בכיכובה של ליא קניג בת ה-92
הבימוי של רועי הורביץ מרהיב, מבריק ומלא המצאות. התפאורה של אלכסנדרה נרדי חסכנית, דינאמית ומתאימה לקצב ההצגה. המוסיקה של שמוליק נויפלד מצויינת (גילוי נאות: הוא כתב את המוסיקה לסרט "המחצבה" שנעשה בשנת 1990 לפי ספרי, וכתב גם את שיר הנושא של הסרט). התלבושות של ילנה קלריך, עיצוב הווידאו של אריק אביגדור, התאורה של זיו וולושין, התנועה שעיצב תומר יפתח, הפאות של אסנת שגיא וקרבות הבמה שעיצב לירן מזרחי – כולם היו מעולים, תואמים ומתאימים לקצב הסוחף של ההצגה, שהיתה מאוד מורכבת מבחינת התזמון המדוייק בין כל מרכיביה.
ומעל לכול המשחק המעולה, המדהים והקומי של ליא קניג בת ה-92 היושבת בכיסא גלגלים, קולה העז, צחוקה המתגלגל, רמזיה גם בשתיקותיה, ויכולתה לזכור טקסט כה ארוך ורב חזרות –היא ממש סוחפת את הקהל שמגיב לה במחיאות כפיים גם באמצע ההצגה. איזה כישרון! איזה מקצוע קשה! ויש לזכור שמדובר לא בשפת האם שלה.
ולצידה מיקי קם הנפלאה והמשעשעת, ושירן הוברמן החוגגת את שמחת הקומדיה בכל גופה – אלה שלוש הנשים הנושאות על שכמן את ההצגה והן מתואמות זו עם זו באופן ממש מפליא, וזאת על פני שעה ועשרים וחמש דקות וללא הפסקה וללא תקלה אחת אפילו! ומדובר בטקסט החוזר על עצמו לעיתים קרובות בכמה וכמה ניואנסים, וממש פלא כיצד הן זוכרות כך את כולו – בתזמון הרץ והמהיר של שניות בין דוברת לדוברת, לעיתים כמו קטע של אופרה.
וייזכרו לטוב גם ארז רגב (או לחלופין גל פולק) – בתפקיד המאהב קל-הדעת מרדכי גלברט, וכן שלושת הרקדנים שחף בוארון, ויטל גיזגיל והראל קיי קלי הרגליים.
אלא מה?
בקומדיה הזו אני לא צחקתי אפילו פעם אחת. הטקסט של המחזאית אורי אגוז "בהשראת סיפורי שלום עליכם" – נשמע באוזניי שטחי, מוגזם, חוזר על עצמו ומשעמם, שלא לדבר על השימוש המופרז בדיבור זו אל זו בגוף שלישי – "היא" במובן "את", והבלבול חוגג. פטפוט "פולני" ברמה קולנית מאוד. לא צחקתי וגם לא הצטרפתי למחיאות הכפיים. אפשר לומר אפילו שהשתעממתי, למרות ההערכה העצומה שהיתה לי לביצוע המבריק והמלוטש שהגישו השלוש, ועימן כל הצוות, גם הרקדנים.
אני מניח שאילו הפרודיה הזו לא היתה על "פולניות", שדמן מותר – אלא על "אתיופיות", "תימניות" או "מרוקאיות" – היו היוצרים מוצאים עצמם בבית המשפט ולא על במת "הבימה".
ונדמה לי גם כי אם ברמה הזו היו מעבדים את סיפורי "טוביה החולב" – לַלהיט "כנר על הגג" המתרחש באוקראינה, כולל הפוגרום ביהודים – המחזמר הקליט לא היה זוכה להצלחה עולמית.
ובנוסף לכך, אולי אני טועה, אבל לא הבנתי איך בראשית המאה העשרים מגישים במלון בזאקופנה שבפולניה סלט נבטים ושעורה ועוד מאכלי דיאטה צמחונית שמתאימים לסוף המאה העשרים, וכיצד הרכבת מלודז' לזאקופנה עוברת דרך ברלין?!
הקהל המבוגר סביבי נהנה וצחק על כל שטות. קהל מבוגר שהיה שב שיער וחלקו כבר קירח, ועם זאת רובו כבר צעיר ממני.
ועם זאת אי אפשר שלא להמליץ ללכת לראות את ההצגה, בעיקר בזכות משחקה של ליא קניג בת ה-92! – פלא שלא יחזור. עדיין אני זוכר, ממש על במה זו בגילגולו הקודם של האולם, את "הצוענים של יפו" של ניסים אלוני ב"הבימה" בשנת 1971, הצגה שבה שיתף את מרבית השחקנים הקשישים של התיאטרון שעדיין היו בחיים, בהם קלצקין, מסקין, פינקל – וחנה רובינא בת ה-83, שזה היה לה אחד מתפקידיה האחרונים על במת התיאטרון, והם כולם מתנועעים יחדיו בכעין ריקוד על במה חשוכה-למחצה של דור שחלף ואיננו אבל בזכות ניסים אלוני עוד זכינו לראותו.
אהוד בן עזר