נכתב במשך שלושה שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

ב
וידוי אילם לפני רבינוביץ

לאחר העבודה פגש רבינוביץ במשה דויד ושאל אותי: "מדוע יש לך תמיד מריבות עם ניסים לוי, הרי אתם מאותה עדה ושכנים. למה אתה לא מאמין לו? מה הריב ביניכם, תגיד לי?"
משה דויד שותק ומהרהר:
"אתה בחור טוב, אדון רבינוביץ, אבל אתה אשכנזי ואינך יודע דבר מן העניינים הפנימיים של העדה. אתה מבין רק מה שעיניך רואות ואין לך חוש להבין מה שהעיניים אינן רואות. אתה אומר תמיד: 'יהיה טוב, יהיה טוב, הכל בסדר. חבְרֶה, התאמצו עוד קצת ותעבדו.' ואנחנו מתאמצים עוד קצת ועובדים, או רק עושים את עצמנו כמתאמצים. העיקר שייראה לך הכול בסדר ולא תגלה את השינאה בתוכנו.
"מה אתה יודע על העניינים שביני לבין ניסים לוי? האם הרגשת פעם את הטעם להיות פועל אצלו? לא. האם לקח ממך את ציפורה? לא. ומניִין לך מי היא ציפורה. לפעמים אתה בא לביתו בענייני עבודה, יושב ושותה תה. תיארת לעצמך כי האישה המגישה לך את התה היתה פעם אישתי? אולי סיפרו לך במקרה שעבדתי אצל ניסים לוי בחנות-הבדים שלו בחוץ-לארץ. למה אתה לא חוקר על הנקמה שהוא עושה בי עכשיו? עליך לדאוג שיהיה צדק בין הפועלים במחצבה. מה לעשות שאתה אשכנזי ואינך מבין מה מסתתר מאחורי המילים המנומסות, הכבוד והכנסת-האורחים שאנו נוהגים זה כלפי זה וגם כלפיך. פה, בישראל, צריך שיהיו יחסים אחרים בין בני-אדם. ומי שהכוח בידו, לא די שהוא ישר אלא צריך שיהיה גם חכם. אני לא שונא אותך וגם לא חושב שיש לך משהו נגדי. להיפך, ראיתי שרצית לעזור לי, רק הצרה שאתה לא יודע איך. לבסוף, מתוך תמימותך, עוד תעשה אותי טיפש בעיני הפועלים במחצבה. אתה מתעצל לבדוק מה מתרחש ביני לבין ניסים לוי. נוח לך לסמוך עליו. רק שיהיה שֶקט, והכל בסדר, וּלך חיים קלים ומלאכתך נעשית בידיו. לולא הייתי בא ומתאונן עליו לפניך, האם היית חוקר מה עשה ברישום שעות-העבודה? עכשיו, שהבאתי אליך את טענותיי הצודקות, תתחיל לכעוס עליי משום שהפרעתי את השקט, ואני מבלבל לך את המוח והורס את האגדה היפה שהכול בסדר במפעל. אך איך לך ברירה וכל זמן ש א ת ה מנהל-העבודה עליך לעשות דין-צדק בינינו, אף כי אתה אוהב-שלום ורודף-שלום וסובל כל פעם שעליך להכריע לכאן או לכאן.
"עכשיו מכֶּה אותך ליבך על שכעסת עליי ועל שניסית להתחמק מן האחריות המוטלת עליך. אתה מרגיש שמשהו לא בסדר, אפילו אינך מסוגל להבין, ולכן עומד לפניי ומנסה לפייס אותי ומתעניין בי ומקדיש לי תשומת-לב. מה התועלת אם אסביר לך? אתה לא יודע מה הרגשתו של אדם שכבודו נפגע. בפניך יכולים הפועלים לצעוק את כל הקללות העולות בדעתם, ואתה רק תחייך אליהם ולבסוף תצפצף על כולנו. אולי אתה צודק. ונקמתך היא שאינך נעלב לעולם. לוּ מישהו היה לוקח ממך את אישתך, ודאי היית מתחתן מיד עם אחרת, שוכח הכול והולך בערב לשחק קלפים עם מי שעשה לך כך. כי אתה מודרני ולא שׂם גרוּש על הכבוד של המשפחה, ואם אתה רואה ברחוב בחורה צעירה ונאה, מיד ליבך מתחמם עליה ואתה חושב לך: 'לעזאזל, לוּ היה לי די כסף, הייתי עוזב את האישה והילדים ובורח עימה עד קצה העולם.' אבל גם לך אין די כסף, ולכן אתה ממשיך לעבוד במחצבה וחייך מחוּרבּנים בדיוק כשלנו, אלא שהם מחוּרבּנים בצורה אחרת.
"אתה רוצה לדעת כיצד הכריח אותי ניסים לוי לוותר על אישתי לטובתו שעה שעוד הייתי עובד בחנות שלו? ואם אסַפּר לך על האִיוּמים שאיים עליי, וכיצד סידר שתבוא כל יום להביא לי את ארוחת-הצוהריים לחנות, וכיצד היה מנסה למשמש אותה בבואה עם הסירים ואני לא יכולתי לומר מילה, מפני שהיה בעל-הבית שלי ועשה לנו טובות גדולות. איך הייתי מעֵז לקום ולהעליב אותו והוא עושה את הכול רק מתוך צחוק? צחוק! האישה שלי היתה מתגלגלת מצחוק בשל הדיגדוגים שהתחיל לדגדג אותה. והוא פיתה אותה במתנות, בילבל עליה את דעתה, והיא לא הסכימה לחדול לבוא כל יום בצוהריים לחנות, ועוד היתה עוברת על-ידי מקרוב ומביטה אליו ומחכה, עד שהרגיש גם הוא.
"מה אני אסַפּר לך? הנה אתה עומד ומביט בי ואינך יכול לתאר לעצמך שכל הימים אני לא חושב אלא על ידו של ניסים לוי שהיתה ממשמשת בה, זו היד שמחסירה ממני עכשיו את השעות הנוספות ברישום-העבודה. ומה אם אקום ואצעק לך בפניך את כל הנבזוּת שלו? התדע לעזור? לא. תלך ותעשה את העניינים גרועים יותר. תדבר עם ניסים לוי, והוא יצחק ממך בליבו, או יקרוץ קריצה ממזרית שעה שאתה אומר מילים טובות, ופתאום תרגיש את עצמך טיפש בפניו. לבסוף יסַפּר לכל הפועלים שאני מתאונן עליו ומבקש ממך לעזור לי להחזיר אליי את אישתי הראשונה, ויֵצא עליי צחוק גדול בכל המחצבה. ומה עוד תוכל לעשות? תבקר בכפר אצל העובדת הסוציאלית ותבקש ממנה לעזור לי. מפני שאתם מודרניים וסידרתם לנו רפואה על כל צרה. רק שיש צרה אחת איתכם – שאין לכם די חוכמה להבין את הצרות שלנו. התוכל לתאר לעצמך את השם שיֵצא עליי בכפר אם יֵדעו שהעובדת הסוציאלית הלכה לבקש שיעזרו לי? מוטב שאקבור את ראשי ארבע אמות באדמה ורק שלא יֵדע איש מהם על הצרות שלי. אתה מבין? לא. מדוע שתבין? הרי אתה חושב שכל חיינו הם חומר בשביל החוכמה המטופשת שלכם. ואולי טוב שלא תדע מה מתרחש אצלנו ולא תעשה שטויות. תהרוג אותי, אבל לא אוֹמַר לך דבר שיכול לעורר את רחמיך עליי.
"אתה מבין את השתיקה שלי? לא. אסור לי להסביר לך. אתה תוכל להתערב בעניינים שלנו רק בשעה שתבין בעצמך. אַל תחשוב לך שאתה... אתה שווה בדיוק ככל אחד אחר מאיתנו. וכל ידיעותיך והשכלתך אינן נותנות לך זכות להתגאות עלינו. רצית להשתתף איתנו? בבקשה, בוא ותהיה אחד משלנו, אך בלי להביט עלינו מגבוה ולחשוב שאתה חכם יותר, ואז – כל הכבוד!"

כך עמד לפני רבינוביץ, מהרהר בינו לבינו ואינו מוכן לגלות אפילו שמץ מכל המתרחש בנפשו, ומשינאתו לניסים לוי.
מביט בו רבינוביץ ומרגיש כי הלה מתענה ואינו רוצה לגלות ליבו לפניו ולסַפּר לו מה מעיק עליו. והוא מהרהר: "אולי יש לו משהו עליי?" ואומר:
"משה, הרי אנחנו ידידים, ואתה יודע שהיחסים בינינו אינם רק כך שאני מנהל-עבודה ואתה עובד אצלי. אם יש לך משהו עליי – אמוֹר! לא איעלב ולא אשמור לך טינה. תגיד 'דוּגרי' מה שיש לך."
חושב משה דויד: "'דוּגרי', 'דוּגרי'! זאת רק מילה שלכם האשכנזים, ולא שלנו. ובכלל אי-אפשר לדבר איתכם. כאשר רומזים – אינכם מבינים. וכשאתם מדברים 'דוּגרי', אתם מקלקלים את הכול. המילים שלך הן רק תחבולה כדי להתחמק ממני, מפני שאתה יודע היטב כי יש דברים שאי-אפשר לומר אותם – ובדרך זו אתה פוטר עצמך בקלוּת גם מלחשוב עליהם. יש לכם המצאה מצויינת: 'דוּגרי!' – ולכן אתם כה משעממים – ותסלח לי, אפילו שרק אני חושב זאת – לכן אתם גם ניראים מטוּפּשים כל-כך."
והוא אומר לרבינוביץ: "אין לי שום דבר עליך. אתה אדם טוב. הלוואי כולם כמוך."
רבינוביץ מרגיש היטב כי משה דויד מדבר בלב ולב, והוא מפטיר כלפיו "שלום" חטוף ומסתלק. הוא משוכנע שהלה שומר לו טינה, וכועס כפליים – לא זו בלבד שלא הצליח לעזור, גם הלך והסתבך בדיבוריו בעניין שאין הוא יורד לשורשו.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא" 1964. סרט קולנוע 1990. מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.