שירים 1955-1995
בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
תהילים מ"ו ו'

שער שלישי: שירים מאוחרים

א. אוקטובר 1973

צנום, גאה וללא אשליות

כְּשֶׁהָיָה בֶּן עֶשְׂרִים כְּבָר הָיוּ בְּנֵי שְׁלוֹשִׁים
זְקֵנִים בְּעֵינָיו כִּי הָיוּ מְשֻׁחְרָרִים
מִשֵּׁרוּת קְרָבִי וְהוּא חָלַם עַל הַגִּיל
הַזֶּה וּכְשֶׁהָיָה בֶּן שְׁלוֹשִׁים אָמְרוּ לוֹ –
אַתָּה עוֹד צָעִיר, אֲנַחְנוּ מְשַׁחְרְרִים
עַכְשָׁיו רַק בְּנֵי אַרְבָּעִים וְהוּא חָלַם
לְהִזְדַּקֵּן בְּעֶשֶׂר שָׁנִים וּכְשֶׁהָיָה סוֹף-סוֹף
בֶּן אַרְבָּעִים אָמְרוּ לוֹ – הַצָּבָא
מְאַפְשֵׁר גַּם לִבְנֵי אַרְבָּעִים לְהִסְתַּעֵר
בַּקְּרָב, זוֹ הַסִּבָּה שֶׁהִרְגִּישׁ עַצְמוֹ
תָּמִיד צָעִיר בְּעֶשֶׂר שָׁנִים וּכְשֶׁהָיָה
בֶּן חֲמִשִּׁים אָמְרוּ לוֹ – אוֹתְךָ
נַעֲבִיר לְהָגָ"א וְתִתְאַמֵּן בְּכִבּוּי-שְׂרֵפוֹת
וּבֵינְתַיִם נִקַּח אֶת בִּנְךָ הָרִאשׁוֹן
וּכְשֶׁהָיָה בֶּן שִׁשִּׁים בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ
לְהִתְנַדֵּב לַמִּשְׁמָר הָאֶזְרָחִי וְלָקְחוּ
גַּם אֶת בְּנוֹ הַשֵּׁנִי וּכְשֶׁהָיָה
בֶּן שִׁבְעִים נוֹתַר עִם סֶרֶט עַל
זְרוֹעַ, רוֹבֶה וָנֶכֶד...

נובמבר 1975

עוד על פרשת הסטודנטית חיה פיקהולץ
שסייעה לביאליק בזמן ביקורו בלונדון

בסוף ספרי "לנתיבהּ הנעלם: עִקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק" (תל-אביב 2000),1 גוללתי את סיפורה של חיה פיקהולץ (להלן: ח"פ) – סטודנטית יפת-תואר אשר נתלוותה לביאליק וסייעה לו בימי שהותו בלונדון בחורף 1931. מסעו זה של ביאליק ללונדון נועד לעודד את עשירי העיר להכניס יד לכיס ולהרים תרומה למען קידומו של הספר העברי בארץ-ישראל (אף למלא את קופתה הריקה של הוצאת "דביר" שנטלה על עצמה משימות שהתאימו למכוני מחקר הממומנים בכספי ציבור: לההדיר את אוצרותיה של הקלסיקה העברית מכל הדורות ולהוציאם לאור). השליחות נסתיימה בכישלון חרוץ.
ח"פ שלמדה במכון לחינוך שהיה מסונף לקינגס' קולג' הלונדוני, חָברה לסופר הצעיר מרדכי עובדיהו, שהיה שומע חופשי בקולג'. מרדכי עובדיהו נתבקש, או התנדב, לשמש מזכירו האישי של המשורר בעת שהותו בלונדון. הוא נדד עם ביאליק מ"בַּנקֶט" (נשף) אחד למשנהו, ועמד לצִדו בכל מגעיו עם המארחים הנמרצים, שלא חסו על כוחותיו של המשורר. ח"פ הצטרפה מיוזמתה אל שכנה לספסל הלימודים, ושני הסטודנטים סייעו לביאליק בתרגומים ובסידורים שונים, אף ליווּהו לכל מקום שאליו הוזמן. עובדיהו תיעד את מה שראה ושמע באותם ימים, והוציא לאור את זיכרונותיו בספרו "מפי ביאליק" (1951).2
עיון במכתבים, ששיגר ביאליק לידידיו ולשותפיו בהוצאת "דביר", מלמד שהשליחות ללונדון דיכאה את נפשו עד היסוד. יהודי העיר קפצו את ידיהם, וכל נאומיו בנשפי-ההתרמה השונים, שנערכו ביָזמת ראשי הקהילה היהודית בלונדון, לא נשאו פרי. הוא נאלץ לחזור ארצה בידיים ריקות.

פרשת ח"פ התפרסמה בפעם הראשונה בשנת 1984, במלאת חמישים שנה לפטירת המשורר – ברשימתי "כבת? כאחות? ככלה?" – שראתה אור בשני המשכים בעיתון "ידיעות אחרונות".3 ברשימה זו פורסמה בפעם הראשונה איגרת מסוגננת, ובה דברי אהבה ופרֵדה שכָּתב ביאליק לסטודנטית הנאה שהיתה בעבורו קרן אור בתוך הערפל והחשכה שאפפוהו באותם ימים שבהם טרח רבות והעלה חרס בידו. האיגרת לעלמה ח"פ שוגרה מפָּריז, שבָּהּ עשה המשורר ימים אחדים בזמן מסע שׁיבָתו הביתה.
למעשה, "איגרת אהבה" זו היתה מונחת בידי שנים לא מעטות, אך נתבקשתי שלא לפרסמהּ. ורדה שטיינמן, אלמנתו של הסופר אליעזר שטיינמן ואִמם של הסופרים נתן ודוד שחם, שבביתה נמצאה האיגרת, טענה באוזני עמיתתי פרופ' חגית הלפרין, מנהלת הארכיונים במכון כץ, שמסרה לידיי את האיגרת, שביאליק כתב את הדברים לעלמה ח"פ "כדי לעזור לה בשידוכין." חרף ביטויי האהבה השזורים באיגרת זו, לא ראתה בה הגב' שטיינמן אלא מין "מכתב המלצה" מתחכם שאמור היה להעלות את ערכה של הצעירה האוחזת בו בעיני מחזריה. ייתכן שכך פירש את האיגרת הזאת גם אישהּ, הסופר אליעזר שטיינמן, שקשריו עם ח"פ הלכו אז ונתהדקו.
ח"פ זכתה לימים במשרת מורה לאנגלית בגימנסיה "גאולה" (היא נבחרה לדבריה מתוך עשרות מועמדים). לאחר שנתפרסמה רשימתי הנ"ל פנו אליי אחדים מתלמידיה, שתיארו לפניי דמות אקסצנטרית שבלטה תמיד – על רקע אווירת הצנע שהיתה נהוגה בארץ-ישראל המנדטורית – במלבושי vintage האלגנטיים והאנכרוניסטיים שלה, שכמו נלקחו היישֵׁר מן המלתחה של גיבורות מחזותיו של צ'כוב.4
לאחר עלייתה ארצה, היא התקרבה כאמור לסופר אליעזר שטיינמן, שניהל ביחד עם שלונסקי מערכה מתוקשרת נגד ביאליק במטרה לגזול מ"המשורר הלאומי" את כתרו, והיתה לאשת-חיקו הקבועה, אך זוהי כבר פרשה אחרת שאיננה מעניינו של חקר ביאליק.


חיה פיקהולץ. מתוך ויקיפדיה.

ח"פ הפקידה בידי שטיינמן את האיגרת, אך דרשה ממנו שלא לפרסמהּ. היא נצרה את תוכנהּ במשך שלושים ושלוש שנים כאתרוג בקופסה, הגם שהשמועה על תקופת ידידותה האישית עם ביאליק עברה מפֶּה לאוזן ולא נסתרה גם מתלמידיה הרבים. רק לאחר הפצרות חוזרות ונשנות, לרבות שתי פגישות ממושכות פָּנים-אל-פנים, התירה לי ח"פ לפרסם את האיגרת שתובא להלן. בעיניי איגרת מסוגננת זו היא יצירת אמנות מושלמת, שניתן להפוך בה ולהפוך בה מבלי להגיע לסוף חִקרה. אין היא מסמך סתמי שנכתב על-אתר לאות פרֵדה ותודה, ורבים בה צירופי הלשון שאינם מתאימים למכתב אהבה אישי. ניכּר היטב שביאליק שקל היטב את ניסוחיו במאזניים דקים ומדויקים, ושאין באיגרת אפילו מילה אחת שנכתבה כלאחר יד, ללא מחשבה תחילה.
ח"פ התירה לי לפרסם את האיגרת רק בזמן שכבר שהתה במרכז לטיפול בחולים סופניים ("hospice") וידעה שימיה ספורים. זמן קצר לאחר פרסום מאמרי הלכה לעולמה האישה המרשימה הזאת, ששמרה על הופעה נאה ומוקפדת עד יום מותה. היא הורישה לי בצוואתה קופסה גדולה ובה עשרות מכתבי אהבה שקיבלה מידי סופרים ומשוררים שחיפשו את קרבתה. ואולם, לאחר ששמעתי מפי עורך-הדין שלה, שהתקשר אליי טלפונית, שאין בקופסה זו חומרים כלשהם הנוגעים לביאליק, ולאחר שמנה עורך-הדין באוזניי את שמות מחבּריהם של מכתבי האהבה שבקופסה, לא הלכתי לקחת את "הירושה" מחוסר עניין.
ומדוע? משום שהתחנכתי בחוגים לספרות של שנות השישים, באסכולה שהעמידה במרכז את הספרות ולא את פרטי הטריוויה שבימינו נוהגים לטווֹת סביבהּ משום-מה. צִדהּ הרכילותי של הספרות, הממקד את הזרקור אל עֵבר פרטי חייהם של הסופרים, גם אם אין לפרטים אלה כל קשר ליצירה, הוא למיטב הבנתי עניין לאספני זוטות שאינם יודעים אלא ללקט ולקטלג, או לעיתונאים רודפי סנסציות. כמי שהִטְמיעה והִפְנימה את הנחות היסוד שקבע חוקר הספרות החשוב נורתרוֹפּ פריי (Frye) בספרו Anatomy of Criticism, נראה לי שרק עיתונאי או ארכיבר היה ממהר לעוּט כמוצֵא שלל רב על תיבת המכתבים שהורישה לי ח"פ בצוואתה. יתר על כן: הסופרים שמכתביהם נאספו בתיבתה של ח"פ היו כולם סופרים נידחים, ולא ראיתי שום סיבה להקדיש להם זמן ומאמצי מחקר. היום קצר והמלאכה מרוּבּה.
ואולם כיום הצד הטריוויאלי הזה, הביוגרפי-רכילותי, פורח אפילו באוניברסיטאות, ולא אחת מיטשטשים הגבולות בין מחקר לעיתונות. אל התחום הקרוי "חקר הספרות" מסתפחים לא פעם אנשים נטולי הכשרה, הממהרים להכתיר את עצמם ללא צידוק בתואר "חוקר ספרות". הללו מתרחקים בדרך-כלל מכל עיסוק ביצירה הספרותית, שניתוחהּ המוּשׂכל דורש הכשרה וידע רב-תחומי; וכדי לחפות על חוסר התמצאותם בכלי המחקר האָנָליטיים הנדרשים לחקר הספרות (למִן הפרוזודיה, העוסקת ביחידות הטקסט המינימליות, ועד לאידֵאולוגיה, הנוסקת אל המחוזות הגבוהים ביותר שמעֵבר לטקסט) הם עוסקים במלאכת לקטנות שקדנית ש"מסביב לנקודה". את היצירה שבזכותה אנו עוסקים בספרות, דוחקים היום לקרן זווית, וכמעט שמשכיחים את קיומה. משל למה הדבר דומה? לאדם שמצא רימון, "קְלִפָּתוֹ אָכַל – תּוֹכוֹ זָרַק."
הרחבתי במקצת בנושא זה כדי להבהיר שלא פרטי רכילות ימצא הקורא במאמר זה, ומי שכותרתו פיתתה אותו להאמין שימצא כאן חומר סנסציוני, מוטב שימשוך ממנו את ידו כבר בשלב זה. גם כאשר נמסר לידיי לפני שנות דור צרור מכתביה של אירה יאן, הציירת שאהבה את ביאליק עד כְּלות בין השנים 1903-1919 (מסרה אותו לידיי עמיתתי פרופ' חמוטל בר-יוסף), היה ברור לי מלכתחילה שהדרך הראויה היחידה לחקור את הפָּרשה היא להאיר את התכתובת הזאת מצד השפעתו של הסיפור הביוגרפי שמאחוריה על יצירת ביאליק, ולא מִצד מסכת הרכילות שנטוותה סביב הפָּרשה במרוצת השנים.
שתי "אהובותיו" של ביאליק ניסו אמנם למשוך בעט סופרים, אך הן לא הגיעו להישגים אמנותיים הראויים לעמוד במרכזו של מחקר ספרותי מעמיק. הן אמורות לדעתי לעַניין את חוקרי הספרות (להבדיל מן העיתונאים היוצאים לצוד חומרי רכילות) לא כשלעצמן, במנותק מן ההֶקשר הביאליקאי, כי אם בזכות היותן קָטָליזטור שדִרבֵּן סופר ענק כביאליק להוציא מתחת ידו איגרות ויצירות שנכתבו למענן.

ב. תמימוּת או התחכמוּת?
מִתוך פָּרשת ביאליק וח"פ – פָּרשה קצרה שלא ארכה אלא שבועות אחדים – נותרו שני מסמכים, שיר-הקדשה ואיגרת, הדורשים התבוננות שהויה שכּן הם מנוסחים בלשון המשתמעת לשתיים-שלוש פנים לכל הפחות. נותרה גם עדותה הסובייקטיבית של האישה הנאה, שלא נישאה מעולם, ונשארה ערירית כל ימיה, אפופת זיכרונות וחלומות רומנטיים שלפיהם ביאליק רצה לשאת אותה לאישה – חלומות שספק אם היו להם אחיזה במציאוּת האֶמפּירית (להבדיל מזו המדומיינת, התופחת בתוך הנפש פנימה והופכת ברבות השנים ל"אמת").
ניסוחיהם של שיר-ההקדשה ושל האיגרת עשויים לשפוך אור על התעלומה, בתנאי שיש ביד הקורא כלים לפירושו של טקסט ספרותי, להבדיל מטקסט אינפורמטיבי בענייני דיומא. ביאליק הסתמך כידוע על הקניינים השמורים ב"ארון הספרים העברי", ושימושי הלשון המעוּבּים שלו יש בהם כדי להטעות אדם שאינו מכיר את סגנונו הרמזני ורב-הרבדים. לא פלא שהם הטעו את הסטודנטית ח"פ שידיעותיה בעברית באותה עת היו דרדקיות למדיי.
לפנינו אחת החידות הסתומות בביוגרפיה של ביאליק: האם באמת נקלע המשורר בערוב ימיו לפרשת אהבה חטופה עם סטודנטית יפת-תואר, צעירה ממנו בכשלושים שנה? ואולי אין דברי האיגרת מרמזים אלא ליחס אבהי, חם ותמים, שרחש המשורר המזדקן כלפי העלמה הנאה שהאירה לו פנים? האם השאירה הפרשה חותָם ביצירתו, או חלפה על פניו כמשב רוח קל מבלי להשאיר אחריה כל רישום? אין מדובר כאן בשאלות של רכילות גרידא, אלא בחומר העשוי להאיר את מסכת ביאליק – האיש ויצירתו – באחד מפרקי הסיום שלה (שלחובר, הביוגרף שלו, לא הספיק לתעדם ולתארם).
עיתונאים שדיווחו על הפרשה בעקבות פרסום מאמרי ב"ידיעות אחרונות" מיהרו להכתיר את ח"פ בתואר "אהובתו של ביאליק". גם לאחרונה, בעקבות גילויו של שיר הקדשה שכָּתב המשורר לסטודנטית בידי חוקר הספרות דן הכט באפריל 2022, חזרו העיתונאים וכינו את ח"פ ללא כל צידוק בכינוי "אהובת המשורר". זהו לעניות דעתי תואר חסר שחר, שאפילו ההיגיון הפשוט (common sense) אמור היה להכחישו. הייתכן שפגישה קצרה, שבמהלכה עשתה ח"פ לביאליק שירותי תרגום אחדים – פגישה שלא הולידה (לאחר שעלתה ח"פ לארץ והתגוררה בתל-אביב) מערכת יחסים של קִרבה, או אפילו ידידות אפלטונית, בין השניים – אינם יכולים להקנות לה את התואר הזה.
ואכן, החוקר דן הכט, שמצא במכון "גנזים" את הפנקס שבתוכו נכתב שיר-ההקדשה, נשמע מסויג לגבי תכניו של השיר שגילה וקשת משמעיו. ובדין, כל הראָיות מאותתות ששיר זה שנמצא בתוך פנקס יפה שנתן המשורר לח"פ במתנה, איננו שיר אהבה, אלא שיר ברכה לצעירה שאיחרה למצוא את בן-זוגה – שיר המאחל לעלמה המודאגת, העומדת על פרשת דרכים, שלא ירחק היום שבּוֹ תהיה אשת-איש ואֵם בישראל.
הקשר הזמני שהיה לסטודנטית ח"פ עם ביאליק בלונדון לא התמיד כאמור לאחר אותה פגישה קצרה בחורף 1931. רק לאחר ששלחה אליו מלונדון ביום י"ז באב תרצ"א תמונה, ועליה מילה אחת ויחידה "זכרני!!" – שלח אליה ביאליק את ספר שיריו, ועליו הקדשה בת שתי מילים – "זכור ושמור". עדותהּ של ח"פ, שלפיה התאווה ביאליק לשאתה לאישה (כך סיפרה לי בפגישותינו), נראית לי משאלת-לב שאינה מעוגנת במציאוּת. שיר ההקדשה שחיבר לה איננו שיר אהבה והצעת נישואין, כפי שהיא פירשה את הדברים שלא כדין.
להלן אנסה להראות ולהוכיח שהפרשנות שנתנה ח"פ לדבריו של ביאליק באיגרת ובשיר-ההקדשה נשענה על הבנה לקויה ב"הבנת הנקרא". גם "איגרת האהבה" וגם "שיר האהבה" זורים רמזים שיכולים להתפרש לכאן ולכאן, וראוי להצטייד ב"בזכוכית מגדלת" כדי להבינם. כלל וכלל לא ברור אם מילותיהם של שני הטקסטים האלה הן מילים כנות או מתחכמות, תמימות או טעונות בהשתמעויות אֶרוטיות. כלל וכלל לא ברור אם הן נכתבו לח"פ באופן אישי ורגשי, או שביאליק חיבּרן "עם הפָּנים לאומה", ביודעו בשלב זה של חייו שכל מילה שישאיר אחריו תיבחן בשבע עיניים. ובכן, באיגרת ששיגר אליה המשורר מפריז ללונדון בחורף 1931 (איגרת שנמצאה כאמור בארכיון אליעזר שטיינמן) כתב ביאליק לח"פ כלהלן:

931/II/27 ערב שבת עם חשכה, פריז.
החמודה,
גם תמול גם היום לא פקדני קולך ולא ראיתי את מראיך, ולבי יוצא לך. לא ידעת עד כמה החלימו מגעי אצבעותיך את לבי ועד מה הרנינה קרבתך את בשרי. כל נשיקה ונשיקה אשר חתמת בפני ובידי היו כצרי לנפשי. אכן גם אני רק עתה אדע עד מה נעמת וגם יקרת לי בימי קרבתך המעטים. כבת? כאחות? ככלה?
באהבתי אותך יש משלוש אלה גם יחד. היי ברוכה לי על כל רגע ורגע אשר חלקת לי בחסדך. עוד כל ימי היות לשד בעצמותי לא יסוף זכר הרגעים ההם ולא יפוג ריחם מלבי.
מדי הגותי בך – אחת אשאל את נפשי: מה היה לי, כי נמשכתי כה אחריך? ואני הלא עטיתי אדרת נזירים זה שנים ואל אשה הכבדתי את רוחי ואת ראשי. ואולם בקלסתר פניך נגלתה לי לעתים חזות-מה אשר זעזעה את נפשי עד התהום ותמלאנה חנינה על כל גדותיה, אף כי טרם אדע מה הדבר ההוא ומה שורשו? אהבה לא באה? יסורים ממרקים? מצוקת נפש נעלמה?
אפס, תהי מה הרוח אשר עברה עלי – גם הפעם לא אבקש חשבונות רבים, כאשר לא ביקשתים בלונדון. טוב, מה טוב שככה נפל הדבר! ככה ולא באופן אחר! האין לבך הנבון אומר גם לך כדבר הזה?
ורוצה אני להאמין כי גם רוחך טובה עליך ברגע זה, וכי תזכריני לטובה, האין זאת חיה'לי?
עוד מעט ותדליק בעלת הבית שלי – אשת ניידיץ', שבביתו אני מתאכסן – את נרות השבת ועליי להפסיק ולגמור. שבת שלום ומבורך! ונשיקה של שבת! שבת היא מלהתעצב!
היי שלוה ושמחה וטובת לב, כאשר את גם נבונה וטובת שכל.
והנני מנשק את כל פרקי אצבעותיך יחד.
שלך
ח"נ ביאליק

וחוזרת הקושיה למקומה: האם דברי האיגרת כנים, או שמא איגרת זו רצופה במתכוון במילים ובצירופים, הטעונים בהשתמעויות יצריות ("פקדני", "מגעי אצבעותיך", "מה הרנינה קרבתך את בשרי", "כל נשיקה ונשיקה אשר חלקת לי בחסדך" וכו') כדי ליצור רשמים אֶרוטיים, גם אם אין להם אחיזה במציאוּת?
לשונו העשירה של ביאליק, שהשתמשה בעת ובעונה אחת בהוראות הקלסיות והחדשות של העברית, אִפשרה לו לשחק במילים ולרמוז בעזרתן רמזים המתפרשִׁים לכאן ולכאן. אפילו המילה "החמודה" הפותחת את האיגרת היא מילה דו-משמעית. אפשר לראות בה אחת מאותן מילות פתיחה רגילות ותמימות, כמו "הנחמדה" או "החביבה" (מילים שאינן חשודות בכוונות ליבִּידינליות כלשהן). לעומת זאת, מי שיתעקש לחפש רמזים אֶרוטיים, יוכל לפרש את המילה "החמודה" כשם-תואר המציין אישה שהנפש חומדת אותה (עד לכדי הפרת הדיבֵּר העשירי – "לֹא תַחְמֹד").
האם הכינויים האנתרוֹפּוֹמורפיים הסמליים של השכינה, שמעניק כאן המשורר לעלמה ("בת", "אחות", "כלה") מרמזים על איסורי טאבו שנתגבהו בין השניים, או שמא להפך, על איסורים שנפרצו? ביאליק השתמש כאן במתכוון באֶפּיתטים מאוצר התמונות הלאומי, שמות-נרדפים של האומה ושל השבת גם יחד, המנטרלים אולי את ההשתמעויות האֶרוטיות שבאיגרת, ומעמידים את האהבה באור רוחני ונאצל, קדוש כמעט, כבחלק משירי האהבה הנודעים של ביאליק ("הכניסיני תחת כנפך" או "קומי צאי, אחותי כלה", וכמו בפיוט לשבת כדוגמת "לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה"). האיגרת נוטעת אפוא רשמים סותרים באשר למהות היחסים ששררו בין השניים: כלל לא קל להבין מתוכה אם המשורר נוהג כאן דרך גבר בעלמה, או מביע רחשי לב אבהיים עטופים בסמלים לאומיים?
ח"פ סיפרה לי בפגישה האחרונה שלנו שביאליק נהג לשבח את הופעתה ה"שבתית" (ביאליק השתמש במילה "שבּת'דיק", שכּן השניים ניהלו לדבריה את שיחתם ביידיש). לטענתה, הוא כתב את שיר השבת הנודע שלו "אִמי זיכרונה לברכה" בעקבות סיפור טרגי שסיפרה לו על אירוע שאירע ביום שבּוֹ הגיחה אל אוויר העולם – יום שבּוֹ מתה אִמהּ בעת הלידה ובית הוריה עלה באש. האיגרת ששלח ביאליק לח"פ מסתיימת באורח כמעט-סמלי בהדלקת נרות השבת על ידי בעלת הבית שאצלה התארח המשורר – כסמל לאחדות המשפחה היהודית. כשתיאר ביאליק בשיריו הארוכים את אחדוּת המשפחה, תמיד נדרש באופן סימפטומטי, לתיאורים של הדלקת נרות וזמירות שבת וחג. מילות הברכה "שבת היא מלהתעצב" המשולבות באיגרת מבוססות על נוסח ברכה קבוע ואימפֶּרסונלי כמו "שבת שלום", שהתקבל באותה עת בוועד הלשון העברי, שביאליק עמד בראשו, ואין במילים אלה עדוּת לביטוי אישי ורגשי כלשהו.5
בתוך האיגרת שילב ביאליק, ראש ועד הלשון בארץ-ישראל דאז, גם רמז לדעתו בדיון פילולוגי שנערך באקדמיה בנושא השבת: ברוב המקרים בתנ"ך, במשנה ובתלמוד – המילה "שבת" היא לשון נקבה, כבפסוק "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם" (ויקרא ט"ז, ל"א), וזה גם השימוש הרוֹוח בימינו. ואולם, בתנ"ך המילה "שבת" באה פעמים אחדות בלשון זכר, כבפסוק: "שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ" (ישעיה נ"ו, ב'). וכאן הזכיר ביאליק את השבת, גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה: "שבת שלום ומבורך! ונשיקה של שבת! שבת היא מלהתעצב!" – כאילו רמז ששתי האפשרויות תקפות. ברי, גם הכנסתו המרומזת של דיון פילולוגי לתוך המכתב מעיד שניסוחו של מכתב זה נועד לסופרים, הבקיאים ברזי הלשון העברית, ולא לנמענת שאִתה שוחח המשורר ביִידיש, שכן שליטתה בעברית באותה עת לא היתה מספקת.
אולי לא מיותר לציין בהקשר זה, שגם שתי מילות ההקדשה שנרשמו על הספר שנשלח לח"פ בתמוז תרצ"א – "זכור ושמור" – הן שתי מילות מפתח להבנת ציוויי השבת: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ', ח') ו"שמור את יום השבת לקדשו" (דברים ה', י"ב), ותִלי תלים של דרשות נטווּ על ההבדל שבין "זכור" ל"שמור". את דמותה המאירה והמוארת של ח"פ קָשר אפוא ביאליק עם השבת – עם הטוהר, היופי והקדוּשה, היפוכם של ימי החולין הקודרים והמרופשים שעברו עליו במסעו ללונדון. תיאורים יצריים של אהבת בשָׂרים לוהטת (כבשירו "העיניים הרעבות" ובסיפורו "מאחורי הגדר") השאיר ביאליק לתיאורי התעלסות עם "שִׁקצה" תאוותנית, ולא עם בת ישראל כשֵׁרה שעדיין לא מצאה את בן זוגה.
מרדכי עובדיהו סיפר בזיכרונותיו שביאליק אמר לו: "כשרואה אני בת ישראל כשֵׁרה שהגיעה לפִרקהּ והיא שוממה בבתוליה, באין גואל לה – הריני פורש לקרן זווית ובוכה."6 מותר כנראה להניח שדבריו אלה של ביאליק לא נאמרו אלא על ח"פ שחצתה אז את גיל שלושים והיתה כבר "רווקה זקֵנה" במונחי אותם ימים. ביאליק ראה מול עיניו בת ישראל שהגיעה לפרקהּ, והיא כמהה לממש את נשיותה – להינשא לבחיר לִבָּהּ ולהקים משפחה, ו... חתן אָיִן. על קשיי השידוכין של בנות ישראל נסבים רבים משירי העם של ביאליק ("בין נהר פרת", "יש לי גן", "לא ביום ולא בלילה", "למי אבן טובה", "אחת שתים", "בהבטחות שווא", "טווס זהבי", "יש פושט למרגלית יד", "תרזה יפה", וכן השיר הכמו-עממי "בת ישראל" הכלול בין שיריו "הקנוניים").
הנושא העסיק את המשורר גם מצִדו האנושי, בזכות האֶמפּתיה שגילה תמיד כלפי סִבלו של הזולת (וראו את תיאוריו הרגישים לסבל הזולת בשירים כדוגמת "תיקון חצות": "וּכְיָתוֹם עָלוּב, אֲשֶׁר שָׁכְחוּ / מְתֵי חֶסֶד תֵּת לוֹ כְסוּת לְחֹם – / כֵּן חֲשׂוּפֵי גַג תַּחְתֵּיהֶם שָׁחֲחוּ, / הִתְכַּנְּסוּ – וַיֵּאָנְקוּ דֹם)." ואולם, נושא זה של בנות ישראל שאינן יכולות להקים משפחה העסיק את המשורר גם מצִדו הלאומי, הדֶמוגרפי. הוא הביע לא אחת את דאגתו לעתיד עַמו, שגידולו הטבעי הלך והצטמצם מחמת עוני, מלחמות ונדודים. מיעוט הנשים בקרב חלוצי העלייה השנייה גרם לכך שבארץ-ישראל נשארו רבים מהחלוצים ברווקותם, ואילו הצעירות שלא הורשו לעזוב את בית ההורים ולעלות ארצה בגפָּן נותרו בגולה לבכות על בתוליהן.
מכל מקום, ביאליק השתמש כאן בניב המצוי הרבה בספרות החסידית ובזו החילונית שתיארה את המציאוּת החסידית (למשל, בסיפורו הגנוז "בבית אבא", או אצל דבורה בארון בסיפורה "עגונה"). הוא בחר בניסוח כבול ומסוגנן ("פורש לקרן זווית ובוכה"), בעקבות יומא י"ט, ע"ב (ומשנה ה'), ולא חיפש ניסוח ספציפי וחד-פעמי שיבטא את אהבתו לאהובה ספציפית.
ואין זה הניסוח היחיד שאיננו אישי או רגשי. גם בנישוק פרקי האצבעות, המתואר באיגרת, יש משהו טקסי – לאו דווקא אישי, רגשי או אֶרוטי. מחווה זו, הנזכרת גם בתנ"ך (שמ"ב ט"ו, ה'), ניתנת לרוב בזמן ברכה מן האדם המאחל (שהוא בדרך-כלל אדם רם מעלה) לאדם המושיט את ידו כדי לקבל את האיחולים. אין מדובר בנשיקות על חלקת צווארה של האישה, או על איבריה המוצנעים.
אפשר להפוך במכתב עוד ועוד, אך אין לדברים סוף. כל מילה וכל צירוף-מילים שכּתב בו ביאליק מתהפכים לכל הגוונים. כל הראָיות הטקסטואליות מעידות שהאיגרת שכּתב ביאליק לח"פ היא יצירה מסוגננת העשויה מפסיפס של שברי פסוקים, ושאין היא מבטאת המיית לב לאמיתה. אילו כתב לסטודנטית הנאה מכתב אהבה פרטי ואישי, היוצא מנהמת הלב, ולא מכתב שנועד לתצוגה ולהתהדרות בעיני הזולת, הוא היה כותבו ביידיש, בלשון שבה שוחח עם ח"פ, ולא בעברית ספרותית הגדושה בצירופים מליציים כבולים. דומה שהמסמך שהשאיר ביאליק בידי ח"פ הוא מין tour de force של משורר המפגין את יכולתו לפני חבריו הסופרים.
אולי לא מיותר לציין כי חודשים אחדים לפני נסיעתו ללונדון פרצה בעיתונות הארץ-ישראלית והיהודית מערכה מתוקשרת סביב שיר-התוכחה של ביאליק "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם", שבעקבותיו כתבו סופרים ומדינאים אחדים נגד המשורר. מאמריו של שלונסקי, שפתחו את המתקפה האנטי-ביאליקאית הזאת, לעגו לביאליק ובנימת התנצחות זדונית הציגו אותו כמי שהוליד שיר אחד לזקונים, לאחר תקופת עקרות ממושכת, אף הִשווּ אותו בכוונה לדיזנגוף חשׂוּך-הבנים. אפשר שביאליק רמז כאן ליריביו, בחיוך אגבי, שעוד כוחו במותניו, והציג לפניהם במשתמע סיפור מפולפל על "רומן" שנפל בחיקו – סיפור המעיד לכאורה על כך שאין הוא "עץ יבש" כפי שהציגוהו שונאיו במאמרי השטנה שכָּתבו נגדו.
ח"פ סיפרה לביאליק שבשלב זה של חייה עדיין קיננו בה לבטים רבים בקשר לעתידה. היא עדיין לא ידעה לאן עליה לִפנות, ומה יֵלד יום. ייתכן שההכֵּרות הקצרה שלה עם ביאליק עודדה אותה לעלות ארצה, ולקבוע את ביתה בתל-אביב, ולא להגר לאחת מ"מדינות הים". מכל מקום, בתקופת לונדון היו ידיעותיה בעברית עדיין דלוֹת למדיי, וספק אם ידעה לפרש את הרמזים הגלומים באיגרת ששלח אליה ביאליק. נחזור ונטען ששימושי הלשון באיגרת זו, העולה על גדותיו מרוב esprit, מאותתים שהדברים נכתבו בקריצת-עין למען חבריו הסופרים, יודעי ספר ויודעי ח"ן.
רעייתו של שטיינמן צדקה ככל הנראה בהערכתה: ביאליק צִייד ככל הנראה את ח"פ במין "מכתב המלצה" מפואר – "איגרת אהבה" שתעורר בכל רואיה את הרושם שמדובר באישה נחמדת, שאפילו המשורר הלאומי חושק בה וחפֵץ ביקרה. עשרות מכתבי האהבה שקיבלה לימים ח"פ ממחזריה עשויים כביכול להעיד שהתחבולה הצליחה. ח"פ הפכה לאחת הנשים המחוזרות בחוגי הספרות והאמנות של תל-אביב. אף-על-פי-כן, היא מעולם לא עמדה להינשא לאיש ממחזריה הרבים, ונשארה כאמור בערירותה כל ימי חייה.

ג. "מה זאת אהבה" בעיני ביאליק
באיגרת המצוטטת לעיל העיד ביאליק על עצמו: "ואני הלא עטיתי אדרת נזירים זה שנים ואל אשה הכבדתי את רוחי ואת ראשי," ואמירה זו אומרת "דָּרשני!" – האם המשורר שכּתב את המילים "אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם – / מַה-זֹּאת אַהֲבָה?" ידע אהבה מה היא?
ביאליק התחתן כידוע בנישואי שידוך. דודיו, סוחרי עצים מז'יטומיר, השיאוהו עם בת שותפם, ר' שבח אוורבוך, שניהל ביחד איתם את עסקי היערות של אבי המשפחה – ר' משה-יעקב ביאליק. סופרים בני גילו, או צעירים ממנו בשנים אחדות, כבר לא נזקקו לעזרת השדכנים. הם זכו להינשא בנישואי אהבה, ואורחות חייהם היו משוחררים ומודרניים משלו.
בביתו התנהלו עדיין החיים לפי נוסחם של "מחזיקי נושנות" (כמתואר בסיפוריו הראשונים שנגנזו), וחבריו התחילו להקניט אותו על מנהגיו ה"בורגניים", ה"בעל-ביתיים". מפעם לפעם הוא חש צורך להשׂביע את רעבונם ולהשליך לעֶברם איזו עצם דשנה בדמות סיפור על פרשת אהבים עסיסית שכמעט ונפלה בחיקו, אלמלא בטלנותו שביטלה את כל העניין רגע לפני מימושו ("ואני – קרוב הייתי לאהבה. נפלה לכאן מן השמים בתולה יפה, פיזזה שלושה ימים רצופים [...] ונתעלמה [...] אל תגד לאיש. שומע אתה? הרוג אהרגך").7 איזו אירוניה!! הן ברור היה לכותב שהסוד הכמוס הזה יופץ ללא דיחוי בכל רחבי "קריית ספר" האודסאית...
זלמן שניאור, המטורזן וחובב הנשים, שהתגורר בנעוריו בביתם של מניה וחיים ביאליק, קִנטר לא פעם את המשורר על הפּוּריטניות שלו בעניינים ש"בינו לבינה". ביאליק לא התרשם מן הסיפורים שסיפרו לו ידידיו על שלושים ושש המאהבות שהיו ללורד ביירון, מחבּרהּ של הפואמה "דון ז'ואן". לימים, בערוב ימיו, אמר לצייר חיים גליקסברג שצייר את דיוקנו, ש"אמן צריך לכבוש את תאוות הבשר" ושאמן החי עם יותר מאישה אחת מוציא את כוחו לבטלה ויצירתו נשארת אימפוטנטית.8
דברים אלה נאמרו באוזני הצייר על סף הזִקנה, בנימה של "הֲבל הבלים", אך בעיצומה של פרשת אירה יאן, כשהיה ביאליק בשנות השלושים לחייו, הוא עדיין נקרע בין הכיווּן ה"הֶלניסטי", שקרא לו לשמוע לקול היֵצר ולטעום מן "הפרי האסור", לבין הכיווּן ה"הֶבּראיסטי", שהורה לו להחניק את יצריו ("הֶלֶניזם והֶבּראיזם" הם צמד מונחים ניטשיאני ששלט ביצירת ביאליק לסוגיהָ).
בשנות השלושים לחייו נקרע אפוא ביאליק לא פעם בין המחויבות ל"אשת חוק" לבין המשיכה ל"אשת חיק" (חידוד של שלונסקי): בין רצונותיו כפרט המבקש ליהנות ממנעמי האהבה לבין חובתו לשמור על מעמדו של שליח-ציבור ו"משורר לאומי" שכל העיניים נשואות אליו. ניתן להיווכח שכאשר התעוררו מפעם לפעם נחשי היֵצר מתרדמתם, הכּיווּן ה"הֶבּראיסטי" הוא שהכריע בסופו של דבר.
ביצירותיו הוא קרא לא פעם דרור לדמיונו. שירי האהבה שלו "אַיֵּיך?" ו"ציפורת", למשל, הם לכאורה שירים של "אָכוֹל וְשָׁתוֹ" (carpe diem), העולים על גדותיהם מרוב תאוות חיים. אך מאחורי החזית הנהנתנית שלהם – מבצבצים גם רעיונות לאומיים (שמקורם באותה הגות ניטשיאנית שפיעמה בין שורות שיריו) בדבר נזירותו של היהודי ושל שלוש הדתות המוֹנוֹתאיסטיות מדכאות היצר שהולידה תורת ישראל ובדבר רדיפתו של ה"יווני" בעל המזג ההֶלֶניסטי אחר חיי שעה והנאות דיוֹניסיוֹת בנות חלוף.
לחז"ל יש מיני המלצות בדבר הדרך שבָּהּ ראוי שינהג אדם שעה שאינו מצליח לכבוש את יצרו: "ילך למקום שאין מכירים אותו, וילבש שחורים [...] ויעשה מה שלִבּוֹ חָפֵץ – ואל יחלל שם שמים בפרהסיא" (חגיגה ט"ז ע"א). האִם הֶתֵּר זה שהתירו חז"ל עלה בדעתו של ביאליק בעת שהחליט לנסוע בקיץ 1907 להולנד כדי להיפגש שם ביחידות עם אירה יאן, הרחק מאשתו ושלא תחת עינם הפקוחה של שלושת הפטריארכים של חייו: אביו הרוחני אחד-העם, "סבא" מנדלי ור' שבח אוורבוך, חותנו ומיטיבו, שהיה לו כאָב?
וייתכן שלא הוא יזם את הפגישה בהאג. הן אפשר שהציירת אירה יאן היא זו שנסעה ביזמתה לקונגרס בהאג כדי לפגוש שָׁם את ביאליק ביחידוּת, במנותק מסביבתו הטבעית – ממשפחתו, מחֲבריו וממאשרי-דרכו. כך או אחרת, דומה ששום קִרבה אֶרוטית לא התרחשה בהאג הרחוקה. ניתן להבין זאת ממכתב ששיגרה הציירת למשורר לאחר שלקחה אִתָּה את בִּתהּ הקטנה, ארזה את חפציה המעטים וברחה מאירופה לארץ-ישראל העות'מאנית של ימי העלייה השנייה.
ממקום מגוריה בירושלים, כתבה אירה יאן לביאליק באוגוסט 1908, לאחר שמישהו תרגם למענה לרוסית את השיר "הולכת את מעִמי" – שיר שהמשורר כתבוֹ לרגל פרֵדתו מן הציירת שסיפרה לו על החלטתה לנסוע לארץ-ישראל (בתקווה שהמשורר יעזוב את ביתו ויבוא ארצה בעקבותיה):
תאר לעצמך שאנחנו יושבים בפארק קסום, כמו ההוא בהאג. עצים גבוהים ושותקים מסתירים אותנו. [...] אנחנו יושבים קרוב. איש ליד רעותו, והיינו רוצים לשלב ידיים, אך מעולם לא עשינו זאת וגם עכשיו איננו עושים זאת [...] כמו שני בחורי ישיבה אנחנו יושבים סמוכים ומשוחחים [...] כמו שני בחורי ישיבה – האין זה דימוי נהדר? [...] אתה אמרת שבעצם חבר טוב יכול להיות גם חברה טובה, וליותר מזה אדם אינו זקוק [...] טוב לשבת בפארק של האג לידך ולחוש רשמים פלשתינאיים!9

במילים אחרות, בשנים שבהן התרחשה פרשת אירה יאן, גם אם חלפו בראשו של ביאליק פה ושם הִרהורי עבֵרה, דומה שלא היה בו האומץ ועזוּת היצר שנתבקשו כדי להוציאם מן הכוח אל הפועַל. פעלו כאן כוחות רבים: היו עֲכָּבות של מוּסר, פרי חינוכו בבּית-סבא וב"ישיבה"; היה כאן חשש מפני שבט-מבטו של אחד-העם, מורהו ומאשר-דרכו. היו כאן גם חששות מפני הכאֵב שייגרם למשפחתו: ביאליק שהתייתם בגיל רך לא רצה לאכזב את חותנו, שהיה לו כאָב, אף ביקש גם לשמור על כבוד אשתו, נוות-ביתו. הוא ביקש גם להגן על כבודו שלו – כבודהּ של אישיות ציבורית שכל העיניים נשואות אליה.
ואם בהאג הרחוקה הוא ישב עם הציירת, שמערכת יחסיהם נפרשה על פני שש שנים תמימות לכל הפחות, בריחוק וללא כל מגע, ("כמו שני תלמידי ישיבה"), האם הוגן והגיוני לשעֵר שאֶפִּיזודה קלה של שעת בין-הערביים כמו פרשת ח"פ תתפרש בציבור כפרשת אהבים לוהטת, כפי שהתפרשה לאחרונה בתקשורת הכתובה והמשודרת?

ד. שיר ההקדשה שנתגלה לאחרונה
לאחרונה נתגלה כאמור ב"גנזים" שיר הקדשה לא ידוע שכּתב ביאליק לח"פ על גבי פנקס של לוח שנה שאותו נתן לה במתנה לאות תודה (גם פנקס זה שמור היה בארכיונו של שטיינמן). גילהו כאמור החוקר דן הכט, שכּתב עליו מאמר המבהיר את נסיבות הגילוי.10 לשבחו של דן הכט ייאמר שהוא לא אץ לקבוע מסמרות באשר לטיב היחסים שהולידו את השיר. הוא אף הביע ספק אם מדובר בכלל בשיר אהבה.
ואלה מילות השיר:

אַל נָא תִּדְאֲגִי עַתָּה, פְּתַיָּה,
דַּיָּהּ לְצָרָה בִּשְׁעָתָהּ, דַּיָּהּ,
מָחָר אֹמַר לָךְ שָׁלוֹם, חַיָּה,
וְאָעוּף מִפֹּה עַל כַּנְפֵי דַּיָּה,
אֶשְׁאַל אֶת גַּלֵּי הַיָּם: אַיָּה?
וְעְָנוּ: לַמּוֹעֵד כָּעֵת חַיָּה,
וְשַׁבְתָּ לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי חַיָּה
חֲמוּדָה כְּשֶׁהָיְתָה וִידִידָה וְרַעְיָה.

להערכתי, אין מדובר כאן אלא בשיר הקדשה קל, ולא בשיר אהבה של "דרך גבר בעלמה", והוא נכתב בנימה אבהית וקונדסית כאחת כמו עשרות שירי הקדשה אחרים שחיבּר המשורר במהלך חייו לאנשים צעירים (חלק מהם כלול ב"תוספת" של כל כתבי ביאליק בכרך אחד). לא קשה להיווכח שכמו בשירי הקדשה אחרים, שחיבר ביאליק לִבנות "המין היפה" (לילדוֹת ולנערוֹת, אך גם לעלמוֹת ולנשים מבוגרות) כל שורה חורזת בשמה של הנמענת. כך נהג בשירי הקדשה ל"בַּת-שֶׁבַע / מִקְּבוּצַת גֶּבַע", לגלילה אלוני ש"לֹא שְׁכַחְתִּיהָ חֲלִילָה", לפלורה גינצבורג, ללולי פולינקובסקי, ועוד. כך נהג גם בשירי הקדשה שחיבר לקטה דן, בעלת מלון "דן", ולילדה חמוטל ריגר (אם קוראים כל couplet בכל אחד משני שירי-ההקדשה האלה כאילו היה שורה ארוכה אחת). שירי ההזדמנות שחוּבּרו לעת מצוא הם ברוּבּם שירים מחויכים, שאותם כתב המשורר באירוניה קלה with his tongue in his cheek, ואין הם שירים המבטאים רגשות כנים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב.
עיון בכתב-היד מראה כי ניסוחהּ של השורה הראשונה היה: "אַל נָא תִּדְאֲגִי נַעֲרָה פְּתַיָּה," וביאליק תיקן את הפתיחה ל"אַל נָא תִּדְאֲגִי עַתָּה, פְּתַיָּה [...] מָחָר אֹמַר לָךְ שָׁלוֹם, חַיָּה" (והשווּ למילות הפנייה "אל נא תדאגי לי, חיה, נשמתי" בסיפורו של מנדלי "חם ויפת בעגלה", המתאר באירוניה קלה את דמותה של אישה שאינה שולטת בשום שפה כראוי, ומדברת בלשון בלולה ומבוללה). שורה זו מזכירה את סוף שירו האירוני המוקדם של ביאליק "נושנות", שבּוֹ העלמה המאוהבת מתרפקת על מחזרהּ ושואלת אותו בערגה: "הֲיַאֲרִיךְ, דּוֹד לְבָבִי, / הֲיַאֲרִיךְ לֵיל עֲדָנִים?" – אך הגבר המחזר אחריה (או המחבר המסתתר מאחורי גבו) מקצץ את כנפיה, ואומר לה: "דְּבָרִים אֵלֶּה, נַעֲרָה פֹתָה, / מַה־יְּשָׁנִים הֵם נוֹשָׁנִים!..."
ביאליק מחק את המילה "נערה" משיר ההקדשה לח"פ משני טעמים לכל הפחות: ח"פ היתה כבר כבת שלושים (ולא מישהי שניתן לכנותה "נערה"). מלבד זאת לכינויים "נער" ו"נערה" אצל ביאליק (ולא אצלו בלבד) נתלווּ קונוטציות של סכלות ("נאַר" = "טיפש" ביידיש).11 לא היה לביאליק צורך בכפל-לשון. די היה במילה "פתיה" כדי לרמוז לנמענת שהיא גם טפשונת וגם טרף קל לפיתוי. ייתכן שהוא חש שדי היה לה לח"פ במחמאות אחדות מפיו כדי שתאמין בתמימותה שהקִרבה הקלה שנוצרה בינו לבינה בימי שהותו בלונדון תתמיד גם להבא ותציב את שניהם מתחת לחופה.
ובמאמר מוסגר: לא רק בשיר המוקדם "נושנות" השתמש ביאליק ב"מחמאה" שחָלַק לח"פ ("נַעֲרָה פֹתָה" או "פתיה"). גם ביצירתו הגדולה "אגדת שלושה וארבעה" (נוסח ב), שאותה חיבר רק שנתיים לפני מסעו ללונדון, כתב ביאליק: "פָּקֹד יִפְקֹד מֶלֶך יְהוּדָה [...] אֶת-בַּת אֲרָם הַקְּטַנָּה וְהַפּוֹתָה, אֲשֶר [...] תַּאֲמֵן לְמוֹצָא שְׂפָתָיו הַמְעֻדָּנוֹת וְהַנּוֹטְפוֹת נֹפֶת."
מתברר שאת התארים "פתי", "פתיה" ו"פותה" הועיד ביאליק כאמור גם לטפשון/ת וגם למי שמתפתה בנקל ומאמין לכל דבר.
בלשון המקרא, השימוש במילה "פותה" ("וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב"; הושע ז', י"א) מלמד לדעת הרד"ק שהיונה היא פתיה באשר אינה נזהרת מפני הרשת הפרושה לרגליה בְּבואה ללקוט גרגרים בשדה. אחרים הצביעו על תופעה שכיחה בקרב יוני השובך שאצלם הנקבות מתפתות אחר זכרים המושכים אותן לשובכיהם. ייתכן שלתופעה זו כִּיוון הושע בדימויו של שבט אפרים ליונה פותה, המתפתה על נקלה ובוגדת בבן זוגה (והנמשל קשור, כמובן, לבגידת העם באלוהיו).
בשיר "מאחורי השער", משירי הילדים היפים ביותר של ביאליק, פונה הנער, או המשורר המסתתר מאחורי גבו, אל היונה ("בַּת-יוֹנִים הוֹמִיָּה"), המַנחָה אותו בדרך, ומתוודה על אי-יכולתו להבקיע את שערי הארץ: "הוֹי, אִמְרוּ, הַגַּלִּים, / הַדָּגִים בַּמְּצוּלָה, / אֵיךְ אָבֹא בְּשַׁעֲרֵי / אֶרֶץ הַסְּגֻלָּה, / וּמַפְתְּחִי שָׁבוּר, / וְהַדֶּלֶת נְעוּלָה? // אֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה – / וְיוֹנָה עִם נָעַר / עֲדַיִן מִתְדַּפְּקִים / עַל דֶּלֶת הַשָּׁעַר."
וכאן, בשיר-ההקדשה שכּתב המשורר לח"פ, נעשה שימוש באותו דימוי ובאותו תכסיס רטורי: "וְאָעוּף מִפֹּה עַל כַּנְפֵי דַּיָּה, / אֶשְׁאַל אֶת גַּלֵּי הַיָּם: אַיָּה?" – ברי, לא גלי הים ולא הדגים האילמים שבמצולה, ישיבו על שאלותיו של ה"אני" הנבוך שיישאר מן הסתם ללא מענה עד עולם.
שיר ההקדשה הקצר לח"פ עשיר באִזכּורים של בעלי כנף (אגב שימוש במילים "דיה" ו"איה" בכפל המשמעות, ואגב אִזכּוּרה המרומז של היונה הפּוֹתָה. על בעלי-הכנף האסורים נכתב ב"תורת כוהנים": "וְאֶת-אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן-הָעוֹף [...] אֶת-הַדָּאָה וְאֶת-הָאַיָּה לְמִינָהּ [...] וְאֵת, הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ" (ויקרא י"א, י"ג-י"ט). המילים "לַמּוֹעֵד כָּעֵת חַיָּה," הרומזות לפריון (כבפרשת שרה וכבפרשת אלישע והאישה השונמית) רומזות גם לדברי הנביא המאשימים את העם בבוגדנות: "גַּם-חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וְסִיס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת-עֵת בֹּאָנָה" (ירמיהו ח', ז'). הדברים רומזים לא רק להיותה של ח"פ אישה זרה, האסורה במגע. הדברים האלה גם רומזים לח"פ שעֵת לכל חפץ – שעליה להתחתן באביב ימיה, ולא להתמהמה עד בוש.
המילים "לַמּוֹעֵד כָּעֵת חַיָּה" מרמזות גם הן בעקיפין לחסידה, מצד היותה סמל להבאתו של תינוק חדש שזה אך הגיח לאוויר העולם. ח"פ פירשה את המילים "לַמּוֹעֵד כָּעֵת חַיָּה / וְשַׁבְתָּ לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי חַיָּה / חֲמוּדָה כְּשֶׁהָיְתָה וִידִידָה וְרַעְיָה" שלא לפי כוונתן המקורית. היא בחרה להבין שהיא תהיה רעייתו של המשורר ואֵם ילדיו. ולא היא, ביאליק בסך-הכול לא כתב כאן אלא שעליה למצוא חתן, לִבנות את חייה ולהקים משפחה, אף איחל לה שלא תיאלץ להתבושש יתר על המידה.
שיר ההקדשה הטָטרמטרי הזה מזכיר עד מאוד שיר-ילדים ביאליקאי ידוע – "הפרפר לפרח" – שגם הוא שיר פרֵדה שנמסר לנמען רגע לפני המעוף. גם שירו של ביאליק "הפרפר לפרח" כתוב בטטרמטרים, וגם בו החריזה דומה, אלא שהחֶרֶז החוזר [AY] שבשיר הילדים הפך לחֶרֶז החוזר [AYA] המתאים לשם "חיה". גם בשיר ההקדשה לח"פ וגם בשיר הילדים מתוארת פרֵדה לאחר תקופה קצרה של מערכת יחסים סימביוטית, שנתבססה על סיוע הדדי, ולא על קשר משפחתי קבוע ומחייב:

הפרפר לפרח
שָׁלוֹם לְךָ, פֶּרַח, וּבְרָכָה בְּלִי דָי, / שָׁלוֹם וּבְרָכָה, מֵהַר וּמַגָּיְא! // אֶשְׁתֶּה מִכּוֹסְךָ רַק אֵגֶל טַל חָי / וְעַפְתִּי כְּרֶגַע לָהָר וְלַגָּיְא. // עֶרֶב אָשׁוּבָה וּבְפִי לְךָ שָׁי: / בִּרְכַּת הֶהָרִים וּבִרְכַּת הַגָּיְא.

כשם ששירו של ביאליק "הפרפר לפרח" הוא שיר של ברכת פריון (שורתו האחרונה מזכירה, בסגנון ילדותי וקל אמנם, את המסרים החידתיים הכלולים בברכת יעקב ליוסף; בראשית מ"ט, כ"ה-כ"ו). גם שיר ההקדשה לח"פ הוא שיר ברכה, המברך אותה שתמצא בן זוג, תתחתן ותלד צאצאים.
מעניין להיווכח כי בשיר הילדים מברך הפרפר את הפרח לשלום רגע לפני צאתו למעוף: "שָׁלוֹם לְךָ, פֶּרַח, וּבְרָכָה בְּלִי דָי [...] וְעַפְתִּי כְּרֶגַע לָהָר וְלַגָּיְא" – וגם בשיר-ההקדשה שלפנינו מברך האני-הדובר לשלום את האישה יום לפני צאתו למעוף: "מָחָר אֹמַר לָךְ שָׁלוֹם, חַיָּה, / וְאָעוּף מִפֹּה עַל כַּנְפֵי דַּיָּה."
מאניה ביאליק, רעייתו של המשורר, סיפרה בספרון צנום פרי עטה, שכותרתו "פרקי זכרונות" (תל אביב: דביר, תשכ״ג 1963), שבעלה מעולם לא הציג את רגלו על כבשׁ מטוס.12 מדוע אפוא בחר ביאליק לתאר כאן את צאתו לדרך במונחים של מעוף על כנפי דיה? שמא ראה את עצמו בדמות הנשר שהביא ב"אגדת שלושה וארבעה" לנערה את בן-זוגה (או בדמות הציפור ב"בין נהר פרת" שנשלחה להביא את החתן לבת-זוגו, ולהווי ידוע ש"דוכיפת" בלשון המקורות הקדומים היא טווס-הבר גדול הממדים, ולא הציפור הקטנה הנושאת בימינו את השם "דוכיפת", שאין בכוחה להרכיב גבר על כנפיה)? שמא קיווה ביאליק שהוא ומכתבו ישמשו שליחי-מצווה, יפעלו את פעולתם ויביאו לצעירה הלונדונית את דודהּ-אוהבה מעֵבר לים?
את חידת האהבה תיאר ביאליק יותר מפעם אחת במונחיו של ספר משלי שהוליד את יצירתו "אגדת שלושה וארבעה": "שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים. דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי-צוּר דֶּרֶךְ-אֳנִיָּה בְלֶב-יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה." חידת האהבה העסיקה אותו כל ימיו, והוא נאלץ להודות כי לא מצא את הדרך לפתרון חידה זו. הוא האשים לא פעם את חינוכו היהודי, ההֶבּראיסטי, שסירס את יצריו, מנע ממנו את הנאות היצר, אף כבל אותם – כניסוחו של טשרניחובסקי – ב"רְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִילִין".
צר לי לאכזב את קוראי המאמר, אך דומני שכל הראָיות מוכיחות שביאליק לא היה אותו "דון ז'ואן" שתואר לאחרונה בכל אתר על-ידי עיתונאים רודפי סנסציות, שסיפרו לקוראיהם את מה שביקשו הקוראים לשמוע, גם אם אין לסיפור שום זיקה לאמת המתגלה מן המסמכים הספרותיים והחוץ-ספרותיים. ואין להתפלא על המִמצאים ה"מאכזבים" הללו. לאמיתו של דבר, הביוגרפיות של הסופרים הגדולים באמת הן לא פעם ביוגרפיות אפרוריות למדיי של אנשים שבילו את רוב ימיהם ליד המכתבה, ועל כן ביוגרפיה של סופר גדול עדיף שתהא מונוגרפיה החושפת את הזיקה שבין החיים ליצירה.
חוקר ראוי לשמו הבוחר לִפנות אל הכּיווּן הביוגרפי, צריך לִבנות בית-מידות על-גבי מסד הנתונים שהקים, ובגמר המלאכה למלא את כתליו של בית זה בהמולת חיים. כדי לעשות כן, עליו להציב בעבודתו אלה מול אלה את היצירות המשַׁקפות את החיים ואת החיים שהולידו את היצירות.

הערות:
1. ספרי "לנתיבה הנעלם" אזל אמנם עד לעותק האחרון, אך כל המעוניין יכול לקרוא בו בחינם בקטגוריה "ספרים להורדה" שבאתר www.zivashamir.com.
2. מרדכי עובדיהו, "מפי ביאליק: דברים מפי המשורר, תגים לדמותו", תל אביב תש"ה (מהד' שנייה: תש"ך; מהד' מורחבת: תש"ל).
3. "ידיעות אחרונות" מיום י"ג בתמוז תשמ"ד (13.7.1984); כ' בתמוז תשמ"ד (20.7.1984).
4. מתמונות של ח"פ שצולמו בימי עלומיה, נשקפת דמותה של אישה נאה ומטופחת, ואולם הסופרת שושנה שרירא, שלמדה ביחד איתה באותה כיתה בקולג' הלונדוני, תיארה אותה משום-מה בזיכרונותיה בתיאור דוחה המעיד על זלזול: "ראיתי סטודנטית מבוגרת. בעיני בת שמונה-עשרה נראתה הסטודנטית שלמעלה משלושים כזקנה בלה. היה לה כובע בעל תיתורת גדולה, שוליים רחבים מאוד, שחורים [...] עורף דק וצנום. שער שחור. עור מצהיב קמעה באור החשמל." גם כאשר פגשה שושנה שרירא לימים את ח"פ במועדון "מילוא" בתל-אביב, היא הוסיפה לתאר אותה בתיאורים לא מחמיאים: "היא השתנתה מאוד. עדיין אותם מלבושים של מטפלת-אומנת בבית רוזנים. של בת לאצולה מן המאה השמונה עשרה. אולי זה אשר קסם לח.נ. ביאליק, הדמות הכהה של איזה שריד של אצולה זעירה מתרוששת." לדברי שושנה שרירא, קשה היה להעלות על דעתה ש"חוטר יבש זה," שפרח וכמש מול עיניה, "היה מושא לפיוט ולחלום." וראו את מאמרה של שרירא באתר: https://benyehuda.org/read/9293.
5. "שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא!" בחוברת השישית של "זכרונות ועד הלשון" משנת תרפ"ח (1928) התפרסמה רשימת ברכות וביטויי נימוס: ברכות רגילות, ברכות לשבת, לחגים ולמועדים, ברכות לפגישות ופרֵדות, וכדומה. ועד הלשון פרסם את הרשימה כדי להעמיד לרשות דוברי העברית – שרובם לא היו דוברים ילידיים – דרכי ברכה וביטויי נימוס. אפשר להתרשם שרבים מן הביטויים והברכות נשענים על המקורות או מוּכּרים מן הספרות העברית החדשה.
6. מרדכי עובדיהו, "מפי ביאליק" (ראו הערה 2 לעיל), עמ' ק"ה.
7. איגרות ח"נ ביאליק, כרך א', עמ' רנ"ה.
8. חיים גליקסברג. "ביאליק יום-יום", תל-אביב 1945, עמ' 116.
9. ראו בספרי לנתיבה הנעלם (הערה 1 לעיל), עמ' 330-332. תרגמה מרוסית: לילה הולצמן.
10. דן הכט, "שיר גנוז: מה היה לי, כי נמשכתי כה אחריך?" הארץ, ספרים, 11.4.2022.
11. כשהשתמש ביאליק בצירופים "מעשה ילדוּת" ו"מעשה נערוּת" – הוא התכוון ל"נאַרישקייט" (מעשה מטופש, מעשה סכלוּת בלשון יידיש).
12. מאניה ביאליק לא ידעה אלא יידיש, ובשנת 1970, כשהתחלנו – חבריי ואני – את עבודתנו במכון כץ לקראת הכנת המהדורה האקדמית של שירי ביאליק, היא לא היתה מסוגלת לנהל איתנו אפילו שיחה קלה בעברית, הגם שכבר חיתה בארץ כיובל שנים. את עשרות המכתבים שכּתב לה ביאליק ביידיש תירגם לעברית י"ד ברקוביץ בספר "איגרות אל רעייתו מאניה", מוסד ביאליק ודביר, ירושלים, 1955. הוצאת דביר, בהוציאהּ בשנת 1963 את הספרון "פרקי זכרונות", לא ציינה מי כתב את הזיכרונות מפי מאניה ביאליק.
זיוה שמיר

אהוד: ד"ר אליעזר פיקהולץ-חניאל, שהיה מנהל בית הספר החקלאי בפתח-תקווה ומורה של דודתי אסתר ראב וגם של אבי בנימין, מוזכר פעמים אחדות בזיכרונותיה של אסתר, ביומניה ובראיונות עימה. מעניין אם היה לו קשר משפחתי כלשהו לחיה פיקהולץ.
הנה קטע מהביוגראפיה שכתבתי על אסתר ראב "ימים של לענה ודבש" (1998):
בשלהי 1912, לאחר שישבה במשך כשנתיים מושבתת מלימודים בביתו החדש של אביה, מתחילה אסתר ללמוד בבית-הספר החקלאי העל-יסודי שהוקם במושבה. על יוזמי בית-הספר נימנים הסופר יעקב רבינוביץ שגר במושבה; מנהל בית-הספר יק"א, דוד חיון, והורי התלמידים שמעוניינים בהמשך לימודי בניהם, בוגרי המחזור הראשון שסיים מתכונת של שמונה שנות לימוד מסודרות. על הנהלת בית-הספר מופקד ד"ר אליעזר פיקהולץ-חניאל, שנקרא מווינה לעבוד כאגרונום ביערות הרצל בבן-שמן ובחולדה. בוועד הראשון של בית-הספר משתתפים בין השאר פרץ פסקל, האחים שלום וישעיהו שטרייט, יעקב רבינוביץ שבכתיבתו הכשיר את הרוחות להקמת בית-הספר, וגם יהודה ראב שחדל, ככל הניראה, להתנגד לחינוך המעורב.

* אף על פי כן – חגגנו את חג עצמאותנו בשמחה גדולה, ועם צאת החג קיבלנו תזכורת כואבת על מחיר קיומנו ועצמאותנו, בטבח המזוויע באלעד. הטרור הערבי מלווה את הציונות מראשיתה ומלווה את המדינה מהקמתה. הם עוסקים בטרור צמא דם, ברצח יהודים ואנחנו בונים את מדינתנו, שהיתה למעצמה אזורית חזקה, פורחת ומשגשגת. זה ה"אף על פי כן" הציוני. אנו נמשיך בדרכנו, מדינת ישראל תלך ותפרח, תלך ותצמח ותשגשג, יהודים ימשיכו לעלות בהמוניהם לישראל, ארץ ישראל תיושב בעוד ועוד יישובים. נכנסנו לשנה ה-75 של מדינת ישראל. לא ניתן לאויב הטרוריסטי לעצור את התקדמותנו. הטרור רק ידרבן אותנו לדבוק בדרכנו הציונית, הצודקת והמנצחת.

* הכתובת – האחראי לטבח באלעד יושב בעזה ושמו יחיא סנוואר. ההסתה שלו לפיגועים רצחניים היתה גלויה, ברורה וחד-משמעית. הוא שומר על שקט מעזה ופועל בהצלחה כמעט מלאה למנוע מהג'יהאד האסלאמי לשגר רקטות מעזה, כדי לשמור על התחת שלו שעה שהוא מצית תבערה בירושלים, ביהודה ושומרון ובקרב ערביי ישראל. לא צריך לתת לו לשחק את המשחק הזה. התגובה הישראלית צריכה להיות בעזה. וטוב יהיה לשלוח את סינוואר לפגישת פסגה עם יאסין ורנתיסי.

* עסקה עקובה מדם – יחיא סנוואר ריצה בכלא הישראלי 5 מאסרי עולם ושוחרר בעסקת שליט. העסקה העקובה מדם הזאת ממשיכה לגבות מאיתנו מחיר דמים כבד. יש לקוות שלמדנו את הלקח (אם כי היו לנו הזדמנויות קודמות ללמוד את לקח עסקאות ג'יבריל, טננבוים ואחרות, שלא נלמדו בעסקת שליט).

* תמונת ניצחון לחמאס – האקסטזה של פסטיבל המחולות על הדם היא תופעה נתעבת. ארור הכוריאוגרף הראשי וכל ההולכים אחריו. הם תמונת הניצחון של חמאס. עד כמה הם יכולים להיות ציניים, כדי להפוך את מספדנו למחול.

* הריח דם – הכהניסט הריח דם ומיהר להגיע לאלעד כדי להתסיס ולשלהב את היצרים ופרץ בהרקדה סוערת על הדם.

* תסביך הצדקת האוייב – קראתי רשומה של איזה מתוסבך, שמציע שביום העצמאות נשיא מדינת ישראל יישא דברי השתתפות ב"נכבה" ויכיר באחריותנו (החלקית) לה. למה אני מתעכב על דברי המתוסבך? כי אם לפני 20 שנה מתוסבך כמוהו היה מציע טקס משותף לזכר חללי המערכה לתקומת ישראל וקיומה עם הרוגי המלחמה להשמדת ישראל, זה היה נלעג והזוי באותה מידה, והנה, אנחנו רואים מה קורה היום.
נתן אלתרמן, המשורר הנביא, ראה בעיני רוחו כבר ב-1970 את התסביך הפוסט ציוני, ואת אובדן האמונה בצדקת הציונות. שירו האחרון הוא נבואת זעם, לפיה הדבר היחיד שבו יכול האוייב להכריע אותנו, הוא אובדן אמונתנו בצדקתנו.

--- אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה
אֵיךְ אוּכָל לוֹ.
אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה
וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.
וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ
וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג
וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ
וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,
רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ
וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ
חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה
בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ
לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

* יום העצמאות של שוקנלנד – אז איך השוקניה "חגגה" את יום עצמאותה של מדינת ישראל? כותרת הפשקוויל ה"חגיגי" של גדעון לוי היא "להשתחרר מהציונות". הוא מעלה על נס את ההחלטה האנטישמית של האו"ם מ-1975 לגנות את הציונות ולהגדירה "גזענות" ומצר על כך שההחלטה בוטלה. "הם ידעו על מה הם מדברים... כמה שהם צדקו." הוא חוזר על השקר הנתעב שישראל היא "מדינת אפרטהייד" ומבהיר: "הציונות היא שמגדירה את ישראל כמדינת אפרטהייד." וכיוון שישראל היא ציונית "המסד המוסרי רעוע ואפילו רקוב."
ניר חסון קורא לבטל את הצפירה ביום הזיכרון וביום השואה, כי היא "כופה עמידה ועצב" והיא "אחיזת חנק של המדינה בחיים הפרטיים של אזרחיה," ומכתיבה "את הנרטיב הממלכתי, הציוני והכוחני."
עורך העיתון אלוף בן תוקף את מערכת החינוך של ישראל "שאינה עוסקת בהשכלה אלא בהסברה" וב"צנזורה דתית ולאומנית" ו"אינדוקטרינציה ממלכתית" ולועג ל"ערכים היהודיים-ציוניים" ר"ל, שהיא חרתה על דגלה.
צבי בראל מסביר שישראל אינה מדינה חופשית, כי "ערכיה, זהותה, חוקיה, תקציבה, צבאה ומערכת החינוך שלה מוכתבים ומעוצבים על פי דברי המיליציות המשיחיות, הפורעים והעבריינים שיוצקים אל תוך קרביה של המדינה את הלאומנות ואת הגזענות הממאירות," וכמובן משתלח בחוק הלאום ובאקיבוש.
ובמוסף התרבות והספרות מתפרסם פשקוויל נאצה של אורי בן אליעזר נגד המשורר והסופר חיים גורי, בשל העובדה שהוא כתב מתוך אמונה בצדקת הציונות והצדיק את מלחמותיה. סבו של בן אליעזר נרצח בלינץ' של פורעים ערבים ביפו במאורעות תרצ"ו (1936). הוא מציין זאת כדי להוכיח שהנה הוא, שלא כמו גורי (שסיפר לא פעם את סיפור הלינץ' המזעזע שאותו ראה כילד) רואה "גם" את צדקת הערבים. ובהזדמנות זאת הוא משתלח בגסות בפלמ"ח וחוזר על הפירכה שמלחמת יום הכיפורים פרצה בשל סרבנות השלום של גולדה, כנראה מתוך אימוץ התפיסה שאם נחזור על שקר פעמים רבות הוא יהפוך לאמת. אגב, סבא שלו לא עלה לארץ אלא "היגר" אליה והוא לא נרצח אלא "נהרג".
ויש גם מאמר של הכוכבת העולה של השוקניה – המרגלת ענת קם.

* מילון שוקניסטי עברי – לאומנות = לאומיות של יהודים.

* שהאצבע תישאר בעין – "שלום עכשיו" והשמאל הקיצוני ערכו בימים האחרונים קמפיין מכוער ומלא שנאה נגד מטס חיל האוויר, כיוון שבהתאם למדיניות הממשלה הוא עובר, לראשונה, מעל יישובי יהודה ושומרון. הם רוצים להדיר מחג העצמאות חצי מיליון אזרחים ישראלים. חוצפה וגסות רוח! בין השאר, הם טוענים שהמטס מעל שמי יהודה ושומרון הוא אצבע בעין של הפלשתינאים החיים שם. מי שבעיניו עצמאות ישראל הוא אצבע בעין – שהאצבע תישאר בעין שלו. אגב, אני לא מתפעל ממצעדים צבאיים למיניהם. זה לא עושה לי את זה. אבל זה כבר עניין של טעם אישי. ברור שאזרחי ישראל ביהודה ושומרון הם חלק בלתי נפרד מכל חגיגת עצמאות.

* טקסט מעורר קבס – ב"ארץ נהדרת" היה מערכון של טקס משואות אלטרנטיבי ביביסטי, ושם מירי רגב לעגה לטקס הממלכתי שהשתתפו בו בעלי מוגבלויות. לא יפה. למה להציג כך את הביביסטים? על סמך מה? נשים בצד את הסאטירה. מה כתב באמת אחד התועמלנים המובילים של הביביזם, שמעון ריקלין על טקס המשואות? "ראינו נמיכות קומה, הדגשת המסכנות כערך, חוסר השראה וחוסר אמונה. חשוב לעזור לחלשים מכל סוג ולהפוך אותם כחלק מאתנו אבל האם זה כל מה שיש לנו במדינה להציג ביום חגה?! הבעיות והמסכנות אינם חזות הכול. די להנמכה הגלותית השיטתית של עם ישראל. די לחיקוי של אמריקה שמעלה על נס רק את החלכאים והנדכאים, אבל לא את המצליחים ואת הצדדים המקוריים של החברה."
ומה שיש לי לומר על הטקסט מעורר הקבס הזה, הוא שמי שכתב אותו שכח מה זה להיות יהודי.

* האשם בחרפה – יש אשם אחד ויחיד בחרפת ההתפרעות המבישה בעת דבריו של ראש הממשלה בהר הרצל – האיש שמסרב להשלים עם אובדן שלטונו ובמשך שנה מפעיל תעשיית הסתה ושקרים שיוצרת דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של ישראל ולעומד בראשה. כי מי צריך את המדינה הזאת אם הוא אינו ראש הממשלה?
[אהוד: ואולי יש כסיל "אחד ויחיד" שאינו יכול לחדול מלהאשים את נתניהו!]

* הלוחם בתעשיית השקרים – מפעל חייו של בן דרור ימיני הוא מלחמתו בתעשיית השקרים של קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל. "תעשיית השקרים" היא מושג שבן דרור טבע. הוא פירסם ספר בנושא, הנושא את השם "תעשיית השקרים", כתב אינספור מאמרים ונשא הרצאות לרוב בהופעות סביב הגלובוס. שיטת הלחימה שלו אינה מתלהמת, אינה תוקפנית, אלא פשוט – הצגת האמת מול השקרים. הצגת העובדות. עם זה, הרבה יותר קשה להתמודד.
במוסף השבת של "ידיעות אחרונות", טיפל בן דרור באותה שיטה בתעשיית השקרים הביביסטית נגד בנט. מול הקמפיין של "הממשלה השמאלנית", "האנטי ציונית", "ממשלת האחים המוסלמים" הוא בדק, כדרכו, את העובדות. הוא בחן את מדיניות ממשלת בנט לעומת מדיניות ממשלות נתניהו, ומסקנתו חד-משמעית – בכל פרמטר שהוא בדק, מדיניות ממשלת בנט היא מדיניות המשך למדיניות נתניהו, או שהיא ימינה ממנה, או ככותרת המאמר "עשר מעלות, לפחות." יש לציין, שבן דרור לא בהכרח תומך בקו הימני של ממשלת בנט. לפחות בחלק מן הנושאים הוא מתנגד לדרכו של בנט. אבל בסיס המאמר הוא העובדות, המספרים.
בן דרור בחן את מדיניות הממשלות בנושאי הבנייה ביו"ש (עוד טרם ההחלטה על כינוס מועצת התכנון לאישור 4,000 יח"ד), ההתמודדות עם הטרור, ההתמודדות מול איראן, המאבק בחמאס, התהליך המדיני (ראש הממשלה היחיד מאז אוסלו שלא זו בלבד שאינו מנהל מו"מ עם הפלשתינאים, הוא אפילו מסרב להיפגש איתו לפגישה לא מחייבת), הר הבית, מאחז חומש, חאן אל-אחמר והבדואים בנגב. בכל הנושאים הללו, אין אפילו נושא אחד שחלה בו תפנית שמאלה. יש נושאים (כמו חומש וחאן אל-אחמר) שבנט ממשיך את מדיניות נתניהו, אך ברוב הנושאים מדיניותו יותר ניצית וימנית. אגב, בן דרור שכח להזכיר את התוכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן, שכבר החלה להתממש בשטח ואת ההחלטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנות קיפאון.
ובאשר לטענה השקרית שהממשלה פועלת נגד הזהות היהודית של ישראל – הכוונה היא שהממשלה מקדמת מדיניות ציונית ולא נכנעת לקנאות החרדית, שנתניהו נכנע לה מטעמים פוליטיים (אם כי להערכתו, רפורמת הגיור, שבעיניי היא חיוורת ומזערית, לא תצא לפועל).
כותב בן דרור על הטענות הביביסטיות נגד הממשלה: "אפשר לחזור אלף ואחד פעמים על השקרים... אבל כשחוזרים אלף ואחת פעמים על שקר, זה לא הופך אותו לאמת." הוא כתב את המשפט באופן ספציפי על השקר שנתניהו לא ניסה, כביכול, להקים ממשלה עם רע"ם, אך הדברים נכונים כמובן לכל תוצרי תעשיית השקרים, שאותם הוא בחן.
והוא מסכם: "ככל שנחפור, קשה להצביע ולו על עניין אחד שבו גוש השמאל בממשלה, שנמצא במיעוט, מצליח לשנות את כיוון הספינה... בנט עושה מה שהוא רוצה. הוא הבטיח ממשלה עם עשר מעלות ימינה. בפועל – אלה אכן עשר מעלות ימינה, לפחות. זו ממשלת ימינה. תרתי משמע."
אני לא נוהג להשתמש במושגים האנכרוניסטיים "שמאל" ו"ימין", אבל על פי המושגים המקובלים בשיח הציבורי, צודק בן דרור – הממשלה הזאת ימנית יותר מממשלות נתניהו.

* שנה למבצע "שומר החומות" – לפני שנים אחדות היה אמור להיערך יום צוות של מכון שמיר למחקר – בירושלים. היתה אז מתיחות ביטחונית וברגע האחרון הוחלט להמיר את היום הזה לסיור בעכו, בשל המתיחות. כשכתבתי בקבוצת הווטסאפ של המכון, שאנחנו נכנעים לטרור, רצו להרוג אותי. נסענו לעכו. עיר מאלפת. סיור נפלא. אך ראיתי שם, ואף צילמתי ופרסמתי, כתובות של מוות לישראל, מגן דוד וצלב קרס ועוד מהזן הזה; בחינת מי שבורח מהטרור בירושלים, הטרור ישיג אותו בעכו. כן, הכתובת היתה על הקיר. ואז באו מאורעות מאי במהלך מבצע "שומר החומות".

* חרב פיפיות – כדאי שתומכי האקטיביזם השיפוטי יפנו מבט לדרמה המתחוללת בבית המשפט העליון הפדרלי בארה"ב בנושא זכות ההפלה, ויבינו שלא לעולם חוסן ואקטיביזם שיפוטי עלול להיות חרב פיפיות בעבורם. הפקעת הכוח לקבל את ההחלטות הערכיות המחייבות מידי נבחרי הציבור והענקתו לקומץ שופטים, יכול לשחק תקופה מסוימת לטובת צד אחד ובתקופה אחרת ובהרכב אחר – לטובת צד אחר. יש לחוקק את חוק יסוד החקיקה שיסדיר חוקתית את מתכונת הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים בין הרשויות.

* חמישים שנות צריכת אקטואליה – היום לפני חמישים שנה התחלתי לקרוא עיתונים. הייתי ילד בכיתה ג'. באותו יום, 8 במאי 1972, נחטף מטוס "סבנה". הוריי היו מרותקים למהדורות החדשות ברדיו ולחדשות בטלוויזיה (אז עוד לא היו גלים פתוחים, אלא מהדורת "מבט לחדשות" בערב). ואני התרתקתי איתם. למחרת התנפלתי על העיתון, וקראתי אותו; בעיקר, כמובן, את הדיווחים על חטיפת המטוס, אך גם את שאר הידיעות. וכך גם ביום שלמחרת ובימים הבאים – ועד היום.

* מסע סוער – את מדף הספרים המוקי צורי שלי, חנכתי לפני ארבעים שנה בספר "כאן על פני אדמה", שמוקי ערך יחד עם תאיר זבולון וחנינא פורת. לפני כ-15 שנה שלחתי אותו לכריכיה, כי הוא כבר היה מרופט לגמרי. זה לא היה רק כיוון שקראתי את הספר בטירונות, אלא גם כיוון ששבתי וחזרתי ושבתי וחזרתי אליו כמדריך, כמרצה וככותב. זה ספר שבאמצעות קטעי מקורות קצרים תיאר את הקיבוץ מראשיתו עד ראשית שנות השלושים, כשהמקורות הציגו את הקיבוץ מבפנים, מתוך החיים עצמם בתחומים השונים, לצד הסברים והרחבות של העורכים. הספר ממש הכניס אותי אל תוך הקיבוץ של שנות העשרים, הזדהיתי מאוד עם החלוצים, וראיתי את חבריי ואותי כממשיכיהם.
מאז הלך מדף הספרים המוקי צורי שלי ותפח. אני אוהב מאוד את דרכו של מוקי כהיסטוריון. בכנסים וימי עיון הוא בולט בתוך "מר" בין הדוקטורים והפרופסורים, אך בעיניי הוא יודע לספר את הסיפור ההיסטורי טוב מהם, בשל יכולתו לספר על החיים עצמם מתוך העדויות של האנשים מבפנים, שאת חלקם הספיק לראיין בערוב ימיהם, וזאת, בלי לוותר על התמונה הכוללת ועל הפרשנות שלו כהיסטוריון וסופר. לא כל ספריו של מוקי הם באותה רמה; יש בהם טובים יותר או פחות, אך כאשר נשאלתי במשאל של עיתון "הקיבוץ" (עליו השלום) מה הספר על הקיבוץ האהוב עליי, לא ציינתי שם של ספר אחד, אלא ציינתי את מכלול יצירתו של מוקי.
ועכשיו, ארבעים שנה לאחר צאת "כאן על פני אדמה", הוציא מוקי צור את ספר ההמשך, במתכונת דומה, שנקרא "מסע סוער" והוא עוסק בקיבוץ בשנים 1932-1954. ושוב, הוא מציג את התמונה הכוללת, אך בונה אותה מתוך הסיפורים הקטנים, הן של אנשים מן השורה והן של אנשים מן ההנהגה. הספר הוא במתכונת אלבומית, עמוס בתמונות רבות, בכל עמוד, המעניקים לו חיוּת. התמונות מספרות את הסיפור לא פחות מן המילים.
למה עד 1954? טבעי היה שהספר יהיה עד 1948, שנת הקמת המדינה. מוקי מסביר זאת: "אמנם מדינת ישראל קמה ב-1948 אך זוהי קביעה שמתעלמת מן העובדה שב-1948 החברה הישראלית איננה עדיין אפילו הגרעין לחברה הישראלית שתקום. אין היא אלא כחמישה אחוז של העם היהודי, אין המדינה כוללת את כלל הקהילות היהודיות שעלייתן אחרי קום המדינה ייסדה את הגרעין לחברה הישראלית שתקום. ההיסטוריוגרפיה הציונית לא קבעה את תחנותיה לפי אירועים פוליטיים או צבאיים. היא לא קבעה את תודעתה ההיסטורית על פי הפוגרומים או המלחמה אלא על פי גלי העלייה ארצה. הקביעה שב-1948 קמה המדינה אמנם נכונה מבחינה פוליטית, אך לא לגמרי מבחינת תולדות החברה הישראלית. במהלך הקמת המדינה ומלחמת העצמאות היתה קביעה מהפכנית לא מדעת שביקשה לשנות את תפיסת ההיסטוריה של היישוב היהודי בארץ. היא קבעה את המעבר מתקופה לתקופה על פי המלחמות ולא על פי העליות."
יש היגיון רב בבחירה הזאת. אני מתחבר לרעיון של התודעה ההיסטורית על פי גלי העלייה. אולם גם אם הרעיון נכון, בספר עצמו הוא מוחמץ. למעשה, המתכונת המאפיינת את הספר, כמו את קודמו, מסתיים בתש"ח, וההמשך אינו אלא מסה של מוקי צור. מסה מעניינת ומחכימה, אך מחמיצה את המתכונת של הסיפור באמצעות מקורות, קטעי יומן, קטעי מאמרים, קטעים מעלוני הקיבוצים וממכתבים של חברים, שהיא לוז הספר. דווקא העובדה שהספר מסופר דרך החיים עצמם של החברים בקיבוץ, מעצימה את העובדה שמהות החיים בקיבוץ היתה המשימתיות הציונית. ואכן, האירועים שבהם מיטלטל המסע הסוער של הספר הם חומה ומגדל, מלחמת העולם השנייה וההיערכות לפלישה מסוריה ולבנון שבשלטון ממשלת וישי הפרו-נאצית ועוד יותר מכן – מכיבוש הארץ בידי הכוחות הגרמניים בפיקודו של רומל, שנעו באפריקה לכיוון א"י, ההתנדבות לצבא הבריטי, הפלמ"ח, ההעפלה, צל השואה, פרק על הצנחנים מן היישוב שצנחו באירופה, העקורים היהודים אחרי השואה ומלחמת השחרור. ולצידם – האירוע הטראומטי של הפילוג בקיבוץ המאוחד והפילוגים הקטנים יותר בתנועות הקיבוציות האחרות, בשנותיה הראשונות של המדינה.
התקופה המתוארת בספר היא תקופת השיא של התנועה הקיבוצית, כיוון שזו תקופת השיא של המשימתיות הציונית שלה. לאחר קום המדינה, חל תהליך של ירידה מתמדת במתח המשימתי ושל התברגנות הקיבוץ, ועמו – ירידה במעמדו של הקיבוץ בעיני הסביבה ובעיני חבריו. האם עצם הקמת המדינה הפחיתה את הצורך בקיבוץ כגוף הנושא את עמו עלי שכם? או שהיתה זו עייפות החומר של חברי הקיבוצים, שרצו ב"נורמליזציה" של חייהם? כך או כך, הספר ממחיש עד כמה המנוע של הקיבוץ היה המחויבות המשימתית האקטיביסטית שלו ושל חבריו, ולכן – מבט רטרוספקטיבי על השנים שלאחר התקופה המסוקרת בספר, ימי התרופפות המתח המשימתי היא תקופה של החמצה.

* ביד הלשון: זיכרונות, מלכויות ושופרות – בנאומו היפה בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ברחבת הכותל, אמר הנשיא הרצוג על רגע הצפירה, שהוא "רגע של זיכרונות, מלכויות ושופרות." זיכרונות, מלכויות ושופרות הן שלוש חטיבות של ברכות, המצורפות לתפילת עמידה בתפילת מוסף בראש השנה. בתום כל אחת מהן תוקעים בשופר. הרצוג מחבר באופן מרשים את המסורת הישראלית למסורת היהודית. את הימים שבין יום השואה, דרך יום הזיכרון עד יום העצמאות, לעשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום כיפור, ואת הצפירה – לתקיעה בשופר. הוא אף אמר שהצפירה פותחת שערי שמיים, והן זו תכליתה של התקיעה בשופר בראש השנה.
אורי הייטנר

ספר הילדים המצוייר שלי, "דודו פאפל" (1996), שיצא בהוצאת "מטר" בעריכתה המעולה של הסופרת נעמי בן-גור, הופיע החודש בבודאפשט בתרגום הונגרי. במקור העברי אייר אותו הצייר המוכשר אבנר כץ, ששפע הומור גם ב"בלונים" של מֶלל שהוסיף בכתב-ידו בהסכמתי לציורים, ואילו במהדורה ההונגרית ישנם רק ציורים חדשים שנעשו בבודאפשט.
את הסדרה עורכים ומוציאים לאור בבית ספר היהודי "לאודר", וכל חוברת יוצאת ב-1000 עותקים שמחלקים אותם ללא תשלום בבית הספר –JCC Jewish Community Center – וכשמדובר בסופר ישראלי, גם במרכז לתרבות ישראל בבודאפשט.
כותבת לי על כך סוניה קומורוצ'י, המלמדת שם: "אנחנו, בבית הספר לאודר, חילקנו את הספר שלך לכבוד יום העצמאות לבערך 400 ילדים, מגן עד לכיתה ד'. במרכז לתרבות ישראל יארגנו חגיגות יום העצמאות בפארק גדול ברובע עם אוכלוסייה גדולה של יהודים – ב-29 למאי. שם יעשו כל מיני תוכניות מסביב ל'דודו': יקראו בכמה שפות, יעשו תיאטרון בובות וכו'."
אכן, סגירת מעגל הונגרי – סבי יהודה ואבי-סבי אליעזר-לאזאר ראב עלו מהונגריה לארץ-ישראל באמצע שנות ה-70 של המאה ה-19 והיו במייסדי פתח-תקווה בשנת 1878. סיפור עלייתם מצוי בספר "התלם הראשון", זיכרונות סבי יהודה בן עזר ראב (1956, 1988), וכן בספרי "פרשים על הירקון" (1989) המצוי גם בתרגום אנגלי של ג'פרי גרין ב"אמאזון".

רִבּוּי עִסּוּקָיו שֶׁל אֱלֹהִים
כַּמָּה מְעוֹדֵד לְהַכִּיר
שֶׁבְּיָמִים אֵלֶּה שֶׁל מַגֵּפָה,
רְבָבוֹת מֵתִים בְּעוֹלָמוֹ,
אַלְפֵי מֻבְטָלִים חַסְרֵי פַּרְנָסָה,
מְצוּקוֹת כַּלְכָּלִיּוֹת, מַשְׁבְּרִים אֱנוֹשִׁיִּים,
רְעִידוֹת אֲדָמָה וַאֲסוֹנוֹת טֶבַע,
מִלְחָמוֹת וְאִיּוּם קִיּוּמִי,
יֵשׁ לֵאלֹהִים הַזְּמַן
לְהַקְפִּיד עַל בְּרָכָה
אַחֲרֵי נְטִילַת יָדַיִם,
עַל בִּרְכַּת "נְקָבִים נְקָבִים
חֲלוּלִים חֲלוּלִים"
אַחֲרֵי יְצִיאָה מִבֵּית הַשִּׁמּוּשׁ,
עַל נְשִׁיקַת מְזוּזוֹת,
עַל רִקּוּד מְטֹרָף
סְבִיב מְדוּרוֹת אֵשׁ
כְּשֶׁהֲמוֹנִים נִדְחָקִים וְנֶהֱרָגִים
בְּהַלְּלָם אֶת בַּר יוֹחַאי,
עַל בְּרָכָה עַל הַמִּילָה
וְאָכֵן הַמִּילָה חֲתוּכָה,
וְאֵין מִלָּה
לְהַבִּיעַ אֶת הַהִתְפַּעֲלוּת
עַל טִרְדוֹתָיו הָאֵינְסוֹפִיּוֹת
וְהֶסְפֵּקוֹ הָאֱלֹהִי
שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם.

מתוך ספרו החדש "שיחו של שיר, שירים ומחשבות", אמציה הוצאת ספרים, 2022.

לָגַעַת
רֶגַע הַנְּגִיעָה
הוּא רֶגַע מַתַּן הַחַיִּים,
הוּא בִּטּוּל הַמֶּרְחָק,
הוּא סִלּוּק הַזָּרוּת,
הוּא בְּשׂוֹרַת הַיַּחַד,
הוּא הַנִּיצוֹץ הָאֱלֹהִי
מִיָּדוֹ הַשְּׁלוּחָה שֶׁל הָאֵל
אֶל יָדוֹ הַשְּׁלוּחָה שֶׁל הָאָדָם
בְּצִיּוּרוֹ שֶׁל מִיכֶּלְאַנְגֵ'לוֹ,
הוּא הַקּוֹל הַקּוֹרֵא
וְהוּא הַהֵעָנוּת,
הוּא הָאֱלֹהוּת בַּחַיִּים.

מתוך ספרו החדש "רגע הנגיעה, שירים ומחשבות", אמציה הוצאת ספרים, 2022.

התכנסה תוּגַת הלֵב
והעֶצֶב מִשְתַלֵּב
בְּזִיכְרוֹן כל היָפים
שֶׁעַצְרו בַּמָסוֹפים
שֶבִּגְבוּל המסילה,
ודַרְכָּם שם נינעלה.
עַצְבוּת אוֹפֶפֶת מִסָביב
על עֲלוֹמים בְּרוּכֵי הַזִיו,
על אֵלֶה בָּם כָּבָה שָׁבִיב
והם בְאֶמְצָע האביב
כְּשֶׁלְדִידָם תָּם הנָתיב.
רב הַיְָּגוֹן, רב וּמַכְאיב.

תשובה
אנחנו כאן ולא נזוּז
וּבִנְחישוּת וּבעֶזוּז
גם מול הרֶשע, האחוּז
טֵרוּף שִׂנְאָה, נאמר בבוז –
כי אנו כאן נמשיך לִחְיות,
והמַכּוֹת הניתָכוֹת
רק יחַזְקו, ומן השְׁכוֹל
נשוב, נקום, כמו עוֹף החול.
עקיבא נוף

נולדתי בפתח-תקווה כשהיתה כבר עיר, אבל אנחנו ממשיכים לקרוא לה "המושבה". והסיפור שלי הוא סיפור של כברת-חיים בתוך קילומטר רבוע אחר.
הוריי נפגשו בחנות המכולת של אייסלנד, שהיה בה דלפק שיש אפרפר, ריח גבינות ונקניק במגשים נפרדים וסינרים לבנים כרוכים לצוואריהם של המוכרים. במכולת הזאת דיברו יותר גרמנית מאשר עברית וגם כשדיברו עברית היה קשה להבחין שאין זו גרמנית.
הזוג אייסלנד היו ייקים. האישה, ברטה, היתה ילידת העיר אסן בגרמניה, ששם חי אבי ז"ל מגיל חמש. הוא היה ידיד של ברטה גם בארץ, ונהג לבקר אותה פעם במיספר ימים, ממגוריו בחדר שכור ברחוב מזרחי ב' בת"א. פעם, כשביקר בחנות, נכנסה בחורה צעירה רווקה וקנתה מיספר מצרכים. כשיצא אמרה לה ברטה שהבחור דתי והוא יקה יליד פולין. הבחורה אמרה שהבחור הוא קרח, והיא לא מסכימה להכיר בחור קרח. ברטה התעקשה ושיכנעה את הבחורה לפגוש אותו, ולבסוף הבחורה הסכימה להיפגש איתו. כך נישאו לבסוף אימי ואבי.
רחוב הרצל שבו היתה המכולת של גברת ברטה אייסלנד היה חוט-השידרה בתוך קילומטר רבוע אחד שבו עברו עליי מרבית שנות-חיי. את רחוב הרצל הקיפו רחובות שנקראו רובם בשמות של רבנים: "חפץ חיים", "סלנט", "מוהליבר", "קיטרוני". המקום החשוב ביותר ברחוב היה ליד המכולת ההיא: ביתו של אברהם שפירא. בית מרועף, תריסים מוארכים, חצר קטנה, שביל קצר ובן חרש-אילם שהטיל את מוראו על הילדים. אברהם שפירא, זקן השומרים, היה גם ה"מוכתר של המושבה". בעיני-הילד שלי הוא היה האיש הקרוב ביותר למושג "מלך". ראיתי אותו בהדרת פניו, שפמו מתעגל בצדדים כלפי מעלה, לבוש חליפה לבנה וצועד עם מקלו במורד רחוב מוהליבר, בפיו נעוצה מקטרת. הוא פסע לעבר בית-הקפה "העיראקי" מול השוק הישן. שם ישב מדי-יום בשעות לפני-הצהריים ועישן בשלווה בדואית נרגילה מבעבעת.
היה גם שוק שני, "השוק הקטן" ברחוב הרצל פינת חפץ-חיים. שם היתה חנות-ירקות של דודי ודודתי ובה עמד סבי ומכר ירקות ופירות יחד עם דודתי. סבא היה איש חרדי שקם השכם בבוקר והלך לבית-הכנסת שהיה ממקימיו: "דברי חיים". לאחר שחזר מן התפילה אכל ארוחת-בוקר קצרה, הקריא במטבח לסבתי את החדשות בעיתון הגרמני שהביא עימו בדרך מן התפילה, ואחר-כך הלך לחנות של דודי ודודתי בשוק שנקרא "השוק הקטן", בפינת הרחובות הרצל וחפץ-חיים.
הוא היה איש שתקן, זקנו לבן ועיניו תכולות, זכות כמו הים במבט ממרחק. בחנות-הירקות שקל את הפריטים: על צלחת אחת של המאזניים הניח את הפריטים, ועל השנייה הניח את המשקולות. הוא רשם, סיכם בעיפרון את הסכום לתשלום, נטל כסף, ודיבר רק אידיש. ומעניין, כולם הבינו אותו, אשכנזים וספרדים, יקים ותימנים, אף-אחד לא נזקק לתרגום, וגם הם הבינו את דבריו.
רחוב הרצל הסתיים עבורי בצריף נמוך וירקרק ליד עץ-פיקוס עב-גזע. סיפרו לי שבצריף הזה של דודי ודודתי נעשתה היסטוריה במושבה. שם גנבו לדודי את מעילו החורפי הכבד שהיה תלוי על וו מצדה הפנימי של הדלת שלא היתה נעולה, כפי שלא נעלו עד אז את הדלתות בכל המושבה. מאז אותו יום מיהרו כולם לרכוש מפתחות והחלו לנעול את דלתות בתיהם.
קרוב לשם, ראיתי את אוויר העולם בבית-היולדות "רמת-מרפא" ברמת-גן. הוריי גרו אז אצל אחות-סבתי ברחוב בן-יהודה בתל-אביב, וכשנולדתי ביקשה אימי מאבי לעבור לגור שבועיים בפתח-תקווה ליד הוריה. אבי הסכים ו"השבועיים" נמשכו כשישים שנה.
גרנו בשכירות ברחוב שנקרא פעם "יבנה", ואחר-כך "חיים עוזר גרודיז'נסקי" ולבסוף "חיים עוזר", כי השם "גרודיז'נסקי" לא נקלט בציבור.
ברחוב חיים-עוזר, קרוב לבית-המרחץ, היתה דירת-הורי הראשונה, דירה שכורה קטנה, שני חדרים, מטבח ובית-שימוש בחוץ, מרצפות מתנדנדות, מדרגות שביניהן בצבצו עשבים, וחצר שבה צמחו פרחי גרניום בגוון צובט וסגרירי, שיחי אקציה מחוספסים ומיספר עצי-פרי, וביניהם עץ-תפוחים שבעטיו אמר בעליו לאימי: "ספרתי את התפוחים, אחד חסר. אני חושב שהבן שלך קטף אותו." כך הואשמתי בגניבת תפוח-עץ למרות שכלל לא אהבתי לאכול מן הפרי הזה.
ביתי השני היה ברחוב מוהליבר, גם הוא קרוב לשם: ביתם של סבי וסבתי. קירות דירתם בקומה השלישית היו מוצקים כפלדה עד שהתקשו לתקוע בהם מסמרים כשרצו לתלות תמונות. בחדר-השינה של סבי וסבתי, מול מיטותיהם, היתה תמונה של הרבי מבלז עם השטריימל שלו. סיפרו שזה הבית הראשון במושבה שנבנו בו שלוש קומות, ועוד סיפרו שבשבתות אחר-הצהריים טיילו אליו בני המושבה כדי לחזות "בגורד-השחקים". בחדר-המדרגות היה טור שמשות לכל אורכו שנראה לצד הרחוב. השמשה באחת הקומות היתה אז שבורה, והיא שבורה מאז ועד היום, כשבעים שנה. היכן ועד הבית?
פעם עברו בנות שחזרו מבית-הספר עם בת-דודתי ליד בית סבי וסבתי. הן ביקשו לעלות רק לרגע לסבתי וסבי. הן, כמו רבים מבני דורם, לא הכירו סבתא וסבא ורצו לראות איך נראים סבתות וסבים שהן קוראים עליהם בספרי ילדים. נהגתי לעלות לסבתי וסבי מדי יום, וכשהייתי צריך להודיע להם משהו מאימי, ואני מיהרתי, הייתי שורק להם את השריקה המשפחתית שהביאו עמם מגרמניה. רק פעם אחת העיר לי סבי: "אתה יודע," – אמר בשקט – "יהודים לא שורקים."
על גג ביתם של סבתי וסבי, היה חדר-הכביסה המשותף לכל הדיירים ולידו היתה פעם בחודש יושבת על כיסא נמוך וגיגית מהבילה הכובסת שולמית אותה הזמינו השכנות שנהגו לקרוא לה "התימנייה": "מתי את רוצה לקחת את התימנייה?" – שאלו השכנות זו את זו.
שם גם היה סבי בונה את הסוכה. לסבא היו קורות-עצים כבדות. בקצותן היו מספרים, כדי שיזכור איך לחברן. את הסכך, ענפי האקליפטוס, הביא סבא בסחיבה במדרגות שלוש הקומות, וריחם מלווה אותי בגעגועים בחג הסוכות כל השנים.
שם בבית סבי וסבתי לגמתי את הניחוח היהודי הישן: את שעון-השבת שהיה מורכב מחוט שהגיע מארון-החשמל בחדר-המדרגות עד לשעון המעורר שהפעיל אותו, את השרפרף המיוחד לישיבה בתשעה-באב, את סבתא מתייפחת ביום ההוא כאילו אירע החורבן אתמול, ואת אור החשמל שנכבה ורק עששית הודלקה, ולהבדיל, את סבא לובש קיטל לבן בליל-הסדר וקורא את ההגדה במבטא אידישאי ענייני וקולח, ואת התמונה הענקית של משפט-שלמה שרקמה דודתי.
קרוב לבית סבי וסבתי נמצא גם בית-הספר היסודי שבו למדתי. שם שמעתי בפעם הראשונה בחיי את המלה "שואה" מפי המורה נפתלי, שגם סיפר לנו שכל בני-משפחתו נרצחו. הוא המחנך שכתב לי משפט אחד בתעודת-הסיום הקצרה של כיתה א' : "דוד תלמיד טוב מאוד בלימודים אבל הנהגתו צריכה להשתפר." ב"הנהגתו," התכוון המורה נפתלי להתנהגותי, וכפי שהסביר להוריי, דוד עדיין קם ומטייל בכיתה כפי שהתרגל לטייל בגן-הילדים.
חודשים אחדים לאחר שאבא ביקר בחנות-המכולת של ידידתו מגרמניה, הם נישאו. קודם-לכן שמח סבא לשמוע שהחתן המיועד הוא נצר לרבי אלימלך מליז'נסק, אבי החסידות בפולין. בחתונה נכחו עשרות מוזמנים, כמעט כולם בני משפחתה של אימי. אבי, שכל משפחתו הגרעינית נספתה בשואה, בא לחתונתו בלעדיהם.
החתונה נערכה במסעדת בת-דודה של אימי "קפה בלונדר". במסעדה זו היו האירושין של הוריי, נישואיהם, ברית-המילה שלי, פדיון-הבן שלי ובר-המצווה שלי. הכול.
אך לפני בית-הספר הלכתי כמו כולם לגן-ילדים, שהיה קרוב לסביבת ביתנו. היו שם בני גילי שגרו סמוך לגן והם התקבלו בלי הבדל בין דתיים ללא-דתיים.
הגדר בחצר האחורית של גן-הילדים גבלה בבית-הספר התיכון שהיה מול ביתי החדש ובו למדתי לאחר שנים.
הכיתות בבית-הספר התיכון-הדתי היו מעורבות, בנים ובנות יחד, והיושב במרומים עדי שהדבר לא גרם שום פגם מוסרי לאיש מאיתנו, ואנו זוכרים את ימי בית-הספר התיכון רק לטובה.
בית הוריי שהיה מול בית-הספר התיכון, מרחק שמיעה מן הכיתות הקרובות לכביש, כלל דירה גדולה במושגי הימים ההם: שני חדרים – והול. מי יודע היום מהו הול?
הפקתי תועלת רבה מן הקירבה: לא נזקקתי לתיק, ויכולתי לעלות הביתה בהפסקת-עשר הגדולה, לאכול חביתה ולשתות כוס תה, בעוד חבריי המסכנים מסתפקים בסנדוויץ' יבש ומים מן הברזייה.
גם משנישאתי לא התרחקתי מן הקיל ומטר המרובע במרכז המושבה שתושביה החדשים קראו לה עיר. גרתי באותו רחוב, וילדיי למדו באותם בתי-ספר. הרחוב "חפץ-חיים", על-שמו של אחד מגדולי הרבנים במזרח-אירופה שכתב ספר בשם זה, גרם לי לקבל פעם נזיפה מאדם "בקי בלשון" על שכתבתי "רחוב חפץ-חיים". צריך להיות חיים חפץ, אמר לי, כי בעברית כותבים קודם את השם הפרטי ואחר-כך את שם המשפחה...
והמכולת ברחוב הרצל?
היא המשיכה להתקיים עד לפני זמן לא-רב בידי אנשים אחרים ששכרו אותה ונהפכה על-ידם ל"פיצוציה". חזרתי אליה ברוחי לפני מיספר שנים. בתי הבכורה סיפרה לי על היכרות שיזמה בין חברתה ובין בחור צעיר, ושהניבה נישואין. רק כששמעתי את שם הנערה המשודכת, יכולתי לספר לבתי כי היא נכדתה של בעלת המכולת, עליה השלום. חשתי סיפוק רב. חבל רק שאבא שלי וגברת ברטה מהמכולת כבר לא היו בין החיים ולא יכלו לדעת שסגרנו את המעגל המרגש.
דוד מלמד

אהוד: המכולת של הזוג אייסלנד ברחוב הרצל היתה מכולת יוקרתית מאוד, נקייה, מסודרת ועשירה במעדנים שלא היו בחנויות-מכולת אחרות במושבה, ודודתי אחות-אימי, רחלה זילברווסר, שהיתה בעלת טעם מעודן, נהגה לקנות רק אצל אייסלנד.
בספרי "המושבה שלי" אני מתאר, בשמות בדויים, סצינה שהתרחשה ברחוב הרצל, לא רחוק מביתו של אברהם שפירא, מול הקומה השנייה שמעל המכולת של אייסלנד, באותו בניין:

יום אחד עבר דודי אלכס ברחוב וראה את האילם נורדאו עומד ליד ביתו של גרשוני בחגורה פתוחה וב"חנות" פרומה ומסדר מחדש את מכנסיו, כי החולצה היתה תמיד בורחת לו. כאשר הבחין ארל'ה במיטיבו, הוא דודי המתקרב – סיים את איוורור הביצים והידוק החגורה, השמיע טפיחה אחר טפיחה במחאו כף שמאל על אגרוף יד ימין בתנועה מגונה, הצביע בשמחה עצומה כלפי הקומה השנייה, ליעלע בגרונו הסדוק – וציפצף צרור מילים קטוע, שרק דודי הבין את גמגומן וידע לחקותן בצירוף תנועותיו של האילם:
"חוואג'ה בָּארֶס – הווא בניקו קוס-מרת-סקנדר אבול-באר'ל! חוואג'ה בארס – בניקו קוס-מרת-סקנדר אבול-באר'ל!"
אדון בוריס – הוא מזיין את ערוות אשתו של סנדרל אבי-הפרד!

שמו המלא של חוואג'ה בָּארֶס [פֶּרֶץ] שמור במערכת. את המעשה באילם שפירא סיפר לי בן-דודי אהרון בן עזר.

מה עונים לנכדים ששואלים אותנו: "מה היה לכם כשהייתם קטנים?" אני בטוחה שרובנו עונים על מה שלא היה: "לא היתה לנו טלוויזיה ולא היה לנו מחשב." ואז הם פוערים עיניים ולא מאמינים למשמע אוזניהם: "אז מה עשיתם?" הם שואלים. והתשובה שלנו: "קראנו ספרים ושיחקנו בחוץ." איזה הבדל יש בין חיינו לחיי ילדינו, ועוד יותר, לחיי נכדינו, שלעיתים קרובות עוזרים לנו להשתלט על כל העזרים הטכנולוגיים.
אז החלטתי להתמקד בבית הספר העממי. אפילו השם השתנה, וכבר מזמן הוא נקרא "בית הספר היסודי". היום לומדים בו שש שנים, עוברים לחטיבת הביניים ואחר-כך לחטיבה העליונה.
אנחנו בילינו בבית הספר העממי שמונה שנים מילדותנו, שמונה שנים של לימוד כל מיני מקצועות: תורה (ולא תנ"ך), מולדת (ולא גיאוגרפיה), עברית (ולא ספרות), חשבון (ולא מתמטיקה), התעמלות (ולא ספורט), ועוד שני שיעורים חשובים מאוד. היום היו כוללים אותם במגמת "אומנויות". אז זה היה "שיעור זמרה" (הזדמנות "לשגע" את המורה המסכן), ושיעור מלאכה (לא יצירה או יצירתיות). מלאכה לבנים: נגרות; ומלאכה לבנות: תפירה. אז לא היו פמיניסטיות שירימו את קולן.
אז גם לא היו דגמים חדשים של משפחה. היו פשוט אימא, אבא וילד אחד או שניים. לא אימא ואימא, לא אבא ואבא ולא "חד-הורית". האמת היא, שכן היו משפחות חד הוריות, אך הן היו מעטות וזה לא היה מתוך בחירה ולא הצהירו על זה בגאווה. להיפך, תמיד נלווה לזה עצב ואפילו יגון. ובעצם, אם חושבים על כך, גם במשפחות "הרגילות" – עם אימא ואבא – לא היה כל כך שמח בבית. רוב ההורים האשכנזים היו ניצולי שואה, שאיבדו משפחות שלמות, ולילדים לא היו סבא וסבתא, דודים ובני דודים. וההורים מעדות המזרח השאירו בארצות מוצאם משפחות, לפעמים עמדה מכובדת ומבוססת, ופה – כמו כולם – הם התחילו מהתחלה.
אבל נשוב לבית-הספר העממי. על הקיר בכיתה היו תלויות תמונות של הרצל ושל וייצמן (הראשון), והיתה כרזת הקרן הקיימת של האיכר החורש והברושים ברקע. ועוד היו על הקירות פתגמים באותיות דפוס גדולות, וביניהם: "טוב למות בעד ארצנו", "כבד את אביך ואת אימך", "אל תעשה לחברך את השנוא עליך". ובחג השבועות הסמקנו כאשר שרנו: "בחג שבועות תעשה לך..." כי המילה "לעשות" היתה המילה הכי גסה כמעט שהעזנו להוציא מפינו.
בכל יום שישי היתה קבלת שבת. התורן או התורנית של אותו שבוע היו חייבים להביא מפה לבנה, פמוטים ונרות, וכמובן – עוגה שאימא אפתה. בדרך כלל היתה זו עוגת טורט (או עוגת "חנק") שנאפתה בסיר פלא, גבוהה כזו, עם חור.
ועוד דבר חשוב אסור היה לשכוח ביום שישי – חצי גרוש לקרן הקיימת. ומי שלא הביא – נשלח הביתה להביא. את חצי הגרוש שילשלנו לקופסה הכחולה, ופעם בחודש נכנסו נציגי בית הספר לכיתות, ספרו את הגרושים והכריזו על הכיתה המנצחת, זו שתרמה הכי הרבה.
מה ידענו על חוץ לארץ? כיוון שלא היתה טלוויזיה ולא נסענו עם ההורים לטייל, קיבלנו את כל המידע בבית הספר. ספרון קטן בשם "מעונות" לימד אותנו על הוויגוואם של האינדיאנים והאיגלו של האסקימוסים.
בארון הספרים בבית היתה אנציקלופדיה "תרבות" עם התמונות הגדולות, היתה, כמובן, האנציקלופדיה העברית הבלתי נגמרת, והיו הספרים של "עם עובד" שאבא היה מנוי עליהם מטעם מקום העבודה, ההסתדרותי בדרך כלל.
מה אנחנו קראנו? בבית היו מעט ספרי ילדים ונוער. שאלנו ספרים בספרייה. בספרייה הספרים לא היו במדפים פתוחים. עמדנו בתור עם "רשימה". את הרשימה הרכבנו בהמלצת חברים. הספרן היה לוקח מכל ילד את הרשימה, הולך למדפים שמאחוריו, מחפש ומוסר לילד ספר אחד מתוך הרשימה. לפעמים הוא היה לוקח עיפרון ומוחק ספר מהרשימה. למה? כי הוא חשב שזה לא מתאים לגיל שלך, שזה "גס" מדי. נכון, צנזרו אותנו בקריאה.
אז מה בכל זאת קראנו? קראנו את חסמבה, את אריך קסטנר, את "הרוזן ממונטה כריסטו". פעם הגיע חקל'ה ואמר לספרן "תן לי את 'מונטה כריסטו' השמן." וכל כך למה? כי לפעמים נתנו לנו עיבודים וקיצורים של הקלאסיקות, אבל על חקל'ה לא יעבדו.
ואז הגיע ה"סקר". מבחן ארצי לתלמידי כיתות ח', והתלמידים הטובים הצליחו בו והופנו ללמוד בתיכון עיוני. ואלו שלא הצליחו בו, או אלו שבדרך כלל לא הצליחו בלימודים, נקראו "עצלנים". מי ידע אז מה היא לקוּת למידה, מה זו דיסלקציה ועוד כל מיני אבחנות מסוג זה.
וכך הסתיימו שמונה שנים של שמיעה בסוף השיעור את פעמונו של השַמָּש, (שנקרא היום אב הבית), של סחיבת ילקוט שחור או חום מעור ותיק אוכל מבד, כאשר הסממן לגיל היה המקום בו אכלת בבית הספר. בשנים ראשונות המורה מכריחה אותך לשבת בכיתה ליד השולחן ולאכול את ארוחת העשר עם מפית. ובכיתות הגבוהות מותר לך כבר לחטוף סנדוויץ ולאכול אותו בחוץ בהפסקה.
ונסיים במילים שכתב עלי מוהר בשירו "שיעור מולדת":
"כך זה היה, פשטות רכה.
זה הצטייר בילדותנו,
שהיתה יפה."
עדינה בר-אל
יום העצמאות תשפ"ב, מאי 2022

הַאוּכַל לְהָכִיל
זְמַן מְבַעְבֵּעַ
כְּמוֹ עֶרְגָּה
שֶׁהִתְפַּשְּׁטָה וְהָיְתָה

אַל תַּעֲמֹד בִּמְקוֹמְךָ
הַרְקֵד רַגְלֶיךָ
בַּשֶּׁמֶשׁ מְאִירָה
וּבְהִלָּה מֻרְשֶׁתֶת

גַּעְגּוּעֶיךָ יִתְפַּשְּׁטוּ בַּחֶדֶר
כְּמוֹ שָׁטִיחַ שֶׁנִּפְרָשׂ
לְרַכֵּךְ עִקְבוֹת
מִבַּעַד לְעָנָן
שֶׁנֶּעְלָם

מִזְבַּח הַשָּׁעָה
נֵרוֹת חֲשֵׁכָה הֵאִירוּ לַיְלָה
נְשָׁמָה כָּלְתָה לֶאֱלֹהֶיהָ
וּבֵין הַבִּיבִים רָצוּ חוּלְדוֹת
מַעֲבִירוֹת חוֹלָאִים וְכּוֹלֶרוֹת
שֵׁנָה מְרַפֵּאת וּמַחֲלִימָהּ נָגוֹזָה
נְסְפְּתָה בֵּין מְצוּקוֹת
רֹאשׁ שֶׁהֵנַחְתָּ עַל כַּר
יָצָא נֶגְדְּךָ בִּצְעָקָה
לֹא בִּקַּשְׁתָּ לַעֲלוֹת עַל מוֹקֵד
לֹא יִיחַלְתָּ לְעִטוּרֵי גְּבוּרָה
כֶּבֶשׂ נִשְׁחָט הָיִיתָ
עוֹלֶה עַל מִזְבַּח הַשָּׁעָה
יונתן גורל

בספרו החדש של מאיר שלו
מאיר שלו הוא כותב קוֹנְצֶפְּטוּאַלִי, כותב מתוכנן וחדור-מטרה. כתיבה כזו, שהיא הכרחית ומועילה בטקסטים עיוניים, האמורים לבטא רעיונות והשקפות, גורמת לעיתים קרובות נזקים לכתיבה שאמורה לברוא עולם רגשי ורוחני של בני-אדם במצבי-חיים שונים, ולהצדיק את מעשיהם ואת החלטותיהם בסיבות מן הכוחות המפעילים את החיים במציאות: פסיכולוגיים, סוציולוגיים, כלכליים ואידיאולוגיים. הנטייה של מאיר שלו לכתיבה קוֹנְצֶפְּטוּאַלִית התבלטה כבר בספריו המוקדמים שבהם הטיל על הגיבורים לבטא מסקנות דיסטופיות ביחס לסיכויי ההצלחה של הכפר בעמק יזרעאל, שסימל את החשוב בשאיפותיה של הציונות: לחבר מחדש את בניו של העם היהודי אל אדמת ארץ-ישראל.
כדי לאמֵת הכללה זו צריך הקורא לרענן בזיכרונו את העלילות המשפחתיות התלת-דוריות (אבות מייסדים, בנים סתמיים ונכדים תימהוניים) ברומאנים המוקדמים שלו, החל מ"רומן רוסי" (1988) וכלה ב"פונטנלה" (2002), שהיו כולן עלילות דיסטופיות שתיארו דֶגֶנֶרַצְיָה בלתי-נמנעת של השושלת החזונית-ציונית של מייסדי הכפר (ב"רומן רוסי") או של מקימי האחוזה המשפחתית (ב"פונטנלה"). את רעילותן של העלילות הללו, שבעזרתן ביטא מאיר שלֵו את השקפתו הפוסט-ציונית הזו, טרח להמתיק בעזרת סיפורי אהבה גדולים מהחיים, מאלה שפיתח ברומאנים "עשו" (1991) "כימים אחדים" (1994) "בביתו במדבר" (1998) ו"יונה ונער" (2006), וגם בעזרת חומרים נוסטלגיים מתקופות הווי קרובות למדי בתולדות היישוב, כגון: כלי-עבודה של בעלי מקצועות שכבר אין מי שמשתמש בהם, חפצים שכבר מזמן אין מייצרים אותם וצמחים ובעלי חיים בנופים שמעטים מגיעים אליהם ברגל כיום.
הקדמה זו על מדף ספריו הקודמים של מאיר שלו נחוצה כדי להעריך נכונה את ספרו החדש של מאיר שלו "אל תספר לאחיך" (הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2022, 262 עמ'), שאיננו ממשיך את ספריו המוקדמים, אלא את שני ספריו המאוחרים והשונים זה מזה – "הדבר היה ככה" (2009) ו"שתיים דובים" (2013) – שבהם התאמץ (ולא הצליח) למצוא ליצירתו כיוונים חדשים שאינם פוליטיים ודיסטוֹפיים, אלא טריוויאליים ואֶסקֵפיסטיים. כמעט עשר שנים חלפו מאז פרסומם עד שהשלים את הכרך השלישי במגמה מאוחרת זו בכתיבתו, את "אל תספר לאחיך", שבו כלל – כך אטען בהמשך – שלוש עלילות פארודיות על יחסי האהבה בין המינים, בין הגברים ובין הנשים, בתקופות גיל שונות ובמצבים שונים, כאלה ששמו של הספר, "אל תספר לאחיך", הולם אותם (ראה לאיזה מצבים מתקשר שם הספר בעמ' 202 ו-260).
ואכן, קורא שיזהה במהלך הקריאה בספר, שבעצם הוא קורא פרקי-סיפור משלוש עלילות שאין קשר ממשי ביניהן, פרט לדמותו של "המספר" המופיע בשלושתן, איתמר דיסקין יפה-התואר שראייתו לקויה מילדות, לא יתקשה לסכם לעצמו שמחברן, מאיר שלו, כינס בספר הזה שלושה סיפורים שונים על היחסים בין המינים בשלוש תקופות שונות בחייו של איתמר. בנעוריו צפה בזוגיות הממושכת של ההורים מאז שהתאהבו בבחרותם ועד שנפטרו בהגיעם לזקנה, שהיתה זוגיות קומית. כאשר הגיע לעשור השלישי לחייו ושירת בצבא כקצין מצטיין לאימון גופני, התנסה איתמר עצמו בזוגיות קצרה יותר, כזו שנמשכה רק חמש שנים, שהיתה זוגיות רומנטית. ולבסוף, בהגיעו לעשור הרביעי בחייו ובעודנו רווק, חווה זוגיות קצרה עוד יותר, כזו שנמשכה פחות מיממה עם רווקה בת גילו, שהיתה בגוון של זוגיות אֶרוטית.
אלמלֵא העדיף מאיר שלו לפזר את עמודיו וקטעיו של כל סיפור בין עמודיהם של הסיפורים האחרים, כתחבולה מיותרת להפיכת הפשוט למורכב, היתה הרציפות הכרונולוגית והמדורגת הזו בחייו של איתמר מבליטה את חולשתם הבסיסית של שלושת הסיפורים: בשלושתם אין עלילה מפותחת מספיק, כזו שהצדיקה את הכללתם יחד בכרך אחד.

"ליל האחים"
כינוסם בכרך אחד של שלושת הסיפורים האלה, המסופרים בסוּגות-תוכן שונות של הסיפורת (כאמור: הקומית, הרומנטית והאֶרוטית) ובסגנונות סיפֵר שונות, מעלה על הדעת, שהם טיוטות משלושה ניסיונות כושלים שעשה מאיר שלו כדי להשלים רומאן נוסף, אחרי הופעת "הדבר היה ככה" (2009) ו"שתיים דובים" (2013), ושהוא חיפש דרך איך להציל את הטיוטות הללו מגניזה. את ההטעייה הזו, שהכרך "אל תספר לאחיך" הינו רומאן, השיג מאיר שלו באמצעות פתרון אֶקְלֶקְטי, שכיח למדי בתולדות הסיפורת, על-ידי הוספת סיטואציה אֶפִּית שתצדיק למראית-עין את כינוסם יחד של פרקים מסיפורים נפרדים וגם שונים מאוד זה מזה, בספר אחד, שניתן להציגו כטקסט בהיקף של רומאן.
לסיטואציה האֶפּית הזו העניק מאיר שלו את השם המבטיח "ליל האחים", שכשמו כן הוא: לילה ארוך, שמתרחש פעם בשנה, כאשר איתמר היה מגיע לארץ מאמריקה, שאליה היגר לפני 35 שנים, כדי להיפגש עם אחיו בועז, הצעיר ממנו בשנתיים, בחדרו במלון. איתמר היה קובע את מועד בואו למפגש השנתי של "ליל האחים" הזה בתחילת הסתיו הן כדי להיבדק בדיקה תקופתית אצל ד"ר לוין, רופאת העיניים הקבועה שלו, שטיפלה בקוצר הראייה הקיצוני שלו (עמ' 165-164), והן כדי לזקק יחד עם גדי אלטמן, שהיה עוזרו בהדרכת ספורט בבסיס חיל האוויר, יין מזָן מיוחד של תאנים שזיקק במועד זה ביקב הבוטיק שלו (עמ' 167-166). בסיום הזיקוק היה איתמר מקבל מאלטמן 4 בקבוקים של יין "בּוּכָא", שבלעדיהם אי-אפשר היה לקיים את מפגש "ליל האחים" הזה.
לקראת "ליל האחים" היה בועז עורך בחדרו של איתמר במלון שולחן עם חטיפים, ואיתמר היה מציב שני בקבוקים מהיקב של גדי אלטמן, ואז, במשך לילה שלם, היו "משתכרים באופן שקט, יסודי ואיטי, ומדברים על הנשים שלי ועל האישה שלו, על הילדים שאין לי ועל בתו ובנו, ועל אימי ועל אביו, כך אני מתעקש לכנותם בליבי, כי הוא [האב] העדיף את בועז והיא [האם] העדיפה אותי." (עמ' 9).
גם אחרי 35 שנים, כאשר בהווה שניהם כבר נמצאים באמצע העשור השישי של חייהם, בועז עדיין מרותק לסיפוריו של איתמר, אחיו יפה-התואר, גבר שנשים מחזרות אחריו ונמשכות לא רק ליופיו הגברי אלא גם לליקוי בראייתו, שבעטיו הוא מצויד תמיד בשני זוגות משקפיים, אחד שהוא מרכיב על אפו והשני שהוא מצטייד בו למקרה חרום, כדבריו: "בלי משקפיי אינני יכול לזהות את פני בראי של הסַפר, וגם לא את אחי, עצמי ובשרי, כשהוא יושב ומשוחח איתי במרפסת חדרי במלון" (עמ' 23).
ואכן, הוסיפו המשקפיים לקסמו של איתמר, כי כל אשה שנשבתה ביופיו נהגה לגרום לו להסיר את משקפיו כדי שתֵיראה בעיניו, כמו מבעד לערפל, יפה ומסתורית יותר. ואף על פי כן ידע בועז, שרק אישה אחת כבשה באמת את לבו של אחיו ושלעולם לא תוכל אישה אחרת לרשת את מקומה בחייו.
עקביות נושאית זו בסיפוריו אלה של איתמר על צורותיה השונות של הזוגיות, אמנם איננה מצדיקה להגדיר את הספר "אל תספר לאחיך" כרומאן, אך גם כסיפורים נפרדים אין להלל אותם, כי הם סיפורים פגומים ושטחיים על הנושא המרכזי בסיפורת הפופולארית: היחסים בין המינים. אמנם לכל אחד מהסיפורים יש התחלה וסיום, אך האמצע, שהינו דל ורדוד, מסביר מדוע לא הצליח מחברם, מאיר שלו, להשלים רומאן מכל אחד מהם. תמצית קצרה של שלוש העלילות תבסס את המסקנה הזו על ערכם המוגבל של שלושת הסיפורים האלה.

הזוגיות הקומית – ההורים
כאמור, בשנות ילדותו ונעוריו הכיר איתמר בבית ההורים את הצורה הקומית של היחסים בין המינים. הוריו מנעו את התפרקות הזוגיות שלהם על-ידי הפתרון שאיפשר לכל אחד מהם להתגורר בקומה נפרדת בבית הדו-קומתי שלהם בשכונת רחביה בירושלים: האימא רחל בקומה התחתונה והאבא יחיאל בקומה העליונה (עמ' 62). ומאחר שיחיאל האמין כי "לכל אדם, בעיקר אם הוא גבר, צריכה להיות טריטוריה שהיא רק שלו" (עמ' 65), שבה יוכל לחיות עם עיסוקיו ועל-פי הרגליו, הוא בנה גרם מדרגות מהחצר אל הקומה שלו, כדי שלא יצטרך להיחשף לעיני אשתו בכל פעם שהוא יוצא או חוזר לקומה שלו בדירה. משום כך היה חשוד תמידי בעיניה של רחל כמי שבוגד בה עם נשים אחרות (עמ' 68-62). ולכן הסביר פעם לאיתמר, את המצב בבית בעזרת השקפתו השוביניסטית על ההבדל בין המינים: "גברים ממשיכים כל החיים לשחק בצעצועים, ונשים, באיזשהו שלב, מפסיקות." (עמ' 67).
ההפרדה הזו בקומות התבטאה גם בהימנעות ההורים לדבר זה עם זה, ועל איתמר הוטל התפקיד להתרוצץ בין הקומות כדי להעביר את הודעותיהם האחד לשני (עמ' 99-95). התיווך שלו ביניהם בדרך זו נפסק רק אחרי שהסכימו להשמיע אותן בנוכחותו "בשטח הציבורי" של הבית, בעודם יושבים בסלון או בגינה. (עמ' 98).
אחרי שהשניים מיצו את ההשתעשעות זה בזה כמו ב"צאצקֶע" (צעצוע ביידיש), בשנות הדבש של נישואיהם, החל כל אחד מהם לרדת לחייו של הצאצקֶע שבו מאס: "היא שבה ותיארה את בגידותיו, שמקצתן התרחשו במציאות ומקצתן בדמיונה, והוא שב והתלונן שהיא לא מכבדת ומעולם לא כיבדה את 'זכויות הפרט' שלו - - - מה שהיא עושה כל השנים שלנו ביחד. פולשת אל הטריטוריה שלי, מזיזה את הכלים שלי, מסדרת את הספרים בספרייה שלי, ולא לפי נושאים או מחברים, אלא לפי הגובה והעובי והצבע." (עמ' 64). ואכן, בסיפור הזה מובלעת ההגזמה, שהיא תכונתה העיקרית של הפארודיה, בדבריו של יחיאל על רחל אשתו: "אין לה גבולות. אם היא היתה בעל חיים, היא היתה פולשת למאורה שלי. אם היא היתה רופאה מנתחת, היא היתה מסדרת אותי מחדש: האף על החזה, העיניים על הכתפיים והאצבעות בשורה על גב, לפי הגודל והצבע." (עמ' 65). רק אחרי ששני הבנים, איתמר ובועז, עזבו את הבית ויחיאל החל להתגורר בחדרו של בועז בקומה שלה (עמ' 183), הגשימה רחל את נקמתה ביחיאל. תחילה הצטיידה במכשיר שמיעה והשימה את עצמה כחירשת, אבל המשיכה לבוא איתו חשבון, כעת ישירות ומקרוב, על בגידותיו בה עם נשים אחרות. לבסוף גרמה למותו על ידי כך שבחסות החֵרשוּת לא הושיטה לו עזרה כאשר נפל ונזקק לה (עמ' 202-201). אך היא לא הסתפקה גם בכך, אלא השלימה את נקמתה בבעלה גם אחרי מותו על-ידי הריסת גרם המדרגות לקומה שלו ועל-ידי הימנעותה מאז לעלות אל חדרו-ממלכתו בקומה העליונה של הבית.

הזוגיות הרומנטית – מיכל
כאמור, גם העלילה השנייה בספר הזה מתרכזת בזוגיות, אך הפעם כזו שנמשכה רק חמש שנים ואשר היתה רומנטית, בין איתמר, קצין הספורט המצטיין בבסיס חיל האוויר, ובין מיכל, קצינה בת גילו (שאפילו נולדה ביום שבו חל יום הולדתו) שהיתה קצינה מצטיינת במחלקה הסודית של הלוחמה האלקטרונית באותו בסיס. הסיפור מבליט את ההבדל ביניהם: הוא יפה-התואר והיא החכמה. אף שהכירו בטקס שבו הוצגו על-ידי מפקד הבסיס כמצטיינים בתחומם, הם התאהבו רק אחרי שנפגשו בלבוש אזרחי בת"א. (עמ' 160-158).
מאחר שאהבה רומנטית לא יכולה להתפתח בלי תקופת חיזור שתהדק תחילה את הקשר הרוחני בין האוהבים, שיתף המחבר את גיבוריו תחילה בערב על שירת יהודה עמיחי לפני שאיפשר להם להיות במגע גופני. הערב התקיים בנוכחותו של עמיחי ואחרי שהסתיים, התייצבו מיכל ואיתמר בפניו כשהם מחזיקים ידיים, פעולה ששיכנעה את עמיחי לעוץ לאיתמר את העצה הבאה: "אל תרפה מהיד הזאת" (עמ' 161). אף שדירתה של מיכל בת"א, שאז חלקה אותה עם קצינה נוספת, היתה פנויה באותו לילה, לא הזמינה אותו מיכל אחר-כך אל מיטתה, ואילצה אותו להסתפק בנשיקה הראשונה שהתירה לו.
נשיקה זו הספיקה לאיתמר כדי לפצוח אחר-כך בדברי השירה הבאים: "כל חדר בליבי התמלא בדמהּ. כל איבר בגופי שיער כל איבר בגופהּ. כל תא בבשרי נערך לקראת כל תא בבשרהּ. תאֵי שריר נדרכוּ, תאי חוש התחדדוּ, תאי עצב בדקוּ מגעים. תאי זרע עצרוּ נשימה." וכאשר ביקש איתמר להתנשק עוד, "הכי הרבה שאפשר," הבטיחה לו מיכל "תהיה עוד הפעם הבאה, ויהיו הפעמים שאחריה." הבטחה זו הפיקה ממנו מיד בית לירי נוסף: "הייתי קל ומאושר. חשבתי שכך הרגישו האנשים הראשונים שהמריאו בכדור פורח, שזרעו זרע באדמָה, שחצו את האופק על גב רפסודָה. ימים חדשים אותתוּ. גלים ליקקוּ את החוף. אהבָה התנשמָה. נדרכָה." (עמ' 163).
החריזה והמספר המוגזם של הדימויים ממישורים שונים של המציאות הגשמית והדמיונית בשני בתי-השיר האלה מקרבים-אל-הדעת, שהמחבר הוסיף לסיפור הזה גוון פארודי עָז יותר מזה שצבע בו את הסיפור הקומי על הזוגיות הממושכת של ההורים שהתפצלה לשתי הקומות בביתם. אף על פי כן פקעו בועות האהבה הרומנטית בין מיכל ואיתמר אחרי חמש שנים, כאשר מיכל הודיעה לו שהגיע הזמן להיפרד והסיטה את ראשה כאשר ניסה לנשק אותה נשיקת פרידה (עמ' 213). הסיום הגשים לאיתמר את נבואתו של אביו על מה שצפוי לו ממנה: "אתה הצאצקע שלה והיא עושה בך מה שעושים בצעצוע: משחקת בך, מראה אותך - - - ובסוף היא גם תזרוק אותך בשביל הצעצוע הבא שיהיה לה". (עמ' 68).
ואכן, מיכל אמנם נפרדה מאיתמר, אך הוא לא נפרד ממנה, כפי שמשתמע מלקט הדימויים שניסח מאיר שלו לאיתמר שלושים שנים אחרי שנפרד ממיכל: "חשתי כגולה מארצו. אחרי כמה פסיעות הפכתי את פני לאחור. מיכל עמדה בדלת והסתכלה בי. - - - אסור שדבר כזה יקרה, חשבתי. - - - צריך שבני ובנות זוג [כאשר הם נפרדים] ימהרו וינשקו זה את זה על כל גופם, כל אבר, כל חלקת עור ופינה, ולא רק את נאות המדבר ואת חופי השנהב, אלא גם את שיכוני העוני ואת החצרות האחוריות ואת הפרוורים הנידחים, את המרפקים ואת העקבים, את המעזֵבות ואת אזורי התעשייה." (עמ' 219). רק חבל, כה חבל, שבסיפור הזה, וגם בשני הסיפורים האחרים, השקיע מאיר שלו מאמץ כה בולט בהגזמות הלשון הפיגוראטיבית, בעוד שהשקיע כה מעט דמיון בפיתוח סיפור-המעשה כדי שיהיה מעניין יותר.
אם גם גודש כזה של דימויים בסיפור הזה עדיין לא שיכנע קורא כלשהו שהטקסט של מאיר שלו הוא טקסט פארודי וליטֶרָרי, ספרותי-אמירתי ומוגזם, כדאי לו לחזור אל פסקת הפתיחה של הספר הזה, שגם בו קיימת הגזמה באמצעי לשוני כדי לבטא את תחושת האהבה שעדיין מפעמת אצל איתמר כלפי מיכל גם אחרי שחלפו עשרות השנים מאז שנפרדו. הפעם המחיש מאיר שלו לאיתמר את האהבה באמצעות אַלוּזְיוֹת – רמיזה אל צירופי-לשון מטקסטים נודעים – שהטמיע בשבילו מפסוקי אהבה שונים בתנ"ך: "פעם אחת, ברחוב תל-אביבי קטן שאת שמו כבר שכחתי, התרמזתְ לי פתאום באשה אחרת. היא באה מולי, פוסעת את פסיעותייך, התקרבה, הראתה את מראייך, ואני לבי עמד מִפְעוֹם, רגלי מִלֶכֶת."
מאיר שלו דחס בשני המשפטים האלה שלוש מליצות מפסוקי אהבה בתנ"ך: "יונתי בחגוֵי הסלע - - - הראיני את מראייך השמיעיני את קולך" משיר השירים ב'-14, "נפעמתי ולא אדבֵּר" מתהילים ע"ז-5 ו"לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" מירמיהו ב'-2.
את התמצית הזאת על תוכנו של הסיפור הרומנטי הזה מוטב לסיים במידע קונקרטי על חייו של איתמר ועל חייה של מיכל מאז שנפרדו לפני שלושים וחמש שנים: "שנינו, מיכל ואני, בני שישים וחמש. אני חי בשרלוטנסוויל, וירג'יניה, ארצות הברית, ומבקר בישראל כל שנה. היא חיה בתל-אביב ומרבה בנסיעות להרבה ארצות. לפעמים אני רואה תמונה שלה באינטרנט, מקבלת פרס מדעי או תואר כבוד, לפעמים עם בעלה, שתי בנותיה – הבכורה, רופאת ילדים, דומה לה עד כאב - ועם ארבעת הנכדים." (עמ' 21).

הזוגיות האֶרוטית – שרון
מאיר שלו חשף כבר בפתיחת הספר תמצית מעלילת הסיפור השלישי מפי איתמר עצמו: "לפני כמה שנים, בליל האחים של 2010, סיפרתי לו [לבועז] סיפור שאינו קשור למשפחתנו, על אודות לילה שעבר עליי בארץ עשרים שנה קודם לכן, ב-1990. סיפרתי לו על אישה שהכרתי באותו ערב, על פגישתנו, ועל מה שאירע אחר כך בבית בודד אי-שם בשרון, בלב מבוך של דרכי עפר, פרדסי הדרים, חלקות ירק ומטעים של אבוקדו." (עמ' 10-9).
איתמר היה אז רווק יפה-תואר בן 45, כאשר בעלת בר מזדקנת ליד המלון הציעה לו לפגוש אישה צעירה ממנה "שהכירה פעם גבר יפה - - - שלא שם אליה לב, ומאז נשאר לה חשק [להיות עם גבר יפה - - - לראות פנים יפות של גבר ממרחק של נשיקה]." (עמ' 26-25). איתמר נענה להצעה זו, ונפגש עם אישה בת גילו נאה למדי. ומאחר שמדובר בסיפור אֶרוטי קצר-מועד, לא זיהו שניהם את עצמם בשמם האמיתי. איתמר אימץ לעצמו את שמו הפרטי של אלטמן, גדי, והאישה שפגש הציגה את עצמה בשם "שרון".
סיפור ארוטי לא מתבזבז על פתיחה וסיום ארוכים, אלא מתרכז דווקא באמצע, שבו מתוארות באופן גראפי כל הפעולות שעליהן רמזה התמצית שכבר נמסרה לקורא בתחילת הספר. ואכן ביוזמתה של שרון ועל-פי הוראותיה התבצעו לאיתמר כל המעשים שהתרחשו לו בדירתה בכל התנוחות האפשריות, סבב אחרי סבב, כמו בזירת מתאגרפים, שרעד של גוֹנְג מפריד בין הסבבים. ואכן, כך הסתיים הסבב הראשון בסיפור הזה: "שכבנו, דוממים והדוקים, - - - אני חושב שנרדמתי לשנייה, כי התעוררתי כשאמרה 'עכשיו תילחֵץ אליי הכי חזק שאתה יכול. רק להילחץ, בלי לזוז. עד ששנינו נתחיל לרעוד'." (עמ' 116).
הסבב הבא שלהם כבר התבצע בתנוחה אחרת: "שרון התקרבה ועמדה סמוך אליי, ואני, על ברכיי, חיבקתי את רגליה. היא הניחה את ידיה על עורפי, הידקה את פניי אל ערוותה, וכמו קודם, אחרי ששכבנו, רעדה." (142). וכמובן שגם קטעי הסיפור מאותו לילה, אשר פוזרו על-ידי הכותב הקוֹנְצֶפְּטוּאַלִי בין הפרקים של שני הסיפורים הקודמים ושנקטעו ללא-הרף על-ידי הערותיו של בועז, סוכמו לבסוף בקטע הבא: "רציתי ללכת, גם כי ככה אני רגיל, וגם כי היא עייפה אותי, מהרגע שנכנסתי לבית שלה, תעשה ככה, תעשה ככה, פֹה וְשם וְשם וְפֹה, תיכנס לאט, אל תעצום עיניים, יותר לאט, תַראה את הידיים, עם המשקפיים, בלי המשקפיים, תיצמד, עכשיו נרעד. - - - לא יכולתי יותר, התעייפתי ממנה." (עמ' 191).
במשך הלילה הזה התבררה לאיתמר זהותה של האישה שהתעללה בו במשך לילה שלם, שאכן התעלם ממנה כאשר שירתה כצלמת בבסיס שבו הכיר את מיכל, כפי שהקורא כבר יודע מהסיפור הקודם, הסיפור הרומנטי. אז, בבסיס, רצתה "שרון" לאבד בחברתו את בתוליה (עמ' 248), אך בהווה של הסיפור היא נוקמת בו על האכזבה שספגה בעבר בעקיפין ממנו, כאשר התאהב במיכל הבלתי-נשכחת. אף שבסיפור הזה, השלישי, הפארודיה על הסיפור הפופולארי כבר גלויה ומודגשת, היא ניתנת להבלטה ניכרת יותר על-ידי הפשטת סיפור-המעשה הזה מהפרטים הסְפֶּציפיים שלו: בעלת בר, אישה מבוגרת, מְסַרְסֶרֶת בגבר יפה ומפגישה אותו עם אישה שמעוניינת לבלות לילה עם גבר יפה-תואר. ואכן, במשך לילה תמים מכניעה אותה אישה את הגבר, מחזיקה בו על-ידי הסתרת משקפיו, שבלעדיהם אין הוא מסוגל להימלט מהמלכודת שלה, ומַחְפיצה אותו (מלשון: חֵפֶץ) לצרכיה המיניים.
הפרזיולוגיה הפמיניסטית ("מְסַרְסֶרֶת" ו"מַחְפיצה"), בהפשטה זו של סיפור-המעשה, מְהַפֶּכֶת את היחסים בין שני המינים, מאלו שהיו שכיחים בעבר במציאות וגם בסיפורים, ליחסים שתנועת "מִי-טוּ" המיליטנטית מטיפה להנהיגם בהווה, תחילה בין הסדינים בחדר-השינה ואחר-כך בכל תחומי החיים האחרים, כדי ליצור שוויון מלא בין הנשים ובין הגברים.

סיכום – והפעם ללא גלי רֶטֶט ורָעַד
רק על-ידי סיווג שלוש העלילות כפארודיות על הסיפור הפופולארי, ניתן להצדיק במשהו את מגרעותיו של הספר הזה של מאיר שלו. וישנה סיבה נוספת שמצדיקה את הספר הזה בתחום הסוגה שבה נכתב, סוגת הסיפור הפארודי: גם בחולשותיהם של שלושת הסיפורים הם לועגים מספיק לסוג הספרים המשגשג ביותר כיום בסיפורת הישראלית, סוג הנוגס כבר שנים נתחים מתפוצת ספריו של מאיר שלו, והם סיפורי האהבה הפופולאריים, שרוב מחבריהם הם כלל כותבי-המִקְלדת משני המינים, אך הבולטות מביניהם הן דווקא הנשים שכותבות "ספרות פמיניסטית" דלת-דמיון – מסקנה זו נתמכת על-ידי העובדה שבשלושת הסיפורים הגברים הם הקורבנות של מעשי הנשים ושל החלטותיהן כלפי הגברים שלהן.
לקוראי ספריו הקודמים של מאיר שלו, שהתאכזבו מהספר הנוכחי, הקדים מאיר שלו, למסור, בסיומו של הסיפור האֶרוטי הזה, את התמצית הבאה על עלילתו מפי איתמר: "לא תאמיני [אמר לשכנתו, אחרי שחזר מישראל אל דירתו באמריקה] מה קרה לי בישראל, בחורה התחילה איתי בבר, לקחה אותי אליה והחביאה לי את המשקפיים כדי שלא אוכל ללכת, ופחות או יותר זהו." (עמ' 259). ואכן: תמצית זו מסכמת פחות או יותר את קלישותם הסיפורית של כל סיפורי הספר הפארודי הזה של מאיר שלו.
יוסף אורן

אהוד: למרות ההילה הספרותית החשובה האופפת אותו, אני, משום מה, אינני מסוגל לקרוא את מאיר שלו.

מסתבר שהעיקרון המוסלמי העתיק "דין מוחמד בסייף" הוחלף מעתה ל"דין מוחמד בגרזן!"
יחיא איברהים חסן סינואר, מנהיג החמאס, מפלגת הרוב בקרב הערבים-הפלישתים, שינה את העיקרון הוותיק עליו מתבסס האיסלם. בנאום מעזה הוא קורא לכל הערבים ובמיוחד לערביי ישראל, לרצוח יהודים. "שכל אחד יכין אצלו רובה, את הרובה שלו, ומי שאין לו רובה שיכין את הגרזן שלו או הסכין שלו":
https://twitter.com/peretzsami/status/1522302410257010689?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw==&refsrc=email
כדאי תמיד להעיף מבט גם לאחור ולצדדים.

יועז הנדל: "טיבי לא תומך טרור"
ח"כ אחמד כמאל אחמד א-טיבי מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) פירסם פוסט ניחומים עקב מות אימו של המחבל כרים יונס ש ב-1980 חטף ורצח עם בן דודו את החייל אברהם ברומברג ית"ד (ישראל תיקום דמו) מצומת חדרה. טיבי, שמעריץ את יונס ואת משפחתו, נהג לבקר את אם המחבל ותועד משבח את יונס — הגיבור הלאומי הפלסטיני, והוא פנה לשר לביטחון הפנים לשחרר את המחבל ללוויה. וכך הוא כותב:
"המוות לקח את אם כרים. החאג'ה אם כרים יונס הוותיק מבין האסירים הפלסטינים מהכפר עארה. חיכתה כל רגע לשחרורו. ולא זכתה לכך. אם כרים היא האימא. רחמי אללה על האישה מלאת הסבלנות האומץ והאהבה ורחמי אללה על אביו של כרים שנפטר לפניה. תנחומים לכל בני עמנו. 'הו זה שעיניו וכפות ידיו מדממות' על הלילה לחלוף. חדר המעצר לא יישאר ולא חוליות השלשלאות. נירון מת אבל רומא לא מתה. היא נלחמת בעיניה. גרגרי השיבולת המתה, עתידים למלא את הוואדי בשיבולי החירות לאסירים."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=741932&forum=scoops1
העיקר שיועז הנדל (הסוחר) שותפם הפוליטי של "האחים המוסלמים" הכריז: "טיבי לא תומך טרור".

רוחלה
בשולי הניתוח המעניין של זיווה גרבורג-שמיר על ספרו של אברהם גבריאל יהושע היא כותבת: "ראוי להזכיר בזהירות מסויגת שגם בִּתו של הרודן בניטו מוסליני, ולא רק בִּתו של האב ריקרדו לוצאטו, המכתיב בעריצותו לבִתו היחידה מיני תכתיבים כדי לשמור עליה מכל מִשמר, נשאה את השם 'רקלה'." ("חדשות בן עזר", 1743)
תיקון קטן. בניטו אמילקרה אנדראה מוסוליני, היה נשוי לרקלה מוסוליני לבית גאודי, שהיתה אחותו החורגת. אימה של רקלה היתה אשתו השנייה של אביו של מוסוליני (או פילגשו בלבד). בתם הבכורה אדה נולדה מחוץ לנישואין בשנת 1910. הזוג התחתן בשנת 1915 לאחר מכן נולדו להם שלושה בנים ובת זקונים. ויטוריו (1916), ברונו (1918) שנהרג במהלך מלחמת העולם השנייה כטייס, רומנו (1927) ואנה מריה (1929).
בנוסף היו למוסוליני פילגשים. היהודייה מרגריטה צרפתי היתה מאהבת שלו במשך שנים רבות, עד שקבלת חוקי הגזע מנעה את המשך היחסים, והיא נמלטה לארגנטינה. מ-1932 היתה לו פילגש אישה נשואה בשם קלרה פטצ'י, שהיתה נאמנה לו עד הסוף עת שניהם נורו, וגופותיהם הושחתו והם ניתלו ברגליהם על ידי פרטיזנים איטלקים.

בן גוריון ווייצמן אשמים – "הבועזים" חוזרים?
דניאל הלפרין-דורון, נינו של זרח ברנט, הפרוון העשיר מקובנה שעשה את הונו באנגליה, מבוני מאה שערים ופתח תקווה, מצא לפני מותו את האשם בבעיית יוקר המחיה בארץ. "השיטה" החברתית-כלכלית שהנהיגו בארץ דוד בן-גוריון ואבות הציונות הסוציאליסטית, היא שאחראית ליוקר המחייה הנוכחי בישראל. בן גוריון, טוען הלפרין-דורון, תיכנן לייסד כאן דיקטטורה קומוניסטית בשותפות עם חיים וייצמן. בפברואר האחרון, יצא לאור ספרו האחרון של דורון, "תמול וכישלון – כיצד מקימי המדינה יצרו שיטה המאיימת על עתידנו" (הוצאת "ידיעות אחרונות"). 500 עמודיו הם כתב אישום חריף נגד מייסדי המדינה, ובראשם בן-גוריון ויריבו, הנשיא הראשון חיים ויצמן. הם, לטענתו, הקימו כלכלה ריכוזית ומונופוליסטית, ביורוקרטיה אלימה וחובקת כל, נפוטיזם ושחיתות פוליטית ממוסדת. "שיטת מפא"י" ש"השתלטה על כל אורחות החיים והשחיתה אותם על ידי פוליטיזציה טוטאלית, סיכלה כל אפשרות לניהול תקין, הרסה את התחרותיות ועודדה שחיתות נרחבת, שנגמרה עקב הסתמכות על קשרים במקום כישורים, בזבוזי ענק ונאמנות למפלגה מעל הכול. דרך של בן-גוריון, ויצמן והשמאל," טוען הלפרין-דורון, "הסגירה את המפעל הציוני בידי מרקסיסטים דוגמטיים, בורים בענייני כלכלה או בחיי המעשה, עסקנים שגרמו לנחשלות הכלכלית ולחולשה של היישוב היהודי בתקופת המנדט, כדי להקים בהן "דיקטטורות של הפרולטריון".
שורש הבעייה לדידו ב-1906 עם הקמת מפלגת "פועלי ציון" ברמלה, והקמת "אחדות העבודה" ב-1919. והעיקר הקמת ההסתדרות הכללית של העובדים ב-1920. הלפרין-דורון מסביר את ההתמקדות בהסתדרות בהבנה של בן-גוריון כי לא התאפשר לכפות דיקטטורה בולשביקית גלויה על תושבי הארץ תחת המנדט הבריטי – כזאת שתשלוט בכל אורחות החיים, ובעיקר בכלכלה באופן מוחלט. מסיבה זו, לדבריו החליט בן גוריון לשלוט ביישוב באמצעות שליטה על פרנסת תושביו.
ל"דיקטטורה של הפרולטריון" של בן גוריון, טוען הלפרין-דורון, "היו מתנגדים. אחד מהם היה ולדימיר זאב יבגינביץ' ז'בוטינסקי, שטען כי יש לשבור את המונופול של ההסתדרות, כדי ליצור תחרות בין ארגוני עובדים. במאמרו מ-1932 תחת הכותרת 'כן, לשבור!'
"הרצל," הוא טוען, "תמך ביוזמה פרטית והקים את בנק אפ"ק, כזרוע הפיתוח של ההסתדרות הציונית, ובראשו העמיד את הבנקאי זלמן לבונטין, שטען: "את הארץ יוכלו לבנות רק אלה שמשקיעים בה את כספם, ולא אלה הבאים בלא אמצעים. הרצל (בניגוד לבן-גוריון) ראה את האבסורד שבניסיון להפוך יהודים משכילים לעובדי אדמה, חקלאים, עמי ארצות."
לעומת הרצל, ב-1908 הקים חיים ויצמן מחלקת התיישבות, שהיתה משקל-נגד לבנק אפ"ק היזמי, ונועדה להעביר את התרומות שנאספו מיהודי התפוצות להתיישבות קולקטיביסטית. "בן-גוריון ולימים גם ויצמן לקו בתפישה רומנטית של החקלאות, כרתו ברית עם מרקסיסטים רדיקלים, שמטרתם היתה ליישב את הארץ רק ביישובי חקלאות קולקטיביסטית, שימומנו מנדבות שנאספו בתפוצות ישראל."
"האידיאולוגיה הזאת של בן-גוריון ווייצמן, טוען הלפרין-דורון, היתה גם אחראית להחרפת הסכסוך היהודי-ערבי. מאורעות תרפ"א (1921) פרצו בעקבות הפגנת 1 במאי של אנשי שמאל וקומוניסטים יהודים ביפו הערבית, שניסו לדחוק בערבים למרוד בבעלי הקרקעות.
"מנהיגי הציונות הבולשביקית, שדיברו גבוהה-גבוהה על צדק חברתי ואחוות עמים, לא התייחסו למצוקה של הערבים העניים שנושלו בידי יהודים מאדמותיהם, שהיו מקור מחייתם. להגברת האיבה תרמו גם ההתנגדות בשמאל לשיתוף פעולה כלכלי עם החקלאים והסוחרים הערבים, טוען הלפרין-דורון. 'רוכלים ערבים שבאו למכור תוצרת חקלאית ביישובים יהודיים, הותקפו בידי פעילי שמאל, הוכו ומרכולתם הושמדה.'"
(עופר אדרת, "דניאל דורון מצא את האשם", "אל-ארצ'י", 4.5.22)
https://www.themarker.com/news/politics/.premium-MAGAZINE-1.10775905
בטיעונים של הלפרין-דורון יש עירוב מסוכן של עובדות שחלקן נכונות עם פרשנות מוטית מוטעית ושקרית. נתחיל מהבסיס. הרצל לא היה סוציאליסט או קומוניסט, אבל כשהוא נואש מרוטשילד כמממן את התנועה הציונית ואת התיישבות היהודים בא"י (הוא אמר שבעוד 50 שנה כולם ירקו על קברו) הוא הקים ב-1902 בנק כחברה בשם "אנגלו-פלשתינה"The Anglo – Palestine Co " (אפ"ק), שהיתה חברה בת של "אוצר התיישבות היהודים" שנרשמה בבריטניה. התפישה שלו שהבנק אינו בנק פרטי של בעל הון כזה או אחר, אלא של התנועה הציונית כולה.
עוד קודם לכן ב-1901 הרצל ייסד את "קרן קיימת לישראל" (קק"ל) כמכשיר פיננסי לאומי לטובת גאולת אדמת א"י עבור העם היהודי – אמצעי לאיסוף כספים מיהודים לשם קניית קרקעות בארץ ישראל והכשרתן להתיישבות יהודית. הרצל הבין שהקרקע חייבת להיות בידי הלאום ולא בידי ההון הפרטי על מנת שתישאר תמיד בידי העם היהודי ולא תימכר מחדש לערבים. (ועל כך בהמשך).
גם חיים וויצמן ממפלגת ה"ציונים כלולים" (כך מבטאים זאת) לא היה סוציאליסט או קומוניסט, אלא בעל הון רב משל עצמו, אבל הוא התחבר לציונות הסוציאליסטית. כשחיים וייצמן שהביא להכרזת בלפור קרא: "עם ישראל אייכה?" והעם לא בא... קל וחומר לא ההון הפרטי, הוא הבין שיש בעייה. ב-2 אפריל 1921 נפגש חיים וייצמן עם לואיס ברנדייס – חבר בית המשפט העליון בארה"ב, ומראשי הציונים באמריקה. לאחר הפגישה הגדיר חיים וייצמן את הבדלי הגישה ביניהם כהבדל בין "אסכולת פינסק" ל"אסכולת וושינגטון": "הציונות בשבילנו על פי אסכולת פינסק," אמר וייצמן, "היא יהודיות גופא שהובאה לידי תנועה על מנת ליצור מחדש את המולדת היהודית. ההסתדרות והקונגרסים הם ביטוי לאחדות היהודית. ברנדייס כופר בלאומיות היהודית הוא עומד על השקעות פרטיות ויוזמה אישית ואני בעד קרן לאומית. היוזמה הפרטית לא תיתכן לפני הקמת היסודות לבית הלאומי." באותה שנה– 1921, קנה יהושע חנקין מאדון סורסוק שבעים אלף דונם בעמק יזרעאל, בסכום עתק של שלוש מאות אלף ליש"ט. השטח היה מורכב משני גושים: גוש מהלול המשתרע משני צידי הכביש חיפה נצרת, וגוש נוריס בין גבעת המורה לגלבוע. השטח נמסר לקק"ל.
התפיסה היתה שכדי להקים מדינה יש להקים קודם כל חברה המושתתת על יסוד הדומה לכל חברה בעולם (היפוך הפירמידה בלשונו של בורוכוב) על גאולת ו"כיבוש עבודה" – חקלאות עברית וכיבוש עבודה ע"י חקלאים עבריים, ולא הקמת מושבות בידי ההון הפרטי "הבועזים" המעסיקות שכירים ערבים (תופעה שביאליק הגדיר שואה). לכן הציונות הסוציאליסטית הקימה את "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא"י" כארגון ייחודי הכולל גם ארגון עובדים וגם את "חברת העובדים" כבעלת המפעלים בהם הם מועסקים. לכן גם ברל כצנלסון הקים את בנק הפועלים.
כמובן שהתפיסה הזו היתה מנוגדת לאינטרס של בעלי ההון הפרטי. קל מאד היה לוולדימיר זאב יבגינביץ' ז'בוטינסקי, שהתיישב ב-1923 בנוחות בפריז, (והקים שם ב-1925 את "התנועה הרוויזיוניסטית" באולם האחורי של קפה דו פנתיאון, בלב הרובע הלטיני), לצעוק "יא ברעכען!" – כן לשבור את ההסתדרות, ולפרק ממנה את "חברת העובדים", כי הוא לא לקח כבר חלק בחיי היישוב בארץ. ז'בוטינסקי, שגר ברובע ה-14 בדירת חמישה חדרים מפוארת עם חדר משרתים למעלה, התפרנס כעסקן ועיתונאי של הממשלה הרוסית הגולה בפריס, ונשבע אמונים בשם תיאובולד הקדוש לתא סודי של "הבונים החופשיים" של הממשלה הרוסית הלבנה הגולה בפריז. (גם פטלורה שהיה בקשר איתו, היה חבר "הבונים החופשיים"). למרות שיכול היה לקבל היתר לשוב לארץ לאחר שלא הורשה ב-1930 ע"י שלטונות המנדט לחזור מדרום אפריקה לא"י, התאהב ז'בוטינסקי בחיי העיר, בבתי הקפה שלה, ובחיי התרבות שלה ולא חשב כלל על עלייה לארץ.
(על ז'בוטינסקי בפריז):
https://streetsofparis.wordpress.com/2009/07/19/8/
נכון, התפישה הציונית-סוציאליסטית של גאולת הקרקע ו"כיבוש העבודה" הביאה אולי להחרפת העוינות הערבית, אבל זו היתה מגיעה בכל מקרה (וגם הגיעה) גם למושבות "הבועזים" מעסיקי השכירים הערביים בהמוניהם, אבל ללא "גאולת האדמה בידי הקולקטיב היהודי" ו"כיבוש העבודה" בידי הקולקטיב היהודי, לא היתה קמה חברה יהודית עצמאית שיכולה היתה להקים מדינה.
עדות קונקרטית לכך אנחנו רואים בבירור היום כאשר צאצאי "הבועזים" בייחוד בגליל, מוכרים את אדמותיהם הפרטיות בעד בצע כסף לערבים, והגליל מאבד לאט את צביונו היהודי.
https://www.now14.co.il/תחקיר-ערוץ-20-מכירת-חיסול-מי-משתלט-על-האד/

[אהוד: דווקא כצאצא של "הבועזים" היה לי כל השנים ויכוח נוקב עם דניאל דורון – שסבא-רבא שלו ר' זרח ברנט היה יחד עם סבי במייסדי פתח-תקווה ונזכר אפילו בספר זיכרונותיו של סבי "התלם הראשון". אני טענתי נגד דורון שללא "היישוב המאורגן", ללא "ארץ-ישראל העובדת" – לא היתה קמה מדינת ישראל. זו היתה גם דעתו של אבי בנימין, יליד פתח-תקווה, השקפותיו של דניאל דורון היו, במחילה מכבוד זיכרו, קצת מטופשות, וגם מאוד מנותקות מהבנת המציאות ההיסטורית של המפעל הציוני].

קשה להשתחרר מאנטישמיות "הפרוטוקולים של זקני ציון"
סרגיי גלזייב, השר לשעבר הממונה על על היחסים הכלכלים של רוסיה והמועמד לשעבר לנשיאות רוסיה, טען ברוח הפרוטוקולים של זקני ציון שהאסטרטגיה של זלנסקי, היא מילוי רצונם של הרוטשילדים, השמדת האוכלוסייה הגברית של אוקראינה על ידי נשק רוסי במטרה ליצור ארץ מובטחת חדשה על גדות הדנייפר "לעם הנבחר".
יש לציין שהגרסה של גלזייב לא מתיישבת עם התיאוריה של לברוב. לברוב שאמר שהמשטר באוקראינה הוא ניאו נאצי, וזלנסקי, למרות היותו יהודי, הוא גם נאצי. לדברי גלזייב, זלנסקי הוא ציוני, המנסה לנקות את השטח של אוקראינה מזרים ולייצר מקום מחיה ליהודים.
גלזייב לא מסביר פרט אחד שאינו מתאים לתיאוריה האנטישמית שלו: מדוע רוסיה מסייעת לזלנסקי ורוטשילדים לבצע תוכנית ערמומית שכזו, הכנסת כוחות אל תוך אוקראינה והשמדת האוכלוסייה הגברית שלה...
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=741840&forum=scoops1
ב-2014 הגדיר גלזייב את נשיא אוקראינה פורושנקו כנאצי כשהביע את רצונו לחתום הסכם עם האיחוד האירופי. "אירופה מנסה לדחוף את אוקראינה לחתום בכוח על ההסכם," והן "אירגנו הפיכה צבאית באוקראינה וסייעו לנאצים לרשת את כס השלטון. הממשלה הנאצית הזו מפציצה מחוזות באוקראינה." כשנשאל האם לדעתו פורושנקו עצמו הוא נאצי, ענה גלזייב: "כמובן."
https://news.walla.co.il/item/2759070
מי יודע אם בעתיד לא יאשימו האוקראינים האנטישמים באמת את זלנסקי היהודי באחריות למצבם.

על שקר ואמת
שר החוץ של רוסיה, סרגיי ויקטורוביץ' לברוב, (אבא ארמני, אימא רוסיה) אמר בראיון לתוכנית Zona Bianca בערוץ Rete4 בטלוויזיה האיטלקית כי העובדה שנשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, יהודי – לא אומרת שאין גורמים נאציים באוקראינה.
לברוב שאל: "זלנסקי יהודי? גם להיטלר היה מוצא יהודי. העם היהודי החכם אומר שהאנטישמים הגדולים ביותר הם בדרך כלל יהודים."
https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium.HIGHLIGHT-LIVE-1.10772358
תיאוריית הקונספירציה למוצאו היהודי של היטלר נעוצה בכך שאביו נולד מחוץ לנישואין ולא ידוע מי סבו. לפי אחת הקונספירציות בן למשפחת רוטשילד הכניס להריון משרתת לא יהודייה הלא היא סבתו. אחד המפיצים הבכירים של התיאוריה היה פושע המלחמה הנס פרנק, המושל הכללי של הגנרלגוברנמן בפולניה הכבושה. בזיכרונותיו, שפורסמו אחרי שהוצא להורג ב-1946, הוא טען כי בסוף שנות ה-30 הציג לו היטלר מכתב שקיבל מאחיינו, שבו איים האחיין לחשוף שלמנהיג הנאצי יש "דם יהודי". פרנק טען שהיטלר פקד עליו לחקור את שורשי משפחתו, וכך הוא גילה שסבתו של היטלר מצד אביו, מריה אנה שיקלגרובר, ילדה בן כשעבדה כמבשלת בבית משפחת פרנקנברגר היהודית בעיר גרץ שבאוסטריה. הבן, כך נטען, הוא אלואיס היטלר, אביו של אדולף. כמובן שאין לכך כל סימוכין. בכל מקרה היטלר היה לפי חוקי הגזע רק מישלינגה. אז האימרה הזו של הארמני-רוסי לברוב, המשקפת את האנטישמיות – היא שקר אנטישמי מוחלט, אבל בכל זאת יש בה קורטוב של אמת. בין האנטישמים יש בהחלט גם יהודים.

להשתחרר מהציונות
שלא במפתיע העיתון הערבי בעברית "אל-ארצ'י", הביא בגיליון חג העצמאות-נכבה את השקפת עולמם של שוקן ונבזלין.
"עצמאות אמיתית? להשתחרר מהציונות. כבליה חונקים, אזיקיה כובלים, כמו כל פיגום היא סיימה את תפקידה בבניית הבית הלאומי עם השלמת עבודות הבניין. עכשיו יש להסירה...
"הציונות היא לא סתם דת, היא דת פונדמנטליסטית שאסור להטיל בה ספקות, ודאי לא לכפור בה. מי לציונות אליי, ומי שלא – אין לו מקום. אין כיום עוד מדינה, זולת צפון קוריאה, איראן ואפגניסטאן, שבה לא רק נהוגה אידיאולוגיה שלטת, אחת ויחידה, אלא גם כזו שאסור לאיש לסטות ממנה. רק בישראל. כמו שחובה היה להיות קומוניסט בברית המועצות, חובה להיות ציוני בישראל... המשמעות האמיתית של הציונות: שימורה של העליונות היהודית בארץ ישראל. ציונות פירושה קיומה של מדינה יהודית בחבל ארץ שבו חיים שני עמים, שווים בגודלם, שניהם נתונים לשליטת המדינה היהודית. מרפיח ועד מג'דל שאמס, המדינה היהודית שלטת, באמצעים שונים. זוהי מדינת אפרטהייד. אין דרך אחרת להגדירה. הציונות היא שמגדירה את ישראל כמדינת אפרטהייד... צריך להסיר את הפיגומים, לאתחל הכול מחדש, להשתחרר מהציונות ולכונן דמוקרטיה. בינתיים זה נשמע אוטופי, בוגדני, כופר או הזוי, עד אשר נבין יום אחד שכבר לא נותרה דרך אחרת." (גדעון לוי, "להשתחרר מהציונות", "אל ארצ'י, 4.5.2022)
https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-MAGAZINE-1.10779044
מעניין היה לראות את גדעון לואי (לוי) "לורד האו האו הישראלי", חי יום אחד תחת כיבוש ערבי-מוסלמי בהנהגת חמאס, לו הוא מייחל. בכל מקרה גדעון לואי (לוי) הוא הוא ההוכחה לנכונות דבריו של לברוב שבין האנטישמים יש גם יהודים.

דוד אוחנה – הישראלים גם צלבנים וגם כנענים –
יחי האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי
גם דוד אוחנה מופיע שלא במפתיע בגיליון חג העצמאות-הנכבה של העיתון הערבי בעברית "אל-ארצ'י". דוד אוחנה, המתנאה בהיותו מחבר הספר מקורות המיתולוגיה הישראלית, קובע למרות הסתירה שהישראלים הם גם צלבנים קולוניאליסטים, וגם כנענים.
(דוד אוחנה, "גם כנענים, גם צלבנים המלכוד הטרגי של ישראל", "אל-ארצ'י, 3.5.22)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10777135
אין טעם לסכם את הטענות האבסורדיות המוטעות של אוחנה במאמרו. הוא למשל כותב, ברצונו להשחיר את המתנחלים ביו"ש ובעזה לאחר מלחמת ששת הימים בניגוד למתנחלים מראשית הציונות: "הציונים דיברו על הקמת מולדת ליהודים בארץ ישראל ועל זיקה בין היהודים שמעבר לים אל המולדת ההיסטורית, אך הם לא הטיפו לשוב לגבולות האבות." שטות מוחלטת. הציונים דיברו על התיישבות בכל גבולות ארץ האבות, והתיישבו בגוש עציון ובכפר דרום. מעניין איך הוא מגדיר את ברל כצנלסון ויצחק טבנקין שהתנחלו בארץ ודגלו בהתנחלות בישראל השלימה על שתי גדות הירדן. אבל הדבר המוזר באמת הוא, שדוד אוחנה יליד העיר הבֶּרְבֶּרִית אוג'דה במרוקו שנכבשה ע"י הכיבוש הערבי (עד היום הבֶּרְבֶּרִים במרוקו הם הרוב הילידי במרוקו הנרדף ע"י המיעוט הערבי הכובש והמתנחל, ועוד לא הזכרתי את כיבוש סהרה הספרדית) המתנאה בהיותו היסטוריון, מהדהד את התעמולה הערבית, ומכנה רק יהודים בתואר "כובשים" ו"מתנחלים". (מגוחכת השוואת היהודים לצלבנים). מדוע למשל אוחנה יליד מרוקו אינו משווה את "המתנחלים" היהודים בארץ למתנחלים הערבים הכובשים במרוקו?
מוטב היה לו נטש אוחנה את הפרופוגנדה הערבית-מרוקאית השקרית, של ההשוואה האווילית בין הישראלים לצלבנים ולכנענים, וידבר אמת היסטורית. הכובשים המתנחלים הם הערבים. וישראל כמו הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, המלטזים, הארמנים, והגיאורגים, הצליחה לסלק את הכובשים הערבים, אבל בניגוד להם לא פירקה את ההתנחלויות הערביות. (המצרים, הבֶּרְבֶּרִים, והכורדים, טרם הצליחו).

[אהוד: אינני יודע אם אתה יודע שאני מאוד לא מתפעל, זאת בלשון המעטה, מכתיבתו של דוד אוחנה, בייחוד כאשר הוא מתיימר לעסוק במשנתו של גרשם שלום – מבלי להבין אותו].

אחרי מות – אמת אמור
פלורין גולדשטיין-אילן גילאון – אגואיזם אכזרי
ידועה האימרה "אחרי מות קדושים אמור" והנה באמת לאחר פטירתו הוצג פלורין גולדשטיין-אילן גילאון המנוח, כקדוש וכאחד מל"ו צדיקים שאפילו יריביו הפוליטיים כבנימין מיליקובסקי-נתניהו הפריזו בשבחו. ואכן אי אפשר לקחת ממנו את מאבקו למען הנכים והשכבות הנמוכות בחברה הישראלית, אבל כמה עובדות לא נאמרו כלל בדברי הקילוסין שקיבל מכל עבר.
פלורין גולדשטיין-אילן גלאון, פנה בזמנו אל קוראי "חדשות בן עזר" בפניה בהאי לישנא: "הצטרפו אלינו כי יותר מרצ זה יותר צדק חברתי ויותר שלום." "כי אתם מכירים אותנו ממקודם." "וגם אותי אתם מכירים ממקודם." (גיליון 956).
אז אנחנו בהחלט הכרנו אותו מקודם. פלורין גולדשטיין-אילן גילאון ניהל כחבר כנסת מערכת עיקשת למען עישון. גולדשטיין-גילאון היה מראשי הלובי בכנסת למען העישון בכל מוסדות הציבור וברכבת, ופעל במרצ להפיל את חוק איסור העישון. אנחנו גם זוכרים שכאשר התקבל החוק האוסר על עישון הוא הלך מבית קפה אחד לשני ובכוונה תחילה באגואיזם אכזרי הוא עבר על החוק ועישן. לגולדשטיין-גלאון לא היה אכפת כלל אם יחלו אנשים בסרטן וימותו, או יהפכו לנכים, העיקר שיוכל הוא למלא את תאוותו לעשן. והוא עוד התחזה להומניסט חברתי ופעיל שלום. "שלום בית קברות".
(ח"כ גולדשטיין-גילאון מבקש לעשן ברכבת אך הרכבת מסרבת)
https://m.ynet.co.il/Articles/1278548
גם ח"כ תמר זנדברג ממפלגתו, נאבקה למען לגליזציה של עישון סמים והתנאתה במסוממותה העצמית. והנה שני המעשנים הללו היו חברי הכנסת היהודים היחידים שתמכו ב-7.12.2016 בהצעת חוק שהועלתה ע"י "המפלגה הערבית המשותפת" (בשנאת ישראל) לאשרר את אמנת רומא, על מנת לאפשר לרוב המוסלמי בעולם לתבוע את ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג. הצעת החוק נדחתה.
http://rotter.net/forum/scoops1/369336.shtml
ח"כ פלורין גולדשטיין (אילן גילאון), העולה החדש-ישן מרומניה, קבע נחרצות בכנסת שהמסתננים הערבים-המוסלמים מאפריקה הם חלק מהאומה היהודית שלנו:
http://rotter.net/forum/scoops1/316330.shtml
לו באמת היתה הולכת המדינה בדרכיו ומבטלת את זהותה היהודית, לא יכול היה העולה מרומניה פלורין גולדשטיין-אילן גילאון, לעלות לארץ, לקבל בה אזרחות בזכות חוק השבות, ולהילחם נגד המדינה. (אה כן, וגם העולָה מבריה"מ גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון לא היתה יכולה). "חוק עזמי בשארה" המאפשר לביהמ"ש לשלול אזרחות גם כאשר האזרח אינו בארץ. אושר בכנסת בקריאה שנייה ושלישית ברוב של 51 מול 17. באופן צפוי חברי הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) ומוסלמים ממפלגת העבודה ומרצ התנגדו לתיקון החוק החדש מפני תמיכתם בבשארה ובחיזבאללה, אבל באופן לא צפוי (ואולי כן) תמכו גם יהודים במרגל החיזבאללה, ובהם גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון), תמר זנדברג, פלורין גולדשטיין-אילן-גילאון, ומיכל רוזין, האקטיביסטים הפרו-איסלמים תומכי הפשיזם הגזעני הערבי, תמכו במרגל החיזבאללה, והצביעו נגד החוק. אז אחרי מות – אמת אמור! כל האמת וכל העובדות.

מנותקים (1)
בחודש האחרון לא היו נרצחים
דומה שעומר ברוצבלסקי-ברלב אינו חדל להפתיע ולהראות עד כמה הוא מנותק מהמציאות. לאחר 15 נרצחים בפיגועים הוא הכריז: "בחודש האחרון לא היו נרצחים."
https://www.bahazit.co.il/בר-לב-בחודש-האחרון-לא-היו-נרצחים/
מדאיג. מאוד מדאיג.

מנותקים (2)
יצאנו בזול
שר התפוצות נחמן שייקביץ'-שי: ''יצאנו יחסית בשלום מחודש הרמאדן, ההתנהלות הזהירה והמאופקת הניבה תוצאות טובות.''
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=741357&forum=scoops1
מדאיג לא פחות.

בעיית מצפון
סולימאן מסוודה, הערבי-ממוסלמי-מסוני מירושלים המזרחית, כתב "כאן" הכריז בתגובה לטיפול המשטרה באספסוף המתפרע במסגד הקצה: "פלישה למסגד אל אקצא – זה לא מקובל על אף אדם שיש לו מצפון."
https://twitter.com/SuleimanMas1/status/1520768035317067776?t=44tKpY2lorV-Ytjm-kpUXQ&s=03)
מעניין שמר סולימאן (במקור שלמה המלך בונה בית המקדש) אינו חושב שפלישת הערבים למקום הקדוש ביותר ליהודים הר הבית אינו מעשה הנבלה הגדול ביותר בהיסטוריה לכל בעל מצפון? מעניין שמר סולימן (במקור שלמה המלך בונה בית המקדש) אינו סבור כי בניית מסגד הקצה על שרידי בית המקדש הוא מעשה הנבלה הגדול ביותר בהיסטוריה לכל בעל מצפון?
מעניין מה היית אומר לו היהודים היו כובשים את הכעבה. זורקים את האבן השחורה הקדושה (30 ס"מ [?]) ומקימים במקומה בית כנסת. האם זה המצפון שלו?
 
לא עומדת בצפירה
הצדקת הידוענית, ג'ודי ניר-מוזס-שלום-רוטנברג, הכריזה שהיא אינה עומדת יותר בצפירות הזיכרון ביום השואה כי לטענתה מתעלמים ממצוקת שורדי השואה.
https://mobile.srugim.co.il/article/668724
מילא, שלא תעמוד, אבל השאלה היא למה כיורשת עשירה היא אינה תורמת משהו למצוקתם של שורדי השואה?

אין משפחות קדושות
בתגובה לקריאות נגדו בעת טקס הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה אמר נפתלי בנט: "המשפחות השכולות הן קדושות."
אז זהו שלא. המשפחות השכולות אינן קדושות, הן רק משפחות שכולות.
רק באמונה הנוצרית יש משפחה קדושה. מרים, ישו, ויוסף הנגר (שאינו אביו). ביהדות אין משפחות קדושות. כמובן שלכל משפחה (גם שאינן שכולות) יש את הזכות למחות נגד כל דעה פוליטית כמו שיש לכל אזרח, אבל התבטאות פוליטית בטקס זיכרון ממלכתי (הן נגד נתניהו, והן נגד בנט) אינה ראויה, ורק מבזה את הנופלים ואת משפחותיהם. מחאה פוליטית יש להביע בפורומים אחרים.

רבקה מיכאלשווילי-מיכאלי
מבדרנית המביאה שמחה – למעציבה המביאה עצב ותיעוב
לבדרנית הוותיקה (ילידת 1938) רבקה מיכאלשווילי-מיכאלי, זכויות רבות בעיצוב עולם הבידור של ישראל כמנחה ובדרנית. המיזמוראית נעמי ספירוב-שמר, העידה שבזכותה נוסף הבית השני של השיר "ירושלים של זהב" ב-1967. כששמר הראתה לה את השיר, העירה מיכאלי כי חסרה התייחסות לעיר העתיקה, ושמר הוסיפה את הבית השני שנפתח בשורה "איכה יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה."
מאז שבנה ובתה של מיכאלשווילי-מיכאלי (מיורם ליבוביץ) ירדו מהארץ, ונכדיה אינם עוד ישראלים ויהודים, ואינם דוברים עברית היכולים להבינה, היא נהפכה לאקטיביסטית פרו-איסלמית מרצונה להצדיק את ירידתם. בהמשך לכך היא הכריזה על השתתפותה בטקס הזיכרון לחללי האוייב. עובדה שהכאיבה לרבים בישראל, לא רק למשפחות השכולות. מיכאלשווילי-מיכאלי הפכה באחת מבדרנית המביאה שמחה, למעציבה המביאה עצב ותיעוב.
ומי מיד קפץ להגן עליה, ולהשתתף בעצמו ביום הזיכרון לחללי האויב? האקטיביסט הפרו-איסלמי, העבריין המושחת, אהוד אולמרט:
https://rotter.net/forum/scoops1/741567.shtml
הנה ראו את דברי אולמרט העבריין, מנסה לשים עצמו בדומה לרבין שנרצח, בטיעון שבגלל "חתירתו לשלום" הוא סולק מתפקידו, ולא בגלל שחיתותו. אולמרט מציג את מדיניותו לחיסול כל אפשרות לשלום או להסדר מדיני כלשהו, ע"י הקמת מדינה חמאסית ביו"ש שבריתה ירושלים המזרחית, כמטחווי קשת מהכנסת. לפחות יש לו את האומץ להודות שמחמוד עבאס לא קיבל את תוכניתו המופקרת:
https://www.youtube.com/watch?v=-LITP4UAoWk
לא פחות מדהים, "הפילוסוף" יוסף בירנבוים-אגסי, המציע לתת תעודת זהות ישראלית לכל הפלשתינאים ובכך לחסל את מדינת היהודים:
https://www.youtube.com/watch?v=-LITP4UAoWk
בטקס יום הזיכרון לחללי האוייב השתתפו בנוסף לרבקה מיכאלישווילי-מיכאלי גם עופר כסיף, משה מזרחי-רז, מיכל רוזין, גבריאלה לסקי-שוץ, וכמובן אוהבת "הזולת" גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון. בשנה הבאה הם מן הסתם גם יארגנו ביום השואה טקס זיכרון אלטרנטיבי לחללי גרמניה הנאצית הוורמכט והוואפן אס.אס. הרי כולם בני אדם.

אי נחת
הסיפור המוסרני (היפה כלעצמו) של יעל צ'רתוק-שרת-מדיני "הקופסית" ("חדשות בן עזר" 1743) עורר בי חוסר נחת. צ'רתוק-שרת-מדיני כותבת שאביה משה צ'רתוק-שרת, ראש מהחלקה המדינית של הסוכנות נסע ב-1942 לארה"ב. "ידעתי לשם מה נסע: לרגל עבודתו שמטרתה אצורה בהמנון ששרנו במפקד החגיגי בכל פתיחת שנת לימודים – 'להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון, ירושלים.' להסברים נוספים לא נזקקתי." בזמן שנסע, ב-1942, השמדת יהודי אירופה היתה בעיצומה. ובמה התעסק ראש הסוכנות היהודית? בקופסית של ילדה ממרוקו.
נעמן כהן