נכתב במשך שלושה שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק ז
ניסים מארגן את אנשי הכפר לצידו

בבית ניסים לוי דולקים האורות עד שעה מאוחרת בלילה. אנשים יוצאים ונכנסים, השולחן ערוך, ניסים מקבל אורחים, מתייעץ, משוחח ונותן פקודות.
לעיתים הוא יוצא פתאום מן הבית לביקורים בכפר. לכאורה, אין איש יודע כל התכונה הזאת מהי. ניסים בא ומברך את בעל-הבית. בעל-הבית מזמין אותו ואת מלַוויו לשֶבת. אישתו ממהרת להגיש כיבוד, שותים קוניאק או עראק ומעלים לשולחן מיני חמוצים וגרעינים קלויים. ניסים מדבר בקול רם על מצב העבודה בכפר, על המנהל החדש של בית-הספר ועל התחבורה שאינה מסודרת וגורמת לאנשים ביטול זמן רב. האישה, העומדת בפינת החדר, מנענעת בראשה ואומרת: "יַא ניסים, יא ניסים, כמה אתה צודק בדיבורים שלך."
כל מאמציו מכוּונים שלא להפסיק את הדיבור ולוּ גם לרגע אחד. בעל-הבית עומד עליהם ומשגיח שיטעמו מן המוגש, לכן קשה לסמוך עליו שינהל את השיחה. התעייף ניסים עצמו מרוב דיבור, ממשיכים שני מלוויו. אוצר העניינים גדול, אבל מטרת הביקור עצמה אסורה אפילו ברמז. יושבים כמחצית השעה ואחר-כך קמים פתאום. נעלב בעל-הבית: "מה, כבר קמים? רק עכשיו באתם, עוד לא הספקנו לדבר, גם לא לאכול. בשביל מה הלכה אישתי למיטבח להכין את העוף והאורז?"
אלה דברי-נימוס. הוא יודע כי ניסים לוי לא התכוון כלל להישאר לארוחת-הערב. ואולם ניסים מנצל את המצב לטובתו ואומר: "תודה, תודה, באמת לא צריכה האישה שלך שתתאמץ כל-כך בשבילי. אבל אתם מ ו כ ר ח י ם עכשיו לבוא אצלי לעשות גם כן ביקור. כבר חודשים רבים שלא ביקרתם. באמת, האישה שלי שואלת תמיד – מה זה שלא רואים אתכם? כבר חשבתי, יש לך משהו עליי בליבך."
"לא! לא! חס ושלום!" מתרעם עליו בעל-הבית. "מה זה עלה על דעתך? שאני אזניח את הידידות הישנה שלנו עוד מחוץ-לארץ? רק פשוט, הצרות והפרנסה וגידול הילדים לוקחים ממני ומן האישה את כל הזמן, עד שלא נישאר רגע אחד פנוי ללכת לבקר את הידידים האמיתיים שלנו. עכשיו, שאתה באת וטרחת במיוחד לראות אותנו ועשית לנו כבוד גדול כזה – אני מבטיח שאבוא לבקר אצלך באחד הערבים הקרובים. כי אין דבר שיפריד בינינו בידידות שלנו. הנה אנחנו נפגשים יום-יום בעבודה ושומעים אחד על השני ורואים, תודה לאל, את הבריאות. רק הצרות ימח שמן והכסף מפריעים לנו את התענוג של השיחה והשתייה ביחד כמו שהיינו עושים פעם."
מהרהר בעל-הבית: אם יסרב להופיע, יתפרש סירובו כעלבון והוא יוציא עצמו מכלל אוהדיו של ניסים. ובעצם, מדוע לו להסתכסך עם ניסים לוי ולהוציא על עצמו שם של מתבדל ואיש-ריב בכל הכפר? וכלום ייגרע מכבודו אם יחזיר ביקור? כלום עוול יעשה בזה?

לכן דולקים האורות עד שעה מאוחרת בביתו של ניסים לוי. ציפורה עובדת קשה, וכבר נתן לה ניסים סכום כפול ומשולש להוצאות המאכל והמשקה, ועוד לא די. מופיעים המוזמנים אחד-אחד וניסים מקבלם בפתח במאור-פנים, עושה להם כבוד גדול בהכניסו אותם, וטופח לכל אחד בידידות על כתפו עד שעצמות האורח מחַשבות להישבר מעוצם המכה, אולם אין הלה מעֵז לומר מילה או לגלות סימני כאב פן יפגע בכבודו של המארח. יצאה השמועה שיש להיזהר מעט בכניסה לבית ניסים, וכל שהוא זריז יכול להימלט מטפיחת-היד. האחרונים שבאו אליו, ששמעו והוזהרו, עברו אפוא בקפיצה קלה בכניסה מיד לאחר לחיצת-היד, וניסים, כיוון שחש בחיפזון, לא הקפיד לחלוק לכל אחד את מנתו. די לו שמפחדים ממנו, לכן היה טופח רק לכל חמישי באורחים, או למי שאינו זריז למדיי, ואילו כלפי השאר הסתפק רק בהרמת-יד קלה ועינו קלטה את הרעד הקל בכתפיהם ובגבם.
נסתיים טקס קבלת-הפנים, נכנס ניסים לחדר ועומד על אורחיו ומפציר בהם לטעום וליהנות. בינתיים מביאים מן המיטבח בשר מבושל ברוטב-עגבניות ומתובל בתבלינים חריפים עם אורז לבן ואפונה ירוקה. שופך להם ניסים בכף גדולה מן הרוטב אל הצלחת עד שנעשה כל גרגיר-אורז וכל אפון מאכל-תאווה בפני עצמו. השולחן עמוס פלחי-צנון, ביצה, עלי-חסה טריים, זיתים ירוקים וזיתים שחורים, מלפפונים חמוצים מתוצרת-בית ועַמבָּה הוֹדית חריפה על-גבי כרובית, סלק וחצילים כבושים, עם לפת אדומה חתוכה פרוסות-פרוסות. ועל כל אלה יין אדום, קוניאק, עראק ובירה לבנה. אין הכוס מספיקה להתרוקן עד שמתמלאת מחדש וניסים עומד על כל אחד ושותה עימו לחיי המשפחה, השכנים, הקרובים, וההצלחה בעתיד הניראה לעין והבלתי-ניראה לעין עד שמתערפלות הסיבות ונותרת קהות-חושים בלבד.
מנסים האורחים לסרב ואינם יכולים, איש אינו נמלט לפני שקיבל את מנתו. וכל המאכלים האלה באו מחוץ לתה אשר לפני הארוחה ועוגיות-השׂוּמשׂוּמין הפריכות והבוטנים, מקולפים ושאינם מקולפים, ממולחים ובלתי-ממולחים, חמניות, דלועים, גרעיני-חימצה ותפוחי-עץ ובננוֹת. יושבים האורחים וכרסם מלאה ועיניהם נעצמות, עובר ניסים ותוקע עוד בננה לכל אחד בידו, ינסה מישהו לא לקחת – מיד עומד עליו ומקלף בשקידה ומגיש לו ומחייך אליו בשמחה עד שהלה נכנע ומקבל ולועס כמי שכּפאוֹ שד.
"יא ניסים, יא ניסים," אומר לו מי מהנוכחים, "כל הערב אנחנו יושבים ומתפלאים עליך איך שאתה הגעת בלי עין-הרע לברכה גדולה כל-כך במעשיך ובהוצאותיך עד שכולנו יושבים ונהנים בצל קורתך, וכל מה שאנחנו מבקשים להפחית – אתה מעמיס עלינו עוד ועוד, והכול מתוך הלב הרחב שלך וכיסך הפתוח. איך? איך?"
אומר להם: "יַא רבותיי, שמעו לי. רק החריצות עושה מבן-אדם שיגיע למשהו. וכך יעזור לי – כמה אני עבדתי כל השנים כדי שאוכל להרשות לעצמי לעשות הכנסת-אורחים מן המשובח שבמשובח – "
"אתה לא צריך שתטרח עלינו כל-כך, ניסים. מה אנחנו עשינו ומה נוכל להחזיר לך שנהיה ראויים לקבל את כל ההנאה הגדולה של המטעמים הנפלאים של אישתך."
"מה עלה על דעתכם להחזיר לי? הרי א נ י הוא המחזיר לכם למען הידידוּת. תודה לאל – כל אחד מאיתנו יכול להרשות לעצמו להזמין את חבריו ולשמח את ליבם בשיחה ובהארת-פנים ובמאכל ובמשקה, וגם נתחיל עוד מעט לשיר ולשחק עד שיתעורר כל הכפר מן השמחה."
בשיר אין הם נותנים קולם, אך למשחק דואג ניסים שלא יחסר. עם הבאת הקפה מסלקים את השולחן בחדר-האורחים הגדול, מביאים שולחנות קטנים ועליהם טבלאות קלפים, קוביות-מזל מסומנות במיספרים ולוחות-חשבון ומטבעות-כסף ישנים לסימון הזכיות וההפסדים. לא הכול שייך לניסים עצמו, חלק שאל מן הקפה של אבּוּ-סנין בעיר וחלק קנה בכוונה להיפטר ממנו אחרי הבחירות במחיר מועט יותר. עובר ניסים מאחד לשני ומהמר על תוצאות המשחק, לעיתים הוא עצמו משחק בבת-אחת עם כמה אנשים, או חוזר עליהם ומעביר מהלכים, מחלק קלפים, זורק קוביות וקורא מיספרים בלי להרהר רגע אחד ובלי לחשוש פן יפסיד מתוך החיפזון.
"מה לך היום?" קוראים לו המסובים, "חג אצלך? כבר אינך שׂם לב על המַהלכים?"
"מה מהלכים? מי מהלכים?" עונה להם, "העיקר איך הולכים!"
"נכון, העיקר איך הולכים," משיבים לו וחוזרים לשחק בעיניים יוקדות. הכול רכונים אל השולחנות הקטנים עד שדומה החדר לאחד מבתי-הקפה למשחקי-מזל שבסימטאות העיר. וניסים, היכן שהוא עצמו אינו משחק הריהו מתערב על תוצאות משחקם של אחרים, ונמצא שאין בחדר פינה שבה אין לו חלק של סיכון במשחק.
לאחר כרבע שעה מתחלף צלצול המטבעות המדומים ושאר תחליפי הכסף, גפרורים וחרוזים, ברשרוש השטרות העוברים מיד ליד. ניסים לוי מוציא מכיסו חבילה עבה של שטרות בני לירה ומחציתה, רק גב החבילה עטוף בשטר של עשׂירייה, והוא סובב והולך משולחן לשולחן, שואל לתוצאות ומנהל עסקי-חליפין. מנהג אחד לו שעליו אינו עובר – את כל הפסדיו וחובותיו הוא משלם מיד, ואוי לו למי שיסרב לקבל את המגיע מן החבילה שבידו. עיניו של ניסים תידלקנה אז בחמת-רצח על העלבון ופיו ישפוך אש וגופרית. שניים מידידיו הטובים ממהרים ומחזיקים בו לבל יכלה בזעמו את המסרב. הם מדברים על ליבו ומפצירים בו שיירגע. רואה הסרבן ומתמלא בהלה, לא פילל כי לכך יגרום. ניגשים אליו שניים אחרים מן האורחים, מרגיעים גם אותו ואומרים:
"תתבייש, תתבייש לך. כך מתנהג בן-אדם מבוגר? כאילו היית נער. מה יש? מדוע אתה מסרב לקחת ופוגע בו בביתו בלי כל סיבה. מה הציע לך? שוחד? וכי לא זכית בכספך ביושר? תגיד! תגיד!"
כך – כשמפסיד ניסים. די בהתפרצות-חימה אחת שייבהלו הכול ויסכימו לקבל מידיו את שטרות-הכסף. ולא כן כשהוא זוכה ומגיע תורו לקבל את הסכום מן האורח. שום כוח בעולם לא יכריחהו ליטול את זכיותיו. הוא מסרב ומתחמק בדרכים ישרות ועקלקלות ומביא נימוקים חזקים ככל העולה על רוחו. טענה משכנעת עימו: "אני לא רוצה שיצא לי שם שהרווחתי על האורחים אחרי שאני מזמין אותם אליי ומפתה אותם לשחק בקוביה. יצא כאילו הם משלמים לי בעד הארוחה ושאר הכיבוד והשתייה. חס ושלום שיחשדו אותי בזה. לוּ אני הייתי בא אליך – גם אתה לא היה לך לב להרוויח ממני אחרי שהייתי אורח שלך ואכלתי משולחנך, נכון?"
אומר האורח: "ניסים, אצלי אין חובות במשחק, או שאתה מקבל ממני את הכסף או שאני נעלב ויוצא."
עונה ניסים: "איך שלי יהיה לב לקחת ממך כסף לפני סוף החודש ולפני בוא המשכורת, אפילו שאני יודע שיש לך מספיק ולא חסרה הפרוטה אצלך בבית. לא למענך, אלא למעני, למען ההרגשה שלי, אני לא יכול לקבל ממך כסף. לא אמרתי שאתה לא צריך לשלם לי. בבקשה, החוב שלך אצלי – לא שכחתי ממנו. אחרי הראשון בחודש, או החמישי, מתי שמשלמים את המשכורת, תבקר אצלי ונחליט אם אנחנו משחקים עוד פעם על הסכום. מפני שהיום הולך לי המזל כשאני משחק בבת-אחת נגד כולם ומסַכּן הרבה, וזה לא הוגן כלפיך. אנחנו צריכים לשבת ולשחק בכוחות האמיתיים שלנו, ואינשאללה, נַשווה את התוצאות. אם לא, אני מבטיח לך – אקח ממך את כל הכסף! הא? איך אני?"
מרוב בלבולים וחילופי-דברים מוותר האורח על כוונתו לשלם. איש עדיין לא הצליח להכריח את ניסים לוי לקבל כסף כשלא רצה בכך, ואפילו זרקו את השטרות בתנועה פזרנית על הרצפה, מסרו אותם לילדים או תחבו בסינר של העוזרת. תמיד חזר הסכום המדוייק לכיסם כשהיו נפרדים ממנו בלחיצת-יד בפתח האפלולי במסדרון. ניסים היה מקפיד, בהוסיפו צביטת-חיבה או חיבוק של ידידוּת לאורח הנפרד ממנו, לתחוב גם את ידו לתוך כיסו של הלה ולהניח בו את הסכום המדוייק. ואם נתקל בהתנגדות לא התבייש לתקוע אגרופו בשוקו של הסַרבּן ולהטות בכוח את אַמַת-ידו עם המרפק הצידה, עד שהכיס נפרם. האורח, מבולבל לחלוטין ובטוח שהדבר בא באשמתו ומתוך סירובו, לא יכול עוד לסרב לקחת את הכסף. מה גם שניסים נשבע לו, כי לא ישקוט ולא ינוח אם יחשוד שבאשמתו נקרעו החוטים.
עד לסוף הערב נמצא כל אחד חייב לניסים כמה לירות או שהרוויח ממנו אחדות. איש אינו יוצא נקי ממנו. בסופו-של-דבר אין ניסים מפסיד סכומים גדולים על אורחיו. מיד לאחר שהללו מרגישים מה מתרחש במשחק הם מקטינים את סכומי-ההתערבות כדי שלא לקבל עליהם התחייבויות גדולות מדיי, וכדי שלא ייראו כמנצלים את טוב-ליבו של המארח. ניסים עצמו פותח את התערבויותיו ומשחקיו בסכומים גדולים ובכך כופה עליהם את התשלומים הראשונים. אולם כשהם מורידים מערך ההימור כדי מטבעות בני עשר אגורות ואגורות בודדות, מעמיד הוא עצמו פנים כנכנע להם ומסַכּן סכומים שווים לשלהם. הוא מחייך ומכה אותם בלשונו של פחדנותם. אין טעם, הוא אומר, לסכּן מול אנשים שאינם רוצים לסכּן גם הם.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990. מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.