מתוך ספרו החדש

"גם ג'וזף סיסקו צחק: מבחר סיפורים"

הוצאת מעיין, 2022, 168 עמ'.

בעיר היו שלושה בתי קולנוע, ואפילו תיאטרון, שכמובן נקרא על שם מיכאיל אמינסקו, המשורר הלאומי שלהם שנולד בעיר שלנו – גאוות גדולה! ממש ליד התיאטרון עמדה הספרייה העירונית, והיה בה מכל טוב העולם. ריקו, שירש את זה ממני, היה מבלה שם ערבים שלמים, וחוזר הביתה רק לאחר שממש דחפו אותו החוצה, לא לפני שציידו אותו ללילה בעוד ספר או שניים. לא ידעתי אם לשמוח על כך שבכיתה ד' הוא קרא כבר את "אבא גוריו" ואת "עלובי החיים", או שמא מוטב היה אילו דמה לרובי אישי שלא מצא שום טעם ברומנים, אבל ידע לנתב אל מקורות הכסף.

לפעמים הייתי מתלבשת יפה, מזליפה בושם, ויוצאת עם ריקו לראות סרט טוב או מחזה, מטיילים מעט בכיכר העיר מקנחי בקפה באחת המסעדות שבכיכר, שם נהגו השחקנים עצמם להתכנס, לשיר ולהתבדח, ואני, פליטת יומי הקשה, יושבת, מקשיבה להם ומתחממת באורם. לפעמים היה מגיע קרקס לעיר, אז היה גם רובי מראה עניין (קולנוע ותיאטרון לא דיברו אליו), ואנו יושבים בחבורה, מלקקים גלידה ונהנים מהמופע. החיים במסבאה היו קשים, ואפילו מכוערים, אבל היה מפלט, היו הפסקות משיח השיכורים, הייתה תקווה.

המסבאה של רובי לא דמתה לפאב, לבר או לביסטרו – מסבאת איכרים היא הגועל בהתגלמותו – הם באים במטרה להשתכר כדי לברוח מן החיים הקשים, כדי להסיר מעליהם את האחריות למעבידים, למשפחה. השכרות משחררת מכבלי הנישואין, ההורות, הפרנסה. יושבים בעיניים כבויות, שותים עד אובדן ההכרה, ואחר כך חוזרים בכיסים ריקים. ויש גם גנבי מסבאות שמחכים לקליינטים שלהם, וכשאלה יוצאים מתנדנדים ומטושטשי הכרה, הם מרוקנים להם את מעט הכסף שנותר להם בכיסים, וכשהם מתפכחים, הם שוקעים לעולם נורא יותר מזה שחוו קודם.

לא פעם שאלתי את עצמי למה לעלובי חיים אלה לדבוק בחיים – הם מבוססים בבוץ ובשלג, כשלרגליהם סמרטוטים עטופים בעורות חזיר, ומהודקים בשרוכים, הם משכימים עם שחר לעבודה מפרכת, וחוזרים תשושים בלילה. חיים בתוך חושות מכוסות בקש, קופאים מקור בחורף, ומרטיבות מחליאה בסתיו ובאביב. הבויאר והסוחר מרמים אותם במקח וממכר על תוצרתם, וכל אושרם מסתכם בכוס צויקה שהם שותים אצל היהודי, ועוד כוס, ועוד כוסית – עד ששוקעים לקהות חושים. רובם אפאטיים בשיכרונם, אך יש גם כאלה שהשיכרון חושף את השנאה העצורה בליבם על כל הסובב אותם, ובעיקר כלפי היהודי, שבעיניו הוא אנטיכריסט, מקור כל צרותיו. ובכמה כאלה נתקלתי!

השהייה בבית המרזח הייתה עבורי סיוט, אבל ללא ספק, הפרנסה היתה בשפע, וכשרוב הסובבים אותנו רעבו מבוקר עד ערב, כי אחרי המלחמה פקדו את רומניה שתי שנות בצורת, וגם הרוסים לא השאירו שק קמח וחבית נפט רומניים שלא גזלו מהם כפיצוי על כך שרומניה פלשה לברית המועצות יחד עם הגרמנים.

הפרנסה הטובה במקום המחליא הזה לא נמשכה לנצח – בדצמבר 1947 אולץ המלך מיכאי לוותר על הכתר לטובת השלטון החדש, שהיה גרורה של ברית המועצות. רומניה הוכרזה כ'דמוקרטיה עממית', וסדרי החיים ממש התהפכו: הסרטים בבתי הקולנוע עסקו רק במלחמת הגבורה, בסטחנובים שעובדים עד צאת הנשמה למען העתיד הוורוד שמבטיח הקומוניזם; וכן, תוארו בסרטים החיים הקשים של העניים בארצות הברית ובאנגליה, לעומת גן העדן שזוכה לו האזרח הסובייטי. כלומר, מעט הניחומים שזכיתי בהם בשלוש השנים שלאחר שחרור העיר בידי הרוסים, גם להם הגיע הסוף. אפשר אולי להתנחם בספר טוב, אבל השלטון החדש לא התכוון להניח ל'מוצצי דמם של הפועלים' להמשיך במעשיהם הנלוזים, והכוונה לסוחרים בכלל, ולסוחרים היהודים בפרט. פוליטרוקים היו מגיעים כמה פעמים בשבוע להודיע כי קץ המסחר הפרטי יגיע בקרוב, והשלטון החדש לא יסכים שאנשים יחיו על תיווך – מי שלא יעמול בכפיו על לחמו – סופו בכלא, וכיוון שרובי היה כל חייו 'עלוקה, מוצץ דם הפועלים' – לא תהיה לו תקנה לעולמים.

הם אמרו, וגם עשו: יום אחד הגיעה משאית והעמיסה את כל חביות היין של המסבאה בטענה שאין עליהן חותמת של הממשלה החדשה, כאילו מישהו הודיע לרובי שעליו לדאוג לחותמת כזאת. הם לא הסתפקו בהחרמת היין, אלא גם הטילו על רובי לשלם על ההובלה. היין הובל לחצר המשטרה, ושם התחלקו בו 'העשוקים', כל מובילי המהפכה, וכל בעלי העבר הנקי מקפיטליזם עלוקתי.

יום אחד חוזר ריקו החמוד שלי מבית הספר, ואני מבחינה שעיניו אדומות.

"בכית, נשמה שלי, מה קרה?"

"הפשיט אותי..."

"מי? גיצא?"

גיצא היה בן כיתתו של ריקו, שהקנט אותו והציק לו רק משום שריקו ילד טוב, שמקשיב למורה, ומקבל ציונים טובים.

"לא, לא גיצא, הרופא."

הרופא המופקד על בתי הספר היה דוקטור סוריאנו, לגיונר עם דם על הידיים, שהמשטר החדש המשיך להעסיק משום שאחרי המלחמה חסרו רופאים.

"מדוע? לא הרגשת טוב? הרופא בדק אותך?"

"לא, הוא בדק את כל הילדים, הוא דרש שכולם יוריד את החולצות, ורק אותי..."

"מה קרה, נשמה שלי, ספר לאימא!"

"מכולם דרש להוריד רק את החולצה, וממני דרש להסיר את המכנסיים והתחתונים. אני החזקתי את המכנסיים חזק, אבל הוא צעק עליי שלא אתחצף. אמרתי לו שכל הילדים הורידו רק את החולצה, והוא: 'רובין שטיין, אתה משהו מיוחד, תוריד, ואל תתווכח!' הוא ראה שאני מתעקש, והוא ניגש אליי והוריד את המכנסיים בכוח... ובחדר הייתה המחנכת והאחות, ואני ככה..."

לא ידעתי מה להגיד, הלב שלי נכמר על הילד היפה והעדין שלי שככה אירע לו.

"'אתן, רואות,' הוא פנה למורה ולאחות, 'אמרתי לכן שיש בעייה.' איזו בעייה, אימא, מה הוא רצה?"

בינתיים הגיע גם רובי, וריקו לא הצליח להתאפק, ופרץ בבכי.

"מה קרה לך, ריקו? מדוע אתה בוכה?"

ריקו השתנק בבכיו, ולא הצליח לענות. אני עניתי במקומו:

"דוקטור סוריאנו האנטישמי הפשיט את הילד שלנו, רצה לראות איך נראה ילד יהודי נימול. ריקו חמוד, אין אצלך שום בעייה, הבעייה היא של הרופא החוליגן הזה. אני אדבר עם המחנכת."

"המחנכת מיהרה לתת לי את המכנסיים להתלבש, אבל האחות סתם הסתכלה ולא עשתה כלום."

הפוליטרוקים לא הסתפקו בגזל חביות היין, הם פנו לבעל הבית שהשכיר לרובי את המקום, ואיימו עליו שאם יחדש את חוזה השכירות עם הקפיטליסט היהודי, הממשלה תחרים את כל הבית לטובת העם והמדינה, ובבוקר מושלג אחד מצא רובי על דלת המסבאה מודעה בזו הלשון:

"רומנים אהובים, חברים יקרים, ילדי המהפכה הברוכה – היין הוא סם המוות, ומי שמוכר לכם אותו – הוא בן השטן."

לא היה טעם להיאבק, לא היה שום סיכוי. המעצר והמשפט המבוים היו רק עניין של זמן. הגשנו ניירות למשרד ההגירה, וקיבלנו תשובה חיובית – ישראל היא אמנם ארץ קפיטליסטית, גרורה של ארצות הברית, אבל הדולרים שרומניה קיבלה על כל גולגולת גברו על האידיאלים של המהפכה הקומוניסטית. מכרנו כל מה שהיה לנו בחצי חינם, וארזנו את החיוני ביותר בארגזים קטנים, כי יותר מארבעים קילוגרמים לנפש (ברוטו!) אסור היה לקחת עמנו.

הלכתי להיפרד מגברת ברץ. אחרי המלחמה נודע לה שחבריו הקומוניסטים של בנה התקיפו את שיירת האסירים המובלים לכתף הדנובה לעבודות כפייה. הם שחררו את בנה. אבל מסתבר שאיתרע מזלו של יונל להיות בעברו טרוצקיסט, והרוסים גירשו אותו לסיביר. הוא שולח לאימו מכתבים מהגולאג, אך אלוהים יודע אם היא תזכה לראות את בנה אי פעם בחייה, כי הוא נדון לשמונה-עשרה שנות גלות. בכיתי על צווארה של האישה הטובה הזאת, כי ידעתי שלעולם לא אראה אותה עוד. לפני שנפרדתי, הנחתי בידה צמיד זהב, וברחתי מחשש שהיא תרצה להחזיר לי.

אחר כך הלכתי למריצה. היא גרה באותה חווילה יפה, וביתה עדיין הקרין עושר ואצילות, אבל פניה לא היו לה עוד: בעלה הקולונל אילייאסקו נהרג בקרב על סטלינגרד (היה מפקד חטיבה בארמיה הרומנית השנייה, שהצטרפה לארמיות הגרמניות), ובעיני המשטר החדש הוא נחשב כמעט לבוגד, ומשום כך היא לא קיבלה פנסיה. לא ידעתי ממה היא חיה, ואני חשתי מחויבות להביא לה מדי פעם קצת פרודוקטים להחיות את נפשה. היא חשה אבודה בסדר העולם החדש, כשבעלה איננו, ובנה היחיד, קורנל, לומד משפטים בפאריס, וחושש לחזור לרומניה בחופשות. אלמנה כמוה הרי היתה ראויה לכבוד על מעשי הגבורה של בעלה, אבל המשטר החדש בז לכל מה שהיה קדוש רק לפני שלוש-ארבע שנים. אני גם מניחה שהמשטר החדש יחמוד בוודאי את הבית העשיר שלה שנועד לאכלס מיספר אזרחים פרולטרים, ולא רק אישה אלמנה אחת.

הסרתי את הרביד שהיה על צווארי, והנחתי בידה:

"תראי, מריצה, זה זהב, ועיני האוח הן יהלומים. אסור להוציא תכשיטים מרומניה. אילו ניסיתי, היו מחרימים לי במכס, והרביד הזה היה עולה על צווארה של אשת המוכס. אני רוצה שתיקחי את זה, וכל פעם שליבך יהיה רע עלייך, תביטי עליו, ואני מבטיחה לחשוב עלייך באותם רגעים."

מריצה חיבקה אותי חזק, ועיניה דמעו:

"תלכי לינדוצ'קה, תלכי אהובה. כאן אין תקווה, כאן אין מנוחה אפילו בקבר. ליהודים יש שכל, אני בטוחה שתקימו לכם מדינה חזקה, תחיו באושר ובכבוד ובדמוקרטיה. אל תיקחו את הדוגמה שלנו, כי אנחנו כאן ללא תקווה וללא עתיד..."

גיסי הקומוניסט איציק, עלה ארצה לפנינו, וזכה לקבל מהאפוטרופוס דירת נפקדים ביפו, ואילו אנחנו שהתמהמהנו, נשלחנו למעברה.

משה גרנות