מקצת הדם ההונגרי שבי, כולו יהודי, אמור היה לסעור למשמע המוסיקה ההונגארית התוססת של ליסט וברטוק. הקונצרט נפתח ב"ולס מפיסטו מס' 1" של ליסט (1811-1886) שלפי התוכנייה יש בו עלילה עם פאוסט ומפיסטו אבל קשה היה לזהותה בהאזנה ליצירה החזקה והמרתקת הזו, שנמשכה כרבע שעה, בניצוחו המצויין של אילן וולקוב ועם התזמורת בהרכב מלא שבמלא. הקהל הגיב בתשואות ממושכות. לאחר מכן ניצח וולקוב על "הפרלודים, פואמה סימפונית מס' 3" של ליסט, יצירה שקטה ומלודית יותר, גם היא כרבע שעה, אשר לקראת סופה היו בה שני סיומים נהדרים וסוערים כאשר המצלתיים, הטוּבּה והתופים ממלאים בהם תפקיד מרכזי וסוחף. ושוב תשואות ממושכות. הקהל ממש התלהב.
בחלק השני, שנמשך כחצי שעה, ביצעה התזמורת עם להקת בלט – הכוריאוגרפיה של נועה צוק ואהד פישוף, ועם הופעה קצרה של המקהלה ע"ש גארי ברתיני, ועם עגלת-זבל עירונית ירוקה אחת בעלת שני גלגלים שחורים – את "המנדרין המופלא", בלט במערכה אחת מאת בלה ברטוק (1881-1945). ההיכל היה חשוך, כך גם הבמה המורחבת (למען הבלט) – ומתחילת הערב היו תלויים בה מגבוה מסכים שחורים ומדכאים מאוד, כמו בעצרת אבל. בבלט איני מבין, אך התפעלתי מהיכולת הפיסית המעולה, האקרובטית, של הרקדניות והרקדן האחד, מהתאמת התנועות המושלמת שלהם, אשר לאחר חצי השעה המתישה של הריקוד היה מגיע להם לקבל לפחות את "אות הספורט". היתה גם עלילה, כך לפי התוכנייה, אך בבלט עצמו קשה היה לזהותה.
זה אולי אידיוטי לומר אבל המוסיקה של ברטוק היתה יכולה להיות מבוצעת בהצלחה רבה גם בלי להקת הבלט, וכך היה אפשר להתמסר יותר לשמיעתה.
אהוד בן עזר