככלי של ח"כ מהקואליציה, היא פגיעה בקואליציה ובממשלה. אבידר, נציג הבלפוריאדה בכנסת, הוא איש עקרונות וערכים. הוא התנתק מישראל ביתנו כיוון שח"כ אחר ולא הוא קיבל את תיק החקלאות – עיקרון לאומי חשוב. הוא התפטר מן הממשלה כי לא היה מרוצה מהתפקיד שקיבל, למרות ההקרבה הגדולה שלו – הוא היה מוכן להתחסן נגד קורונה (!!!) תמורת התפקיד בממשלה. ערך לאומי עליון.
אז עכשיו הוא בקואוזיציה. הוא חבר בקואליציה, פועל כאלקטרון חופשי מכל מחויבות אליה, ומתפקד כאופוזיציונר לכל דבר, כולל הטרלה אופוזיציונית. הוא האצבע ה-61 והוא מתכוון להשתמש כדי לנקום במי שלא מינו אותו לתפקיד בכיר דיו לטעמו. הוא התחייב לא להפיל את הממשלה, כלומר הוא לא יצביע בעד אי אמון קונסטרוקטיבי או נגד התקציב. אך כנראה ישתמש בכוחו הסחטני סביב כל הצבעה בכנסת. ככה ייעשה לממשלה שלא מינתה את אלי אבידר לתפקיד שהוא חושק בו. ועל הדרך הוא גם יקבל לייקים מהבייס הבלפוריסטי.

* ממשיכות וממשיכי דרכו – בהצהרה ליום הולדתו המאה של יצחק רבין העידה יו"ר מפלגת העבודה מרב מיכאלי על מפלגתה, כמי שממשיכות וממשיכים את דרכו, מחויבות ומחויבים למורשתו והח"כיות והח"כים והשרות והשרים מגשימים את תפיסתו.
כשירות לציבור הממשיכות והממשיכים, אציג את מורשתו המדינית של רבין, כפי שהציג אותה בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת, בדיון על אוסלו ב', חודש טרם הירצחו, שבו הציג את מדיניות ישראל בפתח המו"מ על הסדר הקבע וקבע את הקווים האדומים למו"מ:
"אנו חותרים לפתרון קבע בסכסוך הדמים הבלתי פוסק שבינינו לבין הפלשתינאים ומדינות ערב. היה עלינו לבחור בין ארץ ישראל השלמה, שאנו מאמינים שלעם היהודי יש זכות עליה, אך משמעותה היא מדינה דו-לאומית ואשר הרכב האוכלוסייה שלה, נכון להיום, הוא 4.5 מיליון יהודים ויותר מ-3 מיליון פלשתינאים, שהינם ישות נפרדת דתית, פוליטית ולאומית, לבין מדינה קטנה יותר בשטח, אך שתהיה מדינה יהודית. אנו בחרנו מרצוננו להיות מדינה יהודית.
"...ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.
"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."
זאת הדרך שאתן ואתם ממשיכות וממשיכים?

* מי מדגמן את האקטיביזם – בהרצאה בפני חניכי הנוער העובד ב-1943, אמר אבי הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין: "החלוציות היא תורה פשוטה: הגשם בחייך את אשר אתה חושב לטוב לעם. הגשמה אישית. אתה אוהב את ארץ-ישראל – אל תאמר: 'לשנה הבאה בירושלים!', כי אם 'עלה!'. אתה אוהב עברית... – אל תדבר רק על הערך הלאומי של השפה – חיה בעברית... אתה מאמין שעתיד העולם הוא בניצחון הפרולטריון, הפועלים – אל תהיה שותף בלבד לתנועות ולמפלגות-פועלים סוציאליסטיות. קודם כל, היה אתה עצמך פועל, עבור לעבודה, הווה פרולטריון יהודי, איכרות יהודית! הגשמה אישית – זאת היא כל התורה החלוצית!"
מהותה של תנועת הקיבוץ המאוחד היתה האקטיביזם. דבריו של טבנקין על החלוציות, הם תמצית תפיסת האקטיביזם של התנועה. הקיבוץ המאוחד הוביל אקטיביזם בהתיישבות, בביטחון, בעלייה, בחינוך ובבניין חברה. ובשנים של משבר וקושי בהגשמה, הקיבוץ המאוחד התייסר וחיפש כל דרך לחדש ימיו כקדם.
לאחרונה יצא ספר מקיף על הקיבוץ המאוחד, פרי עטו של אורי יזהר, "חלוץ ללא מחנה" (בקרוב אכתוב עליו מאמר). האקטיביזם של הקבה"מ קורן מכל מילה ב-800 עמודי הספר. לא בכדי, יום העיון להשקת הספר, שנערך אמש ביד טבנקין, עסק באקטיביזם. המושב הראשון עסק באקטיביזם בקיבוץ המאוחד, ובמרכזו הרצאה מרתקת של יזהר.
המושב השני עסק באקטיביזם בימינו. במושב הוצגו שני מודלים שבעיניי הם הפוכים. מצד אחד, הצגת הפעולה של תנועות הבוגרים של תנועות הנוער והקבוצות השיתופיות. זה אקטיביזם חלוצי מגשים. האקטיביסטים מגשימים בגופם, באורח חייהם, את האידיאלים שבהם הם מאמינים.
המודל ההפוך הוצג בפי אבי דבוש, מחבר הספר "מרד הפריפריות" והיום מנכ"ל ארגון רבנים למען זכויות האדם. אבי דבוש הוא אקטיביסט. האקטיביזם שלו הוא במאבקים למען צדק חברתי, למען הפריפריות, מאבקים בנושא האקולוגי. הוא נושא מסר של תיקון עולם וצדק חברתי והדבר כמובן ראוי. אך אין זה אקטיביזם מגשים. זהו אקטיביזם של מחאה ופעולה פוליטית. זהו אקטיביזם הפוך במהותו לאקטיביזם הטבנקינאי. זהו אקטיביזם של שיח זכויות – מאבק של אנשים וקבוצות על זכויותיהם. האקטיביזם של הקיבוץ המאוחד הוא אקטיביזם של חובות. הוא אקטיביזם שדרש מחבריו עשיה והגשמה ומתיחת כל הכוחות לקידום המשימות הציוניות.
ומה היה הקינוח של הכנס (לא נשארתי לשלב הזה)? תחזיקו טוב. הרצאת אורח של לא אחר מאשר דב חנין. הרי הוא אקטיביסט... מה לאקטיביזם שלו ולאקטיביזם של הקיבוץ המאוחד? מה לאקטיביזם שלו וליד טבנקין? הרי הוא התגלמות המושג שהיה נתעב בידי חלוצי תנועת העבודה – "סלון קומוניסט". לא הגשמת דרך, לא עשייה משימתית, אלא מחאה פוליטית עקרה, שהיא סוג של אוננות רעיונית. אבל הגרוע יותר – מדובר באקטיביסט אנטי ציוני. כל חייו הוא שלל ואף היום הוא שולל מכל וכל את הציונות. אלמלא היתה זו קלישאה שחוקה, הייתי כותב שבבית הקברות בעין חרוד טבנקין מתהפך בקברו.
כשראיתי את תוכנית הכנס, כתבתי לאחד המארגנים: "לסיים השקה של ספר על הקיבוץ המאוחד בהרצאה של דב חנין, זה כמו לסיים את האירוע בהרצאה של בן גביר."
ראוי היה שהתנועה הקיבוצית תשנס היום מותניה לקליטת עלייה מאוקראינה, שאני מאמין שתבוא בהמוניה. אבל אם מי שמדגמן בה את ה"אקטיביזם" הוא דב חנין... כנראה שזו אשלייה.

* מופת של אקטיביזם ציוני – המאמר של צבי לפר על הכללתה של עין גדי במדינת ישראל מפעים ומעורר השראה. הוא מציג לנו מופת של מנהיגות ציונית; של ציונות מעשית אקטיביסטית, הקובעת עובדות ומנצלת הזדמנויות להרחבת האחיזה בשטחי מולדת. זהו מופת של מעוף, תעוזה, תושייה, מקוריות, נאמנות, שורשים, ראיה למרחק. שמריה גוטמן ויגאל אלון – איזה אנשים נדירים. על שכמותם נאמר ("השחף", ריצ'ארד באך): "המגביה עוף הוא המרחיק ראות." לא בכדי אלה אנשי הקיבוץ המאוחד, חניכיו של טבנקין, מגשימי חזון האקטיביזם החלוצי שלו.
וכל מה שעשו לא היה מותיר את עין גדי בריבונות ישראל, אלמלא אותם חלוצים שהקימו את הקיבוץ, הכו שורשים והגשימו אותם ערכים ציוניים בגופם, במעדר ובמחרשה. אגב, אלה לא היו תלמידי טבנקין, אלא חלוצי איחוד הקבוצות והקיבוצים, תלמידי בן גוריון.

* אמנון שמוש – בתקופת המאבק על הגולן, הסופר אמנון שמוש ואני התכתשנו מעל דפי העיתונות התנועתית והצפונית. אמנון היה תומך נלהב בנסיגה מהגולן, וגייס לכך את מוצאו הסורי. הוא סיפר בידענות כמה הסורים שוחרי שלום, אם רק "נחזיר" להם את הגולן. העימותים בינינו היו קשים, כיוון שיותר משהו דיבר על הצורך שלנו לוותר למען השלום, הוא צידד בעמדת הסורים והצדיק אותם.
שנים לאחר מכן, כאשר ניהלתי את מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית בגליל, שיתפנו פעולה והתיידדנו. ביקרתי פעמים אחדות בביתו. הבאתי אליו קבוצות להרצאות על כתר ארם צובא – נושא שהוא חקר והיה בקיא בו מאוד. הוא הרצה בכנס של "יובלים" בתל-חי בנושא יהדות וקיבוץ. הוא העניק לי ספרים שכתב וקראתי אותם בהנאה. באותן שנים הוא התמודד עם אובדן הראיה ועם מחלת האלצהיימר של אשתו. בכל שיחותינו, לא הזכרנו אף פעם ולו ברמז את המחלוקת על הגולן ואת חילופי המהלומות בינינו.
הצטערתי לשמוע על מותו. יהיה זכרו ברוך!

* ביד הלשון: הרוצה בשלום ייכון למלחמה – הביטוי המתאים ביותר להקדיש לו את הפינה, על רקע המלחמה באוקראינה, הוא "הרוצה בשלום ייכון למלחמה." זה הלקח לעולם כולו ובוודאי לישראל. המקור הוא לטיני.Si vis pacem, para bellum סִי וִיס פָּאצֶ'ם פָּרָה בֶּלוּם. הוא מיוחס לסופר הרומי בן המאה הרביעית לפנה"ס וגטיוס.
האמת העתיקה הזו אקטואלית היום כביום שבו נכתבה.
אורי הייטנר

ד"ר מטי צרפתי הרכבי –
ראש המועצה האזורית "יואב"

ד"ר מטי צרפתי הרכבי, ממושב סגולה, היא חקלאית שנים רבות ומחזיקה עם משפחתה משק חקלאי פעיל, והיא בעלת דוקטורט מהפקולטה לחקלאות. בריאיון לעדינה בר-אל היא מספרת על החינוך שקיבלה מהוריה שנתן לה כלים לחיים וחוסן נפשי, על הדרך אל ראשות המועצה, על הישגיה בתפקידה זה ועל שיתוף נשים. יש לה גם עצות לנערות צעירות ולהורים.

ארבעה-עשר יישובים נכללים במועצה האזורית "יואב" הפרושים על כ-200,000 דונם, בהם שמונה קיבוצים, שלושה מושבים, הכפר הערבי הקטן אֶל-עָזי וכפר הנוער קדמה. ד"ר מטי צרפתי הרכבי מכהנת למעלה מעשור כראש מועצה זו. היא גרה במושב סגולה מאז נישואיה לערן, בן המושב. הוריו עברו לסגולה בשנות החמישים, במסגרת המגמה של מעבר מהעיר לכפר.
שלושת ילדיהם של מטי וערן נולדו גם הם במושב: תמר בת 30, אלון בן 27 ונעמה בת 25.
"הבחירה לגור במושב ובקהילה נבעה מתוך בחירה מושכלת משותפת. אנחנו חקלאים כי בחרנו בדרך זו." מדגישה מטי. "עבודת האדמה היא עבורנו ציווי אישי, אני מאמינה שניתנה לנו זכות לעבוד את האדמה." יחד הם מגדלים 60 דונם של כרם ענבים המיועדים ליין, זאת במקביל לעבודתם של בני הזוג מחוץ למשק. "המשק פעיל ואקטיבי במשך כל השנים מתוך הכבוד לקרקע." והיא מציינת בגאווה שעם היוולדו של הנכד לפני שנה, נוצר רצף דורי של ארבעה דורות.
מטי נולדה בקריית אתא. הקשר שלה לחקלאות החל עם לימודיה האקדמיים בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות. התואר הראשון היה בתחום גידול בעלי חיים, במגמת גידול בקר לחלב. מטי סיימה תואר זה בהצטיינות והמשיכה ישירות לתואר שלישי, לדוקטורט, בו חקרה תחום גנטיקה של צמחים. לאחר הלימודים עבדה במשך כ-30 שנה במחקר והשבחה של ירקות בארץ ובעולם, היא הועסקה בחברות מסחריות, ביניהן חברת "הזרע". "כך שבעצם כמעט כל חיי אני מחוברת לחקלאות." היא מציינת.
היא משמשת בתפקידה כראש מועצה כבר אחת-עשרה שנים. "ככל שחולף הזמן אני מבינה את כובד האחריות בניהול ובשמירה על המרחב הכפרי והשטחים הפתוחים, את כובד האחריות בלעבוד את האדמה, בחקלאות תומכת סביבה, באגרואקולוגיה. זאת מתוך הבנה שהחקלאות היא זו שמעצבת את גבולות המדינה ומעגנת את הקיום שלנו במדינה, שנאמר: 'אם חקלאות כאן – מולדת כאן'. [אהוד: זאת אמר הסופר האיכר משה סמילנסקי]. זה ציווי אישי שרק מתחזק עם השנים. מוטלת עליי אחריות להיות אמונה על חלקת ארץ שלנו, המונה כמאתיים אלף דונם. זו אחריות כבדה." היא אומרת בהתרגשות.

המרוץ לראשות המועצה
"עד גיל 50 חמישים מסלול ההעסקה שלי היה המשך ישיר ללימודי האקדמיים," מטי מעידה על עצמה. "עבדתי שנים רבות באותו תחום ובאותו עולם תוכן. לאחר כ-30 שנים הרגשתי, שבפרק התעסוקתי הבא בחיי אני רוצה לתרום ולעשות יותר למען החברה. בפועל, במשך כל השנים, הייתי מאוד פעילה בקהילה, הייתי שותפה בפורומים, ועדות, מתנדבת במדים, יו"ר ועד הורים בבי"ס יסודי, חברה בצוות חירום יישובי, וכעשר שנים כיהנתי בהתנדבות כיו"ר 'שותפות ביחד' יואב-ליהי ואלי (פנסילבניה) בשיתוף הסוכנות היהודית." מטי מסבירה מה הנחה אותה: "בחרתי להיות מעורבת בקהילה מתוך הבנה שהבחירה לגור במרחב כפרי ובקהילה קטנה, מחייבת אותי לתרום ולתת."
לפני יותר מעשור, נוצרו נסיבות שהובילו אותה לרוץ לראשות המועצה. ראש המועצה דאז עזב את התפקיד, וחברים שהכירו את מטי הציעו לה: "לכי על זה, אנחנו לצידך!"
במהלך הקמפיין המגדר לא היווה נושא מרכזי, הפעילות ההתנדבותית הענפה שלה בקהילה היא שחשפה אותה בקרב תושבים רבים. גם השכלתה בתחום החקלאות והיותה בעלת משק חקלאי פעיל קרבה אותה לקהל הבוחרים. "לצד האג'נדה החקלאית," אומרת מטי, "כראש מועצה אני נותנת דגש גדול לתחום החינוך והקהילה. בזכות הגעת תושבים חדשים למושבים ולקיבוצים, הצמיחה הדמוגרפית מעלה אתגרים רבים בתחום חיי הקהילה והתאמת השירותים המוניציפליים למציאות המשתנה."

אישה כראש מועצה – דבר מובן מאליו
"כאשר אני מבקרת במוסדות החינוך, אני פוגשת דור צעיר שלא מכיר מציאות בה ראש המועצה הוא לא אישה," היא אומרת. "ילדים בחטיבת הביניים או בתיכון צמחו למציאות שבראש המועצה מכהנת אישה, וזה עבורם מובן מאליו ולא יוצא דופן. זה נחמד, כי השינוי נעשה במהלך עשור הלכה למעשה ולא בהצהרות."
בתקופת כהונתה גדל מיספר הנשים שמכהנות בתפקידי מפתח במועצה, באופן ניכר, ועל כך היא קיבלה את "אות המגדר" מעמותת "כ"ן" (ראו קו למושב, גיליון 1213, 23.12.2021). "כשנבחרתי כיהנו במליאת המועצה כ-15% נשים, גבוה מהממוצע הארצי. שנה לאחר מכן, בבחירות הבאות, היחס עלה לכ-25% נשים, ובשנת 2018, בבחירות האחרונות, אני גאה על ייצוג נשי של 50%. אין לי ספק כי היותי אישה הביא נשים טובות להעז ולהתמודד בבחירות למליאת המועצה. בנוסף, מקיפה אותי שדרת ניהול נשית מובילה שנבחרה בזכות כישוריהן ויכולתן. בין התפקידים ניתן למנות: מנכ"לית מועצה, מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים, מנהלת המרכז הקהילתי, מבקרת הפנים, מנהלת מחלקת ההון האנושי, שלוש מנהלות עמותות, מנהלת ועדה לתכנון ובנייה, מנהלת השירות הפסיכולוגי החינוכי ועוד. מובן שגם מקומם של הגברים אינו נפקד, ובסך הכול יש חלוקה שוויונית ומאוזנת."

ההצלחה תלויה רק בי
"בתחנות חיי ובבחירות שעשיתי השיקול הפמיניסטי לא היה בתודעה שלי." אומרת מטי. "למדתי לימודי דוקטורט, הקמתי משפחה, עבדתי באינטנסיביות, ניהלתי קריירה הכוללת נסיעות רבות לחו"ל, מעולם לא נתתי לעצמי שום הקלות או הנחות על עצם היותי אישה, רעיה או אימא. אך, כאשר נבחרתי לראשות המועצה, הבנתי שלמרות שעבורי נושא המגדר אינו מעלה או מוריד בהחלטות שקבלתי בחיי, הרי שיש נערות ונשים שעבורן זו סוגייה מעכבת. לכן, היום כשאני מתבקשת להופיע ולדבר על שוויון הזדמנויות, על העצמה נשית, על שבירת 'תקרת הזכוכית' – אני מיד מתייצבת. אני מבינה, יותר ויותר, שמה שעבורי מובן מאליו, אינו מובן מאליו לכולם, נשים וגברים כאחד."
מטי מרחיבה על השפעת הבית שגדלה בו על עיצוב אישיותה. "הייתי אחות צעירה לשני אחים בוגרים. הוריי לא הבחינו בין בת לבן, שלושתנו היינו מחויבים למטלות הבית ועשינו כל מה שצריך. לזכותם של ההורים שלי," היא מדגישה," הם לא חינכו ל'למה לא'. הם חינכו אותי שההצלחה שלי תלויה רק בי. אני יכולה לעשות ולהיות הכול, ממש כמו שני אחיי הגדולים. מעולם לא היו להם טענות או דרישות מהחברה או המדינה, גם כאשר מצבם הכלכלי לא היה טוב. הוריי היו פועלים שהשתכרו בשכר מינימום – אימא פועלת ייצור ואבא גנן שכיר. גרנו בקריית אתא. להורים שלי מעולם לא היה רכב ומעולם לא נסענו לחוץ לארץ. הבילוי הכי 'נחשב' עבורי היה לנסוע באוטובוס ולאכול פלאפל בחיפה. אגב, עד גיל צבא, המקום הרחוק ביותר אליו הגעתי היה ראשון-לציון. יחד עם זאת, הוריי תמיד שמחו בחלקם, מעולם לא אמרו לי שאנחנו מקופחים או חסרי אמצעים. אגב, עד חטיבת הביניים לא ידעתי שאנחנו ממוצא ספרדי." כך גדלה מטי, כאשר נושא המגדר, הנושא העדתי והנושא הכלכלי אינם סוגיות שיש להתעכב בגינם. אלא להאמין רק בעצמה ולהגיע להישגים באמצעות כוחותיה היא.

שלושה עוגנים בניהול המועצה
"בחזוני אני מזהה שלוש 'רגליים' מרכזיות: קהילה: דגש על חיזוק החוסן הקהילתי במיוחד בקהילות קטנות כמו במועצה. מבחינתי זו שאיפה למצוינות בתחומי החינוך הפורמלי והחברתי, תחומי הרווחה, אזרחים ותיקים, תרבות ופנאי, תיירות, ספורט, חיזוק המנהיגות המקומית ועוד. סביבה: עבודת האדמה וחקלאות, הגנה על הסביבה והמרחב הכפרי, תפיסה אקולוגית, שמירה על רצועות הנחלים, שמירה על משאבי הטבע וכד'. פיתוח כלכלי: הפיתוח הכלכלי אינו מטרה בפני עצמה," מסבירה מטי, "אלא אמצעי לספק סל שירותים מוניציפליים מיטבי לתושבים. האתגר שלי," היא מסכמת, "הוא איזון בין שלוש הרגליים האלה. לא להפריז ולא להחסיר, זו קיימות,"
מטי מונה מיספר הישגים בשלושת התחומים הנ"ל. במהלך כהונתה קודמו תחומים רבים, ב-2017 מטי קיבלה את "אות הנגב לאיכות הסביבה" על היותה דוגמה ומופת לשילוב אורח חיים סביבתי עם הפנמת ערכי הקיימות וחתירה ליישום חיי קהילה איכותיים, תוך שמירה על צביונם הכפרי וחוסנם הקהילתי.
בשיתוף ציבור וחקלאים מהאזור הוכן מסמך מדיניות לאגרואקולוגיה – חקלאות תומכת סביבה במרחב. "עתה אנחנו בעיצומה של הכנת תוכנית מתאר כוללנית למועצה, הכוללת בין השאר תוכנית אב לשטחים פתוחים ופרוגרמה חקלאית."
עוד בתחום הסביבה – מטי היתה ממובילי המאבק כנגד הפקת אנרגיה מפצלי שמן משכבות סלע באזור, שלדעתה היתה עלולה לגרום לנזקים סביבתיים בלתי הפיכים במרחב. היא הובילה במרכז השלטון האזורי כתיבת מדריך "לתכנון וניהול שטחים פתוחים למועצות אזוריות". על תרומתה זו בקטגוריית עובד ציבור קיבלה את "אות הגלובוס הירוק". עוד היא מציינת: "בתחום התיירות היינו מעורבים בהכרת אתר מערות בית גוברין כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו – ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם." גם הפיתוח הכלכלי נמצא בתנופה: "אנחנו מפתחים אזור תעשייה חדש, שיהווה עוגן כלכלי משמעותי למועצה."
מטי גאה בהישגי החינוך הפורמלי והחברתי. כאשר 97% מבני הנוער ביישובי המועצה מתגייסים לצה"ל ואחוז גבוה מהם לשנת שירות. 96% תלמידים זכאים לתעודת בגרות. "התיכון המקיף האזורי שלנו צפית," מדגישה מטי, "פותח דלתו ומקבל כל תלמיד שמעוניין ללמוד בו."

התנדבות ונתינה
כמי שנהגה להתנדב בקהילה טרם היבחרה לראשות המועצה, מטי גאה מאוד במאות המתנדבים שפועלים במועצה שלה: "אני גאה בצוותי המתנדבים שלנו בתחומים רבים. בתחום הבטחון השוטף ובחירום – יותר ממאתיים 'מתנדבים במדים' ('מתמידים'), שהם שוטרים מתנדבים שנרתמים לשמור על הישובים והאזור, מתנדבי 'איחוד הצלה' למתן סיוע עזרה ראשונה, מתנדבי חילוץ והצלה לסיוע עצמי ראשוני, כיתת כוננות, צוותי חירום יישוביים, צוותי חירום רפואיים, לוחמי אש ועוד. בנוסף יש פורומים שונים של מתנדבים בתחומי הקהילה והחינוך כגון: גיל רך, נוער, ותיקים, צוותי מוגנות מינית ביישובים ועוד. לאחרונה הקמנו 'מרכז גישור קהילתי'."
כאשר היא מתבקשת להרחיב בנושא, היא מספרת: "מרכז הגישור הקהילתי הוקם מתוך תפיסה כי ביישובים קהילתיים סכסוכים וקונפליקטים נפתרים באמצעות הסכמות, שיח משותף והבנות. במרכז פועלים בהתנדבות כעשרים מגשרים תושבי המועצה. חלקם מגשרים בהכשרתם ואחרים הכשרנו בקורס גישור שערכנו."
מטי מאמינה כי הנכונות של התושבים להיות מעורבים ולתרום מחזקת את החוסן הקהילתי: "כך לדוגמא בתקופת הקורונה תמכנו וליווינו את התושבים בכלל ואת הוותיקים בפרט. גם בימים אלו פועלים מתנדבים בהפעלת מתחמי בדיקות קורונה ביישובים. השירות הפסיכולוגי חינוכי של המועצה האזורית 'יואב' זכה להכרה וכבוד גדול כאשר נבחר להציג בכנס בינלאומי את ערכת החוסן לבידוד בתקופת הקורונה שפותחה ב'יואב'."
מטי ושותפיה במליאת המועצה רואים חשיבות בחיזוק המנהיגות המקומית ביישובים: "תפיסת המועצה היא של שלטון דו-רובדי, ביזור חלק מסמכויות המועצה לוועדים המקומיים הנבחרים בישובים, אנחנו מאמינים שהמנהיגות המקומית יודעת היטב מה הם הצרכים וסדרי העדיפויות ולכן חלק מהתקציבים המוניציפליים מועברים לוועדים המקומיים בכפוף לתוכנית עבודה. הוועד המקומי בכל יישוב מנצל את התקציב על פי האתגרים שבפניו."

עצות לנערות ולהורים
איך יכולה נערה או אישה צעירה להגשים את מטרותיה, להגיע למקום בו היא רוצה להיות? למטי יש מספר עצות זהב: "ראשית כל להאמין בעצמך. להעז לומר את דעתך, להעז לפעול כרצונך. לא לתת לעצמך הנחות ולא לצפות שיתנו לך הנחות. לא לנסות לרצות אחרים ובוודאי לא להתנצל על הבחירות או על מי שאת. כמובן, ללמוד מאנשים ונשים שהצליחו."
מכיוון שהחינוך מבית והמסרים של ההורים חשובים ביותר, מציעה מטי להורים: "צריך לקבל את הילד כמות שהוא. פחות לבקר אותו, פחות להוכיח אותו," וזה מניסיונה האישי. "ידעתי שההורים שלי אוהבים ומקבלים אותי כמו שאני. זה הישרה בי הרבה ביטחון ביכולות שלי. העובדה שלא היתה להם ביקורת שלילית איפשרה לי להעז, לנסות וגם להצליח. ההורים שלי היו אנשים טובים, שעבדו מחמש וחצי בבוקר עד לפנות ערב, הם לא ידעו בדיוק מה עובר עליי ולא היו מעורבים בלימודים שלי. אבל," היא מדגישה, "תמיד היו שם בשבילי, גאים בי, מקבלים אותי ולא שיפוטיים. מגיל ארבע-עשרה אני עובדת בחופשות מבית-הספר. גם כסטודנטית עבדתי ולמדתי. ההורים שלי סייעו במה שיכלו. אני חבה להם הרבה, את מי שאני. זכיתי להיות נאהבת, לגדול בבית מלא שמחת חיים, למדתי מהוריי לסמוך על עצמי, לא להיות תלויה במישהו אחר שיפרנס אותי, וכפי שאמרתי, לא לצפות לקבל הקלות. מכאן החוסן הנפשי שלי."
ולסיום אומרת ראש המועצה האזורית יואב: "הדינמיקה הקהילתית מאוד חשובה. היכולת להיות חבר בקבוצה, להרגיש שייך, להרגיש מוגן, לדעת שאם תהיה בצרה תמיד יהיה מישהו שיירתם לעזרתך. מצד שני, כמובן, גם לשאול את עצמי מה אני יכול לתת, לתרום." ועוד מוסיפה מטי לגבי עובדי המועצה שלצידה: "יש בהם ענווה ורצון לנתינה ושירות. אנחנו תמיד משתדלים לענות לתושב בחיוב, אם אפשר אז לומר 'כן', והכול בהקפדה על זמינות, מקצועיות, מסירות, מנהל תקין ושקיפות."
עדינה בר-אל
* פורסם ב"קו למושב" גיליון 1222, מיום 24.2.2022.

מתכונים למרק כרוב או כרוב וסלק או בורשט מסלק בלבד – מיספרם ודאי כמספר בתי-האב שמחבבים את המרק העשיר. מקורו אמנם במזרח-אירופה אך הוא מתאים לארוחת צהריים או ערב בחורף הישראלי.
כאן מוצע מתכון ביתי שמספיק ל-12 עד 15 מנות. אפשר להגישו באותו יום או לאחסן אותו במקרר לימים אחדים. כמות החומרים מובאת לפי סדר הופעתם במתכון.
יוצקים שלושה ליטר מים (15 כוסות) לסיר נירוסטה בעל נפח רב יותר, מעמידים על להבה גדולה ובמקביל מכניסים לסיר:
3-5 עצמות בקר מנוסרות, רצוי עם מֵח, לאחר שטיפה. יש איטליזים שמעניקים אותן בחינם.
חצי קילו עד 1 קילו בשר בקר חתוך לקוביות קטנות. אפשר גם בלי הבשר.
5-6 עלי דפנה שלמים.
10-12 גרגירי פלפל אנגלי ריחני שלם.
3 כפות אבקת מרק בשר [שכבר לא מייצרים] או במקומן קוביית מרק בשר OXO.
3 כפות אבקת מרק עוף.
3-4 סלקים גדולים מקולפים וחתוכים לרבעים.
4-5 עגבניות בשלות גדולות קלופות וחתוכות לרבעים, שנקטמו בהם שאריות הגבעול הירוק.
מביאים לידי הרתחה ובוחשים מדי פעם כדי שהקצף לא יגלוש מעל דפנות הסיר. מקטינים את הלהבה ומרתיחים במשך שעה וחצי, תוך שבוחשים מדי פעם בכף עץ ארוכה.
לאחר שעה וחצי שולים מהמרק את קליפות העגבניות ואת נתחי הסלק החיוורים, וזורקים אותם, או מצננים את הסלק ומכינים ממנו סלט סלק מגורד בפומפייה או חתוך לקוביות קטנות ומתובל בחומץ או מיץ לימון, רצועות בצל יבש, סוכר, פלפל טחון ומלח לפי הטעם. אפשר להשאיר את נתחי הסלק במרק עד סוף בישולו ואז הוא נוטה יותר לטעם החמיצה ולצבעה האדום.
בשעה וחצי הראשונות מספיקים לחתוך [לא במעבד מזון!] לרצועות קטנות כרוב לבן גדול שלם, ועתה מכניסים אותו לתוך הסיר ומוסיפים:
6-8 כפות אורז שטוף.
5-6 כפות סוכר חום ו/או 5-7 כדורי סוכרזית, לחובבי דיאטה.
מיץ מסונן מלימון בינוני שלם.
3-4 כפות קטשופ או קופסית קטנה של רסק עגבניות.
כפית שטוחה מלח, רצוי מלח גס. לפי הטעם.
רבע עד חצי כפית שטוחה של פלפל שחור גרוס.
2 כפות גדושות נוספות של אבקת מרק עוף או קוביית מרק בשר OXO.
מביאים שוב לידי רתיחה, מקטינים את הלהבה וממשיכים להרתיח במשך שעה וחצי נוספות. יחד – כשלוש שעות בישול. יש להוסיף מדי פעם מים רותחים למרק המאדה חלק ממימיו.
אם הבשר טרם התרכך, אפשר להמשיך לבשל על להבה קטנה עוד כשעה. לבחוש מדי פעם כדי שגרגירי האורז לא יידבקו ולא ישחימו בתחתית הסיר.
המרק מוכן.

אפשר להתחיל לייצב את הטעם רק עם חצי לימון ומחצית כמות הסוכר והסוכרזית, ולהוסיף במקביל עד שמגיעים לטעם החמוץ-מתוק הנכון. אפשר לשנות את היחס בין מרכיבי הסוכר והסוכרזית במרק – לפי דרישות הדיאטה של המשפחה והאורחים.
אהוד בן עזר

פורֵט הרוּח בַּעֵצים
וכל הַנּוֹף כְּקוֹל שַׁדַּי
הוֹלֵך סוֹבֵב וּמָעָצִים
אְת הֵד הַשִׁיר בֵּין הר לְגַּיְא.

ארצי נוֹטֶפֶת בִּפְרָחים
וּכְמוֹ עַלְמָה בְּיוֹם חוּפָּה –
מעיינותֵיהָּ מְפַכִּים,
בְּאוֹר זוֹהֵר היא אָפוּפָה.

וְאף, גַּם אַת, אישה שֶׁלי,
כַּלָּה תְמִידּית, בְּזִיו עוֹטָה,
שׁיִרַת חיי וְגוֹרָלִי
בְּאַדּמַתֵּך אני אֶטָּע.

בעת שירותי ב"משטרת הישובים היהודיים" הידועה גם בשם "נוטרות", בתקופה של ספטמבר 46' עד ספטמבר 47' – יצאה הוראה של הפיקוד הבריטי שבריטים, בעלי תפקידים, חייבים להיות מלווים בשני שומרי ראש. ההוראה ניתנה עקב ריבוי התקפות של האירגונים הפורשים (אצ"ל ולח"י) על קצינים וסרג'נטים בריטיים.
בחודש ינואר 47' העבירו אותי ואת חברי אריה, שנינו תושבי פתח-תקווה, מתחנת "משמר-נע" במֶגֶד, נקודת-יישוב קטנה על כביש פתח-תקווה-כפר-סבא, שלמעשה הכילה רק בית משוגעים ותחנת נוטרים – לפיקוד הגדוד ששכן ברחוב מונטיפיורי בפתח-תקווה לא הרחק מה"ישיבה". תפקידנו היה להיות שומרי ראשו של הסרג'נט הבריטי שהיה מפקד גדוד השרון, הוא גדוד 4, שהורכב כולו מנוטרים עבריים.
מגורי הסרג'נט הבריטי היו בבניין טִיגרט של משטרת פתח-תקווה. אנחנו, שומרי הראש, ישנו כמובן כל אחד בביתו, ובבוקר היינו מתייצבים במשרד הגדוד. למשרד היה בא גם ה"טנדר" עם נהגו אברהם. המשימה הראשונה היתה בדרך-כלל להביא את הסרג'נט הבריטי ממשטרת פתח-תקווה למשרד.
הנשק האישי שלנו היו רובי קָרַבּין איטלקיים שבהם צוידו הנוטרים, מהשלל של בנות הברית במידבר המערבי בתקופת מלחמת העולם השנייה. המדים היו מכנסיים ובָטְל-דרֶס בריטיים, נעלים צבאיות בריטיות וכובעים אוסטרליים רחבי תיתורה, כשהצד השמאלי של השוליים מקופל למעלה ומעל נקודת החיבור היה משולש עור בצבע כתום. זה היה הצבע של גדוד 4, שמרכזו היה בשרון נטוע התפוזים.
בהתאם לתוכנית העבודה של הסרג'נט הבריטי, ובעצה אחת עם הסרג'נט היהודי הצמוד אליו (חיים דנציגר, לימים מפקד המשטרה הצבאית בצה"ל), היינו מבקרים בתחנות הנוטרים השונות של הגדוד. ברמת-הכובש, בכפר-שמריהו, במגד ובגבעת-השלושה, היו תחנות "משמר נע". תחנות אלה הכילו חדר נשק וחדרי מגורים והיו מאוישות על-ידי הנוטרים באופן קבוע. זה היה מחנה צבאי לכל דבר וכמובן בשליטת ההגנה.
בכפר-סבא, בהרצליה, בגת-רימון, בכפר-סירקין, ברמת-גן ובחולון היו תחנות שהיו מאויישות על-ידי נוטר מקומי קבוע, אשר לרשותו עמדה קבוצה של "נוטרים מושבעים". זאת היתה שיטה של נוטרים במילואים, שנקראו לתפקיד בעת הצורך. כמובן שזה היה מתוכנן מראש, שחברי ההגנה יהיו "מושבעים" ויוכלו להתאמן בנשק של תחנת הנוטרים ללא חשש. הדבר היה ידוע לאנגלים, שעצמו עין, כפי הנראה היה כדאי להם.
למותר לציין שהטנדר המבריק, הנשק החוקי הגלוי, המדים הבריטיים המצוחצחים ובפרט הכובע האוסטרלי – גרמו לנו להיות די מבוקשים על-ידי בנות הסביבה.
יום אחד הודיעו לנו להביא תיק חפצים קטן כי אנו צריכים לנסוע עם הסרג'נט הבריטי ליומיים לחיפה. פירוש הדבר, לילה אחד של לינה בעיר הזרה והרחוקה חיפה. באותה תקופה, נערים בני שמונה-עשרה לא נסעו בעצמם לעיר כל כך רחוקה מפתח-תקווה, לחיפה. מיד הבנו שזאת הולכת להיות חווייה חדשה, בלתי רגילה עבורנו.
בבוקר השכם התייצבנו עם הטנדר, אברהם הנהג, אריה ואני, חמושים בקרבינות – במשטרת פתח-תקווה, ולקחנו את הסרג'נט הבריטי. לטנדר לא היה גגון או כיסוי כלשהו, וכפי הנראה הצטנפנו, אריה ואני, על הרצפה מאחורי הקבינה, להתגונן בפני הרוח הקרה. זה היה בחודש פברואר לערך.
כאשר הגענו לחיפה, השארנו את "הגוי" (כך קראו לסרג'נט הבריטי בלשון הקונספירציה) בתחנת המשטרה ברחוב המלכים (היום שדרות העצמאות), בערך מול השער הראשי של הנמל. גם את הנשק הפקדנו שם, ופנינו לרחוב אחוזה בהדר-הכרמל, לפנסיון שבו הוזמנו עבורנו מקומות לינה. איני זוכר היכן אכלנו צהריים וערב, כפי הנראה לא זה מה שנחרט בזיכרון. מה שחשוב הוא שבערב ירדנו שלושתנו עם הטנדר לעיר התחתית.
מה מחפשים שלושה חברה, לובשי מדים, בערב, בעיר זרה? – נקבות, כמובן! – הסיכוי שלנו להצליח היה קרוב לאפס, אולם במשך השוטטות נזכרנו שמישהו סיפר שבעיר התחתית יש בתי-זונות. כמובן שהעיר התחתית היתה מאוכלסת בתקופה המנדטורית בעיקר בערבים. כך הגענו לאחד הרחובות הצרים, חשוך במקצת, ובו כמה נערים שמייד הציעו לנו : "בִּידָק בֶּנִיק? פוּרְשָייֶה?" – שפירושו: אתה רוצה לזיין? או מִברשת?
מִברשת היתה "זיון לעניים" וזה עלה פחות. הוא התבצע ללא חדירה, כאשר הגבר מכניס את הזין בין רגלי הנקבה ומניע אותו קדימה ואחורה וכן מעלה ומטה עד לשפיכה. משום מה תנועת גוף עגול ומאורך, שבקצהו שפעת שיער, הזכירה פעולת צביעה במברשת.
דרך שער עץ כבד נכנסנו לחצר מרוצפת שבקצהָ הרחוק היה ממוקם הפתח של מבנה האבן. בפתח היה וילון עשוי שורות אנכיות של חרוזי זכוכית צבעוניים. החדר מאחורי הווילון היה מואר באור קלוש, אני לא יודע אם זה בגלל הקמצנות בחשמל או מתוך תקווה שבאור דמדומים לא ניתן יהיה להבחין בקמטים שעל פני ה"נערות". ריהוט החדר הסתכם בשני שולחנות נמוכים ובשלל מזרונים מכוסי שטיח מסביב לאורך הקירות. על המזרונים ישבו כחמש נשים ערביות, פניהן מכוסות באיפור כבד ומרוחות ב"כַּחַל" מסביב לעיניים. כל ההסוואה הזו לא יכלה להסתיר שמה שהיה מונח לפנינו היתה ערימה של זקנות בלות כבדות משקל. אם למי מאיתנו היה חשק – הרי זה ברח כלא היה.
הבטנו אחד על השני וללא אומר עשינו אחורה פנה וברחנו כל עוד נפשנו בנו. הפסקנו לרוץ רק כאשר הגענו לטנדר שחנה כמה רחובות הרחק מהבורדל. את המשכו של הערב ההוא איני זוכר. כפי הנראה הוא היה חסר אירועים הראויים לזיכרון. גם סוף הטיול היה אפור למדי. הלכנו לישון, בבוקר אכלנו ולקחנו את ה"גוי" והנשק מהמשטרה, וחזרנו לפתח-תקווה בשקט.
אני חושב שבסך-הכול קיבלנו שיעור טוב על "אהבה שנקנית בכסף".
עמנואל בן עזר

רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת שלישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
[המשך]

...בתל-אביב, לפני שעליתי לדירתי, אמרתי לדֶה לה דוקטור [אנדרה], שהתעקש לנשק אותי, לפרידה, מחלון מכוניתו –
"אתה יודע שכאשר חיכית לקפה הזדיינתי במחסן עם המלצר המזוקן?"
"הו, הו הו!" פרץ בצחוק, "לילך! זו הבדיחה הכי טובה ששמעתי בזמן האחרון, הו, הו, הו! – התחיל להשתעל מרוב צחוק, "כשחיכיתי לקפה – " ועוד שעה ארוכה הידהדו באוזניי קולות הצחוק הטיפשי שלו, שעזבתי מאחוריי שם למטה, במכוניתו. לא מעלה בשעתו ששמע ממני את הדבר האמיתי היחיד שקרה לי בסוף-השבוע הצייקני דה לה מזורגג הזה. ועוד אומרים שאני שקרנית פתולוגית! אני בטוחה שאת הקסטה לא מחק. אפס, הוא לא יעז להראות אותה למישהו אחר, ובייחוד לא את גבעול-האספרגוס דמוי-קופל'ה שהחביא בתחתוני-הארגמן, ואת התייפחות הפיוס על אחוריי, בנשיקות פיהו.
למחרת בבוקר חשתי צורך עז לפצות את עצמי על השבת שנתקלקלה, ולקחתי מונית לאיזור-התעשייה ליד הבורסה, ונכנסתי לחנות המפעל לבגדי-ים, למדוד לי בגד חדש.
היתה שם אווירה של שוק. עשרות נשים, וזבניות. הם אינם מרשים לגברים להימצא בחנות. מיד כשנכנסתי משכה את תשומת-ליבי, או אולי אני את שלה – זבנית צעירה, חיוורת, עיניה מאופרות באיפור כבד, שערה בגוון חום-אדמדם. לבושה חולצת-רשת בצבע עשן-וקאראמל, וחצאית אדומה, קצרצרה. אינני יודעת כיצד קרה שכאשר נכנסתי לתא, למדוד, ועמדתי מול הראי, בתחתונים בלבד – הם אינם מרשים למדוד בלי בגד-תחתון – וכשלא הצלחתי להסתדר עם השרוכים של החלק-העליון, הופיעה פתאום מאחוריי הזבנית החיוורת, ארוכת הריסים, המושחרים, ובכפות ידיה האמונות, שציפורניהן צבועות אדום כבד, כמעט סגול, מין צבע של ענבים שחורים – עברה קלות על חזי, מותחת, מרפה, קושרת מאחור ושוב מחליקה, והיא ניבטת מציצה אליי, בעין לוהטת אחת, מאחורי אוזני, בראי.
רעד עבר בי כשנגעה בפטמות. נעצה שוב עין אחת בדמותי שבראי, וידיה חלפו על חזי, כחוזרות ומתקנות את החלק העליון, והפעם תפסה ממש, כבשני גביעים, את ציצאלאך, וליטפה אותי מול הראי כשהיא נלחצת אליי מאחור ומשתדלת להתחכך בתחת שלי. הווילון מאחוריה היה סגור. ואני חשתי את ציצאלאך, בחלק העליון של בגד-הים החדש, מגורים תחת ידיה, שיגעון. תפסתי יד אחת שלה והורדתי כלפי מטה. תחילה נבהלה-נרתעה, ומיד הבינה. עמדתי מול הראי, בחלק-העליון בלבד, ובתחתונים שידה כבר חדרה לתוכם, וראיתי כיצד היא מאוננת אותי וחשתי את נשיפת הבל-פיה על צווארי, והבושם החריף, הזול, שבו השתמשה. משכתי ושיחררתי את החלק העליון של בגד-הים, ועתה היתה ידה השמאלית חופשייה לטייל שם, הרגשתי שאני קרובה – – – וחשבתי לגמול לה, ולהושיט יד לאחור, אל בין ירכיה הנלחצות אליי, וללטפה, אך ברגע שנגעתי בחצאיתה והתחלתי להרימה, משכה מישהי, באקראי, במסך המבדיל את תא-המדידה, ומיד הרפתה ממני הזבנית הלסבית ונמוגה מן הראי, נתאדתה כבמעשה-קסם, כלא-היתה.
עמדתי נדהמת, מגורה. התלבשתי מיד, יצאתי עם בגד-הים על זרועי, הנחתי אותו במקום ועזבתי את החנות מבלי לומר מילה. את המאוננת שלי לא ראיתי. רק ביציאה נשקף אליי גבה מחדרון בפינה שבו הכינו לעצמן העובדות קפה ותה.
יצאתי החוצה והלכתי והלכתי והרגשתי שאם לא אמצא משהו להרגיע את עצמי, או להשכיח מה שקרה לי – אשתגע. פתאום מצאתי עצמי מול פתח חנות מוגנת-היטב של מפעל לפרוות. פרווה! נכנסתי פנימה. החנות היתה באמת מפוארת ואני מדדתי, ומדדתי, משפן ועד מינק. לבסוף מצא חן בעיניי מקטורן לטפני מפרוות נוטריה, בצבע שחור-אפרפר, כקמצוץ מלח על הרבה פלפל שחור, קצת יותר כהה משערו של דוקטור דה לה וידאו, והיא שעירה וסמיכה, והכול –
במחיר, ככה-ככה – אמנם פי שלוש מן השפן, הזול ביותר, אך כשליש מן המינק. רק כמה מאות דולארים. אבל אני לא משתגעת להיפרד כל כך מהר מסכום ניכר מחסכונותיי הנסתרים. ואילו בחשבון הבנק שלי – משיכת-היתר חוגגת! – מה לעשות? נזכרתי, אצלצל לצוצקינר הבותל, או אולי צריך להגיד – הבתלן. ביקשתי רשות לצלצל. הזבנית, פולנייה מבוגרת, פנים צרות חרושות-קמטים, באיפור מושלם וסנדלים אורטופדיים לכפות-רגליים עקומות, שציפוניהן הנגועות צבועות באדום מתקלף – הרשתה לי לטלפן בהניחה לי להבין, ממבטה, שהיא מנחשת בדיוק באיזו דרך אני מממנת לעצמי את הנוטריה. שתישקני! – חשבתי לעצמי. סליחה. לכסף אין ריח. ואם מישהי חושבת שאני אחת שמשלמים לה, אז שיבושם לה!
דוקטור מכס היה נרגש לשמוע את קולי. לפי הקולות שסביבו, במרפאה, הבנתי שעזב מישהו בפה פעור, אולי באמצע הקידוח או הסתימה. שאלתי אם יוכל להלוות לי כמה מאות דולארים, בשווי-ערכם בשקלים, כי מתחשק לי לקנות מקטורן-פרווה, ובהחלט לא היקר ביותר.
"בתנאי אחד," השיב מכס, "שנסעד הערב יחד – "
הסכמתי. עד הצהריים ישלח את מזכירתו להפקיד בבנק שלי שיק שלו, לחשבוני, על הסכום הנדרש. הודיתי לו וחזרתי לדלפק המכירה. ארזו לי את הפרווה בשקית הדורה, קיבלו את השיק שלי בלי הנד עפעף, כאילו האזינו לקו, ארוחת-הערב גם היא היתה הצלחה. אמנם היה עדיין חם מדי לבוא בפרווה, אך זללנו עוף בטנדורי ופיתות דקות כמצות במסעדה הודית, ומכס טרף הכול ברוטב לוהט – פחד! זה היה עוד לפני שקיבל את התקף-הלב. וכשהסיע אותי חזרה לדירתי, למרות שהיתה לו סיבה טובה, כביכול, לראות את המתנה שקניתי לי בכספו, אולי פחד פן יפגוש שם במישהו אחר, ישמע טלפונים שלי.
לכן ביקש ממני, בחצי-פה, שניפרד כרגיל.
"איך להיפרד?" שאלתי.
כיבה את האור במכונית. נסענו עוד מיספר צעדים והחנה אותה בצל, בחשיכה, במקום שתוגתי דפק אבן על הגג של גילרמן – סובב אותי כלפיו, על מושבי, לצידו, הרים את רגליי, חלץ סנדליי והניח את כפות-רגליי הערומות על אברו. לא התנגדתי. עצמתי עיניים. כל העניין לא נמשך יותר מרגעים ספורים. שמעתי אותו נאנח, "לילך, תעזרי קצת – " לא עזרתי. חשתי את כפות-ידיו שתופסות באצבעות-רגליי ומעסות את אברו, הנתון ביניהן, ושוב נאנח, "לילך, לילך," במלעיל. נרטבתי. משכתי רגליי ונכנסתי חזרה לסנדלים, מתעלמת מטיפות-הזרע, ויצאתי מהמכונית. עברתי לצידו ונשקתי אותו לפרידה על מצחו המזיע, שבצבץ החוצה, מחלון המכונית
"שמרי על כפות-רגלייך הנפלאות, לילך, לנשק לך את האצבעות אהובותיי, פעם אחת, לילה שלם – " המשיך הטיפש למלמל, ופסעתי לי בזהירות על המדרכה אל הכניסה לבניין, למעלית המובילה לדירתי, כשכפות-רגליי מתייצבות בקושי בסנדלים גבוהי-העקב, שפנימם חלקלק מתנובת זרעו.
מילא. רחצתי את הסנדלים אבל הריח לא הירפה מהם במשך כמה ימים. טוב. מה איכפת לי? פרוות נוטריה חדשה יש לי? יש! מונחת בארון, מחכה לחורף. ואם כל מה שהיה עליי לעשות לשם כך זה ללכלך קצת את רגליי, אז בעבודה – כמו בעבודה! זה לא כמו פעם, שיבּשו ביצות. אוּך, אוּך – הלוואי שיהיה כבר קר מאוד, ושירד אפילו שלג, אני מוכנה לעבור לשם כך אפילו לירושלים – כדי שאוכל ללבוש את הפרווה!
האם אני מושחתת? והלא בחרתי ללכת אל הרב צבי שדל צדקיהו ולתרום לפנימייה שלו את הדולארים שהרווחתי במיבצע הסבירי אחורייך לתייר. אמנם את החוב לדוקטור צוצקינר לא עלה כלל בדעתי להחזיר, אך לא נרתעתי עכשיו מלהשקיע את כמה מאות הדולארים הפנויים, שהרווחתי בעבודתי כרקדנית צ'יקרוצ'י, במעשה צדקה אשר ודאי ירשים את הרב צבי שדל צדקיהו, ואמרתי לעצמי שמדי בוקר, כאשר הפינאלאך הכשרים-למהדרין של נערי הפנימייה החיוורים שלו יזדקרו, מתחככים בסדינים והנערים שוכבים על גבם וממוללים בעצבנות בפיאותיהם כדי שלא לגעת בדבר האחר – אזיי רק המחשבה על כך שהסדינים נקנו בתרומה שלי – תיתן לי הרגשה כאילו רוחי מרחפת עליהם ממעל כפיית-בוקר בהירה, רואה-ואינה-נראית, מלטפת ומטעימה אותם אחד-משישים מטעמו של גן-העדן למתבגרים –
הרב צבי שדל צדקיהו קיבל את פניי באלכסון. זאת אומרת – הוא ישב על כסאו, מאחורי שולחן פשוט, עמוס ספרי-קודש, ואני מולו אך מבטו לא פגש בי אלא נישא לעבר החלון, כמבקש לסייג עצמו מישיבה פנים-אל-פנים בחברת אישה. אני מוכרחה לומר שגם כך היתה זו העזה גדולה מצידו לקבל אותי לשיחה – אפילו בימינו אלה, שבהם כביכול כבר הכול מותר, ויש גם רבנים שמטיפים לרצח, ועוד רואים בכך מצווה מן התורה. שמעתי שהרב צבי שדל הוא איש-מיוחד-במינו, המוצא דרך גם לליבותיהם של פושעים ומכורים-לסמים, ומחזירם בתשובה, אך לא תיארתי לעצמי שאזכה להתקבל אצלו בלי כל הודעה מוקדמת. כך פשוט עליתי במדרגות, לבושה באורח הצנוע ביותר שיכולתי להעלות ממלתחת-הסתיו שלי, ואכן נדף ממני מעט ריח נפטלין. צלצלתי, הוא פתח, מיד הסב עיניו הצידה, וכששמע דבריי – מאומה לא אמרתי לו עדיין על התרומה שהבאתי עימי, הורה לי בידו, מאחורי גבו, להתקדם ולשבת בכיסא, והוא עצמו נתיישב, כאמור, באלכסון ממולי, על מקומו הקבוע, ואת הדלת השאיר פתוחה-למחצה.
אילו היה יושב מאחורי פרגוד ככומר בתא-הווידוי, היה לי יותר קל, אבל גם כך מבטו, המופנה באלכסון, יצר את החיץ החסר, והרגשתי עצמי חופשית לדבר בפניו כאילו אני נמצאת בפני מרפא-נפש. סיפרתי לו שחיי הגיעו לידי משבר. הוריי נתגרשו לפני שנים. אבי מת, ואבי החורג, אפרם גרילפארצר, כבר האשים אותי פעם בניסיון להרוג אותו. אינני עובדת. אין לי מקצוע. ואני מתגוררת באחת הדירות של אפרם, העשיר, שאינו שוכח להזכיר לי זאת באופנים שונים, אם כי לו אני חייבת גם את אהבתי למוסיקה. אינני יודעת מדוע הזכרתי זאת דווקא בפני הרב.
אמרתי שאני חשה ריקנות רבה בחיי ובייחוד בא הדבר לידי ביטוי בתקופות החגים, כאשר אני מרגישה שאין לי בית ואין לי משפחה, מחוץ לאימי ולאפרם, הנוסעים לבתי-מלון יקרים ולחוץ-לארץ, ואז אני מסוגלת למעשי-ייאוש. בליל יום כיפור האחרון הסתגרתי לי בבית ואוננתי שלוש פעמים, כל פעם יותר עזה מהקודמת, וצרחתי עד שכמעט ניטלה נשמתי ממני, והייתי כל כך מבוהלת שצילצלתי לחבר הנשוי שלי, חמיאל, ואמרתי לו שניסיתי להתאבד ועליו לבוא מיד. המסכן פחד לצאת במכוניתו, שמא יזרקו עליו אבנים, אפילו שאולי זה היה, לפחות מבחינתו, מקרה של פיקוח-נפש, ורץ חצי העיר עד שהגיע אליי ומצא אותי במיטה, כמעט מעולפת. עזב את לינדה אשתו ואת בנותיו ובא אליי, והכרחתי אותו לישון חבוק איתי עד הבוקר ולא לעזוב אותי לרגע אחד.
ראיתי שזקנו של הרב צבי שדל נרעד מעט בספרי את הדברים הללו, הוא הצית סיגריה אחת בשנייה ועישן בעצבנות, ממש כמו הסופר עמוס עוז, בטלוויזיה – הפריח מעגלי-עשן רוטטים בקול פיכפוך, ומדי פעם, הרבה מעל לצורך המצטבר, היה מקיש על הסיגריה ומטיל את האפר – ישר על הרצפה. לא היתה מאפרה בחדר. וגם בדלי-הסיגריות הקודמים, המעוכים כבר, הצטברו על הרצפה, מתחת לשולחן.
"זאת היתה התפילה שלך – " זרק הרב צבי שדל לחלל-האוויר, בין סלסולי-העשן.
בקושי מנעתי עצמי מלפרוץ בבכי. "רבי," אמרתי לו, "רבי, חיי ריקים, חיי ריקים, חיי ריקים! אני מרגישה שיש לי, כביכול, כל מה שאני רוצה – דירה יפה, חברים, בגדים נאים, כסף. ואם הייתי רוצה להתחתן וללדת ילדים הייתי יכולה לעשות זאת בקלות כי גברים נמשכים אליי מאוד. אבל אני מרגישה כעלה נידף. נסחפת כל הזמן. קורים לי דברים ונדמה לי שאני שולטת בהם אבל לבסוף אני רואה שאני הייתי זו שנסחפתי, בלי כיוון, כעלה נידף, כמו שאמרתי. הנה – עברתי במקרה, בסוכות, על יד סוכה שהקימה משפחת דתית בחצר של בית משותף, לא רחוק מדירתי – וראיתי אותם יושבים כולם ושרים, ומתפללים, בתוך הלובן הזה, של האור והסדינים, ובקבוקי יין צנוע, ולא האוכל הוא העיקר אלא הספרים, התפילה – והרגשתי שחיי ריקים, חיי ריקים, חיי ריקים! ושאני מסוגלת למעשי-ייאוש. והסתגרתי לי בבית ו – "
"זאת היתה התפילה שלך – " אמר הרב צבי שדל לחלל-האוויר, כמנחש וכחושש לשמוע על צ'יפצ'ימון המיואש ששיפשפתי גם ביום-כיפור, גם בסוכות.
"רבי," אמרתי לו, "האם אתה סולח לי?"
"זאת היתה התפילה שלך – " אמר לי בפעם השלישית.
נשתתקתי. האם אינו מוכן לומר לי דבר, יותר? האם הוא שולח לי איזה רמז עמוק על משמעות חיי ועל האפשרות לשנותם? שגם בתוך הזבל שאני מרגישה את עצמי, ישנה איזו קדושה, תפילה?
"רבי," אמרתי לו, "לא באתי אליך בידיים ריקות. הבאתי איתי תרומה שאספתי, בדולארים, לפנימיית הנערים שלך – "
והוצאתי את המעטפה עם השטרות הירוקים והנחתי על השולחן, ליד הספרים הקדושים. ואכן, מבעד לחלון נשמעה כל הזמן המיית מלמולם של הנערים בחדר שבקומה מלמטה. וחיכיתי שרבי צבי שדל צדקיהו יגיד, בפעם הרביעית – "זאת היתה התפילה שלך! – "
אך לא. לפתע קם והביט בי בעיניים מזרות-אימה, ממש מין ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, והחל לצעוק, בפה פעור, אבל בשקט, כנראה כדי לא להזעיק את קהל חסידיו אל החדר –
"לכי מכאן! אני מבקש ממך לכי מכאן לפני שיהיה מאוחר!"
נבהלתי וקמתי אך, מעשה-שטן, כמו שאומרים, נשארתי נטועה על מקומי, והוא התקרב אליי, עוקף את השולחן ושערות זקנו, שזורות חוטי-כסף אך כהות עדיין, כמו סומרות וכל בגדיו עולים ומתרוממים כמלאך זועם משמיים – "למה באת לכאן, לילית! מַחֲלַת! – מִכַּת בִּילִיד בן הנֹאד! בת קַפְקַפוֹנִי! קוּרְבֶה! פְּריצֶס! – נשמה תועה שכמוך, למה באת... למה באת להרגיז עליי, להרגיז עליי, להרגיז – " נשבר קולו בקרבו אליי.
הבנתי, רבי צבי שדל צדקיהו גם הוא גבר, ואני – כּוּס-אימי על חיי העלובים, לא מסוגלת לשבת חמש דקות בחברת גבר מבלי לגרום לו לרצות להשכיב אותי, כאילו תמיד נודף ממני ריח נקבה מיוחמת. אבל היה מאוחר. כשנרתעתי, וניסיתי לצעוד לאחור, לעבר הדלת הפתוחה-למחצה, כבר עלה עליי גופו הגדול של הרב צבי שדל צדקיהו, בידיים מורמות, מבלי שיגע בי כלל באצבעותיו, לחץ אותי אל הקיר, שהיה בעצם כולו מדפים-מדפים עמוסי-ספרים, והמשיך לקלל אותי –
"נשמה אומללה שכמוך, רחב הריקנית, בת הפריצות, לילית טמאה, שדה בת שטן, בת הקאראחאן, מי שלח אותך אליי, להעמידני בניסיון, להעמידני, להעמידני – "
וב"להעמידני" הרביעי כלא אותי בינו לבין ארון-הספרים שעל אצטבתו, אם יש את נפשכם לדעת, נטו עתה כפות-ידיו כסוככות עליי. הוא היה גבוה ממני ולצערי טרם גילו, בחוגים שלו, את החידוש ששמו דאודוראנט, וטראחח – התדפק לפתע, חופשי כעיר-פרא, אברו הגדול מולי, בגובה הטבור שלי, בערך. ועד היום אינני מבינה כיצד השתחל בריווח שבין שני כפתורים בחולצה שלי, ומצא לו שם אפשרות לחדור כלפי מטה בין ביטני הרכה לחגורת החצאית ושם נתקע, כאל מול חגורת בתולים, כשהוא מנסה לבעול אותי ולא נחשב בעיניו כנראה איך ואיפה. זקנו דיגדג במצחי וכרסו נלחצה אל שדיי המסכנים ורגע הפליטה הרבנית היה קרוב ונחרץ, כתאונת מטוס. והשאלה רק – היכן?
בהחלטה מהירה שיחררתי את רוכסן החצאית מאחור, ריווחתי אותה מעט, לפנים, ובמו ידיי עזרתי לבולבול העבה של הרב צבי שדל להשתחל עד שכמעט נגע בצ'יפצ'ימון. מעבר לזה לא היתה אפשרות, אלא אם כן איזה מנוף יגביה אותי. ואכן, מעשה ניסים! – לידי גיליתי שרפרף נמוך, ששימש כנראה את כבוד הרב לעלות עליו כשהוא צריך להוריד ספר מאצטבה גבוהה. ברגל אחת הזזתי את השרפרף אליי, ומיד עליתי עליו כשאני מגיעה כמעט עד לפני הרב, אך השפלתי עיניי כדי שלא לפגוש במבטו, ובמו-ידיי, ממש בשנייה האחרונה (ולעזאזל! – הייתי נרגשת ורטובה כהוגן, וממי? – אני טיפשה, כרגיל), השחלתי את העניין הרבני היישר אל תוכי – והשפע מתפרץ גלים-גלים אל נרתיק רחמי, פנימה, ואף לא טיפה אחת, תודה לאל, על החצאית שלי! – ובדיוק באותו רגע נשמע בחוץ קול רעש נורא שהלך והתקרב לעברנו ממש בשניות האחרונות, וכבר רציתי לצעוק, בפחד: "אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו!" – כי חשבתי שרגענו האחרון הגיע ורכב-אש יורד אלינו משמיים – אבל זה היה מסוק-פרסומת של פקקי-התנועה שהנמיך טוס ובו, כמדי יום, העיתונאית עציונה אזדרכת בשידור ישיר בתוכנית "על גלגלים וחמורים" העוסקת במצב סתימות הצמתים והדרכים. לרגע נפגשו מבטינו, מבעד לחלון, ומיד נעלמה, והטרטור הנורא הלך והתרחק.
אוּף, איך שנשמתי לרווחה. אני חושבת שמה שמיוחד אצלי הוא שכל מה שאחרים רק חולמים עליו – קורה לי. לא היה חסר הרבה שאצטרך לרדת במדרגות, לנוכח העיניים הסקרניות של חסידי הרב, עם חולצה או חצאית שנרטבו ממעיינות השפע התורני. אבל הרב צבי שדל צדקיהו, מיד כשגמר להזריע אותי, החוויר, ניתק ממני בשאט-נפש ובפחד נורא, כנראה גם הרעש ממעל השפיע, כיפתר מכנסיו בידיים רועדות, רקק על הרצפה, וחזר ופלט רק מילה אחת, בגועל נפש –
"החוצה! החוצה! – "
כאילו אמר – צא שטן, צא! או, כמו לחתול, או זונה – קִישְׁתַה, קִישְׁתַה, קוֹרְבֶה!
מיהרתי לעבר הפתח, את מעטפת הדולארים השארתי על השולחן, אבל בטרם צאתי לא יכולתי להתאפק וקראתי לעברו, בזעם, ובדמעות –
"זאת, היתה התפילה שלי, רבי – "
מזל שלא היתה, כאמור, מאפרה בחדר, אחרת ודאי היה תופס בה וזורק לעברי במבט מזרה-אימה. אך לא. לפתע רגעו פניו ונתבהרו, כאילו חלף הטירוף הרגעי שתקף אותו, ובה בשעה אולי הבין כי נעשינו שנינו שותפים לדבר-עבירה אשר איש מאיתנו לא ירצה לעולם, לעולם – להודות כי אכן נתרחש, ועל כן חייך אליי, מין חיוך עצוב, נכלם, כנער שנתפס בקלקלתו, והיפנה אליי את גבו כשהוא צועד לעבר החדרים הפנימיים ואינו טורח אפילו לראות אם בכלל יצאתי, ומתי.
כשהופעתי במדרגות, נראיתי ודאי מבוהלת ונרגשת, כי שניים או שלושה מחסידי הרב, לבושי שחורים ובכותנות לבנות, פרומות, נתאספו וניגשו אליי, ממרחק בטוח, ואמרו –
"לרב צְבִיק יש מעלות ומורדות... איש גדול... איש גדול..."
הרב צביק, הם קוראים לו. לא ידעתי.
"אתם מספרים לי!" אמרתי, "גדולתו מילאה אותי!"
"והתרומה?" שאל אחד.
"השארתי אצל הרבי," אמרתי. מעניין, מניין ידעו שהבאתי עימי תרומה?
"לא כך נוהגים," אמרו לי, "הוא," הראו לי על אחד מהם, כנראה השמש או עוזר-אישי, "מקבל – "
הבנתי שהיה עליי להפקיד, בצאתי, את הסכום בידיו, כי הרבי אינו עוסק בכספים. אך את הנעשה אין להשיב, וכסף נוסף לא היה בידי. השארתי לי רק למונית הביתה, והאמת, המצפון שלי לא היה לגמרי שקט משעה שיצאתי מכבוד הרב צביק, אבל בדרך אמרתי לעצמי – שמעי, לילך, ולכרות ברית-דמים עם סוחרי-החשיש הנוצרים בלבנון זה יותר ציוני? ולשדוד במניות-הבנקים חסכונותיהם של אנשים קשישים ותמימים זה יותר מוסרי? ולהכות ערבי זקן בגדה ולשבור לו את אצבעות-הידיים כדי שיחתום להעביר אדמתו למתנחלים יהודים, זה יותר ציוני? ולהיות רב של בריונים ורוצחים או להיות אברכים שחיים בישיבות על כספי המדינה מבלי לשרת בצבא, והצבעות נציגיהם בכנסת מאפשרות הרפתקאות-דמים שאותן משלמים בחורים אחרים בחייהם, זה יותר מוסרי? ומה בסך הכול אני עשיתי? שהצטיינתי עם רב וגרמתי לו עונג? – אולי בכך קירבתי במקצת את הגאולה? – ובסוף כולם באים בטענות עליי, כאילו אני החוטאת היחידה. איזו צביעות! הלא לעומת מה שאני רואה סביבי – זיון טוב זה הדבר הכי מוסרי!
ביקשתי מנהג-המונית (לא חשבתי שמתאים לבוא על אופניים לרב) לפתוח את הרדיו ב"על גלגלים וחמורים" כי חששתי – אולי בזה הרגע מודיעים עליי משהו ממסוק פקקי-התנועה המרחף בשמי תל-אביב, והנה נשמע צפצוף החדשות ומבשרים על ניסיון התנקשות בחייו של חבר-הכנסת גדעון וגינור, שיצא בשלום, ומיד מביאים תגובות, האשמות והאשמות-שכנגד, כגון – שיריביו ניסו להתנקש בו על מנת שלא יגיע למושב המיוחד של הכנסת, ההצבעה על הצעת אי-האמון בממשלה, וכן שביים את ניסיון-ההתנקשות כדי להתחבב על ההמונים לקראת הבחירות הקרובות, ולהסיט את שנאתם לעבר יריביו, והפרשנות אומרת כך או כך, המעשה רק הגביר את כוח-המיקוח של המפלגות הקטנות. גדעון המסכן! תקוות הדמוקראטיה! וכמובן רק עליתי לדירתי, וכבר צילצל הטלפון ואימא אמרה: "איפה היית, פושטקית?"
"אצל הרב צבי שדל צדקיהו, אם לא איכפת לך. מה עוד קרה?" כי הרגשתי בקולה שהתרחש משהו, אף כי צורת-דיבור שכזו רגילה אצלה גם על דברים פחותי-ערך, כגון שמישהו הניח במקרה יד על שדיה באוטובוס, דבר שקורה לה, משום מה, לעיתים קרובות מאוד, או שניסו לרמותה במישקל בשוק.
"מצאת לך זמן! את באמת צריכה לבקש סליחה ומחילה ממנו!"
"מה יש?" נבהלתי, "הוא טילפן אלייך?"
"איך הוא יכול לטלפן אליי כשהוא שוכב במחלקה לטיפול נמרץ בבית-החולים איכילוב?"
"מי, הרב צביק?" נבהלתי. רק זה חסר לי, עם זרעו ברחמי עדיין.
"איזה צביק ואיזה רב על ראשך? אֵפְרֵם, אפרם המסכן – " והתחילה לבכות לי, בטלפון.

המשך יבוא

נדפס לראשונה לפני 37 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים.
ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא אז לאור על חשבונו את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.
גברת אחת שזכתה בפרס ישראל לחקר הספרות פירסמה מחקר על הארוטיקה בספרות העברית אבל היא מעולם לא שמעה על ספריו של אהוד בן עזר. גם זו דרך לזכות בפרס.
את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-43 נמענים לפי בקשתם.

כעבור כמה שנים, אולי כבר ערב הגיוס של הגרעין של אורי, כשהגעתי לסניף "הנוער העובד", מסר לי מישהו שאורי מחפש אותי. נפגשנו ואורי אומר לי ששמע שהקבוצה בה אני חבר, עומדת לערוך בירור קבוצתי לחבר אחר בקבוצה – נחום סטלמך.
נחום היה באותם ימים שחקן כדורגל בולט בקבוצת הנוער של "הפועל" פתח-תקווה. אף כי משחקי הנוער היו נערכים בשבתות בשעות לפנה"צ, נחום היה מגיע לפעולות ב"נוער העובד" לקראת סיומן, בשעות אחה"צ/הערב, ולפעמים, שומו שמיים – ללא החולצה הכחולה... מכיוון שנשאר לצפות במשחקי הקבוצה הבוגרת. על כך ביקשו חברי ועד הקבוצה בסניף להעמידו לבירור קבוצתי.
אורי אמר לי, שנחום סטלמך הוא כישרון גדול בכדורגל, ואם נסלק אותו מ"הנוער העובד", נחום עוד יעזוב את "הפועל" ויצטרף ל"מכבי" [פתח-תקווה]. שיחות כאלה אורי ניהל עם עוד כמה מחבריי לקבוצה וכמובן שהאיום שיעבור ל"מכבי" פעל את פעולתו והבירור בוטל. נחום סטלמך ז"ל לא סולק מהתנועה.
עזי ש.
נ.ב. שמו של בננו הצעיר – אוֹרי.

אודי: באותן שנים למדתי עם נחום בבית הספר פיק"א, והוא לא היה מפסיק לכדרר בהפסקות ולעיתים גם על חשבון השיעורים. אימא שלו היתה מיואשת: "תראה נחום את אודי, את ג'אד, את זאב [קליין] – הם לומדים ואתה, מה יֵצא ממך?"
לימים נעשה נחום קפטן נבחרת ישראל בכדורגל ואחד הכדורגלנים המפורסמים ביותר במדינה, בייחוד בנגיחות הראש שלו, ואילו אני הייתי סטודנט שמקיים עצמו בקושי באוניברסיטה בירושלים, לומד בחוגים לפילוסופיה, פילוסופיה עברית וקבלה, ואז אימא שלי אמרה: "תראה את נחום, הוא הגיע למשהו בחיים! ואתה, מה יֵצא ממך?"

* שלום אהוד, התרשמתי מאד מההספד שכתבת על בן דודתך המנוח אורי נוביק. לא הכרתי אותו, אבל בבית סבי וסבתי דיברו רבות על אביו עו"ד פלטיאל נוביק והשם זכור לי היטב.
בן דודי, אליעזר כהן, צילצל אליי וסיפר לי כי התרגש מאוד לקרוא את ההספד, שכן הכיר את אורי היטב בעיקר בזכות בני הדודים שלו, שהיו חברים של אליעזר. הוא היה מבקר אותם הרבה בבית בחובבי ציון.
תקוה וינשטוק

* מוטי הרכבי: אם לסכם במשפט אחד את ההבדל המהותי בן נתניהו לבנט במשבר האוקראיני ובכלל:
נתניהו היה מנסה לנצל את המשבר לשיפור הביטחון של מדינת ישראל, המעמד של מדינת ישראל, התדמית של מדינת ישראל והשרידות של העם היהודי.
בנט ינסה לנצל את ההזדמנות להשיג כותרת, ינסה לשפר את התדמית הירודה שיש לו, והעיקר ינסה לשפר את השרידות הפוליטית שלו, שמידרדרת מיום ליום.
אין פלא שהתמיכה בנתניהו עולה מיום ליום למרות מאמצי התקשורת – והתמיכה בבנט ממשיכה להידרדר, למרות ניסיונות ההחייאה של התקשורת!

* תיקון שיבוש: לצערי חל שיבוש בניקוד שמו של מחבר השיר "געש הדנייפר", שאת תירגומו פירסמתי כאן, בגיליון הקודם. השם הנכון של המשורר הוא טַרַאס שֶבְצֶ'נקו –
Taras Shevchnko
ויסלח לי המשורר נוחו עדן, וסליחה עם הקוראים.
יהודה גור-אריה

* לעורך אב"ע שלום
חהחהחהחה
על מחברות לילך הרמוטק. תיאורים ספרותיים זנאיים לתפארת. נהניתי. שאפּו.
קראתי את תגובתה הנכלמת של הקוראת הדתייה הנגעלת. ומבקשת להיגאל מכתב העיתי.
חוה ליבוביץ