מסתבר שלמרות הנשיא היהודי זלנסקי, האוקראינים אינם יכולים להשתחרר מגזענותם האנטישמית הוותיקה הטבועה עמוק בתרבותם. שר החוץ האוקראיני דימיטרי קולבה מהדהד את הנימוק העתיק לאנטישמיות, יהודה איש קריות מכר את יסוס לצליבה תמורת 300 שקלי כסף.
דימיטרי קולבה התקיף את ישראל. וטען שחברת אל-על מקבלת תשלומים במערכת הבנקאית הרוסית "מיר" שלטענתו נועדה לעקוף את הסנקציות. "יש כאלה שרוצים לעשות כסף שספוג בדם אוקראיני," אמר קולבה. "זה לא מוסרי וזו מכה ליחסים בין ישראל לאוקראינה."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=734532&forum=scoops1
אל על הגיבה: הפסקנו לאפשר שימוש ב'מיר' כבר ב-28 בפברואר. מדהים ששר החוץ האוקראיני יכתוב דבר כזה ולא יבדוק.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=734540&forum=scoops1
אז זה לא מדהים. שר החוץ האוקראיני התנצל אמנם בפני אל על, אבל עצם הגינוי מראה שלאוקראינים קשה להשתחרר מגזענותם האנטישמית שגבתה דם יהודי רב בעבר. הנה עוד סיבה לתבוע מהם לסלק מהמרחב הציבורי את כל פסלי רוצחי היהודים מכיכרות עריהם.

היהודי האחרון בויניצה
Der letzte Jude von Winniza
הצבא הרוסי הפציץ בטילים את שדה התעופה הבינלאומי של ויניצה המשמש גם את עולי הרגל לקברו המפוברק של נחמן מברסלב באומן. התמונות מוויניצה מזכירות את פלישת הצבא הנאצי אליה ב-1941. "היהודי האחרון בוויניצה" הוא כינויו של תצלום שצולם בסמוך לעיר ויניצה שבאוקראינה במהלך השואה, ובו מוצג היהודי האחרון מהעיר כשהוא כורע על ברכיו לפני קבר אחים עמוס בגופות יהודי ויניצה, וחייל איינזצגרופן גרמני מכוון אקדח לראשו, רגע לפני הוצאתו להורג, בעוד נאצים מהוואפן אס אס (Waffen-SS) ושירות העבודה של הרייך (Reichsarbeitsdienst) מביטים במתרחש. תאריך הצילום המדויק אינו ידוע ומתוארך בין השנים 1941-1943.
בעיר ויניצה חיו 33,150 יהודים שהיוו כ-38% מאוכלוסיית העיר. ב-19 ביולי 1941 כבשו הכוחות הנאציים את העיר ויניצה, והוקם גטו ליהודי העיר. ב-16 וב-22 בספטמבר 1941. יהודי הגטו רוכזו ביער הסמוך לעיר, וחיילים נאצים ומשתפי פעולה אוקראינים רצחו את רוב תושבי הגטו היהודים (כ-25,000 איש). היהודים המעטים שהושארו בגטו על ידי הנאצים והועסקו בעבודות כפייה, נרצחו באוגוסט 1942.
התצלום נמצא באלבומו של חייל איינזצגרופן, כשעל גב התצלום נמצא הכיתוב "היהודי האחרון בוויניצה." חשיבותו בכך שהפוקוס הוא בקורבן יחיד. התמונה מתארת רצח על ידי האיינזצגרופן ולא רצח בגטו או במחנה ריכוז או השמדה. התמונה לא צולמה על ידי בעלות הברית לאחר או במהלך שחרור מחנה עבודה או מחנה השמדה נאצי, אלא צולמה במהלך השואה וככל הנראה על ידי שותף לרצח (היינו, התמונה מראה את השואה מפרספקטיבה של חייל נאצי).
https://he.wikipedia.org/wiki/היהודי_האחרון_בוויניצה
האם האוקראינים יכולים היום לחוש ולו מעט סימפטיה לגורל היהודים בוויניצה שאבותיהם סייעו לנאצים להשמידם?

פוטין אינו ידיד העם היהודי אלא יותר אויבו
הרב שלמה דובער פנחס בערל לאזאר, שליח הכת המשיחית חב"ד ברוסיה, הידוע בקשריו האישיים הטובים עם פוטין, הצליח כל כך בריקוד ה"מה יפית" שלו, ובמעשה היחצ"נות שלו על פוטין, עד שרבים וטובים נפלו ברשתו ותופסים את פוטין כידיד העם היהודי ומיטיבו.
כשבוחנים לעומק במה בדיוק מתבטאת ידידותו של פוטין ליהודים? מתברר שהיא מתבטאת בשתי עובדות.
1. פוטין לא עושה פוגרומים ביהודים.
2. פוטין המליך את הרב של חב"ד על הקהילה הדתית היהודית במוסקבה.
בהשוואה לצארים שביצעו פוגרומים ביהודים בסיסמה "הכה ביהודים והצל את רוסיה" זו אכן התקדמות. ראו לאן הגענו, עצם העובדה שלא עושים פוגרום ביהודים ומתירים להם לחיות נחשבת לאהבת יהודים.
יוֹסֵבּ בֶּסָריוֹנִיס דזֶה ג'וּרָ'אשׁווִילִי, הידוע יותר בכינויו סטלין, לא היה בעיקרו אנטישמי, אלא באחרית ימיו לאחר מלחמת העולם השנייה כאשר הורה ב- 1952 על רצח המשוררים היהודים.
https://he.wikipedia.org/wiki/הרוגי_המלכות_בברית_המועצות_(1952)
וב-1953 כאשר רקח את עלילת משפט הרופאים היהודים המרעילים, ובעקבותיו זמם את גירוש יהודי בריה"מ למזרח.
https://he.wikipedia.org/wiki/משפט_הרופאים
למזלם (ולמזל העולם) סטלין מת ב-5 למרץ 1953. אולם לזכותו של סטלין יש לזקוף גם הצלה של מיליוני יהודים. הוא היה היחיד בזמן השואה שהתיר כניסה של כל פליט יהודי (מה שלא התירו צ'רצ'יל ורוזוולט). כמו כן הוא הצביע באו"ם בעד החלטת החלוקה, וסיפק נשק לישראל במהלך מלחמת השחרור. פוטין לעומתו בכל ההצבעות באו"ם התייצב לצד אויבי ישראל. גם בהצבעות הקשות ביותר. וסיפק להם נשק ותמיכה כולל לאיראן.
פוטין אינו ידיד העם היהודי אלא יותר אויבו.

פלשתינה א"י מ-1927
בהמשך לניתוח המעניין של זיוה גרבורג-שמיר על השיר של אלתרמן איה, שנכתב בימי מלחמת העולם השנייה, ולדברי אליהו הכהן ש"באותה עת אסור היה, למשל, להטביע אותו [את השם "ארץ ישראל"] על השטרות והמטבעות". ("חדשות בן עזר" 1728), הרי השם "פלשתינה א"י" היה מוטבע כבר מ-1927. בשנת 1927 החליפה הלא"י את הלירה המצרית, כהילך החוקי בארץ ישראל המנדטורית, הונפקו שטרות כסף ביחס של 1:1 לא"י כנגד ליש"ט. שטרי הכסף הראשונים נכנסו למחזור ביום שני, ה-1 בנובמבר 1927, ושימשו הליך חוקי גם בעבר הירדן וברצועת עזה. ערכי השטרות בסדרה היו 500 מיל, 1 לא"י, 5 לא"י, 10 לא"י, 50 לא"י ו- 100 לא"י. שטרי הכסף היו בצבעים שונים, ונשאו ציורים של מגדל דוד, כיפת הסלע, המגדל הלבן, וקבר רחל.
https://he.wikipedia.org/wiki/מועצת_המטבע_פלשתינה_(א"י)
המטבע היה המיל, החלק ה-1000 של הלירה. על מטבעות המיל הבריטי היה מוטבע ערך המטבע, שנה, המילה פלסטין בערבית ובאנגלית והצמד "פלשתינה (א"י)" בעברית.
https://he.wikipedia.org/wiki/מיל_(מטבע)
מהצד השני של המטבע היה עץ, ומכאן הביטוי "עץ או פלי".
(יש לי אוסף של מטבעות מהתקופה ובהם גם המטבע שבתמונה).

צחוק הגורל של האקטיביסט הפרו-איסלמי עמירם גולדבלום
האקטיביסט הפרו-איסלמי הוותיק, עמירם גולדבלום, מחזיק מעצמו איש מוסר וגם בעל חוש הומור. "המציאות מספקת לפעמים יותר מצחוק הגורל," כותב גולדבלום, "כתבי CNN דיווחו על ההפצצות בעיר לביב (Lviv). פוטין שולח את צבאו גם לשם, וברור שכוונת הצורר הזה להשתלט על כל אוקראינה. מול המתקפה הרוסית המסיבית של צבא ענק עומדת חולשה צבאית אוקראינית, כפי שמול המתקפה הישראלית של עשרות שנים בכוח צבאי אדיר בגדה המערבית עומדים לוחמי חופש פלסטינים בודדים." – "אבל מול רוסיה וישראל עומדים בלביב שני התלמידים של בית הספר למשפטים בעיר, שמיסדו שני מושגי יסוד של המשפט הבינלאומי: 'פשעים נגד האנושות' (הירש לאוטרפאכט) ו'ג'נוסייד' (רפאל למקין). על בתי שניהם בלביב יש טבלאות זיכרון לתרומתם האדירה.
"הרוסים מסרבים לראות באוקראינה מדינה עצמאית. ישראל מסרבת לראות בפלסטין מדינה עצמאית." – "כך שגם לרוסיה (פשע התוקפנות) וגם לישראל (פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה) יש מה לדאוג. רוחו של לאוטרפאכט מרחפת מעל הפשעים הללו. ישראל כנראה תפגוש אותו – בהאג. ואולי ההתקפה על לביב תגביר את העניין העולמי בפגיעות החמורות של ישראל ושל רוסיה בזכויות האדם. יש לעולם כלים לעסוק בשתיהן."
(עמירם גולדבלום, "צחוק הגורל: שני יהודים יסדו בלביב שני מושגי יסוד במשפט הבינ"ל", אל-ארצ'י, 27.2.22)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10639387
הבנתם את ההשוואה? בעוד שהאוקראינים מכירים ברוסיה, ואינם מעלים על הדעת לתקוף את רוסיה לחסלה ולרצוח את תושביה, הערבים, בניגוד לגרמנים ששמרו בסוד את תוכנית ההשמדה, אומרים בגלוי כי מטרתם לחסל את מדינת היהודים ולרצוח ע"פ דברי מוחמד (המובאים במצע החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) את כל היהודים הקופים והחזירים:
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
לדידו של האקטיביסט הפרו-איסלמי עמירם גולדבלום, הנאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, מפני שאינו מסתפק ב-13 מיליון קמ"ר של שטחים כבושים ע"י הערבים, ובשתי מדינות ערביות-פלישתיות ביריוניות, היהודים המותקפים המיועדים להשמדה ע"י הערבים-הפלישתים הם "פושעי המלחמה", והלוחמים להשמידם הם "לוחמי חופש". והנה צחוק הגורל האמיתי. גולדבלום עצמו, למרות האקטיביזם הפרו-איסלמי שלו, מוגדר על ידיהם כמתנחל לא חוקי בגדה המערבית, וכקוף וחזיר שיש לחסלו.

למי מיועדת פעילות משרד החינוך נגד גזענות?
אחרי יותר מעשור, משרד החינוך מקדם פעילויות חובה למניעת גזענות בבתי הספר. המשרד הקים ועדה שתגבש המלצות שנועדו לחייב את כלל בתי הספר לפעול לקידום הסובלנות בין המגזרים בחברה. בעשור האחרון קבע המבקר בשני דו"חות שונים כי המשרד לא פועל מספיק בנושא. מבקר המדינה פירסם בשנה שעברה דו"ח שלפיו המשרד לא פעל באופן מספק לקידום הנושא ולא אימץ את מסקנות הדו"ח הקודם שפורסם ב-2016. הדו"ח מ-2021 סקר שורת תוכניות לחינוך נגד גזענות וקידום סובלנות בין מגזרים שונים בחברה הישראלית, שהונחו על שולחן מנכ"לי משרד החינוך בעשור האחרון אך לא הוטמעו באופן גורף בבתי הספר.
חלק מבתי הספר אמנם מפעילים תוכניות שונות למפגשים בין יהודים לערבים ובין חילונים לדתיים, אולם בבתי ספר אחרים אין כל התייחסות לנושא והדבר כפוף לרצונם של המנהלים. הוועדה לחינוך לחיים בשותפות ולמניעת גזענות נועדה למפות את כלל התוכניות שמתקיימות בתחום ולגבש המלצות שיוטמעו באופן מסודר ונרחב יותר בתוך מערכת החינוך.
שרת החינוך יפעת שאשא ביטון מסרה: "החיים בשותפות הם חלק מרקמת החיים שלנו, החברה הישראלית... בשנים האחרונות אנו עדים להעמקת השסעים, ותפקידנו במערכת החינוך לחבר, לחזק ולהעמיק את השותפויות. להפסיק את הפילוג, את האפלייה ואת ההדרה. בשערי מערכת החינוך נכנסים מדי בוקר כל ילדי ישראל, מכל המגזרים ומכל חלקי האוכלוסייה. יש לנו מחויבות להעמיק את תחושת השייכות של כל אחת ואחד מהם לבית הספר, לקהילה, לחברה ולמדינה. היציאה להיוועצות עם הציבור היא חלק משורה של פעולות שנקדם במהלך השנים הבאות בנושא."
(שירה קדרי עובדיה, "אחרי יותר מעשור, משרד החינוך מקדם פעילויות חובה למניעת גזענות בבתי הספר", אל-ארצ'י, 21.2.22)
https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.10622791
מילים יפות מאוד. הבעייה שתמיד מדובר רק על הגזענות בקרב היהודים, מעולם לא על פעולה נגד הגזענות בבתי הספר הערביים. על משרד החינוך מוטלת החובה לשרש את הגזענות היהודית, ולא פחות אולי יותר את הערבית-מוסלמית הנלמדת בבתי הספר הערביים.
הנה ארבעת המרכיבים המהותיים של הנרטיב הערבי הגזעני אותו יש לשרש:
1. תורת מוחמד: היהודים הם קופים וחזירים שיש לרודפם להשפילם, לענותם, ולהשמידם (קוראן, סורה 5 פסוק 60, סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29. חדית' אל-בח'ארי ומסלם).
2. האמנה הפלשתינאית (1964): שהיהודים הם רק דת ולא עם ולכן הם אינם זכאים לריבונות. לכן יש לבצע טרנספר של כל היהודים בישראל (למעט אלו שהיו בארץ לפני 1917) לארצות מוצאם.
3. אמנת החמאס (1988): אמנת החמאס (סעיף 7) קובעת שע"פ האיסלם, יש לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים.
4. חזון ערביי ישראל (2006): "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי. --- הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית שנעשה בדמוקרטיה לשירות יהדותה מציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה."
כמובן שיש ללמד את ארבעת המרכיבים גם את התלמידים היהודים.

ואלה שמות – השמות הפרטיים ושמות המשפחה העבריים
לאחרונה נודע לי שבת של נכד של ניצולי שואה שנולדה בארץ קיבלה את השם "היילי", חשבתי מה היו חושבים על כך סבתא וסבא רבא שלה ניצולי המחנות, שיצאו פגועים משם בגופם ובנפשם וכבר אינם בחיים לו שמעו כי נינתם קרויה "היילי" כאילו בחיבה הייל היטלר?
מזה זמן כבר לא נהוג בציבור החילוני לתת בארץ שמות פרטיים עבריים אלא שמות לועזיים. המנהג לקחת שמות משפחה עבריים נעלם מזמן.
הילד העברי הראשון בארץ, בנו של אליעזר יצחק פערעלמאן-בן יהודה, קיבל את השם בן ציון בן יהודה. טקס ברית המילה שלו נערך על ידי רבנים ספרדיים, ואליעזר פערעלמאן-בן-יהודה בחר לבכורו את השם "עבר", אולם אימו דבורה רצתה בשם "איתמר", שם בנו של אהרן, משום שאהבה את עץ התמר, שגדל בחצר ביתם. אולם גם השם הזה לא התקבל על ידם בהסכמה ואביו הציע את השם "בן-ציון". בהגיעו לבגרות, החליט בן-ציון לשנות את שמו הפרטי לאיתמר. בשם "בן-אב"י" הוא השתמש כשמו הספרותי.
איתמר בן אב"י סבר שיש להחליף את כל שמות המשפחה הלועזיים לשמות עבריים.

בזכות שמות עבריים: כתב איתמר בן אב"י
עוד בתחילתו של היישוב העברי בארצנו הבינו הטובים שבחלוצינו, כי עם הרוצה לחדש את נעוריו בארץ אבותיו ולהחל בה חיים חדשים ורעננים, מוכרח לפרק מעל שכמו את כל עקת העבר. מה שנתנה הגולה בספרות, בשירה, במדע, במזרה יישאר לזיכרון גם פה בארץ. מה שנצבר באדמת נכר לשם קיומנו בעמים, ולו יהי גם בלשונות זרות לנו, יובא אל ארצנו ויתקדש בה. אבל, כל השחור והמכוער, כל המדכדך והמחפיר, יוסר-נא מעל הדורכים על אדמת הקודש וינשה-נא לעולמים.
בסוג הראשון כוללים אנו את כל גדולי סופרינו ומשוררינו, מיהודה הלוי ועד עמנואל הרומי, מלוצאטו ועד מאפו, מגורדון ועד ביאליק. בסוג השני מונים אנו את מנדלסון ואת גרץ, את רובינשטיין ואת אנטוקולסקי, ואת כל עשרות האחרים שהלכו בעקבותיהם. שהרי גם הראשונים וגם האחרונים – לב יהודי המה בקרבם, דם יהודי זרם בעורקיהם ותקוות הגאולה לבתה בנפשם תמיד, ושייכים הם אפוא לבית־הנכאת הכללי של דורייתנו הלאומית.
לא כן הדבר עם הסוג השלישי. כאן יש מצידנו רשלנות, שאין אנו צריכים ואף אין אנו יכולים לסלוח לה. ואם בארצות-הגולה מרגישים בזה טובי בני-עמנו, על-אחת-כמה-וכמה בארצנו אנו, שהננו עומדים היום על מפתן עבריותה המוחלטת לכל צדדיה וגווניה.
מאה אלפים הננו כבר בארץ עבריה זו, ובעמל רב ובהשתדלות עצומה עלה הדבר בידינו ללוש את מיספרנו זה לעיסה מוצקה אחת שעמדה בניסיון בשעת "מלחמת השפות" לפני המלחמה – מעשה שהפתיע את העולם כולו – ושהמאורעות העגומים בירושלים ניתנו לה זוהר ותפארה מאין כמוהם.
אלא, שאם נתחיל למנות בשמות, את נתחיל לפרט את המנהיגים, אם נרצה להלל את הלוחמים האבירים, את הקורבנות המפוארים – כלימה תכסה את פנינו. לא מפני עצם-הדבר, אלא מפני המשפט אשר ישפטונו שכנינו היום ובנינו מחר. שהרי בארץ זו, שכל הר וגבעה מהרריה, שכל בקעה וגיא מבקעותיה, שכל נחל ופלג מאפיקיה, נושאים עד היום את שמותיהם העבריים בגאון, ושאלפי שנות מלחמה וחורבנות לא יכלו למחוק מעליה את חותמה האברהמי – רק בניה היהודים מתהלכים בה עדיין בשמותיהם הנוכרים כל-כך.
ואלמלא באמת היו שמות אלה תוצאה טבעית ישרה של חיים לאומיים שהתפתחו בגלות, כי אז עוד יכולנו להבין את עקשנותם היתירה של בני-עמנו רובם לאחוז בהם ולשמור עליהם. אולם הן כל אחד מאיתנו יודע למדי את הדרך שבה הגענו לשמות אלה. כל אחד מאיתנו יודע בכמה קושי הכריחו עמי-הנכר את אבותינו להחליף את שמותיהם העברים המצלצלים בשמות שאולים מהסביבה וצורמים את האוזן מחמת נוכריותם המופלגה. איככה אם-כן פוגשים אנו כיום בגולה הרחבה ובייחוד פה, בארץ-ישראל המחודשה, אנשים ונשים המרוצים לשאת קישוט הכרחי זה? איככה מוצאים אנו בקרב מנהיגינו ומשוררינו, בקרב מדריכינו ומורינו, בין סוחרינו, איכרינו, אומנינו ופועלינו לא בלבד המשכת המסורת "השמית" הלזאת, אלא גם התרפקות אמיתית לכל אחד ואחד מהשמות הנכרים?
שאלו את ביאליק ויגידכם, כי "לבן" אינו הולם אותו כל-עיקר; את טשרניחובסקי ויודה לכם כי שם זה הרוסי יקר לו מאוד. למה חותם אחד-העם, בכל עניני העסק "אשר גינצברג"? מדוע לא מצא אוסישקין את העוז בנפשו להסתלק משמו הרוסי ולהיקרא בשם מנחם בן-משה, סתם? איך יכולים ד"ר מוסינזון, בוגרצ'וב ושילר לעמוד בראש מדרשותינו אשר ביפו ובירושלים ושמותיהם לא-עבריים, ואיך ידבר אלינו ראש-העירייה של תל-אביב דברי-מוסר ובת-קולו באוזנינו דיזינגוף?
הגיעה כמדומני השעה לשנות את ערכינו לגמרי. לא רק להסיר מעלינו את רוחנו הגלותית אנו אומרים, לא רק ליהפך לאיכרים ופועלים אנו רוצים, לא רק לדבר בלשוננו הלאומית אנו דורשים, לא רק לעמוד למניין ולהתנדב לקרן הגאולה אנו מכריזים, אלא גם לשוב ולהיות מה שהיינו לפנים – עם עברי בכל משמעותן של שתי מילים אלו.
אין כוונתנו לעצמיות ולפרטיות. מי כמונו נלהב לשירי ביאליק וטשרניחובסקי? מי כמונו מודה במרצו של אוסישקין ובעסקנותו של דיזינגוף, בפשרנותו של אהרונוביץ, מ"הפועל הצעיר", בכישרונם של רבינוביץ, של י. ח. ברנר ושל שאר ראשי "אחדות־העבודה"? מי מאיתנו לא מכיר בטובה הרבה שהביאו אנשים כד"ר רופין, כהאדונים הופיין ולבונטין, יצחק אפשטיין, גרזובסקי, קרישבסקי, והמון חברים הנושאים במעמסה?
אפילו בולשבים, שוללי כל רעיון לאומי –כטרוצקי וראדק, כליטבינוב וזינובייב, כקמינב וקרסין – אפילו המה הבינו את האמת העיקרית והבולטת לעיני כל – שאם מתאווים הם לעבוד בהמונים הרוסים עליהם להתרוסס ככל האפשר, עליהם להיות עצם מעצמותיהם, נפש מנפשם ודם מדמם, לא בשאיפותיהם ובמטרותיהם בלבד, אלא גם בשמותיהם ובחיצוניותם המוסרית. על אחת כמה וכמה אחינו הציונים, הבאים לארץ זו על מנת לנטוש את הגולה לנצח, על מנת להשתקע בערינו ובכפרינו, על-מנת להבליט לעיני העולם כי יורשיהם של החשמונאים הם באמת – על-אחת כמה וכמה שעליהם לשוב לקדמותם בכל – ובשמותיהם יותר מכל.
הן בקבלנו שמות עבריים אין אנו מרמים את מי שהוא, אין אנו שמים מסכה על פנינו, אין אנו גוזלים מה שאינו לנו. בני-משה ובני-יהודה, בני-אהרון ובני-שמעון, לבנונים ירושלמים וחברונים היינו מאז ומעולם. בפשטנו מעל ראשנו את שמנו הנוכרי מחזירים אנו רק לגולה את אשר אכפה עלינו למרות רצוננו. בתיתנו לעצמנו שמות עברים יפים חוזרים אנו רק לצור-מחצבתנו, לא פחות ולא יותר.
ואין כשעה הזאת ראויה למעשה הגדול: מתפרקים אנו מעדיינו ותכשיטינו, מכספנו ומרצנו לשם גאולת ארצנו. הגיעה שעתנו לפרוק מעלינו את השריד האחרון לניוולנו הלאומי – את השמות שאינם קנייננו, ושברצון ובחדווה עלינו למסרם חזרה למי ששאלנום מהם – לשם גואלת רוחנו.
בעוד שבועות מעטים תינתן לכל אחד מאתנו תעודתנו הלאומית – תעודה ארץ-ישראלית. פלשתינאים, יהודאים, נהיה מחר לפי חוקי העמים. כל אחד מאיתנו, שיוכל להוכיח כי ארץ-ישראלי הוא, יירשם שמו בספרי המדינה ותעודתו, בשלוש הלשונות – אנגלית, עברית וערבית – תמסור לו.
הלאה אפוא כל "או" וכל "סקי", כל "יץ" וכל "מן", כל "זון" וכל "בוים".
עברים אנחנו, בני אברהם אבינו!
(איתמר בן אב"י, "דבר היום", כ' בתמוז תרפ"א – 26.7.1921)
https://benyehuda.org/read/15159

מעניין אגב שלא הזכיר לעברת גם את שם המשפחה של אשתו "אבושדיד".
בשנת 1939 ירד הנער העברי הראשון עם משפחתו מהארץ לארה"ב ונפטר בניו יורק ב-1943. אילולא חזרו שתי בנותיו לארץ, היו צאצאיו מקבלים מן הסתם שמות לועזיים, בעיקר גאלים אירים – כפי שנהוג היום בארץ.
נעמן כהן