ללמד תלמידים לחשוב חשיבה יישומית

בבתי הספר לחינוך, במכללות ובאוניברסיטאות, מוגיעים אנשי שם את מוחותיהם בחתירה אחרי שיטות הוראה אשר ישפרו את העשייה החינוכית, ויגבירו את הרצון ללמוד וללמד.

על הרוב אנשי אקדמיה אלה אינם מיישמים בעצמם את השיטות שהם מטיפים להן, אלא ממשיכים ללמד בשיטה הקלאסית – הוראה פרונטאלית, הנעזרת לעיתים במצגת. ומדוע? כי דרך זאת היא הכי קלה, ומסתבר שהיא גם הכי יעילה. הטענה הנשמעת מהאקדמיה שהשיעור הפרונטאלי הוא מיושן, והחומר הנלמד הוא מיושן, וכי צריך ללמד את התלמידים לחשוב, ולא לדרוש מהם לשנן, בוודאי לא כשכל המידע נמצא זמין בלחיצה על מקלדת – טענה זאת נראית על פניה מוצדקת, אבל אם בודקים אותה על קרקע המציאות, נראה לי שנגיע למסקנה כי אין לה על מה שתסמוך.

נתחיל את הדיון בתיאור ניסיונות האקדמיה להציע שיטות הוראה לא פרונטאליות, הרי שתי דוגמאות מיני רבות: שיטת ההוראה בקבוצות, כשכל קבוצה מטפלת בחלק מהנושא הנידון, ואחר כך כל קבוצה מדווחת לכל הכיתה מה העלו בדיוניהם. למותר לציין עד כמה שיטה זאת מכבידה על המורה*), וגורמת לבזבוז זמן.

שיטה אחרת מציעה שהמורה יכין 6-5 מערכי שיעור על פי הרמות השונות של התלמידים בכיתה. שוב, מדובר בעומס אדיר על המורה אשר יבקש לאמץ שיטה זאת – במקום להכין מערך שיעור אחד, יהיה עליו להכין חמישה, והרעש שייוצר ב"דיונים" הפנימיים בין תלמידי הקבוצות השונות, שולל כל אפשרות של למידה בסביבה תרבותית.

מי משמבקש להציע שיטת הוראה, חייב לתת את הדעת לא רק על יעילותה, אלא גם על העול שהשיטה הזאת עלולה להטיל על המורה שעמוס עבודה לעייפה.

שלילת השינון, המוזכרת לעיל, נראית בעיניי חסרת שחר – הבה נתבונן במקצועות הנחשקים של המבוגרים שחלק לא מבוטל של החניכים חותרים אליהם: היעלה על הדעת כי עורך-דין יעמוד בפני שופט כשהוא איננו בקיא בחוקים ובפסקי הדין הרלוונטיים? האם ייתכן שהוא יפנה אל השופט שיחפש בעצמו את הראיה בגוגל, כי הוא הרי פטור מהשינון?

הייתכן שרופא לא ישנן בשנות לימודיו, וגם אחר כך, את המבנה האנטומי של האדם, סוגי המחלות ואינספור שיטות הריפוי וסוגי התרופות?

האם ייתכן שנגן בתזמורת לא ישנן את היצירה שהוא עומד לנגן אינספור פעמים לקראת ההופעה לפני קהל?

האם ייתכן ששחקן יופיע על במה לפני ששינן אינספור פעמים את הטקסט?

האם ייתכן שמתמטיקאי לא יידע בעל-פה מאות נוסחאות?

הדרישה מהתלמיד לשנן שירים, פסוקים מהתנ"ך, נוסחאות מתמטיות, תאריכים ואירועים היסטוריים – אינה בבחינת קפריזה של הפדגוגים – אלא כורח כדי להכין לחיים איש תרבות.

כי צריך להפנים שתפקיד המורה איננו ללמד את התלמיד לחשוב חשיבה יישומית. חשיבה כזאת היא אתגר ענק שלא רק מורים אינם מסוגלים להתמודד איתו – אפילו מומחים נכשלים על הרוב בתחזיותיהם המתבססות על חשיבה: כך קרה למומחי ביטחון לפני מלחמת יום הכיפורים, כך קרה למומחי הכלכלה במשברים הכלכליים החוזרים ונשנים כל כמה שנים, וכך קרה למומחי ספרות כמו אברהם שלונסקי שראה בביאליק משורר לא רלוונטי, וכנ"ל לגבי נתן זך כלפי נתן אלתרמן המשורר הגאוני.

ובאמת, מי הוא פתי שיאמין כי אם ילמדו שיר אחד או שניים של ביאליק, התלמיד ש"למד לחשוב", יקרא בעצמו שירים אחרים שלו, ויידע לנתחם?

מי פתי שיאמין כי אותו תלמיד יידע לנתח שיר של רוני סומק עם הכלים שקיבל בשיעור על שיר אחד של ביאליק?

מי פתי שיאמין כי תלמיד ש"למד לחשוב" היסטוריה בשיעור על מלחמות החשמונאים, יידע להתמודד עם ים המידע על מלחמת העולם הראשונה?

מי פתי שיאמין כי תלמיד שלמד את משפט פיתגורס, יידע לשחות בעצמו בים הטריגונומטריה?

אלו דרישות חסרות שחר לחלוטין. אין לדרוש ממורה ללמד לחשוב – גאון כמו סוקרטס לא הצליח ללמד את תושבי אתונה לחשוב, ורק בודדים כמו אפלטון וכסנופון הפנימו את דרכו, ואילו הוא עצמו שילם בחייו על עצם הרעיון שניתן ללמד אנשים לחשוב.

כאמור, אין לדרוש מהמורה ללמד לחשוב, עליו לגרום לכך שחניכיו יעשו הכרה עם פיסת תרבות מהעבר, כזאת שהחברה האנושית סבורה שהיא ראויה. מקצוע ההוראה הוא מקצוע שמרני, וטוב שכך, המורה מכיר את פיסת התרבות מהעבר, ואותה הוא יודע להעביר אל תלמידיו: הוא יביא לידיעת תלמידיו מעט מגאוניותם של סופוקלס, שקספיר, טולסטוי, ביאליק; מעט מגילוייהם של אוקלידס, פיתגורס, ארכימדס, ניוטון, איינשטיין, מעט מקורות העיתים מהעולם הקדום ועד ימינו אנו; מעט מגאונותם של דארווין, פאסטר, פלמינג, סאלק, סייבין – וכי כיצד אחרת ניתן להפוך את חניכינו לאנשי תרבות? ואם יקומו מביניהם גאונים בעלי חשיבה פורצת דרך – זה לא יקרה משום שלימדו אותם בבית הספר "לחשוב", אלא משום הניצוץ הייחודי שניחנו בו. כדי לגדול להיות אנשי תרבות צריך – כמה נכון! – להתבסס על מצע של תרבות, ואת זה מעניק בית הספר לחניכיו, ורק על המצע הזה יכול לקום בעל החשיבה המקורית, כי כידוע, גאוני המחר צמחו על בסיס פירותיהם של גאוני העבר.

יש המבקרים את הצורך בבחינות בגרות, ואת הצורך בבחינות בכלל, אבל גם המבקרים הגדולים ביותר חייבים להודות שבחינות אלו מדרבנות ללמוד. חשיבות נוספת נודעת לבחינות הבגרות, והיא שהופכות את תעודות הגמר במרכז ובפריפריה לשוות ערך. בחינות אלו משתרעות על אותה פיסת תרבות עליה דנה רשימה זאת, והיא כוללת שפת אם, שפות זרות, מקצועות ריאליים ומקצועות הומאניים. לא סוד הוא שמקצועות שמיועדים לבחינות בגרות זוכים לתשומת הלב המרכזית מצד מורים ותלמידים, על כן, הנטייה במסדרונות משרד החינוך לוותר על בחינות בגרות בהומניסטיקה עלולה להפוך מקצועות אלה לנחותים, ויש בכך פגיעה אנושה בהשגת אותה פיסת תרבות מיוחלת על ידי אנשי התרבות של מחר. על כן, יש לברך את הארגון שלנו שמוחה נמרצות נגד הנטייה הבלתי ראויה הזאת.

נחזור לענייננו: המורה אמור להכיר את פירות מוחותיהם של ישעיהו, סוקרטס, אוקלידס, שקספיר, ניוטון, דארווין, ותפקידו להנחיל פיסת התרבות הזאת של העבר. הוא לא מנחיל כלים להתמודד עם העתיד הבלתי ידוע – גאוני עולם נכשלו בכך, ורק לשם איור אזכיר את כותבי הדיסטופיות המפורסמים – אלדוס האקסלי, ג'ורג' אורוול, ריי ברדבורי – שהתיימרו לנבא את העתיד, ורוב תחזיותיהם לא עמדו במבחן המציאות. האקסלי, למשל, ניבא שנשים יחדלו בעתיד ללדת, "כמו חיות", וכל הילדים ייוולדו במעבדה, והוא אפילו לא הצליח לחזות מראש נושא בסיסי כל כך כמו יישומי המחשב.

ביטוי נפלא לאוזלת היד של מוח האדם באשר לחשיבה עתידית נמצא בשירו המרטיט של יהודה עמיחי "ליום הולדתי":

... אני עדיין משל

בלי סיכויים להיות נמשל,

ועומד בלי הסוואה מול עיני אוייב

ומפות מיושנות בידי

בהתנגדות הגוברת ובין מגדלים,

ולבדי בלי המלצות

במדבר הגדול.

("שירים 1948-1962"; ההדגשה שלי – מ"ג)

מומלץ שלכל "הנביאים", היודעים איזה עתיד מצפה לחניכינו, והיודעים איך צריך לאמן לחשוב לקראת עתיד זה – מומלץ שיתאזרו במידה רבה של צניעות. מה שהם יכולים להציע לחניכים, למרות היומרה ללמד לחשוב לקראת העתיד, הוא בסך הכול "מפות מיושנות" כדבריו הנכוחים של עמיחי.

כל שנאמר לעיל איננו סותר את העובדה שבית הספר הוא מוסד די מגביל, שילדים ונערים נאלצים לבלות בו במשך חלק גדול מהיממה בשגרה שבדרך הטבע עלולה לשעמם, ואף לדכא את השאיפה למבע עצמאי. וכדי להתגבר על רעות אלו הנתיב הנכון של המורה הוא לא באימוץ שיטות הוראה המעמיסות עליו עול שמעבר לכוחותיו, אלא להיות מודע לכורח לגוון את השיח, להימנע ככל האפשר ממבול השאלות המורעף על התלמיד, ובמקום זאת לדרוש מהתלמידים לשאול את המורה שאלות על החומר הנלמד**).

וכאן צריך להצביע על נושא כאוב, והוא השכר הנמוך של המורה, שמבריח כוחות מעולים מהמקצוע, ורק אידיאליסטים חסרי תקנה מתמידים בעבודה הקשה הזאת הבלתי מתוגמלת. את פתרון הפלא הזה – לתגמל כיאות את המורה – למדו ביפן, בפינלנד ובסינגפור – אולי נלמד אותו גם אנחנו כאן בישראל.

ולסיכום: לא תזיק צניעות למי שכביכול יודע איך ללמד תלמידים לחשוב, ומי שמציע שיטת הוראה חדשה, ייטיב אם יקפיד לא להעמיס עומס חסר שחר על המורה.

*) מטעמי נוחות מוזכרים 'מורים' בלשון זכר, אבל ברור שהכוונה למורות ולמורים.

**) על הנושאים שברשימה זאת כתב המחבר מיספר ספרים. המעוניין מוזמן לפנות בדוא"ל granotmoshe@walla.co.il, ויישלח אליו ספר בדואר ללא תשלום.

משה גרנות

המאמר התפרסם לראשונה ב"קשר עין" ביום 26.5.22.

אהוד: על כגון דא היה אבי המנוח בנימין אומר: "כשהטיפשות מושלת."