פגישותיי עימו במערב התעלה בחודש נובמבר 1973
מטעם מפקדת קצין חינוך ראשי
עם מכשיר הקלטה
יום שני. 19.11.73
[מתוך היומן שנכתב לאחר שחזרתי לתל-אביב]
בבוקר – שיחה עם קובי, קמ"ן גדוד 183, אשר הסביר לי את מהלכי הגדוד במלחמה וגם צייר לי סקיצה על מפה שבידי. אחר-כך שיחה עם חגי המג"ד, שחזר על תיאור הקרבות והלקחים. משם נסעתי לגדוד 183 שנמצא בנקודה כלשהי צפונה לכביש סואץ-קהיר, קרוב לגבול המערבי שלנו עם הכוחות המצריים. ריאיינתי שם צוות טכני של אחת הפלוגות וצוות טנק סנטוריון-משופר. עשה עליי רושם בחור בשם יוסי פורת מחיפה, שדיבר ברגש. 7 מתוך 15 חבריו לחברָה בחיפה נהרגו במלחמה. השארתי את כתובתי לכמה חיילים אשר הראו נטייה לכתוב.
אחר-הצהריים התארגן הגדוד לתזוזה וכבר לא היה זמן רב לראיונות. נסענו לחניון לילה בנקודה מערבית, כשהטנקים מסתדרים במלבן ובמרכזו שיירת הרכב הרך. ממש מצב של כוננות למלחמה. היו אלה ימים של מתיחות בשיחות בק"מ ה-101, ודומני כי מתיחות זו נמשכת עד היום. ישבתי באוטובוס-שלל מצרי ואכלתי ארוחת-ערב מאולתרת עם חיילי החולייה הטכנית והקלטתי אותם ללא ידיעתם, ונישארו כמה שיחות של הווי מיוחד במינו, מפחיד ומצחיק. רק אחר-כך סיפרתי להם שהקלטתי.
מאוחר יותר בלילה ריאיינתי את צוות טנק המג"ד של 183, אמנון אשכול מקיבוץ עין המפרץ, אשר בתוך המלחמה נעשה סמח"ט 164. צוות זה, בפיקודו של אמנון, עצר ליד הג'ידי 30 טנקים ט/62 של המצרים. השמיד לבד שבעה מהם, כאשר שלושה טנקים שלנו, שהשתתפו עימם בקרב – נפגעו. כל הסיפור הוקלט מפיהם וכן למחרת מפי אמנון עצמו.
מאוחר יותר הקלטתי מפקד פלוגת טנקים, מייקל, וכן חייל דתי אשר ביקש לומר דברי ביקורות ושפך ליבו. היתה שעה מאוחרת בלילה. החניון אפל כולו. חיפשתי לי מקום לישון ומצאתי אוהל גדול עשוי רשתות הסוואה, ליד זחל"ם, ורשת הסוואה גדולה פרושה על הארץ. הנחתי את שק השינה שלי ליד הבחורים הישנים, נכנסתי בבגדיי ומיד נרדמתי. ישנתי טוב. לא סבלתי מן הקור ולא מאדמת אפריקה. היו לי גם חלומות. פעמיים חלמתי על פיצי.
מתוך הסינאופסיס
קסטה ג/1 [המשך]
328. שיחה עם קובי, קמ"ן גדוד 183, חטיבה 164. 19.11.73. בבוקר. סיפור מהלכי הקרבות והתזוזות של הגדוד עם ציון תאריכים. שלב הבלימה. 763. שלב הצליחה. המעבר למערב התעלה. הפסקת אש ראשונה ושנייה.
1075. שיחה עם חגי, מג"ד גדוד 183, חטיבה 164. 19.11.73. בבוקר. סקירה על התארגנות הגדוד למלחמה. שלבי המלחמה העיקריים ונקודות הדגשה מבחינת אופי הלחימה ולקחים עיקריים. היערכות, כניסה לקרב, קרבות הבלימה עד ה-18 לחודש אוקטובר. 1380. סיום קרב הבלימה. 1400. שלב הצליחה והקמת ראש הגשר.
קסטה ג/2
1. (המשך דברי חגי, מג"ד 183) הרחבת ראש הגשר מערבה ודרומה לכיוון כביש סואץ-קהיר. תיאורי הקרבות לפי תאריכיהם. 300. המצב לפי קווי ה-22 לאוקטובר. הכיס המצרי בתוך כוחותינו, בין סביבת הקילומטר ה-101 לבין כוחותינו שמול העיר סואץ. 350. הפעולות אחרי ה-22 לאוקטובר. כיבוש עתקה ועדבייה. המשך הטיהור מערבה על כביש סואץ-קהיר. 536. סיכום של ההתקדמות בגדה המערבית וסיכום פעולות הגדוד. 606. על ההרכב האנושי של הגדוד. סקירת הצוותים השונים.
[עמ' 4] (המשך קסטה ג/2). 675. שיחה עם חוליה טכנית מגדוד 104, חטיבה 164, פלוגה ו'. 19.11.73. בצהריים. אברהם: תיאור הקרבות בג'ידי. טיפול בטנקים. סיפור של חילוץ. הפגזה אחרי שיחת המח"ט. 790. איציק: על ההפגזה בריכוז-יום של הגדוד, חלק מהחטיבה, עליה סופר קודם. 827. אברהם, גם הוא מאותה חולייה טכנית, על הטיפול בצוותות הטנקים ובטנקים. 844. סיפור יציאה לחלץ טנק, למרות שידעו שהוא פגוע לגמרי, ולדעתם סיכנו אותם בחינם. 895. התארגנות החולייה הטכנית בציודה תוך כדי מלחמה.
924. שיחה עם צוות טנק סנטוריון-משופר, גדוד 104, חטיבה 164. 19.11.73. צהריים. יוסי, מט"ק, תותחן ורס"פ בדרך-כלל. הפחד מראייה בפעם הראשונה של חבר פצוע. 955. יעקב, טען-קשר באותו צוות. 973. יוסי, על ההרוג הראשון בפלוגה. מה קורה כשמפקד נופל. 1017. על ההפגזה בציר פוררת, מול הג'ידי, לקחים. 1063. התקפת ט62, כאשר הזעיקו את אמנון המג"ד. אי דיוק היריות הארטילריה שלנו. 1084. יוסי, בקשר לדיסקיות. על פינוי פצועים. טענות בקשר למערכת ההסברה של צה"ל. חינכו אותנו שהכול יהיה קל מאוד והמצרים יברחו. 1283. יעקב. עוד בקשר לפצועים. מעשה גבורה של המ"פ גוטמן מגדוד 183 בחילוץ פצועים. הלקח: צריך להכניס לך בדם את פינוי הפצועים. אם מישהו נפגע בצוות, אסור להיכנס לבהלה אלא לפנות, להמשיך לנוע עם הטנק. 1285. מקרה חילוץ כאשר רק הנהג נשאר שלם והוא הוציא את הטנק שלם מהשטח. שמו אריה בלייברג, נהג מ"פ בפלוגה ו', גדוד 104. 1301. עוד על המקרה של גוטמן. דוד בלאט, המ"פ, נהרג. גוטמן זחל לבד עד לטנק, נכנס, וידא שהמ"פ הרוג, נכנס לתא הנהג, הניע את הטנק לאחור וחילצו.
1310. שיחה אישית לעומק עם יוסי פורת, המט"ק והתותחן, מגדוד 104. חייו. הרקע. שבעה מתוך חמישה-עשר חבריו בחיפה נהרגו במלחמה זו, אחד נעדר ואחד שבוי. במלחמה היה תותחן. 1367. יוסי קורא מכתב שקיבל זה עתה משלמה חברו, אף הוא חייל.
קסטה ד/1
1. (המשך המכתב ליוסי).
56. שיחה חופשית של חיילים, רובם מצוות טכני, גדוד 104, בלילה 19.11.73, בשעת ארוחת-ערב באוטובוס-שלל מצרי, בתוך חניון-לילה של הגדוד, שהחל לדלג. לחיילים סופר רק אחר-כך ששיחתם הוקלטה.
286. סיפור חילוץ של משאית ריאו, בתעוז ליד הג'ידי, מפי חובש של אותה חולייה טכנית, ומפי חבלן, בגדוד 104. הוקלט באותה שיחה. 384. אהרון, אף הוא מהחולייה הטכנית, מספר על הפגזה אחת.
448. סיפור הקרב של טנק המג"ד אמנון. מסופר מפי שני אנשי הצוות מגדוד 104, בערב ה-19.11.73. בסביבות הג'ידי עמד טנק אחד מול 30 טנקים ט62, מול הארמיה השלישית. 680. היציאה, מאוחר יותר, לחלץ נפגעים מן הטנקים שלנו שנפגעו באותו קרב. 738. מוטי, טען-קשר, מספר גם הוא את הקרב שעשו עם אמנון בטנק. 913. אותו צוות מספר על המשך המלחמה, היתקלויות וליווי שיירות בטנק המג"ד (שנעשה מאוחר יותר סמח"ט 164). הנסיעה לילה שלם משבטה לביר-גפגפה. 1034. אותו צוות: על הצליחה. הפגזה. ההבדל בין טנקיסטים לאלה שרצים בחוץ. איזור החיץ החקלאי.
קסטה ד/2
1. (המשך דברי צוות טנק המג"ד אמנון).
[עמ' 5] (המשך קסטה ד/2)
16. שיחה עם מייקל, מ"פ פלוגה ז', גדוד 104, חטיבה 164. לילה, 19.11.73. על ראשית המלחמה ביום שני בערב, בג'ידי. 78. תנועה לכיוון המיתלה, וקרב. 187. קרב בכביש הרוחב השני, שנבלם על ידי הטילים של המצרים. 247. קרבות הבלימה. ירי בעמדות מלווה בהפגזות. 287. 14.10, יום ראשון. הדיפת ההתקפה הגדולה של המצרים. תיאור הקרבות. המשך ימי לחימה לאחר מכן בגדה המזרחית, מול הארמיה השלישית, עד סוף המלחמה.
494. שיחה חופשית עם חייל שיריון מגדוד 104, פלוגה ז', נחמיה, שביקש להביע את דעתו. לילה. 19.11.73. הוא טוען על הכוננות שלא קויימה במעוזים. על דילול המעוזים. חוסר אירגון ובילבול בין היחידות בפרוץ המלחמה. טיפול בשבויים. חוסר טיפול הולם בפלוגה שלו לאחר הפסקת האש, בגלל היותה מסופחת ליחידות אחרות.
יום שלישי. 20.11.73
[מתוך היומן שנכתב לאחר שחזרתי לתל-אביב]
לפנות-בוקר העיר אותי רעש עצום של הטנקים שהחלו זזים ומתפרשים. לישון כבר לא יכולתי. גם לא להתגלח. עד מהרה התחלנו לזוז. עצרנו אחרי כמה קילומטרים בחניון זמני, רק הרכב הרך, ללא הטנקים. עליתי על קרון מגורים שנקרא בשם "מועדון לחייל" של פלוגת הסיור של הגדוד. חבר'ה נחמדים בעלי חוש הומור יוצא מהכלל ומוראל גבוה. הם מצאו משאית מצרית, טיולית, ובכוונה לא תיקנוה כדי שלא תילקח מהם. היא נגררת על ידי זחל"ם. יש בה שולחן מכוסה מפה לבנה, ספסלים. גז לבישול וארונות מלאים כל טוב. לארוחת הבוקר קיבלתי כוס ג'ילֶה עם צימוקים ומיץ שזיפים. הם מכינים את הג'לי בלילה והוא קופא בקור. הזחל"ם מלא מקלעים ומכונות-ירייה. שלל מרכב נטוש שלנו. וכמו כן יש להם מכונת-ירייה ארבע-קנית נגד מטוסים מתוצרת סינית, ניגררת על גלגלים, עם כיסא ליורה, ועוד משאית מלאה ציוד. יש להם גם "שבויים" [חיילים ישראליים מיחידות אחרות] – המצָבה שלהם כוללת 12 איש ויש להם 18, וכך הם מסתדרים לצאת לחופשות יותר מאחרים. דבר דומה קרה בהרבה יחידות – תוך כדי המלחמה עברו צוותים מיחידה ליחידה, וכך יש בכל יחידה חיילים השייכים ליחידות אחרות, והמפקדים אינם מוכנים לוותר עליהם. מבין הסיפורים של אנשי הסיירת, המוצלח ביותר הוא הסיפור על ששת השבויים המצריים שאי אפשר היה להיפטר מהם.
לקראת צהריים המשכנו לזוז. נסעתי בזחל"ם הסיירת. הגענו קצת מזרחה, למיתחם נטוש של תותחים מצריים שהיו פזורים בשטח. היו שם לועי פצצות שלנו, כל מכתש ברדיוס של כעשרה מטר ובעומק שלושה. ממש מפחיד. ורסיסים בכל השטח, מהם רימונים קטנים אשר הזהירו כי מי שנוגע בהם – מתפוצץ [כנראה פצצות מיצרר]. החיילים הראו לי על גבעה קרובה חייל מצרי הרוג ששכב פרקדן על גבו, רובה סער חלוד על בטנו, לבוש מדים. ממרחק מטרים אחדים ימינה ניראו גומות בקו ישר, פגיעות מקלע 03 של המטוס, והכדור הבא פגע במרכז מצחו של החייל, וכך היה לו רק חצי ראש. כל החלק מאמצע המצח, והקרקפת, היה חסר. פניו היו שחורים לגמרי, והיה משהו מבעית בשכיבתו ובמבטו.
משם המשכנו לנסוע לחניון אחר, מערבה. בלב איזור בונקרים של המצרים. גופות שלהם היו עדיין פזורות בשטח והדיפו ריח רע כשהתקרבת אליהם. הם היו מכוסים שטחית בתלוליות עפר.
בצהריים הרגשתי לפתע רע. קיבלתי הרעלת קיבה. עד אז החזקתי מעמד בצורה מצויינת. טיפסתי על טנקים. ישנתי על הארץ. לא חסר לי דבר בציוד והייתי עצמאי לגמרי בכל מקום אליו הגעתי. אך הרעלת הקיבה החלישה אותי. ועליה לא יכולתי לשלוט. שכבתי כל אחרי הצהריים בקרון המג"ד ונימנמתי. גם לא היה כבר את מי לראיין בחניון. הרגשתי בחילה נוראה. רק חשבתי על כל סוגי האוכל שהגחתי אל קרביי בתנאי השדה בכל המקומות בהם אכלתי – ומיד נעשה לי רע.
בערב חזר זחל"ם המג"ד מהשטח והלכתי לקחת טיפות טינקטורה אופי. היה לילה. חושך גמור. אני מתקרב עם פנס כיס. בתוך הזחל"ם המכוסה נמצאים שני חיילים, המסדרים ציוד ואלונקות.
"אפשר לדבר עם הרופא?" אני שואל.
"מי רוצה אותו?" אני שומע קול קצת מוכר מבפנים. משום מה אני עונה – "אהוד בן עזר."
בכל מקום הצגתי עצמי בשמי, כסופר הבא מטעם קצין חינוך, ולא פעם פגשתי אנשים שקראו את ספריי או את הטור ב"הארץ" ["ספרי דורות קודמים" ב"תרבות וספרות" בימיו הטובים]. והנה אני שומע:
"אתה לא במקרה האח של לאה בן עזר?"
ומיד זיהיתי את הקול. "אתה לא שרגא?"
– ומי מופיע מתוך הזחל"ם אם לא שרגא, בדלת מאחור, ראש בלונדי פרוע ברעמה גדולה, מדים רחבים. הוא היה חובש בצריפין, יחד עם לאל'ה, בתקופת שירותה בצבא. [---] הוא שמח עליי. שאל על לאל'ה וסיפרתי לו. מזג לי את הטיפות המרות, ופיטפטנו שעה קלה. סיפר שהיה חובש בגדוד במשך כל המלחמה, והצטנע. אבל מתוך סיפורי החיילים הבנתי שצוות זה עשה עבודה נפלאה. למחרת בבוקר עוד ראיתי אותו, מרחוק, שופך עפר על גוויות של חיילים מצריים שהעלו צחנה בשדה. כל הכבוד לו. [למרבה הצער הוא נפטר לפני שנים אחדות. אב"ע].
ישנתי רע מאוד בלילה, בקרון המג"ד. הרגשתי חולשה והתאפקתי לא להקיא. גזרתי על עצמי צום. רק כוס טה שעשה לי הנהג של הקרון.
מתוך הסינאופסיס
[עמ' 5] (המשך קסטה ד/2)
599. שיחה עם מחלקת הסיור של גדוד 104, חטיבה 164. בוקר, 20.11.73. מ"פ הסיור, אלי, על הגיוס. היציאה של המחלקה כמעט בלא ציוד ורכב. תפקידי המחלקה. כיצד אורגנו כל הכלים שבידם מהשלל וממקורות אחרים של כלים שלנו שננטשו. תפקידי המחלקה בקישור בין הדרג הלוחם ושיירת האספקה. הובלת השיירות. 693. תחילת הקרבות. לא השתתפו בקרבות, וביוזמתם עסקו בפינוי נפגעים. הפגזות. 834. לאחר חציית התעלה. מחסום מוקשים. אי ידיעת הנעשה במשך כל המלחמה. 879. סיפור התעייה עם הנגמ"ש המצרי שהיה בידי המחלקה. 1031. אלי: חילוץ פצועים. הסיפור על השבויים המצריים שאי אפשר היה להיפטר מהם מפני שאף אחד לא רצה לקבל אותם.
קסטה ה/1
1. (המשך הסיפור של מחלקת הסיור מגדוד 104 על השבויים).
יום רביעי. 21.11.73
[מתוך היומן שנכתב לאחר שחזרתי לתל-אביב]
קמתי בבוקר בהרגשת בחילה, אשר לא עזבה אותי גם כמה ימים לאחר שחזרתי, אפילו עכשיו בעת כתיבת השורות הללו, (אשר נמשכה, הכתיבה, כמה ימים. עתה כבר יום שני, ה-26.11). אמנון [אשכול] המג"ד הופיע לאחר שישן בלילה עם הטנקים במערב. ישבנו כמחצית השעה בקרון. ואחר-כך בחוץ, שעה שאכל ארוחת-בוקר, ושוחחנו. אמנון הוא דוגמא למפקד הטוב. איש מילואים, קיבוצניק, שאינו חושש לומר כל העולה על דעתו. יודע לתת דוגמא אישית. איש עבודה. מבוגר, למעלה מארבעים. החיילים מעריצים אותו ואין כלל שאלה של משמעת בגדוד. הכול נעשה כמו מאליו, ברוח צוות מצויינת. בגדוד של חגי היה המוראל של המפקדים קצת שפוף. רק בצוותות רוח טובה. והורגשו בעיות משמעת, והזנחה. ואילו כאן הכול היה על הצד היותר טוב. את השיחה עם אמנון הקלטתי, גם תיאור הקרב בו השתתף. גם ביקורתו ולקחיו, וחזרתי עליהם בפירוט בסינאופסיס. זו היתה האחרונה בסדרת השיחות שהקלטתי. חמש קסטות. יותר משמונה שעות הקלטה.
אבל היו דברים שאמר לי בעל-פה וביקש שלא אקליט אלא אזכור אותם. אני מצטער שלא הסכים להקליטם. אני משתדל לזכור את הנקודות שהעלה:
פינוי פצועים. מקרים בהם לא פונו פצועים. וזה דבר שאינו מקובל בצה"ל.
פינוי הרוגים. היו מקרים בהם נשארו הרוגים זמן רב בשטח, אם לא הצליחו לפנותם בתור פצועים, מאחר ורק לחברה קדישא צבאית מותר לפנות הרוגים, ואנשיה לא התגברו על המיספר הרב של ההרוגים. והדבר הביא לתופעות קשות ופגע במוראל של החיילים.
על חלק מהדברים חזר, והם הוקלטו קודם – בעייה של פער האמינות, ההרגשה של החייל בשדה שאינו יודע בשעת הקרב מה נעשה בגזרות אחרות.
בעייה של פיצול יחידות. בעייה של איבוד הציוד האישי בשעת המעבר מטנק לטנק. בעיות של אנשים שקיבלו הלם ולא רצו לחזור לקרב.
בעיות של פינוי פצועים – כאשר זוהי יחידה אורגאנית וכל אחד מכיר את השאר – יוצאים לחלץ פצועים גם בלי להמתין לפקודה. כאשר אין מכירים, מחכים לפקודה.
בעיות של חוסר בציוד לחימה מראשית המלחמה.
פיקוד: כאשר יש החלפות תכופות בפיקוד, ויחידות זרות מצטרפות – אין אותה הרגשה של אמון והיכרות בקול הפוקד עליך בקשר.
הקושי של אנשי מילואים להתקיים זמן רב בתנאי שדה שאינם מורגלים להם.
וכן – החייל רואה את המלחמה מבעד לדסקיות שלו.
מתוך הסינאופסיס
קסטה ה/1
53. שיחה עם אמנון, מג"ד 104, חטיבה 164. בוקר. 21.11.73. תיאור מהלכי הגדוד, ואחר כך חלקו של הגדוד ככוח סמח"ט בפיקודו של אמנון, שנתמנה סמח"ט. 250. ההתארגנות של הגדוד. בעיות של פיצול כוחות, פיצול יתר, של כוחות החטיבה. עייפות האנשים עוד בטרם הגיעם לקרב מפני הנסיעה הארוכה על זחלים. חוסר תחמושת. הטנקים במצב תחזוקה גרוע. בעיות של איתור אנשים. בעיות של חטיבה חדשה-יחסית אשר אנשיה אינם מכירים היטב אלה את אלה. 435. האופייני לחטיבה, צוות צעיר מאוד. בעיות מיוחדות הנובעות מכך. 470. במלחמה הזאת אין גיבורים. מסקנות מהמלחמה. 525. על ההיתקלות של טנק המג"ד ב-30 [טנקים מצריים] ט62. עוד לקחים מן המלחמה. 626. לגבי המינהלות. מניסיונו כסמח"ט. אירגון ציודים. "אנחנו בנינו עצמנו מכלום." 698. עוד על ההיתקלות של טנק המג"ד עם ה-ט62. תיאור הקרב מפי אמנון, שהיה מפקד הטנק, והלקחים שהפיק מהקרב, בו הושמדו שבעה ט62 מתוך 30. על הרגשתו האישית בקרב, שנערך ב-14.10 או ב-15.10. 877. המעבר בגשרים בקבוצות קטנות ללא נפגעים. הפעולות במערב התעלה. 960. לקחים מהמלחמה: האנשים שלנו חונכו לדעת. פה אנשים הוצאו מהעולם שהיו רגילים לו, ומראשית המלחמה ועד סופה, אנשים, גם מפקדים, לא ידעו מה הולך, מה עושה צה"ל, מה עושה עם ישראל, מה עושה העורף. 975. בעיות של התקיימות בטנקים, של אנשים, במשך כשלושה שבועות, ללא מקלחת, מנוחה, גילוח, וללא אינפורמציה. בשלב מסויים יש הרגשה של הינתקות מכל מה שקורה. ובייחוד שזה קורה לאנשי מילואים שכבר אינם רגילים לתנאים כאלה. זה מוריד את המוראל. אילו היתה אינפורמציה, אולי החייל היה מרגיש קצת יותר טוב. חוסר האינפורמציה, והדיווחים ברדיו, עירערו את תחושת הביטחון. "כששמענו ברדיו מה קורה אצלנו, התחילו האנשים לחשוב: אולי גם בגזרות אחרות זה לא מה שדובר צה"ל מודיע." משבר האמינות. 1025. על אבידות ללא צורך. מותו של אלברט [מנדלר], אשר ללא צורך נכנס בנגמ"ש למקום בו עמדו טנקים בקרב וירו. 1037. חייל אוהב לדעת מה רוצים ממנו ולא רוצה להרגיש שזורקים אותו לכלבים. כאן, לא מנעו מהם את ההרגשה. אמנם לא יצרו אותה, אך גם לא מנעו. התוצאה, שהיו מקרים שחיילים וצוותים לא רצו לחזור לקרב.
[עמ' 6] קסטה ה/2
(המשך דברי אמנון, מג"ד 104). מקרים אלה לא היו אופייניים. האנשים לחמו כאריות. 25. בעיות של ניתוק אנשים מציודם האישי, הפרטי. השפעה נפשית לא קלה. 94. הבעייה של גדוד שחלקו דתי בקשר למנות הקרב. התוספות, שחלקן גבינות, אינן מתחברות עם מנות הקרב. היו יחידות שהשתמשו באוכל מצויין שמצאו במנות של מחסני הצבא המצרי. הדתיים לא יכלו להשתמש בזה. כל זה לא פגע בלחימה, אך ההרגשה שאלמלא זה, היה יותר נוח בהרבה. 127. מסקנות: להביא אינפורמציה מהימנה עד לחייל ביחידה הקידמית ביותר, כדי שלא תהיה לו הרגשה של יתמות בשטח. לא לפרק יחידות אורגניות. 185. סוף.
תא"ל אמנון אשכול. מתוך ויקיפדיה.
*
29.11.73. ד' כסלו תשל"ד. יום חמישי. עבר שבוע מאז חזרתי. ממפקדת קצין חינוך טרם טרחו להתקשר אליי כדי לקבוע לי פגישה לשם הדבר הפשוט של מסירת הקסטות לפיענוח. כמה פעמים צלצלתי אליהם ותמיד הם עסוקים. המדובר ברס"ן בשם גידי. החלטתי שלא לפי כבודי הוא לרוץ אחריהם.
אתמול התפרסמה בעיתון מודעה של ועדת החקירה למלחמת יום הכיפורים. מצאתי לחובתי המצפונית והאזרחית להביא לידיעתם את ההקלטות שבידי. כתבתי מכתב וצירפתי את תמצית תוכן הקסטות [הסינאופסיס], ובמכתב ציינתי כי לדעתי על הוועדה לשמוע את דבריו של סא"ל אמנון אשכול, מג"ד 104. לא סיפרתי לאיש על המכתב הזה ועל החלטתי, רק היום, ל-פ. שביקרה כאן, סיפרתי והראיתי את המכתב. תחילה נבהלה קצת, אחר-כך, כאשר אמרתי לה שהדבר ממילא עשוי – גם הצדיקה אותי. אם הופעתו של אדם אמיץ ושקול כאמנון אשכול בפני הוועדה תבוא ביוזמת פנייתי – יהא זה שכרי מעבודתי, כי אינני מאמין שקצין החינוך והצנזורה ירשו לספר את דבריו בדפוס. אני שלם במאה אחוז עם צעדי זה, ואין לי שום חששות. [מתוך היומן].
*
12.12.73. י"ז בכסלו תשל"ד. יום רביעי. ביום ראשון בבוקר הייתי במפקדת קצין חינוך. שוחחתי עם יצחק (איצ'ה) גולן, קצין חינוך של פיקוד דרום, ונאמר לי כי הקסטות נמסרו כבר לפיקוד דרום, וסגן הרמטכ"ל, האלוף טל, שהוא עתה מפקד פיקוד דרום, רוצה לשמוע בעצמו את החומר. איצ'ה הבטיח לטלפן אליי ולומר לי מה חדש, אך טרם שמעתי ממנו. באותו יום גם השתחררתי באופן פורמאלי ומאז לא היה לי קשר עם אנשי קצין חינוך.
מוועדת החקירה ליום הכיפורים [ועדת אגרנט] קיבלתי מכתב אישור סתמי, בחתימת השופט ברטוב.
הרגשתי צורך לכתוב על כל העניין לשר הביטחון משה דיין, בצירוף תצלום של הסינאופסיס שערכתי מן הקסטות. אני חש צורך להגן על הקסטות מהעלמה וגניזה. אם מישהו השמיד בינתיים את הקסטות – הוא ייכנס לצרה גדולה. בעיניי כל ניסיון לטשטש את הדברים הכנים והמזעזעים שסיפרו החיילים – הוא בבחינת פשע לאומי. חבל שלא עשיתי לעצמי סטנוגרמות מן הקסטות במשך השבועיים שהיו בידי. לפחות היה נשאר לי העתק.
מעניין איזו התפתחות יביא בעקבותיו המכתב לדיין. לא איכפת לי שאנשי קצין חינוך יכעסו על כך – הם פוחדים לקחת אחריות על עצמם, לכן לא יזיק להם ניעור מגבוה.
[עד כאן מתוך היומן].
*
אהוד בן עזר: הסינאופסיס הוא של השיחות המוקלטות עם חיילים ומפקדים במערב התעלה, בנובמבר 1973. הקסטות עצמן, עם אחד מעותקי הסינאופסיס, במכונת-כתיבה כמובן, הוחזרו למפקדת קצין חינוך, ומעולם לא שבו אליי, הן או פיענוחיהן, כדי שאתקין את תוכנן לדפוס. למיטב ידיעתי שום דבר מחומר ההקלטות שלי לא פורסם אי-פעם על-ידי מפקדת קצין חינוך ראשי. המיספרים שבראשי הקטעים הם של הנומרטור בטייפ הפרטי שהיה לי אז, ואשר בו שמעתי את ההקלטות, כבר בדירתי בתל-אביב, ואין למיספרים שום משמעות אחרת.
טסנו אז יחד לסיני, אנשי המילואים מטעם קצין חינוך ראשי, עם מכשירי ההקלטה, ופוזרנו בין היחידות. היינו, העיתונאים אריה אבנרי ואביעזר גולן, שלימים כתב על כך כתבה גדולה ב"ידיעות אחרונות", והסופר דוד שחר. בהתכנסות לקראת היציאה היו גם אהד זמורה ויעקב אורלנד, חמוש באקדח קטן למותניו, אבל בהמשך לא ראינו אותם.
קברניט הבואינג 707 שבו טסנו לרפידים [ביר גפגפה] היה סם לואיס, יהודי דובר אנגלית בן 62 לבוש מדי חיל האוויר, הטייס היהודי הוותיק ביותר בעולם. דמותו עתידה להופיע ברומאן שיכתוב דוד שחר, "סוכן הוד מלכותו", 1979, רומאן שהוא בחלקו על רקע המלחמה ומוזכר בו אותו טייס. אינני זוכר כעת מי עוד היו אז במשלחת המראיינים אנשי המילואים.
במלחמת יום הכיפורים נהרג חייל המילואים רן שוחט (שכטמן), בנה של בת דודי שמחה, בת ברוך בן עזר ראב. רן היה בן-דודו של מי שלימים יזכה בפרס נובל – פרופ' דן שכטמן.
*
ויקיפדיה: אמנון אשכול (25 בפברואר 1934 – 27 במאי 2022) היה קצין צה"ל בדרגת תת-אלוף, שכיהן בין היתר כמפקד פיקוד הנח"ל. קיבל את עיטור המופת. אשכול נולד וגדל בקיבוץ עין המפרץ, למד בבית הספר האזורי נעמן והיה חניך ומדריך בתנועת השומר הצעיר. ב-1953 התגייס לצה"ל, שירת בחטיבת גולני, שבה היה קצין חבלה, ביחידת המיעוטים ובסיירת פיקוד הדרום. ב-1956 השתחרר משירות סדיר וסייע בהקמת הקיבוצים ניר עוז ואדמית. במלחמת סיני היה סגן מפקד פלוגת הסיור של פיקוד הדרום. ב-1957 שב לשירות קבע ושירת בחטיבת הצנחנים כסגן מפקד הפלס"ר ואחר כך כמפקד פלוגה. ב-1966 מונה למפקד פלס"ר שריון. הוא פיקד על פלס"ר 41 של חטיבת הראל במלחמת ששת הימים ולחם עמה בקרבות על ירושלים, ברמאללה, יריחו ובכיבוש רמת הגולן. במלחמת ההתשה פיקד על גדוד חרמ"ש 104 בחטיבת הראל, ושירת עימו בבקעת הירדן, בקו בר-לב וברצועת עזה. בינואר 1970 פיקד על כוח למעצר מחבלים במחנה פליטים אל-מע'זי; במהלך הפעולה נתקל הכוח ונפצע, על אף פציעתו המשיך לפקד ולהילחם. על פעולתו במבצע זה זכה לצל"ש ממפקד החטיבה ומאוחר יותר לעיטור המופת.
תיאור המעשה: בלילה שבין כ"ו לכ"ז בטבת התש"ל (4-5 בינואר 1970) פיקד רב־סרן אמנון אשכול על כוח שעסק בתפיסת מחבלים במחנה מוג'אזה ליד דיר אל־בלח. בשעת הסריקה, נכנס בראש חוליית חיילים לבית חשוד כדי לבדקו. לפתע נורו לעברם מאחד החדרים יריות אקדח ונזרקו עליהם שלושה רימוני יד. מהתפוצצות הרימונים נפצעו כל חיילי החוליה ובתוכם רב-סרן אמנון אשכול, אשר נפגע מרסיסים בראש, בחזה, בבטן וברגליים. על אף היותו פצוע, פרץ לבדו לתוך החדר, ירה במחבל הראשון שבו נתקל שהחזיק בידו רימון יד, והרגו. הרימון של המחבל התפוצץ בחדר ופגע ביתר המחבלים. ברגע זה הופיע בחלון החדר רב־סרן חיים קנון, שהרג את שאר המחבלים. בגמר הקרב דאג רב־סרן אמנון אשכול להגשת טיפול רפואי ולפינוי הפצועים כשהוא מתעלם מפצעיו, ורק לאחר שכל אנשיו פונו, קיבל אף הוא טיפול רפואי. בפעולה זו נהרגו ארבעה מחבלים. על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת, ניסן התשל"ג אפריל 1973, דוד אלעזר, רב־אלוף, ראש המטה הכללי.
ב-1971 עבר יחד עם הגדוד הסבה לשריון. הדריך בבית הספר לשריון בקורס מפקדי פלוגות ובקורס אימון מתקדם. בספטמבר 1972 השתחרר משירות הקבע. במלחמת יום הכיפורים פיקד על גדוד שריון 104, בחטיבת הראל, גדוד טנקי שוט קל. לחם בקרבות הבלימה בגזרה הדרומית של סיני, בחציית תעלת סואץ ובהתקדמות עד הק"מ ה-101. במהלך הקרבות החליף את סגן מפקד החטיבה שנפצע. לאחר המלחמה לחם במלחמת ההתשה ברמת הגולן. בהמשך שירותו הצבאי פיקד על חטיבת קרייתי, חטיבת שריון במילואים ולחם עימה במבצע ליטני ושירת כסגן מפקד אוגדה משוריינת בפיקוד הצפון. לאחר מכן יצא ללימודים במכללה לביטחון לאומי.
באוגוסט 1980 מונה למפקד פיקוד הנח"ל ושירת בתפקיד עד 1984. במהלך שירותו קודם לדרגת תת-אלוף. במלחמת לבנון היו תחת פיקוד הנח"ל שני גדודי היאחזות, שני גדודי בט"ש, שני גדודי מ"כים וגדוד של מחנה 80, כמו כן פלוגות נחלאים בגדודים שונים. לאור צורכי הצבא בחטיבת חיל רגלים נוספת, הוחלט על הקמת חטיבת הנח"ל שפעלה תחת פיקוד הנח"ל בראשותו של אשכול. במלחמת לבנון נשבו שמונה מחיילי הנח"ל ללא קרב. ביום העצמאות ב-1984 זכה הנח"ל לפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
בשנת 2013 יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי, "בדרכי".
אמנון אשכול נפטר ב-27 במאי 2022 בגיל 88.
ויקיפדיה