תרגמה: סוניה-רחל קומורוצ'י

ציירה: Horvath Anna (Annabies)

בהוצאת בית ספר היהודי לאודר בבודאפשט יצא לאור ספרו של אהוד בן עזר "דודו פאפל", שיצא לאור במקורו העברי עם איוריו השובבים של אבנר כץ בהוצאת "מטר", בעריכתה של נעמי בן-גור, בשנת 1996.

התרגום ההונגרי יצא ב-1000 עותקים

שאותם מחלקים ללא תשלום בבית הספר –

JCC Jewish Community Center

בבית הספר לאודר חילקו את הספר לכבוד יום העצמאות לקרוב ל-400 ילדים, מהגן עד לכיתה ד'. 

וב-29 למאי, מטעם המרכז לתרבות ישראל בבודאפשט – נערכה חגיגה בפארק בעיר בהשתתפות אוכלוסייה יהודית גדולה, והתקיימו שם תוכניות מסביב ל"דודו": קראו בכמה שפות, תיאטרון בובות, וחלוקת עותקים נוספים מהתרגום ההונגרי של הספר.

שלום אהוד, 

אתמול, 29.5, היו החגיגות של יום העצמאות ויום ירושלים בבודאפשט, שלחתי לך את התמונה של הדוכן, עוד לפני שכל הילדים נכנסו – אז כבר לא היה לי זמן לצלם. 

חיבוקים גם ליהודית,

סוניה

ללמד תלמידים לחשוב חשיבה יישומית

בבתי הספר לחינוך, במכללות ובאוניברסיטאות, מוגיעים אנשי שם את מוחותיהם בחתירה אחרי שיטות הוראה אשר ישפרו את העשייה החינוכית, ויגבירו את הרצון ללמוד וללמד.

על הרוב אנשי אקדמיה אלה אינם מיישמים בעצמם את השיטות שהם מטיפים להן, אלא ממשיכים ללמד בשיטה הקלאסית – הוראה פרונטאלית, הנעזרת לעיתים במצגת. ומדוע? כי דרך זאת היא הכי קלה, ומסתבר שהיא גם הכי יעילה. הטענה הנשמעת מהאקדמיה שהשיעור הפרונטאלי הוא מיושן, והחומר הנלמד הוא מיושן, וכי צריך ללמד את התלמידים לחשוב, ולא לדרוש מהם לשנן, בוודאי לא כשכל המידע נמצא זמין בלחיצה על מקלדת – טענה זאת נראית על פניה מוצדקת, אבל אם בודקים אותה על קרקע המציאות, נראה לי שנגיע למסקנה כי אין לה על מה שתסמוך.

נתחיל את הדיון בתיאור ניסיונות האקדמיה להציע שיטות הוראה לא פרונטאליות, הרי שתי דוגמאות מיני רבות: שיטת ההוראה בקבוצות, כשכל קבוצה מטפלת בחלק מהנושא הנידון, ואחר כך כל קבוצה מדווחת לכל הכיתה מה העלו בדיוניהם. למותר לציין עד כמה שיטה זאת מכבידה על המורה*), וגורמת לבזבוז זמן.

שיטה אחרת מציעה שהמורה יכין 6-5 מערכי שיעור על פי הרמות השונות של התלמידים בכיתה. שוב, מדובר בעומס אדיר על המורה אשר יבקש לאמץ שיטה זאת – במקום להכין מערך שיעור אחד, יהיה עליו להכין חמישה, והרעש שייוצר ב"דיונים" הפנימיים בין תלמידי הקבוצות השונות, שולל כל אפשרות של למידה בסביבה תרבותית.

מי משמבקש להציע שיטת הוראה, חייב לתת את הדעת לא רק על יעילותה, אלא גם על העול שהשיטה הזאת עלולה להטיל על המורה שעמוס עבודה לעייפה.

שלילת השינון, המוזכרת לעיל, נראית בעיניי חסרת שחר – הבה נתבונן במקצועות הנחשקים של המבוגרים שחלק לא מבוטל של החניכים חותרים אליהם: היעלה על הדעת כי עורך-דין יעמוד בפני שופט כשהוא איננו בקיא בחוקים ובפסקי הדין הרלוונטיים? האם ייתכן שהוא יפנה אל השופט שיחפש בעצמו את הראיה בגוגל, כי הוא הרי פטור מהשינון?

הייתכן שרופא לא ישנן בשנות לימודיו, וגם אחר כך, את המבנה האנטומי של האדם, סוגי המחלות ואינספור שיטות הריפוי וסוגי התרופות?

האם ייתכן שנגן בתזמורת לא ישנן את היצירה שהוא עומד לנגן אינספור פעמים לקראת ההופעה לפני קהל?

האם ייתכן ששחקן יופיע על במה לפני ששינן אינספור פעמים את הטקסט?

האם ייתכן שמתמטיקאי לא יידע בעל-פה מאות נוסחאות?

הדרישה מהתלמיד לשנן שירים, פסוקים מהתנ"ך, נוסחאות מתמטיות, תאריכים ואירועים היסטוריים – אינה בבחינת קפריזה של הפדגוגים – אלא כורח כדי להכין לחיים איש תרבות.

כי צריך להפנים שתפקיד המורה איננו ללמד את התלמיד לחשוב חשיבה יישומית. חשיבה כזאת היא אתגר ענק שלא רק מורים אינם מסוגלים להתמודד איתו – אפילו מומחים נכשלים על הרוב בתחזיותיהם המתבססות על חשיבה: כך קרה למומחי ביטחון לפני מלחמת יום הכיפורים, כך קרה למומחי הכלכלה במשברים הכלכליים החוזרים ונשנים כל כמה שנים, וכך קרה למומחי ספרות כמו אברהם שלונסקי שראה בביאליק משורר לא רלוונטי, וכנ"ל לגבי נתן זך כלפי נתן אלתרמן המשורר הגאוני.

ובאמת, מי הוא פתי שיאמין כי אם ילמדו שיר אחד או שניים של ביאליק, התלמיד ש"למד לחשוב", יקרא בעצמו שירים אחרים שלו, ויידע לנתחם?

מי פתי שיאמין כי אותו תלמיד יידע לנתח שיר של רוני סומק עם הכלים שקיבל בשיעור על שיר אחד של ביאליק?

מי פתי שיאמין כי תלמיד ש"למד לחשוב" היסטוריה בשיעור על מלחמות החשמונאים, יידע להתמודד עם ים המידע על מלחמת העולם הראשונה?

מי פתי שיאמין כי תלמיד שלמד את משפט פיתגורס, יידע לשחות בעצמו בים הטריגונומטריה?

אלו דרישות חסרות שחר לחלוטין. אין לדרוש ממורה ללמד לחשוב – גאון כמו סוקרטס לא הצליח ללמד את תושבי אתונה לחשוב, ורק בודדים כמו אפלטון וכסנופון הפנימו את דרכו, ואילו הוא עצמו שילם בחייו על עצם הרעיון שניתן ללמד אנשים לחשוב.

כאמור, אין לדרוש מהמורה ללמד לחשוב, עליו לגרום לכך שחניכיו יעשו הכרה עם פיסת תרבות מהעבר, כזאת שהחברה האנושית סבורה שהיא ראויה. מקצוע ההוראה הוא מקצוע שמרני, וטוב שכך, המורה מכיר את פיסת התרבות מהעבר, ואותה הוא יודע להעביר אל תלמידיו: הוא יביא לידיעת תלמידיו מעט מגאוניותם של סופוקלס, שקספיר, טולסטוי, ביאליק; מעט מגילוייהם של אוקלידס, פיתגורס, ארכימדס, ניוטון, איינשטיין, מעט מקורות העיתים מהעולם הקדום ועד ימינו אנו; מעט מגאונותם של דארווין, פאסטר, פלמינג, סאלק, סייבין – וכי כיצד אחרת ניתן להפוך את חניכינו לאנשי תרבות? ואם יקומו מביניהם גאונים בעלי חשיבה פורצת דרך – זה לא יקרה משום שלימדו אותם בבית הספר "לחשוב", אלא משום הניצוץ הייחודי שניחנו בו. כדי לגדול להיות אנשי תרבות צריך – כמה נכון! – להתבסס על מצע של תרבות, ואת זה מעניק בית הספר לחניכיו, ורק על המצע הזה יכול לקום בעל החשיבה המקורית, כי כידוע, גאוני המחר צמחו על בסיס פירותיהם של גאוני העבר.

יש המבקרים את הצורך בבחינות בגרות, ואת הצורך בבחינות בכלל, אבל גם המבקרים הגדולים ביותר חייבים להודות שבחינות אלו מדרבנות ללמוד. חשיבות נוספת נודעת לבחינות הבגרות, והיא שהופכות את תעודות הגמר במרכז ובפריפריה לשוות ערך. בחינות אלו משתרעות על אותה פיסת תרבות עליה דנה רשימה זאת, והיא כוללת שפת אם, שפות זרות, מקצועות ריאליים ומקצועות הומאניים. לא סוד הוא שמקצועות שמיועדים לבחינות בגרות זוכים לתשומת הלב המרכזית מצד מורים ותלמידים, על כן, הנטייה במסדרונות משרד החינוך לוותר על בחינות בגרות בהומניסטיקה עלולה להפוך מקצועות אלה לנחותים, ויש בכך פגיעה אנושה בהשגת אותה פיסת תרבות מיוחלת על ידי אנשי התרבות של מחר. על כן, יש לברך את הארגון שלנו שמוחה נמרצות נגד הנטייה הבלתי ראויה הזאת.

נחזור לענייננו: המורה אמור להכיר את פירות מוחותיהם של ישעיהו, סוקרטס, אוקלידס, שקספיר, ניוטון, דארווין, ותפקידו להנחיל פיסת התרבות הזאת של העבר. הוא לא מנחיל כלים להתמודד עם העתיד הבלתי ידוע – גאוני עולם נכשלו בכך, ורק לשם איור אזכיר את כותבי הדיסטופיות המפורסמים – אלדוס האקסלי, ג'ורג' אורוול, ריי ברדבורי – שהתיימרו לנבא את העתיד, ורוב תחזיותיהם לא עמדו במבחן המציאות. האקסלי, למשל, ניבא שנשים יחדלו בעתיד ללדת, "כמו חיות", וכל הילדים ייוולדו במעבדה, והוא אפילו לא הצליח לחזות מראש נושא בסיסי כל כך כמו יישומי המחשב.

ביטוי נפלא לאוזלת היד של מוח האדם באשר לחשיבה עתידית נמצא בשירו המרטיט של יהודה עמיחי "ליום הולדתי":

... אני עדיין משל

בלי סיכויים להיות נמשל,

ועומד בלי הסוואה מול עיני אוייב

ומפות מיושנות בידי

בהתנגדות הגוברת ובין מגדלים,

ולבדי בלי המלצות

במדבר הגדול.

("שירים 1948-1962"; ההדגשה שלי – מ"ג)

מומלץ שלכל "הנביאים", היודעים איזה עתיד מצפה לחניכינו, והיודעים איך צריך לאמן לחשוב לקראת עתיד זה – מומלץ שיתאזרו במידה רבה של צניעות. מה שהם יכולים להציע לחניכים, למרות היומרה ללמד לחשוב לקראת העתיד, הוא בסך הכול "מפות מיושנות" כדבריו הנכוחים של עמיחי.

כל שנאמר לעיל איננו סותר את העובדה שבית הספר הוא מוסד די מגביל, שילדים ונערים נאלצים לבלות בו במשך חלק גדול מהיממה בשגרה שבדרך הטבע עלולה לשעמם, ואף לדכא את השאיפה למבע עצמאי. וכדי להתגבר על רעות אלו הנתיב הנכון של המורה הוא לא באימוץ שיטות הוראה המעמיסות עליו עול שמעבר לכוחותיו, אלא להיות מודע לכורח לגוון את השיח, להימנע ככל האפשר ממבול השאלות המורעף על התלמיד, ובמקום זאת לדרוש מהתלמידים לשאול את המורה שאלות על החומר הנלמד**).

וכאן צריך להצביע על נושא כאוב, והוא השכר הנמוך של המורה, שמבריח כוחות מעולים מהמקצוע, ורק אידיאליסטים חסרי תקנה מתמידים בעבודה הקשה הזאת הבלתי מתוגמלת. את פתרון הפלא הזה – לתגמל כיאות את המורה – למדו ביפן, בפינלנד ובסינגפור – אולי נלמד אותו גם אנחנו כאן בישראל.

ולסיכום: לא תזיק צניעות למי שכביכול יודע איך ללמד תלמידים לחשוב, ומי שמציע שיטת הוראה חדשה, ייטיב אם יקפיד לא להעמיס עומס חסר שחר על המורה.

*) מטעמי נוחות מוזכרים 'מורים' בלשון זכר, אבל ברור שהכוונה למורות ולמורים.

**) על הנושאים שברשימה זאת כתב המחבר מיספר ספרים. המעוניין מוזמן לפנות בדוא"ל granotmoshe@walla.co.il, ויישלח אליו ספר בדואר ללא תשלום.

משה גרנות

המאמר התפרסם לראשונה ב"קשר עין" ביום 26.5.22.

אהוד: על כגון דא היה אבי המנוח בנימין אומר: "כשהטיפשות מושלת."

מתוך ספרו החדש

"גם ג'וזף סיסקו צחק: מבחר סיפורים"

הוצאת מעיין, 2022, 168 עמ'.

בעיר היו שלושה בתי קולנוע, ואפילו תיאטרון, שכמובן נקרא על שם מיכאיל אמינסקו, המשורר הלאומי שלהם שנולד בעיר שלנו – גאוות גדולה! ממש ליד התיאטרון עמדה הספרייה העירונית, והיה בה מכל טוב העולם. ריקו, שירש את זה ממני, היה מבלה שם ערבים שלמים, וחוזר הביתה רק לאחר שממש דחפו אותו החוצה, לא לפני שציידו אותו ללילה בעוד ספר או שניים. לא ידעתי אם לשמוח על כך שבכיתה ד' הוא קרא כבר את "אבא גוריו" ואת "עלובי החיים", או שמא מוטב היה אילו דמה לרובי אישי שלא מצא שום טעם ברומנים, אבל ידע לנתב אל מקורות הכסף.

לפעמים הייתי מתלבשת יפה, מזליפה בושם, ויוצאת עם ריקו לראות סרט טוב או מחזה, מטיילים מעט בכיכר העיר מקנחי בקפה באחת המסעדות שבכיכר, שם נהגו השחקנים עצמם להתכנס, לשיר ולהתבדח, ואני, פליטת יומי הקשה, יושבת, מקשיבה להם ומתחממת באורם. לפעמים היה מגיע קרקס לעיר, אז היה גם רובי מראה עניין (קולנוע ותיאטרון לא דיברו אליו), ואנו יושבים בחבורה, מלקקים גלידה ונהנים מהמופע. החיים במסבאה היו קשים, ואפילו מכוערים, אבל היה מפלט, היו הפסקות משיח השיכורים, הייתה תקווה.

המסבאה של רובי לא דמתה לפאב, לבר או לביסטרו – מסבאת איכרים היא הגועל בהתגלמותו – הם באים במטרה להשתכר כדי לברוח מן החיים הקשים, כדי להסיר מעליהם את האחריות למעבידים, למשפחה. השכרות משחררת מכבלי הנישואין, ההורות, הפרנסה. יושבים בעיניים כבויות, שותים עד אובדן ההכרה, ואחר כך חוזרים בכיסים ריקים. ויש גם גנבי מסבאות שמחכים לקליינטים שלהם, וכשאלה יוצאים מתנדנדים ומטושטשי הכרה, הם מרוקנים להם את מעט הכסף שנותר להם בכיסים, וכשהם מתפכחים, הם שוקעים לעולם נורא יותר מזה שחוו קודם.

לא פעם שאלתי את עצמי למה לעלובי חיים אלה לדבוק בחיים – הם מבוססים בבוץ ובשלג, כשלרגליהם סמרטוטים עטופים בעורות חזיר, ומהודקים בשרוכים, הם משכימים עם שחר לעבודה מפרכת, וחוזרים תשושים בלילה. חיים בתוך חושות מכוסות בקש, קופאים מקור בחורף, ומרטיבות מחליאה בסתיו ובאביב. הבויאר והסוחר מרמים אותם במקח וממכר על תוצרתם, וכל אושרם מסתכם בכוס צויקה שהם שותים אצל היהודי, ועוד כוס, ועוד כוסית – עד ששוקעים לקהות חושים. רובם אפאטיים בשיכרונם, אך יש גם כאלה שהשיכרון חושף את השנאה העצורה בליבם על כל הסובב אותם, ובעיקר כלפי היהודי, שבעיניו הוא אנטיכריסט, מקור כל צרותיו. ובכמה כאלה נתקלתי!

השהייה בבית המרזח הייתה עבורי סיוט, אבל ללא ספק, הפרנסה היתה בשפע, וכשרוב הסובבים אותנו רעבו מבוקר עד ערב, כי אחרי המלחמה פקדו את רומניה שתי שנות בצורת, וגם הרוסים לא השאירו שק קמח וחבית נפט רומניים שלא גזלו מהם כפיצוי על כך שרומניה פלשה לברית המועצות יחד עם הגרמנים.

הפרנסה הטובה במקום המחליא הזה לא נמשכה לנצח – בדצמבר 1947 אולץ המלך מיכאי לוותר על הכתר לטובת השלטון החדש, שהיה גרורה של ברית המועצות. רומניה הוכרזה כ'דמוקרטיה עממית', וסדרי החיים ממש התהפכו: הסרטים בבתי הקולנוע עסקו רק במלחמת הגבורה, בסטחנובים שעובדים עד צאת הנשמה למען העתיד הוורוד שמבטיח הקומוניזם; וכן, תוארו בסרטים החיים הקשים של העניים בארצות הברית ובאנגליה, לעומת גן העדן שזוכה לו האזרח הסובייטי. כלומר, מעט הניחומים שזכיתי בהם בשלוש השנים שלאחר שחרור העיר בידי הרוסים, גם להם הגיע הסוף. אפשר אולי להתנחם בספר טוב, אבל השלטון החדש לא התכוון להניח ל'מוצצי דמם של הפועלים' להמשיך במעשיהם הנלוזים, והכוונה לסוחרים בכלל, ולסוחרים היהודים בפרט. פוליטרוקים היו מגיעים כמה פעמים בשבוע להודיע כי קץ המסחר הפרטי יגיע בקרוב, והשלטון החדש לא יסכים שאנשים יחיו על תיווך – מי שלא יעמול בכפיו על לחמו – סופו בכלא, וכיוון שרובי היה כל חייו 'עלוקה, מוצץ דם הפועלים' – לא תהיה לו תקנה לעולמים.

הם אמרו, וגם עשו: יום אחד הגיעה משאית והעמיסה את כל חביות היין של המסבאה בטענה שאין עליהן חותמת של הממשלה החדשה, כאילו מישהו הודיע לרובי שעליו לדאוג לחותמת כזאת. הם לא הסתפקו בהחרמת היין, אלא גם הטילו על רובי לשלם על ההובלה. היין הובל לחצר המשטרה, ושם התחלקו בו 'העשוקים', כל מובילי המהפכה, וכל בעלי העבר הנקי מקפיטליזם עלוקתי.

יום אחד חוזר ריקו החמוד שלי מבית הספר, ואני מבחינה שעיניו אדומות.

"בכית, נשמה שלי, מה קרה?"

"הפשיט אותי..."

"מי? גיצא?"

גיצא היה בן כיתתו של ריקו, שהקנט אותו והציק לו רק משום שריקו ילד טוב, שמקשיב למורה, ומקבל ציונים טובים.

"לא, לא גיצא, הרופא."

הרופא המופקד על בתי הספר היה דוקטור סוריאנו, לגיונר עם דם על הידיים, שהמשטר החדש המשיך להעסיק משום שאחרי המלחמה חסרו רופאים.

"מדוע? לא הרגשת טוב? הרופא בדק אותך?"

"לא, הוא בדק את כל הילדים, הוא דרש שכולם יוריד את החולצות, ורק אותי..."

"מה קרה, נשמה שלי, ספר לאימא!"

"מכולם דרש להוריד רק את החולצה, וממני דרש להסיר את המכנסיים והתחתונים. אני החזקתי את המכנסיים חזק, אבל הוא צעק עליי שלא אתחצף. אמרתי לו שכל הילדים הורידו רק את החולצה, והוא: 'רובין שטיין, אתה משהו מיוחד, תוריד, ואל תתווכח!' הוא ראה שאני מתעקש, והוא ניגש אליי והוריד את המכנסיים בכוח... ובחדר הייתה המחנכת והאחות, ואני ככה..."

לא ידעתי מה להגיד, הלב שלי נכמר על הילד היפה והעדין שלי שככה אירע לו.

"'אתן, רואות,' הוא פנה למורה ולאחות, 'אמרתי לכן שיש בעייה.' איזו בעייה, אימא, מה הוא רצה?"

בינתיים הגיע גם רובי, וריקו לא הצליח להתאפק, ופרץ בבכי.

"מה קרה לך, ריקו? מדוע אתה בוכה?"

ריקו השתנק בבכיו, ולא הצליח לענות. אני עניתי במקומו:

"דוקטור סוריאנו האנטישמי הפשיט את הילד שלנו, רצה לראות איך נראה ילד יהודי נימול. ריקו חמוד, אין אצלך שום בעייה, הבעייה היא של הרופא החוליגן הזה. אני אדבר עם המחנכת."

"המחנכת מיהרה לתת לי את המכנסיים להתלבש, אבל האחות סתם הסתכלה ולא עשתה כלום."

הפוליטרוקים לא הסתפקו בגזל חביות היין, הם פנו לבעל הבית שהשכיר לרובי את המקום, ואיימו עליו שאם יחדש את חוזה השכירות עם הקפיטליסט היהודי, הממשלה תחרים את כל הבית לטובת העם והמדינה, ובבוקר מושלג אחד מצא רובי על דלת המסבאה מודעה בזו הלשון:

"רומנים אהובים, חברים יקרים, ילדי המהפכה הברוכה – היין הוא סם המוות, ומי שמוכר לכם אותו – הוא בן השטן."

לא היה טעם להיאבק, לא היה שום סיכוי. המעצר והמשפט המבוים היו רק עניין של זמן. הגשנו ניירות למשרד ההגירה, וקיבלנו תשובה חיובית – ישראל היא אמנם ארץ קפיטליסטית, גרורה של ארצות הברית, אבל הדולרים שרומניה קיבלה על כל גולגולת גברו על האידיאלים של המהפכה הקומוניסטית. מכרנו כל מה שהיה לנו בחצי חינם, וארזנו את החיוני ביותר בארגזים קטנים, כי יותר מארבעים קילוגרמים לנפש (ברוטו!) אסור היה לקחת עמנו.

הלכתי להיפרד מגברת ברץ. אחרי המלחמה נודע לה שחבריו הקומוניסטים של בנה התקיפו את שיירת האסירים המובלים לכתף הדנובה לעבודות כפייה. הם שחררו את בנה. אבל מסתבר שאיתרע מזלו של יונל להיות בעברו טרוצקיסט, והרוסים גירשו אותו לסיביר. הוא שולח לאימו מכתבים מהגולאג, אך אלוהים יודע אם היא תזכה לראות את בנה אי פעם בחייה, כי הוא נדון לשמונה-עשרה שנות גלות. בכיתי על צווארה של האישה הטובה הזאת, כי ידעתי שלעולם לא אראה אותה עוד. לפני שנפרדתי, הנחתי בידה צמיד זהב, וברחתי מחשש שהיא תרצה להחזיר לי.

אחר כך הלכתי למריצה. היא גרה באותה חווילה יפה, וביתה עדיין הקרין עושר ואצילות, אבל פניה לא היו לה עוד: בעלה הקולונל אילייאסקו נהרג בקרב על סטלינגרד (היה מפקד חטיבה בארמיה הרומנית השנייה, שהצטרפה לארמיות הגרמניות), ובעיני המשטר החדש הוא נחשב כמעט לבוגד, ומשום כך היא לא קיבלה פנסיה. לא ידעתי ממה היא חיה, ואני חשתי מחויבות להביא לה מדי פעם קצת פרודוקטים להחיות את נפשה. היא חשה אבודה בסדר העולם החדש, כשבעלה איננו, ובנה היחיד, קורנל, לומד משפטים בפאריס, וחושש לחזור לרומניה בחופשות. אלמנה כמוה הרי היתה ראויה לכבוד על מעשי הגבורה של בעלה, אבל המשטר החדש בז לכל מה שהיה קדוש רק לפני שלוש-ארבע שנים. אני גם מניחה שהמשטר החדש יחמוד בוודאי את הבית העשיר שלה שנועד לאכלס מיספר אזרחים פרולטרים, ולא רק אישה אלמנה אחת.

הסרתי את הרביד שהיה על צווארי, והנחתי בידה:

"תראי, מריצה, זה זהב, ועיני האוח הן יהלומים. אסור להוציא תכשיטים מרומניה. אילו ניסיתי, היו מחרימים לי במכס, והרביד הזה היה עולה על צווארה של אשת המוכס. אני רוצה שתיקחי את זה, וכל פעם שליבך יהיה רע עלייך, תביטי עליו, ואני מבטיחה לחשוב עלייך באותם רגעים."

מריצה חיבקה אותי חזק, ועיניה דמעו:

"תלכי לינדוצ'קה, תלכי אהובה. כאן אין תקווה, כאן אין מנוחה אפילו בקבר. ליהודים יש שכל, אני בטוחה שתקימו לכם מדינה חזקה, תחיו באושר ובכבוד ובדמוקרטיה. אל תיקחו את הדוגמה שלנו, כי אנחנו כאן ללא תקווה וללא עתיד..."

גיסי הקומוניסט איציק, עלה ארצה לפנינו, וזכה לקבל מהאפוטרופוס דירת נפקדים ביפו, ואילו אנחנו שהתמהמהנו, נשלחנו למעברה.

משה גרנות

מחיר הספר כולל משלוח בדואר 24 שעות – 55 שקל

ניתן לרכוש את הספר אצל המחבר:

granotmoshe@walla.co.il

אפשרות נוספת להשגת הספר – באתר נטבוק

"גם ג'וזף סיסקו צחק: מבחר סיפורים"

כתיבתו הסיפורית של משה גרנות, יליד 1939, מושפעת בצורה מאוד ברורה וחזקה מקורות חייו, ילדותו ברומניה ועליית המשפחה לישראל בשנת 1951, בהיותו כבן שתים-עשרה. כתיבתו הספרותית מגוונת מאוד, גם מן הצד העיוני, ויש בה גם סיפורי חיים ומקומות שאין להם קשר ישיר לרקע הביוגראפי, ולעיתים הם מפליאים בבקיאותו בהם אף כי ספק אם אכן הוא נמצא ממש באותם מקומות, כמו למשל הסיפור "למה קובה?" הסוגר את קובץ הסיפורים החדש שלו "גם ג'וזף סיסקו צחק" – או הרומן הדיסטופי "האי", המתאר לאלו תהומות עלולה המהפכה הפמיניסטית להידרדר, ומספר על אי הנמצא בשליטת נשים המחנכות מחדש את הגברים, שהם כולם אסירים שלהן.

הרקע של הילדות והנעורים המוקדמים ברומניה בולט בשורה של רומאנים וקובצי סיפורים כמו "קרנטינה בקונסטנצה", "שחזורים", "הפרומושקאים" ו"מאריה ולאופולד", ולא מדובר רק בקטעים הנראים ממש אוטוביוגראפיים – אלא ביריעה רחבה של חיי היהודים ברומניה תחת שני מישטרים אכזריים, הפאשיסטי והקומוניסטי.

הסיפור "יש בעייה" שהבאנו כאן ממחיש את המעבר מרומניה הקומוניסטית – לישראל, כאשר האנטישמיות ורדיפת המשפחה היהודית מתגברים גם תחת השלטון הקומוניסטי, והמזל של יהודי רומניה באותה תקופה הוא שהם נקנו על ידי קרנות של העם היהודי, בעיקר מארה"ב, ואם איני טועה במחיר של אלף דולר למשפחה או לראש – וכך איפשר השלטון הקומוניסטי החמדן והמושחת את יציאתם לישראל, ומדובר בראשית שנות ה-50 למאה הקודמת.

התיאורים של גרנות מהחיים ברומניה מראים מצד אחד את העליבות ואת הקיום הרופס של היהודים, ומצד שני את הבהמיות, האנטישמיות וההתקרנפות של הרומנים עצמם, שבסופו של דבר לא נותר להם אלא לקנא במשפחה היהודית העולה לישראל ונחלצת מהצבת הקומוניסטית הבנוייה על צביעות ושחיתות.

אבל ישראל שאליה מגיע גרנות בראשית נעוריו אינה ישראל העשירה והמפונקת של היום ושל השנים האחרונות. זו ישראל של הצנע ושל תקופת המעברות, אשר לאחת מהן נשלחת גם משפחתו. תושייתו של האב מביאה אותם לעמק יזרעאל, וכאן חל המהפך הערכי שילווה את גרנות בכל כתיבתו – ההערצה לאנשי העלייה השלישית, אנשי המושבים בעמק, הנראים בעיניו דור של נפילים, ודוגמתם הופכת אותו לציוני מושבע כל ימיו.

וזה ודאי לא הוסיף להתקבלות שלו במימסד הספרותי, שם כרטיס הכניסה מוענק בחפץ לב למי שמשתין על המדינה, גם אם המשתין הוא גרפומן וטרחן משעמם וחסר-כישרון – שאינו מסוגל אפילו לחבר סיפור פשוט, דוגמת סיפוריו של גרנות.

ובמקביל, דווקא משום שהוא ומשפחתו היו גם כן במעברה, גרנות עתיד לצאת בצורה חריפה מאוד, בעיקר פובליציסטית, נגד עסקני הקיפוח החיים על טיפוח האפלייה העדתית.

אף שהסיפור "יש בעייה" אינו ממש אוטוביוגראפי בכל פרטיו, הוא מתאר בצורה יוצאת מן הכלל לא רק את קורותיה של משפחת הנער ריקו אלא של גולה "רומנית" שלמה אשר למזלנו עלתה ברובה ארצה – וכיום צאצאיה הם אזרחים במדינה בת שבעה וחצי מיליון יהודים חופשיים. בהם גם יותר ממיליון יהודים מרחבי רוסיה הסובייטית, שנקל לשער מה היה גורלם כיום, בעיקר ברוסיה ובאוקראינה.

אהוד בן עזר

"לגבי היהודי ישנה עיר קדושה אחת וירושלים שמה... בעיני המוסלמים שלישית במעלה היא ירושלים אחרי מכה ומדינה. אין המסורת המוסלמית שמה את הדגש החזק בקדושת ירושלים. רק פוליטיקאים מסויימים ובראשם המופתי הירושלמי, סוכנו של היטלר במזרח, הדגישו בשעתם תוך הפרזה את הקדושה המיוחסת מצד האיסלאם לירושלים. והוא עשה כן לא לצרכי קדושה, כמובן...

"האמת היא, כי ארץ-ישראל לא נתקדשה אצל המוסלמים אלא לאחר שנתקדשה על-ידי היהודים. זהו גם דינה של מערת המכפלה. כשם שעל תלי החורבות של בית המקדש הוקמו מסגדי כיפת הסלע ואקצא, כן הוקם גם מסגד על פי מערת המכפלה. ירושלים בתורת מרכז מדיני ותרבותי למוסלמים, ערך קטן לה לעומת ירושלים בתורת מרכז דתי לאיסלאם. מעולם לא היתה ירושלים מרכז מדיני למעצמה מוסלמית, ולא כל שכן שלא היתה מרכז תרבות ערבי.

"הערים הקדושות לאיסלאם הן, כאמור, מכה ומדינה. לגבי דידן ולא לגבי ירושלים חלה על המוסלמי חובת הצליינות. המרכזים המדיניים של החליפות בפריחתה היו דמשק, בגדאד וקאהיר במזרח, קירואן, פס, קורדובה וגרנאדה במערב. ערכה של ירושלים בימי החליפות היה אפסי, כערכה של כל עיר שדה נידחה. בימי שלוט הערבים בארץ ישראל, לא ירושלים היתה בירתם. בירתם היתה רמלה, ובצפון – בית שאן וטבריה...

"ירושלים לא היתה מעולם מרכז תרבות ערבי. על הר המוריה הוקמו שני מסגדים, אבל בזה בלבד אין די לייסוד מרכז תרבות... גולגלתא אחת קידשה את ירושלים בעיני הנוצרים, טיסה אחת בחשכת הלילה קידשה את ירושלים בעיני המוסלמים. אבל מה גדולה מהן קדושתה של ירושלים, זו עיר העקדה של האומה העברית. היכן הבריכה שתכיל את דם ישראל שנשפך במלחמותיו על ירושלים? והיכן הנאד שיכיל את הדמעות שנשפכו מעיני ישראל בעומדם בתפילה למרגלות הכותל המערבי המקודש?

"ועתה רוצים לבתר את ירושלים ולגזול אותה מאיתנו גזל מוניציפאלי, לאחר שגזלו אותה גזל מדיני. משום כך יש לקדש מלחמה על תכנית הביתור. על כן, מלחמה לנו על ירושלים עירנו, שהיא כולה שלנו, מימי אברהם אבינו ועד היום."

* קטעים אלה לקוחים ממאמרו במאי 1941 בעיתון "המשקיף", והם מובאים באדיבות "בית אבא", לציון שישים שנה לפטירתו של ד"ר אב"א אחימאיר (1962-1897). שלח: יוסי אחימאיר.

ועולה השאלה האם החוקרים ניסו להפליל

ראש ממשלה מכהן?

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.