בחגיגת ההדלקה על קבר רשב"י

בל"ג בעומר במירון

הבה נקווה כי השנה לא יועלו שם

קורבנות אדם!

ילד בן 8 נפרד בספטמבר 1939 מאביו, שהורה לו: "שמור על אימא ואחיך." האב, קצין המילואים הפולני ד"ר הנריק שטרסמן, הובל יחד עם כעשרים-ושניים אלף קצינים פולניים מזרחה, ליער קאטין, ושם כעבור כחצי שנה נורו כולם בעורפיהם ונקברו בקבר אחים.

הבן הקטין, גבריאל, סיפר לימים: "כילד, היתה לי הזדמנות לבכות את אבי בעודו בחיים. לפתע נעלם מחיי ולא שב עוד, כשמצוותו לשמור על אימי ואחי כבדה עליי. כמבוגר, ידעתי זה מכבר שהוא לא ציפה כלל כי כך יבוא הקץ על חייו הקצרים – פחות מארבעים – ובכלל לא ציפה ששוביו יחסלו אותו עם האחרים ביערות המושלגים, שאליהם נקלע עקב פלישתה הבוגדנית של בריה"מ לפולין, ממזרח, בעוד הנאצים שועטים ממערב.

"אני מסתכל בציור שצייר חבר לשבי. הציור הגיע במברק לתל-אביב במרץ 1940, כשאימא, אחי ואני עודנו ממתינים בטרייסט, איטליה, לסרטיפיקט המיוחל, שיאפשר לנו להגיע לארץ-ישראל. הצייר היטיב לקלוט את העצב בפני אבא. כמה דמה לעצמו בחיים, כאזרח אמיד, כמשפטן מן הבכירים במשרד המשפטים הפולני של ראשית שנות השלושים במאה העשרים, ולימים כאיש עסקים."

"פלישתה הבוגדנית של בריה"מ לפולין"? – אכן נשמע מוכר בימים אלה של פלישתה הבוגדנית של רוסיה לאוקראינה. עוד יעשו סרטים על הפלישה הזאת, כמו שהבמאי הפולני אנדז'יי ואידה הפיק סרט הנושא את השם "קאטין" לפני כחמש-עשרה שנה, על הטבח הרוסי בקצינים הפולניים. בסרט צפה אותו ילד, עתה כבר גבר בעמיו, כבן שבעים-וחמש, כיצד האב מוצא להורג, בפקודתו של סטאלין: "פשוט ראיתי את האירוע לנגד עיניי, והנה הובילו את אבי כפות עיניים וידיו אסורות מאחוריו, שני חובשי מדים מחזיקים בו והשלישי יורה בעורפו מאקדח ושם קץ לחייו." את הקבר ההמוני גילה הצבא הגרמני הפולש לבריה"מ, אבל הסובייטים ניסו ברוב שיפלותם להטיל את האחריות לטבח על הגרמנים, עד שבשלהי המשטר הקומוניסטי חזרו בהם.

העדות הכתובה היא של העיתונאי והמשפטן גבריאל שטרסמן, אשר כל ימיו חי בצל הטראגדיה שחווה כילד בן 8, וניצל בעצמו יחד עם אחיו אבניאל בזכות תושייתה של האם, לילקה שטרסמן, ולימים איילה לובינסקי. השלושה, לילקה, אבניאל וגבריאל הצליחו לצאת בעור שיניהם מווארשה המופצצת כמה ימים לאחר הפלישה הנאצית אליה, ועשו דרכם ברכבת דרך צ'כוסלובקיה לווינה ומשם לטרייסט. בנמל טרייסט עלו על סיפונה של "אגאו" ועימה הגיעו ב-1 ביוני 1940 לחיפה. "האונייה האחרונה שעשתה את הדרך לפני הצטרפות איטליה למלחמה. באותו לילה גם תל-אביב היתה מואפלת," זוכר גבריאל, "אבל למחרת האיר האור." באותה עת כבר היה האב קבור בבורות הרבים שכרו אנשי הנקוו"ד באותו יער נורא וחשוך. "האין דיני מלחמה העולם? – כך לבטח חשב אבא המשפטן ברגע האחרון," כפי שמהרהר לימים בנו שהיה משפטן אף הוא.

הנריק שטרסמן עוד הספיק לשלוח לרעייתו כמה מכתבים אופטימיים ממקום שביו, מחנה השבויים סטרוביילסק. באחד מהם כתב: "אצלנו מתחילים להרגיש את האביב. מזג האוויר יפה, קצת מערער את שיווי המשקל. האוויר נוח כמו בריוויירה. אני עובד במטבח, מטייל, קורא, מדברים בלי סוף, מבקרים זה את זה, מצריף לצריף, והזמן עובר איכשהוא. אין יודעים דבר על העתיד. אולי יהיה שינוי וזה יכול להיות תוך כמה שבועות אך גם אחרי המלחמה. אהובה שלי, אני מתגעגע מאוד אלייך ולאפשרות לחזור לעבודה. כתבי לי הכול בפרוטרוט על עצמך ועל הילדים ועל כל המשפחה... איפה גרתם בזמן ההפצצות על וארשה? איך זה השפיע על הילדים? אני עיוור כמו חתול בשק. מתווכחים פה רבות בנושא של נסיעה למערב. אני החלטתי שאם תהיה איזו שהיא אפשרות לנסוע, אפילו אם תהיה על-ידי החלפה, אסע. אני מאושר שאחרי חמישה חודשים בלי חדשות, אני מסתכל בשקט לעבר העתיד..."

אבל העתיד היה רע ומר, כי כעבור חודשיים הנריק, או הניו, כבר לא היה בין החיים...

האם לילקה היתה דמות בולטת בחוגי הרביזיוניסטים בפולין בטרם המלחמה העולמית, וכמו רבים אחרים הפנימה את קריאתו של זאב ז'בוטינסקי "חסלו את הגולה – ולא הגולה תחסל אתכם." היא ידעה להסתלק מן התופת בעוד מועד. לילקה היא זו שהציעה לז'בוטינסקי את הסמל העתיד להיות סמלו של האצ"ל: מפת ארץ-ישראל השלימה, זו המשתרעת משתי גדות הירדן, ועליה יד מחזיקה ברובה והכתובת: "רק כך." היא גם היתה עורכת העיתון הלוחמני בפולנית "ירושלים המשוחררת" שמעליו התנוסס הסמל שיצרה. גיליונו האחרון הופיע עם פרוץ המלחמה.

את כל הפרטים הללו נטלנו ממאמרו, פרק זיכרונותיו המרים, ברבעון "האומה" – של מי שהיה כמעט ארבעים שנה חבר מערכת "מעריב", ולעת כתיבתו שופט בישראל, בבתי משפט לתעבורה ושלום, גבריאל שטרסמן, שנפטר בביתו בקרית-אונו בשבוע שעבר.

הילד בן השמונה, שאימו הצילה אותו מהתופת הנאצית ושאביו היה קורבן לתופת הסובייטית, זכה לחיות למעלה משמונים ואחת שנה בארץ-ישראל ובמדינת ישראל, להקים בית ומשפחה לתפארת. הוא הלך לעולמו לאחר חיים עשירים ויצירתיים, כעיתונאי וכשופט בישראל, כשצל הטראגדיה של אביו וחוויות האנטישמיות שהיו מנת חלקו כילד בפולין, לא מרפים ממנו עד יומו האחרון.

מי שזכה לעבוד פרקי זמן לצידו, כמוני, מעולם לא שמע מפיו של גבי מילה על העבר הקשה. רק לפני תריסר שנים, לאחר שפרש לגימלאות מכל עיסוקיו, נענה להפצרתי להעלות על הכתב את הזיכרונות המרים מימי הילדות הקשים. זהו מסמך מצמרר, עדות מזווית אישית על גורל העם היהודי בטרם עצמאות, עם שנקלע בין הרוצחים הגרמנים-נאציים לבין המחסלים הרוסים-קומוניסטים.

גבריאל שטרסמן ז"ל, גבי בפי כל חבריו, היה מעמודי התווך של "מעריב" בכל שנות עבודתו בו, החל מ-1953, כשהיה כתב העיתון בירושלים ובבתי-המשפט, ובין היתר סקר עבור "מעריב" את משפט אייכמן. בתפקידיו הבאים היה עורך חדשות, עורך המקומונים של העיתון, רכז כתבים ועוזר לעורך הראשי. שלוש שנים אף היה שליח העיתון בלונדון.

אבל לכל זכור תפקידו המיוחד, שאותו הוא המציא ונתקבל על דעת המערכת – האומבודסמן של "מעריב". תחת מדור זה "דו"ח אומבודסמן מאת גבי שטרסמן" פירסם מדי שבוע הבהרות לקוראים על שגגות ושיקולים של המערכת, השיב לטענותיהם שהגיעו למערכת, מהן צודקות ומהן חסרות בסיס, דבר שהיה חדשני מאין כמוהו בעיתונות העברית, וחבל שנפסק עם פרישתו ב-1991 מהעיתון. היו ששיבחו את המדור הזה – שהרי כך העיתון משתף בשום שכל את קוראיו בענייני כתיבה ועריכה, בניסוחי כותרת ועימוד, והיו שביקרוהו בטענה, שאל לו לעיתון לירות לעצמו ברגל בחשיפת שגגותיו. הכתבות במדור זה היו מלומדות ומנומקות, טבולות בהנמקות עיתונאיות ומשפטיות, ברוחב דעת, בפתיחות, ובשפה שווה לכל נפש.

האתיקה העיתונאית היתה חשובה לגבי מעל לכול, הן בעבודתו ב"מעריב" כאחד מבכיריו והן כחבר ועדת האתיקה במועצת העיתונות בה היה מן החברים הבולטים והתורמים ביותר להשרשת האתיקה, הדיוק והאיזון בכתיבה העיתונאית.

במסגרת זו פירסם באפריל 1986 את חוברת ההדרכה "דיני תקשורת ואתיקה עיתונאית הלכה למעשה", שמרכזת מידע רב על תקנון מועצת העיתונות, איסורי פירסומים למיניהם על פי המערכת המשפטית, זכויות יוצרים בעיתונות, פסקי דין ומאמרים מקצועיים בנדון, ועוד. חוברת שיצאה לאור כאמור לפני למעלה משלושים שנה וראוי שתעודכן ותהיה לנגד עיני כל מי שעוסק בכתיבה, ביצירה עיתונאית מכל סוג ותחום שהם.

חוברת זו היתה אחת מיני כמה שגבי שטרסמן פירסם בנושאי חוק ומשפט, לשון הרע, וחשיפת ילדים בתקשורת, כמו גם שלושת הספרים שפירסם: "עוטי הגלימה", "המערוך" ו"בחזרה מן הגרדום". שכן היה איש עט מובהק, רהוט, קפדן ודייקן מאין כמוהו, ידען ומי שהיווה כתובת לכל עיתונאי במערכת למגדול ועד קטן בכל נושא של דיוק, אתיקה ומשפט, דבר שמנע הרבה שגגות וחסך תביעות מן העיתון. הוא ידע לתת הסברים מלומדים הן לקוראים והן לחבריו במערכת, וצמרת העיתון בראש וראשונה.

גבי לקח ללב את עבודתו-שליחותו ולא פלא שליבו לא תמיד עמד במעמס. ואכן, לפני למעלה מארבעים שנה עבר ניתוח לב פתוח, שעליו פירסם כתבה מרגשת, בחתימת שם העט שלו, ג. נטע, תחת הכותרת "לב כמו חדש". הוא חשף את קורותיו ותחושותיו לפני הניתוח ואחריו וכתב: "הרופא אמר לי שבחזי מתקתקת 'פצצת זמן', שאין לדעת מתי תתפוצץ, והוחלט שהרופאים בבית-החולים 'שיבא' ינטרלו את הפצצה..."

יש הטוענים שעיתונאים, עקב לחץ ומתח בעבודה, תחת השעון המתקתק, מועדים יותר מציבורים אחרים להתקפי לב. העיתונאי שטרסמן אמנם לקח ללב את עבודתו ואת עבודת חבריו, אבל זכה בכל זאת לאריכות ימים, ואנו זכינו לקרוא מפירות הגותו, המשלבת ידע עיתונאי ומשפטי, גם בכלי תקשורת אחרים כגון "הארץ" ו"האומה". למרות שאימו המנוחה דבקה ברעיון ארץ-ישראל השלימה, הוא עצמו השמאיל בדעותיו הפוליטיות, נעשה לחסיד רעיון שתי המדינות ועמד על כך שיש לכנות את יו"ש – שטחים כבושים. בנושא זה התנהל בינינו ויכוח, שלא חרג מפסים קולגיאליים-ידידותיים.

הוא היה גם חבר הוועדה לפרס ישראל שהמליצה על הענקתו לעורך "מעריב" לשעבר שמואל שניצר. כידוע, בג"ץ פסל את החלטת הוועדה בגלל מאמר שבו טען שניצר כי יוצאי אתיופיה מסוכנים כתורמי דם. "בעברי כעיתונאי עבדתי במחיצתו של שניצר במשך עשרות שנים," כתב שטרסמן במאמר ב"הארץ" ב-2004, שבו לא הסתיר את תרעומתו משלילת הפרס. "הוועדה דנה בתכונותיו של שניצר כעיתונאי בלבד. על פי תקנון פרס ישראל, המליצו שלושת חבריה פה אחד על מתן הפרס לשניצר מתוך מועמדים רבים. לאחר צו הבג"ץ, הוחזר הנושא לדיון בוועדה ואז שינה אחד מחבריה, גדעון לב-ארי, את דעתו. אני והחבר האחר בוועדה, עו"ד מיכה ינון, חזרנו ואישרנו את מועמדות שניצר, לאחר שהבאנו בחשבון את מאמרו והרשעתו על-ידי מועצת העיתונות. בגלל הוראת תקנות הפרס, שיש להמליץ על מקבל הפרס פה אחד, הפרס לא חולק באותה שנה."

ובחזרה לטבח ביער קאטין. עד 1990 הכחיש המשטר הסובייטי כל קשר לאחריותו לרצח הקצינים הפולניים, והנריק שטרסמן ביניהם. היה זה הנשיא הסובייטי האחרון גורבצ'וב, שהודה באחריותו של סטאלין לטבח ההמוני הנורא. רוסיה אף פירסמה את מסמכי הנקוו"ד, החושפים זאת. את מאמרו המרגש ב"האומה" על ההוצאה להורג של אביו, סיכם גבי שטרסמן במלים אלה:

"ביום הולדתי השמיני, כשהצבא הגרמני ברחובות וארשה, החלונות פרוצים מימי ההפצצות והקור העז, הכינה אימא מתנות ספורות כמנהג הימים ה'נורמליים'. אחת מהן היתה ארנק בורדו לשמירת תעודות. אימא אמרה לי: 'זה מאבא.' הארנק שמור עמי עד היום."

הניו, האב, אילו היה חי, היה גאה בגבי בנו, במשפחה לתפארת שהקים, בפועלו ובהישגיו העיתונאיים-משפטיים במשך עשרות שנים.

יוסי אחימאיר

* הרוגה של מתקפת הטרור – אל ג'זירה היא רשת הסתה ופייקניוז איסלמיסטית, תומכת טרור, אנטי ישראלית, אנטישמית ואנטי אמריקאית. כעת הם מפיצים בלי כל ביסוס ובדיקה את הטענה שצה"ל הרג את הכתבת שלהם. וזאת יש לזכור – ישראל נמצאת חודשיים תחת מתקפת טרור, שבסיסה בג'נין. כל פעולות צה"ל בג'נין הן פעולות מובהקות של הגנה עצמית. הכתבת שנהרגה היא עוד הרוגה של מתקפת הטרור.

* "בצלם" קופצים בראש – אם הארגון העוין, האנטי ישראלי, "בצלם", "קובע" על סמך כלום ושום דבר שכתבת אל-ג'זירה נהרגה מירי כוחות צה"ל, הדבר מחזק את התחושה שמדובר בעלילת דם. ארגוני הטרור ו"בצלם" ממהרים להפיץ את ה"גרסה" שלהם, כדי לעצב את התודעה לפני פרסום התחקיר המקצועי, וכדי ליצור דה-לגיטימציה מראש לתחקיר הצה"לי. אני סומך ב-100% על התחקיר של צה"ל, תהיינה תוצאותיו אשר תהיינה.

* לא לחזור על מחדל א-דורה – בפרוץ מתקפת הטרור הרצחנית, שבה דחה ערפאת את הצעות השלום מרחיקות הלכת של אהוד ברק, המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השנייה", נהרג הילד הפלשתינאי מוחמד א-דורה במהלך חילופי אש בצומת נצרים. הפלשתינאים הפיצו את תמונת מותו בכל העולם והאשימו את ישראל בהריגתו. א-דורה הפך לגיבור לאומי של הפלשתינאים ושל הערבים והמוסלמים בעולם, וסמל ל"אינתיפאדה". דמותו הוצגה ומוצגת עד היום כסמל לאכזריות של ישראל אקובשת ורוצחת הילדים.

התגובה הישראלית היתה לקיחת אחריות והתנצלות. בלי תחקיר. בדיעבד הוכח שא-דורה נהרג מאש הפלשתינאים. אבל עלילת הדם כל כך התקבעה בתודעה, עד שהעובדות לא יכלו להשפיע על המיתוס. אגב, בשלב מסוים אפילו דובר הטרור גדעון האו-האו לוי הודה, בגמגום, שהפלשתינאים הרגו את א-דורה. הוא כתב משהו כמו "מה זה משנה מי הרג את א-דורה. אם צה"ל לא הרג אותו, אז הוא הרג א-דורה אחר." אבל השבוע הוא שב וחזר על עלילת הדם.

אסור לנו לחזור על מחדל א-דורה. יש לבצע את התחקיר על מות שירין אבו-עקאלה באופן יסודי אך מהיר, ואם יתברר שהיא נהרגה מאש פלשתינאים, יש להפיץ בכל דרך ובכל ערוץ את המידע הזה. אם יתברר שהיא נהרגה מאש צה"ל, יש להסביר שהיא נקלעה לפעולת הגנה מובהקת של סיכול טרור, ואין לישראל כל כוונה לפגוע במי שאינם מחבלים. ובכלל, הגיע הזמן לשינוי דרמטי ברמת ההסברה של ישראל, הסובלת משיתוק כבר 74 שנים. די להפקיר את השטח לתעמולת הזוועה והשקר של חמאס, בי.די.אס., פת"ח, שוברים שתיקה, הג'יהאד האיסלמי, "בצלם" ואל-ג'זירה.

* אל תקלקלו את החגיגה – סירובם של הפלשתינאים להעביר את הקליע לבדיקה בליסטית בישראל מעידה שהם יודעים את האמת, והאמת עלולה לקלקל להם את החגיגה.

* לא נעים לראות – מאוד לא נעים לראות שוטרים מסתערים לתוך לוויה ומכים אנשים סביב הארון. כדי להימנע מכך, מן הראוי שההלוויה לא תהפוך להתפרעות, והמלווים לא ירגמו באבנים את השוטרים. אבל זאת ההתבכיינות המתקרבנת והצבועה הרגילה. ככל שתוקפנותם גדולה יותר, כך התקרבנותם דביקה יותר והתבכיינותם יללנית יותר. כך הם מצליחים להשיג אהדה בקרב אידיוטים שימושיים בעולם וגם בתוכנו. אבל בדרכם זו הם ממיטים על עמם רק אסונות. אלו הישגים לאומיים זה הביא להם?

* שמן למדורה – במלאת שנה לפרעות בלוד, נערכה הפגנה ערבית לזכר פורע שנהרג. לא התנצלות, לא חשבון נפש, רק המשך הפרובוקציות והוספת שמן למדורה, שהם הבעירו בשעת מלחמה.

* תחתית החבית – עופר כסיף בן העוולה, הנבל המנוול, מנצל לרעה את החסינות כדי לתקוף שוטרים בדרכו לחבור להפרות סדר של האוייב, תחת דגל אש"ף, שבו הוא אוהב להתעטף, בעוד את דגל ישראל הוא הצית בהפגנה באוניברסיטה העברית, כששנינו היינו שם סטודנטים. הוא מנצל לרעה את חסינותו הפרלמנטרית לצורך מלחמתו במדינת ישראל ולתמיכתו באויביה ובמחבלים. אני יכול להכיל אנשים כמו אחמד טיבי ואיימן עודה אבל לא חלאה אוטו-אנטישמית, אויב שנולד לאם יהודייה, כמו בן הבליעל הזה. אני יכול לכבד אוייב, אבל אוייב שהוא בן עמי, הוא בעיניי תחתית החבית של הזוהמה האנושית.

* הרצון להאשים – זהבה גלאון תקפה, בתוכנית "פגוש את העיתונות", את המשטרה על כך שהיא דורשת לפתוח בחקירה נגד עופר כסיף על תקיפת קצין משטרה. אחרי שזרקה לפרוטוקול שהיא לא חושבת שח"כים צריכים לתקוף שוטרים, היא טענה שהמשטרה לא דרשה לחקור את בן גביר שתקף שוטרים ומסקנתה: "המשטרה נוהגת איפה ואיפה בין יהודים וערבים."

לידיעתה של גלאון – עופר בן גביר ואיתמר כסיף, שניהם יהודים. נכון, שניהם יהודים מנוולים. שניהם יהודים נאלחים. שניהם יהודים שמביישים את היהדות. כשהם מביטים זה בזה, כל אחד מהם רואה מולו את הישראלי המכוער. שניהם קורצו מאותה שקית זבל. אבל טכנית, שניהם נולדו לאימהות יהודיות. אני משער שגלאון יודעת זאת. אבל הרצון שלה להאשים את המשטרה בהפלייה בין יהודים לערבים חזקה ממנה.

* למה אין ועדת אתיקה – אחמד טיבי ניצל לרעה את חסינותו הפרלמנטרית וסייע לחשוד בהפרות סדר להימלט. מה תעשה לו ועדת האתיקה של הכנסת? כלום. למה? כי אין ועדת אתיקה. למה? כי ראש האופוזיציה מונע את הקמתה. למה? כדי לאפשר לביביריוניו, לה-פמיליה הפרלמנטרית, להשתולל ולהתפרע בכנסת באין מפריע.

* העומד בראש ההסתה – ראש האופוזיציה הודיע, שאם יתברר שאילנה ספורטה חניה אכן שלחה את מכתבי האיום לאשתו ובנו של בנט, היא תסולק מן הליכוד. האם ראש האופוזיציה מתכוון להוציא מהליכוד גם את העומד בראש מסע ההסתה שהביא למעשה?

* בשם האג'נדה – בסקר בערוץ 12 השיבו 33%, שליש מן המשיבים, שהם מאמינים להכחשה של הליכוד, כאילו לא קיים מו"מ קואליציוני עם רע"ם. אני לא מאמין. אני משוכנע שהרוב המוחלט מתוך המשיבים כך, יודעים גם יודעים שהליכוד ניהל מו"מ עם רע"ם, והם השיבו כך מטעמי אג'נדה.

* אף פעם לא מרוצים – ממשלת בגין פרצה את הדרך להתיישבות ביהודה ושומרון, באזורים שמחוץ לתוכנית אלון, שלא היו במדיניות ההתיישבות של ממשלת המערך. הוביל את המהלך הזה שר החקלאות ויו"ר ועדת השרים להתיישבות אריק שרון, שהיה בולדוזר של ממש.

ואני זוכר באותם הימים שביתת רעב ממושכת של ראשי היישובים ביו"ש בגן הוורדים בירושלים. הם יצאו נגד הממשלה שאינה פועלת די לפיתוח ההתיישבות ולהסדרת מעמדה המשפטי. לא היתה ממשלה שראשי יש"ע לא הלינו עליה ועל מדיניות ההתיישבות שלה. אפילו על ממשלת שמיר, שבתקופתה היתה תנופת ההתיישבות הגדולה ביותר.

מועצת התכנון אישרה השבוע הקמת 4,000 יח"ד חדשות ביו"ש. ומועצת יש"ע תוקפת את מדיניות ההתיישבות של הממשלה, כפי שתקפה את כל הממשלות. איני בא אליהם בטענות; בסה"כ הדרך הזו הביאה להם הישגים רבים, ולכן סביר שימשיכו לפעול כך נגד כל ממשלה גם בעתיד. אבל כדאי לקחת בפרופורציות את הביקורת, שאינה ביקורת עניינית, אלא טקטיקה להשגת עוד ועוד.

* טרור מתוך תקווה – במאמר ל-ynet יריב אופנהיימר חוגג: עכשיו כבר אי אפשר להאשים את אוסלו ואת ההתנתקות בפיגועים. הם נעשים בידי בודדים, שנמצאים תחת שלטון צה"ל והם מבטאים ייאוש ממצבם, בשל המדיניות הקיצונית של הממשלה ובג"ץ שמיישר קו עם הממשלה והמתנחלים.

אף אחד לא טען שהטרור כשלעצמו הוא תוצאה של אוסלו או ההתנתקות, ומי שאומר זאת, מדייק בערך כמו מי שטוען שהטרור הוא תוצאה של מלחמת ששת הימים, או כפי שהאופנהיימרים מכנים זאת, "אקיבוש" או איזו מילה דומה. הטרור הערבי מלווה אותנו מראשית שובם של היהודים לארץ ישראל, במחצית השנייה של המאה ה-19. מתקפות הטרור ב-1920, 1921, 1929, 1936-1939, 1947, קדמו לאוסלו ולהתנתקות, אך גם ל"אקיבוש" וגם ל"נכבה". והם נמשכו אחרי הקמת המדינה, אחרי מלחמת ששת הימים, אחרי אוסלו, אחרי "חומת מגן", ומי שטוען שיש לו פטנט למגר את הטרור סופית, אמין כמו אריק שרון בליל המיקרופונים במרכז הליכוד (פברואר 1990): "מי בעד חיסול הטרור שירים את ידו."

אולם אוסלו וההתנתקות הביאו לעלייה חסרת תקדים בפיגועי הטרור הרצחניים. הסיבה לכך הייתה הכנסת רב המרצחים ערפאת וצבאו לתוככי יהודה, שומרון ועזה. הסכם אוסלו היה הונאה שנועדה להכניס את אש"ף לאזורים אלה כדי לשדרג את יכולתו לפגוע בנו, ואכן, כך היה. הסכם אוסלו הביא ליותר מאלף נרצחים ישראלים בפיגועי טרור. לא ייאוש הביא להגברת הטרור אלא תקווה ואמונה שהנה, הם בדרך לניצחון, הישראלים מתפוררים ומפחדים לצאת מהבתים שלהם.

מבצע "חומת מגן" הביא לשינוי דרסטי ולירידה דרמטית בטרור, כיוון שבמבצע הושמדה תשתית הטרור ביו"ש ובעיקר, כיוון שבעקבות המבצע ישראל החזירה את חופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון לשטחי הרש"פ. ודוק – השטחים האלה אינם בשליטת ישראל. יש ברש"פ נשיא, ממשלה, פרלמנט, כוחות ביטחון, שב"כ, שלטון מוניציפלי, מערכת משפט, בתי כלא, שגרירויות בכל העולם. אבל צה"ל פועל בשטחים אלה, כי אין ברירה אחרת, הרי את האלטרנטיבה ראינו. בתי הקברות מלאים בתוצאותיה. הירידה התלולה בטרור היום לעומת התקופה שבין אוסלו ל"חומת מגן", נעוצה בכך שצה"ל והשב"כ פועלים מדי לילה בשטחי הרש"פ ועוצרים את המחבלים לפני שהם יוצאים לפיגועים בישראל. פיגועי הטרור הם אלה שצה"ל אינו מצליח לסכל. לצערנו, לאחרונה היו מספר מקרים כאלה, ותוצאותיהם – קטלניות. רובם מאזור ג'נין, ששם כנראה נוצרה תשתית טרור, וכנראה שלא יהיה מנוס מפעולה רצינית בג'נין ובנותיה, כדי לחסל את התשתית הזאת.

וברצועת עזה? כיוון ש"חומת מגן" ברצועה בוטלה ברגע האחרון, צה"ל אינו פועל בתוכה. ועקירת גוש קטיף והחזרה לקווי 4.6.67 ברצועה רק הגדילו את שטח שליטת הטרור. רצועת עזה היא יישות טרוריסטית, שמבוססת על אלפי רקטות המכוונות לעבר אוכלוסייה אזרחית בישראל. בסופו של דבר, במוקדם או במאוחר, לא תהיה ברירה, אלא לבצע "חומת מגן" ברצועת עזה, להשמיד את תשתיות הטרור והרקטות ולהחזיר גם לשם את חופש הפעולה של צה"ל.

* עיתונאי והיסטוריון – מי זה אספסקי לוי? אספסקי לוי הוא עיתונאי. איך אני יודע? בתחתית מאמרו ב"הארץ" כתוב: "הכותב הוא עיתונאי." העיתונאי כתב מאמר שכותרתו: "איך עושים שלום." כשראיתי את הכותרת הסתערתי בהתלהבות על המאמר. הנה, סוף סוף נלמד איך עושים שלום. הרי 74 שנים אנו מחכים לאספסקי לוי, להלן "העיתונאי", שיבוא ויסביר לנו איך עושים שלום. מן הסתם, כוונתו לשלום בין ישראל לפלשתינאים. ובכן, יש לו רעיון מבריק. לבטל את מדינת ישראל. במקומה נקים מדינה דו-לאומית, "המדינה המאוחדת של ישראל ופלסטין". גאון! איפה היית עד היום? שנים חיכינו למישהו שיביא את הפטנט הזה.

העיתונאי כותב ש"הציונות היא כבר מזמן לא הפתרון לבעיות של העם היהודי. הציונות היא הבעיה." הוא מסביר ש"שלום עושים מתוך התגברות על הפחדים ועל הצורך העמוק של העם היהודי להתנשא על אחרים." אמירה אנטישמית מובהקת, יש לציין. והוא מסביר ש"ראשוני הציונים סבלו מרדיפה על רקע גזעי, אנטישמי, ובבואם לארץ ישראל הביאו את אותה בעייה שמפניה ברחו. הם ראו בעצמם אנשים לבנים, אירופאים, עליונים על ילידי הארץ המזרח תיכוניים... פוגרומים שקרו בעבר נגד יהודים ברוסיה, בפולין ובגרמניה, מתרחשים היום... הפעם נגד פלסטינים" וכו' וכו' וכו'. ו"מדינת ישראל בצורתה הנוכחית כולה מעשה מרמה" וכו' וכו'. נו, עיתונאי.

אבל עורכי העיתון טעו. הנ"ל אינו רק עיתונאי. הוא גם היסטוריון. איך אני יודע? כי הוא ציטט את תוכנית בזל. ואף ציין באיזו שנה היא התקבלה, 1897. ואת הציטוט הוא שם במירכאות, כיאה להיסטוריון רציני. ובסיס התזה שלו הוא תוכנית בזל. כך הוא כותב:

"הציונות היא הבעייה כי היא מקבעת תפישה עצמית של קורבן. הייעוד המרכזי של התנועה, כמנוסח בתוכנית בזל (1897) הוא להקים 'מקלט לעם היהודי בארץ ישראל.' ראוי להתעכב מעט על הדימוי של מקלט, המושרש עמוק בתודעה היהודית: מקלט הוא מקום שמתחבאים בו מפני רדיפה, מקום מסתור אפל שבאים אליו בבהלה. זה לא מקום לפתוח בו חלון, לגדל בו ילדים בבטחה או להיות חופשי. מקלט הוא דימוי שנולד מתוך תודעה של גטו, וכאשר מערכת החינוך הישראלית מלמדת על ציונות היא מנחילה את תודעת הגטו ואת הטראומות לדורות הבאים. מדובר בכשל תודעתי חריף שהגיע זמנו לחלוף מן העולם. הגיע הזמן לספר סיפור חדש למען החיים במקום הזה, להכיר במעשי העבר הקשים ולפתוח פרק חדש בתולדות העם היהודי. הארץ המובטחת לא צריכה להיות מקום מקלט. הארץ המובטחת צריכה להיות גן פורח, מפויס, הוגן, מקום בטוח לכל בניו ובנותיו של אברהם לחיות בו יחד בשלום. יהודים וערבים כאחד."

וואו. נפלא. ג'ון לנון לא היה מנסח זאת טוב יותר. אלא שיש בעייה קטנה בתזה הזאת. תוכנית בזל כלל אינה מדברת על מקלט. ובתוכנית בזל המילה מקלט כלל אינה מופיעה. לא ישירות ולא בעקיפין ולא ברמז ולא באופן שניתן להסיק מן הכתוב שלכך התכוון המשורר. הדבר היחיד שנכון ב"ציטוט" הוא המירכאות. מה שבין המירכאות, הוא דבר אחר לגמרי.

תכנית בזל אינה מדברת על מקלט. נשאיר את המירכאות של העיתונאי וההיסטוריון, רק נחליף את ההבל שהוא קישקש במה שבאמת כתוב בה: "הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית מולדת בארץ ישראל לפי משפט הכלל." אופס. איפה המקלט? איפה הגטו, חוץ מבראש של העיתונאי וההיסטוריון? מהו משפט הכלל? זכות ההגדרה העצמית של כל עם במדינת לאום ריבונית במולדתו. או כפי שהדבר מנוסח במגילת העצמאות: "זכותנו הטבעית".

התביעה ההוגנת הזאת, להחיל את משפט הכלל גם על העם היהודי – נגדה יוצא העיתונאי וההיסטוריון. לעם היהודי אין כנראה זכות למדינה, ולכן ה"שלום" שהוא מציע הוא שלום על ישראל. נגיד שלום למדינת ישראל ועל חורבותיה יהיה שלום. כל כך מתאים ל"הארץ" לפרסם "מאמר" כל כך מופרך.

אגב, הביטוי "מקלט" הופיע דווקא בתוכנית אוגנדה. מקלט לילה, פתרון זמני ליהודים הנרדפים, ובשום אופן לא כתחליף למדינה היהודית בא"י. והתוכנית הזאת נדחתה בקונגרס הציוני, וכנראה שגם הרצל עצמו לא התכוון לה, והיא היתה יותר טקטיקה מדינית מאשר תכנית מעשית.

* ביד הלשון: ג'נין – מקום בחדשות – ג'נין; בירת הטרור וקן הצפעונים ממנו יוצאים מחבלים לפגע בישראל ובו צה"ל פועל לסיכול פיגועים באמצעות מעצר המחבלים לפני הפיגוע.

ג'נין היא עיר פלשתינאית בצפון השומרון, סמוכה לעמק יזרעאל. היא מזוהה עם עיר הלוויים עיר גנים המוזכרת בספר יהושע, וכנראה משמרת את שמה. העיר היהודית התקיימה שם לפחות עד תקופת בית שני, ונקראת במקורות שונים גנים או גינת.

בקרבת ג'נין קמה ב-1983 היאחזות הנח"ל גינת, שפורקה בעקבות מסירת השטח לרש"פ בהסכמי אוסלו. באותה שנה הוקם היישוב הקהילתי גנים, שנעקר בהתנתקות, ב-2005.

אורי הייטנר

אזכרה במלאת שלושים לפטירתו של

אריה שחל

מבית הקברות נמשיך למועדון לטקס אזכרה קצר.

אם מי מכם מעוניין לשאת דברים נשמח לדעת מראש.

משפחת שחל

dash4870@gmail.com

לבד בירושלים הנצורה. כתלמידת תיכון בירושלים, נלכדתי בעיר המופגזת באין יכולת לברוח מהמלכודת. שהייתי בירושלים באותה תקופה היתה רק לצרכי לימודים, בעוד משפחתי גרה בטבריה. גרתי בירושלים עם אחי, שהיה מבוגר ממני בכעשר שנים, ולמד אז משפטים אך התגייס להגנה עם פרוץ המלחמה. התגוררנו באותם ימים בעליית הגג של בית גדול שהיה שייך למשפחת אבן-עזרא שבמורד רחוב בצלאל, בדירת שני חדרים שקירותיה דקיקים. מאז החלה המלחמה, והלימודים הופסקו בעטיה, גרתי שם לבד כי אחי היה מגויס וכמעט שלא הופיע בבית.

כשהתלו ההפגזות על העיר, הייתי יוצאת החוצה אל הגג המשקיף על עמק המצלבה, שהיה אז חשוף עם צמחייה עבותה, ונהניתי לרואות את העשן העולה מכל פגז שנחת במרחק לא רב לנגד עיניי. בשלב מאוחר יותר כבר חששתי לעמוד חשופה על הגג, והייתי צופה בפגזים מחלון הדירה וחושבת שאם ייפול פגז ישיר על גג הדירה הזאת, היא תתפורר מיד ותהפוך תוך מיספר דקות לערימת אבק. פשוט לקח לי הרבה זמן להיות מודעת לסכנה. עד שהדברים נעשו קשים יותר מיום ליום. כדי לקנות לעצמי את מצרכי מזון הקצובים, הייתי צריכה לשים את נפשי בכפי כדי לצאת וללכת מרחק של כעשר דקות הליכה עד לחנות המכולת הקרובה.

בחלוף הימים התגברו החרדות נוכח האבדות הכבדות מהן סבלו האזרחים התמימים שיצאו לרגע למרפסת או מיהרו לקנות לחם בחנות המכולת, ונפגעו ממטחי הפגזים שהומטרו על העיר בידי הצבא הירדני.

התנסות קשה שנקלעתי אליה, שיכנעה גם אותי לרדת מן הגג. יום אחד בדרכי לחנות המכולת, במעלה רחוב המדרגות, ראיתי לפתע אלונקה ובה אדם פצוע או מת נישאת בידי ארבעה אנשים ואחריה נשרכו שתי נשים בוכיות, נגררות אומללות וכואבות ומבכות את הנפגע השוכב באלונקה. המחזה המפחיד הזה האיר לי במפגיע את הסכנה האורבת בכל פינה בעיר, והחלטתי סוף סוף להפסיק לזלזל בסכנה הנשקפת לי מהשהייה על הגג וירדתי לשהות במהלך היום בדירתם של שכניי הקרובים לי משפחתית, אצל משפחת אבן עזרא, בה התגוררו ההורים וחמשת ילדיהם, ארבע בנות ובן אחד החמישי.

הייתי חברה של כולם. זמן רב קודם לכן הם הפצירו בי לרדת מן הגג כשנופלים הפגזים אך לא ראיתי צורך בכך. הלימודים הרי נפסקו ואפילו די נהניתי. אך החמרת המצב ומראה האלונקה החולפת לידי שיכנעו אותי לרדת, לא רק לדירה של משפחת עזרא כי אם גם לבית המרחץ שלהם. בית מרחץ טורקי ששימש את כל תושבי הסביבה, עם מקווה טהרה, עם כל הכיורים המלאים מים חמים והנשים השואבות מים מהכיור בכלי נחושת ושופכות בהנאה על גופן לשטוף את הסבון ולהתנקות. בית המרחץ שימש אותנו כמקלט בטוח מפני כל הפגזה או אפילו פצצת מיצרר.

השהייה במקלט היתה חווייה מעיקה ומדכאה. תחילה הרגשתי עצמי כנטל על המשפחה, שנוסף לה לפתע עוד פה שיש להאכילו כאשר קצבאות המזון היו כה זעומות. עד שנפלה בידי הזכות להחזיר להם את "ההשקעה" שהשקיעו בי.

יום אחד אמרה לי אחת מבנות עזרא, שהיתה חברתי הקרובה, שברחוב קינג ג'ורג' ישנו בית קפה ידוע שנשאר פתוח גם בימי העוצר ורבים באים לשבת בו ולאכול את הגלידה המעולה שהוא מוכר. היא כמובן לא מעיזה להוציא את אפה מן הבית "אבל אם את לא פוחדת," היא אמרה, "לכי תאכלי שם גלידה."

אני לא התחבטתי הרבה ושמחתי על המידע שמאפשר לי לצאת קצת מתוך אפלולית המקלט של בית המרחץ. עליתי במעלה רחוב בצלאל, הלכתי לאורכו של רחוב קינג ג'ורג', שקצת לפני רחוב יפו נמצא בו קפה אלנבי, אליו היו מועדות פניי. הקפה היה מלא הרפתקנים כמוני שנפשם נקעה מההסתגרות בבית ובאו ליהנות מחברה ומאווירה של בית-קפה הנמצא במצור. [הבעלים של הקפה היו הוריו של לימים הסופר והעיתונאי אמנון דנקנר. – אב"ע] מאחר שלא היה בפנים מקום ישיבה, קניתי גביע גלידה ועמדתי בחוץ מתחת לעץ נטוע על המדרכה וליקקתי את הגלידה. לפתע חשתי בחבטה עזה במעלה זרועי והגלידה נשמטה מידי. הפניתי ראשי לאחור לראות מיהו בעל היד החזקה שחבט בי אך לא היה זה איש כי עד מהרה חשתי בנוזל חם הנוזל במורד זרועי ומכתים בדם את שרוול הז'קט הכחול שלבשתי. קול אדם מבוהל החל צועק לידי: "היא נפצעה, כדור פגע בבה, הזעיקו מהר מונית, צריך לקחת אותה לבית חולים!"

המונית הובילה אותי לבית חולים שדה שהוקם בעיר לטיפול מיידי בפצועים האזרחיים שנפגעו מהפגזים שנפלו ללא הרף. בעוד הכאב שהחל לחלחל בי עוד בנסיעתי במונית, הלך וגבר, הרופא שהוזעק לטפל בי ונתן לי זריקת הרדמה מקומית, ניגש אליי עם מלקחים גדולים ובתוך דקות ספורות הוא שלף מזרועי, בחלק הקרוב יותר לגבי, כדור רובה שנראה שחוק ומקומט.

בחיוך של אדם שהצליח לבצע משימה לא קלה, אמר לי הרופא שהיה לי מזל גדול כי הקליע לא פגע בעצם כי אם רק בבשר והוא היה גם מוחלש כי בטרם התיישב לבטח בזרועי הוא התחכך בענף של העץ ונשחק, וכשנח בתוך הזרוע כבר לא היה לו כוח לצאת מהצד השני. אם הייתי עומדת סנטימטרים ספורים ממקום עומדי כי אז היית נפגעת בצוואר או בלב או מי יודע במקום מסוכן אחר. סתם כדור תועה שנורה מכיוון בניין ג'נרלי ובחר דווקא בי לנוח בזרועי.

היתה זו פציעה שהביאה לי רווחה גדולה. אחרי שבוע של אישפוז באותו בית חולים שדה, שוחררתי לביתי אך בתור פצועת מלחמה, זכיתי לקבל מצרכי מזון מעל ומעבר למנת הקיצוב הרגיל. שר הקיצוב דב יוסף היה נדיב למדי לפצועי העיר והעניק להם מזון ביד רחבה. מוצרי מזון, שגם בימים רגילים לא זכיתי לאכול כמותם. בתחושה של אדם המחזיר חוב שאפילו שלא נדרש להחזירו, תרמתי למשפחת עזרא את כל האוכל הזה, וכך החזקנו מעמד עד שהוכרזה ההפוגה הראשונה במלחמה, שבה מותר היה לעזוב את העיר. אני ואחי ניצלנו את פתח ההצלה הזה ונמלטנו, ממש נמלטנו, מהעיר – כדי להגיע לעירנו, עיר מגורי משפחתנו, טבריה.

ההימלטות מירושלים הנצורה היתה חוויה קשה אך ייחודית שלא רבים זכו לה, אם אפשר לקרוא לכך "זכות". היציאה מהעיר היתה חסומה בשער הגיא, עליו השתלטו הערבים והצבא הבריטי. למרבה המזל, התגלתה לפתע דרך חלופית, "דרך בורמה", שאיפשרה את היציאה מן העיר. מיד למחרת הכרזת ההפוגה ארזנו אני ואחי את חפצנו ובדרך-לא-דרך הגענו לנקודת היציאה של המשאיות הכבדות, שרק הן יכלו לנסוע בדרך בורמה. לא היה לי אז מושג, שבדרכי לתל אביב אני פורצת את המצור על העיר בדרך חדשה שהחלו זה עתה לחצוב בתוך ההר. דרך העוקפת את שער הגיא ואת לטרון, שבכל הקרבות המרים שהתחוללו סביבה נפלו מאות חללים מטובי בנינו, אך למרות כל ההקרבה, לא עלה בידינו לכבשה.

שש שעות תמימות ארכה לנו דרך בורמה מירושלים לתל אביב. שש שעות בהן החלפנו שש משאיות ענק, כשלפנינו הטרקטורים והמכבשים והבולדוזרים מפלחים את הדרך ומיישרים אותה, טובעים בתוך בוץ עמוק, כדי לאפשר למשאיות הכבדות לעבור. בכל פעם התבקשנו לעבור למשאית אחרת ובכל פעם היה עלינו להמתין עד שזו תגיע ואנו חזרנו וטיפסנו למושב שליד הנהג, בחום באבק ובעשן, כשאנו לא מחליפים בינינו מילה, מרוב תדהמה מהמראה של העשייה, של ההעזה לחדור לעומקה של הבריאה, של ההר, שרק אתמול החלו לחצוב בו וכבר היום מתמרנים יציאה עוקפת לטרון, תוך שמשאירים בצידי הדרך את המשוריינים, את רכבי הברזל, שניסו לפרוץ את המצור אך נפלו בקרב.

כך נסענו עד שהדהודי המנועים של משאיות העפר והטרקטורים שפילסו וליוו את דרכנו כל אותה עת, נדמו לפתע. בתל אביב עוד הספקנו לראות ממרחק את האונייה אלטלנה העוגנת על חוף הים, עולה באש, ושמענו את קולו של מפקד האצ"ל מנחם בגין בוקע ממכשירי הרדיו מבעד לחלונות הבתים בפתוס מעורר יראת כבוד ויראת פחד בעת ובעונה אחת.

מבלי לעצור בשום מקום, מיהרנו להמשיך את מסענו עד שלעת ערב הגענו לביתנו בטבריה, שם נשארתי עד תום המלחמה ואז חזרתי לירושלים להמשך לימודיי. חזרתי לירושלים, שגדלה והתרחבה לאחר שכל תושביה הערבים ברחו מבתיהם, וילות יפהפיות בטלביה ובקטמון שעד מהרה הפכו לשכונות יהודיות יוקרתיות.

ימים מעטים לאחר שתושביהם הערביים נטשו, סיירתי במסגרת פעולה בגדנ"ע בבתים שזה עתה ניטשו מתושביהם. ראיתי ארגזים מלאים בכלי קרמיקה יפים, מונחים על הרצפה, ופה ושם חפצים חסרי ערך זרוקים. התברר לנו שיום קודם לכן הועברו משם מרבית הרהיטים הכבדים והיקרים. אני תרתי אחר איזו שהיא מזכרת לקחת מהמעמד המדהים הזה, עד שמצאתי על אחד הכרכובים שעון מעורר, שכון פשוט שהיה מעורר מסתמא מידי בוקר את בני הבית, עד שעורר אותם בוקר אחד לעזוב את המקום ולהפוך בין לילה לפליטי מלחמה.

כך מצאתי עצמי מדשדשת את דרכי במלחמת העצמאות בין שתי ערי קודש, בין ירושלים שבה נולדתי ובה גרתי ולמדתי עוד שנים רבות, לבין טבריה שבה גדלתי. על מלחמת העצמאות שלי בטבריה עוד אחזור להיזכר – ולהזכיר.

הדסה מור

אהוד: בתקופה שאת כותבת עליה, ירושלים ב-48', דב יוסף (ברנרד ג'וזף) לא היה שר האספקה והקיצוב אלא המושל הצבאי של ירושלים, ואילו המילה מונית, שלמיטב זיכרוני חידש אותה משה שרת שנים מאוחר יותר, טרם היתה קיימת, היה רק טקסי או טכסי, מילה שבה השתמשנו שנים רבות גם כאשר המילה מונית כבר היתה קיימת אך לא הצליחה עדיין למחוק את קודמתה. בוויקיפדיה מיוחסת המילה מונית לממציאים אחרים.

ואנחנו הטיפשים עוד מתנצלים

על מות תועמלנית של רצח יהודים!

[מתוך "בכל הנאיביות הגויית שלה". "הארץ", 12.5.22].

ועוד מאותה רשימה מעניינת: "אני נזכר כי המשוררת אורנה רב-הון כתבה עבודת מ.א. על אלישבע. בטלפון אורנה מספרת לי עכשיו כי כשביקרה בסוף שנות השמונים את מירה, בתה של אלישבע, שחיה באנגליה, התברר לה כי המשוררת נשכחה לא רק בארץ אלא גם בקרב בני משפחתה. מירה התחתנה עם חייל אנגלי שפגשה בארץ וחיה איתו בעיירה קטנה בדרום-אנגליה. היא שמחה על הקשר שנוצר עם אורנה והרבתה לבקר אותה בארץ. בחפץ לב נתנה לה את מכתבי אימה, כי לבני משפחתה לא היה כל עניין בהם. שלוש בנותיה של מירה שגדלו כנוצריות סירבו לשמוע מילה על סבתן."

המשוררת אלישבע, 1936. מתוך ויקיפדיה.

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"מקרה טפל"

לאלישבע

1929

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 4.10.1974.

רואה אתה, יש לי מכירים רבים, המעריצים ומוקירים מאוד את "כשרוני" הספרותי או את החזיון הבלי-מצוי – נוצרית יודעת עברית ואוהבת את העם העברי, וכו' – בקיצור, את כל מה שאחד ממכירים אלה הביע באופן מוצלח מאוד במילים: "את בתור הופעה." אלא מבין אתה, שבין "אני בתור הופעה" ו"אני בתוך עצמי" יש הבדל גדול, ומי שמוקיר את ה"הופעה" אין לו על פי רוב שום שייכות לבן-אדם עצמו.

זה קטע ממכתבה של המשוררת אלישבע ביחובסקי, משנת 1922, במוסקבה, שכתבה לד"ר מ. נביאסקי, עתה איש חיפה, בן עיר הולדתה של אלישבע, ספאסק אשר בפלך ריאזאן שברוסיה. ("ידיעות גנזים", 85. תמוז, תשל"ד, [1974], כרך ו' שנת 11).

שתי נשמות

הווידוי הקצר הזה מיטיב לבאר לנו את עולמה הנפשי של אלישבע (1888-1949) אשר לאחרונה מלאו עשרים וחמש שנים למותה. היא נולדה למשפחה נוצרית (יוונית-אורתודוכסית) ברוסיה. אביה, איבאן ז'ארקוב, היה מורה בבית-ספר עממי בכפר, ואימה ממשפחה אנגלית במוסקבה. משנת 1907, בלמדה במוסקבה, חיתה בסביבה יהודית, למדה עברית, ולימים התגיירה. בשנת 1920 נישאה לחברה, שמעון ביחובסקי, שהיה ידיד נעורים של ברנר וגנסין, ועזר על ידם בעבודתם הספרותית. בהשפעת בעלה עברה מכתיבה ברוסית לעברית.

ב-1925 עלתה לארץ-ישראל מרוסיה יחד עם בעלה. הוא התמסר באותן שנים להוצאת יצירותיה בהוצאתם הפרטית – "תומר", בה נדפסו ספרי שיריה "כוס קטנה" (1926) ו"חרוזים" (1928), "סיפורים" (1923) והרומאן שלה "סימטאות" (1929). מאז מותו של הדוקטור ביחובסקי, ב-1932, בעת סיור שערכו השניים בקישינוב, נותרה אלישבע בבדידות מרירה ובסבל חומרי. כל שנותיה האחרונות בארץ, היא התגוררה בשכונת מונטיפיורי, ברחוב בית-הלל, בבית מנגודלי, ובמכתבה ל-ש. שלום מ-1928 היא מתנצלת ואומרת:

אני גם מבקשת סליחתך על זה שאיחרתי בתשובה, אבל הדבר נגרם בעיקר על ידי רוב הטרדות וחוסר הפנאי, בייחוד בקשר עם מקרה ה"שטפון" הידוע, שקרה בשכונה שלנו בדיוק באותו זמן, בראשית נובמבר, ותוצאותיו, בצורת עבודה מיותרת רבה, נמשכו עוד הרבה זמן אחר-כך.

אלישבע החלה את כתיבתה ברוסית, וכתבה שירים רבים בשפה זו, אשר חלק מהם כונס בקובץ "רגעים" (מוסקבה, 1919). היא תירגמה לרוסית יצירות רבות, מאידיש ומעברית, ופירסמה בעברית מסות ביקורת רבות על ספרות, ובעיקר על הספרות הרוסית. ספרה "משורר ואדם" (1929) הוקדש למשורר הרוסי אלכסנדר בלוק, אשר השפיע הרבה על כתיבתה. בימי ישיבתה בארץ השתתפה כמעט בכול הבמות הספרותיות, גם תירגמה לעברית את "בדד" של ריצ'ארד בירד.

מתחת לתמונתה משנת 1928 לערך, המופיעה בחוברת "גנזים", מודפסות המילים: "שתי נשמות שוכנות בי: רוסית ועברית. ושלטון הנשמה העברית מתגבר עליי יותר ויותר."

אלישבע מתה בטבריה, לשם נסעה להתרפא בחמי-המרפא, ונטמנה בבית-הקברות בכנרת, ליד קברה של המשוררת רחל.

עלילת הדם

המעניין בסיפורה של אלישבע "מקרה טפל", שהוא מנסה לתאר את עולמה של בחורה יהודייה, מניה ליבין, בתוך חברה נוצרית בעלת דיעות קדומות כלפי עמה. והנושא המרכזי אשר בו נתלות הדיעות הקדומות הוא עלילת-הדם.

"מקרה טפל קרה במוסקבה הבירה ימים אחדים לפני חג הפסח של הנוצרים." (עמ' 13) – כך פתיחת הסיפור. והמקרה, במרכז העיר מצאו באמצע היום יהודי זקן, עני ואביון, אשר הלך ונשא שק על שכמו, ובשק – גוויית ילד. מיד התאסף סביבו המון אנשים, והחלו דנים בעניין הישן והידוע לכול:

"מעשה ביהודים החוטפים ושוחטים ילדי הנוצרים מדי שנה בשנה לחג הפסח, כדי להשתמש בהם לאפיית המצות." (שם).

אמנם זו השנה החמישית ל"סדר החדש", כלומר 1922 לערך, ברוסיה הסובייטית – ועל כן פיזרו השוטרים את ההמון, והביאו את הזקן למשטרה, שם התברר כי הילד המת הוא יהודי, הוריו העניים לא הספיק להם כספם לערוך הלווייה, ואילו הזקן הסכים תמורת פרוטות מעטות להוביל את הגווייה לבית הקברות היהודי. הכול הסתיים בשלום, ואולם היא, מניה ליבין, "עלמה סובייטית", אינה מוצאת מנוחה לנפשה, ורוחה עכורה ומדוכאה.

בסגנון כתיבה רוסי, אשר כמו נלקח מסיפורי צ'כוב, או דוסטוייבסקי (בתירגומם לעברית נגינתם דומה) – פורשת לפנינו אלישבע את עברה של מניה. מניה באה ממשפחה מתבוללת כל-כך שאינה יודעת דבר על יהדותה ותולדות עמה, ומכאן שורש יחסיה הסבוכים עם ידידותיה, בין נוצריות ובין יהודיות. כי היא אינה שייכת לחלוטין לא לאלה, וגם לא לאחרות.

המבחן המכריע של ימי נעוריה מתרחש בשנת לימודיה האחרונה, שנת "משפט בייליס" בתקופה זו הסתבכו עוד יותר יחסיה עם חברותיה, ועם זאת החלה קוראת וחוקרת בתולדות עמה, ומבררת לעצמה את זהותה. אך המשפט עבר וכמעט נשכח, ובאו שנות המלחמה [מלחמת העולם הראשונה] והמהפכה, ועתה היא עובדת במשרד מוסקבאי, ומדי ערב היא נמלטת מפני בדידותה אל חדרה של חברתה האחת והטובה, וירה. שם, אצל ורה, שאינה יהודייה, מתאסף מדי ערב חוג מכרים גדול, רופאים, מורים וסטודנטים, רובם ככולם לא-יהודים.

בעקבות אותו "מקרה טפל" ביהודי הזקן ובגוויית הילד מתנהלת שיחה רגילה בטרקלינה של וירה. איש מהנוכחים אינו יודע שאחת הנוכחות, מניה, היא יהודייה. לאחר הרצאתו של מלומד שהירבה לעסוק בתולדות האמונות המוזרות של העמים הקדמונים, באה גברת אחת, מורת גימנסיה מעיר-שדה, אישה כבת ארבעים וחמש לערך, שקטה וטובת מזג, לידי המסקנה הבאה:

רק בימים האלה קראתי בעיתון, שבמשך השנה האחרונה נהרגו באמריקה על-ידי "משפט-לינץ'" לא פחות משלושת אלפים איש! שערו-נא בנפשכם: שלושת אלפים איש נהרגים באופן אכזרי ומעורר בחילה כל-כך, – ואין הדבר מפריע בעד זה, שהאמריקאים ייחשבו בו בזמן – וגם יהיו במציאות – לאנשי תרבות ואחת האומות הגדולות שבעולם... ואני אומרת לפי תומי: אילו היו, למשל, שואלים אותי... לא הייתי מקבלת על עצמי לתת את התשובה המוחלטת, הן בחיוב, הן בשלילה! הלא מצד אחד – היהודים הללו, למרות שהם חיים שנים ודורות בסביבתנו, נשארים תמיד אומה כל-כך מיוחדת במינה, זרה ומובדלת, כמעט בלתי ידועה לנו... ומן הצד השני, – הנה כל הערבוביה הזאת שבענייני הדת, כל אלה הכיתות והזרמים ואמונות-השווא המרובות... ומה אם אותו הדבר שנעשה אצלנו, אצל הנוצרים, לסמל הנעלה של "הדם הקדוש", – אצלם, בצורה הקדמונית של אמונתם, היה אולי... מי יודע? סוף-כל-סוף, מי יגיד לנו את האמת?" (עמ' 35-36).

מניה מתבוננת בווירה, חברתה הטובה. זו אינה מעלה על דעתה להכחיש את הנאמר, אף-על-פי שהכירה מקרוב את חיי היהודים. וכל שעולה על דעתה להכריז הוא כי מוטב לא לדבר על העניינים הנסתרים הללו, כדי שלא לפגוע בהרגשות מישהו בהיסח הדעת, כמו למשל במניה זו, שאיש לא העלה על דעתו כי היא יהודייה, ואף היא, מניה, הלא "איננה קנאית במידה שכזו, כדי לקבל על חלקה כל דבר הנאמר על היהודים בכלל." (עמ' 44).

ועל כך מוצא לנחוץ להעיר "המלומד", אשר למרות השכלתו הגדולה אינו פיקח ביותר: "בבית התלוי אל תדבר על החבל!"

וכך נשארה מניה עם "המקרה הטפל", ועם בדידותה הקשה, ועם המלחמה הפנימית הנואשה בין שני הקטבים הללו, והידיעה כי למרות הכול, בבוא הערב, תתפתה שוב ללכת אל חדרה המואר של וירה.

* אלישבע: "מקרה טפל", סיפור. הוצאת "תומר", תל-אביב, תרפ"ט [1929], 74 עמ'. המחיר 15 סנט.

הסיפור "מקרה טפל" יצא בהוצאת "תומר", רח' קלישר 3, תל-אביב, בשנת תרפ"ט, ונדפס באלפיים אכסמפלרים בדפוס "מוריה" – תל-אביב, ירושלים, חיפה, פתח-תקוה. ובאמריקה: "מוריה", ניו-יורק, 46 קאנאל סטריט.

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני כ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".