שירים 1955-1995
בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
תהילים מ"ו ו'

שער שלישי: שירים מאוחרים
א. אוקטובר 1973

בשולי פנקס הכיפורים

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, מוֹלַדְתְּךָ עֲצוּבָה
בִּן רֶגַע הָפַכְתָּ גַּם אוֹתִי
לְגֶבֶר דַּל אֲשֶׁר חַיָּיו נִתְּנוּ לוֹ מַתָּנָה
וּבְיוֹם רָעָה מִלְּטוּהוּ טַנְקִים וּמְטוֹסִים
וְהַפֶּצַע בְּלִבּוֹ גָּדוֹל מִנְּיָרוֹתָיו –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, אִם גַּם לָכֶם קָם
דּוֹר חָדָשׁ, שׁוֹנֶה –
וְהוּא אֵינוֹ מוֹחֵל מִשְׁגִים, אֵינוֹ סוֹלֵחַ
עַד אֲשֶׁר יָבִיס אֶת תְּבוּסַתְכֶם –
אֱמֹר, מַדּוּעַ זֶה גַּם הוּא מוּבָל לַטֶּבַח?

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, הַפַּעַם לּא נִכְנַסְתֶּם לַמִּלְחָמָה
בְּכִשְׁרוֹן הַנְּאוּם שֶׁל אִישׁ הַמִּזְרָח
בְּהֶגְיוֹן הַתֹּף וְהֶחָלִיל
וּבְהִתְרַבְרְבֻיּוֹת אֲשֶׁר מֵעוֹלָם לֹא הָרְגוּ זְבוּב –
הַפַּעַם לְבַשְׁתֶּם קְלִפַּת צִיבִילִיזַצְיָה
גַּם רוּחֲכֶם אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת עוֹד לִתְקוּפַת הַבַּעֲרוּת...
אֲבָל בִּגְזֵרַת הַבַּעֲרוּת הַחֲדָשָׁה –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, בִּשְׁנֵי עָמִים קְשֵׁי עֹרֶף
מַכּוֹת נָקָם חֶשְׁבּוֹן דָּמִים תַּקְשַׁחְנָה
אִם גַּם נִצַּל כְּבוֹדְכֶם בְּמָוֶת זֶה – עַתָּה
פִּנְקַס תְּבוּסָה חָדָשׁ יֹאכַל אֶת לְבַבְכֶם
וְהוּא גָּרוּעַ מֵחָשִׁישׁ וְעֹנִי וְהוּא
מַר מִשִּׁעוּל וָבֶכִי, הוּא שָׁנִים שֶׁל
חֹשֶׁךְ, טֵרוּף שֶׁל דָּם, הוּא רַעַל – בּוֹ
גַּם מֻכִּים הִנְכֶם מַכִּים בִּשְׁאֵרִית חֲלוֹמוֹתֵינוּ –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, גַּם אִם אוֹמַר: אֵינֶנִּי
רוֹצֶה לִהְיוֹת עָם וְנֶגְדְּךָ לָלֶכֶת –
עֵת בְּנֵי עַמְּךָ פּוֹלְשִׁים אֵלַי
לִי אֵין לְאָן לָלֶכֶת –
וְכָךְ, אַחַר שָׁנִים רַבּוֹת וְרֶגֶשׁ
אַשְׁמָה מְסֻיָּם, לִי אֵין בְּרֵרָה
אֶלָּא לֶאֱהֹב כִּבְרַת מוֹלֶדֶת זוֹ, עַם, דְּמָעוֹת,
כְּדֵי לְהַצְדִיק אֶת קִיּוּמִי
כְּנֶגֶד הַמֵּתִים –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, עַד מָתַי נַעֲמִיד פָּנִים
אִסְלָאם אַתָּה? מִדְבָּר אַתָּה, גְּאֻלַּת דַּם וְנֶפְט –
אֲנַחְנוּ בִּגְזֵרַת גּוֹרָל, יְהוּדִים, כּוֹפְרִים,
יוּ.אֵס.אֵי לְצַד אֶלֹהִים
אַלְלָה בְּצַד ס.ס.ס.ר
וּבְלַפִּידֵי אֵשׁ מִזְרָחֵנוּ עוֹבֵר –
וְאַתָּה לֹא מִפִּי אַלְלָה
רָשַׁמְתָּ בְּשׁוּלֵי פִּנְקַס הַתְּבוּסָה:
"לֹא נִכְנְסוּ הַיְּהוּדִים דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹתֵינוּ
כִּי אִם... הִסְתַּנְּנוּ כִּנְמָלִים...
דֶּרֶךְ פְּגָמֵינוּ..."
אֶלָּא –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

אוקטובר 1973

לאחר מלחמת ששת הימים פירסם המשורר הסורי נִיזָאר קַבָּאנִי את "בשולי פנקס התבוסה", שיר שכולו ייאוש מר והלקאה עצמית של הדור "המובס הכושל והרקוב". אמנם קבאני סיים את שירו בהבעת תקווה שהדור החדש "הזועם, הענק, ינתץ את הכבלים, ויהיה הדור אשר יביס את התבוסה" – אולם השיר בכללותו זורע דכדוך, אינו נרתע מלעג מר, ומהווה כתב אישום חמור כלפי מנהיגי ערב.
אהוד בן עזר

להב המחרשה ולהב החרב
על "זֶמר הפלוגות" מאת נתן אלתרמן

לא עברו אלא כחמש שנים מיום פרסום שיר המחאה האנטי-מיליטריסטי "אַל תתנו להם רובים", ואלתרמן התנער כביכול מן הפָּציפיזם שאִפיין את השיר הקוסמופוליטי המוקדם וכתב את "זֶמר הפלוגות" (כשהתפרסם שיר זה לראשונה בשנת 1939 הוא נשא את הכותרת "שיר פלוגות השדה"). היה זה הִמנונהּ של היחידה המגויסת הראשונה של "ההגנה", שנקראה "פלוגות שדה" [ = פו"ש] אשר הוקמה בזמן מאורעות תרצ"ח כדי לשים מארבים לתוקפים ולפגוע בהם בטרם יצליחו לבצע את זממם. 1
במילים אחרות, לא היתה זו יחידה דֶפנסיבית, ברוח דבריהם של אבות הציוֹנות הרצל ואחד-העם (שניהם דיברו על הקמת כוח צבאי למטרות הגנה בלבד), כי אם יחידה שמטרתה המוצהרת היתה לפגוע בתוקפים בתחומם כדי להחלישם ולסכל את תוכניות התקיפה שלהם. אפילו יוסף טרומפלדור, שלחם ונפצע בשלוש מלחמות, כתב ב-1916 לאחד-העם כי "לפי השקפתי אינני איש צבא, ולקחת נשק ביד מוכן אני רק בשעה שאין אני רואה לפנַי שום דרך אחרת," ומילים אלו שנכתבו על רקע הוויכוח על הקמת הגדודים העבריים, מובאות תכופות מפיו בכל ויכוח רעיוני על האֶתוס הצבאי בישראל. גם שירו של אלתרמן קובע בפסקנות כי "לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין אַחֶרֶת":

אֶת זֶמֶר הַפְּלֻגּוֹת נָשִׁיר נָא לְמַזְכֶּרֶת,אָפֵל, אָפֵל הַוָּאדִי: הַמִּשְׁמָר, הָכֵן!הָלְכָה, הָלְכָה פְּלֻגָּה בַּלַּיְלָה בְּשַׁרְשֶׁרֶת,הָלְכָה פְּלֻגַּת שָׂדֶה לָאֵשׁ וְלַמָּגֵן.חַכִּי לָנוּ, אַרְצִי, בְּמִשְׁעוֹלֵי הָרַיִךְ,חַכִּי לָנוּ בִּשְׂדוֹת הַלֶּחֶם הָרְחָבִים!אֶת שְׁלוֹם הַמַּחֲרֵשָׁה נָשְׂאוּ לָךְ בַּחוּרַיִךְ,הַיּוֹם הֵם לָךְ נוֹשְׂאִים שָׁלוֹם עַל הָרוֹבִים.

פְּלֻגָּה – עֲלִי, עֲלִי בָּהָר
פְּלֻגָּה – כָּבוֹשׁ תִּכְבֹּשִׁי!
בִּמְקוֹם שָׁם אִישׁ עוֹד לֹא עָבַר,
שָׁם יַעַבְרוּ הַפוֹ"שִׁים.
לְמַעַן אֵם וּבֵן וָאָב הַסּוֹלְלָה נָקִימָה!
פְּלֻגָּה, לֹא תַּם, לֹא תַּם הַקְּרָב
פְּלֻגָּה, צָעוֹד קָדִימָה!לַשָּׁוְא, לַשָּׁוְא אָמְרוּ: רַק הַיָּמִים הֵם לָנוּ,לַשָּׁוְא אָמְרוּ: לְאֵשׁ וָשֹׁד נִדּוֹן הַלֵּיל,הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם רַק לַחַיִּים נִתָּנוּ,הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם הֵם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!מִן הַשְּׁפֵלָה בַּחוֹף וְעַד גִּדְרוֹת הַתַּיִל,וּמִנִּקְרוֹת הָרִים וּמִבְּקָעוֹת וָגַיְא,נָשִׁיב לָךְ אֶת הַיּוֹם, אַרְצִי, וְאֶת הַלַּיִל,נָשִׁיבָה לָךְ אוֹתָם לְמַעַן כָּל הַחַי!פְּלֻגָּה...כִּי לֹא לַשָּׁוְא, אָחִי, חָרַשְׁתָּ וּבָנִיתָ,לַנֶּפֶשׁ וְלַבַּיִת לָנוּ מִלְחָמָה!!גּ'וֹעָרָה, תֵּל עָמָל, כִּנֶּרֶת וַחֲנִיתָה,אַתֶּן לָנוּ דְּגָלִים, וְאָנוּ הַחוֹמָה.כִּי לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין אַחֶרֶת,אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו.הָלְכָה, הָלְכָה פְּלֻגָּה בַּלַּיְלָה בְּשַׁרְשֶׁרֶת,פָּנַיִךְ, מוֹלַדְתִּי, הוֹלְכִים אִתָּם בַּקְּרָב!פְּלֻגָּה...

ואולם, למעשה לא העלה אלתרמן בשירו על נס את הרעיון שעליו השתית יצחק שדה את פלוגות השדה שלו. הוא ריכּכוֹ והציגוֹ כאילוצי השעה וככורח בל יגוּנֶה. על הרעיון שבתשתית שיר-הלכת "שיר פלוגות השדה" – רעיון שלפיו הצעירים מבקשים לאחוז במחרשה בשדה הקמה אך נאלצים לאחוז בנשק בשדה הקְרב – מושתת גם שיר הסיום של קובץ השירים עיר היונה ("נספח לשיר צַלְמי פָּנים"), שבּוֹ פונה הדובר המשורר אל "הממלכה" [ = המדינה] מתוך אמונה בצדקת הדרך: "רַק אַתְּ – נוֹפְלַיִךְ לָךְ עֵדִים – / בִּקַּשְׁתְּ עַד קֵץ לָקוּם בָּאֵת / וְלֹא בַּחֶרֶב. אַךְ צְמָדִים / עָלוּ בָּךְ שַׁחַר וְכוֹרֵת." משמע, הלוחמים הצעירים ביקשו להקים מדינה בדרכי שלום, אך נאלצו לוותר על זריעת השדות כדי להוציא מֵהם את לחמם, ויצאו למלחמה, הגודעת לפעמים את החיים המלבלבים.
שירי אלתרמן אומרים בדרכי עקיפין כי הרעיון האוּטוֹפּי המנוסח בחזון אחרית הימים ("וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאש הֶהָרִים [...] וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" ישעיה ב', ב'-ה'), איננו בר-מימוש לעת כזאת. "בשעה זו" של מאורעות דמים אין דרך אחרת כי אם לאחוז בנשק להגנה ולהרתעה כאחת.
בין ארבע נקודות היישוב הנזכרות בשירו של אלתרמן כמקומות שבהם פעלו פלוגות השדה שבהנהגת יצחק שדה, נזכרת חניתה (שמקורו בשורש ח-נ-ה, כי בימי קדם היה המקום כעין "חאן" – מקום שבּוֹ חונה השיירה ונחה). בשיר-הלכת המיליטריסטי, הדורש בשבח הרובים, שמהּ נקשר אסוציאטיבית ל"חנית" – לאותו כלי נשק קטלני הנזכר בחזון אחרית הימים ככלי שעתיד להפוך למזמרה (ואילו בשירו של אלתרמן הופך שְׁלום המחרשה לשָׁלום הנישא על הרובים).
בצד חניתה נזכרות כאן גם נקודות יישוב נוספות (כמו ג'וערה, למשל, שהוקמה גם היא במסגרת המודל החדש של יישובי חומה ומגדל, אשר הוקמו בחיפזון לקראת פרסום דוּ"חַ ועדת פיל [Peel Commission], כאשר התעורר ביישוב הצורך "לקבוע עובדות בשטח" כדי למנוע את סיפוחם של שטחים, ובהם רמת מנשה, לשטח שהוצע לערבים). המודל החדש כָּלל גם את תל עמל (שמו הראשון של קיבוץ ניר-דוד, הקיבוץ שאליו הצטרפה לאה אלתרמן-להב, אחותו של המשורר, ושבּו התגוררה לימים גם בֶּלָה אִמו): חומת עץ כפולה, ממולאה חצץ, המַקיפה חצר שלמה, ובה צריפי מגורים, ובמרכזה מגדל-תצפית.
שירו של אלתרמן מצדיע לנקודות היישוב הללו, באָמרו: "אַתֶּן לָנוּ דְּגָלִים, וְאָנוּ הַחוֹמָה," תוך משחק של שׂיכול-אותיות מרומז בין השורש ד-ג-ל לבין השורש ג-ד-ל (שממנו נגזרה המילה "מגדל" מן הצירוף "חומה ומגדל"). אלתרמן הזכיר בפזמונו גם את קבוצת כינרת מראשית התנועה הקיבוצית (שעליה ועל ראשוני מתיישביה כתב את מחזהו כינרת, כינרת), אשר בבית העלמין שלה נטמנו אחדים ממנהיגי תנועת העבודה: ברל כצנלסון, נחמן סירקין, רחל המשוררת, דב בער בורוכוב, אברהם הַרצפלד ועוד.
רעיון זה בדבר הצעירים המבקשים לחרוש במחרשה ונאלצים לאחוז בחנית מוצא את ביטויו ב"זֶמר הפלוגות" במילים "חַכִּי לָנוּ אַרְצִי [...] בִּשְׂדוֹת הַלֶּחֶם הָרְחָבִים." כאמור, בשורות כאלה עשה אלתרמן שימוש מחוכם בכפל המשמעות של המילה 'שדה' – שְֹדֵה תבואה ושְֹדֵה קְרב – ובכפל המשמעות של השורש ל-ח-ם, שממנו נגזר הלחם, המעניק חיים, וגם המלחמה, הנוטלת את החיים. בין שהמילה 'לחם' נתפסת כאן בהוראת 'מאפה' ובין שהיא נתפסת בהוראה המקורית שלה ('בשר', וכך בערבית), היא מסמלת כאן את מלחמת הקיום, שהרי רוב המלחמות פרצו מאז ומעולם בשל הצורך להיאבק על מרחב מחייה ועל מצרכי קיום בסיסיים, ועיקרם – מים ולחם.
כך גם ב"שיר פותח" המוצב בפתח עיר היונה: "וְהָעֵת כְּמוֹ נִיר שֶׁבּוֹ / חָרְשׁוּ אַהֲבָה וְשִׂנְאָה וּקְרָב / וְיִבְעַר הֶעָפָר עַד בּוֹא / יָבוֹא נוֹשֵׂא אֲלֻמּוֹתָיו." מצד אחד נרמז הפסוק הידוע מתוך "שיר המעלות" על שיבת ציון "בֹּא-יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו" (תהלים קכ"ו, ו'). מצד שני, מאחר שמדובר ב"נִיר שֶׁבּוֹ / חָרְשׁוּ אַהֲבָה וְשִׂנְאָה וּקְרָב," הרי שהניר הופך משדה חקלאי לשדה קרב, ולפיכך נושא האלומות נתפס לא כאיכר הנהנה מבִּרכּת היבול, אלא כמלאך המוות המצטייר בדמיון העממי כבעל חרמש. ה"אלומות" שהוא נושא אינן אלא גופות הנופלים בקרב, וכך מתגלגלת התמונה האופטימית מספר תהִלים לתמונה מָקַבּרית, האופיינית ליצירת אלתרמן לסוגֶיהָ ולתקופותיה.
אלתרמן, אגרונום במקצועו, לא עמד מנגד כששמע על שרפת שדותיו של תל-עמל, קיבוצהּ של אחותו לאה, בזמן המאורעות. הוא ראה בפורעים הערביים זורעי מוות ופועלי אוון, השוללים במו ידיהם את זכותם לאדמות המולדת. בעוד מגיעות הידיעות על שדות תל-עמל, נכתבו ב"זמר הפלוגות" המילים:"לַשָּׁוְא, לַשָּׁוְא אָמְרוּ: רַק הַיָּמִים הֵם לָנוּ, / לַשָּׁוְא אָמְרוּ: לְאֵשׁ וָשֹׁד נִדּוֹן הַלֵּיל, / הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם רַק לַחַיִּים נִתָּנוּ, / הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם הֵם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!" – משמע, הערבים ביקשו לשרוף את השדות בחסות החשכה, אך מיום הקמת פלוגות השדה, הוחלט "לצאת מן הגדר" ולהכות את הפורעים בתחומם. מעתה – גם היום, שנועד לעבודה, וגם הלילה, שנועד לשמירה ולמנוחה, ניתנו למתיישבים, ולא לאויביהם הקמים עליהם לכלותם.
בסיום שירו העמיד אפוא אלתרמן אמירה נוסח צ'רצ'יל,2 הקובעת שאין בעולם עַם אשר ייסוֹג מחפירות חייו. משמע, עַם ישראל שנדד על פני תבל הגיע לארצו, ובהגיע שעת סכנה, אין לו מקום אחר שאליו יוכל להימלט, וכדבריו בפזמונו "שולמית": "אֶל הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הִגַּעְנוּ / וּתְלוּיָה עָלֵינוּ הַחֲנִית. / אַךְ גַּם אָנוּ, כֵּן, אַחַי, גַּם אָנוּ / וֹד נִשְׁמַע אֶת שִׁיר הַשּׁוּלַמִּית." העָם ידע להיעקר משורשיו ולהכות שורש במקום חדש כל אימת שהגזֵרות איימו על חייו, אך עתה הגיע אל הקיר האחרון ואל חפירות חייו, ומֵהם אין לו לאן לברוח. הוא חייב להילחם על ארצו בכל כוחו כי אין לו מקום אחר.
שיר כדוגמת "זֶמר הפלוגות", על מילותיו ולחנוֹ המז'וֹריים, המלוּוים בחצוצרות ובתופים, נשמע כמו אחד משיריו הפטריוטיים מרחיבי הלב של "הצבא האדום", ולא היא: מזגו ההומניסטי של אלתרמן עולה בו מכל שורה. הבחורים הנושאים לארצם "שָׁלוֹם עַל הָרוֹבִים" הם אותם בחורים עצמם שאך תמול-שלשום אחזוּ במחרשה; הם כובשים במובן של "כיבוש השממה", שהרי הם עוברים "בִּמְקוֹם שָׁם אִישׁ עוֹד לֹא עָבַר"3 וכל רצונם להחזיר לארצם את הימים ואת הלילות "לְמַעַן כָּל הַחַי!" – משמע, לפנינו לוחמים בעלי ערכים הומניסטיים, המקַדשים את החיים, ולא את ההרג ואת ההרס כאויביהם מַציתי השדות, ההורגים בדרכים אנשים, נשים וטף.
מעניין להיווכח כי אלתרמן הצעיר, שטען בחוֹם במאמרו המוקדם "בסוד המרכאות הכפולות",4 כי משורר כמוהו אינו יכול להשתמש בשם המפורש "ארץ ישראל" בשירתו, הִרשה לעצמו לשלבהּ שוב ושוב בפזמוניו. לדבריו, המשורר הרוסי יכול לומר את המילה "רוּס", ומן המילה עולה רעש הנהרות והמיית העצים; בעוד שאם יאמר המשורר העברי "ארץ ישראל", יעלה מאמירתו רעש רקע וקונוטציות של "תפילות ונדודי גולה והִמנונים וצלצול קופסאות של הקרן-הקיימת ומעגלי הורה וגעיית פָּרות במשקים ושאון חוצות בתל-אביב [...] בשם הזה אנו שומעים בו יותר מדי." בפזמוניו השתמש תכופות במינֵי פֶּריפרָזות כמו "השולמית" או "אַיָּה" [ = א"י] כדי לשיר על ארץ-ישראל, אך ב"זֶמר הפלוגות" הִרשה לעצמו לומר פעמים אחדות "ארצי" ו"ארץ ישראל" מבלי לחוש ששירתו "דָּרְכָה עַל נָחָשׁ" (כזכור כתב אלתרמן במחזור 'שירים על רְעוּת הרוח" את השורות החידתיות והרב-משמעיות:  "אַשְׁרֵי  הַשִּׁירָה הַכּוֹתֶבֶת  'אַרְצִי' /  בְּלִי לָחוּשׁ כִּי דָּרְכָה עַל נָחָשׁ").
ואולם גם אלתרמן לא נטש לגמרי את העֶמדה הפּציפיסטית שאיפיינה את שיריו המוקדמים. הוא אמנם התפעל מגבורת החיילים במלחמת השחרור, אך לא שר לה שירי תהילה. בשירי עיר היונה הוא בחר לתאר קרבות כושלים כדוגמת קרב לטרון, או הרחיק את זירת האירועים לימי קדם, שבהם היתה הגבוּרה "מַטבּע עובר לסופר", כבבלדה "הנה תמו יום קרב וערבו". גם בבואו לתאר בשירו "הקרב על גרנדה" את גבורתו של שמואל הנגיד, שר הצבא שהביס את אויביו ואף חיבר אחדים משירי המלחמה היפים ביותר בספרות העברית, הִכליל אלתרמן את שיר המלחמה המודרני דווקא בספר התֵּבה המזמרת (1958), שנועד לילדים ולנוער, ולא בספר שירים "קנוני" למבוגרים כדוגמת עיר היונה (1957), שיצא לאור באותו זמן עצמו; וגם בשיר הֶרואי זה, שנכתב לקראת שנת העשור לעצמאות ישראל, לא בחר אלתרמן לתאר את הניצחונות בשדה הקרב, כי אם את ההכנות לקראת המלחמה.
הנה כי כן, בתוך סיפור חייו המסעיר של היהודי עז הנפש שהנהיג את צבא גרנדה, בחר אלתרמן להתמקד לא בקרב העקוב מדם ובעלילותיו המהוללות אלא דווקא בלילה סהור ומהורהר אחד של טרם קרב שבּו כל לוחם עורך את חשבון הנפש שלו, וחולק עם רֵעיו לנשק את תחושותיו ואת חששותיו.
לשון אחר, אלתרמן העמיד כאן אֶפּוס manqué (פגום, לקוי), "שיר עלילה" שבּו חסר דווקא המרכיב העיקרי וההכרחי: עלילת הגבורה. לפנינו שירת ההגות של הלוחם העברי שאינו שֹשֹ אלֵי קרב ושבעבורו החרב היא "רוּת נָכְרִית", "אִבְחַת חַרְבוֹת גּוֹיִים," כניסוחו של אלתרמן בשיר השישי של המחזור "ליל תמורה" (עיר היונה). זוהי שירתו של לוחם שבעבורו מערכת האותיות ומלחמות התרבות חשובות ומשמעותיות לא פחות, ואולי אף יותר, מן המערכה שבשדה הקרב. ערב הקרב הגורלי על גרנדה שמואל הנגיד מתפאר דווקא במחברת שבּה העתיק בנו משיריו, ולא בשלל ניצחונותיו בשדה הקרב.
דרך עיני הקצין הנוכרי הסר למרותו של שמואל הנגיד, השיר מגיע למסקנה שדווקא מלחמת התרבות שבה נתון הנגיד – המערכה על קיומה של העברית – היא-היא המערכה הקשה והמחייבת מבין שתי המערכות והיא המעריכה שעתידה להעניק לו וחיי נצח: "לֹא, וָזִיר. כִּי אֵדַע (לֹא אַתָּה לִי הִגַּדְתָּ): / לַיְלָה זֶה וְהָאֹהֶל הַזֶּה הַמּוּאָר / יִזָּכְרוּ אוּלַי לֹא בְּשֶׁל קְרָב גְּרָנָדָה / וּבְשֶׁל רוּם נִצְחוֹנְךָ עַל סֶבִילְיָה מָחָר... // לֹא וָלֹא כִּי אוּלַי יִזָּכְרוּ הֵם לְפֶלֶא / עַד יָמִים רְחוֹקִים, כָּך אוֹמֵר לִי לִבִּי, / בְּשֶׁל צְרוֹר גִּלְיוֹנוֹת הַכְּתוּבִים בְּיַד יֶלֶד... / וְעַכְשָׁו – מַה פְּקֻדוֹת לְמָחָר, הַמַּצְבִּיא?"
ניכּר משיר זה שאלתרמן ראה את מקור חוסנו של "עם עולם" בין אומות העולם בעליונות המוח וביתרון הרוח, ולא רק באותם הישגים המושגים בכוח הזרוע והנשק בשדות הקרב. ובתחומי הפואטיקה: אפילו שיר עלילה וגבורה "הֶלֶניסטי" כדוגמת "הקרב על גרנדה" מתברר ככלות הכול כשיר הגות "הֶבּראיסטי" המבטא את ההתפעלות מִכוחותיו של העם לשמור על קיומה של השפה העברית מימי התנ"ך ועד ימינו אנו.

הערות:
1. השיר התפרסם לראשונה בעיתון במעלה, גיל' 13 (202), ז' באב תרצ"ט (23.7.1939), עמ' 3.
2. צ'רצ'יל פתח לא אחת את נאומיו במילים "אין עם אשר..." – כך, למשל, פתח את אחד מנאומיו הראשונים במילים "אין עם בעולם אשר קיבל אהדה כה רבה כמו הבּוּרים." על הגרמנים אמר צ'רצ'יל: "אין עַם אשר מתרעם יותר מהעָם הגרמני כאשר תוכניותיו משתבשות, כי אין הוא יודע לאלתר." את נאומו על האמריקנים פתח במילים: "אין עַם אשר מפתח עוינות כלפי מדינה אחרת לאט יותר מהאמריקנים."
3. התיאור מבוסס על נבואת תוכחה שאלתרמן שינה את טיבה ואת הקשרה ("בְּאֶרֶץ לֹא-עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא-יָשַׁב אָדָם שָׁם," ירמיהו ב', ו'); והשווּ לתיאורו של ביאליק בפואמה "הברֵכה" את היחיד הנבחר, הפוסע בתעוזה בין "המוקשים" ותועה "בִּשְׁבִיל יְדָעוֹ רַק הַזְּאֵב וְגִבּוֹר צַיִד."
4. "סוד המרכאות הכפולות", טורים, כ"ה תשרי תרצ"ט (26.10.1938). נדפס שוב בספרו של אלתרמן במעגל, תל-אביב 1975, עמ' 31-27.
זיוה שמיר

12 בעומר – 28 באפריל

אני רוצה... – אנליס מארי ("אנה") פרנק

סְתָו וָחֹרֶף, יוֹם וָלַיְלָה וְעֵץ הָעַרְמוֹן גָּדַל מוּל הַחַלּוֹן
הָאָפֵל, כָּמוֹךְ,
פִּרְיוֹ מוּגָן, חָבוּי בִּקְלִיפָּה קְשִׁיחָה, גָּוֶן חוּם נָאֶה, מַבְרִיק.
בָּ"אֲגַף הַסּוֹדִי", בְּמַחֲבוֹאֵי הַלֵּב, אַהֲבָה רִאשׁוֹנָה,
נְשִׁיקַת יַלְדָּה בַּ"בַּיִת הָאֲחוֹרִי".

"...בְּחִפּוּשׂ נוֹאָשׁ אַחַר הַדֶּרֶךְ הַחוּצָה אָנוּ נִתְקָלִים אֶחָד בַּשֵּׁנִי..."

אַמְסְטֶרְדַם, עִיר וְקַדִּישׁ.
בְּמֵאוֹת רְחוֹקוֹת תְּעָלוֹת הַמַּיִם שָׁקְקוּ חַיִּים,
רֵיחַ אֲבַק שְׂרֵפָה וְעַנְנֵי עַרְמוֹנִים הִתְנַשְּׂאוּ בָּאֲוִיר
אֶל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים, עָרִים הוֹמִיּוֹת מֻקָּפוֹת אֵימָה.

"...כְּאִלּוּ אָנוּ פִּסַּת שָׁמַיִם כְּחֻלִּים, מֻקָּפִים בָּעֲנָנִים שְׁחֹרִים וּמְאַיְּמִים..."

כְּמוֹ אֲרוֹן סְפָרִים מִסְתּוֹבֵב עַל צִירוֹ, כְּיוֹמָנֵךְ הָאִישִׁי
בִּכְרִיכַת הַבָּד,
עֵץ הָעַרְמוֹן יַאֲרִיךְ יָמִים, יִגְדַּל עִם
עַוְלוֹת וְכָזָב –
נִיחוֹחַ הַקְּלִיָּה יַמְשִׁיךְ לְתַעֲתֵּעַ בְּאֵשׁ מְדוּרוֹת הַתָּמִיד.

* "...אֲנִי רוֹצָה לִרְכֹּב עַל אוֹפַנַּיִם, לִרְקֹד, לִשְׁרֹק וְלִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָם, לְהַרְגִּישׁ צְעִירָה וְחָפְשִׁית..."

לֹא רָחוֹק, אוֹרוֹת,
פָּרִיז –
הַגְּשָׁרִים מֵעַל הַסֵּן, הַבָּגֵט הַפָּרִיךְ,
שְׂדֵרוֹת ווֹלְטֶר מַעֲטִירוֹת עֲצֵי עַרְמוֹנִים רַחֲבֵי נוֹף, סַפְסַל עֵץ
מַמְתִּין לִפְגִישָׁה עִוֶּרֶת.

פורסם לראשונה ב"מקומות שהיינו בהם" – קשב לשירה – 2016
Annelies – arie (” Anne”) Frank – 12/6/29–31/3/45
הציטוטים – מיומנה האישי. אנה פרנק הועברה לאושוויץ לאחר הלשנה יחד עם משפחתה (4/1944) מתה מרעב, קרה ומחלות בברגן בלזן. הַסֵּן – נהר עיקרי בצפון צרפת מחלק את פריז לשתי גדות. בעקבות סיור ב"יד לאנה פרנק" ביער הקדושים...

פרלוד מס. 7 – בלה מז'ור (שופן)
זורם Andantino

מְאַלְּפֵי מָוֶת מַמְתִּינִים לְיוֹם חָדָשׁ, נִיחוֹחַ תַּבְשִׁילִים,
פֻּרְעָנוּת שִׁגְרָתִית –
בְּחֹד הַכִּידוֹן מְאִיצִים לְלֹא כְּבָלִים... מַצְלִיפִים בְּשׁוֹט
עַד-בְּלִי אָדָם.
בִּקְצֵה מַחֲנֶה 1 אוֹר יָרֵחַ, פַנְטַסְיָה שֶׁל פְרֵדֵרִיק שׁוֹפֶּן.
בִּקְצֵה מַחֲנֶה 2 יְלָדִים מְשַׂחֲקִים, יוֹרְדִים וְעוֹלִים
אֶל שָׁמַיִם שֶׁל אֲחֵרִים,
קוֹלָם לֹא הוֹלֵךְ בָּאֲוִיר שֶׁאֵינוֹ מַמָּשִׁי,
דְחוּפִים אֶל סוֹפָם:

"אִמָּאלֶ'ה,
הֵן הָיִיתִי יֶלֶד טוֹב! חֹשֶׁךְ! חֹשֶׁךְ!" *

שֶׁבַע מִלִּים.

* (7 מילים) ע"פ עדות של השריד היחיד, רודולף רדר 1946.
פורסם לראשונה – "בעקבות הזמן השרוף" – "עיתון77", 2019.
במחנה ההשמדה "בלז'ץ" נרצחו כחצי מיליון יהודים ב"מקלחות" של... גז. וכן-משפחתו של אבי על כל שלוחותיה (עשרות רבות). אבי (משה וולפנהאוט) עלה לארץ בשנת 1932 ולחם גם בבריגדה הבריטית וגם במלחמת השיחרור בעיר העתיקה. הוא לא סיפר דבר. כל המידע בעקבות "יד ושם".
איליה בר-זאב

* הפשיזם מרים ראש – מחצית הכוס המלאה – מקרון ניצח. מחצית הכוס הריקה – 78 שנים אחרי נפילת שלטון וישי, למעלה מ-40% מהצרפתים הצביעו בעד המפלצת הפשיסטית.

* דיסאוריינטציה – מגמות צנטריפוגליות המקעקעות את הלכידות הלאומית, את הסולידריות הלאומית והחברתית, הן איום על מדינת ישראל. והמגמות הללו הן מימין ומשמאל.
את מקום ההזדהות הלאומית מחליפה הזדהות מחנאית. ה"אנחנו" אינו עם ישראל, אלא המחנה הפוליטי שלי. "הם" אינם אויבי ישראל, אלא המחנה השני. וכפי שאנחנו רואים, כאשר מישהו מהמחנה של "אנחנו" מקים קואליציה ששותפות בה מפלגות מן המחנה של "הם", הוא בוגד.
השלב הבא בתהליך, הוא שמעגל ההזדהות וההשתייכות הרחב יותר של המחנה, אינו עַם ישראל, אלא המחנה הגלובלי – הימין הגלובלי או השמאל הגלובלי. אנשי שמאל מזדהים יותר עם השמאל באירופה וארה"ב מאשר עם כלל ישראל ואנשי ימין – כנ"ל, עם הימין באירופה וארה"ב ומנהיגיו.
וההזדהות הזאת היא גם עם אנטישמים שבמחנה הגלובלי; אנשי שמאל אנטישמי ואנשי ימין אנטישמי. זה השפל של אובדן הדרך; של הדיסאוריינטציה במחנות השמאלימין.
מול המגמות הצנטריפוגליות המסוכנות הללו יש לחזק את חישוקי הציונות הממלכתית, הסולידריות הלאומית והחברתית, והרעיון הנעלה של "כל ישראל ערבים זה בזה."

* פרובוקציה צינית – ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרובוקטיבי חולני של התייחדות משותפת עם המחבל דיא חמארשה מג'נין, שחדר לישראל ורצח חמישה ישראלים בר"ג ובני ברק ועם רס"מ אמיר חורי, שהסתער לעברו, עצר את מסע הטבח ונפל בקרב. שניהם "קורבנות השנאה".
הפרובוקציה הזאת, היא התגלמות אובדן הדרך והתהליכים הצנטריפוגליים; המרת יום הזיכרון מיום של סולידריות לאומית עם חללי מערכות ישראל, ערב יום העצמאות, לאיזו סולידריות עם מישמַש של חללינו וחללי האויב, תוך הפניית עורף לחברה הישראלית.

* סגר מלא – מן הראוי להטיל סגר מלא על יהודה ושומרון מערב יום הזיכרון עד מוצאי יום העצמאות. בין השאר, יש למנוע כניסת הפלשתינאים לטקס הפרובוקטיבי של חילול יום הזיכרון.

* קורבנות השנאה – ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, יתקיים טקס משותף לזכר הנספים בשואה וההרוגים הנאצים. כולם – "קורבנות השנאה".

* חלוקת הרכוש היהודי – ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, ראוי לזכור ולהזכיר שהמנהיג העליון של הפלשתינאים, המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, היה תומך נלהב של היטלר ושל הפתרון הסופי לעם היהודי. הוא פעל לחתימת חוזה ידידות ושיתוף פעולה בין הערבים לגרמניה הנאצית. הוא היה מיוזמי ההפיכה הפרו-נאצית של ראשיד עלי בעיראק.
המופתי היה קשור גם לשלטון וישי הפרו-נאצי, ששלט בסוריה ובלבנון. היישוב היהודי בארץ ישראל עבר ימי חרדה קשים מפני פלישה אפשרית מסוריה ולבנון לארץ ישראל. היישוב הערבי, לעומת זאת, היה באופוריה.
מתוך יומנו של בן גוריון, 12 באפריל 1941: "... אחדים מידידיי הערבים בעיר ובסביבה באו אליי אתמול לביקור חג ובפי כולם עצה, שאעביר את משפחתי לאחד הכפרים הערביים. היו שיחות בין השבאב על חלוקת הרכוש היהודי בהדר הכרמל, בחיפה ובקריות ומספרים שמינו כבר ראיסים לכל שכונה יהודית וממונים על הרכוש."
אל-חוסייני הוא האיש שהמציא, כדי להצית את מאורעות תרפ"ט (1929), את סיסמת השקר "אל-אקצא בסכנה," שעד היום מציתה אלימות וטרור.

* מנהיגות של דוגמה אישית – ברור שאי אפשר להשוות את בנט לנהנתנות המסואבת, המושחתת והרקובה של נתניהו, משפחתו והבריכה הפרטית שלהם, שמימנתי במיסים שאני משלם. אבל הרשומה שבנט פרסם בנדון מאכזבת מאוד. נתניהו, הוא נקודת הייחוס וההשוואה של בנט?!
הציפיה מבנט אינה להיות טוב מנתניהו, אלא לסובב את הספינה ב-180 מעלות. להחזיר לחיינו מודל מנהיגות של דוגמה אישית. איני מדבר על פייק ניוז שמופץ נגדו. נכון, המעון בבלפור בשיפוצים על פי דרישת השב"כ. נכון, ביתו של בנט אינו משופץ, אלא רק על פי צרכי האבטחה. נכון, הסכומים שנזרקים לחלל מופרכים. אני מדבר על כל הטייק-אוואי שאני, כמשלם מיסים, מממן למשפחתו. למה אני צריך לממן את האוכל של ילדיו של בנט? הרי הוא מקבל ממני משכורת, כדי לכלכל את משפחתו, לצד המשכורת של אשתו. החוק מאפשר זאת? היועמ"שית אישרה זאת? אז מה? הציפיה מראש הממשלה היא להרבה יותר מאשר לא לעבור על החוק. למשל, לדוגמה אישית של אכפתיות לכספי ציבור ולאי שימוש בהם לצרכיו הפרטיים. ובוודאי ובוודאי כאשר הוא צריך לחולל מהפך ציבורי ומוסרי אחרי נתניהו, ולהחזיר לחיינו מודל מנהיגות הפוך; של דוגמה אישית, טוהר מידות וניקיון כפיים.
צריך לשנות את החוק, ולקבוע שראש הממשלה יממן את הוצאותיו הפרטיות ואת ההוצאות הפרטיות של משפחתו ואת ביתו הפרטי ממשכורתו בלבד. הוא מקבל מן המדינה דירת שרד, ואין להשקיע אגורה שחוקה בביתו הפרטי, למעט צרכי אבטחה. את החוק הזה יש לחוקק לאלתר, כחלק מתהליך הדה-ביביזציה הדרוש לחברה הישראלית. אך גם בלי חוק – יש לקוות שבנט יפעיל שיקול דעת ראוי יותר ויתקן את דרכיו.

* היד שאוחזת באקדח – סמוטריץ', המסית והמדיח, שהמאיימים לרצוח את בנט ומשפחתו הם קהל היעד של ההסתה שלו, טוען שמדובר בספין כדי לסייע לבנט.
אם יירו בבנט, סמוטריץ' לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו. הוא יהיה אשם לא פחות מהיורה.

* עוכרת ישראל – דיסטל אטבריאן הגאון טוענת שישראל היא המדינה הגזענית ביותר בעולם. אף תועמלן של bds או שוברים שתיקה לא היה מבטא שנאה מזוקקת יותר למדינת ישראל, כמו עוכרת ישראל הזאת. היא שונאת את המדינה שלא בחרה באשכנזי שהיא מעריצה לראשות הממשלה. להקיא.

* להיזהר מפרובוקציה – בקרוב הנשיא ביידן יערוך ביקור בישראל. אני מקווה מאוד שהוא לא יוזמן לנאום בכנסת, כי לה-פמיליה הפרלמנטרית עלולה לפתוח כדרכה בהפס"ד, להשתולל ולהתפרע ויהיה זה קלון על מדינת ישראל כולה.

* טרור – מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי מגדיר את הירי והנשק הבלתי חוקי ברהט – טרור. הוא צודק. אבל מי שמכחיש את הטרור החקלאי, כי אם הוא לא קיים אין צורך להילחם בו – אינו האיש שראוי ומסוגל להילחם בטרור.

* כיכר השאהיד – ראש עיריית רהט מלין על אוזלת ידה של משטרת ישראל במאבק בפשיעה בעירו, אבל העירייה העניקה לכיכר בעיר את השם "כיכר השאהיד" על שם עבריין ששלף נשק לעבר שוטרים וחוסל. אז על מה הם מלינים? הרי הם בעצמם מעודדים בכך את הפשיעה ומחנכים על ברכי פושעים.

* תמונת הניצחון – אגף קהילה במועצה האזורית גולן ארגן סיור לפעילים ביישובי הגולן בקיבוצי "עוטף עזה", בעיקר ללימוד על המהלכים החשובים והמוצלחים שנעשו שם בתחום הצמיחה הדמוגרפית והבנייה לקליטה חדשה. הוביל את הסיור פנחס ולרשטיין. יש מעט מאוד אנשים שקידמו את ההתיישבות בארץ ישראל כמו פנחס. הוא היה הפרוייקטור של השיקום הקהילתי והצמיחה הדמוגרפית בקיבוצי העוטף בשנים שלאחר "צוק איתן". הוא הוביל מהלכים מוצלחים ביותר והוא דמות נערצת בקיבוצי העוטף. כעת הוא מלווה מטעם משרד השיכון את הצמיחה הדמוגרפית ביישובי המועצה האזורית גולן.
ביקרנו בנחל עוז, בעלומים ובכרם שלום. בכל קיבוץ שמענו את סיפורו ההיסטורי, כיישוב סְפָר לצד ישות אוייבת, עוינת, מתנכלת, לאורך עשרות שנים, אך המיקוד היה תהליכי הצמיחה. בנחל עוז עזבו מיד לאחר צוק איתן 17 משפחות. הקיבוץ ירד ל-215 איש, והגיל הממוצע היה 65. היום, הקיבוץ מונה 500 איש, בזכות קליטת עשרות משפחות צעירות לחברות מלאה בקיבוץ. שכונות חדשות קמו, בתי הילדים נפתחו. אין תמונת ניצחון ציונית יותר מזו!
בקיבוץ הדתי עלומים לקח אותנו צביקי פורת (אחיו של חנן ז"ל, שלו גם שני אחים בגולן) לצפות במיזם שימור חצר הראשונים של הקיבוץ.
כרם שלום, היה בעבר הקיבוץ השמאלני הרדיקלי ביותר בקיבוץ הארצי (השומר הצעיר). הם הפגינו שוב ושוב נגד הקמת ההתיישבות הישראלית בחבל ימית ובגוש קטיף. הפגינו הפגנות סוערות ואף אלימות מול חוות שקמים של אריק שרון, בשנות ה-70 וה-80. ובשנות ה-90 הם התפוררו והתפרקו. אין זה פלא; קיבוץ שבמקום לטעת שורשים עוסק בהפגנות נגד התיישבות אחרת – אין לו תקומה.
גם הגלגול הבא של המקום לא עלה יפה, והקיבוץ נשאר בתת-אכלוס ובמשבר חברתי וכלכלי, בעיקר אחרי צוק איתן. כעת, יחד עם קומץ החברים שנשארו מהגלגול השני, יצא הקיבוץ לפני שנים אחדים למהלך גדול של הפיכתו לקיבוץ משותף של חילונים ודתיים, והגיעו אליו משפחות רבות. זה היישוב המרוחק ביותר, המערבי ביותר בארץ, מוקף משני כיוונים בחומה גבוהה. ההליכה אליו היא חלוציות של ממש, הן בשל המיקום והמצב הביטחוני והן כיוון שלמעשה מדובר בהקמת קיבוץ חדש. המפגש עם רכזת הקהילה של הקיבוץ, צעירה דתיה שהתיישבה שם עם משפחתה מטעמים אידיאולוגיים לפני שלוש שנים וחצי, היה מפעים ומרגש. אני מאמין, שיישובים משותפים של חילונים ודתיים – זו הבשורה הגדולה של ההתיישבות בעשורים הבאים.
הפעם האחרונה שהייתי בכרם שלום, היתה בביקור הזדהות של צח"י (צוות חירום יישובי) אורטל במהלך מבצע "צוק איתן". הפעם האחרונה שהייתי בנחל עוז, הייתה חודשים אחדים לאחר מבצע "צוק איתן", כאשר בני, שהיה אז בטירונות, היה באבט"ש (אבטחת יישוב) בקיבוץ. הביקורים ההם היו ממש מדכאים. ואילו הביקור השבוע, לנוכח התמורה הגדולה, היה מרומם נפש. רציתי לחבק שם את כולם.

* ביד הלשון: יד ושם – יד ושם הוא שמה של רשות הזיכרון לשואה, המוסד הרשמי להנצחת מורשת השואה בישראל. מקור השם הוא ישעיהו, מ"ו, ה': "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם, טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת; שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת."
אורי הייטנר

שבת, 5.2.22
מדי בוקר, לצד כוס הקפה, אני פותחת את יומי בקריאת מאמרי הדעה בעיתון "הארץ", ובשבת קוראת במוסף "תרבות וספרות", מעין עונג שבת פרטי משלי. והבוקר, הנה שוב קטעים מיומנה של רות אלמוג, שתמיד מסבים הנאה רבה. קוראת ומרגישה צורך להודות לה, על שבקטעי היומן שלה היא משכילה להפליא לתאר פכים קטנים באופן המעיר בקוראה כמוני הרגשה של היענות, ערות נפשית וקרבת לב.
בהמשך אני פותחת את המייל, ופוגשת בהפתעה מרנינה: בחוזר ששולח רמי סערי למכותביו מדי שבוע, ובו מביא לידיעתנו חדשות על ספרים שתירגם ועל מה שנכתב עליהם ומוסיף להנאתנו קטעי מוזיקה, בחר לשלוח שנית שיר מימי מלחמת הפרטיזנים ביוגוסלביה במלחמת העולם השנייה, ששלחתי לו בזמנו, אף שכבר שלח אותו בעבר. (שם השיר במקור BILEĆANKA והקשה בגוגל מאפשרת לשמוע כמה מביצועיו). ההיענות הזו של רמי לשיר שאהבתי לא רק שימחה אותי, אלא גם פתחה בי איזו דלת נסתרת.
באותן שנתיים, בין גיל עשר לשתים עשרה, שבהן חייתי עם הוריי בסראייבו לפני עלותנו ארצה (לאחר שבגיל שמונה נשלחתי לבדי ארצה ועד גיל עשר הייתי בקיבוץ מרחביה, בטרם הוחזרתי אל הוריי) – שנתיים שהיו הטובות והבריאות מכל שנות ילדותי ונעוריי – התוודעתי לכמה שירים שבימים ההם העירו בנפשי הד עמוק, אך בעלותי ארצה הם הפכו לחלק מן הגנזך הלשוני-תרבותי שבמשך שנים לא העזתי לגעת בו, שכן בימים ההם חשוב מכול היה למהר ולהתערות בכל מה שישראלי וזה אומר גם למהר ולהתרחק ככל האפשר מכל יסוד זר.
במאמר מוסגר אוסיף, שכאשר ב-1949 הודיע לי אבא על החלטת הוריי לעלות ארצה, כבר הייתי מעורה בשפה ובחברה בת גילי ולא התלהבתי לעקור שוב ממקומי, ובתגובה אמרתי לאבא שאני לא רוצה, כי "פה יש לנו את טיטו והפיונירים." הפיונירים היו תנועת הנוער לילדים שהופעלה על ידי המפלגה הקומוניסטית ביוגוסלביה של הימים ההם. איני שוכחת את תשובתו החכמה של אבי: "בישראל יהיה לנו טיטו משלנו." חמש מילים הממצות את מה שהניע מחצית משארית הפליטה של יהודי יוגוסלביה לעלות ארצה.
לפני כמה חודשים פנתה אלי קרובת משפחה צעירה, שערכה אזכרה לחבר הקיבוץ שלה שבימים עברו לחם עם הפרטיזנים היוגוסלבים, ולצורך זה ביקשה ממני למצוא שיר מן הימים ההם כדי להשמיעו באירוע שתיכננה.
ביוטיוב מצאתי את אחד השירים – BILEĆANKA – שאז, בהיותי בת אחת-עשרה, נפשי נענתה לו. אפילו כיום אני חשה אותה היענות רגשית, אלא שכעת אני זוקפת אותה לא רק ליופיו של השיר, לדימויים השואבים מכוחו של הטבע ולמוזיקליות, אלא גם לגעגוע למילים שבימים ההם ביטאו אמונה בעתיד, בניצחון הטוב על כוחות הרשע, האמת על השקר, בחיים ראויים שיוקמו במחיר הנורא של קורבנות המערכה נגד כוחות השחור הפשיסטי-נאצי. שירים שבהם הטבע חי, נושם, ונענה למשאלת לב האדם, לחיות בעולם שבו מתגשם התיקון המוסרי ואמת המידה ליחסים בין בני האדם היא "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך." עולם כה רחוק מעולם המושגים של ימינו, שרק בשפת הגעגוע ניתן לגעת בו מעבר לתהום הזמן המפרידה בין הימים ההם לבין ימינו אלה.
נרגשת מן ההיענות החוזרת של רמי סערי לאותו שיר, שבחר לשלוח שנית למכותביו, חיפשתי במרשתת שיר נוסף מאלה הזכורים לי מן הימים ההם. מצאתי שיר נוסף, גם הוא משירי הפרטיזנים. במקור הוא נקראONJUH PLANINOM – (בהר קוֹנְיוּךְ) וגם אותו אפשר לשמוע במרשתת, בכמה וכמה ביצועים. הנה מילות שיר, בתרגומי:

בהר קוֹנְיוּךְ הרוח הומה, מרחששת
עלים מזמרים שירי נכאים.
ענפי אורן, אדר, לבנֶה ואשוח
חבוקים ברוח נעים.

את היער הלילה עטף בשחור
קוֹנְיוּךְ גונח, מתמוטטות האבנים.
את המת, כּוֹרֶה-פחם מהוּסין,
קוברת כיתת פרטיזנים.

על הקבר ניגרו גשמי הסתיו
סופות שלגים פיזרו את עצמותיו.
מדמו האדום של כורה מהוסין
יער אדום מלבלב.

בהר קוֹנְיוּךְ הרוח הומה, מרחששת
עלים שירי נכאים מזמרים.
ובראש ההר מתנוסס דגל
אדום מדם פרולטרים.

אלא שלאו דווקא המילים (שבתרגום נראות פשטניות קמעא ואף לוחמניות, עם הדגל האדום מדם) – ואילו במקור יש להן לוואי רגשי כובש לב בכנותו, הן שמחוללות את הקסם בשומע. המנגינה הנפלאה, שאני שומעת בה אנקת גבהים, של המלחין היהודי אוסקר דָנוֹן מחוללת את הפלא הזה שהנה כעת, כשישים שנה לאחר שפגשתי בשיר לראשונה, עודני נענית לו, בביצועים השונים, חלקם מודרניים וקצביים.
חיפוש נוסף במרשתת בהקשר לאותו שיר העלה מאמר מפתיע בבלוג "גשר אייפל" שמפרסם הסופר הקרואטי מיליינקו ירגוביץ' מיום 5.9.2019, ובו רשימה שכותרתה: "בהר קוֹנְיוּךְ".
להלן תרגום הרשימה של ירגוביץ', שבה מסופר על הפרטיזן המת, על המלחין ועל מקורות הניגון, והיא מהווה בעיני טקסט נוסף שמביא לידי ביטוי את הקשר העמוק של יהודי יוגוסלביה – כמחצית משארית הפליטה שלא עלו ארצה ולא הפכו לישראלים – לצור מחצבתם, ואשר תרמו רבות לתרבותה ולספרותה של יוגוסלביה לשעבר.
הערה מקדימה:
בפתח דבריו מזכיר ירגוביץ' את כנס "ביחד", שהיווה תופעה מיוחדת ומעניינת: ד"ר ולדימיר שָׁלוֹמוֹן, רופא גסטרואנטרולוג המתגורר בזגרב, היה כרבים מאחיו היהודים מזועזע ממה שחוללה מלחמת האזרחים של שנות התשעים בארצו, במיוחד מרוחות השנאה שבין הסרבים לקרואטים, שחלחלו גם לחברה היהודית. לאחר שבמשך שנים רבות נהגו צעירי היהודים ביוגוסלביה הפדרטיבית להיפגש מדי שנה במחנות קיץ בחסות איגוד הקהילות היהודיות הנמרץ ורב הפעלים, וכאשר עם התפרקות הפדרציה היוגוסלבית חדל איגוד הקהילות מפעילותו – יזם ד"ר שלומון ובמשך שנים אירגן וניהל מפעל יחיד במינו: תוכנית נופש בת שבוע ימים, תחילה באיים בְּראץ' והְוואר ולימים בעיר הנופש אוֹפַּטיָה, בהשתתפות יהודים יוצאי יוגוסלביה באשר הם. במשך שבוע ימים נערכו במלון שבו שוכנו הנופשים מופעי תרבות ואמנות יהודית מגוונים, ובהם הרצאות, סדנאות, מפגשי חברה, טיולים, סרטים, מחזות, הצגת ספרים חדשים, תערוכות, מופעי מחול, מוסיקה ואירועי תרבות ובידור – כל אלה ברמה גבוהה ביותר. לכנסי "ביחד" הוזמנו גם אמנים לא יהודים, שיצירותיהם עסקו ביהודים, עולמם וגורלם (שמיליינקו ירגוביץ' הוא אחד מהם). במשך שנה תמימה תיכנן ואירגן ד"ר שלומון כל אחד מהמפגשים הללו, פעל להשגת המשאבים הדרושים, והמפגשים נערכו במשך שנים, השתתפו בהם גם ישראלים שהוזמנו להרצות בתחום עיסוקם (בהם הפרופסורים פניה עוז זלצברגר, גדעון עופרת ואחרים) ולאחר כל מפגש יצא גם ספר ערוך למופת, שכלל טקסטים וצילומי מופעים שהועלו במפגש השנתי. המיזם נקרא בשם "ביחד" – כקריאת כיוון ליהדות קטנה זו, לבל תתפרק גם היא לגורמים עוינים.

להלן תרגום הרשימה מפרי עטו של מילְייֶנְקוֹ יֶרְגוֹביץ':

בהר קוֹנְיוּך
היה זה במסגרת "ביחד", הכנס השנתי של יהודי יוגוסלביה, שתחילה התקיים במשך שנים באי הוואר ולאחר מכן עבר לאופטיה, והשנה היתה כמדומני 2007. בשעת בין הערביים של אחד מימי שלהי אוגוסט, כששיאי הקיץ זה מכבר מאחורינו, ועם זאת נדמה שהסתיו לא יגיע, אלא באורח פלא יישאר תמיד כך בין הזמנים, כשהאדמה מוארת באור בהיר המגיע אי משם מן הצד וכך מאיר את הבמה עד שהפנים נראים נקיים ושלמים, שום דבר אינו מסנוור את העיניים וברדת הערב אין החושך יורד עמו, אלא רק צבעים שמתכהים, והאור נשאב אל תוכו. אנו יושבים בבר של מלון אדריאטיק, רק שנינו, כי שאר האנשים עודם בחוף הים, או שהם כבר בחדרים, מתכוננים לתוכנית הערב. אוסקר דנון מספר לי על פגישתו הראשונה עם המוות. בדיוק באותה עונה מאוחרת של קיץ 1941, אי שם בבוסניה, לא רשמתי ושכחתי היכן, היום שקט לאחר אירועים סוערים במשך כמה ימים, מארבים ומנוסה, הפלוגה עוברת מעל לרצועת ההרים, בדממה, כך שנשמעת רק טפיפת הצעדים, בקצב שמדי פעם מתפזר במקצת ושוב מתגבש לו, קצב לא רצוני, שרק מי שקשוב לו מודע אליו. ובתוך כך נשמעת מפעם לפעם אנקת הצעיר שנישא על גבי האלונקה. אדם גדל מידות, כמעט ענק, שנפגע בבטנו. לרוב הלוחמים זה הפצוע הראשון בדרכי הלחימה. בתחילה שומעים אותו אומר: "אוי, אימא יקרה שלי, אוי אימא יקרה שלי..." ואז המילים מתחילות להתפזר ל"אוי אמא יקרה," ואז ל"יקרה שלי," ואז ל"יְקרה," ולבסוף אין עוד מילים אלא רק ההיאנקות והגניחות שהולכות ונחלשות, עד שברגע מסוים גם הן משתתקות. בקצב, מחוץ לקצב, בקצב, מחוץ לקצב. ואז, קול אחד מנושאי האלונקה, וקולו של המפקד, המצווה לעצור.
ולבסוף הקבורה. טקס קצר, מישהו אומר בהתאמה את תפילת אבינו שבשמים. לוחם צעיר מאוד, פרח כמורה לשעבר שהתכונן להצטרף לכמרים אך לפתע נותר בלי האמונה באלוהים או שהתאהב בנערה צעירה. הוא טוען שנותר חסר אמונה, אבל כל מי ששומע אותו אומר זאת מעיר: הוא התאהב, אומר א., ואף שנותר בלי אלוהים, המפקד מצווה עליו להגיד משהו והוא מדקלם את אבינו שבשמיים. הענק נושא שם ושם משפחה קתולי, וכך נודעת לזה משמעות כלשהי.
אבל אני, שעה שאני שומע ורואה את כל אלה, כפי שאוסקר דנון מספר לי ובעודי באופן כלשהו משתתף בכך, עולה בדעתי מחשבה ילדותית: איך זה בכלל אפשר שאדם חי ימות! נכון, זה מגוחך, כי מי ימות אלא אם כן הוא חי, שהרי איך יוכל למות אם הוא כבר מת, אם הוא לא-חי... עוד לפני כן ראיתי אדם מת, הסתכלתי וראיתי בבתים בסראייבו איך אנשים מתים, זה היה עוד בזמן שהמוות היה משהו חברתי, כשזקן היה מוטל על ערש דווי, בני המשפחה והשכנים היו באים להיפרד ממנו, זה עשוי היה להימשך כמה ימים, אפילו שבועות, ואירע אפילו שאדם לא מת ככה, אבל זה היה משהו אחר, משהו חדש לגמרי מבחינתי. אדם גדול שכזה, ממש ענק [...] זמן רב לא היה בפלוגה, והנה הכדור מצא דווקא אותו. ובעודו נישא באלונקה ועדיין נאנק וגונח, כל זה עדיין נורמלי. אבל כשזה נפסק, כשהוא כבר איננו, זה משהו שלא נכנס לראש. בעצם, לא נכנס אז לראש שלי. לא ייאמן איך שזה אחר כך נצרב במוחי ואיך זכרתי. ובעצם אני לא יודע למה אני עכשיו מספר לך את זה, אמר לי אוסקר דנון, אז גם אני את הסיפור הזה זכרתי, וכעת אני מספר מהזיכרון. רק שאני, להבדיל ממנו, יודע איך ומדוע זכרתי.
זכרתי בגלל השיר. ואני מצטער שבמעמד ההוא לא זכרתי להגיד לו זאת.

את הטקסט לשיר "בהר קוֹנְיוּך" כתב הפרטיזן מילוֹשׁ פּוֹפּוֹביץ' ג'וּרין, ואת החרוזים הלחין בהשראת ניגון רוסי אוסקר דנון. מילוש ראה לנגד עיניו את מותו של הלוחם פֶּיוֹ מרקוביץ', שנהרג באוקטובר 1941, ושלימים יוכרז כגיבור לאומי. פֶּיוֹ מרקוביץ' היה אמיץ לב, אך לא ברור אם הפך לגיבור בעקבות מעשה גבורה או הודות לשיר. איך שלא יהיה זה בסדר גמור, שהרי כל מוות הוא יחיד במינו ובין כל השירים שכבר לא שרים אין שיר דומה לו. קשה למצוא כמוהו גם בין אלה שכן שרים.
לא רק שאין בו אופטימיות ושהדגל אדום מדם הפרולטרים, ביער אדום מצמחייה סתווית מאדימה, למעשה דגל המוות ולא דגל הניצחון וההולדת המחודשת, השיר "בהר קוֹנְיוּך" הוא בלדה עצובה, דומה שאין בה רגשות משותפים, אינה מזמנת את היחדיו, אפילו לא בעולם הבא.
פֶיוֹ מרקוביץ' נולד בכפר ליפְּניצָה שבקרבת טוּזְלָה, במשפחת כורים קתולית. אביו מת בטרם מלאו לו שמונה שנים. בגלל העוני מוציאים אותו מבית הספר היסודי שהחל ללמוד בו והילד הופך לעובד שכיר, תחילה במשפחות כפריות אמידות ולאחר מכן עובד כפיים בעיר ובמכרות. בעבודה הוא מסתדר היטב, מתקרב אל הפועלים והכורים מהוּסין, ויחד עם משמרת שלמה באוגוסט 1941 מצטרף לפרטיזנים, שם במסגרת גדוד אוֹזְרֶן הפרטיזני הם משתתפים במתקפות הראשונות על דוֹבּוֹיְ ואוּסוֹר, ובמיקוש מסילת הרכבת, כשכמויות אדירות של תחמושת ארטילרית עפות באוויר, והידיעה על כך מגיעה עד ברלין. פֶּיוֹ מרקוביץ' כמפקד הפלוגה נפצע קשה בקרבות של קְלאדַנְיְי, ואם כי ידעו שלא ישרוד, רעיו הלוחמים נשאו אותו בנסיגתם אל מעבר לקוֹנְיוּך. לפי האגדה וגם על פי העדויות שיצרו את האגדה, הוא מת בדיוק בפסגת הר קוֹנְיוּך, היכן שקברו אותו לעיני מילוש פופוביץ' ג'וּרין, שכתב את השיר.
בשיר פֶיוֹ לא נזכר בשמו, הוא מתואר רק ככורה מהוּסין, אף שהוא בעצם לא היה מהוּסין אלא, בדומה לרבים מחבריו ובני המקום, היה כורֶה מליפניצה. אבל כפי שזה בשירים ובאגדות, הסיפור מתחבר מחלקים שונים ומסיפורים קטנים יותר שחוזרים עליהם, עד שהוא נעשה גדול מהחיים כדי שיהיה בכוחו להעביר את הסיפור על גורלו של אדם מצד אחד לשני.
במותו של פֶּיוֹ מרקוביץ' כבר עמד לנגד עיניו של אוסקר דנון מראה הצעיר על האלונקה. והייה גם השיירה המתעקמת, שמאבדת את הקצב, שלאורכה זולגות מילים גוועות בשפת האם.
חודשים אחדים לאחר מכן כבר היה בידו טקסט השיר שכתב מילוֹשׁ פּוֹפּוֹביץ' ג'וּרין.
בזיכרונו של אוסקר דנון נשמרו גם רומנסות רוסיות וצועניות, ששרו בבתי הקפה בסראייבו, שבהם ביקרו מייסדי COLLEGIUM ARTISTICUM, אבל גם של הרכב הג'ז שהוא עצמו ניגן בו. ולבסוף, לפניו היו גם מנגינות שירי המהפכה הרוסיים, שנעמו לאוזן שהורגלה לשירי האהבה הבוסניים, וכן הרומנסות היהודיות-ספרדיות שעלו מחצרות הבתים בשכונת ילדותו. זה עתה חזר מהקונסרבטוריון בפראג, שם סיים את לימודיו בניצוח, עם דוקטורט על הנושא "קלוד דבוסי והאימפרסיוניזם המוזיקלי, תחילת הדקדנציה בנגינה."
מה מכל אלה נשמע במנגינה ובתזמור של השיר "בהר קוֹנְיוּך"? קרוב לוודאי לא כלום. וקרוב לוודאי הכול. הכול טמון בראשו של מי ששר ושל מי שרק מאזין לשיר. או רק נזכר בו, כפי ששרו כשעדיין שרו אותו.
כשהכרתי אותו, עמד אוסקר דנון בשנות התשעים לחייו. בפעם האחרונה נפגשנו בחורף 2008 כשמלאו לו תשעים וחמש שנים. בכל אביב נסע לבית הקטן שלו שבקְרְק, ושם נשאר עד תחילת החורף. כך נהג גם בימים שבהם לא נהגו לנסוע מבלגרד לקרואטיה. כשהכרתי אותו, נותר לפניו עוד אביב אחד בלבד. באביב הבא, בשנת 2009, כבר לא יכול היה לנסוע לשם.
אנשים מבוגרים מאבדים בדרך כלל את השמיעה. החירשות אינה איומה ונוראה, ואנשים נוהגים להתלוצץ על כך. אוסקר דנון שמר עד הסוף על שמיעה עילאית. דיברתי עמו בלחש. "בהר קוֹנְיוּך" הוא שיר חרישי, החרישי מכלל השירים שכבר לא שרים. נשתמרה בו הפליאה על מותו של החי.
במחשבה על חלקן – ולו גם הזעום, הנרמז בלבד, של רומנסות יהודיות-ספרדיות במכלול ההשפעות שהמלחין אוסקר דנון היה נתון להן, ובמיוחד בהקשר מלחמת הפרטיזנים היוגוסלביים וחלקם של היהודים בה, אי אפשר שלא להיזכר בהקשר זה ברשימה קצרה מפרי עטו של הינקו גוטליב, "קדיש ביער" – טקסט שיוצאי יוגוסלביה בארץ נהגו לקרוא באזכרה שערכו מדי שנה ביום השואה.
הינקו גוטליב (1948-1886) היה משפטן, משורר, סופר ושליח ציבור. בין שתי מלחמות העולם נחשב לאחד מחשובי הסופרים היהודים בממלכת יוגוסלביה. ב-1936 יסד את הירחון "אמנות" ועד 1941 שימש עורכו ופירסם בו שירה ופרוזה. השתתף בשבועון הציוני "ז'ידוב" וכתב בביטאוני הנוער הציוניים בארצו, ביומון "פוליטיקה" בבלגרד (בדרך כלל בשם העט טיהומיר יארֶביצָה). תירגם משירי היינה ושירים רבים שנכללו בתרגום הסרבי-קרואטי של "אנתולוגיה לספרות החדשה" של רבינסון-ביסטריצקי (1934). מקצת מסיפוריו הקצרים של הינקו גוטליב תורגמו לעברית בידי עמיתו ורעו ד"ר צבי רותם שעלה ארצה ב-1934, ופורסמו במוספים הספרותיים בארץ – "דבר", "דבר השבוע", "עתים", "הגה", "הדור" ו"על המשמר".
במרס 1945 הגיע גוטליב ארצה עם אשתו, שבע מתלאות המלחמה, מאובדן חלק הארי של כתביו ולאחר ששכל את שני בניו: הצעיר, דנקו, נרצח במחנה בסוף מאי 1941, והבכור, וְלאדוֹ, נספה בספטמבר 1944 בתאונת דרכים בדרום איטליה. משהגיע ארצה שיכנע אותו עמיתו ד"ר צבי רותם לשחזר את כתביו, ומהם תירגם ופירסם בעיתונות העברית. הנובלה "המפתח לשער הגדול", יצירתו הידועה ביותר של הינקו גוטליב, יצאה לראשונה בהוצאת עם עובד (1950), יצאה לאור בניו יורק גם בתרגום לאנגלית, נכללה בשני כרכי כתביו (1980) ולימים יצאה גם בהוצאת תרמיל/משרד הביטחון (1987).
במות צבי רותם, נותרו על שולחנו ההגהות לשני כרכי כתביו של הינקו גוטליב, שיצאו בתרגומו באותה שנה, בהוצאת עקד (1980, ולימים ובהוצאה מחודשת בשנת 2000). מן הראוי לציין, שכתבי הינקו גוטליב יצאו בספר רק בתרגומם העברי, כך שבשפה שבה כתב את יצירותיו אין הוא קיים ואינו נזכר בלקסיקון הסופרים כותבי סרבית-קרואטית. ב-2021, ביוזמת הסופר מילְייֶנְקוֹ יֶרֶגוֹביץ' (הנ"ל) וחברים נוספים, הושג בעזרת ארכיון אבנטוב כתב היד של "המפתח לשער הגדול", ובינואר 2022 יצא הספר לאור בזגרב, לראשונה בשפת המקור!
בשלוש שנים וחצי שבהן חי הינקו גוטליב בישראל, עד למותו מסרטן ב-1948, כתב מעל עשרים סיפורים מסוגים שונים (ובכלל זה סיפורים לילדים שפורסמו ב"דבר לילדים" ואף סיפורים על החיים בישראל) ובעיזבונו הניח תוכניות לסיפורים והתחלות לרומנים רחבי יריעה .
ב- 29.9.1940 פירסם הינקו גוטליב שיר שבמילים ספורות תיאר את יהדות יוגוסלביה, זו שבין שתי מלחמות העולם חברו בה יוצאי ספרד ואשכנז, שעל אף מורשותיהם השונות בעבר – חלקם היה נתון לשלטון האימפריה העות'מאנית וחלקם היו נתיני המונרכיה האוסטרו-הונגרית – הצליחו לפעול במסגרת משותפת, שהקימה מוסדות יהודיים (בית אבות, בית חולים ועוד), יסדה תנועות נוער ומסגרות הכשרה ציונית והתברכה בשפע של אגודות וארגוני סעד ורווחה, שפעלו להקניית חינוך מתקדם והשכלה לדור הצעיר.

הינקו גוטליב
בראש השנה
בראש השנה אלך להתפלל
בבית תפילה, לאלוהיי.
ברוגע את מזון הנפש לקבל
כל עוד יכול אני ורשאי.

אבל רוצה אני חזן מנעים זמירות
בבית כנסת הספרדים הקט לשמוע.
שם זמר סטמבולי, משורר המקאמות
יודע בציפור הנפש לנגוע.

אוזן לא אטה ל'טִיוּ' [דוֹד] מתחטא
ולקול שוועתו הבוכייה,
כי אם לקול המאנפף, שחרש מסלסל
רומנסה מאנדלוסיה.

מכלל כ-78,000 יהודי יוגוסלביה שרדו לאחר השואה כ-15,000 בלבד.כמחציתם עלו לישראל בגלי העלייה שלאחר קום המדינה.רבים מיהודי יוגוסלביה לחמו בין שורות הפרטיזנים.
בספרו "אחד מכל שמונה – יהודים בשורות הפרטיזנים ובמחתרות ביוגוסלביה במלחמת העולם השנייה", (יד ושם, ירושלים, 2015) כתב ראול טייטלבאום על יהודים שהשתתפו במלחמה נגד הכובש הנאצי ועוזריו ביוגוסלביה. יהודים רבים התגייסו לשורות הפרטיזנים והגיעו לתפקידים צבאיים ופוליטיים בכירים בארצם, אחדים הוכרו כגיבורי מלחמה לאומיים. ראול טייטלבאום מבהיר בספרו שכ-15 אחוזים מכלל אוכלוסיית יהודי יוגוסלביה הבוגרים השתתפו בלחימה, השיעור הגבוה ביותר של יהודים שהשתתפו במלחמה נגד גרמניה הנאצית.
כ-85 אחוזים מכלל יהודי יוגוסלביה נספו בשואה, חלקם במלחמת הפרטיזנים. משמעותו ומשקלו של האובדן הכביר הזה באים לידי ביטוי ברשימה "קדיש ביער" שכתב הינקו גוטליב, והיא מובאת להלן, בתרגומו של צבי רותם.

הינקו גוטליב
קדיש ביער
מסרבית-קרואטית: צבי רותם
אותו יום, עם שקיעת החמה, הובאה ז'אנקה הפרטיזאנית לקבורה. נקברה במקום שם נפלה, על גוֹרְנְיִי פּוֹטוֹצי. הגרמנים והאוסטאשים ניסו שם במשך שני ימים רצופים להבקיע דרך מוְורְהוֹבינָה וצְרְנָה וְלאסְט. כשלושה צעדים ממנה שכב סְטֶבוֹ, נער בן חמש-עשרה, במחסה והמטיר אש ממקלע ברדה האיטלקי על הגבעה שמעל בתיו האחרונים של הכפר בּאבּין פּוֹטוֹק. שתי מרגמות כבדות של הגרמנים הפגיזו משם את מוצב הפרטיזנים, אבל לא גרמו שום נזק. כל הפגזים נפלו הרחק מאחורי המטרה. לפני הצהריים ניסה האויב פעמיים להתקדם והתקיף בתנועת איגוף רחבה, ופעמיים נהדף לנקודת המוצא שלו והניח שמונה גוויות בשלג. היום היה בהיר ושקט, ובצהריים הגבירה השמש את חומה והתחילה להמס את השלג.
כבר נדמה היה שהקרב נגמר והולך, ושאותו יום שוב לא תהיה שום פעולה, אך פתאום נשמעה נביחה של מכונת ירייה כבדה מצד שמאל, מהסתעפות הדרך לדוֹנְיִי פּוֹטוֹצי. באותו רגע התחילו ענפי העצים מעל ראשי הפרטיזנים נשברים בנפצוצים יבשים. "היזהרי," קרא סְטֶבוֹ ומיהר להסיט את המקלע שלו לכיוון האש. אולם האזהרה איחרה לבוא. ז'אנקה שמטה את הרובה, הכניסה את ידה מתחת לסגינה. פעמיים ניסתה להתרומם, ואז צנח ראשה על השלג.
לאחר שסְטֶבוֹ הצליח לבסוף להשתיק את מכונת הירייה של האויב בשישה צרורות כדורים וגחן על ז'אנקה לעזור לה, כבר היתה בלי רוח חיים.
חפרו לה קבר וסתמו עליה את הגולל. הערימו עליו אבנים, כדי שימצאו אותו לימים, אם יחפשו אחריה.
דְראגוֹ, שעמד ליד טוֹשׁוֹ, אמר, ולא ידע איך זה עלה הרעיון על דעתו: "בכל זאת, היינו צריכים לומר קדיש."
"מה צריך לומר?" שאל המפקד. עשרים ושניים פרטיזנים ניצבו דוממים סביב הקבר.
"תפילת האשכבה היהודית," הסביר דראגו.
"מדוע תפילה יהודית?" השתומם המפקד.
"כי היא היתה יהודייה. יש כאן עוד כמה יהודים."
"עוד יהודים? מי כאן יהודי?"
"אני!" – "ואני!" – ענו שלושה.
"ובכן, אמרו תפילה כרצונכם," אמר המפקד ותימהונו לא עזבו.
"התדע לומר קדיש?" שאל טושו את דראגו. "והאפשר כך, רק שלושה? נדמה לי ..."
שלושה יהודים פרטיזנים, בלב ליקה, החליטו לומר קדיש על קבר חברתם.
"דראגו, אמור!"


הינקו גוטליב. צילום משנת 1948. מתוך ויקיפדיה.

דראגו פתח: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא..." ונעצר פתאום. מצחו נחרש קמטים עמוקים של התאמצות, מבטו תעה סביבו על פני חבריו. אלף פעמים בחייו אמר קדיש בעל פה בשטף, בלי לחשוב ובלי להתבלבל. ידע את המלים מימי נעוריו וחזר ושינן אותן, ועכשיו לא ידע ולא זכר. הקצב והלחן לא משו מאוזניו, אך המלים נעלמו ואינן.

ומכיוון שלא ידע להמשיך, נעץ מבטו בקבר, הרכין ראשו ואמר:
"כשתתייצבי לפניו, ז'אנקה, לפני שופט עולם, הגידי לו שיביט מה עשו לך, מה עשו לכולנו. יביט ויראה שלא נותרנו לפליטה אפילו כדי אמירת קדיש אחריך. אמן."
"אמן," חזרו ודובבו אחריו שפתי עשרים ושניים פרטיזנים.

* רשימה זו מוקדשת לזכר אחות אימי, פאולה אלטרץ, שהצטרפה לפרטיזנים ונהרגה. דק"ב

אהוד: "המפתח לשער הגדול" של הינקו גוטליב, שהתפרסם תחילה בהמשכים בעיתון "הדור" ואחר כך בספרון בהוצאת "עם עובד" – השפיע עליי רבות בנעוריי כאחד הספרים האיכותיים ביותר ומעוררי הדימיון שקראתי. במשך שנים קניתי וחילקתי במתנה את הספרון ודומני שבזכותי אזל.
מדחס-החלל של דב טרנופולסקי מככב ברומאן ההרפתקאות שכתבתי לבני-הנעורים "אוצר הבאר הראשונה" (1982), ונוסף עליו גם מדחס-הזמן שהמצאתי לטרנופולסקי, והוא מככב ברומאן ההמשך של ההרפתקאות לבני-הנעורים, "בעקבות יהודי המידבר" (1983. שניהם בהוצאת שוקן עם איוריו של דני קרמן), באחרון כונס בצורה סיפורית רוב הידע שצברתי במרוצת השנים על השפעת סיפורם של יהודי חייבר על התחדשות החיים העבריים בארץ-ישראל החל מהעלייה הראשונה.
הספר השלישי בסדרה, "בארץ עצלתיים" שנכתב בהשראת "המישמנאים והמירזנאים" של אנדרה מורואה, נותר גנוז, ומצוי לקוראים רק במהדורת קובץ הוורד העברי.

"המפתח לשער הגדול"
להינקו גוטליב
עברית: 1950
פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 13.12.1968
לראשונה פגשתי בסיפורו של הינקו גוטליב כאשר פורסם בהמשכים מדי יום שישי בעיתון "הדור" בלוויית ציוריו של ה. כהן שהיה בהם, כמו בסיפור עצמו, מזיגה מופלאה של "סיינס-פיקשן", הגות פילוסופית, ומסתורין של הפלגה אל עולמות רחוקים ואל מימדים שמעבר לנו: בעוד אשר העלילה כולה מתרחשת בתא 84 בבית הכלא של משטרת וינה במשך שלושה ימים של חודש יוני 1941.
דב טרנופולסקי, מתמטיקאי יהודי מווארשה, מצליח ליצור מדחס-חלל אשר באפשרותו ניתן לדחוס מימדים עצומים של חלל לכדי מיקרונים אחדים, וגם לעבור את מהירות האור. המדחס שטרנופולסקי נושא עימו בכיסו מאפשר לו להיות כל-יכול, לשאת עימו את ביתו, לשלוף מכשירי-רדיו, פסנתרים, תרנגול ואף תותח כהרף עין ולחזור ולהחביאם, ואף להציב, במקרה אחד, את נעלו באוויר באותה נקודה אשר דומה כי ממנה ביקש ארכימדס מסיראקוזה לפני אלפיים ואלו מאות שנים לעקור את כדור הארץ מציריו.
הנעל מרחפת באוויר למראית עין בלבד. למעשה היא נופלת כל הזמן לעבר הרצפה נפילה חופשית, כלומר בתאוצה של עשרה מטרים בקירוב לשנייה. מראית העין של ריחוף הנעל באוויר נוצרה על ידי כך שטרנופולסקי הציב מתחתיה את המרחב העצמי שלו בעובי של כך וכך קילומטרים כשהוא מכווץ לקוטר של מיקרונים אחדים.
ואכן, אחרי שבע שעות של נפילה הגיעה הנעל חזרה למקומה וכוח תאוצתה היה כך שהיא חדרה בעד רצפת תא הכלא ועוד ארבע רצפות מתתתיו ולא נעצרה אלא לאחר שהגיעה אי שם למרתף וקדחה בו חור שעומקו כחמישה-עשר מטרים.
מצוייד באפשרויות ממין אלו נקלע טרנופולסקי לשלושה ימים לתא בבית הכלא של משטרת וינה, בשכנות לשלושה אנשים: האחד מהם הוא הרב הראשי של קהילת סאלוניקי, השני הוא דוקטור שטראוס, מומר יהודי ופרקליט וינאי נודע, והשלישי הוא המספר, בן-דמותו של גוטליב עצמו. העלילה הקצרה, הכתובה בכישרון מספר בלתי מצוי, מתנהלת בעת ובעונה אחת בכמה מישורים.
המישור הראשון הוא חיי בית-הכלא בווינה. גוטליב כותב בשנינות ובהומור תוך איפיון חסכני של אווירה וטיפוסים. למשל, מפקח הקומה וייכסלבראון, שוטרים, מפקדים, ובייחוד דיירי התא, על רקמת היחסים המעניינת הנוצרת ביניהם. חיי הכלא משמשים אספקלריה עקומה לתקוות ולמשאלות, מקום להירהורים פילוסופיים ואירוניים על טבע האדם, על הצדק, המוסר והמדינה. זהו אחד הספרים היחידים שקראתי על ה"שואה" ואשר מהנה וסוחף את הקורא מאותה בחינה עמוקה של פתיחת הנפש להרהור על משמעותו האמיתי של החופש, במקום לאטום אותה על ידי תיאורי זוועות, נוסח קצטניק.
המישור השני הוא של סיפור מדע דימיוני. הכנסת הגורם הזה לתוך אווירתו הריאליסטית של הסיפור, ומיקומו בתא הכלא הגרמני, היא שנותנת לסיפור את ממד הדימיון ועושר ההמצאה, ובעצם גם את מובנו העמוק. הסיפור הוא סיפור אכסיסטנציאלי, אלא שמקום לממש – נוסח "המיטאמורפוזיס" לקאקפא – את הסיוט כמצב קיומי נתון, הוא מממש את התקווה, את הכוח לגאול ואת האפשרויות הבלתי-מוגבלות אשר כולן מיוצגות במדחס החלל של טרנופולסקי השם לאל את כל מגבלות החומר והמקום של בית הכלא ושל המלחמה בכלל.
משעה שאנו מקבלים כנתון את המדחס, ממש כקבלתנו את המיטאמורפוזה של גריגור סמסא לחרק – מתנהל כל הסיפור מתוך היגיון וחוקיות פנימיים בלתי מעורערים. במסגרת זו מתאפשר מסעם של ארבעת הידידים לביתו של טרנופולסקי, המוצב בגודל קופסת גפרורים על שולחן תא הכלא. באמצעות המדחס הם מתקטנים עד שתקרת התא נראית בעיניהם מרוחקת כרקיע. וכמו לא די בזאת, והנה אל הבית בו הם יושבים ואוכלים מביא לאחר שעה קלה טרנופולסקי את וייכסלבראון בתוך... כוסית שמפניה, וגורם לו לצאת מדעתו.
המישור השלישי והחשוב ביותר בספר הוא משמעות מפעלו של דב טרנופולסקי, ולא במקרה בחר גוטליב כמוטו לספרו את השורות מ"המלט":
"הה, אלוהים! הייתי יכול להצטמצם בקליפת אגוז ולחשוב עצמי מלך חלל אין סוף..."
באחרית-דבר לספר אומר המתרגם כי כאשר התעורר ויכוח על משמעות הסיפור ועל היסוד המדעי שבו, רשם גוטליב ביומנו:
"לבנות מלא-כלום ולהציב על קרקע הרוחניות הצרופה ביותר, זה היה – למרות הכול – הרעיון שהדריכני כשהגיתי את 'טרנופולסקי'."
המספר מתיידד עם טרנופולסקי ומדובבו: "האדם רק במחציתו הוא סנדלר, מתמטיקאי, רב או מנהל פנקסאות," אומר טרנופולסקי, "במחציתו האחרת הוא נשאר עד אחרון ימיו הוזה ושוגה בדמיונות. וככל שאנו משתדלים להסתיר מחצית אחרת זו מפני העולם ומפני עצמנו, היא בכל זאת עצם מעצמנו, כמו הריאה וחוט השידרה. ואלמלא היה האדם לפרקים מבלה את חופשתו בעננים, על הירח או על המאדים, היה כל חשק החיים שלו נחנק בדבק-הסנדלרים, בחשבונות, בטבלאות הלוגריתמים ובשאר עניינים מועילים." (עמ' 143).
כאשר חבריו מבקשים ממנו להשתמש בכוחו ולהוציאם לחופשי, הוא אומר – "לא אוכל להוציאכם אחד אחד בפתח הקטן, המפתח שלי הוא לשער הגדול." (עמ' 143).
מהי שאיפתו של טרנופולסקי? – "יש מכונת-ירייה מעל למכונות-הירייה, ומעל לכל מכונות-הירייה – דוב טרנופולסקי, יהודי אלמוני מווארשה!... דיו לעולם שייוודע לו קיומי. שייוודע לו, כי אי-שם בעולם מצוי אדם, שאין אימת אדם עליו ואין כוח שיוכל להכניעו, להמיתו או לקנותו. שיש אדם שידו מגעת מבעד לשיריון העבה שבעבים, אל המבוא העמוק שבעמוקים..."
ואז: "יסתדרו כל היחסים בין בני האדם מאליהם, בכוח חוקיות החיים, על הצד היותר טוב, כי באשר חיים שם חוק, וככל שהאדם תועה, כן מתמידה שאיפתו לחזור אליו... להתקדם... בלי אופטימיזם נפרז ובלי התערבות יתירה בגורל אנוש. ככל שתמעט ההיסטוריה, כן ייטב לאדם." (161-162).
משמעתו של הספר חמקמקת וקשה בהגדרה משום שהיא ארוגה עד לבלי הפרד בעלילה, אשר מעניקה תחושה של חופש פנימי בכל מצב של כפייה חיצונית, כמוה העניקו לי, כקורא, רק ספרים מועטים בחיי. קראתי את הספר במרוצת השנים קרוב לעשרים פעם, ובכל פעם אני נהנה ממנו מחדש. את הטפסים [העותקים] האחרונים שלו רכשתי במרוצת השנים וחילקתי מתנה בין כל ידידיי. טופס [עותק] אחד, שכרכתיו היטב למען לא יתפורר, ליווה אותי במשך החודשים הארוכים של בסיס הטירונים.
בפתח הספר, המוקדש לזכר בניו דאנקו וולאדו, אומר המחבר כי הסיפור "דוב טרנופולסקי", שקרא לו אחר-כך בשם "המפתח לשער הגדול", נוצר בקראליאויצה (פורטו רא) בחוף הקרואטי, שהיה כבוש בידי האיטלקים, מקום שם מצא לזמן-מה מפלט מפני הגרמנים.
לאחר כניעת איטליה ב-1943 נמלט אל הפרטיזנים היוגוסלאביים כשהוא נושא את "טרנופולסקי" בילקוט-השכם שלו. באחת ההתחמקויות עם הפרטיזנים בין חילות האוייב, נאלצו להחביא את כל מטענם במערה בהרים, שם נפרד מ"טרנופולסקי". הגרמנים שרדפו אחריהם גילו את המערה והשמידו כל מה שנפל בידיהם. הפרטיזנים שלחו אותו לאיטליה כנציגה של שארית יהדות יוגוסלאביה, שם חזר והעלה את הדברים על הכתב, וכאשר השתקע בארץ-ישראל ערך אותם בצורתם הסופית.
הינקו גוטליב נולד ב-1886 בקרואטיה, למד רפואה ואמנות והיה עורך-דין, שופט ועורך-עיתון. יסד בזאגרב ירחון ספרותי ופירסם בו שירים, סיפורים ומסות, עד לפלישת הגרמנים ב-1941. הוא נעצר על-ידי הגסטאפו למחרת הפלישה משום שהירבה למתוח ביקורת על מגמות הכניעה לנאצים שהתגלו ביוגוסלאביה. הועבר לכלא בווינה, ושוחרר רק תודות למשגה במנגנון הגסטאפו. הוא נמלט לשטח הכיבוש האיטלקי, נעצר, ועם כניעת איטליה הצטרף לפרטיזנים היוגוסלאביים. ב-1945 עלה עם רעייתו לארץ-ישראל. שני בניו אבדו לו, אחד בראשית המלחמה ואחד בסיומה.
מחזות שלו הוצגו ביוגוסלאביה וסיפוריו פורסמו בבמות שונות. כתבים שלו, בהם רומאן, אבדו בדירתו שהוחרמה על ידי הנאצים. ניצלו רק הסיפורים והשרידים שהודפסו. על אף גילו ובריאותו המעורערת הוסיף ליצור בארץ-ישראל, אך מחלה ממארת קיפדה את פתיל חייו בנובמבר 1948, לפני עשרים שנה.
המתרגם, אשר מביא פרטים ביוגראפיים אלו באחרית-דבר לספר, אומר כי במגירתו של גוטליב נשארו כתבי-יד רבי עלילה, שעדיין לא באו על תיקונם. יהי רצון ולא רק ספרו שאזל יופיע במהדורה מחודשת אלא יימצא גואל גם לכתביו האחרים.
* ה. גוטליב: "המפתח לשער הגדול", סיפור. מסרבית-קרואטית – צבי רותם. הציורים מאת ה. כהן. הוצאת "עם עובד", ספריית "קשת", תל-אביב, תש"י, 1950. 168 עמ'.

ויקיפדיה: חיים הינקו גוטליב נולד בכפר ג'וּרְגֶ'בָאץ ובהמשך עבר לזאגרב. הוא למד משפטים באוניברסיטת זאגרב ובהמשך רכש תואר דוקטור למשפטים. הוא היה פעיל בקהילה היהודית של ווקובר וב-1909 ייצג אותה בכנס הקהילות היהודיות בקרואטיה שנערך בזאגרב. במהלך מלחמת העולם הראשונה לחם גוטליב בחזית האיטלקית ובחזית המקדונית. ב-1918 נישא לרוז'ה לבית לווינשטיין, פתח משרד עצמאי לעריכת דין ונבחר ליושב ראש הקהילה היהודית וההסתדרות הציונית בביילובאר. באותה העת מנתה הקהילה כ-500 נפשות. ב-8 ביוני 1925 עמד גוטליב בראש רשימה יהודית נפרדת לבחירות המוניציפליות בביילובאר וזכה לרוב קולות בני הקהילה היהודית. ב-1929, שב לזאגרב.
ב-1941, לאחר כיבוש ממלכת יוגוסלביה על ידי גרמניה הנאצית וכינון מדינת קרואטיה העצמאית בשלטון האוסטאשה, החלו רדיפות יהודים. הינקו גוטליב נעצר, עבר עינויים במטה האס. אס. בזאגרב ובהמשך הועבר לגראץ ולבית כלא בווינה. מאוחר יותר הועבר לאיטליה. שני בניו ולאדו ודאנקו הצטרפו לכוחות הפרטיזנים של טיטו ונהרגו. ולאדו בתאונת דרכים בדרום איטליה ודאנקו באחד ממחנות ההשמדה. דירתו בזאגרב נשדדה וכל תכולתה ובכלל זה כתבי יד אבדה.
ב-1943 הועברו בני הזוג גוטליב לאיטליה ושם שוחררו בידי עצירים שהתקוממו. הם הצטרפו לשורות הפרטיזנים של טיטו וב-1944 הוטסו לבארי שבאיטליה, כנציגי הצלב האדום לטיפול והסדרת פינויים של שארית הפליטה.
ב-1945 חל קרע בין גוטליב לבין הנהגת הפרטיזנים היוגוסלביים על רקע פעילותו הציונית. גוטליב ורעייתו עלו לארץ-ישראל המנדטורית בספינת מעפילים ונעצרו על ידי הבריטים במחנה המעצר בעתלית. בסוף השנה, שוחררו ועברו לקיבוץ כפר גלעדי שם שהו מיספר חודשים, לאחר מכן עברו להתארח אצל ידידים בגבעת רמב"ם ולבסוף לדירה בשיכון בקצה החולות בחולון.
בני הזוג נקלעו למשבר כלכלי קשה. למחייתו התפרנס גוטליב ממכירת מוצרי מאפה שאפתה רעייתו, תוך שהוא ממשיך את עבודתו הספרותית בלילות. ביומנו כתב ב-3 באוגוסט 1948:
"באיזו קלות ומהירות השלים חוג מכרינו, החיים בנסיבות משופרות, עם ירידתנו הכלכלית והחברתית, שאנו שני בני אדם זקנים, תשושים ועייפים עד מוות, נאלצים במאמץ עליון, ברפש ובסביבה שאינה הולמת אותנו, להשתכר את הגרושים המועטים להוצאות מחייתנו העלובה, ושלצורך זה אנו עושים עבודה העולה על כוחותינו הגופניים והרוחניים, משום שהיא נמשכת שש עשרה שעות ליום."
הינקו גוטליב הלך לעולמו בנובמבר 1948 מסרטן הכבד והוא בן 62 שנים ונקבר בבית הקברות נחלת יצחק בחלקת הסופרים-העיתונאים. רוז'ה אלמנתו נפטרה ב-13 בדצמבר 1974 ונקברה באותו בית עלמין. סיפוריו תורגמו לעברית על ידי ידידו ד"ר צבי רותם.

ספריו בעברית שהופיעו כולם אחרי מותו:
"המפתח לשער הגדול", עם עובד, 1950.
"המפתח לשער הגדול ועוד שלושה סיפורים", ספריית תרמיל, 1997.
כתבי ה. גוטליב, כרך א': סיפורים, הקדים מסה: פרופ' דב סדן, תרגם, צירף מבוא ותולדות חיים : צבי רותם, הוצאת עקד, תש"מ, 1980, והוצאה מחודשת בשנת 2000.
כתבי ה. גוטליב, כרך ב': מחזות-מאמרים-יומן, תרגם צבי רותם, הוצאת עקד, 1980, והוצאה מחודשת בשנת 2000.

גם בעת הנס האחד-שאין-שני-לו של בקיעת ים סוף, היו שקיטרו על הבוץ שדבק בקצה הנעליים.
רק קורא הדורות מראש, יכול היה לקבוע את יום העצמאות של מדינת היהודים דווקא ביום ה' באייר, שהוא מקבילו של שביעי של פסח לפי סדר ה-א"ת ב"ש.
(לוח הא"ת ב"ש, מבוסס על חיבור האות הראשונה בא'-ב' העברי עם האחרונה, וחיבור האות השנייה עם האות השנייה מהסוף, וכך משודך לכל יום בשבוע חג הפסח, חג תאום: לעולם יחול ביום שחל בו א' של פסח – תשעה באב, וביום ב' של פסח יחול לעולם חג שבועות, וביום ג' של פסח יחול ראש השנה, לפי סדר א"ת, ב"ש, ג"ר – וכן הלאה).
לאורך 3,260 שנה, מאז יציאת מצרים ועד ה' באייר תש"ח, נותר חג שביעי של פסח, ז' של פסח, יתום מול האות ע'. לאורך 3,260 שנה, לא נמצא לו בן זוג מקרב חגי ישראל. עד ששידך לו בורא עולם, עילת העילות וסיבת הסיבות, לפני 74 שנה בדיוק, את ה' באייר, יום הכרזת עצמאותה של מדינת היהודים. מאז ואילך לעולם חל יום ה' באייר, יום העצמאות, באותו יום בשבוע בו חל שביעי של פסח. פאזל א"ת ב"ש הושלם במלואו. פלא פלאים. יד ההשגחה, ללא ספק.
אכן, קיים דמיון מדהים בין שביעי של פסח ליום העצמאות. בשביעי של פסח חל יום העצמאות הראשון של עם ישראל, עם בקיעת הים וצאת העם משעבוד מצרים. אותו יום בשבוע נבחר בידי בורא עולם שיחול בו יום העצמאות של מדינת היהודים. ומאז ועד עולם הולכים ז' של פסח וה' באייר יד ביד. תאומים זהים.
ביום העצמאות הראשון זינק נחשון בן עמינדב במסירות נפש מרהיבה לתוך מי הים; בדיוק כפי שלקראת ההכרזה בתש"ח על הקמת המדינה היהודית העצמאית, קדמה מסירות נפש של כ-24 אלף נחשונים – מאז נפילת הקורבן הראשון רבי אברהם שלמה זלמן צורף ב-1851 בעיר העתיקה – שהיו כולם 'מַגַּשׁ הַכֶּסֶף שֶׁעָלָיו נִתְּנָה מְדִינַת הַיְּהוּדִים', כמאמר המשורר.
נחזור לדימיון של משוואת ז'-ע'. הצד השווה שלהם – קשיי השיעבוד שקדמו לחירות. לניסי יציאת מצרים קדמו 'רק' 210 שנות שיעבוד נורא. לניסי הקמת המדינה קדמו 1,886 שנות חושך וצלמוות, מאז נפילת מדינת בר כוכבא בשנת 136. כמעט אלפיים שנות שנאת ישראל: שיעבוד מלכויות, הגליות, פרעות, פורענויות, אינקוויזיציות, עלילות דם, שחיטות אכזריות, 'כצאן לטבח', שנאת עולם לעם עולם, שהתנקזה לפני 75-80 שנה לשיא השיאים – שחיטתם באכזריות מפלצתית של ששת המיליונים הי"ד.
מחריד אפילו לחשוב, שרדיפת הכבשה האחת בידי שבעים זאבים טורפים, עלולה היתה להימשך, אלמלא קמה מדינת ישראל, בזמן הנכון והעניקה מקלט בטוח לכל יהודי באשר הוא.
המדהים הוא, שרבים עודם עיוורים למשוואת ז'-ע'. הם נמצאים הן בציבור החילוני והן בחוגים מסויימים של שלומי אמוני ישראל. בקרב האחרונים נשמעת הטענה שאין מה לחגוג, כל עוד המדינה חילונית.
אבל הם בעצם לא חידשו דבר. קדמו להם אבותיהם הכופרים העיוורים, בדור יוצאי מצרים. המדרש (שמות רבה כ"ד), על הפסוק "וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף" (תהילים ק"ו), מצייר שני כופרים כאלה: "היה אומר ראובן לשמעון: במצרים טיט, בים טיט; במצרים חומר ולבנים, ובים חומר מים רבים." כלומר, יציאת מצרים לא חוללה שום שינוי. הבוץ נשאר.
וגם בקרב החילונים יש ששרים בעיוורון "נֵס לֹא קָרָה לָנוּ / פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ," תוך התעלמות מנס תחיית המתים הלאומית, ומנס קיבוץ הגלויות. כפירה היתה על הים וכפירה קיימת בזמננו. דבר לא השתנה.
דווקא שני משוררים שאינם שומרי מצוות, מתחו ביקורת על מכחישי הניסים. המשורר יהודה עמיחי, כתב בשירו 'נסים': "מְרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס / אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ. / אֲפִילּוּ מִי שֶׁעָבָר בְּיָם-סוּף בִּבְקִיעַת הַיָּם / רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו / וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת." כאז כן עתה. לא רואים נס. רק 'גַב מַזִּיעַ'.
והמשורר נתן אלתרמן, בשירו 'אחד תם', מספר על דור יוצאי מצרים, שכל כך הורגל בניסים, עד שכבר אינו מתרגש מהם. רק גיבורו של השיר רואה את הנס ומתרגש: "צָרִיךְ הָיָה לִרְאוֹת כֵּיצַד, מִבְּלִי לָמוּשׁ / הִבִּיט בַּיָּם הַנָּס / כְּאִלּוּ זֶה חִדּוּשׁ... אַף עֵת הָרִים רָקְדוּ כְּאֵילִים / אוֹמְרִים שֶׁהוּא כִּמְעַט יָצָא מִן הַכֵּלִים."
וממש כך גם בדורנו. פלאי פלאות ונסי נסים, ואף מילת תודה כלפי שמיא.
הקשר בין ניסי חירות ישראל לפסח חג החירות, היה ברור לגמרי לאדמו"ר בעל השפת אמת. בדרשתו לחנוכה תרמ"א (1881) כתב, שכשם שהחגים המאוחרים חנוכה ופורים, סופגים השראתם (אורותיהם, בלשונו) מן הרְגָלִים שבתורה: חנוכה מסוכות ופורים משבועות, כך עוד נזכה לחג גאולתי חדש, שיסודו בניסים ונפלאות ממש כבימי גאולת מצרים: "ומחג הפסח אנו מקווים להיות עוד כמו שכתוב: כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת... והבן," רומז האדמו"ר השלישי בשושלת גור, על מה שהתרחש כאן בעשרות השנים האחרונות.
נשיא המדינה השלישי, זלמן שז"ר, הבין זאת היטב. כשנשאל מהי הברכה שיש לברך על הקמת מדינת ישראל, השיב ללא היסוס: "ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא."
מנחם רהט

אִישׁ מְעַסֶּה יָדוֹ הַמֵּתָה
בְּיָדוֹ הַחַיָּה.
עַל גּוּפוֹ גָּהַר הַסְּתָו
לְאַחַר שֶׁנִּסָּה לָצוּד
אֶת הָאֹפֶק.
אֲנָשִׁים הִבְשִׁילוּ בְּעֶצֶב
הִזְדַּקְּנוּת
לְאַחַר שֶׁלָּעֲסוּ שָׁנִים
לֶחֶם סִכּוּיִים
בְּשַׂר תִּקְווֹת.

פֶּתַע
כָּבָה זִיק בְּעֵינֵיהֶם
הַמְּבֹהָלוֹת.

בְּלֵילוֹת עֲצוּרֵי זְעָקָה
נְשָׁמָה
מְחֻיֶּכֶת
נִפְרֶדֶת
פּוֹרֶשֶׁת
אֶל עֹמֶק
שַׁחֲקָהּ.

לאחרונה הזדמן לי לקרוא ברצף כמה ספרים של סופרים ישראלים, רובם צעירים יחסית. המשותף לכולם – הם משקפים הווי ואורח חיים של אנשים ישראלים בארץ ובעולם. על פי הביוגרפיות של סופרים אלו ו/או ראיונות שנערכו עמם, הם כתבו על תחומים שהם עוסקים בהם או נטועים בהם. וזו הזדמנות לקוראים (בעיקר המבוגרים בינינו) ללמוד ולהכיר את הסביבה והעיסוקים של שכבה חברתית שאולי חדשה לנו.

שאול אולמרט "מוכרי החלומות", משכל (ידיעות ספרים), 2021
הספר מספר על הנעשה בעולם ההייטק, על בוגר 8200, ומלמד אותנו לדוגמא מה זה "חד קרן" (מי שמרוויח את המיליארד הראשון...) אולמרט הצהיר בראיונות שהספר לא אוטוביוגרפי, אולם יש בו מוטיבים מחייו. כמו הדמות הראשית בספר, הוא הקים חברת סטארט-אפ וחי בחו"ל כמה שנים. מסתבר שלא תמיד החיים קלים לצעירים אלו, ולא תמיד "עושים את המכה" והופכים מיד למיליונרים. יש כאלו שצריכים לנסוע למרכז מסחרי בעולם כמו ניו-יורק, וגם שם הם לא מלקקים דבש, אלא חשים בדידות, שעמום, וכן יש להם ספקות בדבר גאונותם, כפי שהם מעמידים פנים.

אַרן אֵראל, חריצים ומשבצות, ידיעות ספרים, 2011
ספר זה, שנכתב עשור לפני ספרו של אולמרט, עוסק גם הוא בנעשה בעולם ההייטק, הפעם בארץ. הסופר, ארן אראל, שירת בצה"ל בממר"ם באבטחת מידע, עסק בזה גם באזרחות, והיה בין מייסדי חברת סטארט-אפ. זהו ספרו הראשון, שהוא מותחן, עם עלילה מפותלת ודמויות רבות. ויש בה גם קשר לאירוע טראגי שקרה בברוקלין, ניו-יורק.

אילן עמית, צ'לו לארוחת בוקר, ידיעות ספרים, 2021
הסופר אילן עמית חי בתל-אביב. בספר זה הוא מספר על שני זוגות תל-אביביים, לאו דווקא צעירים, ומתאר את אורח חייהם בתל-אביב. ההתמקדות היא בחברוּת ארוכת השנים של שני הגברים, זו הנפוצה הישראל – מאז הילדות, דרך השירות הצבאי ולאחריו. בסופו של דבר מסתבר שישראלים שהשתתפו במלחמות, סוחבים עימם במשך כל חייהם את התחושות, הזיכרונות, ולעתים משהו גרוע יותר – תחושת אשמה על נפילת חבר.

איילת גונדר-גושן, רילוקיישן, אחוזת בית, 2022
הספר מספר על משפחה ישראלית החיה בקליפורניה עקב עבודתו של האב. המשפחה קטנה – אב, אם ובן גימנזיסט. העלילה מסופרת מנקודת מבט של האם. העלילה מתרחשת על רקע האירוע האנטישמי שאירע בבית הכנסת בפאלטו אלטו, אשר זעזע אותם. גם בשכונה שלהם "זוכים" בני המשפחה, בייחוד הבן, ליחס אנטישמי, על רקע טרגדיה שאירעה בבית הספר התיכון המקומי, בה נרצח נער שחור. הנרצח היה הבריון שניצל את בנה, ולליבה של האם מתגנבות חששות שמא הוא אכן אשם במותו. גם ספר זה מושפע מאירועים בחיי הסופרת, שאכן היתה עם משפחתה ברילוקיישן בארצות הברית בתקופה של הפיגוע בבית הכנסת בפאלטו אלטו. והשאלות שהיא מעמידה על דילמות של הורים ועוד, "מסגירות" את עובדת היותה פסיכולוגית.

יוסי אבני-לוי, הסתיו של מיכאלה, דביר, 2020
הסופר יוסי אבני-לוי טווה סיפור על רקע אותו הוא מכיר היטב – שירות במדינות שונות מטעם משרד החוץ במגוון תפקידים, ביניהם שגריר. הדמות הראשית היא דיפלומטית ישראלית בארץ מזרח-אירופאית, אישה רווקה, די בודדה. הספר משקף את אורח החיים וכל מה שקורה בשגרירויות ישראליות במדינות זרות.

ליהי לפיד, זרות, כתר, 2021
בספרה של ליהי לפיד המספר הוא כל-יודע. ויש בו כמה מערכות יחסים מעניינות: בין נערה לקשישה עם דמנציה מתפתחת; בין אותה קשישה לִבנה שהיגר לאמריקה וחש רגשות אשם על עזיבתו את אימו; בין הנערה לאימה, ילידות רוסיה, המהוות משפחה קטנה ללא אב. האם רוצה לשמור על בתה מכל משמר, אך זו מושפעת מהסביבה. ובעצם יש בספר השתקפות של החברה הישראלית לגווניה, כשבמרכז מערכות יחסים בין הורים לילדים.

לסיכום, רוב הספרים האלו פורסמו בשנתיים אחרונות. כולם כתובים בלשון רהוטה. הם מעניינים ואמינים, כנראה בזכות הסופרים ש"מכירים את החומר" מחייהם האישיים. הם סוקרים מערכות יחסים במשפחה, במיוחד בין הורים לילדים, וכן חברוּת שמיוחדת לארצנו הקטנטונת, שאין דומה לה במקומות אחרים בעולם. וכאמור, הם משקפים את ההווי של ישראלים בארץ ובארצות אחרות, אליהן הם מזדמנים אם עקב שליחות ואם עקב עסקים פרטיים.
עדינה בר-אל

רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת שישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
[המשך וסיום]

...מיום שאיבד שמול-יוסל בתוליו, אמנם לא היה יכול לשבת במשך כמה ימים, אך נזדקפה קומתו, ודומה כי השמועה עשתה לה כנפיים גם בקרב חבריו ואוהביו, והחלו מכבדים אותו לא רק כבחור העילוי, המוסמך, הבקיא והחריף, אלא גם כגבר ובעל-בעמיו. ידעתי שהוא אסיר-תודה לי על שמחיתי ממנו את כתם לֶמָלֶה-שוֹפְכָן של דינה-רוֹחְל המרשעת, וגם אביו ואימו האירו אליי פניהם, עתה, שמילאתי אחר התקוות שתלו בי.
ועם זאת, ראיתי ששמול-יוסל חושש ממני, שמא המכות – בכשפים עשיתי, והאצבע בעכוזו, מצד הסטרא-אחרא, מה עוד ששוחחנו כל שעת התשמיש מבלי לחשוש שמא ייוולד לנו ילד אילם.
ביומיים הבאים לא נתקרב אליי. בקושי ראיתי אותו כי כל היום היה בישיבה, ולי לא נותר אלא להעביר את השעות בחברת אימו ואחיותיו הצעירות, ולעסוק בעבודות הבית.
בליל שבת היינו אצל הוריו, ואני אמרתי לעצמי, רגע, האם אני חולמת או כל זה ממש הוא? עתה הרגשתי עד כמה חיי היו ריקים, ואיזו מלאות שבקדושה מתרחשת בי בקבלי את פני שבת המלכה ואני איני אלא חולייה קטנה בשלשלת הדורות הנצחית כי יותר מששמרו בני-ישראל על השבת שמרה השבת עליהם.
אבל שמול-יוסל היה עדיין מתוח, וירא לקרב אליי בשנית, כאילו משהו מפריע לו. בשבת בבוקר קם מוקדם, כהרגלו בכל יום, וכשישבתי עימו לאכול ארוחת-בוקר, הרגשתי שהוא שוב רועד כולו בהתרגשות, כנער מתבגר שנתפס במעשה-חטא.
"שמול-יוסל," אמרתי לו, "מה מציק לך – "
הוא חייך חיוך עקום, בוסרי ומתחמק, מבעד למשקפיו. ליבי נמלא חרדה. אולי נפשו עקומה ואינו אוהב כלל נשים אולי חבר נסתר לו, בישיבה? האם עשיתי את כל הדרך הרוחנית הזו אל מידת ההשתוות רק כדי לזכות בחיים תוגתי חדש, הפעם בעל פיאות, זקנקן וחובש מגבעת?
"שמול-יוסל," אמרתי בתוקף, מהיותי גם המבוגרת מבין שנינו, "מדוע אינך נותן בי אמון? הלא אשתך אני? ויודע אתה כי טוב היה לי מותי משאוציא דיבתך רעה – "
ואז נפתח ליבו וסיפר לי, הלא שבת היום, ובה נקבעה משמרת גדולה, מול הכביש הראשי, נגד מחללי השבת. כל חבריו הולכים, וגם הוא. מאז עזבה אותו דינה-רוחל, נתחזק באמונתו והפליא לזרוק אבנים על מכוניות המחללים, ואף נעצר פעמיים על ידי השוטרים הציוניים ורק בקושי רב הצליחו לפדות אותו מבית-המעצר.
"אתה!" אמרתי בפליאה. מתבוננת בגופו הצנום, עיניו קצרות-הרואי וכל הווייתו הנערית, החלשלושה.
"כן, אני!" אמר, "בעזרת השם, עת לעשות להשם, הפרו תורתך – "
ועיניו יקדו.
"ובכן לך, לך שמול-יוסל, מה יש לי לומר לך, אני רק אשתך – "
"פאני," היתה מעין תחינה בקולו, "אם לא אלך, יאמר שחושש אני לקדש שם שמיים ברבים – "
"לך, לך," אמרתי, "אך אם יאסרו אותך או יכו באבן, אל תתפלא אם אני אפיל – "
"תפילי!" נבהל, "כלום כבר בהריון את? הלא רק שלושה ימים עברו!"
"וכי יודעת אני אם בהריון אני אם לא?" עניתי. "וכי יודעת אני כיצד תשפיע הבהלה שלי, ודאגתי לך, על ההזרעה? האם המצווה לזרוק אבן בשבת חשובה לך ממצוות פרו ורבו?"
"לא, לא!" נחרד. "אך מה אעשה? פאני? – "
"הבטח לי כי כל זמן שאני אשתך, שמול-יוסל, אתה לעולם, לעולם לא תלך עוד לזרוק אבנים בשבתות!"
"מה... מי את..." מילמל, "לצד מי את עומדת..."
"לצידך. לצד ילדינו, שייוולדו, אם ירצה השם, במהרה בימינו, אמן – "
""לא!" אמר וקם מהשולחן, מבקש לשים על כיפתו השחורה את כובעו הגדול, ולצאת את הבית. "הבעל – קובע..."
"שמול-יוסל – " קראתי לו, וכשהסב אליי פניו, פתחתי באחת את חלוקי בפניו, בעודי יושבת, ושני שדיי הזקופים, הבשרניים, שכמו עמדו להתפוצץ מעוצם אימהותי-לעתיד האצורה בהם, נזדקרו מולו – "
"שמול-יוסל בעלי," אמרתי לו, "אל תצא! בוא והנח ראשך בחיקי, הלא אני היצלתי את נפשך – "
ראיתי את עקבות המאבק על פניו, דומה כי מעודו לא ראה, ובאור יום, שדי אישה ערומים. ובאמת, איש מכל הגברים שהיו לי לא ראה כך את שדיי ביופיים ובזקיפותם, כפי שהיו באותה שבת בבוקר. ממש לא יכולתי להאמין שרק לפני זמן לא רב, בימים שעדיין הייתי חילונית מטומטמת, היה ריפיונם עיקר דאגתי, והאשמתי אותם ואת הידלדלותם בכך שגופי אינו מושלם בצורתו.
"בוא – " אמרתי לשמול-יוסל.
מיד הסיר כובעו ופשט מעילו שלבש בינתיים, וקל כצבי דילג אליי, חיש התכופף וטמן פניו בין שדיי, כילד נזוף, ואף החל יונק מן הפטמות המגודלות, הכהות, שהתנוססו בקצותיהם לתפארת, ומשקפיו נוגעים בבשרי ככוויות קרות. "אַי! אי!" – צווח כשטפחתי על עגבותיו. לא עברו רגעים רבים ומצאנו עצמנו במיטה, ולאור הבוקר, וללא שום הכנות, אף לא נטילת-ידיים ותפילה וכוונות – בעל אותי שמול-יוסל פעם ופעמיים, כשאני צובטת ומכה אותו, "אַי! אי!" – ופניו, ללא המשקפיים עתה, סמוכים אליי כחושש לאבד את קירבתי ואת מראה אבריי, ונחת-החיים נוזלת, נוזלת והולכת מקירבי, בבואו עליי –
צהריים שוב אכלנו אצל הוריו. פני שמול-יוסל זהרו וכעין הילה של רוחניות צרופה אפפה את קודקודו המסופר קצר ועטור כיפה שחורה בלבד. הכול הרגישו בהתרוממות שפקדה את כוחו השכלי, ופיו שפע דברי-תורה וחידושים. אותה שבת היתה פרשת "ויגש", ושמול-יוסל דרש ופירש בפני אביו, הרב בן-ציון, ושאר הנוכחים, כי הנה ידוע שהחטא של מכירת יוסף גרם לשני בתי-המקדש להיחרב, והדבר מתבאר בפשטות על פי הכתוב – ויאמר אדוניי, על עוזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו, וזה, רחמנא-ליצלן, שלא נתנו לבניהם חינוך תורה שמתוך שלא היתה התורה חשובה בעיניהם, נתנו להם חינוך כנימוסי הגויים והציוניסטען, כדברי הנביאים בישעיהו ובירמיהו, וזה החטא של עבודה זרה והוא החטא של מכירת יוסף למצרים וכן בבית שני אף-על-פי שלא היתה עבודה זרה ממש, אבל נתחדשה כת הצדוקים שכיחשו בתורה שבעל-פה ובאמונת חז"ל, ושיטת המתייוונים שחינכו את בני-ישראל בהשכלת ההעליניסטען, כידוע בדברי הימים שלנו ועל ידי זה נחרבו בתי-מקדשנו, וזהו ממש עוון של מכירת יוסף למצרים, למכור ולתת לחנך את בנינו ובנותינו כילדי נוכרים וציוניסטען, וכן חורבן שילה היה מפני בני עֵלִי ככתוב – ובני עלי בני בליעל, והכול הוא מעוון של עניין מכירת יוסף, ששלט אז באבותינו ועדיין השטן מרקד בינינו בעזרת היצר הרע, שהכול נחרב מפני העוון של מכירת יוסף, שנתנו בניהם לחינוך נוכרים, שהכול מפני אותו החטא, שהבנים נמכרו לדיעות אחרות והאבות אינם מוחים!
איזה יופי!
שמול-יוסל דורש בפרשת השבוע, ואני, פאני, שהשתלוותי והגעתי למידת ההשתוות, מקשיבה בצניעות וממלאה כרסי בדברי-תורה, אֹ-פַייג! – שאני את יוסל, לא – את ארון בני שייוולד – אמכור למצרים, לעבודה זרה! לא דארווין ולא זבולון המר ילמדו אותו, רק חינוך תורה, ובזכותו בית-המקדש ייבנה במהרה, אמן ואמן סלה כן יהיה רצון מלפניו. וכשגיליתי לו עניין האיחור בווסת, ונסעתי בפעם הראשונה והאחרונה עם שמול-יוסל לתל-אביב, לשם מכירת דירתי וגם הביקור אצל דוקטור דולפי הרמוטק, וכשהתברר, כעבור ימים לא רבים – שאכן הרה אני, לא היה גבול לשמחתו של בעלי היקר!
את יתרת הדולארים שהבטיח לי זולטר ז"ל – שקפץ מהחלון לאחר הכתבה-בעיתון שתיארה כיצד ניסה לאנוס במשרדו נערת-רחוב תל-אביבית שגם רוקנה את הקופה שלו ונעלמה – לא קיבלתי. לא נמצאה צוואה של סנופי אצלו! שאלתי את אימא על כך, וכמעט נפלתי בפח. נזכרתי איך אני, פאני, ישבתי בכיכר היל, בקפה, עם רוני, חברתה של עציונה אזדרכת, ופיטפטתי. מתברר שכל ירושתי היתה מופקדת עבורי אצל עו"ד עזרא דופברג, אבא של דינה. לא סכום גדול, אבל עזר מאוד, מה עוד שחותני הרב הגאון בן-ציון צדקיהו, שנסע לשבועיים-וחצי לניו-יורק להתרים לישיבה, אמנם לא חזר עם הרבה כסף, אבל עם הבטחה לחלק לנו קצבת-קבע וגם חבילות-מזון.
מעתה היתה לי, בעזרת השם, השפעה רבה על שמול-יוסל, ולא דובר עוד בביתנו על זריקת אבנים ועל הכאת חילונים ויהודים משיחיים ולא על נסיעה להפגנות השבת בפתח-תקווה; וכל מיודעיו קראו לו מעתה בשם ר' שמול-יוסל העומד, כי היה עומד ימים תמימים ליד עמוד-הקריאה ומשנן תלמודו, ורק אני ידעתי מדוע קשה עליו הישיבה ואת סוד אין-אונותו להגיע לידי קישוי-האבר מבלי שאכהו מכות נאמנות על אחוריו.
וכשלא היה שקוע בלימוד ובתפילה, היה בא לעזרתי ומפנק אותי ומניח ראשו על כרסי לשמוע את פרפורי העובּר ובעיטותיו. כה גאה היה על שהצליח, בפעם הראשונה, להזריעני ולהיות, אם ירצה השם, לאב, וכבר קצר-רוח היה לחכות ליום הגדול.
ואכן, לא זמן רב היה עליו לחכות כי מן השמיים ריחמו עלינו וחננו אותי בלידה מוקדמת, וכבר בראשית החודש השביעי חשתי לפתע צירים חזקים והובהלתי אל בית-החולים ובתוך שעתיים, ללא כאבים, בלי הרדמה וכאילו לא לידה ראשונה היא זו – פלט רחמי תינוק זכר, בריא וגדול, וביום השמיני אף זכיתי לעמוד מאחורי הפרגוד, בחברת אימי שבאה מתל-אביב, למרות ההפגנות והמחסומים בדרכים, ושערותיה מכוסות במטפחת-ראש, ובחברת חותנתי מרת שפרה וגיסותיי הצעירות – וזכיתי לראות, בעזרת השם, כיצד מוכנס אהרון בני בכורי בבריתו של אברהם אבינו, והכול מברכים "כשם שהכנסתו לברית תזכה להכניסו לתורה ולמצוות ולחופה ולמעשים טובים."
וקול בעלי עולה על כולם כשהוא מברך ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. והמוהל קורא בקול רם: "אשר קידש ידיד מבטן, וחוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קודש. על כן בשכר זו אל חי חלקנו צורנו צווה להציל ידידות זרע קודש שארנו משחת. למען בריתו אשר שם בבשרנו."
והנה גם מכריזים: "וייקרא שמו בישראל אהרון בן שמואל-יוסף בן בן-ציון צדקיהו, ישמח האיש ביוצא חלציו, ותגל האישה בפרי בטנה, כאמור – ישמח אביך ותגל יולדתך. ונאמר אעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך – בדמייך חיי!"
וכאן נתנו באצבע טיפת יין מן הכוס על שפתי בני-בכורי, שהחל משמיע קול תרועת-בכי חזקה, ואני, תפורה עדיין מן הלידה, ונרגשת, בכיתי עימו בדמעות הודייה, וכל הנשים סביבי בירכוני ונשקוני וגם פרומה הזכורה-לטוב הגיע, ובחבקה אותי לחשה לי –
"רבות נשים עשו חיל, ואת על כולנה עלית!"
וגם לצק שנלצוג במגבעת שחורה, גדולה, רחבת-תיתורה, בגדיו רחבים ושחורים, ועגלת-תינוק חדשה ושחורה מרקדת על כפות-ידיו הענקיות, שהלבינו אך לא נתעדנו – הופיע בוקר אחד בפתח דירתנו, למחרת היום שבו התקיפה חוליית-מתאבדים את משרד-האוצר. מתברר שאשתו הנכה נפטרה בנופלה מהכיסא, והוא מכר את דירתו ועלה לירושלים עם תמונת בית-המקדש בצבעי כסף וזהב, לעשות תשובה ולהיות בקירבתי ולשמור עליי כפי שהבטיח לאבי ז"ל. ולמלא כל שליחות שאזדקק לה.
"את האדונית שלי," כך כינה אותי וסיפר כי בימים הוא עובד בבית-המלאכה של ישיבת זבחי-צדק ועוזר באריגת בגדי-הכוהנים ובהכנת כלי המישכן, המזבח, הצנתרות והרימונים לבית-המקדש השלישי, ובלילות הוא נושא שקים וכיסים מלאי-עפר-ושלדים מחפירותיה של חבורת מלקטי-עצמות, כדי להביאם לקבל ישראל, ושוקד לטהר את העיר מטומאת נז"ם, ראשי תיבות: נוכרים, זדים, מתים; ובשום אופן לא הסכים הזפת-לשעבר, פועלו של אבי ז"ל, שאשלם לו עבור עגלת-התינוק, ובדמעות-אושר בעיניו הבטיח לי כי בימי השלג יבוא להרכיב על כתפיו את רבי שמואל-יוסל שלי, את בעלי הענוג – מן הבית לישיבה ובחזרה, בוקר וערב, ובלבד שלא יצנן את כפות-רגליו. לשונות הענקית של לָצֶק העבדקן לעה בפיו בדברו בנאמנות ללא גבול, בראותו את אושרי הרב ו –
מעתה מילא ארל'ה הקטן את כל יומי ולילי. תינוק בריא היה, שיער שחור לו ועיניו שחורות ואפילו אברו, משהוסרו התחבושות, כהה היה, וגדול להפליא. לא תיארתי לי שגוף תינוק מחזיק אבר גדול שכזה ואף שאלתי על כך את המוהל, שבא ביום רועש במיוחד, לבדוק את מעשה-ידיו, שמא זו נפיחות של דלקת בעקבות המילה, ולכן גם הביצים שחורות, והרגיע אותי כי אצל בנים בכורים, שהם ראשית אונים – הזכרות לעיתים עבה יותר, והצבע עוד יבהיר.
אמנם לא היה בביתנו רדיו, וגם לא מכשיר הביוב שזורם מן החוץ פנימה – הטלוויזיה, עיתונים לא קראנו, אבל ביום בו בא המוהל לבדוק את ארל'ה – הרגשתי רוחש אי-שקט ברחובות, קולות פיצוצים ויריות מרחוק, והמיית המון סוער, כקול שיטפון מים רבים מתקרב לבוא.
המוהל, רבי יצחק, שמהיותו בעיני עצמו כמין רופא, לא חשש לשוחח עם אישה וַאם בישראל כמוני, ענה לי על שאלתי: "כלום לא שמעת? הציוניסטען, ימח-שמם, הצליחו לפוצץ את מסגדי הישמעאלים על הר-הבית, הרחובות מלאים חיילים. סכנה להלך. ומהם, הציוניסטען, יש שנלחמים עכשיו אלה באלה, חלקם חוגגים, כביכול, בניין בית שלישי, וחלקם מפגינים וקוראים נגד, והערבים – אף אלה השתגעו לגמרי, עיניהם יוקדות ומתפללים בצעקות ומתגודדים, ועשרות מהם נהרגים ברחובות והם מתנפלים, כאחוזי-טירוף, על החיילים והשוטרים. וגם ממשלה חדשה של הציוניסטען טרם הוקמה, ועל כך נאמר – ובימים האלה אין מלך בישראל, איש הישר בעינו יעשה, וברחובות החוצפה גדולה, גדולה, מה אומר ומה אדבר, כביכול – ממש עקבות משיח! – לא עלינו! לא עלינו – כי האמיני לי, פאני, כל זה מן הסטרא אחרא! ויבוא משיח צדקנו האמיתי במהרה בימינו, אמן – "
"אמן ואמן סלה – " נזכרתי בחיפוש שערכה המשטרה בליל שבת בישיבת אור-בלבנה וכיצד העלו חרס בידיהם, ושמחתי שעזבתי, בעזרת השם, את המטורפים ההם ואת חבריהם העולים בהר ואת כל נושאי הנשק יוקדי-העיניים הממלמלים על עמלק ועל ימות משיח, ומאושרת הייתי כי עתה הגעתי למידת ההשתוות. ונחת-החיים נוזלת, נוזלת והולכת מקירבי בקדושה ובטהרה מדי לילה ורוצה אני ומוכנה ללדת עוד הרבה אידאלאך קטנים ונחמדים, ונכונו חיי לפניי בחברת בעלי שמול-יוסל המתוק, "אַי!" – "אי!" – שהוא לפעמים כבני הגדול בתמימותו ובמסירותו ובהערצתו לי. והכול משבחים את למדנותו ושמו הולך לפניו, ובחברת תינוקי ארל'ה המתפתח יפה ויונק ברעבתנות משדיי ומכה בהם בידיו הקטנות, המוצקות, וכלל אינו דומה לאביו הענוג ובהיר-השיער אלא אולי יותר לאבי המנוח, ארון הרמוטק זיכרונו-לברכה, שטיפס, מוצק ושרירי, על גגות תל-אביב לזפתם מפני הגשם ולסיידם מפני החום, עד שנפל ושבר מפרקתו והותיר אותי יתומה – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
[וכך עוד שלושה עמודים מקווקווים, עד לסוף הספר הנדפס – עמ' 191, שהם כנראה העמודים הריקים שנותרו במחברת האחרונה].

וחזרה לפתיחת הספר:
התנצלות מאת המלביה"ד
אחד ממכריי פיתני – ואפת – להביא לאור בעזרתו ובהוצאותיו לדפוס את שש המחברות האלה, שהוצאתי מתרמילה של גברת אחת, אישה חולה וכואבת בשם פאני צדקיהו, אשר הלכה וגוועה לנגד עיניי בדלקת-ריאות קשה בחדר מבודד בבית-החולים איכילוב בתל-אביב. ולא בא איש לבקרה זולת יהודי עבדקן אחד, אדם רחב-מידות ועב-לשון שמגבעתו וגם מעילו שחורים, ושהיה מאכילה ורוחצה מדי יום וממרר בבכי כל פעם שיצא מחדרה למסדרון.
והאישה הזו, גם גופתה נעלמה –
סוף

נדפס לראשונה לפני 37 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים.
ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא אז לאור על חשבונו את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.
גברת אחת שזכתה בפרס ישראל לחקר הספרות פירסמה מחקר על הארוטיקה בספרות העברית אבל היא מעולם לא שמעה על ספריו של אהוד בן עזר. גם זו דרך לזכות בפרס.
את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-48 נמענים לפי בקשתם.
חיימקה שפינוזה: "האם יש בספרות העברית, גם זו החשובה, שברובה משעממת – עוד רומאן ארוטי-קריקטורי וגם אקטואלי כמו 'הנאהבים והנעימים' – שגם בעוד מאות שנים יקראו אותו בהנאה ולא יבינו כיצד התעלמו ממנו בני דורו?"

*
נתקבל מח"כ מרים גלזר-תעסה בעקבות משלוח הרומאן "הנאהבים והנעימים", 1985



הכנסת
ירושלים, ט' בחשון התשמ"ו
24 באוקטובר 1985
לכבוד
זמורה ביתן – מוציאים לאור בע"מ
רח' שוקן 32 / תל-אביב 66556
שלום רב,
ח"כ מרים גלזר-תעסה, יו"ר ועדת העלייה והקליטה מוצאת לנחוץ להחזיר את הספר המצ"ב, שכנראה בטעות נשלח אליה.
מתוך דאגה לכותב הספר מציעה ח"כ גלזר שיפנה באופן דחוף לפסיכיאטר, כי לדעתה יש כאן מקרה של כותב הנגוע בסטיות מיניות ובפסיכופאטיה מתקדמת. ח"כ גלזר מאחלת לו בריאות הנפש.
בכבוד רב,
וילמה מאור
מזכירת הוועדה

יוסף אתר 
גימלאי מאושר 
(תלמיד תיכון אחד העם 1960-64)

* אהוד ידידי, קראתי את הגיליון האחרון, 1741, והוא ממש מפואר. השיר הפותח שלך "בפתח תקווה אחרת" הוא כל כך יפה. אני מתקשה להאמין שנכתב לפני כל כך הרבה שנים עם ראייה כל כך חדה.
מחקריה של זיוה שמיר הם  שופעי הבנה וידע. הפעם, רשימה מצמררת על "אל תתנו להם רובים", והגלגולים שעבר. אנחנו ממש גדלנו עליו והוא נראה לי מיתולוגי ונבואי.
ואוסיף על כך את רשימתו של אורי הייטנר, ותודה לך שאתה לא מעיר אחרי כל רשימה ומוסיף את דעתך. למדת משהו עם הזמן...
נהניתי עד מאוד מהרשימה של חנה סמוכה מושיוב על המושבים והרחבתם, ומהרשימה על הודו והיוגה, הריאיון של עדינה בר-אל עם קרן אלוף.
חובה, אבל, חובה, להאזין לשיר ולסיפור שמאחוריו של רמי הלוי. אשלח אותו לכל  מכותביי, על מנת שלא ישנו בלילה כמו הלום הקרב שסיפר לו את סיפורו.
אני מתפלאת על עצמי שהקדשתי לעיתונך כה הרבה זמן... לוּ ירבו כמותו.
תודה,
מיכל סנונית

אהוד: אני מעיר בגוף המאמרים וגם אמשיך להעיר לאורי הייטנר ולכותבים אחרים כל פעם שאחשוב כי יש צורך בכך.

* אברהם כץ עוז: המימונה  האמיתית. בשנת  1985 הייתי בביקור במרוקו על מנת לתאם את העמדות של ארצותינו ליצוא פרי הדר אל מול  השוק  האירופאי. זה היה  בשבוע  חג  הפסח. לקראת סיום החג הוזמנו להתארח בביתו של שר התיירות במרוקו, מר ברדוגו. האירוע היה בבית שלו בקזבלנקה, והטכס היה שהחברים והשכנים המוסלמים המרוקאים, הביאו לחם- חמץ חדש שאפו  באותו יום, לשכניהם היהודים, עם גמר חג הפסח. משמעותו של החג במרוקו היתה הבעת ידידות  בין מוסלמים ליהודים, למחרת יצאו יחדיו לבלות בפרקים ובטבע.
בארץ, ויתרו מארגני החג בטיפשותם על החלק  של הידידות עם המוסלמים, ונשארנו בטבע עם "בשר על  האש" וצהלולים. איזה ויתור על נכס של ידידויות שהיה יכול להיות חג יוצא דופן ומוצלח לשיפור היחסים בין הדתות. חבל.

* מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן פגש בקייב את נשיא אוקראינה זלנסקי – שניהם יהודים.
ויקיפדיה: אבי סבו של בלינקן – מאיר בלינקן, היה סופר יידי שנולד בעיירה פריאסלאב (מקום הולדתו של שלום עליכם) והיגר לארצות הברית, וספרו המפורסם ביותר הוא ״ווייבער״ (נשים ביידיש), שבו התייחס ביידיש לנושא המיניות בקרב נשים יהודיות.
פריאסלאב היא עיר במחוז קייב באוקראינה. עם תום מלחמת העולם השנייה השלטון הסובייטי, שהיה להוט להאדיר את חוזה פריאסלאב כבסיס לכפיפותה של אוקראינה לרוסיה, שינה את שם העיר מפריאסלאב לפריאסלאב-חמלניצקי כדי להדגיש את תפקידו של בוגדן חמלניצקי באותו אירוע.
זלנסקי נולד למשפחה יהודית בקריבי ריה, אוקראינה הסובייטית. לפני שלמד בבית הספר היסודי הוא התגורר במשך ארבע שנים במונגוליה, בעיר ארדנט, שם עבד אביו, אולכסנדר סמיונוביץ' זלנסקי, שהיה פרופסור למדעי המחשב באחת האוניברסיטאות. אימו, רימה זלנסקה, היתה מהנדסת בהכשרתה. סבו, סמיון איבנוביץ' זלנסקי, לחם במלחמת העולם השנייה בשורות הצבא האדום, ורבים מבני משפחתו נספו בשואה. כמו רבים מאזור דניפרופטרובסק באוקראינה, הוא גדל כדובר רוסית כשפת אם, אך כבר מגיל צעיר דיבר אוקראינית כשפה שנייה ולמד אנגלית. בגיל 16 השלים בחינת TOEFL וקיבל מענק חינוך ללימודים בישראל, אך אביו לא הרשה לו לעבור ללמוד בישראל.

* עד עכשיו היה שוק של קניית עבודות סמינריוניות באוניברסיטאות ובמכללות למיניהן. החל מהשנה הבאה עלול להיפתח שוק ענק למכירת "עבודות מחקר" לתלמידי התיכוניים – לאלה שאינם מצליחים לגרד בכוחות עצמם במשך שעה וחצי את כל החומרים ל"עבודת המחקר" מהגוגל – ולהדפיס אותה (אולי גם מבלי להבין אותה) – ולאלה שבאים ממשפחות אמידות שיכולות לשלם.
בשכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות יכתבו אולי עבודות פחותות אבל יזכו בציונים טובים בזכות האפלייה המתקנת.
אגב, מרבית תלמידי ישראל אינם מסוגלים לכתוב חיבור סביר בעברית שאינה עילגת ומלאה שגיאות, שהרי מקצוע כתיבת חיבור כבר נשמט מזמן מתוכנית הלימודים! – ואלה יכתבו "עבודות מחקר"!!!
והכול בזכות שרת החינוך הכסילה.