שירים 1955-1995
בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער שלישי: שירים מאוחרים

א. אוקטובר 1973

האימפריה היהודית בוכה

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה
אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם
וְאִשָּׁה לְאִשָּׁה זָרָה בָּרְחוֹב
מְשַׁדֶּרֶת מַהֲדוּרָה שֶׁל חֲדָשׁוֹת מִבַּעַד
לַעֲרָפֶל שֶׁל קְרָב רָחוֹק, מַבָּט קָרוּעַ –
מִי מֵת לָךְ וּמִי נֶעֱדָר?
מִי מֵת וּמִי לָךְ נִשְׁאָר?

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה
אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם
דָּוִד וְגָלְיָת בְּטַנְקִים שֶׁל עֶצֶב
בְּדוֹקְטְרִינָה סוֹבְיֶטִית וּבְיֵאוּשׁ מִזְרָחִי
שׁוֹבְרִים עֲצָמוֹת בְּלֵב אֶרֶץ גֹּשֶׁן –
יֵשׁ פָּסוּק בַּתַּנַ"ךְ לְכָל חֶבֶל אֶרֶץ חָדָשׁ
וּשֵׁמוֹת לַנּוֹפְלִים בִּשְׁעָרָיו.

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה
אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם
אִשָּׁה לְבַדָּהּ כּוֹרַעַת לָלֶדֶת
חוֹתְכִים בָּה צִירֵי הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה
גּוֹרָלָהּ מִתְקָרֵב בִּמְהִירוּת עַל-קוֹלִית
נוֹשֵׂא רָאשֵׁי-חֵץ שֶׁל חֶמְלָה –
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
אִמָּא עֲרִירִית וּקְשׁוּחָה.

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה
אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם
שִׁכְבָה דַּקָּה שֶׁל יְהוּדִים נִמְרַחַת
עַל פְּנֵי חוֹלוֹת מִדְבָּר וָנֶפְט –
נִצָּחוֹן וּתְבוּסָה, הַפְסָקַת אֵשׁ מִזְרָחִית
אֲדֻמּוֹת עֵינֵיהֶם שֶׁל יַלְדֵי דּוֹר תש"ח
שַׁבְנוּ אֲלֵיכֶם, פִּיתוֹם וְרַעְמְסֵס –
בְּמִלְחֶמֶת עֲשָׂרָה בְּרַמַדָאן.

אוקטובר 1973

הִרהורים על שתי הנובֶלות המאוחרות
של א"ב יהושע
(חלקו השני והאחרון של מאמר זה יפורסם בגיליון 1744)

א. בת יחידה – נֵצר למשפחת לוצאטו
במרכז הנובֶלה "הבת היחידה" (2011), יצירתו המאוחרת של א"ב יהושע – כביצירתו הגדולה המאוחרת של ביאליק "אגדת שלושה וארבעה" (בנוסחהּ השני והמורחב) – מתוארים יחסי אב ובִתו היחידה. כאן וכאן מקבלת הנערה במתנה תּוּכִּי שנועד להפיג את בדידותה ואת שִׁממונהּ, ובשני המקרים יש לתוּכּי משמעויות שמעֵבר לנִגלה ולמפורש, שהרי הוא כלוא בכלוב כמו הנערה הכלואה במִגדל השֵׁן שבָּנו לה הוריה ומשנן כמוה מילים-לא-לו.
בשתי היצירות האפִילות הללו הולכת ומתפתחת לעיני האב השתלטן, הרודה בבִתו והמנסה להטיל עליה מינֵי מִגבּלות ואיסורים, בת אחראית ודעתנית, שאינה מוכנה שיחלשו על גורלה. הכרזתה המפתיעה של רקֶלֶה בסוף הנובלה על רצונה להיות שותפה להולדת אח, כמו גם רצונה להיות שופטת ולא עורכת-דין כמו ריקרדו לוצאטו אביה, מלמדת על עצמאותה, על ביטחונה העצמי ועל שאיפתה לשלוט במהלכי חייה. היא רוצה שאחרים יהיו תלויים במוצָא פיה, ושהיא לא תיאלץ אף פעם לכוֹף את ראשה לפני תכתיביו של האחֵר, גם אם "האחֵר" אינו אלא אביה-מולידהּ.
הנובֶלה "הבת היחידה" מתרחשת באחת מהערים היפות בצפון איטליה, ייתכן שמדובר בפאדובה, בטרייסט או במילנו (שלוש הערים האלה נשלטו בעבר על-ידי בית הַבּסבורג האוסטרי עד למלחמת השחרור האיטלקית שבָּהּ שירת ריקרדו לוצאטו ההיסטורי ב"חבורת האלף" של צבא גריבלדי). בערים הללו נולדו בניהָ של משפחת לוּצאטו המפורסמת, שהוציאה מקִרבּהּ אנשי-רוח נועזים ופורצי דרך. לחלופין, ייתכן שיהושע יצר בדמיונו מין עיר היבּרידית, המתיכה בתוכהּ מאפיינים של ערים עתיקות אחדות בצפון איטליה כדי לטעת במקום אחד גם את שרידי החומה הרומית העתיקה וגם את הקתדרלה בת שלושת המגדלים (רֶמז לשלוש הדתות המוֹנוֹתאיסטיות? רֶמז לשילוש הקדוש?) – כדי להטעות את קוראיו ולהובילם בתוך מבוך של אתרים וזהויות, המוביל מן התקופה האלילית עד ימינו-אנו.
אִמהּ של הבת היחידה רקלה – איטלקייה קתולית שהתגיירה בטרם נישאה לִבנהּ של משפחת לוצאטו העשירה והמיוחסת – נזכרת אמנם ברקע הסיפור, אך תפקידהּ בהתפתחות העלילה דל ושולי בלבד (ובמאמר מוסגר: לאחר פרסום "הבת האפֵלה" של אלנה פרנטה בתרגום עברי נעשה העיסוק ביחסי אֵם-בת לאופנה רוֹוחת בסיפורת המתפרסמת לאחרונה במקומותינו). יחסי קִרבת נפש ואהבה שוררים בין רקלה לבין הורי אִמהּ, שאינם יהודים, אך עלילת הסיפור סובבת בעיקרה סביב יחסיה של רקלה עם אביה וסבהּ היהודיים.
הסיפור מגולל לפנינו פרק בחייה של הבת היחידה, נערה יפה ונבונה, המתכוננת לחגיגת בת-המצווה שלה ולומדת בהדרגה איך להתנהל ולנהל את אורחות חייה: האם ראוי לה שתמשיך את השושלת המפוארת של משפחת לוצאטו ותחיה את חייה בצפון איטליה כבת-מולדת וכנטע-זר גם יחד? האם ראוי שתחרוג מן הדרך שהִתוו לה אבותיה, ותבחר לשמור את רציפות הזהות של משפחתה בדרך אחרת, בארץ ציון וירושלים – במָקום שאליו נשאו אבותיה, יהודי הגולה, את עיניהם שנה אחר שנה, אך לא העזו להגיע אליו?
אביה של רקלה – נֵצר למשפחת משפטנים נודעת המחזיקה בעירו משרד משפחתי גדול ורב-מוניטין (שאינו בדוי כלל, והוא מן המשרדים החשובים בתחומי הקניין הרוחני ורישום פטנטים) – מאמין שבִּתו היחידה עתידה לרשת את תפקידו ואת עסקיו המשגשגים. ואולם: התוכניות שהוא מועיד לו ולמשפחתו טופחות לא פעם על פניו. מתברר לו להוָותו שאין הוא יכול לדעת מה יֵלד יום: אדם טורח, וגורלו מתבדח על חשבונו.
האב הוא חילוני אָתֵאיסט בכל מנהגיו, אך אינו מתכחש ליהדותו ואינו מדחיק את ערכיה. להפך, חרף ריחוקו מן הדת והגם שהוא עצמו לא שמר על ה"טוהַר" האֶתני של משפחתו בעת שהתחתן עם אישה נוצרייה (בִּתם של אב קתולי אדוק ואֵם אָתֶאיסטית וליבֶּרלית), הוא שומר על יהדותה של בִּתו מכל מִשמר. רקלה, בִּתם של הזוג ה"היבּרידי" הזה, שיש לה שני זוגות – מפולגים אמנם – של סבא וסבתא, נדהמת לרגע בהבינה שלאמיתו של דבר גם בה זורם "דם רומאי", דמם של אויבי עמהּ שהִגלו את בניו מארצו והרסו את בית-מִקדשו. עד מהרה, דווקא ארנסטו, סבהּ הקתולי, מצליח להרגיעהּ בטענה שלהערכתו אין היא אלא נֵצר לרומאי נחמד שבָּנה ולא הָרס.
והרי אותם רומאים, הנתפסים בנָרָטיב הלאומי שלנו כאויביה המָרים של האומה ומחריבי מקדשהּ, נתפסים בהיסטוריוגרפיה הכללית כמי שבָּנוּ אימפריה וקידמו את העולם ואת תרבותו בתחומים רבים (ובתחום הבנייה וחומרי הבניין באופן מיוחד). שזור כאן הרעיון שבבסיס הרשוֹמוֹן – האופייני כל כך לכתיבתו של א"ב יהושע למן הרומן הראשון שלו "המאהב" ועד עצם היום הזה – שלפיו "דברים שרואים מכאן אין רואים משם." רק בעזרת צירופן של נקודות תצפית שונות, כולל זו של "הסיטרא אחרא" או של "פרקליט השטן", ניתן לִבנות תמונה המתקרבת אל חֵקר האמת, אם יש בכלל מושג כזה המכוּנה בשם "האמת".
בפתח הספר ניצבת דילמה כפולה: רקלה בת השתים-עשרה נבחרת מכל בנות כיתתה למלא את תפקיד "אֵם האלוהים" בהצגה שתוצג לקראת חג המולד, הן בזכות יופייה וחזוּתהּ השֵׁמית, הים-תיכונית, הן בזכות תבונתה וחריצותה (היא זו שלמדה את התפקיד על-פה לפני כולן). הנערה משתוקקת למלא את התפקיד הראשי בהצגה, אך אביה אינו מתיר לה למלאו מחשש פן תימשך אל מנהגי הגויים. לעומת זאת, לקראת חגיגת בת-המצווה שלה, הבת היחידה נאלצת לשנן ברכות המבטאות את התנשאותם של היהודים על הגויים – כגון "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי" – ברכות שעלולות להעליב את סבהּ וסבתהּ הקתוליים מצד האֵם שהתייהדה.
איך תנווט נערה צעירה ותמימה, הנושאת על גבָּהּ את מִטען הדורות שכָּפוּ עליה אבותיה, את דרכה בים החיים, מה גם שמתברר לה במהלך הסיפור שימי חיי אביה קצובים ושבמוקדם או במאוחר היא עתידה להישאר בעולם לבדה לגמרי, בלי אח ואחות, קרוב וגואל? איך עתידה נערה כזאת להתמודד בעלומיה ובבגרותה עם בעיות הקִניין של משפחת אבותיה ועם בעיות הזהות הסבוכות שהטילו עליה הוריה, בחינת "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה"?
תוך כדי קריאת הנובלה, הרהרתי לא אחת בזיקתה של יצירת א"ב יהושע ליצירת אלתרמן, לסוּגיהָ ולתקופותיה. ניתן להראות בבירור כי בעוד שמשוררי "דור המדינה" מרדו באלתרמן והאיצו את ירידתו מעל במת הספרות, בני גילם שפָּנוּ לכתיבת פרוזה – א"ב יהושע, עמוס עוז, יהושע קנז וחבריהם – דווקא נמשכו לאלתרמן ו"התכתבו" אִתו ביצירותיהם בלי הרף.
אצל עמוס עוז בולט הקשר לאלתרמן באופן מיוחד: הוא "התכתב" עם "חגיגת קיץ" של אלתרמן בספרו "אותו הים", ציטט מהשיר "מות האב" בספרו "מקום אחר", פתח את ספרו "קופסה שחורה" במוטו מתוך שירו של אלתרמן "הבכי" (והשתמש בין דפיו של ספר זה בשורות מתוך השיר "החולד", אף הוא משירי "שמחת עניים"). הוא ציטט בספרו "השליחוּת על-פי יהודה" משירו של אלתרמן "הבוגד", אף הכתיר את אחד מספרי מסותיו בכותרת "ממורדות הלבנון" (בהסתמך על מילותיו של אלתרמן בפזמון "שיר בוקר").
הזיקה לאלתרמן אצל א"ב יהושע בולטת אמנם פחות מזו הניכּרת ביצירותיהם של עמוס עוז ויהושע קנז, ואף-על-פי-כן ניתן להדגימהּ במכלול יצירתו במאה ואחת דוגמאות – רחבות-הֶקף או מיקרו-טקסטואליות. אפילו בסוף הנובלה שלפנינו, כשסבתהּ הקתולית של הנערה אומרת לנכדתה: "זכרי, שהוא אותו אב שאוהב אותך בלי-סוף" (161), דומה שמהדהדות בדבריה שורות מתוך שירו מכמיר-הלב של אלתרמן "קץ האב", המתאר בת הקרֵבה אל מיטת אביה הגוסס: "כִּי הָאָב לֹא יָמוּת כִּי הוּא אָב לְאֵין קֵץ" ("שמחת עניים").
כבר הזכרנו את הרגע שבּוֹ רקלה מגלה לתדהמתה שבדמהּ זורם "דם רומאי". את הזיקה החזוּתית והגֶנֶטית שבין יהודים רבים לבין מבקשי נפשם הדגיש אלתרמן בשירו "צַלְמי פנים" ("עיר היונה") במילים: "צַלְמֵי רוֹדְפָיו צוֹפִים מִתּוֹךְ צַלְמוֹ, / אַךְ בְּתוֹךְ צַלְמָם צַלְמוֹ טָבוּעַ" (שיר ב' במחזור "שיר צלמי פנים"). משמע, עַם שתואר כ"עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כ"ג, ט') התחשב גם התחשב – הן מאונֶס הן מרצון – בגויים שהקיפוהו ושבתוכם שָׁכַן. קלסתרי פניה, לשונה ומנהגיה של כל קהילה במרחבי הפזורה היהודית מעידים על כך כאלף עדים.
בעקבות התאהבות של בני העם הצעירים ובנותיו הצעירות בשכניהם הגויים, שנסתיימה לא פעם בגיור ובנישואים, קיבלו יהודים רבים במרוצת הדורות את חזוּתם של הגויים, אויביהם ומבקשי נפשם. מיספר הזהויות הבּלוּלות והמבוללות שנוצרו במהלך ההיסטוריה היהודית הנפתלת הוא כמיספר האירועים שגרמו לנישואי תערובת או להולדת ילדים בני-בלי-אב (בעקבות מעשי אונס שאירעו בימי הפְּרעות, למשל). לשון אחר, אין עם שמושג "טוהר הגזע", שאותו טבעו אויביו ומבקשי נפשו כדי להתבדל מהיהודי, רחוק ממנו כמו העם היהודי (אותו "עַם בחירה" יחיד ומיוחד, שמוגדר, כאמור, כציבור אֶתני מתבדל אשר "בַּגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב").
שירו של אלתרמן "צַלְמי פנים" מדבר כאמור לא על צֶלם אלוהים שניבט מפָּניו של היהודי, אלא על פני שִׁבעים הקלסתרים של רודפיו הניבטים עתה מתוך צלמו. משמע, העם שנמלט על נפשו "מרודפים שִׁבעים", נשא עִמו לארצו החדשה בְּלִיל של פרצופים, שמהם ניבטים אויביו, רודפיו, מבקשי נפשו ושופכי דמו. בעלי השקפת עולם פשיסטית, כמו אלה שעקרו את יהדות גרמניה ממקום הולדתה על יסוד עקרונותיה המפוקפקים של "תורת הגזע", נבהלו מן הרעיון הזה, שאִיֵּים ועדיין מאיים על זהותם הנבדלת; דהיינו, שצלמו של "הגזע העליון" וצלמו של היהודי מתלכדים לפעמים לדיוקן אחד, שגבולותיו מטושטשים.
כך, למשל, הסביר יהושע את תופעת האנטישמיות במאמר גדול שהתפרסם בכתב-העת "אלפיים", המראֶה שגם קהילות דמוקרטיות וליבֶּרליות אינן נקיות משנאת היהודים, וממשיכות את התופעה המזוויעה הקרויה "שנאת עולם לעם עולם", שכֵּן היהודים עדיין מאיימים על העולם בפיזורם, בהֶטֶרוגניות שלהם, בחוסר הגבולות שלהם ובדמיונם הפיזי לגויים שבתוכם הם יושבים. ברי, רבים מיהודי גרמניה שהגיעו ארצה בעלייה החמישית היו "אריים" יותר בחזוּתם ובמִטען הגֶנֶטי שלהם מאשר רבים מאויביהם, מבקשי נפשם. היה זה המחזאי סמואל בֶּקֶט שקבע בציניוּת מושחזת שהשתייכות אל "הגזע העליון" פירושה להיות גבוה ונאה כמו גבּלס, חטוב כמו גֶרינג וזהוב-שֵׂער כמו היטלר...

ב. דמויות היבּרידיות
את זהותו ההיבּרידית של היהודי ביצירת א"ב יהושע תיארתי לא אחת בספרי "סיפור לא פשוט" (הוצאות ספרא והקבה"מ 2015) המבוסס על רשימות ומאמרים שבהם ליוויתי את ספריהם של יהושע וחבריו בין השנים 1976-2015. בנובלה שלפנינו, ההיבּרידיוּת מתגלמת בדמותה של רקלה, שאינה נוצרייה (אף שאִמהּ קתולית במוצָאהּ), אך גם אינה יכולה לנהל את חייה היהודיים במלואם (כאמור, בטקס בת המצווה שלה, שבעיני חוגים אחדים ביהדות החרדית נחשב טקס כמו-נוצרי – מין ניסיון רֶפורמי לחקות את מנהגי הגויים ולערוך כעין טקס קונפירמציה יהודי – היא נאלצת כאמור לשַׁנות את מילות התפילה כדי שלא להעליב את סבהּ וסבתהּ הנוצריים).
היא אוהבת את אביהָ עד מאוד, הגם שהוא נוהג בה בנוּקשוּת עריצה; ואולם, כשהוא מאכזב אותה ושוכח את ההבטחה שהבטיח לה, אף גורם לה שתצא לחפשו בדרכים מושלגות ומסוּכּנות, היא שוכחת לרגע את זהותה היהודית, וכשהם נפגשים סוף-סוף היא מטיחה בו את הכינוי "יהודה איש קריות!" (תוך שימוש במונחים אנטישמיים, תוך הפרת הדיבֵּר החמישי המצַווה על בני ישראל: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ").
בין השאר ביסס א"ב יהושע את תכונתם ההיבּרידית של גיבוריו באמצעות השימוש בשמות הטעונים במשמעויות אחדות – עבריוֹת, ערביוֹת ומערביוֹת. ביצירותיו הוא בחר לא פעם לגיבוריו שֵׁמות שיש להם אֶטימולוגיות שונות בתרבויות שונות, כגון אסיה, דאפי ונעים ב"המאהב". השם "דפי", למשל, שהוא צורת החיבה של השם 'דפנה' שהגיע אל העברית מתרבות המערב בכלל, ומתרבות יוון בפרט, פירושו בערבית 'חמימה' או 'פּוֹשֶרת'. וכך גם בנובלה שלפנינו: בשם 'סבּרינה', למשל – שֵׁם חברתה של רקלה, שהוריה הטולרנטיים אינם מקפידים לשמור על גבולות ומגבלות – משולבות זה בזה לבלי הפרד משמעויות השייכות לתרבות הקֶלטית העתיקה, שמקצה מערב, אך גם לתרבות הערבית (שבָּהּ משמעות שמה 'סבלנית' או 'סובלנית').
היבּרידיזציה כזאת של שמות נהוגה גם אצל אלתרמן באחדות מיצירותיו. כך, למשל, השם "זָבָּארה" מן הפזמון "קונצרטינה וגיטרה" הוא מעשה כלאיים של שם יהודי-ספרדי ("אִבּן זָבָּרה" הוא שמו של מחבר "ספר שעשועים", איש ימי-הביניים), אך הוא גם שמה של עיר אוקראינית שנתנה את שמה לסופר יידיש – נתן זבּארה – שהתכתב עם שלונסקי ושמו נודע בחבורת "יחדיו". השם "זבארה" אף מעיד שלמרבה האירוניה קהילות של יהודים מארצות המאגרבּ ( = המערב) המוגדרות באופן גורף כ"עדות המזרח" הן מערביות הרבה יותר מבּחינה גאוגרפית מאשר רוב קהילות אשכנז שישבו בפולין או ברוסיה.
השם "רקלה לוּצאטו" – שמה של הבת היחידה – ראוי להתבוננות מיוחדת: השם "לוּצאטו" ידוע כשמה של משפחה איטלקית עתירת זכויות, וצליליו מתנגנים כאילו היה הוא שם איטלקי מובהק. ואולם, למעשה זהו שמה של משפחה יהודית אשכנזית שהגיעה לוונציה ממחוז Lausitz שבגרמניה, וכבר הזכרנו שאחדות מעָרי צפון איטליה השתייכו לקיסרות ההַבּסבּוּרגית. נזכיר גם בהקשר זה שהפרופסור טדסקי, מורהו של יוחנן ריבלין, גיבור הרומן "הכלה המשחררת", שייך גם הוא למחוזות ההיבּרידיים אלה שבהם התערבו אלה באלה יהודי אשכנז ויהודי ספרד, כפי שניכר ממאגרי שמותיהם של בני הקהילות הללו ב"יד ושם", ב"בית התפוצות" או באתרי מורשת כדוגמת "My Heritage" או "Ancestry".
למשפחה עתירת זכויות זו – שהגיעה מאשכנז לאיטליה ואחר-כך אחדים מבּניהָ נדדו לאמשטרדם – השתייכו כידוע רמח"ל, הנחשב למחוללהּ של הספרות העברית החדשה, שד"ל שייסד את תנועת חָכמת ישראל ורחל לוצאטו (מורפורגו, לאחר נישואיה), המשוררת העברייה הראשונה. רחל לוצאטו, ש"הבת היחידה" של א"ב יהושע נושאת את שמה, נהגה לחתום על מכתביה בכינוי המצטנע "הצעירה מן הצאן, כִּשְׂבָה מורפורגו לבית לוצטי" ("כִּשְׂבָה" = צורה ארכאית של "כִּבְשָׂה").
ורקלה המתולתלת – שאף היא רחל=רְחֵלה=כִּבְשָׂה, כמו דמויות מטריארכליות נושנות התלויות על תמונת אילן היוחסין של משפחתה הענפה – צועקת בעת ביקורהּ בכנסייה על הנזירה המנהלת את הטקס של חג המולד לבל יישחט הטלה הקרוב אל המזבח. סצנה דרמטית זאת נקשרת לא רק לסיפור העקדה, לצליבת ישו ("הרועה הנאמן"), אלא גם לפזמונו של אלתרמן "אִתך – בלעדיך" ("קָדְקֳדִי עָטוּר בְּתַלְתַּלֵּי הַלַּיִל/ וּבָהֵם לִבְנַת יָדַיִךְ נֶאֶרְגָה, / צֶמֶד אִישׁוֹנַי כִּשְׁתֵּי קַרְנֵי הָאַיִל, / נֶאֱחָז בִּסְבַך מַרְגּוֹעַ וְעֶרְגָּה") ולסיפורו של האיל המתולתל משירו של עמיחי "הגיבור האמיתי של העקֵדה".
אלתרמן נתן את תשובתו הטרגי-אירונית למושג "העם הנבחר", שנבחר להיות "עם סגולה", ב"טורו" הידוע "מכל העמים", שבּוֹ הוא מוותר על רעיון הבחירה אם משמעותו היא שיהא היהודי שעיר לעזאזל לעולמי עד – קורבן נצחי הנשלח בכל דור ודור אל מותו, ללא תִּכלה וללא תוחלת. העקֵדה היא מוטיב חוזר ביצירת יהושע, ובספריו נודע מקום מרכזי לדמויות הנושאות שמות של חיות קורבן. כך, למשל, בנו של המזרחן פרופ' יוחנן ריבלין, גיבור "הכלה המשחררת", נושא את השם 'עופר' (כשמו של הילד יאלי-אייל מן הסיפור "שלושה ימים וילד" וכשמותיהם של האחים 'צבי', 'יעל' ו'גדי', גיבורי הרומן "גירושים מאוחרים"). וגם בנובֶלה "הבת היחידה" לפנינו כאמור רחל-רְחֵלה – כבשה מן הצאן. משמע, גם רקלה עלולה להיגרר אל מעגל הקסמים המכושף של היהודי כקורבן-תמיד וכשׂעיר לעזאזל, אך דומה שהיא מסרבת להיגרר אליו ושוקלת אפשרויות אחרות שלא שיערון אבותיה. אכן, לפי יהושע, הגורל הקורבני הזה אינו גזֵרה מן השמים, ויש דרכים לשנותו.
ניכּר שא"ב יהושע מצדד בפתיחות ואינו ירֵא את תהליכי ההיבּרידיזציה השולטים בתקופתנו הבתר-מודרנית, וכדברי ריקרדו לוצאטו: "בימינו הגזעים מתערבבים" (163). ולא רק בימינו: דוד המלך, שנחשב כמלך המשיח וכמחברו של ספר תהִלים, הריהו צאצא של אישה זרה, מואבייה, ומכאן שרגש העליונות של "אתה בחרתנו" ושל "עם סגולה" שמתבדל מן הגויים הוא למִצער עניין מפוקפק ומסופק, שאין לנפנף בו כבדגל. "בת תערובת" כדוגמת רקלה לוצאטו, אם תעזוב את איטליה ותעלה ארצה, הן תרים תרומה חשובה לעמה ולעצמה: היא תחיה חיים יהודיים מלאים, חיי אחווה שבהם חברים יחכו לקולה ושבהם לא תהא תלויה בחסדיו ובמוצָא פיו של ריבון זר.
ריקרדו לוצאטו אומר את הדברים האלה בדבר התערבבות הגזעים בהקשר של המלטתה של הכלבה שלו. למרבה האירוניה המרה, בעודו שרוי בתקופת אי-ודאות באשר למצב בריאותו ולתוחלת חייו, בהרגישו שיום מותו הולך וקרֵב, הוא שרוי במין paradisus voluptatis במציאוּת גן-עדנית העולה על גדותיה מרוב חגיגות פריון וסיפורי לידה. לידה (וירטואלית אמנם) מתרחשת בהצגה המוצגת בכנסייה לקראת חג המולד – סמל ומשל ללידת בן האלוהים הנוצרי באֵבוס שבבית-לחם אלפיים שנה לפני זמן ההתרחשות של עלילת הנובלה. אביה של רקלה, שאינו מתיר לה למלא בהצגה את תפקיד "אֵם האלוהים", נוסע לעיירה שבָּהּ נולד באלפִּים כדי לראות לפני מותו את מקום הולדתו בשנות המלחמה והשואה (שם הוא שומע את תיאור הלידה הקשה שעברה על אִמו בביתו של רופא בעל השקפות פשיסטיות שהכין לעצמו אליבי של מציל יהודים). מורתה של רקלה מבקרת את בִּתה שילדה תינוק חד-הורי, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות: הכלבה ממליטה את הגור האחד שיישאר בחיק המשפחה. מן השורות החותמות את הנובלה ניתן להבין שרקלה שואפת ללדת לעצמה אח שישלים את השילוש אב-בת-בן (ואולי היא תהפוך בסופו של דבר לאֵם האלוהים ולבִתו גם יחד).
בשיר-הערש "על אֵם הדרך" כתב אלתרמן: "הַסְּפִינָה עַל צַד / כּוֹרְעָה, נוֹשֶׁקֶת מַיִם.// כּוֹרַעַת הַסְּפִינָה עַל צַד [...] חוֹתְרָה, בּוֹקַעַת מַיִם." כאן נזכר פעמיים השורש כר"ע הנקשר בלֵידה (אך גם בתפילה), המלמד שלפנינו לֵידה מחודשת של עַם זָקן המחדש ימיו כקדם. האֵם בשירו של אלתרמן מובילה את בנהּ (והאומה את בניה) דרך הים לארצם החדשה-הישנה, והמילים "בּוֹקַעַת מַיִם", החותמות את השיר, מזכירות את בקיעת הים ביציאת מצרים, אך גם את בקיעת מי השפיר שאִתם יוצא התינוק לאוויר העולם. דור חדש של בנים נולד לאם-לאומה, הכורעת כמו הספינה.
האִזכּוּר המרומז של בקיעת מי השפיר והלידה נושא בחוּבּוֹ מסר אופטימי לעתיד לבוא. בנובלה "הבת היחידה" מופיע השורש כר"ע שש פעמים (בדרך-כלל בלשון נקבה – "כורעת"), וגם אצל א"ב יהושע הוא קשור בתפילה ובלידה גם יחד. כאן וכאן לפנינו סיפורם של שלושה דורות; כאן וכאן נושא התיאור בחוּבּו מסר אופטימי לעתיד לבוא, הגם שזהו מסר חסר ודאוּת ולוּט בערפל.
מתברר שאפילו בנובֶלה מאוחרת כמו "הבת היחידה" ניתן למצוא נקודות השקה לא מעטות עם אלתרמן ויצירתו. כך, למשל, בהידרשו לנושא השפעת היהדות על תרבות העולם, אמר אלתרמן: "יְמֵי מוֹעֲדֵיהֶם הָיוּ אֵידָיו, / אַךְ נִתְכְּנוּ בְּצֶלֶם מוֹעֲדָיו" – כלומר חגיהם היו לעם ישראל ימי חג וחגא גם יחד, שכן חג כמו הפסחא למשל נתכן בצֶלם מועדיו של עם ישראל (ודווקא בחג זה התאנו הגויים לעם ישראל יותר מתמיד). באירוניה טרגית הוא העלה את מצבם רב הסתירות והניגודים של היהודים, שהלכו אל מותם באותן תפילות ששימשו את כוהני הדת של פורעיהם, מבקשי נפשם:"וּבְעוֹד אִשָּׁם שׂוֹרְפָה אוֹתוֹ לְשִׂיד / גַּם הוּא גַּם הֵם זִמְּרוּ תְּהִלּוֹת דָּוִד."
ובנובֶלה "הבת היחידה" מתח א"ב יהושע קו של אנלוגיה בין חג המולד הנוצרי, עם עצי האשוח המקושטים והעוגות הזרועות בצימוקים, לבין חג החנוכה של היהודים (שהוא, דרך אגב, יום הולדתו הפרטי של א"ב יהושע), שבּוֹ מזכירים היהודים בקנאות, שנה אחר שנה ודור אחר דור, את אויביהם, שופכי דמם.
דומה שא"ב יהושע מֵצֵר על הסגירוּת והקנאות הלאומית, המעבירה את השנאה לאוייב מִדור לדור, ללא סליחה ומחילה, ללא סיכוי לדו-קיום המושתת על כבוד הדדי. ובסוגריים אזכיר כי ביצירתו המאוחרת "אגדת שלושה וארבעה" שנכתבה בעיצומן של פרעות תרפ"ט, שׂם ביאליק בפי שלמה המלך את המילים "קומה הבליגה", ברוח מדיניות ההבלגה של ויצמן ובניגוד למדיניות "היד הקשה" ו"התגובה" של מתנגדיו. גם באגדה שלו "שלשלת הדמים" התקומם ביאליק נגד הרעיון שלפיו צפוי ליהודֵי ארץ-ישראל מעגל אין-סופי של תגובות ותגובות-נגד עד עולם (בחינת "הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?" – שמ"ב ב', כ"ו).
סוגיית "מיהו יהודי" העסיקה את בן-גוריון ואת אלתרמן (והעסיקה תמיד את א"ב יהושע, למן הימים שבהם היה שליח עלייה בפריז). מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית, נראה שהוא מחזיק בדעות שפִּרנסו כבר את ספר מסותיו הראשון "בזכות הנורמליות". אין צריך לומר שלִבּוֹ נוטה יותר אל "הגדרתו" הרֶלטיביסטית של אלתרמן, שטען כי היהודים "צַלְמֵי רוֹדְפָיו צוֹפִים מִתּוֹךְ צַלְמוֹ, / אַךְ בְּתוֹךְ צַלְמָם צַלְמוֹ טָבוּעַ," מאשר אל השקפת העולם הבדלנית של אצ"ג, שהִקצין וטען בפסקנות בִּינָרית: "שְׁנֵי מִינֵי אָדָם בָּעוֹלָם: נִמּוֹלִים – עֲרֵלִים" ("שיר העוגבר").
שירי "צַלְמי פנים" ו"נספח לשיר צַלְמי פנים", החותמים את מחזור שירי "עיר היונה", מגיעים למסקנה כי אי-אפשר להגיע להגדרה מחייבת כלשהי בסוגיית "מיהו יהודי" (וזאת בניגוד לבן-גוריון, שניסה לעורר דיון ציבורי בשאלה זו במטרה להוליך למסקנות מעשיות לגבי "חוק השבות"). שאלת "מיהו יהודי?" אינה יכולה לבוא על פתרונה בדרך פורמליסטית נוקשה, טען אלתרמן במשתמע, אך כל מי שעיניים לו בראשו יכול בהבזק של שנייה להבחין ולדעת "מיהו יהודי?" – כי אפילו אלו שניסו להימלט מגורלם היהודי ומחזותם היהודית לא הצליחו לעשות כן אלא לכאורה. שוב ושוב מתגלה כי ניסיון ההתבוללות שלהם בין אומות העולם אינו אלא מסכה הנושרת לא אחת מעל פניהם:
אוּלַי מֵאֵין לָהּ בָּעַמִּים רֵעָה
הָיְתָה הִיא כֹּה דְבוּקָה בּוֹ וּמֻדְבֶּקֶת.
עִם הָעוֹבְרִים אֶת שַׁעַר הַטְּמִיעָה
חִכְּתָה בִּקְצֵה כָּל דֶּרֶךְ וּמְסִלָּה [...]
וְהִיא כִּמְעוּף חָזִיז וַחֲשֵׁכָה,
וְהִיא פָּנָיו – עַד שׁוּב הַמַּסֵּכָה.

הנובֶלה "הבת היחידה", המתרחשת בחלקה בוונציה, עיר נשפי המסכות וייצור המסכות, עשירה בתחפושות ובחילופי זהויות, ובה רקלה – בחילופי זהות מִגדרית וזהות מִגזרית – מתחפשת לצעיר חרדי (גם גבריאל ברומן "המאהב" מתחפש לחרדי ומוצא מִפלט ב"ישיבה"), ואילו הרב מתחפש לכומר, להזכירנו שגם סבהּ היהודי של רקלה, סרג'ו לוצאטו, התחזה בזמן השואה ומילא תפקיד של כומר. דומה שא"ב יהושע עומד משועשע מול שלל האפשרויות להתחזות ולרכוש זהות חדשה באמצעות תחפושת ומסכה, ומניח לכישרונו התאטרוני, שהתבטא לא פעם במחזותיו ובמונולוגים הדרמטיים המשולבים בספריו, להגיע לאחד משיאי מיצויו.

ג. שבירת איסורי טָאבּוּ
בספרי הנ"ל ("סיפור לא פשוט". 2015) תיארתי את המרד של א"ב יהושע ובני דורו בסופרי דור הפלמ"ח. סופרי "דור המדינה" פנו מן הסיפור הרֵאליסטי בעל המסרים ה"חיוביים" של קודמיהם אל עֵבר הסיפור המֶטָא-ראליסטי, שבּוֹ יש תיאורים רבים – גלויים או מרומזים – של סטיות ושל מעשים אנרכיסטיים שוברי טָאבּוּ (סָדיזם, גילוי עריות, פֶּדופיליה וחטיפת ילדים, פִּירוֹמניה ועוד).
בספרו "ארצות התן", המושפע לפי עדוּת מחברוֹ מסיפורים שוברי טָאבּוּ של מ"י ברדיצ'בסקי, לפנינו ספק אהבה אסורה, ספק גילוי עריות, של גבר בֶּסטיאָלי שהוא נטע זר בקיבוץ. מוטיב פֶּרוורטי זה מגיע עד "הבשורה על פי יהודה" שגם בו משולבים תיאורים שוברי טָאבּוּ ומוסכמות.
גם אצל יהושע שולט מוטיב "גילוי העריות", אך בצורה מרומזת יותר, למן סיפוריו המוקדמים והרומן הראשון שלו "המאהב", דרך "מר מאני", ועד לנובלֶה "הבת היחידה" המעידה על קרבה יתֵרה של בת אל אביה ועל מערכת יחסים אֶדיפּלית מוקצנת, אם לא למעלה מזה.
סופה של הנובלה, שבּוֹ רקלה מודיעה על רצונה ללדת לעצמה אח, מזכירנו כי גילוי העריות הוא למעשה חלק מהזהות הלאומית היהודית, וראו פרשת יהודה ופרשת אמנון ותמר שהובילה להולדת שושלת בית-דוד. ואין לשכוח: גם באגף המואבי של בית דוד מסתתרת פרשה של גילוי עריות, שהרי גם מואב נולד ממשכב לוֹט עם בנותיו. סיפור אינצֶסטוּאלי, השובר איסורי טָאבּוּ המקובלים על כל בני המין האנושי, מעיב אפוא על מעטה המכובדוּת והעידון הפרוּשׂ על פניו של "עם סגולה" כעם ישראל ועל מעטה התרבות הדק הפרוש על-פני האנושות כולה (אנושות שטיבה האטוויסטי הקמאי מתעורר ומתפרץ מפעם לפעם גם בימינו-אנו).
בסצנה החותמת את הנובלה אומרת רקלה לאביה: "אתה יודע שבלעדיך אין לי אף אחד" (164), ודבריה אלה מעלים באוב את תחושתן של בנותיו של לוט שהיו משוכנעות שאלוהים החריב את הארץ ולא נותר בעולם איש מלבדן ומלבד אביהן – תחושה שגרמה להן להאמין שאין בכל העולם ולוּ איש אחד שיוכל לשאתן ולהקים אִתן זרע.
גם רקלה מרגישה שעליה לברוא עם אביה בריאה חדשה, שתהא בעבורה "אח" ו"בן" גם יחד, אף שוקלת לממש את הרעיון בירושלים, ולא בארצות הגולה. ברי, בא כאן הרעיון המלַווה את כתיבתו של יהושע למן ספר מסותיו "בזכות הנורמליות" (1980): שרק בארץ יכול היהודי להיות יהודי שלם (בדומה לרעיון "החוט המשולש" של אלתרמן, שמעניק מקום נכבד לטריטוריה בבניית הזהות היהודית המלאה).
דווקא פאולו, נהג פשוט המוביל את רקלה בדרכה אל הדולומיטים, נותן לנערה היהודייה "שיעור מולדת": "וכיוון שרקֶלֶה כושלת במבחן הדרכים, היא מנסה לרמוז לנהג שאין לה צורך לדעת את שמות הערים והכפרים באיטליה, שכן ייתכן מאוד שגם היא, כמו חברתה סברינה, תגור בעתיד בארץ שמתאימה יותר ליהודים. אבל פאולו אינו מוכן להרפות. איטליה היא המולדת שלך, אם תרצי ואם לא תרצי, ואיטלקית היא שפת האם שלך, וזכית להיוולד בארץ שכל העולם נמשך אליה, ולכן את חייבת לשמור את איטליה בתוכך גם אם תעזבי אותה. והשמירה מתבטאת לא רק בשמות של ספרים ישנים, אלא גם בשמות של כפרים, הרים ואגמים." (57).
נזכיר כי בניגוד ל"חוט המשולש" של אנשי הדת והאמונה (עם ישראל – ארץ ישראל – תורת ישראל), "החוט המשולש" האלתרמני המיר את "תורת ישראל" בתרבות העברית כולה, למן התנ"ך ועד לדור הפלמ"ח, אך מעולם לא ויתר על הצלע הטריטוריאלית של המשולש – על ארץ-ישראל.

ולסיום פרק זה אוסיף סיפור אישי-כביכול. "כביכול", כי הוא חורג לדעתי מן האישי ומקבל משמעות כללית ובין-אישית, ברוח הגותו של א"ב יהושע: את ספרי הנ"ל ("סיפור לא פשוט", 2015) סיימתי בזיכרון על הרשימה הראשונה שפרסמתי בעיתונות היומית. היתה זו רשימה על הרומן "המאהב" שהתפרסמה במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" שערך זיסי סתוי ז"ל. לא ארכו הימים, ומובאה מתוכהּ התפרסמה על העטיפה של מהדורה חדשה של הרומן שיצאה בהוצאת שוקן, ונמכרה ברבבות עותקים.
היו אלה ימים אחרים שבהם למדו כראוי ספרות עברית בחינוך העל-יסודי (עדיין לא פעלה באותם ימים שָׂרַת חינוך הקוראת למקצועות כמו ספרות והיסטוריה בשם "מקצועות רבי מֶלֶל"), ואפילו הרשימה האקראית שלי הפכה עד מהרה לחלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים. כאמור, מצבהּ של הספרות העברית היה אז שונה תכלית שינוי מזה שבימינו, ולפעמים קו-אור אחד מן הזוהַר הגדול שהקיף אותה באותה עת נָשַׁר גם אל חיקם של המבקרים, הפרשנים וחוקרי הספרות. את המעבר מאותה תקופה אל הבִּיצה הספרותית הנרפשת של ימינו היטיבה לתאר שולמית לפיד בנובֶלה הסָטירית שלה "חיבוק דב" (2002).
בשנת 2018, בעוד אישי ורֵעי אליעזר (אלי) שמיר, מתכננם של גשרים ומנהרות, מסייע לא"ב יהושע לנכש מתוך טיוטת ספרו "המנהרה" טעויות הכרוכות בהיגיון ההנדסי של העלילה ולחזק את אמינותו ואת סבירותו של הטקסט, יצא לאור גיליון 46 של כתב-העת "גג" (של איגוד הסופרים, בעריכת ד"ר חיים נגיד) שבּוֹ סיפרו סופרים וחוקרי ספרות על הספרים שהשפיעו על חייהם. אני בחרתי לכתוב על ספר הילדים "הלב", והבעתי את צערי על שספר כזה – המעודד ומטפח ערכים כמו חברוּת, נאמנוּת ואהבת האדם, העם והארץ – נחשב כיום לספר פשיסטי המוּרד ממדף הספרים של חדר הילדים.
בעקבות רשימה זו כתב לי א"ב יהושע מכתב שבּוֹ שיבח את רשימתי, ובו סיפר שספרו של אדמונדו דה אמיצ'יס היה חלק מ"אבות המזון" שהזינו אותו בילדותו ועודדו אותו למשוך בעט סופרים. בנובֶלה "הבת היחידה" יש לספר האידֵאליסטי "הלב" מקום של כבוד מסיבות רבות ומצטלבות, הקשורות לחילופי הזהויות ולתעלולי ההתחזות הרבים שבספר. ואוסיף בסוגריים: קשה לי להסכים שספר ילדים זה הוא ספר פשיסטי, ועם זאת ראוי להזכיר בזהירות מסויגת שגם בִּתו של הרודן בניטו מוסליני, ולא רק בִּתו של האב ריקרדו לוצאטו, המכתיב בעריצותו לבִתו היחידה מיני תכתיבים כדי לשמור עליה מכל מִשמר, נשאה את השם "רקלה".
ומשפטים אחדים נוספים: אישי אליעזר שמיר תרם מזמנו וסייע לא"ב יהושע לא רק משום הכבוד שהוא רוחש לסופר שאת כל ספריו קרא תמיד בהנאה ובעניין, אלא גם משום שלמד עם רעייתו המנוחה רבקה (איקה) מגן-הילדים ועד סוף הגימנסיה. עברו שני דורות, וגם נכדנו למד עם נכדתו של א"ב יהושע מגן-הילדים ועד סוף הגימנסיה. מתי והיכן יכולות היו משפחות יהודיות להכיר זו את זו דור אחרי דור? רק בישראל.
רק במדינה ריבונית שיש לה טריטוריה, ובכוחה לפטור את היהודי מקללת הנדודים הנצחית, שהפכה אותו דורות על גבי דורות ל"עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים" (אסתר ג', ח'), ניתן לקיים ידידות רב-דורית כזאת. אותם יהודים (לרבות ישראלים ילידי הארץ) שאינם מתפזרים בעולם הרחב וזורים בו את אנחתם לרוח, יכולים להכות בארץ שורש, להרגיש בה תחושת שייכות, אף לִזכּות בחברי ילדוּת המלַווים אותם לאורך כל חייהם. לפיכך, סיפור אישי זה אינו סיפור אישי בלבד. הוא מדגים במוקטן את ההגות הכוללת המפעמת בין דפיה של הנובלה "הבת היחידה" ובין דפיה של יצירת א"ב יהושע כולה, הלוא היא ההגות הציונית המפרנסת את הסיפורת שלו ואת ספרי מסותיו מִזה שישים שנה ויותר.

הערה: בגיליון הבא אחלוק עם קוראי "חדשות בן עזר" את הרהוריי על הנובלה החדשה של א"ב יהושע – "המִקדש השלישי" (2022).
זיוה שמיר

מוצב "בודפשט" היה היחיד שלא הוקם לאורך תעלת סואץ אלא ליד חוף הים התיכון בדרך לפורט סעיד. המוצב היחיד שלא נפל למרות שגדוד קומנדו מצרי הקיפו עם ציוד מודרני שחייל ישראלי יכול רק לקנא באיכותו. בבוקר הובלנו את פלוגה ל' חטיבה 11, עם עוזי דגני, מפקד פלוגה ל', בגדוד 128 אל הלא נודע. אנו (סיור גדודי ע"ג ג'יפים) הובלנו את הפלוגה לקרב אכזרי ובסופו – 18 הרוגים ו-35 פצועים...
3 הליקופטרים נשלחו כדי שנעמיס את הגופות והפצועים. מכאן יצאה תנועת המחאה בראשות מוטי אשכנזי כנגד הממשלה והקצינים הבכירים שלא ידעו את תפקידם המקצועי. רבים לאין ספור באזורי לחימה רבים...

מוצב "בודפסט"
סוכות 15/10/73 לפנה"צ
א.
עִם בּקֶר רָאּיתִי
גְּבָרִים כּוֹרְעִים בַּחוֹל הָרַךְ.
אַסְפַלְט חָצָה בָּאָבָק וּבַבִּיצוֹת, גַּלִּים לִחֲכוּ
בְּחוֹפֵי הַיָּם הַתִּיכוֹן, נֶהֱדָפִים.
סָבִיב קָרְאוּ קוֹלוֹת.
כְּחֹם הַיּוֹם רוּחוֹת מְשַׂחֲקוֹת בַּחוֹל, בַּאֲנָשִׁים,
בָּעֲצָמוֹת...

ב.
לוּלָבִים בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ וַעֲרָבוֹת חֲבוּטוֹת
מַסּוֹק אֶל מוּל הַמַּיִם, אֶפֶס שָׁלֹשׁ חָלוּד
מִמִּלְחָמוֹת קוֹדְמוֹת. תַּחְבּשֶׁת אִישִׁית פְּתוּחָה,
חֲגוֹר מְרֻשָּׁל.
יָד.
מֵימִיָּה יְבֵשָׁה –
אֲנָשִׁים קָשִׁים, מֻצָּב עִקֵּשׁ.
מַבָּט אַחֲרוֹן
אֶל בּוֹרוֹת-קוֹמַת-אָדָם,שִׁרְיוֹן מְפֻיָּח בְּעֵירֹם.
אוֹר צְהַבְהַב בְּסֵתֵר הַבִּצּוֹת, כּוֹבְעֵי פִּלְדַת אַל-חֶלֶד
חַיָּל הָלוּם, כָּל שֶׁנָּדָם –
וַחֲשֵׁכָה...
לֹא עוֹד זוֹחֶלֶת.

בקשר
לזכרו של עוזי דגני*, מ"פ ל'
"...אֶתְמוֹל, לְיַד 'בּוּדַפֶּסְט' הִתְרַסְּקָה פְּלֻגָּה"
מְדַוֵּחַ הַפָּקִיד בַּבָּסִיס הָעָרְפִּי,
"18 הֲרוּגִים, כּוֹלֵל הַמ"פּ, 35 פְּצוּעִים"
מַמְשִׁיךְ הַפָּקִיד בַּבָּסִיס.
"צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לַמִּשְׁפָּחוֹת" מוֹסִיף הַפָּקִיד.
"תַּאֲרִיךְ מְדֻיָּק?" שׁוֹאֵל הַחַיָּל מֵעֵבֵר לַקַָּו.
"15.10.1973, בְּאֶמְצַע הַיּוֹם," עוֹנֶה הַפָּקִיד. "אֵיזוֹ פְּלֻגָּה?"
"ל', (גְּדוּד 128), נָא לִיצֹר קֶשֶׁר עִם קְצִינֵי הָעִיר!"
"הֵם מְאֹד עֲסוּקים כָּרֶגַע,
קֶצֶב הָאֵרוּעִים רַצְחָנִי." "מִישֶׁהוּ מֻכָּר?"
"כֵּן, הַמ"פּ, מִקִּבּוּץ יַד-מָרְדְּכַי."
"הַקִּבּוּץ עִם מִגְדָּל הַמַּיִם הַפָּגוּעַ?"
"נָכוֹן, וְעִם הַפֶּסֶל הָהֶרוֹאִי לְיָדוֹ."
"קִבּוּץ נֶחְמָד, עִם הַדְּבַשׁ וְעִם הָעֹקֶץ"
צוֹחֵק הַפָּקִיד. "וּבְרֵכוֹת שְׂחִיָּה."
קַבֵּל תִּקּוּן: "בְּרֵכָה!"

* עוזי דגני היה בן 3 כאשר אביו נהרג בקרבות מלחמת השחרור ביד מרדכי.

מישהו רשם
בִּמְבוֹאוֹת סוּאֶץ, מוּל אַרְמְיָה בּוֹכִיָּה
בַּחֲזִית הַבַּיִת הַגָּדוֹל, הַלָּבָן,
מִישֶׁהוּ רָשַׁם:
"חֲפֹר בּוֹר וְכַסֵּה בּוֹר וְאַל תָּנִיחַ חַיָּל בָּטֵל!"

חָפַרְתִּי בּוֹר וְכִסִּיתִי. דּוֹר וְעוֹד דּוֹר
וְלֹא הָלַכְתִּי בָּטֵל.
חָפַרְתִּי בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד,
חָפַרְתִּי בִּרְשוּת הָרַבִּים וְכִסִּיתִי רַבִּים.
וְעָבַר דּוֹר.
איליה בר-זאב

בשיחה שקיימתי לפני חודשים אחדים עם דבורה בר מנוב, החלפנו בינינו רשמים וחוויות מהרצאותינו, בעיקר בפני נוער, בנושאי ציונות והתיישבות. דבורה, שנעקרה עם משפחתה, לפני ארבעים שנה, מחבל ימית, סיפרה בכאב שסיפור ההתיישבות הציונית בסיני נשכח, נמחק מן הזיכרון ההיסטורי. כאשר היא שואלת קבוצה של עשרות תלמידים מי שמע על ימית, במקרה הטוב מישהו מרים אצבע מהוססת ומספר ששמע משהו.
נחמץ ליבי כששמעתי את הדברים. לא זו בלבד שהיישובים נעקרו ונחרבו, חייהם של חלק מן העקורים נהרסו (כמובן שכל העקורים מצולקים, אבל רובם הצליחו לשקם את חייהם. אך יש מי שעמדו מלכת וחייהם נחרבו), כבודם נרמס – אפילו זכר ההתיישבות נמחק; אותו פרק קצר ויפה של מפעל התיישבות במדבר התפזר כאבק פורח. אי אפשר להשפיע על העבר ולשנות אותו, אך מן הראוי שהחברה הישראלית תזכור ותוקיר את חלוציה, שהקימו מפעל לתפארת בשם החברה הישראלית ושילמו מחיר כה כבד על החלטותיה כעבור שנים ספורות.
בימים אלה מלאו ארבעים שנה לעקירת יישובי סיני; חבל ימית ומרחב שלמה. העיר ימית בצפון סיני ובנותיה, המושבים והקיבוצים, שדות (בכור היישובים), אבשלום, אוגדה, דקלה, חולית, חרובית, חצר אדר, נאות סיני, ניר אברהם, נתיב העשרה, פריאל, פרי גן, סופה, עצמונה, ותלמי יוסף. ובמרחב שלמה, במזרח סיני – אופירה, נביעות ודי זהב.
יישובי סיני נעקרו במסגרת השלב האחרון במימוש הנסיגה מסיני בעקבות הסכם השלום עם מצרים. מבלי להיכנס למחלוקת האם עקירת היישובים היא מחיר מוצדק תמורת השלום עם מצרים, אני רוצה להעלות בזיכרון את היישובים והתושבים, שדומה שנשכחו מהתודעה. אם עקירת גוש קטיף נצרבה בתודעה כטראומה לאומית, אולי כיוון שהייתה במסגרת נסיגה חד-צדדית ללא תמורה, או בשל מתקפות הרקטות והטרור מרצועת עזה שאחרי הנסיגה, עקירת יישובי סיני לא נחרטה בזיכרון הקולקטיבי כטראומה לאומית, וכמעט נשכחה מלב, מה שאולי הגביר את הטראומה האישית של העקורים.
מדובר באלפי חלוצים, מלח הארץ, פאר החברה הישראלית, שנענו לקריאת ממשלות ישראל והקונצנזוס הלאומי, עזבו את חיי הנוחות במרכז, והדרימו למדבר למלא משימה לאומית ציונית, ליישב את הארץ ולעצב את גבולה של המדינה. הם יצרו בתוך החולות והשממה בית לתפארת, בנו חיים, יצרו קהילה, עיצבו הווי ותרבות, הקימו חקלאות מפוארת ותעשיה. הלכו להגשים חלום – וחלומם נופץ בעודו באיבו. וכאילו לא די באסון שפקד אותם, נוספה עליו מכה נפשית קשה – הסתה חמורה נגדם והצגתם כעוכרי השלום וכתאבי בצע ורודפי פיצויים. קצת יותר מחודש לאחר העקירה, פרצה מלחמת לבנון הראשונה, והאפילה על הזיכרון הקיבוצי של יישובי סיני, שכאילו החולות כיסו אותם והדירו אותם מן הזיכרון. היום, ארבעים שנה לאחר העקירה, מן הראוי להקדיש להם את המקום שהם ראויים לו בתודעה הלאומית, לזכור ולהזכיר את מפעל חייהם הנפלא שנהרס באבחת בולדוזר.
בעת עקירת חבל ימית, הייתי חייל בטירונות. החשש הגדול שלי היה שנישלח לימית. היה לי ברור שעל אף התנגדותי לנסיגה, לא אסרב פקודה, כי סרבנות היא הרס הצבא והרס הדמוקרטיה. לשמחתי, לא נדרשתי לעמוד במבחן. באותה תקופה נשלחנו לאבטחת יישובים בגבול לבנון הסוער. צפיתי בעקירה בטלוויזיה, במועדון היישוב בית הלל.
בשנות נעוריי, טרם גיוסי לצה"ל, הפגנתי נגד הנסיגה, צעדתי בצעדת ימית ביום העצמאות ובקיץ 1981 נסעתי בטרמפים עם חברתי באותם הימים לחגיגת העשור של מושב שדות, בכור יישובי חבל ימית, שהיה למפגן הזדהות עם יישובי החבל כולו. מתכונת האירוע, לא היתה של הפגנת מחאה, אלא דומה יותר לחגיגת עשור להתיישבות שכל חייה לפניה. מופע אמנותי ברמה גבוהה, שבו המתיישבים – הורים וילדים, מספרים את סיפור היישוב במשחק, בשיר ובריקוד. הייתה בכך עוצמה גדולה, של קהילה שבנתה בעשר אצבעותיה, באמצע שום-מקום, בתוך חולות סיני, יישוב לתפארת. גם אם נגזרה הגזרה ושדות נעקרה, כמו שאר יישובי החבל – את הסיפור שלה ראוי להציל.
כשכתבתי את הביוגרפיה של יהודה הראל (יהודה הראל – ביוגרפיה; הוצאת "ידיעות ספרים", 2019), שהיה ממנהיגי התנועה לעצירת הנסיגה בסיני, ראיינתי את חבריו להנהגת המאבק אלה וויטו ויצמן. ויטו ואלה היו מחלוצי שדות, שביתם היה הבית האחרון שחרב. הם הקימו בשדות משק גדול ומצליח, שכלל משתלות, הדרים, מנגו ואבוקדו. לאחר העקירה, הם המשיכו את דרכם החלוצית, הקימו עם חבריהם יישוב חדש בחבל הבשור, המושב עין הבשור. מצאתי יישוב פורח, בית יפה, משק חקלאי מצליח. פאר תחת אפר. כשאני רואה זאת, אני מצפה למצוא אנשים מאושרים, שהקימו במשך כמעט ארבעה עשורים מפעל חיים נפלא. אך מצאתי אנשים כואבים, שכאב העקירה פצע את נפשם, וגם היש הגדול שהם יצרו, לא ריפא את הפצע. ההתיישבות בסיני ועקירתה, לא הותירו אחריהם יד ושם בתרבות הישראלית; בספרים, בסרטים ובשירים.
השיר המזוהה ביותר עם המאבק נגד הנסיגה, הוא שירה של נעמי שמר "על הדבש ועל העוקץ", והשורה המצמררת מתוכו, התחינה, התפילה "אל נא תעקור נטוע," שהיתה לסיסמת המאבק. אבל נעמי שמר לא כתבה את השיר על ימית ועל יישובי סיני. השיר נכתב כשיר אישי מאוד, בהקשר משפחתי. נעמי שמר היתה מראשי המאבק נגד הנסיגה, פעילה מרכזית ביותר בתנועה לעצירת הנסיגה בסיני, והיא נתנה בדיעבד את הסכמתה לשימוש בשיר למאבק. השורה "אל נא תעקור נטוע" נכתבה בהשראת הפסוק מקֹהלת "עת לטעת ועת לעקור נטוע." חיים חפר כתב אז את השיר "עת", שנכתב מתוך התכתבות עם קהלת ובו הפסוק הזה, כמעין תשובה ל"אל נא תעקור נטוע." היה זה שיר שהביע תמיכה בעקירה כמחיר ראוי לשלום עם מצרים, אך לצד התמיכה, ביטא השיר אהבה עזה לסיני ולנופיה.
שיר שיצא ממש באותם הימים והיה מזוהה מאוד עם יישובי סיני, היה שירו של מני בגר "זה היה ביתי". גם השיר הזה לא נכתב על הבית שננטש ונהרס בסיני. זהו שיר של געגוע לבית בישראל, שהוא כתב בתקופה שערך טיול תרמילאים באירופה, אך גם מני בגר קיבל בדיעבד את האימוץ שלו לביטוי הכאב על עקירת היישובים.
כעבור 25 שנים, ערב עקירת גוש קטיף, כתבו חברי הרכב הראפ "כלא 6" גרסת ראפ מעודכנת לשירו של מני בגר. בשיר הזה, המילים מתייחסות בפירוש לשיר המקורי כשיר על ימית. מני בגר, שכתב והלחין את השיר המקורי, לא זו בלבד שנתן את ברכתו לגרסה החדשה ואת הרשות להשתמש בלחנו ובחלק מן המילים שכתב, אלא הוא עצמו הצטרף להילה הררי ולהרכב הראפ "כלא 6", בשירה. השיר הוא קינה על הבית שחרב, על כל הזיכרונות והגעגועים שנצרבו בו. הוא נפתח בפזמון של השיר המקורי. בבית הראשון נאמר "ימית קמה לתחייה". המסר הוא שחבל ימית קם לתחייה כחבל התיישבות ישראלית משגשג לא רחוק משם, בגוש קטיף, אך גם שעקירת חבל ימית קמה לתחייה בעקירת גוש קטיף. "הזיכרונות לא מתו, הם עברו דירה." ויש בשיר הרבה זעם, והרבה "אנחנו והם." "בשבילי זה הבית, בשבילם זה עוד סתם קו על מפה." וכמו בשיר המקורי, גם השיר הזה מדבר על בית ועל הזיכרונות מהבית, ואיך הכול נגדע.

"אנחנו לא ניצור בו זיכרונות יותר.
אני זוכר לילה ראשון, נשיקה ראשונה
פרידה שלא תשוב יותר."
והוא מוסיף:
"מתכופף אל הארץ, לוקח חופן אדמה
כאן זה הבית שלי, זאת הילדות, הנשמה."
ושיא הקינה הוא במשפט מתוך השיר המקורי, ושוב בביצועו של מני בגר:
"שוב לא רואים נרות דולקים
בחלונות מאז עזבנו."

בפינה שבועית שלי זה למעלה מ-11 שנים בתוכנית "ינשופים", שעברה לאחרונה מרדיו אורנים לרדיוטק, אני משמיע בכל שבוע שיר עברי ומדבר עליו. את אחת הפינות האחרונות הקדשתי לציון ארבעים שנה לעקירת חבל ימית. גרסת הראפ ל"זה היה ביתי", היה השיר שבחרתי לציין בו את כאב העקירה ואת הרצון להזכיר את הבית בסיני ולהעלותו מתהום הנשיה וההדחקה.
את הפינה סיימתי במילים אלו: אני מקדיש את השיר הזה לזכרם של יישובי סיני ולזכרם של יישובי גוש קטיף ובתקווה שלא ייעקרו עוד, חלילה, יישובים בארץ ישראל.

2. צרור הערות ‏1.5.22
* זכות מוּלדת – בשיח הציבורי על העלייה מאוקראינה, נפוץ המשפט "זכאים לעלות בתוקף חוק השבות." ולא היא. חוק השבות לא העניק את הזכות הזו. זוהי זכות מוּלדת של כל יהודי לעלות למולדתו, ארץ ישראל, זכות שקדמה למדינת ישראל ולחוק השבות. ומשקמה מדינת ישראל, הזכות המולדת של כל יהודי, היא להיות אזרח במדינה היהודית, מרגע עלייתו. חוק השבות לא יצר את הזכות הזו, אלא נתן לה תוקף משפטי.

* ייהוד הגליל – כתבה מדאיגה מאוד של אריאל כהנא ב"ישראל היום", מתארת את האפלייה הקשה והחמורה נגד ההתיישבות היהודית בגליל, לצד סיוע נרחב והיעדר הגבלות ליישובים הערביים. זאת, לצד בעיות ביטחוניות קשות של היישובים היהודים, שהיו במצור במבצע "שומר החומות". כך אנו הולכים ומאבדים את אחיזתנו בגליל. כותרת המאמר מצטטת אמירה של אחד המרואיינים, שבדרך הזאת נגיע ל-10% יהודים בגליל. גם אם התחזית הזאת מופרזת, אין ספק שיש בעייה חמורה, פרי הזנחה של עשרות שנים, המחייבת שינוי חד במדיניות הממשלה כלפי הגליל. יש לחזור למדיניות הציונית, שהיתה נהוגה עד שנות השמונים, והפכה למילה גסה - ייהוד הגליל! מדובר באיום אסטרטגי. הממשלה הנוכחית ירשה את המצב העגום הזה – ועליה החובה לתקנו.

* מול אויב פנימי – הרמטכ"ל טועה בהתנגדותו לשימוש בצה"ל אם יתרחשו שוב פרעות בערבים המעורבות, כמו במהלך מבצע "שומר החומות". לטענתו, אין זה מתפקידו של צה"ל להתמודד עם אזרחים, אלא תפקידה של המשטרה. אם בשעת מלחמה אזרחים ישראליים פותחים חזית פנימית נגד המדינה ונגד אזרחיה היהודים, הם חלק מן המאמץ המלחמתי של האוייב, הם גיס חמישי של האוייב בתוך המדינה. גיס חמישי הוא אוייב לכל דבר ויש להילחם בו כבאוייב. תפקידו של צה"ל להילחם באוייב. מעבר לאמירה העקרונית הזו, יש להתערבות צה"ל גם הצדקה מעשית. במבצע "שומר החומות" המשטרה לא הצליחה להתפרס בכל מוקדי הפרעות ולא נתנה מענה הולם להגנת אזרחי ישראל היהודים שהותקפו. יתכן שהיו כשלים בהפעלת הכוח, אך כנראה שהייתה בעיית כוח אדם אמיתית. ולכן, כבר אז צריך היה לשלוח כוחות צה"ל למוקדים האלימים, וכך נכון לנהוג גם בעתיד. נכון שהגורם הראשון שצריך לטפל בבעייה הוא המשטרה ועיקר תפקידו של צה"ל הוא הגנה על גבולות המדינה. אם המשטרה הפיקה לקחים ויכולה לעשות זאת בצורה מוצלחת, עדיף שהצבא יתמקד באוייב החיצוני. אולם עליו להיערך גם לצורך לפעול בפנים הארץ. אגב, 17 שנה אחרי שצה"ל גירש אזרחים ישראלים יהודים מבתיהם והרס חבל התיישבות (וכמובן איני מאשים בכך את צה"ל, אלא את מי שהטילו עליו את המשימה), האמירה שצה"ל אינו פועל נגד אזרחים ישראלים קצת מוזרה.

* מיתוס מופרך – באחד מנאומיו, אמר אחמדיניג'אד, נשיא איראן לשעבר, שלא היתה שואה, אבל אילו היתה שואה, מה הפלשתינאים אשמים? שהאירופים יתנו ליהודים מדינה על חשבונם, באירופה. דברי הבלע הללו מתכתבים היטב עם המיתוס, הנפוץ גם בתוכנו, כאילו מדינת ישראל קמה בגלל השואה, כפיצוי של העולם על השואה, מתוך נקיפות מצפון. למיתוס הזה אין אחיזה במציאות. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אלא בזכות המפעל הציוני שהחל ברבע האחרון של המאה ה-19. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה אלא למרות השואה. השואה לא רק עיכבה את התהליך, אלא חיסלה את העתודה היהודית של בניין הארץ והקמת המדינה. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אלא בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, כנאמר במגילת העצמאות. זכותנו הטבעית להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית בארצנו. זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל.
חבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם, הכיר לאחר מלחמת העולם הראשונה, עשרים שנה לפני השואה, בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותו לבית לאומי בארץ ישראל. כשקם האו"ם הוא החליט שכל החלטות חבר הלאומים, תקפות גם עם הקמתו.
הסטנוגרמות של הדיונים בעצרת האו"ם על תוכנית החלוקה ועוד קודם לכן בוועדת החקירה של האו"ם, שהמליצה לעצרת על התוכנית – אונסקו"פ, מעידות שהשואה בקושי הוזכרה בדיונים ובוודאי לא כנימוק להקמת המדינה. גם נאומי המנהיגים הציונים – ויצמן, בן-גוריון, שרת ואחרים, לא נימקו בשואה את תביעתם למדינה היהודית בארץ ישראל, אלא בזכותנו הטבעית וההיסטורית. לא בכדי, בחלקה הראשון של מגילת העצמאות, שהוא המבוא להכרזה, השואה מוזכרת רק בפסקה השביעית. המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי," וזה המסר שלה; זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל וזיקתו אליה, שלא פסקה גם בימי הגלות הארוכים. השואה אינה מוזכרת כנימוק להקמת המדינה, אלא כהוכחה בפועל לצדקת הציונות. באותן שנים, קמו מדינות רבות באזורים שהיו תחת כיבוש קולוניאליסטי. למשל, הודו שקיבלה את עצמאותה באותה שנה, ירדן, סוריה ולבנון שקמו ב-1946 ועוד. האם גם הן קיבלו עצמאות בגלל השואה?
מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אך היא התשובה לשואה. השואה הוכיחה את ההכרח הקיומי של העם היהודי לחיות במולדתו, במדינת לאום ריבונית חזקה. השואה מילאה תפקיד משמעותי בעיצוב תורת הביטחון של ישראל, ובעיקר בתפיסת הגרעין על שני מרכיבה – ההכרח בנשק גרעיני לישראל ומניעת נשק גרעיני מכל מדינה אחרת במזה"ת.

* מעולם לא אבדה לי דרכנו – שירם של רוטבליט ופוליקר "דברים שרציתי לומר" הוא שיר נפלא. זה השיר האהוב עליי ביותר בין שיריו של פוליקר, שהוא אחד הזמרים האהובים עליי. הטור השבועי שלי ב"שישי בגולן" זה שני עשורים, נקרא "דברים שרציתי לומר". כל אימת שאני שומע את השיר, אני נרגש. כך גם בפי אסתר ראדה ורון בוכניק בטקס הזיכרון לשואה ולגבורה ב"יד ושם". אבל מה השיר הזה עושה שם? איך הוא מתקשר לשואה ולטקס יום הזיכרון לשואה?
זהו שיר אהבה של גבר שכותב לזוגתו לאחר שנים רבות של זוגיות. "ואהבתי אותך, והיה לנו טוב, טוב עד גדותינו. והיה לנו רע. ואהבתי אותך לא פחות." את השיר המקסים הזה שרתי לאשתי ביום הולדתה החמישים. כשתהיתי מול הטלוויזיה מה השיר הזה עושה פה, בְּנִי העלה השערה – זה שיר של פוליקר ופוליקר מזוהה עם השואה... אולי. אבל יש לפוליקר שירים העוסקים בשואה והם מתאימים מאוד לטקס. לא השיר הזה.
זה לא מקרה חריג. בשנים האחרונות, בטקסי יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, משמיעים לעתים שירים נוגים, שירים שמילותיהם עצובות או שלחנם שקט ורגוע, גם אם אינם קשורים לתוכן האירוע. גם בטקס מרשים מאוד שהובילו ערב יום השואה באורטל תלמידי בית הספר "אדם ואדמה", הם שרו את "ילד השדה" ואת "חופים". מה הקשר?
אני מבין את השמעת השירים האלה בתחנות המוסיקה ברדיו, שצריכות למלא 25 שעות ואין די שירים העוסקים בשואה למלא את מלוא הזמן. הפתרון שלהם, להשמיע שירים נוגים, הוא פתרון נכון. אבל לא בטקסים. בהם – ראוי להתמקד בשירים שתוכנם הוא תוכנו של הטקס. לא כל שכן בטקס הממלכתי.

* רודפי השב"כ – המלחמה התורנית של הכהניסטים ועוזריהם היא נגד השב"כ. הכהניסטים ועוזריהם רודפים את מי שכל חייהם קודש לביטחון מדינת ישראל ושלום אזרחיה. הכהניסטים ועוזריהם נלחמים נגד מי שבזכותם נמנעים מאות פיגועים בשנה. אי אפשר להיות כהניסט ופטריוט. אם אתה כהניסט אינך פטריוט. אם אתה פטריוט, אינך יכול להיות כהניסט. מיהו הח"כהניסט הזה, שלא שירת יום אחד בצה"ל, שיטיף לשב"כ? אם חלילה נתניהו יחזור לשלטון, הנפץ בן-גביר עלול להיות חבר בקבינט הביטחוני.

* מודה ועוזב ירוחם – ברשומה שפרסמתי בתחילת השבוע מתחתי ביקורת על התנהלותו של בנט בנושא מימון האוכל למשפחתו על חשבון הציבור. כתבתי שמבחנו של בנט אינה בהשוואה לנהנתנותו הגרגרנית המסואבת של נתניהו, אלא בתפנית של 180 מעלות, למנהיגות שהיא מופת של טוהר מידות, ניקיון כפיים ומנהל תקין. קראתי לבנט לוותר על מימון המזון למשפחתו על חשבון הציבור, אף שהחוק מאפשר זאת. אני שמח מאוד שהוא עשה זאת. אילו נהג כך מראשית תפקידו היתה נחסכת ממנו עוגמת הנפש, אך מודה ועוזב – ירוחם. כעת יש לשנות את החוק, ולא להשאיר זאת להחלטתם של ראשי הממשלה.

* הוכח תוכיח – כשכתבתי ביקורת על התנהלותו של בנט, בנושא הארוחות למשפחתו, כתב לי מישהו שאני יורה בנגמ"ש. כאשר בנט עומד תחת מתקפות איומות כל כך, אנשים כמוני שתומכים בו, צריכים להתייצב לצדו ולא להוסיף גם הם על המתקפות. בעבורי, המילים האלו הן שפה זרה. הרי הסלידה שלי מביביזם היא במידה רבה על ההתייצבות האוטומטית לצידו, לא משנה מה הוא יעשה, בלי להרהר, בלי לחשוב, ואם לחשוב – לא לתת לכך פומבי. בעיניי, זו תרבות קלוקלת, והיא זרה לי כל כך, עד שאיני מסוגל להיכנס לראש של מי שזו צורת החשיבה שלו. בעיניי, דווקא מי שאני תומך בהם – הציפיות שלי מהם גבוהות יותר, ואיני חושב שכאזרח עליי לוותר על הצגת הציפיות. אם יש לי ביקורת כלפי ראש ממשלה, ראש מפלגה או שר שאני תומך בו, בין אם זה על מדיניות, על החלטה, על אמירה ובוודאי על התנהלות – אני חש חובה להשמיע אותה, יותר מאשר כלפי מנהיגים יריבים. אם אני תומך בממשלה – עליי לשתוק כאשר מדיניותה פוגעת קשות בחקלאות הישראלית, למשל?
קראנו אמש בפרשת השבוע, פרשת "קדושים", את הציווי "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ." מצוות התוכחה, השמעת הביקורת, מודגשת ומוכפלת – הוכח תוכיח. אבל מה שמעניין, הוא חלקו הראשון של הפסוק: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ." אני רואה קשר מובהק בין שתי האמירות הללו. הרי אם לא אשמיע ביקורת – הביקורת קיימת בתוכי. הביקורת על עמיתי, שתישמר בליבי, תלך ותתפח עד כדי שנאה בלבבי. התוכחה לא נועדה לפגוע, אלא לסייע. משוב הוא משאב, ומי שאינו יודע לקבל ביקורת, לא יידע ללמוד ממנה. למה בנט קיבל את ההחלטה לשלם מכספו את כל הוצאות המזון? בטוח לא בשל הרפש ששונאיו מטיחים בו, אלא בזכות הביקורת הבונה שקיבל מתומכיו.

* שלטים נגד הקואליציה – בטור שלו ב"ידיעות אחרונות", השווה עמית סגל את המצוקה שבה נמצאים "מתנדנדי הקואליציה", מטאהא עד אורבך: "החברים של טאהא בכפר-קאסם לא מבינים מה הוא עושה יחד עם גנרלים ישראלים ששולחים מטוסים להפציץ מוצבים בעזה או לוחמים לחסל מחבלים בג'נין. השכנים של ניר אורבך ממלאים את המרפסות בשלטים נגד הקואליציה שבה הוא חבר."
המשפט הזה, שנועד להציג את הדמיון, ממחיש דווקא את ההבדל המהותי. לחבריו של טאהא יש באמת על מה להלין. יש תוכן לביקורת שלהם. לשיטתם, הם אכן מתקשים להבין איך טאהא חבר בקואליציה השולחת את חיל האוויר להפציץ בעזה ובסוריה, שולחת לוחמים להילחם במחבלים ביו"ש, מסרבת לנהל מו"מ עם הפלשתינאים (הממשלה הראשונה מאז אוסלו שנוהגת כך) מכפילה את ההתיישבות בגולן, מחדשת אחרי עשרות שנים את ההתיישבות היהודית בנגב, פועלת להחזרת הריבונות הישראלית בנגב ועוד. אבל מה תוכן הביקורת של השכנים של ניר אורבך? כלום ושום דבר. ביקורת עקרה, ביקורת שווא. "נגד הקואליציה שבה הוא חבר" – כלומר, אין להם שום ביקורת עניינית על מעשי הממשלה, אלא רק על הרכבה. חלקם, על כך שיש ערבים בקואליציה (אגב, אותם ערבים שאיתם נתניהו ניסה להקים את ממשלתו), אך באופן כללי, אך ורק על כך שנתניהו אינו ראש הממשלה. אמנם בנט לא נסוג מחברון, לא נסוג משטחים ביו"ש במסגרת הסכם וואי, לא ניסה למסור את הגולן לאוייב הסורי ולעקור את כל יישובי הגולן, לא הבליג על טרור ההצתות, לא הכיל את הטרור החקלאי, לא תמך בממשלה ובכנסת בעקירת גוש קטיף, לא נשא את נאום בר-אילן שבו הביע את תמיכתו במדינה פלשתינאית, לא פתח לרווחה את בתי הכלא בישראל ושיחרר למעלה מאלף מחבלים, רבים מהם עם דם על הידיים וחלקם שבו ורצחו יהודים, לא הקפיא את הבנייה ביו"ש ובירושלים המזרחית. להיפך, אם לאמץ את הטרמינולוגיה של "ימין" ו"שמאל", אף שאיני מקבל אותה, ממשלת בנט היא הרבה יותר מעשר מעלות ימינה. המעשה הסססמולני היחיד שבו ניתן להאשים את בנט, הוא החלפת ראש הממשלה שעשה את כל אלה.

* תהרגו אותי במכות – המפגש השלישי בגולן של העמותה להיסטוריה צבאית, אירח את ראש המל"ל לשעבר פרופ' עוזי ארד, שהרצה על הביטחון הלאומי של ישראל ואסטרטגיית-העל שלה. לא עם כל דבריו הסכמתי. לדעתי, הוא לוקה בראיית שחורות, באשר למצבה של ישראל בכל התחומים. אני מאמין שמצבה של ישראל טוב הרבה יותר מכפי שהוא רואה את הדברים. הוא דיבר על הצורך בחתירה לברית הגנה עם ארה"ב, בעוד בעיניי ברית כזו תפגע קשות בביטחון ישראל. אך עם כל אי ההסכמות, אני חייב לציין שישבתי מרותק לדברים של אדם חכם מאוד, מעמיק מאוד, רציני ביותר, בקיא מאוד בנושאים שבהם הוא עוסק, רהוט ולהפתעתי (כיוון שהיכרותי עימו, עד היום, הייתה רק דרך כלי התקשורת) – גם אדם בעל הומור.
הוא דיבר בחוסר הערכה להנהגה הישראלית, הפוליטית, הצבאית ובמנהל הציבורי. לעומת זאת, הוא דיבר בהערכה רבה על יצחק שמיר, שאיתו הוא עבד הרבה, כאדם רציני ביותר, שיודע מה הוא רוצה, יודע לעבוד ולומד היטב את הנושאים בהם הוא עוסק ובעל מידות טובות, ובכל אלה הוא יוצא דופן בנוף של ההנהגה הישראלית. על בן גוריון הוא דיבר בהערצה. הוא אמר שלעם ישראל קרה נס – שבתקופה הקריטית ביותר, היה לו את בן גוריון בהנהגה.
אני הנחיתי את המפגש, ובין השאר ביקשתי ממנו לספר, כמי שעבד עם נתניהו שתי קדנציות וחצי, על המו"מ שניהל עם הסורים. עוזי השיב שהוא מפחד לספר, כי אנחנו נהרוג אותו במכות. "אבל אתה לא אשם," אמרתי לו, והוא השיב: "אני זה שעשה את העבודה." אחרי המפגש הוא הזמין אותי לפגישה בת"א בארבע עיניים, שבה הוא יספר לי ביתר חופשיות.

* הסכמי אוסלו כשלו – שר התפוצות נחמן שי ממפלגת העבודה התייחס בשבת תרבות בתל אביב לגל הטרור הנוכחי, ואמר כי "הסכמי אוסלו כשלו. כדי לסכל את הטרור ברחובותינו, מאז מבצע חומת מגן היינו צריכים להיכנס לערים הראשיות ברשות הפלשתינאית." שי הוסיף כי "היקף הטרור שסוכל הוא אדיר וכך יימשך. אנחנו צריכים לעשות הכול במגבלות החוק והמוסר כדי לרסן את הטרור, ומהצד השני למצוא דרך לחיות עם הפלשתינאים."
לכאורה, איפה כאן החדשות? מה חדש בכך שהשמש זורחת ביום ושהלילה חשוך. מה מביא לכותרות אמירה ש-4=2+2?
החדשות הן שהדובר הוא אחד מבכירי מפלגת העבודה. למרבה הצער, ההתייחסות במפלגת העבודה לאוסלו חפה מרציונליות. היא מזכירה לי חרדים פונדמנטליסטים שמתעקשים לטעון שהעולם נברא לפני 5,782 שנים. כאילו, אם יודו בעובדות, הם יאבדו את זהותם. הם אינם מבינים, שההתעקשות הזאת פוגעת באמינותם? מן הראוי שיעלו על נס את החתירה של ממשלות בראשותם להביא לשלום ואת הנחישות לחפש כל דרך לשלום, אך יודו שהסכם אוסלו היה הסכם הונאה, וערפאת, הפרטנר להסכם, שלא היה לו שמץ של נכונות להשלים עם קיומה של ישראל, הפיל את רבין ופרס במלכודת, שנועדה להביא אותו ואת צבאו לתוככי א"י כדי לשפר עמדות במלחמת הטרור נגד ישראל.

* אלתרמן לא רצה לרצוח את ביאליק – כשדורי מנור פירסם את ספר השירה הראשון שלו, "מיעוט", נתן זך תקף אותו במאמר נבזי ב"הארץ" שפתח פולמוס סוער. מנור, בהשפעת מכתב שקיבל מדליה רביקוביץ', נמנע מלהיכנס למלחמה הזאת. בראיון לרווית הכט במוסף "הארץ", עם צאת ספר הפרוזה הראשון שלו "שרב ראשון", התייחס לכך מנור: "נתן זך ניסה לעשות שם שחזור של המאבק שלו באלתרמן, כשהפעם הוא רוצח בן ולא אב. היתה לו ממש תאוות רצח." אני זוכר שכך חשתי, בזמנו, כשקראתי את מאמרו של זך. בהמשך הוא אומר: "אני לא בשושלת הזאת של זך שרצה לרצוח את אלתרמן, שרצה לרצוח את ביאליק, שרצה לרצוח את י"ל גורדון."

כן, זך מרד באלתרמן (המילה "רצח" אולי קצת דרמטית מדי), למרות, ואולי כיוון, שהעריץ אותו. נכון שביאליק מרד ביל"ג. אבל אלתרמן מעולם לא מרד בביאליק. להיפך, הוא העריך עמוקות את ביאליק, הושפע ממנו ונמנע מלקחת חלק במאבק הדורות נגדו, אף שהיה שייך לחבורה הספרותית הדורית שהובילה את המרד. מי שמרד בביאליק, למרות, ואולי כיוון, שהעריץ אותו, היה שלונסקי. אלתרמן, השתייך לחבורה של שלונסקי, אך לא היה שותף למרד הזה. אלתרמן היה תלמידו של שלונסקי, פטרונו הראשון ומנהיג החבורה, ולימים עלה על מורהו ובעיניי היה לגדול המשוררים העבריים בכל הזמנים. אך הוא לא ראה שום צורך למרוד בשלונסקי או "לרצוח" אותו וגם לא את ביאליק. הוא היה מספיק גדול כמשורר מכדי שיהיה בו דחף כזה וצורך כזה. והאמת היא שגם שלונסקי היה משורר גדול דיו ולא היה כל צורך ביציאתו האובססיבית נגד ביאליק, וגם זך היה משורר גדול בפני עצמו, והמלחמה שלוחת הרסן שלו באלתרמן – לא זו בלבד שהיתה מיותרת, אלא שהיסטורית היא רק גמדה את דמותו (של זך).
ובאשר לדורי מנור – הוא משורר ומתרגם מוכשר מאוד, ואני אוהב את יצירתו למרות שאני מתעב את השקפת עולמו האנטי ציונית, שאינה פוסט-ציונית אלא מנסה להיות רטרו לפרה-ציוניות; הערצה לגלות כמצב הקיומי הנכון של העם היהודי; רצון להחזיר את העם היהודי למצב שהציונות מרדה בו בצדק, תוך אידיאליזציה מנותקת מן המציאות שלו, באופן המזכיר את הגותו ההזויה של ג'ורג' סטיינר.

* ביד הלשון: תל חנן – תל חנן היא שכונה בנשר, שהחלה את דרכה כיישוב בפני עצמו. היישוב נוסד בעיצומה של מלחמת השחרור, על אדמות כפר הפורעים בלד-א-שייח' שנכבש בידי ההגנה באפריל 1948, ותושביו נטשו. היישוב מנציח את שמו של חנן זלינגר, מ"פ בחטיבת כרמלי, שנפל ב-1 בינואר 1948 בפעולת תגמול של ההגנה בכפר בלד-א-שייח', שרבים מתושביו היו שותפים לביצוע הטבח בבתי הזיקוק, שבו נרצחו 39 פועלים יהודים. המקום אוכלס במהרה במאות משפחות של עולים חדשים ממזרח אירופה ובהמשך, במשפחות של עולים מאסיה ומאפריקה. ב-1952 אוחדו היישובים תל-חנן, נשר, גבעת נשר וחוואסה, כארבע שכונות של מועצה מקומית אחת – נשר (כשמו של הוותיק מבין היישובים, שהוקם כבר ב-1923). ב-1995 הוכרה נשר כעיר. שכונת תל חנן בנשר הצמיחה קבוצת כדורגל, הפועל תל חנן, שפעלה בשנים 1954-2009, ובשנות השמונים העפילה לליגה הארצית (שהיתה אז הליגה השנייה). עיקר הפרסום של תל חנן הוא בזכות גלידת תל חנן.
אורי הייטנר

לְנֶכְדָּתִי אַלּוֹנָה

חָלְמָה עַל זוּג
הוֹרִים
מְגִנִּים
מִכָּל רוּחַ פְּרָצִים,
יִזְרְעוּ
בָּהּ זְרָעִים
בְּרִיאִים.
בְּאוֹר אַהֲבָתָם
יַצְמִיחוּ אוֹתָהּ.
כְּמוֹ
כַּלְבָּתָם הָאֲהוּבָה
הַמִּתְלַטֶּפֶת
וּמְקַפֶּצֶת בַּחֲדָרִים.

נְקִישָׁה אַחַת
בְּהֶבְזֵק
מוֹטְטָה בֵּיתָהּ
וַחֲדָרֶיהָ
נוֹתְרָה
עֲזוּבָה בִּמְבוֹכֶיהָ.
טִילֵי כְּאֵב שֻׁגְּרוּ
מִבְּסִיס חֲלוֹמוֹתֶיהָ.
וְהֵמָּה גָּוְעוּ.
שַׁחַר לֹא צוֹבֵעַ
עֲזוּבָתָהּ
בְּאוֹר זְרִיחָה.

דִּירָה שְׂכוּרָה
לְאָבִיהָ,
סַבָּא רוֹכֵשׁ שְׁתֵּי מִטּוֹת
לָהּ וּלְאָחִיהָ.
בַּאֲוִיר מַחְפֹּרֶת
פְּעוּרָה
לְפָנֶיהָ.
יָדָיִם אוֹהֲבוֹת מְלַטְּפוֹת
מַכּוֹת כְּפַטִּישִׁים
עַל רֹאשָׁהּ
וּמִרְיָּהּ צוֹהֵל.

אִישׁ אִישׁ עָסוּק
בְּתוֹךְ תּוֹכוֹ.
הִיא מִתְקַשֶּׁרֶת
לְסַבָּא
יַלְדָּה בַּת תֵּשַׁע
מְבַקֶּשֶׁת שֶׁיָּאִיר לָהּ
שְׁבִיל כַּסּוּף אֶל
בַּיִת עַם אִמָּא וְאַבָּא
וּצְחוֹק.
צְמֵאָה לַנְּשִׁיקָה
שֶׁל סַבָּא.
שֶׁתּוֹצִיא אוֹתָהּ
תִּגְאַל אוֹתָהּ
לִרְגָעִים
מִתַּחֲנַת
הַאֵין מוֹצָא.

כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג

אָבִי הִגִּיעַ כַּנַּעַר
שָׁנִים רַבּוֹת לִפְנֵי הַמִּלְחָמָה
הַהִיא.
שֵׁרַת בְּחֵיל הַקֶּשֶׁר
וְנִשָּׂא לְאִמִּי.
יָמִים עַל יָמִים
זֵכֶר הוֹרָיו
וְאָחִיו נִשְׂאוּ
עַל שְׂפָתָיו.

קִנְאָה בְּמִשְׁפַּחַת אִמִּי,
אֶצְלָם עֶבֶד בַּמַּאֲפִיָּה,
שָׁם יָדַע אֶת רֵיחַ
הַלֶּחֶם הַטָּרִי הַנִּשָּׂא מִמַּאֲפִיַּת
הוֹרָיו, בְּעִירוֹ זְמוֹשֵׁץ.
שִׁירַת הָאוֹפֶה מְפַכָּה
כִּתְפִלָּה.

בְּיוֹם הַשּׁוֹאָה,
שְׁנֵי הַבְּרוֹשִׁים בַּכְּנִיסָה
הִרְכִּינוּ רֹאשָׁם
עֵינֵיהֶם לָחֹת כְּעֵינֵי
אָבִי הַשְּׁקוּפוֹת בִּתְחִנָּה.

עִם הַשָּׁנִים, פָּגָה קִנְאָתוֹ
בְּמִשְׁפַּחַת אִמִּי,
וּבָא אֶל חֵיקָהּ
בְּאַהֲבָה.
עָזַב אֶת הַמַּאֲפִיָּה
וּפָתַח חֲנוֹת סְפָרִים,
מֵאָז
חוֹחִית צִיְּצָה בְּגִיל
בְּעַנְפֵי הַבְּרוֹשִׁים
בַּכְּנִיסָה.
רון גרא

אפריל 2022
נושא כָּאוּב
הַמְּשׁוֹרֵר לֹא הִרְגִּישׁ
טוֹב עִם זֶה
אַךְ הִתְעַשֵּׁת וְחָשַׁב:
לֹא צָרִיךְ לַחְשֹׁב עַל זֶה
יוֹתֵר מִדַּי,
צָרִיךְ לִכְתֹב!
צָרִיךְ לִכְתֹב!

בחצר המסעדה
אוֹהֵד הַחֲתוּלִים הָיָה
זוֹרֵק מִדֵּי פַּעַם
מִצַּלַּחְתּוֹ בְּאֵין רוֹאֶה
דָּבָר זֶה אוֹ אַחֵר לְמַעֲנָם
אֶל מִתַּחַת לְשֻׁלְחֲנוֹ.
זוּג מִן הַצַּד יָשַׁב
כְּשֶׁלְּפֶתַע קָמָה הָאִשָּׁה
בְּנֶחֱרָצוּת
וְהָלְכָה בִּמְהִירוּת
אֶל תּוֹךְ הַמִּסְעָדָה.
אוֹהֵד הַחֲתוּלִים נֶחְרַד
אֲבָל הִרְגִּיעַ אֶת עַצְמוֹ:
אוּלַי הָלְכָה לְהַשְׁתִּין
וְלֹא לְהַלְשִׁין?

*
הַפָּנִים הַיָּפוֹת שֶׁלָּהּ,
שֶׁמֵּרֹב שֶׁהֵן יָפוֹת
מִסְתַּכְּלִים בָּהֶן
וְהֵן מַחְזִירוֹת מַבָּט
וּמִתְעַיְּפוֹת.

לפני פגישה
מְסַדֵּר אֶת מַרְאֵהוּ
בּוֹדֵק כֵּיצַד
הוּא נִרְאֶה
כִּי מִי לְיָדוֹ יִתְקַע
שֶׁהוּא יִתְקַע לָהּ
אוֹ שֶׁמָּא זֶה יִתָּקַע?

המבוגר בַּסּוּפֶּר
צְעִירָה בִּקְשָׁה
לַעֲזוֹר לוֹ עִם סַלָּיו
וְהוּא נֶעֱלַב
וְעִם הַסַּלִּים בְּיָדוֹ
שָׁאַל אוֹתָהּ כָּךְ:
"אוּלַי לַגְּבֶרֶת
יֵשׁ הַצָּעוֹת מְפַתּוֹת
יוֹתֵר בָּעֲבוּרִי?"

*
הָעֲרָבִיָּה הָעֲטוּפָה
מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ
גָּרְמָה לוֹ לִגְעֹשׁ:
אֵיךְ הִיא נִרְאֵית בֶּאֱמֶת, חָשַׁב,
יָפָה אוֹ דּוֹחָה?
זֶה הָיָה סִיּוּט
וְהוּא הֵסִיט מַבָּטוֹ מִמֶּנָּה
מֵאֵין מַעֲנֶה.

*
הוּא יָכוֹל לְחוֹלֵל בָּךְ
נִסִּים וְנִפְלָאוֹת,
כְּדַאי לָךְ לְנַסּוֹת,
הִמְלִיץ מִישֶׁהוּ
לְמִישֶׁהִי
עַל מִישֶׁהוּ

אחרי מות
[א]
מְפַשְׁפְּשִׁים הַקְּרוֹבִים
בֵּין חֶפְצֵי הַנִּפְטָר
כְּמוֹ כַּלְבֵי רְחוֹב
בַּעֲרֵמַת גְּרוּטָאוֹת:
הַב!
הַב!

[ב]
בֵּין אַחִים
פָּרַץ וִכּוּחַ
אִם לְהַשְׂכִּיר אֶת
דִּירַת אִמָּם שֶׁנִּפְטְרָה
אִם לָאו;
אָמַר אֶחָד מֵהֶם:
כָּכָה עוֹד רוּחָהּ
שׁוֹרָה בַּדִּירָה
וְאִם תֻּשְׂכָּר
לֹא יַזְכִּיר אוֹתָהּ דָּבָר!

חולת הסרטן
הִיא בָּאָה לָעֲבוֹדָה
כְּשֶׁהָיְתָה כְּבָר
עַל סַף הַסּוֹף,
אַךְ כְּשֶׁדָּרְכָה רַגְלָהּ
עַל מִפְתַּן חֲדַר עֲבוֹדָתָהּ
הִתְרַחֵק הַסּוֹף וְהִיא
חָזְרָה לְעַצְמָהּ.

מכרה מבוגרת
מַדְהִים, חָשַׁב זֶה
שֶׁהִכִּיר אוֹתָהּ שָׁנִים רַבּוֹת
וְנִפְגָּשׁ בָּהּ בְּאַקְרַאי,
הִיא עֲדַיִן דּוֹמָה
לְעַצְמָהּ...

*
הַקּוֹל הִזְכִּיר לוֹ
הַכֹּל
וְהוּא זָכַר
וְלֹא פָּסַח
עַל דָּבָר;
הַקּוֹל
הִזְכִּיר לוֹ הַכֹּל...

בין חברים
אָמַר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ
בְּעִנְיָן מְסֻיָּם
"עֲזֹב,
זֶה הָיָה מִזְּמַן,
מֵאָז עָבַר הַרְבֵּה זְמַן –
חֲבָל לְבַזְבֵּז עַל כָּךְ
אֶת הַזְּמַן..."
אילן בושם

נֵרוֹת חֲשֵׁכָה הֵאִירוּ לַיְלָה
נְשָׁמָה כָּלְתָה לֶאֱלֹהֶיהָ
וּבֵין הַבִּיבִים רָצוּ חוּלְדוֹת
מַעֲבִירוֹת חוֹלָאִים וְכּוֹלֶרוֹת
שֵׁנָה מְרַפֵּאת וּמַחֲלִימָהּ נָגוֹזָה
נְסְפְּתָה בֵּין מְצוּקוֹת
רֹאשׁ שֶׁהֵנַחְתָּ עַל כַּר
יָצָא נֶגְדְּךָ בִּצְעָקָה
לֹא בִּקַּשְׁתָּ לַעֲלוֹת עַל מוֹקֵד
לֹא יִיחַלְתָּ לְעִטוּרֵי גְּבוּרָה
כֶּבֶשׂ נִשְׁחָט הָיִיתָ
עוֹלֶה עַל מִזְבַּח הַשָּׁעָה

בשנת 1942 יצא אבי למסעו הראשון לארה"ב. הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה ונתיבי הים והאוויר הוגבלו לצורכי המאמץ המלחמתי. כנציג רשמי של היישוב בארץ, קיבל אבי משלטונות המנדט הבריטי זכות לעדיפות בטיסה במטוסים בריטיים ואמריקניים במידה שיתפנה בהם מקום.
ירדנו ללוותו מירושלים לצפון ים-המלח, לשדה-תעופה מאולתר של חיל האוויר המלכותי. אבי נשקל שם במשקל פשוט שעמד מחוץ לביתן משרדי, בימינו ילקוט מסמכים ובשמאלו מזוודה. אחר-כך נפרד מאתנו ופסע על מזח צר שהוליכו למטוס-ים שצף על פני המים. הוא נפנף לנו שלום אחרון לפני שנבלע בבטנו הכסופה. לאחר דקות ספורות פילח המטוס תלם כחול כהה בים והמריא בכיוון דרום-מערב למצרים.
ממצרים עשה אבי את דרכו מערבה בניתורים ושהיות – תוך איגוף צבאות רומל בלוב – בטוניס, אלג'יר, מרוקו, פורטוגל. בליסבון נמרטו עצביו שלושה ימים בהמתנה למטוס צבאי אמריקני שחצה את האוקיינוס לניו-יורק.
ידעתי לשם מה נסע: לרגל עבודתו שמטרתה אצורה בהמנון ששרנו במפקד החגיגי בכל פתיחת שנת לימודים – "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון, ירושלים." להסברים נוספים לא נזקקתי.
את דרכו חזרה ארצה, לאחר כמה שבועות, עשה אבי במטוס רגיל ולכן נסענו לקבל את פניו בנמל-התעופה של לוד. כרגיל בפגישותינו המחודשות איתו התחבקנו והתנשקנו בהתרגשות. משנכנסנו למכונית החליף משפטים ספורים עם אימי ועם מזכירו, ואז נפנה אלינו במלוא ליבו לשאול בפירוט על לימודינו, עיסוקינו, חברינו וספרי הקריאה שלנו. ואנחנו השלושה, כל כמה ששמחנו להשיב לו, היינו סקרנים לדעת אֵלו מתנות הביא לנו הפעם. והוא ידע זאת. אך נכנסנו הביתה, הניח את מזוודתו על שתי משענות הכיסא בחדרו ופתח אותה. מבין קפלי חפציו המוכרים שלף את המתנות: לאחי הבכור אולר בן שלושה להבים, לאחי הצעיר עיפרון מחליף ארבעה צבעים ולאימי מטפחת תכלת דקיקה.
"ולך הבאתי שכיית-חמדה," אמר לי, "אבל איפה היא מסתתרת?" הוא מישמש וחפר במזוודתו. "אה, הנה היא!" שלה ממסתורו חפץ עגלגל ונתנו בידי. "הנה קופסית הכסף שהבאתי לך!"
סובבתי את הקופסית בידי לאט וכולנו בחנו אותה מכל צידיהָ. קרקעיתה היתה עשויה דיסקית חלקה, דופנה בליטות ושקעים ומכסֶהָ עבודת-פיליגרן שבאמצעיתו כיפת אבן אדומה. כולה קרנה ניצוצות כסופים.
אחיי הסתקרנו לראות איך היא נפתחת וּנטלוּה ממני. עד מהרה מצאו שניהם את הציר הזעיר בצד אחד ואת זיז הפתיחה מולו. המכסה התרומם בתקתוק חרישי. הקופסית הבהיקה בריקנותה.
"מה אשים בה?" שאלתי כשחזרה לרשותי.
"את התכשיטים שלך", אמר אבי.
"אבל אין לי שום תכשיטים!"
"עוד יהיו לך," הבטיח לי אבי בחיוך, "כשתהיי גדולה יהיו לך תכשיטים."
"זאת עבודה יפה מאוד של צורפות", אמרה אימי בטביעת-עין של מבינות כשבדקה את הקופסית מקרוב. אוצר תכשיטיה הסתכם אז בשלוש מחרוזות שנועדו לאירועים רשמיים בלבד, אך עובדה זו לא מנעה ממנה לרחוש הערכה לחפצי נוי. "מאין היא?" – כששאלה כך הבנתי שמחיר קופסית כזאת עשוי להיות יקר ביותר. מה הניע את אבי לרכוש אותה? הוצאת ממון על מותרות לא היתה נהוגה אצלנו.
"היא מקזבלנקה," השיב.
"מקזבלנקה?!" נדהמנו כולנו לשמע שם העיר הרחוקה והזרה.
"שמעו איך הגיעה לידי – " פתח.

אבי הגיע לקזבלנקה בדרכו הביתה מארה"ב ביום שישי לפנות ערב. מיד חיפש בית-כנסת והלך שמה לתפילת ליל שבת. בין המתפללים עברה השמועה כי המתפלל הזר הוא אורח מארץ ציון. מיד כתרוהו בחום ואחד הגברים הזמינו לביתו לסעודת ליל השבת. לאחר הסעודה התמלא הבית בבני הקהילה. אבי שאל למוצאותיהם ולמעשיהם וסיפר להם על הארץ ועל יישובה. השיחה קלחה בהתרוממות רוח. רק בשעת לילה מאוחרת הניחוהו לפרוש למלונו אך לא בלי ליווי.
למחרת השכים לתפילת שחרית, זכה ב"עלייה" והרב דרש לכבודו דרשה על גאולת ישראל. ל"קידוש" הוזמן למשפחה אחרת. גם שם התמלא הבית בבני הקהילה. שוב נפתחו הלבבות בשֶׁבת אחים גם יחד. לארוחת הצהריים הוזמן למשפחה שלישית. סביב השולחן דובב את בניהם ובנותיהם של מארחיו וסיפר להם על שלושת ילדיו המחכים לו בירושלים עיר הקודש.
הסיפור נשמע טבעי ואמין. אבי ידע עברית וערבית על בוריין וניחן באוזן חדה. בכל מקום בעולם הבין כל מבטא ומבטא בלשונות אלו ומיד יכול לאמצו בפיו. ועם שהיה חילוני, היה בן-בית בבית-הכנסת והתמצא בסידור ובמחזור כבקי ורגיל. והעיקר: שוחר אדם היה בכלל ואוהב עמו בפרט.
עתה חדל מסיפורו האֶפּי וקולו הפך לִירִי –
בין הילדים באותו בית היתה ילדה בת שתים-עשרה. בתום הארוחה קשר איתה שיחה של קרבה והיא משכה אותו לפינתה. תוך שדיפדף במחברותיה וסקר את ספריה, השגיח בין חפציה בקופסית כסף מיוחדת.
"מה הקופסית הזאת?" שאל אותה.
"היא בשביל תכשיטים," השיבה הילדה, "רק שלעת עתה היא ריקה."
הקופסית שבתה את ליבו והוא אמר לילדה: "סיפרתי לך שיש לי בת בירושלים בדיוק בגילך. כל-כך הייתי רוצה שגם לה תהיה קופסית כזאת."
"היא שלך," הושיטה הילדה את הקופסית לאבי, "בשבילה."
אבי סבר שהילדה מתלוצצת, אך היא קראה להודיה והם תמכו ברצונה והפצירו באבי לקחת את הקופסית. והוא נשמע לרצונם ולרצונו.
"ככה לקחת ממנה את הקופסית שלה?" התרסתי נגד אבי על חמדנותו.
"אינך מבינה," הסביר לי, "זו אחת ממידות הכנסת-אורחים בארצות המזרח. כאשר חפץ כלשהו מוצא חן בעיניו של אורח שלך, מידת הנימוס אומרת שאתה, המארח, מעניק לו אותו במתנה."
אבי היה בר-סמכא בעיניי במנהגי המזרח. בילדותו ובנעוריו התגורר בכפר ערבי והיה כאחד מנעריו. בבחרותו למד באוניברסיטה של איסטנבול. במלחמת העולם הראשונה שירת כקצין בצבא הטורקי ונע ונד בין הארץ ועבר-הירדן וסוריה ולבנון. ובכלל היה ידען ומשכיל. ובכל-זאת, חוש הצדק שלי לא התיר לי להשלים השלמה גמורה עם בעלותי על הקופסית.

מה שלא עשה חוש הצדק עשה הזמן. מאליה קנתה לה הקופסית מקום בין חפצי ואני הסכנתי למציאותה.
ועוד דבר קרה במרוצת השנים שחלפו. אני גדלתי ובגרתי והקופסית החלה להיצבר אט-אט בתכשיטים. הם היו קטנים ולא יקרים מאוד, אך כל אחד מהם היווה מזכרת מיוחדת: זוג עגילים מאימי, שרשרת מתנת חתונה מחברה טובה, סיכה בצורת נֵבל מידידי הוריי שידעו שאני מנגנת, סיכה בצורת פרי צבר ממכרה אמריקנית, מחוות הזדהות איתי, "הצברית", צמיד מחמותי, אות הצטיינות אקדמי, סיכת סמל הפלמ"ח מתקופת שירותי במלחמת העצמאות.

בשל מהלך חיי נעדרתי מהארץ בשנות החמישים הראשונות ועל גלי העלייה שהגיעו אז שמעתי וקראתי מרחוק. כך קרה שפֶּרְלָה – שבבוא היום באה לעזור לי במשק-הבית – היתה האדם הראשון מיוצאי צפון אפריקה שפגשתי מקרוב. צמחה בינינו חיבה הדדית שקטה. קראנו זו לזו בשמות פרטיים. היא היתה מוסיפה לי לפעמים "חבּיבּה". אני לא מצאתי כינוי להחזיר לה.
מימינו לא שוחחנו ממש ולא פטפטנו סתם. אני, מצידי, לא חשתי בנוח לדובב אותה על חייה. באיזה מילים שאשתמש, באיזה נימת קול שאבחר – חששתי שאשָמע "מגבוה". והיא, מצידה, מעולם לא יזמה שאלות כלפי. בכל-זאת ממילים שפלטה פה ושם, קלטתי שיש לה יותר משמץ ביקורת על בעלה המתחלה ועל שני בניה הנעשים עקשנים וחוצפנים יותר ויותר מיום ליום, ותובעים ממנה כסף, כסף ועוד כסף.
יש שבאו אליה בשעות העבודה, יחד או לחוד. הם היו קוראים לה מבחוץ והיא היתה יוצאת אליהם באי-חשק ניכר וחוזרת אחרי רגעים ספורים בארשת פנים קפוצה. מן החלון העידה חזותם על יד מטפלת. במבטיהם הבולשים את הבית ראיתי סקרנות בריאה. פעם ופעמיים ביקשתי מפֶּרְלָה שתכניסם הביתה, שתשקם, שתאכילם. היא סירבה באומרה שהם באים להפריע לה באמתלות שהם מוצאים "מתחת לאדמה".
מעולם לא חשתי אצלה שמחת אימהות טבעית, נחת, אפילו גאווה צנועה. מעולם לא ירדתי לחקר הביקורת שהיתה לה כלפי בני-ביתה. כאילו הכול נבנה אצלה על מסד של מרירות.
פעם אחת בלבד פתחה את סגור ליבה. לאחר שמלאו לבנה הבכור ארבע ולצעיר שלוש, סיפרה לי, הזמינה אותה אחות בריאות הציבור של שכונתה לשיחה ושאלה אותה: "מה זה, פֶּרְלָה, שאת לא מביאה לנו עוד ילדים?!" לפני שמצאתי מילים לבטא את סלידתי מפולשנות גסה זו לצנעת הפרט שלה, פרצה בצחוק מצלצל וציטטה באוזני מה שהשיבה לאותה חטטנית: שאני אהיה סמרטוט סחוט כמו אימא שלי, כמו סבתא שלי, כמו הדודות שלי, כמו האחיות שלי?! לא! שני ילדים זה מספיק ודי! אני לא אהיה כמו שם! אני אהיה כמו שאתם פה!"

ה"כמו שאתם" צרם לי.
הוא הזכיר לי חיבור שכתבתי בשעתו בקורס לסוציולוגיה באוניברסיטה הניו-יורקית שבה למדתי. כישראלית היחידה בכיתה בחרתי בנושא ייחודי לארץ וכתבתי על קליטת העלייה הגדולה שהתרחשה באותן שנים בארץ. נסמכתי על קטעי עיתונים שהוריי היו שולחים לי. במשפטים הרואיים תיארתי את "כור ההיתוך הישראלי". הפרופסור התלהב מחיבורי וביקשני לקוראו לפני חבריי ללימודים. אחר-כך אמר בהתרגשות: "ראו מה עושה מדינת ישראל הקטנה בעודה מלקקת את פצעי מלחמת העצמאות שלה! איך היא הולכת בדרכי ארצות-הברית אחותה הגדולה! הרי גם אנחנו מכניסים את כל המהגרים המגיעים אלינו מכל קצוות העולם לתוך כור היתוך אחד גדול!"
בכיתה היה רוב מובהק ללבנים נוכח אחוז ניכר לשחורים. כמו כן היו בה מבני פורטוריקו ומהגרים מצ'כיה, פולין וארגנטינה. איש לא קם להעיר או לערער על דברי הפרופסור. בחלל החדר שררה אווירה של תמימות-דעים אדישה לגבי צדקת מעמדה השליט של היד המחזיקה בכף הבוחשת באותו "כור היתוך אחד גדול."

ימים חלפו, גם שנים.
יום אחד, בשובנו הביתה מחופשה קצרה, הופתענו לראות שורת גפרורים כבויים לאורך המסדרון. הם הוליכו לחדר-השינה והגיעו עד הארון. דלתותיו היו פתוחות. סגרתי אותן מוכְנית. נראה שמשום-מה שכחתי לסוגרן לפני צאתנו מהבית. אך מה פשר הגפרורים הכבויים? אולי אחי, המצויד במפתח ביתנו, הגיע מקיבוצו ללון אצלנו בדיוק בשעת הפסקת חשמל – תקלה נפוצה במקומותינו? אך אין זה מטבעו להשאיר אחריו "עקבות" כאלה. עודנו תרים אחרי השערה אחרת, והטלפון צלצל. הרמתי את השפופרת.
"חזרתם?" שאלה פֶּרְלָה.
"בדיוק עכשיו נכנסנו הביתה," אמרתי.
"הכול בסדר?" שאלה.
"הכול בסדר גמור," אמרתי.
"מצאת את הבית בסדר, חבּיבּה?" שאלה שוב ואני שבתי והנחתי את דעתה.
"דאגתי. הרי אני מרגישה אחריות על הבית שלכם."
למה להדאיג אותה בשורת הגפרורים? "להתראות ביום ראשון, פֶּרְלָה," נפרדתי ממנה.
בינתיים גילה בעלי שהחלון בפינת האוכל פתוח והסגר שמוט. בחוץ היו פרחים רמוסים. הוא אמר: "ברור שהיה פה גנב. הוא בא בלילה. את הסגר הפשוט של החלון הוא פתח בידיים זריזות בלי שום קושי. ואז הוא קפץ פנימה. הוא לא הדליק את האור כדי לא לעורר חשד אצל השכנים. הוא הלך לחדר-השינה לאור הגפרורים שהצית וכיבה, הצית וכיבה."
"לאן הוא הלך?" שאלתי.
"לארון," השיב בעלי. "הרי הדלתות שלו היו פתוחות כשבאנו. בואי נראה מה חסר שם."
"לא!"
בעלי וילדַיי נדהמו מהתפרצותי. אני לא הרגשתי שצעקתי. הייתי המומה משהותו של אדם זר בבית, מידיים זרות שחיטטו בין חפצי האישיים.
בעלי התחיל לחזור לחדר-השינה והילדים אחריו. הדבקתי אותם. בנוכחותם לא יכולתי לתת ביטוי לרגשותיי. להיפך, הייתי צריכה להיות מבוגרת ומעשית. בעלי פתח את דלתות הארון. היה שם הסדר-אי-הסדר הרגיל. נגעתי במצבור הזוטות. הקופסית לא היתה שם. "הכול פה," אמרתי.
"את בטוחה?" שאל בעלי.
"אני יודעת מה שיש לי שם בעל-פה."
בינתיים הלכו הילדים לבדוק את המצב בחדרם. הלכנו אחריהם. על רצפת המסדרון המוליך לחדרם לא היו גפרורים כבויים וכל הדלתות והמגירות אצלם היו סגורות. הילדים נרגעו. הם יצאו לשתף את השכנים במאורע המרעיש.
בעלי חזר אחרי לחדר-השינה. "משהו כן חסר – " אמר בזהירות ותר אחרי הבעת פני.
שוב ושוב חיפשתי בין כל החפצים בארון, בכל פינותיו. "הקופסית שאבא הביא לי מקזבלנקה," לחשתי כמודה באשמה. בעלי הכיר אותה היטב. היא ליוותה אותנו בכל נדודינו. הוא ידע את קורותיו של כל פריט בה.
הטלפון צלצל שוב. בעלי הרים את השפופרת. עוד פעם פֶּרְלָה," אמר והושיט לי את השפופרת.
אוששתי את קולי ושאלתי: "מה יש, פֶּרְלָה?"
"אני מטלפנת עוד פעם מפני שאני בכל כזאת מודאגת. את בטוחה שהכול בבית בסדר?"
"כן, מאה אחוז. למה את מודאגת?"
"אני לא יודעת. סתם."
"אז תפסיקי לדאוג," ביקשתי אותה והפטרתי הברת צחוק ליתר ביטחון.
"זה רק שרציתי לשמוע עוד פעם שהקול שלך אומר שהכול בסדר. להתראות ביום ראשון, חבּיבּה."
"להתראות, פֶּרְלָה."
בעלי הניח יד על ידי. מדוע פֶּרְלָה כל-כך מוטרדת? האם היא חושדת בבניה? בדבר אחד היינו שנינו בטוחים: אם אכן יש יסוד לחשדה, ידה לא היתה איתם. פֶּרְלָה לא חמדנית. בכל שנות עבודתה אצלנו לא חסר בבית דבר. מעולם לא ביקשה העלאה בשכרה. עידכנתי אותו אני לפי שינויי המדד. גם בדרך שבה קיבלה את שכרה – במזומנים מיד ליד – היתה מידת נקיות. אם היא חושדת בבניה, אולי היא מבססת את חשדה בעובדה שיידעה את בני-ביתה בהיעדרנו הצפוי מהבית. למה יידעה אותם? מפני שנצרכה לתרץ את הימנעותה מהליכה לעבודה אצלנו ביום הקבוע? אולי גם נעם לה להוכיח להם כי לא קופחה וכי קיבלה תשלום מלא תמורת אותו יום חופש שנכפה עליה? כן. ייתכן שזו השתלשלות המאורעות. לכן היא מבקשת לחזור ולשמוע מפי שהכול כשורה. רק אז תירגע. אבל אולי, בכלל, כל המחשבה ההגיונית הזאת נטולת בסיס? וידו של מישהו אחר היתה בגניבה?
ביום ראשון באה פֶּרְלָה לעבודה כרגיל. לא אז ולא מאז לא הוזכרה בין שתינו חרדתה לביתנו.

הזמן סייע לי להטמיע בתוכי את העצות שהייתי מייעצת לזולתי במקרים כאלה. ראשית-כול, להפנים "פרופורציות". ושנית, לראות בגניבה חלוקה מחודשת של נכסים ללא שפיכות דמים. אך לחוד זה ולחוד הכאב שהיה מפלח אותי בכל פעם מחדש בהיזכרי בקופסית ובכל פריט ופריט בתכולתה.

ושוב חלפו ימים, וגם שנים.

יום אחד נתקלתי בעיתון במאמר על אורחות שבטים ועמים במזרח התיכון. כשהגעתי לפסקה העוסקת בהלכות הכנסת אורחים, נדרכתי. סופּר שם מה שאמר לי אבי בשעתו, על חובת המארח להעניק לאורחו במתנה את החפץ הנושא חן בעיניו. אך בזאת לא הסתיימו הדברים. בהמשך הקריאה למדתי דבר חדש: לאחר שהאורח מקבל במתנה את החפץ שחמד, מוטלת עליו חובה לגמול למארחו במתנה שוות-ערך. משם הלך כותב המאמר ופירש מנהג זה כמשא ומתן טקסי שגרעינו עסקה כלכלית פשוטה בין שני צדדים.
"אבא, אתה זוכר את קופסית הכסף שהבאת לי מקזבלנקה?" שאלתי אז את אבי. "אתה זוכר שהתרסתי נגדך, שלקחת אותה מהילדה ההיא סתם ככה מתוך חמדנות? ואתה הסברת לי שנהגת כמנהג המזרח? אז תשמע, אבא, אתה ידעת רק את מחצית המנהג הזה, את המחצית שממנה נהנית. והיות שלא גמלת לילדה ההיא כמצופה ממך במחצית השנייה, עברת עברה של הפרת עסקה. וכל הפרשה הזאת נראית לי עכשיו כמשל בזעיר אנפין לגישה שהיתה נהוגה בקליטת העולים מארצות המזרח בשנות המדינה הראשונות. מצד אחד, רוב כוונות 'הקולטים' היו טהורות ורבות היו הפעולות החיוביות שנעשו למען ה'נקלטים'. אך מצד אחר, מתוך שררה פטרונית וחוסר רגישות אנושית, כפו ה'קולטים על ה'נקלטים' ערכים ואורחות חיים זרים להם. ועל זה שילמו ה'נקלטים' בפרימה שרירותית, לפעמים, של החוטים הדקים של המארג המשפחתי והמבנה החברתי שלהם היו רגילים. ותוך כך התעוררו בקרבם רגשות ניכור ועוינות כלפי 'קולטיהם'. אבל אולי, בכלל, צריך לנתח את הפרק ההוא בהיסטוריה של מדינת ישראל במונחים אוניברסליים של גל הגירה שלא ניתן לחזות מראש מה יעלה בגורלו ובגורל סביבתו, לטוב ולרע. אך נניח לניתוחים המקצועיים האלה, אבא יקר שלי, כי בחוג משפחתנו הקטנה, הקופסית ההיא מקזבלנקה – אם לא חזרה לבעליה שבפועל, היא חזרה לבעליה שבכוח. והיא חזרה בתוספת ריבית. היא לוקחה ריקה וחזרה מלאה, מלאה בתכשיטים נוצרי זיכרונות אישיים לי ומשפחתיים לכולנו, ובסמל הפלמ"ח תפארת הארץ, ובאות ההצטיינות האקדמי שכל-כך התגאית בו. כך באה העסקה המופרת ההיא על תיקונה. נכון?"
אך אבי לא השיב לי. כבר היה אז בעולם האמת.
יעל מדיני

מה היו מקורות הרשע של היטלר? מניין שאב את שנאת היהודים הרצחנית שלו? על כך הועלו אין ספור תיאוריות חלקן משעשעות, ונכתבו מחקרים ומאמרים רבים שיקצר המקום לסכמם.
אני ממליץ לקרא את הספר המרתק של רון רוזנבאום, "היטלר מסע אל שורשי הרוע":
https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=16345
המביא את מגוון התיאוריות והמחקרים על שורשי הרשע של היטלר, וכמובן את ספרו של ההיסטוריון איאן קרשו, היטלר והפתרון הסופי:
https://www.am-oved.co.il/היטלר-הגרמנים-והפתרון-הסופי
זכורה לכול האימרה הטיפשית והמיותרת של בנימין מיליקובסקי-נתניהו (שחזר ממנה מאוחר יותר) לפיה היטלר לא רצה להשמיד את היהודים, אלא לגרשם, והמופתי מוחמד אל-חוסייני שיכנע אותו להשמידם כדי שלא יבואו לפלסטין:
https://www.haaretz.co.il/news/politics/1.2756914
כלומר, שהשמדת היהודים באה בגלל הציונות – והנה קמה לטענת הבל זו תנא דמסייע.
הסופר הנורווגי, קרל אובה קנאוסגורד, כותב בכרך השישי של ספרו האוטוביוגרפי "מאבקי" Min Kamp, (כשם ספרו המפורסם של היטלר) כי מקור הרשע של היטלר היא הציונות. היטלר, הוא קובע, לא היה אנטישמי, אבל –
"הדבר ששינה את דעתו היה הציונות, ויחסם של יהודים ליברלים (חילונים) אליה, ששיכנע אותו שיהדות אינה רק דת, כלומר שהיהודים אינם גרמנים, אלא יחידה לאומית נפרדת. לפי היטלר, הקונפליקט בין היהודים הליברלים לבין הציונים היה מדומה, כזה שלא הצליח להסתיר את הסולידריות הלאומית ביניהם. בניגוד למה שציפה, היהודים הליברלים לא התבדלו מהציונים כבני גזע אחר, אלא התייחסו אליהם כאחים שלכל היותר טעו טעות פרקטית, כשבחרו בפתרון בלתי-ריאלי ואף מסוכן. היטלר הגדיר את הציונות כתנועה שמטרתה היתה להדגיש את האופי הלאומי של היהדות. את הטרנספורמציה הגדולה ביותר בחייו הגדיר כך: "חדלתי להיות קוסמופוליט חלש ונהפכתי לאנטישמי."
(אבי גרפינקל, "זו נקודת מבט אחרת, שמיועדת למי שמשוכנעים שהם עצמם טובים יותר מהגרמנים", "אל-ארצ'י", 27.4.22)
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium.HIGHLIGHT-1.10765857
האשמת הציונות כמקור שנאת היהודים של היטלר מנוגדת בתכלית למה שכתב היטלר עצמו במיין קמפ שלו:
יהודי חרדי ולא ציוני
בספרו "מיין קמפף" טען היטלר, שכאשר עיין בחוברת אנטישמית בפעם הראשונה, פשוט השליכה מידיו. "הטון האנטישמי, בעיקר של העיתונים הווינאיים, נראה לי בלתי הולם מסורת של אומה גדולה כזו." אך "פעם כשטיילתי לי בעיר, פתאום ראיתי אדם לבוש בקפוטה שחורה, ופאות שחורות. האם זהו יהודי? היתה המחשבה הראשונה בראשי. בלינץ, היהודים לא נראו כך. המשכתי להסתכל בדמות, אך ככל שהסתכלתי יותר בפרצוף הזר הזה, המחשבה בראשי הפכה ל... האם זהו גרמני?"
היטלר החל להתעמק בנושא או, ליתר דיוק, לעיין בפמפלטים, ספרונים וצהובונים אנטישמיים. "ככל שראיתי יותר יהודים," טען ב"מיין קמפף", "כך התחדדה בעיניי ההפרדה בינם לבין יתר האנושות... עבורי היתה זו סערת הנפש הגדולה ביותר שעברתי אי פעם. הפסקתי להיות איש העולם הגדול והפכתי להיות אנטישמי."
נכון, היטלר הזכיר בספרו "מיין קמפ" גם את הציונות. הוא כתב: ""חלק מבני הגזע הזה (הגזע היהודי, היטלר לא השתמש בביטוי שמי) אכן מודה במעמדו כעם זר, אם כי גם דבר זה מלווה בשקרים. בו בזמן שהציונות מעמידה פנים בפני העולם, כאילו שאיפותיה הלאומיות תמצאנה את סיפוקן ביצירת מדינה פלשתינאית (הכוונה למדינה יהודית ולא לערבית-מוסלמית) – הם, היהודים, שוב מוליכים את הגויים המטופשים בצורה ערמומית ביותר. אין הם חושבים כלל לבנות בפלשתינה מדינה יהודית, כדי ליישב אותה ולחיות בה, אלא רק חותרים להקמת מרכז ארגוני, בעל סמכות מדינית עצמאית שאיננו נתון בהישג ידן של מדינות אחרות, ויאפשר לקיים את מעשי התרמית בינלאומיים. תהיה זו ארץ מקלט לנוכלים שאשמתם כבר הוכחה וכן בית ספר גבוה לרמאים מתלמדים." (היטלר: "פרקים מתוך מאבקי", י-ם תשנ"ב, עמ' 93)
לכאורה הפתרון הציוני היה אמור להיות מקובל על היטלר, אבל כל הקשור ליהודים היה בשבילו שלילי ומאיים. האנטישמיות של היטלר לא התחילה בציונות ולא יכולה היתה להסתיים בה. הבחירה של קרל אובה קנאוסגורד, לראות בציונות את מקור הרשע של היטלר קשורה בתורתו כי הנאצים ובכללם היטלר היו אנושיים, והרוע שלהם יכול להתבטא בכל אדם או בכל חברה. (למשל בציונים) הוא מהדהד את הביטוי האידיוטי והמופרך (אחרי פרסום דברי אוטו אדולף אייכמן בראיון שעשה איתו העיתונאי ההולנדי הנאצי וילים סאסן, שבה נחשפה דמותו כרוצח שטני) של חנה ארנדט ה"הבנאליות של הרוע". אין ספק שבזהותו את הציונות כמקור הרשע של היטלר, קרל אובה קנאוסגורד עצמו משקף את "הבנאליות של הרוע" שלו.

לא הציונות מקור הרשע אלא הגזענות המוסלמית
בכתבה שפורסמה לרגל יום השואה בעיתון האיראני kayhan נכתב: "היטלר פעל בהיגיון שגירש את היהודים מגרמניה. הוא היה חכם ואמיץ יותר מכל מנהיגי אירופה הנוכחיים. אחרי שהודח מדינות אירופה נאלצו לתמוך במיתוס השואה כדי לתרץ את הפחדנות וההשפלה שלהם." "אסור לשתף פעולה עם החיידקים האלו, הם בני השטן."
https://twitter.com/assafgibor/status/1519453343197941760?t=vXpoO7zQXTni1-NAGiaTZQ&s=03)
ודוק: מקור הרשע והגזענות האנטישמית האיראנית אינם בגלל הציונות או המדינה היהודית, אלא בגלל הגזענות האיסלמו-נאצית האיראנית. האם ייתכן שנפתלי בנט לא הזכיר כלל בנאומו ב"יד ושם" את סכנת ההשמדה מאיראן (וזכה על כך בתשואות) עקב תלותו הפוליטית ב"אחים המוסלמים"?

פייק ניוז
שרת התחבורה מרב קסטנר-מיכאלי: "כנכדה לאחד המצילים היהודים הגדולים, אני יודעת כמה ארוכה הדרך עד שנבין את גודל המעשה שלהם. כנכדה לד"ר ישראל קסטנר, שיחד עם ועדת עזרה וההצלה הציונית בהונגריה, הציל עשרות אלפי יהודיות ויהודים, אני יודעת כמה חשוב שהתחלנו את הדרך הזאת."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=741016&forum=scoops1
בראיון עם אוטו אדולף אייכמן שערך בארגנטינה ההולנדי הנאצי וילם סאסן, אייכמן מספר:
"כאמור, שוחחתי על כל הדברים האלה עם ד"ר קסטנר ומסרתי לו בדיוק נמרץ על הפקודה שקיבלתי. (השמדת יהודי הונגריה) הוא הסכים להניא את היהודים מהתנגדותם לגירוש ואף לדאוג לסדר במחנות הריכוז, בתנאי שאעצום עין ואניח למאות אחדות או אלפים אחדים של יהודים צעירים לעלות באורח בלתי חוקי לארץ ישראל. היה זה עסק טוב בשבילי – המחיר של 15,000-20,000 יהודים לא היה גבוה מדי תמורת הסדר במחנות."
"ומשום שקסטנר העניק לנו שירות גדול בכך שסייע לשמירת השקט במחנות, הנחתי לקבוצות שרצה בהן להימלט. אחרי ככלות הכול לא הייתי מעוניין בקבוצות קטנות של כאלף יהודים."
https://he.wikipedia.org/wiki/וילם_סאסן#ראיונות_עם_אייכמן

סטטיסטיקה – שורדי השואה בישראל
רבות שומעים בתקשורת על חיי העוני של שורדי השואה. והנה התקבל גם סיכום סטטיסטי. 161 אלף ניצולי שואה חיים בישראל, קרוב לשליש מהם מקבלים השלמת הכנסה. לפי הביטוח הלאומי, שיעור השורדים שנזקקים לתוספת לקצבתם גבוה ביחס לאוכלוסייה הכללית שבאותה קבוצת גיל. נשמע נורא. מאין כל העוני של שורדי השואה לאחר קבלת השילומים מגרמניה? האם הם רק מעולי בריה"מ של שנות התשעים?
מנפלאות הסטטיסטיקה מסתבר שנתוני שורדי השואה מפתיעים. רק 63% משורדי השואה המוכרים הם ילידי אירופה. הקבוצה הגדולה ביותר ילידי ברית המועצות לשעבר – 37%; ילידי רומניה – 12%; ילידי פולניה (כ-5%), בולגריה (2.7%), הונגריה (1.4%), גרמניה (1.4%), צרפת וצ'כוסלובקיה (1%). כל שאר האנשים המוגדרים בישראל כ"שורדי שואה" אינם כלל מאירופה, ולא שרדו את שואת יהודי אירופה. 18.5% הם יהודי מרוקו ואלג'יריה שסבלו מהגבלות שונות ומהתנכלויות תחת שלטון וישי. 11% הם יוצאי עיראק שסבלו מפרעות הפרהוד בתחילת יוני 1941, כ-7% מהמוכרים ברשות הם יוצאי לוב ותוניסיה אשר סבלו מחוקי הגזע והוגלו למחנות עבודה וכפייה, וחלקם אף נשלחו למחנה הריכוז ג'אדו.
) 161 אלף ניצולי שואה חיים בישראל, קרוב לשליש מהם מקבלים השלמת הכנסה)
https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.10764797
הסטטיסטיקה מספרת לנו סיפור שונה לחלוטין מהדימוי המקובל מיהו שורד השואה.

אי אמינות – מכתבו של היטלר
כשהיטלר עלה לשלטון כתבה פרידה פרידמן (סבתא רבתא של רחל עזריה) מכתב לפאול לודוויג הנס אנטון פון בנקנדורף אונד פון הינדנבורג, נשיא גרמניה: "הייתי מאורסת ב-1914, ארוסי נהרג בשדה הקרב ב-1914. אחיי מקס ויוליוס כהן נהרגו ב-1916 ו-1918. אחי היחיד שנשאר בחיים, וילי, שב מהמלחמה עיוור. כל השלושה קיבלו עיטור צלב הברזל על שירות לארצם. אבל עכשיו... ברחובות ארצנו מחולקים עלונים האומרים, 'יהודים החוצה!' ונשמעות קריאות גלויות לפוגרומים ולמעשי אלימות נגד יהודים... האם הסתה נגד יהודים הוא סימן לאומץ או לפחדנות, בזמן שהיהודים הם אחוז אחד מן העם הגרמני?"
הינדנבורג ענה שהוא לוקח את דבריה ברצינות, והעביר אותו לתגובתו של היטלר.
היטלר ענה בכתב ידו והאשים את פרידה שהיא משקרת, ושלא היו קריאות לפוגרום.
כמה שנים אח"כ, פרידה מכה שנית כשהגסטפו בא לחפש את מרטין בעלה. הוא היה וטרן של מלחה"ע ה-1, ולכן היה מוגן יחסית ועסק בהצלת יהודים שלא היתה להם הגנה. כשהגסטפו דפקו בדלת באמצע הלילה, היא יצאה אליהם בקור רוח ואמרה: "הוא נטש אותי מזמן, אני שבורת לב." מרטין שכבר חשש שהגסטפו יגיעו אליו, החל לישון בלילות במשרד שלו. סבא שלי, בנה של פרידה, הצליח להגיע לאנגליה, ובהמשך לחלץ את אחיו והוריו, פרידה הצליחה לברוח אחרי ליל הבדולח. לא זכיתי להכיר אותה, אבל בעיני היא סמל לאומץ, הבחנה ברורה בין טוב ורע, והמון תושיה. בתי השנייה קרויה על שמה ונושאת בגאווה את זכרה.
המכתב נלקח על ידי הבריטים כשלל ארכיוני, והיום נמצא בארכיון בקובלנץ. מסתבר שיש לו ערך היסטורי, כי זאת הפעם הראשונה שהיטלר כתב בכתב ידו מאז שעלה לשלטון. מסתמן שפרידה עיצבנה אותו ממש, שאיבד את העשתונות ולא חיכה להקלדה מסודרת. מודה שזה גורם לי להתלהב מפרידה עוד יותר.
https://twitter.com/azariarachel/status/1519403710572642306?t=GHobKDkKDSbyiqN-JBZF2Q&s=03)
נו אז תגידו אתם, למקרא מכתבו של היטלר שהוא לא קרא לפוגרומים ביהודים, איננו זקוקים כלל לאיווט אביגדור ליברמן כדי לדעת שמילה של פוליטיקאי אינה מילה... או להבטחות של נפתלי בנט. אסור להאמין לפוליטיקאים.

הוכחת אמיתות תורתו של היטלר
בלנקה זמיגרוד נולדה ב-1924 בעיר חוז'וב (קניגסהיטה) שבפולין. ילדותה המאושרת נקטעה בגיל 15, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה בלנקה גורשה לגטו בנדין, למחנה עבודה בז'יוויץ (זייבוש) ולארבעה מחנות ריכוז – אושוויץ, ברגן בלזן, פלוסנבירג ומאוטהאוזן. ב-1950 עלתה לישראל. אחותה, רות, ששרדה אף היא את השואה, ירדה לקנדה. בארץ הכירה בלנקה את בן זוגה, שלמה (סשה) פלדמן, גם הוא ניצול שואה. השניים לא נישאו ולא הביאו ילדים לעולם. תחילה גרו בתל אביב, שם עבדה בלנקה כמלצרית בקפה "עטרה". "היא היתה אישה מלאת חיים, שאהבה לשיר, לרקוד ולשחות בבריכת גורדון," סיפרה רנה זלצמן, בת דודה של א,מהּ, "היא היתה ציונית נלהבת, שאהבה את הארץ."
ב-1960 עזבו בלנקה ובן זוגה את הארץ, וכדי להוכיח את אמיתת תורתו של היטלר שהדבר היחיד החשוב ליהודים זה הכסף, ולכן הם פרזיטים על הפולק הגרמני, הם ירדו לדויטשלנד, לפרנקפורט שם פתחו מסעדות, בתי מלון ועסקים נוספים, ועשו כסף. בשנות ה-80 עסקיה נקלעו למשבר, היא הפסידה את הכסף ואיבדה את בעלה, שמת ממחלה ב-1985. היא חיה מפנסיה קטנה, וכדי לשפר את מצבה הכלכלי בגיל 66 החלה לעבוד במלתחה (גרדרובה) של מסעדת מובנפיק בפרנקפורט. ג'ון אוסוניוס, ניאו-נאצי משבדיה, סעד במסעדה בה עבדה בלנקה הוא ביקש לאסוף את מעילו, והאשים אותה כי גנבה יומן-כיס אלקטרוני שהיה ברשותו. בין השניים התפתח ויכוח ולאחר מכן הוא עזב את המקום. כמה שבועות לאחר מכן שב לשם, ושוב האשים אותה בגניבה. הפעם גם השמיע הערות אנטישמיות נגדה. למחרת ארב לה בתום המשמרת, אחרי חצות, וירה בה למוות כשהוא רכוב על אופניו.
ראובן גרסיקוב, יהודי בן 24, תושב פרנקפורט, יזם בשנה שעברה עצומה למען הנצחתה של זמיגרוד. פעילה נוספת במאמצי ההנצחה היתה חברת הפרלמנט הגרמני מטעם מפלגת השמאל "די לינקה", מרטינר רנר. היוזמה זכתה לתמיכת ראש העיר היהודי של פרנקפורט, פטר פלדמן. טקס גילוי שלט הזיכרון התקיים ביום השנה ה-30 לרצח, ב-23 בפברואר האחרון.
(עופר אדרת, "היא הצליחה לשרוד את זוועות הנאצים, ממשיך דרכם הכריע אותה", "אל-ארצ'י", 27.4.22)
https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-MAGAZINE-1.10763253
שנים רבות לאחר הרצח בא גרמני פשוט ומסביר לישראלים היורדים לדויטשלנד כדי להוכיח את אמיתות תורתו של היטלר, ולאשר את דבריו כי היהודים הם קוסמופוליטיים נטולי רגש לאומי, מלבד הרצון לכסף כפרזיטים של הפולק הגרמני, את המילים הבאות: "אצלכם היהודים זה הכול כסף. למה חזרתם לכאן אחרי שרצחנו שישה מיליון יהודים? מה יש לכם לחפש כאן?"
https://www.youtube.com/watch?v=m3HIddl-xZU&feature=emb_title
מבחינת הרגש שלי יש לפעול ע"פ הנדר של שלונסקי: עד דור עשירי אין מקום לחיים יהודיים בדויטשלנד".

צאו מכאן!
עורך ה"בילד" הגרמני, יוהאנס בויה, תוקף בעיתונו את ההתנהלות של מוסלמים רדיקליים החיים בגרמניה מתוך שנאתם ליהודים. בטור נוקב שכתב, מציין בויה לרעה את ההתנהלות ושואל בתמיהה: "האם המדינה הזו לא נשבעה 'לעולם לא עוד?'"
בטור בויה התעצב מהאמירות הקשות: "יהודים מלוכלכים" הנשמעות ברחובות גרמניה. הוא ציין כי האמירות הללו נקראו על ידי מאות אנשים, מוסלמים שהיגרו לגרמניה בעצמם או במשפחותיהם – בלב ליבה של העיר ברלין. "חבל! האם לא נשבענו כולנו 'לעולם לא עוד?'"
חלקים גדולים בשמאל לא דמיינו שמהגרים ולידיהם יוכלו לשנוא אנשים. הם נחשבו בעקביות לאנשים טובים יותר, ומי שחושב כל כך רחוק מהמציאות – נמצא היום בפוליטיקה ולעיתים קרובות גם בחדשות." כתב בויה.
בויה חושף את התחושות של אנשים בגרמניה מהימין הקיצוני ואפילו מהשמאל ששונאים את ישראל, ומכנה זאת כ"שנאה החדשה לעם היהודי." הוא זעם על כך שאותם "שונאי היהודים החדשים" בגרמניה מרגישים נוח ובטוח: "המדינה הזו היא המדינה שלהם, נויקלן ורובעים אחרים שייכים להם לחלוטין." לדבריו, יש להתייחס לאותם הפורעים המוסלמים ושונאי יהודים כאל נאצים בזויים בקרב הימין הקיצוני: מנודים, מבוזים, תחת מעקב מתמיד של המשטרה והשירות החשאי. הוא הוסיף כי מי שהולך להפגנות נגד יהודים – צריך לצאת מהמדינה הזו ואסור להפכו לגרמני. "כל האנשים ההגונים בגרמניה ישמחו על כך, לא כל שכן המוסלמים הרבים שומרי חוק בגרמניה, שאינם מבינים מדוע המדינה לא נוקטת צעדים נגד אותם הפושעים" כתב בויה והלין: "למרבה הצער, זה הפוך: יהודים כבר מזמן עזבו את גרמניה. המדינה וחלק מהתקשורת מאפשרות את מה שאסור היה להרשות לעולם. 'לעולם לא עוד' אינו אלא שקר שנשמע יפה לנאום זול של יום ראשון."
https://rotter.net/forum/scoops1/740426.shtml

הזיות שווא
הרבה מן השוטים בעלי ההזיות גם כאן, העלו בדמיונם הפורה עלייה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. המציאות כמובן שונה. יותר מ-5,000 עולים מרוסיה הגיעו לאחרונה לישראל וזכו להטבות מיוחדות השמורות לפליטים מאוקראינה. אולם כעת מתברר: שליש מהם שבו לארצם – עם הדרכון הישראלי והמענק הכספי.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=741125&forum=scoops1
שערורייה. בעוד שאזרחים ישראלים ותיקים אינם מצליחים להשיג תור לחידוש דרכונים, לעולים החדשים המפוברקים ניתן דרכון מיידית עם מענק קליטה שמן. יש לשנות מיידית את החוק. דרכון יקבל עולה רק לאחר שלוש שנים של מגורים בארץ, עד אז יקבל לֶסֶה פסֶה בלבד, ועולה שיורד יצטרך להחזיר מיד את כל מענק הקליטה שקיבל.

הכרישים תומכים בירידה מהארץ ופוגעים בכלכלת ישראל
אנשי עסקים אמריקאים-יהודים ממוצא ישראלי, שירדו לאמריקה, משתתפים בתוכנית הטלוויזיה "הכרישים" האמורה לעודד יזמים. בפני אורן דוברונסקי, מלך החומוס של עמק הסיליקן, דובי פרנסס משקיע הון מקליפורניה, ויסמין לוקץ' העומדת בראש עמותה המעודדת ישראלים לרדת לאמריקה ולהתחבר עם עולם היזמות האמריקאי – הופיעו בתוכנית שני ישראלים צעירים עומרי ושניר, שירדו לקוסטה ריקה והקימו שם מפעל למצעים ומזרונים והם רוצים השקעה שתעזור להם בפיתוח מפעלם שם. הם מצליחים ומקבלים 600 אלף שקל בתמורה ל-20 אחוז מהחברה.
יופי. השאלה למה תוכנית טלוויזיה ישראלית צריכה לעודד ירידה מהארץ ופיתוח תעשייה משק וכלכלה בקוסטה ריקה?

בין הכחשת שואה להכחשת הנכבה
כתב אל-ארצ'י, המהגר האוקראיני יליד קייב ממוצא יהודי, האקטיביסט הפרו-איסלמי, דימיטרי שומסקי (במקור חומסקי) כותב ש"יש לקוות שהמלחמה האימפריאליסטית של רוסיה הפוטינית נגד העם האוקראיני תסתיים במפח נפש לנציונל-אימפריאליזם הרוסי, בדיוק כפי שהסתיימו בעבר מלחמת רוסיה-יפן ב-1904-1905, ומלחמת החורף הסובייטית נגד פינלנד ב-1939-1940. (שומסקי בבורותו שוכח כי רוסיה כבשה את האיים הקוריליים מיפן, וכשליש מאדמות פינלנד) "אולם," הוא ממשיך ובצדק, "הניצחון המיוחל עתיד לגבות מהאומה האוקראינית לא רק מחיר אנושי וחומרי כבד ביותר, אלא גם מחיר מוסרי לא קטן. שכן כבר כעת ניכר לעין, כי הנרטיב הלאומי האוקראיני, משקף התכחשות לאחריות היסטורית של התנהגות האוקראינים בימי שואת יהודי ברית המועצות." כלומר את חלקם של האוקראינים ברצח היהודים.
"אפשר להבין את הכעס בישראל על זלנסקי, שהכחיש את חלקה של אוקראינה בשואה," ממשיך שומסקי, "אבל זה מה שאנחנו עושים לגבי הנכבה. הכחשת הנכבה – החורבן הלאומי הפלסטיני, שכלל את גירושם, הגירתם הכפויה, ומניעת שיבתם של הערבים הפלסטינים בידי ישראל תוך השתלטות פושעת של המדינה על רכושם, וכן את מעשי הטבח בידי צה"ל כגון זה שבוצע בטנטורה, המהווה את אחד מסימני ההיכר הברורים של האני הקולקטיבי הישראלי. הנה כי כן, לפנינו קו דמיון עצוב בין הלאומיות היהודית הישראלית ללאומיות האוקראינית, הזועק לשמים בימים אלה – ביום השואה, וערב יום הנכבה."
(דימיטרי שומסקי, "בין הכחשת השואה להכחשת הנכבה", "אל-ארצ'י", 27.4.22)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10765549
ההשוואה שעושה שומסקי (חומסקי במקור) בין השואה לנכבה (בין באבי יאר לטנטורה) היא מעשה מובהק של הכחשת שואה.
ולגבי הכחשת הנכבה, יש המתנגדים לציון הנכבה ע"י ערביי ישראל, אני דווקא תמיד תומך באיזכורה. הנכבה – עונש מוצדק ולא מספיק. עונש מוצדק על כך שידידו הטוב של היטלר, מוחמד אמין אל חוסייני, אירגן את העולם הערבי והמוסלמי להשלים את מה שהיטלר לא הספיק, לחסל את מדינת היהודים ולהשמיד את יהודיה. עונש לא מספיק, מפני שבניגוד לגרמניה הנאצית ששמרה בסוד את תוכנית השמדת היהודים, הערבים (החמאס הג'יהאד והמופתי של אש"פ) מכריזים בריש גלי על תוכניתם לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים בעולם, וחלק גדול מערביי ישראל מצטרף אליהם.
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
עונש לא מספיק, מפני שבניגוד לגרמניה הנאצית בה היו גרמנים שהתנגדו לנאציזם, למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. טרם נמצא ערבי-מוסלמי שרואה את דברי מוחמד באמנת החמאס (ובדברי המופתי של אש"פ) שלפיהם יש לחסל את מדינת ישראל, ולהשמיד את כל היהודים – גזענות, ולא מופת מוסרי. אם אתם מכירים ערבי-מוסלמי כזה אנא הציגוהו.

אחווה יהודית ערבית (בשנאת ישראל)
משפחות מוסלמיות משכונת שיח' ג'ארח-שמעון הצדיק הזמינו יהודים להשתתף בסעודת סוף צום ברמאדן. ביניהם היה גם האקטיביסט הפרו-איסלמי, חבר הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), עופר כסיף.
בעקבות הסעודה המשותפת פירסמה האקטיביסטית הפרו-איסלמית האנטי ציונית ואנטי-אשכנזית, המהגרת מאיראן, מוז'גאן אבגינסז, (אורלי נוי) פוסט: "ככה בני אדם נועדו לחיות. ביחד, בכבוד. תושבי שיח' ג'ראח מארחים אותנו לסעודת אפטאר."
אלא שהעיתונאי חאלד אבו-טועמה מפרסם שהמשפחות הערביות בשייח ג'ראח (שמעון הצדיק) ספגו ביקורת והתקפות לאחר שיהודים השתתפו בסעודת שבירת הצום – איפטאר, על האירוח החם, והתנערו מ"הזמנת יהודים":
"אנחנו," הן אומרות, "לא הזמנו את היהודים לארוחת האפטאר. ברגע שהבנו שהם באו לארוחה – עזבנו."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=740707&forum=scoops1
מסתבר שגם היהודים הפרו-איסלמים נחשבים לבני קופים וחזירים שיש לרוצחם לפי דברי מוחמד.

אחווה מוסלמית סונית-שיעית (בשנאת ישראל)
בשעה שיש מלחמת עולם בין הסונים לשיעים המופתי הסוני של ירושלים, עכרימה סברי, בכיר דרשני מסגד הקצה (אל-אקצא) השתתף בוועידת יום ירושלים האיראנית לצידם של מנהיג חיזבאללה נסראללה (העלוואי), מנהיג חמאס הנייה (הסוני), מנהיג הג'יהאד האסלאמי (הסוני), החזית העממית, הסונית, ועוד בכירי טרוריסטים מרחבי העולם המוסלמי בקריאה להשמדת ישראל. המופתי הסוני סברי תומך בפיגועי התאבדות.
מדובר בשיח' שהעוזרת של ח"כ רם בערק-בן ברק, (יו"ר ועדת החוץ והביטחון) למדה אצלו בקורס ועשתה איתו סלפי. סברי, נחקר המון פעמים על הסתה, ותמיד משתחרר.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=740804&forum=scoops1
האיסלם הריהו דת האהבה.

אחווה נוצרית מוסלמית (בשנאת ישראל)
ח"כ סאמי אבו שחאדה (בל"ד), היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה בגין הכיבוש הערבי, חגג את סעודת האפטאר (סיום צום הרמאדאן) עם הוריו של המחבל יאסין בכרי, (ממשפחת הרוצחים המפורסמת בכרי) המרצה 9 מאסרי עולם בכלא ישראלי. יאסין ובן דודו איבראהים בכרי, תושבי בענה, סייעו למחבל מתאבד מחמאס לבצע את פיגוע התופת בקו 361 בצמת מירון בשנת 2002. בו 9 נרצחו ועשרות נפצעו.
https://rotter.net/forum/scoops1/740427.shtml
כשמדובר ברצח יהודים אין כמו הפגנת אחווה בין ערבים מוסלמים ונוצרים.

חיילים ישראלים בצבא אוקראינה
בכלי התקשורת מראיינים ישראלים בוגרי צבא שירדו לאוקראינה ומשתתפים בלחימה של אוקראינה נגד רוסיה. הנה קבוצה של מתנדבים ישראלים בצבא האוקראיני המודים לממשלת ישראל על התמיכה בהם:
https://rotter.net/forum/scoops1/740515.shtml
עם כל הסימפטיה למטרה – קצת קשה לראות חיילים ישראלים יורדים הנלחמים למען אוקראינה.

למה השאיל ג'פרי אפשטיין צ'לו נדיר לחתן של אהוד ברוג-ברק?
תעלומה: למה השאיל ג'פרי אפשטיין צ'לו נדיר לחתן של אהוד ברוג-ברק?
עבריין המין שהתאבד נהג "לאסוף" אליו אנשים בעזרת טובות שכללו קשרים וטובין. המסע המוזר של צ'לו בשווי 165 אלף דולר לידיו וממנו הלאה, פותח חלון לחייו ומורשתו של הפושע הידוע לשמצה. כשג'פרי אפשטיין התאבד בכלא ב-2019, הוא לקח עימו סודות רבים. תעלומה נסובה סביב השאלה – מדוע הוא החזיק בצ'לו איטלקי נדיר? היה זה הנכס הלא-פיננסי היחידי שנרשם בדו"חות המס בקרן של אפשטיין, ותואר בפשטות כ"צ'לו". בדו"חות, ערכו הרשום היה 165,676 דולר. אפשטיין מעולם לא ניגן בצ'לו או הראה עניין בכלים מוזיקליים כהשקעה. ג'פרי אפשטיין השאיר במותו 600 מיליון דולר. לא נשאר מזה הרבה, "אי הפדופילים" של ג'פרי אפשטיין עומד למכירה ב-125 מיליון דולר.
קרסטי פרגוסון, דוגמנית מג'ורג'יה, פגשה את אפשטיין בגיל 18 דרך חבר משותף. היא בילתה עימו באחוזתו בפאלם ביץ', הוא היה מתקשר אליה עד ארבע פעמים ביום, והראה לה תמונות של עצמו עם חבריו – בהם ביל קלינטון, מייסד מיקרוסופט ביל גייטס, ראש ממשלת ישראל אהוד ברוג-ברק, ויורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן. כשהחלה לצאת עם הצ'לן המוכשר ויליאם דה רוסה. ב-2006 נעצר אפשטיין בפלורידה לאחר שנמצאו ראיות כי קיים יחסי מין עם קטינות. פרגוסון אמרה כי אפשטיין מעולם לא הציע לה לקיים יחסי מין או לגייס נערות אחרות. כשהיא ניסתה לחבק אותו, הוא נרתע, אמרה. היא חשבה שהוא ומקסוול מאוהבים. לאחר מעצרו של אפשטיין, פרגוסון לא שמעה ממנו. אפשטיין הודה בשידול לזנות של קטינה ונדון ל-13 חודשי מאסר, אם כי בילה את רוב המאסר בבית. ב-2010, כשניסה לשקם את חייו הנוצצים, התקשר אליה. "אני רוצה לקנות צ'לו," אמר לה פתאום. הוא ביקש שדה רוסה יעזור לו, ואמר לו כי ברצונו לקנות צ'לו לנגן ישראלי צעיר.
דה רוסה שמע על צ'לו שנמכר בלוס אנג'לס. זה לא היה סטרדיווריוס או מונטניינה, אבל היה לו ייחוס נאה, והוא יוצר על ידי אטורה סופריטי, שעבד בפרארה, איטליה, משלהי המאה ה-19 ועד מותו ב-1928. דה רוסה ניסה את הצ'לו והתאהב. הוא אמר שלדעתו מדובר באחד מהכלים המודרניים הטובים ביותר מסוגו שיש (מודרני משמעו לאחר הרנסנס האיטלקי). המחיר המבוקש היה 185 אלף דולר – מציאה, לדעתו. אפשטיין היה מרוצה. הוא אמר כי בעל הצ'לו המיועד – ישראלי צעיר בשם יועד ניר – צריך לנסות את הכלי לפני הקנייה. דה רוסה מעולם לא שמע על ניר, אבל הוא לקח את הצ'לו לבדיקה, וניר ניגן בו בביתה של אימו של דה רוסה. ניר, שהיה אז בן 30, עם שיער ארוך כהה, ניגן כמה סוויטות לצ'לו של באך. כבוגר של האקדמיה למוזיקה בירושלים היה ברור שהוא למד לנגן, אולם דה רוסה לא חשב שהוא נגן מוצלח במיוחד. "חשבתי שזה מוזר שג'פרי בחר דווקא בו." נזכר דה רוסה. ניר אישר את שביעות רצונו, ואפשטיין שלח רואה חשבון בשם ריצ'רד קאן לשאת ולתת על הקנייה עם חברת בנינג ויולינס. קאן קיבל הערכת מחיר חיצונית, והוריד את המחיר ל-165 אלף דולר. דה רוסה נפגע מכך שלא סמכו עליו. הכסף לצ'לו הגיע מהקרן של אפשטיין, והרכישה דווחה בדו"חות המס שלו. קאן ניסח חוזה לפיו הצ'לו יושאל לניר בלי עלות, לפי מקור יודע דבר. באותה שנה, ניר ליווה בנגינה את הזמרת ג'ודי קולינס בהופעה בניו יורק, שקיבלה שבחים.
ב-2019 נדהמו דה רוסה ופרגוסון ממעצרו של אפשטיין באשמת סחר למטרות מין. פרגוסון כתבה לו לכלא והציעה לבקר ולהביא אוכל. הוא לא ענה. ב-10 באוגוסט באותה שנה הוא מת בהתאבדות. דה רוסה כתב באותה שנה לניר כדי לברר מה קרה לצ'לו. ניר אמר שהחזיר אותו. לבקשת קרן אפשטיין, הוא מסר אותו לעורך דין בניו יורק באוקטובר 2019. התיק של הכלי היה שבור והצ'לו ניזוק, לדברי דה רוסה. ניר אמר כי הוא החזיר אותו בשלמותו. הקרן ביקשה למכור אותו. מסתבר שההשקעה של אפשטיין, אולי במקרה, היתה מוצלחת. הצ'לו נמכר ב-220 אלף דולר, 33% יותר מששילם אפשטיין שמונה שנים קודם. דה רוסה נעזר בשותף פיננסי וקנה לעצמו את הצ'לו, בדיוק לפני שהמגפה השביתה את עולם ההופעות החיות. התעלומה נמשכת: מדוע קנה אפשטיין את הצ'לו, מה הקשר שלו לניר? רמז חשוב הופיע בקונצרט של ג'ודי קולינס ב-2011 בקפה קרלייל. הפסנתרן של קולינס מספר שבבית הקפה הוא פגש את אשתו של ניר, ענת. ניר הזכיר שהיא בתו של אהוד ברוג-ברק, ראש ממשלת ישראל לשעבר. בשיחה עימו הוא אישר מתל אביב כי יועד וענת ניר הם חתנו ובתו. ברוג-ברק – שהיה ראש ממשלה בין 1999 ל-2001 וכיהן בתפקידי ממשלה בכירים אחרי כן – אמר כי ראש ממשלה אחר, שמעון פרס, הציג אותו בפני אפשטיין ב-2003. ברק אמר כי הוא ואפשטיין נפגשו עשרות פעמים, אולם מעולם "לא השתתפתי במסיבה או אירוע עם נשים או משהו כזה."
במרוצת השנים אפשטיין גם השקיע מיליון דולר בשותפות עם ברק. ברק הכיר לו את ניר ב-2010 או 2011. אבל טען שלא ידע על השאלת הצ'לו. "מסירת הצ'לו לא נועדה לגבות טובות." אמר ברוג-ברק. הוא אמר ש"אפשטיין עשה זאת על בסיס המוניטין של יועד כצ'לן מוכשר." ניר סירב להגיב אם סיפר לחותנו על המתנה. אף על פי כן, השאלת צ'לו של 165 אלף דולר היא בדיוק מסוג הטובות שאפשטיין חילק כשרצה משהו בתמורה. אחרי הכול, לא כל אחד היה בעל האמצעים להשיג צ'לו נדיר לקרוב משפחה של מנהיג פוליטי רב עוצמה – בדיוק מסוג האנשים שאפשטיין ידע להתקרב אליהם.
https://www.themarker.com/wallstreet/.premium-1.10759577
תארו לכם מה היה קורה לו אפשטיין היה משאיל צ'לו לנתניהו או ליאיר? מה היה קורה בארץ?
בספר שיצא לאור נטען שסוחר הקנאביס, שותפו העסקי לשעבר של ג'פרי אפשטיין המיליארדר הפדופיל – אהוד ברוג-ברק, יעץ לו איך לשפר את תדמיתו.
https://www.ynet.co.il/news/article/rymzjvfhf
כזכור, תמורת "ייעוץ" שנתן ברוג-ברק לקרן וקסנר הוא תוגמל ב-2.3 מיליון דולר. עצות זהב. אין ספק, אהוד ברוג-ברק יועץ יקר.

הלכנו
שיר הכיבוש (שטחים ונשים)
מילים: חיים פיינר-חפר
לחן: דובי זלצר
ביצוע גאולה גיל

הלכנו לקנטרה
ראינו את זוהרה
מיהרנו לטירן
מצאנו את סוזן.
אך לאיסמאיליה
ציפורה כבר הגיעה.
ובסיבוב ג'נין
ניגמר כל הבנזין.

ומשום כך, כך, כך,
כן, החייל מוכרח ללכת, ללכת.
על כן הדרך כה מושכת, מושכת.
וכשעוברים את הגבולות
מיד רגלינו איילות.

הלכנו לקונטילה
מוצאים את מי? את גילה,
בדרך שועפט
מצאנו את עינת.
בכביש אבו עגלה
נאמר שלום לאלה.
אבל על הר גריזים
מצאנו שתי עיזים.

ומשום כך, כך, כך...

חזרנו לעפולה
רק לנשק את שולה.
בחבל עדולם
חיבקנו את מרים.
מיהרנו למנרה
לתת ליטוף לשרה.
אבל מול גנוסר
חיכה לנו רס"ר.

שלא תשכח, כך, כך,
שהחייל מוכרח ללכת.
על כן הדרך כה מושכת
וכששומעים אנו קללות
מיד רגלינו איילות.

https://youtu.be/9bCHH8KTmYg

היו זמנים. כיבוש שטחים ונשים – זו היתה שפתו של השמאל הישראלי בעבר. היום על מילים אלו לא היה חיים פיינר-חפר מקבל את פרס סוקולוב, ואת פרס ישראל. היום אפילו אייל ביטון-גולן לא היה מעז להשמיע שיר כזה.
נעמן כהן

קראתי את דבריה של דינה קטן בן-ציון, ומה שנקלט חזק בזיכרון הם דבריו של אביה כי בארץ ישראל יהיה לנו טיטו שלנו – גדול!
התרגשתי מדבריו של דויד מלמד על חלם היהודית, ועל סופה של קהילה זאת.
רבים מקוראיך משבחים אותך על המקום של כבוד שאתה מעניק לניתוחים היפיפיים של זיוה שמיר לפזמוניו של נתן אלתרמן – הפעם היא כתבה על "זמר הפלוגות", שמאז קראתי את דבריה השיר מתנגן לי בראש ללא הפסקה.
וכן, אני מודה לך, גם בשמו של שוקי גוטמן, על פרסום הרשימה על ספרו, ששובץ בחכמה על-ידך ביום זיכרון השואה.
שלך,
משה גרנות

אהוד: שרת החינוך קובעת שיאים חדשים של כסילות במערכת החינוך, ומטפחת תרבות של שקר וזיוף בחברה הישראלית, אבל מאחר שהיא ממחנה "רק לא ביבי", הציבור בולע את הכסילות שלה! – חסר ששרה נתניהו היתה אומרת שטויות כאלה! התקשורת היתה מיד יורדת עליה ומטילה ספק בשפיות דעתה!

דורון קורן: "צריך לחזור ולצעוק את העובדה היסודית, המבישה: רוב התלמידים במערכת החינוך החילונית כיום מקריאים [צ"ל אולי: קוראים – אב"ע] בשגיאות פסוקי תנ"ך מנוקדים או שורות מהשירה העברית, עקב הוראה כושלת של יסודות הקריאה והכתיבה (מכאן גם עיקר הכתיבה בשגיאות). לכן חסומים בפניהם מיטב אוצרות הרוח העברית. תלמידי הציונות הדתית, לעומתם, שולטים באוריינות ולכן הם משכילים וחריפים יותר בתחומים אלה. ככה שתעשו רפורמות עד מחר ועבודות חקר עד מחרתיים: קשה לקנות השכלה כשמתקשים בקריאה ובכתיבה ובלימוד טקסט עיוני. אין הבור מתמלא מחולייתו ואין הבוּר מתמלא מבּוּרותו." ("הארץ" באינטרנט, 29.4).

* חנה סמוכה מושיוב: נסתרות דרכי האל. בפגישה בביתי לפני שבוע עם חברת ילדות שהגיעה אלי מקיבוץ גבולות, ישבנו כחמש שעות ודיברנו על הילדות שלא נגמרת, ועל הא ועל דא. בין היתר, הזכרנו את יצחק נוי, שגר במושב נטעים השכן ואת תוכניותיו המחכימות, ודיברנו כמה נורא שהוא חלה ויותר לא נשמע את קולו, מלבד בהקלטות. ואז היא סיפרה, שבאחת התוכניות שלו, אחיה התקשר אליה והודיע לה, שעומדים לשוחח בתוכנית עם צבי אל-פלג, שהיה הבוס שלה בחברת "המרכך", שאצלו עבדה אחרי הצבא, והיא גם הדפיסה את המאמרים שלו לעיתון, והוא העריך את עבודתה המסורה והיא היתה כמו בת משפחה.
ואז היא המשיכה וספרה, שבביקור אצל בנה, בקיבוץ עין החורש, פגשה את אֵם כלתה, שהודיעה שהיא חייבת להיפרד מהם, כי היא חייבת להניח אדנית על קברו של צבי אל-פלג. כשהיא שמעה את השם, היא נפעמה. היא ידעה שיש צבי אל-פלג אחד, והוא בוודאי אותו בוס אהוב ונערץ. בהתרגשות גדולה, היא הצטרפה יחד עם אֵם כלתה, ויחד הניחו את האדנית על קברו של צבי אל-פלג בבית העלמין שבקיבוץ. היא הופתעה לדעת שהוא נקבר בקיבוץ שבו גר בנה. שנים לא שמעה אודותיו ולא ידעה מה קורה איתו.
והיא גם סיפרה שהוא היה בן זוגה של מיכל סנונית, סופרת, משוררת ועיתונאית ידועה, שנולדה גם היא בעין החורש, והלכה לגור עם צבי אל-פלג בתל אביב ואותו היא הביאה לקבורה בקיבוץ שלה.
היום, ב"חדשות בן עזר", ראיתי תגובה של מיכל סנונית על המאמר שכתבתי, והיא כתבה: "נהניתי עד מאוד מהרשימה של חנה סמוכה מושיוב על המושבים והרחבתם." הרגשתי שסגרתי מעגל עם אותה מיכל, שאת ספרה "ציפור הנפש" קבלתי מתנה מאימא של תלמיד, שהצלחתי להגיע אליו, במקום שאחרים זילזלו בו ולא הבינו אותו, והוא הפך לתלמיד מעולה ושירת בצנחנים, כי הוא רצה להיות כמו אחיו. סֶפֶר שיש לי אליו יחס חם, כי נגעתי בציפור הנפש של תלמיד עם נשמה גדולה והענקתי לו הערכה, סבלנות, כבוד וחיבה.
ואני תמהה, איך מיכל סנונית, שהזכרנו אותה לפני שבוע בשיחה, השבוע היא מגיבה על מאמר שכתבתי. התרגשתי מתגובתה, ששימחה אותי. לא ציפיתי שלמאמר מסוג זה יהיו קוראים, והוא אכן נקרא, ועוד על ידי משוררת מדהימה, שלפני שבוע הזכרנו את שמה, וכאילו היא שמעה, והיום היא קול משמיעה...
תודה מיכל סנונית היקרה.
28.4.2022

* בעקבות יום השואה, ולמי שמתפלא על כך שאיננו חדלים לפעול כדי למנוע את הכחדתנו:
"מפקד משמרות המהפכה באיראן, חוסיין סלאמי, איים היום (שישי, 29.4) על ישראל ואמר כי היא 'יוצרת את התנאים להשמדתה.'"
מה בינם לבין הנאצים?
אין הבדל!
אבל אנחנו לוקחים את איומיהם ברצינות. אם תל אביב תאויים, תאויים גם טהראן. לא יחזור המצב שבו לא היה בידי היהודים ובידי היישוב העברי נשק יום הדין – לאיים על ברלין ולעצור את ההשמדה.

* בקשר לעלילת הדם השקרית והאנטי-אשכנזית של "חטיפת ילדי תימן": "קצת מעל אלף מקרים של ילדים שנעלמו הובאו בפני הוועדות השונות. לגבי כ-95% מהם נמצא תיעוד מלא לפטירתם. גיליונות מחלה, הודעות פטירה בבית החולים, אישורי קבורה ובדרך כלל גם מקום הקבר. לגבי כמה עשרות ילדים שהגיעו לישראל בחודשי השיא של העלייה התיעוד שנמצא הוא חלקי. במקרים שניתן לסופרם על אצבעות כף יד נתברר שרשלנות גרמה לניתוק בין ילדים להוריהם (אלה ודאי מקרים טראגיים שמצדיקים פיצוי משמעותי למשפחות). טרגדיה נוראה, אבל לא פרשת חטיפות. אלה העובדות. זו האמת. אין בלתה." (רועי פלד. "הארץ" באינטרנט. 1.5.22]. מומלץ לקרוא את המאמר כולו.
אנחנו טענו נגד העלילה השפלה הזאת מתחילתה והסתמכנו בין השאר על חוות דעתו של פרופ' בן-ציון ורבין, שאישש מאמר שפירסמנו בנושא בעיתון "דבר" כבר לפני עשרות שנים.

* הטירוף משתולל גם בתל-אביב: ראש העיר תל אביב רון חולדאי הודיע היום (ראשון, 1.5) כי לא יתקיימו מופעי זיקוקים בעיר ביום העצמאות בעקבות פניות של לוחמים פוסט-טראומתיים. "אנחנו קשובים לרחשי הלב של הציבור ולאחר מחשבה רבה והתחבטויות לא מעטות, שכללו גם סקר מקיף, החלטתי שלא יהיו השנה זיקוקי דינור בטקסי יום העצמאות," כתב חולדאי בחשבון הפייסבוק שלו. ("הארץ" באינטרנט, 1.5].
אנחנו מציעים כי במלחמות הבאות ובמבצעים שביניהן – לא תופעלה גם האזעקות כדי שלא להפחיד את הציבור!
האין גבול לטיפשות?
כיכר רבין שלרגלי בניין העירייה, שמעל גגו היו נשלחים הזיקוקים, ממילא נתפסה ונהרסה השנה בגלל עבודות הרכבת הקלה, שאם פסיה יעברו על פני הקרקע ולא מתחתיה, הרכבת הזו רק תתרום לכאוס התחבורתי השורר בעיר!
זה יהיה ערב יום עצמאות עצוב. נעדר חגיגיות.