שירים 1955-1995
בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער שני: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

א. פתיחה

העוזבת אלוף נעוריה

בְּבֵיתֵךְ עֲצִיצִים יִפְרְחוּ. אֲנִי מִשְׁתַּדֵּל לְהָבִין
וְלִשְׁכֹּחַ. עָלִים יְרֻקִּים יְלַטְּפוּךְ. מִקְטְרוֹתַי
לֹא תַּעֲלֶינָה עָשָׁן בַּחֲדָרַיִךְ. נָקִי
וְקַר, אַת וְקִירוֹתַיִךְ, וּשְׂרִידֵי שְׁמִי
עַל הַדֶּלֶת, מִשְׁפָּחָה עֲצוּבָה שֶׁל זִכְרוֹנוֹת.

"דְּבָרִים רַבִּים לִי לְסַפֵּר לְךָ
אֲנִי אוֹמֶרֶת אוֹתָם בְּגוּפִי
כְּשֶׁאַתָּה נוֹגֵע בִּי
אֲנִי מְגַלָּה עַצְמִי
בִּמְתִיקוּת, בְּהַשְׁפָּלָה וּבְשִׁעְבּוּד."

יֹאבַד עַצְמֵךְ מִדַּעַת
בְּבוֹא לֵילֵךְ אִתִּי
וְעוֹד רַבּוֹת אַכְאִיב לָךְ
עַד תְּיַלֵּל חַיַּת-לִבֵּךְ בְּצַר לָהּ
וְחֶסֶד הַבָּשָׂר בְּתַדְהֵמָה יַכֶּנָּה.

הָעוֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ
וּבְרִיתָהּ עִמִּי שָׁכְחָה
לֹא בְּסוֹד חֲטָאַיִךְ תִּמְצְאִי אוֹהֵב
וְלֹא הַגְּבָרִים שֶׁיְּדָעוּךְ
מִשַּׁלְוַת כְּסִילִים יִפְדוּ נַפְשִׁי
לְהַצִּילֵנִי מֵאִשָּׁה זָרָה
מִנוֹכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה.

מרס 1973

"ושוטי, שוטי אונייה"
על פזמונו של אלתרמן "אני גדליה רבע-איש"

בפברואר 1938, כשנתיים לאחר הקמת נמל תל-אביב, נפתח גם נמל הנוסעים שלו במעמד חגיגי שבּוֹ השתתפו ראשי היישוב. באותה שנה כתב אלתרמן שני שירים על התיירים הארץ-ישראליים הראשונים שעלו על האוניות הראשונות שיצאו את הנמל העברי הראשון כדי להרחיב את אופקיהם ו"לראות עולם".
יציאה מארץ-ישראל לצורכי תיירות הייתה באותה עת עניין חסר-תקדים, נחלתם של מדינאים, עסקנים וסוחרים גדולים. בני ה"יישוב" קישרוהָ עם חיי מותרות נהנתניים המנוגדים לאֶתוֹס של ההתיישבות העובדת. אף-על-פי-כן היו שבירכו על האפשרות החדשה שנפתחה לפניהם עם היפתחו של נמל הנוסעים, ורכשו כרטיסי נסיעה ללא דיחוי. היו גם הורים צעירים לא מעטים שנסעו לאירופה בחודשים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם להציג את ילדיהם ה"צבָּרים" לפני סבא וסבתא שנשארו בגולה. הסופר חנוך ברטוב סיפר בספרו האוטוביוגרפי-למחצה של מי אתה ילד? (1970) על תוכנית כזו שהגתה אִימוֹ לערוך אִיתו מסע כזה בהתקרבו לאירוע בר-המצווה שלו. ברי, איש מן הנוסעים לאירופה לא יכול היה להעלות בדעתו מה צופֵן להם העתיד האורב מאחורי הדלת.


רבקה זוהר במהלך הופעה בנמל תל אביב, אוקטובר 2010

אחד משיריו של אלתרמן על התיירים הארץ-ישראליים הראשונים היה הפזמון "לִבּי במערב" (שבוצע בתוכנית מ"ו של "המטאטא" מיום 4.9.1938). כאן תיאר המשורר באירוניה ובהומור את בני ה"יישוב", ובהם זוגות נאהבים, המשתוקקים לצאת את ארץ-ישראל הצרה והמחניקה, לראות את העולם הרחב ולחזור עם מזוודות מלאות במלבושים מפוארים שנקנו בבירות אירופה.
השני היה הפזמון "אני הוא גדליה רבע-איש", המתאר סַבָּל, בן העדה התימנית, שסחב הרבה שַׂקים על גבו (בנמל?), והחליט לחסוך כסף כדי לצאת לטיול יקר באוניית-נוסעים כדי לראות במו עיניו איך עולמו של הקב"ה מתנהל ומי אחראי בו לסדר ולניקיון. פזמון זה הוכתר בתחילה בכותרת "למרחקים", כבמילה הפותחת את "שיר לנמל" (1936), פזמונה של לאה גולדברג, חברתו של אלתרמן ל"אסכולת שלונסקי" ("לַמֶּרְחַקִּים מַפְלִיגוֹת הַסְּפִינוֹת. / אֶלֶף יָדַיִם פּוֹרְקוֹת וּבוֹנוֹת, / אָנוּ כּוֹבְשִׁים אֶת הַחוֹף וְהַגַּל / אָנוּ בּוֹנִים פֹּה נָמָל פֹּה נָמָל").*
בפעם הראשונה בוצע הפזמון "אני הוא גדליה רבע-איש" בשנת 1938 על-ידי אסתר גמליאלית. אתר "זֶמרשת" (פרויקט חירום להצלת הזֶמר העברי המוקדם) מסַפּר שהזמרת רכשה מאלתרמן את הזכות לשיר את הפזמון בלירה וחצי (כאלפיים שקלים של ימינו), ושהוא היה לאחת מ"ספינות הדגל" שלה בהופעותיה הרבות ברחבי הארץ. לימים ביצעה את הפזמון הזה רבקה זוהר במופע המוזיקלי האלתרמני "צץ וצצה" בקיץ שנת 1969, כחצי שנה לפני פטירתו בטרם עת של מחברו. המופע "צץ וצצה" החזיר את "אני הוא גדליהו רבע איש" אל מחזור החיים של הזֶמר העברי.
כמו רבים מפזמוניו של אלתרמן, שנכתבו למען הבמה הקלה, גם השיר הקומי שלפנינו נחלק לשלושה פרקים: פרק א' מוקדש לחלומו של גדליה לראות את העולם, פרק ב' מוקדש לתיאור המסע בים. פרק ג' מוקדש לתיאור השיבה הביתה. לכאורה לפנינו שיר שכּוּלו פְּשָׁט, ואף-על-פי-כן הוא עמוק ומתהפך לגוונים רבים:

א.
אֲנִי הוּא גְּדַלְיָה רֶבַע אִישׁ,
אֲבָל אֲנִי צוֹמֵחַ.
אִם אֵין לִי בַּיִת, יֵשׁ לִי כְּבִישׁ
וְעַל הַכְּבִישׁ יָרֵחַ.

פֹּה לָאֶחָד יֶשְׁנָהּ מֵאָה
וְלַשֵּׁנִי מָאתַיִם.
וְלִי פֵּאָה וְעוֹד פֵּאָה
וְיַחַד פְּאוֹתַיִם.

וְדַי סָחַבְתִּי כְּבָר שַׂקִּים
ורַצְתִּי הֵנָּה שָׁמָּה –
אֲנִי רוֹצֶה לַמֶרְחַקִּים,
אֲנִי רוֹצֶה הַיָּמָּה.

כִּי הָעוֹלָם גָּדוֹל-גָּדוֹל
צָרִיךְ לִרְאוֹת בּוֹ אֶת הַכֹּל,
אֶת הֶעָרִים וְהַשְּׁלָטִים
וְאֶת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים.

אֶת שׁוֹר הַבָּר שֶׁל הַמָּשִׁיחַ,
אֶת לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִיחַ.
אָצִיץ בּוֹ פַּעַם וּשְׁנִיָּה
וְשׁוּטִי-שׁוּטִי אֳנִיָּה.

ב.
אֶקַּח אִתִּי עַגְבָנִיָּה,
סִדּוּר קָטָן וּפִתָּה
וּמִסִּפּוּן הָאֳנִיָּה
לַמֶּרְחַקִּים אַבִּיטָה.

נִגָּשׁ הַקַּבַּרְנִיט לִשְׁאֹל:
לְאָן לִנְסֹעַ, גְּדַלְיָה?
אָמֶרִיקָה הִיא פֹּה מִשְּׂמֹאל,
וּמִיָּמִין אוֹסְטְרַלְיָה.

וְאָנֹכִי עוֹנֶה: אָדוֹן,
כָּל הַמְּקוֹמוֹת יָפִים הֵם,
כָּל הָעוֹלָם שֶׁל אֵל עֶלְיוֹן
וְכָל בָּנָיו אַחִים הֵם.

כִּי הָעוֹלָם גָּדוֹל-גָּדוֹל
צָרִיךְ לִרְאוֹת בּוֹ אֶת הַכֹּל
אֵיךְ מְסֻדָּר בּוֹ כָּל דָּבָר,
אֵיפֹה יֵשׁ חַם, אֵיפֹה יֵשׁ קַר.

וּמַה לֹּא טוֹב וּמַה יָּפֶה בּוֹ
וְאֶת הַסְּפּוֹנְגָ'ה מִי עוֹשֶׂה בּוֹ.
אָצִיץ בּוֹ פַּעַם וּשְׁנִיָּה
וְשׁוּטִי-שׁוּטִי אֳנִיָּה.

ג.
בְּבוֹא הַיּוֹם אֲנִי אוֹמֵר
הַקַּבַּרְנִיט, הִכּוֹנָה
הָאוֹקִיָּנוֹס פֹּה נִגְמָר
נָשׁוּב נָא הַיַּרְקוֹנָה

וּבַנָּמָל קָהָל צוֹהֵל
וְרַעַם כְּלֵי-הָרוּחַ
וְאַבָּא שָׁר: תּוֹדָה לָאֵל,
גְּדַלְיָה, שֵׁב לָנוּחַ.

וְהוּא בּוֹכֶה וְהוּא צוֹחֵק
שׁוֹאֵל: אֵיפֹה הָיִיתָ?
הָיִיתִי, אַבָּא, אוּף, הַרְחֵק
שָׂא עַיִן וְהַבִּיטָה:

הָיִיתִי בְּעוֹלָם גָּדוֹל
רָאִיתִי בָּעוֹלָם הַכֹּל
וּבְחַיַּי וּחְיַאת-חַיַּי
אֲנִי אוֹמֵר לְךָ כְּדַאי

יָפֶה הוּא הָעוֹלָם, יַא אַבָּא
מָקוֹם בּוֹ לְכֻלָּם, יַא אַבָּא
הֵצַצְתִּי פַּעַם וּשְׁנִיָּה,
וְזֶהוּ שִׁיר הָאֳנִיָּה.

מדוע כינה אלתרמן את גיבור שירו בכינוי האוקסימורוני [זוג מרכיבים הסותרים זה את זה] הקומי "גדליה רבע איש", שבּוֹ מתנגשים ללא פשרה הפכי הגודל והקוטן?
גם בפזמונים אחרים מפזמוני תימן הביע אלתרמן את התפעלותו מכוח שריריהם של עולי תימן, שעומד כביכול בניגוד לגופם הצָמוּק והצנוּם. כך, למשל, את שירו "פוקסטרוט תימני" פתח בדבריו של גבר תימני המציג את עצמו ומספר על רזונו ועל הסתפקותו במועט: "רַבּוֹתַי, מִי עוֹד כָּמוֹנִי, / אָנוֹכִי אֶזְרָח תֵּימוֹנִי, / רַחְמָן, רַחֵם! / יֵשׁ לִי צְרִיף כְּגֹדֶל בַּיִת / וּמָזוֹן כְּגֹדֶל זַיִת, / נוּ.... בָּרוּךְ הַשֵּׁם. / אָנוֹכִי רָזֶה כְּסֶדֶק, / חַי בְּיֹשֶׁר וּבְסֶדֶק, [וּבְצֶדֶק] / רַחְמָן, רַחֵם! / אֶת עַצְמִי אֲנִי מַטְרִיחַ, / שִׁילִינְג-יוֹם אֲנִי מַרְוִיחַ, / נוּ... בָּרוּךְ הַשֵּׁם".1
בשיר "אני גדליה רבע-איש" הפך אלתרמן את צירוף-המילים "אַ פערטל עוף" ("רבע עוף") שמשמש בלשון יידיש לתיאור אדם שכולו עור ועצמות, ל"רבע-איש" (במקביל לכינוי "פלג גופא" [= 'חצי גוף'] הניתן בספרות הסוד והמסתורין לגבר שלא נשא אישה). גיבורנו הכחוש, אך החזק והשרירי, עובד כל ימות השנה בסחיבת שקים על גבו (והשווּ לגורלהּ הקשה מנשוא של נעמי, גיבורת מחזהו של אלתרמן "פונדק הרוחות"), אך רוחו שואפת לצאת ממעגל הקיום האפרורי, שבתוכו הוא שרוי, ולהפליג אל המרחקים והמרחבים.
גדליה הוא "רבע-איש" בממדי גופו, אך בדמיונו הוא גברא-רבא – מגלה עולם ומפקח על סדרי עולם. לפנינו דמות שהיא בבחינת "אוקסימורון מהלֵךְ" – דמות שכל תכונותיה ומעשיה מעידים על התנגשות של הפכים שאינם יכולים להתמזג זה עם זה:
* גדליה "רבע איש" הוא סַבָּל פשוט המשתכר שכר זעום שמספיק בקושי למחייתו. אפילו בית אין לו ("אִם אֵין לִי בַּיִת, יֵשׁ לִי כְּבִישׁ / וְעַל הַכְּבִישׁ יָרֵחַ"2), אבל הוא מתכוון להוציא ממון רב על מסע באוניית נוסעים שתוביל אותו למרחקים ותאפשר לו לראות את העולם הגדול.
* לפי הברית החדשה אמר יֵשו לתלמידיו: "אָמְנָם הָרוּחַ חֲפֵצָה אֲבָל הַבָּשָׂר חָלָשׁ" (מתי כ"ו, מ"א). יהודי מאמין כמו גדליה התימני, לעומת זאת, אמנם איננו "בעל גוף", אך גופו חסון ורוחו ממריאה אל המרחבים בתקווה לראות במו עיניו את הנעשה בכל קְצות תבל.
* גדליה מפַתח בדימיונו מחשבות גדלוּת, ומתאר את עצמו במונחים המתאימים לתיאורו של "מגַלה עולם". ואולם, למעשה הוא מהרהר על מסעו בים במושגים פרובינציאליים המתאימים לתיאור יציאה ליום עבודה. הצֵידה שהוא מתכונן לקחת עִמו לדרך מעידה על "גודל השגותיו." כמי שגדל והתחנך בתנאים של צנע ומחסור, גיבורנו – האנטי-הֶרוֹאִי או ההֶרוֹאִי – יוצא למסעו מצויד ב"רשימת מצרכים" מינימליסטית וקומית ("עַגְבָנִיָּה, סִדּוּר קָטָן וּפִתָּה"), מבלי שיֵדע שמסע באניית נוסעים אינו מחייב כלל את התיירים להצטייד בצֵידה לדרך.
* עולם המושגים של גדליה הוא צירוף אוקסימורוני מחויך של סיפורי קדומים ושל מציאוּת מודרנית, ובו מצויים דימויים של ערים ושלטים של רחובות וחנויות בצד דימויים של "עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים [...] שׁוֹר הַבָּר שֶׁל הַמָּשִׁיחַ [...] לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִיחַ."3 הוא רוצה לראות הכול, ומתערבבים אצלו יצורים אגדיים, שעליהם שמע באגדות בעלות גוון משיחי-קבלי שסופרו לו בבית ובבית-הכנסת, עם אתרים ממשיים של העולם החדש והרֵאלי שהוא מתכונן לראות.
* גדליה חי בעולם הייררכי שבּוֹ אלוהים משקיף על הכול ואחראי לסדרי עולם, אחריו בא הקברניט המנהיג את הספינה ליעדה, ובתחתית הסולם מצויים עבדי ה' הפשוטים, המאדירים את שמו של בורא עולם ונשמעים לקולו של המנהיג. ואולם, גדליה מפנטז – מעשה "עולם הפוך" – איך הוא נותן לקברניט עצות והוראות ואיך הקברניט מתייעץ אִיתוֹ ופועל לפי הוראותיו.
* גדליה חי ופועל גם בתוך עולם מעמדי נוקשה, שבּוֹ הוא משתייך למעמד העמלים, אנשי הצווארון הכחול, העובדים בעבודה פיזית קשה. השפה שבפיו היא שפה משובשת ועילגת של "עולה חדש" ("אֵיפֹה יֵשׁ חַם, אֵיפֹה יֵשׁ קַר"). אף-על-פי שהוא חי בתחתית הסולם החברתי, ואולי דווקא משום כך, "גיבורנו" חולם על עולם שבּוֹ כולם שווים (רעיון מודרני שאינו מאפיין את עולמן של אגדות הקדומים שעליהם התחנך). ובמחשבה שנייה, לרעיון מהפכני ומודרני זה – "Liberté, égalité, fraternité" – שהעסיק את האנושות למן המהפכה הצרפתית ואילך, יש למרבה הפליאה בסיס במקורות העבריים הקדומים. כאשר גדליה אומר: "כָּל הָעוֹלָם שֶׁל אֵל עֶלְיוֹן / וְכָל בָּנָיו אַחִים הֵם" מהדהד מדבריו הד רחוק של הפסוק המקראי הקדום: "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ" (מלאכי ב', י').
* מחד גיסא, תמונת היקום של גדליה היא תפיסה קְדם-קופרניקאית, שלפיה העולם אינו עגול ("הָאוֹקִיָּנוֹס פֹּה נִגְמָר") כמו בשירי כוכבים בחוץ שיש בהם "סופי דרכים" ו"קצוות תבל". מאידך גיסא, גדליה מעלה רעיונות עדכניים בקשר להתנהלות האנושות (שלאורם כתבה ידידתו לאה גולדברג את שירה היפה לילדים "שיר ההפלגה" (הלחן: עקיבא נוף). תפיסת עולמו של גדליה מעידה אפוא על התנגשות אוקסימורונית של קדמוניוּת עדכנית או של מודרניוּת קמאית.
* גדליה הוא מן הצד האחד אדם כנוע וצנוע, ששמו מעיד עליו שהוא מרוֹמֵם ומגדיל את שם ה' (ואכן, הוא מתכונן לקחת אתו לדרך "סידור קטן"). ומן הצד השני, לפנינו טיפוס המאמין בכוחו וביכולתו להנהיג את מנהיג הספינה, ואף לבדוק סדרי עולם בעיניים של משגיח-על. יש בו תערובת אוקסימורונית של ענווה וגאווה, של התבטלות בפני הגדולים ממנו ("וְאָנֹכִי עוֹנֶה: אָדוֹן") ושל הכרת ערך עצמו. ("אֲנִי אוֹמֵר / הַקַּבַּרְנִיט, הִכּוֹנָה").

האם אין הפזמון הקומי "גדליה רבע-איש" מכיל בתוכו כעין אוטופורטרט קריקטורי – "נמוך" ואוטו-אירוני – של אביו-מולידו נתן אלתרמן?! גם אלתרמן היה בעצם "אוקסימורון מהלֵךְ" שדָּגל כל ימיו בהפכי המהפכנוּת והשמרנוּת, ההֶדוניזם וההתנזרות, הקונדסוּת והאחריות (וכיוצא באלה ניגודים שאינם מתיישבים זה עם זה).
גם בחייו הפרטיים, שאותם סילק בדרך-כלל מיצירתו, היה המשורר כעין "אוקסימורון מהלֵךְ", איש ניגודים הִיבּרידי שאצר בתוכו פרדוקסים בלתי מתפשרים: הוא היה משורר לאומי, מעורב עד צוואר בבעיות החברה והמדינה, ומשורר אנטי-מִמסדי בנוסח "אסכולת שלונסקי", הבורח מפני הקרבה לשׂררה כמפני האש; הוא היה הוּמניסט שהֵגֵן בשיריו ובטוריו על הזָר והאחֵר ו"ביטחוניסט" שהאמין שכל הרוצה בשלום יכון למלחמה. הוא היה איש משפחה מסוּר, שדאגתו לבני ביתו לא ידעה גבול, ובוהמיין שאינו מתנזר מיין ומנשים. הוא היה אינדיווידואליסט מושבע, אך גם "איש רֵעים להתרועע", שלא מש מבית-הקפה הקבוע של החבורה; הוא היה איש רוח ואיש המדעים המדויקים, צעיר ארץ-ישראלי טיפוסי בעיני "העולים החדשים" וטיפוס גלותי בעיני "הכנענים", אויבי הגלוּת וחורְפיה.
אלתרמן היה גם עובד קבוע ומסור בעיתונה של המפלגה השלטת, אך לפעמים יצא נגד בן-גוריון – בגלוי או במרומז – ומתח ביקורת נוקבת על דרכו ועל החלטותיו. לפעמים, כמו גדליה רבע-איש, גם הוא הפך את הסדר ואמר ל"קברניט המדינה" איך לפעול ומה לעשות. כמו גיבורו גדליה, המצהיר על כוונתו לבדוק את סדרי הספינה ואת סדרי העולם, כך גם בדק אלתרמן בלי הרף ב"רגעיו" וב"טוריו" את הנעשה ב"יישוב": "אֵיךְ מְסֻדָּר בּוֹ כָּל דָּבָר, / אֵיפֹה יֵשׁ חַם, אֵיפֹה יֵשׁ קַר. / וּמַה לֹּא טוֹב וּמַה יָּפֶה בּוֹ / וְאֶת הַסְּפּוֹנְגָ'ה מִי עוֹשֶׂה בּוֹ."

גדליה של אלתרמן רואה את עצמו כמגלה עולם וכמתקן עולם. הוא משמיע במונולוג שלו דברים אידֵאוֹלוֹגיים ואידֵאליסטיים בדבר שוויון ואחווה בין כל תושבי תבל, שיש בהם מן האוּטוֹפּיזם הדון-קישוטי של מתקני העולם, שאינם חדלים להילחם על דעותיהם ולהאמין בהם.4 אלתרמן אהב לכתוב יצירות על מְגלי עולם ועל מְתקני עולם, אך בהבינו שתקופתו היא תקופה ש"רצחה" את האגדות וסירסה את הגיבורים, הוא סיפר עליהם בשיריו לקורא הצעיר: ביצירות כמו "מסעות בנימין מטודלה" ו"אנשי עלייה שנייה" (שבספרו ספר התבה המזמרת, 1958).
למעשה, חלומו האוּטוֹפּי של גדליה רבע-איש הוא חלום בנוסח "הציפור הכחולה" (L'Oiseau bleu) כבמחזהו של מוריס מטרלינק הנושא שם זה. אלתרמן נמשך אל מוטיב "הציפור הכחולה" כל חייו, ועוד ביצירתו המוקדמת "קונצרט לג'ינטה" (1932), שנשארה בין גנזיו, מזמין הדובר את האישה להפליג אִתו אל מציאוּת רחוקה אלפי מילין מן המציאוּת שבָּה הם שרויים – אל מקומה של "הציפור הכחולה":

לְאִישׁ וָאִישׁ צִפּוֹר כְּחֻלָּה [...]
בּוֹאִי עִמָּדִי אֱלֵי שָׂדֶה רָחוֹק [...]
צֶמֶד תִּינוֹקוֹת בְּאַגָּדַת כְּשָׁפִים [...]
תַּלְתַּלִּים יַזְלִיפוּ פָּז לֹא יְאֻמַּן [...]
עֲלֵי קַן שְׂפָתַיִךְ [...] צִפּוֹר נִפְלֵאת גַּוָּן.

חלומו של גדליה להפליג אל המרחקים והמרחבים דומה לחלום "הציפור הכחולה": בסופו של דבר מתגלה לחולם שהאושר נמצא בין כותלי ביתו ושאין צורך להרחיק עד קצות תבל כדי להשיגו. גם גדליה מגלה שהעולם גדול, יפה ומעניין, אך אחרי השיט באוקיינוס הוא שמח לחזור לביתו ולהתקבל בחיבוקים ובנשיקות על ידי אביו האוהב.5 המילים שבסוף שירו הקל של אלתרמן "ליבי במזרח" ("וְאָשׁוּב אֶל אָהֳלַי") מזכירות את סוף שירו הקנוני של ביאליק "חוזה לך ברח" ("אֶל-נָוִי אָשׁוּב").6 וכאן גדליה מודיע בנימה "פיקודית": "נָשׁוּב נָא הַיַּרְקוֹנָה." יפה וטוב לראות את העולם, אך אין כמו השיבה הביתה.
ייתכן שהגיעו לאלתרמן, שביקר כל שבוע במערכת עיתון "דבר", ידיעות על צעירים תימניים אחדים שהיו באותה עת ליורדי-ים. הללו הגיעו לימים לדרגות של קצונה ופיקוד, כמו רב-החובל זכריה נחשון או רב-החובל ציון צברי. האחרון – יתום מאם, ובן לאחד ממחלקי עיתון "דבר" – עזב את הבית בגיל 17 בשנת 1937, שנה לפני כתיבת הפזמון שלפנינו, ועבד כנער-סיפּוּן באונייה "תל-אביב" של "Palestine Shipping Company", עד שנעשה לקברניט חשוב ומהולל, שזכה למדליה לאחר שהצליח להינצל מאונייה טובעת.7
ואולם – וזוהי ההפתעה הגדולה המתבררת בקריאה חוזרת של השיר-הפזמון "גדליה רבע-איש": סיורו הימי של גדליה במרחבים ובמרחקים – כלל לא אירע במציאוּת. כל עלילת השיר שלפנינו, הנסבה לכאורה סביב שיט הנערך בלב-ים, אינה מתרחשת אלא בדימיונו של גיבורנו השרוי במציאוּת קשה וחסרת סיכוי. מתוך אופטימיזם של אדם צעיר, פנטזיונר בנשמתו, הוא נישא על כנפי דמיונו וחולם על יציאה למסע ימי אקזוטי, בעוד שחייו הם לאמִתו של דבר חיי שגרה אפורים ומשמימים.
גם הבית השני, המתאר את המסע, וגם הבית השלישי, המתאר את השיבה הביתה, אינם אלא פרקים ב-mock epic (אֶפּוֹס בדוי ואנטי-הֶרואי) המתרחש בתוך הנפש פנימה, ולא במציאוּת הממשית, שמחוּץ לטקסט. ייתכן שאודיסאוס התימני שלפנינו, המגולל לפנינו את סיפורו, אינו אלא נער עובד, הנושא שַׂקים כבדים על גבו השחוח, ומפַתח בדמיונו מחשבת גדלוּת. בחלומו הוורוד הוא צופה לעצמו עתיד מזהיר, שבּוֹ יהא אדם מבוסס וסמכותי שיכול להרשות לעצמו את מחירו הגבוה של מסע תענוגות באֳניית נוסעים, ויוכל להציג את עצמו כאדם המבין בסדרי עולם – אדם שכולם מטים לו אוזן ונשמעים לדבריו.
ולסיום נוסיף הערת אגב: הפזמונאית רימונה די-נור הושפעה עד מאוד מפזמון זה של אלתרמן בפזמונה "כשאהיה גדול" מן התוכנית התשיעית של להקת חיל הים ("רפסודה בכחול" משנת 1969). פזמונה מעיד שהיא הבינה שבשיר המקורי מדובר על חלום ורוד, ולא על הפלגה ממשית. היא התכתבה עם המילים האלתרמניות "שׁוּטִי-שׁוּטִי אֳנִיָּה" ו"הָאוֹקִיָּנוֹס פֹּה נִגְמָר" במילים: "שׁוּטִי שׁוּטִי סְפִינָתִי [...] הַיָּם שֶׁלִּי נִגְמַר / אֲנִי אֶהְיֶה עוֹד רַב-חוֹבֵל / אִם לֹא הַיּוֹם, מָחָר." נזכיר עוד שהסרטון המלַווה את הפזמון של רימונה די-נור בביצועו הנוגע-ללב של שלמה ארצי הצעיר נפתח בתמונה של משחק של ילד בברווזי גומי בתוך גיגית מים, ולצִידה צעיר חולמני המעלה בדמיונו קריירה ימית מזהירה של רב-חובל בעתיד. ואידך זיל גמור.

הערות:
1. על פי ספרו של דן אלמגור "שושנת תימן", השיר "פוקסטרוט תימני" הוא הפזמון ה"תימני" הראשון של אלתרמן. המילים נדפסו לראשונה ב"טורים" א' גיליון כ"ט-ל', י"ג אדר תרצ"ד, 28.2.1934 (ולא תרצ"ג ככתוב ב"פזמונים ושירי זמר"), לצד "הוא והיא על הגג", "ומה לעשות". משעשע הוא הצירוף האוקסימורוני של ריקוד ה-Foxtrot – ריקוד סלוני אלגנטי שהיה אופנתי בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים לבין הכוריאוגרפיה המתאימה לריקוד ב"צעד תימני" קופצני, המלוּוה בתיפוף על פח.
2. הצירוף של הכביש והירח הוא צירוף של עבודה קשה על פני האדמה ושל חלומות מרקיעי שחקים. ייתכן שאלתרמן איש המדע רצה לרמוז על חייו הקשים והקודרים של גדליה, שפֵּאות ראשו שחורות וגם גורלו קודר ואפור-שחור. האלבֶּדו (מידת ההחזרה של הקרינה) של הירח, שהוא גרם שמיים אפור (אף שלעינינו הוא נראה לבן) הוא כשמינית מקרינת השמש הפוגעת בו (88% מהקרינה נבלעת) וזהו גם האלבֶּדו של כביש אספלט אפור-שחור. האלבֶּדו של כדור הארץ, למשל, גדול פי שלושה ויותר משל הירח.
3. והשווּ לתמונת עולמו של מנדלי-מוכר-ספרים, גיבורו הבדוי של הרומן "מסעות בנימין השלישי", הפותח במילים: "יתברך הבורא וישתבח היוצר, שהוא מנהיג את הגלגלים בעולמות העליונים ואת בריותיו בעולם התחתון," וממשיך בסיפורים על עשרת השבטים, על השפיפון הנורא, על סעודת לוויתן, על נהר סירחון שאינו גדול כמו הירדן ועל דברי התייר הגדול בנימין האומר: "אם כן העולם הֶפקר ואיני מבין עוד מה אסור ומה מותר!"
4. לאלתרמן שיר גנוז בשם "ערב אפור" (נתן אלתרמן, שירים 1931-1935, עמ' 116), שגיבוריו מכונים בשם "שְׁנֵי אַבִּירֵי הַיָּגוֹן" ברמז לסיפור דון קישוט.
5. בזמן כתיבת השיר היה יצחק אלתרמן, אביו של המשורר, רתוק לערש דוויי (האב נפטר בפברואר 1939, חודשים אחדים לאחר כתיבת שיר זה וביצועו). תיאורו האב הצוחק ובוכה למראה הצלחת בנו גדליה השב הביתה מן המרחקים הוא תיאור נוגע ללב, הטעון במטען אישי כבד.
6. ההשוואה הכלכלית שעורך גדליה, שאין לו אפילו קורת גג לראשו, עם בני-המזל שהתעשרו ("פֹּה לָאֶחָד יֶשְׁנָהּ מֵאָה / וְלַשֵּׁנִי מָאתַיִם"), דומה לדברי ה"שלימזל" בשירו-פזמונו של ביאליק "פלוני יש לו" ("פְּלוֹנִי יֶשׁ-לוֹ אוֹצְרוֹת קֹרַח, / עֶשֶׂר מַכּוֹת לָאַלְמוֹנִי [...] אֶלֶף נָשִׁים יֵשׁ לִשְׁלֹמֹה, / לִי הֶעָלוּב 'קְלִפָּה' אַחַת,"
7. ראו במאמר "הקפטן התימני הראשון" באתר האינטרנטי "אותו הים":
https://dannyzimrin.wordpress.com/tag/גדליה-רבע-איש/

* אהוד: את הפזמון "שיר לנמל: למרחקים מפליגות הספינות..." – המוכר והחביב, הלחינה רגינה (רבקה) לוינסון, שהיתה אשתו של הסופר והמתרגם אברהם לוינסון. שורות הפזמון, עם ציון שמות המחברת והמלחינה, [ל. גולדברג, ר. לוינסון – התנוססו בגדול ולתפארת על הקיר המזרחי של האנגר 4, הבניין הגדול בכניסה לנמל תל אביב (שבו נמצאת המסעדה 'הסוכה הלבנה'), והוסיפו לנמל מימד היסטורי וספרותי-תרבותי חשוב – עד שנמחקו כליל בגלל הטמטום והבורות של האחראים על השיפוצים והשינויים שנערכו בבניין.
רגינה לבית ליכטנשטיין היתה בת-דוד של אימי דורה (דבורה), שאימהּ, היא סבתי, שרה גאולה ליפסקי, היתה ממשפחת ליכטנשטיין, כולם מהעיר לודז'.


השיר שנמחק מן הקיר בנמל תל אביב. מתוך ויקיפדיה.

* שעת רצון – מדינת ישראל כאילו לא קמה אלא לרגע הזה, שבו אנו יכולים להעלות ולקלוט מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה. כך עלינו להתייחס לאתגר הלאומי העליון הזה. אנחנו, הכוונה לממשלת ישראל, לרשויות המקומיות, לתנועות ההתיישבות ולחברה הישראלית כולה.

* מעוררת קבס – התווכחתי בפייסבוק עם מישהי שכתבה נגד העדפת יהודים בקליטת הפליטים מאוקראינה ("הגיע הזמן שלא נקלוט 'יהודים' ולא 'ישראלים' אלא אנשים." המירכאות במקור). השבתי לה שכל מהותה, זהותה והצדקת קיומה של מדינת ישראל, היא היותה המדינה של כל יהודי בעולם וכעת – העלאת יהדות אוקראינה היא המשימה הלאומית העליונה שלנו.
ומה היתה תשובתה?
"הייל."
מיותר לציין שמיהרתי לחסום אותה.

* אור לגויים – לביטאון ההסתדרות הציונית שייסד וערך (וגם כתב כמעט את כולו) הרצל, הוא העניק את השם "די-ולט" – Die Welt. ובעברית – "העולם". מוזר ומעניין. ניתן היה לצפות שביטאון התנועה הלאומית של העם היהודי יקרא "האומה" או "ישראל". מה פתאום "העולם"? היה בכך מסר, שתקומת העם היהודי היא בשורה לעולם כולו.
המסר הזה טבוע היטב ב-DNA של העם היהודי. הוא מלווה את סיפורו של העם היהודי מן הרגע הראשון, מ"לך-לך," הרגע בו אברם הצטווה ללכת "אל הארץ אשר אראך," כלומר לארץ ישראל. כבר אז מבטיח אלוהים לאברם: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה."
גם חזון אחרית הימים הוא לא רק חזון לאומי כי אם גם אוניברסלי: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים. וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר יְהוָה – מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים, וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק. וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, וְאֵין מַחֲרִיד" (מיכה, ד').
טוב, עד שלא ישאו גוי אל גוי חרב ועד שניתן יהיה לכתת את חרבותינו לאתים עוד נכונו לנו עלילות רבות. אולם החזון הזה של שלום עולמי, הוא חזון יהודי, ומן הראוי שאנו נשא אותו לעולם כולו. המדינה היהודית תרמה ותורמת רבות לאנושות – בפיתוח המדעי, ברפואה, בחקלאות; ישראל היא מעצמה הומניטרית, הראשונה המגיעה לכל אסון בעולם כדי לסייע לבני אדם במצוקה. כעת היא עושה זאת באוקראינה. אולם עד כה ישראל לא שיחקה תפקיד מרכזי בפוליטיקה העולמית. עובדה זו די טבעית, לא רק בשל היותה של ישראל מדינה קטנה, אלא בעיקר כיוון שהיא נמצאת מיום הקמתה במלחמה על קיומה.
והנה, נקרתה הזדמנות ואנו מוצאים את עצמנו, ישראל הקטנה, בלב העשייה המדינית העולמית לסיום המלחמה הקשה באוקראינה. וראש ממשלתנו הוא המתווך המרכזי בין אוקראינה לרוסיה ובין המערב לרוסיה. הסיכויים להצלחה אינם נראים גדולים, אך אם יש סיכוי ולו קטן לשים קץ לשפיכות הדמים ואנו יכולים לתרום לכך את חלקנו – אין אנו בני חורין להיבטל מן המלאכה הזו. נקווה מאוד שהמאמץ יישא פרי. עצם העובדה שראש ממשלת ישראל מוביל את המהלך הבינלאומי הזה, תשדרג את מעמדה הבינלאומי של ישראל. רבים הסיכויים שהעולם יהיה קשוב יותר לישראל, לאינטרסים הלאומיים שלה ולצרכיה הביטחוניים. כל פטריוט ישראלי גאה, בשעה זו, במדינת ישראל ובראש הממשלה. ובאשר לחמוצים שבינינו – חוששני שיש מי שעלולים להרעיל עצמם למוות מחַמֶצֶת.

[אהוד: כאשר מסע הרצח וההרס של הרוסים באוקראינה יסתיים, יש לקוות שלא יאשימו בו ארבעה יהודים – בייליס, זלנסקי, בלינקן ובנט].

* בשורת השבת – השבת היא הבשורה הגדולה ביותר שהעניק העם היהודי לאנושות. ועכשיו העולם לומד גם שפיקוח נפש דוחה שבת.

* רפורמה מאכזבת – העלייה הגדולה הצפויה מאוקראינה ומרוסיה מחייבת אותנו לשידוד מערכות לאומי; יש להכפיף כל יעד למטרה הגדולה הזו, כי זה הייעוד של המדינה. אחד האתגרים הגדולים הוא אתגר הגיור. כמו בעלייה הגדולה של שנות ה-90 – רבים מן העולים אינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה. האתגר הגדול הוא לצרף אותם בהמוניהם לחיק העם היהודי.
למרבה הצער, נחלנו כישלון חרוץ בנושא הזה, בשל היעדר מנהיגות רוחנית בעלת מעוף, שתדע להתרומם לגודל השעה. רבנות חרדית, עוכרת גיור, המונהגת בידי בית שמאי ובדרך של ראש הלכתי קטן וכסת"חי, הפכה להיות המחסום הגדול ביותר בפני האתגר הציוני הגדול הזה.
הרי זה לא הגיוני שמי שרוצה לחיות כיהודי כמוני לא יורשה להתגייר, אך אם הוא רוצה להיות יהודי כמו ברלנד, בן גביר או איזה משתמט מצה"ל הוא יורשה גם יורשה. הרי ברור שזה עיוות. התאבנות מושג הגיור באופן שעבד עליו כלח לפני דורות.
מן הראוי שיהיה לנו תהליך גיור לאומי, שיקבל באהבה את מי שחפץ בתום לב להיות חלק מן העם היהודי. מן הראוי ששלושת הזרמים הגדולים ביהדות יוכלו לגייר גם במדינת ישראל והגיור שלהם יהיה מקובל על פי החוק הישראלי. לצערי, אני יודע שאין היום היתכנות פוליטית למהלכים הללו, ובעתיד הנראה לעין הגיור בישראל יהיה אורתודוקסי. אולם גם בגיור האורתודוקסי יש מקום לרפורמה מרחיקת לכת.
אין עיתוי מתאים יותר להעלאת הרפורמה בגיור לקריאה ראשונה מאשר השבוע. אולם למרבה הצער, הרפורמה שהממשלה עתידה להעלות בימים אלה לדיון ולהצבעה בכנסת היא אכזבה גדולה. מן הראוי היה לאמץ את המלצות ועדת ניסים ולהקים רשות גיור ממלכתית עצמאית, שאינה כפופה לרבנות החרדית, שתונהג בידי רבנים ציונים מבית הלל; בידי רבנים החפצים בגיור, המבינים את גודל השעה, מאירי פנים ואוהבים את הגר. למרבה הצער, על פי הרפורמה של מתן כהנא רשות הגיור תישאר כפופה לרבנות הראשית, וזכות הווטו של בית שמאי עלולה להחריב את המהלך הציוני החשוב הזה.
חשוב שחוק הגיור יעבור בקריאה ראשונה, כי יש בו שיפור לעומת המצב הקיים. עצם האפשרות של רבני הערים לגייר והאפשרות של המתגיירים לעשות להם רב ולבחור היכן להתגייר, היא התפתחות חיובית. ואם הרבנים הראשיים ינהגו בעזות מצח ויפסלו גיורים, יהיו בידי המדינה כלים להעניש אותם ואולי אז תצא רשות הגיור לעצמאות. אני מקווה שחוק הגיור יעבור בקריאה ראשונה, אך חשוב מאוד לתקן אותו ולשפר אותו לקראת קריאה שניה ושלישית.

* המחויבות של בנט למתווה הכותל – שני השושבינים הפוליטיים של מתווה הכותל, היו בנימין נתניהו, אז ראש הממשלה, ונפתלי בנט, אז שר התפוצות (לצד תפקידו כשר החינוך). נתניהו הוא שהטיל על שרנסקי לגשר בין הזרמים ולהציע את מתווה הפשרה, העניק לה גיבוי והעביר אותה בהחלטת ממשלה. בנט היה בין הדוחפים למתווה, היה מעורב מאוד בתהליך התווייתו ובקבלתו בממשלה. ההחלטה על מתווה הכותל היתה ההחלטה הציונית ביותר שקיבלו ממשלות נתניהו. נתניהו ראה בה הישג גדול והתגאה בה מאוד. גם בנט ראה כך את הדברים. כפוליטיקאים, היתה ביניהם גם תחרות על הקרדיט. ממשלת ישראל החליטה על מתווה הכותל ב-2016. כעבור שנה, נתניהו נכנע ללחץ החרדים וביטל את המתווה.
ראש הממשלה נפתלי בנט אינו תלוי בחרדים, שבאופוזיציה. אין לו כל תירוץ להשתמט מביצוע ההחלטה. יש כבר החלטת ממשלה בנושא כך שכל מה שדרוש הוא מנהיגות והחלטה לבצע את המתווה. אפשר היה לקבל השהייה של חודשיים שלושה מהקמת הממשלה, להבין שהיא זקוקה לזמן כדי להתקדם, אבל בנט ראש הממשלה כבר כמעט שנה ואי אפשר לקבל שום תירוץ. הגיעה השעה שבנט יחליט והמתווה יבוצע במלואו.

* חומר אנושי נחות – אחרי השבעת אובמה לנשיא ארה"ב, פרסם גדעון לוי בשוקניה מכתב גלוי תחת הכותרת: "אנא, בכוח." בפשקוויל הזה הוא הפציר באובמה לפעול בכוח נגד ישראל. בהמשך הדרך הוא פרסם אינספור פשקווילי נזיפה באובמה, שלא נענה להפצרתו. באופן עקבי הוא מטיף למען BDS האנטישמי וקורא לחרמות על ישראל ונוזף בעולם שהוא נוהג כשבוי של ישראל.
מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, מובילים לוי וחבריו לדבוקת שוקן קמפיין אובססיבי של הצגת ישראל כבת דמותה של רוסיה הפוטינית. ובימים האחרונים הם מייחלים לסנקציות על ישראל כמו על רוסיה. הפשקוויל האחרון שלו נקרא "סוויפט אחד – ודי לכיבוש" ובו הוא מרייר באקסטזה מטורפת שמביאה אותו לאורגזמה: "יבוטלו הטיסות מישראל ואליה... העולם מנתק את ישראל ממערכת התקשורת הבנקאית. ישראל בלי סוויפט" וכו' וכו' וכו'.
ואני תמה, מאיזה חומר אנושי נחות קורץ האיש הנאלח הזה, השונא באובססיה חולנית כזו את עמו ומדינתו, מאחל לה רק רע ומסית נגדה את העולם?

* אויבו של אויבו – במאמר ב"הארץ" תקף רזי ברקאי את גדעון לוי בחריפות, על האנטי ישראליות הקיצונית שלו, על תמיכתו המוחלטת והאוטומטית באוייב, על תמיכתו בחמאס ובירי רקטות לישראל ועל ההצגה המטורללת של ישראל כבת דמותו של פוטין. במקביל הוא תקף אותו על תמיכתו בבני הזוג נתניהו ובברדוגו. הוא הגדיר את התמיכה הזאת כ"פליק פלאק" מרהיב.
רבים מתפלאים איך איש השמאל הרדיקלי האנטי ציוני תומך במנהיג הימין. יש כאלה שטוענים שהוא פשוט איש הנגד, פרובוקטור שרוצה לבלוט ולהרגיז וכך הוא מרגיז את כולם. בעיניי, זה הסבר פשטני ופסיכולוגיסטי לא משכנע.
אני חושב שהתשובה לשאלה היא "אויבו של אויבי הוא ידידי." האוייב הגדול של גדעון לוי הוא השמאל הציוני. בעיניו, אין סתירה גדולה יותר מאשר בין שמאל לציונות (גם תמונת הראי שלו בימין הרדיקלי רואים זאת כך), ולכן התיעוב המוחלט שלו הוא לשמאל הציוני. מה גם, שהשמאל הציוני אשם בפשע הגדול ביותר בתולדות האנושות – הקמת מדינת ישראל (אתם יודעים, נכבה-שמכבה בלה בלה בלה). כיוון שהשמאל הציוני מתעב את נתניהו, לוי רואה גם את נתניהו כנרדף של השמאל הציוני האשכנזי. כמו העוול שהם עשו לערבים, למזרחים ולחרדים עכשיו הם רודפים את נתניהו.

* כמנצח – כפי שכבר כתבתי פעמים אחדות, איני שש להתחממות היחסים עם טורקיה. פשוט, אין לי שמץ של אמון בארדואן, ואיני מאמין שהוא הפך את עורו. הוא רודן אנטישמי, שהפך את טורקיה מבעלת ברית של ישראל למדינת אוייב, תומך בטרור ומסייע לו. אבל אני רואה גם את הצד החיובי בהתפתחות. החיזור של ארדואן אחרי ישראל, אפשר לומר – הזחילה שלו, מעידה על המצוקה שבה טורקיה נמצאת ועל העוצמה הביטחונית, הכלכלית והמדינית של ישראל. הנשיא הרצוג מגיע לאנקרה כמנצח! (אבל לא רחוק היום שבו ארדואן שוב יתקע סכין בגבנו).

* מנטליות של תנועת מחאה – מרצ, מפלגה קיצונית קטנה, אינה מסוגלת להשתחרר מהמנטליות של תנועת מחאה, ובוודאי שמסרבת להבין מה משמעותה של אחריות פוליטית וקואליציונית. הם יושבים בקואליציה, נהנים ממנעמי השלטון, נציגיהם קיבלו אחריות אדירה בנושאים קריטיים למדינת ישראל – הבריאות בעידן הקורונה, והגנת הסביבה. במקביל, הם ממשיכים להתנהג כאופוזיציה. וכעת, הם נוקטים במלחמת גרילה אופוזיציונית להכשלת חוק האזרחות. ראש האופוזיציה מוסי רז (נתניהו עומד בראש אופוזיציה פרסונלית, שהמניע היחיד שלה הוא שאדם אחר הוא ראש הממשלה. מוסי רז הוא ראש האופוזיציה האמיתי, כי הוא נלחם בדרכה של הממשלה) וחברתו מיכל רוזין הציפו את החוק בלמעלה מ-50,000 הסתייגויות סרק. כך נוהגת אופוזיציה לוחמת.
חוק האזרחות, שהוא חוק חיוני ביותר לביטחון המדינה ולאינטרס הציוני הדמוגרפי שלה, נהנה מתמיכה אדירה, כמעט מקיר לקיר, בעם, בכנסת ובממשלה. הממשלה הלכה לקראת מרצ והעניקה לחבריה חופש הצבעה, כדי שלא ייאלצו להצביע נגד מצפונם. זו לא מחווה קטנה. במקום להגיד תודה, להצביע נגד ולהתקדם, הם מנסים לחבל בעבודת הממשלה ולסכל את העברת החוק. אם הם יתנהגו כך, אם איש הישר (או העקום) בעיניו יעשה, אדרבא, שתקווה חדשה וימינה יצביעו עם האופוזיציה בעד ביטול חוק ההתנתקות וחוקים נוספים. הרי לא רק מרצ יכולה לנהוג בחוסר אחריות קואליציונית.
על בנט ולפיד לזמן את ראשי מרצ ולקרוא אותם לסדר. עליהם להבהיר להם שכך אי אפשר לנהל קואליציה. הם טוענים בעזות מצח שהחוק "גזעני". החוק מבטא את עמדת הממשלה. אם הם חושבים שהממשלה גזענית, שיפרשו ממנה. הם כל כך מתגעגעים לנתניהו? כל כך בוער להם לראות את הכהניסט בתפקיד שר המשפטים?

* אחריות הורית – לראשונה אחרי 33 שנים, ילד בישראל לקה בפוליו. הילד לא היה מחוסן. סיבת ההידבקות – כשל באחריות ההורית.

* החפצה – 13 גברים בגילאים שונים בקיבוץ שער הגולן, הצטלמו במקומות העבודה שלהם בעירום כמעט-מלא ללוח שנה של הקיבוץ. מה פירוש "כמעט מלא" – איזה ענף או צינור מסתיר את ערוותם. מה אומר? זה לא בדיוק מפגן של טעם טוב. אילו היו אלו נשים, הלוח היה מגונה כהחפצה. ובצדק. גם כשמדובר בגברים זו החפצה.

* והמלך היה מועמד במרכבה – "באחד מסרטיו של קורוסאווה נראים חיילים יפנים צועדים בתום קרב, עיניהם כבויות, פניהם מזוקנות, הזיעה ניגרת ממצחם, רגליהם נגררות בצעד איטי מדשדש וכל חזותם מביעה תשישות נוראה. לפתע מפנה החייל הראשון בטור את מבטו, ורואה על ראש הגבעה את מפקדו מניף יד. למראה המנהיג, עובר החייל שינוי דרמטי, והצופה חש שקיבל זריקת אנרגיה. גופו מתיישר, עיניו בורקות, צעדיו הופכים נמרצים. כל חייל, בהגיעו לאותו עיקול, מביט במנהיג, מקבל את אותה זריקת אנרגיה ומתקדם נמרצות אל הקרב הבא.
"בתמונה הבאה המצלמה מטפסת לאורך הרכס, ניצבת מול המנהיג. הוא מתגלה כמת, מוחזק מאחור בידי אדם אחר המניף את ידו."
כך נפתח מאמרו של פרופ' מיכה פופר במוסף "הארץ", "זה לא אתה, זה אנחנו." אלא שזכות היוצרים אינה מגיעה לקורוסאווה אלא לתנ"ך. כך נכתב על מות אחאב: "וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן וַיֹּאמֶר לְרַכָּבוֹ: הֲפֹךְ יָדְךָ וְהוֹצִיאֵנִי מִן-הַמַּחֲנֶה כִּי הָחֳלֵיתִי. וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם וַיָּמָת בָּעֶרֶב וַיִּצֶק דַּם-הַמַּכָּה אֶל-חֵיק הָרָכֶב." אחאב היה פצוע אנוש, אך הועמד באופן מלאכותי במרכבה כדי להעלות את מורל הצבא וכדי שהחיילים יראו אותו וימשיכו להילחם.

* ביד הלשון: שביזות – בתוכנית "אמילי והפרופסור" ברשת ב' (הפעם שרה העצני כהן החליפה את אמילי אמרוסי), התראיינה ד"ר שני פינדק מהחוג לשירותי אנוש באוניברסיטת חיפה על מחקר שערכה בנושא "שביזות יום א'" – אותה תחושת לאות וחוסר חשק בקרב רבים לחזור לעבודה ביום ראשון. לאורך כל השיחה השתמשו המשתתפים במושג שביזות באופן המעיד עד כמה הוא קנה שבת בשפה העברית. זהו מקרה אחד מרבים שבהם סלנג צה"לי הכה שורשים בשפה.
על פי "מילוג", המילון העברי החופשי ברשת, פירוש המושג שביזות הוא: א. עייפות, תשישות. ב. עצב, דיכאון. מקור הביטוי הוא הסלנג הצה"לי. שבוז הוא קיצור של שבור-זין.

רחוק מהעין, רחוק מהלב
שכחת אותי וזה כואב
חושב עלייך המון
חייל שבוז, בלבנון

("שתי אצבעות מצידון", בני אמדורסקי)

אורי הייטנר

בימים אלה נחתה במפתיע בתיבת הדואר שלי מעטפה לבנה גדולה נושאת סמל צבא ההגנה לישראל. מזה שנים שאין קשר ביני לבין שלטונות צה"ל.
תמה, פתחתי את המעטפה ובתוכה היה מונח מכתב מן הרמטכ"ל אביב כוכבי, שבשיר לי על כך שכמי שנטל חלק כאיש מילואים במלחמת לבנון, לפני עשרים ואחת שנה (?) מוענק לי בזאת אות המערכה.
משום מה התאריכולוגיה לא מסתדרת לי, והמושג מלחמת לבנון נכלל בזיכרוני כתקופה אחת ממושכת בה לבשתי מדים תקופה ארוכה יותר לעומת השנים שקדמו. אבל מי אני שאתמה על תיארוך האות אותו צירפתי לשלל אותות ושטויות אחרות במגירה נידחת שתישאר סגורה גם בעתיד. ממרחק השנים שחלפו והזיכרון ההולך ומאבד את פרטי הפרטים, מתערבלת לה תקופת ההרפתקה הלבנונית, והשנים מאבדות את יעדן ההיסטורי, ולכן עבורי מתערבבים הזיכרונות הכלליים ואני מתמקד בחוויות האישיות שנחרתו בי במשך השנים.
לאורך שנים היה תפקידי ביחידה – סמל המבצעים הגדודי, מה שהפך אותי חלק בלתי נפרד מחבורה מצומצמת שהכינה את פרטי התרגילים, כתבה נוהלים, עידכנה מפות, סיכמה והפיצה תחקירים לגופי המקצוע השונים במסגרת האוגדתית. רוב הפעמים בהם גוייסתי לשירות היו מוקדשים להכנת החומרים השונים ולהפצתם בין מפקדי הפלוגות המקצועיות בגדוד הקשר. זו גם הסיבה שחטיבת הזמן ההיא נראית לי היום מיקשה אחת של עיסוק בלתי פוסק במהות וצבירת ניסיון שבא לביטוי בעת שאכן יצאנו לפעילות מבצעית.
כזכור למי שחי באותה תקופה, במדינת ישראל היתה זו מערכה שלוותה בעימותים פוליטיים ובאי-הסכמות ציבוריות שבחלקן מהווים חלק בלתי נפרד מחיינו ודעותינו עד היום. היה לי ברור שקודם כל, ברגע שלבשתי את המדים הצבאיים, אין זה משנה מה הן דעותיי הפרטיות, אני חייל, וככזה קודם כל אני ממלא פקודות. אין זאת אומרת שלא הפעלתי את אמות המידה הביקורתיות באשר למגמות הצבאיות, אך שמרתי אותן לעצמי.
נפרדתי מתפקידי הצבאי – סמל המבצעים הגדודי, במפקדת גדוד הקשר, זאת בגלל הפיכת מפקדת קצין שריון ראשי לאוגדה מבצעית לוחמת. התפקיד שהיה נחלתי כאיש מילואים הפך להיות תפקיד מאוייש על ידי חייל סדיר. שבתי אל פלוגת התחזוקה הגדודית כאחראי על ניידות חלקי-חילוף אלקטרוניים שהיו למעשה מחסן החלפים לכל מעבדות התיקון שנדדו בין גדודי השריון והתותחנים שנטלו חלק בקרבות והיו זקוקות לאספקה שוטפת של חלקי חילוף לתיקון מכשירי הקשר. בהתחשב בוותק ובניסיון שלי ושל עוד כמה חיילי מילואים, היינו קבוצה של חיילים ששירתה באותו גדוד קשר במשך שנים רבות וצברנו ניסיון וידע שמפקדת הגדוד השכילה להשתמש בו בלי להתחשב בדרגותינו. כך שלפעמים היו המלצות פעולה של סמל בדרגתו, משפיעות והופכות פקודות מבצע לקצינים בדרגות סרן ורב סרן.
המסורת הייתה שסמג"ד היה יוצא לקורס מגד"ים ואז חוזר לגדוד כמפקדו. כמילואימניקים ותיקים ליווינו את מפקדי הגדוד כמין מועצת חכמים. מפקדת אוגדה 162 הוצבה בבסיס קבע ליד היישוב מעלה-אפריים, על כביש הרוחב היורד אל עבר כביש הבקעה, כך שבאחריות החטיבות המשוריינות היתה ההגנה על מרכז בקעת-הירדן ודרכה צפונה אל עבר הגבולות של לבנון וסוריה. הפעמים בהן נקראנו היו המלחמות-המבצעים בלבנון, ומכל התקופה מתערבבים בזיכרוני השירות הקרבי בלבנון כמין פרק אחד למרות שהיו שנים בהן השרות במילואים היה בבסיס במעלה-אפרים. לא אחת נקראתי לשרת את חטיבות השריון הפרושות בשטח, כחולייה טכנית שדאגה לתקינות מכשירי הקשר, הן בטנקים שבשטח והן במפקדות, כאשר אנו חולייה משולבת של מעבדה ניידת ומחסן חלפים לצידה, מה שא,פשר לנו לתת תשובה מליאה לבעיות שהתעוררו תוך כדי המבצעים ובשטחי הפריסה והכינוס.
מצאתי את עצמי נודד בין היחידות השונות באזורי הפריסה והקרבות שניהלה האוגדה והייתי נוכח לא אחת הן בקרבות עצמם והן בשטחי הכינוס שלאחר שוך האש.
משהשתלט צה"ל על השטח וכונסנו לשטחי שליטה קבועים פחות או יותר, נמצאנו, כלומר מפקדות האוגדה וזרועותיה, שולטים על העיירה עלֵיי שנמצאת על הדרך הראשית לכיוון דמשק, לא רחוק מביירות לכיוון מזרח. העיירה היתה מחולקת בין הדרוזים לנוצרים, שכל אחד מהם שלט על חלק מן העיירה, ואילו אנו התמקמנו בשורה של ארמונות-קיץ נטושים שבמקורם שמשו את עשירי לבנון ומשפחות מיוחסות מרחבי המדינות השכנות ומוקמו לאורך הנתיב הראשי בין ביירות במערב לדמשק במזרח.
הווילה שהוקצתה ליחידה שלי הייתה שייכת לשייך סעודי כבית-קיץ, ובמרתף הבניין שוכנה משפחה דרוזית שהיתה אמונה על שמירתו של הבניין. קו-הפרדה ברור היה בין המשפחה לבין חיילי הפלוגה שהשתלטה על הבית. מדוע הם לא פונו, איש מאיתנו לא שאל למרות שהבענו על כך פליאה באוזני מפקדינו. אך תשובה כמובן לא ניתנה ואנו כחיילי מילואים ותיקים ומנוסים, לא שאלנו.
הימים שחלפו התנהלו תוך שיגרה של מחנה-קבע לכאורה, ואני מצאתי את עצמי מובטל למחצה. משכך הוטל עלי ליטול חלק בשמירה על המקום, מה שלא היה ביכולתי לבצע בגלל מגבלת ראייה לילית. מאחר שלא תוכנן עבורנו מטבח פלוגתי, ואת המזון קיבלנו בדחיפה ממפקדת הגדוד, איני צריך להסביר ביתר פירוט מדוע התנדבתי לשמש אחראי על המטבח וחדר האוכל, כשלטובת המהלך השוטף סופחו אליי עוד שני חיילים שתפקידם העיקרי היה שמירה על הניקיון ושטיפת כלים.
ניצלתי את היכרותי רבת השנים עם חיילי המילואים בגופי-האספקה השונים באוגדה, ותוך הפעלת קשרים אישיים והיכרות עם המנגנון הסמוי מן העין של תן-לי ואתן-לך, ותוך זמן לא רב כבר דאגתי שלמטבח המתהווה יגיעו כל הכלים והאמצעים להפעלת מטבח פלוגתי כהלכתו המזין שישים חיילים שלוש ארוחות ביום.
את המקור העיקרי לחימום קיבלתי מחבר ביחידת האספקה, בדמות שלושה מכלי גז בישול גדולים שחוברו אל הכיריים שכבר היו במטבח הווילה, מורשת הבעלים הקודמים, ועליהם קודם כל דאגתי לאספקה של קפה ותה לאורך כל שעות היום והלילה.
בהסכמה שבשתיקה, הופסקה דחיפת המזון המוכן ממטבח האוגדה, ובמקומה הובאו מצרכי המזון השונים בצורתם הגולמית, וכך יכולתי להתחיל ולתפקד כטבח. זה המקום לציין שתחביב הבישול שהתפתח אצלי היה קודם כל הרצון לאכול אוכל טעים שהאמנתי שאוכל להכין עם שפע המוצרים שזרמו למטבח. לא היה זה מעמד פחות-כבוד עבורי אלא כאמור ההכרה שביכולתי לדאוג לרמה גבוהה יותר של תזונה עבורי ועבור חבריי לפלוגה.
משאיות האספקה נעו הלוך ושוב בין המוצבים, שטחי הכינוס, והיו לעורק החיים שבין המפקדות ליחידות הפזורות בשטח. בווילה שבה התגוררנו הוכן מראש מאגר מים שהכיל עשרות אלפי ליטר. למלא אותו ולדאוג שיישאר מלא, היה חלק מתפקידי החדש. לגרום לכך שתהיה זרימה של מכליות שנעו על הדרך הראשית היה די פשוט. הכרזתי על מטבח פתוח שישמש כנקודת מנוחה לנהגים. עד מהרה החלו להיערם במרפסת האחורית, ובמכולת הקירור שייעודה המקורי היה שמירה על תקינות הסוללות ששימשו את מכשירי הקשר. אלה נדחקו לאחור ופינו את מקומם לארגזי ירקות, פירות וקרטונים של בשר קפוא. מגדל גבוה של תבניות ביצים טריות היה מקור לחביתו , ביצי עין וביצים קשות, שזרמו ללא הרף לצלחותיהם של הנהגים הרעבים שרק שמחו להשאיר את דלתות המשאית פתוחות, ומשם נעלמה האספקה כבדרך פלא בכמויות שיכלו לפרנס בקלות גדוד שלם.
שימעה של התחנה עבר בין הנהגים ורבים מהם השאירו אחריהם "מעשר" לטובת המטבח. נכון, לא היתה זו עבודה קלה אך, כל מי שנהנה מהמצב ידע ששמירה על פרופיל נמוך ועזרה בניקיון המקום, הן ערובה לאוכל טרי, טעים ובשפע.
לדוגמא תפריט ארוחת הבוקר כלל: חביתות, ביצי עין, סלט טרי קצוץ דק מתובל בשמן ובלימון, דייסת סולת חמה בטעם שוקולד, גבינה צהובה, קפה ותה. פרוסות לחם קלוי – טוסטים, ריבה ומרגרינה למריחה. מה עוד זקוק חייל מילואים כדי להרגיש בבית?
השמועה על המטבח הפתוח לא נשמרה בסוד זמן רב. עד מהרה החלו סיורים וחוליות שונות לעצור ולהתכבד במטעמי המטבח. השיא היה כאשר מפקדת הגדוד על קציניה ונגדיה הודיעו לי שהם מתכוונים להגיע אליי לארוחת יום שישי. כמובן שקיבלתי אספקה בהתאם, וליד שולחנות ערוכים נערכנו התורנים ואני, ובתגבור של שני חברים שהתגלו כמומחים לתבשיל מיוחד, עמלנו על הבישול וההגשה.
היתה זו ארוחת ערב שבת מפוארת וטעימה, כמנה מיוחדת, פרי מומחיות אחד החברים שהיה בין היתר בעל מזנון דרכים, הוכנה שקשוקה מפוארת שהוגשה בשפע לשולחנות, מלווה בפרוסות חלה עבות. את בשר הפיגולים הצבאי שבקופסאות השימורים הפכתי לקציצות פלאפל והגשתי עם סלט ירקות קצוץ דק כמו בבית ואלה השלימו את הארוחה. נערך קידוש כהלכתו והחריגה הגדולה היתה מתנתו של הרב הצבאי שהביא כמתנה יין קידוש משובח – כזה שהיה שמור אצלו למיוחסים ואנ"ש. היתה זו מסיבה של ממש שבעקבותיה קיבלתי חופשה חריגה וכרטיס טיסה משדה התעופה בדאמור – עיירת חוף דרומית לביירות.
הנסיעה מן הווילה בעליי לדאמור , כמעט הפכה לתקרית אש כאשר מכונית פרטית ובה ארבעה חיילי מיליציה נוצרית פרצו מתוך חצר סגורה בדרך ובנסיעה אחורית במהירות נכנסו במשאית שלנו וריסקו את עצמם. רק נוכחותו במקרה במקום של אמנון ליפקין שחק גרמה לכך שנשוחרר ונתפנהמן המקום בטרם התחילו כוחות מקומיים להתקרב למקום התאונה.
מטוס ה"ערבה" הקטן היה עמוס וגדוש, וללא מומחיותו של דני שפירא, טייס הניסוי הראשי של התעשייה האווירית, היתה ההמראה עלולה להיגמר באסון כי הגלגלים ליחכו את קצף הגלים בים, והנתזים הרטיבו את חלונות המטוס.
עם הגיענו לארץ, ולאחר המפגש השמח עם משפחתי, מיהרתי לשוק העירוני ברחוב הברון הירש, ורכשתי כל מיני תבלינים בכמות מסחרית על מנת להביאם איתי חזרה למטבח בעליי.
בניגוד לחיילים אחרים בפלוגה ובגדוד, מצאתי את עצמי משרת כמעט זמן כפול, כי היה מי שהחליט שנוכחותי במטבח בווילה משרתת טוב יותר את מטרות הצבא באותה עת. מעמדי החברתי צבר פופולאריות במפקדת הגדוד והאוגדה, ושורת ההזמנות לארוחות בוקר וגם לארוחות ערב שבת, הונחתה עליי על ידי סמג"ד הגדוד ישירות בהתאם ללוח החופשות שלי. כבר לא הייתי זקוק ליותר משיחה קצרה עם הסמג"ד על מנת לקבל כרטיס טיסה לארץ. הדיפלומטיה הפנימית הותאמה למועדי החופשות שלי. חלק מישיבות מפקדת הגדוד נוהלו בחדר האוכל שלי, שדאג לפנק את הקצונה ובכך לזכות את צוות המטבח ביציאות ובחופשות מעבר למה שהוקצב לנו.
אחת מן ההצלחות שלי היתה הפיכת קופסאות בשר משומר – בוליביף ולוף, לחטיף דמוי קציצות פלאפל, שהיו להיט, ויצרתי אותן בכמויות מסחריות. גיליתי שאם שוטפים היטב את הבשר מכל הרוטב והנוזלים, נעלם גם הטעם המחורבן שלהם. כמה תפוחי אדמה מגוררים וגזרים טריים וצרור גדול של פטרוזיליה קצוצה היטב, כמה חופנים של שיבולת-שועל גרוסה – קוואקר, ביחד עם כמה ביצים טריות, תוספת ראוייה של תבלינים, הכול מעורב היטב ביד אמונה בקערת ענק , ואז – גלגול , מעיכה, ויצירת קציצות קטנות מטוגנות בשמן עמוק שהחל כבר לבעבע. התוצאה הסופית, קציצות נוסח פלאפל מתפצחות מבחוץ ונימוחות בפנים, מגירות את עודף השמן דרך מסננת צפופה, קמצוץ טחינה נוזלית מתובלת בנדיבות בשום קצוץ דק בזוק מעל עם לימון ומלח, וליד, פרוסות קטנות של לחם או חלה משלשום שטוגנו קלות, הרי לך מעדן שנחטף עוד בטרם הספיק להתקרר.
כאשר הייתי יודע שבסוף שבוע אהיה בחופשה, דאגתי להכין בסיר ענק צ'ולנט עם קישקע, מעשה יד מאולתר, בשר עוף שהוצא מקופסאות מרק מוכן, שהיו חלק מאספקה שהגיעה בדרך לא דרך למחסן. כמות הביצים הקשות – החמינדוס, שבושלו בסיר, היו כאלה שנאכלו גם כחטיף בין הארוחות.
לכל מי שחוויית האוכל בחדר-אוכל צבאי – הייתה חווייה לא נעימה בלשון המעטה, יש לי הפתעה עבורכם. הדבר תלוי קודם-כל ברצונו ובכישרונו של זה שעל הסירים.
החורף הגיע להרי הלבנון והווילה צוידה בתנורי סולר תעשייתיים שהיו בנויים כך שעל חלקם העליון ניתן היה גם לחמם סירים וגם לקלות פרוסות לחם או חלה כשליד על השולחן ממתינה קערית עם ריבת תות או חלבה וקנקן קפה או תה העלה אדים בפינה.
אחת התשורות אותן דאגתי לספק ,בעיקר למשמרות הלילה, היה סיר גדול של מרק ירקות סמיך מתובל ומהביל ששמר על חומו לאורך השעות על אחד מתנורי החימום שדלקו כל הלילה.
באחד הלילות לאחר סערת גשמים ברקים ורעמים, השתרר שקט. רוח לא נשבה, עצים לא נעו, ורק עמודת הכספית במד-חום התכווצה לכיוון של מתחת לאפס. אי-שם לקראת הבוקר, בעוד העולם בחוץ חשוך כפי שלא היה חשוך מעודו, החל רחש קל שבקלים למלא את חלל האוויר. אני הפרובינציאל התמים, שמעודו לא נסע לטיול בחו"ל, זכיתי לראות את השלג השני בחיי. [הראשון היה בהיותי ילד בפתח-תקווה של תחילת שנות החמישים]. ריקוד הפתיתים המרחפים באוויר, הצטברות השכבה הלבנה על הקרקע והשתנות הנוף, היו כפלא בעיני והייתי מרותק אליהם משקיף מכוסה בשמיכה נגד הקור באחת מנקודות השמירה בבניין שהשקיפה על מורדות כביש ביירות-דמשק.
מיקומה של הווילה בסמוך לכביש הראשי היה גם מקור למתיחות בין המיליציה הדרוזית למיליציה הנוצרית ולא אחת היינו עדים לתקריות ביניהן. אחד השיאים בעוצמת הסכסוך היה כשבלמנו בירי מקלע גרירת גוויית חייל נוצרי מאחורי מכונית דרוזית על הכביש לאור יום על מנת ש"יראו וייראו."
המעשה הזה הפך אותנו לחביבם של כמה שכנים טובים שראו חובה לעצמם לירות צרורות אחד אל השני כשהכדורים שורקים דרך המרפסת העליונה בבניין. הדבר חייב אותנו כמובן לצמצם את נוכחותנו בקומה העליונה ובחלונותיה וזימן אלינו טנק עם צוות מתוגבר ששימש לא אחת כמשכין שלום במידה שחשנו כי משחק המסירות מתנהל באופן פרוע מדי ומסכן אותנו.
על מנת שהדברים יהיו ברורים, הנה למשל תקרית אש שחייבה בסופו של דבר התערבות מאסיבית של כוחותינו – משחק בכדור של ילדים בחצר הסתיים בניפוץ חלון בבית שכן. ויכוח שיצא משליטה המשיך בכך שבעל הבית עלה לגג חמוש בתת-מקלע וריסס בצרורות את הבית הסמוך וניפץ את החלונות. שכן או קרוב משפחה מבניין אחר עלה לגג ומשם ירה פגז אר.פי.ג'י – שריסק קיר בבניין ממנו נורו הצרורות, השכונה התעוררה והחלו חילופי אש כאשר כאמור המרפסת בווילה שבה גרנו היתה כמסדרון מעבר לצרורות וכדורים ששרקו מעל לראשינו.
במהלך אותו חורף הלכו הדברים וקיבלו תפנית ברורה. תנועת אמל השיעית ראתה בנו כובשים. הדרוזים שהיו מסוכסכים עם הנוצרים, החלו גם הם להסתייג מנוכחותנו במקום. ואילו הנוצרים, שתחילה ראו בנו בני ברית, חשו נבגדים. כל כלי הנשק וקני הרובים הופנו לעבר מטרה אחת: צה"ל התהיות אצלי כמו אצל רבים מחבריי המילואימניקים הוותיקים הלכו והתגברו והשאלה התמידית היתה: מה אנחנו עושים כאן?
גם תחושות הסכנה הלכו והתגברו, במיוחד אצלנו, שרובנו לא היינו מוגדרים כחיילים קרביים. התנועה בכבישים היתה כבר בשיירות מאובטחות, ולא אחת החרדה שלי האישית היתה מתוך החשש הלא-בלתי סביר שבגלל חוסר באימונים, פאניקה רגעית או סתם רשלנות, הפגיעה תהיה מכדור צה"לי ולא זר.
באחת מן החופשות היותר ארוכות שלי, התבשרתי שהאוגדה שאליה השתייכתי, מפנה את עמדותיה וחוזרת אל תוך תחומי ישראל. בגלל הכמות האדירה של ימי השירות שלי, ובגלל שנותרתי בתודעת המפקדים כמי שדאג לפנק אותם, היה מי שחשב שאני מיותר ולא נדרשתי לכלות את ימיי במה שכונה בשפה עדינה – החזרה לכשירות או במציאות – עבודת פרך של הכנסת הציוד לאחר חידוש ושיקום – למחסני חרום.
מדי פעם נקראתי לתקופות קצרות אלא שכבר אז, באותם ימים, החלה בריאותי הפיזית להתערער ולרוב שוחררתי מש,רות באמתלה רפואית.
תקופת השירות בלבנון הבהירה לי כמה התערערה אצלי התחושה של ציות ללא שאלה. תחושה של אי-נוחות והסתייגות מהחלטות הדרגים הבכירים ביחידה שלי – באשר לביצוע מהלכים כאלה ואחרים שנראו לי יותר כמהלכים שנועדו לקידום אישי או לקידום פוליטי של מפקדים בכירים, והביאו אותי למסקנה שלמרות רצוני להמשיך ולשרת בצה"ל, הרי שהגיעה השעה שאם איני רוצה להסתבך בסירוב פקודה או במה שיוכל להיות מכונה "המרדה", מן הראוי שדרכינו ייפרדו.
באחד מן התרגילים שאליהם גוייסתי, נדרשנו להיכנס לשטחים מעובדים ליד עיירה באזור הר חברון. למרות שהיו דרכים כפריות, העדיפו המפקדים להיכנס לשטח דרך השדות ורמסו אותם. איני בא להגן על "צדיקי" אותו מקום, אך במחשבה שנייה ניתן היה להימנע מלדרוס בשרשראות טנקים ומשוריינים את השדות המעובדים. האווירה היתה של "אדוני-הארץ".
תוך ניצול גילי, שעבר כבר את שנת החמישים שלי, מצבי הבריאותי שהלך והחמיר ומנע ממני תנועה חופשית ללא כאבים, (לאחר שנים התבררה הסיבה לכאבים שמהם אני סובל עד היום. במהלך קרבות מלחמת יום-כיפור גרם פגז מצרי לכך שעפתי באוויר מצד אחד של הדרך לצידה השני מהלך של כשבעה מטר. ועמוד השדרה שלי ספג חבטה שבעקבותיה החלו האברים בגבי "להשמיע את קולם" – והפעלת קשרים כמו היכרות קרובה עם קצינת כוח-אדם שהיתה חיילת "שלי" בהיותי במטה הגדוד, הצלחתי להביא את מפקדיי להמליץ שאשוחרר לאלתר, וכך היה.
לסיכום, מה שהחל כהעלאת זיכרונות בעקבות קבלת עיטור המערכה בלבנון, מסתכם כאן בשורות אותן כתבתי. איני חש כל סיבה להסביר/להתנצל/ או לתרץ את מעשיי והתנהלותי באותן שנים. לא הייתי חייל קרבי ולא הוכשרתי לכך. לא אחת נקלעתי למצבים שהיה בהם מימד לא קטן של סכנה. איני גיבור ולא אחת אני מוטרד מחוויות מאיימות למדי. מאידך איני חש גאווה גדולה על הדברים שנכתבו, כל שבקשתי הוא לפרוק מעליי את הזיכרונות שעוררה מעטפה צבאית אחת. בסך הכול בקשתי לספר זיכרונות מאותה תקופה.
דורון גיסין
דורון הוא נין של יהודה ראב בן עזר.

בבית הספר לא למדנו דבר על העדות שעלו לישראל. כילדים שגדלו פה, היינו בטוחים שאנו חיים פה משכבר הימים, ושכולנו יהודים וכולנו ישראלים, ופתאום אני מגלה שיש פה ילדים משכונות אחרות, ושיש בהם שונות, ועדיין לא ידעתי שאנו ערב רב של עדות, שעלו ממדינות שונות, שנראו זרות האחת לשנייה, ולא יכלו לתקשר, כי עדיין עברית לא ידעו לדבר. וכל עדה הביאה לכאן את שפתה ותרבותה. דיברו במבטאים שונים, בבליל שפות – ממש "מגדל בבל", שכאן שוב מתאחדים ומחדשים את העברית. אנשים בצבעים שונים – שחומים ולבנים, עיניים כחולות וירוקות, חומות ושחורות. משפחות קטנות ומשפחות גדולות – הרבה ילדים, מעט מזון ודיור עלוב וצפוף. רק לחלק מההורים היתה עבודה ששכר נמוך בצידה, וצנע ומזון בהקצבה. רוב האימהות לא עבדו, ישבו בבית ועמלו קשה על גידול הילדים.
מזלנו, הילדים שבגן ובבית הספר, כולנו דיברנו עברית, ולא רצינו שבבית ידברו איתנו ערבית או אידיש, רומנית או פולנית... לא ידענו שפּ‍ֹה הכל שונה וחדש, והורינו עוברים שבר, ואנו הילדים, חשבנו שכך זה היה מאז בריאת העולם.
באחד הימים, כששיחקתי עם חברה, שוחחנו, והיא אמרה, שאנחנו מ"עדות המזרח". לא הבנתי מה זה "עדות" ולא ידעתי איפה זה "מזרח". מה זה אומר עלינו, שאנו מעדות המזרח? זה טוב או רע?
לקח זמן עד שלמדנו את "שושנת הרוחות", והבנתי שיש אשכנזים שבאו מארצות המערב – מכיוון הים, ואנחנו באנו ממזרח – מהמקום שבו השמש זורחת, ובמזרח נמצאת ארץ המוצא שלי – בבל-עיראק. התחלתי לקלוט שהעולים מתחלקים לאשכנזים – שעלו מהמערב, ולעדות המזרח – שבאו ממזרח (שגם קוראים להם "ספרדים", ולא הבנתי מדוע?) לא הבנתי מדוע מפרידים בינינו בכיתות הלימוד ובשכונות המגורים, הרגשנו פחות שווים...
באנו מארצות שונות, אך כולנו עם אחד, שהיה אלפים שנה מפוזר ומפורד, ובכל מקום שהוא נדד, אמץ את שפת המקום ותרבותו, ונישואי תערובת בכל מקום, גרמו שהיהודים ייראו כמו האנשים בארצות המוצא השונות, ולכן יש בינינו אנשים בשלל גוונים.
לכל מקום שאליו הגיעו יהודים, שימרו את העברית, כשפת הקודש לתפילות, וחלמו לשוב לארץ הבחירה – לציון. ובארץ אנו פסיפס של עדות שעם השנים הן מנסות להתערות וליצור את הישראליות. ונישואי תערובת בין העדות, הפכו לחזון נפרץ ונולדו ילדי תערובת, דבר שרק פה זה יכול לקרות.
ואני כל כך רציתי להיום כמוהם! להימנות ביניהם. מה זה משנה מאיפה באתי? התאכזבתי כשגיליתי שלא נולדתי פה. לא ידעתי עליהם דבר, והם לא ידעו עלינו, מלבד הדברים שראו עינינו. טוב לא נראינו!

בחירה
התבוננתי בהם, וכל מה שיכולתי לאמץ לעצמי מהם – אימצתי. פניתי לאבי, שיקנה לי ויעניק לי מה שכל תלמידה צריכה: תיק מעור וקלמר וצבעים, מחברות וספרים ובגדים נאים, כדי שלא ישימו לב להבדל ביני לביניהם. ומאחר וזו כיתה שבה התלמידים טובים ושקדנים, גם אני אלמד ואשקוד ואשיג ציונים טובים מאוד. אחרי שכל אחר צהריים עזרתי לאימא לטפל בילדים, לשטוף את הרצפה ואת הכלים, ולעשות קניות ושליחויות. בלילה, כשאחיי ישנו, ישבתי ללמוד ולהכין שיעורים על הרצפה במטבח הקטן לאור עששית... ועל אף הקשיים בבית, הצפיפות והרעש והגעש, לא ויתרתי! התמדתי והתמודדתי ורציתי להוכיח, שגם אני יכולה כמו כולם להצליח! כששמעתי את המשפט: "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה!" – שמחתי... הבנתי שזה אפשרי! לא העושר קובע את ההצלחה, אלא הרצון והמאמץ. הצבתי לי מטרה, ואני אצליח בכל במשימה, אף אם הדרך תהיה ארוכה וקשה.
הם לא ידעו כמה דמותם לי קסמה וכמה רציתי ל"המיר את עדתי" ולגדול חופשיה כמותם. אימצתי את תרבותם, את ערכיהם, ואילו את כל מה שהתביישתי במוצאי – הסתרתי, או ברחתי, שלא יזהו שאני משם, שבאתי מארץ ניכר. רציתי להיוולד כאן, רק שהקדימו את לידתי בשנתיים, על כן לא יכולתי לומר שאני "צברית". עבורי זה היה פספוס, שגרם לי מעדתי לנוס. במקום לומר בגאווה – נולדתי בישראל, התביישתי לומר – נולדתי בבבל, שאותה לא הכרתי כלל, כי את חיי התחלתי כאן בגן.
התאמצתי ללמוד, עבדתי ביום ולמדתי בערבים, כדי לרכוש השכלה וידע ומקצוע, עבדתי והרווחתי והייתי עצמאית. עזרתי להוריי, לקנות מקרר, סלון וספרייה, ולי שולחן כתיבה וכוננית – חלום שהתגשם!

בריחה
לא שאלתי ולא רציתי לשמוע דבר על איך היה שם בארץ המוצא. רציתי למחוק אותה! חלמתי לגדול כמו חבריי לכתה – במשפחה קטנה וחמה, ורציתי להרגיש חופשיה ולא נושאת בעול ויחד עם אימי לסבול. רציתי שיהיה לי זמן ללמוד ולא לבזבז זמן על חובות שעל כתפיי מוטלות. רציתי גם חופש לצאת עם חבר, מבלי שאחי יהיה לי ל"שוטר", ולא לגדול על פי המסורת שהיתה בגלות, שכל כבודה של הבת בבית פנימה. והיא מתחתנת על ידי שידוך. רציתי להיות ישראלית! ללכת לפעולות ב"נוער העובד", לחוות "אַ"ש לילה", למרות שזה מפחיד! לצאת למסעות ול"מחנות קיץ" ול"מחנות עבודה", לרקוד "ריקודי עם" ולהרגיש משוחררת מהכבלים שקושרים אותי לביתי, כאילו בכל יציאה ממנו, אני מבצעת איזה פשע!
אחי לקח על עצמו את מקומו של אבי, שרוב השבוע נעדר, ונהג בי ובאחותי, כמו שנוהגים בבנות בארץ שבה נולדתי (שנאתי אותה ואת תרבותה!) לא רציתי לגדול כמו בכפר ערבי. פה זה אחרת, ואני רוצה להיות משוחררת! להיות כמו כולן ולא להישאר "שם"! רציתי שיהיה לי מה שיש לכולן!
ככל שהשגתי יותר, הרגשתי שהזרות והמוזרות, שבהן ראיתי את עצמי – הולכות ומיטשטשות, הולכות ונמוגות ונעלמות (למרות שבפנים לא שכחתי את כל הקשיים). עבדתי קשה כדי להידמות – עטיתי מסכות, כדי להצטייר יותר טוב. רציתי להתערות, חשבתי שעצם זה, שמאכל זה או אחר, מזוהה עם העדה, עלי לומר – "לא, תודה!" – העדפתי מרק עוף מימי עם שקדי-מרק, ומאכלי העדה – לא נכללו אצלי בתפריט. ויתרתי, כי באמת האמנתי שאם זה שלנו, זה חייב להיות פחות טעים, מעולם לא נתתי לאיש מהאוכל של אימי לטעום, ולא העזתי בו להתגאות!

השיבה
אחרי שהגשמתי כל זאת, הבנתי שעשיתי הכול, ואני לא שווה פחות. הגיע הזמן "להסיר את המסכות" – "לצאת מהארון," שיקבלו אותי, כמי שאני, מבלי שאתבייש בעצמי, במשפחתי או במוצאי. מה חשוב איפה נולדתי?! אני ישראלית! וזו לא בושה שנולדתי שם, בעיראק. עברתי "כור היתוך", ספגתי את כל הטוב, ואני לא שונה ולא נחותה ואני לא צריכה לחשוש... מה יקרה אם ידעו מאיפה באתי? ובאותן שנים רובנו היינו עולים שנולדנו בארץ אחרת, שהגענו לארץ מולדת, והיו בינינו בני הדור הראשון, שנולד בציון, במדינת ישראל, שידע פדות, ולא ידע גלות ושיעבוד ושואה ורדיפות...
פתאום משהו הבריק, הרי לא באתי מריק! אני מגלה שהעקירה שלי מהעדה היתה כל כך חזקה, שלא ידעתי דבר על השורשים, על העדה, על החיים בגולה, שממנה אני עולה! הגיע הזמן לחזור במנהרת הזמן, להביט לאחור וללמוד, על כל מה שלא רציתי לדעת, על מה שהיה, ועל מה שהשתנה, ועל השושלת שאני חלק ממנה. גיליתי שמהעדה שממנה ברחתי – העבר נעדר! ואני חייבת לחפור יותר עמוק, כדי לגלות עוד. התחלתי לשוחח עם אנשים שיודעים יותר ממני, כי בעוונותיי הרבים, התביישתי בה! לא כיבדתי אותה כלל וברחתי ממנה, כמו לא נולדתי בה, ולא ידעתי את כל הטוב, שהיא הביאה עימה ועשתה פה למען עצמה ולמען עמה.

הגילויים
נחשפו בפני חומרים רבים, שכילדה לא ידעתי על קיומם, חלקם נוצרו במהלך השנים במדינה שבה אנו חיים. גיליתי שיש ספרים של כמה פרופסורים כמו פרופ' שמואל מורה ופרופ' קזז ופרופ' סומך ופרופ' סמי סמוחה (בן דוד של אבי), ובן פורת ושלמה הלל, שכתבו על היהודים בעיראק ועל אופן העלייה לישראל, שלא ידעתי הרבה עליה. וסופרים עולים ילידי בבל, שהידועים מביניהם הם אלי עמיר וסמי מיכאל, ועוד רבים שהחלו לאחרונה לחשוף את ספור חייהם, שכתבו על החיים שם ופה. והמשוררים – האחים חקק – הרצל ובלפור, שנולדו יחד עם המדינה, שהיו יושבי ראש אגודת הסופרים, שכתבו שירים נפלאים בלשון עשירה מהמקורות וסיפרו על כל הקורות אותם פה במדינה. ויכולתי לחוש הזדהות, ויכולתי להבין, שיחד עברנו אותה מסכת חיים. גם התוכנית של "מספרים סיפורים עם יוסי אלפי," ששם את כל האמת על השולחן ודיבר וסיפר על הכול מבלי לצנזר, וראיין בהומור ובחן אנשים מהגלויות השונות וגילינו עליהן הרבה דברים שלא היו ידועים. הוא גם כתב וסיפר וריאיין על המעברות, וזה גרם לי להרגיש שהוא עליי מדבר, שגם אני הייתי שם... התחלתי להרגיש נוח להזדהות, עם אותם אנשים שחשתי כמותם...
קראתי גם בספרים שכתבו סופרים ילידי עיראק על אורח החיים שם, ועל ה"פרהוד", שלא ידעתי עליו כלום, ועל מעמד האישה ועל התנועה הציונות ועל העלייה הבלתי לגלית, ועל ההוצאות להורג של פעילים ציוניים שפיק עדס, ויוסף בצרי ושלום צ'אלח, שהוצאו להורג באשמת ריגול ציונית. ו"על מבצע עזרא ונחמיה", שבזכותו עלינו ארצה במטוסים לקפריסין ומשם ללוד (שבין מארגניו היו שלמה הלל ומרדכי בן פורת), ופרופ' אמנון שעשוע – חוקר בכיר בבית הספר להנדסה ומדעי המחשב מייסד חברת מוביליי. ועיתונאים כמו רוני דניאל ז"ל וכרמלה מנשה, ונסים משעל וצבי סלטון וירון אברהם וספי עובדיה והרמטכ"ל (משה לוי) ומפקד חיל אוויר – אמיר אשל (אביו ממוצא עיראקי ואמו ילידת הארץ ממוצא רוסי). אני לא אמנה את חברי הכנסת והשרים ששירתו בכנסת ובממשלת ישראל מהקמתה ועד היום, שרובם עשו עבודה יפה ומבורכת. אודה, שלא ידעתי את מוצאם של רבים מהאנשים המפורסמים האלה, כי כל מי שהשכיל, היה קשה לגלות את מוצאו על פי סממנים חיצוניים, (במקרה גיליתי שרן כהן הוא בן העדה וכתב ספר בשם "סעיד", שזה שמו בערבית).
רובם צמחו ממשפחות גדולות כאשר אבי המשפחה ירד מגדולתו פה בארץ והבנים היו צריכים לקחת את המושכות, לעבוד וגם ללמוד, לעזור להורים וגם להגיע להישגים ולשנות את פני החיים. המשכתי לגלות ולהתקרב למשוררות, בניהן שלומית כהן אסיף, אמירה הס ואחרות, ולסופרת ציונית פאטל קופרווסר, שהפכה לחברתי הטובה, אחרי שקראתי את ספרה "התמונות שעל הקיר", שתורגם גם לערבית ולכורדית. שליטתה בערבית, כמי ששרתה במודיעין, אפשרה לה לקרוא חומרים בערבית, והיא חקרה וגילתה אמיתות על חיי הנשים מאמצע המאה השמונה עשרה. היא עשתה זאת מתוך געגועים להוריה ולשורשים, לריחות ולטעמים.
חוץ ממה שגיליתי על פעילותם של האנשים בהוה, למדתי גם על עברה המפואר של גלות בבל. בבבל נולד גם אבי האומה – אברהם – באור כשדים, ומשם הוא קבל את הצו האלוהי: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך..." חלק לא מבוטל של ההיסטוריה היהודית (בתקופת בתנ"ך) התרחש בבבל. לבבל גלו היהודים אחרי חורבן הבית הראשון (אולי אבות אבותיי נולדו פה בישראל והם נמנים עם גולי בבל!) וממנה יצאה "שיבת ציון" לבנות מחדש את בית המקדש. בבבל קבורים הנביאים יחזקאל, נחום ויונה, שעלו אליהם לרגל יהודים מכל רחבי בבל, ופעילותם של עזרא ונחמיה להשבת הגולים. זו יהדות שכתבה את התלמוד הבבלי שהופץ בכל העולם ו"הגאונים" והשו"ת, שתורתם הופצה בכל קהילות ישראל. בבבל הוקמו ישיבות בסורא ובפומדיתא – ששימשו לסירוגין כמרכזי דת, תרבות והנהגה של יהודי בבל וכלל קהילות היהודים.
והיתה שם מוסיקה יהודית והיו זמרות וזמרים ומלחינים ונגנים מוכשרים, והיו בה שרי ממשלה יהודיים ומנהלי בנקים ועובדי רכבת ורבנים גדולים בקיאים בתורה ובספרי הקודש, שכתבו הלכות! והיתה גם דלת העם, של בורים ועמי ארצות. יהודים גרו בשכונות פאר ובשכונות עוני. הקימו בתי ספר פרטיים יהודיים. בית ספר מודרני ראשון של יהודי עיראק הוקם בבגדד בשנת 1864 על ידי "כל ישראל חברים", ובשנת 1886 הוקם בית ספר "אליאנס" לבנות על שם כדורי, שמימן הפילנטרופ – סר אליס (אליהו) כדורי. הוא גם הקים בארץ את בית הספר החקלאי "כדורי" בכפר תבור בשנת 1933 ובו למדו בין היתר יצחק רבין, יגאל אלון, חיים גורי, בן עמי פכטר ועוד רבים וטובים. (ולפני כן ב-1929 הוא הקים את בית הספר החקלאי בטול כרם – בשומרון) משפחת כדורי נדדה מעיראק למומביי ומשם למושבה הבריטית – הונג-קונג, והתעשרה בזכות עסקיה חובקי העולם.
גם משפחת ששון שלטה על המסחר בין המזרח הרחוק לבריטניה והתעשרה, ובנתה בכל מקום, שישבו בו יהודים, בתי כנסת, ישיבות, בתי חולים. ששון יחזקאל תרם לקק"ל ובכספים שתרם הקימו בעמק יזרעאל את כפר יחזקאל על שמו. והיו עוד משפחות עשירות מאוד, שגם הן ניהלו מסחר חובק עולם והשקיעו במקומות שונים בעולם.
ונהרות הפרת והחידקל ועצי הדקל והתמרים והדגים הצלויים והקובה, הק'צרי והתבית, הסמבוסק, ה"סביח" (פיתה עם ביצה קשה, חציל מטוגן, סלט ירקות ועוד תוספות), שאוכלים יהודי עיראק בארוחת הבוקר בשבת, והסנגולה והסלונה והפלאו ובג'יג' (אורז עם עוף), שאותם הביאו יהודי בבל לישראל וממשיכים אותם לבשל. הקימו פה מאפיות ומסעדות שמגישות אוכל עיראקי מעולה, לכל מי שחשקה נפשו ומתגעגע לטעם של בית. גם רבים אחרים מצאו באוכל הזה ניחוח מיוחד.
"מוזיאון מורשת יהדות בבל" שאת הקמתו יזם חבר הכנסת לשעבר – מרדכי בן פורת, כשכיהן כראש העיר אור יהודה, נבנה בכספי תרומות של יהודים מהארץ ומהתפוצות. הוא נפתח לקהל ב-1988. מוזיאון מכובד ומדהים. עם ספרייה עשירה שבה יושבים חוקרים, ובו מוצגים, תלבושות, אורח החיים, חפצים, ספרי תורה, כלי הקודש, קמעות, ודגם בית הכנסת וסמטה של בעלי המקצוע – הכול יפה ומרהיב! ויש גם קומה על העלייה והאוהל והצריף, וכל מה שהיה.
ב"מוזיאון מורשת יהדות בבל" נערכות הרצאות, ראיונות, השקות ספרים, חלוקות פרסים, הקרנות סרטים והצגות ואף טקסים וימי זיכרון, שבאמצעותם שופכים אור על העשייה של בני העדה ועל תרבותה. התוודעתי לאנשים מופלאים וגיליתי המון דברים חיוביים על העדה החרוצה, שהשתלבה, שלמדה, שנלחמה ועשתה הרבה למענה ולמען המדינה.
רוב הידוּענים מהעדה, גדלו, כמוני, במעברות, או בקיבוצים, רבים מביניהם עשו חיל בצבא והגיעו לדרגות בכירות, ויצאו לעולם הגדול וגילו את יכולותיהם בתחומים רבים וזכו בפרסים. ביניהם גם מספר זוכי פרסי ישראל – כמו מרדכי בן פורת ושלמה הלל. רוב הוריהם לא היו משכילים וחלקם גם אנאלפביתיים, ובראשית דרכם פה היו מאוד עניים, כי הגיעו חסרי כל. הם מודים, שהתביישו בהוריהם, בשפה, במבטא, במשפחות הגדולות, ועברו מצוקות כלכליות רבות, גילו יכולות, התאמצו ללמוד בערבים בבתי ספר אקסטרניים, התקדמו יפה והגיעו לאן שהם רצו. אני מרגישה שיש לי עם מי להזדהות ואני שמחה, שאני יכולה עימם להימנות.
השתלבנו בארץ ואנו חלק מהמדינה ויכולים לתרום למניינה ולבניָנה. ואני מודה שכל הבריחה שלי מהעדה, נועדה להראות לי שאני שווה לכל אזרחית במדינה. אני שמחה, שלמרות שהיה לי קשה והלכתי לבד, רבים מבני עדתי פילסו את דרכם במקביל אליי, וכולנו הגענו להיות חלק במדינה, שאנו אוהבים שנתנה לנו הרבה ערכים. אף אחד לא רוצה לחזור חזרה למה שהיה, כי הפכנו לחלק מ"כור ההיתוך", יחד עם שאר העדות, הגענו להישגים נעלים, ואנו יכולים להתגאות במפעל הציוני, שבו כל אחד תרם לו את חלקו. מחקנו הרבה מצוקות, וכל שמי שיכול – הצליח ובגדול. התערינו ונישאנו עם בני כל העדות, והביאנו דור נפלא של בנים ובנות, שאנו יכולים בהם להתגאות!
למדתי משהו על השורשים, שהיו תלושים ויבשים ולגמרי לא מחוברים, ופתאום הם נשתלים מחדש בקרקע פורייה, והם נקלטים ומעניינים ומכים שורשים. ואני יכולה להרגיש שאני מגוֹלה שפעלה ונגאלה.
כל זה אני יכולה להעז לכתוב ולגלות, לא לפני שעברתי איזו דרך ארוכה של בריחה מתוך בחירה, ושָבְתִי חזרה – אל שורשיי – חזקה, איתנה, מבוססת, לא מובסת, מבינה. ואני יכולה לקבל את כל מה שאצלנו היה שונה, ולראות שבינתיים הרבה השתנה. הייתי צריכה להבין את הרקע לקרע שגרם לי להיות מנותקת, מרוחקת, כועסת! שבתי מפויסת, עם עלה של זית! מנצחת! את מה שהשארתי בבית, לא באתי לקחת! באתי אורחת! באתי לשאול על כל מה שלא רציתי לדעת. למדתי שיעור, שאותי ניער וגרם לי להעריך יותר את מה שעל הוריי ועל העדה שלי עובר, ולבקש מחילה ולגלות הבנה כלפי ההורים, שנראו בעיניי שונים וזרים ואחרים. לא רציתי לחיות את חייהם, ברחתי מהם, וחיפשתי לי דרך אחרת, שסללתי אותה לעצמי לבד, כשלפני כמה פנסים מבליחים, שהובילו אותי מהחושך אל האור!
וכדאי שנזכור, שמה שעשתה הציונות, שנבטה באירופה, לא נעשה באף מדינה. שם רעיון השיבה ארצה קרם עור וגידים, והעולים הראשונים הגיעו משם עם חזון להקים מדינה. רעיון מטורף... עשו נפלאות, רכשו אדמות, ייבשו ביצות, הקימו יישובים, נלחמו בקדחת ובאויבים, והאמינו שפה תקום מדינת היהודים ופה יחיו את השפה העברית. הם קיבצו יהודים מכל הגלויות ועל הנפלאות שעשו מגיעות להם מיליוני תודות. ועם כל הקשיים, אי אפשר לא להתגאות!
חנה סמוכה מושיוב

[דאוד אבו-יוסף, יליד בגדאד בשנת 1879 בפתח-תקווה]
באחד מימי סוף החורף התרל"ט (1879), למחרת ליל שמירה קר וקשה, הרגשתי את עצמי עייף וקודח במקצת. היה זה יום שמש רך ונעים. ישבתי ליד קיר אחד הבתים שהלכו ונבנו ואתחמם.
מעבר הכפר הערבי פג'ה הלך וקרב בכוון אלי רוכב בידואי. הוא היה רכוב על סוסה לבנה שלא ראיתי עדיין כמוה לגודל. חזה רחב, רגליה ארוכות, וגופה ארוך ורזה. לא היה בה מן החן הרגיל, המקובל לגבי סוסי ערב האצילים. רק ראשה היה קטן וחינני, אזניה זקופות, ועיניה גדולות וחכמות. הפרש לא היה גבה-קומה, רגליו בתוך הרכובות הגיעו רק עד חצי בטן הסוסה, אולם כתפיו היו רחבות להפליא. בימינו החזיק רומח, ועל ירכו משמאל היתה תלויה חרב ענקית. פניו היו מכוערים, אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחלת אבעבועות ישנה. עיניו היו גדולות, שחורות, ובוערות במבט גלוי נכחן. הוא נגש אלי, מדד אותי במבטו החריף, והפטיר בקור רוח ובדיאלקט ערבי זר. "נהארך סעיד". "סעיד ומברך" עניתי, והוספתי כנהוג "תפדל"! הוא הודה לי בריטון ופנה לדרכו הלאה. הצצתי בו יפה יפה; בודאי איזו "צפור" חשודה שיש לשים עליה עין ולזכרה יפה.
למחרת בבוקר בחזרי רכוב על סוסי משמירתי הלילית, פגשתיו בשניה. שוב רכב לעבר המושבה. הפעם ברכני ביתר ידידות וגם נענה להזמנתי להתארח אצלי. התחלתי שוב בוחן אותו בעיני, בקשתי לעמוד על טיבו. פתאום קרא הזר: "אנא ישראל", ולמרבה השתוממותי הוסיף: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", בנשאו את עיניו למרום.
זה היה הבדואי היהודי דאוד אבו-יוסף, מסביבות בגדד. ראוי הוא האלמוני הזה שאציב לו זכרון בזה, כי מכל האנשים שהכירוהו נשארתי כיום לבדי בחיים.
נכנסנו האוהלה, והוא הסיר מעליו את העקאל והכפיה וראשו נשאר חבוש רק בטקיה. מעל לעיניו הפראיות התנשא מצח גבוה ולבן, כשל יהודי למדן. כבן חמישים היה אז. על ספל קפה שחור ספר לי את קורותיו:
בבגדד מצויות משפחות יהודים העוסקות במסחר צמר וחלב עם בדואי המדבר. במשך 8–9 חדשים בשנה גרות משפחות אלו בין הבדואים המדבר. הוא, אבו-יוסף, היה בן לאחת המשפחות האלה, אלא שהיה מרחיק יותר מכולן ללב המדבר ויהי בו כבן-בית. פעם אחת נלווה אל שיירה של מלומדים אנגליים שנסעו לחקור את מדבר ערב, ולחפש את יהודי חיבר. אז עבר עמהם את נג'ד, חצר-מות ושאר מקומות מלאי תעלומה אפילו כיום.
"ומה הביאך הלום?" שאלתיו. היא ספר: באחד הלילות נגנבה ממנו סוסתו היקרה. הוא לא נח ולא שקט והלך בעקבותיה לחפשה. כך הגיע עד דמשק העיר ובה מצא את אבדתו. כיוון שהיה בדמשק החליט לעלות לירושלים עיר הקודש. בדרכו חזרה לביתו התארח ללון בפג'ה, בבית השייך של הכפר. בהוודע לשייך כי אורחו יהודי הנהו, ספר לו כי מהלך רגעים מספר מפג'ה ישנו כפר של יהודים. החליט אבו-יוסף ללכת לראותם. אולם – בבואו אל המושבה, וזו היתה פגישתנו המוזרה ביום הקודם לא ראה יהודים כי אם פראנג', ויחשוב כי טעה השייך. בלונו בלילה השני בפג'ה ספר לשייך את דבר פגישתו אתי, אז הבטיחו השייך באללה ובנביאו כי הפראנג' האלה יהודים הם. כיוון שכך – בא אבו-יוסף היום שנית, כדי להתוודע אל אחיו.
לאחר ששהה אצלנו ימים מספר והתרגל אל היהודים המשונים האלה, הציע לפנינו שנשאירו במושבה בתור שומר למשך שנה אחת. קבלנו את הצעתו ברצון; באותם הימים היינו עדיין טירונים בהלכות ישמעאל.
אבו-יוסף הקים לו סוכת מחצלות והוציא את מטלטליו מן השקיים: רבאבה (כנור ערבי פרימיטיבי), שקית התפילין, וספר שירים כתוב ערבית וגם עברית באותיות משונות. מיד החל בעבודתו יחד עמי ועם יעקב מימון, ונעשה מורי ורבי בהלכות-שמירה ויחסי-שכנות.
עוד בלילה הראשון לשמירה הורני תכסיס זה: להעלות מדורה בשדה ולהניח על ידה את השקיים והמטלטלין, אבל – לשבת הרחק מן המדורה, בחושך ובקור. אכן, לא פעם קרה שכדורי יריות היו מועפים מרחוק ישר אל המדורה. הוא הוא שלימדני להבין את דרכי הערבים שהיו פראים למחצה. (היה מעשה וערביה אחת נכנסה לבית יהודי וראתה שעון-קיר עם מטוטלתו המתנדנדת, ומיד התעלפה מפחד השייטאן.) ממנו למדתי כיצד לנהוג עם הערבים: בקשיות, בסיאסה, בערמה והסתר-פנים, ובהכנסת-אורחים נלבבת. מתח והרפה, כלשונם. וכל זה ממוזג בחן של רכיבת סוסים בנוסח ערב, גבורה שבהתפארות, ומעשי גבורה ממש שאינם נוחים דווקא להתפארות. ממנו למדתי מלחמה לחיים ולמוות, צרמוניות של שלומים וזבחים, וידיעת השפה הערבית על בוריה.
היה לו לאבו יוסף קודקס מקודש של חוקים ומנהגים: בנשק אש לא השתמש מעודו; לדעתו היתה זו חרפה להשתמש בנשק אשר אפילו אשה יכולה להרוג בו את הגבור שבגבורים. הוא הסתפק ברמחו ובחרבו, חרב דמשק (ג'והר), עתיקה מימי הבינים, שקבלה בירושה מדורי דורות. עובי להבה היה אצבע, ובקושי יכולתי להניפה. אולם אבו-יוסף היה משחק בה במהירות הבזק ומראה בה נפלאות.
סוסתו, בעת שהיתה בנכר, התעברה וזמן קצר לאחר בואו לפ"ת המליטה סייח, מיד כרה אבו-יוסף בור עמוק, תפס את סייח החמוד והביאו אל שפת הבור ובתנופה אחת בתק אותו בחרבו, מבלי לעפעף עין, ויקברהו משלווה גמורה. כששאלתיו לפשר המעשה, ענה "ממזר לא יטמא את עטיני סוסתי"! את סוסתו היה מאכיל רק פעם אחת ליום, שעורה נקיה בלבד, וכן גם שתתה רק פעם אחד ביום. לכן היתה כולה עור ועצמות אבל גרמית וזריזה ממש כאדוניה.
לפעמים היתה נחה רוח השירה על אבו-יוסף. אז היה מוציא את הרבאבה, פותח במלודקלמציה על אודות הגבורים הקדומים של ערב, ומלווה את עצמו בצלילים המונוטוניים והעגומים של המיתר היחיד אשר ברשותו. או שהיה שר פיוטים עבריים עתיקים באותו הנוסח. גם גבור וגם נעים זמירות היה דאוד אבו-יוסף.
לא ארכו הימים ושמו של אבו-יוסף התפרסם בסביבה. רבים היו השייכים שבאו לבקרנו, ורבים היו הבקורים שהחזרנו להם. באחד הימים חיתן שייך אבו-קישק את אחד מבניו, ואנו היינו מוזמנים לחתונה. אחרי שהגשנו את המתנות בשם המושבה, כנהוג, הוּשבנו באהלו של השייך. מכל קצות הארץ באו קרואים מכובדים. כשהחלו ל"שחק" "פנטזיות" על סוסותיהם ולהתחרות במרוץ, נתבקש אבו-יוסף להשתתף גם הוא בתחרויות, אבל סרב לחלוטין, כי בטוח הוא שישיג את כל הפרשים המפורסמים. רק ל"מידאן" הסכים לצאת ול"שחק" קצת, אבל יחידי. אז הראה את כוחו: היה זורק את הרומח קדימה ומזנק אחריו על סוסתו ותופשו, או שהיה מבתק בדהירתו אבטיח גדול שהונח על הארץ, ברחבו, מבלי שיתפרדו שני בתרי האבטיח. האורחים עמדו המומים למראה נפלאותיו, ואולם למרום התלהבותם הגיעו אחרי-כן, כאשר אבו-יוסף חזר האוהלה ופתח את פיו בשיר. שעות רצופות שר לפניהם בקולו הערב, וכל הקרואים התמוגגו ממתיקות. קריאות אח-אח נפלטו מגרונותיהם ודמעות עמדו בעיניהם. למחרת היום נסע השייך עם אבו-יוסף ליפו, ושם הלביש אותו ואת סוסתו יקרות; צמר, משי, נחושת וכסף. כשנים-עשר נפוליונים זהב הוציא עליו.


[בשנת 1944, בהיותו כבן 86, צייר יהודה ראב מן הזיכרון את דיוקנו של דאוד אבו יוסף וזאת לבקשת ידידו יצחק רוקח, שלימים העביר את הציור ל"יד לבנים" בפתח-תקווה. אך כמו דברים משפחתיים רבים אחרים שהועברו לשם, המקור אבד, ולמזלנו נותר רק הצילום של הציור ששלח בשעתו מנהל "יד לבנים" ברוך אורן לאהוד בן עזר].
אולם לא רק בחגיגות התפרסם אבו-יוסף; גבורתו, אומץ לבו וזריזותו היו כשל שד. תמיד היה מפתיע את אויביו בתכסיסיו. פעם הסתבך בתגרה, כשהוא יחידי, עם להקת רוכבים מבני שבט ג'ראמנה, ובראשם השייך שלהם. במהירות הבזק התפרץ ביניהם, חטף את השייך מעל סוסו, שם ערפו על ברכיו לפניו על סוסתו, הוציא מאכלת מאבנטו ויניחנה על צואר השייך. – מי מכם – קרא – שינסה רק לזוז ממקומו, דם השייך על ראשו יחול! הם נשארו נדהמים ובו ברגע התנפל שוב עליהם כשהוא פועל בידו האחת ופזרם לכל רוח. את השייך שלח אחר כך אליהם, שלם ובריא.
יום אחד רכבנו שנינו לפנות בוקר לאורך ואדי אבו-ליג'ה, והנה מ"גבעת העדשים" (בית הקברות כיום) ירדה לקראתנו קבוצה בת חמשה רוכבים בדואים שפתחו מיד ביריות עלינו. "שכב מיד ארצה, שים את עצמך כמת, ואל תעיז לירות אף כדור! צעק אבו-יוסף. מיד עשיתי כדבריו וגם הוא גהר ארצה כמוני, אבל את חרבו הסתיר מתחתיו. סוסינו ברחו. כאשר התקרבו המתנפלים אלינו כדי מטרים אחדים, קפץ אבו-יוסף ממקומו, ובטרם הספיקו הללו להניע יד או רגל, כבר פגע בהם. במשך שניות מספר פצע את כל החמשה. זה בכתפו, זה ברגלו וזה בזרועו. אבו-יוסף נזהר היה תמיד מלפצוע פצעי-מות, והניח למתנפלים לברוח לנפשם. "ככה יותר טוב", אמר לי, "למה לנו עסקי גאולת-דם ונקמות? מוטב שיברחו ויוכלו לספר למכריהם ולבניהם אחריהם מי הוא אבו-יוסף!" בנחת ניגב את חרבו בעשב, והחזירה לנדנה. סוסתו חכתה לו במרחק-מה וסוסתי על ידה. עלינו ורכבנו לדרכנו כשהוא מנחם אותי על שהשאירני "מחוסר עבודה".
לפעמים היה חומד לו סתם שעשועי-ציד. בערב פסח הראשון כשבאו משפחותינו לחוג את חג הפסח בפ"ת, היו דרושות לנשים מניפות, כדי ללבות את האש בתנורי החמר. מיד דהר אבו-יוסף לבצה של פ"ת, שבה חנו להקות של חסידות, בדרכן לאירופה. הוא התקרב בלאט עד כדי מרחק של 40–50 מטר מהן, ובידו רק מקל. דרבן את סוסתו ויעט אליהן. החסידות שדרכן לנתר צעדים מספר לפני המריאן, לא הספיקו להתר;ומם כדי שני מטר מה האדמה ואבו-יוסף כבר הוריד שלוש מהן בתנופות אחדות במקלו. את נוצותיהן הגיש שי לנשים.
ביחוד היה אוהב להתגרות בחזירי-הבר שהיו באים בלילות מן הבצה ונוברים והופכים בשדותינו. באחד הימים רדף אחרי חזיר-בר זכר עד הבצה. הוא הטיל את רמחו בחזיר, וזה נתקע בין כתפיו וישבר. החזיר הפצוע הפך מיד מנתקף לתוקף. אבו-יוסף היה בסכנה גדולה, כי החזיר נגש עד הסוסה וניסה לתקוע את ניביו בבטנה. אבל זו היתה מתרוממת על רגליה האחוריות ונגיחות החזיר הוטלו לאויר. אני שנלוויתי אל אבו-יוסף הוצאתי מיד את אקדחי ואכוונו אל החזיר, אבל אבו-יוסף צעק: אל תירה! לאחר תמרוני-קפיצה אחדים של אבו-יוסף היה החזיר מימינו, ואז – בתנופה אחת בחרבו ביתק אותו מקצה חוטמו עד לבין כתפיו.
אבו-יוסף שהיה גבור, ידע לנקוט לפעמים גם בכלל הערבי: אלשראד תלתין איל מראג'ל (הבריחה – שני-שלישי הגברות). לבצה, שהיתה שייכת לממשלה התורכית, היו נשלחים באביב סוסי-הצבא למרעה. וקצין עם כמה חיילים היו שומרים עליהם. באחד הימים החלו לרעות את סוסיהם על גבול שדותינו. קמה מריבה בינו ובין הקצין, ואבו-יוסף לא שלט ברוחו וסטר להלה על לחיו. מיד צווה הקצין לחיליו לתפשו. הפעם ראה אבו-יוסף טוב לפניו לברוח. הוא לא אהב "עסקים" עם אנשי ממשלה. ברח, והחיילים אחריו. במשך רגעים מספר הגיע לואדי אבו-ליג'ה, עברו בקפיצה על גבי סוסתו ונשאר עומד מהעבר השני, כשהוא מזמין אליו בחיוך את החיילים.
ככה היה חי ופעל בינינו דאוד אבו-יוסף במשך שנה אחת. ואז החליט לחזור לביתו. הוא נפרד מעלינו בדמעות, עלה על סוסתו וירכב בדרכו צפונה ויעלם. מאז לא נודע מאומה על אודותיו. כאשר בא כן הלך השומר העברי הפלאי, אחד משלושת השומרים העברים הראשונים והארי שבחבורה.
יהודה ראב בן עזר
מתוך ספרו "התלם הראשון", 1956, 1988.

סיפור אמיתי שאיננו פורימי: צאצא ישיר של צורר היהודים, עלה מכוח חוק השבות והתגייס לצה"ל. איש לא ידע בעת גיוסו מה אומר השם חמילניצקי.
זָכוֹר, לֹא תִּשְׁכָּח!
הכותרת המופרכת להדהים של טור זה איננו בדיחה פורימית מבעיתה, וגם לא סוג של ונהפוך הוא. בוגדן חמילניצקי אכן התגייס לצה"ל. למזלנו הוא סיים בשלום את שירותו – צלף של צה"ל מול החיזבאללה. למזלנו אמרנו – שהרי מה היה קורה אילו חלילה נפל בעת שירותו, וכותרות העיתונים ביום שלמחרת היו מבשרות כי "בוגדן חמילניצקי נפל על קידוש השם ועל הגנת עם ישראל..."
בוגדן חמילניצקי השני, היה ז'לוב אוקראיני שרירי, שהגיע ארצה עם עליית שנות התשעים, מכוח חוק השבות. הוא עצמו לא היה יהודי, והיה גאה בכך: על חזהו התנוצץ צלב מוזהב גדול.
בוגדן הגיע ללשכת הגיוס בתל השומר, והחל את מסע החיול. כשהגיע לוועדה הרפואית בה השתתף ידידי ד"ר נחום זילבר, נעתקה נשמתו כשהבחין בשם שהתנוסס על כריכת התיק האישי של החייל. הרופא תהה אם אכן זה שמו, ושמע מפיו כי הוא צאצא ישיר של צורר היהודים חמילניצקי, שחי אי שם בערבות אוקראינה במחצית המאה ה-17.
חמילניצקי הראשון, רוצח נאלח שידיו מגואלות בדמם של כ-50 אלף מיהודי אוקראינה ופולין, היה הראשון בתולדות העולם (לא כולל המן הרשע שזממו הופר), שניהל מסע מבעית של שחיטות כל כך סיטוניות, ובאכזריות חייתית. רק הנאצים 'הצליחו' להתחרות בו, מבחינת ההיקף והאכזריות; ויש אומרים שהנאצים שאבו ממנו את השראתם הקניבלית.
יש מקום לשוב לסיפור זה דווקא עכשיו, כשאלפי פליטים אוקראינים, יהודים למחצה ולשליש, זכאי חוק השבות וגויים גמורים, מתדפקים על שערי המדינה שהקימו שרידי קורבנותיו של חמילניצקי. מי יודע עוד כמה חמילניצקים כאלה, צאצאיהם של רבי-טבחים בעלי שמות אחרים, כמו פטליורה, באנדרה ושאר צוררי ישראל, שידיהם דמים מלאו, נמצאים ביניהם. יכול להיות שצמאונם לדם יהודי כבר נמוג, ובכל זאת, רק המחשבה על בואם ארצה של יורשי הצוררים, מעוררת חלחלה.
סיפורו של בוגדן מלשכת הגיוס לא תם כאן. ידידי ד"ר זילבר, שנדהם כל כך מהסיטואציה המטורפת, ביקש לשתף בה גם את עמיתיו במרפאה. עכשיו הוא נדהם בשנית: איש מהחיילים והקצינים לא הבין מה הבעייה עם השם בוגדן חמילניצקי. רק אחד זכר משהו מעורפל.
דווקא בשבת זו, בה נקרא את פרשת "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק," חשוב לזכור את עמלקי כל הדורות – כל הפוגרומיסטים, האינקוויזיטורים, הפורעים, החוליגנים והטרוריסטים, רודפי ושוטמי עם ישראל מאז ומקדם – וביניהם תופס מקום של כבוד הצורר בוגדן חמילניצקי הארור.
הבעייה היא שהישראלי המצוי אינו מודע, למרבה הצער, להיסטוריה של עמו. הסופר משה שמיר, איש ימין מובהק, נתן לכך ביטוי קולע במשפט הפותח את ספרו 'פרקי אליק': "אליק נולד מן הים," הוא כותב בפתח הספר, וממצה בכך את דמות הצבר המיתולוגי, את היהודי החדש שהוא אדם נטול עבר, ללא הורים, ללא היסטוריה, עוקף גלות; יפה הבלורית והתואר, אבל בור ועם הארץ בכל הנוגע לתולדות עמו.
למענו נזכיר דווקא עכשיו, ערב קריאת הציווי המרטיט "לֹא תִּשְׁכָּח", שהצורר האוקראיני חמילניצקי ניהל את מרד הקוזאקים הגדול, שנקרא בפי האוקראינים מלחמת השחרור העממית האוקראינית. ההתקוממות בהנהגתו פרצה בשנת 1648, ת"ח, לפני 374 שנה בלבד, פרק זמן של פסיק בראייה היסטורית, ונמשכה גם בשנת ת"ט. המרד כוון נגד שלטון האיחוד הפולני-ליטאי ונועד לסלק מאוקראינה את האצולה, את החוכרים היהודים ששירתו אותה ואת הכנסייה הקתולית הרומית. המלחמה גלשה גם מחוצה לאוקראינה – לממלכת פולין, לדוכסות ליטא ולנסיכויות הדנובה. בתולדות עם ישראל זכורים ימי הדמים הללו, בשל מעשי הטבח המפלצתיים שערכו הפורעים החמילניצקים באלפי יהודים תמימים, חפים מפשע, חסרי מגן.
בגזירות ת"ח-ת"ט שחוללו החמילניצקים האוקראינים נטבחו במיתות משונות ואכזריות, או מתו ברעב ובמגפות, כ-50,000 יהודים, ורבים אחרים נמלטו, נמכרו לעבדות או המירו את דתם. קשה אפילו לדמיין אלו מיתות מעוררי פלצות הכינו החמילניצקים לקרבנותיהם.
עדות מצמררת לאימי הימים ההם מתועדת בספרו של ר' נתן נטע הנובר, 'יְוֵן מצולה':
"והרבה ק"ק [קהילות קודש]... נהרגו על קדושת השם במיתות משונות ומרות. קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך, ועברו עליהם בקרונות וּדְרכום בסוסים, וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה, ויפרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם. ושחטו ילדים בחיק אימותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים. ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהן. וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול החי מן הבטן. ותלו הילדים בדדי אימותם, וקצת ילדים חתכו בשפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אימותם שיאכלו מהם. ולפעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם. לא היתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם..."
מצמרר להחריד. מצמית. זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשוּ לְךָ חמילניצקי ומרעיו. לֹא תִּשְׁכָּח.
מנחם רהט

מסתבר שלמרות הנשיא היהודי זלנסקי, האוקראינים אינם יכולים להשתחרר מגזענותם האנטישמית הוותיקה הטבועה עמוק בתרבותם. שר החוץ האוקראיני דימיטרי קולבה מהדהד את הנימוק העתיק לאנטישמיות, יהודה איש קריות מכר את יסוס לצליבה תמורת 300 שקלי כסף.
דימיטרי קולבה התקיף את ישראל. וטען שחברת אל-על מקבלת תשלומים במערכת הבנקאית הרוסית "מיר" שלטענתו נועדה לעקוף את הסנקציות. "יש כאלה שרוצים לעשות כסף שספוג בדם אוקראיני," אמר קולבה. "זה לא מוסרי וזו מכה ליחסים בין ישראל לאוקראינה."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=734532&forum=scoops1
אל על הגיבה: הפסקנו לאפשר שימוש ב'מיר' כבר ב-28 בפברואר. מדהים ששר החוץ האוקראיני יכתוב דבר כזה ולא יבדוק.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=734540&forum=scoops1
אז זה לא מדהים. שר החוץ האוקראיני התנצל אמנם בפני אל על, אבל עצם הגינוי מראה שלאוקראינים קשה להשתחרר מגזענותם האנטישמית שגבתה דם יהודי רב בעבר. הנה עוד סיבה לתבוע מהם לסלק מהמרחב הציבורי את כל פסלי רוצחי היהודים מכיכרות עריהם.

היהודי האחרון בויניצה
Der letzte Jude von Winniza
הצבא הרוסי הפציץ בטילים את שדה התעופה הבינלאומי של ויניצה המשמש גם את עולי הרגל לקברו המפוברק של נחמן מברסלב באומן. התמונות מוויניצה מזכירות את פלישת הצבא הנאצי אליה ב-1941. "היהודי האחרון בוויניצה" הוא כינויו של תצלום שצולם בסמוך לעיר ויניצה שבאוקראינה במהלך השואה, ובו מוצג היהודי האחרון מהעיר כשהוא כורע על ברכיו לפני קבר אחים עמוס בגופות יהודי ויניצה, וחייל איינזצגרופן גרמני מכוון אקדח לראשו, רגע לפני הוצאתו להורג, בעוד נאצים מהוואפן אס אס (Waffen-SS) ושירות העבודה של הרייך (Reichsarbeitsdienst) מביטים במתרחש. תאריך הצילום המדויק אינו ידוע ומתוארך בין השנים 1941-1943.
בעיר ויניצה חיו 33,150 יהודים שהיוו כ-38% מאוכלוסיית העיר. ב-19 ביולי 1941 כבשו הכוחות הנאציים את העיר ויניצה, והוקם גטו ליהודי העיר. ב-16 וב-22 בספטמבר 1941. יהודי הגטו רוכזו ביער הסמוך לעיר, וחיילים נאצים ומשתפי פעולה אוקראינים רצחו את רוב תושבי הגטו היהודים (כ-25,000 איש). היהודים המעטים שהושארו בגטו על ידי הנאצים והועסקו בעבודות כפייה, נרצחו באוגוסט 1942.
התצלום נמצא באלבומו של חייל איינזצגרופן, כשעל גב התצלום נמצא הכיתוב "היהודי האחרון בוויניצה." חשיבותו בכך שהפוקוס הוא בקורבן יחיד. התמונה מתארת רצח על ידי האיינזצגרופן ולא רצח בגטו או במחנה ריכוז או השמדה. התמונה לא צולמה על ידי בעלות הברית לאחר או במהלך שחרור מחנה עבודה או מחנה השמדה נאצי, אלא צולמה במהלך השואה וככל הנראה על ידי שותף לרצח (היינו, התמונה מראה את השואה מפרספקטיבה של חייל נאצי).
https://he.wikipedia.org/wiki/היהודי_האחרון_בוויניצה
האם האוקראינים יכולים היום לחוש ולו מעט סימפטיה לגורל היהודים בוויניצה שאבותיהם סייעו לנאצים להשמידם?

פוטין אינו ידיד העם היהודי אלא יותר אויבו
הרב שלמה דובער פנחס בערל לאזאר, שליח הכת המשיחית חב"ד ברוסיה, הידוע בקשריו האישיים הטובים עם פוטין, הצליח כל כך בריקוד ה"מה יפית" שלו, ובמעשה היחצ"נות שלו על פוטין, עד שרבים וטובים נפלו ברשתו ותופסים את פוטין כידיד העם היהודי ומיטיבו.
כשבוחנים לעומק במה בדיוק מתבטאת ידידותו של פוטין ליהודים? מתברר שהיא מתבטאת בשתי עובדות.
1. פוטין לא עושה פוגרומים ביהודים.
2. פוטין המליך את הרב של חב"ד על הקהילה הדתית היהודית במוסקבה.
בהשוואה לצארים שביצעו פוגרומים ביהודים בסיסמה "הכה ביהודים והצל את רוסיה" זו אכן התקדמות. ראו לאן הגענו, עצם העובדה שלא עושים פוגרום ביהודים ומתירים להם לחיות נחשבת לאהבת יהודים.
יוֹסֵבּ בֶּסָריוֹנִיס דזֶה ג'וּרָ'אשׁווִילִי, הידוע יותר בכינויו סטלין, לא היה בעיקרו אנטישמי, אלא באחרית ימיו לאחר מלחמת העולם השנייה כאשר הורה ב- 1952 על רצח המשוררים היהודים.
https://he.wikipedia.org/wiki/הרוגי_המלכות_בברית_המועצות_(1952)
וב-1953 כאשר רקח את עלילת משפט הרופאים היהודים המרעילים, ובעקבותיו זמם את גירוש יהודי בריה"מ למזרח.
https://he.wikipedia.org/wiki/משפט_הרופאים
למזלם (ולמזל העולם) סטלין מת ב-5 למרץ 1953. אולם לזכותו של סטלין יש לזקוף גם הצלה של מיליוני יהודים. הוא היה היחיד בזמן השואה שהתיר כניסה של כל פליט יהודי (מה שלא התירו צ'רצ'יל ורוזוולט). כמו כן הוא הצביע באו"ם בעד החלטת החלוקה, וסיפק נשק לישראל במהלך מלחמת השחרור. פוטין לעומתו בכל ההצבעות באו"ם התייצב לצד אויבי ישראל. גם בהצבעות הקשות ביותר. וסיפק להם נשק ותמיכה כולל לאיראן.
פוטין אינו ידיד העם היהודי אלא יותר אויבו.

פלשתינה א"י מ-1927
בהמשך לניתוח המעניין של זיוה גרבורג-שמיר על השיר של אלתרמן איה, שנכתב בימי מלחמת העולם השנייה, ולדברי אליהו הכהן ש"באותה עת אסור היה, למשל, להטביע אותו [את השם "ארץ ישראל"] על השטרות והמטבעות". ("חדשות בן עזר" 1728), הרי השם "פלשתינה א"י" היה מוטבע כבר מ-1927. בשנת 1927 החליפה הלא"י את הלירה המצרית, כהילך החוקי בארץ ישראל המנדטורית, הונפקו שטרות כסף ביחס של 1:1 לא"י כנגד ליש"ט. שטרי הכסף הראשונים נכנסו למחזור ביום שני, ה-1 בנובמבר 1927, ושימשו הליך חוקי גם בעבר הירדן וברצועת עזה. ערכי השטרות בסדרה היו 500 מיל, 1 לא"י, 5 לא"י, 10 לא"י, 50 לא"י ו- 100 לא"י. שטרי הכסף היו בצבעים שונים, ונשאו ציורים של מגדל דוד, כיפת הסלע, המגדל הלבן, וקבר רחל.
https://he.wikipedia.org/wiki/מועצת_המטבע_פלשתינה_(א"י)
המטבע היה המיל, החלק ה-1000 של הלירה. על מטבעות המיל הבריטי היה מוטבע ערך המטבע, שנה, המילה פלסטין בערבית ובאנגלית והצמד "פלשתינה (א"י)" בעברית.
https://he.wikipedia.org/wiki/מיל_(מטבע)
מהצד השני של המטבע היה עץ, ומכאן הביטוי "עץ או פלי".
(יש לי אוסף של מטבעות מהתקופה ובהם גם המטבע שבתמונה).

צחוק הגורל של האקטיביסט הפרו-איסלמי עמירם גולדבלום
האקטיביסט הפרו-איסלמי הוותיק, עמירם גולדבלום, מחזיק מעצמו איש מוסר וגם בעל חוש הומור. "המציאות מספקת לפעמים יותר מצחוק הגורל," כותב גולדבלום, "כתבי CNN דיווחו על ההפצצות בעיר לביב (Lviv). פוטין שולח את צבאו גם לשם, וברור שכוונת הצורר הזה להשתלט על כל אוקראינה. מול המתקפה הרוסית המסיבית של צבא ענק עומדת חולשה צבאית אוקראינית, כפי שמול המתקפה הישראלית של עשרות שנים בכוח צבאי אדיר בגדה המערבית עומדים לוחמי חופש פלסטינים בודדים." – "אבל מול רוסיה וישראל עומדים בלביב שני התלמידים של בית הספר למשפטים בעיר, שמיסדו שני מושגי יסוד של המשפט הבינלאומי: 'פשעים נגד האנושות' (הירש לאוטרפאכט) ו'ג'נוסייד' (רפאל למקין). על בתי שניהם בלביב יש טבלאות זיכרון לתרומתם האדירה.
"הרוסים מסרבים לראות באוקראינה מדינה עצמאית. ישראל מסרבת לראות בפלסטין מדינה עצמאית." – "כך שגם לרוסיה (פשע התוקפנות) וגם לישראל (פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה) יש מה לדאוג. רוחו של לאוטרפאכט מרחפת מעל הפשעים הללו. ישראל כנראה תפגוש אותו – בהאג. ואולי ההתקפה על לביב תגביר את העניין העולמי בפגיעות החמורות של ישראל ושל רוסיה בזכויות האדם. יש לעולם כלים לעסוק בשתיהן."
(עמירם גולדבלום, "צחוק הגורל: שני יהודים יסדו בלביב שני מושגי יסוד במשפט הבינ"ל", אל-ארצ'י, 27.2.22)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10639387
הבנתם את ההשוואה? בעוד שהאוקראינים מכירים ברוסיה, ואינם מעלים על הדעת לתקוף את רוסיה לחסלה ולרצוח את תושביה, הערבים, בניגוד לגרמנים ששמרו בסוד את תוכנית ההשמדה, אומרים בגלוי כי מטרתם לחסל את מדינת היהודים ולרצוח ע"פ דברי מוחמד (המובאים במצע החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) את כל היהודים הקופים והחזירים:
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
לדידו של האקטיביסט הפרו-איסלמי עמירם גולדבלום, הנאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, מפני שאינו מסתפק ב-13 מיליון קמ"ר של שטחים כבושים ע"י הערבים, ובשתי מדינות ערביות-פלישתיות ביריוניות, היהודים המותקפים המיועדים להשמדה ע"י הערבים-הפלישתים הם "פושעי המלחמה", והלוחמים להשמידם הם "לוחמי חופש". והנה צחוק הגורל האמיתי. גולדבלום עצמו, למרות האקטיביזם הפרו-איסלמי שלו, מוגדר על ידיהם כמתנחל לא חוקי בגדה המערבית, וכקוף וחזיר שיש לחסלו.

למי מיועדת פעילות משרד החינוך נגד גזענות?
אחרי יותר מעשור, משרד החינוך מקדם פעילויות חובה למניעת גזענות בבתי הספר. המשרד הקים ועדה שתגבש המלצות שנועדו לחייב את כלל בתי הספר לפעול לקידום הסובלנות בין המגזרים בחברה. בעשור האחרון קבע המבקר בשני דו"חות שונים כי המשרד לא פועל מספיק בנושא. מבקר המדינה פירסם בשנה שעברה דו"ח שלפיו המשרד לא פעל באופן מספק לקידום הנושא ולא אימץ את מסקנות הדו"ח הקודם שפורסם ב-2016. הדו"ח מ-2021 סקר שורת תוכניות לחינוך נגד גזענות וקידום סובלנות בין מגזרים שונים בחברה הישראלית, שהונחו על שולחן מנכ"לי משרד החינוך בעשור האחרון אך לא הוטמעו באופן גורף בבתי הספר.
חלק מבתי הספר אמנם מפעילים תוכניות שונות למפגשים בין יהודים לערבים ובין חילונים לדתיים, אולם בבתי ספר אחרים אין כל התייחסות לנושא והדבר כפוף לרצונם של המנהלים. הוועדה לחינוך לחיים בשותפות ולמניעת גזענות נועדה למפות את כלל התוכניות שמתקיימות בתחום ולגבש המלצות שיוטמעו באופן מסודר ונרחב יותר בתוך מערכת החינוך.
שרת החינוך יפעת שאשא ביטון מסרה: "החיים בשותפות הם חלק מרקמת החיים שלנו, החברה הישראלית... בשנים האחרונות אנו עדים להעמקת השסעים, ותפקידנו במערכת החינוך לחבר, לחזק ולהעמיק את השותפויות. להפסיק את הפילוג, את האפלייה ואת ההדרה. בשערי מערכת החינוך נכנסים מדי בוקר כל ילדי ישראל, מכל המגזרים ומכל חלקי האוכלוסייה. יש לנו מחויבות להעמיק את תחושת השייכות של כל אחת ואחד מהם לבית הספר, לקהילה, לחברה ולמדינה. היציאה להיוועצות עם הציבור היא חלק משורה של פעולות שנקדם במהלך השנים הבאות בנושא."
(שירה קדרי עובדיה, "אחרי יותר מעשור, משרד החינוך מקדם פעילויות חובה למניעת גזענות בבתי הספר", אל-ארצ'י, 21.2.22)
https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.10622791
מילים יפות מאוד. הבעייה שתמיד מדובר רק על הגזענות בקרב היהודים, מעולם לא על פעולה נגד הגזענות בבתי הספר הערביים. על משרד החינוך מוטלת החובה לשרש את הגזענות היהודית, ולא פחות אולי יותר את הערבית-מוסלמית הנלמדת בבתי הספר הערביים.
הנה ארבעת המרכיבים המהותיים של הנרטיב הערבי הגזעני אותו יש לשרש:
1. תורת מוחמד: היהודים הם קופים וחזירים שיש לרודפם להשפילם, לענותם, ולהשמידם (קוראן, סורה 5 פסוק 60, סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29. חדית' אל-בח'ארי ומסלם).
2. האמנה הפלשתינאית (1964): שהיהודים הם רק דת ולא עם ולכן הם אינם זכאים לריבונות. לכן יש לבצע טרנספר של כל היהודים בישראל (למעט אלו שהיו בארץ לפני 1917) לארצות מוצאם.
3. אמנת החמאס (1988): אמנת החמאס (סעיף 7) קובעת שע"פ האיסלם, יש לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים.
4. חזון ערביי ישראל (2006): "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי. --- הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית שנעשה בדמוקרטיה לשירות יהדותה מציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה."
כמובן שיש ללמד את ארבעת המרכיבים גם את התלמידים היהודים.

ואלה שמות – השמות הפרטיים ושמות המשפחה העבריים
לאחרונה נודע לי שבת של נכד של ניצולי שואה שנולדה בארץ קיבלה את השם "היילי", חשבתי מה היו חושבים על כך סבתא וסבא רבא שלה ניצולי המחנות, שיצאו פגועים משם בגופם ובנפשם וכבר אינם בחיים לו שמעו כי נינתם קרויה "היילי" כאילו בחיבה הייל היטלר?
מזה זמן כבר לא נהוג בציבור החילוני לתת בארץ שמות פרטיים עבריים אלא שמות לועזיים. המנהג לקחת שמות משפחה עבריים נעלם מזמן.
הילד העברי הראשון בארץ, בנו של אליעזר יצחק פערעלמאן-בן יהודה, קיבל את השם בן ציון בן יהודה. טקס ברית המילה שלו נערך על ידי רבנים ספרדיים, ואליעזר פערעלמאן-בן-יהודה בחר לבכורו את השם "עבר", אולם אימו דבורה רצתה בשם "איתמר", שם בנו של אהרן, משום שאהבה את עץ התמר, שגדל בחצר ביתם. אולם גם השם הזה לא התקבל על ידם בהסכמה ואביו הציע את השם "בן-ציון". בהגיעו לבגרות, החליט בן-ציון לשנות את שמו הפרטי לאיתמר. בשם "בן-אב"י" הוא השתמש כשמו הספרותי.
איתמר בן אב"י סבר שיש להחליף את כל שמות המשפחה הלועזיים לשמות עבריים.

בזכות שמות עבריים: כתב איתמר בן אב"י
עוד בתחילתו של היישוב העברי בארצנו הבינו הטובים שבחלוצינו, כי עם הרוצה לחדש את נעוריו בארץ אבותיו ולהחל בה חיים חדשים ורעננים, מוכרח לפרק מעל שכמו את כל עקת העבר. מה שנתנה הגולה בספרות, בשירה, במדע, במזרה יישאר לזיכרון גם פה בארץ. מה שנצבר באדמת נכר לשם קיומנו בעמים, ולו יהי גם בלשונות זרות לנו, יובא אל ארצנו ויתקדש בה. אבל, כל השחור והמכוער, כל המדכדך והמחפיר, יוסר-נא מעל הדורכים על אדמת הקודש וינשה-נא לעולמים.
בסוג הראשון כוללים אנו את כל גדולי סופרינו ומשוררינו, מיהודה הלוי ועד עמנואל הרומי, מלוצאטו ועד מאפו, מגורדון ועד ביאליק. בסוג השני מונים אנו את מנדלסון ואת גרץ, את רובינשטיין ואת אנטוקולסקי, ואת כל עשרות האחרים שהלכו בעקבותיהם. שהרי גם הראשונים וגם האחרונים – לב יהודי המה בקרבם, דם יהודי זרם בעורקיהם ותקוות הגאולה לבתה בנפשם תמיד, ושייכים הם אפוא לבית־הנכאת הכללי של דורייתנו הלאומית.
לא כן הדבר עם הסוג השלישי. כאן יש מצידנו רשלנות, שאין אנו צריכים ואף אין אנו יכולים לסלוח לה. ואם בארצות-הגולה מרגישים בזה טובי בני-עמנו, על-אחת-כמה-וכמה בארצנו אנו, שהננו עומדים היום על מפתן עבריותה המוחלטת לכל צדדיה וגווניה.
מאה אלפים הננו כבר בארץ עבריה זו, ובעמל רב ובהשתדלות עצומה עלה הדבר בידינו ללוש את מיספרנו זה לעיסה מוצקה אחת שעמדה בניסיון בשעת "מלחמת השפות" לפני המלחמה – מעשה שהפתיע את העולם כולו – ושהמאורעות העגומים בירושלים ניתנו לה זוהר ותפארה מאין כמוהם.
אלא, שאם נתחיל למנות בשמות, את נתחיל לפרט את המנהיגים, אם נרצה להלל את הלוחמים האבירים, את הקורבנות המפוארים – כלימה תכסה את פנינו. לא מפני עצם-הדבר, אלא מפני המשפט אשר ישפטונו שכנינו היום ובנינו מחר. שהרי בארץ זו, שכל הר וגבעה מהרריה, שכל בקעה וגיא מבקעותיה, שכל נחל ופלג מאפיקיה, נושאים עד היום את שמותיהם העבריים בגאון, ושאלפי שנות מלחמה וחורבנות לא יכלו למחוק מעליה את חותמה האברהמי – רק בניה היהודים מתהלכים בה עדיין בשמותיהם הנוכרים כל-כך.
ואלמלא באמת היו שמות אלה תוצאה טבעית ישרה של חיים לאומיים שהתפתחו בגלות, כי אז עוד יכולנו להבין את עקשנותם היתירה של בני-עמנו רובם לאחוז בהם ולשמור עליהם. אולם הן כל אחד מאיתנו יודע למדי את הדרך שבה הגענו לשמות אלה. כל אחד מאיתנו יודע בכמה קושי הכריחו עמי-הנכר את אבותינו להחליף את שמותיהם העברים המצלצלים בשמות שאולים מהסביבה וצורמים את האוזן מחמת נוכריותם המופלגה. איככה אם-כן פוגשים אנו כיום בגולה הרחבה ובייחוד פה, בארץ-ישראל המחודשה, אנשים ונשים המרוצים לשאת קישוט הכרחי זה? איככה מוצאים אנו בקרב מנהיגינו ומשוררינו, בקרב מדריכינו ומורינו, בין סוחרינו, איכרינו, אומנינו ופועלינו לא בלבד המשכת המסורת "השמית" הלזאת, אלא גם התרפקות אמיתית לכל אחד ואחד מהשמות הנכרים?
שאלו את ביאליק ויגידכם, כי "לבן" אינו הולם אותו כל-עיקר; את טשרניחובסקי ויודה לכם כי שם זה הרוסי יקר לו מאוד. למה חותם אחד-העם, בכל עניני העסק "אשר גינצברג"? מדוע לא מצא אוסישקין את העוז בנפשו להסתלק משמו הרוסי ולהיקרא בשם מנחם בן-משה, סתם? איך יכולים ד"ר מוסינזון, בוגרצ'וב ושילר לעמוד בראש מדרשותינו אשר ביפו ובירושלים ושמותיהם לא-עבריים, ואיך ידבר אלינו ראש-העירייה של תל-אביב דברי-מוסר ובת-קולו באוזנינו דיזינגוף?
הגיעה כמדומני השעה לשנות את ערכינו לגמרי. לא רק להסיר מעלינו את רוחנו הגלותית אנו אומרים, לא רק ליהפך לאיכרים ופועלים אנו רוצים, לא רק לדבר בלשוננו הלאומית אנו דורשים, לא רק לעמוד למניין ולהתנדב לקרן הגאולה אנו מכריזים, אלא גם לשוב ולהיות מה שהיינו לפנים – עם עברי בכל משמעותן של שתי מילים אלו.
אין כוונתנו לעצמיות ולפרטיות. מי כמונו נלהב לשירי ביאליק וטשרניחובסקי? מי כמונו מודה במרצו של אוסישקין ובעסקנותו של דיזינגוף, בפשרנותו של אהרונוביץ, מ"הפועל הצעיר", בכישרונם של רבינוביץ, של י. ח. ברנר ושל שאר ראשי "אחדות־העבודה"? מי מאיתנו לא מכיר בטובה הרבה שהביאו אנשים כד"ר רופין, כהאדונים הופיין ולבונטין, יצחק אפשטיין, גרזובסקי, קרישבסקי, והמון חברים הנושאים במעמסה?
אפילו בולשבים, שוללי כל רעיון לאומי –כטרוצקי וראדק, כליטבינוב וזינובייב, כקמינב וקרסין – אפילו המה הבינו את האמת העיקרית והבולטת לעיני כל – שאם מתאווים הם לעבוד בהמונים הרוסים עליהם להתרוסס ככל האפשר, עליהם להיות עצם מעצמותיהם, נפש מנפשם ודם מדמם, לא בשאיפותיהם ובמטרותיהם בלבד, אלא גם בשמותיהם ובחיצוניותם המוסרית. על אחת כמה וכמה אחינו הציונים, הבאים לארץ זו על מנת לנטוש את הגולה לנצח, על מנת להשתקע בערינו ובכפרינו, על-מנת להבליט לעיני העולם כי יורשיהם של החשמונאים הם באמת – על-אחת כמה וכמה שעליהם לשוב לקדמותם בכל – ובשמותיהם יותר מכל.
הן בקבלנו שמות עבריים אין אנו מרמים את מי שהוא, אין אנו שמים מסכה על פנינו, אין אנו גוזלים מה שאינו לנו. בני-משה ובני-יהודה, בני-אהרון ובני-שמעון, לבנונים ירושלמים וחברונים היינו מאז ומעולם. בפשטנו מעל ראשנו את שמנו הנוכרי מחזירים אנו רק לגולה את אשר אכפה עלינו למרות רצוננו. בתיתנו לעצמנו שמות עברים יפים חוזרים אנו רק לצור-מחצבתנו, לא פחות ולא יותר.
ואין כשעה הזאת ראויה למעשה הגדול: מתפרקים אנו מעדיינו ותכשיטינו, מכספנו ומרצנו לשם גאולת ארצנו. הגיעה שעתנו לפרוק מעלינו את השריד האחרון לניוולנו הלאומי – את השמות שאינם קנייננו, ושברצון ובחדווה עלינו למסרם חזרה למי ששאלנום מהם – לשם גואלת רוחנו.
בעוד שבועות מעטים תינתן לכל אחד מאתנו תעודתנו הלאומית – תעודה ארץ-ישראלית. פלשתינאים, יהודאים, נהיה מחר לפי חוקי העמים. כל אחד מאיתנו, שיוכל להוכיח כי ארץ-ישראלי הוא, יירשם שמו בספרי המדינה ותעודתו, בשלוש הלשונות – אנגלית, עברית וערבית – תמסור לו.
הלאה אפוא כל "או" וכל "סקי", כל "יץ" וכל "מן", כל "זון" וכל "בוים".
עברים אנחנו, בני אברהם אבינו!
(איתמר בן אב"י, "דבר היום", כ' בתמוז תרפ"א – 26.7.1921)
https://benyehuda.org/read/15159

מעניין אגב שלא הזכיר לעברת גם את שם המשפחה של אשתו "אבושדיד".
בשנת 1939 ירד הנער העברי הראשון עם משפחתו מהארץ לארה"ב ונפטר בניו יורק ב-1943. אילולא חזרו שתי בנותיו לארץ, היו צאצאיו מקבלים מן הסתם שמות לועזיים, בעיקר גאלים אירים – כפי שנהוג היום בארץ.
נעמן כהן