מלחמת ששת הימים הסתיימה בניצחון מהיר ומוחץ של מדינת ישראל על אויביה שקמו עליה לכלותה ולהשמידה: מצרים, סוריה, ירדן וגם כוחות ממדינות ערביות נוספות. כתוצאה ממלחמה זו נהדף צבא הכיבוש הירדני, שכבש את העיר העתיקה ומזרח ירושלים ואת יהודה ושומרון, ושלט בלב ארץ ישראל המערבית במשך 19 שנים, 1948 עד 1967. הר הבית, האתר המקודש ביותר ליהודים שוחרר במלחמה זו, ביום כ"ח באייר, ומאז נחוג יום ירושלים בתאריך זה.

עוד בטרם שככו הקרבות הורה משה דיין, שר הביטחון באותם ימים ורמטכ"ל בעברו, להסיר את דגל ישראל מעל הר הבית, וכך גרם לבכייה לדורות. גילוי החולשה של דיין מלווה אותנו מאז. דווקא הארכיאולוג החובב הפקיר את האתר העתיק והמקודש לחסדי האויב המובס ולידי הווקף המוסלמי.

לווקף המוסלמי חבר גם הווקף היהודי, רבנים שונים שאסרו על יהודים לעלות להר הבית. כך מנעה הברית הבלתי קדושה של אנשי דת מוסלמים ויהודים את הנוכחות היהודית על ההר. וירדן, זו שפלשה וכבשה ב-1948 וזו שתקפה והובסה ב-1967 – התנהגה כאילו היא האחראית להר, ופגעה בריבונות הישראלית במקום.

כמעט 30 שנה חלפו, וראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, אף הוא רמטכ"ל בעברו – רמטכ"ל מלחמת ששת הימים – חתם על הסכם שלום מרושל עם ירדן. למרות שמלך ירדני אחד תקף, פלש, נגס וכבש נתחים מלב ארץ ישראל ב-1948, ומלך ירדני אחר תקף והובס ב-1967. כעבור שנים הסתלק מלך זה מתביעת ריבונות על אזורים ממערב לירדן. אבל, בהסכם השלום עם ירדן התנדבה ישראל ונתנה גושפנקה ישראלית ל"חסות" הירדנית-ההאשמית על הר הבית. שגיאתו של רבין היתה נדבך נוסף על המחדל של דיין.

מאז, שוב ושוב מתערבים מלכי ירדן, בוחשים בנעשה בהר הבית, פוגעים בהתנהגותם התוקפנית בריבונות הישראלית במקום ולמעשה מוסיפים שמן למדורה. כמו כן, בימים אלה ממש, מסייעים כוחות מקומיים לחזק את הדרישה הירדנית ל"חסות" במקום. כאשר ישראל "החזקה" מגלה חולשה, אויביה ואפילו שכניה, מבחינים בנקודות התורפה, לוחצים, ומשיגים לעצמם הישגים מיותרים.

ישראל מגמגמת בעניין ריבונותה בהר הבית ובעניין ביקורי יהודים במקום, ואוסרת על תפילת יהודים במקום הקדוש להם. ישראל משקרת כאשר שוב ושוב שרי ישראל מתגאים בכך שישראל מבטיחה חופש תפילה לכול. לכול? אלא אם כן מדובר ביהודים... אם מדינה אחרת כלשהי היתה אוסרת על יהודים לבקר או להתפלל במקום כלשהו, ישראל היתה מגדירה את המעשה כאנטישמי. אבל, מה עושה ישראל הרשמית בעצמה בלב בירת ישראל?! 

עד מתי?!

ד"ר רון בריימן

בסביבות שנות השמונים לחיי התערערה בריאותי והתחילה אצלי סידרת התעלפויות שלא ידעתי ממה היא נובעת.

זה קרה בבית. תוך כדי שיחה נעימה בסלון. לפתע חג החדר סביבי, חשתי שהנה אני נופלת ומיהרתי לצנוח על הספה. תוך דקות מיספר התאוששתי – עד לעילפון הבא.

זה קרה בכיכר השעון ביפו. יצאתי ממכוניתה של חברתי וראשי הסתחרר והשתטחתי על המדרכה. מזל שלא נחבלתי. אני הולכת עם חברה – כבר חוששת ללכת לבד –על רציף היכל התרבות והכול נע סביבי. כבר ידעתי מה צפוי לי ומקדימה רפואה למכה, יורדת לאיטי למרצפת, מתעלפת ומוסעת באמבולנס לבית החולים. זה קרה ביום כיפור לאחר "יזכור" בבית הכנסת. נפלתי על המדרכה ממול והוסעתי לאשפוז. נעשיתי קבועה באיכילוב ושמלותיי טיאטאו את מדרכות העיר.

לבסוף, אחרי כמה בדיקות סרק קצרות, אושפזתי לשבוע של בדיקות יסודיות והתברר שהדופק שלי פוסק לפעום לכמה שניות – ואז באה ההתעלפות, והשתילו לי קוצב לב.

היה ברור שעליי להתחיל בחיים אחרים. מפחיד ומסוכן להיות לבד בלילה וגם ביום. דרושה החלטה גורלית: לעבור ל"בית מוגן" או להישאר בבית עם מטפלת צמודה לכל שעות היממה שתדאג לי ולבית.

כמה מחברותיי עברו לבתים מוגנים ורכשו ביטחון. בבית המוגן יש שמירה ופיקוח. ישנו רופא שכבר מכיר אותך ואפשר להיוועץ בו. מנקים את דירתך, מתקנים לך את הטלוויזיה, מחליפים נורה בנברשת, והכול בלי לבקש טובה משכן. אפשר לאכול בחדר האוכל ואפשר לנהל מטבח פרטי. יש חיי חברה, הרצאות, הופעות. חברותיי מרוצות בדרך כלל מהבית המוגן. אחת מהן, שהתגוררה קודם בדירה הדורה בת חמישה חדרים, אומרת אפילו שהמעבר למוגן זו ההחלטה הטובה ביותר של חייה.

הרהרתי בהמלצותיהן אבל נוכחתי שלעבור לדיור מוגן זו לא אופציה בשבילי. יהיה עליי להשכיר או למכור את הדירה המרווחת שבה אני חיה קרוב לשישים שנה. לדחוס פריטים מועטים מתוכה לחדר אחד, מקסימום לשניים בבית המוגן, ואת היתר להפקיר – זה מעל לכוחי. יאמלל אותי. כשניסיתי פעם למיין את הניירת – טיוטות של רשימות לעיתון, מכתבים שהצהיבו מקרובי משפחה, מכתבי אהבה, ולברור מה להשאיר ומה לזרוק – כל מסמך נראה לי יקר וחשוב והשארתי את החבילה כפי שהיתה.

אם כך לגבי הטיוטות, מה עם הספרים? בדירה מוגנת יש מקום לקומץ ספרים ובספרייתי כשלושת אלפי ספרים. רובם דברי הגות ומחקר, ספרי 'עם עובד" שם עבד בעלי ירוחם, ספרי קודש של סבי, כולל ש"ס. לא בכל הספרים עיינתי אך מתוך יחס של כמעט קדושה לספר, שנטעו בי מילדות, אספתי לביתי את כל ירושות הספרים. לא היה לי לב לזרוק אותם.

בני ודאי ייקח כמה עשרות כותרים. לא יותר. גם לו ספרייה עמוסה בכמה שפות. ומה על כל היתר? לתרום לספריות ציבוריות? אלו כבר מלאות, מוכנות אולי לקחת רק ספרים מיוחדים מאוד. להתמקח עם אנטיקוארים, מוכרי ספרים ישנים. זה לא עניין בשבילי. עם ה"אלטע זאכן" ודאי לא אתחיל להתדיין לעת זיקנה, ואפילו הם לא קונים הכול. בלית ברירה אצרף את הספרים, רעיי משנים רבות, לספרים הזרוקים בחצרות הבתים. הדור הצעיר מעדיף את האינטרנט על הספר. המחשב נוח לשימוש, אינו תופש שטחים בדירה. כבר ראיתי את כל כרכי האנציקלופדיה העברית, בשעתם פאר הבית, מוטלים ליד פחי האשפה באין חפץ בם – וליבי נחמץ. איך נפלת משמיים הלל בן שחר! וגם אני, בת לדורות מטפחי ספרים, אבגוד בהם?

ומה על התמונות, מרביתן מתנות מהאמנים שציירו אותן? אחלק למשפחה ולידידים ועם היתר אחזר על פתחי גלריות ואשמע שהציור הזה לא באופנה, לא שווה. והשטיחים? בדיור המוגן לא יהיו לי די קירות ומרצפות להכיל את כולם. לבסוף יהיה עלי ילהפקיר את כל האביזרים המעניקים צביון לבית, את המזכרות ו"הפיצבקעס" מישראל ומרחבי העולם ואת אוסף הבובות הלאומיות שליקטתי בכל ארץ...

ומה עם הסרוויזים במזנון, עם הבגדים העומסים את הארונות? אני אספנית מטבעי, נקשרת לחפצים, לא אצה להשליכם גם כששוב אין צורך בהם. אם אצא לבית מוגן יהיה עליי לברור אחד לאחדבין אין ספור פריטים שאגרתי, לעשות סלקציה. איזו מילה נוראה! הכול אהוב עליי בדירה. אפילו העץ הגדל בה עשרות שנים וכבר נושק לתקרה. חמישים ושמונה שנים אני מטפחת דירה כלבבי. היא חלק מהווייתי, מההיסטוריה של חיי. כך גם הרחוב והאזור התל אביבי שלה. איך אינתק מכל זה?

והזיכרונות... הזיכרונות שמעל ומעבר לחפצים החומריים. זיכרונות ממשפחה קטנה ואוהבת שהתגוררה כאן.

לפני הדירה המרווחת גרנו ברחוב יוסף אליהו. ירוחם אישי אהב את הרחוב הנקרא על שם דודו, יוסף אליהו שלוש. אימו של ירוחם היתה סולטנה, בתו הצעירה של אהרון שלוש גואל אדמות נוה צדק. מול ביתנו בפינת רחוב רוזנבאום התגורר מנחם בגין, עדיין ראש האופוזיציה. את עליזה רעייתו הייתי רואה חוזרת עמוסה מהמרכול. נהגתי לברכה לשלום, סיפרתי כי אני שכנה שלה ונעניתי בחיוך נעים. הבגינים התגוררו בדירה קטנה בקומה ראשונה בעלת שני פתחים, מפלט לעת צרה. כשנבחר בגין לראש הממשלה פגשתיו ברחוב ובירכתי אותו על הניצחון בו זכה אחרי הרבה שנים מרות, ושחתי גם לו שאני שכנה. הוא נשק את ידי נוסח אציל פולני והזמין אותי לבוא לביתם. כל שבת אחר הצהריים הם עורכים פגישת רעים, אמר. הייתי גאה מאוד בהזמנה אך לא מימשתי אותה. חששתי שלא ארגיש בנוח בחברת כל הגדולים שיהיו שם, גיבורי המחתרות. גם לא הייתי "חירות" אלא מ"הציונים הכללים". כיום כמובן אני מצטערת על כך.

בדירה ביוסף אליהו לא היה חדר לילד, כשנכנסתי להריון חיפשנו דירה גדולה יותר. שם לילד לא היינו צריכים לחפש. החלטנו לקרוא לרך הנולד על שם אחד מהורי יהודה, אבי המאמץ, לאות תודה על כל מה שעשה עבורי. אם ייוולד בן היה ברור שייקרא יששכר דב, כשם אביו של יהודה, ואם בת – נקרא לה "בלהה" כשם אימו.

נולד בן. ירוחם הזדהה עם השם "יששכר" אבל נרתע מ"דב". "איך נקרא פעוט רך כזה 'דב'?" תהה. ויתרנו על הדב. וכיוון ש"יששכר" קשה לביטוי, קראנו לו ביום-יום "שכי".

חיפשנו דירה במקום שקט, ללא אוטובוסים, בלי בניין ציבורי, בלי בית ספר וגם לא גן ילדים, דירה בסביבה שכבר בנויה, לבל נשמע רעש מערבל בטון והלמות פטישים. במקום נעים, לא רחוק ממקומות העבודה של שנינו. ומצאנו דירה בקצה רחוב ביל"ו, סמוך להיכל התרבות.

זכור לי היום הראשון בדירה החדשה. עד לא יכולנו לבשל בה והלכנו למסעדה. חזרנו וראינו שבדירה התחולל שוד. הרצפה מלאה קרעי עיתונים, כלים שבורים ובכל פינה שיירי אוכל, בננות אכולות למחצה. בדקנו. מאומה לא חסר. ושנינו פרצנו בצחוק. "השודדים" היו עטלפים שקיננו שנים במגרש הריק, וגם כשהוקם עליו בית ניסו לחזור אליו. עדיין אני רואה אותם בערבים חגים סביב המרפסת.

הזיכרונות... הזיכרונות על משפח קטנה הדוקה ואוהבת, ימי אושר וימי סבל גדול. לדירה הזו היה ירוחם שולח לי בכל ערבי שבת וחג צרור שושנים אדומות עם פתק "א.א.א." – אני אוהב אותך." כאן היה מקדש על היין בערב שבת ואומר את מזמור תהילים "ה' רועי לא אחסר" כמסורת בית אביו. ואת כל זה אטוש, אהרוס במו ידיי ואלך לבית מוגן?

ברור לי שאחרי מאה ועשרים שלי גורל דירת ליהרס ולהשתפץ. לא יישאר בה זכר ממני. אבל ידי לא תהיה בחורבן. עיני כבר לא תראינה אותו.

ועד אז אישאר, אם רק יתאפשר, בדירה שלי. לא בשום בית מוגן.

תקוה וינשטוק

על הספר "מצעד האיוולת היהודי –

איך הפקירו אבות היהודים את עתיד עמם"

מאת אמוץ עשהאל

ידיעות אחרונות, 2019, 391 עמ'

חכמי ישראל ומנהיגיו בכל הדורות נהגו, ונוהגים, לטפוח לעצמם על השכם בשביעות רצון לנוכח דברי הימים הארוכים של עם ישראל: אנו עם נבחר, קיבלנו משמיים תורת אמת לפני 3300 שנים, הבאנו לעולם את בשורת המונותיאיזם, אנו שרדנו אלפי שנים לעומת האימפריות הגדולות שנעלמו מעל במת ההיסטוריה, אנשי השם בכל תחומי הדעת הם רבים בעם ישראל הרבה מעבר לאחוז של בני עם זה ביחס לאוכלוסיית העולם, ועוד ועוד.

בא הספר שלפנינו ומתאר את הכישלונות לאינספור של עמנו לאורך ההיסטוריה כתוצאה של התנהלות פוליטית אווילית של מנהיגיו – בעיקר מנהיגיו הדתיים.

את השם לחיבור חשוב זה שאל מחברנו משם ספרה של ברברה טוכמן "מצעד האיוולת" שראה אור ב-1983 (ראו עמ' 17), אלא שבניגוד לטיעונים שבספר ההוא – נדמה שאין בספר שלנו אף טיעון מופרך. אצל טוכמן נמצא, למשל, טענה לגבי הטרויאנים שבאיוולתם, כביכול, הכניסו לתוך חומות העיר את סוס העץ שהסתיר בתוכו לוחמים יוונים, אלא שהטרויאנים לא נהגו כך מתוך איוולת, אלא משום התערבות בוטה של השמיים: נחשים מפלצות הגיחו מהים בפקודתו של אל והרגו את לאוקואון ואת בניו על כך שהעז לטעון שסוס העץ הוא מלכודת. עד כמה שזכור לי, מעידה כזאת אין בספר שלנו.

שורשי האיוולת בעם שלנו מוצא המחבר כבר בתקופת השופטים כאשר יש שבטים מועדפים (יהודה, אפרים), ושבטים מקופחים הנדחים לפריפריה (ראובן, גד, חצי מנשה, שמעון, דן). חלוקה לא צודקת זאת מסתברת כבר במשפחתו של יעקב, אשר לפני המפגש עם עשו הוא מעמיד את נשיו וילדיו כשהמועדפים מוגנים מאחור, והפחות מועדפים לפנים (בראשית ל"ג 3-1). אין אחווה בין השבטים בתקופת השופטים: דבורה מוקיעה ומקללת את השבטים המשתמטים; בני יהודה מסגירים את שמשון לפלשתים, שבט דן נאלץ לנדוד צפונה, ואף שבט לא נחלץ לעזרתו. יפתח הורג את בני אפרים המתגרים בו. בתקופה הזאת, וגם אחר כך, שלטת הדעה הפוליטית המופרכת שאין צורך בשלטון מרכזי, כי השלטון הוא לאלוהים: "לא אמשול אני בכם, ולא ימשול בני בכם, ה' ימשול בכם" – אלה דברי גדעון לאחר ניצחונו על מדיין (שופטים ח' 23).איך בדיוק זה אמור היה להתבצע? הרי כדי לעמוד בפני האויבים שמסביב, לא ייתכן לגייס כל פעם מתנדבים שמוכנים ללחום, אלא צריך להיות שלטון מרכזי שמגייס צבא קבע המוכן לכל פורענות, וצריך להכין מראש כלי מלחמה – אלתור ברגע הקריטי הוא פתרון גרוע לאיומים מבחוץ. השקפת העולם הדתית הישראלית פסלה שלטון מרכזי כזה שבדרך הטבע אינו יכול להישמע להנחיות של אנשי הדת. שמואל ממשיך את דרכו של גדעון, ומתאר את המלוכה כמפלצת, וכאשר הוא נענה לעם ובוחר מלך, הוא בוחר את שאול מהשבט הקטן והחלש – בנימין, ולימים מעמיד כנגדו מתחרה משבט מועדף – יהודה.

גם מלך חזק ומוכשר כמו דויד אינו מסוגל לאחד את העם, וכאשר בנו מורד בו, מצטרפים אליו שבטי ישראל, וצצים מורדים כמו שמעי בן גרא ושבע בן בכרי.

הפילוג בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל אירע בעיקר משום איוולתו של רחבעם (גם ברברה טוכמן מזכירה איוולת זאת), אבל אנשי הדת עודדו את הפילוג: אחיה השילוני ממליך את ירבעם בן נבט על ישראל בשם האל (מלכים א' י"א 39-29). לאורך כל תקופת המלכים יש יריבות בין שתי המלכויות האלו, ומלכים אף משחדים מעצמות זרות להילחם באחיהם. היוצאים מן הכלל הם אחאב מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה שהיו שותפים במדיניות, ואף התחתנו ביניהם. יהוא, טובח ההמונים, הפר את הברית הזאת והתוצאה – הוא הפך לעבד שנישק את רגליו של מלך אשור. המחבר מניח שאילו פעלו שתי המלכויות יחד, ייתכן שהיה נמנע חורבן שבטי הצפון, והוא מביא כדוגמה הפוכה את השבטים היווניים שהשכילו להתאחד אל מול הפלישה הפרסית.

המחבר סוקר את הנבואות ששללו בריתות עם מעצמות זרות (הושע י"ב 2, ישעיהו ל' 3-1, ל"ט 8-1, ירמיהו ב' 18) – הנביאים האמינו שעם ישראל צריך לסמוך רק על תשועת האל, מה שלדעת המחבר שלנו מתויג כאיוולת מדינית.

המנהיגים הדתיים בימי בית שני צעדו כמו קודמיהם את צעדת האיוולת שבה טיפשות ורשעות חברו יחד: עזרא ונחמיה מגרשים את הנשים הזרות ואת ילדיהן, ואוסרים על סוחרים זרים להגיע לירושלים (עזרא י' 11-9, נחמיה י"ג 21-16).

הגישה הזאת שבה השליט צריך להיות קצוץ כנפיים אל מול הסמכות הדתית נמשכה גם בתקופה הקצרה של שלטון החשמונאים: אלכסנדר ינאי, שבעיני המחבר היה מדינאי מוכשר, למרות אכזריותו, התעמת עם שמעון בן שטח אשר קבע שבענייני משפט המלך חייב להיות כפוף לסנהדרין שמייצג את האל עלי אדמות.

המחבר מתאר את האיוולת בהתנהגותם של צאצאי ינאי ושלומציון, שנלחמו ביניהם, ובעצם הזמינו את רומא להשתלט על יהודה. הורדוס, השליט העריץ והאכזר, השכיל להפוך את יהודה לבת ברית של רומא שבראשות הקיסר אוגוסטוס, אבל אחרי מותו נסעו חמישים נכבדים לרומא, וביקשו שישלוט עליהם שליט רומי, ולא מלך יהודי. המחבר רואה בצעד הזה את שיא האיוולת, כי הרומאים שודדים את המקדש, ואף דורשים להעמיד בו את פסל יופיטר. הפוגה קצרה היתה בעת מלכותו של אגריפס, נכדו של הורדוס, וידידו של הקיסר קלאודיוס, אבל עם מותו מתחוללת אנרכיה נוראה בירושלים כאשר קנאים חותרים לנקום במושל הרומי גסיוס פלורוס ששדד וטבח בירושלים, ויחד עימו נקמו בכל המתונים המתנגדים למרוד ברומי, ביניהם אגריפס השני שהבהיר לקנאים עד כמה חסר סיכוי הוא מרד ברומא ששולטת בכל העולם. נהרות של דם שופכים הקנאים באחיהם המתונים, והקנאים בינם ובין עצמם (שמעון בן גרא נגד יוחנן מגוש חלב). ברשעותם ובטמטומם הם שורפים את הארכיון המשפטי ואת מחסני התבואה. אספסיאנוס וטיטוס מחריבים את ירושלים, שורפים את המקדש, הורגים מאות אלפים, מוכרים את הניצולים לעבדות, ומוליכים את הנאים שביניהם בתהלוכת ניצחון ברומא. זאת התוצאה כשהאליטות מסרבות למשול, וכשאנשי הזרוע מסרבים שימשלו בהם. (עמ' 201).

המחבר מלמד אותנו שפיזור עם ישראל בגולה לא נבע מחורבן המקדש וירושלים בימי טיטוס, אלא התרחש מאות שנים קודם: מרדכי היהודי לא עלה מבבל ליהודה בימי זרובבל בן שאלתיאל לאחר הצהרת כורש (מלך בשנים 530-560 לפני הספירה), אלא פנה בכיוון הפוך, לפרס, ופעל כחמישים שנים אחר כך בימיו של אחשורוש (465-486 לפני הספירה).

יש תיעוד מהאי ייב במצרים, ממנו נשלח מכתב לירושלים ארבעים שנה לפני עליית עזרא לירושלים.

נבוזראדן, שר הטבחים של נבוכדנאצר מקבל פקודה לשחרר את ירמיהו כי ניבא חורבן ליהודה מידי בבל, והוא מרשה לו לבוא עמו בבלה, או ללכת לאן שיחפוץ (ירמיה מ' 5-4). ירמיהו יורד יחד עם קבוצת יהודים למצרים, ואלה מתערים ברצון בארץ האלילית (שם מ"ד 18-17). מסתבר שיהודים ירדו למצרים גם לפני החורבן (ישעיה ל' 2). מסתבר גם שבימי בית שני רוב היהודים התגוררו בגלות. מהאוונגליון אנו לומדים שיהודים מעשרות תפוצות היו עולים לירושלים בשלוש רגלים (מעשי השליחים ב' 11-9). המרכז הרוחני נדד מירושלים קודם בערי ארץ ישראל, ואחר כך נדד לבבל, ולא רק זאת – שם אוסרים חכמים על עלייה לארץ ישראל ומנסחים שלוש שבועות שכביכול נשבע הקדוש ברוך הוא: שלא יעלו בחומה, שלא ימרדו באומות ושהגויים לא ישעבדו את ישראל יותר מדיי (כתובות קי"א ע"א). חכמי בבל העזו לצטט כביכול את אלוהים, ובלבד שיוכלו לקבוע כי הגלות לא רק לגיטימית, אלא גם עדיפה.

המחבר מתאר את הנדודים של חכמי ישראל מארץ לארץ, את בליל השפות שבהן יצרו בגלות, את העובדה שבעל ידע מדיני וכישרון כמו דון יצחק אברבנאל, אשר היה מקורב לשלטונות פורטוגל, ספרד וונציה – לא עלה בדעתו רעיון של הקמת כוח צבאי ומדיני שיחזיר את העם למולדת, ובמקום זה הוא חישב את הקץ על פי החישובים החידתיים שבספר דניאל.

על פי המחבר שלוש הנחות יסוד גרמו לאנומליה המדינית של היהודים: ההנחה שהאל מוביל את ההיסטוריה, שהעתיד ייוולד מתוך קטסטרופה, ושהעם היהודי הוא עם מיוחד, והאל מצפה ממנו ליותר מאשר משאר העמים. (עמ' 315).

המחבר מתעכב הרבה בתופעה שלא ניתן להכחיש – כי עם האמנציפציה של העם היהודי בעולם הנאור – אחוז הגאונים בעם ישראל הוא הגבוה מבכל עם אחר – וכל כך משום שתופעה זאת כביכול מאשרת את ההנחה השלישית שהאל מצפה מעם ישראל ליותר, והעם נענה לדרישה הזאת. אלא שהנימוק לתופעה אליבא דמחברנו הוא בכך שבגלות עם ישראל הקדיש את כל מאודו ללימוד, והוא הראשון בעולם שהסדיר חינוך חובה (שמעון בן שטח, ויהושע בן גמלא).

התופעה השנייה המייחדת את עם ישראל היא באחוז הגדול של המהפכנים היהודים, בעיקר בתנועה הקומוניסטית, והמחבר שלנו תולה תופעה זאת בעוינות ההיסטורית כלפינו (בעקבות יעקב טלמון), ובהזיית המשיחיות שדבקה בנו לאורך תולדותינו, ואינה נוטשת אותנו גם במולדת (האנרכיזם המשיחי של ישיבת מרכז הרב).

את הפזורה של עם ישראל מדמה המחבר למפץ הגדול ביקום, והוא היה מבקש להיות אופטימי כמו סרג'יו דלה פרגולה החוזה ריכוז רוב היהודים בארץ ישראל בזמן הקרוב, וגם מסתבר שהציונות למדה את הלקח, והיא כן נשענת על מעצמות זרות, אבל עומדים די הרבה סימני שאלה באשר לעתיד, כמו פנייתו של אלון ליאל לפרלמנטים האירופיים לפעול נגד מדינת ישראל בכל הנוגע לשטחים, כשהמחבר משווה את המעשה הזה למעשה האיוולת של חמישים הנכבדים שיצאו לרומא לבקש עליהם שלטון זר.

סימן שאלה אחר הוא האם הרבנים יסכימו לכפוף עצמם לעליונות הכנסת ובתי המשפט, האם נצליח להתגבר על הפלגנות (למשל, כלפי הרפורמים), על המשיחיות ההזויה, על האנרכיזם והפטליזם בהם לוקים היהודים כבר דורות כל כך רבים.

הבאתי כאן סקירה לא ממצה של שפע הידע שהספר הזה מכיל, ושפע הראיות בו על כך שבמשך דורות האמונה הדתית ניתבה את עם ישראל אל הכרעות אוויליות. הספר חכם מאוד, וחושף ידע באינספור תחומים. הספר מיטיב להשוות את הטופוגרפיה במקורות (תנ"ך, משנה ועוד) לטופוגרפיה של היום, וכך הוא מקרב את הקורא אל המאורעות המסופרים. כן, מיטיב המחבר, בכישרון ספרותי מעולה, לתאר הווי ורחשי לב שאינם מופיעים בתעודות עליהן הוא מסתמך. מדי פעם יש השוואות מחכימות בין אירוע מן העבר אל אירועים של ימינו.

לסיום אני מבקש להעיר הערה: המחבר מסתמך על התעודות המקראיות והאחרות כמות שהן מבלי לנבור בכוונות הנסתרות שלהן. הוא מתייחס, למשל, לכתובים בספר דברי הימים, כאילו מדובר באמת היסטורית (עמ' 97 ואילך), והרי ברור שלמחבר הספר הזה היתה אג'נדה של הערצה לדויד – הוא מתעלם מחטאיו, ומאיין את קורות ישראל. הוא ממציא זכות למנשה "המלך הרשע" שמלך 55 שנים ומת בשלום, וממציא חטאים ליאשיהו "המלך הצדיק" שנהרג על ידי פרעה נכה במגידו – כל זה כדי להצדיק את תורת הגמול ההזויה. איך אפשר לסמוך על דבריו של שקרן לשם שמיים זה? המחבר סבור שבסיפור פילגש בגבעה התאחדו כל ישראל כנגד שבט בנימין שחיפה על אנסי הפילגש (עמ' 104), והרי נקל להבין שהסיפור הזה חסר כל בסיס היסטורי (ולא רק משום המיספרים האסטרונומיים שהוא נוקט באשר למיספר הלוחמים והנהרגים בקרבות), והוא תעמולת זוועה נגד שאול וביתו (הגבעה, עירו של שאול, היא עיר חטאה, שאנשיה מתנהגים כמו אנשי סדום, הלוי מנתח את גופת הפילגש כמו ששאול ניתח את הפרים ושלח לכל שבטי ישראל. העיר היחידה שלא נלחמה בבנימין היא יבש גלעד, העיר ששאול הציל מבני עמון, ואשר הסתכנו להביא את גופותיהם של שאול ובניו לקבורה).

המחבר סבור שמשה כתב את חוקת המלך בדברים י"ז 15-14, והרי כל תלמיד מקרא יודע שספר דברים כולו הוא מעשה קולמוסו של סופר-כהן שחי בימי יאשיהו (620 לפני הספירה, כלומר, 700 שנים אחרי התקופה בה אמור לפעול משה רבנו), או קצת לפניו, והפסוקים האלה הם מאוצרו של הדויטרונומיסט. הרי עד ימי יאשיהו שום בחיר ה' לא הכיר את התורה: יהונתן, נכדו של משה, סוגד לפסל, יפתח מקריב את בתו לה' (לא לאליל!) – שמואל ישן ליד ארון האלוהים, דויד נכנס טמא מת למקדש ועוד ועוד.

המחבר מזכיר את התעמקותו של דון יצחק אברבנאל בחזיונותיו של דניאל כדי לשער את מועד בוא הגאולה, אלא שמסתבר כי המחבר עצמו סבור שמחבר ספר דניאל חי בימי גלות בבל (586 לפני הספירה) ובימי בלשאצר בן נבונאיד שליט בבל (553 לפני הספירה), והרי מדובר בהונאה ברורה, ובנבואות בדיעבד: המחבר של ספר דניאל חי בימי החשמונאים, יוכיחו המילים היווניות הפזורות בטקסט העברי והארמי, וכן האופק האחרון של "הנבואות" שלו שמסתיימות בניצחונותיו של יהודה המכבי. הנבואות שלו והחזיונות החידתיים שלו מושמים בפיו של איש שחי כביכול כמעט 400 שנים לפניו.

זה קצת מוזר שידען מופלג כמו אמוץ עשהאל התעלם מדקויות אלו, אבל צריך להודות שאין בכך כדי להפחית בחשיבות האדירה של הנחות היסוד של ספר זה – שהשקפת העולם הדתית המתבססת על שלוש ההנחות שפורטו לעיל הובילו את עמנו אל הגלות ואל מוראותיה. לא נותר אלא לקוות כי אלה המתיימרים לדעת מה רצון האל, המשיחיים ההזויים, והאנרכיסטים השוללים את הלגיטימיות של המוסדות הנבחרים של המדינה – יקראו את הספר החשוב הזה, ואולי אף יפנימו את מסקנותיו.

משה גרנות

מוצאי שבת, ו' באייר תשפ"ב

שלום והערכה לך מכובדי יעקב גרודקה, 

ואנא העבר ניחומים לבני משפחות הטבוחים בידי בני עוולה, ואיחולי החלמה מלאה ומהירה לפצועים.

דבריך הנרגשים ב'ישראל היום' נקראים בהבנה ובמועקה, על שאפילו אחד מאותם 'כוחות גדולים' העומדים לרשות המשטרה, לא היה במועד ברחובות אלעד, בכדי לסכל את מזימות צרינו, ולהכריעם מראש. זאת במקום לרדוף אחריהם באיחור משווע, במגמה לעוצרם כאשר מתינו ופצועינו מוטלים לעינינו. כליאתם בבית הסוהר תעלה לאומה בעלויות עתק ובתסכול מכאיב.

מאידך, אני מהרהר ברבבות האברכים הממלאים את עשרות הישיבות בעיר, שלדבריך מפארות את כותל המזרח של עולם התורה. בחסד ובנתינה ובעזרה לזולת. האומנם? במה הן מפארות את כותל המזרח, ומתי עסקו אותם אברכים בחסד ובנתינה לזולת? אולי כוונתך ל'חסד של אמת' שמניע אותם להתגודד בהמוניהם בהלוויות רבנים, כשהם חרדים להשגת מצווה ע"י הגעה ונגיעה בכלי המת, וע"י דהירה ורמיסה הדדית, במאבק להפעלת מצוות.   

לאיזה אורח חיים הם מתחנכים, הרבה מאות אלפים מהם, הנמנעים מכוונה להתפרנס מעבודתם, ומסתמכים על מימון הציבור את אורח חייהם כ'בטלנים' המתוארים בתלמוד. האם אין בכם חושש מהיום בו לא יוכל הציבור הכללי להמשיך לפרנס  את 'בטלניו'? מנין יגיע להם מזון, ומי יממן את כסותם ומגוריהם?

בשאיפה ללמד את מאות אלפי האברכים בהלכות עיסוק בפרנסתם, וגם התגייסות לצה"ל.   

ברוך תירוש

הקטן בשבטי ישראל

2. מכובדי מר ג'לאל בנא היקר!

האם רע"ם נמצאת, כדבריך, 'דעות היום' 10.5.22, בפני מלכוד 22? או שמא חרדים מאות אלפי ערביי ישראל לגורל אורח חייהם המרשים והנדיר, הנתון בסכנה!

צעירים ערבים טובחים ועורפים ראשי יהודים, ואתה, במקום לזעוק בחוצות יישובי הערבים, ולהזהירם כי לא לעולם חוסן, והציבור היהודי המזועזע, עשוי לקום ולמגר את התוקפים וחבורתם –  מתעלם מהזוועות, ומתמקד בלבטי רע"ם. 

אנא קרא לעיל, בעיון ובדאגה, את דברי. פרופ' דן שיפטן, שבדומה לדבריי אליך כל הימים, חוזר ומפרט את הזוועות המתרחשות ביישובינו, ושההתגוננות מהן, שהוא קורא להפעילה, עלולה להמיט נכבא נוספת ובלתי הפיכה, על קהילת ערביי ישראל.

כיצד אתה משער ששוחרי הפשרה והשלווה בינינו, יוכלו להמשיך ולהטיף למתינות כלפי המכונים חוליגנים, שבפרעותיהם גרמו לשפיכות דמים מכאיבה, גם בציבור הערבי. ראה את דבריה הבוקר של קרני אלדד, אמנם שקטים יותר מהנ"ל, אך תוכל להבחין בין השורות בקריאה, למיגור הרוצחים ותומכיהם, כפי שאכן התרחש בנכבא הקודמת.

איך ייתכן שבין מאות אלפי ערביי ישראל, שהשתלבו להפליא במערכות הרפואה והמדע, החינוך והעבודה, רק שניים או שלושה קמו וקראו להפסקת הטרור ושפיכות הדמים, ההרסנית בעיקר למעמד הקהילה שלהם? ואני, כשוחר שלום מנעוריי, אמנם מקווה, אך חושש שאתבדה, והנהגתכם לא תתיר לבני הקהילה להפוך בטוב, לשחרי שלום פעילים אלא כבעבר תמשיך להוביל את הקהילה במשנת הדמים של חג' אמין אל-חוסיני ואחמד שוקיירי, עד כלות.

בשאיפה אובדת לרגיעה לקראת שלום עכשיו,

ברוך תירוש

הקטן בשבטי ישראל

בחגיגת ההדלקה על קבר רשב"י

בל"ג בעומר במירון

הבה נקווה כי השנה לא יועלו שם

קורבנות אדם!

החרדים בהכללה מוציאים את עצמם מן הכלל, רובם לא משרתים בצבא, הם מסתגרים במעין גיטאות, הצעירים שבהם "לומדים" וחיים על חשבון הכלל ועם כל זאת, יש להם טענות ודרישות לאורך כל הדרך. עד שבא לגור איתי חרדי (בבית משותף) לא חוויתי את מה שחשתי בעוברי ברחובותיהם ובביקורים שלי אצל חברים שגרו אתם בסביבה.

תכונת יסוד בולטת, כך למדתי על בשרי, "מגיע לי, אלוהים איתי, ואתה 'יהודי מקולקל' שאינו הולך בדרכי ה..."

ומהן אותן "דרכים"? – התעלמות מהשכן, קיומו וזכויותיו, "צפצוף ארוך", כמו שהיינו אומרים כשהיינו ילדים.

אודה, כנראה, אחת הסיבות ליחס המחפיר הזה היא החולשה של היותנו זקנים ובתור שכאלה, לטעמם, קיומנו מועט, כך גם צרכינו, ולכן, לטעמם, ניתן להשתלט על רכושנו ועל מרחב המחייה שלנו, ואני נזכר במימרה "והדרת פני זקן" – והאירוניה, הם כאילו מדקדקים בקלה כחמורה – הפוך על הפוך...

כנראה, אחת הסיבות להשתלטות הלא חוקית בעליל היא ריבוי ילדים, כך נראה לי, בעיניהם – זו הצדקה, קל וחומר, כשמדובר בזקנים... מוסר וכבוד לזולת נראים לא רלבנטיים.

כמי שגדל ב"רחביה" על גבול "שערי חסד", למי שמכיר את ירושלים, לא נתקלתי ב"חרדים אלימים" וגם אם היו "משחקי אבנים" בין הילדים החרדים לביננו, "הילדים המסורתיים" – עברנו ביחד את "מלחמת השחרור" והיו יחסי שכנות סבירים. מכאן, ש"החרדים החדשים" הם "סיפור" אחר. זמנים אחרים, מקומות מגורים אחרים, אוכלוסיות אחרות, תודה לאל שזכיתי, גם אם זה פוגע וכואב, לראות ולחוש בהבדלים,

נחמה פורתא יש בכך – אינם כרגע בקואליציה, נחסך ממון, סבל, וחיכוך מרבים אחרים, וישר כוח לממשלה הזו על כך.  אקווה גם שהעירייה תנהג לפי החוק, ללא לחץ מפלגתי ומתוך מילוי תפקידה בנאמנות וביושר... "ובא לזקן גואל..."

2. לנוכח החרדה הקיומית של התרבות העברית

לא ניתן לשנות את חוקי הטבע, אבל איך חיית? מה עניין אותך? מה יחסך לאנשים קרובים ורחוקים ואיך הם התייחסו אליך ולמה? שאלות אלה מטביעות חותם על חיי אדם בפרספקטיבה של זמן.

מפורסמים ממשיכים לחיות בפועלם בחייהם וביחסם של דורות אחריהם למפעלם, כך למשל בן גוריון, האומץ להכריז על "מדינה" בימים הקשים ההם, כשסכנה קיומית ממשית אורבת לה – הפך למודל של זהות מנהיג היודע להתעלות על "היש" וצופה למרחוק.

כך גם ביאליק בשירה, היכולת להתייחס לתנ"ך, משנה וגמרא כחומרים ולהביא אותם לסינתיזה סגנונית ורעיונית – היה למודל של יצירתיות "מסוגננת". מה חבל שחלק מהכותבים היום אינם מגיעים לשורשים "השפתיים-הסגנוניים", אם בגלל שלא למדו ב"חדר", ב"ישיבה", או בבית ספר שנותן מקום בצד התנ"ך ו"הספרות" לדף גמרא ולפרקים שמייצגים את התנ"ך.

ועכשיו, לתוכנית המתממשת לבטל את "בחינות הבגרות" בתנ"ך, ספרות, היסטוריה ואזרחות, "חלם" ממש, כל בר בי רב יודע שתלמיד שלא חייב "בחינה", חייב "עבודה", או כל תחליף אחר – יוצא מ"בית הספר" עם "חסרון" שאין לו תמורה ופיצוי, ואין נחמה בלימוד מתמטיקה, שפה זרה ומדעים.

"המקצועות ההומניסטים" בונים "תודעה וזהות" ואין להם תחליף. יתירה מזו, הבורות והבערות משפיעות רבות על החברה, על מושגיה ועל יחסי החברים בה. החשיבות הגדולה שלהם ב"שפה", ב"התנהגות", ב"זהות הלאומית" ב"תודעה" – באה לביטוי בחיי יום יום וב"מרחק הזמן". להיות "פטריוט" ו"אזרח העולם" כאחד –לך אל פרק בישעיהו, שיר של ביאליק ודומיו וכו' וכו'.

השיקולים של מקצועיות ואינטרסנטיות של מגבשי דעה ועמדה – הם בחינת השתקפות של "מציאות קיימת" בה "שפה דלה" ו"בורות" ברבדים של "יהדות" ו"עבריות" מחלישים את הקשר שלנו למולדת ו"לשורשים" הבונים זהות "אישית" ו"לאומית".

כללו של דבר, יש להשאיר את "המתכונת של הבגרות" במקצועות המדוברים, גם עם מקום ל"וריאציות על הנושא" ופתיחות שקיימת בחופש של בתי הספר לפעול בהתאם לשיקול דעתם של מורים ומנהלים.

האוניברסיטה העברית ב"מכינה הקדם אקדמאית" אפשרה לי כמורה לספרות ולתנ"ך לחבר את בחינות הבגרות של תלמידי וחייבה את בדיקת הבחינות ע"י מורים מבחוץ, ותלמידיי המצויים בכל תחומי החיים והעבודה יעידו נאמנה על הצורך העמוק לשמור את מקצועות הבגרות ההומניסטית מכל משמר!

יונתן גורל

אהוד: אני חושב שחלק מן המיאוס מלימודי הספרות נובע מן הטמטום שהחוגים לספרות באוניברסיטאות כפו על הסטודנטים שלהם, אלה המורות והמורים שמלמדים כיום את המקצוע בתיכוניים, וכך הרגו אותו. אני זוכר שכאשר בני למד בעירוני א', לא הצלחתי להבין את החומר המופרך והמשעמם שהיה עליו לשנן לפי איזו חוברת כדי לעמוד בקריטריונים של ניתוח יצירות בלימוד הספרות! וכאשר כתבתי עבורו עבודה, זכיתי מהמורה שלו בציון גרוע!

רמת השרון

מסרים גלויים וסמויים ביצירת עגנון

הרצאה תשיעית בסדרה לשנת תשפ"ב,

המרצה – ד"ר משה גרנות

דעתו של עגנון על האסון שפקד את עם ישראל בשואה

יחסו של עגנון למדינת ישראל ולעלייה ההמונית ארצה

דמות הגוי ביצירת עגנון

תוקפה של תורת הגמול ביצירת עגנון

טקסטים יחולקו למשתתפים

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת.

ביום ב', 16.5.2022 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

מעדן ויניל, ברדיו קסם 106FM, היא תוכנית שמיומה הראשון, לפני חמש שנים, משודרת מתקליטים, כמתחייב משמה (ויניל – שם חיבה אנגלי לתקליט), ובכך היא יוצאת דופן וייחודית בנוף הרדיו הישראלי המשדר כיום בעיקר קבצי מוזיקה דיגיטליים.

מצאתי שותף נאמן ונלהב לרעיון שלי, בדמות מנהל התחנה, משה ירונסקי (השם בוודאי מוכר למאזיני רדיו ותיקים: טכנאי ותיק בקול ישראל שבין שאר עיסוקיו ברדיו שידר דיווחי תנועה מהמסוק. לפני כן, בצבא, היה טכנאי הקול והתאורה של להקת הנח"ל, בתחילת שנות ה-70, שכוכביה היו גידי גוב, ירדנה ארזי, אפרים שמיר ועוד).

בתחילה, הרעיון היה פשוט לנצל את שני הפטפונים באולפן ולשדר מוזיקה מתקליטים, פורמט שהפופולאריות שלו נסקה בשנים האחרונות (עד כדי כך שכיום נמכרים יותר תקליטים מדיסקים), ולארח אספני תקליטים. אבל כבר בתוכנית השנייה או השלישית הרגשנו שיש לנו הזדמנות להחזיר לתודעה, ולו לשעת שידור אחת, מוזיקאים ואמנים שחלקם כבר אינם חלק טבעי מהפלייליסט בתחנות הרדיו האחרות, המסחריות. לתת להם כבוד, כי מגיע. המתכונת השתנתה.

כך הלכה ונוצרה רשימה ארוכה ומכובדת של אורחים שהגיעו לאולפן במכון הטכנולוגי בחולון (HIT). חלקם שמרו היטב על התקליטים שלהם, אחרים הקפידו פחות על כך והאיכות הייתה בהתאם, והיו גם שהודו במבוכה כי נפטרו – זו היתה המילה – מהתקליטים שלהם, כשהגיע עידן הדיסקים, אבל הצלחנו למצוא לפחות תקליט או שניים שלהם, רבים מהם מהאוסף שלי, להשמעה בתוכנית.

כל התוכניות עלו לאתר להיטון.קום באינטרנט, ומעתה יהיו זמינים גם כאן, באדיבותו של אהוד בן עזר, שהסכים לארח אותן. בכל גיליון, אורח אחד.

הראשון, יוסי גמזו ז"ל, מי שכתב סאטירה בחרוזים מוקפדים גם בחדשות בן עזר, ומת בפברואר 2020. בדיוק שנתיים קודם לכן הוא התארח במעדן ויניל, שעות אחדות לפני שנערך לכבודו ערב הוקרה בבית הסופר בתל אביב. גמזו סיפר בין השאר איך בזכות נתן אלתרמן קיבל טור קבוע בעיתון דבר ומה הקשר בין אפרים קישון לטור הזה, ועל הגרסאות העבריות (והשונות מהמקור) שכתב, למשל לשיר שיכורים אירי שהפך ל"סימן שאתה צעיר" (שלישיית גשר הירקון), ושיר פופ רומנטי איטלקי שהפך לסיפור שובב על מדריך תיירים ישראלי שמסביר פנים לתייר, ולתיירת עוד יותר ("אז אראה לה", יהורם גאון).

להאזנה לתוכנית:

https://did.li/vynyossi130218

אהרון מורג

* אורית דשא-ינאי-ברנר: שלום רב, כל פעם ששומעים על תקיעת סכין בגב, עולה התהייה: איך זה שבתרבות האחת התופעה נחשבת כבזוייה, שפלה, בוגדנית, אכזרית, מגונה – ואילו באחרת היא נחשבת למעשה גבורה הראוי לשבח ולהלל!?

אהוד: מדובר במסורת מוסלמית בארץ-ישראל הנמשכת מהפוגרום ביהודי צפת בשנת 1834 ועד לימינו אלה, ותתקיים כניראה עוד שנים רבות.

מצד שני, אין תקווה ואין עתיד לערבים שאינם משלימים עם קיומה של מדינת ישראל, והאין תקווה היא רק באשמתם שלהם – כי אפילו אם היו זוכים לשלוט בארץ-ישראל – הם היו הורסים אותה במלחמות ביניהם, לכן כה חזקות הן השנאה שלהם כלפינו, היהודים, והקנאה בנו.

תקווה, וחיים ראויים גם בעתיד – יש רק לאותם ערבים ישראליים שמשתלבים בנאמנות וללא רצחנות בחייה של מדינת ישראל. והם היחידים לא רק בארץ-ישראל אלא בכל המרחב הערבי-המוסלמי.

  * אני ממש כועס על עדינה בראל ("היו זמנים") כיצד זה היא העזה לעקוב אחרי ולהיכנס לראשי ולזיכרונותיי מבית הספר העממי בשכונת נווה נאמן הוד השרון, ולהעלותם בכתב מילה במילה כאילו  הם זיכרונותיה. כלום אין גבול לבושה? חרף זאת, אני סולח לה כי היא כתבה זאת כל כך יפה.

יוסף אתר

גימלאי מאושר

* אהוד: קראנו בעיתון כי בשבוע הבא נפתח פסטיבל סופרים בירושלים. אותנו לא הזמינו להשתתף בו וגם בעבר לא הזמינו אותנו כי אנחנו סופר נידח.

* נסיה שפרן: אהבתי את רשימת הזיכרונות של דויד מלמד. לאוהבי הזיכרונות: בקרוב רשימת זיכרונות ארוכה שלי הקשורה לפתח תקווה.

* עופרה רודנר: "הקומיקס של יובל נח הררי הוא דוגמה להתמסחרות שיצאה משליטה. לצורך המחזת ההיסטוריה בקומיקס, יובל נח הררי גייס רטוריקה היסטרית, גיבורות-על מעופפות וסיפור בלשי מאולץ. הכרך השני בסדרה המאוירת שלו נראה כמו מופע בידור חסר פרופורציה שלא מותיר לקורא מרווח נשימה." ["הארץ" באינטרנט, 11.5].

אהוד: בעינינו האיש הזה הוא קוריוז, הוא אדם לא רציני מתחילתו. הוא קבע למשל שליהדות ולנצרות לא היתה השפעה על ההיסטוריה העולמית. אבל יש פתאים שמתייחסים אליו ברצינות.

* אהוד היקר, ברכות חמות לתרגום "דודו פאפל" להונגרית.

אני מעריץ גדול של הידענות חובקת עולם של זיוה שמיר, אבל אם היא נזקקה ל-11 עמודי A4 כדי להוכיח שמכתבו של ח"נ ביאליק לחיה פיקהולץ חף מאהבה ותשוקה ארוטית אל צעירה ממנו ב-30 שנה, אולי באמת לא כל כך פשוט לטעון טענה כנ"ל. אני לא הייתי כותב מכתב דומה (כנראה, ללא השנינות הנסתרות של ביאליק) למי שאיננה אהובתי האחת מזה שישים שנה.

דויד מלמד כותב בנוסטלגיה על פתח תקווה שהפכה ממושבה לעיר. זיכרונות דומים יש לרעייתי שגרה שש שנותיה הראשונות ברחוב אברהם שפירא בפתח תקווה, ובהחלט מזכיר אפיזודות מתוך ספריו של אהוד בן עזר.

נעמן כהן מזכיר דברים שנעלמו ממני, שאילן גילון הפגין נגד החוק לאיסור העישון וכי האמין שהמסתננים מאפריקה צריכים להיות חלק מהעם היהודי.

אחרי שקוראים את דברי הבלע ב"הארץ" כנגד מדינת ישראל וכנגד הציונות, ואחרי שקוראים כי אהוד אולמרט ורבקה מיכאלי סבורים שצריך לעמוד דום גם לזכרם של המחבלים – ברור מדוע רוב העם פנה ימינה בקיצוניות שבהחלט מפחידה.

אני מזדהה עם דבריו של אברהם כץ-עוז על כך ששני היישובים החרדים, בני ברק ואלעד, אינם לומדים לקח שלימוד תורה איננו מגן על עם ישראל, אלא רק כוחות הביטחון היקרים שלנו המחרפים נפשם כדי להגן על חיינו.

שלך,

משה גרנות

* האם הנשיא ביידן הוא ידיד של ישראל? האם הוא מבין בכלל מה קורה כאן? או אולי הוא נחוש בדעתו לחבל בהישגים שהיו לנו בתקופת קודמו – כמו ההכרה בירושלים כבירת ישראל?

וכדאי גם להמליץ לו שבבואו לירושלים המחולקת יערוך בלי נוכחות ישראלית ביקור ניחומים בבית חנינא במשפחתה של אזרחית ארצו העיתונאית הערבייה שרצה לסקר כדרכה באהדה את פעולות הטרור של בני עמה בג'נין והפכה לשאהידה לאחר שנהרגה ביריות שלהם שכוונו לעבר חיילי צה"ל.

* במלחמת העולם השנייה היה אחוז גבוה של יהודים בקרב לוחמי הצבא האדום, ויותר חיילים יהודים בצבא רוסיה נהרגו באותה מלחמה – מאשר בכל מלחמות ישראל עד כה. קשה להניח כי בשנים האחרונות, בייחוד מאז עזבו יותר ממיליון יהודים את ברית-המועצות – יש אחוז משמעותי של יהודים בצבא האדום. אבל אולי גם בשל כך הצבא הזה הוא לא מן הצבאות המוצלחים ביותר בעולם כיום. ייתכן כי רמת ההתלהבות של חייליו הצעירים נמוכה בהרבה מזו של החיילים האוקראינים הנלחמים על מולדתם או זו של חיילי צה"ל ושאר זרועות הביטחון שלנו – הנמצאים כל הזמן במלחמה על קיומנו ואינם נשלטים על ידי מנהיג פראנואיד כמו פוטין, שכנראה מצבו הנפשי וגם הגופני מעורער.

הגנרלים והשרים של פוטין נראים זקנים, שמנים ועטורי מדליות נוצצות [אחד השרים המעוטרים מעולם לא שירת בצבא!] – החיילים הצעירים במצעד ה-9 במאי בכיכר האדומה יכלו להיות נכדים שלהם. אבל הפסדה (חזית הבניין) הרקובה הזו עדיין מסוכנת מאוד, וזאת לא מפני המוטיבציה הרעועה של החיילים אלא בגלל מערכות כלי הנשק הרוסיים המשוכללים, הטילים הענקיים המופעלים בלחיצת כפתור ומבצעים ללא שום עכבות מוסריות – פשעים נגד האנושות.

פוטין גורם כיום לרוסיה להיות מדינה מצורעת. איזה מזל היה לאזרחי ישראל יוצאי ברית-המועצות, שנמלטו משם בזמן! חבל. תרבות מפוארת שכזו, שכל כך הרבה השפיעה מ"רוסיותה" המבורכת גם על תרבותנו.

* מישהו בכלל מבין מה קורה ב"משפט" התפור של נתניהו ובעדותו המטורללת של פילבר בחקירה הנגדית, שאולי היא דווקא לטובת נתניהו כי היא מוכיחה שהחקירות של פילבר היו על גבול הזיוף, ובמטרה אחת, להפליל את נתניהו – וזאת במשפט המיותר העולה למשלם המיסים הישראלי הון עתק על חשבון הזנחת הטיפול במוקדי הפשע והשחיתות האמיתיים במדינה?

[השופט ברעם לפילבר: "אתה אומר דברים הפוכים ממה שאמרת בחקירה." מתוך "הארץ" באינטרנט, 11.5]

ובינתיים כוחו של נתניהו רק מתחזק בסקרים, פי שניים מהמפלגה השנייה בגודלה, של יאיר לפיד – 18 לעומת 36 מנדטים לליכוד בראשותו!

הצרה היא שכמה ח"כים במחנה של נתניהו מעוררים רתיעה ובחילה!

ואילו יאיר לפיד, למרות הפופולאריות ו-18 המנדטים שלו, עדיין לא הוכיח שהוא מתאים להיות ראש ממשלה, ויש הרגשה שהוא מאוד-מאוד מקווה שהתפקיד הקשה לא ייפול עליו – ולכן הוא שלח בינתיים את 5 מנדטים בנט להתרסק בתקופת כהונתו בתפקיד הבלתי-אפשרי וכפוי-הטובה הזה.

ומי, מי אוחז את ממשלת בנט בביצים?

* חגיגה למנוולים שונאי ישראל בארץ ובעולם! – נהרגה עיתונאית ערבייה עוכרת ישראל בשירותה של רשת טלוויזיה ערבית עוכרת ישראל (כנראה בירי של חבריה, מכוחות הטרור הפלסטיניים אויבי ישראל) – והריגתה מעוררת בתקשורת הישראלית והעולמית רעש גדול ["ארה"ב: דורשים חקירה יסודית של הרג העיתונאית והעמדת האחראים לדין!" "הארץ באינטרנט, 11.5] – מעוררת שמחה לאידה של ישראל והאשמות נגדה והשתתפות בצער הפלסטיני, ומהומות בגדה ובתוך ישראל – וכל זאת בהרבה יותר הבלטה והתרסה מאשר לאחר רציחתם בגרזן של שלושה יהודים באלעד במוצאי יום העצמאות ופציעתם הקשה של יהודים אחרים, באותו גרזן!

עיתונאית ערבית משטינה אחת על ישראל, שנהרגה – חשובה יותר משלושה יהודים הרוגים וגם ב"הארץ" כבר חוגגים!

* ד"ר גיא בכור: בעקבות ירי ב"כתבת" אלג'זירה היום [11.5], בקרבות בג'נין: במשך שנים אנו קוראים לרשויות לסלק מישראל את הערוץ תומך חמאס, חיזבאללה והטרור הסוני. משרדיו נמצאים עד היום בפארק המדע, הר חוצבים, בירושלים, ו"כתביו" מסתובבים באופן חופשי ברחבי ישראל, וכל עיסוקם להסית נגדנו 24/7. הערוץ, שהסית ל"אביב הערבי", אסור כניסה כמעט בכל מדינות המזרח התיכון, ובארה"ב הוא קרס, אבל פה נותנים לו להסית נגדנו באופן חופשי, ולהלהיט את הרוחות. זהו ערוץ כאוס.

ערוץ אלג'זירה נשלט באופן מלא על ידי ממשלת הטרור של קטר. ממשלה מושחתת לגמרי, שקנתה בכסף את המונדיאל, שיחדה לקבל את ראשות אונסק"ו (ונכשלה), והיא מפזרת כסף בכל מקום, ככלי שליטה במערב. הערוץ מנוהל על ידי "האחים המוסלמים", שהפכו את המאבק בישראל למוטו של הערוץ.

11.5.22.

* גנץ: מתחקיר ראשוני של צה"ל עולה כי לא זוהה ירי של הצבא לעבר העיתונאית. שר הביטחון אמר כי בסרטונים מהזירה "נראה ירי מסיבי וחסר הבחנה של טרוריסטים פלסטינים, שייתכן ופגע בעיתונאית," וכי מסר כזה הועבר גם לקטאר ממנה משדרת רשת אל-ג'זירה. בנתיחת הגופה לא התקבלו עדיין ממצאים שיכולים להעיד על נסיבות המוות. ["הארץ" באינטרנט, 11.5].