על "מה איבדת בפולין?"

ספר השירים החמישי

של שוקי גוטמן

אשכולות פואטיקה 2022, 91 עמ'

אני התוודעתי לשירתו של שוקי גוטמן לפני ש"מה איבדת בפולין?" הגיע אליי, ויש אפילו שורות משיריו הקודמים שנחרתו לי בזיכרון כמו "ואל תשכח להתחסן במרפאת האם / בזריקת הומור בכל חורף" ("תובנות פשוטות"), כמו "ילד קרמבו / נמס בקלות" ("ילד קרמבו"), או המילים החזקות בשיר "באתי הביתה" – "לתופת אין כתובת."

השם של הספר שלפנינו מצביע על מסרו העיקרי, והוא שלא ממש למדנו את לקח השואה, כשהעולם העויין לא רק מכחיש את הזוועות, אלא גם מאשים את הקורבנות. ואילו אנחנו לקינו בתסמונת השכחה: חצי מיליון ישראלים פזורים על פני הגלובוס, וגם במקומות בהם התרחשה הזוועה – עכשיו עם הפלישה הרוסית לאוקראינה, בורחים משם מאות ישראלים – מה הם מחפשים במקום שכמיליון יהודים נרצחו רק במלחמת העולם השנייה, מבלי להזכיר את הפוגרומים של חמלניצקי, פטליורה, בנדרה, בהם נרצחו מאות אלפי יהודים? מה יש לישראלים לחפש בפולין? –

"אדמת גיהינום / רוויית גופות / מכחישת כול" ("אל תיסע", עמ' 11), בה "מטען עובר / לסוחרי מוות" ("מטען עובר", עמ' 15), שבמחנה המוות המזוויע טרבלינקה יש להכעיס שקט פסטורלי ("בטרבלינקה אין ראיות", עמ' 17).

בשיר "על שפת טיקוצ'ין" (עמ' 25) מתואר אירוע שהתרחש בעיירה הפולנית הזאת באוגוסט 1941, כאשר הגרמנים הביאו במשאיות את 2100 יהודי העיירה לשלושה בורות ביער לופוחובה הסמוך, ירו בהם במכונות ירייה, ודרשו מהפולנים המקומיים לכסות על הגופות:

כאן השתרכו אהובים

בסדר מופתי

אל יער הבלתי נתפס,

בורות-בורות, שלושה טורים.

(שם)

השירים בקובץ מובילים את הקורא לחוויית ביקור בקרמטוריום במיידנק:

המנהל הגרמני הראוותן

טבל באמבט אדמדם,

מי הארובה הבוערת.

"המנהל הגרמני", עמ' 35

המשורר נוקט כאן בזאוגמה כשהוא מזווג בין מילים שאינן מתיישבות מבחינה הגיונית – שהרי מהארובה יוצא עשן, ולא מים. אלא שכאן מצביע השיר על הדם שנשפך כמים, מקום שהמנהל הגרמני הממונה על הזוועות יכול לטבול באמבט שהוא בעצם אמבט של דם.

בשיר אחר מרומז ביקור באושוויץ, שבו מוצגים הפריטים שהנאצים גזלו מהקורבנות: משקפיים, צלחת, סיר, מזוודה עם שם המשפחה חרוט עליה, טלית ("העבודה היא חיינו", עמ' 43); והגם שאין למשורר מטפורה לשואה ("מטפורה לשואה", עמ' 59), הרי לרוע התהומי יש מטפורה:

כמו המדוזה, אלת המפלצות,

הורגת במחי מכה,

הופכת אנשים יצוקי אבן,

נחשית תשעת ראשים

נושפת אש קטלנית,

צמאת דם

"מפלצת כל הזמנים", עמ' 49

בשיר "אילו" (עמ' 63) ימצא הקורא ניסיון להיטמע לרגע לתוך הגורל של הנספים בשואה:

אילו אורך גופי

נקלע למלכודת

הסחף הגרמני

על גדות הוויסלה,

הייתי צולל לתהומות

במחץ תנועה משחררת

ולא חוזר.

...

יכול להיות שאירע

ולא שבתי?

ההזדהות עם המומתים בשיר זה היא כל כך חזקה, עד כי הדובר מדמיין את אובדנו בגיא ההריגה.

בשיר "בדיעבד" (עמ' 69) נשאלת השאלה שאין לה פתרון – מה ניתן היה להיעשות בעולם התוהו ולא נעשה. השיר "מספרת" (עמ' 65) מוקדש לשורדת שהעידה על קורותיה בימים הנוראים ההם, והשיר "אביר העולם הגדול" (עמ' 67) מוקדש לחסידי אומות העולם.

לקובץ השירים שלפנינו יש גם צוואה לדורות הבאים בנוסח ההגדה של פסח:

בכל גלגול וגלגול

חייב עם לראות את עצמו

כאילו הוא עלה מפולין

"בכל גלגול וגלגול", עמ' 85

וכפי שהתורה אוסרת על עם ישראל לחזור למצרים (דברים י"ז 16), כך צריך עם ישראל לזכור את גיא ההריגה בפולין, ולא לחזור אליה – כי "מה איבדת בפולין?" – הרי "אנו באנו ארצה לנצח" (שם). אבל האמת היא:

ולא למדנו דבר

ושבט שלם

אין.

"המסקנות" עמ' 87

יש לנו מדינה, למדנו להגן על עצמנו, ארצנו פורחת, ובכל זאת – מחצית מעמנו מפוזרים בכל העולם, וביניהם כחצי מיליון ישראלים שנהנים מסיר הבשר במקומות שלא מכבר היוו גיהינום לעם היהודי – גרמניה, פולין, אוקראינה.

את אוזלת ידינו בכל הכרוך לזיכרון השואה ביטא בצורה סרקסטית השיר "התליינים" (עמ' 77): הרי אין עונש שבעולם אשר יהלום את הזוועות שביצעו הנאצים ועוזריהם מכל עמי אירופה, והנה, "התליינים" של הפושעים, ילדי שכונת הפרחים, מכינים מדורה גדולה בל"ג בעומר ושורפים בובת סמרטוטים של היטלר. זה הכול!

בשיר על שושלת חייטים במשפחתו של הדובר הוא גולש אל קטע ארס-פואטי בתבנית של קונסיט (דימוי מתמשך) מעולם החייטים:

אני רוכן מעל מכונת כתיבה

ותופר רגשות למילים,

מצר משפטים

ושומר על גזרת השירים.

"שושלת חייטים", עמ' 83-81

אקדיש מיספר מילים גם על תבנית הספר שלפנינו: בשונה מספריו הקודמים, הכריכה הפעם לבנה וחפה מכל תמונה, והשירים מופיעים רק בעמודים האי-זוגיים. העמודים הזוגיים החלקים כביכול מרמזים על מי שאיננו יכול לזעוק כמו המשורר שלנו. אני סבור שהתבנית הזאת חזקה מאוד, כפי שחזקים מאוד השירים שבקובץ.

משה גרנות