עם המנצח עומר מאיר ולבר והפסנתן הנהדר דניאל צ'ובאנו – בפילהרמונית במוצ"ש האחרון

הקונצרט נפתח בקונצ'רטו בפה מינור לכלי מיקלדת ולתזמורת כלי קשת, רי"ב 1056 של יוהן סבסטיאן באך. הפסנתרן בהרכב היה הסולן דניאל צ'ובאנו, שעדיין לא הפציע במלוא כישרונו הנהדר ביצירה הנעימה הזו, בעלת האופי הקאמרי, של באך. זה קרה בהמשך, עם הקונצ'רטו מס' 2 בפה מג'ור לפסנתר ולתזמורת, אופוס 102, של שוסטאקוביץ'. הקהל ממש יצא מגדרו. איזו מוסיקה סוחפת, מסעירה, מפתיעה ולא משעממת לרגע. איזה פסנתרן מחונן, שופע נעימות וחום וזאת בעל קצב מהפנט ורצחני לעיתים, במוסיקה שיש בה גוונים כמו עממיים רוסיים צבאיים ומרתקים. צונחת מהגבהים התזמורתיים של הפרק הראשון ועד לסיומו בקדנצה קצבית וסוחפת שיש בה את מרכיבי התזמורת כולה. צ'ובאנו הוא ללא ספק פסנתרן גדול, מטובי המבצעים שישנם כיום. והכול בשמחת נתינה, ללא יהירות, בקונצ'רטו שדומה כי אינו קל כלל וכלל לביצוע, אבל המנצח, התזמורת, והסולן, כולם בהתאמה מופתית, הגישו ביצוע מושלם. ואחריו גם נתן צ'ובאנו קטע מקסים של ג'אז כהדרן, ובא לשבת באולם ולשמוע כאחד הקהל את חלקו השני של הקונצרט.

החלק הזה, לאחר ההפסקה, נפתח במה שנקרא "הזר הנצחי", מונודרמה לשחקן ולתזמורת מאת אלה מילר-שריף, לתמליל של יהושע סובול. וכאן החלה הזוועה. אמנם המוסיקה עצמה היתה לא רעה, היתה בעלת עוצמה וללא יללת חתולים מודרנית, אבל הטקסט, שאותו זעק בגרמנית מקצועית השחקן אלי דנקר, היה צורם ומזעזע. גיבוב של מילים רמות שנשמע כקשקוש מקושקש אבל מפחיד בגלל הגרמנית שנשמעה באמצעי התגבור כמו ליווי לסרט דוקומנטארי על מחנות ההשמדה בפיקודם של סאדיסטים נאציים, ואילו התרגום העברי שהוקרן במקביל גילה שהטקסט הנוראי והצורם בגרמנית אינו אלא פטפוט של מילים נמלצות. לכך נוספו גינוני משחק דוחים ומרתיעים של דנקר, שסיים כשהוא עטוף בחתיכת בד שנראתה כהכלאה של טלית וכאפייה, וכאשר סובב והידק אותה על ראשו ופניו, והחל מסתלק בתוך ההיכל – הוא נראה כטרוריסט של הג'יהאד האיסלמי שמסתיר באמצעות כאפייה את פניו בשידור בטלוויזיה!

החלק האחרון ביצירה של מילר-שריף הפך לפתע נסבל מאחר שהיה כמעט כולו ציטוט של מוסיקה של בטהובן, שחלום שחלם וכתב עליו באחד ממכתביו שימש כביכול יסוד לעלילת המונודרמה הנמלצת הזו. ואז, עם מעבר קצרצר, ובלי שהקהל יבין מה קורה, המשיך המנצח ופתח בחלק האחרון של הקונצרט – שהיה הסימפוניה מס' 4 בסי במול מג'ור אופוס 60 של בטהובן. זו הצליחה להרגיע במקצת את הקהל לאחר החווייה המזעזעת והצורמת שעבר, אבל בסופה קרה עוד דבר מוזר – לאחר מחיאות הכפיים הנלהבות לתזמורת ולמנצח על ביצוע הסימפוניה, עלו בזה אחר זה לבמה אלי דנקר, אלה מילר-שריף ויהושע סובול, וקדו לקהל כאילו מחיאות הכפיים הנלהבות הן לא לבטהובן אלא למופע המרתיע והצורם שהעלו! פשוט תפסו טרמפ על בטהובן!

אהוד בן עזר