בשיחה שקיימתי לפני חודשים אחדים עם דבורה בר מנוב, החלפנו בינינו רשמים וחוויות מהרצאותינו, בעיקר בפני נוער, בנושאי ציונות והתיישבות. דבורה, שנעקרה עם משפחתה, לפני ארבעים שנה, מחבל ימית, סיפרה בכאב שסיפור ההתיישבות הציונית בסיני נשכח, נמחק מן הזיכרון ההיסטורי. כאשר היא שואלת קבוצה של עשרות תלמידים מי שמע על ימית, במקרה הטוב מישהו מרים אצבע מהוססת ומספר ששמע משהו.
נחמץ ליבי כששמעתי את הדברים. לא זו בלבד שהיישובים נעקרו ונחרבו, חייהם של חלק מן העקורים נהרסו (כמובן שכל העקורים מצולקים, אבל רובם הצליחו לשקם את חייהם. אך יש מי שעמדו מלכת וחייהם נחרבו), כבודם נרמס – אפילו זכר ההתיישבות נמחק; אותו פרק קצר ויפה של מפעל התיישבות במדבר התפזר כאבק פורח. אי אפשר להשפיע על העבר ולשנות אותו, אך מן הראוי שהחברה הישראלית תזכור ותוקיר את חלוציה, שהקימו מפעל לתפארת בשם החברה הישראלית ושילמו מחיר כה כבד על החלטותיה כעבור שנים ספורות.
בימים אלה מלאו ארבעים שנה לעקירת יישובי סיני; חבל ימית ומרחב שלמה. העיר ימית בצפון סיני ובנותיה, המושבים והקיבוצים, שדות (בכור היישובים), אבשלום, אוגדה, דקלה, חולית, חרובית, חצר אדר, נאות סיני, ניר אברהם, נתיב העשרה, פריאל, פרי גן, סופה, עצמונה, ותלמי יוסף. ובמרחב שלמה, במזרח סיני – אופירה, נביעות ודי זהב.
יישובי סיני נעקרו במסגרת השלב האחרון במימוש הנסיגה מסיני בעקבות הסכם השלום עם מצרים. מבלי להיכנס למחלוקת האם עקירת היישובים היא מחיר מוצדק תמורת השלום עם מצרים, אני רוצה להעלות בזיכרון את היישובים והתושבים, שדומה שנשכחו מהתודעה. אם עקירת גוש קטיף נצרבה בתודעה כטראומה לאומית, אולי כיוון שהייתה במסגרת נסיגה חד-צדדית ללא תמורה, או בשל מתקפות הרקטות והטרור מרצועת עזה שאחרי הנסיגה, עקירת יישובי סיני לא נחרטה בזיכרון הקולקטיבי כטראומה לאומית, וכמעט נשכחה מלב, מה שאולי הגביר את הטראומה האישית של העקורים.
מדובר באלפי חלוצים, מלח הארץ, פאר החברה הישראלית, שנענו לקריאת ממשלות ישראל והקונצנזוס הלאומי, עזבו את חיי הנוחות במרכז, והדרימו למדבר למלא משימה לאומית ציונית, ליישב את הארץ ולעצב את גבולה של המדינה. הם יצרו בתוך החולות והשממה בית לתפארת, בנו חיים, יצרו קהילה, עיצבו הווי ותרבות, הקימו חקלאות מפוארת ותעשיה. הלכו להגשים חלום – וחלומם נופץ בעודו באיבו. וכאילו לא די באסון שפקד אותם, נוספה עליו מכה נפשית קשה – הסתה חמורה נגדם והצגתם כעוכרי השלום וכתאבי בצע ורודפי פיצויים. קצת יותר מחודש לאחר העקירה, פרצה מלחמת לבנון הראשונה, והאפילה על הזיכרון הקיבוצי של יישובי סיני, שכאילו החולות כיסו אותם והדירו אותם מן הזיכרון. היום, ארבעים שנה לאחר העקירה, מן הראוי להקדיש להם את המקום שהם ראויים לו בתודעה הלאומית, לזכור ולהזכיר את מפעל חייהם הנפלא שנהרס באבחת בולדוזר.
בעת עקירת חבל ימית, הייתי חייל בטירונות. החשש הגדול שלי היה שנישלח לימית. היה לי ברור שעל אף התנגדותי לנסיגה, לא אסרב פקודה, כי סרבנות היא הרס הצבא והרס הדמוקרטיה. לשמחתי, לא נדרשתי לעמוד במבחן. באותה תקופה נשלחנו לאבטחת יישובים בגבול לבנון הסוער. צפיתי בעקירה בטלוויזיה, במועדון היישוב בית הלל.
בשנות נעוריי, טרם גיוסי לצה"ל, הפגנתי נגד הנסיגה, צעדתי בצעדת ימית ביום העצמאות ובקיץ 1981 נסעתי בטרמפים עם חברתי באותם הימים לחגיגת העשור של מושב שדות, בכור יישובי חבל ימית, שהיה למפגן הזדהות עם יישובי החבל כולו. מתכונת האירוע, לא היתה של הפגנת מחאה, אלא דומה יותר לחגיגת עשור להתיישבות שכל חייה לפניה. מופע אמנותי ברמה גבוהה, שבו המתיישבים – הורים וילדים, מספרים את סיפור היישוב במשחק, בשיר ובריקוד. הייתה בכך עוצמה גדולה, של קהילה שבנתה בעשר אצבעותיה, באמצע שום-מקום, בתוך חולות סיני, יישוב לתפארת. גם אם נגזרה הגזרה ושדות נעקרה, כמו שאר יישובי החבל – את הסיפור שלה ראוי להציל.
כשכתבתי את הביוגרפיה של יהודה הראל (יהודה הראל – ביוגרפיה; הוצאת "ידיעות ספרים", 2019), שהיה ממנהיגי התנועה לעצירת הנסיגה בסיני, ראיינתי את חבריו להנהגת המאבק אלה וויטו ויצמן. ויטו ואלה היו מחלוצי שדות, שביתם היה הבית האחרון שחרב. הם הקימו בשדות משק גדול ומצליח, שכלל משתלות, הדרים, מנגו ואבוקדו. לאחר העקירה, הם המשיכו את דרכם החלוצית, הקימו עם חבריהם יישוב חדש בחבל הבשור, המושב עין הבשור. מצאתי יישוב פורח, בית יפה, משק חקלאי מצליח. פאר תחת אפר. כשאני רואה זאת, אני מצפה למצוא אנשים מאושרים, שהקימו במשך כמעט ארבעה עשורים מפעל חיים נפלא. אך מצאתי אנשים כואבים, שכאב העקירה פצע את נפשם, וגם היש הגדול שהם יצרו, לא ריפא את הפצע. ההתיישבות בסיני ועקירתה, לא הותירו אחריהם יד ושם בתרבות הישראלית; בספרים, בסרטים ובשירים.
השיר המזוהה ביותר עם המאבק נגד הנסיגה, הוא שירה של נעמי שמר "על הדבש ועל העוקץ", והשורה המצמררת מתוכו, התחינה, התפילה "אל נא תעקור נטוע," שהיתה לסיסמת המאבק. אבל נעמי שמר לא כתבה את השיר על ימית ועל יישובי סיני. השיר נכתב כשיר אישי מאוד, בהקשר משפחתי. נעמי שמר היתה מראשי המאבק נגד הנסיגה, פעילה מרכזית ביותר בתנועה לעצירת הנסיגה בסיני, והיא נתנה בדיעבד את הסכמתה לשימוש בשיר למאבק. השורה "אל נא תעקור נטוע" נכתבה בהשראת הפסוק מקֹהלת "עת לטעת ועת לעקור נטוע." חיים חפר כתב אז את השיר "עת", שנכתב מתוך התכתבות עם קהלת ובו הפסוק הזה, כמעין תשובה ל"אל נא תעקור נטוע." היה זה שיר שהביע תמיכה בעקירה כמחיר ראוי לשלום עם מצרים, אך לצד התמיכה, ביטא השיר אהבה עזה לסיני ולנופיה.
שיר שיצא ממש באותם הימים והיה מזוהה מאוד עם יישובי סיני, היה שירו של מני בגר "זה היה ביתי". גם השיר הזה לא נכתב על הבית שננטש ונהרס בסיני. זהו שיר של געגוע לבית בישראל, שהוא כתב בתקופה שערך טיול תרמילאים באירופה, אך גם מני בגר קיבל בדיעבד את האימוץ שלו לביטוי הכאב על עקירת היישובים.
כעבור 25 שנים, ערב עקירת גוש קטיף, כתבו חברי הרכב הראפ "כלא 6" גרסת ראפ מעודכנת לשירו של מני בגר. בשיר הזה, המילים מתייחסות בפירוש לשיר המקורי כשיר על ימית. מני בגר, שכתב והלחין את השיר המקורי, לא זו בלבד שנתן את ברכתו לגרסה החדשה ואת הרשות להשתמש בלחנו ובחלק מן המילים שכתב, אלא הוא עצמו הצטרף להילה הררי ולהרכב הראפ "כלא 6", בשירה. השיר הוא קינה על הבית שחרב, על כל הזיכרונות והגעגועים שנצרבו בו. הוא נפתח בפזמון של השיר המקורי. בבית הראשון נאמר "ימית קמה לתחייה". המסר הוא שחבל ימית קם לתחייה כחבל התיישבות ישראלית משגשג לא רחוק משם, בגוש קטיף, אך גם שעקירת חבל ימית קמה לתחייה בעקירת גוש קטיף. "הזיכרונות לא מתו, הם עברו דירה." ויש בשיר הרבה זעם, והרבה "אנחנו והם." "בשבילי זה הבית, בשבילם זה עוד סתם קו על מפה." וכמו בשיר המקורי, גם השיר הזה מדבר על בית ועל הזיכרונות מהבית, ואיך הכול נגדע.

"אנחנו לא ניצור בו זיכרונות יותר.
אני זוכר לילה ראשון, נשיקה ראשונה
פרידה שלא תשוב יותר."
והוא מוסיף:
"מתכופף אל הארץ, לוקח חופן אדמה
כאן זה הבית שלי, זאת הילדות, הנשמה."
ושיא הקינה הוא במשפט מתוך השיר המקורי, ושוב בביצועו של מני בגר:
"שוב לא רואים נרות דולקים
בחלונות מאז עזבנו."

בפינה שבועית שלי זה למעלה מ-11 שנים בתוכנית "ינשופים", שעברה לאחרונה מרדיו אורנים לרדיוטק, אני משמיע בכל שבוע שיר עברי ומדבר עליו. את אחת הפינות האחרונות הקדשתי לציון ארבעים שנה לעקירת חבל ימית. גרסת הראפ ל"זה היה ביתי", היה השיר שבחרתי לציין בו את כאב העקירה ואת הרצון להזכיר את הבית בסיני ולהעלותו מתהום הנשיה וההדחקה.
את הפינה סיימתי במילים אלו: אני מקדיש את השיר הזה לזכרם של יישובי סיני ולזכרם של יישובי גוש קטיף ובתקווה שלא ייעקרו עוד, חלילה, יישובים בארץ ישראל.

2. צרור הערות ‏1.5.22
* זכות מוּלדת – בשיח הציבורי על העלייה מאוקראינה, נפוץ המשפט "זכאים לעלות בתוקף חוק השבות." ולא היא. חוק השבות לא העניק את הזכות הזו. זוהי זכות מוּלדת של כל יהודי לעלות למולדתו, ארץ ישראל, זכות שקדמה למדינת ישראל ולחוק השבות. ומשקמה מדינת ישראל, הזכות המולדת של כל יהודי, היא להיות אזרח במדינה היהודית, מרגע עלייתו. חוק השבות לא יצר את הזכות הזו, אלא נתן לה תוקף משפטי.

* ייהוד הגליל – כתבה מדאיגה מאוד של אריאל כהנא ב"ישראל היום", מתארת את האפלייה הקשה והחמורה נגד ההתיישבות היהודית בגליל, לצד סיוע נרחב והיעדר הגבלות ליישובים הערביים. זאת, לצד בעיות ביטחוניות קשות של היישובים היהודים, שהיו במצור במבצע "שומר החומות". כך אנו הולכים ומאבדים את אחיזתנו בגליל. כותרת המאמר מצטטת אמירה של אחד המרואיינים, שבדרך הזאת נגיע ל-10% יהודים בגליל. גם אם התחזית הזאת מופרזת, אין ספק שיש בעייה חמורה, פרי הזנחה של עשרות שנים, המחייבת שינוי חד במדיניות הממשלה כלפי הגליל. יש לחזור למדיניות הציונית, שהיתה נהוגה עד שנות השמונים, והפכה למילה גסה - ייהוד הגליל! מדובר באיום אסטרטגי. הממשלה הנוכחית ירשה את המצב העגום הזה – ועליה החובה לתקנו.

* מול אויב פנימי – הרמטכ"ל טועה בהתנגדותו לשימוש בצה"ל אם יתרחשו שוב פרעות בערבים המעורבות, כמו במהלך מבצע "שומר החומות". לטענתו, אין זה מתפקידו של צה"ל להתמודד עם אזרחים, אלא תפקידה של המשטרה. אם בשעת מלחמה אזרחים ישראליים פותחים חזית פנימית נגד המדינה ונגד אזרחיה היהודים, הם חלק מן המאמץ המלחמתי של האוייב, הם גיס חמישי של האוייב בתוך המדינה. גיס חמישי הוא אוייב לכל דבר ויש להילחם בו כבאוייב. תפקידו של צה"ל להילחם באוייב. מעבר לאמירה העקרונית הזו, יש להתערבות צה"ל גם הצדקה מעשית. במבצע "שומר החומות" המשטרה לא הצליחה להתפרס בכל מוקדי הפרעות ולא נתנה מענה הולם להגנת אזרחי ישראל היהודים שהותקפו. יתכן שהיו כשלים בהפעלת הכוח, אך כנראה שהייתה בעיית כוח אדם אמיתית. ולכן, כבר אז צריך היה לשלוח כוחות צה"ל למוקדים האלימים, וכך נכון לנהוג גם בעתיד. נכון שהגורם הראשון שצריך לטפל בבעייה הוא המשטרה ועיקר תפקידו של צה"ל הוא הגנה על גבולות המדינה. אם המשטרה הפיקה לקחים ויכולה לעשות זאת בצורה מוצלחת, עדיף שהצבא יתמקד באוייב החיצוני. אולם עליו להיערך גם לצורך לפעול בפנים הארץ. אגב, 17 שנה אחרי שצה"ל גירש אזרחים ישראלים יהודים מבתיהם והרס חבל התיישבות (וכמובן איני מאשים בכך את צה"ל, אלא את מי שהטילו עליו את המשימה), האמירה שצה"ל אינו פועל נגד אזרחים ישראלים קצת מוזרה.

* מיתוס מופרך – באחד מנאומיו, אמר אחמדיניג'אד, נשיא איראן לשעבר, שלא היתה שואה, אבל אילו היתה שואה, מה הפלשתינאים אשמים? שהאירופים יתנו ליהודים מדינה על חשבונם, באירופה. דברי הבלע הללו מתכתבים היטב עם המיתוס, הנפוץ גם בתוכנו, כאילו מדינת ישראל קמה בגלל השואה, כפיצוי של העולם על השואה, מתוך נקיפות מצפון. למיתוס הזה אין אחיזה במציאות. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אלא בזכות המפעל הציוני שהחל ברבע האחרון של המאה ה-19. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה אלא למרות השואה. השואה לא רק עיכבה את התהליך, אלא חיסלה את העתודה היהודית של בניין הארץ והקמת המדינה. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אלא בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, כנאמר במגילת העצמאות. זכותנו הטבעית להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית בארצנו. זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל.
חבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם, הכיר לאחר מלחמת העולם הראשונה, עשרים שנה לפני השואה, בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותו לבית לאומי בארץ ישראל. כשקם האו"ם הוא החליט שכל החלטות חבר הלאומים, תקפות גם עם הקמתו.
הסטנוגרמות של הדיונים בעצרת האו"ם על תוכנית החלוקה ועוד קודם לכן בוועדת החקירה של האו"ם, שהמליצה לעצרת על התוכנית – אונסקו"פ, מעידות שהשואה בקושי הוזכרה בדיונים ובוודאי לא כנימוק להקמת המדינה. גם נאומי המנהיגים הציונים – ויצמן, בן-גוריון, שרת ואחרים, לא נימקו בשואה את תביעתם למדינה היהודית בארץ ישראל, אלא בזכותנו הטבעית וההיסטורית. לא בכדי, בחלקה הראשון של מגילת העצמאות, שהוא המבוא להכרזה, השואה מוזכרת רק בפסקה השביעית. המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי," וזה המסר שלה; זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל וזיקתו אליה, שלא פסקה גם בימי הגלות הארוכים. השואה אינה מוזכרת כנימוק להקמת המדינה, אלא כהוכחה בפועל לצדקת הציונות. באותן שנים, קמו מדינות רבות באזורים שהיו תחת כיבוש קולוניאליסטי. למשל, הודו שקיבלה את עצמאותה באותה שנה, ירדן, סוריה ולבנון שקמו ב-1946 ועוד. האם גם הן קיבלו עצמאות בגלל השואה?
מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אך היא התשובה לשואה. השואה הוכיחה את ההכרח הקיומי של העם היהודי לחיות במולדתו, במדינת לאום ריבונית חזקה. השואה מילאה תפקיד משמעותי בעיצוב תורת הביטחון של ישראל, ובעיקר בתפיסת הגרעין על שני מרכיבה – ההכרח בנשק גרעיני לישראל ומניעת נשק גרעיני מכל מדינה אחרת במזה"ת.

* מעולם לא אבדה לי דרכנו – שירם של רוטבליט ופוליקר "דברים שרציתי לומר" הוא שיר נפלא. זה השיר האהוב עליי ביותר בין שיריו של פוליקר, שהוא אחד הזמרים האהובים עליי. הטור השבועי שלי ב"שישי בגולן" זה שני עשורים, נקרא "דברים שרציתי לומר". כל אימת שאני שומע את השיר, אני נרגש. כך גם בפי אסתר ראדה ורון בוכניק בטקס הזיכרון לשואה ולגבורה ב"יד ושם". אבל מה השיר הזה עושה שם? איך הוא מתקשר לשואה ולטקס יום הזיכרון לשואה?
זהו שיר אהבה של גבר שכותב לזוגתו לאחר שנים רבות של זוגיות. "ואהבתי אותך, והיה לנו טוב, טוב עד גדותינו. והיה לנו רע. ואהבתי אותך לא פחות." את השיר המקסים הזה שרתי לאשתי ביום הולדתה החמישים. כשתהיתי מול הטלוויזיה מה השיר הזה עושה פה, בְּנִי העלה השערה – זה שיר של פוליקר ופוליקר מזוהה עם השואה... אולי. אבל יש לפוליקר שירים העוסקים בשואה והם מתאימים מאוד לטקס. לא השיר הזה.
זה לא מקרה חריג. בשנים האחרונות, בטקסי יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, משמיעים לעתים שירים נוגים, שירים שמילותיהם עצובות או שלחנם שקט ורגוע, גם אם אינם קשורים לתוכן האירוע. גם בטקס מרשים מאוד שהובילו ערב יום השואה באורטל תלמידי בית הספר "אדם ואדמה", הם שרו את "ילד השדה" ואת "חופים". מה הקשר?
אני מבין את השמעת השירים האלה בתחנות המוסיקה ברדיו, שצריכות למלא 25 שעות ואין די שירים העוסקים בשואה למלא את מלוא הזמן. הפתרון שלהם, להשמיע שירים נוגים, הוא פתרון נכון. אבל לא בטקסים. בהם – ראוי להתמקד בשירים שתוכנם הוא תוכנו של הטקס. לא כל שכן בטקס הממלכתי.

* רודפי השב"כ – המלחמה התורנית של הכהניסטים ועוזריהם היא נגד השב"כ. הכהניסטים ועוזריהם רודפים את מי שכל חייהם קודש לביטחון מדינת ישראל ושלום אזרחיה. הכהניסטים ועוזריהם נלחמים נגד מי שבזכותם נמנעים מאות פיגועים בשנה. אי אפשר להיות כהניסט ופטריוט. אם אתה כהניסט אינך פטריוט. אם אתה פטריוט, אינך יכול להיות כהניסט. מיהו הח"כהניסט הזה, שלא שירת יום אחד בצה"ל, שיטיף לשב"כ? אם חלילה נתניהו יחזור לשלטון, הנפץ בן-גביר עלול להיות חבר בקבינט הביטחוני.

* מודה ועוזב ירוחם – ברשומה שפרסמתי בתחילת השבוע מתחתי ביקורת על התנהלותו של בנט בנושא מימון האוכל למשפחתו על חשבון הציבור. כתבתי שמבחנו של בנט אינה בהשוואה לנהנתנותו הגרגרנית המסואבת של נתניהו, אלא בתפנית של 180 מעלות, למנהיגות שהיא מופת של טוהר מידות, ניקיון כפיים ומנהל תקין. קראתי לבנט לוותר על מימון המזון למשפחתו על חשבון הציבור, אף שהחוק מאפשר זאת. אני שמח מאוד שהוא עשה זאת. אילו נהג כך מראשית תפקידו היתה נחסכת ממנו עוגמת הנפש, אך מודה ועוזב – ירוחם. כעת יש לשנות את החוק, ולא להשאיר זאת להחלטתם של ראשי הממשלה.

* הוכח תוכיח – כשכתבתי ביקורת על התנהלותו של בנט, בנושא הארוחות למשפחתו, כתב לי מישהו שאני יורה בנגמ"ש. כאשר בנט עומד תחת מתקפות איומות כל כך, אנשים כמוני שתומכים בו, צריכים להתייצב לצדו ולא להוסיף גם הם על המתקפות. בעבורי, המילים האלו הן שפה זרה. הרי הסלידה שלי מביביזם היא במידה רבה על ההתייצבות האוטומטית לצידו, לא משנה מה הוא יעשה, בלי להרהר, בלי לחשוב, ואם לחשוב – לא לתת לכך פומבי. בעיניי, זו תרבות קלוקלת, והיא זרה לי כל כך, עד שאיני מסוגל להיכנס לראש של מי שזו צורת החשיבה שלו. בעיניי, דווקא מי שאני תומך בהם – הציפיות שלי מהם גבוהות יותר, ואיני חושב שכאזרח עליי לוותר על הצגת הציפיות. אם יש לי ביקורת כלפי ראש ממשלה, ראש מפלגה או שר שאני תומך בו, בין אם זה על מדיניות, על החלטה, על אמירה ובוודאי על התנהלות – אני חש חובה להשמיע אותה, יותר מאשר כלפי מנהיגים יריבים. אם אני תומך בממשלה – עליי לשתוק כאשר מדיניותה פוגעת קשות בחקלאות הישראלית, למשל?
קראנו אמש בפרשת השבוע, פרשת "קדושים", את הציווי "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ." מצוות התוכחה, השמעת הביקורת, מודגשת ומוכפלת – הוכח תוכיח. אבל מה שמעניין, הוא חלקו הראשון של הפסוק: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ." אני רואה קשר מובהק בין שתי האמירות הללו. הרי אם לא אשמיע ביקורת – הביקורת קיימת בתוכי. הביקורת על עמיתי, שתישמר בליבי, תלך ותתפח עד כדי שנאה בלבבי. התוכחה לא נועדה לפגוע, אלא לסייע. משוב הוא משאב, ומי שאינו יודע לקבל ביקורת, לא יידע ללמוד ממנה. למה בנט קיבל את ההחלטה לשלם מכספו את כל הוצאות המזון? בטוח לא בשל הרפש ששונאיו מטיחים בו, אלא בזכות הביקורת הבונה שקיבל מתומכיו.

* שלטים נגד הקואליציה – בטור שלו ב"ידיעות אחרונות", השווה עמית סגל את המצוקה שבה נמצאים "מתנדנדי הקואליציה", מטאהא עד אורבך: "החברים של טאהא בכפר-קאסם לא מבינים מה הוא עושה יחד עם גנרלים ישראלים ששולחים מטוסים להפציץ מוצבים בעזה או לוחמים לחסל מחבלים בג'נין. השכנים של ניר אורבך ממלאים את המרפסות בשלטים נגד הקואליציה שבה הוא חבר."
המשפט הזה, שנועד להציג את הדמיון, ממחיש דווקא את ההבדל המהותי. לחבריו של טאהא יש באמת על מה להלין. יש תוכן לביקורת שלהם. לשיטתם, הם אכן מתקשים להבין איך טאהא חבר בקואליציה השולחת את חיל האוויר להפציץ בעזה ובסוריה, שולחת לוחמים להילחם במחבלים ביו"ש, מסרבת לנהל מו"מ עם הפלשתינאים (הממשלה הראשונה מאז אוסלו שנוהגת כך) מכפילה את ההתיישבות בגולן, מחדשת אחרי עשרות שנים את ההתיישבות היהודית בנגב, פועלת להחזרת הריבונות הישראלית בנגב ועוד. אבל מה תוכן הביקורת של השכנים של ניר אורבך? כלום ושום דבר. ביקורת עקרה, ביקורת שווא. "נגד הקואליציה שבה הוא חבר" – כלומר, אין להם שום ביקורת עניינית על מעשי הממשלה, אלא רק על הרכבה. חלקם, על כך שיש ערבים בקואליציה (אגב, אותם ערבים שאיתם נתניהו ניסה להקים את ממשלתו), אך באופן כללי, אך ורק על כך שנתניהו אינו ראש הממשלה. אמנם בנט לא נסוג מחברון, לא נסוג משטחים ביו"ש במסגרת הסכם וואי, לא ניסה למסור את הגולן לאוייב הסורי ולעקור את כל יישובי הגולן, לא הבליג על טרור ההצתות, לא הכיל את הטרור החקלאי, לא תמך בממשלה ובכנסת בעקירת גוש קטיף, לא נשא את נאום בר-אילן שבו הביע את תמיכתו במדינה פלשתינאית, לא פתח לרווחה את בתי הכלא בישראל ושיחרר למעלה מאלף מחבלים, רבים מהם עם דם על הידיים וחלקם שבו ורצחו יהודים, לא הקפיא את הבנייה ביו"ש ובירושלים המזרחית. להיפך, אם לאמץ את הטרמינולוגיה של "ימין" ו"שמאל", אף שאיני מקבל אותה, ממשלת בנט היא הרבה יותר מעשר מעלות ימינה. המעשה הסססמולני היחיד שבו ניתן להאשים את בנט, הוא החלפת ראש הממשלה שעשה את כל אלה.

* תהרגו אותי במכות – המפגש השלישי בגולן של העמותה להיסטוריה צבאית, אירח את ראש המל"ל לשעבר פרופ' עוזי ארד, שהרצה על הביטחון הלאומי של ישראל ואסטרטגיית-העל שלה. לא עם כל דבריו הסכמתי. לדעתי, הוא לוקה בראיית שחורות, באשר למצבה של ישראל בכל התחומים. אני מאמין שמצבה של ישראל טוב הרבה יותר מכפי שהוא רואה את הדברים. הוא דיבר על הצורך בחתירה לברית הגנה עם ארה"ב, בעוד בעיניי ברית כזו תפגע קשות בביטחון ישראל. אך עם כל אי ההסכמות, אני חייב לציין שישבתי מרותק לדברים של אדם חכם מאוד, מעמיק מאוד, רציני ביותר, בקיא מאוד בנושאים שבהם הוא עוסק, רהוט ולהפתעתי (כיוון שהיכרותי עימו, עד היום, הייתה רק דרך כלי התקשורת) – גם אדם בעל הומור.
הוא דיבר בחוסר הערכה להנהגה הישראלית, הפוליטית, הצבאית ובמנהל הציבורי. לעומת זאת, הוא דיבר בהערכה רבה על יצחק שמיר, שאיתו הוא עבד הרבה, כאדם רציני ביותר, שיודע מה הוא רוצה, יודע לעבוד ולומד היטב את הנושאים בהם הוא עוסק ובעל מידות טובות, ובכל אלה הוא יוצא דופן בנוף של ההנהגה הישראלית. על בן גוריון הוא דיבר בהערצה. הוא אמר שלעם ישראל קרה נס – שבתקופה הקריטית ביותר, היה לו את בן גוריון בהנהגה.
אני הנחיתי את המפגש, ובין השאר ביקשתי ממנו לספר, כמי שעבד עם נתניהו שתי קדנציות וחצי, על המו"מ שניהל עם הסורים. עוזי השיב שהוא מפחד לספר, כי אנחנו נהרוג אותו במכות. "אבל אתה לא אשם," אמרתי לו, והוא השיב: "אני זה שעשה את העבודה." אחרי המפגש הוא הזמין אותי לפגישה בת"א בארבע עיניים, שבה הוא יספר לי ביתר חופשיות.

* הסכמי אוסלו כשלו – שר התפוצות נחמן שי ממפלגת העבודה התייחס בשבת תרבות בתל אביב לגל הטרור הנוכחי, ואמר כי "הסכמי אוסלו כשלו. כדי לסכל את הטרור ברחובותינו, מאז מבצע חומת מגן היינו צריכים להיכנס לערים הראשיות ברשות הפלשתינאית." שי הוסיף כי "היקף הטרור שסוכל הוא אדיר וכך יימשך. אנחנו צריכים לעשות הכול במגבלות החוק והמוסר כדי לרסן את הטרור, ומהצד השני למצוא דרך לחיות עם הפלשתינאים."
לכאורה, איפה כאן החדשות? מה חדש בכך שהשמש זורחת ביום ושהלילה חשוך. מה מביא לכותרות אמירה ש-4=2+2?
החדשות הן שהדובר הוא אחד מבכירי מפלגת העבודה. למרבה הצער, ההתייחסות במפלגת העבודה לאוסלו חפה מרציונליות. היא מזכירה לי חרדים פונדמנטליסטים שמתעקשים לטעון שהעולם נברא לפני 5,782 שנים. כאילו, אם יודו בעובדות, הם יאבדו את זהותם. הם אינם מבינים, שההתעקשות הזאת פוגעת באמינותם? מן הראוי שיעלו על נס את החתירה של ממשלות בראשותם להביא לשלום ואת הנחישות לחפש כל דרך לשלום, אך יודו שהסכם אוסלו היה הסכם הונאה, וערפאת, הפרטנר להסכם, שלא היה לו שמץ של נכונות להשלים עם קיומה של ישראל, הפיל את רבין ופרס במלכודת, שנועדה להביא אותו ואת צבאו לתוככי א"י כדי לשפר עמדות במלחמת הטרור נגד ישראל.

* אלתרמן לא רצה לרצוח את ביאליק – כשדורי מנור פירסם את ספר השירה הראשון שלו, "מיעוט", נתן זך תקף אותו במאמר נבזי ב"הארץ" שפתח פולמוס סוער. מנור, בהשפעת מכתב שקיבל מדליה רביקוביץ', נמנע מלהיכנס למלחמה הזאת. בראיון לרווית הכט במוסף "הארץ", עם צאת ספר הפרוזה הראשון שלו "שרב ראשון", התייחס לכך מנור: "נתן זך ניסה לעשות שם שחזור של המאבק שלו באלתרמן, כשהפעם הוא רוצח בן ולא אב. היתה לו ממש תאוות רצח." אני זוכר שכך חשתי, בזמנו, כשקראתי את מאמרו של זך. בהמשך הוא אומר: "אני לא בשושלת הזאת של זך שרצה לרצוח את אלתרמן, שרצה לרצוח את ביאליק, שרצה לרצוח את י"ל גורדון."

כן, זך מרד באלתרמן (המילה "רצח" אולי קצת דרמטית מדי), למרות, ואולי כיוון, שהעריץ אותו. נכון שביאליק מרד ביל"ג. אבל אלתרמן מעולם לא מרד בביאליק. להיפך, הוא העריך עמוקות את ביאליק, הושפע ממנו ונמנע מלקחת חלק במאבק הדורות נגדו, אף שהיה שייך לחבורה הספרותית הדורית שהובילה את המרד. מי שמרד בביאליק, למרות, ואולי כיוון, שהעריץ אותו, היה שלונסקי. אלתרמן, השתייך לחבורה של שלונסקי, אך לא היה שותף למרד הזה. אלתרמן היה תלמידו של שלונסקי, פטרונו הראשון ומנהיג החבורה, ולימים עלה על מורהו ובעיניי היה לגדול המשוררים העבריים בכל הזמנים. אך הוא לא ראה שום צורך למרוד בשלונסקי או "לרצוח" אותו וגם לא את ביאליק. הוא היה מספיק גדול כמשורר מכדי שיהיה בו דחף כזה וצורך כזה. והאמת היא שגם שלונסקי היה משורר גדול דיו ולא היה כל צורך ביציאתו האובססיבית נגד ביאליק, וגם זך היה משורר גדול בפני עצמו, והמלחמה שלוחת הרסן שלו באלתרמן – לא זו בלבד שהיתה מיותרת, אלא שהיסטורית היא רק גמדה את דמותו (של זך).
ובאשר לדורי מנור – הוא משורר ומתרגם מוכשר מאוד, ואני אוהב את יצירתו למרות שאני מתעב את השקפת עולמו האנטי ציונית, שאינה פוסט-ציונית אלא מנסה להיות רטרו לפרה-ציוניות; הערצה לגלות כמצב הקיומי הנכון של העם היהודי; רצון להחזיר את העם היהודי למצב שהציונות מרדה בו בצדק, תוך אידיאליזציה מנותקת מן המציאות שלו, באופן המזכיר את הגותו ההזויה של ג'ורג' סטיינר.

* ביד הלשון: תל חנן – תל חנן היא שכונה בנשר, שהחלה את דרכה כיישוב בפני עצמו. היישוב נוסד בעיצומה של מלחמת השחרור, על אדמות כפר הפורעים בלד-א-שייח' שנכבש בידי ההגנה באפריל 1948, ותושביו נטשו. היישוב מנציח את שמו של חנן זלינגר, מ"פ בחטיבת כרמלי, שנפל ב-1 בינואר 1948 בפעולת תגמול של ההגנה בכפר בלד-א-שייח', שרבים מתושביו היו שותפים לביצוע הטבח בבתי הזיקוק, שבו נרצחו 39 פועלים יהודים. המקום אוכלס במהרה במאות משפחות של עולים חדשים ממזרח אירופה ובהמשך, במשפחות של עולים מאסיה ומאפריקה. ב-1952 אוחדו היישובים תל-חנן, נשר, גבעת נשר וחוואסה, כארבע שכונות של מועצה מקומית אחת – נשר (כשמו של הוותיק מבין היישובים, שהוקם כבר ב-1923). ב-1995 הוכרה נשר כעיר. שכונת תל חנן בנשר הצמיחה קבוצת כדורגל, הפועל תל חנן, שפעלה בשנים 1954-2009, ובשנות השמונים העפילה לליגה הארצית (שהיתה אז הליגה השנייה). עיקר הפרסום של תל חנן הוא בזכות גלידת תל חנן.
אורי הייטנר