נכתב במשך שלושה שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק ט"ז
"למה היא שׂמה עין על הבעל שלי?"

כחודש ימים שכבה ציפורה במיטתה עד שחזרו אליה כוחותיה והבריאה. הבריאה בגופה, אבל נפשה אינה שקטה, והיא מסתובבת בבית ועיניה חולמות בהקיץ, אינה מטפלת בילדים, אינה מבשלת ואינה עושה דבר כל היום כולו, רק יושבת ליד החלון וקוראה בעיתונים מצויירים. שׂכר ניסים לוי מטפלת בילדים, ולאישתו קנה מתנות רבות כדי לפייסה ולהתחבב עליה. לפי בקשתה היה הולך לישון לחדר אחר, עם הילדים, אך כל מה שעשה לא סייע לו שתשוב ותתרצה אליו. היתה מביטה אליו וכאילו אינה רואה אותו. ופעם אחת הדליקה גפרור והסיחה דעתה ודלק הגפרור עד תומו ושרף את אצבעה והיא פרצה בצעקות ובבהלה ובבכי מר ורצה לחדרה. וניסים מביט ושותק וליבו חרד לה.
כשבוע לאחר שהבריאה אמר לה ניסים: "ציפורה, מדוע לא תיסעי לעיר? תיקני לך מה שאַת צריכה בחנויות, תמצאי עיתונים חדשים, תלכי לקולנוע – כבר הרבה זמן שלא טיילת קצת מחוץ לבית."
"אתה באמת רוצה שאסע?" שאלה אותו, "אולי יותר טוב שאישאר תמיד בבית ולא אצא מכאן עוד לעולם, לעולם..."
"מה אַת מדברת, ציפורה, מי שׂם בלב שלך מחשבות כאלה? מה חשבת לך, שאני מתבייש באישה שלי ושומר אותה בבית כל הימים?"
והוא הוציא שני שטרות של עשר לירות והניח על השולחן ואמר: "הנה לך, ציפורה, תיסעי!"
היא ניגשה ונשקה אותו לפתע על מצחו וברחה בבכי אל חדרה.
ניסים הביט אחריה ושוב חש מעין חרדה סמוייה בתוכו, אך את הנשיקה זכר בליבו ימים רבים והיה מהרהר בה כל פעם שמצא רגע של פנאי להתייחד עם עצמו.

אחר-הצוהריים קמה ציפורה ויצאה מן הבית, היא נסעה באוטובוס עד לרחוב המרכזי בעיר ונכנסה להצגה יומית ובלעה בעיניה שעתיים וחצי סרט שאפילו את שמו לא ידעה. מישהו ניסה לשים את ידו על ברכּה באולם האפל, ורגע עבר אותה כאב חד בכל אבריה עד שחשבה שהיא מתעלפת. הלה לא הרגיש בכך והיה סבור כי אינה מתנגדת למשחקו. כאשר התיישבה עליה דעתה כבר נמצאה ידו בין רגליה. מיד משכה עצמה ממנו ושינתה מקומה והניחה ידה על ליבה ונשכה בכל כוחה באצבעות ידה השנייה כדי שלא תפרוץ בבכי.
יצאה וקנתה כמה עיתונים מצויירים. נזכרה שרצתה לקנות נעליים לבתה הקטנה. נכנסה לחנות והחלה לתאר את הצבע והדוגמה וצורת העקב, אך נשכח ממנה מיספר הנעל. הביטה במוכר והביט הוא בה ואמר: "גבירתי, אולי מוטב שתבואי פעם אחרת ותביאי את הילדה איתך."
"לא, לא. אני זוכרת. תן לי רגע אחד לחשוב."
והוא מנה לפניה את כל המיספרים האפשריים. ודאי אחד מהם היה הגודל המתאים, אולם בשום פנים ואופן לא הצליחה לזהותו.
"גברת, באמת, אינך צריכה להתרגש כל-כך."
ידיה רעדו והיא קמה וברחה מן החנות בלי לומר שלום. "מה יחשבו עליי?" הירהרה בליבה, "מה יחשבו עליי לאחר התנהגות כזאת?"
רגליה נשאו אותה לסימטאות בלתי-מוכּרות. בחור אחד שרק אחריה והיא רצה עד שנעלמה מפניו. התעייפה מן הריצה וישבה לנוח על ספסל. דיפדפה בחבילת העיתונים שבידה ונוכחה כי איבדה שבועון אחד. נפל ונעלם. רצתה לחזור ולחפש אותו, אך נזכרה שטעות בידה, לא קנתה אותו, רק דיפדפה בו מעט והחזירה אותו למקומו בחנות. מחשבותיה החזירו אותה לחנות-העיתונים הקטנה וחשד כירסם בליבה – שמא שכחה לשלם. בושה כיסתה את פניה. הסמיקה ורעדה. מיהרה לפתוח את הארנק ולמנות את כספה, ונרגעה לאחר שעשתה את חשבון הוצאותיה.
קמה והוסיפה ללכת עד שהגיעה לסימטה הצרה של השוק שמעליה פרושׂים שקים להצל מן השמש, ומשני עבריה צפופות חנויות קטנות זו לזו עד למקום שגלי הים נושקים לרציף. התעכבה לבחור ירקות, כמנהגה, והנה נזכרה שאין סל בידה ונאלצה לבקש מן המוכר, שכבר שקל בשבילה כמה דברים, להחזיר הכול למקומו.
השוק, שאותו אהבה כל-כך לפני שחלתה, ניראה לה היום זר ומלא שינאה כלפיה. אנשים דחפו אותה, הירקנים לא חייכו אליה ולא ביקשו ממנה לסור אל דוכניהם, כאילו חשו שאין היא מעוּניינת עוד בסחורתם. הדוחק העיק עליה, הריחות הרעים מחנויות-הבשר, מחנויות-הדגים ומחנויות-העופות, עוררו בה הרגשת בחילה והיא החלה נלחמת בקהל, דוחפת ודוחקת וממהרת לצאת, להסתלק. בשארית כוחותיה הגיעה לסימטה ריקה, נאחזה בעמוד-חשמל, ניסתה להקיא אולם לא עלה בידה.
ישבה על שפת גדר-אבן נמוכה ונחה. עברו כמה ילדים קטנים והתבוננו בה.
"את לא מרגישה טוב, גברת?" שאל אחד מהם.
"תודה, תודה."
"אולי אנחנו יכולים להביא לך משהו. אנחנו גרים קרוב לכאן, בבית ממול."
"תביא לי כוס מים בבקשה, ילד."
הביאו לה, שתתה, התעודדה מעט והמשיכה בדרכה. עברה במורד הסימטה והגיעה עד לבקעה שבה עומד ביתו של מַנטלוֹ. השעה קרובה לחמש – שעון לא היה עימה, רק הרגישה לפי הצל שהתמשך מן הבתים. מתי הבטיחה למשה דויד לבקר שנית? ודאי ישב וחיכה לה עד שעה מאוחרת ואחר-כך שתה והשתכר וחזר לכפר ונפל בידי אשתו שהִכתה בו כל הדרך, וכאשר עברו על-פני ביתה שמעה את קולה: "יחרב ביתו, יחרב ביתו מן המשקאות שלך והראש השיכור שעליך."
האומנם כך היה? אולי חלמה? אולי החום הגבוה? אחר-כך יצא ניסים וצעק: "הסתלקי מכאן עם השיכור שלך. איך אַת לא מתביישת להכות את בעלך ברחוב?"
אפשר לשאול את ניסים אם באמת יצא ואמר כך לחליפה. אבל אם תשאל את ניסים יתחיל לחשוד: "מה אַת מתעניינת במשה דויד, מה הוא חשוב לך בכלל האיש הזה?"
האם הוא מחכה לה כאן, בחדר האפלולי, בביתו של מנטלו? אולי להיכנס ולשאול? סיפרו שחלה מן השתייה. אחר-כך הבריא והיו מכות בינו לבין ניסים במסיבה, ושוב חלה. מה הוא עושה עכשיו?
הקיפה כמה פעמים את הבית ולא עמד בה האומץ להיכנס. לפתע ראתה את בנו הקטן של מנטלו יוצא החוצה. נבהלה פן יכיר אותה והסתלקה.

הגיעה לתחנת-האוטובוסים. חיכתה כרבע שעה עם עשרות הנשים שסחבו עימן סירים, סלים, תרנגולות חיות, אבטיחים ושקים מלאים ירקות. ואילו לה רק חבילת העיתונים תחת בית-שחייה וידיה ריקות. עמדה ויִשרה בעצבנות את שולי שמלתה. "למה היה עליי לנסוע לעיר דווקא ביום שהן יוצאות כולן לקנות את צורכי השבוע?" הירהרה.
"שלום, ציפורה," אמרו לה כמה מן הנשים. "שמענו, אַת היית חולה. עכשיו, תודה לאל, בריאה."
"תודה לאל," ענתה להן.
"היית בשוק?" שאלו והתבוננו בסקרנות בחבילת העיתונים שנשאה עימה. "אולי אין לך עוד כוח לקנות את הדברים הביתה? אין דבר, עוד שבוע תהיי חזקה ותוכלי כמונו לקחת הכול בידיים שלך."
"אני כבר סידרתי את הדברים שלי," שיקרה להן בכוונה. התביישה לספּר כי המבשלת ששׂכר ניסים ערכה את כל הקניות ובישלה למענם.
"אַת לא צריכה להתבייש מאיתנו, ציפורה. אַת יודעת – תמיד אנחנו מוכנות לעזור לך. היית מביאה הדברים שלך, כל אחת לוקחת לך קצת ומביאות לך הביתה לכפר. מה יש? כל-כך הרבה אנחנו לוקחות איתנו, יבוא עוד מעט משֶלך, לא נורא."
בתור עמדו נשים מכל הגילים: צעירות לבושות שמלות פרחוניות ומשתדלות להיראות נאות ולשמור מעט על חן נעוריהן. אחדות מהן היו הרות, מַבּטן כבד, ראשיהן כפופים מעט, השמלה מורמת (כי לא נהגו ללבוש שמלות-הריון מיוחדות), ובכך התכערה צורת הגוף. הנשים המבוגרות יותר לבשו ברובן חלוקים בהירים, גִדלוֹת-גוף היו ושׂערן פרוע וציפורניהן שחורות, והן היו צועקות בקולי-קולות ובודקות זו בסלי רעותה וממשמשות את התרנגולות שקנו ומוציאות מיני-מתיקה מתוך שקיותיהן ולועסות בלי הרף. לבסוף הזקנות, צנומות, שׂערן הלבן קלוע בצמות קטנות, חלוקיהן כהים ולהם מלפנים פתח רחב, המגלה חזה מצומק ומקומט. נושאות היו שקים גדולים, בולשות בעיניהן בקהל ומקימות מהומה על כל פגיעה קלה. בידיים עצבניות קשרו והתירו וחזרו וקשרו את צרורותיהן, וכשהגיע האוטובוס נדחקו ראשונות בתור בקולי-קולות.
ציפורה לא ידעה נפשה. מכל עבר דחפו אותה, רמסו, שילחו תרנגולות מקרקרות מול פניה, ליכלכו את שמלתה באבק ובכתמי עגבניות, תקעו ידיים בגבה ומרפקים בצלעותיה עד שחשבה שהיא נחנקת בתוך המהומה.
למזלה קם הנהג ממושבו והחל צועק:
"יאללה, יאללה! אני אסגור את הדלת אם לא תפסיקו להידחף!"
ראה שאינם נשמעים לו ודחף בכוח כמה מן העומדות החוצה ושיחרר את ציפורה מפקעת הנשים שהיתה אחוזה בה והעלה אותה שתי מדרגות עד שיכלה לשאוף אוויר. המאבק נמשך בקהל עד שנאלץ הנהג לסגור את הדלת פעם ופעמיים, ורק אחר-כך הכניסם אחד-אחד פנימה.
ציפורה תפסה מקום ליד החלון. כמה דקות ישבה חסרת-אונים ואותות המאבק ניכרים בה. אחר-כך פתחה את אחד השבועונים והסתכלה בו.
האוטובוס התמלא במהרה. תחילה נתפסו המקומות שליד החלונות, אחר-כך הפנימיים. במעבר הצר שבין טורי הכיסאות נערמו סלים ושקים, תחת המושבים קירקרו תרנגולות וניקרו ברגלי היושבים, וליד הדלת האמצעית שׂם מישהו דודי-כביסה ריקים שחסמו כליל את המעבר אל החלק האחורי. אנשים צעקו ודחפו, הצעירים עברו את מסלול-המכשולים כשהם מבצעים להטוט של הליכת-ידיים על משענות המושבים שעה שרגליהם תלויות באוויר. אחרים דרכו בגסות על הסלים ועוררו עליהם זעם מצד בעליהם, ותוך כדי כך התפתחו מריבות קולניות מלוּווֹת איומים ונפנופי-ידיים באוויר. מישהו שׂם תרנגולות בשבכת-הברזל המיועדת למזוודות ולתיקים מעל לראשי היושבים. התרנגולות הִכו בכנפיהן ופיזרו נוצות ועשו צורכיהן. וּפרץ וצווחה מזה ומזה.
לפתע החלו אנשים צועקים: "חליפה! חליפה!"
חליפה פילסה לה דרך במרפקיה הגדולים. זרועותיה השמנות וכתפיה רוטטות מתוך המאמץ, וכתמי-זיעה כהים עולים בבתי-שחייה. היא נשאה עימה כמה סלי-בד, שתי תרנגולות ושמיכת צמר-גפן עטופה בנייר וקשורה בחוט.
"יא חליפה!" קראו אחדים מן הגברים שעמדו במעבר, "מה שלומך? אפשר לעזור לך?"
הם התעלמו מדחיפותיה ושלחו אליה ידיים כדי לתפוס בסלים ובינתיים העבירו אותן לכמה מקומות צנועים בגופה, ובגלל הדוחק הרב היה קשה להם לאוספן והם נהנו לא מעט מן המגע החם בבשרה עד שהצליחה לנער אותם ממנה בצעקות.
"יא מַג'נוּנים, תתנו לי לעבור, חרא עליכּוּם!"
"שקט! שקט!" צעקו מן הקהל, "מה לך, חליפה? שוב פעם אַת מנַבּלת את הפה!"
גופה השמן ומזגה הסוער היו מפורסמים בין תושבי הכפר. וכיוון שידעו כי אין היחסים בינה לבין בעלה משוּפּרים כל-כך, ניסו מזלם בה ועיניהם בוערות בתשוקה למראה אבריה העצומים. באוטובוס היתה להם הזדמנות נפלאה לחוש זאת בלי להסתכן הרבה, מה עוד שגם את מכותיה המפורסמות לא יכלה להעיף בקלות בדוחק הרב.
אחד מן הפועלים העובדים בעיר, גבר צנום, לבוש בגדי-עבודה ונושא עימו תרמיל-צד צבאי מיושן ובו בקבוק ריק וכמה ראשי-כרוב טריים, עמד מולה וניענע בראשו:
"חליפה, למה צֶה אַת דוחפת לנו?"
סירוס לשונו עורר גלי-צחוק באוטובוס, והוא המשיך: "למה אַת צוֹנאת אותנו כל-כך, חליפה? צֶה לא טוב, באמת."
"לֵך!" צעקה עליו, "יא חמור שכמוך, לך!"
הנערים גיחכו ועזרו לו בדחיפה, ומשום שמאחוריה היה המעבר מלא אנשים לא יכלה להימלט מגופו ההדוק אליה. ואילו הוא, כדי להגן על עצמו, צעק:
"תפסיקי לדחוף, אישה. מה צֶה איתך, מצ'וּגעת?"
שירבב רגל אחת משלו בין רגליה הענקיות וקלט כדורי ביטנה וחזה הרכים וחש חום נעים והנאה.
חליפה ניסתה בכל כוחה לשחרר את ידה המחזיקה ברגליהן העקודות של שתי תרנגולות, ומשהצליחה – הרימה אותן ותוך צעקות-מחאה מצד יושבי הספסל שעל-ידה, אשר נפגעו מפירפוריהן, הנחיתה אותן במכה אחת על ראשו של הגבר הנדחק אליה, ובתוך הבהלה שבאה עליו מחמת השריטות והקרקורים השתחררה ממנו ומחיבוקו וחמקה הצידה.
השתחרר מן המכה שירדה עליו, מיד פרץ בצעקות ונופף באגרופו כלפיה: "מצ'וּגעת אַת! יַא מצ'וּגעת אחת! אַת יכולת להרוג אותי, יא מצוּפלצֶת שכמוֹך! רק לבית-מצ'וּגעים צריך לקחת אותך. רצית להוציא לי את העיניים? אה? אה?"
אכן, לולא צעק ואיים היה הקהל חושד בו כי בכוונה נדחף אליה. כאשר ניגשו והפרידו ביניהם, נרגע מהר והסתלק מיד לסוף האוטובוס כשהוא רוטן ומקלל. הנהג, שלמד מניסיונות קודמים, שתק כדי שלא לחולל מהומה חדשה. כל מילה שהיה זורק לחלל האוטובוס היתה מעוררת מיד תגובות חדשות, ולבסוף היה פורץ ריב בינו לבין הנוסעים.
עייפה ורותחת מן העלבון הצורב גילתה לפתע חליפה את המקום הפנוי שליד ציפורה ומיד צנחה עליו כשאחוריה הבריאים ממלאים את כולו ודוחקים את ציפורה הצנומה לפינת החלון. את סליה הניחה תחת המושב ואת השמיכה שׂמה על ברכיה והתרנגולות על השמיכה. אחת התרנגולות הִכתה בכנף צהובה מזוהמת על ידה הימנית של ציפורה והניחה סימן בעיתוניה.
ציפורה, שניסתה לצמצם עצמה ולהתעלם מן המתרחש סביבה, לא יכלה להתאפק עוד ופנתה אליה:
"בבקשה, אולי תזיזי קצת את התרנגולות שלך?"
בחפץ-לב היתה נמלטת מן האוטובוס ואולי מחכה לבא אחריו. אולם בדוחק הרב לא היתה כל אפשרות לצאת, ובינתיים החל האוטובוס נוסע.
חליפה לא שמעה את הבקשה. עסוקה היתה בסידור חפציה ובחילופי-דברים קולניים עם השכנים במעבר. ציפורה חזרה על דבריה, והפעם נגעה קלוֹת בזרועה של חליפה כדי להסב את תשומת-ליבה.
"יַא חצוּפה! מה אַת נוגעת בידיים שלי?" קראה חליפה, "מה אַת חושבת לך? נהיית אַנטיליגנטית וכבר אַת יכולה לעשות לנו מה שאַת רוצה? יַא חולנית שכמוך?"
"שתקי," אמרה לה ציפורה, "שתקי אַת וקחי הצידה את התרנגולות שלך ואל תדברי אליי יותר."
"שמעתם?" קראה חליפה, והשתדלה לרכז סביבה את התעניינות הנוסעים, "שמעתם? כבר לא נאה לה לדבר אליי. מה יש? מה אַת חושבת, אם אַת האישה של ניסים לוי כבר תוכלי להרים את הראש על כל האנשים שבכפר?"
הנימוק עורר קריאות של הסכמה מצד כל הקהל. ומדוע יסרבו? הנה הזדמנות נפלאה לראות בהשפלת ניסים לוי בלי להסתכן כלל, רק לעודד את חליפה לעשות את חשבונה עם אשתו – וממילא תיפול כל האשמה עליה. חליפה, שחשה בהסכמתם, התמלאה אומץ והפעם לא רק דחפה את התרנגולות לעומת ציפורה, אלא שיחררה אותן בכוונה מידיה והניחה להן ליפול לעֶברה ולנחות על ברכיה כשהן מרשרשות בערימת העיתונים המצויירים ומטנפות אותם. ההתגרוּת היתה גלוייה, והקהל עקב במתיחות אחר הנעשה. וחליפה, ללא בושה, הוסיפה:
"יותר טוב תעזרי לי במקום לדחוף אותי ולהפיל לי כל הדברים מהיד. מה אַת מתאוננת? אַת אין לך שום דבר לקחת עלייך, והבעל שלי לא כמו הבעל שלך, שיכול לקחת לך משרתת שתעשה לך את כל העבודה ואַת תלכי לך לטייל בעיר. מה נטפלת אליי?"
ציפורה היתה קרובה לבכי. לוּ היה ניסים כאן, חשבה, היה קם להגן עליה ונותן מנה הגונה אחת לכל אלה המרימים ראש בנוכחותה ומתבוננים בשתיקה כיצד חליפה מתעללת בה. אולם היא נזהרה מלהזכיר את שמו כדי שלא לעורר עליה לעג וצחוק וכדי שלא לאַשר את האשמותיה של חליפה. היא הרימה בשתיקה את התרנגולות והחזירה אותן לחבילה שעל ברכי חליפה. מן העיתונים נדף ריח לשלשת, ידיה התלכלכו ושוב היתה קרובה להקאה וחוששת שמא לא תוכל להתאפק בתוך האוטובוס. היא מיהרה לפתוח סדק בחלון ולשאוף מעט אוויר צח. איש לא עזר לה להרימו, ובקושי עלה הדבר בידה.
חליפה לא ויתרה על המשך המריבה. את התרנגולות שציפורה החזירה לחבילה הניחה לנפשן, ולא עוד אלא הרימה מעט את ברכה הימנית ויצרה שיפוע קל כלפי ציפורה. כל אותו זמן חייכה אל העומדים מולה שעקבו בעֵרנוּת אחר גלישתן האיטית של התרנגולות. לבסוף נפלו הללו שוב על ברכיה של ציפורה בקול-צווחה ונפנוף-כנפיים.
ציפורה, שעד אותו רגע לא הרגישה במזימה, קפצה כנשוכת נחש והחלה צועקת בקול היסטרי:
"תעזבי אותי! תפסיקי להתעסק איתי!"
ואילו חליפה ענתה להנאת כל הנוסעים: "ראיתם? ראיתם מי מדבר על להתעסק? יותר טוב תגידי לבעל שלך יפסיק להתעסק..."
"שתקי!"
"שתקי? ראיתם – עושה עצמה עליונה עליי, כאילו כל העולם לא יודע שהבעל שלה מתעסק עם הבת של חדידו ודופק אותה כל לילה בעיר!"
המילים עוררו גלי-צחוק וקריאות-שמחה מצד אנשי האוטובוס.
"בּראווֹ, יא חליפה, שווה הפה שלך זהב."
ורק אחדים ניסו לומר לה: "תפסיקי, תפסיקי, לא יפה לדבר כך."
ציפורה, משהרגישה שכל העיניים ננעצות בה, החווירה ואמרה:
"שקר!"
"שקר? חה-חה-חה!" החלה חליפה עושה תנועות גנדרניות בכתפיה. "היא עוד מגינה על הבעל שלה. תענוג לה, מתחלקת בו עם הקטנה של חדידו ומחכה לו כל לילה עד שיבוא עייף מן ההיא. חה-חה-חה! בחור בריא הבעל שלך אם נישאר לו עוד תיאבון אלייך, אחרי שאומרים כל הבחורים – ההיא מומחית גדולה במקצוע שלה."
ציפורה חשה כיצד כל גופה רועד ומתקומם בתוכה. הפרצופים מיטשטשים, טלטולי האוטובוס באים כמחלום רחוק. לוּ יכלה לענות לה, להשיב מנה אחת אפיים גם על מעללי בעלה, להשפילה ולעקור ממנה את הגאווה והחוצפה והשמחה-לאיד. גם על משה דויד היו סיפורים נאים – שיכרוּתוֹ, גלגוליו בעיר, מריבותיהם הקולניות, ילדיו המלוכלכים, ריטוניו כל היום. לוּ יכלה לשפוך הכול על ראש האישה הזאת היושבת לידה. והיא הכינה בליבה המון מילים ותשובות: "מוטב תדאגי לבעל השיכור שלך ואַל תכי אותי כמו שאַת מכה אותו. מוטב תרחצי הכּינים מתוך הילדים הפרועים שלך. מוטב תרחצי את עצמך כדי שלא יחפש נשים אחרות," ועוד, ועוד. "אבל מדוע אני לא יכולה להגיד עליו שום דבר רע?" אמרה לעצמה. "הנה יושבת אישתו ומקללת אותי ומתנקמת בי על הכאבים שלי, ועל הכאבים שלה, ועל המעשים המכוערים של בעלי, ואני במקום לחרף את בעלה כמו שהיא עושה לי אינני יכולה להגיד עליו שום דבר רע. מדוע? מדוע? למה אני לא יכולה לגרום בושה למשה דויד בשביל להציל את כבודי וכבד בעלי?" והיא הסבה פניה לחלון, חום פשט בכל אבריה והיא ניסתה להתעלם מן הצעקות והעלבון ולעגם של האנשים.
חליפה הרגישה שכל התגרוּתה אינה מועילה להוציא את ציפורה מגִדרה. להיפך, זו הסתגרה עוד יותר בתוך שִריונה, ונִדמה ששום כוח בעולם לא יוציאנה ממנו. לכן שינתה טעמה ודיברה בלשון רכה וארסית.
"היא שותקת, הגברת הנכבדה שלנו, היא שותקת ומצפצפת עלינו. אפילו לא איכפת לה כל מה שהאוזניים שלה שומעות מאיתנו עליה, מפני שכל הלב שלה מלא בוז אלינו. מתגאה עלינו, כאילו לא נולדה איתנו יחד באותה עיר. חכמה גדולה, עיתונים היא קונה לה!"
והחלה מושכת ממנה את החבילה כדי להראות לקהל.
"תפסיקי," קראה ציפורה ותפסה בכוח בחבילה. התרנגולות נשמטו בינתיים ונחו בשלווה על רצפת המכונית.
"תפסיקי, היא אומרת לי, תפסיקי! היא מתביישת בעיתונים שלה – אַנטיליגנטית. ואתם רוצים שאני אגלה לכם מדוע היא שותקת כל הדרך, מדוע היא לא אומרת בחזרה אף מילה רעה אחת על המשפחה שלי?"
"מדוע, חליפה?" קראו אליה, "מדוע? תגידי לנו."
"מפני שהיא שׂמה שוב עין, הממזרה הזאת, על הבעל שלי, שהיה הראשון אצלה – "
וכאן לא יכלה עוד ציפורה להתאפק ושלחה את כף-ידה אל פיה של חליפה וסתמה אותו בכל כוחה וצעקה:
"שקרנית! שקרנית! שלא תעֵזי להוציא מילים כאלה מהפה שלך! אני אהרוג אותך! אני ארצח אותך! אַת גַנָבה. מדוע סחבת לי את העיתונים? אני אסתום לך את הפה עם השקרים שלך!"
חליפה רק לרגע זה חיכתה – מיד הפילה את השמיכה והסתובבה אל ציפורה, סילקה את כף-ידה מעל פיה, תפסה ביד האחת בשׂערהּ ומשכה ראשה לאחור, ואילו ביד השנייה החלה מכה על פניה ושורטת וסוטרת לה ומתגברת עליה בכוחה העצום וצועקת אליה:
"שקרנית? שקרנית אַת תקראי לי? ואֶת היד שלך תעֵזי להרים עליי ולסתום לי את הפה? מה אַת חושבת לך, לבוא עלינו בכוח כמו שהבעל שלך עושה במחצבה עם הפועלים שלו? הנה לך, הנה לך בפרצוף בשביל מה שהוא נתן לבעלי! גנבה תקראי לי? ומה הבעל שלך? ומי גונב את השעות מהבעל שלי ומכל הפועלים במחצבה? מאיפה חשבת שיש לו כסף לתת לך בעד העיתונים, ובעד השמלה היפה שלך, והעוזרת שלך? ומדוע הילדים שלי הולכים מלוכלכים ברחוב ואַת מטיילת לך בעיר ולא עושה שום דבר? גנבה אַת קוראת לי? קחי! קחי!"
והיא תפסה בצווארה של ציפורה, ולאחר שמילאה את כל פניה שׂריטות החלה מושכת בשמלתה וקורעת אותה מעליה בכוח, בלי לשים לב לראשה המתעלף של ציפורה, ומורידה ממנה עוד ועוד עד שנגלה החזה הלבן ובמשיכה אחת נקרעת שארית האריג ומשתחרר אחד משדיה ונותר לו שם רועד ועירום בפיטמתו האדומה-כהה, בודד בתוך כל ההמולה והצעקות וההתרגשות שתקפה את הנוסעים.
עברו כמה רגעים עד שנדמה המהומה. חליפה נבהלה והרגישה לפתע שהגדישה את הסאה. מישהו קרא אליה:
"תפסיקי, תפסיקי! תכסי את זה. זה לא יפה חליפה מה שאַת עושה."
חליפה מיהרה ומשכה חזרה את השמלה על השד הקטן, תחבה אותו פנימה, הידקה עליו היטב ועזבה את ציפורה המתעלפת לנפשה.
אנשים החלו מתלחשים: "תיזהרי לך, חליפה! תיזהרי לך עכשיו מאוד מניסים לוי, רק ישמע מאשתו מה שעשית לה, ואַת תִראי – "
"אני מצפצפת עליו!" אמרה חליפה, "יבוא יגיד לי מדוע אישתו קראה לי גנבה."
אבל קולה בגד בה ובליבה החלה חוששת שמא הפריזה על המידה.
"אתם עדים! אתם עדים שהיא קראה לי גנבה!"
איש לא ענה לה. מישהו אמר: "אנחנו לא יודעים מה קרה, חליפה. זה העסק שלך איתה ועם בעלה. למה לנו צרות איתו? יכול להיות שהיא קראה לך, יכול להיות שלא, אנחנו לא בטוחים."

האוטובוס הגיע לכפר. האנשים ירדו מהר. חליפה אספה את חבילותיה, ציפורה ישבה מעולפת-למחצה ובוכייה, ראשה שעון לאחור על פינת החלון ועיניה עצומות.
"תיקחו אותה הביתה," אמרה חליפה לנשים שקמו איתה, "תיקחו אותה, אני מפחדת שהיא חולה."
והיא שׂמה את העיתונים בידה של ציפורה והידקה אותם תחת בית-שחייה.
"תסלחי לי, ציפורה. זה הכעס שלי לא ידע מה שהוא עושה. באמת שלא התכוונתי להעליב אותך ולפגוע בך."
ציפורה לא שמעה.
חליפה חמקה מן המכונית ומיהרה לעבור את הרחוב, על-פני ביתו של ניסים לוי, ולהגיע לביתה לפני שיתפרסם הדבר בכפר.
הנשים הרימו את ציפורה והביאו אותה לביתה. ניסים עמד בפתח המואר ומשראה אותן באות איתה מתוך חשכת הרחוב רץ למולן וקרא:
"מה קרה? איפה היא? מה קרה לה?"
"שום דבר, ניסים," הרגיעו אותו הנשים, "תפסה איזה ריב קטן והתחילה לבכות. לא היתה צריכה להתחיל להכות את האישה החזקה של משה דויד – ולא היו לה שריטות בפנים."
"היא? היא פגעה בה? אני תיכף אסדר איתה את החשבון. אבל תכניסו אותה קודם הביתה. היא חולה. אני מרגיש שהיא חולה מאוד."
בפתח פקחה ציפורה את עיניה וראתה את ניסים גוחן עליה, דואג.
"ניסים," קראה אליו בקול חלוש.
"מה יש? ציפורה, מה הם עשו לך?"
"הם העליבו אותי. העליבו אותי ואותך, ואני לא יכולתי לענות להם, אתה מבין?"
"אני אהרוג אותם, אני אהרוג את כולם!"
"לא, לא, אתה לא מבין? אני לא יכולתי לעשות לה מה שהיא עשתה לי. אני רוצה למות, ניסים."
חיבקה אותו כאשר הרים אותה ונשאהּ למיטתה ויִבּבה: "אני אמות, ניסים, אתה מבין?"
ניסים הביט בה ושתק.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.