שירים 1955-1995
בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
תהילים מ"ו ו'

שער שלישי: שירים מאוחרים

א. אוקטובר 1973

בעלך מרקיב בשדות, נערה

בַּעְלֵךְ מַרְקִיב בַּשָּׂדוֹת, נַעֲרָה
וְהַלַּיְלָה קָשֶׁה, דַּגְדְּגָן וּקְבוּרָה –
תּוֹלְעֵי יִשְׂרָאֵל לוֹחֲכוֹת בְּלִבּוֹ
בַּחֲלוֹם זֶה נִכְנָס וְיוֹצֵא מִקִּרְבּוֹ –

אַל תִּצְעֲקִי בְּשָׁעָה שֶׁל חֶמְדָּה
אֶרֶץ שְׁלֵמָה לִכְבוֹדֵךְ נִבְגְּדָה
עִצְמִי אֶת עֵינַיִךְ, הָאֶצְבַּע לַפֶּה –
בְּקִיא וּדְמָמָה תִּמְצְאִי לָךְ מַרְפֵּא.

רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה מְנַחֶמֶת אוֹתָךְ
מִי יְהוּדִי? – בָּשָׂר שֶׁל תּוֹתָח,
שַׂר בִּטָּחוֹן דּוֹאֵג לִבְשָׂרֵךְ
מָה שֶׁתֵּלְדִי הוּא יִפְשֹׁט מֵעוֹרֵךְ –

לְאַט לָךְ בָּאֵבֶל, צָעֹק וְקַלֵּל
לֹא כָּל יְלָדַיִך יִקַּח יִשְׁמָעֵאל
אֶחָד לְפָחוֹת עוֹד כְּדַאי לְהָכִין
שֶׁמָּא יָמוּת בִּתְאוּנָה בַּדְּרָכִים –

הַלַּיְלָה מָלֵא בְּחֶמְדָּה תּוֹלָעִית,
הַיְּהוּדִי אֲשֶׁר מֵת שׁוּב אֵינֶנּוּ מַבְעִית
לַיְּהוּדִי הֶחָדָשׁ כְּבָר מוּכָן צַו-קְרִיאָה –
עַל כָּל מַחְמַדַּיִךְ אוֹנְנִי בִּקְרִיעָה.

מרס 1974

הִרהורים על שתי הנובֶלות המאוחרות
של א"ב יהושע
(חלקו הראשון של מאמר זה פורסם בגיליון 1743)

א. הדואט בין הרב לצעירה המגוירת
בנובלה "המִקדש השלישי"
הנובֶלה הקצרה "המִקדש השלישי" (2022), שזה אך ראתה אור, בנויה בתבנית של מחזה שיש בו דיאלוגים והוראות בימוי ושני פְּרוֹטָגוֹניסטים (דמויות ראשיות): אישה וגבר. האישה, אסתר אזולאי שמה, היא יהודייה-צרפתייה יפת-מראה כבת שלושים ושמונה, שבאה מפריז לגולל את סיפור חייה הטרגי באוזני רב ואיש המועצה הדתית בתל-אביב. הגבר הוא הרב נִסים שושני, העוסק כל ימות השנה בהתרת עגונות במשרדו שבבית-הרבנות בתל-אביב.
האישה מגיעה לרב כדי להציע לרב עִסקת קומבִּינציה שתשתלם לשני הצדדים: הוא יגיש את מועמדותו למשרת רב ראשי בפריז ויסייע לה בהכפשת שמו של הרב הפריזאי מודיאנו, יליד סלוניקי, הנושא את עיניו למשרה הרמה. הכשלת מינויו של מודיאנו בגין האשמתו בהטרדה מינית תסלול את הדרך לרב שושני להתמנות למשרה הנחשקת; ואילו היא, אסתר אזולאי, תיקוֹם את נקמתה ברב שפגע בה בנעוריה פיזית ונפשית, אף שיבש במתכוון את כל מהלכי חייה כדי שלא תוכל להינשא לבחיר-לִבָּהּ. יש ב"מחזה" שלפנינו גם דמויות מִשנה, שלא כולן נראות לעין, בין משום שהן נמצאות בפריז, בין שהן נמצאות בקִרבת מקום, אך רק קולן נשמע דרך שפופרת הטלפון.
דרמת האבּסוּרד, כך לימדָנוּ המבקר מרטין אֶסלין (Esslin) בספרו "תאטרון האבּסוּרד" (1961), מתרחשת בתוך עולם חלול וחילוני שאין בו אלוהים, ואילו כאן השכינה שורה כביכול בכול, שהרי מדובר בבית הרבנות שבּוֹ עוסקים לכאורה בעניינים רוחניים הרחוקים ת"ק פרסה מזוהמת החיים. ואולם, עד מהרה מתברר שלא רק הרעש הבוקע מן הרחוב פוגע ברוחניותו של המקום: דמויותיו הגלויות והסמויות-מן-העין של "המחזה" – רוּבּן "כלי קודש" ועוזריהם – רחוקות מן הטוהר ומן הקדוּשה. איש מֵהן אינו "טלית שֶׁכּולהּ תכלת", הגם שיש כאן כמובן דרגות שונות של מִרמה ושל סיאוב. ובל נשכח שדוד אזולאי האב – שהוא הדמות המקבילה לאֵל המגונן על קִנו והמרחף על גוזליו – הלך לעולמו בטרם עת, והשאיר את בִּתו היחידה יתומה משחר נעוריה. בִּתו מעידה עליו שגם בחייו לא היה באביהָ שום ניצוץ של קדוּשה.
תאטרון האבּסוּרד, אף זאת לימדָנוּ מרטין אֶסלין בספרו הנ"ל, מתאפיין תכופות בדואט של רֶפּליקות קצרות המוליך בקצב מואץ לכיווּנו של סוף שאינו סוף. דמויותיו שרויות לאורך כל המחזה בחדר אחד – בדל"ת אמות ובין ארבעה כתלים – על רקע תפאורה דלה ומצומצמת. ואכן, בניגוד לנובֶלה "הבת היחידה", העורכת לגיבוריה ולקוראיה מסע נרחב בנופיה המרהיבים של צפון איטליה והמגיעה עד אתרי נופש מרוחקים בהרי האַלפִּים, הנובלה "המִקדש השלישי" – כבדרמת האבּסוּרד – מתרחשת כולה בחדר אחד בבניין הרבנות בתל-אביב, שאביזריו המעטים הם: שתי תמונות גדולות של הרב עובדיה יוסף ושל הראי"ה קוק, ארון עם כתבי-קודש, שולחן משרדי ושני כיסאות, מכשיר להכנת קפה באמצעות קַפּסוּלות, קומקום להכנת תה וכוסות אחדות.
חרף השוני הגמור ברוחב היריעה וה"תפאורה", יש לשתי הנובֶלות המאוחרות הללו קווי דמיון לא מעטים הקושרים אותן זו לזו – הן במישור דמוי-המציאוּת, הן במישור הרעיוני. בשתיהן הגיבורה היא בתם היחידה של יהודי ושל נוצרייה שהתגיירה, שבחרו לנהל את חייהם באירופה – בתנאי נוחות ורווחה ובאווירה רגועה וסובלנית של "live and let live", במרחק ניכּר מ"כּוּר ההיתוך" הישראלי. "כור היתוך" זה, שנועד לפני שלושה דורות לבטל פערים ולקדם תהליכים של מיזוג גלויות, הפך בדור האחרון מטרה לחִציהָ של ביקורת קשה ונוקבת מצד גורמים אינטרסנטיים. במקומו מוצב כיום במקומותינו "סיר לחץ" קולני שבּוֹ מפעפֹעות בעיות קיומיות קשות ביחד עם בעיות מיותרות של שנאת אחים, שאותן שופתים לתוך הבְּליל הרותח כל אותם שליחי-ציבור חסרי מצפון שרוצים להפיק רווח אלקטורלי מן השסע ומן השנאה.
ואולם, בצד השסע העדתי ושנאת האחים יש במקומותינו גם גילויים של אחווה ורֵעות. יהודים היושבים בארצות הגולה, או ישראלים שהיגרו מהארץ, אינם מכירים – הם וילדיהם – את תחושת האחווה המפעמת בארץ בין חברים שגדלו יחדיו מילדוּת והמשיכו לשמור על קשר של רֵעוּת לאורך חייהם. זוהי חוויה ייחודית למדיי, האופיינית לחיים בישראל, ש"זר לא יבין" אותה. דומה שרקלה לוצאטו, גיבורת "הבת היחידה", המבקשת לקחת חלק בלידתו של אח, מחפשת גם אֲחָאוּת וגם אחווה – קרי, גם תחושת אהבה של בן משפחה קרוב, אך גם fraternité במובן של רֵעות ושותפות גורל עם חבריך, בני-עמך, הגדֵלים יחדיו מִילדוּת ועד זִקנה.
משפחתה של רקלה קשרה את גורלה עם איטליה, ואחד מאבותיה, שריקרדו לוצאטו נושא את שמו, אפילו סייע לגריבלדי במלחמת השחרור שלהּ. לעומת זאת, דוד אזולאי מן הנובלה "המִקדש השלישי", שהלך לעולמו בטרם-עת והשאיר את בִּתו היחידה יתומה מאב, הוא מאותם יהודים ילידי צפון אפריקה וחניכי תרבות צרפת, שלא עלו ארצה אחרי מלחמת אלג'יריה, אלא בחרו להגר לפריז כדי לחפש בה את עתידם ולִבנות בה את ביתם. במילים אחרות, בניגוד לאביה של רקלה, ששורשיו נטועים באדמת "המולדת" מִזה דורות רבים (המשפחה הגיעה לאיטליה מגרמניה לפני מאות שנים), דוד אזולאי, אביה היהודי-המרוקני של אסתר שמת בדמי ימיו, חי לאמיתו של דבר את חייו החדשים בצרפת במעמד של nouveau venu ("עולה חדש").
חרף השוני ברִקעם החברתי-המעמדי של שני האבות, יש בכל זאת קווי דמיון לא מעטים הקושרים אותם זה לזה: שניהם יהודים אמידים המנהלים חיים נוחים בעיר אירופית יפה ועתיקה, עשירה באתרים יפים ובשכיות חֶמדה. כל אחד מהם בחר להינשא לאישה זרה שעברה למענו תהליכי גיור וילדה לו בת אחת ויחידה. שניהם – הגם שאינם דתיים ונשאו אישה נוכרייה – אינם מגלים סימני סובלנות כלפי בִּתם היחידה ואינם נותנים לה חופש בחירה. כל אחד מֵהם אוסר על בִּתו להשתתף בהצגות של בית-הספר שיש להן אופי נוצרי, והבת נאלצת למצוא פתרונות-דחק ולשַׁכתב ברגע האחרון את דרשת בת-המִצווה שלה כדי שלא תיאלץ לצטט פסוקים שעלולים להתנשא על בני משפחתה הנוצריים ולפגוע בכבודם.
כידוע, יהודים כמו אביה של אסתר אזולאי, שעברו מצפון אפריקה לצרפת, לא בחרו לצאת נגד תרבות צרפת, כמו אחיהם שעלו ארצה והתחילו לאחרונה לחולל בה מלחמת תרבות מתוקשרת בניסיון למחוק את הישגי התרבות, אשר הושגו ברוּבָּם לפני בואם ארצה. הללו מנסים להשליט בארץ את תרבותם שמִבּית, המושתתת ברוּבּה על צלילים של מוזיקה אנדלוסית ועל טעמיהם של מאכלים מעוררי געגועים מבית אבא-אימא, ולאו דווקא על מורשת ספרותית עשירה ומעוררת השראה.
יהודי המאגרֶבּ שהגיעו לפריז, לעומתם, למדו ב"אליאנס" ובסוֹרבּוֹן", ובזכות התערותם בתרבות המערב הם הוציאו מִקִרבם במרוצת השנים הוגי דעות חשובים כמו ז'ק דרידה וסופרים חשובים כמו אלבר ממי. הם היטיבו להבין שהמהפכה הטובה ביותר היא זו האֶבולוציונית, המשלבת מזרח ומערב, ישָׁן וחדש, פמיליארי וזָר, ולא זו המנסה לברוא מציאוּת חדשה "יש מאין".
גם דוד אזולאי, אביה של גיבורת "המִקדש השלישי", כמו רבים מיהודי המאגרבּ שהגיעו לפריז, הצטיין בסקרנותו האינטלקטואלית. כאדם תאב-דעת ושוחר-תרבות הוא התקרב לרב הסלוניקאי מודיאנו בזכות האתגרים ההגותיים שהרב הכריזמטי הציב לפניו, ולא מטעמים של דת ואמונה. ואף-על-פי שהיה חילוני "למהדרין", הוא לא נטש לגמרי את הזיקה לדת ולמסורת, מורשת בית אבא, וחינך את בִּתו ברוח ערכי היהדות. אכן, יהודי המאגרבּ שנשארו מתוך בחירה ברחבי העולם, גם האָתֵאיסטים שבהם, ממשיכים גם כיום, כבעבר, למוֹל את בניהם, לחוג את חגיגות בר-המצווה שלהם ולערוך להם טקסי נישואין כדת משה וישראל.
ואולם, מעניין להיווכח שדווקא בִּתו היחידה של יהודי חילוני גמור כדוגמת דוד אזולאי, שלדבריה לא היתה בו אפילו טיפה אחת של אמונה במופלא ממנו, בחרה באורַח חיים דתי והתחילה לשמור מצווֹת, בחינת "קלה כחמורה" (25). נרמז כאן שהתקרבותה של הבת אל הדת איננה רק חלק מתהליכי רֵאקציה גלובליים של חזרה אל הדת שסחפו את האנושות כולה בעקבות התמוטטותה של ברית-המועצות והיחלשות האידֵאולוגיה הקומוניסטית שראתה בדת "אוֹפּיוּם להמונים". נרמז כאן שלימוד הלשון העברית ותרבותה הוא שקירב את אסתר אזולאי, הבת היחידה (וכן את הנערה רקלה לוצאטו מן הנובלה "הבת היחידה") אל אותו "חוט משולש": אל עם-ישראל, אל ארץ-ישראל ואל תורת-ישראל (או אל "ארון הספרים" העברי, הדתי והחילוני גם יחד, כפירושו של ביאליק במסתו "הספר העברי").
הבגידה הלאומית, טען ביאליק באחת מהרצאותיו, התחילה לא עִם רפיון הדת והיחלשות האמונה, אלא עם הזנחת הלשון העברית. יהודים שזנחו את הלשון העברית נשתמדו בכל אתר ואתר. בגמרא אנו מוצאים שני אִיוּמים הסמוכים זה לזה: "ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד לבנו חָכמת יוונית" (בבא קמא פ"ב ע"ב). הסמיכות של שני האִיוּמים הללו, טען ביאליק, מלמדת כי "מי שעושה שפת נָכרים שפת הנפש לבנו, סופו של בן בנו לגדל חזירים." כלומר, להתרחק מעַמו ומֵערכיו.
בשתי הנובלות לפנינו אב יהודי המנסה לקרֵב את בִּתו היחידה לעַמו ולערכיו ושוכר לה מורה לעברית שילמדנה את השפה העברית ואת המנהגים לקראת טקס בת-המצווה שלה. כאן וכאן, לפנינו דמות של איש דת חמדן, הלוטש עין בבת היפה וחושק בה (ב"המִקדש השלישי" התקרבותו של איש הדת הסלוניקאי מודיאנו אל תלמידתו הצעירה היא בעצם העילה לכל סבך הסיפור, שפרטיו נגלים קמעא-קמעא מן העלילה שמגוללת אסתר אזולאי באוזני הרב). בשני המקרים לימוד העברית נוטע בבת את הרעיון בדבר הצורך לשַׁנות את אורחות חייה מן הקצה אל הקצה, ולממש את הפסוק המבטיח "לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה." במילים אחרות: בשתי הנובלות המאוחרות של א"ב יהושע, הבת, שאביה דאג ללמדה עברית, מתחילה לשקול את האפשרות שבעתיד היא תנהל את חייה בישראל, ותרים תרומה לארצה, ולא רק לעמהּ ולדָתוֹ.
השם "אזולאי" – שהוא שמו של הרב בנובֶלה "הבת היחידה" – עבר בנובֶלה "המִקדש השלישי" אל הגיבורה הראשית. שם זה, הנפוץ בקרב יהודים יוצאי מרוקו, הוא למעשה "מסֵכה" שעטו עליהם אותם יהודים "כוהנים" צפון אפריקנים, שלא רצו ששכניהם המוסלמים יזהו בנקל את יהדותם. במקום לשאת את השֵׁם היהודי המובהק "כוהן", המסגיר את הזהות האֶתנית של בעליו ללא דיחוי, הם בחרו להסוותוֹ בעזרת ראשי התיבות של הצַו המוטל על כוהנים בענייני אישוּת: "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ" (ויקרא כ"א, ז').
איסור זה מדאורייתא הכלול ב"הִלכות איסורי ביאה" שב"מִשנה תורה" של הרמב"ם, מצוטט גם, בשינויים אחדים, בדבריה של אסתר אזולאי באוזני הרב, תוך מתן פירוש אישי מִשלה לתכניו של השם אזולא"י: "מאחר שאני, בגלל השקר שלו, נעשיתי גיורת, ועל דוד חלו איסורי הנישואים של כוהן, שאינו רשאי להתחתן עם אישה גרושה, או חלוצה, או זונה, או גיורת [...] הצליח הרב מודיאנו לממש את זממו" (51). ובהערת שוליים: "חלוצה" בהקשר זה היא כמובן אישה שעברה הליך של ייבום או חליצה.
וישנן נקודות נוספות של אָנָלוגיה ודמיון בין שתי הנובלות: בשתיהן יש לאִמהּ של הבת היחידה, שהתגיירה כדי לשאת את אביה, תפקיד שולי בלבד. בשתיהן ניתנת לבת הרשות לצאת החוצה ולהגיע למחוז חפצה ללא ליווּי, מתוך ביטחון שהיא תמצא את דרכה בכוחות עצמה. וחרף החינוך של הבת לקראת חיים בוגרים שיש בהם מן ההתמצאות והעצמאות, האב אינו נותן לה חופש בחירה בענייני דת ואמונה. "זו רק הצגה" נאמר פעמים אחדות בנובֶלה "הבת היחידה" על טקס הפולחן הדתי, ובנובלה "המִקדש השלישי" אכן לפנינו הצגה – מחזה של ממש הבנוי לפי כללי "שלוש האחדויות" של הדרמה הקלסית, וכן לפי כל כללי ה-bienséance ("דרך ארץ") ושל ה- liaison des scènes ("רצף התמונות") של הדרמה הנאוקלסית.
ואם הזכרנו את נקודות הזיקה של שתי הנובֶלות, יש לומר מילים אחדות על אחד ההבדלים הבולטים שביניהן. בנובלה "הבת היחידה" יש "שלישיות" רבות (הקתדרלה בעלת שלושת המגדלים, שלושת השערים, המשרד שבקומה השלישית, שלושת השעונים הבריטיים [57], שלוש השמלות [89], ועוד). ריבּוּיָן מזכיר את מרכזיותה של המִספר "שלוש" ביצירת א"ב יהושע (ודי להזכיר את סיפורו המוקדם "שלושה ימים וילד").
לעומת זאת דווקא בנובלה "המִקדש השלישי" בעלת הכותרת השלישונית, יש ריבוי של זוגות: ישנם, בראש וראשונה, הרב שושני ואסתר אזולאי היושבים בצוותא ערב שלם ומבַצעים לפנינו דואט של רֶפּליקות מהירות שהרב מנסה להשהותן, נזכרות כאן בנותיו התאומות של המזכיר יחיאל ברקוביץ, נזכרות שתי התמונות הגדולות – תמונותיהם של הרב עובדיה ושל הרב קוק – התלויות על קירות משרדו של מרן נִסים שושני; נזכרים שני הרבנים המתחרים על המשרה בפריז, מתוארות שתי הבנות החוגגות את טקס בת-המצווה שלהן מול ארון הקודש, כשלצד הרב מודיאנו רב-הנכלים עומדים שני כוהנים אמיתיים ומבַצעים את "ברכת כוהנים" כהלכתה. ועוד לא מנינו את כל הזוגות שבנובֶלה "המִקדש השלישי".

ב. טרטיף היהודי
כבר בנובלה "הבת היחידה" מתרמזת ביקורת על תפקידם של "שליחי האֵל עלי אדמות" – רבנים ועסקני דת למיניהם – המופקדים על עיצוב חייו של היהודי, בין שהוא ישראלי ובין שהוא בן ליהדות התפוצות. ואולם, בנובלה "המִקדש השלישי" נושא זה הוא הנושא המרכזי, המניע את כל מַהלכי העלילה ושולט בכל הרובד הרעיוני שלה.
הפרדת הדת מן המדינה היא כידוע עניין מרכזי ועקרוני במשטרים דמוקרטיים מודרניים. במדינת ישראל, בניגוד למקובל בארצות המערב, לא התקבלה מאז הקמתה הכרעה פורמלית בנושא ההפרדה בין דת למדינה, ונשתמרו בה ההסדרים שהיו קיימים עוד בתקופה העות'מאנית ובשנות המנדט. ההכרעות בענייני נישואין וגירושין נותרו בידי הקהילות הדתיות ובתי הדין שלהן, החולשים על גורלותיהם של הנתונים למָרוּתם והופכים לא פעם את חייהם לגיהנום עלי אדמות.
הקומדיה המוליירית "טרטיף" היא היצירה בה"א הידיעה המוקיעה את צביעותם של אנשי הדת ואת נכליהם. מחזה זה, שתורגם לעברית פעמים אחדות (למן תקופת ההשכלה ועד לתרגומים בני-ימינו של נתן אלתרמן, יהושע סובול ואלי ביז'אווי), אף השפיע על הרומן הרֵאליסטי והאקטואלי הראשון בספרות העברית – על "עיט צבוע" של אברהם מאפו, ש"יִיהד" את כוהן הדת חסר המצפון, ונתן בידו שררה בזכות כספיו של חותנו העשיר געל, ששמו מעיד על אופיו ועל תכונותיו. בתרגומו של סוֹבּוֹל, למחזה המוליירי ניכּרת מגמת האקטואליזציה, הרומזת ליחסי דת ומדינה בישראל המודרנית, למעלליו של המִמסד החרדי ולאופנת ה"החזרה בתשובה" של מטיפי דת למיניהם.
רגעי האָנָגנוריזיס (ההתוודעות וגילוי האמת) במחזהו של מולייר הם אותם רגעים דרמטיים שבּהם אוֹרגוֹן, אבי המשפחה, מגלה לתדהמתו שאיש הדת הנערץ עליו, שבידיו ה"נאמנות" הפקיד את רכושו, אינו אלא נוֹכל נִקלה וחסר מצפון. אֶלמירה חדת-העין, אשתו ואֵם המשפחה, מזהה את צביעותו של טרטיף בשלב מוקדם ומזהירה את בעלה מפָּניו, אך אוֹרגוֹן אינו מאמין לחשדותיה ואינו סומך על שיקול דעתה. בסופו של דבר, האישה הנבונה מוצאת דרך לחשיפת כוונותיו הזדוניות של איש-הדת הדו-פרצופי. היא מחביאה את בעלה בהסכמתו מתחת למפת השולחן, ומזמינה את טרטיף לביתם. אוֹרגוֹן שומע במו אוזניו איך איש-הדת ה"צנוע" מנסה לעגוב על אשתו ולפתותה למעשי אהבים.
הקומדיה של מולייר, כדרכן של קומדיות קלסיות ונאו-קלסיות, מסתיימת ב"סוף טוב" ובחתונה: בחתונתם של בִּתו של אוֹרגוֹן ושל אהובהּ (וזאת לאחר שהבת כמעט שהורחקה במצוַות אביה מבן-זוגה, כדי להעבירה אל חיקו של טרטיף הנוכל הצבוע). ב"מחזהו" של א"ב יהושע, כמו במחזה המוליירי, נחשפת לכאורה צביעותו של איש הדת בעת שהוא מלטף את תלמידתו מתחת לטלית, אירוע הגורר אחריו, לעדותה של אסתר אזולאי, מעשה נכלים הִלכתי ערמומי שהרס את חייה וחיסל את אפשרויותיה להינשא לבחיר-לִבּהּ. הסוף הטוב של הקומדיה הקלסית (חתונתם המיוחלת של זוג האוהבים אסתר ודוד) עדיין אינו מנצנץ כאן באופק. לפי שעה אסתר נשארת כלה שאינה משתחררת מכּבלי הדת.
דומה שרק סופר כדוגמת א"ב יהושע, שאִמו הגיעה ארצה ממרוקו כשנות דור לפני העלייה הגדולה של שנות החמישים והשישים, נישאה לבן העדה הסלוניקאית, והקימה אִתו משפחה המורכבת מרבדים רבים של המִרקם האֶתני שמציעה המציאוּת בישראל (כמו עוגת השכבות הצרפתית mille-feuille – "אֶלֶף עלים", הנזכרת בנובֶלה, הלא היא "עוגת נפוליון" שבפינו) – מסוגל להרשות לעצמו לומר בריש גלֵי את מה שאנשים אחרים אינם יכולים להרשות לעצמם לומר מחמת צביעותה של אופנת התקינות הפוליטית. הוא מראה לקוראיו איך עסקנים פוליטיים יוצאי מרוקו, אנשי ש"ס ואנשי ליכוד גם יחד, מפַלגים את העם, משסעים את החברה, משסים את העֵדוֹת זו בזו, מתוך ניסיון ציני לבטל את הישגי "כור ההיתוך" ו"מיזוג הגלויות", מבלי להבין את גודל הנזק שהם גורמים לעם ולמדינה.
הנובלה "המִקדש השלישי" יוצאת – בדרך רמזנית ואלגורית אמנם – נגד כל אותם עסקנים ועיתונאים, דַּבָּרים קולניים מטעם עצמם של יהודי המזרח, המתלוננים ללא הרף על קיפוח ובו בזמן מקפחים את זולתם ומעמיקים את השסע העדתי. התככנים חסרי המצפון האלה אף נוהגים בכפיוּת תודה עזת-מצח כלפי אנשי "המוסד" ותנועות הנוער החלוציות, שסיכנו את נפשם כדי להעלותם ארצה, ולפעמים אפילו שילמו על כך בחייהם כבפרשת הספינה "אגוז". הם לא יזכירו לעולם את לוֹבה אליאב, שעמד בראש המפעל של הקמת חבל לכיש ופעל ללא לאוּת כדי לאַפשר את העלאת את יהודי המאגרבּ ולהקל את תהליכי קליטתם. הם גם לא יזכירו את נתן אלתרמן שיצא בחירוף נפש להגן על עולי מרוקו נגד מדיניוּת העלייה השגויה של שרי המפלגה השלטת. הם אף לא יזכירו את סא"ל אלכס גתמון (גוטמן), ניצול שואה יליד פולין, שישב ארבע שנים במרוקו בשליחות מטעם "המוסד", עטוי תחפושת של קצין צרפתי, ופיקד בחשאי על העלאת יהודי מרוקו תוך סיכון חייו.
ואכן, א"ב יהושע שָׂם בפי יחיאל ברקוביץ, מזכירו האשכנזי של מרן נִסים שושני את המשפט המבַטא כמדומה את עמדתו האישית החוץ-ספרותית, שאינה כבולה בסד התקינות הפוליטית: "בניגוד למה שאתם המזרחיים חושבים, אנחנו האשכנזים באמת דואגים לכם לפעמים." (62). הוא מראה כאן חוקֶיהָ הבלתי כתובים של "התַקינוּת הפוליטית" – אלה שנחקקו כידוע כדי למנוע אפלייה ולִבנות שוויון ואחווה – קורעים היום את המִרקם החברתי שהושג כאן בדי עמל, כי הם מתירים להשמיע אמת אחת – האמת של אלה המשימים עצמם בעֶמדת קיפוח – עֶמדה שמציאוּת והמצאה משמשים בה בערבוביה. תקופתנו הבתר-מודרנית כפתה את אנשי הרוח והתקשורת באזִיקי "התקינות הפוליטית" וכפתה עליהם את חוקיה הצבוּעים שמקורם בהתנשאות של "פטרונים" שכבר מזמן איבדו את כוחם על אותם "מיעוטים מקופחים" שכבר מזמן הפכו לרוב שאינו חושש לעסוק בקיפוח ובהדרה, אף מכריז על כוונותיו בריש גלי.
לא מקרה הוא שבנובֶלה שלפנינו מי שמחזיק במשרה זוטרה של "מזכיר" הוא אשכנזי שהיה פעם סטודנט לרפואה ו"חזר בתשובה" (והוא נזקק ל"חלטורות" כדי לפרנס את משפחתו הקטנה). לעומת זאת, הרב הבכיר ממנו, במעמד ובתנאי שכר, הוא ש"סניק ממוצא מרוקני, שמפרנס את אשתו ואת ששת ילדיו מבלי להזדקק להשלמת הכנסה. ניכּרים כאן תהליכי שידוד המערכות והמובִּילִיוּת החברתית שחלו בחברה בישראל בדור האחרון, שהובילו את עולי המאגרבּ לתפוס משרות רמות בכל מוקדי הכוח: כנסת, ברשויות המקומיות, בצבא, במשטרה, ועוד (אך כל התמורות האלה, שהעבירו את שרביט ההגמוניה מיד ליד, לא הפסיקו את מְטר התלונות בדבר קיפוח והֲדרה). ה"מחזה" שלפנינו מראה את הסיטואציה החברתית הזאת בחיוך סלחני, תוך הפרת כללי PC מקובלים ו"מקודשים", שלא כל אחד אמיץ דיו להוביל אותם אל עמוד הקלון.
והרי עצם צירוף-המילים "פּוֹלִיטִיקָלִי קוֹרֶקְט" אינו אלא אוקסימורון המפגיש באופן אלים ושרירותי את הדרישה החיובית להשגת תקינוּת ואמת ואת הפרת התקינות והסתרתה המכוּונת של האמת לשם השגת אינטרסים פוליטיים נלוזים. אין הוא אלא "דגל לבן" להשגת תקופת הפוגה של "שקט תעשייתי". א"ב יהושע בנובֶלה הדרמטית "המִקדש השלישי", אינו נענה לצו האופנה האחרון, בז ל"טרֶנדים" למיניהם, קורע את המסכה מעל צַווי התקינות הפוליטית, הנותנים בגלוי הֶתר לאמירות ולעֲמדות צבועות של "אחד בפה ואחד בלב."
"מחזהו" של יהושע מעמיד לנגד עינינו תמונה אמיתית וגלויה לעין, שבמרכזה עסקנים קטנים הדואגים לבִצעם, לקידום מעמדם ולסיפוק יצריהם, ומה שיפה לגבי תיאורם של עסקנים קטנים במועצה הדתית יפה גם לתיאורם של חברי כנסת השואפים מעלה-מעלה ותיאבונם אינו יודע שָׂבעה. הסיפור על הפרדתם של זוג האוהבים – אסתר ודוד – ביד קשה ובזרוע נטויה של "רועי העדה" כמוה כפירוד וכשסע שגורמות כיום לחֶברה בישראל המפלגות הפוליטיות, שרובן עושות כן ביודעין, באמתלות שנועדו להשגת הון פוליטי. והלא מִפלגות פוליטיות – גם כשהן נושאות שמות שנלקחו מן השדה הסמנטי שעניינו גישור, איחוד, ליכוד וגיבוש – הן לאמיתו של דבר מושג הגזור מן השורש פל"ג. הן אינן מאחדות, כי אם מפַלגות את הציבור, ונוהגות בו במדיניות אינטרסנטית של "הַפְרֵד ומשול".

ג. פורים או כיפורים?
האישה המגיעה אל משרדי הרבנות כדי למסור את עדותה היא אפוא נֵצר למשפחת כוהנים, ששינו את שמם לאזולאי, וגם בחיר-לִבָּהּ דוד משיח – הריהו כוהן, בן למשפחת סוחרים יהודיים יוצאי פרס היושבים בפריז. שני האוהבים הצעירים, שהיו יכולים להקים משפחה לתפארת אלמלא הפרידו ביניהם ופילגום, נופלים קורבן לחוקים ולמצווֹת שנחקקו לפני אלפי שנים, בעת שלמושג הכהונה היתה משמעות אמיתית וממשית בחייו של אדם מישראל. מפיל אותם בנכליו איש דת שאינו כוהן, אף אינו מקפיד על "קלה כחמורה" בחייו הפרטיים, אך כופה תרי"ג מִצווֹת על זולתו.
ואולם, כל זה תלוי במידת האמון שנותן הקורא בעדותה של אסתר אזולאי, שאין מדובר בפלקט רעיוני כמו אצל מאפו או יל"ג הנמסר מטעמו של מסַפּר "כל יודע". אצל א"ב יהושע נרמז שאיש אינו נטול הרהורים של יצר-הרע, ואפילו מרן נסים שושני, שהוא איש משפחה למופת ואדם מסור ושוחר טוב, נמשך במקצת אל האישה היושבת מולו ואפילו מיטיב את מראהו בחשאי בסרקו במסדרון את שְׂער ראשו לפני המשך השיחה אִתה. תיאור האווירה המחושמלת האופפת את הגבר והאישה, היושבים בחדר אחד בלי להקפיד על איסור ייחוד, זרוע ברמזים המאותתים שהשניים עלולים להינעל בבית הרבנות ולבלות שם את כל הלילה (הלשון בתיאור המתח המיני הנוצר בחדרו של הרב זרויה ברמזים פרוידיאניים בעלי אופי ליבִּידינלי הגלומים בשורות ביאליקאיות כדוגמת: "אֵיךְ אָבֹא בְּשַׁעֲרֵי / אֶרֶץ הַסְּגֻלָּה, / וּמַפְתְּחִי שָׁבוּר, / וְהַדֶּלֶת נְעוּלָה?")
המבקר אבי גרפינקל, במאמר ראשון, גדוש בידע ובבקיאות, על הנובלה "המִקדש השלישי" ("הארץ", "ספרים", מיום 21.4.2022) – הגדיר את הנובלה כחיוורת ואנֶמית במקצת, כי אין בה צדדים של עימות בין שתי הדמויות הראשיות שלה. והרי, כדבריו, בין שתי הדמויות הראשיות הולכת ומתהווה אווירה הטעונה במתח מיני, ואם כן הדבר, לא עימות צריך לחפש כאן בין השניים. המעקב אחר דבריהם הוא מעקב אחר צירופי לשון דו-משמעיים רווּיים בארוטיקה וטעונים בהוראות נועזות, שממלאים את הקורא סקרנות משועשעת. גבורתו של מרן נסים שושני מתבטאת בכיבוש היצר, ואילו מתחרהו, הרב הפריזאי שלא כבש את יצרו, הרס לכאורה את חייה של נערה יהודייה אחת, בת יחידה ומיוחדת, במעשה שהוא בבחינת "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן."
אין עימות בין שתי הדמויות הראשיות – הרב והאישה המגוללת לפניו את עדותה – גם משום שאינטרסים משותפים מציבים אותם מאותו צד של המִתרס. רק פֹּה ושם יש רגעים של עימות ועוינות-מה בעת שאסתר אזולאי מתרגזת ומבקשת להפסיק את עדותה ולעזוב את החדר מחמת הערותיו התכופות של מרן נסים שושני הקוטעות את חוט מחשבתה ומאריכות את העדוּת לבלי סוף (במין היפוך מחוכם של סיפור שחרזדה באוזני השׂוּלטן ב"אלף לילה ולילה", שבּוֹ האישה היא המאריכה את הסיפור ככל יכולתה כדי להאריך את תוחלת חייה).
אכן, לא תמונה בינארית בצבעי "שחור-לבן" מוצגת כאן לפנינו: מרן נסים שושני ומזכירו יחיאל ברקוביץ עתידים לצאת נשכרים מן האינטרס המשותף שיש להם עם האישה המוסרת לפני הרב את עדותה. ומי יודע?! הייתכן שאסתר אזולאי אינה אלא כלי שרת – אישה שנשלחה לחסל קריירה של יריב פוליטי, ערב מינויו והעלאתו בדרגה, באמצעות תלונה של Me Too בדבר הטרדה מינית, שהיתה או לא היתה לפני שנות דור, כמקובל בזמננו? והרי בימינו תלונה כזאת יש בכוחה להניף את חרב החיסול באִבחה אחת על ראשו של המואשם, שיסולק ברגע מן הזירה וייתלה על עץ גבוה.
הלוך הרוח האבּסוּרדלי השורר בדור האחרון "תִּכנת" את התודעה הקולקטיבית להזדהות אוטומטית עם תלונותיהן של נשים, ולהאמין לכל מילה היוצאת מפיהן, עד שהוא משכיח את כללי ההיגיון. הייתכן שמחצית האנושות משקרת דרך-קבע, ואילו מחציתה השנייה דוברת אמת ללא רבב? לפיכך מיטשטשת כאן מול עינינו העובדה שאסתר אזולאי בעצם מגיעה אל הרב מצוידת בתכסיס מקיאווליסטי למדיי, הרחוק מכל תמימות, לחיסולו המיידי של יריב פוליטי, ושהיא בעצם מציעה לרב בעקיפין שלמונים בדמות משרה מכובדת ומשתלמת. עָרמתה של האישה העצמאית והמרשימה הזאת נחשפת גם בהמשך העלילה, כשמתברר שהיא בעצם התגנבה בהעדרו של הרב אל חדרו ומדדה את הרווח בין שני מסמרי התמונות התלויות על הקיר כדי לתלות עליהם במהלך פגישתם את תמונת בית-המקדש השלישי, פרי תכנונה.
בהקשר זה יש להוסיף ולהזכיר שאסתר אזולאי אינה מתלוננת על פרשה חמוּרה ומובהקת של התעללות מינית שאין עליה סליחה ומחילה: מדובר באירוע חד-פעמי של ליטוף שאירע לדבריה לפני שנות דור ולא חזר אפילו פעם אחת, הגם שהצעירה הפגועה, שחייה נהרסו, המשיכה לפקוד את שיעוריו של הרב שנים לאחר המקרה. הנובֶלה "הבית השלישי" משאירה את ההתרשמות האובייקטיבית מן האירוע לשיקול דעתו של כל קורא ומאזין. עדותה הסובייקטיבית של האישה מושכת אל איזור דמדומים מעומעם ומעורפל, שיכול להתפרש לכאן ולכאן.
ואם הרב מודיאנו מעולם לא התקרב לאסתר אזולאי אפילו פעם אחת נוספת אחרי אותו ליטוף אחד ויחיד, ולא עשה כל ניסיון להציע לה הצעות ולקשור את גורלו בגורלה (וזאת בניגוד לרב אזולאי מן הנובֶלה "הבת היחידה" המטפח בדמיונו חלום חסר שחר בדבר האפשרות לשאת לאישה את תלמידתו היפה והעשירה, הצעירה ממנו בשנים רבות), שמא לא היה הגיור שערך לה אלא טעות הִלכתית מצערת, ולא מעשה מִרמה זדוני, מתוכנן ומכוּון?
מהלכי העלילה וסבך הקשרים מושכים אפוא לאפשרויות פרשניות שונות ומנוגדות: מן הצד האחד, לפנינו לכאורה טרגדיה מכאיבה ומקוממת-לב (כביצירותיו של יל"ג שבעקבותיהן בחר ש"י עגנון – הנזכר בנובלה שלפנינו בקריצת-עין אירונית – את שמו ואת המוטיבים של אחדים מסיפוריו). במרכזה ניצבת לכאורה, כבפואמה הנודעת "קוצו של יוד", אישה שחייה נהרסו בגלל אכזריותו של רב חסר-מצפון, שמצא פִּרצה הִלכתית מופרכת המערערת את תקפוּת הגט ודן את האישה לעגינות נצחית (וכאן היא מערערת את תקפוּת הגיור של אמה של אסתר כדי להפריד בינהּ לבין בחיר-לִבּהּ עד עולם).
מן הצד השני, לפנינו "מחזה" קוֹמי להפליא, שנימתו המשעשעת ופרצי הצחוק התכופים שהוא מעורר בקוראים עומדים לכאורה בסתירה גמורה לטרגיקה השפוכה על פניו. אכן, שיחת ה-tête-à-tête הנערכת בין מרן נִסים שושני לבין אסתר אזולאי, הצעירה היהודייה שנשארה "עגונה" לנצח-נצחים, רצופה ברגעים קומיים למכביר. ונשאלת השאלה: האם לפנינו יצירה טרגית שרוח נכאים שפוכה על פניה, או קומדיה מצחיקה ומפולפלת?
יצירה שבּה הגיבורה הראשית נושאת את השם "אסתר" היושבת מול רב ששמו "שושני" [אמנם מדובר ברב יוצא מרוקו, ששינה מן הסתם את שמו מ"בן-שושן" ל"שושני", אך שמו נועד להזכיר גם את שמה העיר הפרסית העתיקה שוּשן]; יצירה שֶׁבָּהּ הגבר האהוב שהופרד מן הגיבורה הוא בן למשפחה פרסית – כל אלה מעלים כמובן את זֵכר מגילת אסתר ואת מופעי ה"פורים שפיל" עטורי המסכות והתחפושות.
יתר על כן: סיפורו הצדדי של יחיאל ברקוביץ, המזכיר האשכנזי של הרב, נקשר לפסוק רב-משמעות מן המגילה: "וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים" (אסתר ח', י"ז). כזכור, ברקוביץ הכשיר את עצמו על דעת עצמו להיות מוהל לצורך השלמת הכנסה, ואת עיקר פרנסתו הוא מוצא מניתוחי מילה שהוא עורך לעובדים זרים, בעיקר לפליטים מאפריקה, עובדים לא חוקיים, המבקשים להיטמע במדינת ישראל ולהידמות לתושביה החוקיים כדי שלא יגורשו מהארץ. קשה להאמין אך מדינת ישראל, חרף כל קשייה וסיכוניה, הפכה בשנים האחרונות ל"אלדורדו" – משאת נפשם של פליטי רעב וחרב – כשם שמטבע השקל שלה (שוב, מי היה מאמין?!) היה לאחד המטבעות החזקים והיציבים בעולם, בעוד מטבעותיהן של האימפריות השוקעות מאבדים מערכם וצונחים מטה-מטה.
הצעתו של הרב לאסתר אזולאי שתינשא לבחיר-לִבּהּ בנישואים אזרחיים גם היא הצעה קומית באבּסוּרד הגמור הגלום בה, בחינת "וְנַהֲפוֹךְ הוּא." האִם ניתן לצַפּות שרב אורתודוקסי יעלה אותה על דל שפתיו? האם יענה רב אורתודוקסי "אמן" לברכה הנאמרת ביוזמת האישה המתארחת במשרדו? תפניות אלה וכגון אלה מלמדות ש"המחזה" שלפנינו הוא מין "פורים שפיל" מודרני ואבּסוּרדי, מלא בהפתעות משעשעות. למקרא הנובלה ה"פורימית" הזאת עלה בדעתי סיפור מאוחר של חיים-נחמן ביאליק – "איש הסיפון" – שעליו כתבתי בספרי "לנתיבה הנעלם: עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק" (2000)* את הדברים הבאים:

ובתוך כך הולכת ובנית לה מגילת אסתר מודרנית, שגם בה כזכור נתהפכו כל היוצרות (בחינת "וְנַהֲפוֹךְ הוּא"). סיפורו של הגוי השיכור [...] שנשא אישה יהודייה (עטל יעקובלביץ = אסתר לבית יעקב), מרמז לסיפורה של אסתר בחצר אחשוורוש [...] חג הפורים וסיפור מגילת אסתר משתקפים כאן בדרכים רבות ומגוּונות: כל הדמויות באונייה מתוארות כדמויות המשתתפות ב"נשף מסכות" [...]. אחיה של עטל [...] רצה למלט את רכושו, ובחר להוביל שטיחים לפרס [...] פרס נזכרת גם בשל הזיקה למגילת אסתר שבּהּ מצוי התקדים העתיק לתכנית כוללת להשמדת העם היהודי, ובו נזכרת המילה "יהודי" ונגזרותיה כארבעים פעם. "וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים", נאמר במגילת אסתר (ח', י"ז), וכאן – בעיצומה של התגברות האנטישמיות באירופה – "מייהד" ביאליק את המלח האָרי [...] טמון ביצירה רעיון הקמתו של בית לאומי לעם היהודי, שבו יוכל אדם מישראל ליצור את תרבותו הייחודית, ואף להשפיע ממקום מושבו על העולם כולו. בתיאור המאכלות האסורים, שעל גבי האונייה הצרפתית, נאמר ללא-מילים, שטוב לו ליהודי "ארוחת יָרָק", שאינה נתונה לו בחסדי זרים, מ"שור אבוס" על שולחן נֵכר. ובמעגל הרחב יותר, מוטב ליהודי לנטוש את סיר הבשר שבאירופה, לצאת את עריה המעטירות, המקיאות אותו מקִרבן, ולהסתפק בחיי צנע ביישוב קטן ודל, שכּוּלו שלו. (עמ' 216 – 217).

מאחר שקשה לי להאמין שא"ב יהושע קרא את ספרי על ביאליק ופרשת אירה יאן, איני יכולה שלא לעמוד בפה פעור מול הדמיון בהשקפתם של שני הסופרים הגדולים ומול הדרך הדומה שבָּהּ בחרו להמחיז את השקפתם.
כאשר מוריה, אשתו של מרן נִסים שושני, מבקשת מבעלה שיקנה לה ירקות בדרכו הביתה מן העבודה, ומתרה בו שיבחר ירקות טובים ולא "אידֵאה" של ירקות (42) דומה שהאישה מורידה את בעלה, איש דת רוחני שאינו משתכשך בזוהמת העולם-הזה, מ"שפריר עליון" אל קרקע המציאוּת. היא מַתווה לו את הדרך הנכונה שבָּהּ יוכל דור ההמשך שלהם לחיות במרחב השֵׁמי – כשעל שולחנו תעלה ארוחת יָרָק צנועה אשר תשׂביע את היושבים בארץ די צורכם ותשפר את איכות חייהם חרף צניעותה, ואולי דווקא בזכותה. והמִרשם שלה המתאים לצורך בחירתם של מצרכי מזון פשוטים, מתאים גם לבחירת המזון הרוחני שעתיד העם לצרוך בדורות הבאים.
חרף ההמלצה לאכול ארוחת ירק צנועה ולִבנות כאן בית שלישי צנוע, שאינו מנקר את עיני העולם, האוקסימורון "חנות הירקות הזוהרת" החותם את הנובֶלה מרמז שחיינו במרחב השֵׁמי יהיו מורכבים גם להבא מניגודים בּינאריים עזים ונועזים, שאינם מתמזגים ואינם מתפשרים זה עם זה: יהיו בהם מן הצנע והצניעות של מוריה שושני, שצריכה להאכיל שישה ילדים ממשכורת ממשלתית אחת שאינה מרקיעה שחקים, ומן הזוהַר והברק של אסתר אזולאי היפה והעשירה שבעבורה רק הזְבול הוא הגְּבול.
כאמור, מגילת אסתר היא התקדים העתיק לתוכנית כוללת להשמדת העם היהודי, ולתוך סיפורה הפרסי של אסתר אזולאי מתגנבת גם בעיית האיום האיראני. לא כולם יודעים זאת, אך האיראנים אינם בני הגזע השֵׁמי, כי אם בני הגזע האָרי [ [Aryan– מתברר אפוא שעוד לפני הספירה ביקש הגזע הארי להשמיד את עם ישראל, הרבה לפני התעוררותה של שנאת ישראל בקרב נוצרים ומוסלמים (וכמאה דורות לפני ניסוחם של חוקי הגזע הנאציים ששללו זכויות אזרח מכל מי שאיננו ממוצא אָרי).
אסתר מספרת איך בחיר-לִבּהּ דוד משיח, הנושא למעשה את שמו של אביה המת, נוסע לאיראן לקנות שטיחים, והם – האיראנים – "מקבלים אותו על-פי הכללים השמורים לכל אזרח צרפתי, שהרי הם רוצים להשמיד את ישראל אבל לא את היהדות" (60). א"ב יהושע מנסה לשער כמדומה איך ניתן יהיה לחיות כאן את חיינו – במציאוּת רב-לאומית, רב-דתית ורב-תרבותית – לאחר שרעיון "שתי המדינות" ירד לגבי דידו מן הפרק ומלחמת התרבות הדתית והעדתית עודנה בעיצומה.
את ההתמודדות ואת מציאת הפתרונות לסבך הבעיות הניצבות בשער הוא מפקיד בידי הנשים. דומה שיהושע, שספרו "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (2004) נושא את הכותרת האנגלית "Women in Jerusalem" מאמין בכוחן של נשים להנהיג את העולם ביתר היגיון והגינות. ירושלים של יהושע היא עיר קדוֹשה וחשובה לשלוש הדתות המוֹנוֹתאיסטיות, ולא רק בירתה של ישראל הריבונית. בתוכנית בית המקדש השלישי שתוֹלָה אסתר אזולאי על שני המסמרים שהחזיקו את תמונות הרבנים במשרדי הרבנות, יש מרכיבים של צניעות, סובלנות והתחשבות בכל המאמינים לדתותיהם ולפלגיהם.
סופהּ של הנובֶלה מכַוון את הזרקור אל שתי דמויות נשיות מנוגדות-לכאורה: אל דמותה האפורה, היום-יומית ונטולת היומרות של מוריה שושני המסתפקת כאמור ב"ארוחת יָרָק" ומורידה את בעלה הש"סניק (שיש לו שישה ילדים כמניין שישה סדרי משנה) אל קרקע המציאוּת. זרקור נוסף מכוּון אל דמותה הגרנדיוזית של אסתר אזולאי המתכננת "בית מקדש שלישי" שיעמוד "מחוץ לחומת העיר העתיקה, צנוע, נחבא אל הכלים [...] מקום שאינו מפריע לשום מקום קדוש אחר [...] לא יוקרבו בו קורבנות [...] אבל המזמורים וההמנונים שבו יעוררו את המתים." (58).
העתיד נתון כאן בידי הנשים שהתחילו לבטא בדורות האחרונים את התקוממותן ולנקום את נקמתן לאחר דורות רבים של עבדוּת והשפלה, ניצול מיני רֶשע, מכות ושפיכות דמים. דומה שא"ב יהושע מאמין שהנשים הן-הן אשר תבֵאנה לכינונו של עולם טוב יותר מזה המנוהל בידי גברים שתלטניים וכוחניים השׂשׂים אלֵי קרב.

ולסיום, כדאי כמדומה לזכור ולהזכיר שזיקתו של יהושע אל הנוסח האלגוריסטי, המֶטא-רֵאליסטי, הממחיז אידֵאות וממחיש אותן באמצעות סיפור ליטֶרלי "פשוט", לא תמיד נתקבלה בביקורת באהדה. עורכי הגיליון הראשון של כתב-העת האוונגרדי "סימן קריאה", ניסו לערוך לא"ב יהושע האלגוריסטן "טיפולי הֲמרה" ולהטותו לאפיקים נֶאוֹ-ראליסטיים בנוסח הסיפורת האנגלו-אמריקנית (ג'יימס ג'ויס, הנרי ג'יימס, ויליאם פוקנר וּוירג'יניה וולף). בפתח הגיליון הראשון הצהירו העורכים שהביטאון החדש לא יגיש לקוראיו סיפורים שהם "מעשה-תשבץ של משמעויות," ויעדיף לפרסם סיפורים ש"יש בהם הסתכלות בגופי מציאוּת."
א"ב יהושע השתדל אמנם לרַצותם. הוא ריווח פֹּה ושָׁם את המִרקם הצפוף של כתיבתו והתאמץ להעניק לספריו חזוּת רֵאליסטית נינוחה, ללא יומרות אינטלקטואליוֹת ושאיפות אָנָליטיוֹת בולטות לעין. ואולם כל ניסיונותיו להתכחש ל"זַ'נר הפנימי" שלו ולהרחיק מסיפוריו את הממד האידֵאי המתוכנן שלהם לא צלחו. יצירותיו היו תמיד, מראשית דרכו ועד לנובלה "המִקדש השלישי", יצירות הגוּתיות, המתבוננות על מציאוּת חיינו ומנסות לנתח את המצב הישראלי המורכב בהקשריו הלוקליים והבין-לאומיים. לא פעם הסיפור ההגותי הסמוי ביצירותיו מורכב ומעניין יותר מן הסיפור הליטֶרלי, "הפשוט". חשיבותה של האנליזה שהוא עורך בניסיון להבין את ה-condition juive ואת המצב הישראלי רבה לדעתי אף יותר מזו של ספרי עיון מרכזיים, פרי-עטם של ראשי המדברים במדעי המדינה והחברה. וכך, גם אם אינך שותף מלא לדיאגנוזות של א"ב יהושע לגבי ההוֹוה המתהווה או לפרוגנוזות שלו לגבי עתיד העם והעולם, ההגוּת המורכבת שבבסיס ספריו – רומנים וספרי-עיון גם יחד – תמיד מסעירה, ממגנטת ומאתגרת.
ניתן לראות ולהראות, שאפילו בנובֶלות המאוחרות שלו – "הבת היחידה" ו"המִקדש השלישי" – הוא לא נטש לרגע את הכִּיווּן האלֶגוריסטי, האידֵאי והאידֵאולוגי, של כתיבתו – אלא לכאורה. כאשר נשאל לפעמים בראיונות על מלאכת הכתיבה שלו, הוא התבטא לדעתי לא אחת כאותם "אנוסים", שיָצאו החוצה בגילוי ראש אך שמרו על דתם מאחורי חלונות מוגפים. הוא ניסה שוב ושוב לרַצות את עורכיו, מבקריו ולתת להם כביכול את מבוקשם.
לעומת זאת, בשתי הנובֶלות המאוחרות שלפנינו, א"ב יהושע נוהג כמו שתי "הבנות היחידות" שהעמיד במרכזן, שהשתחררו מדמותו העריצה של האב והגיעו בסופו של דבר לאינדיווידואציה ולהצגת השקפתן האישית בלא כְּחָל וְשָׂרָק. הוא בחר לשרטט כאן את דמויותיהן (המתלכדות במובנים מסוימים לדמות אחת) של שתי גיבורות צייתניות, בנות יחידות של אב תקיף ושתלטן, שהחליטו לזקוף קומה ולהתחיל לנהל את חייהן מבלי להתנצל ומבלי לכוף ראש לפני תכתיבים.
גם הסופר בעצמו, כמו שתי הגיבורות בנובֶלות המאוחרות שלו, אומר כאן את דברו מבלי לחשוש פן יפגע בכללים פואטיים "מקודשים" של עורכים ומבקרים שניסו להכתיב לו איך עליו לכתוב. הוא אף מתבטא כאן מבלי לחשוש פן לא השתמש כראוי בחוקי התקינות הפוליטית (PC) ה"מקודשים", שהצביעוּת ניבטת מהן מכל חרך וצוהַר.
שתי הנובלות האלה – "הבת היחידה" ו"המִקדש השלישי" – הן היצירות המשוחררות והאמיצות ביותר של א"ב יהושע, הן מן הבחינה האידֵאית-האידֵאולוגית הן מן הבחינה הפואטית. שתיהן יצירות אפִילות של סופר חשוב שממרום גילו כבר אינו שואף לשאת חן בעיני הזולת, אינו זקוק למאשרי-דרך, אף אינו יודע מורא מה הוא.
זיוה שמיר

* גם ספרי "לנתיבה הנעלם" (2000) וגם ספרי "באין עלילה" (1999) העוסקים בין השאר בסיפורו המאוחר של ביאליק "איש הסיפון" אזלו זה מכבר עד לעותק האחרון, אך ניתן לקרוא בהם בחינם, בקטגוריה "ספרים להורדה" שבאתר:
www.zivashamir.com

דברים בטקס יום הזיכרון באורטל
טקס יום הזיכרון באורטל משלב, מדי שנה, דברים לזכר שמונת חללי אורטל, לצד טקסטים כלליים, סביב נושא שנתי. הנושא השנה היה ארבעים שנה למלחמת לבנון. ביקשנו מחברים לספר את סיפורם האישי בלבנון. אלה הדברים שאמרתי בטקס:
שירותי הסדיר היה בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. שלוש תעסוקות מבצעיות היו לי בלבנון, ואזכיר כאן את הקשה והמשמעותית בהן: שלושה חודשים במוצב "גפן" שליד הכפר עמיק, המוצב הצפוני ביותר של צה"ל בגזרה המזרחית, בחודשים אפריל עד יולי 1983. מצפון למוצב זרם נהר הרישי, שהיה הגבול בין השטח שבשליטת צה"ל לשטח שבשליטת הסורים.
"איך הגזרה?" שאלנו את קודמינו את השאלה המסורתית, בהגיענו למוצב, ונענינו: "גבעת חלפון." כלומר, "כך היה עד אתמול. שלושה חודשים של שקט מוחלט, אך אתמול בלילה ירו עלינו RPG. ואכן, בגג חדר האוכל נפער חור, מן הפגיעה הישירה של הטיל. לא היו נפגעים."

הטיל הזה, מתנת הפרידה לכוח היוצא, היה קו פרשת המים. עד אליו הגזרה היתה שקטה לחלוטין. ממנו – היתה זו הגזרה החמה, הרועשת והסוערת ביותר בלבנון. בשלושת החודשים החמים ביותר, אנחנו ישבנו שם.
יומיים אחרי הגעתנו, בעיצומו של טקס יום השואה, שוב נורה טיל RPG לעבר המוצב. הטיל נורה אלינו מכיוון "השחורה", גבעה שחלשה על המוצב, במורדות הג'בל. כל הלוחמים רצו לתפוס עמדות, וירינו לעבר "השחורה" אש תופת מטורפת. כולנו רוקנו בחמת זעם את כל המחסניות שלנו. כל המא"גים בעמדות ירו סרטים שלמים וכך גם נגמ"ש המק"ך. היה ברור לנו שאף חוליית מחבלים לא יכלה לשרוד אש כזאת. למחרת יצאנו לסריקות ב"שחורה". כמו כל תנועתנו באותה תקופה, היו אלו סריקות "רטובות", כלומר כל התקדמות נעשתה תוך כדי ירי. אולם בסריקות לא מצאנו את גופות המחבלים. למחרת, באמצע הלילה, נורה צרור ארוך לעבר המוצב. ושוב אותה תגובה, ושוב אותן סריקות, ושוב – לא נמצא דבר. וכך, במשך כחודש, כמעט מדי לילה, אותו נוהל. חוליית המחבלים יורה צרור אחד או טיל אחד, ונעלמת. השכבנו מארבים, אך שום דבר לא עזר. המוצב תוגבר. כמעט מידי יום הוצאנו "תווסים" (סיורים רגליים), כמעט מדי לילה השכבנו מארבים, ללא הועיל.
כעבור כחודש, צוות של סיירת "שלדג" התמקם ב"שחורה". לאחר כשלושה ארבעה ימים, לוחמי הסיירת זיהו את חוליית המחבלים וחיסלו אותה. מאז, השתרר שקט מכיוון "השחורה".
אולם הקו ממש לא היה שקט. כמעט מידי לילה השכבנו מארבים בנתיבי חדירות מחבלים לאורך הרישי. לעתים המארבים היו בצד שלנו, ולעתים – מארבים חודרים, שההגעה אליהם כללה צעידה קשה במים. לעיתים יצאנו עם לוחמי הנדסה קרבית למיקוש במתחם הסורי. חרף המיקושים והמארבים, היו פה ושם חדירות מחבלים. באחד המקרים, "תווס" של לוחמים מהפלוגה שלנו, בראשות המג"ד, נתקל בשני מחבלים וחיסל אותם.
כדי להתמודד עם החדירות וכדי להיערך לאפשרות של הסלמה, נערכו עבודות ביצורים וחפירת תעלות נ"ט בקו. אנו אבטחנו את הכלים הכבדים שביצעו את העבודות. העבודות הללו הופרעו בירי מן המתחם הסורי, שלעתים התלקח לחילופי אש ממושכים. העבודות הללו היו סמוכות למוצב שלנו, מצפון לו. על אף העובדה שהמוצב שלנו ספג את הירי הרב ביותר ואנו השתתפנו בפעולות הרבות ביותר, הפלוגה שלנו סיימה את הקו רק עם פצוע קל אחד. לא כן, הגדוד. למרבה הצער והכאב, הגדוד ספג אבדות, הרוגים ופצועים.
ההרוג הראשון היה קצין שריון שנהרג מפליטת כדור במוצב "בוטן", המוצב הקרוב אלינו, ממזרח, שאויש בידי חיילים מפלוגה ב' בגדוד שלנו. ימים אחדים לאחר מכן, נהרג ארז בצלאל, בן גרעין "זהב" לקיבוץ רעים, לוחם בפלוגה ב'.
ב-11.5 יצאנו לפעולת מיקוש במתחם הסורי, מצפון לנהר הרישי. צוות של הנדסה קרבית ביצע את המיקוש, בליווי של צוות מפלוגה ב' שלנו. צוות מהפלוגה שלי, בפיקודו של המ"פ, שכב במארב אבטחה, כ-200 מ' משם. אני הייתי בצוות זה. היה זה לילה חשוך לחלוטין, לילה של סוף אייר. לפתע פילחה את האוויר יריה בודדת. הכדור פגע בדיוק בצווארו של ארז, בין צווארון השכפ"ץ לבין הקסדה. הוא נהרג במקום.
המ"פ נתן את פקודת האש, וכולנו ירינו בטירוף כמעט את כל התחמושת שהיתה בידינו. אני יצאתי למארב כררנ"טיסט, ויריתי את כל הרימונים. לאן ירינו? ירינו. לכל עבר. בחמת זעם. לא היה לנו צל של מושג מהיכן נורה הכדור הבודד והיכן מסתתר המחבל היורה. בדרכנו חזרה, סחבתי את הפק"ל של ארז, פק"ל ררנ"ט מגואל מדם.
ימים אחדים מאוחר יותר, בהתקלות בין לוחמים מפלוגה ב' לבין מחבלים, נפל חברו הטוב של ארז, רונן יפה, אף הוא חבר גרעין "זהב". היתה זו מכה נוראה לגרעין ולפלוגה.
הקו הגיע לסיומו. החליף אותנו גדוד חי"ר במילואים, השייך לחטיבת "אלכסנדרוני". יומיים לפני ההחלפה, הגיע אלינו הסגל, לחפיפה. ב-6.7, הייתי בכוח שאיבטח סיור חפיפה של שני החפ"קים, בראשות שני המג"דים. הכוח שלנו, בפיקוד המ"פ, צעד כמה עשרות מטר אחרי החפ"קים. לפתע שמענו שני פיצוצים עזים מכיוון החפ"קים. רצנו לשם במהירות. מתברר שיואל אדרת, המג"ד המחליף, עלה על מוקש אדם, הוא עף ונפל על מוקש נוסף והפעיל גם אותו. יואל נהרג. מיימון, המג"ד שלנו, נפצע קשה ואחד הקצינים של הגדוד המחליף איבד את עינו. הכוח שלנו, שמנה 4 לוחמים, נשא את האלונקה עם גופתו של יואל, בתנאי שטח קשים ביותר, אל המוצב שלנו. סא"ל יואל אדרת, בן 36, נשוי ואב לחמישה ילדים, היה מזכיר קיבוץ איילת השחר.

2. צרור הערות ‏4.5.22
* עזות מצח – כאשר יש המשווים, בעזות מצח חסרת גבולות, את ישראל (!) לנאצים, ובהם למרבה הבושה גם ישראלים ויהודים – מה נלין על פוטין ולברוב שמציגים את ממשלת אוקראינה כנאצית?

* תמונת ראי – בגיליון שבת של "מקור ראשון" התפרסמה מודעה על פני עמוד שלם, עליה חתומים הורים שכולים ש"דורשים" מ"שרי הממשלה שיושבים עם תומכי טרור" לא להגיע לטקסי הזיכרון. אגב, לא כתוב בתחתית העמוד שהמודעה מומנה מכספי החותמים. וכדאי מאוד ללמוד מי מימן את מודעת הפלגנות והשנאה הזאת. סביר להניח שאם נדע – לא נופתע.
המודעה המכוערת הזאת היא תמונת ראי לטקס הזיכרון המשותף לחללינו ולחללי האוייב. אלה שני ביטויים של תהליכים צנטריפוגליים של פילוג החברה הישראלים ומשיכתה לקצוות הפנאטיים, הרחק מעבר לקונצנזוס הלאומי, לסולידריות הלאומית, לציונות. אלה שני ביטויים של ניסיון להמיר את הסולידריות הלאומית בסולידריות חליפית. אלה ממירים את הסולידריות הלאומית בסולידריות בדלנית של מחנה פוליטי, של פלג קיצוני בעם ישראל. אלא ממירים את הסולידריות הלאומית בסולידריות קוסמופוליטית תלושה עם חללי האוייב. אלה ואלה מייצגים תהליכים הרסניים לחברה הישראלית.
ומן הראוי שהרוב הדומם יתעקש לייצג את הציונות הממלכתית ולגבש סביבה את האומה, כמשקל נגד למגמות הפלגניות והבדלניות ההרסניות הללו.

* יום השואה "אלטרנטיבי" – טקס משותף ביום השואה להתייחדות עם זכר קורבנות השואה ועם זכרם של הנאצים. עם איזה הגיג ש"כולם קורבנות השנאה" או משהו כזה. נשמע הזוי? נשמע מטורף? לא ייאמן? לא יקרה? כך בדיוק נשמע לפני שנים לא רבות הרעיון ההזוי של טקס משותף לחללי המערכה לתקומת ישראל ושלומה עם הרוגי המלחמה להשמדת ישראל, ודווקא ביום הזיכרון הלאומי לחללי מערכות ישראל. אז מה? מתרגלים. פתאום זה נהיה מיינסטרים. ועכשיו, התנגדות לטקס כזה אינה לגיטימית, וכל ביקורת עליו היא "גזענית", "לאומנית", "פשיסטית".

* יום עצמאות "אלטרנטיבי" – לפני כעשרים שנה, אולי קצת יותר, השתתפתי באירוע לרכזי ופעילי תרבות בקיבוצים מטעם "החבורה ע"ש אבא קובנר". זה היה זמן קצר לפני יום העצמאות, ולכן נערכה סדנה בהנחיית בוג'ה זצ"ל על "סדר יום העצמאות". הסדנה נפתחה בסבב בין משתתפיה, שכל אחד הציג רעיון מיוחד לחגיגת העצמאות, או משהו שנערך בקיבוץ שלו או רעיון מקורי שלו, שהוא מוזמן להציג כאן.
במהלך הסבב הגענו לבחור מקיבוץ מגל, שאמר שהוא אמנם לא רכז או פעיל תרבות בקיבוץ, אבל יש לו רעיון. והוא הציע שכל קיבוץ יערוך אירוע משותף עם פליטים מהכפר הפלשתינאי שעליו או בסמוך לו יושב הקיבוץ, שגורש ב"מלחמת 48'." כל הנוכחים הסתכלו עליו כעל תימהוני סהרורי שנחת בינינו פתאום. לימים הנכבאיסט האובססיבי התפרסם בעלילת הדם על ה"טבח" בטנטורה – תדי כ"ץ.
ברוח ההצעה החולנית שלו, מתקיים בשנים האחרונות טקס מסוג זה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

* והוא היה פעם ראש ממשלה – בין המשתתפים השנה בפרובוקציה של חילול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל - האסיר המשוחרר (והלא משוקם) אהוד אולמרט.

* אלילם של בן-גביר ויגאל עמיר – יש מיספר תגובות שחוזרות על עצמן של מגונני הכהניסט, כאשר אני מותח עליו ביקורת. האחת היא על טענתי שהוא לא שירת יום אחד בצה"ל. על כך משיבים לי שזו לא אשמתו – הוא רצה להתגייס, אבל צה"ל לא גייס אותו.
וכי מה רציתם? שצה"ל יגייס אותו ויפקיר בידיו נשק? לא ראינו מה גולדשטיין עשה עם הנשק שניתן לו? מה עשה נתן זאדה עם הנשק? בוודאי שהכהניסט אשם בכך שלא גויס. זה לא שצה"ל סתם כך לא גייס אותו. היתה לכך סיבה טובה. והסיבה הטובה היא אשמה מלאה של הכהניסט. לטעון שהוא אינו אשם בכך שלא גויס, זה כמו לטעון שגנב אינו אשם בכך שהוא יושב בכלא, אלא השופטים שגזרו את דינו.
כאשר אני מזכיר את הערצתו של הכהניסט למחבל, רוצח ההמונים ברור גולדשטיין ימ"ש ושלאורך שנים רבות תמונתו של המחבל היתה תלויה בסלון ביתו, מזכירים לי שהוא הסיר את התמונה. נו, באמת. הוא הסיר את התמונה כי הוא חדל להעריץ את הרוצח ולראות בטבח מודל לחיקוי? הוא הסיר אותה בקריצה, כי זה היה תנאי לשיבוצו באחת הרשימות הדתיות לכנסת. ויש עוד נאיבים שמדקלמים את הקשקוש, שהוא לא תלה את התמונה בשל הטבח של המחבל, אלא כי הוא העריץ אותו כרופא שהציל חיים. חחחחחה. התמונה היתה של המחבל על רקע מערת המכפלה, מקום הטבח, ומעליה צוטט הפסוק: "תחת אשר קינא לאלוהיו ויכפר על בני ישראל." כלומר, התמונה היא הזדהות עם המעשה הקנאי, תוך השוואה לפנחס, שבמעשה הקנאות שלו עצר מגיפה בקרב בני ישראל. כמו בן גביר, גם יגאל עמיר העלה על נס את גולדשטיין ואת קנאותו – והוא ראה בעצמו את פנחס הבא, ברצח הקנאי שלו.
בן דרור ימיני יצא במאמר ב"ידיעות אחרונות" נגד התקשורת שבונה את הכהניסט ומעצימה אותו. בן דרור צודק לחלוטין. התקשורת הישראלית חייבת בחשבון נפש, איך הפכה את הכהניסט הגזען האלים לכוכב תקשורת. עד כמה הנוסחה: אדם נשך כלב = רייטינג, שיבשה את שיקול דעתה וגרמה לה לנהוג בחוסר אחריות משווע כזה.

* יקיר הציבור החרדי – שר התקשורת יועז הנדל ראוי לתואר יקיר הציבור החרדי. כשר בממשלתה הריבונית של ישראל, הוא מחויב לכל אזרחי ישראל, ובהם החרדים. בכך שהוא שחרר אותם מן הלפיתה הקשה והאכזרית של העסקונה החרדית ואיפשר להם, בדיוק כמו לכל אזרח, את אפשרות הבחירה ואת אפשרות הניוד של הסלולר, הוא עשה בעבורם את השירות הטוב ביותר שיכלו לחלום עליו.
צווחות הגעוואלד של העסקונה החרדית, אינן נובעות מדאגה לציבור החרדי, אלא מהפחד מפני אובדן השליטה שלהם בו. חובתה של ממשלת ישראל לממש את ריבונות המדינה ולא לאפשר אוטונומיה לחרדים, שמשמעותה שליטה הדוקה של העסקנים בחייהם. העובדה שיועז הנדל לא נכנע ללחצים ובנחישות עשה את הצעד החשוב הזה למען הציבור החרדי, היא עדות למנהיגותו הנחרצת, ודבקותו באחריותו כשר בממשלת ישראל.
אריה דרעי הודיע שהנחה את ח"כ ארבל להגיש הצעת חוק שתכשיל את הרפורמה של יועז. ומה השם האורוויליאני שהוא העניק להצעת החוק? החזיקו היטב: "חוק... הגנת החירות (!!!) בטלפונים." לפחות יש לו הומור.

* אין מתאים ממנו – את כל חייו מקדיש יובל אלבשן לקידום הצדק החברתי בישראל, לרעיון מדינת הרווחה; במרחב הציבורי, במגזר השלישי, באקדמיה ובתקשורת. וכעת הוא מונה לתפקיד מנכ"ל הביטוח הלאומי. אין מתאים ממנו לתפקיד הזה. כאילו כל מעשיו ופעולותיו לאורך עשרות השנים לא היו אלא הכנה לתפקיד הזה, שבו יוכל לקדם ברמה הלאומית את הערכים הללו.
כל הכבוד למאיר כהן שבחר ביובל. וליובל – בהצלחה!

* מנהיג פועלים אותנטי – מרצ היא בעבורי לא רק יריב אידיאולוגי. מעבר למחלוקת האידיאולוגית היא מגלמת בעיניי תרבות זרה לי, המשלבת תלישות קוסמופוליטית עם סנוביזם מתנשא ומנוכר. אילן גילאון תמיד היה בעיניי יוצא דופן במפלגתו. הוא היה באמת מנהיג פועלים אותנטי, לוחם אמיתי לצדק חברתי ולערבות הדדית. תמכתי ברוב מלחמותיו החברתיות ובתחום החברתי כלכלי ראיתי בו אחד הח"כים שמבטאים את השקפת עולמי, לבטח יותר מהמפלגות שהצבעתי להן. מלחמתו למען החלש, למען הנכה, למען העני, למען חברה צודקת, שוויונית וסולידרית – באה ממקום כן ואמיתי.
כאשר הוא התמודד מול זהבה גלאון על הנהגת מרצ, ייחלתי לניצחונו ואף כתבתי על כך. ראיתי בגלאון את התגלמות מה שאני סולד ממנו במרצ, ובגילאון את המפ"מניק האחרון, המגלם ציונות סוציאליסטית, גם אם היא יונית. למרבה הצער, גילאון נאלץ לפרוש מן המרוץ, לאחר שלקה באירוע מוחי.
פעמיים פגשתי את אילן גילאון. ב-2008, כאשר לא כיהן בכנסת, הנחה גילאון תכנית ראיונות בערוץ הכנסת, לצד חגי סגל. באותה תקופה אולמרט חידש את המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן (מו"מ שהופסק כעבור שבועות אחדים בידי הסורים, במחאה על מבצע "עופרת יצוקה"). הוזמנתי להתראיין בנושא בתוכניתם, שהוקלטה באולפן הכנסת. מה שהרשים אותי במיוחד היתה הכימיה בין שני המראיינים, משני צידי המפה הפוליטית, הן בשידור והן מחוצה לו.
הפעם השנייה היתה במפגש עם פורום חשיבה רעיוני של התנועה הקיבוצית, בגבעת חביבה, לפני שנים אחדות. אילן השתתף במפגש. הוא הציג כמובן את השקפת עולמו החברתית הסוציאליסטית. הוא בלט באהדה הגדולה שלו לקיבוץ, אנטיתזה לשנאת הקיבוצים בידי גורמים שונים כמו "הקשת הדמוקרטית המזרחית" ומקבילותיה מימין.
הצטערתי לשמוע על פטירתו של אילן גילאון. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: מגש הכסף – "מגש הכסף" הוא שיר שפרסם נתן אלתרמן בטורו השבועי ב"דבר" – "הטור השביעי", עשרים יום לאחר החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על הקמת המדינה, וכחצי שנה לפני הכרזת העצמאות.
למחרת החלטת עצרת האו"ם התנפלו ערביי א"י על היישוב היהודי במטרה להשמידו, שנתיים וחצי לאחר השואה. בשלב זה של המערכה, ידם של התוקפנים היתה על העליונה. המדינה עוד טרם קמה וסיכויי הקמתה לא נראו מזהירים, אך אלתרמן, בעיני רוחו, כבר תיאר בשירו את טקס הניצחון של ישראל במערכה.
המוטו שבראש השיר היה ציטוט מדברי חיים ויצמן, שהופיע באותו השבוע בארה"ב מטעם המגבית היהודית המאוחדת, ואמר: "שום מדינה אינה ניתנת על מגש הכסף."
בטקס הניצחון, האומה תודה למי שהעניקו לה את הניצחון. היא תפנה לנערה ולנער, "אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע-וָקֶסֶם, וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם?"
התשובה שהכניס אלתרמן לפי הנערים, היא פרפרזה על דברי ויצמן: "אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת-הַיְּהוּדִים."
אורי הייטנר

אחרֵי לֶכְתי, דְעוּ נא כי –
פָּרַשְּׁתי במצפון נקי
כי לא חָמָסְתי אף אדם
וכל מַהֲלָכַי כֻּלם
כּוּוְנוּ תמיד, בכל הֱקְשֶׁר
להעניק טוב לַאָחֵר
ולנסות ולהָבין
לא לְמָצוֹת חוּמְרַת הַדִּין
עם אף אדם, איש ואשה
רק לנסות דרכֵי גישָה
אל רגשותיו של הזוּלת
לחבוש פצעים, לתֵת מַתָּת
וּמִפִּתְחִי לִדְחוֹת חַטָּאת.

ברכות לעקיבא נוף
בהכתרתו היום ליקיר תל-אביב-יפו
לשנת תשפ"ב

וְשׁוּב כְּמִדֵּי שָׁנָה
הֶעֱלָנוּ דְּמוּיוֹת
שֶׁנָּפְלוּ
עִם צַעֲקַת הָאֲדָמָה.
פְּרָחִים
מֵחֲטִיבַת הַצַּנְחָנִים.
אֲשֶׁר חָלְפוּ עִם הָרוּחַ,
אֶל הַכּוֹכָבִים וְהַיָּרֵחַ.

בַּלֵּילוֹת יִשְׁמַע קוֹל
תְּפִלָּתָם בְּמַקְהֵלוֹת,
רוֹבֵי הַסַּעַר פּוֹרְטִים בְּכָאִים
עַל נֵבֶל הַשָּׁמַיִם.
וַחֲצוֹצְרוֹת מִיְּבָבוֹת
בְּפִתְחֵי בָּתֵּי הֶעָלְמִין
הַצְּבָאִיִּים.

וְהָאַיִן.

עוֹד יִשְׂרָאֵל חַי.

2. לְאֵלֶּה דּוֹדָתִי ז"ל
שֶׁנֶּהֶרְגָה עַל כִּבּוּשׁ רַמְלָה ז' אִיָּר תש"ח
הָרֶקַע לַשִּׁיר: דּוֹדָתִי, בַּת נֵס צִיּוֹנָה, בּוֹגֶרֶת בֵּית הַסֵּפֶר הַחַקְלָאִי "עֲיָנוֹת", עָבְרָה קוֹרֵס בְּעֶזְרָה רִאשׁוֹנָה, וְעָבְדָה בַּמַּחֲנֶה הַצְּבָאִי תֵּל נוֹף. בַּמַּחֲנֶה הַצְּבָאִי הָעִירָה לְקָצִין בְּרִיטִי שֶׁנָּהַג בְּשַׁחְצָנוּת כְּלַפֵּי נְעָרוֹת יְהוּדִיּוֹת. הַקָּצִין הֵגִיב וְאָמַר שֶׁבַּקָּרוֹב יַגִּיעַ הַמִּשְׁטָר הַנָּאצִי לְשֶׁטַח יִשְׂרָאֵל וְהַיְּהוּדִים יֻשְׁמְדוּ. דּוֹדָתִי סָטְרָה לוֹ, הָעָמְדָה לַמִּשְׁפָּט וְהֵבִיאָה לְהַדָּחָתוֹ.
ב-1945הִצְטָרְפָה לְמַחְתֶּרֶת האצ"ל וְסִייעָה בְּהַבְרָחַת נֶשֶׁק מִמַּחֲנוֹת צְבָאִיִּים. הָיְתָה שֻׁתָּפָה פְּעִילָה בְּפִיצוּץ גֶּשֶׁר הָרַכֶּבֶת לְיַד קוֹבַּיְבְּה. בַּהֶמְשֵׁךְ לִוְותָה אֶת האצ"ל כְּחוֹבֶשֶׁת בִּקְרָבוֹת יָפוֹ-רַמְלָה. ב-16 בְּמַאי 48', בְּעֵת מִתְקָפָה עַל רַמְלָה, נִפְגְּעָה בַּבִּטְנָה בִּזְמַן שֶׁהִגִּישָׁה עֶזְרָה לַפְּצוּעִים בִּשְׂדֵה הַקְּרָב, לְבַקָּשָׁתָהּ טֻפְּלוּ בַּלּוֹחֲמִים לְפָנֶיהָ, וְכַעֲבֹר זְמַן מַה נִּפְטְרָה.

בְּנוֹפְלַך! הָיִיתִי תִּינוֹק, שׂוֹחֶה, חוֹתֵר
מֵאֲפֵלָה לָאוֹר.
זוֹכֵר
תַּלְתַּלַּיִךְ, בָּבוּאָתֵךְ הַנִבֶּטֶת
מִתְּמוּנוֹת זִכָּרוֹן
פְּנֵי מַלְאָךְ עַל גְּדוֹת הַחִיּוּךְ.
עַל הַקִּיר אֲשֶׁר בַּסָּלוֹן.

מְסִירוּתֵךְ לְעַמֵּנוּ,
מִלְחַמְתֵּךְ עַל צֶדֶק, הִלְבִּישׁוּ
בְּפָנַיִךְ אֶת מַסֵּכַת הַמָּוֶת
וְאַתְּ רַק בַּת עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם.

אַגָּדַת גְּבוּרָתֵךְ כִּרְסִיסֵי חֲלוֹם
וְעֵינֵי אִמֵּךְ צְרוּבוֹת הַדִּמְעָה
בֵּין שְׁקִיעוֹת לְבֵין כִּבְשְׁנֵי חַמָּה.
אָחוֹת רַחְמָנִיָּה.

אֶל כָּל פָּצוּעַ דָּהַרְתְּ,
כָּל אֶחָד חָרַת בָּךְ שָׂרֶטֶת, כּוֹאֶבֶת
עַד שֶׁבְּעַצְמֵךְ חָטַפְתְּ הַפְגָּזָה,
בִּקַּשְׁתְּ שֶׁיְּטַפְּלוּ בָּאַחֵר
כִּי אַתְּ מִמֵּילָא אֲבוּדָה
אָחוֹת רַחְמָנִיָּה.

אִמֵּךְ, בַּעֲפַר יִסּוּרַיִךְ נַפְשָׁהּ הִתְפַּלְּשָׁה
אָבִיךְ נִקְרַע בְּמֵיתָרִי כְּאֵבוֹ,
וְאִתָּם, בִּצְלִילֵי אַהֲבָה וִיגוֹן
הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁהָפְכָה לִרְטִיָּה
רְטֻבָּה.

זִכְרוֹנוֹת פִּלְאִיִּים וּמוּעָקוֹת
מְלַוּוֹת מֵאָז אֶת חַיֵּינוּ בְּכָל שְׁבִיל.

כָּךְ, מִדֵי שָׁנָה עַל קִבְרֵךְ, בְּנַחֲלַת יִצְחָק
בְּחֶלְקַת האצ"ל נִפְגָּשִׁים
חֲנוּקֵי צִמָּאוֹן וְאַהֲבָה נוֹשְׁמִים
דְּמוּתֵךְ הַנְּמוֹגָה וְעוֹלָה,
הַפּוֹרֶצֶת וְגוֹאָה
בְּנִבְכֵי זִכְרוֹנֵנוּ.
רון גרא

רַבִּים הֵם הַפְּרָחִים הַצּוֹמְחִים בְּגִנַּת עוֹלָמֵנוּ
הַתְּחוּמָה בְּמִגְבָּלוֹתֵינוּ
וּלְכָל אֶחָד מֵהֶם – תַּפְקִיד;
אֲבָל בֵּין חֲצַר הַבַּיִת לְבֵין פְּאַת שָׂדֶה,
עוֹלִים בַּסְּתָיו
פְּרָחִים שְׁחֹרִים עַל גִּבְעוֹלִים שֶׁל צֶמַח לֹא מֻכָּר;
לִקְרַאת הַחֹרֶף
חוֹמֶקֶת הַסִּתְוָנִית כְּדַרְכָּהּ בְּכָל עוֹנָה
אֶל הַלֹּא נוֹדָע,
פֶּרַח הַכַּרְכֹּם נוֹבֵל
וְהֶחָצָב קָד אֶל אִמָּא אֲדָמָה אֲבָל
הַצֶּמַח שֶׁפְּרָחָיו שְׁחֹרִים,
נִצָּב שָׁחוּחַ תְּמִידִית, חֲסַר עוֹנוֹת שָׁנָה –
עוֹמֵד וּמִתְבּוֹנֵן אֶל נְקוּדָה בַּזְּמַן
מְנַסֵּה לְהָכִיל אֶת הַנּוֹפִים סְבִיבוֹ, לְשְׁאֹב עִדּוּד
לְהִתְנָאוֹת בְּבֵיתָם שֶׁל הָאֻמְלָלִים
אַךְ אֵין מְנַחֵם לוֹ –
הוּא לֹא יָמוּת כְּמוֹ רֵעָיו כִּי אֵין בְּכוֹחוֹ לַחֲלֹף,
פֶּרַח הָעֶצֶב, צִבְעוֹ יָחִיד
פָּנִים רַבּוֹת לוֹ, דְּרָכָיו צוֹלְבוֹת אֶת הָעוֹלָם
שָׁרְשׁוֹ טָמוּן עָמֹק בַּאֲדָמָה
מִתַּחַת לְצִדְפֵי הַחוֹף,
עָמֹק בַּלֵּב
מיכאל רייך

כבר לפני 60 שנה בדיוק התמודד יהודי חרדי עם מכחישי יום העצמאות במחנהו, וניפץ אחת לאחת את טענותיהם
לא קל להיות יהודי חרדי חושב, ביום העצמאות. כלומר, יהודי שאינו נסחף אחר העדר, אלא מתבונן בעיניים מפוכחות אל המציאות הריאלית, אל הניסים הגלויים המתרחשים כאן לנגד עינינו יום יום, שעה שעה ודקה דקה, ואינו יכול שלא לשאול את עצמו (אם הוא אדם חושב): האם כל זה מקרי? האין זו יד ההשגחה העליונה? האם לא ראוי בורא עולם, מסובב הסיבות, להודיה על הניסים ועל הנפלאות, על התשועות ועל השיגשוג (התורני, המדיני, הכלכלי, הביטחוני וכו'), ועל שאר הטובות שהנחיל לנו בורא עולם בארץ מכורתנו?
אל מול הדיסוננס המדהים, באמת לא קל לו: מצד אחד החשיבה השבטית, החד מימדית, של הקהילה; ומצד שני המציאות הממשית, כפי שהיא נחזית מול העיניים, עובדות כהווייתן, שעומדת בניגוד גמור מול טענות מכחישי יום העצמאות.
החשיבה השבטית פוסלת את עצם ההשתתפות בשמחת כלל ישראל, על שזכה למדינה משלו, לאחר 1,886 שנות גלות שכולה חושך וצלמוות (מאז נפילת המדינה היהודית של בר כוכבא בשנת 136). אך המהדרין אינם מסתפקים בפסילת יום חגה של המדינה. הם חולקים בינם לבין עצמם עד היכן מגעת הפסילה: האם יש לומר בתפילת הבוקר את פרקי התחנון המעציבים ("נחשבנו כצאן לטבח יובל"), הנאמרים בכל יום חול שאינו יום שמחה (כמנהגן המגונה של כמה קהילות בבני ברק ובירושלים, שאינן מוותרות אפילו על פסיק מפרקי התחנון); או לנהוג כמנהגו של הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, מירושלים, שהסתפק בדילוג על פרקי התחנון אבל גם לא אמר את פרקי ההודיה של תפילת ההלל החגיגית.
ואלה שני קצווי המחלוקת: מחד גיסא שיטות סאטמר, מונקאץ' ועוד, הרואים בעצם קיומה של המדינה מעשה שטן, ועל כן ימשיכו באמירת תחנון תוך התעלמות מופגנת מכל הטוב שחנן בו בורא עולם את המדינה הזו מאז הקמתה, ובוודאי שלא יהינו להשמיע תפילה כלשהי לשלום המדינה; ומאידך גיסא אלה שאינם מרחיקי לכת עד כדי כך, והם אמנם מכירים ביתרונותיה של המדינה לגבי עצם ההמשכיות היהודית, אך מבטאים זאת בפסיחה על שתי הסעיפים: לא הלל ולא תחנון ולא תפילה לשלום המדינה, בטענה שאין לברך הלל על מדינה שאינה מספיק יהודית, לטעמם.
אותם לא מעניינת העובדה שמדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמממנת בסכומי עתק לימוד תורה בעם ישראל; ולא שהמדינה הגשימה את חזון קיבוץ הגלויות בהיקפים שלא היו מעודם בהיסטוריה: "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם"; ושהודות לה חיים כיום בא"י כ-7 מיליון יהודים, מיספר שיא דמיוני שמעולם לא נמצא על אדמתה: "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן."
אחת הטענות בפיהם, והיא חזקה למדי מבחינתם, היא שאי אפשר לשמוח כשמרבית היהודים במדינה אינם מקיימים תורה ומצוות, ומרבית "ראשיה, שריה ויועציה" מתנכרים לתורה ומצוות?
שאלה טובה לכאורה, שעימה התמודד בדיוק לפני 60 שנה, בשנת תשכ"ב, יהודי חרדי חושב – ההוגה, הסופר והמחנך רבי אליהו כי-טוב, מחבר ספרי יהדות נפוצים ובהם סדרת 'איש וביתו' ו'ספר התודעה' (העוסק במועדי ישראל). הוא כתב פרק הגותי חשוב בנושא יום העצמאות, שנועד להתפרסם ב'ספר התודעה', אך נגנז ברגע האחרון – בעצת גדולי תורה חרדים, שאף שהסכימו עימו, טענו שלא הגיעה השעה לחשוף רזים אלה.
אלא שהדברים עצמם בערו בעצמותיו, ולבסוף התפרסמה המסה בעניין יום העצמאות, בקונטרס עצמאי חצי מחתרתי, ושמו 'כבשי דרחמנא' (שמשמעותו המילולית: סודות הבורא – ומקורו באגדתא תלמודית מדהימה, המותחת ביקורת נוקבת על התנהלותו האישית של חזקיהו המלך, ראו ברכות י', א').
בקונטרס 'כבשי דרחמנא' מסכם הרב כי טוב את כל טענות הבעד והנגד, באשר ליחס למדינה – החל מאלה הרואים בה מעשה שטן, וכלה באלה הרואים בעצם קיומה, ובשיגשוגה, ובמפעל הבניה והמעש כולו, נס גלוי מתמשך.
הנה למשל התייחסותו לטענות הקנאים הרדיקלים מחוגי סאטמר ומונקאץ' ושותפיהם לדעה, כי המדינה אינה אלא מעשה שטן, כפי שהוא עצמו מצטט אותם: "מהיכן לנו ערובה שכל המעשה הגדול הזה שנתחדש עלינו בדור זה ובתנאים של עתה, מעשה אלוקינו הוא ולטובתם של ישראל? שמא ח"ו אין זה אלא מעשה שטן כדי להכשיל את ישראל בניסיון מר של הליכה אחרי טועים ומטעים?"
התייחסותו לשאלה נוראה זו היא חדה, חד משמעית, אמנם ארוכה מעט, אבל כל מילה פנינה: "וכי השטן כוח לו לעשות מעשים? והלא כל כוחו של שטן רק לחבל במעשים ולהרוס כל מפעל. אפילו היה לו כוח לנסות להכשיל – כלום חשוד הוא לחבל במעשיו שלו?
"ההוא [השטן] יעשה כדי לפתוח שערי ארץ הקודש לעם קודש ולהביא זרע ישראל למקומות שנתקדשו על ידי אבותיהם ושרוחם עדיין שורה שם והיא מטהרת, מצרפת ומזקקת את זרעם הבאים לשם לשפוך שיח לפני אלקי אבותם?.. הכך יעשה השטן ואינו חושש לחבל בעצמו?
"האם ח"ו השטן הוא זה שהפיל מורך בלב אוייבי ישראל והלביש עוז וגבורה בחורי ישראל להגן על גופותיהם ונפשותיהם של בני ישראל בחירוף נפש שאין מוצאים דוגמתו אלא במלחמות קודש של עם קודש בדורות הקדמונים? האם אלו הם מעשיו של השטן להביא מדי שבת בשבתו ומדי חודש בחודשו מאות אלפי ישראל לפני מקום מקדשם לדובב פיהם ולהרנין לבם בתפילה ובהודייה לאלוקי ישראל, ולדפוק על פתחי לבבם של מיליונים פזורים מבני עמנו, רבים מהם אובדים ונדחים במשך דורות, ולהזכירם מי הם, מאין באו ולאן הם עתידים לשוב?
"האם השטן הוא זה הפורץ מנעולי הארץ ופתח ברכתה להוציא יבולה בשפע גובר והולך? הזהו שטן המרעיף נאות מדבר וגיל גבעות תחגורנה, המרווה תלמי ארץ ומנחית גדודיה וצמחה יברך?
"אם כאלה הם מעשי שטן, מה אתם מניחים להקב"ה? הרחמן הוא יצילנו מן הדעה הזאת! לא, אין מעשים לשטן כלל. אכן כוח אחר יש לו לעוור עיני פקחים להראות להם אור לחושך וחושך לאור, ולטפש לב מבינים."
ובמלים הרבה יותר קצרות: הפסיקו לבלבל את המוח עם עקמימות המוחין שלכם. אין שום אפשרות שמדובר במעשה שטן רחמנא ליצלן.
וכך מתמודד הרב כי-טוב באומץ רב מול טענות נוספות, ולבסוף מגיע למסקנה מדהימה: "מי נותן לנו רשות להורות לקב"ה מה יעשה וכיצד יפעל?"
במלים אחרות, פחות אנדר-סטייטמניות: מי 'אנחנו החרדים', שנכתיב לו, להקב"ה, כיצד לנהל את הצלת/גאולת ישראל? מי הירשה 'לנו החרדים' למתוח ביקורת על הנהגת הקב"ה שקבע כי את המפעל הגדול הזה יובילו דווקא אנשים שאינם חרדים?
ובמילים יותר בוטות: וכי הקב"ה עובד אצלכם, מוריי ורבותיי החרדים, שאתם תכתיבו לו, ברוב חוצפה, כיצד לנהוג? האין זו עזות מצח שחצנית כלפי שמיא, לדחות בזילזול את המתנה שהעניק בורא עולם לעם ישראל, לאחר אלפיים שנות גלות ושיעבוד, שנאת חינם ועלילות דם, הגליות ופרעות, פורענויות ואינקוויזיציות, שחיטות אכזריות בנוסח 'כצאן לטבח', ושואה שכילתה באכזריות אין קץ 6 מיליון מאחינו ואחיותינו – ולומר שאיננו מעוניינים במתנה הזו, אם אינה גזורה לפי מידותינו? היש כפירה גדולה מזו, מצידו של האדם המבקש ברוב חוצפה להכתיב לקב"ה כיצד ינהג?
וכך הוא דוחה שוב ושוב את טענות הקנאים שהמוני החרדים נסחפים אחריהם (לא כולם, אבל רובם), על פני 5,365 מילות הקונטרס החשוב הזה (מומלץ לעיין בכולו; גגלו: כבשי דרחמנא). אבל דוגמית ליחסו לטענה החרדית, שאין לברך על מדינה שכוננה התנועה הציונית שהיא ביסודה חילונית.
וכך דוחה הרב כי-טוב את טענתם ומזכיר לכל אותם יהודים, החוגגים מדי שנה את חג החנוכה במשך שמונה ימים, כי מדינת החשמונאים שלכבודה הם זוללים סופגניות ואומרים תפילת הלל חגיגית, היתה רוב שנותיה חילונית: "והלא מצאנו במלכות החשמונאים, שרוב השנים היו שליטיהם מכחשים ועוקרי תורה עשרת מונים ממה שהעיניים רואות בדור הזה, ואעפ"כ כתב בהם הרמב"ם בניצחונם על היוונים: 'וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנים.' שכן, חילול הוא לישראל כשהם חוסים בצל אומות שהקב"ה לא נתן להם תורה..."
כשרואים את חצי הכוס המלאה, מי יכול להחציף פנים ולא להודות ולהלל על "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ."
מנחם רהט

א. שני שירים על סבי מוֹרד חקק
זיכרון ממלחמת ששת הימים
כְּשֶׁנִּפְתְּחוּ הַשְּׁעָרִים אֶל הַכֹּתֶל
וְאֶל הַר הַבַּיִת וְשַׁעַר הָאַשְׁפּוֹת
הָיִיתִי חַיָּל עַל מִשְׁמַרְתִּי בַּצָּבָא
חַיָּל הָיִיתִי
מָה יָכֹלְתִּי לְצַפּוֹת.

אָמַר לִי סַבָּא מוֹרָד
בְּמוֹשַׁב זְקֵנִים בִּירוּשָׁלַיִם:
לֵךְ לְךָ אֶל הַמַּעֲלוֹת שֶׁל הַר הַבַּיִת
שָׁם עָמְדוּ הַלְּוִיִּים עַל מִשְׁמַרְתָּם
לְשׁוֹרֵר שִׁיר שֶׁל יוֹם
וְעָמַדְתָּ שֵׁם וּבֵרַכְתָּ.
עֲמֹד שָׁם עַל מִשְׁמַרְתְּךָ
מִשְׁמֶרֶת הַמְּשׁוֹרְרִים
שֶׁל מַטָּה.

שִׁיר עַל הַמַּעֲלוֹת הַלָּלוּ
שִׁיר שֶׁל יוֹם,
שִׁיר לְעֵת הִגַּעְתָּ לַמַּלְכוּת
אֶת זְמַן כָּל הַזְּמַנִּים
וְאֶת הַמָּקוֹם.

סיפור תפור
הָעֲלָטָה הַקְּרוּעָה הָלְכָה וְהִתְבַּהֲרָה
בְּתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ הַגָּדוֹל
וְהַצַּלְמָוֶת הַנָּמֵס לְאַט.
בִּקְצֵה הַחֹשֶׁךְ הִתְבַּהֵר אַט אַט
גַּם סַבָּא מוֹרָד.
הוּא חָזַר לְרֶגַע מִמּוֹתוֹ, חַי וְקַיָּם
רְגָעִים קְצָרִים שֶׁל הֻלֶּדֶת.
רַק בְּמוֹתוֹ הוּא יָצָא מַמָּשׁ
מִן הַגָּלוּת
תָּפַר קְרָעָיו נֶאֱלַם,
הִגִּיעַ אֶל הַמּוֹלֶדֶת.

בָּרֶגַע שֶׁחָזַר סַבָּא מוֹרָד לַחַיִּים שׁוּב
לִרְגָעִים אֲחָדִים שֶׁל תִּקּוּן
מְלוֹא חֹשֶׁךְ הָיָה הוֹדוֹ
הוּאַר בִּגְדִי בְּצֶבַע כָּחֹל
וְהָיָה תָּפוּר בְּתוֹךְ בִּגְדוֹ.
"סַבָּא סַבָּא, סַפֵּר לִי סִפּוּר"
וְרָאִיתִי שֶׁגַּם אֶל סִפּוּרוֹ אֲנִי תָּפוּר.

תִּבְטַח בָּאֱמֶת (אֶלְחָק), אָמַר הַמֵּת
מוֹרָד בֶּן רְפָאֵל חָקַק
יוֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ נֶאֱמָן
וְהוּא יַצִּיב וֶאֱמֶת.
מִן הַכִּסֵּא יָצְאָה נְבִיעָה
וְזָרַם אֵלַי מַעְיָן.

כָּל הַלַּיְלָה חָזְרוּ וְנִשְׁנוּ פְּסוּקָיו
שֶׁל סָבִי מוֹרָד
רָשַׁמְתִּי כָּל דְּבָרָיו הַמֻּפְלָאִים
מֵרֵאשִׁיתָם עַד אַחֲרִיתָם
וְעִם בֹּקֶר נִמְחַק הַכְּתָב
וְאָבַד.

בַּבֹּקֶר שֶׁהָלַךְ וְהִתְבַּהֵר בְּלֶכְתּוֹ
לֹא יָכֹלְתִּי לִקְרֹעַ עַצְמִי מִסָּבִי
לָשׁוּב אֶל חַיַּי, אֶל קִיּוּמִי הַשָּׁבוּר:
אֶל גָּלוּתוֹ אֶל מוֹלַדְתוֹ.
אֵיךְ אוּכַל לְהִנָּתֵק?
סִפּוּרִי בְּסִפּוּרוֹ שָׁזוּר
בִּגְדִי בְּבִגְדוֹ תָּפוּר.

ב. שני שירים על סבי יצחק חַבְּשה
מנהר אל נהר
הַיַּרְדֵּן סָב לְאָחוֹר
בְּשֶׁטֶף גַּלָּיו אָנוּס
נָגַע בַּחִדֶּקֶל
מְמַלִּל אֶל סָבִי אַהֲבַת צִיּוֹן:
מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס?

מֵי הַתְּהוֹם שֶׁל הַיַּרְדֵּן
נָגְעוּ בְּמֵי הַתְּהוֹם שֶׁל הַחִדֶּקֶל
בִּמְקוֹם שָׁם חָיָה מִשְׁפַּחְתִּי
בַּחֲצֵרָהּ מִתַּמֵּר דֶּקֶל
גָּרָה בְּבַגְדָּד עַל הַמַּיִם.
נָגְעָה אָז גָּלוּת
בִּירוּשָׁלַיִם.

סָבִי יִצְחָק הִשְׁקִיף אָז מִן הַגַּג
עַל כָּל הַצִּפֳּרִים
קָרוֹב לַגָּדָה, קָרוֹב לַנָּהָר.
כְּמוֹ מְשׁוֹרֵר "אֶל הַצִּפּוֹר"
גַּם לִבּוֹ נִשְׁבַּר:
'וּמָה שְׁלוֹם הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים'?

הַחִדֶּקֶל סָב לְאָחוֹר
גַּלָּיו אֶל לִבּוֹ נִשְׁבָּרִים.
פִּיּוּטִים קְדוּמִים שָׁר הַסָּב
כִּי בָּא אֵלָיו נָגַע בּוֹ נְהַר הַיַּרְדֵּן
בָּאוּ אֵלָיו הַשִּׁירִים.

זָרַם הַיַּרְדֵּן מִתּוֹךְ מֵי הַתְּהוֹם
וְשָׁב סָבִי בַּעֲרֹב יָמָיו
מִן הַחִדֶּקֶל
אֶל הַחֲלוֹם
זָרַם נְהָרוֹ שֶׁל סָבִי לְדָמִי
וְהָיָה חֲלוֹמוֹ חֲלוֹמִי.

יידישֶע מלוכה
תָּמִיד בִּשְׁנָתִי זָכַרְתִּי נְגִינַת נֵבֶל
סִפֵּר לָנוּ סַבָּא יִצְחָק בַּמַּעְבָּרָה,
וְלֹא רָעַד בְּסַפְּרוֹ וְלֹא בָּכָה.
אֵי שָׁם בְּקַדְמַת הַיָּמִים
הָיִיתִי עִם הַיְּהוּדִים שֶׁגָּלוּ עִם יְכָנְיָה,
לְרֹאשׁוֹ כֶּתֶר מְלוּכָה.
בַּחֲלוֹם זָכַרְתִּי תָּמִיד שֶׁאָמַר מַלְכֵּנוּ
וְאָנוּ מוּבָלִים כִּשְׁבוּיִים בָּבֶלָה:
עוֹד אָשׁוּב לְצִיּוֹן
וְאָמַרְנוּ אַחֲרָיו: אָמֵן סֶלָה.

בַּשָּׁנָה הָאַחֲרוֹנָה לְמַלְכוּתוֹ
כְּ'רַב הַמַּעְבָּרָה' יָשַׁב סַבָּא עַל כִּסְּאוֹ
וְכֻלָּם קָרְאוּ לוֹ: הֶחָכָם.
בָּא אֵלָיו יוֹם אֶחָד יְהוּדִי כְּחֹל עֵינַיִם
וְלֹא הֵבִין סַבָּא מָה הִגִּיד.
רָאָה אֶת עֵינָיו הַכְּחֻלּוֹת שֶׁל סַבָּא
וְדִבֵּר עִמּוֹ בְּשָׂפָה 'יְהוּדִית'.
סָבִי לֹא הֵבִין יִידִישׁ
אָהַב תּוֹרָה וְשִׁירָה
וְהֵם דִּבְּרוּ זֶה לָזֶה בִּשְׂפַת הַהַפְטָרָה.
רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, אָמַר סַבָּא
נִשְׁעָן עַל כִּסְּאוֹ, עַל הַכַּר
מֵאֲנָה הִנָּחֵם, עָנָה הָאִישׁ הַיָּקָר.
מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, אָמַר סַבָּא.
וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, עָנָה.
וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, אָמַר בְּמַנְגִּינָה
בְּתוֹךְ צְרִיף הָעֵץ
וְקוֹלוֹ מָלֵא עוֹלָם.
עָנָה הָאִישׁ: וְשָׁבוּ בָּנִים לִגְבוּלָם.

רָצָה סָבִי עוֹד פְּסוּקִים לְהַגִּיד.
לָחַץ יָדוֹ וְאָמַר: מְדִינָה יְהוּדִית.
הָאִישׁ דָּמַע וְלֹא בָּכָה:
אַ יִידִישֶׁע מְלוּכָה.
סַבָּא סִפֵּר לָנוּ וְקוֹלוֹ רָעַד:
אֶת הַיִּידִישׁ הַזֹּאת
הֵבַנְתִּי מִיָּד.
בלפור חקק

קטע מ"סיפורי בגדאד שלי"
בבגדאד עיר הולדתי לא היו שירותי בריאות לכל, כגון ביטוח הבריאות הממלכתי בארצנו הקטנה. הנזקק פנה לרפואה הפרטית שעלתה כמובן לא מעט כסף. ומעוטי היכולת איך ייוושעו? קמה הקהילה ואירגנה שירות רפואי לנזקקים. מרפאה שבה עבדו רופאים מתנדבים מכל המקצועות כל אחד מיספר פעמים בשבוע. הממונה על המרפאה הזו היה איש נחמד בשם עזרא מנשה. השירות שם ניתן לעניים בחינם.
אבי עליו השלום היה מעורה בנעשה בענייני הקהילה, וגם תמך במוסדות הרפואה הסיעודיים על ידי שהיה אוסף בשבילם תרומות וכיו"ב. מדי פעם היו פונים לאבא נצרכים שונים בבקשת עזרה בעת מצוקת בריאות כלשהי. אבי צייד אותם בפתקה מופנית לאחראי שיושיט סיועו לנ"ל...
אדון עזרא מנשה הנ"ל ניהל ביעילות רבה את המרפאה שבה, כאמור, עבדו בהתנדבות רופאים שונים, וכן את בית המרקחת שהיה צמוד לה.
מפי אבא שמעתי, ספק בצחוק ספק ברצינות, שבבית המרקחת של המרפאה הזו, חילקו תמיד את אותה תרופה, ולא חשוב מה היה כתוב במרשמו של הרופא השולח.
לפי הסיפור, בעונת החורף נהג הרוקח להכין חבית מלאה סירופ נגד שיעול, מוזג ממנו לבקבוקים, מדביק עליהם תוויות ומוסר לחולים, כאמור.
בעונת הקיץ היה מכין חבית של סירופ ("שִרְבַט") שהכיל חומר משלשל. זה אף על פי שרוב המחלות בקיץ הבגדאדי היו מחלות המעיים, דיזנטריה ודומיה, שעיקר התלונות בהן היה השלשול... בכל זאת חילק הרוקח לכולם את השרבט הזה.
הרוקח האמור הושפע כנראה מקריאת היצירה "IL FORNO", "התופת", מאת הסופר האיטלקי בן המאה האחת עשרה דנטֶה אָלִיגיֵירי, כחלק מן הספר הגדול "הקומדיה האלוהית", שם יש פרק שנקרא PURGATORIUM, פרוזדור, כלומר מקום הכנה, היטהרות, ר"ל היטהרות הנפש בעולם הזה לפני ההליכה לעולם הבא.
בשפת הרפואה פורגטיבה זה חומר משלשל.
כנראה שהרוקח שלנו האמין שאיש לא ישיג את הבראתו מבלי לעבור קודם היטהרות, ועל כן חילק לכולם חומר משלשל. והלא בסך הכול זה היה בשביל עניים. הוא שנאמר, עני חשוב כמת.
עוד סיפר לי אבא על אותו הרוקח, שתמיד הופיע מעונב ולבוש חלוק לבן. זה שיווה לו חזות מרשימה ומכובדת, כך הוא נחשב לאיש חכם בעיני הבריות שנהגו לבוא אליו לבקש עצה בכל מיני מצבים.
יום אחד, פנה אל הרוקח איש חַמָּר (בעל חמור), ובכה בפניו והתלונן שאיבד את חמורו ולא ידע אנה ימצאהו.
שמע רוקחנו את הסיפור, הרהר מעט וחכך בדעתו מה עצה ייתן. אחרי מחשבה, ניגש לחבית השרבט המשלשל (זה היה בעונת הקיץ), מילא מהחומר בקבוק אחד ומסרו לחַמָר עם הוראות לשתות מן התרופה ארבע פעמים ביום.
היקשה בעל החמור לרוקח, "והלא איני חולה חס וחלילה, ורק חמורי הוא שאבד. מה לי ולתרופה?"
הרצין הרוקח וענה, שמה שהוא מקבל היא-היא התרופה שבעזרתה ימצא את חמורו.
מנה ראשונה של השרבט נטל החַמָר מיד. אחרי זמן לא רב קירקרו בני מעיו ובא לו לשלשל. וכמו בארצנו הקדושה, גם בבגדאד אין הרבה בתי כיסא ציבוריים. מה יעשה החַמָר ועווית אוחזת בבטנו? פנה לכאן – ולכאן, עד שמצא חורבה מוסתרת על ידי חצי קיר. איך שהוא רץ לשם לעשות את מעשהו הדחוף, מצא את חמורו בחורבה כשהוא שרוי בשלווה ובמנוחה מאין רואה, ומענג את עצמו באכילת קליפות עסיסיות של אבטיח שמישהו השליך לחורבה אל מעבר לקיר.


"יָא כָאלב איבִּן כָּאלב, ברחת?"

אמר החַמָר לחבריו, ואלָלה איזה חכם הרוקח הזה, אלוהים ישמור עליו, לכל דבר יש לו עצה מועילה.
בברכה
יעקב זמיר
רמת גן, עיר הפיז'אמות
אפריל 2022, חג פסח התשפ"ב

– מעין סיפור –
בשונה מקבלת השבת אצל הדתיים, שומרי שבת ומצוות, גם אלה הקרואים חילונים, שאינם שומרים שבת כהלכתה, מציינים את ליל-שבת – בפגישות חברתיות: קבוצת חברים מצומצמת מתכנסת, כל פעם בביתה של משפחה אחרת, לשיחה, לבילוי שקט על כוסית יין וכיבוד קל, כי הבטן כבר מלאה ממילא מארוחת הערב בבית, שהיא בבחינת סעודה של ליל-שבת.
רוב המתכנסים הם אנשים בגיל העמידה, נשים וגברים גילאי 60-65, ידידים ותיקים, המכירים זה את זה מן השירות בצה"ל, ואף מבית-הספר העממי והתיכון, ומן העבודה כמובן. ילדיהם כבר עזבו מזמן את הבית והקימו להם משפחות, והם עוסקים בעבודות מעניינות, מכובדות ומכניסות.
ההתכנסויות הללו, כל פעם אצל זוג אחר, הן תמיד נעימות, חביבות, אך לרוב משעממות למדי. מדברים שוב ושוב על אותם נושאים, ואותם עניינים: פוליטיקה, ביטחון, כלכלה, עד שדומה שדי לו לאדם שיפתח את הפה, ואתה כבר יודע מה הוא יאמר, אפילו איזה בדיחה יספר. ובכל-זאת, איש מהם לא יוותר על בילוי ליל-שבת נעים כזה בחברת חבריו וידידיו.
וכדי לגוון בכל-זאת את האווירה, נהוג שהמארחים קוראים פרק ספרות קצר, או שיר, או קטע מעניין של מאמר בעיתון [אם יש כזה]. ויש גם שקוראים משהו, שכתבו בעצמם, וזה נותן טעם מיוחד לערב החברתי הזה.
בני החבורה הזאת נחשבים לשכבת העשירונים הבינוניים ומעלה – בעלי עסקים, מנהלים בכירים, מדענים, מרצים באוניברסיטה וכדו', וכך גם הנשים שלהם.
המארחים הפעם הם שלום [שלומי] ויונינה חרמוני, הוא מנהל בית-ספר תיכון, היא מפקחת מחוזית של משרד החינוך.
שלום השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף-משנה, לאחר שירות קבע של כמה שנים, במודיעין בעיקר. הוא יודע ערבית על בוריה, שאותה רכש בביתו, אצל הוריו, יוצאי עיראק, במיוחד מפי אביו, מורה לשפה הערבית. הוא פנה ללמוד בפקולטה לחינוך, שם פגש את יונינה, ומאז הם יחד, כבר הרבה שנים. יש להם שני בנים ובת בוגרים, שהביאו להם שבעה נכדים, כולם "מסודרים בחיים", כפי שאומרים.
שניהם החלו את הקריירה החינוכית בתור מורים בתיכון, ומאז הם התקדמו בתפקידיהם, בזכות יכולתם וכישוריהם. יונינה מכהנת כמפקחת מחוזית במשרד החינוך, ואילו שלום הוא עכשיו מנהל בית-ספר תיכון, הנחשב לבית-ספר מעולה, שמוציא את בוגריו למסלולי-חיים מוצלחים בתחומי העיסוק והעבודה השונים.
המנהל חרמוני לא מסתגר במגדל-השן של לשכתו. הוא נוהג להתהלך ברחבי בית-הספר, נכנס לכיתות, מסתובב בחצר, מחליף מילים עם תלמיד זה או אחר, טופח על השכם ופורע את בלוריתו של בן-שיחו. הוא שואל תלמידה על בריאותו של אביה, שהיה מאשפז תקופה ארוכה, ובכלל מפגין יחס של כבוד כלפי תלמידיו, והם מחזירים לו ביחס דומה. הוא גם שואל את שולה המנקה, מה שלומה, ומדבר עם ויקטור, המאבטח בשער. וכמובן, הוא מפגין יחס חברי, אך סמכותי כלפי צוות המורים, שלא רק מדווחים לו על המצב בכיתותיהם, אלה מתייעצים איתו בכל עניין, כמובן אם יש בעיות כלשהן.
הוא לא לובש חליפה ועניבה, אלא מתהלך בבגדים פשוטים, קלים, או בגדי-ספורט.
וכך גם יונינה. היא הוכיחה הצלחה רבה כמורה, בכל תפקידיה והתקדמה בהתמדה בדרגות הניהול השונות, עד שהגיעה [בינתיים] לתפקיד של מפקחת מחוזית במשרד החינוך. גם היא מקפידה על לבוש פשוט וצנוע, בהתאם לגילה, והדבר אינו מעורר זלזול או חוסר-הערכה מצד כל מי שפוגש אותה במסגרת תפקידה. פניה חלקים מקמטים, מאופרים קלות וחפים מטיפולי יופי מוגזמים, כנהוג אצל בנות-גילה. שערה בלונדיני, חלק, מסורק תמיד, עיניה חומות, ערניות ומביטות בבן-שיחה בחביבות ובשמץ של חיוך טוב-לב.
אין פלא שהזוג חרמוני חביב על חבריו, ידידיו, שתמיד שמחים לפגוש אותם או לבלות ערב נעים בביתם.
כצפוי, נשמע צלצול של נקישת כפית בגביע למשיכת תשומת-לב, ושלומי פתח בנאום קצר, למעשה הסבר למה שהוא עומד להראות להם:
"ידידי, אֶחַָי בני-עמי. זה מקרוב עלה בי רעיון של משהו המתאים ליום העצמאות הבא עלינו לטובה, בעוד כמה שבועות. יחד עם יונינה החלפנו דעות ורעיונות בנושא זה, וגיבשנו את הדברים לכדי שאלון, שאלון מיוחד במינו, שיהיה עלינו למלא."
"מה זה כאן, מבחן-פתע בכיתה?" נשמעה שאלה בבדיחות הדעת.
"לא מבחן ולא נעליים. חברַי-ידידי, כולנו אזרחים ותיקים במדינת ישראל. רובנו נולדנו כאן, ואנו חיים כאן כל ימינו. אז הבה נבחן פעם את יחסנו אל מדינתנו זו, ולמה שמתרחש בה – לטוב ולרע. מעין בחינת 'המצב הישראלי' בעיני כל אחד ואחד מאיתנו. אין צורך להעיר, שעלינו לענות על השאלות בכל הכנות והאמת. ומובן מאליו, ששאלון זה והתשובות עליו הוא מסמך אישי, סודי בהחלט, ואין לשום אדם רשות להציץ בו. בוודאי לא לשום גוף בטחוני-חשאי כזה או אחר, איש מהם אינו רשאי לתחוב את אפו לנייר הזה, בשום פנים ואופן.
"ברור שהתשובות יינתנו בעילום-שם, או בשם בדוי. לעיני הכותב בלבד. זה כאילו האדם עומד לפני הראי ורואה את עצמו כפי שהוא באמת. מי שלא רוצה, לא חייב למלא את השאלון. אין אונס. לאחר מילוי השאלון, האיש יכול לגרוס אותו, או לקרוע לחתיכות ולזרוק לפח. אך מי שיש לו אופי של גַנָז, שאוסף ואוגר ניירות, יכול להכניס את השאלון למעטפה אטומה, כמו שילדים מכניסים 'זהבים' של עטיפות שוקולד, פתקאות שונות, 'סודות' שונים לתוך קופסה וכותבים עליה: 'סוד כמוס לחמור ולסוס', ולפתוח אותה כעבור עשר שנים או יותר. והאיש שלנו יחזיק את המעטפה במקום סודי כלשהו, ובשנת 2048, בשנת ה-100 למדינת ישראל, ישלוף את השאלון ויקרא איך הוא ראה את מדינתנו בשנות ה-70 שלה, ומה נשתנה בשלושים השנים האלה. ובכן, הנה השאלון, אחד לכל אחד ואחת מאיתנו, בבקשה."

השאלון
* אתה יהודי. במה מתבטאת יהדותך מבחינה לאומית?
* האם אתה ציוני? אם כן, מה הן תפיסותיך הציוניות?
* אתה ישראלי. במה מתבטאת ישראליותך?
* האם אתה מרוצה מחייך בישראל? מבחינה אישית, כלכלית, תרבותית, ביטחונית?
* האם אתה רוצה שצאצאיך יישארו בארץ ולא יהגרו לחו"ל?
* מה דעתך על מערכות השלטון שלנו? הנשיא, ראש-הממשלה, השרים, צה"ל, מערכת המשפט, ויתר תחומי השירותים שהמדינה, באמצעות משרדיה, מספקת לך כאזרח?
* האם אתה חושב שיש להגביל את תפקידו של ראש הממשלה לשתי קדנציות, וכן גם נשיא בית המשפט העליון ועוד בכירים בממשל ובשלטון?
* האם יש לדעתך סיכוי שבבחירות לכנסת לא ייצא שוב ושוב תיקו בין גוש הימין לגוש השמאל?
* מה יחסך לדת היהודית בגילוייה השונים: חרדים, רפורמים, דתיים מסורתיים, מודרניים, חילונים-חופשיים?
* האם יש כפייה דתית במדינת ישראל?
* האם יש להעניק פטור מוחלט מגיוס לצה"ל ל-65,000 בחורי ישיבה?
* מה יחסך לחזון מדינת-הלכה? משפט התורה, בניית בית-המקדש והקרבת קורבנות, פרה אדומה, מלך מזֶרע דוד?
* איך נראית לך התרבות שלנו?
* במשטר הדמוקרטי שלנו, כל אחד יכול להביע את דעתו, גם נגד המדינה, נגד המשטר, נגד הגדרת מדינת ישראל כמדינה של הלאום היהודי, ואין הוא חושש שיתנכלו לו או יכניסו אותו לבית-הסוהר. ואם האיש הוא מדען, פרופסור באוניברסיטה, אמן, סופר, שחקן-במה או ספורטאי, ומגיע לו פרס על הישגיו המקצועיים, האם המדינה המושמצת בפיו חייבת להעניק לו את הפרס?
* האם ניתן להקטין את הפיצול בעם בין אוכלוסיות שונות, והפערים ביניהן?
* האם יש סיכוי ליתר לכידות ומיזוג גלויות ומעמדות בעם?
* הקיבוץ, הפנינה שבכתר הציונות וההתיישבות, האם עבר זמנו?
* מערכת החינוך שלנו, בימינו, איך היא נראית בעיניך? מחנכת, מעניקה ידע והשכלה, ומכינה את התלמיד לקראת חייו העתידיים בבגרותו, או משמשת כשמרטף להורים היוצאים לעבודה?
* האם אתה משמר את זיכרון השואה, וכיצד?
* האם אפשר להדביר, או לפחות להקטין את האלימות המשתוללת ברחובותינו: יהודים כנגד יהודים, ערבים כנגד ערבים, ערבים כנגד יהודים?
* הקונפליקט בן 160 שנה עם הערבים בארץ, האם אתה סבור שאפשר להביא קץ לסכסוך הזה, כיצד?
* האם נראה לך פתרון כלשהו לבעיית עזה והפסקת הפגיעות הבלתי-פוסקות בתושבי עוטף עזה?
* מה יחסך האישי לבן העם הערבי: ידידות, יחס של שוויון בין אדם לחברו, או עוינות, שנאה, פחד?
* אנו מונים, לצערנו יותר מ-24,000, חללים, ועוד עשרות אלפי פצועים, נכים, הלומי-קרב, ומשפחותיהם, מאז ראשית הפעילות הציונית וההתיישבות בארץ. האם "המחיר" הזה היה כדאי?
* האם ירושלים מאוחדת באמת?
* כיצד אתה רואה בעיני רוחך את מדינת ישראל בשנתה ה-100?"
– – –
"היי, לאן אתם רצים?"
"ממהרים הביתה למלא את השאלון. ביי-ביי."
יהודה גור-אריה

כתבה שנייה על יאיר פרג'ון האיש
בכתבה קודמת על יאיר פרג'ון, תחת הכותרת "שומר הארמון והדיונות" (חב"ע, גיליון 1711, 6.1.22), נכתב על היותו איש של טבע, סביבה ואהבת ארץ ישראל. להלן מספר יאיר לעדינה בר-אל על הקמת מושב ברכיה, על ילדותו ונעוריו במושב, על הפציעה הקשה במלחמת יום הכיפורים, ועל תקופת היותו ראש המועצה האזורית "חוף אשקלון".
יאיר נולד בשנת 1953 במושב ברכיה, שלישי מבין 13 ילדי משפחת פרג'ון. מספר יאיר: "אבי נתן ושני אחיו יצאו עם קבוצת צעירים מהאי ג'רבה (שבתוניס) בדרכם לארץ ישראל בראשית שנת 1947. כאשר הם ראו מהאונייה את אורות חיפה מרחוק, הגיעה משחתת בריטית וגררה אותם לקפריסין. הם שהו שם כחצי שנה, עד ההכרזה באו"ם ב-29 בנובמבר. בארץ אבי הצטרף לקיבוץ טירת צבי. אחיו הצעיר, שמואל, התגייס ושובץ בחטיבת יפתח פלמ"ח בימי תש"ח הקשים. הוא נפל בקרב על קיבוץ גזר וקבור שם בקבר אחים. האח המבוגר, דודי משה, היה שליח עלייה והמשיך בפעילות של העלאת הקהילה מג'רבה לארץ."

הגפרורים שהציתו אהבה
בסוף שנת 1949 עלו ארצה גם סבו וסבתו של יאיר עם בני משפחה נוספים, ושהו ב"שער העלייה". שם פגש אביו של יאיר את אימו, ומאז מסופר במשפחה סיפור ההיכרות בין ההורים כסיפור אגדה. מספר יאיר:
"אבי הגיע מהקיבוץ לבקר את הוריו, כשהוא לבוש במכנסיים קצרים ולראשו כיפה, ולא ברט, כנהוג אצל יהודי ג'רבה. כאשר שאלו את אבי מה הוא עושה בקיבוץ, והוא הסביר להם שהוא עובד, מקבל אוכל ומגורים, אך לא שכר. וזה נראה להם מאוד מוזר, שבארץ ישראל מישהו עובד ולא מקבל כסף...
"בעודם יושבים באוהל ביקשה סבתי להכין אוכל עבור בנה האורח, אך לאכזבתה חסרו לה גפרורים כדי להדליק את הפרימוס. היא פנתה לבנה ואמרה לו: 'לך אל האוהל השכן, שם יש אנשים המדברים בערבית בניב הדומה לשלנו ובקש מהם גפרורים.' הוא נכנס אל האוהל השכן, שם היתה משפחת עולים מלוב וביקש גפרורים, מתוך חבורה של נערות ששחקו בפתח האוהל קפצה אחת הבנות ומסרה לו קופסה של גפרורים. סופו של הסיפור הוא," ממשיך יאיר, "שאבי חזר אל סבתי וביקש ממנה ללכת אל השכנים ולבקש עבורו את ידה של הנערה, זו 'שהדליקה את לבבו.' השניים, אימא אסתר לבין בוארון ואבא, התחתנו בתוך מחנה העולים 'שער העלייה'. כל הכיבוד לחתונה הסתכם בבקבוק יין, בקבוק עראק וקופסא של ביסקוויטים..."

במושב ברכיה
היהודים שעלו מג'רבה באותה שנה, בהם סבו וסבתו של יאיר ובני משפחתם, הגיעו מאותה שכונה בג'רבה. בעצת הדודים משה ויוסף חטב, שהיו בין הפעילים בעליית היהודים מהאי ג'רבה, הם התארגנו כקבוצה והחליטו להקים מושב חדש. "בעצם," מציין יאיר, "כל חברי מושב ברכיה הכירו זה את זה עוד מה'חדר' בו למדו כילדים. בתחילה אבא רצה להישאר בקיבוץ בטירת-צבי. אבל בראותו את הצורך לסייע למשפחתו, עבר יחד עימם למושב."
בתחילה הם הקימו מחנה אוהלים על אחת הגבעות, ויישובם נקרא אז ג'וליס ב' על שם הכפר הערבי שהיה בסמוך. בכל יום יצאה קבוצת גברים כדי להקים את בתי הקבע. בכל שלב ניבנו 20 בתים, ומשפחות עברו אליהם. אבא תמיד סיפר בערגה על אותם הימים מיוחדים בהם היו בונים את הבתים. הוא היה אומר: "יתראו איזו ארץ יפה יש לנו. אנחנו בונים את הבתים שלנו וגם משלמים לנו שכר על כך."
"המשפחה שלנו קיבלה שלושה משקים – עבור סבי, עבור אבי ועבור דודי. שלושתם קיבלו במשותף מספר כלים חקלאיים כמו מחרשת יד, קולטיבטור, מְתַלֵּם, משדדה ועוד. כמו כן קיבלו פרד אחד. אבא נתן לו את השם 'בומביי', כי לדבריו הוא היה ענק כמו העיר בומביי שבהודו. עם רפת משותפת של 6 חולבות לשלושת המשקים, לול קטן וגן ירק, הם הפכו בין לילה להיות חקלאים באדמת ארץ-ישראל." מספר יאיר.
על אחיו ואחיותיו אומר יאיר: "כל אחיי ואחיותיי למדו, הם אקדמאים ועוסקים בתחומי החינוך. ואילו אני," הוא מעיד על עצמו, "למדתי רק עד כיתה ח'. השנה היתה 1967, הימים שאחרי מלחמת ששת הימים, ואני אהבתי לעבוד. גם כך הייתי מאוד אנרגטי ולשבת בכיתה זו היתה משימה מורכבת למורים ולי. לכן, כשבני גילי למדו בבית הספר, אני עבדתי במשק: קצרתי תלתן עבור הפרות, עבדתי כטרקטוריסט. בכלל החיים במושב מזמנים מגוון עצום של עבודות. בגיל 16 קניתי לי טרקטור קטן, איתו עבדתי עד הגיוס לצבא." לאחר הפסקת-מה מתוודה יאיר ואומר: "בעצם הרגשתי סוג של מחויבות פנימית לעזור בפרנסת המשפחה. כלכלית לא היה קל, אך מחסור לא הרגשתי." הוא מדגיש כי "מעולם לא שמעתי מההורים שלי אף טענה כנגד מישהו. להורים שלי היו 'שקים' מלאים ברוח של אופטימיזם."
בתקופת הנעורים, במקביל לעבודתו בחקלאות, היה יאיר פעיל מאוד מבחינה חברתית במסגרת תנועת המושבים. "יש לציין," אומר יאיר, "שהמושב הדתי שלנו היה קרוב למפד"ל של פעם, שסיסמתה היתה 'תורה ועבודה'. אבל מבחינה פוליטית-ארגונית הוא היה שייך לתנועת המושבים. ובעצם לא היתה כל פעילות של תנועת נוער בברכיה, תנועת 'בני'-עקיבא' לא נכנסה, כי המושב שייך לתנועת המושבים, ותנועת המושבים לא נכנסה, כי מנהיגות המושב ביקשה לשמר את הצביון הדתי של המושב.
"אני מאוד אהבתי את הפעילות של תנועת המושבים. שמעון כהן, חבר מושב ברכיה, אשר שימש כראש המועצה הרביעי בחוף אשקלון – היה באותם ימים עובד בחינוך הבלתי פורמאלי במשרד החינוך. הוא זיהה אצלי את הרצון העז לפעילות התנועתית. בקיץ 1968 הוא הציע לי להצטרף לקורסי מד"צים (מדריכים צעירים). מאז לא פספסתי אף לא מחנה אחד או מסע אחד של התנועה. בעצם, מי שתיעל אותי למסגרות התנועתית היה שמעון כהן, ואת זה אני זוכר לו לטובה כל השנים.

"קום ועשה מעשה"
כאמור, שלושה עשר ילדים – תשע בנות וארבעה בנים – נולדו לנתן ואסתר פרג'ון. לשאלה מה היה מיוחד בחינוך שקיבלו בבית, עונה יאיר: "לאבא היו משפטים שהוא חזר עליהם במשך כל השנים. וכל משפט היה תורה שלמה, שאתה בונה עליה את האישיות שלך. אחד המשפטים החזקים היה: 'קום ועשה מעשה.' כלומר: אם יש לך טענה, אל תתלונן, תעשה משהו כדי לתקן את המצב. המשפט הזה כל כך השפיע עלי," מעיד יאיר, "עד אשר פעם לקחתי צבע, וכתבתי אותו על קיר הרפת הישנה. זה היה מוטו בשבילי מאז ועד היום, ולשמחתי זה עבר גם לכל הנכדים של אבי."
ילדי משפחת פרג'ון שמעו סיפורים גם על חוות ההכשרה החקלאית שהיתה בג'רבה לפני העלייה ארצה. שם עבדו בחקלאות, ערכו מסדרים, שרו שירי ארץ ישראל. ביניהם היה משפט שגור אצל אביו: "בראשנו ננפץ בריחי הברזל." אומר יאיר: "אומנם לנו כילדים משפט זה לא היה מובן, אך רוחו היתה מובנת. רק בבגרותי, כאשר למדתי לימודי ארץ-ישראל בבית-ברל, ראיתי באחת מפינות הדשא אבן ועליה חקוק המשפט עליו גדלתי. אז גם למדתי כי משפט זה נאמר על ידי ברל כצנלסון בשנת 1920, כאשר הבריטים מנעו מהיהודים לעלות לארץ."
אבל האב לא רק ניסח משפטים, אלא גם עשה. יאיר מספר על אחת הפעמים בה למד מאביו מהו יחס רציני לעבודה, מהי התנדבות ומהי אכפתיות. "זה היה באוגוסט 1967, אבא עבד כפרדסן ב'כרמון', ליד הכפר הערבי ג'וליס. שם נטעו חלקה חדשה של עצי חושחש. הפועלים חפרו גומות באמצעות טוריות. היה צריך למלא את הגומות שיצרו במים ולשתול את שתילים של עצי חושחש. התפקיד של אבי היה להביא מים בחבית בעגלה, שהיתה רתומה לפרד שלנו. באחד מימי שישי הסתיימה העבודה, והיינו בדרך הביתה – אבי, אני ועובד נוסף. הפרד חש כבר את הקרבה לבית והגביר מהירות. אבל אז הבחין אבי בצד הדרך, במקום בו עבדנו קודם, בגומה ריקה ממים ולידה מושלך שתיל חושחש. מיד קרא 'הויסה' לפרד, וניסה לסובב אותו אחורנית. אבל הפרד היה עקשן וסרב. היה יום חם. אני הייתי עייף מאוד וגם הפועל שהיה עימנו רצה כבר להגיע הביתה. אבל אבא התעקש, ירד ומשך את הפרד במתג שלו, חזר עימו למחסן, מילא חצי חבית במים, ושב אל הגומה הריקה. הוא מילא אותה במים, לקח את השתיל שהושלך ושתל אותו. 'אי אפשר היה להשאיר את השתיל כך,' אמר אבא, 'עד יום ראשון הוא היה מתייבש.' וברור שהוא לא קיבל כל שכר על השעה הנוספת שעבד, כי זה היה מיוזמתו ולא בהוראת מנהל העבודה. כך למדתי שאסור להפקיר אפילו שתיל חושחש... ויותר מזה – אסור להתעצל ולחשוב מה תועלת תצמח לך, אלא 'קום ועשה מעשה'."

השירות הצבאי והפציעה במלחמה
יאיר התגייס לנח"ל והצטרף לגרעין התיישבותי שהיה מיועד לפראן בערבה. במסגרת זו הוא הגיע לגדוד חמישים, הנח"ל המוצנח. הוא עבר קורס חבלה והשתייך למחלקת חבלה בגדוד הצנחנים. במסגרת הפעילות של הביטחון השוטף, הגדוד עלה לרמת הגולן כמה ימים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים.
"היה שקט," הוא מעיד, "פה ושם שמענו על מתיחות. כך גם בבוקר יום הכיפורים עצמו. יצאנו לפטרול שגרתי לאורך הגדר. מרחוק ראינו עדר פרות, ועמם שני רועים. הגשש חשד שאלו לא רועים, כיוון שהעדר הזה יוצא בדרך כלל ללא ליווי. ואכן אחר כך הסתבר שהיו אלו קציני פטרול סורים. חזרנו למחנה והחלה הפגזה אימתנית. אנחנו נמצאים בבונקר ואי אפשר לצאת. הכול מופגז. בשלב מסוים הצטרפתי לכוח שיצא לחלץ חמישה לוחמים מהפלוגה שהיו במוצב קטן שנקרא תל-סאקי. הלכנו כשישה קילומטרים, עד לפנות בוקר. בטווח של 20 מטרים נתקלנו בקומנדו סורי, שהגיע במשך הלילה."
במהלך האירועים נשאר יאיר לבדו בשטח. בשלב מסוים לרובה שלו היה מעצור. בעודו מנסה לתפעל ולשחרר את הכדור התקוע בבית הבליעה של הרובה, הוא חש חבטה עזה בעורף. כעבור כמה שניות הוא הרגיש על הכתף והצוואר את קילוחו החמים של הדם.
"ואז השתרר שקט מסביב. מרגע זה ואילך הבנתי שהמלחמה שלי נגד הסורים היא משהו אחר. הייתי זרוק בין האבנים, פצוע, צמא מאוד, כי לא שתיתי זמן רב עקב יום הכיפורים. ובעצם מיום ראשון לפנות בוקר ועד יום שני בלילה, במשך יומיים לא היו דוברי עברית באזור. כל הכוחות היו סוריים." באחת הפעמים קרבו אליו חיילים סורים והוא השים עצמו כמת. אחד החיילים הסורים יצר עימו קשר עין לשנייה, אבל הסתלק. "באותו רגע חשבתי," מעיד יאיר, "שאליהו הנביא יכול להופיע גם בדמות של חיל סורי,"
"ביום השלישי למלחמה, זה היה ביום שני בערב, הייתי זרוק בין אבני הבזלת השחורות, פצוע, לא יכול לעמוד וצמא עד טירוף. הערכת המצב שלי היתה, שאם אני נשאר עוד לילה זרוק בשטח, אני לא מתעורר והצבועים יאכלו אותי. בקירבי היו שני יאירים שהתווכחו מה לעשות, האם להיכנע או לא. לבסוף נפלה ההחלטה לזחול כ-200 מטר לכיוון דרך עפר סמוכה, אשר כל היום רחשה בו תנועה של טנקים סוריים ולבקש כוס מים מהסורים. זחלתי במשך כחצי שעה, מולי התקרב טנק ענק עטוף אבק.
"כפסע היה ביני לבין הטנק, שעלול היה לדרוס אותי. הטנק נעצר והאבק התפזר, והנה על הקנה של הטנק ראיתי את האות א. ואני לא מאמין... הסתבר כי זהו אחד הטנקים הראשונים של כוחות המילואים שלנו, שהיו בתנועת קרב מול הסורים הנסוגים."
יאיר נאסף על ידי כוחות צה"ל לאחר שלושה ימים ללא מים, בהם חש בדידות וייסורים, כשהוא בין ייאוש לתקווה. באותו קרב נפלו 14 מחבריו לפלוגה.
יקצר המצע מלתאר את הסבל ומאמצי ההישרדות שעבר יאיר באותו זמן. יאיר סיפר על כל המאורעות הללו בתוכנית "לוחם בסלון", וניתן לצפות בסיפורו המרתק והמרגש מאוד ביוטיוב. שם הוא מתאר בפרטי פרטים, דקה אחר דקה, מה קרה לו בעת הפציעה. הזיכרון שלו למראות, לקולות ולתחושות, ממש מעורר השתאות.
להלן הקישור: https://www.youtube.com/watch?v=YO-5AuxET7U

עמותת "הרעות והמורשת" ואתר תל-סאקי
"אנחנו הלוחמים התחלנו להיפגש רק 30 שנה לאחר המלחמה." מספר יאיר. "הבנו שזה חשוב לחברים וחשוב למשפחות השכולות. מאז אנחנו נפגשים פעמיים בשנה – ביום שלאחר יום כיפור, הוא התאריך העברי בו נפלו חברינו, וכמובן ביום הזיכרון לחללי צה"ל. הקמנו עמותה שנקראת 'הרעות והמורשת'. הרוח החיה סביב הקמת העמותה היה דן אלמגור. [לא המשורר – ע.ב.], שלחם עימנו. הוא יזם את העמותה ואת הקמת האנדרטה בתל סאקי." לפגישות העמותה הגיעו גם השריונרים שהיו עימם מחטיבה 7 ומחטיבה 188, שלחמו עימם כתף אל כתף. ובאתר הונצחו גם שמות חללי השריון.
לשאלה כיצד אירועים נוראים אלו שעבר השפיעו עליו, אומר יאיר: "המונח פוסט-טראומה לא היה בשימוש בעשורים הראשונים שלאחר מלחמת יום הכיפורים. לוחמים רבים שחזרו מהמלחמה היו שלמים בגופם אך פצועים מבפנים. לכאורה הכול בסדר גמור, אך כל אחד שחווה אירועי מלחמה קשים ניטעת בקרבו אותה טראומה, שעולה וצפה במהלך חיי השיגרה."
וכאן מספר יאיר, שיסד את בית ספר שדה "שקמים", איך מתקשר מפעל חייו זה לטראומה שעבר. "לעיתים אתה מתנהג כפי שאתה מתנהג ולא מבין למה. שלושים שנה לא הבנתי את המניעים הפנימיים שלי לפעול להקמת בית הספר, האנדרטה, ולחזור לספר ולספר על גבורת אנשי קיבוץ ניצנים. רק לאחר שנים, מישהו האיר את עיניי: כנראה עשיתי זאת שלא במודע בעקבות הסיפור של אברהם שוורצמן, הלוחם בניצנים, שהחליט על הכניעה למצרים והושמץ על כך, אבל ביציאתו אליהם ובמותו הציל 104 אנשים שהיו בתוך הבניין. ואני, שחשבתי ביום הכיפורים לזמן קצרצר להיכנע (לבקש מים מן הסורים), חשתי כנראה בתת מודע כעין אשמה. לפיכך פעלתי לשינוי היחס אל הלוחמים מניצנים שנכנעו בלית ברירה."

הדרכה ולימודים
"עקב המלחמה השתבש המסלול הנח"לאי שלי. לא התיישבתי בפראן כמצופה, אבל אני בקשר טוב עם יישוב זה עד היום." מספר יאיר. "אחרי הצבא חזרתי למושב ועיבדתי את המשק של ההורים. תוך כדי כך יזמתי את הקמתם של שני חוגי סיירות במושבים ברכיה ובכוכב, בתחילת הדרך הפעלתי את החוגים באופן עצמאי וללא שכר מאף גורם. בשלב השני חברתי לחבורה נפלאה שהקימו עמותה להנצחת חברם אורי מימון הי"ד שנפל במלחמת יום הכיפורים. אחר כך 'החברה להגנת הטבע' קיבלה תחת חסותה את חוגי הסיירות, וכך הפכתי להיות עובד של החברה להגנת הטבע. בין השנים 1979 ו-1981 למדתי בבית ברל במגמה ל'לימודי ארץ ישראל'."
לשאלה כיצד מי שלא למד בבית ספר תיכון התקבל למוסד להשכלה גבוהה, הוא מספר על סיפור התקבלותו כקוריוז:
"הגעתי לראיון בבית ברל. בוועדת הקבלה ישבו ארבעה אנשים, ראש החוג היה אורי דביר. [סייר, גיאוגרף, איש 'החברה להגנת הטבע' שתרם רבות בתחום ידיעת הארץ, ובין היתר הקים את המועצה לסימון שבילים.] אורי דביר שאל אותי אם יש לי תעודת בגרות, או לפחות סיימתי כיתה י'. השבתי לשתי השאלות בשלילה, וכבר הבנתי מתזוזת האנשים על כסאותיהם, שאין לי סיכוי להתקבל. אבל אורי המשיך לשאול אותי: 'אם תתקבל תלמד ותסיים את הלימודים, מה אתה מתכוון לעשות אחר-כך?'. עניתי לו: 'בטיולי תנועת המושבים ובלילות ליד המדורה שמתי לב שרוב המשתתפים היו מהאזורים באר טוביה, עמק חפר, עמק יזרעאל והגליל המערבי; ואילו מאזור לכיש היו מעטים מאוד. לכן המטרה של היא,' אמרתי כשאני מביט באורי דביר, 'עם סיום הלימודים לפעול בתחום ידיעת הארץ, ולפעול ביתר שאת שבטיולים שלנו ישתתפו בני נוער מהאזור שלנו.' – 'מדוע זה חשוב כל כך?' שאל אורי, ואני עניתי לו: 'כי כמות ימי טיולי השטח של הנער יקבעו את אופיו, ובמידה רבה ישדרגו את מעמדו.' אורי הבטיח לי תשובה, ואני יצאתי. מיד אחרי זה קראה לי המזכירה לשוב לחדר. חזרתי ואורי שאל אותי: 'מה אתה עושה בימים אלו?' – עניתי לו: 'יש לי במשק חלקה של 30 דונם תירס שאני מעבד.' הוא המשיך ושאל: 'באוקטובר תהיה פנוי?' – 'כן,' עניתי. ואז אמר לי אורי דביר: 'לך תתארגן, כי התקבלת ללימודים.'"

ראש מועצה אזורית
לאחר כ-30 שנות עבודה ב"חברה להגנת הטבע" מתוכם 24 שנים בבית ספר שדה ובפארק-החולות, החליט יאיר להגיש את מועמדותו לראשות המועצה האזורית "חוף אשקלון". "עבורי למלא תפקיד ראש מועצה הוא: לקום ולעשות מעשה." אומר יאיר. הוא נבחר ושירת בתפקיד זה במשך 11 שנים, משנת 2007 ועד שנת 2018.
ביקשתי מיאיר לנסות לסכם ממש כמה דברים מרכזיים בפועלו בתפקיד זה.
"אפשר לסכם בחצי דף?" הוא שואל, ובחר לגעת בכמה נושאים. "יש לציין," הוא אומר, "שמשרד הפנים והאוצר העניקו למועצה שלנו במשך 10 שנים רצופות פרס על ניהול תקין. וזה דורש כמובן עבודה יום יומית רגישה ומפוקסת על כל המתרחש במועצה." הוא בחר להתמקד בנושא החינוך. "ראיתי שרוב ילדי המועצה מהזרם הכללי לומדים באופן מפוזר בשבעה-שמונה בתי ספר במקומות שונים. לי היה חשוב שהילדים יקבלו את החינוך במרחב הגיאוגרפי בו הם חיים. יש לזה חשיבות. כיוון שמוטיב 'גאוות יחידה', גאוות האזור, חשוב להתפתחות האישיות של הנער המתבגר.
"כיום רוב ילדי יישובי המועצה לומדים בשני בתי הספר האזוריים: 'שקמה' שביד-מרדכי ו'כפר סילבר'. וכחלק מראיה מערכתית הקמנו בית ספר יסודי נוסף שדות-סילבר. גם לסקטור הדתי ניתנו תשובות באמצעות הקמת ישיבת 'בני יששכר' ביישוב באר-גנים ואולפנה לבנות ביישוב ניצן. כמו כן שמתי דגש על החינוך הבלתי פורמאלי. הגדלנו את מיספר החניכים המשתתפים בפעילות תנועות הנוער. כתוצאה מכך צמח אצלנו בקהילות המועצה דור מתנדבים רבים לשנת שירות, התורמת רבות לעיצוב אישיותו של הנער לפני השירות הצבאי."
הפעילות הנמרצת בתחומי החינוך המגוונים הביאה את המגזין "דה מרקר" לכלול בשנת 2011 את יאיר במקום ה-10 מיתוך 100 המשפיעים בחינוך של אותה שנה. ובשנת 2015 העניק משרד החינוך את פרס החינוך היוקרתי למועצה האזורית "חוף אשקלון".
הנושא השני בו יאיר רואה הישג הוא קליטת מפוני גוש קטיף, שמהווים עתה שלושים וחמישה אחוזים מכלל האוכלוסייה ב"חוף אשקלון".
"היתה זו עבודה יום יומית מפרכת," מעיד יאיר. "הן מול מוסדות המדינה והן מול המפונים, שחשו פגועים. ניתן לומר בסיפוק, כי למרות כל קשיים הצלחנו יחד עם המנהיגויות המקומיות להקים שני יישובים קהילתיים גדולים: ניצן שהיה ישוב עם 60 משפחות גדל ל-600 משפחות ובאר-גנים יישוב חדש ובו 700 משפחות. כל זה ללא קריסה כלכלית ותוך התעצמות חברתית קהילתית.
"תחום נוסף והוא קידום הקמתם של אזורי תעסוקה במועצה כמו מרכז אושר-עד בבת הדר, מתחם מסחרי ענק במבקיעים ותוכנית פל"ח (פעילות לא חקלאית במושב) – שהם מנוף אדיר לכלכלת המועצה.
יאיר נשוי לנטע, בת קיבוץ מזרע, אותה הביא אל הדרום היפה, כפי שהוא מכנה את האזור. היא עוסקת בייעוץ מס. יש להם חמישה ילדים ושבעה נכדים. גפן הבכור חזר משתים-עשרה שנים בארצות הברית והוא מתאקלם עתה בארץ. שקד נשואה לרונן, חיה עם משפחתה במושב אביגדור, שם יש להם רפת חלב גדולה. הדר נשואה לדניאל. הם גרים במושב קדש ברנע. רימון הוא סטודנט 'חורש' בלימודי הנדסה. תמר עם בעלה מתגוררים בארה"ב. בע"ה גם הם עוד ישובו ארצה.
עדינה בר-אל
נדפס ב"קו למושב", גיליון 1230, 26.4.2022.