במלאת 30 שנה למותו של מנחם בגין,

הופק אירוע זיכרון למותו.

מנחם בגין, לפני היותו ראש ממשלה – היה מנהיגה של תנועה, עמד בראש הובלתו של זרם אידיאולוגי מסויים, היה שנים רבות דוברה הבולט של אופוזיציה פרלמנטרית ורעיונית למימסד דאז.

והנה, מפיק מרכזי של אירוע זיכרון זה, "המרכז למורשת בגין", בוחר ללהק כדוברים באירוע לזיכרו, אך ורק – את נשיא המדינה, הרצוג, את ראש הממשלה בנט, את יו"ר הכנסת, מיקי לוי, הרכב מכובד, ממלכתי, אבל אף נציג של תנועתו של בגין, של זרם דרכו האידיאולוגית, של תיזכורו כאופוזיציונר למימסד דאז, אשר, בלבוש אחר, חזר עכשיו.

ליהוק, המזכיר את תופעת העריכה של האנציקלופדיה הסובייטית, "מתקנת" ההיסטוריה בתקופת סטאלין. זאת, כאמור, באירוע אשר השותף הבכיר בהפקתו הוא, לא אחר, מאשר "המרכז למורשת בגין".

האם זו התופעה המכונה – "תסמונת שטוקהולם", המבטאת את התאהבות הקורבן בשוביו? הרבה יותר עמוק מכך: הימין, במשך שנים רבות, גם כאשר לחם בשמאל, חש בתוך תוכו תחושת נחיתות אל מול השמאל. קיבל על עצמו שימוש במונחים כמו "ההתיישבות העובדת", כאילו אין פתח-תקווה, או רחובות – התיישבות עובדת. כמו "תנועות הנוער החלוציות" המובדלות בהתנשאות על ביתר, או "בני עקיבא" אשר נטולות, כביכול, חלוציות.

ההיסטוריון, ממחנה השמאל דווקא, יגאל עילם, מספר בספרו על דו"ח שדיווח משה סנה, שנישלח ע"י ה"הגנה" להתרשם במיפגש עם מנחם בגין, והשתאותו של משה סנה נוכח ההכרה שגילה אצל בגין עצמו ואצל צמרת האצ"ל, ראייתם את בן-גוריון ואת ראשי "הישוב המאורגן" – בכירים מעליהם.

שותפי הפוליטי, שמואל תמיר, צבר, "בן הארץ הזאת," שלחם בתעצומות נפש נגד בן-גוריון, במשפט קסטנר ובמשפט "שורת המתנדבים", שתקף בנאומים חדים את גולדה מאיר ומדיניותה, כאשר צריך היה לבחור, בין מועמדים רבים וטובים, אדם לתפקיד מזכיר של מזכיר מפלגתו, "המרכז החופשי"– העדיף, על פני כל האחרים, את אסף יגורי, מסיבה אחת ועיקרית – "הוא בא משם" מקיבוץ יגור המפ"איניקי. נימוק הפוך לשאיפה של ז'בוטינסקי, שקיווה כי "את נפשות צעירייך ניטול."

האם עשרות שנים בשלטון, קיום רוב חוזר ונשנה בבחירות, לא ריפאו את הימין מאותו ליקוי נפשי של תחושת נחיתות, כמשתקף בבחירה, דווקא של "המרכז למורשת בגין" – להדיר מפאנל הדוברים בטכס את ממשיכי דרכו המובהקים של ראש הליכוד, שאת שמו באים להלל?

עקיבא נוף