שירים 1955-1995
בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
תהילים מ"ו ו'

שער שלישי: שירים מאוחרים

ד. תאוות כבוד

הזהירות משתלמת

לָשֶׁבֶת בְּצֵל עֵץ
שֶׁהָעֵץ כְּבָר אֵינֶנּוּ –
מִתְיַבֵּשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ הַשֵּׂכֶל שֶׁלְּךָ
שְׁגִיאוֹתֶיךָ מְטַפְטְפוֹת אַחַת, אַחַת –
תַּמְצִית הַנֶּפֶשׁ מְזִיעָה
פְּשָׁרוֹת –
כִּשְׁלוֹנוֹת –
הַחְמָצָה. הַתַּעֲנוּג –
קָטָן מְאוֹד
כִּמְעַט נָמֵס לְגַמְרֵי, לֹא צָרִיךְ
כְּלָל אֶת הַצֵּל –
הָאֹשֶׁר הוּא קִיּוּם בֵּינוֹנִי
מִתְיַבֵּשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ הַשֵּׂכֶל שֶׁלְּךָ –
זֶה טוֹב! –
חֹסֶר הַמִּשְׁקָל
חֹסֶר הָאַחְרָיוּת –
חֹסֶר הַחֹסֶר –
וּמָה שֶׁנּוֹתָר זָעִיר מְאוֹד
אוּלַי –
אוּלַי –
אוּלַי –
הַזְּהִירוּת מִשְׁתַּלֶּמֶת.

אפריל 1983

"תבורכי תל-עמל, במטר ובטל"
על שירו של נתן אלתרמן "המגדל הראשון"

את ההִמנון של קיבוץ תל-עמל "המגדל הראשון" חיבר נתן אלתרמן ב-1939, בעת שחברי קיבוץ כבר הסבּוּ את שמו ל"ניר דויד" (שיר זה הושר בפעם הראשונה על-ידי האמנית חנה קיפניס בנשף העשור לפעילותו המוזיקלית של מרדכי זעירא, שהלחין את השיר1).
תל-עמל-ניר-דוד – הוא קיבוצה של לאה אלתרמן-להב, אחותו של המשורר, שהיתה חברה בתנועת "השומר הצעיר". קבוצת תל-עמל, המכוּנה בשיר "רִאשׁוֹנָה לְחוֹמָה וּמִגְדָּל" עלתה על הקרקע בדצמבר 1936, והיא אכן הראשונה שהוקמה במתכונת ה"קלסית" של יישובי "חומה ומגדל" שהִתווה חבר הקיבוץ שלמה גור (גרזובסקי), לימים מפקד חיל המדע בצה"ל.
המועד שבּוֹ נכתב שיר זה אינו חופף אפוא למועד הקמתם של יישובי "חומה ומגדל" הראשונים, שעליהם נסב שירו של אלתרמן. מדוע נזכר המשורר לשיר על אירועים שאירעו שלוש שנים לפני חיבור שירו? מותר כמדומה להניח שמאורעות תרצ"ט (1939) אשר גרמו לרציחות, להצתת השדות ולגזל יבולים, הוכיחו לרבים, ובהם נתן אלתרמן, שהאסטרטגיה של יישובי "חומה ומגדל" היתה המַענה הנכון למעשי ההרג וההרס של ערביי האיזור.2
בל נשכח, ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם, ואף כי ב"יישוב" עדיין לא שיערו את תוצאותיה המחרידות של מלחמה זו, ב"רֶפּוּבליקה הספרותית" שהתכנסה בבתי-הקפה התל-אביביים כבר ניטשה מריבה הידועה בשם "פולמוס שירי המלחמה".
בפולמוס זה עמדו מִצִדו האחד של המתרס אברהם שלונסקי ולאה גולדברג, שביקשו להתנזר משירי מלחמה, ואילו אלתרמן ואנשי כתב-העת "מחברות לספרות" עמדו מצִדו השני, ופירטו את נימוקיהם.3 פולמוס זה חפף לשסע שנפער בחבורת "יחדיו" של שלונסקי. עם פרוץ המלחמה הבין אלתרמן אל נכון שהליטוש "הפריזאי" שלו, מהתקופה שבּה התגדר (כביכול) במִגדל השן של האמנות הצרופה (עת חיבר שירים מסוגננים לקובץ הבכורה שלו כוכבים בחוץ), כבר אינם מתאימים לאירועי הימים. במקביל הבין אלתרמן שגם הקוסמופוליטיוּת ההומניסטית של שירים פציפיסטיים כגון "אל תתנו להם רובים", כבר איבדה את הרלוונטיות שלה. אי-אפשר בזמן מלחמה ללטש את השירים עד דק, ואי-אפשר לשבת על המשפתיים ולשמוע שריקות עדרים. מותר להשאיר את השירים פרומים, דלים ואפורים, או אפופי דם ואש ותימרות עשן, כמו המציאוּת שאותה הם משַקפים.
שיריו של אלתרמן שהתפרסמו אחרי כוכבים בחוץ לא הִפנו עורף למראות המלחמה. הם שיקפו את צבעי הזמן, והחלו מהלכים "לוֹבְשֵׁי חֹל וַחֲגוֹר, וְכִבְדֵי נַעֲלַיִם."

יהיה מי שיזהה בקריאה שמַפנה שירו אלתרמן אל נוצת הסופר, האצה-רצה לדרכה כדי לתעד את מראות הזמן ("שירים על רְעוּת הרוח"; מחברות לספרות 1940), נימה אַפּולוגטית כלשהי. לכאורה השיר מביע התנצלות על כי "בשעה זו" של מאבק לאומי לחיים ולמוות מַתירים לעצמם המשוררים, והוא בכללם, "להשתמט" מחובתם הלאומית. במקום להגֵן בגופם על העָם ועל המולדת, ובמקום לעבּד את השָׂדות או לעבוד בבתי החרושת, הם עוסקים ב"שטותים" וב"הֲבָלים" – באותיות ובמילים ערטילאיות שאין בהן ממש ואי אפשר למששן. האם יש חשיבות וערך למשוררים ול"דברי ההֶבֶל" שלהם? מבּין שורות שיר ה' של המחזור "שירים על רְעוּת הרוח" עולה הרעיון שמכל השׂמָחות והיגונות העוברים על האדם "אֶחָד יִשָּׁאֵר לְמִזְמוֹר", והוא שינציח את צִבעי הזמן ויעיד עליהם לדורות.
אלתרמן האמין בכל לב כי לשירה נועד תפקיד חשוב וחיוני בכל דור ובכל אתר, ובימי מלחמה על אחת כמה וכמה. ובמאמר מוסגר נוסיף ונזכיר שנתן אלתרמן אמנם התגייס לצבא ושירת במלחמת העצמאות ביחידת רגמים, ואף היה נשאר לשרת בה אלמלא התעקש יצחק שדה לשחררו. מעניין להיווכח כי דווקא איש צבא נועז כדוגמת יצחק שדה הוא שקבע ששירותו של אלתרמן בשדה הספרות הוא תרומה העולה בערכה על זו של כל שירות לאומי אחר.
כפי שכבר הזכרתי ברשימה על השיר "לא אשכח זאת רֵעי", פרופ' עוזי שביט איתר בעיתון השומר הצעיר חוליה לא-מוּכּרת בשלשלת התגובות של פולמוס שירי המלחמה4 – פולמוס שפילג את המודרניסטים בסוף שנות השלושים לפּציפיסטים ולאקטיביסטים – ל"שמאל" אוניברסליסטי ול"ימין" לאומי, יוּדוֹ-צֶנטרי.
חוליה זו היא תגובתה של לאה א' מתל-עמל [הלא היא לאה אלתרמן-להב, אחותו של המשורר], שצירפה את קולה לקולות שהחלו להישמע בפרוץ מלחמת העולם השנייה בדבר מקומה של השירה בעִתות מלחמה. האקטיביסטים שרו בגאון "שירי חרב", ואילו הפָּציפיסטים, בני האגף ה"שמאלי" של משוררי המודרנה, ביטאו את הדעה שלפיה "כשרועמים התותחים, המוזות שותקות." לאה אלתרמן-להב, אפשר משום שהתחנכה בשחר ילדותה בבית-ספר דתי, או משום שביקשה לסייע לאחִיה במאבקו נגד שלונסקי וחבריו, צידדה, בניגוד לדעת חבריה לקבוצה (לאה אלתרמן הצטרפה לקיבוץ של תל-עמל של "השומר הצעיר" שחבריו צידדו בהשקפתם של אברהם שלונסקי ולאה גולדברג) – בהשקפה הדוּאליסטית – ההוּמניסטית והאַקטיביסטית, הכלל-אנושית והלאומית – שאִפיינה את טיעוניו של אחיה המשורר.
אכן, דבריה של לאה אלתרמן-להב מעלים אותה טענה עצמה דוּאליסטית ששיקע אלתרמן בין שורות המחזור "שירים על רְעוּת הרוח", ולפיה אין המוזות צריכות לשתוק בזמן מלחמה. נהפוך הוא, למשורר בעִתות מלחמה יש תפקיד ציבורי חשוב, ושירי מלחמה אינם זָ'נר ספרותי נחות: "כה רחקנו מאנשי הספר שלנו, והרי הם בעינינו לרוב מבַלי-עולם, ואת דרכנו נלך בלעדיהם. אולם אלה הם רק הִלכי רוח. ההשקפה היהודית אין בה מקום לייאוש מן הסִפרות [...] ייתכן מאוד כי בימינו אלה ייכתבו גם שירי מלחמה, פשוטם כמשמעם, כי אותו היֵצר העמוק המעלה על הכתב את העץ הפורח, יכול להעלות על הכְּתב גם את שירת הטנקים."
ניכּר שהאח ואחותו, אף-על-פי שהשתייכו לשני מחנות פוליטיים שונים, שלא ראו עין בעין את מקומה של השירה בעִתות מלחמה, החזיקו לאמִתו של דבר באותו "אני מאמין" פואטי: נתן אלתרמן חזר וטען, במישרין ובעקיפין, שהשירה אף היא חלק מן המאמץ הלאומי, שיש לה תפקיד חשוב בעיצוב התודעה הקולקטיבית, הצבאית והאזרחית כאחת; שהיא מעודדת את הלוחמים, ומנחמת אותם ואת הנשארים בעורף על האָבדן ועל השכוֹל; שהיא משַקפת את זמנה ואת הלוך-הרוח ששרר בו, ותשרוד גם לאחר שׁוֹך הקרבות וההֶרג.
לאה אלתרמן-להב סייעה לאחיה במאבקו הפוליטי, והוא גמל לה ולחבריה בחיבור המנונו של הקיבוץ שהקימו (לימים, לאחר שנתאלמנה, עברה אִמו הקשישה של אלתרמן לקיבוצה של בתה, ואלתרמן היה בן-בית בקיבוץ תל-עמל-ניר-דויד).
מילות ההמנון "מתכתבות" עם שירת דבורה ועם קינת דוד שקשורה בגלבוע:

בְּהָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ חָרוֹן יֶעֱשַׁן
וּבְעַרְבַת הַקְּלָלָה עֲלִי בְּאֵר לִי.
תֵּל-עָמָל, דַּבְּרִי שִׁיר
בְּלֵילוֹת בֵּית-שְׁאָן,
בְּלֵילוֹת עֲרָבָה שִׁיר דַּבֵּרִי.
הַמִּגְדָּל הָרִאשׁוֹן אֶת הַנֵּדֶר נָדַר,
עֵת חָרַגְתְּ חֲמוּשָׁה וּמוּנֶפֶת,
לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ "אַל מָטָר"
וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ – "אַל נֶפֶשׁ".

תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל,
רִאשׁוֹנָה לְחוֹמָה וּמִגְדָּל,
תְּבֹרְכִי, תֵּל-עָמָל,
בְּמָטָר וּבְטַל,
בְּדָגָה עֲלֵי גַּל, תֵּל-עָמָל,
בְּדָגָן לַמַּגָּל, תֵּל-עָמָל,
בִּנְעוּרִים לַמִּגְדָּל,
תֵּל-עָמָל!

בִּנְעוּרִים לְמִגְדָּל,
תֵּל-עָמָל!
מִמָּצוֹר אֶל מֶרְחָב, מֵחָדָשׁ אֶל נוֹשָׁן,
אַתְּ עוֹלָה בְּרִסּוּק אֲזִיקַיִם,
בְּהִבְהוּב מַחֲרֵשׁוֹת, בְּתַלְמַי חֲרִישָׁן
עִם פְּלָגַיִךְ בָּאוֹר וּבַמַּיִם.
כִּי בָּאֹמֶן קוֹלֵךְ וּבַכֹּחַ קוֹלֶךָ
וְאֶחָד בְּיִעוּד וּבְפֶרֶךְ.
תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, מְאֻשָּׁר הַהוֹלֵךְ
הָרוֹאֶה גַּגּוֹתַיִךְ מִדֶּרֶךְ.

תֵּל עָמָל, תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל...

בנוסח הראשון, שנכתב ב-1939, עשה אלתרמן שימוש בשם המקראי "בית-שַׁן", החורז חריזה מושלמת עם המילה שבסוף השורה הראשונה ("עֱשַׁן"): "בְּהָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ חָרוֹן יֶעֱשַׁן / וּבְעַרְבַת הַקְּלָלָה עֲלִי בְּאֵרִי / תֵּל-עָמָל, דַּבְּרִי שִׁיר בְּלֵילוֹת בֵּית-שָׁן / בְּלֵילוֹת עֲרָבָה שִׁיר דַּבֵּרִי."
ריסוק האזיקים רומז ככל הנראה לאופיָם הנועז והמשוחרר של המתיישבים הצעירים, שמעשיהם התריסו נגד איסוריהם של הבריטים, תוך כדי התיישבות – במחווה של "אף-על-פי-כן" ו"למרות הכול" – במקומות שהוכרזו אסורים להקמת יישובים. אלתרמן, ברצותו להנציח את הימים הראשונים של היָזמה הנועזת של הקמת יישובי "חומה ומגדל", קרא לקיבוץ בשמו המקורי "תל עמל" (ולא בשמו החדש – "ניר דויד" – שנועד להנציח את שמו של העסקן הציוני דויד וולפסון, נשיאה השני של ההסתדרות הציונית, שצאצאיו תרמו לקיבוץ סכום כסף נאה בתנאי שחבריו ינציחו את שם אביהם).
שירו של אלתרמן פותח במילים "בְּהָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ" (ולא "בהר הגלבוע", או "בהרי הגלבוע") כי הרעיון שעליו בנוי שירו הוא היפוך הקללה שבקינת דויד לברכה:"הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן" (שמ"ב א', כ"א). אחת האֶטימולוגיות המשוערות של השם גלבוע היא שמדובר בהֶלחם (מילה ה"מלחימה" בתוכה שתי מילים) של "גל" ו"בע" ("מים" כבמילה "מבוע"), שהרי למרגלות הגלבוע זורם נחל. קללת ההר בצחיחוּת נצחית – במילים "אַל-טַל וְאַל-מָטָר" – עומדת אפוא בניגוד טרגי-אירוני למשמעות שמו.
שירו של אלתרמן מהפך את קללת הצחיחוּת שנגזרה על ההר, ומזכיר את המטר, הטל והגל. פרחים וצמחים – כדוגמת אירוס הגלבוע, הכלך (Fennel), הפרג והכלנית – המאפיינים היום את הצמחייה שעל הר הגלבוע מעמידים גם הם לכאורה בסימן שאלה את קללת הצחיחוּת.
שירו של אלתרמן מסתיים בקריאת "אשרי" למי שהולך בדרך ורואה את גגות הקיבוץ; ואכן, תמונות של קיבוץ ניר דויד משנת 1939 מציגות שורות של בתי מגורים עם גגות רעפים ההולכים ונבנים ("תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, מְאֻשָּׁר הַהוֹלֵך / הָרוֹאֶה גַּגּוֹתַיִךְ מִדֶּרֶךְ").

במקביל, שורות ההמנון "המגדל הראשון" – "מתכתבות" גם עם שיר מודרני ואקטואלי שעורר את חרונו של אלתרמן. במילים "לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ 'אַל מָטָר' / וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ – 'אַל נֶפֶשׁ'." אלתרמן התיך כאן לתרכובת אחת את שירת דבורה שהושרה ליד הרי הגלבוע (ואשר אותה הציג לפני לאה גולדברג בפולמוס שירי המלחמה כדוגמה מובהקת של שירת מלחמה גדולה שלא נס לֵחהּ)5 – עם המציאוּת החדשה של "חומה ומגדל" ועם דבריו של אורי-צבי גרינברג אשר גינה בספרו ספר הקטרוג והאמונה (1937) את אנשי קיבוץ משמר העמק בגין מדיניות ההבלגה שאותה נקטו נגד הפורעים הערביים, ואף קילל אותם במילים הנוראות: "אַל טַל בְּהָרַיִךְ, אַל עֵץ וְאַל טַף."6
בעקבות קללה זו ספג אצ"ג תגובה של נידוי וחרם של הנהגת היישוב והפך למשוררו של המחנה הרֶוויזיוניסטי. במילים "לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ 'אַל מָטָר' / וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ – 'אַל נֶפֶשׁ'" כרך אלתרמן במרומז את אויביה מבּית ומִחוץ של ההתיישבות העובדת, שבצִדקת דרכה האמין (לפנינו קָלַמבּוּר [ = משחק מילים מחוכם ושנון בנוסח שירת ההשכלה המיליטנטית] – שהרי מי שקילל את הקיבוץ שלמרגלות רכס הר הכרמל בקִללת "אַל טַל בְּהָרַיִךְ" נשא את השם "גרינברג", שפירושו "הר ירוק").
יחד עם זאת, וחרף סלידתו של אלתרמן מן הקללה שקילל אצ"ג את אנשי משמר העמק (שאותם כינה המשורר בשם הבוז "הפקר העמק" לאחר שבני הקיבוץ הפקירו גופות של יהודים שנהרגו במאורעות ולא יצאו לאָספן, ובבוקר התברר שהן היו כבר מאכל לתנים ולעוף השמיים), כתב אלתרמן מכתב למערכת כתב-העת עתים, שפירסמה מאמר שִׂטנה על אצ"ג משל עזריאל אוכמני שכּינה את אצ"ג פשיסט, קילל אותו בקללת "ייסכר פי משׂטין!" והִשווה אותו לסופר הצרפתי ז'ן ז'יונו ששיתף פעולה עם הנאצים. אלתרמן:

למערכת "עתים", שלום –
אני מצטער שנתתם מקום בעיתונכם לדברים הנראים לי כדברי פסקנות יהירה ואווילית על אורי צבי גרינברג. חבל שלא ידעתי ולא סופר לי כי בעיתון ובגיליון זה, שקיבלתי את הזמנתכם החברית להשתתף בו, יבקשו למחות כלאחר-יד את שמו של משורר עברי גדול. [...] אני מאמין כי יש בין חברי המערכת ובין אלה הכותבים, והעתידים לכתוב ב"עתים", לא מעטים שדעתם כדעתי, וכל עוד לא תימצא לנו דרך משותפת להגיב יחד הגבה ראויה, קצרה וברורה, על המאמר הנ"ל, אהיה אנוס להוציא את עצמי מכלל המשתתפים בעיתון. העתקה ממכתב זה אני שולח לאצ"ג.
בכבוד,
נתן אלתרמן
ת"א, ערה"ש תש"ז [עדיין 1946]. אחרי קריאה חדשה ב"כלב בית'.

השסע, השנאה והקיטוב בשנות השלושים והארבעים היו אפוא עזים לא פחות משהם בימינו-אנו. ייתכן שהם היו עמוקים יותר. עם זאת, אנשי מופת כדוגמת אלתרמן לא נתנו גיבוי להשוואות נואלות כאלה של יריב פוליטי – של אצ"ג, כדוגמת עזריאל אוכמני, שמתחו קו של אנלוגיה בין אצ"ג לבין משתפי פעולה עם הנאצים.
כיום, בכנסת ישראל ספק אם יש שר או ח"כ מן השורה שהיה מציג עמדה מוסרית כה ברורה ותקיפה כשל אלתרמן.

הערות:
1. נשף זה נערך במוצ"ש 17.1.1940 (ראו על כך בעיתון הארץ מיום 16.1.1940), ולא "בסתיו 1939", ככתוב בטעות בביוגרפיה של דן לאור על אלתרמן, תל-אביב 2014, עמ' 175.
2. אורי הייטנר, שישי בגולן והגליל, 25.8.2020 "המגדל הראשון".
3. על פולמוס שירי המלחמה כתב לראשונה טוביה ריבנר, בספרו "לאה גולדברג: מונוגרפיה", תל-אביב 1980, עמ' 69-75. בהקשר האלתרמני הובאו הדברים לראשונה במאמרו של מנחם דורמן "פולמוס שירי המלחמה" (הביאה לדפוס: זיוה שמיר), מאזניים, כרך ס"ד, גיל' 8 (ניסן תש"ן; אפריל 1990), עמ' 47-48. לאחר מכן הפך נושא הפולמוס סביב שירי המלחמה לנושא קבוע בחקר אלתרמן.
4. פרט מעניין זה, שחמק מעיניהם של חוקרי אלתרמן, נתגלה על-ידי עוזי שביט, ולפיו ביום 22.9.1939 התפרסמה בעיתון השומר הצעיר תגובה מאת לאה א' [לאה אלתרמן-להב] מקיבוץ תל-עמל, ובה מובעת עמדה הדומה לזו של אלתרמן והמנוגדת לעמדתם של שלונסקי ולאה גולדברג (וראו: עוזי שביט, "לא הכול הבלים והבל" [החיים על קו הקץ על-פי אלתרמן], תל-אביב 2008, עמ' 16).
5. ראו במאמרו של דורמן (הערה 3 לעיל).
6. ספר הקטרוג והאמונה, תל-אביב תרצ"ז, עמ' קמ"א.
זיוה שמיר

שנפטר ב-27 במאי בגיל 88
פגישותיי עימו במערב התעלה בחודש נובמבר 1973
מטעם מפקדת קצין חינוך ראשי
עם מכשיר הקלטה

יום שני. 19.11.73
[מתוך היומן שנכתב לאחר שחזרתי לתל-אביב]
בבוקר – שיחה עם קובי, קמ"ן גדוד 183, אשר הסביר לי את מהלכי הגדוד במלחמה וגם צייר לי סקיצה על מפה שבידי. אחר-כך שיחה עם חגי המג"ד, שחזר על תיאור הקרבות והלקחים. משם נסעתי לגדוד 183 שנמצא בנקודה כלשהי צפונה לכביש סואץ-קהיר, קרוב לגבול המערבי שלנו עם הכוחות המצריים. ריאיינתי שם צוות טכני של אחת הפלוגות וצוות טנק סנטוריון-משופר. עשה עליי רושם בחור בשם יוסי פורת מחיפה, שדיבר ברגש. 7 מתוך 15 חבריו לחברָה בחיפה נהרגו במלחמה. השארתי את כתובתי לכמה חיילים אשר הראו נטייה לכתוב.
אחר-הצהריים התארגן הגדוד לתזוזה וכבר לא היה זמן רב לראיונות. נסענו לחניון לילה בנקודה מערבית, כשהטנקים מסתדרים במלבן ובמרכזו שיירת הרכב הרך. ממש מצב של כוננות למלחמה. היו אלה ימים של מתיחות בשיחות בק"מ ה-101, ודומני כי מתיחות זו נמשכת עד היום. ישבתי באוטובוס-שלל מצרי ואכלתי ארוחת-ערב מאולתרת עם חיילי החולייה הטכנית והקלטתי אותם ללא ידיעתם, ונישארו כמה שיחות של הווי מיוחד במינו, מפחיד ומצחיק. רק אחר-כך סיפרתי להם שהקלטתי.
מאוחר יותר בלילה ריאיינתי את צוות טנק המג"ד של 183, אמנון אשכול מקיבוץ עין המפרץ, אשר בתוך המלחמה נעשה סמח"ט 164. צוות זה, בפיקודו של אמנון, עצר ליד הג'ידי 30 טנקים ט/62 של המצרים. השמיד לבד שבעה מהם, כאשר שלושה טנקים שלנו, שהשתתפו עימם בקרב – נפגעו. כל הסיפור הוקלט מפיהם וכן למחרת מפי אמנון עצמו.
מאוחר יותר הקלטתי מפקד פלוגת טנקים, מייקל, וכן חייל דתי אשר ביקש לומר דברי ביקורות ושפך ליבו. היתה שעה מאוחרת בלילה. החניון אפל כולו. חיפשתי לי מקום לישון ומצאתי אוהל גדול עשוי רשתות הסוואה, ליד זחל"ם, ורשת הסוואה גדולה פרושה על הארץ. הנחתי את שק השינה שלי ליד הבחורים הישנים, נכנסתי בבגדיי ומיד נרדמתי. ישנתי טוב. לא סבלתי מן הקור ולא מאדמת אפריקה. היו לי גם חלומות. פעמיים חלמתי על פיצי.

מתוך הסינאופסיס
קסטה ג/1 [המשך]
328. שיחה עם קובי, קמ"ן גדוד 183, חטיבה 164. 19.11.73. בבוקר. סיפור מהלכי הקרבות והתזוזות של הגדוד עם ציון תאריכים. שלב הבלימה. 763. שלב הצליחה. המעבר למערב התעלה. הפסקת אש ראשונה ושנייה.
1075. שיחה עם חגי, מג"ד גדוד 183, חטיבה 164. 19.11.73. בבוקר. סקירה על התארגנות הגדוד למלחמה. שלבי המלחמה העיקריים ונקודות הדגשה מבחינת אופי הלחימה ולקחים עיקריים. היערכות, כניסה לקרב, קרבות הבלימה עד ה-18 לחודש אוקטובר. 1380. סיום קרב הבלימה. 1400. שלב הצליחה והקמת ראש הגשר.

קסטה ג/2
1. (המשך דברי חגי, מג"ד 183) הרחבת ראש הגשר מערבה ודרומה לכיוון כביש סואץ-קהיר. תיאורי הקרבות לפי תאריכיהם. 300. המצב לפי קווי ה-22 לאוקטובר. הכיס המצרי בתוך כוחותינו, בין סביבת הקילומטר ה-101 לבין כוחותינו שמול העיר סואץ. 350. הפעולות אחרי ה-22 לאוקטובר. כיבוש עתקה ועדבייה. המשך הטיהור מערבה על כביש סואץ-קהיר. 536. סיכום של ההתקדמות בגדה המערבית וסיכום פעולות הגדוד. 606. על ההרכב האנושי של הגדוד. סקירת הצוותים השונים.
[עמ' 4] (המשך קסטה ג/2). 675. שיחה עם חוליה טכנית מגדוד 104, חטיבה 164, פלוגה ו'. 19.11.73. בצהריים. אברהם: תיאור הקרבות בג'ידי. טיפול בטנקים. סיפור של חילוץ. הפגזה אחרי שיחת המח"ט. 790. איציק: על ההפגזה בריכוז-יום של הגדוד, חלק מהחטיבה, עליה סופר קודם. 827. אברהם, גם הוא מאותה חולייה טכנית, על הטיפול בצוותות הטנקים ובטנקים. 844. סיפור יציאה לחלץ טנק, למרות שידעו שהוא פגוע לגמרי, ולדעתם סיכנו אותם בחינם. 895. התארגנות החולייה הטכנית בציודה תוך כדי מלחמה.
924. שיחה עם צוות טנק סנטוריון-משופר, גדוד 104, חטיבה 164. 19.11.73. צהריים. יוסי, מט"ק, תותחן ורס"פ בדרך-כלל. הפחד מראייה בפעם הראשונה של חבר פצוע. 955. יעקב, טען-קשר באותו צוות. 973. יוסי, על ההרוג הראשון בפלוגה. מה קורה כשמפקד נופל. 1017. על ההפגזה בציר פוררת, מול הג'ידי, לקחים. 1063. התקפת ט62, כאשר הזעיקו את אמנון המג"ד. אי דיוק היריות הארטילריה שלנו. 1084. יוסי, בקשר לדיסקיות. על פינוי פצועים. טענות בקשר למערכת ההסברה של צה"ל. חינכו אותנו שהכול יהיה קל מאוד והמצרים יברחו. 1283. יעקב. עוד בקשר לפצועים. מעשה גבורה של המ"פ גוטמן מגדוד 183 בחילוץ פצועים. הלקח: צריך להכניס לך בדם את פינוי הפצועים. אם מישהו נפגע בצוות, אסור להיכנס לבהלה אלא לפנות, להמשיך לנוע עם הטנק. 1285. מקרה חילוץ כאשר רק הנהג נשאר שלם והוא הוציא את הטנק שלם מהשטח. שמו אריה בלייברג, נהג מ"פ בפלוגה ו', גדוד 104. 1301. עוד על המקרה של גוטמן. דוד בלאט, המ"פ, נהרג. גוטמן זחל לבד עד לטנק, נכנס, וידא שהמ"פ הרוג, נכנס לתא הנהג, הניע את הטנק לאחור וחילצו.
1310. שיחה אישית לעומק עם יוסי פורת, המט"ק והתותחן, מגדוד 104. חייו. הרקע. שבעה מתוך חמישה-עשר חבריו בחיפה נהרגו במלחמה זו, אחד נעדר ואחד שבוי. במלחמה היה תותחן. 1367. יוסי קורא מכתב שקיבל זה עתה משלמה חברו, אף הוא חייל.

קסטה ד/1
1. (המשך המכתב ליוסי).
56. שיחה חופשית של חיילים, רובם מצוות טכני, גדוד 104, בלילה 19.11.73, בשעת ארוחת-ערב באוטובוס-שלל מצרי, בתוך חניון-לילה של הגדוד, שהחל לדלג. לחיילים סופר רק אחר-כך ששיחתם הוקלטה.
286. סיפור חילוץ של משאית ריאו, בתעוז ליד הג'ידי, מפי חובש של אותה חולייה טכנית, ומפי חבלן, בגדוד 104. הוקלט באותה שיחה. 384. אהרון, אף הוא מהחולייה הטכנית, מספר על הפגזה אחת.
448. סיפור הקרב של טנק המג"ד אמנון. מסופר מפי שני אנשי הצוות מגדוד 104, בערב ה-19.11.73. בסביבות הג'ידי עמד טנק אחד מול 30 טנקים ט62, מול הארמיה השלישית. 680. היציאה, מאוחר יותר, לחלץ נפגעים מן הטנקים שלנו שנפגעו באותו קרב. 738. מוטי, טען-קשר, מספר גם הוא את הקרב שעשו עם אמנון בטנק. 913. אותו צוות מספר על המשך המלחמה, היתקלויות וליווי שיירות בטנק המג"ד (שנעשה מאוחר יותר סמח"ט 164). הנסיעה לילה שלם משבטה לביר-גפגפה. 1034. אותו צוות: על הצליחה. הפגזה. ההבדל בין טנקיסטים לאלה שרצים בחוץ. איזור החיץ החקלאי.

קסטה ד/2
1. (המשך דברי צוות טנק המג"ד אמנון).
[עמ' 5] (המשך קסטה ד/2)
16. שיחה עם מייקל, מ"פ פלוגה ז', גדוד 104, חטיבה 164. לילה, 19.11.73. על ראשית המלחמה ביום שני בערב, בג'ידי. 78. תנועה לכיוון המיתלה, וקרב. 187. קרב בכביש הרוחב השני, שנבלם על ידי הטילים של המצרים. 247. קרבות הבלימה. ירי בעמדות מלווה בהפגזות. 287. 14.10, יום ראשון. הדיפת ההתקפה הגדולה של המצרים. תיאור הקרבות. המשך ימי לחימה לאחר מכן בגדה המזרחית, מול הארמיה השלישית, עד סוף המלחמה.
494. שיחה חופשית עם חייל שיריון מגדוד 104, פלוגה ז', נחמיה, שביקש להביע את דעתו. לילה. 19.11.73. הוא טוען על הכוננות שלא קויימה במעוזים. על דילול המעוזים. חוסר אירגון ובילבול בין היחידות בפרוץ המלחמה. טיפול בשבויים. חוסר טיפול הולם בפלוגה שלו לאחר הפסקת האש, בגלל היותה מסופחת ליחידות אחרות.

יום שלישי. 20.11.73
[מתוך היומן שנכתב לאחר שחזרתי לתל-אביב]
לפנות-בוקר העיר אותי רעש עצום של הטנקים שהחלו זזים ומתפרשים. לישון כבר לא יכולתי. גם לא להתגלח. עד מהרה התחלנו לזוז. עצרנו אחרי כמה קילומטרים בחניון זמני, רק הרכב הרך, ללא הטנקים. עליתי על קרון מגורים שנקרא בשם "מועדון לחייל" של פלוגת הסיור של הגדוד. חבר'ה נחמדים בעלי חוש הומור יוצא מהכלל ומוראל גבוה. הם מצאו משאית מצרית, טיולית, ובכוונה לא תיקנוה כדי שלא תילקח מהם. היא נגררת על ידי זחל"ם. יש בה שולחן מכוסה מפה לבנה, ספסלים. גז לבישול וארונות מלאים כל טוב. לארוחת הבוקר קיבלתי כוס ג'ילֶה עם צימוקים ומיץ שזיפים. הם מכינים את הג'לי בלילה והוא קופא בקור. הזחל"ם מלא מקלעים ומכונות-ירייה. שלל מרכב נטוש שלנו. וכמו כן יש להם מכונת-ירייה ארבע-קנית נגד מטוסים מתוצרת סינית, ניגררת על גלגלים, עם כיסא ליורה, ועוד משאית מלאה ציוד. יש להם גם "שבויים" [חיילים ישראליים מיחידות אחרות] – המצָבה שלהם כוללת 12 איש ויש להם 18, וכך הם מסתדרים לצאת לחופשות יותר מאחרים. דבר דומה קרה בהרבה יחידות – תוך כדי המלחמה עברו צוותים מיחידה ליחידה, וכך יש בכל יחידה חיילים השייכים ליחידות אחרות, והמפקדים אינם מוכנים לוותר עליהם. מבין הסיפורים של אנשי הסיירת, המוצלח ביותר הוא הסיפור על ששת השבויים המצריים שאי אפשר היה להיפטר מהם.
לקראת צהריים המשכנו לזוז. נסעתי בזחל"ם הסיירת. הגענו קצת מזרחה, למיתחם נטוש של תותחים מצריים שהיו פזורים בשטח. היו שם לועי פצצות שלנו, כל מכתש ברדיוס של כעשרה מטר ובעומק שלושה. ממש מפחיד. ורסיסים בכל השטח, מהם רימונים קטנים אשר הזהירו כי מי שנוגע בהם – מתפוצץ [כנראה פצצות מיצרר]. החיילים הראו לי על גבעה קרובה חייל מצרי הרוג ששכב פרקדן על גבו, רובה סער חלוד על בטנו, לבוש מדים. ממרחק מטרים אחדים ימינה ניראו גומות בקו ישר, פגיעות מקלע 03 של המטוס, והכדור הבא פגע במרכז מצחו של החייל, וכך היה לו רק חצי ראש. כל החלק מאמצע המצח, והקרקפת, היה חסר. פניו היו שחורים לגמרי, והיה משהו מבעית בשכיבתו ובמבטו.
משם המשכנו לנסוע לחניון אחר, מערבה. בלב איזור בונקרים של המצרים. גופות שלהם היו עדיין פזורות בשטח והדיפו ריח רע כשהתקרבת אליהם. הם היו מכוסים שטחית בתלוליות עפר.
בצהריים הרגשתי לפתע רע. קיבלתי הרעלת קיבה. עד אז החזקתי מעמד בצורה מצויינת. טיפסתי על טנקים. ישנתי על הארץ. לא חסר לי דבר בציוד והייתי עצמאי לגמרי בכל מקום אליו הגעתי. אך הרעלת הקיבה החלישה אותי. ועליה לא יכולתי לשלוט. שכבתי כל אחרי הצהריים בקרון המג"ד ונימנמתי. גם לא היה כבר את מי לראיין בחניון. הרגשתי בחילה נוראה. רק חשבתי על כל סוגי האוכל שהגחתי אל קרביי בתנאי השדה בכל המקומות בהם אכלתי – ומיד נעשה לי רע.
בערב חזר זחל"ם המג"ד מהשטח והלכתי לקחת טיפות טינקטורה אופי. היה לילה. חושך גמור. אני מתקרב עם פנס כיס. בתוך הזחל"ם המכוסה נמצאים שני חיילים, המסדרים ציוד ואלונקות.
"אפשר לדבר עם הרופא?" אני שואל.
"מי רוצה אותו?" אני שומע קול קצת מוכר מבפנים. משום מה אני עונה – "אהוד בן עזר."
בכל מקום הצגתי עצמי בשמי, כסופר הבא מטעם קצין חינוך, ולא פעם פגשתי אנשים שקראו את ספריי או את הטור ב"הארץ" ["ספרי דורות קודמים" ב"תרבות וספרות" בימיו הטובים]. והנה אני שומע:
"אתה לא במקרה האח של לאה בן עזר?"
ומיד זיהיתי את הקול. "אתה לא שרגא?"
– ומי מופיע מתוך הזחל"ם אם לא שרגא, בדלת מאחור, ראש בלונדי פרוע ברעמה גדולה, מדים רחבים. הוא היה חובש בצריפין, יחד עם לאל'ה, בתקופת שירותה בצבא. [---] הוא שמח עליי. שאל על לאל'ה וסיפרתי לו. מזג לי את הטיפות המרות, ופיטפטנו שעה קלה. סיפר שהיה חובש בגדוד במשך כל המלחמה, והצטנע. אבל מתוך סיפורי החיילים הבנתי שצוות זה עשה עבודה נפלאה. למחרת בבוקר עוד ראיתי אותו, מרחוק, שופך עפר על גוויות של חיילים מצריים שהעלו צחנה בשדה. כל הכבוד לו. [למרבה הצער הוא נפטר לפני שנים אחדות. אב"ע].
ישנתי רע מאוד בלילה, בקרון המג"ד. הרגשתי חולשה והתאפקתי לא להקיא. גזרתי על עצמי צום. רק כוס טה שעשה לי הנהג של הקרון.

מתוך הסינאופסיס
[עמ' 5] (המשך קסטה ד/2)
599. שיחה עם מחלקת הסיור של גדוד 104, חטיבה 164. בוקר, 20.11.73. מ"פ הסיור, אלי, על הגיוס. היציאה של המחלקה כמעט בלא ציוד ורכב. תפקידי המחלקה. כיצד אורגנו כל הכלים שבידם מהשלל וממקורות אחרים של כלים שלנו שננטשו. תפקידי המחלקה בקישור בין הדרג הלוחם ושיירת האספקה. הובלת השיירות. 693. תחילת הקרבות. לא השתתפו בקרבות, וביוזמתם עסקו בפינוי נפגעים. הפגזות. 834. לאחר חציית התעלה. מחסום מוקשים. אי ידיעת הנעשה במשך כל המלחמה. 879. סיפור התעייה עם הנגמ"ש המצרי שהיה בידי המחלקה. 1031. אלי: חילוץ פצועים. הסיפור על השבויים המצריים שאי אפשר היה להיפטר מהם מפני שאף אחד לא רצה לקבל אותם.

קסטה ה/1
1. (המשך הסיפור של מחלקת הסיור מגדוד 104 על השבויים).

יום רביעי. 21.11.73
[מתוך היומן שנכתב לאחר שחזרתי לתל-אביב]
קמתי בבוקר בהרגשת בחילה, אשר לא עזבה אותי גם כמה ימים לאחר שחזרתי, אפילו עכשיו בעת כתיבת השורות הללו, (אשר נמשכה, הכתיבה, כמה ימים. עתה כבר יום שני, ה-26.11). אמנון [אשכול] המג"ד הופיע לאחר שישן בלילה עם הטנקים במערב. ישבנו כמחצית השעה בקרון. ואחר-כך בחוץ, שעה שאכל ארוחת-בוקר, ושוחחנו. אמנון הוא דוגמא למפקד הטוב. איש מילואים, קיבוצניק, שאינו חושש לומר כל העולה על דעתו. יודע לתת דוגמא אישית. איש עבודה. מבוגר, למעלה מארבעים. החיילים מעריצים אותו ואין כלל שאלה של משמעת בגדוד. הכול נעשה כמו מאליו, ברוח צוות מצויינת. בגדוד של חגי היה המוראל של המפקדים קצת שפוף. רק בצוותות רוח טובה. והורגשו בעיות משמעת, והזנחה. ואילו כאן הכול היה על הצד היותר טוב. את השיחה עם אמנון הקלטתי, גם תיאור הקרב בו השתתף. גם ביקורתו ולקחיו, וחזרתי עליהם בפירוט בסינאופסיס. זו היתה האחרונה בסדרת השיחות שהקלטתי. חמש קסטות. יותר משמונה שעות הקלטה.
אבל היו דברים שאמר לי בעל-פה וביקש שלא אקליט אלא אזכור אותם. אני מצטער שלא הסכים להקליטם. אני משתדל לזכור את הנקודות שהעלה:
פינוי פצועים. מקרים בהם לא פונו פצועים. וזה דבר שאינו מקובל בצה"ל.
פינוי הרוגים. היו מקרים בהם נשארו הרוגים זמן רב בשטח, אם לא הצליחו לפנותם בתור פצועים, מאחר ורק לחברה קדישא צבאית מותר לפנות הרוגים, ואנשיה לא התגברו על המיספר הרב של ההרוגים. והדבר הביא לתופעות קשות ופגע במוראל של החיילים.
על חלק מהדברים חזר, והם הוקלטו קודם – בעייה של פער האמינות, ההרגשה של החייל בשדה שאינו יודע בשעת הקרב מה נעשה בגזרות אחרות.
בעייה של פיצול יחידות. בעייה של איבוד הציוד האישי בשעת המעבר מטנק לטנק. בעיות של אנשים שקיבלו הלם ולא רצו לחזור לקרב.
בעיות של פינוי פצועים – כאשר זוהי יחידה אורגאנית וכל אחד מכיר את השאר – יוצאים לחלץ פצועים גם בלי להמתין לפקודה. כאשר אין מכירים, מחכים לפקודה.
בעיות של חוסר בציוד לחימה מראשית המלחמה.
פיקוד: כאשר יש החלפות תכופות בפיקוד, ויחידות זרות מצטרפות – אין אותה הרגשה של אמון והיכרות בקול הפוקד עליך בקשר.
הקושי של אנשי מילואים להתקיים זמן רב בתנאי שדה שאינם מורגלים להם.
וכן – החייל רואה את המלחמה מבעד לדסקיות שלו.

מתוך הסינאופסיס
קסטה ה/1
53. שיחה עם אמנון, מג"ד 104, חטיבה 164. בוקר. 21.11.73. תיאור מהלכי הגדוד, ואחר כך חלקו של הגדוד ככוח סמח"ט בפיקודו של אמנון, שנתמנה סמח"ט. 250. ההתארגנות של הגדוד. בעיות של פיצול כוחות, פיצול יתר, של כוחות החטיבה. עייפות האנשים עוד בטרם הגיעם לקרב מפני הנסיעה הארוכה על זחלים. חוסר תחמושת. הטנקים במצב תחזוקה גרוע. בעיות של איתור אנשים. בעיות של חטיבה חדשה-יחסית אשר אנשיה אינם מכירים היטב אלה את אלה. 435. האופייני לחטיבה, צוות צעיר מאוד. בעיות מיוחדות הנובעות מכך. 470. במלחמה הזאת אין גיבורים. מסקנות מהמלחמה. 525. על ההיתקלות של טנק המג"ד ב-30 [טנקים מצריים] ט62. עוד לקחים מן המלחמה. 626. לגבי המינהלות. מניסיונו כסמח"ט. אירגון ציודים. "אנחנו בנינו עצמנו מכלום." 698. עוד על ההיתקלות של טנק המג"ד עם ה-ט62. תיאור הקרב מפי אמנון, שהיה מפקד הטנק, והלקחים שהפיק מהקרב, בו הושמדו שבעה ט62 מתוך 30. על הרגשתו האישית בקרב, שנערך ב-14.10 או ב-15.10. 877. המעבר בגשרים בקבוצות קטנות ללא נפגעים. הפעולות במערב התעלה. 960. לקחים מהמלחמה: האנשים שלנו חונכו לדעת. פה אנשים הוצאו מהעולם שהיו רגילים לו, ומראשית המלחמה ועד סופה, אנשים, גם מפקדים, לא ידעו מה הולך, מה עושה צה"ל, מה עושה עם ישראל, מה עושה העורף. 975. בעיות של התקיימות בטנקים, של אנשים, במשך כשלושה שבועות, ללא מקלחת, מנוחה, גילוח, וללא אינפורמציה. בשלב מסויים יש הרגשה של הינתקות מכל מה שקורה. ובייחוד שזה קורה לאנשי מילואים שכבר אינם רגילים לתנאים כאלה. זה מוריד את המוראל. אילו היתה אינפורמציה, אולי החייל היה מרגיש קצת יותר טוב. חוסר האינפורמציה, והדיווחים ברדיו, עירערו את תחושת הביטחון. "כששמענו ברדיו מה קורה אצלנו, התחילו האנשים לחשוב: אולי גם בגזרות אחרות זה לא מה שדובר צה"ל מודיע." משבר האמינות. 1025. על אבידות ללא צורך. מותו של אלברט [מנדלר], אשר ללא צורך נכנס בנגמ"ש למקום בו עמדו טנקים בקרב וירו. 1037. חייל אוהב לדעת מה רוצים ממנו ולא רוצה להרגיש שזורקים אותו לכלבים. כאן, לא מנעו מהם את ההרגשה. אמנם לא יצרו אותה, אך גם לא מנעו. התוצאה, שהיו מקרים שחיילים וצוותים לא רצו לחזור לקרב.

[עמ' 6] קסטה ה/2
(המשך דברי אמנון, מג"ד 104). מקרים אלה לא היו אופייניים. האנשים לחמו כאריות. 25. בעיות של ניתוק אנשים מציודם האישי, הפרטי. השפעה נפשית לא קלה. 94. הבעייה של גדוד שחלקו דתי בקשר למנות הקרב. התוספות, שחלקן גבינות, אינן מתחברות עם מנות הקרב. היו יחידות שהשתמשו באוכל מצויין שמצאו במנות של מחסני הצבא המצרי. הדתיים לא יכלו להשתמש בזה. כל זה לא פגע בלחימה, אך ההרגשה שאלמלא זה, היה יותר נוח בהרבה. 127. מסקנות: להביא אינפורמציה מהימנה עד לחייל ביחידה הקידמית ביותר, כדי שלא תהיה לו הרגשה של יתמות בשטח. לא לפרק יחידות אורגניות. 185. סוף.


תא"ל אמנון אשכול. מתוך ויקיפדיה.

*
29.11.73. ד' כסלו תשל"ד. יום חמישי. עבר שבוע מאז חזרתי. ממפקדת קצין חינוך טרם טרחו להתקשר אליי כדי לקבוע לי פגישה לשם הדבר הפשוט של מסירת הקסטות לפיענוח. כמה פעמים צלצלתי אליהם ותמיד הם עסוקים. המדובר ברס"ן בשם גידי. החלטתי שלא לפי כבודי הוא לרוץ אחריהם.
אתמול התפרסמה בעיתון מודעה של ועדת החקירה למלחמת יום הכיפורים. מצאתי לחובתי המצפונית והאזרחית להביא לידיעתם את ההקלטות שבידי. כתבתי מכתב וצירפתי את תמצית תוכן הקסטות [הסינאופסיס], ובמכתב ציינתי כי לדעתי על הוועדה לשמוע את דבריו של סא"ל אמנון אשכול, מג"ד 104. לא סיפרתי לאיש על המכתב הזה ועל החלטתי, רק היום, ל-פ. שביקרה כאן, סיפרתי והראיתי את המכתב. תחילה נבהלה קצת, אחר-כך, כאשר אמרתי לה שהדבר ממילא עשוי – גם הצדיקה אותי. אם הופעתו של אדם אמיץ ושקול כאמנון אשכול בפני הוועדה תבוא ביוזמת פנייתי – יהא זה שכרי מעבודתי, כי אינני מאמין שקצין החינוך והצנזורה ירשו לספר את דבריו בדפוס. אני שלם במאה אחוז עם צעדי זה, ואין לי שום חששות. [מתוך היומן].

*
12.12.73. י"ז בכסלו תשל"ד. יום רביעי. ביום ראשון בבוקר הייתי במפקדת קצין חינוך. שוחחתי עם יצחק (איצ'ה) גולן, קצין חינוך של פיקוד דרום, ונאמר לי כי הקסטות נמסרו כבר לפיקוד דרום, וסגן הרמטכ"ל, האלוף טל, שהוא עתה מפקד פיקוד דרום, רוצה לשמוע בעצמו את החומר. איצ'ה הבטיח לטלפן אליי ולומר לי מה חדש, אך טרם שמעתי ממנו. באותו יום גם השתחררתי באופן פורמאלי ומאז לא היה לי קשר עם אנשי קצין חינוך.
מוועדת החקירה ליום הכיפורים [ועדת אגרנט] קיבלתי מכתב אישור סתמי, בחתימת השופט ברטוב.
הרגשתי צורך לכתוב על כל העניין לשר הביטחון משה דיין, בצירוף תצלום של הסינאופסיס שערכתי מן הקסטות. אני חש צורך להגן על הקסטות מהעלמה וגניזה. אם מישהו השמיד בינתיים את הקסטות – הוא ייכנס לצרה גדולה. בעיניי כל ניסיון לטשטש את הדברים הכנים והמזעזעים שסיפרו החיילים – הוא בבחינת פשע לאומי. חבל שלא עשיתי לעצמי סטנוגרמות מן הקסטות במשך השבועיים שהיו בידי. לפחות היה נשאר לי העתק.
מעניין איזו התפתחות יביא בעקבותיו המכתב לדיין. לא איכפת לי שאנשי קצין חינוך יכעסו על כך – הם פוחדים לקחת אחריות על עצמם, לכן לא יזיק להם ניעור מגבוה.
[עד כאן מתוך היומן].

*
אהוד בן עזר: הסינאופסיס הוא של השיחות המוקלטות עם חיילים ומפקדים במערב התעלה, בנובמבר 1973. הקסטות עצמן, עם אחד מעותקי הסינאופסיס, במכונת-כתיבה כמובן, הוחזרו למפקדת קצין חינוך, ומעולם לא שבו אליי, הן או פיענוחיהן, כדי שאתקין את תוכנן לדפוס. למיטב ידיעתי שום דבר מחומר ההקלטות שלי לא פורסם אי-פעם על-ידי מפקדת קצין חינוך ראשי. המיספרים שבראשי הקטעים הם של הנומרטור בטייפ הפרטי שהיה לי אז, ואשר בו שמעתי את ההקלטות, כבר בדירתי בתל-אביב, ואין למיספרים שום משמעות אחרת.
טסנו אז יחד לסיני, אנשי המילואים מטעם קצין חינוך ראשי, עם מכשירי ההקלטה, ופוזרנו בין היחידות. היינו, העיתונאים אריה אבנרי ואביעזר גולן, שלימים כתב על כך כתבה גדולה ב"ידיעות אחרונות", והסופר דוד שחר. בהתכנסות לקראת היציאה היו גם אהד זמורה ויעקב אורלנד, חמוש באקדח קטן למותניו, אבל בהמשך לא ראינו אותם.
קברניט הבואינג 707 שבו טסנו לרפידים [ביר גפגפה] היה סם לואיס, יהודי דובר אנגלית בן 62 לבוש מדי חיל האוויר, הטייס היהודי הוותיק ביותר בעולם. דמותו עתידה להופיע ברומאן שיכתוב דוד שחר, "סוכן הוד מלכותו", 1979, רומאן שהוא בחלקו על רקע המלחמה ומוזכר בו אותו טייס. אינני זוכר כעת מי עוד היו אז במשלחת המראיינים אנשי המילואים.
במלחמת יום הכיפורים נהרג חייל המילואים רן שוחט (שכטמן), בנה של בת דודי שמחה, בת ברוך בן עזר ראב. רן היה בן-דודו של מי שלימים יזכה בפרס נובל – פרופ' דן שכטמן.

*
ויקיפדיה: אמנון אשכול (25 בפברואר 1934 – 27 במאי 2022) היה קצין צה"ל בדרגת תת-אלוף, שכיהן בין היתר כמפקד פיקוד הנח"ל. קיבל את עיטור המופת. אשכול נולד וגדל בקיבוץ עין המפרץ, למד בבית הספר האזורי נעמן והיה חניך ומדריך בתנועת השומר הצעיר. ב-1953 התגייס לצה"ל, שירת בחטיבת גולני, שבה היה קצין חבלה, ביחידת המיעוטים ובסיירת פיקוד הדרום. ב-1956 השתחרר משירות סדיר וסייע בהקמת הקיבוצים ניר עוז ואדמית. במלחמת סיני היה סגן מפקד פלוגת הסיור של פיקוד הדרום. ב-1957 שב לשירות קבע ושירת בחטיבת הצנחנים כסגן מפקד הפלס"ר ואחר כך כמפקד פלוגה. ב-1966 מונה למפקד פלס"ר שריון. הוא פיקד על פלס"ר 41 של חטיבת הראל במלחמת ששת הימים ולחם עמה בקרבות על ירושלים, ברמאללה, יריחו ובכיבוש רמת הגולן. במלחמת ההתשה פיקד על גדוד חרמ"ש 104 בחטיבת הראל, ושירת עימו בבקעת הירדן, בקו בר-לב וברצועת עזה. בינואר 1970 פיקד על כוח למעצר מחבלים במחנה פליטים אל-מע'זי; במהלך הפעולה נתקל הכוח ונפצע, על אף פציעתו המשיך לפקד ולהילחם. על פעולתו במבצע זה זכה לצל"ש ממפקד החטיבה ומאוחר יותר לעיטור המופת.
תיאור המעשה: בלילה שבין כ"ו לכ"ז בטבת התש"ל (4-5 בינואר 1970) פיקד רב־סרן אמנון אשכול על כוח שעסק בתפיסת מחבלים במחנה מוג'אזה ליד דיר אל־בלח. בשעת הסריקה, נכנס בראש חוליית חיילים לבית חשוד כדי לבדקו. לפתע נורו לעברם מאחד החדרים יריות אקדח ונזרקו עליהם שלושה רימוני יד. מהתפוצצות הרימונים נפצעו כל חיילי החוליה ובתוכם רב-סרן אמנון אשכול, אשר נפגע מרסיסים בראש, בחזה, בבטן וברגליים. על אף היותו פצוע, פרץ לבדו לתוך החדר, ירה במחבל הראשון שבו נתקל שהחזיק בידו רימון יד, והרגו. הרימון של המחבל התפוצץ בחדר ופגע ביתר המחבלים. ברגע זה הופיע בחלון החדר רב־סרן חיים קנון, שהרג את שאר המחבלים. בגמר הקרב דאג רב־סרן אמנון אשכול להגשת טיפול רפואי ולפינוי הפצועים כשהוא מתעלם מפצעיו, ורק לאחר שכל אנשיו פונו, קיבל אף הוא טיפול רפואי. בפעולה זו נהרגו ארבעה מחבלים. על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת, ניסן התשל"ג אפריל 1973, דוד אלעזר, רב־אלוף, ראש המטה הכללי.
ב-1971 עבר יחד עם הגדוד הסבה לשריון. הדריך בבית הספר לשריון בקורס מפקדי פלוגות ובקורס אימון מתקדם. בספטמבר 1972 השתחרר משירות הקבע. במלחמת יום הכיפורים פיקד על גדוד שריון 104, בחטיבת הראל, גדוד טנקי שוט קל. לחם בקרבות הבלימה בגזרה הדרומית של סיני, בחציית תעלת סואץ ובהתקדמות עד הק"מ ה-101. במהלך הקרבות החליף את סגן מפקד החטיבה שנפצע. לאחר המלחמה לחם במלחמת ההתשה ברמת הגולן. בהמשך שירותו הצבאי פיקד על חטיבת קרייתי, חטיבת שריון במילואים ולחם עימה במבצע ליטני ושירת כסגן מפקד אוגדה משוריינת בפיקוד הצפון. לאחר מכן יצא ללימודים במכללה לביטחון לאומי.
באוגוסט 1980 מונה למפקד פיקוד הנח"ל ושירת בתפקיד עד 1984. במהלך שירותו קודם לדרגת תת-אלוף. במלחמת לבנון היו תחת פיקוד הנח"ל שני גדודי היאחזות, שני גדודי בט"ש, שני גדודי מ"כים וגדוד של מחנה 80, כמו כן פלוגות נחלאים בגדודים שונים. לאור צורכי הצבא בחטיבת חיל רגלים נוספת, הוחלט על הקמת חטיבת הנח"ל שפעלה תחת פיקוד הנח"ל בראשותו של אשכול. במלחמת לבנון נשבו שמונה מחיילי הנח"ל ללא קרב. ביום העצמאות ב-1984 זכה הנח"ל לפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
בשנת 2013 יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי, "בדרכי".
אמנון אשכול נפטר ב-27 במאי 2022 בגיל 88.
ויקיפדיה

ב-10 ביוני, מלאו 55 שנים לשחרור הגולן במלחמת ששת הימים. ביום זה לפני 30 שנה, התכנסנו בהמונינו בפארק קצרין העתיקה לחגוג ברוב עם והדר מלאת 25 שנות התיישבות בגולן. היה זה 12 יום לפני הבחירות לכנסת ה-13. אורחי הכבוד באירוע היו שני הטוענים לכתר: ראש הממשלה יצחק שמיר וראש האופוזיציה יצחק רבין.
שני האישים נשאו נאומים חוצבי להבות על חשיבות הגולן למדינת ישראל. יצחק רבין אמר: "לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל." רבין תקף את ממשלת שמיר שאינה עושה די לחיזוק ההתיישבות והבטיח שממשלתו תשנה זאת, "לא במילים – במעשים." והוא סיים את דבריו במילים: "ולכם, אתם שעושים את הגולן למה שהוא – כל הכבוד לכם!"
לאחר בחירתו לראשות הממשלה נסחף רבין לתוך המו"מ ועמדתו הנחרצת הלכה והתכרסמה. בנובמבר 92' הוא שב לגולן, לפגישה מתוחה עם הנהגת הגולן בחדר האוכל של אורטל, ובה הודה ששינה את דעתו וכעת הוא חותר להסכם על נסיגה "בגולן, לא מהגולן." אולם גם הסייג הזה נשר בהמשך המו"מ. לקחנו קשה מאוד את השינוי בדרכו. את דבריו בעצרת הפכנו לכלי הסברה מוביל במאבקנו על הגולן. הקרנו אותו בהפגנות שלנו, השמענו אותו בכל קרן רחוב, הקרנו אותו בסרטים בקולנוע ובטלוויזיה והוא כיכב במיצג הגולן. לא היה כמעט ילד שלא ידע לדקלם את "מי שיעלה על הדעת."
במהלך המאבק, נפגשנו, ראשי ועד יישובי הגולן, עם חברת פרסום מובילה, שהציעה לנו קמפיין למען הגולן. בשלטי חוצות בכל הארץ תוצג תמונתו של רבין עם המשפט: "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל." כעבור שבוע תוחלף התמונה של רבין – האף שלו יתארך מעט. בעוד שבוע, יתארך עוד. וכעבור שבוע נוסף יהיה זה האף של פינוקיו. המסר – רבין שקרן. הפרזנטורים הציגו את הצעתם בביטחון רב ונראו שבעי רצון מאוד מעצמם. כשסיימו את הפרזנטציה קם אלי מלכה, יו"ר ועד יישובי הגולן, ואמר להם: "תודה רבה. זה לא הסגנון שלנו ולא הדרך שלנו." לא "שקרן" ולא "נוכל". האמנו שרבין התכוון באמת לדבריו בעצרת, וצר היה לנו שהוא התקפל תחת לחץ המו"מ. ניהלנו מאבק נחרץ נגד הנסיגה, אך שמרנו על כבודו של רוה"מ ולא העלינו על דעתנו לצאת בקמפיין שיציג אותו כשקרן. אגב, רבין התחייב לפני הבחירות לא לנהל מו"מ עם אש"ף – וניהל מו"מ ואף חתם עם ערפאת על הסכם אוסלו.
רבין לא היה ראש הממשלה הראשון ולא האחרון שכראש הממשלה פעל בניגוד למדיניות שבשמה התמודד על השלטון. כך נהגו ראשי ממשלות רבים. נבחן זאת דרך ראשי הממשלות מהימין. מרבית ראשי הממשלות מהימין, קיבלו החלטות המנוגדות לדרך הימין שבשמה נבחרו. מנחם בגין ויתר על כל סיני עד הגבול הבינלאומי ועקר את יישובי סיני. הוא חתם על הכרה בזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי והציע את תכנית האוטונומיה. יצחק שמיר דבק יותר מאחרים בדרכה המדינית של מפלגתו. עם זאת, הוא הלך לוועידה הבינלאומית במדריד, אחרי שנים שבהן התנגד נחרצות לוועידה כזו. ובמלחמת המפרץ הוא הבליג על ירי הטילים לעבר ישראל.
אריק שרון היה הפטרון של ההתיישבות ביש"ע. הוא עלה לשלטון על בסיס העיקרון של "דין נצרים כדין תל-אביב." והוא הוביל לתוכנית ההתנתקות, לנסיגה מרצועת עזה עד קווי 4.6.67 ולעקירת גוש קטיף וכבונוס עקר גם את יישובי צפון השומרון.
נתניהו שהוביל את ההתנגדות לאוסלו, חתם על הסכם חברון ונסוג מרוב שטחי העיר ובעקבות הסכם וואי – משטחים נוספים ביו"ש. הוא הביע בנאום בר-אילן תמיכה בהקמת מדינה פלשתינאית. הוא ניהל מו"מ עם אסד האב ועם אסד הבן על נסיגה מהגולן לקווי 4.6.67 ועקירת היישובים. אף שבמשך שנים הוא נשא את דגל העמידה האיתנה מול הטרור ואת נס ההתנגדות לעסקאות חליפין עם ארגוני הטרור והיה למותג בינלאומי של עמידה נחרצת מול הטרור, הוא חתם על עסקת שליט, שבה שוחררו למעלה מאלף מחבלים ובהם רוצחים רבים, וחלקם שבו ורצחו יהודים אחרי שחרורם. הוא הבליג על טרור ההצתות מגבול עזה. בימיו ישראל איבדה, למעשה, את ריבונותה בנגב. וממש בימים האחרונים לשלטונו הוא אסר על מצעד הדגלים לעבור בשער שכם. כשר בממשלת שרון הוא הצביע בממשלה ובכנסת בעד עקירת גוש קטיף.
ראש הממשלה היחיד מן הימין שאינו נמנה עם הרשימה הזו הוא בנט. בשנה הראשונה לשלטונו, הוא לא סטה כהוא זה מדרכו המדינית-ביטחונית. להבדיל מכל קודמיו, אי אפשר להצביע על רשימת החלטות "שמאלניות" שלו. ודווקא הוא עובר מסע הסתה והכפשה חסר תקדים, קריאות "שמאלן", "בוגד" ו"נוכל" ואיומים על חייו ועל חיי בני משפחתו.
למה הם רודפים אותו? אך ורק מסיבה אחת; בשל עצם העובדה שהוא יושב על כיסא ראש הממשלה, שרשום בטאבו על שמו של מי שנסוג מחברון, שיחרר מחבלים ורוצחים, הסכים לנסיגה מהגולן, הבליג על טרור ההצתות ותמך בהתנתקות.
מתנגדי ראש הממשלה, שאינם יכולים להצביע על החלטות ומעשים של ממשלתו המנוגדים להשקפת עולמו ולמדיניותה של ימינה, מצביעים על כך שהוא הקים ממשלה עם מרצ ועם רע"ם; "תומכי הטרור", שכנראה כשרים לשבת רק בקואליציה, שבראשה עומד אבו-יאיר.
אולם במה נבחן ראש הממשלה – במדיניותו, בהחלטותיו ובמעשיו או בהרכב ממשלתו? הממשלה עם מרצ ורע"ם היא הראשונה מאז ועידת מדריד (1991) שאינה מנהלת מו"מ עם הפלשתינאים. בנט הוא ראש הממשלה היחיד אחרי הסכם אוסלו שמתנגד למדינה פלשתינאית ומצהיר על כך בגלוי. הממשלה עם מרצ ורע"ם החליטה על תוכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן; תוכנית שלא היתה כדוגמתה מראשית ההתיישבות בגולן לפני 55 שנים, ושרי מרצ תמכו בהחלטה. דווקא הממשלה הזאת החליטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב אחרי עשרות שנות קיפאון. הממשלה הזו שינתה את מדיניות התגובה מול עזה, וכעת כל הפרת הריבונות הישראלית, כולל שיגור בלונים ועפיפונים, נענית בתגובה קשה. ישראל החריפה את המב"ם (מערכה בין מלחמות) ועל פי מקורות זרים תקפה, לראשונה, באיראן עצמה. הממשלה חידשה את האופציה הצבאית נגד הגרעין האיראני. ותחת הממשלה הזו מצעד הדגלים צעד בשער שכם. העובדה שכל הפעולות הללו נעשו תחת ממשלה שמרצ חברה בה ורע"ם שותפה בקואליציה שלה, מחזקת את הלגיטימיות הציבורית לדרך הזו.
בימים אלה אנו מציינים שנה לממשלת בנט, ועל סמך העובדות, מן הראוי שמתנגדי בנט ורודפיו מימין, יְחשבו מסלול מחדש.

2. צרור הערות ‏5.6.22
* מנהיגות אמת – האיגרת המצוינת של בנט לרוב הדומם היא גילוי של מנהיגות אמת, האומרת את האמת לצד הרעש הבלתי נפסק של הקומפרסור – תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו עם תעשיית השנאה והאלימות של הכהניסטים ועוזריהם.

* מעט מן האור – התגובות של תעשיית השקרים, ההתבכיינות וההסתה על האיגרת החשובה של בנט צפויה ולבטח בנט צפה אותה בטרם כתב את הדברים. אבל התעשיה עובדת 24/7/365 ומפיצה את הרעל והרעש ללא הפסק. מה שהם משקרים ומעלילים אחרי האיגרת זהה למה ששיקרו והעלילו לפני האיגרת.
אבל ניכרים דברי אמת. חשוב שבנט אמר את הדברים, הציג את האמת בתוך בליל השקר הביביסטי הבלתי פוסק. כן, אני יודע שיש רבים שראשם מפוצץ מפסולת התעשיה ואטומים לעובדות ולאמת. אבל אני בטוח שהרבה אנשים החשופים לשטיפת המוח, רואים את האמת, ולפחות מציבים סימני שאלה על בליל הרעשים והשקרים של התעשיה. ואחרים קוראים ומבינים ויחשבו אחרת. בנט צודק. אסור להפקיר את השדה הציבורי לתעשיית השקרים וההסתה. אני קורא את תגובות הבלע של נשאי השקר לדברים שאני כותב, אך הם לא ירפו את ידיי. אמשיך לכתוב את האמת ואני מאמין שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

* עורבא פרח – אני מקווה מאוד ומאמין, שהידיעות על מו"מ בין תקווה חדשה לליכוד הן עורבא פרח. עם כל הבעייתיות בקואליציה הנוכחית, היא עדיפה לאין ערוך על החלופה. החזרת הביביזם לשלטון מנוגדת לאינטרס הלאומי.

* מפר הסכמים כרוני – אני מתקשה להאמין שסער יתבזה במו"מ עם נוכל, מפר הסכמים כרוני, שאין שום ערך למילה שלו, ואין דבר זול יותר מחתימת ידו. האסיר המשוחרר דרעי יהיה ערב להסכם איתו?

* העוקץ – בראיונות לאולפני הטלוויזיה שלל גדעון סער בצורה נחרצת את האפשרות של חבירה לקואליציה עם נתניהו. סער הזכיר, שנתניהו הציע לו ממשלת רוטציה שבה הוא, סער, יהיה הראשון והוא סירב. הדברים נכונים וידועים. אבל האמת היא שבסירובו סער לא ויתר על ראשות הממשלה. סער ידע היטב שמדובר בנתניהו, ולכן אין שום סיכוי שלא מדובר בעוקץ.
תסריט אפשרי – מתנהל מו"מ קואליציוני, סער מצליח להרכיב את הממשלה, נחתם הסכם קואליציוני, ושעה קלה לפני שסער עולה להציג את ממשלתו לפני הכנסת, נתניהו מודיע שהתחרט. כך הוא הצליח לסכל את הקמת ממשלת השינוי, להשפיל ואולי למחוק את סער וללכת לסיבוב חמישי בעמדת ראש ממשלת המעבר, אולי הפעם, בניגוד לארבעת הסיבובים הקודמים הוא יצליח. ואם לא התסריט הזה – תסריט אחר, שהשורה התחתונה שלו זהה; מדובר בהונאה, בתרמית, בעוקץ, וההסכם לא יכובד.
מאז עקיצת בני גנץ, רק טמבל או פראייר מאמין לנתניהו. וסער אינו טמבל ולא פראייר.

* לא תוכנית כבקשתך – ההסדר המכונן של הקואליציה עם רע"ם – הן הקואליציה שכמעט קמה בין נתניהו ורע"ם (שהוכשלה ברגע האחרון בידי סמוטריץ') והן העתקתה-הדבקתה בממשלת בנט, הוא שרע"ם מניחה בצד את הסוגייה הפלשתינאית, את הנושאים הלאומיים, ופועלת לקידום האינטרסים האזרחיים והכלכליים של המגזר הערבי. הממשלה פועלת בתנופה לקידום המגזר הערבי בנושאים האזרחיים, וערביי ישראל נוכחים שדרך ההשתלבות, גם במערכת הפוליטית, היא זו שתקדם אותם.
כאשר רע"ם מפרה את ההסכמים הקואליציוניים ופועלת בניגוד לעיקרון זה, היא יורה לעצמה בראש ומסכנת את הסיכוי שהמגזר הערבי יקבל הזדמנות כזאת, אולי לדורות. רע"ם חייבת להבין שלהיות בקואליציה זו לא תוכנית כבקשתך, ועליה להצביע עם הקואליציה בכל הנושאים.
מה?! אני מצפה שרע"ם תצביע בעד חוק יו"ש?! כן, בהחלט. הישיבה בקואליציה מחייבת אותם לפשרות. זה מחיר הבחירה שהם עשו. ויש לזכור שהם רצו לבחירות וביקשו מנדט לבחירה הזאת; להצטרפות לכל ממשלה שתקום – ממשלת ימין, ממשלת שמאל או ממשלת אחדות. מן הראוי שיכבדו לא רק את התחייבותם לקואליציה, אלא גם לציבור שבחר בהם על סמך הדרך שהציגו.

* השקר הוא האמת – לאחרונה נחשפתי לתופעה מדאיגה – יותר ויותר אנשים מאמינים לתאוריית קונספירציה מטורללת על פיה האנס הסדרתי קצב הוא קורבן לתפירת תיקים על רקע עדתי. והאמת היא שזה לא צריך להפתיע. בתוך תרבות השקר, ההתבכיינות וההסתה, האמת היא שקר והשקר הוא אמת. אם כל מערכת מדינת החוק והמשפט בישראל מגויסת לתפור תיקים נגד נתניהו, למה שלא תעשה זאת נגד קצב? וכך, יש יותר ויותר תומכים באנס הסדרתי, שלא מתעללים רק באמת אלא גם בקורבנותיו של האיש הרע הזה.
יש להיאבק נגד תרבות השקר וההסתה.

* הזרוע הצבאית – כבר מזמן צריך היה להוציא אל מחוץ לחוק את ארגוני הטרור להב"ה ולה-פמיליה, הזרוע הצבאית של הכהניזם. ואם זה לא נעשה עד עתה – יש לעשות זאת לאלתר.
הזרוע המדינית שלהם הרבה יותר מסוכנת.

* מהותו של דגל אש"ף – דגל ישראל ודגל אש"ף אינם יכולים להיות כרוכים זה בזה, כי דגל אש"ף מסמל, במהותו, את החזון של השמדת ישראל. ראש הארגון ההזוי שתלה את דגל אש"ף לצד דגל ישראל במתחם הבורסה, אמר שאי אפשר להעלים את העובדה שחיים פה שני עמים. זה נכון. ולכן, אין מקום לדגל שמהותו היא חורבן מדינת ישראל. יש כאן שני עמים שחיים במדינת ישראל, ודגלם הוא דגל ישראל. תחת הדגל הזה אזרחי ישראל הערבים נהנים מכל זכויות האדם והאזרח שהדמוקרטיה הישראלית מעניקה, ונהנים מחירויות ששאר הערבים במזה"ת אינם מסוגלים לחלום עליהם. אזרח ישראלי שאינו מזדהה עם דגל המדינה – זו בעיה שלו.
לדגל אש"ף אין מקום במדינת ישראל.

* אפילו כלה מחופתה – במשנה, סדר נשים, נאמר: "בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ." המאבק על קיום המפעל הציוני וקיומה של מדינת ישראל, הוא מלחמת מצווה מובהקת. אז אמנם כלה לא נדרשת לצאת היום מחופתה, אבל התורה קובעת שגם נשים מחויבות בהגנה על המדינה. ההתנגדות לגיוס בנות לצה"ל או לשירות קרבי (של אלו מהן שמתאימות על פי שיקול מקצועי בלבד) מנוגדת לתורה.
יש לציין שמשנה לשנה יותר ויותר בנות דתיות מתנדבות לשרת בצה"ל, חלקן אף ביחידות קרביות ובפיקוד, למרות שהן פטורות מכך, על פי חוק. לא, לא מדובר ב"חפיפיניקיות" מבחינה דתית או ב"דתיות-לייט", אלא בבנות רציניות ביותר בדבקותן הדתית, הרואות בהתנדבותן לצה"ל מילוי מצווה דתית. כן, הן מיטיבות להבין את התורה יותר מהרבנים האוסרים זאת.

* בשורה להתיישבות הציונית – חג השבועות הוא חגה של ההתיישבות הציונית, ההתיישבות הכפרית-הקהילתית. חג הקציר, חג הביכורים – החג הזה מעלה על נס את הקשר בין אדם לאדמתו, בין עם למולדתו, הקשר שההתיישבות מגשימה אותו. השבוע של חג השבועות הניב בשורה חשובה להתיישבות – הרחבת "חוק ועדות הקבלה", מיישובים של 400 תושבים ליישובים של 600 תושבים. בכך, גם יישובים גדולים יותר מ-400 משפחות יוכלו לקלוט ולצמוח, ויישובים שעצרו את צמיחתם כיוון שהגיעו לגג של 400 משפחות, יוכלו לחדש את הצמיחה הדמוגרפית.
למה נדרש בכלל חוק ועדות הקבלה, שהתקבל ב-2011? הרי למעלה ממאה שנות התיישבות ציונית, ההתיישבות הסתדרה ללא החוק הזה. נכון, במשך מאה שנות התיישבות איש לא העלה על דעתו לערער על האוטונומיה של יישוב לבחור את חבריו כדי לאפשר לכידות חברתית, תרבותית ומשימתית. בשנות האלפיים, עוכרי ההתיישבות הציונית, ובראשם ארגון "עדאלה" ועיתון "הארץ", מצאו מנוף להכות בהתיישבות – ועדות הקבלה. הנה, הם חשו שמצאו את הדרך לפגוע בהתיישבות: להציג את ועדות הקבלה ביישובים כפוגעות בזכויות האדם והאזרח, כ"גזענות", כי זכותו של כל אדם לרכוש בית בכל מקום, ומי זה היישוב שיגיד לו לא? הם קלטו את תרבות הזכויות הקיצונית של בג"ץ, המעמיד תמיד את זכות הפרט מעל כל אינטרס של הכלל, של הקהילה, של המדינה, של הלאום. וכך, דרך עתירות לבג"ץ כפו על יישובים לקבל אנשים שאינם מתאימים לקהילתם.
על מנת למנוע את הסחף ולהציל את ההתיישבות, חוקק חוק ועדות הקבלה, המאפשר בהמון סייגים, ליישובים כפריים קטנים, עד 400 משפחות בגליל ובנגב, להקים ועדות קבלה. יש לציין שהחוק צמצם מאוד את האוטונומיה של היישובים בקליטת חבריהם. הוא הגביל מאוד את הקריטריונים לאי קבלת מועמדים לקליטה, הוא הוציא את ועדת הקבלה מידי היישוב לוועדת קבלה אזורית, שבה נציגי היישוב חייבים להיות במיעוט והוסיפו ועדת ערר משפטית מעל ועדת הקבלה, שבה אין ייצוג ליישוב, למועצה האזורית ולתנועה. אולם החוק חשוב ואף הכרחי, כי הוא בלם את קריסת זכות היישובים לבחור את חבריהם, מה שיביא בהכרח להרס ההתיישבות.
כעת, 9 שנים לאחר קבלת החוק, ומתוך הפקת לקחים מתשע שנות יישום, קיבלה הכנסת ברוב גדול, בקריאה טרומית, את תיקון החוק, בהרחבה ל-600 משפחות, ובהרחבה גיאוגרפית לכל אזורי הפריפריה.
יש לציין שהחוק התקבל בתמיכת הקואליציה והאופוזיציה, ובהתנגדות המפלגות הערביות והשמאל הקיצוני. ועדת השרים לחקיקה אישרה את החוק, ומציעי הצעות החוק מן הקואליציה ומן האופוזיציה הצמידו את הצעותיהם להצעה מוסכמת אחת. הנה, הקואליציה והאופוזיציה יכולות להתאחד למען האינטרס הלאומי המשותף. כך ראוי לנהוג בכל הנושאים, כמו בחוק יו"ש שעתיד לעלות להצבעה בימים הקרובים.
איך "הארץ" ציין את חגה של ההתיישבות, בגיליון שבועות? פשקוויל המערכת יצא בתוקף נגד החוק ולא בחל במילים כדי לגנות אותו. כותרת הפשקוויל: "גזענות בהרחבה." בעיני השוקניה הציונות היא גזענות, ההתיישבות הציונית היא גזענות ולכן הרחבת היישובים היא הרחבת הגזענות. הכלבים ימשיכו לנבוח ושיירת הציונות תעבור ותתקדם.

* מתקנים – בתוכניתם של הרב שי פירון וענבל גזית בגל"צ "נפלא פה", הם ראיינו חניכה וחניך במכינה הקדם צבאית מיצר, שסיפרו על תיקון ליל שבועות שנערך אמש במכינה.
היה זה ממש משובב נפש לשמוע את הצעירים הללו, בני 19, שוחרי דעת, צמאי לימוד, המחפשים את הדרך לשתות בצמא מִיָם התורה במובנה הרחב ביותר, מים הספרות העברית והעולמית, מעושר ההגות היהודית והכללית. וחשתי גאווה. לפני 21 שנים, מי שהיה אז ראש מכינת מיצר, חברי הטוב הרב אביה רוזן ואני – אז מנהל מתנ"ס הגולן, ייסדנו את תיקון ליל שבועות במכינה, שהיה משותף למכינה ולמתנ"ס והשתתפו בו אנשים מקהילת יישובי הגולן לצד חניכים ובוגרים מן המכינה. היום הרב אביה הוא ראש מדרשת השילוב נטור, שאותה ייסד, ואני היו"ר של המדרשה, ואנו ממשיכים לפעול יחד להעמקת הזהות והתרבות היהודית, ברוח פלורליסטית, בגולן.
מן התיקון המשותף במיצר, צמחו שני ענפים – התיקון במכינה, ששמחתי לשמוע שהוא מתקיים עד היום והתיקון של מרכז "עיינות", ההתפתחות של היחידה להתחדשות יהודית שהקמתי לפני 21 שנים במתנ"ס (ואני חבר בצוות ההיגוי שלה עד היום). השנה האירוע קפץ מדרגה. הוא לא נקרא תיקון ליל שבועות אלא "אדמה ושמיים". איזה שם מקסים! הרי מהו חג שבועות, חג הביכורים, חג הקציר, חג מתן תורה – אם לא החג המחבר את האדמה והשמיים. האירוע שילב החג החקלאי עם הלימוד. האירוע, שנערך בצנובר, החל בהפנינג חקלאי ויריד איכרים ובשלב מסוים נוספו לתוכו קבוצות לימוד ובמקביל שירה בציבור והוא הסתיים בדיאלוג בין הרב יובל שרלו לאלחנן לואיס, מנהל ארגון "עם-אדם" העוסק בהנחלתו מורשת גורדון, בנושא: א.ד. גורדון והרב קוק נפגשים בין התלמים.
כבכל שנה, ערכנו תיקון ליל שבועות באורטל, בהנחייתי, ובו רצף של ארבעה שיעורים וביניהם אתנחתות מוסיקליות. השיעור האחרון היה שלי, שנושאו: "בדרך לירושלים" – על טקס הביכורים כשבית המקדש היה קיים וטקס הביכורים בימינו.
נחזור לנערים ממכינת מיצר. כמה מרנין לראות מידי שנה כל כך הרבה חניכים במכינות הקדם צבאיות המקדישים שנה בעיקר ללימודים, בעיקר ללימודים הומניסטיים, ומעשירים ומכפילים ומשלשים ויותר מכך, את הידע בנושאים הללו, שאותו רכשו ב-12 שנות לימוד בבית הספר. ולראות את תשוקת הלימוד שלהם – בלי שהם נדרשים לעמוד במבחן כלשהו או לקבל קרדיט כלשהו. האם באמת מה שיגרע מלימוד התחומים הללו הוא ביטול תעודת הבגרות? אולי דווקא להיפך, אם הדבר ייעשה נכון. ובעניין הזה, אולי כדאי שמערכת החינוך הפורמלית תלמד מן המכינות הקדם צבאיות ומבתי המדרש המתחדשים ברחבי הארץ.

* הן אפשר – קהילת "ניגון הלב" היא קהילה של מסורת וחידוש הפועלת זה כעשרים שנה בעמק יזרעאל והיא בית ליהדות ישראלית. לב הקהילה היא קבלות השבת השבועיות, אך היא מקיפה הרבה מעבר לכך. אני קשור לקהילה, (הייתי קשור אליה בעיקר בשנותיה הראשונות) ואף כתבתי עליה מחקר אקדמי. אחת לשנה עורכת הקהילה אירוע של תרבות עברית לקהל הרחב באולם התרבות היפה של קיבוץ יפעת. האירוע מוקדש ליוצר בתרבות הישראלית (בין היוצרים שלהם הוקדש הערב בעבר – ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן, נתן זך, רחל, לאה גולדברג, אברהם חלפי, דליה רביקוביץ', תרצה אתר ועוד). ד"ר מוטי זעירא מנחה את האירוע ומספר בסגנונו הכובש ובקסמו האישי את סיפור חייו של היוצר ושיריו מושרים בידי אמנים מן הקהילה. בכל שנה האולם מלא מפה לפה, הכרטיסים נחטפים מיד עם פרסום האירוע.
כמעט בכל שנה אני מגיע לאירוע וכך גם השנה. ביום רביעי 1.6 נערך הערב השנתי, שהוקדש השנה לחיים חפר, ונקרא "הנני כאן". מוטי זעירא, שכתב את הביוגרפיה של חפר, הנחה גם את הערב הזה. "ניגון הלב" היא מעצמה של כישרון מוסיקלי. יש לה אנסמבל "ניגון הלב" שבו נגנים בכל כלי הנגינה ותזמורת נוער הנקראת "ניגונל'ה", של כלי מיתר וכלי נשיפה. מעבדים נפלאים עובדים אתם, וזמרים מן הקהילה שרו את השירים. מיטב שיריו של חיים חפר בוצעו ברמה גבוהה מאוד, בעיבודים מקסימים והכל לווה בתפאורת וידאו מרשימה.
האירוע היה חוויה תרבותית מרוממת נפש. הערב הסתיים בשיר "הן אפשר".

* למה הוא ברח – כילד וכנער, אהבתי מאוד את אורי זוהר. מעל הכול אהבתי את המערכונים הנפלאים של לול: "העולים החדשים", "חידון התנ"ך", "לה-מרמור" ועוד. ואהבתי את הנחיית התוכניות בטלוויזיה "ברוכים הבאים", "זה הסוד שלי" ו"תשע בריבוע". ידעתי ואהבתי לחקות אותו. לעומת זאת, אף פעם לא התחברתי לסרטים שלו – "מציצים", "עיניים גדולות" וכד'. תמיד ראיתי בהם סרטים וולגריים, שממש לא דיברו אליי. אומרים שהסרטים הללו מתעדים את אורח החיים של אורי זוהר וחבריו באותה תקופה, בשנות השבעים המוקדמות. אם זה נכון, אני יכול להבין למה הוא ברח משם אל הדת. יהי זכרו ברוך!

* מכנסיים קצרים וציציות – בנו של אורי זוהר התאמן איתי בשחייה במכבי גבעתיים. הוא היה בקבוצה אחת מתחתיי. כאשר הם סיימו את האימון, אנחנו התחלנו את שלנו. וכך, זכיתי לראות את אורי זוהר מגיע עם וספה לקחת את בנו מן האימון הביתה, וזה ריגש אותי מאוד.
הפעם האחרונה שראיתי את אורי זוהר, היתה באירוע קבלת פנים לשחקני מכבי ת"א בכדורסל, לאחר זכייתה בגביע אירופה לאלופות ב-1977 (הייתי אז ילד בכיתה ח'). האירוע נערך בגני התערוכה בת"א. המנחה היה אורי זוהר, לבוש במכנסים קצרים, עם כיפה וציציות.

* ביד הלשון: עכברה – עכברה היא שכונה בצפת, שלה גלגולים רבים. עכברא, שפירושו בארמית: העכבר, היה כפר יהודי שהתקיים במקום במשך למעלה מאלף שנים, מתקופת הבית השני ועד המאה ה-11. ביישוב חיו רבנים חשובים ובהם ר' אלעזר, בנו של ר' שמעון בר יוחאי.
לימים, קם במקום כפר ערבי-מוסלמי ששימר את שמו המקורי. במלחמת השחרור היה זה כפר פורעים, שממנו יצאו למתקפות על נתיבי התחבורה לצפת. במאי 1948 נכבש הכפר בידי חטיבת יפתח של הפלמ"ח ובתיו פוצצו, על מנת למנוע יציאת תגבורות ממנו לצפת, לקראת שחרורה.
לאחר המלחמה יושבו במקום עקורי הכפר קדיתא הסמוך. ב-1982 סופח הכפר לצפת. איזה יישוב קורא את שמו על שם עכבר? באותה מידה אפשר לשאול מי קורא לבתו חולדה? כנראה שהעכבר באותה תקופה לא נחשב לחיה בזויה.
אורי הייטנר

על הרומן "סובבת תועה" מאת אידה צורית
שנכתב בעשור העשירי של המחַבּרת
הוצאת עולם חדש, תל-אביב תשפ"ב, 141 עמ'.
ב-1923 פִּרסם ג'ורג' ברנרד שו את ספר המדע הבדיוני שלו "בחזרה למתושלח" שבּוֹ הכין כעין צוואה לבני המין האנושי. בספר זה ניבא המחזאי הבריטי, שבמאה העשרים תשתנה תוחלת החיים לטובה, ותנופת החיים (élan vital) תשתנה אף היא לטובה (עד שגיל מאה לא ייחשב אלא כ"גיל העמידה").
ואכן, אם בוחנים את תוחלת החיים לאורך עידני ההיסטוריה האנושית, מתברר שהאדם הקדמון לא חי אלא כעשרים שנה, ושבמאה התשע-עשרה חיו בני האדם בממוצע כחמישים שנה בלבד (גיל שבעים נחשב אז כאורך-חיים אוֹפּטימלי). ואולם, תוחלת החיים הלכה והשתנתה כידוע: לאחרונה יותר ויותר אנשים מגיעים לעשור העשירי של חייהם, ומתרבה מיספרם של החוצים את גיל מאה (הללו מכוּנים באנגליה בשם "Centenarians").
לפני חודשים אחדים קראתי את הרומן העתידני "מתושלח" מאת אמנון רובינשטיין. רובינשטיין, המדינאי הבכיר ועטור פרסים, היה בעשור האחרון ל"סופר צעיר" (בשנים האחרונות הוציא שישה רומנים וספר סיפורים, ולהבדיל – ארבעה ספרי עיון אקדמיים). כשחצה את גיל תשעים חיבר את ספרו "מתושלח", שגיבורו הוא ממנהליה של חברה המפתחת מוצרי אנטי-אייג'ינג המאֵטים את קצב תהליך ההזדקנות. האנשים סביבו – שילוח, גיחון, ירמוך ועוד – נושאים שמות של נחלים ומזכירים לנו "שהכול זורם" (panta rhei) במורד נהר הלֶתֶה; שאת הזמן אי אפשר לעצור. ספרו החדש מגלגל באפשרות של הפלת החיץ המפריד את עולמנו מעולם המתים, אפשרות המסעירה כמובן את הדמיון וגורמת לקורא שלא להניח את הספר בן 150 העמודים מידו. זהו ספר המתבונן בהוֹוה מ"מעמקי העתיד",  ומדמיין איך תיראה מציאוּת חיינו לאחר שהדרך תרוץ בלעדינו, כמאמר אלתרמן בשירו האחרון שלא התפרסם בחייו. 
ובימים אלה, באיחור קל, הגיע לידיי ספרה ה-15 של אידה צוֹרית סובבת תועה, שכותרתו "מתכתבת" עם שיר של אמיר גלבוע. גם את הרומן הקצר הזה (או הנובלה הארוכה) לא הנחתי מידיי לרגע עד שבלעתי אותו בטרם הגיע הקיץ.
בעוד שהרומן החדש של אמנון רובינשטיין הוא ספר "פרקטי", העוסק גם ב"זוטות" של התנהלות חיי היום-יום, הרומן החדש של אידה צורית ירד אליי מ"שפריר עליון" – כולו רוחני, אישי ורגשי. הגיבורה – לארה, אשתו של אלחנן המנוח, פרופסור למדע הדתות – עורכת בו את מאזן חייה ומתייסרת בגין טעויות שעשתה בחייה המשפחתיים. ייסוריה הולכים ומתעצמים עד שהיא מתחילה להאמין שבחייה המשותפים עם בעלה ובהתנהלותה כאם לילדיה (וכן כסבתא-אֵם לנכדתה שגדלה בביתה כבת) "היא לא היתה היא עצמה, לא חייתה את עצמה, שכָּפיל פעל מִתוכהּ, שהיתה תחת כישוף, שכל חייה התנהלו תחת כישוף, וכשהתעוררה מהכישוף ראתה מה עוללה, לעצמה קודם כול, אך כמו מְעַשֵּׁן כפייתי שגורם נזק פאסיבי לסביבו, כשפגעה בעצמה פגעה בדרכה גם באחרים." (עמ' 93).
עם זאת, ככל שהיא סובבת ותועה סביב טעויות-עבר, כן הולכים ומתחזקים בלב הקורא ההערכה והכבוד כלפיה – כלפי אישה המסוגלת לערוך לעצמה בערוב ימיה אנליזה כה חשופה, המתאכזרת לה אך גם מאפשרת לה למרבה הפרדוקס הגיע למין אופטימיות זהירה ולמצוא בחיים טעם ומשמעות.
לארה של אידה צורית היא אישה משכילה ובעלת מודעות עצמית גבוהה. היא עבדה בעבר בתיאטרון, ועולם האסוציאציות שלה רחב ביותר. יש לה גם משיכה אל תורת הסוד, ולעיתים היא שוגה בהזיות מיסטיות מחזון המרכבה ומן המיתולוגיה היוונית, וכן מתוך דרמות ואופרות שעברו תחת ידה בתוקף תפקידיה כלקטורית וכמלהקת.
האם אידה צורית, שאף היא נחנה בידע חובק-עולם ובקֶשֶׁת דימויים רחבה, העניקה לגיבורת ספרה את השם "לארה" בעקבות גיבורת ספרו של בוריס פסטרנק "דוקטור ז'יוואגו"? כזכור, כך כינה פסטרנק את אהובתו אולגה איווינסקאיה. כך או אחרת, עולם האסוציאציות של אידה צורית וגם של גיבורת ספרה קשור לתרבות הרוסית בקשרים אמיצים. האם בדתה את הכול מדמיונה? אלתרמן, שאידה צורית היא כמדומני הראשונה שכָּתבה עליו ספר באורך מלא, נד בראשו ואמר ש"לַמְּצִיאוּת יֵשׁ דִּמְיוֹן עָשִׁיר." אכן, לפעמים החיים דמיוניים יותר מהבדיון.
עליי להודות שאני מכירה את אידה צורית עשרות שנים, ושבעיניי היא תופעת טבע מרנינה. כשאני מדברת אִתה מפעם לפעם, קולה נשמע לי דרך האפרכסת כקולהּ של נערה תוססת ותאבת-ידע מדור תש"ח – קול שמיתריו לא הזדקנו כלל במרוצת השנים. היא גם לא איבדה את להט הדברים ואת חוש ההומור החכם, הדק והמדויק שלה. בנהּ איל מגד מעיד עליה שהיא האדם הפרובוקטיבי ביותר שהוא מכיר ("היא תמיד הלכה נגד הזרם ונגד טובתה וסביבתה", הארץ מיום 8.2.2022), והצדק עִמו: אידה צורית היא אדם אותנטי, האומר את אשר על לִבּוֹ מבלי לאמץ את דרכי ההתבטאות ודפוסי החשיבה של חסידי התקינות הפוליטית (PC). רגעי הרוגז שלה ורגעיה המפויסים והמחויכים אמיתיים הם – ללא מורא וללא משוא פנים. וכך גם בכתיבתה: גם מידת הדין שלה וגם מידת הרחמים נחצבו משורש נשמתה.
רעננה היא גם כתיבתה: מזמן לא קראתי רומן כזה שכל הניגודים משולבים בו: הוא כה שוטף ועצור, בהיר ומיסטי, קרוב ומרוחק, פשוט ומורכב, עד שהוא משאיר את קוראו בתחושה שהוא שתה את הנקטר היישר מן האולימפוס. לפני ארבעים שנה כמעט סקרתי את ספרה "עיר הנידחת" (1984), ועליי לציין שכתיבתה, שתיבת התהודה שלה היתה עשירה מאז ומתמיד, נעשתה עם הזמן וירטואוזית ממש. פשטותה המדומה של המסירה היא אך כיסוי לעולם פנימי עשיר וסבוך ולטעם אמנותי משובח שאינו מתברך בעצמו ולעולם אינו מכריז "אני" ו"אנוכי", אך איכותו הולכת לפניו. אני משערת שבדמותה של לארה, גיבורת הספר, יש לא מעט מדמותה של המחַבּרת, אך התפרים סמויים מן העין ונעשו ביד אמן. הקישורים חידתיים ויישארו כנראה לעולם חידה בלתי פתורה.
רק קשר אחד גלוי בעיניי ללא עוררין: גם הסופרת וגם לארה, גיבורת ספרה, אינן חדלות מלחקור את משמעות החיים ולחתור אליה בכל מאודן. היה זה הפסיכיאטר ואיש הרוח ויקטור פראנקל ("האדם מחפש משמעות") שחיפש ומצא שיטה הקרויה "לוגותרפיה", שלפיה מציאת המשמעות לסבל האנושי עשויה לפטור את האדם ממצוקותיו ולהעלות חיוך על שפתיו. הגיבורה בספרה החדש של אידה צורית מיטלטלת בין רֶזיגנציה והסתתרות בין הכרים והכסתות, לבין ניסיונותיה להתנער מן הגורל שנכפה עליה, באשמתה או שלא באשמתה, ולחפש טעם בחייה המקצועיים. היא נאבקת עם גורל אכזר, אך יוצאת מן המאבק וידה על העליונה.
לארה, הגיבורה הראשית בספרה של אידה צורית מתמודדת עם סיפור כלל לא פשוט של אהבה אסורה שנתרקמה בין בנהּ אבשלום לנכדתה רותי – אהבה שיש בה כעין גילוי עריות, הגם שאבשלום הוא דודהּ של הנכדה רותי ולא אחיה הביולוגי. עם זאת, הסיטואציה שמולה ניצבת לארה טרגית ומורכבת מהמשוער: רותי היא בתה היחידה של אופירה, בתם של לארה ואלחנן. אופירה, שבחרה ללדת את בתה כאם יחידנית, נפטרה בזמן הלידה, והתינוקת נמסרה לידיהם של הסבים – לארה ואלחנן – שגידלוה כאילו היתה בִתם. יוצא אפוא ששני הצעירים – הבן אבשלום והנכדה רותי – גדלו בבית אחד כאחים. מה טיבה של אהבה של צעירים שגודלו כאחים?
יחסיהם ידעו מעלות ומורדות, אך לימים יצאו השניים למסע משותף במזרח, שממנו חזרו הביתה כזוג לכל דבר. יוצא אפוא שגם אם מן הבחינה המשפטית "הקרה" אין כאן פרשה של גילוי עריות, הרי שרגשית נכנסו שני הצעירים ללבירינת של בעיות אֶתיקה סבוכות שלא בקל ייחלצו ממנו בשלום. ומה דינו של המִטען הגנטי המשותף של השניים? האם את המחיר ישלמו ילדיהם בחינת "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה"? שני הצעירים חיים חיי נוודות, שנראים כמו חיי גן-עדן, אך בעיני אבי המשפחה הגיהינום נשקף מהם מכל חרך, והוא מסרב להשלים עם המצב שנתגלגל לפתחו.
אופירה, הבת המתה, ובתה רותי קיבלו את שמותיה של הסבתא אספירה-רות, וניכר שסיפור רב-דורי לפנינו שסופו מי ישורנו. ברקע הדברים מרחף סוד זהותו של אביה הביולוגי של רותי, שבלש פרטי מתחקה אחר עקבותיו (אך לארה קוטעת את תחקיריו כדי שלא להכניס הביתה קונפליקטים נוספים). כמה שלדים מסוגלת אישה אחת להחזיק בארון המשפחתי?
לארה, שיחסיה עם בנה עלו על שרטון, יוצאת במנהרת הזמן אל ילדותה, עלומיה ושנותיה הבוגרות, כדי לחשוף את הסיבות והנסיבות שבהן טעתה והזיקה לעצמה, לבעלה ולילדיה. בתוך כך היא נתקלת במרפסת ביתה ביונה המכינה קן לגוזליה (עמ' 26-27), וההתבוננות באהבה השקדנית של הציפור מבהירה ללארה סודות על כשלים בבניית קן משפחתי חם והרמוני שליווּ את חייה.
גם הצרצר, או החגב, העומד על אדן חלונה, הוא סמל טעון במשמעויות אין-סופיות, למן החגב מסוף ספר קהלת, שהוא סמל הזקנה והבלוּת, ועד לצרצרים היצירתיים בשיר שחיבר הצייר לאונרדו דה וינצ'י ושברא ביאליק בשירו הידוע "שירתי". אימה של לארה אמרה לה שהחגב מזכיר את דמותו של כנר מנגן, ולא במקרה השתמש בו ביאליק כבדמותו המוקטנת של היהודי המנגן את מנגינת הגלות הארוכה והמונוטונית על מיתר אחד. אף לא במקרה השתמשה בו אידה צורית ברומן החדש שלה המספר על בת שניגנה מנגינות שמיימיות על הנבל שלה, שנשאר מיותם בבית הוריה לאחר שמתה בלא עת.
"סובבת תועה" הוא ספר שהמוות נוכח בו, אך אין בו תחושה של "הבל הבלים" להפך, השקפת העולם הניבטת מתוכו רעננה ומושכת, ואם לארה משתמשת כאן ב"טאבּלט" וב"ווֹאטסאַפּ" אין זה כדי להתנאות בשליטתה בטכנולוגיות העכשוויות, אלא משום שזה חלק בלתי נפרד מעולמה כאישה הצועדת עם הזמן, מבלי לשכוח את העבר.
לרגל זכייתו בפרס ישראל כתב אהרן מגד על חייו ויצירתו: "חומרי היצירה שלי לקוחים מעפר הארץ הזאת, הקדומה, התנ"כית, והחדשה, עם כל הסתירות והסיבוכים שלה, עם כל המלחמות והאיומים על קיומה. נימים רבות קושרות אותי לעבר היהודי בגולה, אל אבות אבותיי בפולין, שזכרם חי בתודעתי [...] כשאני משקיף לאחור על עשרים הרומנים שפרסמתי, אני מוצא שעם היותם נטועים בביוגרפיה האישית שלי ומבטאים את אמונתי ואת ראיית העולם שלי הם, בה בשעה, גם ציוני דרך בתמורות שחלו במציאות הישראלית בחמישים השנים האחרונות. ועם זאת, הנושא של כולם הוא האדם, ואצלי הוא האדם הנודד מרומן לרומן, בשינויי דמות ולבוש, הוא ה'אנטי גיבור', הדחוי, העומד בשולי החברה, החש עצמו ש'אינו שייך' ועם זאת כָּמֵהַּ להיות 'שייך'."
והדברים האלה שכּתב אהרן מגד כלל לא התיישנו, והם תקפים גם לגבי הרומן החדש של אידה צורית: היא כותבת גם על עצמה, גם על הגורל היהודי, גם על הגורל הישראלי וגם על גורלו הקיומי של האדם באשר הוא. הספר מגלגל ברעיון ה"תיקון", שהוא מושג מעשי ומיסטי כאחד, אקטואלי ועל-זמני. יש דברים שעשינו בחיינו שהם בבחינת "מעוּות לא יוכל לתקוֹן", אך המחשבה הטרנסצנדנטית על "תיקון" עשויה לגאול את האדם מן הדיכאון ומן הייאוש.
זיוה שמיר

מָה שֶׁלֹּא עֹשֶׂה הַשֵּׂכֶל
עוֹשָׂה אַנְחַת הָרוּחַ
עַל כַּנְפֵי הָרוּחוֹת.

מָה שֶׁלֹּא עוֹשֶׂה הַצְּחוֹק
עוֹשָׂה הַדִּמְעָה הַנִּמְלֶטֶת
עַל כַּנְפֵי אֲנָחוֹת.

מָה שֶׁלֹּא אוֹמְרוֹת הַפָּנִים,
אוֹמְרִים הַחֲרִיצִים הַחוֹרְצִים
סְבִיב הָעֵינַיִם

מָה שֶׁלֹּא עוֹשֶׂה הַנִּצָּחוֹן
הַקָּטָן
עוֹשֶׂה הַכִּשָּׁלוֹן
הַגָּדוֹל.

הַתּוּגָה פּוֹלַחַת
כְּמַכַּת עֲרֹב,
מָה שֶׁלֹּא עוֹשֶׂה
הַשֵּׂכֶל
עוֹשֶׂה
הַמַּכְאוֹב.

באבן גבירול 70
ב-382 שקל, כולל הטיפ
לא זול אבל טעים מאוד

2 בקבוקי בירה באדווייזר – 52 שקל.
1 סביצ'ה טונה למנה ראשונה – 58 שקל.
1 אווז קונפי, מנה עיקרית – 98 שקל.
1 קורדון בלו, מנה עיקרית – 86 שקל.
1 מילפוי למנה אחרונה – 38 שקל.
טיפ – 50 שקל.
ס"ה – 382 שקל.
כל זאת מתוך תפריט מצומצם-יחסית – כלפי מה שהיתה בשעתה הבראסרי המופלאה במקום הזה. והמנות כנראה גם משתנות מפעם לפעם. לא היה מרק הבצל האגדי של הבראסרי, גם לא הביף בורגונדי הנהדר שטעמנו בפעם האחרונה כבר כאן בדליקטסן, על אותה מדרכה.
הבירה הבלגית הקרה הוגשה בכוסות שבתחתיתן שהה עדיין כפור לבן, והיתה מצויינת.
סביצ'ת הטונה האדומה הוגשה עם "גביעים" מיניאטוריים עשויים רצועות מלפפון דקות והיתה ציורית וטעימה מאוד, אם כי בכמות מעטה.
מנת הקונפי אווז של רותי ברונו היתה נהדרת ובכמות גדולה. השוק של האווז בושל/נאפה והשחים היטב וכל מרכיביו נלעסו בתיאבון עם התאנה המוחמצת המושחמת למעלה, שהפכה בבישול למעֵין-ריבה, וגם מצע הפירה [מחית תפוא"ד בחמאה] היה מצויין. עוד הסתתרו במצע, מתחת לשוק האווז, עלי כרוב קלויים עד שחומים, מפתיעים וטעימים מאוד. מנה מומלצת ומשביעה, ברמת מיטבח של מסעדה עילית.
מנת הקורדון בלו הקלאסית הכילה שניצל עוף מגולגל ומטוגן עטוף פירורי-לחם זהובים ובתוכו גבינת פרמיזן צהובה מותכת ורצועות שינקן עסיסי, ובצד קצת עלי תרד מאודים. המנה הוגשה בשני חצאים והיתה כה גדולה עד שחצייה נארז לבקשתנו יחד עם שארית הפירה הטעים שהוגש בקערית כתוספת למנה, וכל זה שימש כמנה עיקרית אחת לארוחת מחר בבית.
המילפוי [מילפַה] שהוגש עם חמש אוכמניות ישראליות טריות היה טעים אך קצת קפוא וקשה מדי. ייתכן שצריך להוציאו מוקדם יותר מן המקפיא לפני ההגשה.
ישבנו בחלק התפעולי היחיד של המסעדה – על המדרכה (לבד מהדלפק הארוך והגבוה בפנים, שריד של הבראסרי. המקום כולו הפך לחנות דליקטסים) – מוקפים תנועה בלתי פוסקת של הולכי רגל, קורקינטים, אופניים, מכוניות, וכלי החפירה הכבדים של הרכבת הקלה – בכיכר רבין הכבושה ממול. הרבה רעש. הרבה חיים בעיר ללא הפסקה, גם ללא הפסקת בנייה. וזה היה בדיוק היום השני בחודש סיוון, החודש שבו מלאו 100 שנים לפרסום שלושת שיריה הראשונים של אסתר ראב, גם כן בתל אביב. אני תחת האטד.
אהוד

כאנטי-ציונות וכאנטישמיות
לא אחת כתבתי על הגזענות האנטי-אשכנזית שהופכת לאנטי-ציונות ולאנטישמיות:
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/00918001.pdf
והנה לאחרונה הגזענות האנטי-אשכנזית חיה ופורחת, ועכשיו יש לה פן נוסף. האשכנזים שהקימו את המדינה וקלטו את היהודים-הערבים, מוצגים ע"י הגזענים האנטי-אשכנזים והאנטי-ציונים כפושעי מלחמה כלפי הערבים, המונעים מהם לחיות במדינה ערבית-מוסלמית כפי שחיו הוריהם.
בעוד שהגזען האנטי-אשכנזי, המתחזה לרב, עוזי אזולאי (משולם) יצא נגד האשכנזים שתמכו בשלום עם הערבים בהסכם אוסלו בהגדירו אותם כ"ערב רב" שהגיע ממצרים, תומכו מעמותת "עמרם", תום מהגר, המוסיף להפיץ את עלילת הדם השקרית שלו, דווקא מאשים את האשכנזים בהיפוך הגמור. מהגר, האנטי-ציוני, החבר גם בעמותת "זוכרות" (איזו סתירה נפלאה) כותב:
"חשוב לחזור לרקע ההיסטורי של הסכסוך הישראלי-הפלסטיני כדי להבין את 'חלוקת התפקידים' הפנים-יהודית בכל מה שקשור לאחריות לגזענות ולהפרות זכויות אדם כלפי פלסטינים. האליטה האשכנזית החילונית ניסחה את העיקרון של ייהוד הארץ ('הפרחת השממה') – התיישבות על חשבון פלסטינים. האירוע המכונן של אידיאולוגיה זו הוא הנכבה הפלסטינית ב-1948, אך המדיניות מתבטאת לא רק בפעולות הגירוש במהלך המלחמה, אלא בבניית מסד פוליטי – מדיניות ממשלתית, חקיקה, שלטון צבאי והחלטות בתי משפט – המחויב לתפישה של רוב יהודי על רוב השטח [...] התנהלות הכוחות הישראליים ב-1948, ובפרט של בן-גוריון, אינם יכולים להיות דוגמה למוסר לחימה ושמירה על טוהר הנשק. כאשר בית הדין מהלל את המלחמה ב-1948 בלא מילת הסתייגות, הוא מעלים מדפי ההיסטוריה את גירוש רוב העם הפלסטיני מאדמותיו והריסה מכוונת של מאות כפרים. חשוב לזכור, שרוב הציבור המזרחי, שחלק מנציגיו יסומנו לימים כ'ימין פשיסטי', כלל לא היה בארץ בשעה שפעולות אלו בוצעו."
(תום מהגר, "ושוב כל הנכבה מתגלגלת על המזרחי התורן", "אל-ארצ'", 30.5.222)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-05-29/ty-article-opinion/.premium/00000181-0ffc-d090-abe1-effd1ac10000
אותה האשמה הכורכת את האשכנזים בפשעי מלחמה נגד הערבים מעלה גם הגזען האנטי-אשכנזי והאנטי-ציוני, הוותיק רון מוסא-כחלילי.
"תחושת השייכות לאדמה מגלמת את אחד ההבדלים המהותיים שבין המזרחי לאשכנזי," מסביר מוסא-כחלילי. "האשכנזי בא לכאן על האדים האחרונים של הקולוניאליזם האירופי, ואילו המזרחי היה פה מאז ומעולם [...] המזרחים (יהודים-ערבים) לא חוללו את הנכבה. לא כמפקדים, לא כחיילים ולא כאזרחים פסיביים. עם פרוץ המלחמה חיו בישראל 1,200,000 פלסטינים וכ-630,000 יהודים, מתוכם פחות מ-90,000 מזרחים – כלומר כשביעית. לא סעדיה וסלאח וצ'ארלי היו אחראים לנכבה; בן־גוריון, רבין והחבר'ה הטובים הם שחוללו אותה."
[רגע אופס, אז המזרחיים לא היו כאן מאז ומעולם?...]
"גלי העלייה המזרחיים מתנחשלים על חופי ישראל רק אחרי המלחמה," ממשיך ומסביר מוסא-כחלילי, "ובפועל נמתחים עד אמצע שנות ה-70. אמנם כמה מהעולים המזרחיים התיישבו בבתי הערבים הנטושים, מוואדי סאליב ועד שכונות ירושלים ותל אביב, ועדיין קשה לומר שלמזרחים יש אחריות ישירה לאסון הפלסטיני. כמובן, למזרחי יש אחריות שבטית והיסטורית בהיותו יהודי וישראלי, אך תחושותיו בנוגע לנכבה, לפחות בחוויה שלי, שונות מאוד מרגשותיו של האשכנזי, שהנכבה רודפת אותו בסיוטיו – רכיב מהותי בזיכרון הקולקטיבי שלו."
(רון כחלילי, "המזרחים לא אחראים לנכבה", (שם המאמר בעיתון המודפס), "אל-ארצ'", 1.6.22).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-05-31/ty-article-opinion/.premium/00000181-19e1-d584-a5ab-5defd82a0000
רק דבר אחד לא מובן, מדוע זה תום מהגר ורון מוסא-כחלילי, החולמים על חיסול מדינת היהודים (האשכנזית) והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית בה יחיו היהודים כמיעוט כפי שחיו אבותיהם היהודים-הערבים במדינות ערב, לא חוזרים למולדת הוריהם, וחיים בה חיי צדק ושלום, ללא סבל מפשעי האשכנזים?

הגזענות האנטי-להט"בית של הציונות-הדתית
פתולומיאוס הראשון (בעל שם החיבה העברי תלמי) הדידאדוך שהשתלט על מצרים וא"י לאחר מות אלכסנדר הגדול, הוסיף לשמו את התואר "סוטר" Soter האל המושיע. מאוחר יותר כונה גם ישו סוטר.
והנה קם לישראל מושיע חדש סוטר חדש, בעצם סוטרת. דלית סוטר, (בשם העט גלי בן חורין). ה"מושיעה" גברת סוטר, ה"פילוסופית" בעיני עצמה, פירסמה בכתבת השער של המגזין המודפס של ערוץ 14 ("עכשיו 14") לחודש הגאווה, כתב פלסתר ושיטנה נגד להט"בים (כך גם הנאצים רדפו להט"בים ויהודים) תחת הכותרת "להט"ביסטאן" (על משקל חמאסטאן) "כך מתארגנת המהפכה שמנצלת את להט"ביה ואוכלת את בניה."
https://www.now14.co.il/להט״ביסטאן-כך-מתארגנת-המהפכה-שמנצלת-%d7%95/?fbclid=IwAR08FRk4PK41tTPEz2EaIWTP_uai1qceGFUKfmwjR06kOcnkS0nrAMKcrWk#l3wvofpy9n8ledakqrw
מובן ששופרי התחנה מהדהדים את תוכנו של אותו כתב פלסתר ושיטנה. בידוע שהלוחמים הגדולים ביותר נגד הלהט"בים הם הומואים לטנטיים. ינון אלישע לוקטוס-מגל, שאיבד את חברותו בכנסת בגלל תאוותו לישבנה של רחלי רוטנר, מודה שהוא על הספקטרום של ההומוסקסואליות:
https://www.maariv.co.il/news/israel/Article-770127
גם מארגן מצעד הבהמות, בצלאל סמוטריץ' מודה: "גם לי יש פנטזיות מיניות שאני לא יכול לממש."
https://www.mako.co.il/news-military/politics-q3_2016/Article-1cd149beff72751004.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
המאבק האנטי-להט"בי של אנשי הציונות הדתית החל עוד קודם ע"י אביגדור פישהיימר-מעוז ממפלגת נעם, אחת ממרכיבי הציונות הדתית.
אין טעם לצטט את דברי ההבל של גברת סוטר בכתב פלסטר השנאה הנ"ל, ששופרי התחנה מתעסקים בה. השאלה המעניינת היא למה בכלל הציונות הדתית (ולא למשל החרדים) שמה לה למטרת שנאה את הלהט"בים? מה מטרת המלחמה הפוליטית שלה בהם?

גאוות שווא
ח"כ איתמר חאנן-בן גביר, התראיין והסביר למה לא ישתתף בהפגנות נגד מצעד הגאווה, ובניגוד לפעולותיו בעבר שידר מסר של פיוס: "לא אשתתף בהפגנות נגד המצעד. אני לא חושב שההומואים והלסביות הם בהמות –– הם אחים שלי, אני פועל גם בשבילם."
בתגובה ענה לו ח"כ איתן גינזבורג: "ואני סטרייט..."
https://twitter.com/avishaigrinzaig/status/1532457022020632611?t=APX2IFmBC3haqUGMZP7X0A&s=03
במקום לשמוח על השינוי בגישה של בן גביר, ח"כ איתן גינזבורג בחר ללעוג לו והעדיף לריב. זו גאוות שווא.

עלילה על חאנן-בן גביר מצד כתב 11 איאד חארב
צלם כאן 11, הדרוזי איאד חארב, הוכה קשות ע"י פורעים יהודים שגם גנבו לו את הטלפון.
לאחר התקיפה הוא נפגש עם ח"כ איתמר חאנן-בן גביר שאמר לו: "אני מעריך אתכם," וגינה את המעשה. למזלו הרב מישהו גם צילם את הפגישה ביניהם. בראיון שנערך עם איאד חארב לאחר מכן הוא טען כי פגש באיתמר חאנן בן גביר וביקש ממנו: "תגיד לחבר'ה שלך שתקפו אותי שיחזירו לי את הטלפון ואתפנה לבית חולים, אני לא רוצה מהם כלום. והוא ענה לי אני באתי לפה כי תקפו יהודים, אהה, לא מעניין אחרים, רק מעניין אותך שתקפו יהודים וזהו. זה הפנים של חלק מחברי הכנסת שלנו."
לאור השקר הבוטה של איאד חארב, תובע ממנו איתמר חאנן-בן גביר תביעת דיבה במיליון שקל. הנה ראו את הפגישה ביניהם במציאות, ואת עלילת השקר שרקח איאד חארב בראיון:
https://twitter.com/itamarbengvir/status/1531330538950336513?t=rbhQa9LY0BqxR_LRcxpLIQ&s=03)
עם כל הסימפטיה לצלם המוכה, שקרן המעליל עלילת דם שקרית כאיאד חארב אינו יכול להמשיך ולשמש עובד בתאגיד השידור.

האם הגיע הסוף לוונדטה האינפנטילית של זריצ'נסקי-סער?
כשהיסטוריונים לעתיד ינסו לתהות על הטרלול הפוליטי במדינת ישראל בשנים האחרונות הם ישתאו על הסיבה, רגש הנקמנות הילדותי של גדעון משה זריצ'נסקי-סער בנתניהו.
בניגוד לחלק מחסידיו השוטים הממשיכים להסית, להדיח ,לפלג, ולהשטין נאצות על נתניהו ותומכיו, הוא, זריצ'נסקי-סער, הוריד את הטון. בראיון עימו סירב לחזור על הצהרתו שלא יישב עם נתניהו. הגיעה העת להפסיק את הוונדטה הילדותית ולהקים ממשלה יציבה שאינה תלויה בתומכי הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי.

חג מולד?
השבוע הלך לעולמו שדרן הטלוויזיה מרדכי בראון. מעבר לשידורי הכדורגל, הוא יצר בין שאר עבודותיו את הסדרות "במדינת היהודים" (על תולדות ההומור בישראל), "הקיבוץ" (על תולדות הקיבוצים), "שיעור מולדת" (על תולדות הסכסוך עם הערבים).
מרדכי בראון, שהיה צבר יליד הארץ, בן לעולה מרומניה, פועל, ולאם ניצולת שואה מפולניה, מורה, החליט לקרוא לבתו הבכורה: "חג מולד" (נטלי). מוזר. מה זה אומר עליו? מה זה אומר עלינו? מה זה אומר על העברית?

אחרי מות, שקר אמור
אורי דז'אדק-זוהר התתדה – לא חזר בתשובה
השבוע נפטר הרב אורי דז'אדק-זוהר (אפילו החרדים לא אמרו זצ"ל). מעבר לתרומתו כקומיקאי, בדרן, שחקן, ויוצר קולנוע, הוא התפרסם ביחסו המזלזל לנשים ובמה שהיום מוגדר כהטרדה מינית (שמעתי על כך גם מידע אישי), לאור זאת, פירשנו הפרשנים, הוא רצה להיטהר מחטא, ולכן חזר בתשובה. דא עקא, את כישרונו האמנותי כסרטן חוטא בעברו, רתם דז'אדק-זוהר לטובת העבריין אריה מכלוף דרעי כאשר יצר לו סרטי תעמולה תוך שעבר ביודעין על הדיברה התשיעית, ואירגן עבורו הפגנות בקריאה "הוא זכאי הוא זכאי!" – ועוד לא אמרתי דבר על דברי הנאצה שאמר על הלהט"בים. זו לא חזרה בתשובה. אורי דז'אדק-זוהר התתדה (נעשה דתי), לא חזר בתשובה.
לעומתו אין ספק שאריה לייב איינשטיין, חתנו, היה צדיק תמים בדורו שלא עשה רע מימיו.
למען הנוסטלגיה הנה שני ביצועים לשיר המשקף את הימים ההם: "החופש בבית הבראה" מילים חיים פיינר-חפר, לחן מל קלר.
1. ביצוע אורי דז'אדק-זוהר ואשתו הראשונה, אילנה שטרן-פן-רובין-רובינא.
https://www.youtube.com/watch?v=ah3rpnmvu6c
2. ביצוע אריה לייב איינשטיין, ויהודית רביץ:
https://www.youtube.com/watch?v=cDcOnZPFasg

טרלול מיותר של הצבעות
השבוע ארגנה האופוזיציה טרלול מיותר של שתי הצבעות. שתיהן נכשלו וטוב שכך.
1. הצעת חוק לעונש מוות למחבלים. ההצעה נפלה ברוב קולות, וטוב שכך. מעניין לראות את פירוט מצביעי הבעד והנגד. (תוצאות ההצבעה על עונש מוות למחבלים):
https://rotter.net/forum/scoops1/746446.shtml
החוק מיותר לחלוטין ראשית כי עונש מוות אינו ראוי ואינו יעיל, שנית כי בחוק הקיים כבר קיימת אפשרות לפסוק עונש מוות במקרים הקיצוניים בהם הוא אולי ראוי. סתם טרלול תקשורתי מיותר.
2. הצעת חוק לאיסור הנפת דגלי אוייב, ובתוכם דגל אש"פ-פלסטין (למעשה דגל סייקס) בתחומי האוניברסיטאות. החוק שהציע ח"כ אלי כהן מהליכוד שבו תמך בנט, למפל-לפיד נעדר, ומנצור עבאס התנגד, עבר ברוב קולות בקריאה ראשונה.
https://www.ynet.co.il/news/article/rj00x9lsu9#autoplay
בנימין מיליקובסקי-נתניהו התמוגג מקבלת הצעת החוק ואמר: "העברנו כעת בכנסת את 'חוק הדגל' של הליכוד וח״כ אלי כהן — איסור הנפת דגל אש״ף במוסדות שממומנים על ידי המדינה. לישראל יש רק דגל אחד. אנחנו מחזירים את ישראל לימין".
https://twitter.com/naaman_c/status/1532227232596475904?t=vnJvst0h3I3bmLlLN7oYEA&s=03)
אבל החוק פשוט מיותר, והוא אף מזיק. החוק הישראלי אוסר כבר את הנפת דגל אש"פ-פלסטין (למעשה דגל מארק סייקס ממציא העם העבר-ירדני והפלסטיני שעיצבו בצבעי החליפויות המוסלמיות ומסמל את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית)
https://www.odata.org.il/dataset/4f288bac-637f-4805-ae0a-b58cfce87f59
ויש רק לבצעו. החוק הנוכחי נותן רק לגיטימציה להנפתו של הדגל מחוץ לאוניברסיטה. לכן החוק מיותר, ואף מזיק. החוק כמובן לא יאושר בקריאה שניה ושלישית, וטוב שכך. הגיע הזמן לבצע חוקים קיימים, ולא לעשות טרלול ללא תועלת למען יחסי ציבור ריקים מתוכן.

אחמד טיבי: רק דגל פלסטיני לגיטימי בעיר העתיקה
חבר הכנסת מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), אחמד כמאל אחמד א טיבי, שהתנחל מעבר לקו הירוק, הכריז כי רק דגל פלסטיני לגיטימי בעיר העתיקה בירושלים:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=745573&forum=scoops1
העיקר שחבר הכנסת יועז הנדל (הסוחר) הכריז כי טיבי אינו תומך טרור.

מי נותן את ההוראות?
עם מי לפיד נפגש? ממי הוא מקבל הוראות?
בעבר הרחוק נפלה ממשלה בישראל בשאלה "מי נתן את ההוראה?" – האם שר החוץ וראש הממשלה החליפי יאיר לפיד מקבל הוראות מגורם כלשהו כיצד לפעול בממשלה?
מאז כינון ממשלת בנט-לפיד-עבאס, סך הכל שנה, טס למפל-לפיד חמש פעמים לחופשות פרטיות בחו״ל. ארבע פעמים לפריז וטיסה נוספת למדריד... עם מי הוא נפגש?...
https://twitter.com/GadiTaub1/status/1532936124993261568?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw==&refsrc=email
איפה העיתונאות החוקרת? דרוקר, אברמוביץ אייכם?

גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב
ראש המוסד לשעבר, תמיר דין פרדו, נתן הגדרה חדשה לדמוקרטיה. "לא ייתכן," אמר תמיר דין פרדו, "שאופוזיציה תמנע העברת חוקים. תפיסה פוליטית השמה לה למטרה לשתק כל פעילות של הממשלה לא עומדת בכללי האמנה החברתית עליה מבוסס כל משטר דמוקרטי."
https://twitter.com/Nissim_Sofer/status/1532063902506160128?t=zqVpw_L_ZsTrmqoT7gZdRw&s=03
הבנתם? האופוזיציה לפי תמיר דין פרדו, תפקידה לעזור לקואליציה להעביר חוקים, כלומר במשטר דמוקרטי אין כלל אופוזיציה. מעניין מתי חל תהליך הטמטום בו הופכים אנשי השו שו החכמים לכאלו, האם ברגע שהם יוצאים לאור השמש?

הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית
עם האידיוט השימושי יאיר גולדנר-גולן
תנועת "חיראק אל פחמאווי", שעמדה מאחורי חלק ניכר מפרעות תשפ"א ומהומות הרמדאן בהר הבית, אירגנה הפגנה כביכול נגד האלימות בחברה הערבית. בפועל ההפגנה נשלטה בידי בכירי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, והובילה מסרים הדורשים את הוצאת המשטרה מהערים והכפרים הערביים, וכללה רעולי פנים, ידויי אבנים, והנפת דגלי אש"ף, ודגלי התנועה האסלאמית. בהפגנה נאמו בבמה המרכזית כמאל חטיב, השייח' המסית, סגנו של ראאד סלאח ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית שהוצא מחוץ לחוק, וכן ראאד פתחי, מבכירי הפלג ותומך מחבלים מוכר. כמו כן השתתפו בהפגנה גם רעולי פנים שיידו אבנים על השוטרים.
ומי עוד השתתף בהפגנה?
סגן הרמטכ"ל לשעבר, המומחה לשנות השלושים, ח"כ יאיר גולדנר-גולן, מלווה בעמיתיו המוסלמים ממרצ, עסאווי פריג' וח"כ ג'ידא רינאוי זועבי.
בתגובה אמר גולדנר-גולן כי: "ההפגנה היתה נגד האלימות בחברה הערבית. כלל לא עניין אותי מי אירגן אותה. לתומי חשבתי שלהיות נגד אלימות, נגד רציחתם של אנשים זה עניין אוניברסלי שמאחד את כולנו. צר לי אם בקול היהודי חושבים אחרת."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=746392&forum=scoops1
אי אפשר כמובן לא להיזכר בשנות השלושים עת היהודייה האמריקאית גרטרוד שטיין הציעה להעניק להיטלר את פרס נובל לשלום.

הרב מאיר ניסים מאזוז מכחיש שואה
הרב מאיר ניסים מאזוז, המתנאה להיות הרב הראשי של עולי תוניס בישראל, תקף בשיעורו השבועי את שרי הממשלה שלדבריו חונקים את הציבור החרדי ומעדיפים את המגזר הערבי. הוא השווה אותם לנאצים: "הנאצים אוהבים את עמם, אלה שונאים את העם שלהם." על לפיד אמר: "אל תקרא חליפי אלא חלוף, חזיר בערבית."
https://m.ynet.co.il/articles/sjptcblo9
בדומה לגדולי האנטישמים גם מאיר ניסים מאזוז הוא מכחיש שואה, מסית ומדיח. אפשר לבקר את הממשלה אבל השוואת הממשלה לנאצים היא בגדר הכחשת שואה.

האם ילך יום העצמאות בעקבות יום ירושלים?
כשהיינו ילדים בקיבוץ נסענו מהעמק לירושלים להשתתף בצעדת יום ירושלים. השמחה על שחרור ירושלים מהכיבוש העבר-ירדני (המונח הזה מקובל גם על הפלסטינים, וגם על היהודים האקטיביסטים הפרו-איסלמים תומכיהם) היתה משותפת לכל חלקי העם. מצעד ההתיישבות מצדיעה לירושלים" היה נערך בירושלים עד לא מזמן:
https://www.habama.co.il/Pages/Description.aspx?ArticleId=7626&Subj=9&Area=1
כיום החגיגה על שחרור ירושלים נשארה בידי הציונות הדתית בלבד. יש לכך סיבות רבות. בין השאר קיום מצעד הדגלים בהפרדה מגדרית מה שלא מאפשר לחילונים להשתתף.
השאלה ההיסטורית היא, האם גם יום העצמאות ילך בעקבות יום ירושלים ויצוין בעתיד רק ע"י הציונות הדתית? כבר כיום אנחנו עדים למגזרים חילוניים מסוימים (מלבד נטורי קרתא) המחרימים את יום הזיכרון, ויום העצמאות, ומעדיפים במקומם לציין את יום הנכבה.

אימה בבצלאל
בצלאל, האקדמיה לאמנות ועיצוב בירושלים, שהוקמה בירושלים ע"י בוריס שלמה זלמן דב ברוך שץ ב-1906 – הפכה לשדה קרב לאומי. סטודנטים ערביים תומכים בטרור, עימותים גוברים בקמפוס ומה שחמור יותר ההנהלה בוחרת צד. הצד של הערבים.
במרץ האחרון נעצר הסטודנט ג'מאל חוסייני הלומד צילום בצלאל בחשד שהיה חלק מחוליית טרור שהשליכה בקבוקי תבערה אל בית משפחת יושבייב בשכונת שמעון הצדיק בירושלים. לאחר מעצרו פנה המהגר מארגנטינה, מיכאל קרצמן, המשמש כמרצה בכיר במחלקה, וממייסדי ארגון "שוברים שתיקה" – למשטרה בבקשה שיתירו לג'מאל הטרוריסט לסיים את לימודיו ולהגיש עבודות מרחוק. גם הסטודנטים הערביים התגייסו לטובתו, וקבוצת הוואטסאפ של המחלקה לצילום הוצפה בקריאות נרגשות להתגייס למען ג'מאל, לתרום לייצוג משפטי ולסייע לו.
יממה לאחר הפיגוע בבני ברק בו נרצחו חמישה יהודים פירסם סטודנט לארכיטקטורה בבצלאל, איברהים ג'ית, פוסט המהלל את המחבל וכתוב בו:"שאללה ירחם על השהידים הגיבורים שלנו." איברהים נעצר והורחק מירושלים למשך 15 ימים. גם המעצר הזה עורר סערה בקמפוס. סטודנטים ערביים יצאו להפגנה ברחבי הקמפוס תוך שהם קוראים "ישראל מדינת טרור" ומטילים אימה על סטודנטים ומרצים. לפני כשבועיים איברהים חזר ללימודים סדירים.
גרועה יותר היא שתיקת ההנהלה: הפתרון של ההנהלה למצוקה אבסורדי במיוחד – ובהיפוך מדהים של הנסיבות, הסטודנטים הערביים מציגים את עצמם כקרבן.
לפני כשבועיים הגיעו שני סטודנטים למחלקה לארכיטקטורה כדי למחות על חזרתו של איברהים ללימודים. במהלך המחאה, אחד הסטודנטים, בן שיר, בעט בכוס קפה שהיתה מונחת על יד איברהים. צעד זה, הגם שהוא אינו מקובל, הוביל לתגובה חסרת פרופורציות. מרצה בשם סנאן עבד אלקאדר כינס באופן מיידי את הסטודנטים הערביים לשביתה בהולה בחצר הקמפוס, באמצע שיעור – ויומיים לאחר מכן, כאשר בן שיר חזר לקמפוס ציפה לו מופע אימים. פרטיו של בן שיר וחבריו הופצו בקבוצות של אקטיביסטים פלסטיניים בצלאל, והם מוצפים מאז באיומים ובקריאות גנאי. מה שחמור יותר היא תגובת המוסד. בן שיר זומן לוועדת משמעת והורחק מיידית מהקמפוס עד לסוף הסמסטר, מה שיחייב אותו לחזור על הסמסטר שנית בעתיד – וצפויה להתכנס וועדת משמעת נוספת לדון באפשרות להדיח אותו לצמיתות מהלימודים.
זו רוח בצלאל 2022: סגל המרצים ינסה לסייע למחבל ששרף בית להשלים את חוק לימודיו, אבל יהודי ששפך כוס קפה – יורחק לצמיתות. האווירה בין הסטודנטים היהודיים בבצלאל קשה, ורבים מפחדים. לא מדברים על המקרה בקול. יש סטודנטים שיושבים מחוץ לשיעור להקשיב כי פוחדים להיות באותה הכיתה עם סטודנט תומך טרור, המפרגן לרוצח יהודים ושמח על הרצח.
(אימה בבצלאל): https://rotter.net/forum/scoops1/746127.shtml
ואולי הגיע הזמן לשנות את שם המוסד הירושלמי מבצלאל בן אורי מקים המשכן, לאיברהים עווד (אבו באכר אל-בגדדי) הורס האמנות באל-קודס.
נעמן כהן

נכתב במשך שלושה שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק ז
ניסים מארגן את אנשי הכפר לצידו

בבית ניסים לוי דולקים האורות עד שעה מאוחרת בלילה. אנשים יוצאים ונכנסים, השולחן ערוך, ניסים מקבל אורחים, מתייעץ, משוחח ונותן פקודות.
לעיתים הוא יוצא פתאום מן הבית לביקורים בכפר. לכאורה, אין איש יודע כל התכונה הזאת מהי. ניסים בא ומברך את בעל-הבית. בעל-הבית מזמין אותו ואת מלַוויו לשֶבת. אישתו ממהרת להגיש כיבוד, שותים קוניאק או עראק ומעלים לשולחן מיני חמוצים וגרעינים קלויים. ניסים מדבר בקול רם על מצב העבודה בכפר, על המנהל החדש של בית-הספר ועל התחבורה שאינה מסודרת וגורמת לאנשים ביטול זמן רב. האישה, העומדת בפינת החדר, מנענעת בראשה ואומרת: "יַא ניסים, יא ניסים, כמה אתה צודק בדיבורים שלך."
כל מאמציו מכוּונים שלא להפסיק את הדיבור ולוּ גם לרגע אחד. בעל-הבית עומד עליהם ומשגיח שיטעמו מן המוגש, לכן קשה לסמוך עליו שינהל את השיחה. התעייף ניסים עצמו מרוב דיבור, ממשיכים שני מלוויו. אוצר העניינים גדול, אבל מטרת הביקור עצמה אסורה אפילו ברמז. יושבים כמחצית השעה ואחר-כך קמים פתאום. נעלב בעל-הבית: "מה, כבר קמים? רק עכשיו באתם, עוד לא הספקנו לדבר, גם לא לאכול. בשביל מה הלכה אישתי למיטבח להכין את העוף והאורז?"
אלה דברי-נימוס. הוא יודע כי ניסים לוי לא התכוון כלל להישאר לארוחת-הערב. ואולם ניסים מנצל את המצב לטובתו ואומר: "תודה, תודה, באמת לא צריכה האישה שלך שתתאמץ כל-כך בשבילי. אבל אתם מ ו כ ר ח י ם עכשיו לבוא אצלי לעשות גם כן ביקור. כבר חודשים רבים שלא ביקרתם. באמת, האישה שלי שואלת תמיד – מה זה שלא רואים אתכם? כבר חשבתי, יש לך משהו עליי בליבך."
"לא! לא! חס ושלום!" מתרעם עליו בעל-הבית. "מה זה עלה על דעתך? שאני אזניח את הידידות הישנה שלנו עוד מחוץ-לארץ? רק פשוט, הצרות והפרנסה וגידול הילדים לוקחים ממני ומן האישה את כל הזמן, עד שלא נישאר רגע אחד פנוי ללכת לבקר את הידידים האמיתיים שלנו. עכשיו, שאתה באת וטרחת במיוחד לראות אותנו ועשית לנו כבוד גדול כזה – אני מבטיח שאבוא לבקר אצלך באחד הערבים הקרובים. כי אין דבר שיפריד בינינו בידידות שלנו. הנה אנחנו נפגשים יום-יום בעבודה ושומעים אחד על השני ורואים, תודה לאל, את הבריאות. רק הצרות ימח שמן והכסף מפריעים לנו את התענוג של השיחה והשתייה ביחד כמו שהיינו עושים פעם."
מהרהר בעל-הבית: אם יסרב להופיע, יתפרש סירובו כעלבון והוא יוציא עצמו מכלל אוהדיו של ניסים. ובעצם, מדוע לו להסתכסך עם ניסים לוי ולהוציא על עצמו שם של מתבדל ואיש-ריב בכל הכפר? וכלום ייגרע מכבודו אם יחזיר ביקור? כלום עוול יעשה בזה?

לכן דולקים האורות עד שעה מאוחרת בביתו של ניסים לוי. ציפורה עובדת קשה, וכבר נתן לה ניסים סכום כפול ומשולש להוצאות המאכל והמשקה, ועוד לא די. מופיעים המוזמנים אחד-אחד וניסים מקבלם בפתח במאור-פנים, עושה להם כבוד גדול בהכניסו אותם, וטופח לכל אחד בידידות על כתפו עד שעצמות האורח מחַשבות להישבר מעוצם המכה, אולם אין הלה מעֵז לומר מילה או לגלות סימני כאב פן יפגע בכבודו של המארח. יצאה השמועה שיש להיזהר מעט בכניסה לבית ניסים, וכל שהוא זריז יכול להימלט מטפיחת-היד. האחרונים שבאו אליו, ששמעו והוזהרו, עברו אפוא בקפיצה קלה בכניסה מיד לאחר לחיצת-היד, וניסים, כיוון שחש בחיפזון, לא הקפיד לחלוק לכל אחד את מנתו. די לו שמפחדים ממנו, לכן היה טופח רק לכל חמישי באורחים, או למי שאינו זריז למדיי, ואילו כלפי השאר הסתפק רק בהרמת-יד קלה ועינו קלטה את הרעד הקל בכתפיהם ובגבם.
נסתיים טקס קבלת-הפנים, נכנס ניסים לחדר ועומד על אורחיו ומפציר בהם לטעום וליהנות. בינתיים מביאים מן המיטבח בשר מבושל ברוטב-עגבניות ומתובל בתבלינים חריפים עם אורז לבן ואפונה ירוקה. שופך להם ניסים בכף גדולה מן הרוטב אל הצלחת עד שנעשה כל גרגיר-אורז וכל אפון מאכל-תאווה בפני עצמו. השולחן עמוס פלחי-צנון, ביצה, עלי-חסה טריים, זיתים ירוקים וזיתים שחורים, מלפפונים חמוצים מתוצרת-בית ועַמבָּה הוֹדית חריפה על-גבי כרובית, סלק וחצילים כבושים, עם לפת אדומה חתוכה פרוסות-פרוסות. ועל כל אלה יין אדום, קוניאק, עראק ובירה לבנה. אין הכוס מספיקה להתרוקן עד שמתמלאת מחדש וניסים עומד על כל אחד ושותה עימו לחיי המשפחה, השכנים, הקרובים, וההצלחה בעתיד הניראה לעין והבלתי-ניראה לעין עד שמתערפלות הסיבות ונותרת קהות-חושים בלבד.
מנסים האורחים לסרב ואינם יכולים, איש אינו נמלט לפני שקיבל את מנתו. וכל המאכלים האלה באו מחוץ לתה אשר לפני הארוחה ועוגיות-השׂוּמשׂוּמין הפריכות והבוטנים, מקולפים ושאינם מקולפים, ממולחים ובלתי-ממולחים, חמניות, דלועים, גרעיני-חימצה ותפוחי-עץ ובננוֹת. יושבים האורחים וכרסם מלאה ועיניהם נעצמות, עובר ניסים ותוקע עוד בננה לכל אחד בידו, ינסה מישהו לא לקחת – מיד עומד עליו ומקלף בשקידה ומגיש לו ומחייך אליו בשמחה עד שהלה נכנע ומקבל ולועס כמי שכּפאוֹ שד.
"יא ניסים, יא ניסים," אומר לו מי מהנוכחים, "כל הערב אנחנו יושבים ומתפלאים עליך איך שאתה הגעת בלי עין-הרע לברכה גדולה כל-כך במעשיך ובהוצאותיך עד שכולנו יושבים ונהנים בצל קורתך, וכל מה שאנחנו מבקשים להפחית – אתה מעמיס עלינו עוד ועוד, והכול מתוך הלב הרחב שלך וכיסך הפתוח. איך? איך?"
אומר להם: "יַא רבותיי, שמעו לי. רק החריצות עושה מבן-אדם שיגיע למשהו. וכך יעזור לי – כמה אני עבדתי כל השנים כדי שאוכל להרשות לעצמי לעשות הכנסת-אורחים מן המשובח שבמשובח – "
"אתה לא צריך שתטרח עלינו כל-כך, ניסים. מה אנחנו עשינו ומה נוכל להחזיר לך שנהיה ראויים לקבל את כל ההנאה הגדולה של המטעמים הנפלאים של אישתך."
"מה עלה על דעתכם להחזיר לי? הרי א נ י הוא המחזיר לכם למען הידידוּת. תודה לאל – כל אחד מאיתנו יכול להרשות לעצמו להזמין את חבריו ולשמח את ליבם בשיחה ובהארת-פנים ובמאכל ובמשקה, וגם נתחיל עוד מעט לשיר ולשחק עד שיתעורר כל הכפר מן השמחה."
בשיר אין הם נותנים קולם, אך למשחק דואג ניסים שלא יחסר. עם הבאת הקפה מסלקים את השולחן בחדר-האורחים הגדול, מביאים שולחנות קטנים ועליהם טבלאות קלפים, קוביות-מזל מסומנות במיספרים ולוחות-חשבון ומטבעות-כסף ישנים לסימון הזכיות וההפסדים. לא הכול שייך לניסים עצמו, חלק שאל מן הקפה של אבּוּ-סנין בעיר וחלק קנה בכוונה להיפטר ממנו אחרי הבחירות במחיר מועט יותר. עובר ניסים מאחד לשני ומהמר על תוצאות המשחק, לעיתים הוא עצמו משחק בבת-אחת עם כמה אנשים, או חוזר עליהם ומעביר מהלכים, מחלק קלפים, זורק קוביות וקורא מיספרים בלי להרהר רגע אחד ובלי לחשוש פן יפסיד מתוך החיפזון.
"מה לך היום?" קוראים לו המסובים, "חג אצלך? כבר אינך שׂם לב על המַהלכים?"
"מה מהלכים? מי מהלכים?" עונה להם, "העיקר איך הולכים!"
"נכון, העיקר איך הולכים," משיבים לו וחוזרים לשחק בעיניים יוקדות. הכול רכונים אל השולחנות הקטנים עד שדומה החדר לאחד מבתי-הקפה למשחקי-מזל שבסימטאות העיר. וניסים, היכן שהוא עצמו אינו משחק הריהו מתערב על תוצאות משחקם של אחרים, ונמצא שאין בחדר פינה שבה אין לו חלק של סיכון במשחק.
לאחר כרבע שעה מתחלף צלצול המטבעות המדומים ושאר תחליפי הכסף, גפרורים וחרוזים, ברשרוש השטרות העוברים מיד ליד. ניסים לוי מוציא מכיסו חבילה עבה של שטרות בני לירה ומחציתה, רק גב החבילה עטוף בשטר של עשׂירייה, והוא סובב והולך משולחן לשולחן, שואל לתוצאות ומנהל עסקי-חליפין. מנהג אחד לו שעליו אינו עובר – את כל הפסדיו וחובותיו הוא משלם מיד, ואוי לו למי שיסרב לקבל את המגיע מן החבילה שבידו. עיניו של ניסים תידלקנה אז בחמת-רצח על העלבון ופיו ישפוך אש וגופרית. שניים מידידיו הטובים ממהרים ומחזיקים בו לבל יכלה בזעמו את המסרב. הם מדברים על ליבו ומפצירים בו שיירגע. רואה הסרבן ומתמלא בהלה, לא פילל כי לכך יגרום. ניגשים אליו שניים אחרים מן האורחים, מרגיעים גם אותו ואומרים:
"תתבייש, תתבייש לך. כך מתנהג בן-אדם מבוגר? כאילו היית נער. מה יש? מדוע אתה מסרב לקחת ופוגע בו בביתו בלי כל סיבה. מה הציע לך? שוחד? וכי לא זכית בכספך ביושר? תגיד! תגיד!"
כך – כשמפסיד ניסים. די בהתפרצות-חימה אחת שייבהלו הכול ויסכימו לקבל מידיו את שטרות-הכסף. ולא כן כשהוא זוכה ומגיע תורו לקבל את הסכום מן האורח. שום כוח בעולם לא יכריחהו ליטול את זכיותיו. הוא מסרב ומתחמק בדרכים ישרות ועקלקלות ומביא נימוקים חזקים ככל העולה על רוחו. טענה משכנעת עימו: "אני לא רוצה שיצא לי שם שהרווחתי על האורחים אחרי שאני מזמין אותם אליי ומפתה אותם לשחק בקוביה. יצא כאילו הם משלמים לי בעד הארוחה ושאר הכיבוד והשתייה. חס ושלום שיחשדו אותי בזה. לוּ אני הייתי בא אליך – גם אתה לא היה לך לב להרוויח ממני אחרי שהייתי אורח שלך ואכלתי משולחנך, נכון?"
אומר האורח: "ניסים, אצלי אין חובות במשחק, או שאתה מקבל ממני את הכסף או שאני נעלב ויוצא."
עונה ניסים: "איך שלי יהיה לב לקחת ממך כסף לפני סוף החודש ולפני בוא המשכורת, אפילו שאני יודע שיש לך מספיק ולא חסרה הפרוטה אצלך בבית. לא למענך, אלא למעני, למען ההרגשה שלי, אני לא יכול לקבל ממך כסף. לא אמרתי שאתה לא צריך לשלם לי. בבקשה, החוב שלך אצלי – לא שכחתי ממנו. אחרי הראשון בחודש, או החמישי, מתי שמשלמים את המשכורת, תבקר אצלי ונחליט אם אנחנו משחקים עוד פעם על הסכום. מפני שהיום הולך לי המזל כשאני משחק בבת-אחת נגד כולם ומסַכּן הרבה, וזה לא הוגן כלפיך. אנחנו צריכים לשבת ולשחק בכוחות האמיתיים שלנו, ואינשאללה, נַשווה את התוצאות. אם לא, אני מבטיח לך – אקח ממך את כל הכסף! הא? איך אני?"
מרוב בלבולים וחילופי-דברים מוותר האורח על כוונתו לשלם. איש עדיין לא הצליח להכריח את ניסים לוי לקבל כסף כשלא רצה בכך, ואפילו זרקו את השטרות בתנועה פזרנית על הרצפה, מסרו אותם לילדים או תחבו בסינר של העוזרת. תמיד חזר הסכום המדוייק לכיסם כשהיו נפרדים ממנו בלחיצת-יד בפתח האפלולי במסדרון. ניסים היה מקפיד, בהוסיפו צביטת-חיבה או חיבוק של ידידוּת לאורח הנפרד ממנו, לתחוב גם את ידו לתוך כיסו של הלה ולהניח בו את הסכום המדוייק. ואם נתקל בהתנגדות לא התבייש לתקוע אגרופו בשוקו של הסַרבּן ולהטות בכוח את אַמַת-ידו עם המרפק הצידה, עד שהכיס נפרם. האורח, מבולבל לחלוטין ובטוח שהדבר בא באשמתו ומתוך סירובו, לא יכול עוד לסרב לקחת את הכסף. מה גם שניסים נשבע לו, כי לא ישקוט ולא ינוח אם יחשוד שבאשמתו נקרעו החוטים.
עד לסוף הערב נמצא כל אחד חייב לניסים כמה לירות או שהרוויח ממנו אחדות. איש אינו יוצא נקי ממנו. בסופו-של-דבר אין ניסים מפסיד סכומים גדולים על אורחיו. מיד לאחר שהללו מרגישים מה מתרחש במשחק הם מקטינים את סכומי-ההתערבות כדי שלא לקבל עליהם התחייבויות גדולות מדיי, וכדי שלא ייראו כמנצלים את טוב-ליבו של המארח. ניסים עצמו פותח את התערבויותיו ומשחקיו בסכומים גדולים ובכך כופה עליהם את התשלומים הראשונים. אולם כשהם מורידים מערך ההימור כדי מטבעות בני עשר אגורות ואגורות בודדות, מעמיד הוא עצמו פנים כנכנע להם ומסַכּן סכומים שווים לשלהם. הוא מחייך ומכה אותם בלשונו של פחדנותם. אין טעם, הוא אומר, לסכּן מול אנשים שאינם רוצים לסכּן גם הם.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990. מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.

חיימקה שפינוזה: תתבייש לך שאתה כותב ככה על אורי זוהר רק מפני שהוא "אשכנזי". אם הוא היה "מזרחי" או מחטיפי תימן – לא היית מעז לכתוב עליו ככה וככה!

* אהוד: באחד מכלי התקשורת שסיקרו את לווייתו של אורי זוהר, נאמר שכמנהג ירושלים בני משפחתו הקרובים ביותר לא הלכו אחרי מיטתו. ובכן, לא רק מנהג בירושלים אלא מקורו בקבלה – לפיה לילית השדה באה ערומה בלילות אל הגברים בחלומותיהם ומזדווגת עימם, וכתוצאה מכך הם פולטים זרע, קרי לילה, הנקרא בספר "דברים" בשם מִקְּרֵה-לָיְלָה – שמזריע אותה וממנו נולדים לגבר היהודי בנים-דמוניים, שדים ערטילאיים.
לידי ביטוי נפלא בא המנהג הזה בסיפור של יצחק בשביס זינגר "יומנו של מי שלא נברא" הכתוב מנקודת מבט של ילד דמוני ערטילאי ההולך אחר מיטת אביו ביום הלווייתו. את סיפורו זה, כמו סיפורים אחרים שלו, קראנו לראשונה בעברית בשנות החמישים והשישים בכתב-העת המצויין "מולד" בעריכתו של אפריים ברידא.
בפגישה עם בשביס-זינגר בעת שביקר בארץ, הוא נהנה לשמוע מפי כי מורי גרשם שלום אמר לי שהוא, בשביס-זינגר, הינו הסופר היחיד המבין והמשתמש נכון בסיפוריו במקורות קבליים.
לימים היה לי קשר הדוק עם בנו-יחידו, הסופר והעיתונאי ישראל זמיר בקיבוץ בית אלפא, וערכתי רבים מספריו, בהם "לכבות את השמש" (2004) האישי-הדוקומנטארי, אחד הספרים החזקים ביותר שנכתבו על מלחמת השחרור בחזית המצרית, שבה לחם ישראל וממש בנס נשאר בחיים.

* ג'וחא: איפה אנחנו לעומת הגאון סמי ברדוגו שהתקשורת הספרותית החשובה עוסקת בו ומלקקת את עכוזו? אתם תראו, הוא עוד יזכה בְּבְּרס ישראל!

* ...הֶסדר העניינים שפירסם השבוע שר האוצר שלנו, גיבור מחנה "אנטי־ביבי", איש ממשלת השינוי, הוא מסמך שידהים גם את העיתונאי הכלכלי השרוי והמצוי כבר שנים רבות בזירות ההון-שלטון-עיתון הישראליות. רשימת האנשים ששר האוצר נאלץ לדווח עליהם כ"חברים קרובים" ו"יועצים", לא דומה לשום דבר שזכינו לראות אי פעם, והשאלה היחידה שאיתה נותר הקורא היא איך, איך, איך לעזאזל הגיעו הפוליטיקה, הנורמות הציבוריות והציפיות שלנו מאנשי ציבור למקום שבו כל כך הרבה ישראלים סבורים שזה האיש שמגיע להם כשר האוצר. מדהים לגלות כמה מהר אפשר לנרמל, כמה קל להתרגל לעולם שבו האיש שמתיישב בלשכת שר האוצר, שאמור לייצג את האינטרס של 99% מהציבור, אסף לו במשך 30 שנה — שאת רובן המכריע העביר כפוליטיקאי ועובד מדינה – עשרות חברים ומקורבים שהם מיליארדרים או כאלה שפרנסתם בעשור האחרון היא לייצג את האינטרסים של המיליארדרים מול הכנסת, הממשלה והעיתונות. [גיא רולניק, "דה מארקר", "הארץ", 3.6].