שירים 1955-1995
בהוצאת אסטרולוג 2005
אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
תהילים מ"ו ו'
שער שלישי: שירים מאוחרים
שני שירים על מות אנוש בר-שלום
על פניך צל שחור
עַל פָּנֶיךָ צֵל שָׁחֹר שֶׁהַמָּוֶת זוֹרֵעַ
בְּשָׂדוֹת עֲטוּפִים לֹבֶן אָבָק שֶׁל עִיר מִתְפּוֹרֶרֶת
וּבְעוֹד יֵשׁוּתְךָ הַגּוּפָנִית נֶעֱלֶמֶת אַתָּה נוֹתָר
בְּחִיּוּךְ שֶׁהָיִיתָ, בִּשְׁנִינוּת הַמֹּחַ שֶׁרָץ
קָדִימָה, מוֹתִיר מֵאָחוֹר אֲנָשִׁים אוֹבְדֵי-עֵצוֹת מוֹתִיר
אוֹגְדָנֵי-נְיָר עֲמוּסִים, טֶלֶפוֹנִים, כְּאִלּוּ שִׁפְעַת הַחֹמֶר
הַמִּשְׂרָדִי הַמִּתְפּוֹרֵר אַחֲרֶיךָ אֵינָהּ אֶלָּא מַהֲתַלָּה
שֶׁל מְצִיאוּת אַחֶרֶת שֶׁבָּהּ שִׂכְלְךָ הַחַד הָיָה חוֹתֵךְ כִּבְסַכִּין
וּמַבָּטְךָ הַשּׁוֹבָב פּוֹזֵל מְעַט הַצִּדָּה, אֶל פִּנַּת
הַחֶדֶר הָרֵיקָה, כְּמוֹ הָיְתָה לְךָ עֵד – וְאַתָּה, פִּקֵּחַ מִכָּל אָדָם
וְנֶהֱנֶה מֵחֲרִיפוּת הַמַּחְשָׁבָה שֶׁלְּךָ, שֶׁחוֹתֶרֶת, תְּאֵבַת
חַיִּים, בְּעִסְקֵי יוֹם-יוֹם, לִקְרַאת אוֹתָהּ מְצִיאוּת
אַחֶרֶת, נֶעֱלָמָה, שֶׁפָּחַדְתָּ לָגַעַת בָּהּ, פֶּן תֵּחָרַכְנָה
יָדֶיךָ בָּאוֹר שֶׁנָּגַהּ עָלֶיךָ מִמֶּרְחַקִּים וַאֲשֶׁר
בּוֹ לֹא נָגַעְתָּ מֵעוֹלָם.
ינואר 1978
צולל אמודאי אל תהום
צוֹלֵל אֲמוֹדַאי אֶל תְּהוֹם בַּחֲלִיפַת לַחַץ מִלִּים
עַתִּיקוֹת וְהַלְמוֹת כְּאֵב עָמוּם בְּאָזְנָיו כְּקוֹל
בְּכִי מוֹחוֹת רַבִּים שֶׁעָשׂוּ דַּרְכָּם הָאַרְצִית
בַּחֲרָדוֹת וְיִסּוּרִים, לֵיצָנוּת וּשְׁאִיפוֹת נַעֲלוֹת, עַד
קְרָאָם נֶצַח, הִקְפִּיא מַשְׁאֵבַת לִבָּם, הֵם
יוֹרְדִים בְּיַם שִׁכְחָה, כָּבְדָּם מֵעִיק עַל
חֲלִיפַת צְלִילָתוֹ עָמֹק תְּהוֹמָהּ וְעַל
תֹּף אָזְנָיו הַנִּלְחָצוֹת לְהִשְׁתַּגֵּעַ שׂוֹרֶטֶת
תְּחִנָּתָם הָאִלֶּמֶת – שְׁמַע אוֹתָנוּ
וְשַׁדֵּר עָלֵינוּ לַמֶרְחַקִּים לְמַעַן יֵדְעוּ הַבָּאִים אַחֲרֵינוּ
כִּי הָיִינוּ, כָּמוֹךָ, חַיִּים, וְכִי אֵין דָּבָר אַחֲרֵי הַמָּוֶת
זוּלַת זִכְרֵנוּ הָאָפֵל שֶׁאַתָּה חָשׁ מִבַּעַד
לְקַסְדְּתְךָ הַמְּשֻׁרְיֶנֶת וְלִבְּךָ הַמִּתְפּוֹצֵץ.
ינואר 1978
בגיליון:
- אהוד בן עזר: יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
- מתוך "יזכור", אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל: סיפור חייו של אנוש בר-שלום [קטעים]:
- זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן
- איליה בר-זאב: ילדי ירושלים במצור (תש"ח)
- דודו פאפל של אהוד בן עזר: בבודאפשט בהונגרית
- אורי הייטנר: צרור הערות 29.5.22
- יזכור עם ישראל: את חתן פרס ביטחון ישראל
- עקיבא נוף: ציון נשאנו שמך
- מנחם רהט: ניסי ששת הימים –
- אהוד בן עזר: 1. החזון האוטופי של הרצל ור' בנימין
- יוסף אורן: סמי ברדוגו מבטיח לבצע תפנית ביצירתו
- אירית שושני: אדם נולד כדי לממש את מותו
- נעמן כהן: צאצאי אנשי האצ"ל, וכן רון אבז'נסקי-חולדאי, ופרופסור מעוז עזריהו, מתנגדים להנצחת חיילי צה"ל שנפלו מאש אנשי האצ"ל – על אנדרטת אלטלנה
- אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"
- אהוד בן עזר: קטע מתוך היומן שלי משנת 1998
- מרדכי ניסן: בין תרפ"ט ונכבה
- חמישי ב"בית אבא": סדרת הרצאות, במלאת 60 שנה למות ד"ר אב"א אחימאיר, תחל ביום חמישי הקרוב.
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד היקר, תודה על כך שהענקת מקום לפרסום הספר "גם ג'וזף סיסקו צחק", וכמובן, למאמר הנפלא של זיוה שמיר על ספר זה.
- שאר הגליון
מאמרים
אהוד בן עזר
יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
מתוך "יזכור", אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל
סיפור חייו של אנוש בר-שלום [קטעים]:
בן חיים ושרה. נולד ביום ג' בניסן תרצ"ו (26.3.1936) בתל-אביב. שנות-ילדותו הראשונות עברו עליו בנס-ציונה, בימי מאורעות-הדמים והמתח ששררו אז ביישוב באותם הימים. לאחר-מכן עברה המשפחה לגבעתיים, ושם למד בבית-הספר ע"ש כצנלסון. הוא בלט בכישרונותיו המגוונים ובחריצותו. את לימודיו התיכוניים עשה בבית-הספר 'תיכון חדש' שבתל-אביב. בקרב חבריו לספסל-הלימודים היה אנוש דמות נערצת, מעוררת קנאה, כאשר נתגלה כעילוי בכל המקצועות. בהיותו בעל נטיות הומניסטיות מובהקות ניבאו לו חבריו עתיד של סופר או פרופסור לספרות. היה גם חובב-מוסיקה – תשע שנים ניגן בפסנתר. בד-בבד, היה ער לנעשה בציבור ובמדינה והגיב על התרחשויות שונות במכתבים למערכות העיתונים. בשנים 1948-1953 היה חניך בתנועת הנוער 'הנוער העובד והלומד' שבגבעתיים ואף שימש בה מדריך.
את שירותו הסדיר בצבא עשה אנוש במסגרת חיל-האוויר, כמדריך מצפים. בתום השירות, בשנת 1956, היה על אנוש לבחור במקצוע כדי לבנות את עתידו. להפתעת חבריו, לא בחר בספרות אלא בעריכת-דין והתחיל ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית שבירושלים.
מעיר על בחירה זו אחד מחבריו של אנוש, הסופר אהוד בן עזר: "בהרהוריי הייתי מנסה לא- פעם למצוא בו את הממד האחר, הספרותי, היצירתי, ונדמה היה לי שכל זה הושקע בתענוג ובהתמכרות שלו למקצועו, כשכוח-תפישתו השכלי הבלתי-רגיל משחק בחומר המשפטי, מבין בבני-האדם ובעיותיהם במין הנאה אסתטית-אירונית ומחשבתו תמיד רצה קדימה, מבריקה ומפתיעה."
את לימודי המשפטית סיים בהצטיינות בקבלו תעודת 'מוסמך למשפטים'.
כיוצא-צבא נטל חלק במלחמת ששת-הימים ובמלחמת יום-הכיפורים, בדרגת סרן. בהיותו בחבל-עזה, כיועץ משפטי, רותק למקום עד אחרי המלחמה. חוות-הדעת אשר הגיש בתוקף תפקידו ברצועה זכו להערכה רבה. בסוף דצמבר 1977 נקרא לשירות-מילואים פעיל ברצועת-עזה, וכאן, באמצע שירותו, לקה בהתקף-לב ונפל ביום ב' בשבט תשל"ח (10.1.1978) והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבנחלת-יצחק. השאיר אחריו אישה, שתי בנות, בן, הורים ואחות.
אהוד: ביקשתי להוסיף את שני השירים על מות אנוש בר-שלום לאתר "יזכור" של משרד הביטחון בדף המוקדש לו – אבל התברר שיש באתר הגבלה על כמות סימני הדפוס שמותר להוסיף, ונאלצתי לוותר.
זיוה שמיר
המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן
הזֶמר הפופולרי שנגנז
על שירו של אלתרמן "ניגון עתיק"
הפעם נעקוב אחר תהליכי התהווּתה של בלדה צרפתית מימי הביניים, ש"נתייהדה" בשירת אלתרמן עד כי מקורהּ הצרפתי, עם פריצותו הנהנתנית, ניטשטש וכמעט שאבד כליל. בלדה זו, שעברה שינויים אחדים ונתגלגלה לבלדה האלתרמנית "ניגון עתיק", היא שיר שבועה והשבעה דֶמוני המתאר אהבה נרצעת, חסרת גבולות וסייגים, וגיבורה הוא אוהב המוכן לתת לאהובתו כל מתת – אפילו את חייו ואת מותו.
שירו של אלתרמן, שנדפס בפעם הראשונה בלוח הארץ לשנת תש"ו, כלול בקובץ שיריו – עיר היונה (1957) – שם הוצב שנים לא מעטות לאחר שחוּבּר. רק בשנות השישים זכתה המילה "ניגון" שבכותרת השיר לידי מימוש, ושיר זה היה לפזמון פופולרי בהלחנתו של מרדכי זעירא ובביצועו של יורם גאון (לשיר זה יש גם לחנים נוספים – של יוחנן זראי, נחום היימן, נפתלי אלטר ויונתן בר גיורא – שבוצעו על-ידי זמרים אחרים).
"ניגון" ו"נגינה" – מילות מפתח ביצירת אלתרמן לסוגיה ולתקופותיה – הן מילים המעלות הדים של קריאה בספרי קודש עתיקים, בהטעמה מלודית מיוחדת ובנוסח ידוע. לחלופין, הן מעלות הדים מן הניגון החסידי הבוקע שערי שמיים, גם אם משמיע אותו ילד קטן או איש פשוט וחסר כול היודע לנגן בחליל.
ואולם, "ניגון עתיק" של אלתרמן אינו שולח את קוראיו אל הרקע החב"די של אבות המשפחה,1 כי אם אל טריטוריות שונות לחלוטין, רחוקות בזמן ובמקום. מהו אותו "ניגון", המלוּוה במחול ובנגינה על אחרון המיתרים, העולה מן השיר? מה טיבה של הצהרת האהבה מלאת הסתירות הכלולה בו, אהבה שעלולה להסתיים בפורענות קשה של crime passionel מזעזע?
השיר כשלעצמו אינו נותן בידינו מפתח לשאלות אלה, שהרי "הניגון" נזכר במפורש בכותרת בלבד, ואין לו קשר גלוי עם ההבטחה הנחושה והנואשת שמבטיח האוהב לאהובתו:
אִם תֵּרַדְנָה בַּלֵּיל דִּמְעוֹתַיִךְ,
שִׂמְחָתִי לָךְ אַבְעִיר כִּצְרוֹר תֶּבֶן.
אִם תִּרְחַפְנָה מִקֹּר עַצְמוֹתַיִךְ,
אֲכַסֵּךְ וְאֶשְׁכַּב עַל אֶבֶן.
אִם תֹּאמְרִי אֶל מָחוֹל לָרֶדֶת,
עַל אַחֲרוֹן מֵיתָרַי אֲנַגֵּן לָךְ.
אִם תֶּחְסַר לָךְ מַתְּנַת הֻלֶּדֶת,
אֶת חַיַּי וּמוֹתִי אֶתֵּן לָךְ.
וְאִם לֶחֶם תֹּאבִי אוֹ יַיִן,
מִן הַבַּיִת אֵצֵא כְּפוּף שְׁכֶם
וְאֶמְכֹּר אֶת עֵינַי הַשְּׁתַּיִם
וְאָבִיא לָךְ גַּם יַיִן גַּם לֶחֶם.
אַךְ אִם פַּעַם תִּהְיִי צוֹחֶקֶת
בִּלְעָדַי בִּמְסִבַּת מְרֵעַיִךְ,
תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת
וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִךְ.
ההתחקות אחר מקורות ה"ניגון" שבבלדה האלתרמנית מובילה אל ראשית שירתו בשנות השלושים המוקדמות, עת חיבר עדיין שירי בוסר, מעשה טירון, שאותם פירסם בעיתון הארץ ובכתבי-העת המודרניסטיים כתובים, טורים וגזית. בשנים אלה עדיין ראה את עצמו אורֵח ב"קריית ספר" העברית, האוכל מפִּתו ושותה מקנקניו של בעל אכסניה ותיק כשלונסקי. תוך פחות מעשור אחד עתיד היה אלתרמן להיות לדייר-קבע בעיתונות הארץ-ישראלית, להינתק ממוריו וממלמדיו ולהיות בעצמו אביהם הרוחני של סופרי המשמרת הצעירה יותר – בני דור המאבק על עצמאות ישראל.
בראשית שנות השלושים, בעת שהלך עדיין אלתרמן לאורו של שלונסקי, התפרסמו בטורים של שנת 1933 עשרים פזמונים בתרגומו של שלונסקי לקראת העלאת המחזה המוזיקלי אופרה בגרוש של ברטולד ברכט על בימת תיאטרון "האוהל". חלק מפזמוניו של ברכט, שחוברו חמש שנים בלבד קודם שניתרגמו לעברית, הם למעשה עיבוד מודרני של שירי פרנסוּאַ ויוֹן, המשורר הפריסאי הנווד בן המאה הט"ו, שניהל חיים פרועים ומפוקפקים, התרועע עם שודדים ופרוצות, וכמעט שמצא את מותו על עמוד התלייה. פזמונים אלה, שקוּרט וייל הלחינם, היו עד מהרה ללהיטים בין-לאומיים, ובשנות השלושים המוקדמות הוצגה אופרה בגרוש (ובתרגום מילולי האופרה בשלושה גרושים – Drei Groschen Oper) על כל בימות אירופה. העלאת המחזה בשנת 1933 בתיאטרון "האוהל" הדביקה את המתרחש בעולם בתחום אמנות הבמה במהירות מפתיעה.
עוד בטרם הועלה המחזה על בימת "האוהל" נישבה גם אלתרמן הצעיר, שעשור קודם לכן עשה את לימודיו האקדמיים בצרפת, בקסמי שירתו של ויון, ותרגם את "הבלדה מאת ויון למרגו השמנה". הוא פירסם את תרגומו בקיץ 1933 (טורים, כרך א', גיליון ה', ט"ז בתמוז תרצ"ג, 21.7.1933) בלוויית הערות בפתח התרגום על דמותו השנויה במחלוקת של המשורר הנווד ש"שימש מקור ודמות אב גם למשורר ברכט, בעל המחזה 'אופרה בגרוש', ששאל משירת השודד-הפייטן פזמונות וסמלים." נהייתו של אלתרמן אחר עולם התיאטרון התבטאה אפוא בעליל, עוד לפני שהחל ליטול חלק פעיל בכתיבת פזמוני "המטאטא" ו"לי-לה-לו".2 זוהי אולי הפעם הראשונה שאלתרמן ראה מה כוחה של כתיבה לבמה הקלה.
מעשה התרגום של הבלדה הצרפתית העתיקה מעיד כאלף עדים שראשיתם של דברים גדולים מִצערה היא, ושעיקר המעשה בסיכומו ובחתימתו ולא בפתיחתו. אין, כמובן, לדון את שירת אלתרמן על-פי אטיוד קל-ערך זה בתרגום, פרי עטו של משורר מתחיל, כשם שאין לדון אותה על-פי עשרים וחמישה שירי בוסר שפרסם קודם למעשה התרגום. ואולם, לבלדה העתיקה שבתרגום אלתרמן יש ערך רב לחוקרי שירתו: הכורה אוזן לצלילי הלוואי שלה יוכל להבחין במקור, שמתוכו בקע ועלה במאוחר שיר כדוגמת "ניגון עתיק" וכן אחדים משירי כוכבים בחוץ ושמחת עניים שקדמו ל"ניגון עתיק".
הבלדה המוקדשת למרגו השמנה, שעל רווחיה חי הדובר-הסרסור, מתארת אהבה לאין קץ, ללא גבולות וסייגים, לדמות ממשית מן המציאוּת הפריסאית של המאה הט"ו (פונדק דרכים הנושא את שמה – La grosse Margot – התנוסס לא הרחק מכנסיית "נוטר דם"). הדובר בשירו של ויון מעיד על עצמו כי הוא "עבד נאמן" למרגו השמנה, אשר מוכן לסבול את כל משוגותיה ומעלליה. בבוא אורחים אליה, הוא קופץ חיש-קל ומביא להם לחם, יין וגבינה, אף מברך אותם לצאתם. הוא סר למשמעתה של מרגו, ואף מוכן שתרמסנו, אך כשהיא מגיעה אל מיטתם המשותפת ללא פרוטה, אז מתלקחת חמתו והוא מתעלל בה ושורט בה שרטת בין עיניה:
אָמְנָם אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָהּ. אֲנִי לָהּ עֶבֶד נֶאֱמָן.
הֲתִקְרְאוּנִי בִּגְלַל זֶה פּוֹשֵׁעַ וְאֱוִיל מִסְכֵּן? – –
בְּבוֹא אוֹרְחִים אֲנִי קוֹפֵץ. אֶת הַקַּנְקַן חִישׁ-קַל חוֹפֵן.
אֶל חָבִיּוֹת הַיַּיִן רָץ-דּוּמָם. בְֹלִי רַעַשׁ רַב מִדַּי.
אֶת גְּבִינָתִי אַגִּישׁ לָהֶם. פִּתִּי, מֵימַי וּפֵרוֹתַי,
וּבְאִם יֵיטִיבוּ לְשַׁלֵּם, אֹמַר – "צֵאתְכֶם שָׁלוֹם יְהִי!
בִּתְקֹף אֶתְכֶם הַיֵּצֶר שׁוּב חִזְרוּ נָא הֵנָה אֲדוֹנַי,
אֶל בֵּית הַבֹּשֶׁת אֲשֶׁר בּוֹ שׁוֹכְנִים פְּאֵר אֲנִי וְהִיא."
הבלדה האלתרמנית "ניגון עתיק" שונה כמובן תכלית שינוי מן הבלדה הצרפתית העתיקה, הכתובה בעגת argot "נמוכה" ועממית והמשובצת בתיאורים נטורליסטיים של בית הקלון הפריסאי. שינויי המודוס, הנימה והאווירה – כמו גם שינויי הלקסיקון, התחביר והריתמוס – הם שינויים מובהקים הבולטים לכל עין. אף-על-פי-כן, ניתן כאמור להבחין כאן בניצני המוטיביקה האלתרמנית ובגילויים מוקדמים של המחוות הרטוריות שעתידים היו להתגלות בבשלותם בשירים "קנוניים" כדוגמת "ניגון עתיק". ייתכן שאלתרמן אפילו הכתיר את שירו בכותרת "ניגון עתיק" כרמז לאותה הבלדה העתיקה, פרי עטו של פרנסוּאַ ויוֹן, שהוא עצמו תרגמוֹ כשלוש-עשרה שנים קודם לכן, אשר שימש בסיס לפזמון "טנגו בלדה" של ברכט בתרגומו של שלונסקי ל"אופרה בגרוש".3
הניגון העתיק מקורו אפוא בבלדה אירופית ביניימית, הנטועה בעולמם של גנבים, שודדים, סרסורים ופרוצות, אלא שאלתרמן ריכך וציעף את הנימה הבוטה של המקור הצרפתי, והִקנה לסיפור המעשה אופי שונה לחלוטין. במקום הלשון המתגרה והחצופה לתיאבון של השיר הפריסאי, לפנינו שיר המעלה את זֵכר שמשון ואשתו הפלִשתית, שניתנה למרעהו ולבסוף שרפו אותה הפלִשתים באש – אותה ואת בית אביה (שופטים ט"ו, ו'). הצירוף "וְאֶמְכֹּר אֶת עֵינַי הַשְּׁתַּיִם" מעלה אף הוא כמובן את זֵכר שמשון שנפתה אחר דלילה, וביקש לנקום בפלִשתים, שהדיחו את דלילה למעשה הבגידה, את נקמת עיניו המנוקרות. הרמזים לפרשה המקראית משַׁווים לטקסט אופי עברי קדום, ומרחיקים את "ניגון עתיק" ת"ק פרסה מן המקור הצרפתי העתיק. המילה "ניגון" אף מקָרבת את השיר אל העולם החסידי העממי – עולמו של התיאטרון היהודי העממי של אברהם גולדפֿאַדן וי"ל פרץ – ומרחיקה אותו מן הבמה האקספרסיוניסטית הבוטה של ברטולד ברכט וקורט וייל ששימשה לשיר זה קָטָליזטור ומקור השראה.4
מעניינת וסימפטומטית היא העובדה שאלתרמן דילג בתרגומו על הבית השלישי בבלדה של ויוֹן. בבית זה מתפייסים מרגו ואהובהּ. היא מכנה אותו בעליצות ובמשובה בשם החיבה "גוגו", ומתופפת על ראשו ועל ירכיו; השניים משתכרים ונרדמים יחדיו כשני בולי עץ. בבוקר הם מערים את אהבתם איש בזרועות רעותו ומשקיטים את רעבונם. סגנונו של הבית הזה חשוף, בוטה ומפורש, ואינו מנסה לעקוף את הגסויות בתחבולות של לשון נקייה.
מהי סיבת ההשמטה? אף שהשיר כתוב בצרפתית עתיקה וקשה, המצריכה כיום עיון במילון היסטורי, קשה להניח שאלתרמן, אמן התרגום, התקשה בתרגום הבית ועל כן השמיטוֹ. ייתכן שהשמיט את הבית בעקבות ברכט שבחר אף הוא להשמיטוֹ, וייתכן שנרתע מן האופי ההֶדוניסטי הפרוץ של בית שירי זה, שלא התאים לפרסום בעיתון או לביצוע על קרשי הבמה.
חנוך לוין, שהסגנון הברכטיאני הבוטה ניכּר לא אחת בכתביו, תרגם את השיר בגרסה מלאה יותר:
הבלדה על מרגו השמנה
אִם אֲפַנֵּק אֶת יָפָתִי וַאֲשָׁרְתָהּ
הֵן לֹא תָּבוּזוּ לִי כְּלִמְלַקֵּק,
יֵשׁ בָּהּ קְסָמִים שֶׁאֵין בְּזוּלָתָהּ
לְמַעֲנָהּ בְּחֶרֶב אֲשַׁקְשֵׁק,
בְּבוֹא הַלָּקוֹחוֹת אֲנִי שׁוֹקֵק,
בְּצַעַד חֲלַקְלַק מֵבִיא שֵׁכָר,
פַּת לֶחֶם, קְצָת גְּבִינָה וּפְרִי מֻבְחָר,
וּבְשַׁלְּמָם אֲנִי אוֹמֵר: "לֹא רַע!
אִם תִּמְלְאוּ מִטְעָן, חִזְרוּ מַהֵר
לְבֵית הַבֹּשֶׁת, שָׁם נַרְבֶּה מִסְחָר."
אַךְ לְעִתִּים פּוֹרֶצֶת גַּם קְטָטָה
כְּשֶׁחוֹזֶרֶת מַרְגוֹ בְּכִיס רֵיק
וְאָז אוֹכֶלֶת בִּי שִׂנְאָה אוֹתָהּ,
בְּגָדֶיהָ מִגּוּפָהּ אֲנִי זוֹרֵק,
נִשְׁבָּע שֶׁאֶמְכְּרֵם בְּלֹא פַּקְפֵּק,
וְאָז נִשְׁבַּעַת הַכּוֹפֶרֶת-בָּעִקָּר
בְּשֵׁם כָּל הַקְּדוֹשִׁים, בְּקוֹל נִחָר,
שֶׁלֹּא תִּסְבֹּל עוֹד! וַאֲנִי חוֹרֵת
לָהּ עַל חָטְמָהּ חוֹתֶמֶת לְשָׂכָר,
בְּבֵית הַבֹּשֶׁת, שָׁם נַרְבֶּה מִסְחָר.
וְשׁוּב שָׁלוֹם. הִיא נָחָה בַּמִּטָּה
שְׁמֵנָה וּמַסְרִיחָה, פָּרַת מַרְבֵּק,
קוֹרֵאת לִי "גּוֹגוֹ" בְּלִוְיַת צְבִיטָה
וּנְקִישָׁה בָּאֵבֶר הַדּוֹפֵק.
שְׁתוּיִים נִישַׁן, כְּפֶגֶר מִתְפָּרֵק;
בְּטֶרֶם בֹּקֶר שׁוּב יִצְרַח נִסְעָר,
אֲנִי נוֹאֵק מִתַּחַת גּוּשׁ בָּשָׂר,
נְטוּל לְשָׁד, שָׁטוּחַ כְּקוֹרָה;
זֶה גּוֹרָלִי, לִגְוֹעַ כְּזָכָר
בְּבֵית הַבֹּשֶׁת, שָׁם נַרְבֶּה מִסְחָר.
לַחְמִי נָתוּן, לַעֲזָאזֵל הַשְּׁאָר,
כְּזוּג זוֹנִים עָלִינוּ בְּמִסְפָּר,
מִי רַע יוֹתֵר? קָשֶׁה מְאוֹד לוֹמַר;
גִּהוּק אוֹ נֹאד שָׁוִים אוֹתוֹ דָּבָר;
בַּבֹּץ חֶלְקֵנוּ וּבַבֹּץ נִבְחַר,
זוֹנְחִים כָּבוֹד – גַּם הוּא זְנָחָנוּ כְּבָר
בְּבֵית הַבֹּשֶׁת, שָׁם נַרְבֶּה מִסְחָר.
אפשר שהוויתור של אלתרמן על הבית השלישי בשירו של ויון, שבּוֹ שרויים "הרועה" ו"כבשתו התמה" בהרמוניה גמורה, מעיד על נאמנותו של המתרגם לקו שהִתווה ביצירתו שלא להביא את האוהבים לכלל איחוד אלא לאחר המוות.5
שירו המוקדם "קונצרט לג'ינטה", למשל, הוא וידוי של רוצח, שהתעלל בפרוצה פריזאית שאתה היו לו יחסי אהבה-איבה, והוא רואה בחלומו את שניהם בטקס כלולות דמיוני כשני תינוקות תמימים מאגדת "הציפור הכחולה" בגן-עדן שלפני החטא או בגן-העדן של אחרי ככלות הכול (שיר זה התפרסם ב-1932 והתרגום לבלדה של ויוֹן ב-1933).
גם שירי בוסר אחרים, שנכתבו בשנות השלושים לפני כתיבתו ופרסומו של קובץ הבכורה כוכבים בחוץ (1938), מסתיימים כולם בסוף טרגי ההופך את האידיליה לאידיליית-כזב ואת הסוף הטוב לסיום מעורר חלחלה (ראו שיריו "ציפייה", "אופליה", "סנוורים", "במבוך", "מות הנפש", "הראש הטוב", "ערב אפור", "תליית חלומות"),6 כגון חופה שלאחר המוות שבה החתן ערוף ראש והכלה עטויה בהינומת תכריך.
בשירים אלה – ואחריהם בשירי כוכבים בחוץ ושמחת עניים, כמו גם במחזה המקורי פונדק הרוחות – עולה הרעיון של אהבה עד מוות ושל חתונת המתים ומגיע לשירי אלתרמן מן הבלדה הביניימית שנתגלגלה אליהם כבר בשנות היצירה הראשונה בתיווּכו של ברכט.
בתרגום הבלדה של ויוֹן למרגו השמנה ויתר אלתרמן גם על הבתים המכתמיים הקצרים החותמים את השיר העתיק. בבתים קצרים אלה סקר ויוֹן בעליצות את פונדקי פריז – את אלה של מריון ד'אידול, של ז'אן הגדולה מבריטני, ועוד ועוד – והגיע על דרך המהתלה למסקנה הגרוטסקית שכל בית בפריז הוא בעצם בית-קלון וכי בקרוב לא יהיה צורך בשלטי חוצות למען העוברים והשבים.
ויתורו של אלתרמן על בתים קצרים אלה נבע כנראה מנטיית לִבּו באותה עת לזנוח את הספציפי לטובת הקטגוריאלי והאוניברסלי. באותה עת ויתר אלתרמן על נטייתו בשיריו המוקדמים לאזכר אתרים עירוניים מוּכּרים, תוך מחיקה הדרגתית של תמונות מוחשיות ומימֶטיות והעדפת העל-זמני והמוכלל. באותה עת אף הפסיק לחבר "גלויות" מאתרים שונים בארץ,7 והחל לתאר עיר אוניברסלית שקווי ההיכּר שלה מאפיינים את העיר הארכיטיפית שבכל זמן ובכל אתר.
נטיית לב זו של אלתרמן לעֵבר המוכלל והארכיטיפי היא אחת הסיבות שגרמו לו להחליט שרוב שיריו מן השנים 1931-1938 (לרבות שירי הנעורים שלו ושירי המחברת "שירים מִפָּריז") ייגנזו ולא ייכללו בספר שיריו הראשון כוכבים בחוץ.8
בשיריו המוקדמים של אלתרמן ניתן למצוא שמות ספציפיים של אנשים ואתרים וכן פרטי רֵאליה רבים שאינם יכולים להשתלב במגמה האָ-מימֶטית של השירים המקובצים. דמויות קונקרטיות של נערות-באר צרפתיות, כמו זו המככבת בשיר הגנוז "קונצרט לג'ינטה", ופרוצות פריסאיות כמו מארגו של ויוֹן, הנזכרת בשיר העלומים הגנוז של אלתרמן "ניחוח אישה", פינו את מקומן בהדרגה לדמות כללית וארכיטיפית – על-אנושית ואַל-אנושית – דמותה הדוחה והמושכת כאחת של הפונדקית, אותה "מפלצת של יופי, של אושר, של קיץ," שקיסרות גופה בנויה לתלפיות, והנהדרת "מהדר הפילים". הפונדקית, שהיא אחת מדמויות הקבע ביצירת אלתרמן – בשירה ובדרמה – היא גלגולהּ הא-מימטי של המלצרית ונערת-הבָּאר מן השירים המוקדמים ושל הפרוצה ובעלת הפונדק מן הבלדה המתורגמת. היא שייכת לעולם הדרכים ותיבות הנגינה, ואליה נמשך המשורר-ההֵלך בעבותות נעלמים, מרצון ועל כורחו, וכל ניסיונותיו לזנוח אותה ואת קסמו המתעתע של עולם המדוחים שלה עולים בתוהו, כל עוד חוזר הניגון.
שיר הזמר "ניגון עתיק" בשלל לחניו וביצועיו היה שיר אלתרמני פופולרי עד מאוד במשך שנות דור, אף נלמד לבחינות הבגרות בתוכנית של משרד החינוך, עד שיום אחד התייצב ברדיו אחד השוטים המדופלמים, היודעים להביע את דעתם על-אתר בכל נושא ונושא, וטען שהוא מעודד אלימות נגד נשים. עד מהרה, במצוות ה"תקינות הפוליטית" ניתנה הוראה לתקשורת המשודרת שלא להשמיעו, ומאז הוא גנוז כאבן שאין לה הופכין.
אלתרמן, שכתב שירי מחאה בעקבות שריפת השדות בימי המאורעות, היה מוכן שהשורות "תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת / וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִך" תיגנזנה, ואִתן השיר כולו, אילו חשב שגניזתו תציל אישה אחת משריפת ביתה ומאלימות בידי גבר קנאי. ואולם, גניזתו בידי שוטים מדופלמים (שהיו ממליצים אולי, אילו ניתן להם, להוציא מן התנ"ך צירופים כמו "עַיִן תַּחַת עַיִן" או "קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה" מבלי להבין את רקעם ואת הקשרם)9 – גזל מהספרות העברית את אחד משיריה היפים שתיאר תמונה ישנה-נושנה, בנוסח שיריו של המשורר הביניימי פרנסואַ ויוֹן, השייכת לעולם העתיק. גברים פרימיטיביים הגוררים למאה העשרים ואחת נורמות השייכות למציאוּת קמאית ואטוויסטית בלאו הכי אינם פונים לשירת אלתרמן כאל מקור השראה למעשיהם.
הערות:
1. על הרקע החב"די של משפחת אלתרמן, ראו בספרו של מנחם דורמן, אל לב הזֶּמר, תל-אביב תשמ"ז. מאמרו של אהרן צייטלין, מבאי ביתו של יצחק אלתרמן ("פֿון פֿרײַטאַג ביז פֿרײַטאַג", פֿאָרווערטס, מיום 28.5.1954) מעמת את הטמפרמנטים המנוגדים של שני מקימיו של גן-הילדים העברי: את הנימה האלגית של יחיאל הלפרין ואת שמחת החיים החב"דית של יצחק אלתרמן.
2. גם שירי הבוסר של אלתרמן מתבססים תכופות על מוטיבים מתוך מחזות ואופרות כדוגמת טריסטן ואיזולדה בעיבודו של ואגנר ("תליית חלומות") וכדוגמת הציפור הכחולה של מטרלינק ("קונצרט לג'ינטה"). השיר המוקדם "אופליה" מתבסס על מוטיבים מתוך האופרה אופליה בעיבודו של סקרלטי. כן שזורים בשירי הבוסר מוטיבים מן האופרה "לורליי" מאת מקס ברוֹך ומתוך סיפורי הופמן של אופנבך.
3. שלונסקי עיבד מחדש פעמים אחדות את תרגומיו למחזה אופרה בגרוש, וראו הקדמתו של אריה אהרוני למחזהו של ברכט (נוסח עברי: אברהם שלונסקי), תל-אביב 1983. השוו את תרגומו של אלתרמן לבלדה של ויון ל"מרגו השמנה" לפזמונו של ברכט "הבלאדה על רועה הזונות" (שם, עמ' 43-44).
4. אפילו אל שיר בעל מציאוּת אוּרבּנית כמו-אירופית כדוגמת "פגישה לאין קץ" מתגנבת נימה יהודית גלותית שעה שה"הֵלך" (הֶבּראיזם שחדר ללשון יידיש) מבקש להעניק שקדים וצימוקים לעולליה של הגבירה. על הזיקה של תמונה זו לשירה העממית ולתיאטרון של גולדפֿאַדן עמד לראשונה א"ב יפה במאמר שפורסם במלאת שלושים לפטירת אלתרמן וכונס בספרו חדש מול ישן, תל-אביב 1975, עמ' 211-222.
5. ראו בספרה של אידה צורית הקורבן והברית (עיונים בשירת נתן אלתרמן), תל-אביב תשל"ד, עמ' 11. ראו גם בספרו של דן מירון ארבע פנים בספרות העברית, תל-אביב תשל"ה, עמ' 69.
6. שירי בוסר אלה מכונסים בספר שיריו של נתן אלתרמן, שירים 1931-1935, בעריכת מנחם דורמן, תל-אביב 1984.
7. "גלויות" אלה שחוברו בראשית שנות השלושים ונתפרסמו בעיתונים הארץ ותשע בערב ובכתב-העת טורים – נכללו לימים בספר במעגל (מאמרים ורשימות תרצ"ב-תשכ"ח), בעריכת מנחם דורמן, תל-אביב 1975.
8. למעט השירים "האֵם השלישית", "חיוך ראשון" ו"זווית של פרוור" שנכללו בכוכבים בחוץ בנוסח מתוקן.
9. אותו שוטה מדופלם התראיין פעם ב"גלי צה"ל" על שירתה של תרצה אתר, וכששאל אותו המראיין מולי שפירא במפתיע איזה משירי תרצה אתר הוא אוהב במיוחד, ענה לו איש הספרות הבקי והידען: "את כולם."
זיוה שמיר
על שירו של אלתרמן "ניגון עתיק"
הפעם נעקוב אחר תהליכי התהווּתה של בלדה צרפתית מימי הביניים, ש"נתייהדה" בשירת אלתרמן עד כי מקורהּ הצרפתי, עם פריצותו הנהנתנית, ניטשטש וכמעט שאבד כליל. בלדה זו, שעברה שינויים אחדים ונתגלגלה לבלדה האלתרמנית "ניגון עתיק", היא שיר שבועה והשבעה דֶמוני המתאר אהבה נרצעת, חסרת גבולות וסייגים, וגיבורה הוא אוהב המוכן לתת לאהובתו כל מתת – אפילו את חייו ואת מותו.
שירו של אלתרמן, שנדפס בפעם הראשונה בלוח הארץ לשנת תש"ו, כלול בקובץ שיריו – עיר היונה (1957) – שם הוצב שנים לא מעטות לאחר שחוּבּר. רק בשנות השישים זכתה המילה "ניגון" שבכותרת השיר לידי מימוש, ושיר זה היה לפזמון פופולרי בהלחנתו של מרדכי זעירא ובביצועו של יורם גאון (לשיר זה יש גם לחנים נוספים – של יוחנן זראי, נחום היימן, נפתלי אלטר ויונתן בר גיורא – שבוצעו על-ידי זמרים אחרים).
"ניגון" ו"נגינה" – מילות מפתח ביצירת אלתרמן לסוגיה ולתקופותיה – הן מילים המעלות הדים של קריאה בספרי קודש עתיקים, בהטעמה מלודית מיוחדת ובנוסח ידוע. לחלופין, הן מעלות הדים מן הניגון החסידי הבוקע שערי שמיים, גם אם משמיע אותו ילד קטן או איש פשוט וחסר כול היודע לנגן בחליל.
ואולם, "ניגון עתיק" של אלתרמן אינו שולח את קוראיו אל הרקע החב"די של אבות המשפחה,1 כי אם אל טריטוריות שונות לחלוטין, רחוקות בזמן ובמקום. מהו אותו "ניגון", המלוּוה במחול ובנגינה על אחרון המיתרים, העולה מן השיר? מה טיבה של הצהרת האהבה מלאת הסתירות הכלולה בו, אהבה שעלולה להסתיים בפורענות קשה של crime passionel מזעזע?
השיר כשלעצמו אינו נותן בידינו מפתח לשאלות אלה, שהרי "הניגון" נזכר במפורש בכותרת בלבד, ואין לו קשר גלוי עם ההבטחה הנחושה והנואשת שמבטיח האוהב לאהובתו:
אִם תֵּרַדְנָה בַּלֵּיל דִּמְעוֹתַיִךְ,
שִׂמְחָתִי לָךְ אַבְעִיר כִּצְרוֹר תֶּבֶן.
אִם תִּרְחַפְנָה מִקֹּר עַצְמוֹתַיִךְ,
אֲכַסֵּךְ וְאֶשְׁכַּב עַל אֶבֶן.
אִם תֹּאמְרִי אֶל מָחוֹל לָרֶדֶת,
עַל אַחֲרוֹן מֵיתָרַי אֲנַגֵּן לָךְ.
אִם תֶּחְסַר לָךְ מַתְּנַת הֻלֶּדֶת,
אֶת חַיַּי וּמוֹתִי אֶתֵּן לָךְ.
וְאִם לֶחֶם תֹּאבִי אוֹ יַיִן,
מִן הַבַּיִת אֵצֵא כְּפוּף שְׁכֶם
וְאֶמְכֹּר אֶת עֵינַי הַשְּׁתַּיִם
וְאָבִיא לָךְ גַּם יַיִן גַּם לֶחֶם.
אַךְ אִם פַּעַם תִּהְיִי צוֹחֶקֶת
בִּלְעָדַי בִּמְסִבַּת מְרֵעַיִךְ,
תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת
וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִךְ.
ההתחקות אחר מקורות ה"ניגון" שבבלדה האלתרמנית מובילה אל ראשית שירתו בשנות השלושים המוקדמות, עת חיבר עדיין שירי בוסר, מעשה טירון, שאותם פירסם בעיתון הארץ ובכתבי-העת המודרניסטיים כתובים, טורים וגזית. בשנים אלה עדיין ראה את עצמו אורֵח ב"קריית ספר" העברית, האוכל מפִּתו ושותה מקנקניו של בעל אכסניה ותיק כשלונסקי. תוך פחות מעשור אחד עתיד היה אלתרמן להיות לדייר-קבע בעיתונות הארץ-ישראלית, להינתק ממוריו וממלמדיו ולהיות בעצמו אביהם הרוחני של סופרי המשמרת הצעירה יותר – בני דור המאבק על עצמאות ישראל.
בראשית שנות השלושים, בעת שהלך עדיין אלתרמן לאורו של שלונסקי, התפרסמו בטורים של שנת 1933 עשרים פזמונים בתרגומו של שלונסקי לקראת העלאת המחזה המוזיקלי אופרה בגרוש של ברטולד ברכט על בימת תיאטרון "האוהל". חלק מפזמוניו של ברכט, שחוברו חמש שנים בלבד קודם שניתרגמו לעברית, הם למעשה עיבוד מודרני של שירי פרנסוּאַ ויוֹן, המשורר הפריסאי הנווד בן המאה הט"ו, שניהל חיים פרועים ומפוקפקים, התרועע עם שודדים ופרוצות, וכמעט שמצא את מותו על עמוד התלייה. פזמונים אלה, שקוּרט וייל הלחינם, היו עד מהרה ללהיטים בין-לאומיים, ובשנות השלושים המוקדמות הוצגה אופרה בגרוש (ובתרגום מילולי האופרה בשלושה גרושים – Drei Groschen Oper) על כל בימות אירופה. העלאת המחזה בשנת 1933 בתיאטרון "האוהל" הדביקה את המתרחש בעולם בתחום אמנות הבמה במהירות מפתיעה.
עוד בטרם הועלה המחזה על בימת "האוהל" נישבה גם אלתרמן הצעיר, שעשור קודם לכן עשה את לימודיו האקדמיים בצרפת, בקסמי שירתו של ויון, ותרגם את "הבלדה מאת ויון למרגו השמנה". הוא פירסם את תרגומו בקיץ 1933 (טורים, כרך א', גיליון ה', ט"ז בתמוז תרצ"ג, 21.7.1933) בלוויית הערות בפתח התרגום על דמותו השנויה במחלוקת של המשורר הנווד ש"שימש מקור ודמות אב גם למשורר ברכט, בעל המחזה 'אופרה בגרוש', ששאל משירת השודד-הפייטן פזמונות וסמלים." נהייתו של אלתרמן אחר עולם התיאטרון התבטאה אפוא בעליל, עוד לפני שהחל ליטול חלק פעיל בכתיבת פזמוני "המטאטא" ו"לי-לה-לו".2 זוהי אולי הפעם הראשונה שאלתרמן ראה מה כוחה של כתיבה לבמה הקלה.
מעשה התרגום של הבלדה הצרפתית העתיקה מעיד כאלף עדים שראשיתם של דברים גדולים מִצערה היא, ושעיקר המעשה בסיכומו ובחתימתו ולא בפתיחתו. אין, כמובן, לדון את שירת אלתרמן על-פי אטיוד קל-ערך זה בתרגום, פרי עטו של משורר מתחיל, כשם שאין לדון אותה על-פי עשרים וחמישה שירי בוסר שפרסם קודם למעשה התרגום. ואולם, לבלדה העתיקה שבתרגום אלתרמן יש ערך רב לחוקרי שירתו: הכורה אוזן לצלילי הלוואי שלה יוכל להבחין במקור, שמתוכו בקע ועלה במאוחר שיר כדוגמת "ניגון עתיק" וכן אחדים משירי כוכבים בחוץ ושמחת עניים שקדמו ל"ניגון עתיק".
הבלדה המוקדשת למרגו השמנה, שעל רווחיה חי הדובר-הסרסור, מתארת אהבה לאין קץ, ללא גבולות וסייגים, לדמות ממשית מן המציאוּת הפריסאית של המאה הט"ו (פונדק דרכים הנושא את שמה – La grosse Margot – התנוסס לא הרחק מכנסיית "נוטר דם"). הדובר בשירו של ויון מעיד על עצמו כי הוא "עבד נאמן" למרגו השמנה, אשר מוכן לסבול את כל משוגותיה ומעלליה. בבוא אורחים אליה, הוא קופץ חיש-קל ומביא להם לחם, יין וגבינה, אף מברך אותם לצאתם. הוא סר למשמעתה של מרגו, ואף מוכן שתרמסנו, אך כשהיא מגיעה אל מיטתם המשותפת ללא פרוטה, אז מתלקחת חמתו והוא מתעלל בה ושורט בה שרטת בין עיניה:
אָמְנָם אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָהּ. אֲנִי לָהּ עֶבֶד נֶאֱמָן.
הֲתִקְרְאוּנִי בִּגְלַל זֶה פּוֹשֵׁעַ וְאֱוִיל מִסְכֵּן? – –
בְּבוֹא אוֹרְחִים אֲנִי קוֹפֵץ. אֶת הַקַּנְקַן חִישׁ-קַל חוֹפֵן.
אֶל חָבִיּוֹת הַיַּיִן רָץ-דּוּמָם. בְֹלִי רַעַשׁ רַב מִדַּי.
אֶת גְּבִינָתִי אַגִּישׁ לָהֶם. פִּתִּי, מֵימַי וּפֵרוֹתַי,
וּבְאִם יֵיטִיבוּ לְשַׁלֵּם, אֹמַר – "צֵאתְכֶם שָׁלוֹם יְהִי!
בִּתְקֹף אֶתְכֶם הַיֵּצֶר שׁוּב חִזְרוּ נָא הֵנָה אֲדוֹנַי,
אֶל בֵּית הַבֹּשֶׁת אֲשֶׁר בּוֹ שׁוֹכְנִים פְּאֵר אֲנִי וְהִיא."
הבלדה האלתרמנית "ניגון עתיק" שונה כמובן תכלית שינוי מן הבלדה הצרפתית העתיקה, הכתובה בעגת argot "נמוכה" ועממית והמשובצת בתיאורים נטורליסטיים של בית הקלון הפריסאי. שינויי המודוס, הנימה והאווירה – כמו גם שינויי הלקסיקון, התחביר והריתמוס – הם שינויים מובהקים הבולטים לכל עין. אף-על-פי-כן, ניתן כאמור להבחין כאן בניצני המוטיביקה האלתרמנית ובגילויים מוקדמים של המחוות הרטוריות שעתידים היו להתגלות בבשלותם בשירים "קנוניים" כדוגמת "ניגון עתיק". ייתכן שאלתרמן אפילו הכתיר את שירו בכותרת "ניגון עתיק" כרמז לאותה הבלדה העתיקה, פרי עטו של פרנסוּאַ ויוֹן, שהוא עצמו תרגמוֹ כשלוש-עשרה שנים קודם לכן, אשר שימש בסיס לפזמון "טנגו בלדה" של ברכט בתרגומו של שלונסקי ל"אופרה בגרוש".3
הניגון העתיק מקורו אפוא בבלדה אירופית ביניימית, הנטועה בעולמם של גנבים, שודדים, סרסורים ופרוצות, אלא שאלתרמן ריכך וציעף את הנימה הבוטה של המקור הצרפתי, והִקנה לסיפור המעשה אופי שונה לחלוטין. במקום הלשון המתגרה והחצופה לתיאבון של השיר הפריסאי, לפנינו שיר המעלה את זֵכר שמשון ואשתו הפלִשתית, שניתנה למרעהו ולבסוף שרפו אותה הפלִשתים באש – אותה ואת בית אביה (שופטים ט"ו, ו'). הצירוף "וְאֶמְכֹּר אֶת עֵינַי הַשְּׁתַּיִם" מעלה אף הוא כמובן את זֵכר שמשון שנפתה אחר דלילה, וביקש לנקום בפלִשתים, שהדיחו את דלילה למעשה הבגידה, את נקמת עיניו המנוקרות. הרמזים לפרשה המקראית משַׁווים לטקסט אופי עברי קדום, ומרחיקים את "ניגון עתיק" ת"ק פרסה מן המקור הצרפתי העתיק. המילה "ניגון" אף מקָרבת את השיר אל העולם החסידי העממי – עולמו של התיאטרון היהודי העממי של אברהם גולדפֿאַדן וי"ל פרץ – ומרחיקה אותו מן הבמה האקספרסיוניסטית הבוטה של ברטולד ברכט וקורט וייל ששימשה לשיר זה קָטָליזטור ומקור השראה.4
מעניינת וסימפטומטית היא העובדה שאלתרמן דילג בתרגומו על הבית השלישי בבלדה של ויוֹן. בבית זה מתפייסים מרגו ואהובהּ. היא מכנה אותו בעליצות ובמשובה בשם החיבה "גוגו", ומתופפת על ראשו ועל ירכיו; השניים משתכרים ונרדמים יחדיו כשני בולי עץ. בבוקר הם מערים את אהבתם איש בזרועות רעותו ומשקיטים את רעבונם. סגנונו של הבית הזה חשוף, בוטה ומפורש, ואינו מנסה לעקוף את הגסויות בתחבולות של לשון נקייה.
מהי סיבת ההשמטה? אף שהשיר כתוב בצרפתית עתיקה וקשה, המצריכה כיום עיון במילון היסטורי, קשה להניח שאלתרמן, אמן התרגום, התקשה בתרגום הבית ועל כן השמיטוֹ. ייתכן שהשמיט את הבית בעקבות ברכט שבחר אף הוא להשמיטוֹ, וייתכן שנרתע מן האופי ההֶדוניסטי הפרוץ של בית שירי זה, שלא התאים לפרסום בעיתון או לביצוע על קרשי הבמה.
חנוך לוין, שהסגנון הברכטיאני הבוטה ניכּר לא אחת בכתביו, תרגם את השיר בגרסה מלאה יותר:
הבלדה על מרגו השמנה
אִם אֲפַנֵּק אֶת יָפָתִי וַאֲשָׁרְתָהּ
הֵן לֹא תָּבוּזוּ לִי כְּלִמְלַקֵּק,
יֵשׁ בָּהּ קְסָמִים שֶׁאֵין בְּזוּלָתָהּ
לְמַעֲנָהּ בְּחֶרֶב אֲשַׁקְשֵׁק,
בְּבוֹא הַלָּקוֹחוֹת אֲנִי שׁוֹקֵק,
בְּצַעַד חֲלַקְלַק מֵבִיא שֵׁכָר,
פַּת לֶחֶם, קְצָת גְּבִינָה וּפְרִי מֻבְחָר,
וּבְשַׁלְּמָם אֲנִי אוֹמֵר: "לֹא רַע!
אִם תִּמְלְאוּ מִטְעָן, חִזְרוּ מַהֵר
לְבֵית הַבֹּשֶׁת, שָׁם נַרְבֶּה מִסְחָר."
אַךְ לְעִתִּים פּוֹרֶצֶת גַּם קְטָטָה
כְּשֶׁחוֹזֶרֶת מַרְגוֹ בְּכִיס רֵיק
וְאָז אוֹכֶלֶת בִּי שִׂנְאָה אוֹתָהּ,
בְּגָדֶיהָ מִגּוּפָהּ אֲנִי זוֹרֵק,
נִשְׁבָּע שֶׁאֶמְכְּרֵם בְּלֹא פַּקְפֵּק,
וְאָז נִשְׁבַּעַת הַכּוֹפֶרֶת-בָּעִקָּר
בְּשֵׁם כָּל הַקְּדוֹשִׁים, בְּקוֹל נִחָר,
שֶׁלֹּא תִּסְבֹּל עוֹד! וַאֲנִי חוֹרֵת
לָהּ עַל חָטְמָהּ חוֹתֶמֶת לְשָׂכָר,
בְּבֵית הַבֹּשֶׁת, שָׁם נַרְבֶּה מִסְחָר.
וְשׁוּב שָׁלוֹם. הִיא נָחָה בַּמִּטָּה
שְׁמֵנָה וּמַסְרִיחָה, פָּרַת מַרְבֵּק,
קוֹרֵאת לִי "גּוֹגוֹ" בְּלִוְיַת צְבִיטָה
וּנְקִישָׁה בָּאֵבֶר הַדּוֹפֵק.
שְׁתוּיִים נִישַׁן, כְּפֶגֶר מִתְפָּרֵק;
בְּטֶרֶם בֹּקֶר שׁוּב יִצְרַח נִסְעָר,
אֲנִי נוֹאֵק מִתַּחַת גּוּשׁ בָּשָׂר,
נְטוּל לְשָׁד, שָׁטוּחַ כְּקוֹרָה;
זֶה גּוֹרָלִי, לִגְוֹעַ כְּזָכָר
בְּבֵית הַבֹּשֶׁת, שָׁם נַרְבֶּה מִסְחָר.
לַחְמִי נָתוּן, לַעֲזָאזֵל הַשְּׁאָר,
כְּזוּג זוֹנִים עָלִינוּ בְּמִסְפָּר,
מִי רַע יוֹתֵר? קָשֶׁה מְאוֹד לוֹמַר;
גִּהוּק אוֹ נֹאד שָׁוִים אוֹתוֹ דָּבָר;
בַּבֹּץ חֶלְקֵנוּ וּבַבֹּץ נִבְחַר,
זוֹנְחִים כָּבוֹד – גַּם הוּא זְנָחָנוּ כְּבָר
בְּבֵית הַבֹּשֶׁת, שָׁם נַרְבֶּה מִסְחָר.
אפשר שהוויתור של אלתרמן על הבית השלישי בשירו של ויון, שבּוֹ שרויים "הרועה" ו"כבשתו התמה" בהרמוניה גמורה, מעיד על נאמנותו של המתרגם לקו שהִתווה ביצירתו שלא להביא את האוהבים לכלל איחוד אלא לאחר המוות.5
שירו המוקדם "קונצרט לג'ינטה", למשל, הוא וידוי של רוצח, שהתעלל בפרוצה פריזאית שאתה היו לו יחסי אהבה-איבה, והוא רואה בחלומו את שניהם בטקס כלולות דמיוני כשני תינוקות תמימים מאגדת "הציפור הכחולה" בגן-עדן שלפני החטא או בגן-העדן של אחרי ככלות הכול (שיר זה התפרסם ב-1932 והתרגום לבלדה של ויוֹן ב-1933).
גם שירי בוסר אחרים, שנכתבו בשנות השלושים לפני כתיבתו ופרסומו של קובץ הבכורה כוכבים בחוץ (1938), מסתיימים כולם בסוף טרגי ההופך את האידיליה לאידיליית-כזב ואת הסוף הטוב לסיום מעורר חלחלה (ראו שיריו "ציפייה", "אופליה", "סנוורים", "במבוך", "מות הנפש", "הראש הטוב", "ערב אפור", "תליית חלומות"),6 כגון חופה שלאחר המוות שבה החתן ערוף ראש והכלה עטויה בהינומת תכריך.
בשירים אלה – ואחריהם בשירי כוכבים בחוץ ושמחת עניים, כמו גם במחזה המקורי פונדק הרוחות – עולה הרעיון של אהבה עד מוות ושל חתונת המתים ומגיע לשירי אלתרמן מן הבלדה הביניימית שנתגלגלה אליהם כבר בשנות היצירה הראשונה בתיווּכו של ברכט.
בתרגום הבלדה של ויוֹן למרגו השמנה ויתר אלתרמן גם על הבתים המכתמיים הקצרים החותמים את השיר העתיק. בבתים קצרים אלה סקר ויוֹן בעליצות את פונדקי פריז – את אלה של מריון ד'אידול, של ז'אן הגדולה מבריטני, ועוד ועוד – והגיע על דרך המהתלה למסקנה הגרוטסקית שכל בית בפריז הוא בעצם בית-קלון וכי בקרוב לא יהיה צורך בשלטי חוצות למען העוברים והשבים.
ויתורו של אלתרמן על בתים קצרים אלה נבע כנראה מנטיית לִבּו באותה עת לזנוח את הספציפי לטובת הקטגוריאלי והאוניברסלי. באותה עת ויתר אלתרמן על נטייתו בשיריו המוקדמים לאזכר אתרים עירוניים מוּכּרים, תוך מחיקה הדרגתית של תמונות מוחשיות ומימֶטיות והעדפת העל-זמני והמוכלל. באותה עת אף הפסיק לחבר "גלויות" מאתרים שונים בארץ,7 והחל לתאר עיר אוניברסלית שקווי ההיכּר שלה מאפיינים את העיר הארכיטיפית שבכל זמן ובכל אתר.
נטיית לב זו של אלתרמן לעֵבר המוכלל והארכיטיפי היא אחת הסיבות שגרמו לו להחליט שרוב שיריו מן השנים 1931-1938 (לרבות שירי הנעורים שלו ושירי המחברת "שירים מִפָּריז") ייגנזו ולא ייכללו בספר שיריו הראשון כוכבים בחוץ.8
בשיריו המוקדמים של אלתרמן ניתן למצוא שמות ספציפיים של אנשים ואתרים וכן פרטי רֵאליה רבים שאינם יכולים להשתלב במגמה האָ-מימֶטית של השירים המקובצים. דמויות קונקרטיות של נערות-באר צרפתיות, כמו זו המככבת בשיר הגנוז "קונצרט לג'ינטה", ופרוצות פריסאיות כמו מארגו של ויוֹן, הנזכרת בשיר העלומים הגנוז של אלתרמן "ניחוח אישה", פינו את מקומן בהדרגה לדמות כללית וארכיטיפית – על-אנושית ואַל-אנושית – דמותה הדוחה והמושכת כאחת של הפונדקית, אותה "מפלצת של יופי, של אושר, של קיץ," שקיסרות גופה בנויה לתלפיות, והנהדרת "מהדר הפילים". הפונדקית, שהיא אחת מדמויות הקבע ביצירת אלתרמן – בשירה ובדרמה – היא גלגולהּ הא-מימטי של המלצרית ונערת-הבָּאר מן השירים המוקדמים ושל הפרוצה ובעלת הפונדק מן הבלדה המתורגמת. היא שייכת לעולם הדרכים ותיבות הנגינה, ואליה נמשך המשורר-ההֵלך בעבותות נעלמים, מרצון ועל כורחו, וכל ניסיונותיו לזנוח אותה ואת קסמו המתעתע של עולם המדוחים שלה עולים בתוהו, כל עוד חוזר הניגון.
שיר הזמר "ניגון עתיק" בשלל לחניו וביצועיו היה שיר אלתרמני פופולרי עד מאוד במשך שנות דור, אף נלמד לבחינות הבגרות בתוכנית של משרד החינוך, עד שיום אחד התייצב ברדיו אחד השוטים המדופלמים, היודעים להביע את דעתם על-אתר בכל נושא ונושא, וטען שהוא מעודד אלימות נגד נשים. עד מהרה, במצוות ה"תקינות הפוליטית" ניתנה הוראה לתקשורת המשודרת שלא להשמיעו, ומאז הוא גנוז כאבן שאין לה הופכין.
אלתרמן, שכתב שירי מחאה בעקבות שריפת השדות בימי המאורעות, היה מוכן שהשורות "תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת / וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִך" תיגנזנה, ואִתן השיר כולו, אילו חשב שגניזתו תציל אישה אחת משריפת ביתה ומאלימות בידי גבר קנאי. ואולם, גניזתו בידי שוטים מדופלמים (שהיו ממליצים אולי, אילו ניתן להם, להוציא מן התנ"ך צירופים כמו "עַיִן תַּחַת עַיִן" או "קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה" מבלי להבין את רקעם ואת הקשרם)9 – גזל מהספרות העברית את אחד משיריה היפים שתיאר תמונה ישנה-נושנה, בנוסח שיריו של המשורר הביניימי פרנסואַ ויוֹן, השייכת לעולם העתיק. גברים פרימיטיביים הגוררים למאה העשרים ואחת נורמות השייכות למציאוּת קמאית ואטוויסטית בלאו הכי אינם פונים לשירת אלתרמן כאל מקור השראה למעשיהם.
הערות:
1. על הרקע החב"די של משפחת אלתרמן, ראו בספרו של מנחם דורמן, אל לב הזֶּמר, תל-אביב תשמ"ז. מאמרו של אהרן צייטלין, מבאי ביתו של יצחק אלתרמן ("פֿון פֿרײַטאַג ביז פֿרײַטאַג", פֿאָרווערטס, מיום 28.5.1954) מעמת את הטמפרמנטים המנוגדים של שני מקימיו של גן-הילדים העברי: את הנימה האלגית של יחיאל הלפרין ואת שמחת החיים החב"דית של יצחק אלתרמן.
2. גם שירי הבוסר של אלתרמן מתבססים תכופות על מוטיבים מתוך מחזות ואופרות כדוגמת טריסטן ואיזולדה בעיבודו של ואגנר ("תליית חלומות") וכדוגמת הציפור הכחולה של מטרלינק ("קונצרט לג'ינטה"). השיר המוקדם "אופליה" מתבסס על מוטיבים מתוך האופרה אופליה בעיבודו של סקרלטי. כן שזורים בשירי הבוסר מוטיבים מן האופרה "לורליי" מאת מקס ברוֹך ומתוך סיפורי הופמן של אופנבך.
3. שלונסקי עיבד מחדש פעמים אחדות את תרגומיו למחזה אופרה בגרוש, וראו הקדמתו של אריה אהרוני למחזהו של ברכט (נוסח עברי: אברהם שלונסקי), תל-אביב 1983. השוו את תרגומו של אלתרמן לבלדה של ויון ל"מרגו השמנה" לפזמונו של ברכט "הבלאדה על רועה הזונות" (שם, עמ' 43-44).
4. אפילו אל שיר בעל מציאוּת אוּרבּנית כמו-אירופית כדוגמת "פגישה לאין קץ" מתגנבת נימה יהודית גלותית שעה שה"הֵלך" (הֶבּראיזם שחדר ללשון יידיש) מבקש להעניק שקדים וצימוקים לעולליה של הגבירה. על הזיקה של תמונה זו לשירה העממית ולתיאטרון של גולדפֿאַדן עמד לראשונה א"ב יפה במאמר שפורסם במלאת שלושים לפטירת אלתרמן וכונס בספרו חדש מול ישן, תל-אביב 1975, עמ' 211-222.
5. ראו בספרה של אידה צורית הקורבן והברית (עיונים בשירת נתן אלתרמן), תל-אביב תשל"ד, עמ' 11. ראו גם בספרו של דן מירון ארבע פנים בספרות העברית, תל-אביב תשל"ה, עמ' 69.
6. שירי בוסר אלה מכונסים בספר שיריו של נתן אלתרמן, שירים 1931-1935, בעריכת מנחם דורמן, תל-אביב 1984.
7. "גלויות" אלה שחוברו בראשית שנות השלושים ונתפרסמו בעיתונים הארץ ותשע בערב ובכתב-העת טורים – נכללו לימים בספר במעגל (מאמרים ורשימות תרצ"ב-תשכ"ח), בעריכת מנחם דורמן, תל-אביב 1975.
8. למעט השירים "האֵם השלישית", "חיוך ראשון" ו"זווית של פרוור" שנכללו בכוכבים בחוץ בנוסח מתוקן.
9. אותו שוטה מדופלם התראיין פעם ב"גלי צה"ל" על שירתה של תרצה אתר, וכששאל אותו המראיין מולי שפירא במפתיע איזה משירי תרצה אתר הוא אוהב במיוחד, ענה לו איש הספרות הבקי והידען: "את כולם."
זיוה שמיר
איליה בר-זאב
ילדי ירושלים במצור (תש"ח)
שִׁיר שֶׁאֵינִי זוֹכֵר
לזיכרו של טוראי אלישע בן דויד ז"ל
הָיָה אָבִיב. כָּתַבְתִּי אָז שִׁיר לְזִכְרוֹ
אֵינִי זוֹכֵר מַה נִּכְתַּב,
אוּלַי אָבִיו זוֹכֵר
אוּלַי אִמּוֹ.
הִכַּרְתִּי אוֹתוֹ, קְבוּצַת יְלָדִים,
אוֹתוֹ שְׂרוֹךְ לָבָן בַּחֻלְצָה הַכְּחֻלָּה
אוֹתָן הַרְפָּתְקָאוֹת בְּסִמְטְאוֹת הַשְּׁכוּנָה.
הָיָה אָבִיב מוּל בֵּית הַסֵּפֵר לְשׁוֹטְרִים
מוּל אֵימַת שֵׁיךְ גַ'רַאח,
מִגְרְשֵׁי הַכַּדּוּרֶגֶל מִצָּפוֹן לִשְׁמוּאֵל הַנָּבִיא
מַסְלוּל בְּמִטְוָח.
הָיָה מֻכְשָׁר, חַיָּל אַמִּיץ, מִתְרוֹצֵץ בִּתְעָלוֹת הַקֶּשֶׁר,
שָׁם נָפַל. כָּךְ נִכְתַּב –
שָׁחוֹר עַל גַּבֵּי מָסָךְ.
57 שָׁנִים (אַחַר-כָּךְ) אֲנִי מְכַתֵּת עֵינַי בְּ"יִזְכֹּר":
"טוּרַאי אֱלִישָׁע בֶּן-דָּוִד מֵחֵיל הָרַגְלִים
נוֹלָד בְּ-8.1.1936. נָפַל בְּ-17.5.1948"
וּבְחֶשְׁבּוֹן מָהִיר – בֶּן 12 וּקְצָת בְּנָפְלוֹ
הַהַדְגָּשׁוֹת- שֶׁלִּי,
שֶׁלּוֹ.
הָיָה אָבִיב בּוֹעֵר וְנִכְתַב לְזִכְרוֹ שִׁיר
שֶׁאוֹתוֹ אֵינֶנִּי זוֹכֵר.
מִתַּחַת לַגַּג הַיָּשָן
הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁיָּדְעוּ רַחֲשֵׁי צְעָדָיו, דּוֹמְמוֹת,
בְּבֵית רוּבִּינְשְׁטֵיין,
בַּקּוֹמָה הַשְּׁנִיָּה, מִתַּחַת לַגָּג הַיָּשָׁן.
לַשָּׁוְא אָנוּ מְחַפְּשִׂים אֶת בְּרַק הַטּוֹמִיגָן
אֶת מַבָּטוֹ הַמַּסְתִּיר
סִפּוּרֵי קְרָבוֹת,
מִשַּׁעַר הַגַּיְא, מִבֵּית מַחְסִיר.
בְּה' בְּאִיָּר, תַּשׁ"ח, בַּאבְּ אֶל וַואד עוֹד
לֹא הִתְנַגֵּן בָּאֲוִיר.
גַּם אָנוּ –דּוֹבָלֶ'ה, אִילָן, אִילְיָה,
הִפְסַקְנוּ לָשִׁיר.
בֹּקֶר יוֹם ו' (14.5.1948)
לזכרו של אברמל'ה חפץ – פלמ"ח
נפצע קשה במחסיר ונפטר ביום הכרזת המדינה
כָּתוּב בְּ"יִזְכֹּר": "בֶּן 23 בְּנָפְלוֹ".
מַה פֵּרוּשׁ נָפַל?
כּוּלָם נוֹפְלִים,
קָמִים,
אֲפִילוּ שֶׁבַע וְשִׁבְעִים פְּעָמִים.
בְּבֹקֶר יוֹם ו'
נִפְתְּחוּ שַׁעֲרֵי בֵּית הֶעָלְמִין.
מַה פֵּרוּשׁ נִפְתְחוּ?
אֶפְשָׁר לְהַשְׁאִיר שְׁעָרִים פְּתוּחִים,
יֵשׁ עוֹד אֲנָשִׁים.
יוֹם ו' הוּא יוֹם מְיֻחָד,
קָצָר.
אוֹסְפִים עֵצִים לְרַחְצַת סוֹף הַשָּׁבוּע,
קוֹנִים מַשֶּׁהוּ לְשַׁבָּת
מִתְלַבְּשִׁים יָפֶה, שֵׂעַר סָרוּק,
מַבָּט יָדוּעַ.
בְּבֹקֶר יוֹם ו',
נִפְתְּחוּ שַׁעֲרֵי בֵּית הֶעָלְמִין
בְּסַנְהֶדְרִיָה.
בְּה' בְּאִיָּר.
הישרדות תש"ח – לילדי ירושלים במצור
בְּמִסְעֶדֶת הַפּוֹעֲלִים לְיַד קוֹלְנוֹעַ תֵּל-אוֹר אָסַפְתִּי נְשִׁיקוֹת לֶחֶם.
מִפִּנּוֹת מַשָּׂאִית הַחֲלֻקָּה, מִבְּאֵר הַקּוֹנְסוּלְיָה הָאִיטַלְקִית
מָשַׁכְתִּי מַיִם טוֹבִים.
בָּתִּים שֶׁנֶעֶזְבוּ בְּחָפְזָה נַעֲשׂוּ הֶפְקֵר. שְׁאֵרִיּוֹת אֹכֶל,
גַּרְעִינֵי מֵלוֹן מְיֻבָּשִׁים, פֵּרוֹת בְּבֻסְתְּנֵי חָצֵר.
בֵּין קִרְעֵי מִכְתָּבִים, אַלְבּוֹמֵי מִשְׁפָּחָה וּמַרְצְפוֹת אֶבֶן מְעֻטָּרוֹת
נִבַּט דְיוֹקַן מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל גַּבֵּי בּוּלִים.
אֶת הַשְּׁטִיחִים הַיָּפִים, פְּסַנְתְּרֵי הַכָּנָף וּשְׁאָר רָהִיטִים
בָּזְזוּ אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים.
בְּאוּלַם הַקּוֹלְנוֹעַ הַפָּרוּץ, בַּאֲרִיזוֹת פַּח עֲגֻלּוֹת,
הִתְגּוֹלְלוּ סְלִילֵי סֶרֶט מִצְרִי –
קִילוֹמֶטְרִים שֶׁל צֶלוּלוֹאִיד שֶׁאֵינָם שָׁוִים
פְלֶש גּוֹרְדוֹן אֶחָד.
קָלִיתִּי בָּאֵשׁ אִצְטְרֻבָּלִים דְּחוּסֵי צְנוֹבָר בְּחֻרְשַׁת אֹרֶן הַסֶּלַע.
עֲלֵי הַמִּשְׁמְשִׁים בִּרְחוֹב רָחֵל אִמֵּנוּ הָפְכוּ מַאֲכָל
לָאַרְנָבוֹת שֶׁגִּדֵּל אָבִי בַּחֲצַר הַבַּיִת.
שֶׁקֶט מְאַיֵּם רִחֵף בִּרְחוֹבוֹת הַמּוֹשָׁבָה הַגֶּרְמָנִית.
מֵאֹפֶק לְאֹפֶק נָשַׁמּוּ בָּתִּים,לְלֹא צֵל אָדָם –
עוֹלָם רֵיק, בִּדְיוֹנִי.
יֶלֶד בִּרְחוֹב הַגְּדוּד הָעִבְרִי מְשַׂחֵק בְּכַדּוּרֵי שְׁרָפְּנֶל –
גֻּלּוֹת בַּרְזֶל חַמּוֹת בְּצֵל חוֹמוֹת הַמְּצֹרָעִים.
רַעֲשֵׁי אֵשׁ נִשְׁלָחִים מִמִּנְזָר מַר אֶלְיַאס , מִפִּסְגַּת נֶּבִּי סָמוּאֶל
מִמַּעֲמַקֵּי הָעִיר הָעַתִּיקָה.
בְּלֵב יְרוּשָׁלַיִם נִקְרָעוֹת מִשְׁפָּחוֹת.
יְלָדִים בְּקָטַמוֹן –
יוֹצְאִים מֵהַמִּקְלָט וּמַמְתִּינִים בַּתּוֹר לְרֶבַע בְּלוֹק קֶרַח.
חִפַּשְֹנוּ אוֹתְךָ
הר איתן 2006
רְסִיסֵי מִלְחָמוֹת הִתְבַּצְּרוּ בְּצַוָּארְךָ אָבִי.
עוֹר הַזְּאֵב שֶׁבְּךָ
בִּקְרַב מְאַסֵּף.
סְפִירַת הַצַּלָּקוֹת לְאָחוֹר הֵחֵלָּה
לִפְנֵי יָמִים רַבִּים.
כִּמְעַט בִּסְפָרַד הָהִיא,
בְּאֵפֶר הַמִּקְלֶה שֶׁל אֶרֶץ יַלְדוּתְךָ,
בְּנַעֲלֵי הַבַּרְזֶל בְּדַּרְכֵי אֶרֶץ הַמַּגָּף.
חוֹמוֹת הָעִיר הָעַתִּיקָה
סָגְרוּ עָלֶיךָ לְלֹא רַחֵם.
חִפַּשְׂנוּ אוֹתְךָ בְּחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם,
בְּחַדְרֵי הַמֵּתִים.
אִישׁ לֹא יָדַע וְהוֹפָעְתָּ.
הֶתְחֵל מַסָּע.
חָדָש.
קָצָר.
סמטה ובית אחרון
הָיִינוּ עוֹבְרֵי אֹרַח בִּרְחוֹב מְבוֹא יוֹרָם,
עֵינַיִךְ שָׁפְעוּ רָעָב. הַגְּדוּד הָעִבְרִי רָחַשׁ
בֵּין מַחֲטֵי הָאֳרָנִים, מוּל חוֹמַת הַמְּצֹרָעִים.
בַּיִת אַחֲרוֹן, סִמְטָה לְלֹא מוֹצָא,
צְלִילִים חוֹלְמִים קוֹרְעִים פִּסּוֹת בָּאֲפֵלָה:
"קוֹמֶה פְּרִימָה,
בְּיוּטִי פְּרִימָה..."
כַּף הַיָּד רוֹעֶדֶת בְּמִפְתַּח הַחֲצוֹצְרָה,
נִגּוּן רָחוֹק קָרֵב. נוּגֶה.
חַלּוֹן קָטָן, אוֹר יְרַקְרַק חִוֵּר.
שָׁם חָלַמְתְּ (אִם אֵינִי טוֹעֶה), אַדֻמַּת שֵׂעָר
אִם אֲנִי זוֹכֵר),
שִׂחַקְנוּ מִתְחַבְּאִים, לֹא יוֹתֵר.
סִמְטָה וּבַיִת אַחֲרוֹן, בֵּית-הַיֶּלֶד, גַּן וּפַעֲמוֹן,
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה –
לְלֹא מוֹצָא.
איליה בר-זאב
דודו פאפל של אהוד בן עזר
בבודאפשט בהונגרית
תרגמה: סוניה-רחל קומורוצ'י
ציירה: Horvath Anna (Annabies)
בהוצאת בית ספר היהודי לאודר בבודאפשט יצא לאור ספרו של אהוד בן עזר "דודו פאפל", שיצא לאור במקורו העברי עם איוריו השובבים של אבנר כץ בהוצאת "מטר", בעריכתה של נעמי בן-גור, בשנת 1996.
התרגום ההונגרי יצא ב-1000 עותקים שאותם מחלקים ללא תשלום בבית הספר –
JCC Jewish Community Center
בבית הספר לאודר חילקו את הספר לכבוד יום העצמאות לקרוב ל-400 ילדים, מהגן עד לכיתה ד'.
עוד נמסר לנו כי אתמול, ה-29 למאי, במרכז לתרבות ישראל בבודאפשט – אמורה היתה להתקיים חגיגה בפארק עירוני עם אוכלוסייה גדולה של יהודים, וכי תתקיימנה שם כל מיני תוכניות מסביב ל"דודו": יקראו בכמה שפות, יעשו תיאטרון בובות, ויחלקו עותקים של תרגום "דודו פאפל".
אורי הייטנר
צרור הערות 29.5.22
* יום ירושלים שלנו – ב-1977 סיימתי את לימודיי בבית הספר היסודי "תל גנים" (היום – "יאנוש קורצ'אק") בר"ג. בר"ג בית הספר היסודי הוא 8 שנתי, וטקס הסיום של כיתות ח' היה מופע על ירושלים לציון עשור לשחרורה. שרנו שירים וקראנו טקסטים על ירושלים. עד היום אני זוכר על פה טקסטים מן הטקס ואת הכוריאוגרפיה של השיר "לך ירושלים". באותה שנה, אימי חינכה כיתה ח' של בית הספר "שילֹה" (היום "בן גוריון"). גם הטקס שלהם הוקדש לעשור לשחרור ירושלים. היא ביימה את המחזה "אגדת שישה ימים ושבעה שערים" שכתב יצחק נבון, שכעבור חודשים אחדים נבחר לנשיא המדינה.
היום זה לא היה קורה. הקדשת מסיבות הסיום בבתי ספר ממלכתיים לציון שחרור ירושלים? לא זו בלבד שרעיון כזה היה נפסל – הוא כלל לא היה עולה. הוא לא היה עולה על הדעת.
ובכלל, יום ירושלים נדחק ונדחק עד שכמעט אינו קיים בציבור החילוני בישראל. וחבל, חבל מאוד, כיוון שמדובר בחג החירות של בירת מדינת ישראל ובירת העם היהודי, ששוחררה ואוחדה לאחר 19 שנים בשבי האוייב. חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר. הר הבית בידינו. מה ראוי יותר להיות חג לאומי? והנה, יום ירושלים הוא בעיקר חג של הציונות הדתית. המגזר החילוני, כמו המגזר החרדי, מנוכר לו.
מעבר לבעייה עצמה של הניכור ליום ירושלים, זה עוד ביטוי להתפוררות החברה הישראלית, הממלכתיות הציונית והאחדות הלאומית. את הסולידריות והשותפות הלאומית, החוצה עמדות פוליטיות, המרנו בסולידריות מגזרית-מחנאית שבטית. הן בשמאל והן בימין, הסולידריות אינה לעם ישראל אלא למחנה. הסולידריות לשמאל או לימין במדינות אירופה וארה"ב גדולה יותר, בכל מחנה, מאשר הסולידריות לעם ישראל. אחד הביטויים לכך הוא השחיקה בסמלים הלאומיים. לא רק יום ירושלים; אפילו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וביום העצמאות יש מי שעמלים לנתץ את הקונצנזוס ולקעקע את מהותו של היום כביטוי של הסולידריות הלאומית. וכך אנו מתדרדרים להשתבללות של כל מחנה בישראל בתוך עצמו, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים והפנאטים בשוליו, והתוצאה הרת האסון היא סטייה כמו הלגיטימציה לכהניזם או להנפת דגלי אש"ף בישראל.
שיקום ההסכמה הלאומית סביב ערכי הציונות הממלכתית הוא משימה לאומית ממדרגה ראשונה. שיקום הסמלים הלאומיים כמבטאים את ההסכמה הלאומית הוא תנאי הכרחי לכך. יש לחדש ולחזק את מעמדו של יום ירושלים כיום כלל לאומי. דני זמיר, מנכ"ל מועצת המכינות הקדם צבאיות, הציב זאת כאתגר למכינות הקדם צבאיות, ואולי הן באמת הגורם שיכול לשקם את מעמדו הלאומי של יום ירושלים. מן הראוי לקבוע את יום ירושלים כיום שבתון, כדוגמת יום העצמאות, ובכך לחזק את מעמדו. בתקופת ממשלת שרון כתבתי מכתב עם ההצעה הזאת לשר דני נווה, אז יו"ר ועדת השרים לסמלים וטקסים. עד היום אני ממתין לתשובתו.
בקיבוץ אורטל חגגנו את יום ירושלים בקבלת השבת.
* לקח השנה שעברה – ליאת רגב ראיינה את צביקה האוזר ברשת ב', ושאלה אותו האם אזרחי ישראל צריכים להיכנס למקלט, לקראת מצעד הדגלים? הרי בשנה שעברה, כשיצא מצעד הדגלים חמאס שיגר רקטות לירושלים. והיא הוסיפה: יש עוד שערים בעיר העתיקה, למה חייבים לעבור דווקא בשער שכם?
אז כדאי לעשות קצת סדר. בשנה שעברה נתניהו אסר, בהתאם להמלצת השב"כ וגורמי הביטחון, את מעבר הצעדה בשער שכם, ואז חמאס שיגר את הרקטות לירושלים. שבועות אחדים לאחר מכן, בנט ועומר בר לב אישרו את המצעד במתווה המקורי, דרך שער שכם, ולא קרה כלום.
כלומר, אם רגב רוצה להסתמך על השנה שעברה כדי לבנות את הטיעון שלה, עליה להמליץ שהמצעד יצעד בשער שכם. השנה, השב"כ וגורמי הביטחון המליצו לקיים את המצעד בשער שכם, ועומר בר לב קיבל את החלטתו בהתאם להמלצתם. מי שמתקפל משער שכם בשל איומים בטרור – הטרור ימתין לו בשער יפו.
* הישג מדיני חשוב – הנשיא ביידן החליט סופית לא להוציא את משמרות המהפכה האיראניים מרשימת ארגוני הטרור, וגם לא להתחכם ולהוציא חלקים מהם מן הרשימה. זהו הישג מדיני חשוב של ישראל; הישג של ראש הממשלה בנט ושר החוץ לפיד. זה הישג של פסגת שדה בוקר, שבה ישראל ובעלות בריתה באזור הפעילו לחץ כבד על מזכיר המדינה האמריקאי.
משמעות ההחלטה חורגת מעבר לנושא עצמו, עם כל חשיבותו. הרי מה עמד מאחורי כוונתו של ביידן להוציא את משמרות המהפכה מן הרשימה? הלהיטות שלו להגיע להסכם גרעין עם איראן כמעט בכל מחיר, והעובדה שאיראן הציבה את הוצאת משמרות המהפכה מן הרשימה כתנאי להסכם.
בנט ולפיד הבינו שהסוגייה הזאת היא נקודת משען טובה לסכל את ההסכם. עצם העובדה שהמו"מ עם איראן מקרטע זמן רב כל כך, חרף הלהיטות של ביידן, מעידה על הצלחותיה של ישראל בנדון. כעת, אם איראן לא תתקפל ותעמוד על דרישתה, הסכם הגרעין עשוי ליפול על הסוגיה הזאת.
* הניסיון למסור את הגולן לאוייב הסורי – פרדריק קיי הוף, השליח המיוחד של הנשיא אובמה לסוריה, שתיווך בין ישראל לסוריה בשנים 2010-2011, פרסם השבוע את ספר זיכרונותיו על שליחותו. הוא מספר על המו"מ שקיים נתניהו עם בשאר אסד על נסיגה מהגולן. בסיס המו"מ היה הסכמה לנסיגה ישראלית מהגולן כולו, לקווי 4.6.67, כלומר לא רק לגבול הבינלאומי, אלא נסיגה ישראלית גם משטחים בריבונות ישראל שהסורים השתלטו עליהם בשנים שלאחר מלחמת השחרור, כמו צפון מזרח הכינרת, חמת גדר, רמת הבניאס ועוד נקודות, בעיקר לאורך הירדן. המחלוקת בין המדינות לא היתה על הנסיגה המוחלטת, אלא על פרטי מיקום הגבול המדויק ב-4.6.67. גם כאן היתה הסכמה. נותרה רק מחלוקת בנקודה אחת, בשפך הירדן לכינרת.
לטענת הוף, התמורה שנתניהו דרש תמורת נסיגה מכל הגולן ועקירת כל היישובים, היתה התרחקות של סוריה מאיראן.
רק מלחמת האזרחים בסוריה בלמה את ניסיונו הנואל של נתניהו למסור את הגולן לאויב הסורי ולהחריב את מפעל ההתיישבות הציוני בגולן. את מה שניסה ולא הצליח עם אסד האב, שב וניסה לעשות מול אסד הבן. הוא כמעט והוביל לאסון לאומי תמורת פרס נובל לשלום. האיש הזה מסוכן, ועובדי האלילים הסוגדים לו היו תומכים בנסיגה בהתלהבות, כפי שהם תומכים בכל מעשיו.
* הם שמעו על נאום בר-אילן? - קראתי רשומה של ביביסט שטוף מוח, מפוצץ משנאה ביביסטית מרושעת, שכתב שהבחירות הבאות הן בין דגל ישראל לדגל פלשתין. בעיני הביביסט המוסת – בנט, שקד, סער, יועז הנדל, ליברמן, גנץ והאחרים הם בצד של פלשתין. זאת התוצאה של שנות פולחן האישיות של השרלטן. הוא הצליח להחדיר למוחותיהם שהמדינה זה ביבי, דגל המדינה הוא דגל הביביזם ומי שאינו סוגד לו הוא בוגד ותומך אש"ף, שדגל אש"ף הוא דגלו. איזו חבורה של ביביסתים מוסתים ומחוקי אישיות. אגב, הם שמעו על נאום בר-אילן?
* לשבור את המראה – מירי רגב נתפסה בקלקלתה, עם פרסום ההקלטה של דבריה בסיעת הליכוד, על פיהם יש להצביע נגד כל החוקים הממשלתיים, גם בנושאי אונס, נשים מוכות או חיילי צה"ל, על מנת להפיל את הממשלה, בלי כאבי בטן. בראיון, שבו נשאלה אם תתנצל על הדברים, היא אמרה שלא היא צריכה להתנצל אלא מי שהדליף את ההקלטה. כלומר, לשבור את המראה.
מי הקליט והדליף? ח"כ מהליכוד. הוא עשה מעשה חשוב מבחינה ציבורית, בכך שחשף את מהות אסטרטגיית האופוזיציה-למדינה שמובילים נתניהו ויריב לוין. אבל אין ספק שהקלטת עמיתה לסיעה בישיבה סגורה והדלפתה, היא מעשה מכוער. וזה גם מעשה פחדני. במקום שהוא, ומרבית חברי סיעת הליכוד המתנגדים לאסטרטגיית האופוזיציה-למדינה, יקומו בגלוי ויתקוממו נגדה, הוא מקליט בסתר ומדליף בסתר.
* רלל"ב – לא נכון להגדיר את מסע הדה-לגיטימציה לשלטונו של בנט רל"ב: רק לא בנט, אלא רלל"ב: רק לא לא-ביבי. כלומר, הבעייה שלהם אינה שאלת הלגיטימיות של בנט, אלא של עצם הרעיון שאדם אחר ולא נתניהו יהיה ראש הממשלה, בין אם זה בנט, או לפיד, גנץ, סער, ברקת, אדלשטיין או כל אדם אחר. בכתבי הקודש של הדת שלהם נאמר "על כסאו לא יישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו," ועל עיקר האמונה הזה, הם מסרבים להתפשר.
* מנהיג לאומי אמיתי – יצחק שמיר היה מנהיג אמת. הוא היה אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה, אדם חף מאמביציה אישית, שכל חייו ראה עצמו עבד של הגשמת החזון הציוני. הוא היה לאומי חסר פשרות, איש ימין בדעותיו, איש אמת בעל עמוד שידרה וחוסן נפשי יוצא דופן. כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת, הוא בשום אופן לא ספר אותו כאופציה לקואליציה כלשהי. בכל פעם שכהנא שר"י עלה לנבוח מעל במת הכנסת, הוא היה קם ועוזב את המליאה. יחד איתו יצאו כל ח"כי הליכוד (שעוד היתה תנועה לאומית ליברלית, ולא כת ביביסטית). יחד איתם יצאו כל ח"כי מפלגות הימין והחרדים (גאולה כהן מתנועת התחייה אמרה שעצם קיומו של כהניזם הוא כתם על תולדות העם היהודי). יחד איתם יצאו כל הח"כים. הוא נשאר לנבוח מול אולם ריק.
ממשלת שמיר יזמה את החוק נגד גזענות, שנועד למנוע את ריצת הכהניסטים לכנסת. 119 ח"כים תמכו בחוק. אבל היום מנהיג הליכוד הוא היפוכו המוחלט של שמיר. האמביציה האישית חסרת הגבולות, המגלומניה המטורפת, תאוות השלטון שאינה יודעת שובע, היא מה שמניע אותו. והוא הכשיר את הכהניסטים ועוזריהם, למרות שבדיוק כמו שמיר הוא יודע עד כמה הם מנוולים ומסוכנים, אך ורק כי הוא יודע שהם יתמכו בכל חוק שיציע, שנועד להעמיד את עצמו מעל החוק. כיהודי, כציוני, כפטריוט ישראלי, אני רואה חובה להילחם בזוהמה הכהניסטית. בני דמותם של הכהניסטים רדפו את אבותינו בכל הגלויות שבהן הם חיו. והנה כאן, צומחת מתוכנו מוטציה כהניסטית. חרפה לאומית.
* גיבור העלילה – בן גביר הוא התגלמות כל מה שהגרועים שבשונאינו מעלילים עלינו.
* איזון נוסח מערכת "הארץ" – אחרי מיספר מאמרי מערכת "הארץ" נגד מצעד הדגלים, הם היו צריכים לאזן ולכתוב בעד דגלים, ולכן מאמר המערכת ביום שישי היה בעד הנפת דגלי אש"ף בישראל. את המתנגדים להנפת הדגלים, בעיקר בממשלה, הם כינו "פשיסטים". והם בירכו את הנהלת אוניברסיטת ב"ג על הודעתה, ש"אנו גאים בסטודנטים שלנו, משני קצוות המתרס." כלומר, מבחינת אוניברסיטת ב"ג – האוניברסיטה, שהיא אוניברסיטה ישראלית והיא מתוקצבת בידי מדינת ישראל, היא מהאו"ם והיא מאפשרת לשני קצוות המתרס להניף את דגל מדינת ישראל ואת דגל השמדת ישראל. ובין שני הדגלים הללו, המייצגים את הקצוות, היא נייטרלית. ועל כך מברך אותה מאמר המערכת: "זו הרוח שהיתה צריכה לנשוב במדינה, במקום רוחו הרעה והמתגברת של הפשיזם."
* קורבנות הקלקול – עוד 19 ילדים תמימים - קורבנות הקלקול השני של החוקה האמריקאית.
* ליל הדמים בלוד – ב-30 במאי ימלאו חמישים שנה לאחד מפיגועי הטרור הקשים ביותר בתולדות המדינה. שלושה מחבלים יפניים, חברי ארגון הטרור המרקסיסטי "הצבא האדום היפני", ששיתפו פעולה עם פלג של "החזית העממית לשחרור פלשתין", שאירגן את הפיגוע, הגיעו בטיסה לנמל התעופה לוד (לימים, אחרי מותו של בן גוריון – נתב"ג), ופתחו באש והשליכו רימונים לכל עבר, במטרה להביא להרג המוני ככל האפשר. בטבח נרצחו 26 בני אדם ו-71 נפצעו. שנים מהמחבלים נהרגו בחילופי האש והמחבל השלישי, קוזו אוקמוטו, נתפס ונדון לשלושה מאסרי עולם. כעבור 13 שנים בלבד שוחרר בעסקת ג'יבריל השערורייתית. עד היום הוא מתגורר בלבנון. ביפן הוא מבוקש על פעולות טרור, אך לבנון העניקה לו מקלט מדיני.
* הצד הבריא של השמש – לאחר פסק זמן קצרצר של כ-37 שנים, חזרתי לחקלאות, ובחודשים האחרונים אני חמוש במזמרה ועובד במטע. מה ההבדל בין העבודה בכרם ב-1985 לעבודה במטע ב-2022? אז עוד לא המציאו את סרטן העור. בקיץ, נהגנו לעבוד עם מכנסים קצרים ובלי חולצה והבנות עם מכנסיים קצרים והחלק העליון של בגד הים. אבל היום אנו מכוסים מכף רגל ועד ראש ועד קצות האצבעות, כמעט כמו אימא טאליבן. ואת מעט העור החשוף אנו מורחים בכל שעתיים.
מה עדיף? טוב, בגילי אני חייב לומר שהבריאות קודמת. והנה, במוסף "הארץ", התפרסמה כתבה בת 6 עמודים, שבמרכזה אשת מחקר בביולוגיה, פרופ' כרמית לוי, שהיא וחוקרים נוספים מערערים על המוסכמות של העשורים האחרונים ומוצאים את היתרונות הבריאותיים בחשיפה (במידה) לשמש ואת הסכנות שבהימנעות מחשיפה כזו. נהניתי לקרוא את המאמר הזה כפי שאני נהנה לקרוא מחקרים על היתרונות הבריאותיים של השוקולד.
* מה מליל – נהניתי מאוד ממאמרה של זיוה שמיר על שיר העמק של אלתרמן, כמו מכל מאמרי הסדרה "המוזה קלת הכנפיים – על פזמוניו של נתן אלתרמן". אהבתי גם את ניתוח שירו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל" המתכתב אתו.
תיקון לדבריה של זיוה – המופע הראשון של השיר "ארץ ישראל" אינו בתקליט "ארץ ישראל הישנה והטובה, חלק ה' - נוסטלגיה", שיצא ב-1984, אלא זו גרסת כיסוי להקלטה המקורית שהתפרסמה בתקליטו המכונן של אריק, "פוזי", מהחשובים בתקליטיו, ויש המגדירים אותו כתקליט הרוק הישראלי הראשון, שיצא ב-1969. כלומר, איינשטיין לא כתב את השיר בשנות הארבעים של חייו, אלא לכל המאוחר בגיל שלושים. והשיר לא נכתב אחרי מותו של אלתרמן, אלא לפחות שנה לפני פטירתו.
והערה נוספת – מהביצוע המקורי של שיר העמק בסרט המיתולוגי "חיים חדשים" נשמט הבית האחרון "אופל מהר הגלבוע". בגרסה של אריק איינשטיין, מתוך "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ב'", החליף איינשטיין את מיקום הבתים. "אופל מהר הגלבוע" הוא הבית השני ואילו "ים הדגן מתנועע" הוא הבית האחרון. סביר להניח שאריק רצה לסיים את השיר בנימה האופטימית, של "תבורך ארצי ותהולל, מבית אלפא עד נהלל."
* ביד הלשון: מדוע ולמה – בשירו של אלתרמן "תל אביב" נתקלתי לראשונה במאמרה של פרופ' זיוה שמיר על השיר ב"חדשות בן עזר", במסגרת הסדרה הנפלאה שלה "המוזה קלת הכנפיים – על פזמוניו של נתן אלתרמן".
מתוך השיר: "מִי זֶה יֵדַע מַדּוּעַ וְלָמָּה / כֹּה עֲצוּבָה אַתְּ בַּת לֹא רֻחָמָה."
מדוע הכפילות הזאת – מדוע ולמה? האם אלו מילים נרדפות? האם יש הבדל ביניהן?
יש הבדל. מדוע היא שאלת סיבה. למה היא שאלת תכלית. כלומר, השאלה "מדוע" מבקשת לדעת מה גרם לדבר מסוים והשאלה "למה" מבקשת לדעת לשם מה הדבר היה.
נדגים זאת באמצעות שיר אחר של אלתרמן, "אליפלט". גם שם מופיעות הלמה והמדוע לצד שאלות נוספות, אותן אליפלט אינו שואל:
בלי מדוע ובלי כיצד,
בלי היכן ובלי איך ולמה,
בלי לאן ומאיזה צד,
בלי מתי ובלי אן וכמה.
מתוך הבית המתאר את מעשה הגבורה של אליפלט:
אז הרגיש אליפלט כאילו
הוא מוכרח את המלאי לחדש,
וכיוון שאין אופי במיל לו,
הוא זחל כך ישר מול האש.
התשובה לשאלה מדוע אליפלט זחל כך ישר מול האש היא "כיוון שאין אופי במיל לו".
התשובה לשאלה למה הוא עשה כן היא כי "הוא מוכרח את המלאי לחדש."
האקדמיה ללשון עברית מטילה ספק באבחנה הדיכוטומית בין למה ומדוע. מדוע היא אכן אך ורק שאלת סיבה. אולם למה משמשת הן כשאלת סיבה והן כשאלת תכלית. אתר האקדמיה מוכיח זאת באמצעות ציטוט פסוקים מן התנ"ך:
כמילת סיבה: לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ (בראשית ד' ז'); לָמָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִיא (בראשית י"ב י"ח).
כמילת תכלית: לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי (שמות ה' כ"ב); גַּם-כֹּחַ יְדֵיהֶם, לָמָּה לִּי (איוב ל' ב').
האם יש הבדל בין הלמה והמדוע בשירו אלתרמן "תל אביב"? לדעתי, זוהי כפילות לתפארת המליצה. הכפילות הזאת מצויה בפזמונים נוספים בזמר העברי, כמו "למה ומדוע נד העצב בעולם... למה ומדוע עצובים שיריי כולם" ("עץ האלון", יורם טהרלב) ו"מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה" (ע. הלל).
אורי הייטנר
היום זה לא היה קורה. הקדשת מסיבות הסיום בבתי ספר ממלכתיים לציון שחרור ירושלים? לא זו בלבד שרעיון כזה היה נפסל – הוא כלל לא היה עולה. הוא לא היה עולה על הדעת.
ובכלל, יום ירושלים נדחק ונדחק עד שכמעט אינו קיים בציבור החילוני בישראל. וחבל, חבל מאוד, כיוון שמדובר בחג החירות של בירת מדינת ישראל ובירת העם היהודי, ששוחררה ואוחדה לאחר 19 שנים בשבי האוייב. חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר. הר הבית בידינו. מה ראוי יותר להיות חג לאומי? והנה, יום ירושלים הוא בעיקר חג של הציונות הדתית. המגזר החילוני, כמו המגזר החרדי, מנוכר לו.
מעבר לבעייה עצמה של הניכור ליום ירושלים, זה עוד ביטוי להתפוררות החברה הישראלית, הממלכתיות הציונית והאחדות הלאומית. את הסולידריות והשותפות הלאומית, החוצה עמדות פוליטיות, המרנו בסולידריות מגזרית-מחנאית שבטית. הן בשמאל והן בימין, הסולידריות אינה לעם ישראל אלא למחנה. הסולידריות לשמאל או לימין במדינות אירופה וארה"ב גדולה יותר, בכל מחנה, מאשר הסולידריות לעם ישראל. אחד הביטויים לכך הוא השחיקה בסמלים הלאומיים. לא רק יום ירושלים; אפילו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וביום העצמאות יש מי שעמלים לנתץ את הקונצנזוס ולקעקע את מהותו של היום כביטוי של הסולידריות הלאומית. וכך אנו מתדרדרים להשתבללות של כל מחנה בישראל בתוך עצמו, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים והפנאטים בשוליו, והתוצאה הרת האסון היא סטייה כמו הלגיטימציה לכהניזם או להנפת דגלי אש"ף בישראל.
שיקום ההסכמה הלאומית סביב ערכי הציונות הממלכתית הוא משימה לאומית ממדרגה ראשונה. שיקום הסמלים הלאומיים כמבטאים את ההסכמה הלאומית הוא תנאי הכרחי לכך. יש לחדש ולחזק את מעמדו של יום ירושלים כיום כלל לאומי. דני זמיר, מנכ"ל מועצת המכינות הקדם צבאיות, הציב זאת כאתגר למכינות הקדם צבאיות, ואולי הן באמת הגורם שיכול לשקם את מעמדו הלאומי של יום ירושלים. מן הראוי לקבוע את יום ירושלים כיום שבתון, כדוגמת יום העצמאות, ובכך לחזק את מעמדו. בתקופת ממשלת שרון כתבתי מכתב עם ההצעה הזאת לשר דני נווה, אז יו"ר ועדת השרים לסמלים וטקסים. עד היום אני ממתין לתשובתו.
בקיבוץ אורטל חגגנו את יום ירושלים בקבלת השבת.
* לקח השנה שעברה – ליאת רגב ראיינה את צביקה האוזר ברשת ב', ושאלה אותו האם אזרחי ישראל צריכים להיכנס למקלט, לקראת מצעד הדגלים? הרי בשנה שעברה, כשיצא מצעד הדגלים חמאס שיגר רקטות לירושלים. והיא הוסיפה: יש עוד שערים בעיר העתיקה, למה חייבים לעבור דווקא בשער שכם?
אז כדאי לעשות קצת סדר. בשנה שעברה נתניהו אסר, בהתאם להמלצת השב"כ וגורמי הביטחון, את מעבר הצעדה בשער שכם, ואז חמאס שיגר את הרקטות לירושלים. שבועות אחדים לאחר מכן, בנט ועומר בר לב אישרו את המצעד במתווה המקורי, דרך שער שכם, ולא קרה כלום.
כלומר, אם רגב רוצה להסתמך על השנה שעברה כדי לבנות את הטיעון שלה, עליה להמליץ שהמצעד יצעד בשער שכם. השנה, השב"כ וגורמי הביטחון המליצו לקיים את המצעד בשער שכם, ועומר בר לב קיבל את החלטתו בהתאם להמלצתם. מי שמתקפל משער שכם בשל איומים בטרור – הטרור ימתין לו בשער יפו.
* הישג מדיני חשוב – הנשיא ביידן החליט סופית לא להוציא את משמרות המהפכה האיראניים מרשימת ארגוני הטרור, וגם לא להתחכם ולהוציא חלקים מהם מן הרשימה. זהו הישג מדיני חשוב של ישראל; הישג של ראש הממשלה בנט ושר החוץ לפיד. זה הישג של פסגת שדה בוקר, שבה ישראל ובעלות בריתה באזור הפעילו לחץ כבד על מזכיר המדינה האמריקאי.
משמעות ההחלטה חורגת מעבר לנושא עצמו, עם כל חשיבותו. הרי מה עמד מאחורי כוונתו של ביידן להוציא את משמרות המהפכה מן הרשימה? הלהיטות שלו להגיע להסכם גרעין עם איראן כמעט בכל מחיר, והעובדה שאיראן הציבה את הוצאת משמרות המהפכה מן הרשימה כתנאי להסכם.
בנט ולפיד הבינו שהסוגייה הזאת היא נקודת משען טובה לסכל את ההסכם. עצם העובדה שהמו"מ עם איראן מקרטע זמן רב כל כך, חרף הלהיטות של ביידן, מעידה על הצלחותיה של ישראל בנדון. כעת, אם איראן לא תתקפל ותעמוד על דרישתה, הסכם הגרעין עשוי ליפול על הסוגיה הזאת.
* הניסיון למסור את הגולן לאוייב הסורי – פרדריק קיי הוף, השליח המיוחד של הנשיא אובמה לסוריה, שתיווך בין ישראל לסוריה בשנים 2010-2011, פרסם השבוע את ספר זיכרונותיו על שליחותו. הוא מספר על המו"מ שקיים נתניהו עם בשאר אסד על נסיגה מהגולן. בסיס המו"מ היה הסכמה לנסיגה ישראלית מהגולן כולו, לקווי 4.6.67, כלומר לא רק לגבול הבינלאומי, אלא נסיגה ישראלית גם משטחים בריבונות ישראל שהסורים השתלטו עליהם בשנים שלאחר מלחמת השחרור, כמו צפון מזרח הכינרת, חמת גדר, רמת הבניאס ועוד נקודות, בעיקר לאורך הירדן. המחלוקת בין המדינות לא היתה על הנסיגה המוחלטת, אלא על פרטי מיקום הגבול המדויק ב-4.6.67. גם כאן היתה הסכמה. נותרה רק מחלוקת בנקודה אחת, בשפך הירדן לכינרת.
לטענת הוף, התמורה שנתניהו דרש תמורת נסיגה מכל הגולן ועקירת כל היישובים, היתה התרחקות של סוריה מאיראן.
רק מלחמת האזרחים בסוריה בלמה את ניסיונו הנואל של נתניהו למסור את הגולן לאויב הסורי ולהחריב את מפעל ההתיישבות הציוני בגולן. את מה שניסה ולא הצליח עם אסד האב, שב וניסה לעשות מול אסד הבן. הוא כמעט והוביל לאסון לאומי תמורת פרס נובל לשלום. האיש הזה מסוכן, ועובדי האלילים הסוגדים לו היו תומכים בנסיגה בהתלהבות, כפי שהם תומכים בכל מעשיו.
* הם שמעו על נאום בר-אילן? - קראתי רשומה של ביביסט שטוף מוח, מפוצץ משנאה ביביסטית מרושעת, שכתב שהבחירות הבאות הן בין דגל ישראל לדגל פלשתין. בעיני הביביסט המוסת – בנט, שקד, סער, יועז הנדל, ליברמן, גנץ והאחרים הם בצד של פלשתין. זאת התוצאה של שנות פולחן האישיות של השרלטן. הוא הצליח להחדיר למוחותיהם שהמדינה זה ביבי, דגל המדינה הוא דגל הביביזם ומי שאינו סוגד לו הוא בוגד ותומך אש"ף, שדגל אש"ף הוא דגלו. איזו חבורה של ביביסתים מוסתים ומחוקי אישיות. אגב, הם שמעו על נאום בר-אילן?
* לשבור את המראה – מירי רגב נתפסה בקלקלתה, עם פרסום ההקלטה של דבריה בסיעת הליכוד, על פיהם יש להצביע נגד כל החוקים הממשלתיים, גם בנושאי אונס, נשים מוכות או חיילי צה"ל, על מנת להפיל את הממשלה, בלי כאבי בטן. בראיון, שבו נשאלה אם תתנצל על הדברים, היא אמרה שלא היא צריכה להתנצל אלא מי שהדליף את ההקלטה. כלומר, לשבור את המראה.
מי הקליט והדליף? ח"כ מהליכוד. הוא עשה מעשה חשוב מבחינה ציבורית, בכך שחשף את מהות אסטרטגיית האופוזיציה-למדינה שמובילים נתניהו ויריב לוין. אבל אין ספק שהקלטת עמיתה לסיעה בישיבה סגורה והדלפתה, היא מעשה מכוער. וזה גם מעשה פחדני. במקום שהוא, ומרבית חברי סיעת הליכוד המתנגדים לאסטרטגיית האופוזיציה-למדינה, יקומו בגלוי ויתקוממו נגדה, הוא מקליט בסתר ומדליף בסתר.
* רלל"ב – לא נכון להגדיר את מסע הדה-לגיטימציה לשלטונו של בנט רל"ב: רק לא בנט, אלא רלל"ב: רק לא לא-ביבי. כלומר, הבעייה שלהם אינה שאלת הלגיטימיות של בנט, אלא של עצם הרעיון שאדם אחר ולא נתניהו יהיה ראש הממשלה, בין אם זה בנט, או לפיד, גנץ, סער, ברקת, אדלשטיין או כל אדם אחר. בכתבי הקודש של הדת שלהם נאמר "על כסאו לא יישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו," ועל עיקר האמונה הזה, הם מסרבים להתפשר.
* מנהיג לאומי אמיתי – יצחק שמיר היה מנהיג אמת. הוא היה אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה, אדם חף מאמביציה אישית, שכל חייו ראה עצמו עבד של הגשמת החזון הציוני. הוא היה לאומי חסר פשרות, איש ימין בדעותיו, איש אמת בעל עמוד שידרה וחוסן נפשי יוצא דופן. כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת, הוא בשום אופן לא ספר אותו כאופציה לקואליציה כלשהי. בכל פעם שכהנא שר"י עלה לנבוח מעל במת הכנסת, הוא היה קם ועוזב את המליאה. יחד איתו יצאו כל ח"כי הליכוד (שעוד היתה תנועה לאומית ליברלית, ולא כת ביביסטית). יחד איתם יצאו כל ח"כי מפלגות הימין והחרדים (גאולה כהן מתנועת התחייה אמרה שעצם קיומו של כהניזם הוא כתם על תולדות העם היהודי). יחד איתם יצאו כל הח"כים. הוא נשאר לנבוח מול אולם ריק.
ממשלת שמיר יזמה את החוק נגד גזענות, שנועד למנוע את ריצת הכהניסטים לכנסת. 119 ח"כים תמכו בחוק. אבל היום מנהיג הליכוד הוא היפוכו המוחלט של שמיר. האמביציה האישית חסרת הגבולות, המגלומניה המטורפת, תאוות השלטון שאינה יודעת שובע, היא מה שמניע אותו. והוא הכשיר את הכהניסטים ועוזריהם, למרות שבדיוק כמו שמיר הוא יודע עד כמה הם מנוולים ומסוכנים, אך ורק כי הוא יודע שהם יתמכו בכל חוק שיציע, שנועד להעמיד את עצמו מעל החוק. כיהודי, כציוני, כפטריוט ישראלי, אני רואה חובה להילחם בזוהמה הכהניסטית. בני דמותם של הכהניסטים רדפו את אבותינו בכל הגלויות שבהן הם חיו. והנה כאן, צומחת מתוכנו מוטציה כהניסטית. חרפה לאומית.
* גיבור העלילה – בן גביר הוא התגלמות כל מה שהגרועים שבשונאינו מעלילים עלינו.
* איזון נוסח מערכת "הארץ" – אחרי מיספר מאמרי מערכת "הארץ" נגד מצעד הדגלים, הם היו צריכים לאזן ולכתוב בעד דגלים, ולכן מאמר המערכת ביום שישי היה בעד הנפת דגלי אש"ף בישראל. את המתנגדים להנפת הדגלים, בעיקר בממשלה, הם כינו "פשיסטים". והם בירכו את הנהלת אוניברסיטת ב"ג על הודעתה, ש"אנו גאים בסטודנטים שלנו, משני קצוות המתרס." כלומר, מבחינת אוניברסיטת ב"ג – האוניברסיטה, שהיא אוניברסיטה ישראלית והיא מתוקצבת בידי מדינת ישראל, היא מהאו"ם והיא מאפשרת לשני קצוות המתרס להניף את דגל מדינת ישראל ואת דגל השמדת ישראל. ובין שני הדגלים הללו, המייצגים את הקצוות, היא נייטרלית. ועל כך מברך אותה מאמר המערכת: "זו הרוח שהיתה צריכה לנשוב במדינה, במקום רוחו הרעה והמתגברת של הפשיזם."
* קורבנות הקלקול – עוד 19 ילדים תמימים - קורבנות הקלקול השני של החוקה האמריקאית.
* ליל הדמים בלוד – ב-30 במאי ימלאו חמישים שנה לאחד מפיגועי הטרור הקשים ביותר בתולדות המדינה. שלושה מחבלים יפניים, חברי ארגון הטרור המרקסיסטי "הצבא האדום היפני", ששיתפו פעולה עם פלג של "החזית העממית לשחרור פלשתין", שאירגן את הפיגוע, הגיעו בטיסה לנמל התעופה לוד (לימים, אחרי מותו של בן גוריון – נתב"ג), ופתחו באש והשליכו רימונים לכל עבר, במטרה להביא להרג המוני ככל האפשר. בטבח נרצחו 26 בני אדם ו-71 נפצעו. שנים מהמחבלים נהרגו בחילופי האש והמחבל השלישי, קוזו אוקמוטו, נתפס ונדון לשלושה מאסרי עולם. כעבור 13 שנים בלבד שוחרר בעסקת ג'יבריל השערורייתית. עד היום הוא מתגורר בלבנון. ביפן הוא מבוקש על פעולות טרור, אך לבנון העניקה לו מקלט מדיני.
* הצד הבריא של השמש – לאחר פסק זמן קצרצר של כ-37 שנים, חזרתי לחקלאות, ובחודשים האחרונים אני חמוש במזמרה ועובד במטע. מה ההבדל בין העבודה בכרם ב-1985 לעבודה במטע ב-2022? אז עוד לא המציאו את סרטן העור. בקיץ, נהגנו לעבוד עם מכנסים קצרים ובלי חולצה והבנות עם מכנסיים קצרים והחלק העליון של בגד הים. אבל היום אנו מכוסים מכף רגל ועד ראש ועד קצות האצבעות, כמעט כמו אימא טאליבן. ואת מעט העור החשוף אנו מורחים בכל שעתיים.
מה עדיף? טוב, בגילי אני חייב לומר שהבריאות קודמת. והנה, במוסף "הארץ", התפרסמה כתבה בת 6 עמודים, שבמרכזה אשת מחקר בביולוגיה, פרופ' כרמית לוי, שהיא וחוקרים נוספים מערערים על המוסכמות של העשורים האחרונים ומוצאים את היתרונות הבריאותיים בחשיפה (במידה) לשמש ואת הסכנות שבהימנעות מחשיפה כזו. נהניתי לקרוא את המאמר הזה כפי שאני נהנה לקרוא מחקרים על היתרונות הבריאותיים של השוקולד.
* מה מליל – נהניתי מאוד ממאמרה של זיוה שמיר על שיר העמק של אלתרמן, כמו מכל מאמרי הסדרה "המוזה קלת הכנפיים – על פזמוניו של נתן אלתרמן". אהבתי גם את ניתוח שירו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל" המתכתב אתו.
תיקון לדבריה של זיוה – המופע הראשון של השיר "ארץ ישראל" אינו בתקליט "ארץ ישראל הישנה והטובה, חלק ה' - נוסטלגיה", שיצא ב-1984, אלא זו גרסת כיסוי להקלטה המקורית שהתפרסמה בתקליטו המכונן של אריק, "פוזי", מהחשובים בתקליטיו, ויש המגדירים אותו כתקליט הרוק הישראלי הראשון, שיצא ב-1969. כלומר, איינשטיין לא כתב את השיר בשנות הארבעים של חייו, אלא לכל המאוחר בגיל שלושים. והשיר לא נכתב אחרי מותו של אלתרמן, אלא לפחות שנה לפני פטירתו.
והערה נוספת – מהביצוע המקורי של שיר העמק בסרט המיתולוגי "חיים חדשים" נשמט הבית האחרון "אופל מהר הגלבוע". בגרסה של אריק איינשטיין, מתוך "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ב'", החליף איינשטיין את מיקום הבתים. "אופל מהר הגלבוע" הוא הבית השני ואילו "ים הדגן מתנועע" הוא הבית האחרון. סביר להניח שאריק רצה לסיים את השיר בנימה האופטימית, של "תבורך ארצי ותהולל, מבית אלפא עד נהלל."
* ביד הלשון: מדוע ולמה – בשירו של אלתרמן "תל אביב" נתקלתי לראשונה במאמרה של פרופ' זיוה שמיר על השיר ב"חדשות בן עזר", במסגרת הסדרה הנפלאה שלה "המוזה קלת הכנפיים – על פזמוניו של נתן אלתרמן".
מתוך השיר: "מִי זֶה יֵדַע מַדּוּעַ וְלָמָּה / כֹּה עֲצוּבָה אַתְּ בַּת לֹא רֻחָמָה."
מדוע הכפילות הזאת – מדוע ולמה? האם אלו מילים נרדפות? האם יש הבדל ביניהן?
יש הבדל. מדוע היא שאלת סיבה. למה היא שאלת תכלית. כלומר, השאלה "מדוע" מבקשת לדעת מה גרם לדבר מסוים והשאלה "למה" מבקשת לדעת לשם מה הדבר היה.
נדגים זאת באמצעות שיר אחר של אלתרמן, "אליפלט". גם שם מופיעות הלמה והמדוע לצד שאלות נוספות, אותן אליפלט אינו שואל:
בלי מדוע ובלי כיצד,
בלי היכן ובלי איך ולמה,
בלי לאן ומאיזה צד,
בלי מתי ובלי אן וכמה.
מתוך הבית המתאר את מעשה הגבורה של אליפלט:
אז הרגיש אליפלט כאילו
הוא מוכרח את המלאי לחדש,
וכיוון שאין אופי במיל לו,
הוא זחל כך ישר מול האש.
התשובה לשאלה מדוע אליפלט זחל כך ישר מול האש היא "כיוון שאין אופי במיל לו".
התשובה לשאלה למה הוא עשה כן היא כי "הוא מוכרח את המלאי לחדש."
האקדמיה ללשון עברית מטילה ספק באבחנה הדיכוטומית בין למה ומדוע. מדוע היא אכן אך ורק שאלת סיבה. אולם למה משמשת הן כשאלת סיבה והן כשאלת תכלית. אתר האקדמיה מוכיח זאת באמצעות ציטוט פסוקים מן התנ"ך:
כמילת סיבה: לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ (בראשית ד' ז'); לָמָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִיא (בראשית י"ב י"ח).
כמילת תכלית: לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי (שמות ה' כ"ב); גַּם-כֹּחַ יְדֵיהֶם, לָמָּה לִּי (איוב ל' ב').
האם יש הבדל בין הלמה והמדוע בשירו אלתרמן "תל אביב"? לדעתי, זוהי כפילות לתפארת המליצה. הכפילות הזאת מצויה בפזמונים נוספים בזמר העברי, כמו "למה ומדוע נד העצב בעולם... למה ומדוע עצובים שיריי כולם" ("עץ האלון", יורם טהרלב) ו"מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה" (ע. הלל).
אורי הייטנר
יזכור עם ישראל
את חתן פרס ביטחון ישראל
אַבִּי הר אבן הי"ד
שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים
בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו
שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו
בחודש מאי 2021
100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים
בפוגרום ביפו בשנת 1921
"פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום
נגד שבעה מעורבים בהצתת מלון האפנדי בעכו,
במהומות שפרצו בעיר במאי האחרון
במהלך מבצע שומר החומות.
עם זאת, איש מהם לא הואשם ברצח
של אורח המלון אבי הר אבן
שנפגע בשריפה ומת לאחר מכן,
ועדיין לא ברור מי גרם למותו!"
["הארץ", 16.8.2021]
אַבִּי הר אבן הי"ד. מתוך ויקיפדיה.
אהוד: אולי אפשר להפסיק לכמה ימים את הקשקוש במשפטי נתניהו ולרכז את כל הכוחות בהבאתם של רוצחי אַבִּי הר אבן לדין עד שיימקו בכלאם שנים רבות?
שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים
בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו
שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו
בחודש מאי 2021
100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים
בפוגרום ביפו בשנת 1921
"פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום
נגד שבעה מעורבים בהצתת מלון האפנדי בעכו,
במהומות שפרצו בעיר במאי האחרון
במהלך מבצע שומר החומות.
עם זאת, איש מהם לא הואשם ברצח
של אורח המלון אבי הר אבן
שנפגע בשריפה ומת לאחר מכן,
ועדיין לא ברור מי גרם למותו!"
["הארץ", 16.8.2021]
אַבִּי הר אבן הי"ד. מתוך ויקיפדיה.
אהוד: אולי אפשר להפסיק לכמה ימים את הקשקוש במשפטי נתניהו ולרכז את כל הכוחות בהבאתם של רוצחי אַבִּי הר אבן לדין עד שיימקו בכלאם שנים רבות?
עקיבא נוף
ציון נשאנו שמך
צִיוֹן, נָשָׂאנוּ שְׁמֵך עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל,
וּבְמוֹרְאוֹת סְפָרַד – הָיִיתְ לָפִּיד תִּקְוָה;
אַלְפַּיִם שְׁנוֹת מַשָּׂא בְּכָל אַפְסֵי תֵּבֵל –
אֵין מַיִם לְכַבּוֹת בָּהֶם אֶת אֵשׁ הָאַהֲבָה
שֶל עַם הַמִּתְפַּלֵל, שַׁחֲרִית, מִנְחָה, עַרְבִית,
בִּירוּשָׁלַיִם לְהָקִים שׁוּב אֶת סֻכַּת דָּוִד .
קָדַחְנוּ לְפִתְחֵך בְּרִאשוֹן לְצִיוֹן,
נָשָׂאנוּ נֵס צִיוֹנָה דֶּגֶל יְהוּדָה;
כְּרָמִים וִיעָרוֹת אֶל מוּל הַיְשִׁימוֹן –
נָטַעְנוּ בִּשְׁעָרַיִך, גְּדוּד הָעֲבוֹדָה
שֶׁל עַם בּוֹנֶה אַרְצוֹ, שַחֲרִית, מִנְחָה, עַרְבִית,
בִּירוּשָלַיִם לְהָקִים שׁוּב אֶת סֻכַּת דָּוִד
יְרוּשָלַיִם, שְׁמֵךְ נָשָׂאנוּ כְּמָגֵן,
וּבִּבְשָׂרֵנוּ בָּא כְּמוֹ כְּתוֹבֶת, כְּמוֹ רָעָב,
בְּכָל הַמִּלְחָמוֹת, מִיָּם עַד הַיַּרְדֵּן –
הָיוּ אַבְנֵי כָּתְלֵך עַמּוּד הָאֵשׁ בַּקְּרָב,
לָעָם הַמְגוֹנֵן, שַׁחֲרִית, מִנְחָה, עַרְבִית,
עַל בִּנְיָנָהּ בִּירוּשָלַיִם שֶל סֻכַּת דָּוִד.
לֹא עוֹד לָהּ יֵאָמֵר: הָעִיר הַשַׁכּוּלָה,
לֹא עוֹד תֵּשֵׁב בָּדָד, לֹא קֶרַע בְּלִבָּהּ;
תִשְׂגָב צִיּוֹן מְאֹד, לְעִיר הַמַּעֲלָה –
עַל הֶהָרִים הַמְבַשֵׂר הִנֵּה זֶה בָּא,
לָעָם הַמִּתְבָּרֵך, שַחֲרִית, מִנְחָה, עַרְבִית,
כִּי לֹא יָסוּף מִירוּשָלַיִם זִיו סֻכָּת דָּוִד.
מנחם רהט
ניסי ששת הימים –
גדולים אפילו מניסי חנוכה ופורים
ערב יום ירושלים אנו חוזרים לקונטרס החרדי הגנוז 'כבשי דרחמנא', שטוען לגודלם של נסי מלחמות העצמאות וששת הימים, אבל אינו רואה כל צורך להודות על התשועה בריטואל התפילה הקבוע
הניסים והתשועות שאירעו לנגד עינינו ממש בימי מלחמת המעטים נגד רבים, בשלהי אייר ותחילת סיוון תשכ"ז, שבהם ניצל העם היושב בציון תוך שישה ימים בלבד מאיומי השמדה מוחלטת עד כדי 'זריקתו לים' בידי צבאות ערב החמושים מכף רגל עד ראש – אינם פחותים כל עיקר בעוצמתם הפלאית, מניסי חנוכה ופורים, שזיכרם נחקק לעולמי עד בתולדות ישראל. כך סברו שני הרבנים הראשיים דאז. הרב הראשי איסר יהודה אונטרמן אמר כי "הניצחון המופלא במלחמה עולה בגדולתו על כל מה שהתרחש בימי החשמונאים," ועמיתו הרב הראשי יצחק נסים אמר: "ניסי ששת הימים גדולים מניסי חנוכה ופורים."
ולאחר שצה"ל הצליח להביס את צבאות ערב ולהשליש את השטחים שבשליטתו, כולל חזרתו לירושלים, חברון, קבר רחל ושאר חבלי ערש מולדתו של עם ישראל, הודו אז אפילו חילונים, באמיתות האמירה המיוחסת לבן גוריון: "בארץ ישראל, מי שאינו מאמין בנסים אינו ריאליסט" והדתיים לאומיים אימצו לאחר הניצחון את החלטת הרבנות הראשית להפוך את יום כ"ח באייר, יום שיחרור ירושלים, ליום של תפילות הודיה ושמחה על הצלתנו ופדות נפשנו.
איך הגיב הציבור החרדי? נחזור לקונטרס הגנוז, שחיבר הסופר וההוגה החרדי רבי אליהו כיטוב, ושמו 'כבשי דרחמנא' (על מנת לצרפו ל'ספר התודעה' שכתב, אך נגנז טרם הורד הפרק לדפוס, מן הסתם מטעמים שיווקיים), שביטא גם הוא את דעת ה'מיינסטרים' החרדי, שתשועת יום ירושלים כמוה כתשועת חנוכה ופורים: "בימים ההם היתה ישועה גדולה לכל ישראל שבא"י שיצאו ממוות לחיים, ונשמו לרווחה כל פזורי ישראל שבארצות תבל. ישועה גדולה זו עלתה בהיקפה ובניסיה על נסים גדולים אחרים שנעשו לישראל וניתן להם זכר-עד בפיהם ובלבבם של דורות ישראל."
ולמרות כל האקסטזה הדתית דאז, לא שרד בימינו שום זכר לניסי ששת הימים הנשגבים. החילונים חזרו להליכותיהם ולגחמותיהם, והחרדים שבו לסורם ולהכחשת המציאות הפלאית של אז. היחידים שנותרו לעמוד על משמר ההודאה לבורא עולם על הנסים ועל הנפלאות של שיחרור חבלי ארצנו ומחוזות שורשינו – ירושלים על שכיותיה, חברון קבר רחל ושאר מרחבי המכורה – הם בני הציבור הסרוג, שחוגג מאז תמידים כסדרן את התשועה הגדולה בהלל והודיה, בשירה ובזמרה.
תיאוריו המרגשים של הרב אליהו כיטוב לגבי נפלאות תשכ"ז, נגנזו עם הקונטרס 'כבשי דרחמנא' (סודות הבורא), שהפרק הראשון בה משבח את בורא עולם על ניסי ההצלה של מלחמת השיחרור (תמצית דבריו התפרסמו כאן בגיליון יום העצמאות השנה), והשני מהלל את הקב"ה על הנסים הגלויים שחולל לחיילי ישראל בימי שיחרור חבלי יהודה ושומרון.
וכך מתאר הרב כיטוב:
"כ"ח באייר, יום בו הובסו כל צבאות ערב שבאו להשמיד להרוג ולאבד את כל זרע ישראל בא"י. הוסרו מצורי האויבים בגבולות הארץ מסביב, חזרה גזילה לבעליה – זו ירושלים עיר הקודש, שמתחילה גזלוה ברובה מישראל, ובאותו יום שוב היתה ירושלים עיר אחת שלימה שכולה ביד ישראל, ונפתחו לרווחה כל המקומות הקדושים לישראל מקדשיהם.
"בשנת תשכ"ז ליצירה היה הדבר הגדול הזה... ביום כ"ו באייר, עמדו כל צבאות מצרים, כמאה רִבּוא, בדרומה של א"י ועמדו כל צבאות עבר הירדן על אדמת א"י במזרחה ובדרומה ובירושלים, וצבאות סוריא בצפונה, גם עיראק היא בבל נלוותה עמהם, ויעמדו צבאותיה בין צבאות עבר הירדן, וביד כולם כלי משחית כחול הים לרוב... אמר אוייב: נרדפם לישראל, נשיגם, לים נדחפם ושם נטביעם! – ונהפך היה, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. ביום כ"ו החלה מלחמת המגן של צבא ישראל וביום ב' בסיון שלאחריו שקטה המלחמה ויד ישראל עושה חיל...
"חביב הוא יום כ"ח באייר ביותר, אע"פ שעדיין המלחמה לא פסקה עוד – שבאותו יום חזרה ירושלים להיות עיר אחת שלימה ונתונה ביד ישראל, ומפני חיבתה של ירושלים היה דומה אותו יום על כל ישראל, כאילו בו ניתנה להם כל ארץ ישראל."
בהמשך מתאר המחבר את גודל הנס שבהשמדת כל מטוסי האוייב והנחתת "מכת תדהמה" כלשונו על צבא מצרים בסיני, שהתפזר לכל רוח וחייליו "נפלו איש בחרב רעהו או נדדו במדבר אין מאכל, ומתו והיו מאכל לעוף השמים" ומזכיר את סיכלותו של מלך ירדן שהוזהר שאם יצטרף למלחמה ישלם מחיר כבד, אך הוא בחר לאבד את ירושלים ושאר שטחי א"י המערבית, ומסיים ב"הכאת גדודי ארם, היא סוריא, עד שערי דמשק."
"...חייבים אנו לומר שירה על מפלתם של כל אויבינו יחד שביקשו לעקור הכול, וברוב חסדי הקב"ה יצאנו חיים, וארצנו שלימה יותר משהיתה."
אבל לאחר שאמר כל זאת, חוזר ר' אליהו, למרבה התמיהה, לעמדה החרדית המקובלת, ברוח 'שב ואל תעשה' או 'חדש אסור מן התורה,' ושולל אמירת תפילות הודיה ביום החשוב של שיחרור ירושלים:
"הרבה נסים נעשו לנו, ואולם ... כולם יחד אינם אלא מקצת מן הטובה העתידה לבוא עלינו במהרה בימינו, יותר מבימי צאתנו מארץ מצרים... או-אז נאמר שירה על הנס השלם, במהרה בימינו."
במילים אחרות: כל הניסים הגדולים הללו אינם אלא מבוא לניסים שעוד יתחוללו בעתיד. אז למה למהר? נחכה שיתגשמו ואז נאמר שירה ותודה על כולם גם יחד, בחבילה אחת.
נו, שיהיה. חג ירושלים שמח.
מנחם רהט
ערב יום ירושלים אנו חוזרים לקונטרס החרדי הגנוז 'כבשי דרחמנא', שטוען לגודלם של נסי מלחמות העצמאות וששת הימים, אבל אינו רואה כל צורך להודות על התשועה בריטואל התפילה הקבוע
הניסים והתשועות שאירעו לנגד עינינו ממש בימי מלחמת המעטים נגד רבים, בשלהי אייר ותחילת סיוון תשכ"ז, שבהם ניצל העם היושב בציון תוך שישה ימים בלבד מאיומי השמדה מוחלטת עד כדי 'זריקתו לים' בידי צבאות ערב החמושים מכף רגל עד ראש – אינם פחותים כל עיקר בעוצמתם הפלאית, מניסי חנוכה ופורים, שזיכרם נחקק לעולמי עד בתולדות ישראל. כך סברו שני הרבנים הראשיים דאז. הרב הראשי איסר יהודה אונטרמן אמר כי "הניצחון המופלא במלחמה עולה בגדולתו על כל מה שהתרחש בימי החשמונאים," ועמיתו הרב הראשי יצחק נסים אמר: "ניסי ששת הימים גדולים מניסי חנוכה ופורים."
ולאחר שצה"ל הצליח להביס את צבאות ערב ולהשליש את השטחים שבשליטתו, כולל חזרתו לירושלים, חברון, קבר רחל ושאר חבלי ערש מולדתו של עם ישראל, הודו אז אפילו חילונים, באמיתות האמירה המיוחסת לבן גוריון: "בארץ ישראל, מי שאינו מאמין בנסים אינו ריאליסט" והדתיים לאומיים אימצו לאחר הניצחון את החלטת הרבנות הראשית להפוך את יום כ"ח באייר, יום שיחרור ירושלים, ליום של תפילות הודיה ושמחה על הצלתנו ופדות נפשנו.
איך הגיב הציבור החרדי? נחזור לקונטרס הגנוז, שחיבר הסופר וההוגה החרדי רבי אליהו כיטוב, ושמו 'כבשי דרחמנא' (על מנת לצרפו ל'ספר התודעה' שכתב, אך נגנז טרם הורד הפרק לדפוס, מן הסתם מטעמים שיווקיים), שביטא גם הוא את דעת ה'מיינסטרים' החרדי, שתשועת יום ירושלים כמוה כתשועת חנוכה ופורים: "בימים ההם היתה ישועה גדולה לכל ישראל שבא"י שיצאו ממוות לחיים, ונשמו לרווחה כל פזורי ישראל שבארצות תבל. ישועה גדולה זו עלתה בהיקפה ובניסיה על נסים גדולים אחרים שנעשו לישראל וניתן להם זכר-עד בפיהם ובלבבם של דורות ישראל."
ולמרות כל האקסטזה הדתית דאז, לא שרד בימינו שום זכר לניסי ששת הימים הנשגבים. החילונים חזרו להליכותיהם ולגחמותיהם, והחרדים שבו לסורם ולהכחשת המציאות הפלאית של אז. היחידים שנותרו לעמוד על משמר ההודאה לבורא עולם על הנסים ועל הנפלאות של שיחרור חבלי ארצנו ומחוזות שורשינו – ירושלים על שכיותיה, חברון קבר רחל ושאר מרחבי המכורה – הם בני הציבור הסרוג, שחוגג מאז תמידים כסדרן את התשועה הגדולה בהלל והודיה, בשירה ובזמרה.
תיאוריו המרגשים של הרב אליהו כיטוב לגבי נפלאות תשכ"ז, נגנזו עם הקונטרס 'כבשי דרחמנא' (סודות הבורא), שהפרק הראשון בה משבח את בורא עולם על ניסי ההצלה של מלחמת השיחרור (תמצית דבריו התפרסמו כאן בגיליון יום העצמאות השנה), והשני מהלל את הקב"ה על הנסים הגלויים שחולל לחיילי ישראל בימי שיחרור חבלי יהודה ושומרון.
וכך מתאר הרב כיטוב:
"כ"ח באייר, יום בו הובסו כל צבאות ערב שבאו להשמיד להרוג ולאבד את כל זרע ישראל בא"י. הוסרו מצורי האויבים בגבולות הארץ מסביב, חזרה גזילה לבעליה – זו ירושלים עיר הקודש, שמתחילה גזלוה ברובה מישראל, ובאותו יום שוב היתה ירושלים עיר אחת שלימה שכולה ביד ישראל, ונפתחו לרווחה כל המקומות הקדושים לישראל מקדשיהם.
"בשנת תשכ"ז ליצירה היה הדבר הגדול הזה... ביום כ"ו באייר, עמדו כל צבאות מצרים, כמאה רִבּוא, בדרומה של א"י ועמדו כל צבאות עבר הירדן על אדמת א"י במזרחה ובדרומה ובירושלים, וצבאות סוריא בצפונה, גם עיראק היא בבל נלוותה עמהם, ויעמדו צבאותיה בין צבאות עבר הירדן, וביד כולם כלי משחית כחול הים לרוב... אמר אוייב: נרדפם לישראל, נשיגם, לים נדחפם ושם נטביעם! – ונהפך היה, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. ביום כ"ו החלה מלחמת המגן של צבא ישראל וביום ב' בסיון שלאחריו שקטה המלחמה ויד ישראל עושה חיל...
"חביב הוא יום כ"ח באייר ביותר, אע"פ שעדיין המלחמה לא פסקה עוד – שבאותו יום חזרה ירושלים להיות עיר אחת שלימה ונתונה ביד ישראל, ומפני חיבתה של ירושלים היה דומה אותו יום על כל ישראל, כאילו בו ניתנה להם כל ארץ ישראל."
בהמשך מתאר המחבר את גודל הנס שבהשמדת כל מטוסי האוייב והנחתת "מכת תדהמה" כלשונו על צבא מצרים בסיני, שהתפזר לכל רוח וחייליו "נפלו איש בחרב רעהו או נדדו במדבר אין מאכל, ומתו והיו מאכל לעוף השמים" ומזכיר את סיכלותו של מלך ירדן שהוזהר שאם יצטרף למלחמה ישלם מחיר כבד, אך הוא בחר לאבד את ירושלים ושאר שטחי א"י המערבית, ומסיים ב"הכאת גדודי ארם, היא סוריא, עד שערי דמשק."
"...חייבים אנו לומר שירה על מפלתם של כל אויבינו יחד שביקשו לעקור הכול, וברוב חסדי הקב"ה יצאנו חיים, וארצנו שלימה יותר משהיתה."
אבל לאחר שאמר כל זאת, חוזר ר' אליהו, למרבה התמיהה, לעמדה החרדית המקובלת, ברוח 'שב ואל תעשה' או 'חדש אסור מן התורה,' ושולל אמירת תפילות הודיה ביום החשוב של שיחרור ירושלים:
"הרבה נסים נעשו לנו, ואולם ... כולם יחד אינם אלא מקצת מן הטובה העתידה לבוא עלינו במהרה בימינו, יותר מבימי צאתנו מארץ מצרים... או-אז נאמר שירה על הנס השלם, במהרה בימינו."
במילים אחרות: כל הניסים הגדולים הללו אינם אלא מבוא לניסים שעוד יתחוללו בעתיד. אז למה למהר? נחכה שיתגשמו ואז נאמר שירה ותודה על כולם גם יחד, בחבילה אחת.
נו, שיהיה. חג ירושלים שמח.
מנחם רהט
אהוד בן עזר
1. החזון האוטופי של הרצל ור' בנימין
במלאת 120 שנה ל"אלטנוילנד"
מתוך הספר "ברנר והערבים", 2001
דמות הערבי, והיחס לשאלה הערבית, נושאים אופי רומאנטי של הערצת המזרח – ביצירות של הספרות העברית, שרובן נכתב בארץ-ישראל, בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20.
בסיפור "ראש השנה לאילנות" (1891), לר' זאב יעבץ, אנו פוגשים דמות נער עברי חדש, נחמן, המסמל את המעבר מהסבילות, מן הפאסיביות הגלותית, ומהתדמית של הצעיר היהודי חיוור הפנים הלומד בישיבה – אל האקטיביות הארצישראלית, המתבטאת, בין היתר, בהתדמות לערבי בכל הקשור להסתגלות לתנאי הארץ, וביכולת להתמודד עם הערבי בשימוש בנשק.
המאבק אינו רק בערבים. ההתיישבות עצמה נתפסה כחלק ממאבק מתמשך עם הטבע, האקלים והמחלות. אפילו הסכנה שבהליכה או ברכיבה מנקודת יישוב אחת לשנייה, היתה לאחד הביטויים המובהקים למאבק של העברי השב לארצו כדי לחיות ולהתערות בה. היתקלויות על אם הדרך עם מתנפלים ערביים, מלוות במאבק מר ומכאיב, מצויות בספרות העברית החדשה מראשית הופעתה בארץ. מאבקים אלו אינם דווקא על רקע הסכסוך הלאומי, אלא חלק ממציאות חיים בארץ פראית-למחצה, תחת שלטון תורכי מושחת, כאשר אין לו לאזרח, ללא קשר ללאומיותו או לדתו – ביטחון מפני מעשי שוד בדרכים.
*
גישה אוטופית ואופטימית, מופיעה ב"אלטניילאנד" (1902) של הרצל. ואף כי הרומן, שהופיע במקורו בגרמנית, אינו שייך לספרות העברית, מן הראוי להבין את התייחסותו לשאלה הערבית, שכן הספר נוגע בלב-ליבה של השקפת-העולם הציונית.
הרצל ערך בארץ-ישראל ביקור אחד בלבד, קצר ומאכזב, ב-1898, בעקבות ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני. הארץ, ובייחוד ירושלים, הותירו בו רושם עגום ביותר, וכך אמנם הוא מתארן בראשית הרומן, שזמן התרחשותו 1902. אך בהמשכו האוטופי, האמור להתרחש ב-1923, שרויה הארץ בשגשוג בזכות הכוח הכלכלי והתרבותי של העולים היהודים, שהקימו בה חברה למופת, קואופראטיבית, משותפת לכל יושביה, יהודים כערבים, ותיקים כחדשים.
הרצל האמין כי התנופה הכלכלית וההון היהודי ישנו את פני החברה הערבית, ובעייה לאומית-ערבית כלל לא תתעורר. הערבים ימכרו ברצון את אדמותיהם ל"חברה החדשה", הקואופראטיבית, יהיו בה חברים שווי-זכויות, ואף יודו ליהודים על שהעלו את רמת-חייהם. דמות בולטת של ערבי ברומאן היא ראשיד-בי, בן למשפחה עשירה שהרוויחה מתהליך ההתיישבות היהודית. כאשר הוא מתבקש לענות לשאלה: "מה עם כל אותם פלאחים שלא היה להם מה [אדמות – אב"ע] למכור?" – הוא עונה:
"אלה שלא היה להם מאומה, ולא יכלו לפי זה לאבד מאומה, הרי מאליו מובן שרק הרוויחו. והם אמנם הרוויחו: אפשרויות של עבודה, פרנסה, מצב טוב. לא היה מראה עלוב ומעורר רחמים מאשר מראה כפר ערבי בארץ-ישראל בסוף המאה ה-19. האיכרים התגוררו בבתי-חומר דלים, שלא היו ראויים לשמש רפתות לבהמות. התינוקות היו מוטלים ערומים ללא כל טיפול בחוצות וגדלו כבהמות וכחיות. עתה נשתנה הכול. בשעה שייבשו את הביצות בארץ, בשעה שתיקנו את התיעול ונטעו את עצי-האיקליפטוס, המבריאים את הקרקע, השתמשו בפועלים מקומיים אלה, החסונים, ושילמו להם שכר הגון." ("אלטניילאנד", הוצאת "מצפה", תרגום דוב קמחי, תרצ"ט, 1939, עמ' 127).
ראשיד-בי מסייר עם אורחיו בכפר ערבי שבו מסגד קטן, המסתמן באופק, ומסביר:
"אנשים מסכנים אלה נעשו מאושרים הרבה יותר מאז. הם מתפרנסים בכבוד, ילדיהם בריאים ולומדים דבר-מה. בדתם ובמנהגיהם העתיקים לא נגע איש לרעה. רק טובה צמחה להם." (שם).
האוטופיה של הרצל הסתפקה בשיפור מצבו העלוב של הכפר הערבי, ובהימנעות מפגיעה לרעה בדתם ובמנהגיהם של יושביו. השאלה הלאומית אינה קיימת כלל בעיניו. הוא ראה חזות הכול בהתפתחות הכלכלית שתבוא בזכות העלייה היהודית.
ביצירה "משא ערב", שכתב הסופר והמסאי ר' בנימין (יהושע רדלר-פלדמן, 1957-1880), ידידו ורעו של ברנר, ולימים פעיל ב"ברית–שלום" ובארגונים אחרים שהוקמו בארץ-ישראל לקירוב יחסי יהודים וערבים – מצויה גישה אוטופית מסוג אחר.
"משא ערב" התפרסם ב-1907 בכתב-העת הלונדוני שהוציא ברנר, "המעורר", בטרם עלה ר' בנימין ארצה, באותה שנה ממש. המשא הוא מעין מאניפסט, בלשון תנ"כית חגיגית, המכריז על כיוון פן-שמי ביחסים שבין יהודים לערבים בעתיד. לדעתו היהודים יכולים, וגם חייבים, לבוא לארץ-ישראל מבלי לעורר ולהחריף את הבעייה הלאומית. בדומה ליצחק אפשטיין, כך גם הפתרון של ר' בנימין מתמצה בחקלאות אינטנסיבית ובמטעי-פרי. ניצול פרודוקטיבי יותר של הקרקע ושימוש בדרכי-עיבוד להשבחתה, יאפשרו הגדלת צפיפות האוכלוסיה, ויספקו מקורות פרנסה. כך יהיה די מקום בארץ-ישראל למתיישבים יהודים נוספים, מבלי לנשל את הערבים.
לשיא מגיעים דבריו בהכרזה פיוטית ומלאת רגש על יחסי שני העמים בעתיד:
"ובשכבר הימים יהיה כאחד מאתך ולא נודע כי בא אל קרבך
את בניך תיתן לו ולקחת מבניו
ויבוא דם גיבוריו בדמך והלכת הלוך וגדול
ומצא מין את מינו והיה מין אחד
אנשים אחים אנחנו משפחות אחדות כל גויי הארץ
אראנו אם לא עתה אשורנו אם לא קרוב."
("משא ערב", המעורר, 1907, שנה שנייה, חוברת ז', עמ' 273).
חזונו הוא יצירת עם משותף לערבים וליהודים, יושבי הארץ, זאת בהסתמך על מוצאם השמי המשותף, ומתוך גישה שניתן לכנותה – פן-שמית.
אהוד בן עזר
2. שיחה שנייה: אוטופיה
[מתוך החוברת האינטרנטית: "צל הפרדסים והר הגעש. שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20", שנערכה בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, בשנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה].
הפעם נשוחח על האוטופיסטים, וביתר דיוק – על שלושה אוטופיסטים בשאלה הערבית, ואציין תחילה את הספרים שנעסוק בהם:
הספר הראשון הוא הרומאן האוטופי של הרצל, "אלטנוילנד", שהופיע בשנת 1902; הוא, אגב, הספר היחיד שאותו כללתי במחקר למרות שלא נכתב עברית, כי אי אפשר להתעלם מההשפעה המכרעת שהיתה לו על החיים בארץ-ישראל, אולי לא על הספרות העברית – כמו על הציונות בכללה. הוא תורגם מהר מאוד לעברית ונתקבל כספר שמכוון קודם כל לקוראי העברית.
היצירה השנייה, או הנושא השני – הוא מאמר בשם "שאלה נעלמה", שכתב יצחק אפשטיין. תחילה הירצה את דבריו בבאזל, ב-1905, ואחר כך הופיעו במאמר שנתפרסם ב"השילוח", בשנת 1907, ושהיה ציון דרך בגישה האוטופית, הפאציפיסטית – לשאלה הערבית, וגם זעקה על ההתעלמות מממנה כאן בארץ.
והיצירה השלישית היא מעין משא נבואי, בסגנון תנ"כי, שכתב המסאי והסופר ר' בנימין; הוא היה ידידו של ברנר, אם כי בר-פלוגתא שלו דווקא בנושא הזה של השאלה הערבית, כפי שעוד נראה; ר' בנימין פירסם את "משא ערב", יצירה כמו-נבואית על היחסים שישררו בין היהודים לערבים בעתיד, ביולי 1907, בעיתונו הספרותי של ברנר, "המעורר", בלונדון; פירסם אותו עוד בטרם עלה ארצה.
הרצל ביקר בארץ במשך תשעה ימים, ב-1898, וראה אותה בעליבותה. מסעו, למרות שמקשטים אותו מאוד מאז ועד היום, בזכות הפגישה עם הקיסר הגרמני – המסע עמד בסימן של אי-הצלחה; היתה הלשנה על הרצל, והוא בעצם ברח מהארץ ימים אחדים לאחר בואו, מפחד תוצאות ההלשנה על פעילותו הציונית, בפני השלטון התורכי. התרשמותו מירושלים היתה שהיא מלאה סחי ורפש, ושמן הראוי להרוס את חומות העיר העתיקה, ולבנותה מחדש. הרצל לא התפעל מארץ-ישראל, הוא לא ביקר בה קודם ולא חזר אליה שנית.
ומעניין, ארבע שנים לאחר ביקורו הבלתי-מוצלח, והיחיד, בארץ, הופיע הרומאן האוטופי שלו, "אלטנוילנד", שבו תיאר את הארץ כפי שרצה שתהיה. תחילת הספר בביקור בארץ של המספר ושל ידידו הגרמני קינגסגורט, ביקור המתרחש באותה תקופה שהרצל ביקר בארץ; לאחר זמן, כעבור כעשרים וכמה שנים, חוזרים השניים ומבקרים בארץ, המתוארת כאוטופיה.
ובאוטופיה הזו יש התייחסות גם לנושא שאנו עסוקים בו – איך ראה הרצל את מקומם של הערבים בחברה החדשה?
הרצל לא העריך נכונה את הכוח הלאומי של הערבים, לא ראה אותם כמתחרה לאומי בשאיפות הציוניות, הלאומיות שלנו; הוא העניק משקל עצום לכוח הכלכלי, המודרני, האירופי של היהודים שעתידים לבנות את החברה החדשה בארץ-ישראל. לכן דיבר רק על חברה חדשה; אין אפילו צבא למדינה החדשה שהוא מתאר. הרצל חלם על הצ'ארטר, על רשיון ההתיישבות שקיווה להשיג מהשולטן התורכי; הוא כאילו לא התעניין מה יהיו הגבולות או איזה אגרוף יגן על המדינה. הוא דיבר בעיקר על התוכן, על אותה חברה חדשה, שהיא בחלקה קואופראטיבית, מורכבת מאנשים שנותנים את אדמותיהם לחברה, ומעבדים אותן ביחד.
ובמציאות הזו ראה את הערבים משתלבים בשני אופנים:
האופן האחד – שמצבם של עם-הארץ, של הפלאחים, שכפי שנוכח בביקורו הראשון – היה בשפל המדרגה, בכפרים הערביים, תחת השלטון התורכי – מצבם יוטב כי הם יקחו חלק בעבודת הבנייה של החברה החדשה, של המדינה היהודית, וכך גם רמת חייהם תעלה.
מצד שני, הוא מתאר דמות מאוד מעניינת, זה הגיבור הערבי שקיים ב"אלטנוילנד", ושמו – ראשיד-ביי, ערבי חיפאי עשיר. מעניין שהרצל, שמעודו לא ביקר בחיפה, ראה בה את עיר העתיד שתיאר ב"אלטנוילנד", ואותו ראשיד-ביי, מחיפה, משתלב בחברה החדשה, ובהנהגתה. הוא מסר את אדמותיו לחברה החדשה, ונעשה שותף בבכל הנעשה בה.
הרצל מתאר טיול במרכבת-מסע, שהיא ספק רכבת ספק מכונית, מין מכונית-קיטור – מחיפה לכיוון העמק; הם עוברים על פני פרדסים, ורואים כפרים של ערבים; הנוסעים ב"מכונית-העתיד" הזו הם המספר היהודי, חברו האציל הגרמני וראשיד-בי, שמארח אותם. הארץ נמצאת במצבה האוטופי, בראשית שנות העשרים לערך. הזקן הגרמני האציל, קינגסקורט שמו, חוקר את ראשיד-בי על מצב הערבים, ושואל:
"כלום לא נהרסו ממעמדם תושבי ארץ-ישראל הקודמים על-ידי העלייה של היהודים? האם לא היו מוכרחים לעזוב את הארץ? יחידים בוודאי נהנו, אבל מכאן אין ראייה."
ודווקא בפי ראשיד-ביי, הערבי האמיד, שהוא אחד ממנהיגי היישוב הערבי שבתוך החברה החדשה, שם הרצל תשובה חיובית, שמצדיקה את מעשי היהודים, וראשיד-ביי אומר:
"איזו שאלה! לכולנו היתה זו ברכה, וראשית כל כמובן לבעלי הנכסים, שמכרו את קרקעותיהם לחברה היהודית."
במכונת-מסע, שעושה דרכה בין פרדסי העמק, נמשכת השיחה בין קינגסקורט לראשיד-ביי, ושוב שואל קינגסקורט, האורח:
"מה היה עם אותם תושבים שלא היה להם מאומה? כל אותם הערבים המוסלמים..."
ברקע נמצא גם משרת כושי, שתוקע מדי פעם תקיעות עולזות בחצוצרת-פח, ומאחורי המכונה יושב המסיק; זו מעין תמונה של קטר הנוסע על כביש, והיא חלק מהאוטופיה, כפי שהרצל חזה, בראשית המאה, את אמצעי התחבורה המודרניים. וכך משיב ראשיד-ביי:
"אלה שלא היה להם מאומה, ולא יכלו לפי זה לאבד מאומה, מאליו מובן שרק הרוויחו. והם אמנם הרוויחו – אפשרויות של עבודה, פרנסה, מצב טוב. לא היה מראה עלוב ומעורר רחמים מאשר מראה כפר ערבי בארץ-ישראל בסוף המאה התשע-עשרה. האיכרים התגוררו בבתי חימר דלים, שלא היו ראויים לשמש רפתות לבהמות. התינוקות היו מוטלים ערומים, ללא כל טיפול, בחוצות, וגדלו כבהמות וכחיות. עתה נשתנה הכל. בשעה שייבשו את הביצות בארץ, בשעה שהתקינו את התיעול ונטעו את עצי האיקליפטוס המבריאים את הקרקע, השתמשו בפועלים מקומיים אלה, החסונים, ושילמו להם שכר הגון. הבט נא וראה את השדה הזה – עדיין זכור אני מימי נעוריי שכאן היו ביצות. את הקרקע הזה רכשה לה החברה במחיר הזול ביותר, והפכה אותו לטוב ביותר. והשדות הללו שייכים לכפר זה, המבהיק שם על הגבעה, זהו כפר ערבי. המסגד הקטן מסתמן משם. אנשים מסכנים אלה נעשו מאושרים הרבה יותר מאז. הם מתפרנסים בכבוד, ילדיהם בריאים ולומדים דבר-מה. בדתם ובמנהגיהם העתיקים לא נגע איש לרעה. רק טובה צמחה להם."
אם לסכם את יחסו של הרצל, אפשר לומר כך – טעות נוראה ותקווה גדולה. טעות נוראה – בכך שהוא לא הביא בחשבון את המתח בין שני לאומים, שתי דתות, שתי תרבויות, שתי תנועות לאומיות. אולי נובע הדבר מתוך תמימות? או מתוך אמונה אופטימית בקידמה, במודרניות? זו בעצם תמצית הגישה הציונית, שהיום נראית אולי נאיבית, באומרה שהערבים יאהבו אותנו משום שאנחנו מביאים את הקידמה למזרח-התיכון, משום שאנחנו ניטיב את תנאיהם, משום שניתן להם חיים בריאים יותר, עשירים יותר, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מן הבעייה הלאומית.
אבל אי אפשר לומר שהרצל לגמרי טעה. משום שכל שלום חלקי, כל שיתוף-פעולה חלקי שלנו עם הערבים, אפילו מה שמתרחש היום בגבולות ארץ-ישראל, שכולה בשליטתנו, והיא כמעט מדינה דו-לאומית: מצד אחד אנו רואים את הצללים. אבל אם מסתכלים לא על הצללים אלא על עצם הדבר ששני עמים מקיימים מנגנון כלכלי, לא הייתי אומר – תרבותי, אבל הכלכלה כבר משותפת, יהודים וערבים חיים ביחד, במסגרת שהיא די מודרנית, והמצב מתקרב במקצת למה שהרצל חזה.
אמנם, אם יש מתח, ופורצות מהומות, וכל העסק של הדו-קיום נדמה שהולך לקרוס – אז אומרים שהרצל לא צדק. אבל בתקופות של שקט יחסי, כאשר שני העמים חיים יחד על אותה כברת-ארץ, בכלכלה אחת – ולדעת הרצל יכלו לחיות גם בשיטה של חברה שלטונית אחת, אפילו כנסת אחת לשני העמים באותה ארץ – אז זה, במידה מסויימת, חזונו של הרצל, לפחות לגבי ישראל שבגבולות הקו הירוק.
בכל העיסוק בנושא השאלה הערבית, אנחנו כאילו אומרים – אבותינו ומייסדינו הציבו בפנינו למן ההתחלה את התקוות הגדולות ואת האזהרות הגדולות. ואנחנו עדיין מתנודדים ביניהן. כשרע, כאשר פורצת מלחמה, אנחנו אומרים: ברנר, שהיה פסימיסט, כפי שעוד נראה – צדק. האוטופיה לא תיתכן.
אך כשיש תקופות של רגיעה ושלווה, אנחנו מהרהרים: אולי בכל זאת הרצל לא היה הוזה דימיונות בלבד?
אהוד בן עזר
יוסף אורן
סמי ברדוגו מבטיח לבצע תפנית ביצירתו
מאחר שסמי ברדוגו, מחבר הספר "כולנו החמישה" (שהופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד הספריה החדשה 2022, 313 עמ'), לא הגדיר את ספרו החדש כאוטוביוגרפיה, מאלצת אותי חובת הזהירות להתעלם מכל המידע המקביל בינו ובין הדמות המספרת על עצמה את קורותיה בספר זה, תחת הכינוי "אני כותב", ב-89 "ניירות", שהן היחידות הקצרות שמהן בנוי הספר. לעומת זאת לא אתכחש להשערה שהסופר הבדוי, שבחר לעצמו את הכינוי "אני כותב", שאל הרבה פרטים ביוגרפיים מסמי ברדוגו המתהלך בינינו, כגון: את העובדה שמלאו לו לאחרונה חמישים שנה ושהשלים בעשרים וחמש שנות כתיבה מדף צנוע אך מעורר עניין של כרכי סיפורת המתייחדים בתוכנם ובשפה העברית המיוחדת שבה נכתבו.
החידוש של "האני הכותב" (שיכונה להלן, לשם הקיצור: "המספר") בספרו זה הוא בהגדרה הסוּגָתית שהצמיד לו: "לא-רומן" – ספר שבו סיכם ב"ניירות" (פתקים או דפים נפרדים) את "המלחמה העיקשת בין הסיפור לבין החיים" שניהל באותן עשרים וחמש השנים שהקדיש לכתיבה, שלדבריו בפתח הספר, היא מלחמה שבה ניצח את שניהם, הן את "הסיפור" והן את "החיים".
הבחירה של "המספר" לכתוב תחילה "ניירות" ורק אחר-כך להציבן בסדר מסויים, מבהירה לקורא, כי בניגוד ל"רומן" ששוקד לפתח עלילה מדורגת ורצופה, מגיש ה"לא-רומן" עלילה מרוסקת, שרק אחרי מלאכת איסוף של פרטים המפוזרים ב"ניירות", אפשר לגלות רציפות עלילתית כלשהי ביניהם. כתיבת "לא-רומן" היא אולי חידוש במדף ספריו של סמי ברדוגו, אך לא בתולדות הספרות העברית החדשה, שבה נמצאו תמיד סופרים, מאז ימי יוסף חיים ברנר ועד ימי יואל הופמן, שחרגו ממסורת העלילה הרצופה וכתבו עלילה שמצורפת מ"ניירות" נפרדים.
ועם זאת, מאחר שבמהלך העתקת "הניירות", כדי לכלול אותם בספר, העניק "המספר" לכל "נייר" מיספר סידורי – ודווקא במניין הא"ב העברי – שמיקם אותו ברצף הגירסה שלו על "המלחמה העיקשת בין הסיפור לבין החיים," צריך להניח שסִפְרוּר הא"ב של פ"ט "הניירות" מעיד על קומפוזיציה (מבנה אמנותי) כדי שיהיו גם "לא-רומן" שעלילתו מרוסקת וגם ירמזו בה-בעת לאיזו עלילה רצופה של "רומן".
אף על פי כן: אפילו קורא שאוהב לקרוא עלילות מְאַתְגרות, יתקשה לפענח את הקומפוזיציה בספר הזה רק בעזרת המיספר הסידורי של "הניירות" ברצף של הטקסט, משום שרוב "הניירות" האלה הם דו-שכבתיים: הם מציעים לקורא בכל "נייר" גם פיסת מידע מעלילת "החיים" וגם פיסת מידע מעלילת "הסיפור". ומאחר ששתי העלילות נמצאות אצל "המספר" ב"מלחמה עיקשת" וממושכת, לכן ירוכז להלן בנפרד תוכנה השונה של כל עלילה: תחילה תרוכז עלילת "החיים" ואחריה תרוכז עלילת "הסיפור".
"החיים" – עלילת המציאות
עלילת "החיים" היא ריאליסטית וביוגרפית ולכן גם ניתנת לסיכום יותר בקלות מעלילת "הסיפור", כי היא מספרת על משפחתו של "המספר" בעיירה מ' בצפון הנגב, משפחה הנתונה במציאות כלכלית נחותה (עמ' 124). את רוב שנותיהם במדינה בילו [ההורים] בבתי-חרושת, עמדו משעת בוקר מוקדמת לצד פסי הייצור (עמ' 209). ובשובם מהעבודה סיימו שניהם אחרת את היום: "אימא שלנו עייפה וטרודה בענייני הבית – רוצה לגמוא כבר את מה שמוטל עליה – אבא שלנו גורר צעדים בשעת ערב מאוחרת. הוא חצי-שיכור בגלל העראק ששתה." למחרת ישכימו שניהם להתייצב שוב לעבודתם בבתי החרושת בנחרצות "של אי-כניעה" (עמ' 305-304).
משום שבנסיבות האלה "אימא ואבא עשו רק פעולות עבודה ומיעטו בדיבורים, ניסו בעיקר לשמור על תחזוקת הבית הקטן," לא היה ל"מוסד המשפחה" תוקף בחיי חמשת ילדיהם, לא בשנים שהם היו עדיין קטינים ובוודאי שגם לא אחרי שהפכו לבוגרים: "אנחנו, האחים והאחות, השכלנו להיזהר ממנו [מ"מוסד המשפחה"] והתרכזנו בעצמנו-אנו. זה היה חלק מהותי בעיצוב נפשנו, ההכרח להיטיב את חיינו ככל האפשר הוא שחתם את המעגל שלנו, אך בתוכו לא שלטה משפחה" (עמ' 91).
נִפרָדוּתם זו של חמשת האחים מן ההורים, שליכדה אותם במקצת, התערערה לפני 33 שנים, אחרי שמכונית דרסה אז למוות את אברהם, והוא רק בן 12. כל עוד היו הוריהם בחיים, עדיין נשמר קשר בין ארבעת האחים כשש שנים נוספות, אך הקשר הזה נפסק כאשר כל אחד מהם פנה לדרכו, ובמשך 14 שנים הם כבר לא נפגשו ביניהם. משום כך הפתיע אותם אחיהם הבכור כאשר הזעיק אותם להגיע אל "בֵית-הגידול" המשותף שלהם, כדי לפרוע חוב שלא פרעו לאברהם לפני 33 שנים, כאשר לא אמרו "קדיש" על קברו, כפי שההלכה חייבה אותם, משום שאביהם הקדים אותם ואמר את התפילה במקומם (עמ' 302).
מסיבות מובנות, אני נמנע לחשוף את פרטי המעשה שיזם "הבכור" כדי לסגור סופית את הפרשה המשפחתית הזו, אך אוסיף שהיוזמה המוזרה והפלילית הזו של "הבכור" תיחשף לקורא בהַשְׁהָיוֹת מאולצות וברמזים – תחילה על-ידי דרישתו התקיפה של הפקד יוסי, קצין המשטרה בעיירה, מן האחים ("האחות", "המספר" ו"האח קטן") להגיע אל ביתו של "הבכור", שמסרב לפתוח את הדלת לשוטרים ומגלה "סימנים אובדניים", ואחר כך בהרבה רמזֵי "יוציא" ו"עומד להוציא" – רק בשלב מאוחר בספר (מ"נייר מֵם", עמ' 133, ואילך).
כלומר: עלילת הספר מתרחשת כולה ביום שבו הזעיק "הבכור" את שלושת אֶחיו האחרים ("האחות", "המספר" ו"האח הקטן"), כולם כבר בני למעלה מחמישים, להגיע אל הבית של ההורים בעיירה הדרומית מ', שהוא כעת ביתו, כדי להיות נוכחים במעמד שבו יבצע את אמירת "הקדיש" לזכר אחיהם אברהם, שנפטר לפני שלושים ושלוש שנים, אמירה שתסגור את הפרשה המשפחתית אשר הפרידה ביניהם ותעניק סוף-סוף לנפטר מנוחת עולמים.
"המספר", שהוא האח השלישי בסדר לידתם, מתלבט ברוב שעות היום אם להגיע לפגישה הזו עם אֶחיו. הוא שבסיום שירותו בצבא למד באוניברסיטה ומאז עסק במשך 25 שנים בכתיבה, שזיכתה אותו בפרסום צנוע ובפרסים ספרותיים, אך לא חילצה אותו ממצבו החברתי והכלכלי הקשה, מתקשה בגיל 50 להיחשף בפני אֶחיו, אנשים שהקימו משפחות ומתפרנסים מעבודה קבועה, כאדם ערירי שאין לו קורת-גג משלו. ועל כן הוא יוצא מהחדר שהעמידה לרשותו בחינם מריאנה, בעלת וילה שעברה אליה בירושה, אשר החליטה לתמוך בו כדי שימשיך לעסוק בכתיבה כשהוא פטור מדאגות גשמיות, ויצא לשוטט ביער האורנים הגובל לכפר ח' בצפון עד שגמלה בו ההחלטה לפגוש את אֶחיו ב"בית-הגידול" שלהם בעיירה הדרומית מ'.
"הסיפור" – עלילת הכתיבה
חולשת העלילה המשפחתית, האיטית והבנאלית למדי, מאפשרת כעת להעביר את הדיון מן הרובד המציאותי ב"ניירות", זה ש"המספר" הדביק לו את הכינוי "החיים", אל רובד "הסיפור", שהוא הרובד שבו סיכם ב"ניירות" באופן אמירתי את מסקנותיו על הכתיבה הבדיונית שלו ב-25 השנים שבהם התמסר לכתיבה.
את הכתיבה התחיל כבר בהיותו בצבא. אז צבר ערימה של דפים, דפים שהוא לא ביקש "לפרסם אותן, אלא רק להתחבר בעזרתן אל מרחב המלים הכתובות-העכשוויות" (עמ' 234). ואכן, כאשר השתחרר מהצבא בגיל 22 כבר העז לכתוב סיפורים שנועדו לפירסום, שבהם תיאר דמויות של נשים מסכנות ומיואשות בלי שחשב כלל "על נשים אמיתיות החולות באיברים השונים שלהן," [כי היה] "מוקסם אז מצניעותה של דרמה סיפורית ומן היָגון המתעורר במילותיה העבריות," וגם היה מרוצה מעצם הצלחתו להפיק סיפור על נשים עלובות ואומללות בטקסט אסתטי כמו שעשו לפניו בסיפוריהם "חמישה סופרים עבריים ידועי-שֵם" (עמ' 146).
על תקופה זו, שבה עדיין לא גיבש את זהותו העצמית ככותב, אלא חיקה כותבים אחרים, הוא משמיע בהווה, בגיל חמישים, את המשפטים הקשים הבאים על עצמו: "בכסילותי הפחדנית לא עצרתי לבדוק מדוע זנחתי את הדברים החשובים בחיים ובמקומם התחלתי להשתמש בפעולות-השווא של הכתיבה כמנוף למימוש תאוותי ולא כמכשיר לריסון היצרים, ובעיקר לא כדרך לתיקון המחשבה שלי. - - - אדרבה, האמנתי שהתאווה בכתיבה מותרת, שכל מילה ומילה יכולה להיות פְּרוּצה בשיא עוצמתה, ואף אחת מהן לא תעמוד לדין" (עמ' 255).
כעבור מיספר שנים עבר להתגורר בירושלים והחל ללמוד באוניברסיטה העברית, שבה נחשף לתורתם של מרצים לספרות אשר שיבחו והיללו "את תופעת הניגודים ביצירות הספרותיות - - - [באומרם] כי דווקא היסודות הסותרים בה מאדירים את הסיפור הכתוב." השפעת דבריהם עליו היתה גדולה אז: "הרעיון שאין חובה לדבוק באמונה בלעדית הפיח בי קלילות וגרם לחשיבתי להתפזר ולא להתרכז בתוכנית מעשית אחת לעתיד. אימצתי את ערבוב המחשבות ובלבול התחושות באצטלה של אותה דיאלקטיקה."
הוא התפכח מתורתם זו של המרצים לספרות באקדמיה רק אחרי שהבין, שלא שמע "בהרצאות המסורבלות והדחוסות ההן שיש משמעות אחת ליצירה הכתובה, או לחיים. אף פעם לא נאמר שיש לדבוק בתפיסה או באמונה יחידה" (עמ' 126), ואחרי שגילה "שהספרות מתנהגת בקלילות-דעת כשהיא מחברת ומדביקה את מילותיה הלא-שייכות אל הדברים-עצמם בעודה מתעלמת מהמעשים החשובים של החיים" (עמ' 90).
להשפעה מזיקה דומה נחשף "המספר" גם אחרי שהתפרסם קובץ הסיפורים הראשון שלו והוא פגש בת"א, כנראה ב"בית אריאלה", סופר ישראלי מפורסם ומצליח, שיעץ לו את העצה הבאה: "תראה. לטובתך עדיף שתחכה בינתיים עם הדברים החשובים שיש לך לומר. סמוך עליי. תמתין. זה לא הזמן שלך לכתוב אותם בגילך הצעיר" (ההדגשות בציטוט זה אינן מופיעות במקור). גם עצה זו, שעליה הוא חוזר במספר "ניירות", בלמה אותו כחצי יובל שנים: "השתכנעתי מדבריו וחשבתי שכל עוד אני צעיר וחסר-ניסיון נמנע ממני להתרכז בחוויות ובנושאים דיסקרטיים וחשובים מדי, הנוגעים לחיי" (עמ' 13).
והוא אכן, מודה, ששגה כאשר נכנע ככותב לטעמם הספרותי השגוי של משפיעים אלה עליו: "ככה קרה לי כשהייתי נתון במעשי-השווא של הכתיבה. כתבתי למשל: 'אני בוכה וליבי נשבר'. הוספתי לכתוב: ''כאב גדול התפשט בגופי'. אחר-כך הרגשתי שהמשפטים האלה מחליפים את מקומם של הבכי-עצמו ושל הלב הנשבר, גם את מקומו של הכאב הפיזי. המלים פשוט התיישבו אצלי ולמעשה פטרו אותי מן החוויה-עצמה - - - היא הוּמְרה בדבר שאין בו כלל רגש" (עמ' 193).
שלב ההתפכחות
את כניעתו הממושכת להשפעות הללו, ובראשן לעצתו של הסופר המצליח, מנמק "המספר" במצבו הכלכלי הקשה אז: "בתקופה ההיא עוד חשבתי אצליח מתישהו גם לחיות ברווחה תחת שלטונה [של "רפובליקת הספרים העבריים"]. קיוויתי שאבנה בעזרתה את עתידי, ואקים לי בית ומקום בקרב אנשי העם והמדינה שלי" (עמ' 14).
ומאחר שהאמין שהמשימה הגדולה של חייו "בוא תבוא בזמן המתאים" (עמ' 260), ריסן אז לא רק את התוכן של סיפוריו, אלא גם ניסה להתייחד בעברית המסוגננת שבה כתב אותם, כי אז האמין בכל ליבו, ש"הספרות דינה להתרחש רק בידיהם של מי שבבעלותם שפה עברית, ובעיקר בידי המלומדים בה. ואני, שהיתה בי רק עברית מסוימת, באתי באופן עָקוּם למדי אל השדה הצפוף והחרוש של הספרות, ומיד נשכבתי עליו בפינה צדדית" (עמ' 239). ורק אחרי שנים גיבש את דעתו על מגבלותיה של השפה שבה כתב.
יתר על כן: עד מהרה גילה שדווקא השקעה זו בשפה הנבדלת הרחיקה אותו מנושאי "החיים": "מאחר שבמוקד שנותיי שמתי את העברית ואת התְצוּרות שלה, התעסקתי בעלילות ובהרהורים מילוליים וחשתי נבלע בהן ואיתן - - - הלכו והתרחקו ממני הדברים הארציים של החיים - - - בכתיבתי איבדתי את הרציונאליות, והניכור לקח אותי עמוק אל מעשי-השווא המכשפים, עד שהסתחררתי שיכור בהתרגשות ובהנאה עצומות, התעליתי והתרחקתי מן המוצקים החשובים של חיי, והייתי שרוי כולי בהונאה של הנשגב" (עמ' 145).
לכן היתה בלתי-נמנעת ההתפכחות שלו מעשרים חמש השנים שבהן קידש את "האמנות" של הסופרים המצליחים, שהיתה אמנות של בורגנים שנכתבה עבור מיעוט פְּריווילֶגי של קוראים: "עכשיו הבנתי שבצעירותי נשביתי באופן שגוי במחשבה שספרות היא דבר מרומָם ואפילו קדוש. למדתי לחשוב שדווקא בית-הגידול המצומצם שלי, בשכונה נידחת של משפחות שְׁפוּפוֹת, הנאנקות תחת עול רזונה של המדינה, דווקא הוא הופך אותי למי שראוי ומתאים שהספרות תהיה נדבך בחייו. - - - הלוא תהום פעורה בין דבר אמיתי לבין דבר דמיוני, והניסיון להתכסות בעלילה מילולית לא ישתווה אף-פעם לתעצומות של מקרה החיים שלנו" (עמ' 212).
את המסקנה הזו ביטא גם בקטע הבא: "בשנים האחרונות מצאתי יסוד נרפה במרבית הסיפורים הישראלים שקראתי - - - סיפורים אלה נתפסו בעיני מגויָסים לרעיונות ולאֶתוֹס של העם והמדינה, או היו פריווילֶגיה מפונקת לסופרים השונים, ובעיקר הזדמנות חוזרת ונשנית לעסוק בלוואי של החיים ובכל מה שחיצוני בהם - - - בעוד צורות חיים אחרות ורעיונות על משמעותה היסודית של האנושות נדחקים ונמחקים" (עמ' 262-261).
ואכן, למראיינת ששיבחה את הדיוק שמצאה בסיפוריו במילים "זה אשכרה כמו בחיים," השיב פעם: "שסיפורים בכלל לא טרודים במלאכת הדיוק, וניסיתי להסביר שכדאי להפוך את סדר הדברים ולחשוב על החיים ורק אחרי זה על הספרות, כי החיים קודמים לה ומדוייקים יותר מכל מלה שנכתבת" (עמ' 190).
ההכרזה על התפנית בכתיבתו
נאמן לאבחנה זו, מבצע "המספר" בספר הזה חשבון-נפש נוקב עם חצי יובל השנים שבהן נכנע לציפיות של אחרים ממנו: "אילו הכרתי בעובדות הפשוטות של עֲבָרִי ובנוסחאות הבסיסיות של החיים, לא הייתי מתחיל לכתוב. - - - [אלא] הייתי מקבל את מצב הדברים המציאותי ולא סוטה אל מעשי-השווא של הכתיבה, שהלכו ותפסו נפח וזמן בעולמי. מבלי שהבחנתי נאחזתי בהם בחוזקה יתֵרה, ועיוור הצטרפתי אל כת הספרות" ("נייר למד-חית", עמ' 124).
אך מרגע שהגיע למסקנתו על ההבדל בין "הסיפור" לבין "החיים", ידע שישלם על כך מחיר כבד: "בעולמם של רוב בני הארץ אין לא ספר ולא תמונה, הם אינם מכירים בקיומם, או הם אפילו משליכים אותם מעליהם. - - - הם האחרונים שיתקרבו אליי ואל מה שאני כותב, כי אני כותב [ההדגשה במקור]. אף פעם לא אצליח להיות נציג שלהם, לא משנה מה אבחר לעשות" (עמ' 57).
ולכן הוא מבטיח שמעתה ואילך תהיה דרכו שונה: "ספרות שייכת לבני-אדם שאינם יכולים להימלט מגורל חייהם. אם יאמצו אותה לעצמם יוכלו להפוך את הסיפורים שלהם לתקווה מעשית. באותם סיפורים לא יהיו יָם או מסעדה - - - בניסיון להשכיח מעצמם את אובדן יקיריהם ואת צער לבם. לא יהיה בספרות הזאת משפט. תהיה בה עברית לא מעובדת, חופשית בארצה, אשר תזוז בלי-הרף ולא יהיה ניתן לשים עליה יד ולא לאזוֹק אותה" (עמ' 301).
כלומר: אם עד כה התאמץ להשתייך ל"כת הספרות" וכחצי יובל שנים ניסה לרָצוֹת את דעתם של הבולטים במילְיֶה של הספרות הישראלית, המעדיפה את "הסיפור" (הכתיבה הבודה מציאות דמיונית) על "החיים" (המציגה את העובדות של המציאות הקיימת), מאמצים שבעטיים התנכר לערכים של "בית-הגידול" שלו, תתרכז מעתה כתיבתו בתיאור החיים כהווייתם.
התפנית הזו היא גם בעלת משמעות משפחתית: אם כדי להשתייך ל"כת הספרות" נפרד עד כה מאֶחיו והתחכך עם המילְיֶה הספרותי בת"א – יתאחד מעתה עם אֶחיו שנשארו בעיירה הדרומית מ' ועם המסורת שעדיין נשמרת שם במלוא חיוניותה, מסורת של מאמינים באלוהים (עמ' 96). ולכן בחר "המספר" לבשר ב"לא-רומן" ובלקט של "ניירות" דו-שכבתיים, שהם לכאורה חסרי-ערך, את השינוי שיחולל להבא בכתיבתו : בהמשך כתיבתו תחול תפנית שבה תובלט ההעדפה של "החיים" (המציאות הקיימת בשלל צורותיה) על "הסיפור" (על האמנות הבודה מציאויות דמיוניות תחת התואר "ספרות"). ומשום כך סיים את הספר ב"נייר האחרון" (נייר פ"ט בסִפרוּר הא"ב) במשפט הקצר הבא: "עכשיו אתפנה אל המעשים שלי."
יוסף אורן
אהוד: לפי המובאות הרבות במאמרך קשה לי להבחין אם מדובר בספרות או בפטפוט. ואולם לפי רשימת הפרסים הרבים שקיבל ברדוגו, כולל פרס ברנר, וחסותו של מנחם פרי עליו – מדובר כנראה באחד מגדולי הספרות העברית בדורנו.
החידוש של "האני הכותב" (שיכונה להלן, לשם הקיצור: "המספר") בספרו זה הוא בהגדרה הסוּגָתית שהצמיד לו: "לא-רומן" – ספר שבו סיכם ב"ניירות" (פתקים או דפים נפרדים) את "המלחמה העיקשת בין הסיפור לבין החיים" שניהל באותן עשרים וחמש השנים שהקדיש לכתיבה, שלדבריו בפתח הספר, היא מלחמה שבה ניצח את שניהם, הן את "הסיפור" והן את "החיים".
הבחירה של "המספר" לכתוב תחילה "ניירות" ורק אחר-כך להציבן בסדר מסויים, מבהירה לקורא, כי בניגוד ל"רומן" ששוקד לפתח עלילה מדורגת ורצופה, מגיש ה"לא-רומן" עלילה מרוסקת, שרק אחרי מלאכת איסוף של פרטים המפוזרים ב"ניירות", אפשר לגלות רציפות עלילתית כלשהי ביניהם. כתיבת "לא-רומן" היא אולי חידוש במדף ספריו של סמי ברדוגו, אך לא בתולדות הספרות העברית החדשה, שבה נמצאו תמיד סופרים, מאז ימי יוסף חיים ברנר ועד ימי יואל הופמן, שחרגו ממסורת העלילה הרצופה וכתבו עלילה שמצורפת מ"ניירות" נפרדים.
ועם זאת, מאחר שבמהלך העתקת "הניירות", כדי לכלול אותם בספר, העניק "המספר" לכל "נייר" מיספר סידורי – ודווקא במניין הא"ב העברי – שמיקם אותו ברצף הגירסה שלו על "המלחמה העיקשת בין הסיפור לבין החיים," צריך להניח שסִפְרוּר הא"ב של פ"ט "הניירות" מעיד על קומפוזיציה (מבנה אמנותי) כדי שיהיו גם "לא-רומן" שעלילתו מרוסקת וגם ירמזו בה-בעת לאיזו עלילה רצופה של "רומן".
אף על פי כן: אפילו קורא שאוהב לקרוא עלילות מְאַתְגרות, יתקשה לפענח את הקומפוזיציה בספר הזה רק בעזרת המיספר הסידורי של "הניירות" ברצף של הטקסט, משום שרוב "הניירות" האלה הם דו-שכבתיים: הם מציעים לקורא בכל "נייר" גם פיסת מידע מעלילת "החיים" וגם פיסת מידע מעלילת "הסיפור". ומאחר ששתי העלילות נמצאות אצל "המספר" ב"מלחמה עיקשת" וממושכת, לכן ירוכז להלן בנפרד תוכנה השונה של כל עלילה: תחילה תרוכז עלילת "החיים" ואחריה תרוכז עלילת "הסיפור".
"החיים" – עלילת המציאות
עלילת "החיים" היא ריאליסטית וביוגרפית ולכן גם ניתנת לסיכום יותר בקלות מעלילת "הסיפור", כי היא מספרת על משפחתו של "המספר" בעיירה מ' בצפון הנגב, משפחה הנתונה במציאות כלכלית נחותה (עמ' 124). את רוב שנותיהם במדינה בילו [ההורים] בבתי-חרושת, עמדו משעת בוקר מוקדמת לצד פסי הייצור (עמ' 209). ובשובם מהעבודה סיימו שניהם אחרת את היום: "אימא שלנו עייפה וטרודה בענייני הבית – רוצה לגמוא כבר את מה שמוטל עליה – אבא שלנו גורר צעדים בשעת ערב מאוחרת. הוא חצי-שיכור בגלל העראק ששתה." למחרת ישכימו שניהם להתייצב שוב לעבודתם בבתי החרושת בנחרצות "של אי-כניעה" (עמ' 305-304).
משום שבנסיבות האלה "אימא ואבא עשו רק פעולות עבודה ומיעטו בדיבורים, ניסו בעיקר לשמור על תחזוקת הבית הקטן," לא היה ל"מוסד המשפחה" תוקף בחיי חמשת ילדיהם, לא בשנים שהם היו עדיין קטינים ובוודאי שגם לא אחרי שהפכו לבוגרים: "אנחנו, האחים והאחות, השכלנו להיזהר ממנו [מ"מוסד המשפחה"] והתרכזנו בעצמנו-אנו. זה היה חלק מהותי בעיצוב נפשנו, ההכרח להיטיב את חיינו ככל האפשר הוא שחתם את המעגל שלנו, אך בתוכו לא שלטה משפחה" (עמ' 91).
נִפרָדוּתם זו של חמשת האחים מן ההורים, שליכדה אותם במקצת, התערערה לפני 33 שנים, אחרי שמכונית דרסה אז למוות את אברהם, והוא רק בן 12. כל עוד היו הוריהם בחיים, עדיין נשמר קשר בין ארבעת האחים כשש שנים נוספות, אך הקשר הזה נפסק כאשר כל אחד מהם פנה לדרכו, ובמשך 14 שנים הם כבר לא נפגשו ביניהם. משום כך הפתיע אותם אחיהם הבכור כאשר הזעיק אותם להגיע אל "בֵית-הגידול" המשותף שלהם, כדי לפרוע חוב שלא פרעו לאברהם לפני 33 שנים, כאשר לא אמרו "קדיש" על קברו, כפי שההלכה חייבה אותם, משום שאביהם הקדים אותם ואמר את התפילה במקומם (עמ' 302).
מסיבות מובנות, אני נמנע לחשוף את פרטי המעשה שיזם "הבכור" כדי לסגור סופית את הפרשה המשפחתית הזו, אך אוסיף שהיוזמה המוזרה והפלילית הזו של "הבכור" תיחשף לקורא בהַשְׁהָיוֹת מאולצות וברמזים – תחילה על-ידי דרישתו התקיפה של הפקד יוסי, קצין המשטרה בעיירה, מן האחים ("האחות", "המספר" ו"האח קטן") להגיע אל ביתו של "הבכור", שמסרב לפתוח את הדלת לשוטרים ומגלה "סימנים אובדניים", ואחר כך בהרבה רמזֵי "יוציא" ו"עומד להוציא" – רק בשלב מאוחר בספר (מ"נייר מֵם", עמ' 133, ואילך).
כלומר: עלילת הספר מתרחשת כולה ביום שבו הזעיק "הבכור" את שלושת אֶחיו האחרים ("האחות", "המספר" ו"האח הקטן"), כולם כבר בני למעלה מחמישים, להגיע אל הבית של ההורים בעיירה הדרומית מ', שהוא כעת ביתו, כדי להיות נוכחים במעמד שבו יבצע את אמירת "הקדיש" לזכר אחיהם אברהם, שנפטר לפני שלושים ושלוש שנים, אמירה שתסגור את הפרשה המשפחתית אשר הפרידה ביניהם ותעניק סוף-סוף לנפטר מנוחת עולמים.
"המספר", שהוא האח השלישי בסדר לידתם, מתלבט ברוב שעות היום אם להגיע לפגישה הזו עם אֶחיו. הוא שבסיום שירותו בצבא למד באוניברסיטה ומאז עסק במשך 25 שנים בכתיבה, שזיכתה אותו בפרסום צנוע ובפרסים ספרותיים, אך לא חילצה אותו ממצבו החברתי והכלכלי הקשה, מתקשה בגיל 50 להיחשף בפני אֶחיו, אנשים שהקימו משפחות ומתפרנסים מעבודה קבועה, כאדם ערירי שאין לו קורת-גג משלו. ועל כן הוא יוצא מהחדר שהעמידה לרשותו בחינם מריאנה, בעלת וילה שעברה אליה בירושה, אשר החליטה לתמוך בו כדי שימשיך לעסוק בכתיבה כשהוא פטור מדאגות גשמיות, ויצא לשוטט ביער האורנים הגובל לכפר ח' בצפון עד שגמלה בו ההחלטה לפגוש את אֶחיו ב"בית-הגידול" שלהם בעיירה הדרומית מ'.
"הסיפור" – עלילת הכתיבה
חולשת העלילה המשפחתית, האיטית והבנאלית למדי, מאפשרת כעת להעביר את הדיון מן הרובד המציאותי ב"ניירות", זה ש"המספר" הדביק לו את הכינוי "החיים", אל רובד "הסיפור", שהוא הרובד שבו סיכם ב"ניירות" באופן אמירתי את מסקנותיו על הכתיבה הבדיונית שלו ב-25 השנים שבהם התמסר לכתיבה.
את הכתיבה התחיל כבר בהיותו בצבא. אז צבר ערימה של דפים, דפים שהוא לא ביקש "לפרסם אותן, אלא רק להתחבר בעזרתן אל מרחב המלים הכתובות-העכשוויות" (עמ' 234). ואכן, כאשר השתחרר מהצבא בגיל 22 כבר העז לכתוב סיפורים שנועדו לפירסום, שבהם תיאר דמויות של נשים מסכנות ומיואשות בלי שחשב כלל "על נשים אמיתיות החולות באיברים השונים שלהן," [כי היה] "מוקסם אז מצניעותה של דרמה סיפורית ומן היָגון המתעורר במילותיה העבריות," וגם היה מרוצה מעצם הצלחתו להפיק סיפור על נשים עלובות ואומללות בטקסט אסתטי כמו שעשו לפניו בסיפוריהם "חמישה סופרים עבריים ידועי-שֵם" (עמ' 146).
על תקופה זו, שבה עדיין לא גיבש את זהותו העצמית ככותב, אלא חיקה כותבים אחרים, הוא משמיע בהווה, בגיל חמישים, את המשפטים הקשים הבאים על עצמו: "בכסילותי הפחדנית לא עצרתי לבדוק מדוע זנחתי את הדברים החשובים בחיים ובמקומם התחלתי להשתמש בפעולות-השווא של הכתיבה כמנוף למימוש תאוותי ולא כמכשיר לריסון היצרים, ובעיקר לא כדרך לתיקון המחשבה שלי. - - - אדרבה, האמנתי שהתאווה בכתיבה מותרת, שכל מילה ומילה יכולה להיות פְּרוּצה בשיא עוצמתה, ואף אחת מהן לא תעמוד לדין" (עמ' 255).
כעבור מיספר שנים עבר להתגורר בירושלים והחל ללמוד באוניברסיטה העברית, שבה נחשף לתורתם של מרצים לספרות אשר שיבחו והיללו "את תופעת הניגודים ביצירות הספרותיות - - - [באומרם] כי דווקא היסודות הסותרים בה מאדירים את הסיפור הכתוב." השפעת דבריהם עליו היתה גדולה אז: "הרעיון שאין חובה לדבוק באמונה בלעדית הפיח בי קלילות וגרם לחשיבתי להתפזר ולא להתרכז בתוכנית מעשית אחת לעתיד. אימצתי את ערבוב המחשבות ובלבול התחושות באצטלה של אותה דיאלקטיקה."
הוא התפכח מתורתם זו של המרצים לספרות באקדמיה רק אחרי שהבין, שלא שמע "בהרצאות המסורבלות והדחוסות ההן שיש משמעות אחת ליצירה הכתובה, או לחיים. אף פעם לא נאמר שיש לדבוק בתפיסה או באמונה יחידה" (עמ' 126), ואחרי שגילה "שהספרות מתנהגת בקלילות-דעת כשהיא מחברת ומדביקה את מילותיה הלא-שייכות אל הדברים-עצמם בעודה מתעלמת מהמעשים החשובים של החיים" (עמ' 90).
להשפעה מזיקה דומה נחשף "המספר" גם אחרי שהתפרסם קובץ הסיפורים הראשון שלו והוא פגש בת"א, כנראה ב"בית אריאלה", סופר ישראלי מפורסם ומצליח, שיעץ לו את העצה הבאה: "תראה. לטובתך עדיף שתחכה בינתיים עם הדברים החשובים שיש לך לומר. סמוך עליי. תמתין. זה לא הזמן שלך לכתוב אותם בגילך הצעיר" (ההדגשות בציטוט זה אינן מופיעות במקור). גם עצה זו, שעליה הוא חוזר במספר "ניירות", בלמה אותו כחצי יובל שנים: "השתכנעתי מדבריו וחשבתי שכל עוד אני צעיר וחסר-ניסיון נמנע ממני להתרכז בחוויות ובנושאים דיסקרטיים וחשובים מדי, הנוגעים לחיי" (עמ' 13).
והוא אכן, מודה, ששגה כאשר נכנע ככותב לטעמם הספרותי השגוי של משפיעים אלה עליו: "ככה קרה לי כשהייתי נתון במעשי-השווא של הכתיבה. כתבתי למשל: 'אני בוכה וליבי נשבר'. הוספתי לכתוב: ''כאב גדול התפשט בגופי'. אחר-כך הרגשתי שהמשפטים האלה מחליפים את מקומם של הבכי-עצמו ושל הלב הנשבר, גם את מקומו של הכאב הפיזי. המלים פשוט התיישבו אצלי ולמעשה פטרו אותי מן החוויה-עצמה - - - היא הוּמְרה בדבר שאין בו כלל רגש" (עמ' 193).
שלב ההתפכחות
את כניעתו הממושכת להשפעות הללו, ובראשן לעצתו של הסופר המצליח, מנמק "המספר" במצבו הכלכלי הקשה אז: "בתקופה ההיא עוד חשבתי אצליח מתישהו גם לחיות ברווחה תחת שלטונה [של "רפובליקת הספרים העבריים"]. קיוויתי שאבנה בעזרתה את עתידי, ואקים לי בית ומקום בקרב אנשי העם והמדינה שלי" (עמ' 14).
ומאחר שהאמין שהמשימה הגדולה של חייו "בוא תבוא בזמן המתאים" (עמ' 260), ריסן אז לא רק את התוכן של סיפוריו, אלא גם ניסה להתייחד בעברית המסוגננת שבה כתב אותם, כי אז האמין בכל ליבו, ש"הספרות דינה להתרחש רק בידיהם של מי שבבעלותם שפה עברית, ובעיקר בידי המלומדים בה. ואני, שהיתה בי רק עברית מסוימת, באתי באופן עָקוּם למדי אל השדה הצפוף והחרוש של הספרות, ומיד נשכבתי עליו בפינה צדדית" (עמ' 239). ורק אחרי שנים גיבש את דעתו על מגבלותיה של השפה שבה כתב.
יתר על כן: עד מהרה גילה שדווקא השקעה זו בשפה הנבדלת הרחיקה אותו מנושאי "החיים": "מאחר שבמוקד שנותיי שמתי את העברית ואת התְצוּרות שלה, התעסקתי בעלילות ובהרהורים מילוליים וחשתי נבלע בהן ואיתן - - - הלכו והתרחקו ממני הדברים הארציים של החיים - - - בכתיבתי איבדתי את הרציונאליות, והניכור לקח אותי עמוק אל מעשי-השווא המכשפים, עד שהסתחררתי שיכור בהתרגשות ובהנאה עצומות, התעליתי והתרחקתי מן המוצקים החשובים של חיי, והייתי שרוי כולי בהונאה של הנשגב" (עמ' 145).
לכן היתה בלתי-נמנעת ההתפכחות שלו מעשרים חמש השנים שבהן קידש את "האמנות" של הסופרים המצליחים, שהיתה אמנות של בורגנים שנכתבה עבור מיעוט פְּריווילֶגי של קוראים: "עכשיו הבנתי שבצעירותי נשביתי באופן שגוי במחשבה שספרות היא דבר מרומָם ואפילו קדוש. למדתי לחשוב שדווקא בית-הגידול המצומצם שלי, בשכונה נידחת של משפחות שְׁפוּפוֹת, הנאנקות תחת עול רזונה של המדינה, דווקא הוא הופך אותי למי שראוי ומתאים שהספרות תהיה נדבך בחייו. - - - הלוא תהום פעורה בין דבר אמיתי לבין דבר דמיוני, והניסיון להתכסות בעלילה מילולית לא ישתווה אף-פעם לתעצומות של מקרה החיים שלנו" (עמ' 212).
את המסקנה הזו ביטא גם בקטע הבא: "בשנים האחרונות מצאתי יסוד נרפה במרבית הסיפורים הישראלים שקראתי - - - סיפורים אלה נתפסו בעיני מגויָסים לרעיונות ולאֶתוֹס של העם והמדינה, או היו פריווילֶגיה מפונקת לסופרים השונים, ובעיקר הזדמנות חוזרת ונשנית לעסוק בלוואי של החיים ובכל מה שחיצוני בהם - - - בעוד צורות חיים אחרות ורעיונות על משמעותה היסודית של האנושות נדחקים ונמחקים" (עמ' 262-261).
ואכן, למראיינת ששיבחה את הדיוק שמצאה בסיפוריו במילים "זה אשכרה כמו בחיים," השיב פעם: "שסיפורים בכלל לא טרודים במלאכת הדיוק, וניסיתי להסביר שכדאי להפוך את סדר הדברים ולחשוב על החיים ורק אחרי זה על הספרות, כי החיים קודמים לה ומדוייקים יותר מכל מלה שנכתבת" (עמ' 190).
ההכרזה על התפנית בכתיבתו
נאמן לאבחנה זו, מבצע "המספר" בספר הזה חשבון-נפש נוקב עם חצי יובל השנים שבהן נכנע לציפיות של אחרים ממנו: "אילו הכרתי בעובדות הפשוטות של עֲבָרִי ובנוסחאות הבסיסיות של החיים, לא הייתי מתחיל לכתוב. - - - [אלא] הייתי מקבל את מצב הדברים המציאותי ולא סוטה אל מעשי-השווא של הכתיבה, שהלכו ותפסו נפח וזמן בעולמי. מבלי שהבחנתי נאחזתי בהם בחוזקה יתֵרה, ועיוור הצטרפתי אל כת הספרות" ("נייר למד-חית", עמ' 124).
אך מרגע שהגיע למסקנתו על ההבדל בין "הסיפור" לבין "החיים", ידע שישלם על כך מחיר כבד: "בעולמם של רוב בני הארץ אין לא ספר ולא תמונה, הם אינם מכירים בקיומם, או הם אפילו משליכים אותם מעליהם. - - - הם האחרונים שיתקרבו אליי ואל מה שאני כותב, כי אני כותב [ההדגשה במקור]. אף פעם לא אצליח להיות נציג שלהם, לא משנה מה אבחר לעשות" (עמ' 57).
ולכן הוא מבטיח שמעתה ואילך תהיה דרכו שונה: "ספרות שייכת לבני-אדם שאינם יכולים להימלט מגורל חייהם. אם יאמצו אותה לעצמם יוכלו להפוך את הסיפורים שלהם לתקווה מעשית. באותם סיפורים לא יהיו יָם או מסעדה - - - בניסיון להשכיח מעצמם את אובדן יקיריהם ואת צער לבם. לא יהיה בספרות הזאת משפט. תהיה בה עברית לא מעובדת, חופשית בארצה, אשר תזוז בלי-הרף ולא יהיה ניתן לשים עליה יד ולא לאזוֹק אותה" (עמ' 301).
כלומר: אם עד כה התאמץ להשתייך ל"כת הספרות" וכחצי יובל שנים ניסה לרָצוֹת את דעתם של הבולטים במילְיֶה של הספרות הישראלית, המעדיפה את "הסיפור" (הכתיבה הבודה מציאות דמיונית) על "החיים" (המציגה את העובדות של המציאות הקיימת), מאמצים שבעטיים התנכר לערכים של "בית-הגידול" שלו, תתרכז מעתה כתיבתו בתיאור החיים כהווייתם.
התפנית הזו היא גם בעלת משמעות משפחתית: אם כדי להשתייך ל"כת הספרות" נפרד עד כה מאֶחיו והתחכך עם המילְיֶה הספרותי בת"א – יתאחד מעתה עם אֶחיו שנשארו בעיירה הדרומית מ' ועם המסורת שעדיין נשמרת שם במלוא חיוניותה, מסורת של מאמינים באלוהים (עמ' 96). ולכן בחר "המספר" לבשר ב"לא-רומן" ובלקט של "ניירות" דו-שכבתיים, שהם לכאורה חסרי-ערך, את השינוי שיחולל להבא בכתיבתו : בהמשך כתיבתו תחול תפנית שבה תובלט ההעדפה של "החיים" (המציאות הקיימת בשלל צורותיה) על "הסיפור" (על האמנות הבודה מציאויות דמיוניות תחת התואר "ספרות"). ומשום כך סיים את הספר ב"נייר האחרון" (נייר פ"ט בסִפרוּר הא"ב) במשפט הקצר הבא: "עכשיו אתפנה אל המעשים שלי."
יוסף אורן
אהוד: לפי המובאות הרבות במאמרך קשה לי להבחין אם מדובר בספרות או בפטפוט. ואולם לפי רשימת הפרסים הרבים שקיבל ברדוגו, כולל פרס ברנר, וחסותו של מנחם פרי עליו – מדובר כנראה באחד מגדולי הספרות העברית בדורנו.
אירית שושני
אדם נולד כדי לממש את מותו
כמה סמלי המעבר מהשיר "תינוק" של אהוד בן עזר, הפותח את גיליון 1749, אל רשימתה של פרופ' זיוה שמיר "יצחק נוי – גיבור תרבות" המספרת בנוסטלגיה ובגעגועים על פגישתה הראשונה עם הסופר, ההיסטוריון, העיתונאי ושדרן הרדיו הישראלי שנפטר ב-22.5.22 ועל השתתפותה בתוכניתו המרתקת, ובהמשך דבריו מלאי ההערכה של מרדכי נאור על יצחק נוי ש"היה צוק איתן של ידע ומומחיות בכל תחום שבו עסק."
כל כך ענוג הוא התינוק, בשירו המרגש של בן עזר, במבטו החקרן שטרם שבע חיים והוא צוחק ואינו ירא מוות, אבל המוות בוא יבוא... ומגשים את עצמו במותו של יצחק נוי בכתבות שהזכרתי. הניגוד בין לידת התינוק המבשרת את אחריתו ומותו – נוטע ביתר שאת את תחושת המציאות של ההיוולדות למען ממש את המוות.
ובהקשר זה אני מביאה שיר שלי:
אָדָם נוֹלַד כְּדֵי לְמַמֵּשׁ אֶת מוֹתוֹ
פורסם לראשונה במאזניים, יוני 2021
אָדָם נוֹלַד כְּדֵי לְמַמֵּשׁ אֶת מוֹתוֹ
שֶׁנִּקְוָה בְּזַהֲרוּרֵי זְרִיחָה
שֶׁזּוֹלֵג אֶל הַשְּׁקִיעָה הַמִּתְעַלֶּפֶת לָאֹפֶק
מַכְפִּיל אֶת הַדְּמָמָה כְּצֵל הָאָמוּן עַל שְׁתִיקָתוֹ
כָּרִית הַשֶּׁלֶג הַמְּאַוְשֵׁשׁ תַּחַת רֹאשִׁי מַצְפִּינָה
אֶת כְּמִיהָתוֹ הַדְּרוּסָה בְּמַגְּפֵי יַלְדוּת
מֵאָז טְרוֹם יַלְדוּתִי אֲנִי בָּאָה לַמִּפְגָּשׁ בָּאָה וּקְרֵבָה
בְּנֶפֶשׁ רְחוּצָה מֵרֶפֶשׁ טַלְטֵלוֹת הַדְּרָכִים
אֵינֶנִּי אוֹרֶגֶת קְנוּנְיוֹת בְּרִיחָה מֵעֵבֶר לְגִדְרוֹת כְּלִיאָה
מַגִּישָׁה עַצְמִי כְּשַׁפִּירִית מִתְעַרְסֶלֶת בְּאוֹרוֹ שֶׁל פָּנָס
נִצְרֶבֶת בְּעִוְרוֹן חוּשִׁים אֶל מוֹתָהּ.
אירית שושני
כל כך ענוג הוא התינוק, בשירו המרגש של בן עזר, במבטו החקרן שטרם שבע חיים והוא צוחק ואינו ירא מוות, אבל המוות בוא יבוא... ומגשים את עצמו במותו של יצחק נוי בכתבות שהזכרתי. הניגוד בין לידת התינוק המבשרת את אחריתו ומותו – נוטע ביתר שאת את תחושת המציאות של ההיוולדות למען ממש את המוות.
ובהקשר זה אני מביאה שיר שלי:
אָדָם נוֹלַד כְּדֵי לְמַמֵּשׁ אֶת מוֹתוֹ
פורסם לראשונה במאזניים, יוני 2021
אָדָם נוֹלַד כְּדֵי לְמַמֵּשׁ אֶת מוֹתוֹ
שֶׁנִּקְוָה בְּזַהֲרוּרֵי זְרִיחָה
שֶׁזּוֹלֵג אֶל הַשְּׁקִיעָה הַמִּתְעַלֶּפֶת לָאֹפֶק
מַכְפִּיל אֶת הַדְּמָמָה כְּצֵל הָאָמוּן עַל שְׁתִיקָתוֹ
כָּרִית הַשֶּׁלֶג הַמְּאַוְשֵׁשׁ תַּחַת רֹאשִׁי מַצְפִּינָה
אֶת כְּמִיהָתוֹ הַדְּרוּסָה בְּמַגְּפֵי יַלְדוּת
מֵאָז טְרוֹם יַלְדוּתִי אֲנִי בָּאָה לַמִּפְגָּשׁ בָּאָה וּקְרֵבָה
בְּנֶפֶשׁ רְחוּצָה מֵרֶפֶשׁ טַלְטֵלוֹת הַדְּרָכִים
אֵינֶנִּי אוֹרֶגֶת קְנוּנְיוֹת בְּרִיחָה מֵעֵבֶר לְגִדְרוֹת כְּלִיאָה
מַגִּישָׁה עַצְמִי כְּשַׁפִּירִית מִתְעַרְסֶלֶת בְּאוֹרוֹ שֶׁל פָּנָס
נִצְרֶבֶת בְּעִוְרוֹן חוּשִׁים אֶל מוֹתָהּ.
אירית שושני
נעמן כהן
צאצאי אנשי האצ"ל, וכן רון אבז'נסקי-חולדאי, ופרופסור מעוז עזריהו, מתנגדים להנצחת חיילי צה"ל שנפלו מאש אנשי האצ"ל – על אנדרטת אלטלנה
את פניותיי לנשיאי המדינה ראובן ריבלין ואחריו ליצחק הרצוג בבקשה להנצחת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל בפרשת אלטלנה הבאתי בזמנו כאן בגיליון "חדשות בן עזר" 1671 מיום 16.8.021. (משום מה הגיליון אינו נמצא באינטרנט) בו גם הבאתי את מכתבו של סא"ל בדימוס דובדבני ז"ל:
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01651.php
והנה זכיתי עתה לתשובה למכתבי מיום 8.8.21:
בית הנשיא
מזכירות צבאית לנשיא המדינה
ט"ז אייר תשמ"ב 17 מאי 2022
לכבוד:
מר נעמן כהן
הנדון: מענה לפנייתך בבקשה להתערבות להנצחת שלושת חללי צה"ל שלחמו באלטלנה
מר כהן היקר,
ברצוני להודות לך שוב על מעורבותך, מחויבותך ונחישותך בסוגיה רגישה שהיתה חשובה בעיניך.
כאמור, לאחר פנייתך החוזרת בנושא ובמהלך בדיקה מעמיקה שנערכה ע"י המזכירות הצבאית בבית הנשיא, נמצא ששלושת החללים שנהרגו בפרשת אלטלנה מוכרים במשרד הביטחון כחללי צה"ל ומונצחים בהיכל הזיכרון הממלכתי בהר הרצל.
הונחינו ע"י נשיא המדינה לפנות לראש עיריית תל אביב על מנת שיבחן שוב את הבקשה, ואכן כך היה.
האחראים מטעמו של מר רון חולדאי, ראש העיר, הונחו לקיים ועדה מחודשת בעניין, בתאריך ה- 3 באפריל 2022 התקיימה וועדה בה נכח הח"מ.
עיקרי הוועדה –
בוועדה נציגי ארגון לוחמי האצ"ל הציגו את עמדתם בנוגע להנצחת חללי ארגון האצ"ל שנהרגו בתקרית. הוצגה ההיסטוריה של האנדרטה והוסבר כי מדובר באנדרטה של ארגון לוחמי האצ"ל שהוקמה במסגרת מפעל הנצחת המחתרות ברחבי העיר.
בפרויקט זה לא מונצחים חללי צה"ל, שמונצחים בגן הבנים בעיר.
העיריה אינה מנציחה באופן פרטי את חללי צה"ל.
היסטוריון ומומחה להנצחה שנכח בפגישה טען כי מדובר בהחלטה מפורשת של המדינה להקמת אנדרטה לחללי ארגון האצ"ל ומן הראוי שיש לכבד את החלטת העיריה שהתקבלה בנושא בשנת 1998, עוד הדגיש כי האנדרטה מייצגת את נקודת המבט של ארגון האצ"ל וזאת היתה הכוונה.
יחד עם זה העירייה התחייבה לבחון אפשרות הוספת מידע במערכת הממחושבת הקיימת בגן הבנים בנוגע לשלושת חללי צה"ל אשר נהרגו בתקרית המדוברת.
לסיכום החלטת העיריה היא לא לשנות את האנדרטה ולכבד את החלטת המועצה.
הדברים הובאו כמובן לידיעת נשיא המדינה שקיבל את החלטת העיריה שביקש להודות לך שוב על מעורבותך ודאגתך הכנה כאזרח.
בכבוד ובהערכה,
תא"ל עלא אבו-רוכן
אז ככה. בראשית ברצוני להודות לתא"ל אבו-רוכן שטרח ועשה מאמצים רבים למען הנצחת חיילי צה"ל. האמת, אני קצת מאוכזב מנשיא המדינה הרצוג שלא פנה ישירות (משיקוליו שלו כנראה).
ברורה לי לחלוטין עמדת צאצאי אנשי האצ"ל שהיו בוועדה החוששים מהנצחת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י ארגונם, שמא תחתים את מורשתו של האצ"ל שהוא הארגון היהודי היחיד שבדומה לחילות האוייב וארגוני הטרור שלחמו נגד צה"ל, לחם גם הוא בצה"ל והרג את חייליו, ובכך הם חושבים לשמור על הנארטיב ההיסטורי השקרי שלהם (כך גם מנע מייצ'סלב בגון-מנחם בגין את הנצחת פבל פרנקל מגטו וורשה מחשש שיחתים את מורשתו), אבל לא ברורה לי עמדתו של רון אבז'נסקי-חולדאי "המפא"יניק" ה"בן גוריוניסט" מקיבוץ חולדה התומך גם הוא בהנצחת הנאראטיב הכוזב של האצ"ל במרכז עירו. (אבל האמת מה כבר אפשר לצפות מאדם המעניק מטעם עיריית ת"א את פרס סוקולוב הציוני דווקא לאויב הציונות המייחל לחיסול ישראל, גדעון לואי (לוי)?
חברי הועדה נותרו עלומים. האם הם מתביישים בהחלטתם? נימוק הועדה שחיילי צה"ל הונצחו במקום אחר הוא אווילי שהרי גם חללי אלטלנה (ובהם עריקים מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור) הונצחו גם במקומות אחרים.
גם שמו של ה"היסטוריון ומומחה להנצחה" שנכח בפגישה ושטען "כי מדובר בהחלטה מפורשת של המדינה להקמת אנדרטה לחללי ארגון האצ"ל ומן הראוי שיש לכבד את החלטת העיריה שהתקבלה בנושא בשנת 1998, עוד הדגיש כי האנדרטה מייצגת את נקודת המבט של ארגון האצ"ל וזאת היתה הכוונה." – לא הופיע במכתב. האם גם הוא מתבייש בהחלטתו?
בשיחה טלפונית אמר לי תא"ל אבו-רוכן כפי ששיערתי ש"ההיסטוריון המומחה להנצחה" הוא פרופסור מעוז עזריהו מאוניברסיטת חיפה המתנאה להיות "גיאוגרף תרבותי". גם ממנו אני מאוכזב כי ניהלתי איתו שיחה אישית על נושא הנצחת חיילי צה"ל על אנדרטת אלטלנה, ובטיפשותי היה לי משום מה הרושם שהוא תומך בהנצחת חיילי צה"ל, ולא כפי שכתב: "כי האנדרטה מייצגת את נקודת המבט של של ארגון האצ"ל וזאת היתה הכוונה." כלומר הוא תומך בנקודת מבט השקרית של האצ"ל המעוותת את ההיסטוריה. נראה לי מוזר שחוקר הנצחה האמור רק לחקור ולהיות אובייקטיבי לוקח צד ומתנגד להנצחת חיילי צה"ל. (שלחתי לו מכתב וביקשתי הבהרות לעמדתו אך עד היום לא נעניתי).
למרבה הצער ימשיכו המונים לעבור בחוף תל אביב ליד אנדרטת אלטלנה ולהאמין לנאראטיב השקרי של האצ"ל כפי שנוסח כאן ע"י יוסף גייסינוביץ-אחימאיר – ש"מורשת רבין היא רצח אנשי אלטלנה", וכי מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, הוא שמנע מלחמת אחים, ולא זה שהחל בה.
למרבה השמחה אי אפשר לנצח לעוות את ההיסטוריה. האמת תצוף בהכרח. יהיו לנו גם נשיא חדש, גם ראש עיר חדש (מקווה במהרה) וגם גיאוגרף תרבותי חדש, ואנחנו נמשיך במאמצים להנצחת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י האצ"ל בניסיון הפוטש של אלטלנה.
דגל ישראל VS דגל סייקס (אש"פ-פלסטין)
לפי החוק הישראלי מותר להניף את דגל ישראל. אסור להניף דגלי ארגוני טרור, או דגלי אוייב ויש להסירם ולהעמיד לדין את המניפים. לפי החוק הישראלי ארגון הטרור אש"פ מוכר כארגון טרור שאסור להניף את דגלו. אבל כרגיל במדינת היהודים אין משמעות לחוק (החוק גם קובע שאדם השולל את קיום מדינת ישראל אינו יכול להיבחר לכנסת). רן נזרי, סגן היועץ המשפטי לממשלה, קובע כי "בנסיבות הקיימות של ימים אלו (המו"מ עם אש"פ) אין עניין לציבור במשמעותו המשפטית של עניין זה הנפת דגל אש"פ". הנה ריכוז המידע המשפטי על דגל אש"פ:
https://www.odata.org.il/dataset/4f288bac-637f-4805-ae0a-b58cfce87f59
מסתבר שבניגוד לקביעתו של נזרי בהחלט יש עניין לציבור בהנפת דגל אש"פ: סטודנטים ערבים חגגו את יום הנכבה בהפגנה בה הניפו את דגל סייקס (אש"פ-פלסטין):
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=744702&forum=scoops1
תגובת אוניברסיטת בן גוריון: "בדקנו וחוות הדעת המשפטית של היועמ''ש שקיבלנו היא שמותר למפגינים להניף את הדגלים. למה הרשינו להניף את דגל פלסטין בקמפוס? פעם ראשונה שסטודנטים בקמפוס ביקשו לקיים הפגנה ולהניף את דגל פלסטין. בדקנו וחוות הדעת המשפטית של היועץ המשפטי לממשלה שקיבלנו היא שמותר למפגינים להניף את הדגלים. היועמ"ש נשען על כך שמדובר בדגל של הרשות הפלסטינית, איתה יש לממשלת ישראל הסכמים. מובן לנו שהמחזה לא היה פשוט וכאב לרוב חברי קהילת האוניברסיטה. אנחנו גאים בסטודנטים שלנו, משני קצוות המתרס, שהשכילו להביע את דעתם ולמחות באופן דמוקרטי, כזה שלא התדרדר לגילויי אלימות בהם חזינו במקומות אחרים. זו החוזקה שלנו. אנחנו מסכמים יום שבו דגל ישראל התנפנף בגאון בקמפוס, יום שבו שרו בשירה אדירה את ההמנון שלנו, לצד דגלים ושירים אחרים. אירועי היום מראים שיש מקום לגיוון הדעות באוניברסיטה, שהיא ציבורית במדינת ישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית. אנחנו גאים לצעוד בדרכו של דוד בן-גוריון, וגאים להוות מוסד מוביל להשכלה גבוה, שלצד הידע והעשייה האקדמית, גם בעל תפקיד חינוכי."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=744751&forum=scoops1
בניגוד לתגובת אוניברסיטת בן גוריון כי הפגנת יום הנכבה אושרה בייעוץ משפטי (תגובה מניפולטיבית שמתייחסת לדגלי פלסטין, ולא למהות ההפגנה שבגללה הונפו) – מטעם היועמ"ש נמסר כי לא היתה פנייה מצד בן גוריון. עוד אינפורמציה מטעה שנמסרה: זו הפעם הראשונה התקבלה בקשה להניף בשטחה דגל פלסטין.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=744789&forum=scoops1
ראש עיריית באר-שבע רוביק דנילוביץ יצא במתקפה חסרת תקדים נגד נשיא אוניברסיטת בן גוריון, ואמר: "זעזוע ובושה מהנהלת האוניברסיטה שחצתה קו אדום להניף דגלי פלסטין ולשיר שירי הלל לאויבי ישראל שכל רצונם הוא להשמידה."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=744715&forum=scoops1
סגן ראש העיר באר שבע, שמעון בוקר, קורא לסטודנטים לא להירשם לאוניברסיטה בשנה הבאה. אנחנו נותנים לסטודנטים הערבים הכול, רכבת עד לשם, תנאי קבלה יותר טובים משלנו, הכול הם מקבלים ומה הם רואים? שאנחנו היהודים פחדנים.״
https://twitter.com/IsraelGaley/status/1529013621233176577?t=ThgzBJQWOmrlnrAAecLSBQ&s=19
ועד ראשי האוניברסיטאות פירסם מכתב תמיכה בפרופסור דניאל חיימוביץ' מבן גוריון על החלטתו לאפשר את הנפת דגלי האוייב ביום הנכבה באוניברסיטה בנימוק "אוניברסיטת בן גוריון קיימה בפועל את ההגדרה מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית."
https://m.ynet.co.il/Articles/61317640
מעניין אם "הדמוקרטיה" של אוניברסיטת בן גוריון היתה מתירה גם הנפת דגל צלב קרס – ובעצם מדוע לא? הרי צריך לאפשר דמוקרטיה. (ששום דמוקרטיה בעולם לא היתה מתירה הנפת דגלי אוייב במלחמה). ואולי גם ישונה שם האוניברסיטה מבן גוריון לערפאת?
השרה לאיכות הסביבה תמר זנדברג רואה דווקא בהנפת דגלי ישראל התרסה, מצעד הדגלים הישראלים פרובוקציה, ולעומת זאת הנפת דגלי אש"פ צעד לשלום:
https://www.inn.co.il/news/550921
https://rotter.net/forum/scoops1/703764.shtml
(דעתה זו גובשה בה מן הסתם אחרי שהשתטחה על קברו של ערפאת וחל בה נס והתעברה)
דגל אש"פ והנכְּבָּה
ראיף זריק, היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי, ואיבד את זהותו ותרבותו, והפך ללאומן ערבי –טוען ש"יש משהו בלתי פרופורציונלי ובלתי מתקבל על הדעת בתגובה המתלהמת המאיימת בנכבה – דהיינו, מעשי טבח וגירוש, לא פחות ולא יותר – בתגובה על הנפת דגלי פלסטין בהפגנות באוניברסיטאות. מדוע כועסים כל כך חברי כנסת? מה מפחיד כל כך בהנפת הדגל? מדוע הם רואים בדגל של עם איום על עמם ועל עצמם? מדוע יש תחושת חרדה קיומית, או לפחות מלבים ומייצרים חרדה כזאת?... מי שמרחפת מעליהם סכנת חיסול, הם הפלסטינים, לא היהודים בישראל; מי שיש להם מדינה וחצי הם היהודים בישראל, ומי שיש להם פחות מחצי מדינה הם הפלסטינים..." (שקר. הוא כמובן השמיט את מדינת עבר-הירדן, ומדינת עזה). (ראיף זריק, "אימת הדגל", "אל-ארצ'", 26.5.22)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-05-25/ty-article-opinion/.premium/00000180-fe65-d443-afae-feff9a5f0000
אז ככה. בניגוד לגרמנים שהסתירו בסוד את תוכניתם להשמדת היהודים, הערבים מכריזים על כך בריש גלי במצע החמאס מפלגת הרוב הפלסטיני ובדברי המופתי של אש"פ:
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
הנפת דגלי פלסטין בהפגנות באוניברסיטאות מסמלות את המאבק לחיסול ישראל ולרצח היהודים. לפלסטינים לא נשקפת כל סכנת חיסול, אך לבני עמו ועדתו של ראיף זוריק – שהיו רוב בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים, וכיום לא נותרו מהם רבים – אכן נשקפת סכנת חיסול.
סיכום:
דגל אש"פ או פלשת (פלסטין) הוא ורסיה של דגלי הלאומיות הערבית. ממציא הלאומיות הערבית והעמים הערביים, הדיפלומט הבריטי מארק סייקס, שחתם מצד בריטניה עם הדיפלומט הצרפתי שארל פרנסואה ג'ורג' פיקו ב-16.5.1916, על ההסכם הידוע כ"הסכם סייקס-פיקו" החליט לעצב דגל חדש שיסמל את אותה לאומיות חדשה ופיקטיבית שהומצאה. צבעי הדגל שעיצב מסמלים תקופות שונות בהיסטוריה הערבית. ימי מוחמד וימי הח'ליפות האיסלמית. השחור – מסמל את הדגל השחור של מוחמד והחליפים הראשונים. מאוחר יותר אומץ על ידי בית עבאס, הירוק – מסמל את השושלת הפאטמית. הלבן – מסמל את בית אומיה. האדום –את השושלת ההאשמית וח'וארג'. כלומר – הדגל מסמל בצבעי החליפויות המוסלמיות את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי ואת הגזענות המוסלמית. הדגל שהמציא סייקס משמש עד היום את העמים שהמציא. העם העיראקי, העם הסורי, העם העבר-ירדני, והעם הפלישתי.
למרות שגרמניה הנאצית מעולם לא איימה לחסל את בריטניה ולרצוח את כל הבריטים (כפי שעושים הערבים לגבי ישראל) אסור היה להניף בה את דגל האוייב הגרמני-נאצי וכך בכל מדינות העולם גם הדמוקרטי.
התירוץ המשפטי להתיר את הנפתו של דגל האוייב בישראל – בכך שהרשות הפלישתית מוכרת ע"י ישראל ודגל סייקס הוא דגלה, הוא תירוץ משפטי מוזר בהינתן שזה עדיין גם הדגל של אש"פ המוכר ע"י המדינה כארגון טרור, וגם של ארגון הג'יהאד של אש"פ "השהידים של הקצה" (כתאאב שוהאדת אל-אקצה) המחויבים לחיסול ישראל ולרצח כל היהודים בעולם.
(המופתי של אש"פ קורא לרצוח את היהודים הקופים והחזירים ע"פ דברי מוחמד)
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
לכן, כל עוד לא מבוטלות האמנה הפלישתית המחויבת לחיסול ישראל, ואמנת החמאס המחויבת לפי דברי מוחמד להשמדת כל היהודים, אין להתיר בישראל את הנפת דגל האוייב. יש למלא את חוק המדינה הקובע זאת. יש לכבד כל ערבי המניף את דגל אש"פ (או פלסטין) בתנאי שיראה יושרה וילך למשרד הפנים ויבקש לבטל את אזרחותו הישראלית. להיות בעל אזרחות ישראלית ולהניף את דגל האוייב זו צביעות שאינה יכולה להתקבל.
הטעות של הרצל
שלמה זנד, האנטישמי הפולני או האוסטרי (האם החליט כבר לאיזה עם הוא שייך?) – מכחיש העם היהודי, מסכם את הטעות של הרצל (לדעתו). הרצל באלטנוילנד, הוא כותב, "לא העלה בדעתו שיש להקנות לערבים זכויות קולקטיביות בצורת אוטונומיה פוליטית או תרבותית. אחד העם לא יכול היה שלא להגיב לצביעות ההרצליינית. הוא הרי נעשה ציוני כבר בשנות ה-80 של המאה ה-19 (שטות מוחלטת. אפילו להגדרת זנד אחד העם היה אנטי-ציוני) – האמין כל חייו שהגירה לאמריקה הבטוחה עדיפה לאין שיעור על פני הקמת מדינת יהודים המתנכרת לחלוטין למזרח התיכון. ב'ציון' יש לבחור, לדעת אחד העם, רק כדי לשמר תרבות יהודית שהולכת ומידלדלת ברחבי העולם. רק מיעוט עשוי לעלות ולבנות בה מרכז רוחני-תרבותי שיחיֶה ויטפח את השפה העברית, יעצב אתוס חילוני מודרני, ומיעוט יהודי זה לא אמור לדחוק ולעקור את הערבי המקומי. כבר ב-1891 לאחר מסעו בפלשתינה, הוא הזדעזע קשות מהנישול חסר הרחמים של הפלאחים ובמסה שלו 'אמת מארץ ישראל', התריע מפני תוצאותיו האלימות בעתיד... אחד העם לא התנגד להעניק זכויות פרט למיעוטים במדינת ציון העתידית, אולם בניגוד להרצל הוא ראה בערביי פלשתינה גם גוף לאומי בעל זכויות קולקטיביות משל עצמו."
לסיכום מסכם זנד ברשעות: "ישראל אינה מדינה חילונית, ליברלית ושוויונית מבחינה אזרחית, כפי שהרצל חזה שתהיה, והיא אינה מדינה מוסרית, שוויונית ודו-לאומית כפי שאחד העם חלם שתהיה. (שלמה זנד, "הרצל ואחד העם טעו", "אל-ארצ'", 27.5.22)
https://www.haaretz.co.il/opinions/ty-article-opinion/.premium/00000180-ffb8-defc-aff4-fffc3e7e0000
שלמה זנד האנטישמי, הפולני או אוסטרי, מכחיש העם היהודי, בעברו קומוניסט ואז וגם עתה תומך הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי– טועה ומטעה. אחד העם לא היה ציוני, אלא מתנגד הציונות. הוא דיבר רק על יצירת מרכז רוחני תחת ריבונות תורכית, ולא על מדינה יהודית. הרצל אכן טעה. אמנם בספרו "מדינת היהודים" הוא אמר שתהיה "חומה בצורה מול הברברים של אסיה," אבל הוא לא הכיר עדיין את עוצמת הלאומיות הערבית, ולא העריך דיו את עוצמת האנטישמיות הדתית האיסלמו-נאצית ואת הלאומנות הערבית המשולבת בגזענות המוסלמית, ובנוסף לא היה מודע להגירה הערבית לא"י בגלל שיפור מצב הכלכלה שיצרה הציונות. בכל מקרה בניגוד לדברי זנד, ישראל היא מדינה יותר "חילונית ליברלית ושוויונית מבחינה אזרחית" מאשר צרפת, שם שימש הרצל ככתב וראה בה את היחס ליהודים בעקבות פרשת דרייפוס.
חנופה וביטול תרבותי עצמי מובילה לבוז
אמירה אורון (מה שמה המקורי?) בת לאם ילידת מצרים, מונתה לשגרירה במצרים, ברצותה לציין במצרים את חג העצמאות הישראלי, בחרה להתחנף למצרים ולהביא מישראל לחגיגה בשגרירות דווקא תזמורת מוסיקה ערבית בשם "פירקת אלנור".
בריאיון למאיה ראכלין סיפר מנצח התזמורת אריאל כהן על המעמד המרגש מבחינתו שלראשונה מזה 40 הופיעה תזמורת ישראלית במצרים.
התגובות ברשתות החברתיות בעולם הערבי לריאיון הזה לא איחרו להגיע, וחלקן היו זועמות במיוחד. "המשטר המצרי הבוגד בהנהגת א-סיסי פותח את השערים בפני הכיבוש הישראלי," צייץ מישהו בטוויטר. "חוגגים ביום העצמאות בפירמידות, בושה למצרים," כתב מישהו אחר. תגובות אחרות היו "מגיעים אצל חברם הציוני," "ידיעה מדכאת ומעציבה," "שמישהו יגיד לי שזה שקר" ו"אין מילים לתאר." הציוצים החריפים מדגישים את העובדה שביקור התזמורת ההיסטורי אינו מובן מאליו. (ביקור התזמורת: הרכב ישראל ניגן בפירמידות במצרים – ריאיון עם הסולן עורר זעם ברשתות)
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=745178&forum=scoops1
אז ככה. מעבר למטרה ההפוכה שהושגה מביקור תזמורת המוסיקה הערבית מישראל, נשאלת השאלה מה פתאום תזמורת מוסיקה ערבית צריכה לייצג את המוסיקה הישראלית? מוסיקה ערבית הרי מייצגת את כל התזמורות הערביות בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים – 13 מיליון קמ"ר, הם לא זקוקים לעוד תזמורת ערבית מישראל. תזמורת המייצגת את ישראל צריכה לייצג את המוסיקה הישראלית!
חברות מר"צ בכנסת תומכות באונס נשים –
גם גולדה זלטה שניפיצקי זהבה גלאון?
כל חברי וחברות הקואליציה הצביעו נגד הצעת החוק של מירי רגב להחמרת הענישה על עבירות אונס:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=745112&forum=scoops1
אז נכון זו הצעת חוק של מרים סיבוני-רגב שאמרה שאונס נשים לא אכפת לה וזכתה לגינוי על כך, אבל לגופו של עניין, איך תסברנה נשות מר"צ את העובדה שהתנגדו לחוק המחמיר עם אנסים, אם זה היה הפוך היו הרי הצבועות הופכות שמיים וארץ בזעקתן.
מי הגורו של תמר זנדברג?
מלבד ערפאת, שקברו הקדוש הביא לנס התעברותה, מסתבר ששרת איכות הסביבה מאמינה בגורו נוסף – סדגורו. הנה הגורו של הכת של תמר זנדברג נותן ברכות למאמינים. השרה זנדברג, יושבת בשורה הראשונה. (לינק למטה)
https://twitter.com/GadiTaub1/status/1527181501388967936?t=au6jJk5hQZeCFSkkWGX8oA&s=03
רצח קשיש יהודי ע"י מוסלמי בצרפת הושתק
בדומה לרצח שרה חלימי ית"ד, קשיש יהודי בן 90 בשם רנה חג'אג' הושלך ע"י מוסלמי מחלון הקומה ה-17 במגדל המגורים בו התגורר ברובע התשיעי של ליון. המשטרה המקומית עצרה את המוסלמי והוא חשוד בסעיף של "הריגה בכוונה". כך דווח בעיתון היהודי המקומי 'טריבון ז'וייב'.
על פי דיווח בעיתון מקומי של העיר ליון, "לה פרוגרס", החשד הוא כי בטרם הושלך הקשיש אל מותו התנהל ויכוח בינו לשכנו המוסלמי. על פי הדיווח חג'אג' זוהה כיהודי ואף חבש כיפה לראשו, אך המשטרה שללה לעת עתה את האפשרות כי הרקע לאירוע הוא אנטישמי. על אף טענות המשטרה, האירוע על פי חברי הקהילה היהודית במדינה מזכיר את פרשת הרצח של שרה חלימי הי"ד, שנרצחה אף היא על ידי שכנהּ לבניין, קובילי טראורה, מוסלמי שהשליך אותה מהמרפסת ואף צעק בשעת המעשה "אללה הוא אכבר" ו"אני רצחתי את השטן." – ובשל הטענה לאי שפיות זמנית, על אף שהרקע האנטישמי היה ברור לחלוטין, טראורה לא הורשע ברצח. במקום זאת הוא אושפז במחלקה פסיכיאטרית, והדבר גרם לגל מחאות בצרפת.
https://www.jdn.co.il/news/world_news/1758015/
אפשר להבין את הצרפתים הרי שאין מצב שבן לדת ה"אהבה" ישליך כך סתם אל מותו קשיש יהודי בן 90.
נעמן כהן
אהוד בן עזר
60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"
נכתב במשך שלושה שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963
ה
ביקור אצל מזכיר המפלגה
עברה השמועה על הבחירות והגיעה אל אוזני הפועלים במחצבה וניסים לוי מיהר לבוא לעיר ולבקר אצל מזכיר המפלגה. הלה עשה לו כבוד גדול, הציגוֹ לפני אנשי המזכירות ושיבּח אותו בגלוי באוזני אחד העסקנים המרכזיים שנקלע למקום.
ניסים קיבל בשקט את אותות-ההערכה שהושפעו עליו ונשם לרווחה משפסקו כל העמדוֹת-הפנים ודברי-הנימוס והוא היה יכול לשבת בחדרו של המזכיר ולשוחח עימו בהרחבה.
"מה זה אתם עשיתם לי?" פתח ואמר.
"מי? מה?" פקח עליו המזכיר עיניים תמהות.
"מה הדיבורים האלה במחצבה על בחירות-מְחִירוֹת? כבר לא מכירים את ניסים לוי במפלגה, באירגון הפועלים ובחברה השיתופית של המחצבה? כבר שכחו מי עבד לפני שנה והוציא מן הכסף שלו בלי חשבון רק בשביל ההצלחה של כולנו?"
"מה אתה רוצה, ניסים, מה עשינו לך?"
"מה אתם עשיתם לי? מה אתם גרמתם לכבוד שלי במחצבה ולהשפעה שלי בכפר? כך מתנהגים? כך עושים? להתייחס אל ניסים לוי כמו אל כל פועל פשוט? טוב, אני אינני אומר דבר אם הייתם מוצאים להביא מנהל-עבודה אחר מן המומחים שאתם סומכים עליהם שידאגו לעבודה במקום. כל הכבוד. המפעל שלכם, ואתם צריכים לדאוג לו. ואני הייתי מקבל את המנהל החדש, באמת אני אומר לך, הייתי עושה לו כל הכבוד וההשפעה שצריך כדי לנהל את העבודה במחצבה. אתה יודע שאפשר לסמוך על ניסים לוי בשביל האנשים שאתם שולחים לעזור לנו, וזאת לא הפעם הראשונה שאנחנו עובדים יחד."
מזכיר המפלגה אמר: "אתה רוצה שיביאו מנהל-עבודה מבחוץ? תגיד 'דוּגרי', אתה יודע שאני סומך עליך. מילה שלך על המחצבה היא מילה."
"אם אתם רוצים להביא מנהל-עבודה חדש, אחר, לא מן האנשים שלנו, בבקשה – תגידו, תגידו ותביאו!"
מזכיר המפלגה התרעם: "למה אתה מסַבּך את העניינים, ניסים? אתה הרי יודע שאנחנו רוצים לעשות דווקא אחד משלכם למנהל-העבודה, כולם רוצים שתתחילו להרגיש אחריות על המחצבה ותִראו בהצלחתה את הצלחתכם שלכם והצלחת כולנו. מה חשבת, שאני או מנהל המפעל או רבינוביץ מחזיקים את המחצבה בשביל ההנאה הפרטית שלנו? אתה לא מבין שהמחצבה היא מפעל ציבורי, שיתופי, ובנִינוּ אותו רק למענכם? אני לא מבין אותך."
ניסים נעץ מבט נוקב בתוך עיניו של המזכיר, פרש שתי ידיו על השולחן ושאל: "אתם הולכים לעשות את הבחירות?"
המזכיר לא הבין וענה בפשטות: "כן."
"ואיפה ניסים לוי?"
"ניסים לוי פה לפניי, הוא האיש שלנו במקום."
"ואתה רוצה להגיד לי שאני אלך להתחרות עם כל הפועלים הפשוטים על הבחירות להיות מנהל-העבודה?"
"אם אתה רוצה, כן."
"כן? כן? אז תסלח לי! אבל אתם לא יודעים מה שאתם עושים במחצבה. מה יש? כבר לא מגיע לי שאתם תעשו אותי ישר ובלי כל החוכמות האלה של הבחירות למנהל-העבודה החדש במקום רבינוביץ? אני צריך לשמוע קודם מה שכל הפועלים בכפר אומרים עליי רק כדי שאחר-כך אוכל להוציא מהם עבודה?"
מזכיר המפלגה קם והתהלך בחדר. "ניסים, ניסים, איך אתה מדבר? הרי חשבנו אותך תמיד לאדם נבון. מדוע אתה כועס כל-כך במקום להיות שמח שאנחנו נותנים לכם להחליט לבד על העניינים במחצבה? באמת, אני לא מבין אותך. מה שלא עושים בשבילכם – אינו טוב. לא נותנים לכם להחליט – לא טוב. נותנים לכם – עוד יותר רע. ואתה יודע היטב איזה שם היה יוצא לנו בכפר לוּ היינו ממַנים אותך."
"לזה אַל תדאג, עם האנשים שלי כבר אסתדר. אני רק שואל אותך עוד פעם – אתם מוכנים לתת לי את המינוי בלי כל בלבולי-המוח וההצגה הזאת?"
המזכיר חזר וישב. הוציא את יומן-הרשימות שלו ודיפדף בו מעט. סבור היה כי ההפסקה הקלה תשפיע על איש-שיחו. לבסוף אמר בקול שקט ורציני: "אַל תזלזל בבחירות, ניסים."
הלה ענה לו באותו קול תקיף שבו פתח את השיחה: "אתם מוכנים?"
"אני לא יכול לומר לך תשובה. נעשה ישיבה, נברר ונעלה את הטענות שלך."
"ובכן, אני אומר לך – אני מוותר. אַל תעשו לי טובות, ואני לא צריך את הישיבות שלכם."
"חשוֹב בהיגיון! למה אתה נעלב? הרי אני לא יכול להבטיח לך כרגע, פה במקום, שנמלא את הדרישות שלך. אני לא יושב בהנהלת המפעל וגם לא באירגון הפועלים. תפקידי רק לייעץ ולעזור מן הצד. לא, לא! שב, אַל תקום! אני לא רוצה שתלך מכאן בהרגשה לא טובה. תגיד לי, מה אוֹכל אותך כל הזמן? הרי אני יודע את המעמד שלך בכפר, ובעֵדה, ובין הפועלים במפעל, האם כל-כך קשה בשבילך לנַצֵח בבחירות? איפה כל הכוח וההשפעה שהיו לך במקום?"
"אַל תדאג! הם ישנם. ואם תצטרך להם עוד פעם, תוכל להשתמש בהם. אבל אתה רוצה לדעת מי יהיה מנהל-העבודה החדש במחצבה? ובכן, אגיד לך – ניסים לוי! כן, אני! ושנינו יודעים זאת היטב. ובכן, למה העמדת-הפנים? כבר לא נאה לך לעשות את הדבר בשקט ובהיגיון? אַל תחשוב שאני צריך את העזרה שלך בשביל לקבל את התפקיד. היית מאמין שאשפיל עצמי לבוא לבקש ממך שתתמוך בי, כדי שאוכל להסתדר עם האנשים שלי בכפר? לא, אתה לא מכיר עדיין את ניסים לוי. הוא מסדר את העניינים שלו בעצמו.
"אתה רוצה לדעת בידי מי נמצאת המחצבה כבר עכשיו? אני אגלה לך – בידיים שלי! הנה – בהן אני מחזיק את כולם, וגם את רבינוביץ הבטלן. ואני לא בא אליך לבקש חסדים. מספיקה מילה אחת שלי, והעבודה במחצבה נפסקת. מספיק שאני ארמוז, והתפוקה יורדת לחצי. ותתפוצצו, ותעשו שמיניות באוויר, ותהפכו את כל העולם ועדיין לא תוכלו להוכיח מדוע. וכל זאת עשיתי בכוחות עצמי, לא מן הסמכות שלכם ולא מן החסדים שהבאתם עליי. ומה אני דורש? אני ביקשתי הרבה? רק רציתי שתכירו בי, שהסמכות שלי תבוא מכם, להשתייך אליכם, אתה מבין? אתה יודע מאין באתי, ומי היה אבא שלי ומאיפה אני התחלתי את הדרך עד שהגעתי למעמד שלי היום? כל השנים אני שולט בכפר ונלחם בהם ומחזיק אותם בידיי. אתה חושב שאני לא יודע שכולם בזים לי בעומק ליבם? אפילו האישה שלי לא מתביישת לחזור לפניי על הסיפורים שהם מפיצים עליי. ולאלה אתה קורא חיים? ואיפה ההשכלה שלי? ואיפה הידיעות שלי? אין לי. אתה שומע? אין לי כלום. וחשבת שהם לא צוחקים ממני על כך, הם והילדים שכבר לומדים בבית-הספר ויודעים יותר טוב ממני לקרוא ולכתוב? ובכן, תגיד לי מה יצא לי מכל הכסף שאספתי ומכל הכוח שהגעתי אליו ומן המעמד שעשיתי לי?
"ומה אתה עשית עכשיו? באת והבאת לי בחירות. מי צריך אותן, אני שואל אותך? והרי מה רציתי מכם כל הזמן – לא ביקשתי כסף, לא ביקשתי עבודה, אני מצפצף על הכסף. רציתי רק שתכירו בי, בכבוד ובהבנה שלי, שתִראו שאני יכול כבר לנהל את המחצבה אחרי שבעשר אצבעות שלי למדתי את העבודה וזוהי כל ההשכלה שלי, וכל מה שאני יודע. מדוע אני צריך עכשיו שתעשו לי בחירות וכל הפועלים הפשוטים יגידו מה הם חושבים עליי ויתווכחו ביניהם אם אני צריך להיות מנהל-עבודה או לא? זה הכבוד שאתה נותן לי אחרי עשר שנים של עבודה ואחרי כל מה שעשיתי בשבילכם ובשביל התפתחות המקום? ולשם מה יש לכם מהנדסים ומנהלים גדולים במפעל אם לא כדי לקבוע מי מוכשר יותר ולמי מגיע להיות אחראי על המחצבה? אני צריך את הסמכות מקולות הפועלים האלה שיודעים עוד פחות ממני לקרוא ולכתוב בשביל לקבוע אם אני ראוי לתפקיד שלי?
"הא? תגיד? אַל תתחמק! ניסים לוי לא די טוב בשבילכם להחליט עליו, רק צריכים את הקולות של החברים שלו כדי לדעת שהוא חכם? ואיזה פנים יהיו לי בכפר? הרי כולם יֵדעו איך נערכו הבחירות ואיך אני נהייתי מנהל-העבודה. אפילו אף אחד לא יאמר לי את זה בפרצוף – אני אקרא הכול על פניהם. את הלעג, הבוז, הפחד והשינאה. אנחנו יודעים מי אתה, יחשבו – אנחנו יודעים שאבא שלך היה גנב-סוסים בשוק. כן, כן, אַל תביט אליי בעיניים כאלה, את המילים הללו ממני לא שמע עדיין איש. למרות שכל הכפר יודע על כך. הם זוכרים עוד איך הייתי ילד, רץ מטונף ברחוב וגונב פירות בשוק כדי לאכול, מפני שאבא ישב אצל הערבים בבית-הסוהר. הא? זה מעביר לך רעד בנשמה? מה חשבת, שאני נולדתי אינטליגנט כמוך? איכפת לך שהאיש שלך במקום אבא שלו היה גנב-סוסים, והוא את החנות עשה מן הכספים שהוציא במירמה מהאבא של אישתו הראשונה? ומה חשבת שאצלנו רק האינטליגנטים עובדים למענך? בעצם, מה זה משנה. אתה תמשיך לעבוד איתי אפילו הייתי רוצח. מפני שכדאי לך. אתה חושב רק על עצמך ואינך רואה אותי כבן-אדם ממש. כסף, כסף ועבודה – זה כל מה שאתה יכול להציע לי. אבל אתה לא יכול להציע לי שארגיש כמו בן-אדם על-ידך. אין לי השכלה כמוך. וכשאני צריך תפקיד עליי להילחם עליו בעשר אצבעות שלי. מה נוגע לך מהנשמה האמיתית שלי? אתה חושב: ניסים לוי יודע לסַדר את העניינים שלו בכפר, לכן טוב לו. הלוואי היית מרגיש עליך כל מה שיש אצלי. מה שאוֹכל אותי בלב שלי שנים, מאז שאני ילד – "
"ניסים, תפסיק! זה לא נאה לך ולא נאה לי שאני ככה רואה אותך – "
ניסים קם ועמד בפתח. "שלום."
"חַכּה! אַל תלך, אנחנו צריכים לברר – "
"שלום. לא התחננתי אליך, אתה מבין? אהרוג אותך אם תסַפּר למישהו שניסים לוי בא להתחנן – "
מזכיר המפלגה קם והלך אחריו. "בסדר, בסדר! רק תן לי זמן. לא ידעתי באיזו מידה הדברים כואבים אצלך."
"שום דבר לא כואב אצלי. שמעת? כלום. ואני מצפצף על הטובות שלכם, ואלך לבחירות, ואדאג שיבחרו בי וגם אמשיך לדאוג לכל העניינים של המפלגה במקום. אבל דבר אחד אני מבטיח לך – הפעם יעלה לכם ביוקר הניצחון שלי, ועוד תִראו מי בעל-הבית האמיתי במחצבה."
"אתה מאיים?"
"לא, אני לא מאיים. אני דמוקרט בדיוק כמוך ומבין את המילה לא פחות ממך. אני הולך לבחירות, ואתם אפילו תתפוצצו כולכם – איש לא יפריע לי לנַצח. וכל הדברים שאמרתי לך קודם הם שקר. ניסים לוי לא נולד ברחוב ולא צריך את המינוי שלכם בשביל הכבוד שלו. ואם תפיץ עליי שקרים כאלה, אשתמש נגדך בכל המעשים היפים שעשינו פעם יחד, הבנת?"
"אי-אפשר כך, אנחנו נקרא לך לבירור. מה הדיבורים האלה?"
"כלום. תשכח הכול. גם אני שכחתי. לא שמע עוד אדם חי מילים כאלה מפי ניסים לוי, לכן מוטב שתשכח."
"ניסים, תבוא אליי בעוד כמה ימים. ניפגש לשיחה נוספת ונוכל לשוחח כידידים בלי כל הכעס שפתאום עלה היום. אם תרצה, אני מוכן לבוא אליך לביקור בביתך באחד הערבים הקרובים, ושם נמשיך לשוחח באווירה טובה יותר. מסכים?"
"מסכים, אבל בתנאי אחד – אחרי הבחירות."
"חשוֹב בדבר, ניסים," אמר כשהיו כבר במסדרון.
"חשבתי. זאת מילה אחרונה שלי."
"אתה מתעקש היום ללא כל טעם."
"טוב שהִכרת אותי. אני עקשן. ואני מבטיח לך – עוד תשמע מן העקשנות שלי. שלום."
"אתה עושה עלינו מלחמה?"
אנשים עברו במסדרון, ולניסים לא היה נעים לדבּר אליו בקול רם. לכן אחז בדש בגדו, הנמיך קולו ואמר: "לא. אַל תדאג. העניינים של המפלגה במקום יקרים לי לא פחות מאשר לך. להתראות!"
ומיד עזב אותו ומיהר לצאת מן הבניין. הלה עוד קרא אחריו: "חשוֹב היטב מה שאתה עושה."
המשך יבוא
"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990. מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963
ה
ביקור אצל מזכיר המפלגה
עברה השמועה על הבחירות והגיעה אל אוזני הפועלים במחצבה וניסים לוי מיהר לבוא לעיר ולבקר אצל מזכיר המפלגה. הלה עשה לו כבוד גדול, הציגוֹ לפני אנשי המזכירות ושיבּח אותו בגלוי באוזני אחד העסקנים המרכזיים שנקלע למקום.
ניסים קיבל בשקט את אותות-ההערכה שהושפעו עליו ונשם לרווחה משפסקו כל העמדוֹת-הפנים ודברי-הנימוס והוא היה יכול לשבת בחדרו של המזכיר ולשוחח עימו בהרחבה.
"מה זה אתם עשיתם לי?" פתח ואמר.
"מי? מה?" פקח עליו המזכיר עיניים תמהות.
"מה הדיבורים האלה במחצבה על בחירות-מְחִירוֹת? כבר לא מכירים את ניסים לוי במפלגה, באירגון הפועלים ובחברה השיתופית של המחצבה? כבר שכחו מי עבד לפני שנה והוציא מן הכסף שלו בלי חשבון רק בשביל ההצלחה של כולנו?"
"מה אתה רוצה, ניסים, מה עשינו לך?"
"מה אתם עשיתם לי? מה אתם גרמתם לכבוד שלי במחצבה ולהשפעה שלי בכפר? כך מתנהגים? כך עושים? להתייחס אל ניסים לוי כמו אל כל פועל פשוט? טוב, אני אינני אומר דבר אם הייתם מוצאים להביא מנהל-עבודה אחר מן המומחים שאתם סומכים עליהם שידאגו לעבודה במקום. כל הכבוד. המפעל שלכם, ואתם צריכים לדאוג לו. ואני הייתי מקבל את המנהל החדש, באמת אני אומר לך, הייתי עושה לו כל הכבוד וההשפעה שצריך כדי לנהל את העבודה במחצבה. אתה יודע שאפשר לסמוך על ניסים לוי בשביל האנשים שאתם שולחים לעזור לנו, וזאת לא הפעם הראשונה שאנחנו עובדים יחד."
מזכיר המפלגה אמר: "אתה רוצה שיביאו מנהל-עבודה מבחוץ? תגיד 'דוּגרי', אתה יודע שאני סומך עליך. מילה שלך על המחצבה היא מילה."
"אם אתם רוצים להביא מנהל-עבודה חדש, אחר, לא מן האנשים שלנו, בבקשה – תגידו, תגידו ותביאו!"
מזכיר המפלגה התרעם: "למה אתה מסַבּך את העניינים, ניסים? אתה הרי יודע שאנחנו רוצים לעשות דווקא אחד משלכם למנהל-העבודה, כולם רוצים שתתחילו להרגיש אחריות על המחצבה ותִראו בהצלחתה את הצלחתכם שלכם והצלחת כולנו. מה חשבת, שאני או מנהל המפעל או רבינוביץ מחזיקים את המחצבה בשביל ההנאה הפרטית שלנו? אתה לא מבין שהמחצבה היא מפעל ציבורי, שיתופי, ובנִינוּ אותו רק למענכם? אני לא מבין אותך."
ניסים נעץ מבט נוקב בתוך עיניו של המזכיר, פרש שתי ידיו על השולחן ושאל: "אתם הולכים לעשות את הבחירות?"
המזכיר לא הבין וענה בפשטות: "כן."
"ואיפה ניסים לוי?"
"ניסים לוי פה לפניי, הוא האיש שלנו במקום."
"ואתה רוצה להגיד לי שאני אלך להתחרות עם כל הפועלים הפשוטים על הבחירות להיות מנהל-העבודה?"
"אם אתה רוצה, כן."
"כן? כן? אז תסלח לי! אבל אתם לא יודעים מה שאתם עושים במחצבה. מה יש? כבר לא מגיע לי שאתם תעשו אותי ישר ובלי כל החוכמות האלה של הבחירות למנהל-העבודה החדש במקום רבינוביץ? אני צריך לשמוע קודם מה שכל הפועלים בכפר אומרים עליי רק כדי שאחר-כך אוכל להוציא מהם עבודה?"
מזכיר המפלגה קם והתהלך בחדר. "ניסים, ניסים, איך אתה מדבר? הרי חשבנו אותך תמיד לאדם נבון. מדוע אתה כועס כל-כך במקום להיות שמח שאנחנו נותנים לכם להחליט לבד על העניינים במחצבה? באמת, אני לא מבין אותך. מה שלא עושים בשבילכם – אינו טוב. לא נותנים לכם להחליט – לא טוב. נותנים לכם – עוד יותר רע. ואתה יודע היטב איזה שם היה יוצא לנו בכפר לוּ היינו ממַנים אותך."
"לזה אַל תדאג, עם האנשים שלי כבר אסתדר. אני רק שואל אותך עוד פעם – אתם מוכנים לתת לי את המינוי בלי כל בלבולי-המוח וההצגה הזאת?"
המזכיר חזר וישב. הוציא את יומן-הרשימות שלו ודיפדף בו מעט. סבור היה כי ההפסקה הקלה תשפיע על איש-שיחו. לבסוף אמר בקול שקט ורציני: "אַל תזלזל בבחירות, ניסים."
הלה ענה לו באותו קול תקיף שבו פתח את השיחה: "אתם מוכנים?"
"אני לא יכול לומר לך תשובה. נעשה ישיבה, נברר ונעלה את הטענות שלך."
"ובכן, אני אומר לך – אני מוותר. אַל תעשו לי טובות, ואני לא צריך את הישיבות שלכם."
"חשוֹב בהיגיון! למה אתה נעלב? הרי אני לא יכול להבטיח לך כרגע, פה במקום, שנמלא את הדרישות שלך. אני לא יושב בהנהלת המפעל וגם לא באירגון הפועלים. תפקידי רק לייעץ ולעזור מן הצד. לא, לא! שב, אַל תקום! אני לא רוצה שתלך מכאן בהרגשה לא טובה. תגיד לי, מה אוֹכל אותך כל הזמן? הרי אני יודע את המעמד שלך בכפר, ובעֵדה, ובין הפועלים במפעל, האם כל-כך קשה בשבילך לנַצֵח בבחירות? איפה כל הכוח וההשפעה שהיו לך במקום?"
"אַל תדאג! הם ישנם. ואם תצטרך להם עוד פעם, תוכל להשתמש בהם. אבל אתה רוצה לדעת מי יהיה מנהל-העבודה החדש במחצבה? ובכן, אגיד לך – ניסים לוי! כן, אני! ושנינו יודעים זאת היטב. ובכן, למה העמדת-הפנים? כבר לא נאה לך לעשות את הדבר בשקט ובהיגיון? אַל תחשוב שאני צריך את העזרה שלך בשביל לקבל את התפקיד. היית מאמין שאשפיל עצמי לבוא לבקש ממך שתתמוך בי, כדי שאוכל להסתדר עם האנשים שלי בכפר? לא, אתה לא מכיר עדיין את ניסים לוי. הוא מסדר את העניינים שלו בעצמו.
"אתה רוצה לדעת בידי מי נמצאת המחצבה כבר עכשיו? אני אגלה לך – בידיים שלי! הנה – בהן אני מחזיק את כולם, וגם את רבינוביץ הבטלן. ואני לא בא אליך לבקש חסדים. מספיקה מילה אחת שלי, והעבודה במחצבה נפסקת. מספיק שאני ארמוז, והתפוקה יורדת לחצי. ותתפוצצו, ותעשו שמיניות באוויר, ותהפכו את כל העולם ועדיין לא תוכלו להוכיח מדוע. וכל זאת עשיתי בכוחות עצמי, לא מן הסמכות שלכם ולא מן החסדים שהבאתם עליי. ומה אני דורש? אני ביקשתי הרבה? רק רציתי שתכירו בי, שהסמכות שלי תבוא מכם, להשתייך אליכם, אתה מבין? אתה יודע מאין באתי, ומי היה אבא שלי ומאיפה אני התחלתי את הדרך עד שהגעתי למעמד שלי היום? כל השנים אני שולט בכפר ונלחם בהם ומחזיק אותם בידיי. אתה חושב שאני לא יודע שכולם בזים לי בעומק ליבם? אפילו האישה שלי לא מתביישת לחזור לפניי על הסיפורים שהם מפיצים עליי. ולאלה אתה קורא חיים? ואיפה ההשכלה שלי? ואיפה הידיעות שלי? אין לי. אתה שומע? אין לי כלום. וחשבת שהם לא צוחקים ממני על כך, הם והילדים שכבר לומדים בבית-הספר ויודעים יותר טוב ממני לקרוא ולכתוב? ובכן, תגיד לי מה יצא לי מכל הכסף שאספתי ומכל הכוח שהגעתי אליו ומן המעמד שעשיתי לי?
"ומה אתה עשית עכשיו? באת והבאת לי בחירות. מי צריך אותן, אני שואל אותך? והרי מה רציתי מכם כל הזמן – לא ביקשתי כסף, לא ביקשתי עבודה, אני מצפצף על הכסף. רציתי רק שתכירו בי, בכבוד ובהבנה שלי, שתִראו שאני יכול כבר לנהל את המחצבה אחרי שבעשר אצבעות שלי למדתי את העבודה וזוהי כל ההשכלה שלי, וכל מה שאני יודע. מדוע אני צריך עכשיו שתעשו לי בחירות וכל הפועלים הפשוטים יגידו מה הם חושבים עליי ויתווכחו ביניהם אם אני צריך להיות מנהל-עבודה או לא? זה הכבוד שאתה נותן לי אחרי עשר שנים של עבודה ואחרי כל מה שעשיתי בשבילכם ובשביל התפתחות המקום? ולשם מה יש לכם מהנדסים ומנהלים גדולים במפעל אם לא כדי לקבוע מי מוכשר יותר ולמי מגיע להיות אחראי על המחצבה? אני צריך את הסמכות מקולות הפועלים האלה שיודעים עוד פחות ממני לקרוא ולכתוב בשביל לקבוע אם אני ראוי לתפקיד שלי?
"הא? תגיד? אַל תתחמק! ניסים לוי לא די טוב בשבילכם להחליט עליו, רק צריכים את הקולות של החברים שלו כדי לדעת שהוא חכם? ואיזה פנים יהיו לי בכפר? הרי כולם יֵדעו איך נערכו הבחירות ואיך אני נהייתי מנהל-העבודה. אפילו אף אחד לא יאמר לי את זה בפרצוף – אני אקרא הכול על פניהם. את הלעג, הבוז, הפחד והשינאה. אנחנו יודעים מי אתה, יחשבו – אנחנו יודעים שאבא שלך היה גנב-סוסים בשוק. כן, כן, אַל תביט אליי בעיניים כאלה, את המילים הללו ממני לא שמע עדיין איש. למרות שכל הכפר יודע על כך. הם זוכרים עוד איך הייתי ילד, רץ מטונף ברחוב וגונב פירות בשוק כדי לאכול, מפני שאבא ישב אצל הערבים בבית-הסוהר. הא? זה מעביר לך רעד בנשמה? מה חשבת, שאני נולדתי אינטליגנט כמוך? איכפת לך שהאיש שלך במקום אבא שלו היה גנב-סוסים, והוא את החנות עשה מן הכספים שהוציא במירמה מהאבא של אישתו הראשונה? ומה חשבת שאצלנו רק האינטליגנטים עובדים למענך? בעצם, מה זה משנה. אתה תמשיך לעבוד איתי אפילו הייתי רוצח. מפני שכדאי לך. אתה חושב רק על עצמך ואינך רואה אותי כבן-אדם ממש. כסף, כסף ועבודה – זה כל מה שאתה יכול להציע לי. אבל אתה לא יכול להציע לי שארגיש כמו בן-אדם על-ידך. אין לי השכלה כמוך. וכשאני צריך תפקיד עליי להילחם עליו בעשר אצבעות שלי. מה נוגע לך מהנשמה האמיתית שלי? אתה חושב: ניסים לוי יודע לסַדר את העניינים שלו בכפר, לכן טוב לו. הלוואי היית מרגיש עליך כל מה שיש אצלי. מה שאוֹכל אותי בלב שלי שנים, מאז שאני ילד – "
"ניסים, תפסיק! זה לא נאה לך ולא נאה לי שאני ככה רואה אותך – "
ניסים קם ועמד בפתח. "שלום."
"חַכּה! אַל תלך, אנחנו צריכים לברר – "
"שלום. לא התחננתי אליך, אתה מבין? אהרוג אותך אם תסַפּר למישהו שניסים לוי בא להתחנן – "
מזכיר המפלגה קם והלך אחריו. "בסדר, בסדר! רק תן לי זמן. לא ידעתי באיזו מידה הדברים כואבים אצלך."
"שום דבר לא כואב אצלי. שמעת? כלום. ואני מצפצף על הטובות שלכם, ואלך לבחירות, ואדאג שיבחרו בי וגם אמשיך לדאוג לכל העניינים של המפלגה במקום. אבל דבר אחד אני מבטיח לך – הפעם יעלה לכם ביוקר הניצחון שלי, ועוד תִראו מי בעל-הבית האמיתי במחצבה."
"אתה מאיים?"
"לא, אני לא מאיים. אני דמוקרט בדיוק כמוך ומבין את המילה לא פחות ממך. אני הולך לבחירות, ואתם אפילו תתפוצצו כולכם – איש לא יפריע לי לנַצח. וכל הדברים שאמרתי לך קודם הם שקר. ניסים לוי לא נולד ברחוב ולא צריך את המינוי שלכם בשביל הכבוד שלו. ואם תפיץ עליי שקרים כאלה, אשתמש נגדך בכל המעשים היפים שעשינו פעם יחד, הבנת?"
"אי-אפשר כך, אנחנו נקרא לך לבירור. מה הדיבורים האלה?"
"כלום. תשכח הכול. גם אני שכחתי. לא שמע עוד אדם חי מילים כאלה מפי ניסים לוי, לכן מוטב שתשכח."
"ניסים, תבוא אליי בעוד כמה ימים. ניפגש לשיחה נוספת ונוכל לשוחח כידידים בלי כל הכעס שפתאום עלה היום. אם תרצה, אני מוכן לבוא אליך לביקור בביתך באחד הערבים הקרובים, ושם נמשיך לשוחח באווירה טובה יותר. מסכים?"
"מסכים, אבל בתנאי אחד – אחרי הבחירות."
"חשוֹב בדבר, ניסים," אמר כשהיו כבר במסדרון.
"חשבתי. זאת מילה אחרונה שלי."
"אתה מתעקש היום ללא כל טעם."
"טוב שהִכרת אותי. אני עקשן. ואני מבטיח לך – עוד תשמע מן העקשנות שלי. שלום."
"אתה עושה עלינו מלחמה?"
אנשים עברו במסדרון, ולניסים לא היה נעים לדבּר אליו בקול רם. לכן אחז בדש בגדו, הנמיך קולו ואמר: "לא. אַל תדאג. העניינים של המפלגה במקום יקרים לי לא פחות מאשר לך. להתראות!"
ומיד עזב אותו ומיהר לצאת מן הבניין. הלה עוד קרא אחריו: "חשוֹב היטב מה שאתה עושה."
המשך יבוא
"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990. מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.
אהוד בן עזר
קטע מתוך היומן שלי משנת 1998
29.4.98. יום רביעי, ה-71 בירנטון. יום הזיכרון. לימים אני עתיד לכתוב, באפילוג למהדורה החדשה של "המחצבה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, את הדברים הבאים:
על סף שנת היובל למדינת ישראל התפרסמה במוסף "ספרות תרבות אמנות" של "ידיעות אחרונות", ביום 9.5.1997, רשימת "50 הספרים של המדינה", החל מ"חולות הזהב" של בנימין תמוז וכלה ב"חיי אהבה" של צרויה שלו. את שנת 1963 מייצג ספרי "המחצבה", והוא בין הבודדים שגם ניתנה תמונת שערם [הכריכה] כעיטור לרשימה.
בקיץ 1998, בעודי יושב באחוזת ירנטון ליד אוכספורד ומשלים את כתיבת הרומאן "המושבה שלי", נשלח אליי מוסף "ספרות תרבות אמנות" מיום 29.4.1998 ובו שלל תגובות ביקורתיות שהצטברו במשך השנה מסופרים וממבקרים, שראו את ספריהם או את מטופחיהם מקופחים. להפתעתי התברר לי שעוצמת ההתנגדות של הקהילייה הספרותית לספרי הראשון טרם שככה. המבקר ניסים קלדרון נימק את דרישתו להוציא את "המחצבה" מהרשימה בכך "שאם לא כן אתם אומרים ש'המחצבה' השפיע יותר מאשר 'מות הזקן', וזה ניראה לי אבסורד."
הלחצים והשתדלנויות היו כניראה כבדים עד כי ליד הכתבה בת שני העמודים "'50 הספרים של המדינה' – הפרוייקט כעבור שנה: תגובות, הערות, סיכומים" – התפרסמה בהבלטה רבה "הרשימה המעודכנת", החדשה, של 50 ספרים, שחלקם כלל לא הופיע ברשימה לפני שנה, והם מחולקים הפעם לפי עשורים.
בעשור "שלי" הושמטה שנת 1963 ועימה נעלם גם ספרי "המחצבה" – ואולם נותר על כנו לשנת 1964 "המעברה" של ידידי שמעון בלס, שהופיע שנה אחריי ב"הספרייה לעם" ואולי גם הושפע מהצלחת ספרי. קשה להאמין, אך כך בדיוק קרה. הצדק העדתי נעשה. שהרי לא ייתכן שרומאן חסר-ערך שכתב "אשכנזי" על העלייה המזרחית ייכלל ברשימת "50 הספרים של המדינה"!
אהוד בן עזר
מרדכי ניסן
בין תרפ"ט ונכבה
אנחנו או הם? ישראל או פלסטין? תורה או קוראן? מה יהיה: נכבה או תרפ"ט?
כל המכלול המביש ארוך-השנים של נסיגות ומחוות לא הועיל ליישב את הסכסוך מול הפלסטינים. הפרמטרים האובייקטיביים של היסטוריה, דת, גיאוגרפיה, תרבות וזהות, לא מאפשרים שום פתרון שבנוי על ויתור או פשרה. מריבה זו על אדמה ושליטה היא לא בת-פתרון.
כשישראל קוראת לשלום, היא כבר בעמדה נחותה. היא כבר איבדה את כבודה. מבין הערבים יש די והותר שדוחים בסלידה את קבלת הציונות וישראל, ולכן זהו מאבק איתנים עד הסוף. מדינה חזקה לא מעוניינת בשלום, או שהיא מעוניינת בו רק אחרי הניצחון.
כל יום צריכה ישראל לחשוש שמחר מחכה לה אירוע תרפ"ט רבתי. סימני הדרך כבר פוזרו בדם ברחובות ישראל. האוייב הערבי – בריוני, אלים ואכזר – מחזיק בכלי מלחמה מגוונים – סכינים ואקדחים, רובים ואבנים, בקבוקי תבערה ואגרופים, כלי רכב וגרזנים. ליבו נוצר שנאה יוקדת ליהודים... כובשי פלסטין הזרים האלה. לכן, יש להתאזר ברצון לאומי קשה כברזל, בנחישות ללא רפיון, כדי שלא תהיה חזרה על תרפ"ט. מה שכן צריך להיות לפי הצדק האלוהי והמוסר האנושי, זו חזרה על נכבה 48' במהדורה נכבה מיספר 2 – כי הנכבה היה צודק, אבל לא מספיק.
מרדכי ניסן
חמישי ב"בית אבא"
סדרת הרצאות, במלאת 60 שנה למות ד"ר אב"א אחימאיר, תחל ביום חמישי הקרוב.
סדרת ההרצאות לזיכרו ומורשתו נערכת ב"בית אבא", בשיתוף עם מכון ז'בוטינסקי בישראל ומוסד הרצל באוניברסיטת חיפה. כל ההרצאות מתחילת בשעה 19.00 ומתקיימות ב"בית אבא", רח' ניצנים 12, רמת-גן.
להלן תוכנית ההרצאות – כולן מתחילות בשעה 19.00.
בגלל מיגבלות המקום – חובה להירשם מראש, במוזיאון ז'בוטינסקי, טל' 03-7525903.
חמישי, 2.6 – יוסי אחימאיר, יעקב אחימאיר:
על אבא ו"בית אבא"
שישי 3.6 – אזכרה לאב"א אחימאיר בנחלת יצחק, בשעה 12.00
חמישי 9.6 – ד"ר מרדכי נאור: הסיבוב העיתונאי הראשון של אב"א אחימאיר בתקשורת הארץ-ישראלית
חמישי 16.6 – פרופ' אריה נאור: אב"א אחימאיר וציונות הברזל
חמישי 23.6 – ד"ר שרה אוסצקי-לזר:
"אכן גדול היה האיש" (אחימאיר בעיני חיים לזר)
חמישי 30.6 – פרופ' עוזי אלידע:
אב"א אחימאיר והעיתונות העברית
חמישי 7.7 – שלמה נקדימון:אחימאיר שלי – זיכרונות אישיים
חמישי 14.7 – ד"ר אבי שילון: אב"א אחימאיר ומורשתו – הימין המקורי והימין הנוכחי.
חמישי 4.8 – פרופ' מעוז עזריהו: הנצחת אחימאיר
חמישי 11.8 – זאבה זבידוב: על אבא ומורשתו
ד"ר אב"א אחימאיר נפטר בערב שבועות תשכ"ב, בגיל 65. הוא היה סופר, היסטוריון, הוגה דעות ציוני-רביזיוניסטי ומקים המחתרת הראשונה האנטי-בריטית בארץ-ישראל בשנת 1930. הוא שכינה את שלטון המנדאט "הכובש הזר", והניף את נס המרי נגדו. על הפעולות שהנהיג ישב כמה פעמים בכלא, ולבסוף נדון ל-18 חודשי מאסר בכלא המרכזי בירושלים.
הגותו השפיעה עמוקות על הנוער הלאומי והבית"רי בארץ ובמזרח אירופה. זאב ז'בוטינסקי קרא לו "מורנו ורבנו" ואילו ערי ז'בוטינסקי אמר עליו כי היה "האיש שהיטה את הזרם." לזיכרו הוקם ארכיון ומוזיאון בביתו ברמת-גן, "בית אבא", וכן יצאו לאור שישה כרכים מכתביו, הוקם אתר אינטרנט ונקראו רחובות על שמו ב-14 ערים בישראל.
לפרטים נוספים: 054-6611882
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, תודה על כך שהענקת מקום לפרסום הספר "גם ג'וזף סיסקו צחק", וכמובן, למאמר הנפלא של זיוה שמיר על ספר זה.
אתה צודק, חב"ע הולך ומשתבח מגיליון לגיליון – קודם המאמר השבועי של זיוה שמיר על שיריו ופזמוניו של אלתרמן – הפעם על "לא אשכח זאת רעי", וכמה נכון היא הגדירה שירה פטריוטית שאינה לאומנית.
דויד מלמד מביא מאמר שהתפרסם ב"יקום תרבות" על אורי אילן שהתאבד בכלא הסורי והחביא בבגדיו 9 פתקים. דויד מלמד הידען מתאר את מוצאה של משפחת אילן, ואת ההתנהגות האצילה שלה לאחר הכישלון של צה"ל באותה פרשה אומללה (היום על כישלון כזה מגדפים את ראש הממשלה בפניו!)
בקורס מ"כים בגו'ערה בשנת 1958 הוצבתי בשמירה ליד פינת ההנצחה של אורי אילן.
כמו כל קוראיך גם אני שמח על חזרתה של תקוה וינשטוק לחב"ע – הפעם על קשריה עם נער נבון בשם שגיא הנזקק לעדות ממנה על סבא רבא וסבתא רבתא שלה.
חייתי באשלייה שיש לי בקיאות מסוימת בכתביך, אהוד, והנה, דינה קטן בן-ציון חידשה לי דברים, לבושתי, באשר להפרייה מהינקו גוטליב על "אוצר הבאר הראשונה" ועל "בעקבות יהודי המדבר" שלך.
מודה על בורותי: לא ידעתי שעוזי משולם הוא בעצם "אזולאי", כלומר בכלל לא ממוצא תימני. נעמן כהן מתאר את עלילת הדם של עוזי משולם-אזולאי, שטען שכביכול הרופאים האשכנזים מכרו ילדים תימנים "טהורי גזע" כדי לעשות בהם ניסויים נוסח מנגלה. על עלילות הדם של הגויים כלפינו כתבתי בפירוט בספרי "אילו האמנתי שיש אלוהים" (צבעונים, 2021), ועל עלילות הדם של אחינו, עסקני הקיפוח, כתבתי בספרי "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות" (ירון גולן, 2000).
ברכות לחברנו ב"צ יהושע על הפקת סרט על חייו.
שוב תודה לך, אהוד!
משה גרנות
* ג'וחא: יש לי חבר שנשוי כבר 50 שנה לְאישה-מחנכת, ועדיין יש לדעתה בַּקשר אליו מקום לשיפורים.
* יונתן גורל: אהוד נכבד ויקר, התרגשתי מגיליון 1750 ותודתי והוקרתי פרושות לפניך. בקשר להערתך על רשימתי על "מצעד הדגלים" – נכון, החיים ב"עיר העתיקה" כנראה היו מורכבים בגלל השכנים הערבים, אבל גם בגלל התורכים – המשפחה גורשה למצרים במלחמת העולם הראשונה בגלל נתינות בריטית ורוסית, מדינות שהיו במלחמה עם התורכים, וכך, המוביליות הזו של חזרה ממצרים לבית בירושלים העתיקה (6 חדרים) והשכונות החדשות, הרחובות, ההסקה הביתית, המרפסות, הכבישים והמדרכות עשו את שלהם וגמלה ההחלטה לעבור. יכולת כלכלית היתה להם ("פירמה של יבואני בדים לחליפות מאנגליה בעיקר"), נוצרה "פתיחות" עם השלטון הבריטי והדרכון הבריטי של אבי ששהה קודם "המלחמה" באנגליה כמה שנים לצורך לימודים וסיוע ל"פירמה", והנה הרקע לעזיבת "העיר העתיקה" והמעבר ל"זכרון משה" ומשם ל"רחביה" ב-1938 ל"בית ויגוליק" שהיה אחד הבתים האטרקטיביים ביותר ב"רחביה" כשאחי ואני, הילדים מתקבלים ל"גימנסיה העברית" כתלמידי כיתה א'.
דבר נוסף, לא רק משפחתי עברה, באותו זמן, גם משפחת סבתי ומשפחות אחיותיה שהתמקמו ברחבי השכונה בואך רחוב בלפור.
* האם זו הרמה השכלית של רבני ש"ס? או מפני שיש בהם צאצאים של שבטי הבֶּרְבֶּרִים שהתייהדו אבל הם לא ממש צאצאי היהודים שגורשו מספרד? – "הרב מאיר מאזוז, פטרונו של יו"ר ש"ס לשעבר אלי ישי, אמר אמש (שבת) כי שר החוץ יאיר לפיד ושר האוצר אביגדור ליברמן 'בוגדים בעמם וגרועים מהנאצים.' מאזוז, ראש ישיבת 'כיסא רחמים' בבני ברק, אמר את הדברים בשיעורו השבועי בישיבה כשדיבר על יום ירושלים ועל ההלכות הנהוגות בו." ["הארץ" באינטרנט, 29.5].
* אהוד: קיבלתי כרך גדול ועבה "קריאת הדורות, ספרות עברית במעגליה", כרך ח', מאת נורית גוברין בהוצאת "צבעונים" 2022, 348 עמ', ובו פרק פותח ארוך: "100 שנה לרצח ברנר" – ומעניין, למרות שניזכרים ומצוטטים בפרק סופרים רבים וחשובים שעסקו בברנר ושהושפעו מברנר, כמו למשל דן בניה-סרי – שמי שלי נפקד כליל מהכרך –
למרות שפירסמתי פרק מקסים על ברנר בספר "בין חולות וכחול שמיים" (1980) – מזיכרונות נחום גוטמן (והסתמכתי בו בין השאר על ראיון חשוב מאוד שערך בשנת 1971 משה נתן עם גוטמן על ברנר, במלאת 50 שנה להירצחו של ברנר בידי ערבים, וזאת לתוכניתו המרתקת של נתן על ברנר ששודרה אז ב"גלי צה"ל" ולכתבה הארוכה שפורסמה במקביל בעיתון "במחנה").
וכן פירסמתי ספר מחקרִי שלם, "ברנר והערבים" (2001), שפרקיו נדפסו בעיתונות הספרותית החל משנת 1979, ואשר נורית גוברין מעולם לא התייחסה אליו למרות שאם איני טועה עסקה בְּנושאים הכלולים בו.
ולמרות שהרומאן שלי "הנאהבים והנעימים" (1985) – עם כותרת המישנה: "רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל" פותח ב"התנצלות מאת המלביה"ד" – וכל אלה וגם בהמשך הן פרפרזות על פתיחת הרומאן "מכאן ומכאן" (1911) של ברנר.
דויד מלמד מביא מאמר שהתפרסם ב"יקום תרבות" על אורי אילן שהתאבד בכלא הסורי והחביא בבגדיו 9 פתקים. דויד מלמד הידען מתאר את מוצאה של משפחת אילן, ואת ההתנהגות האצילה שלה לאחר הכישלון של צה"ל באותה פרשה אומללה (היום על כישלון כזה מגדפים את ראש הממשלה בפניו!)
בקורס מ"כים בגו'ערה בשנת 1958 הוצבתי בשמירה ליד פינת ההנצחה של אורי אילן.
כמו כל קוראיך גם אני שמח על חזרתה של תקוה וינשטוק לחב"ע – הפעם על קשריה עם נער נבון בשם שגיא הנזקק לעדות ממנה על סבא רבא וסבתא רבתא שלה.
חייתי באשלייה שיש לי בקיאות מסוימת בכתביך, אהוד, והנה, דינה קטן בן-ציון חידשה לי דברים, לבושתי, באשר להפרייה מהינקו גוטליב על "אוצר הבאר הראשונה" ועל "בעקבות יהודי המדבר" שלך.
מודה על בורותי: לא ידעתי שעוזי משולם הוא בעצם "אזולאי", כלומר בכלל לא ממוצא תימני. נעמן כהן מתאר את עלילת הדם של עוזי משולם-אזולאי, שטען שכביכול הרופאים האשכנזים מכרו ילדים תימנים "טהורי גזע" כדי לעשות בהם ניסויים נוסח מנגלה. על עלילות הדם של הגויים כלפינו כתבתי בפירוט בספרי "אילו האמנתי שיש אלוהים" (צבעונים, 2021), ועל עלילות הדם של אחינו, עסקני הקיפוח, כתבתי בספרי "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות" (ירון גולן, 2000).
ברכות לחברנו ב"צ יהושע על הפקת סרט על חייו.
שוב תודה לך, אהוד!
משה גרנות
* ג'וחא: יש לי חבר שנשוי כבר 50 שנה לְאישה-מחנכת, ועדיין יש לדעתה בַּקשר אליו מקום לשיפורים.
* יונתן גורל: אהוד נכבד ויקר, התרגשתי מגיליון 1750 ותודתי והוקרתי פרושות לפניך. בקשר להערתך על רשימתי על "מצעד הדגלים" – נכון, החיים ב"עיר העתיקה" כנראה היו מורכבים בגלל השכנים הערבים, אבל גם בגלל התורכים – המשפחה גורשה למצרים במלחמת העולם הראשונה בגלל נתינות בריטית ורוסית, מדינות שהיו במלחמה עם התורכים, וכך, המוביליות הזו של חזרה ממצרים לבית בירושלים העתיקה (6 חדרים) והשכונות החדשות, הרחובות, ההסקה הביתית, המרפסות, הכבישים והמדרכות עשו את שלהם וגמלה ההחלטה לעבור. יכולת כלכלית היתה להם ("פירמה של יבואני בדים לחליפות מאנגליה בעיקר"), נוצרה "פתיחות" עם השלטון הבריטי והדרכון הבריטי של אבי ששהה קודם "המלחמה" באנגליה כמה שנים לצורך לימודים וסיוע ל"פירמה", והנה הרקע לעזיבת "העיר העתיקה" והמעבר ל"זכרון משה" ומשם ל"רחביה" ב-1938 ל"בית ויגוליק" שהיה אחד הבתים האטרקטיביים ביותר ב"רחביה" כשאחי ואני, הילדים מתקבלים ל"גימנסיה העברית" כתלמידי כיתה א'.
דבר נוסף, לא רק משפחתי עברה, באותו זמן, גם משפחת סבתי ומשפחות אחיותיה שהתמקמו ברחבי השכונה בואך רחוב בלפור.
* האם זו הרמה השכלית של רבני ש"ס? או מפני שיש בהם צאצאים של שבטי הבֶּרְבֶּרִים שהתייהדו אבל הם לא ממש צאצאי היהודים שגורשו מספרד? – "הרב מאיר מאזוז, פטרונו של יו"ר ש"ס לשעבר אלי ישי, אמר אמש (שבת) כי שר החוץ יאיר לפיד ושר האוצר אביגדור ליברמן 'בוגדים בעמם וגרועים מהנאצים.' מאזוז, ראש ישיבת 'כיסא רחמים' בבני ברק, אמר את הדברים בשיעורו השבועי בישיבה כשדיבר על יום ירושלים ועל ההלכות הנהוגות בו." ["הארץ" באינטרנט, 29.5].
* אהוד: קיבלתי כרך גדול ועבה "קריאת הדורות, ספרות עברית במעגליה", כרך ח', מאת נורית גוברין בהוצאת "צבעונים" 2022, 348 עמ', ובו פרק פותח ארוך: "100 שנה לרצח ברנר" – ומעניין, למרות שניזכרים ומצוטטים בפרק סופרים רבים וחשובים שעסקו בברנר ושהושפעו מברנר, כמו למשל דן בניה-סרי – שמי שלי נפקד כליל מהכרך –
למרות שפירסמתי פרק מקסים על ברנר בספר "בין חולות וכחול שמיים" (1980) – מזיכרונות נחום גוטמן (והסתמכתי בו בין השאר על ראיון חשוב מאוד שערך בשנת 1971 משה נתן עם גוטמן על ברנר, במלאת 50 שנה להירצחו של ברנר בידי ערבים, וזאת לתוכניתו המרתקת של נתן על ברנר ששודרה אז ב"גלי צה"ל" ולכתבה הארוכה שפורסמה במקביל בעיתון "במחנה").
וכן פירסמתי ספר מחקרִי שלם, "ברנר והערבים" (2001), שפרקיו נדפסו בעיתונות הספרותית החל משנת 1979, ואשר נורית גוברין מעולם לא התייחסה אליו למרות שאם איני טועה עסקה בְּנושאים הכלולים בו.
ולמרות שהרומאן שלי "הנאהבים והנעימים" (1985) – עם כותרת המישנה: "רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל" פותח ב"התנצלות מאת המלביה"ד" – וכל אלה וגם בהמשך הן פרפרזות על פתיחת הרומאן "מכאן ומכאן" (1911) של ברנר.
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני כ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2296 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו).
("מעריב", 31.7.20)
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- אהוד בן עזר: יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
- מתוך "יזכור", אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל: סיפור חייו של אנוש בר-שלום [קטעים]:
- זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן
- איליה בר-זאב: ילדי ירושלים במצור (תש"ח)
- דודו פאפל של אהוד בן עזר: בבודאפשט בהונגרית
- אורי הייטנר: צרור הערות 29.5.22
- יזכור עם ישראל: את חתן פרס ביטחון ישראל
- עקיבא נוף: ציון נשאנו שמך
- מנחם רהט: ניסי ששת הימים –
- אהוד בן עזר: 1. החזון האוטופי של הרצל ור' בנימין
- יוסף אורן: סמי ברדוגו מבטיח לבצע תפנית ביצירתו
- אירית שושני: אדם נולד כדי לממש את מותו
- נעמן כהן: צאצאי אנשי האצ"ל, וכן רון אבז'נסקי-חולדאי, ופרופסור מעוז עזריהו, מתנגדים להנצחת חיילי צה"ל שנפלו מאש אנשי האצ"ל – על אנדרטת אלטלנה
- אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"
- אהוד בן עזר: קטע מתוך היומן שלי משנת 1998
- מרדכי ניסן: בין תרפ"ט ונכבה
- חמישי ב"בית אבא": סדרת הרצאות, במלאת 60 שנה למות ד"ר אב"א אחימאיר, תחל ביום חמישי הקרוב.
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד היקר, תודה על כך שהענקת מקום לפרסום הספר "גם ג'וזף סיסקו צחק", וכמובן, למאמר הנפלא של זיוה שמיר על ספר זה.
- שאר הגליון