נכתב במשך שלושה שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

ו
רבינוביץ יוצא לפנסיה

בצוהריים הודיע רבינוביץ לכל עובדי המחצבה על פרישתו הקרובה. הפועלים הריעו לו, ומהם החלו מארגנים מקהלה של קולות:
"ר – בּי
נוֹ – ביץ!
ר – בּי
נו – ביץ!"
והם מתופפים בידיהם על סירי-האוכל ורוקעים ברגליהם. רבינוביץ נרגש ומבקש: "שֶקט! שקט! תנו לי לדבּר – "
ההמולה נדמה בבת-אחת. פתאום נדהם רבינוביץ, כאילו קיווה שהשקט לא ישתרר כה מהר. היה רגע מעיק של דממה עד שמצא מילים בפיו.
"נוּ טוב, אין לי הרבה מה להסביר. בוודאי כבר שמעתם שאני יוצא לפנסיה. ואולי אעבור לעבוד בעיר. מי יודע? ובעוד שבוע תתקיימנה בחירות. כך ההנהלה רוצה. ובהן ייבחר מנהל-עבודה חדש במקומי."
"מה קרה לי?" הירהר, "עליי להסביר, להוסיף משהו. מדוע אני לא יכול להסביר? מה הם מביטים בי כתרנגולים בבני-אדם. דמוקרטיה, שלטון, מנהל-עבודה חדש. מדוע המילים אינם מתחברות לנאום שהכנתי לי? עליי לחנֵך אותם. לחנך, לחנך. הם לא יוכלו להסתדר בלעדיי. מצחיק, אפילו בשביל לבחור את ממלא-מקומי עדיין צריכים אותי. עליהם להבין מה הם עושים, והם אינם מבינים. מדוע אינם קמים לומר מילה? להודות, ואם לא להודות – לפחות להתעניין במתרחש. אולי אשמתי היא שלא הצלחתי להסביר ואת המילים החשובות ביותר לא אמרתי מעולם. והיום, כאשר התכוונתי סוף-סוף לדבּר, לא באו לי המשפטים."
קם ניסים לוי ושאל: "זה הכול? אדון רבינוביץ?"
"לא, כלומר – כן. רציתי עוד להסביר, אבל אולי אתה תגיד להם כל מה שצריך, מפני שאתה מבין טוב יותר איך להסביר להם."
ניסים קם ואמר: "חברים, מן ההנהלה ביקשו שעכשיו, כאשר אדון רבינוביץ עובר לתפקיד חשוב יותר ואין להם די אנשים מומחים בעבודת המחצבה – נתכנס ונחליט מי יכול לקחת לידיו את הפיקוח על העניינים. מפני שהם סומכים על שיקול-הדעת שלנו ועל ההבנה שלנו בסידור העבודה."
"בחירות, בחירות," מילמל רבינוביץ בהתרגשות והוסיף: "חברים, אלה הן בחירות שאנחנו הולכים לקראתן. במו ידיכם אתם בוחרים מנהל-עבודה חדש מן האנשים שלכם – "
"כן, כן, בחירות," הפסיק אותו ניסים באמצע דיבורו, "בחירות הן שיקול-הדעת שלנו. זה אותו הדבר. מה שאנחנו מוצאים לנחוץ – אנחנו מחליטים. דמוקרטיה."
רבינוביץ התעלם מהסברו של ניסים, נטל את רשות-הדיבור ואמר: "בעוד שבוע תתקיימנה הבחירות. כל אחד מכם יכול להגיש לי מועמד, ואנחנו נפרסם את השמות על הלוח. בתאריך שנקבע נעשה אסיפה ונִראה מי יזכה במיספר הקולות הגדול ביותר."
"בסדר, בסדר," נכנס ניסים לתוך דבריו, "אנחנו צריכים למהר לעבודה. כולם מבינים את העניין. מה אתה חושב לך, אנחנו פרימיטיבים? לא מבינים את הדמוקרטיה שלכם? זה לא פעם ראשונה שאנחנו הולכים להצביע. שום דבר לא חדש בשבילנו."
הפועלים החלו לקום מעם השולחנות ולאסוף את כלי-האוכל.
"רגע! רגע!" צעק רבינוביץ, "עוד לא גמרנו. יש עוד משהו לברר. אי-אפשר ככה. חַכּוּ, אַל תצאו!"
נעצרו איש-איש במקומו, ונפנו אליו באדישות, ובמעט חמלה.
"נוּ, נוּ, דבּר כבר!"
"תגיד, מחכים."
"מה איכפת לכם, חֶברה. אם הוא רוצה לבזבז את הזמן, אַל תמהרו."
"למה לנו לשבור את הראש בעניינים שלו? בשביל מה היה כל השנים מנהל-העבודה אם הוא צריך עכשיו לבוא ולבלבל את המוח ולשאול אותנו מי מתאים להיות המנהל החדש? מה אנחנו מבינים בכלל? מה שיגידו נעשה."
"נו רבינוביץ, מחכים לך."
רבינוביץ אמר: "יש עוד דבר אחד לברר, חברים. אתם יודעים שקיימים שני סוגי בחירות – חשאיות וגלויות. בבחירות גלויות מרימים את הידיים ומצביעים, אבל בהצבעה חשאית – "
"מה חשאיוֹת?" נזעק ניסים לעברוֹ. "תגיד, מה יש אצלנו להסתיר?"
"ניסים, מה איתך? אתה לא מבין?"
"מה מבין? מה אתה חושב שאני הולך איתך יד אחת בהצבעה חשאית?"
"ניסים, מה הדיבורים האלה? כל השנים אני סומך עליך, ופתאום אתה מסַבּך את כל העניינים."
"אתה אַל תגיד לי מסַבֵּך, ואַל תשתף אותי בהצבעה הסודית שלך. מה אתה חושב לך? בין אנשים גלויים אנחנו יושבים פה ולא הולכים לרמות אחד את השני. כאן כולנו משפחה אחת ועדה אחת ולא רוצים שתכניס סכסוכים בינינו בהצבעות שלך במחתרת, כאילו גנבים היינו!"
אחדים מן הפועלים הוסיפו: "בסדר! הוא צודק!"
"מה הוא חושב לו, אדון רבינוביץ? שאנחנו מתביישים אחד מן השני? שאנחנו מתביישים להגיד בגלוי מה שאנחנו חושבים?"
"גלויות! אנחנו רוצים גלויות! מה הוא מכניס לנו לראש מחשבות של הצבעה חשאית, כאילו היינו הולכים להיות מרגלים אחד של השני."
"ובכן, חברים, מה החלטנו?" שאל רבינוביץ ברצותו להרוויח זמן. "אני מציע שנקבע אסיפה נוספת ובה נסביר בשקט את הדברים."
"אנחנו מתנגדים!" צעק ניסים, "אנחנו אנשים ישרים ובעד בחירות גלויות! גלויות!"
קולות אחרים הצטרפו אליו. "גלויות! צודק ניסים, לא צריכים פרוטקציה במפעל שלנו. מה אנחנו יודעים את מי אתם תכניסו לנו בהצבעות החשאיות?"
"יאללה, חברה, לעבוד."
"יאללה, יאללה! גמרנו את בלבולי-המוח להיום."
והם מיהרו כולם לצאת מן הסככה והניחו את רבינוביץ לנפשו בלי שיוכל עוד להשפיע עליהם או לשנות את דעתם. "האם אני צודק במה שאני עושה?" הירהר, "האם אני צודק? מה קרה שפתאום אני לא יכול להסביר ולא לתת הוראות? האם הם צוחקים לי? שונאים אותי? זאת היתה רק אי-הבנה, והאשְמה בי. עליי להסביר יותר טוב."
והוא הלך למשרד להכין את המודעות על הבחירות.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990. מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.