* רעידת אדמה – בניגוד לרעידת האדמה בטורקיה, את רעידת האדמה בישראל עוד אפשר למנוע. יש לעצור את הדהירה המטורפת לעבר תאונת דרכים קטלנית. על הממשלה לעצור את דהרת הדי-9 של המהפכה המשטרית. על האופוזיציה לא להתחפר בסרבנות לשינוי ולהוקיע את הקולות הקיצונים הדוחפים למאבק אלים. על הצדדים להיענות ליוזמת הנשיא ולבנות יחד רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה.

* המבוגר האחראי – לא תמכתי בבחירתו של הרצוג לנשיא המדינה. הסיבה הראשית לכך הייה אהבת מרדכי – תמכתי במרים פרץ, שהתמודדה נגדו. הסיבה השנייה הייתה מעורבותו בפרשיית השחיתות של עמותות ברק ושתיקתו בחקירה.
אבל אני מעריך אותו מאוד כנשיא. כעת, עיניי ולהערכתי עיני רוב העם נשואות אליו, בתור המבוגר האחראי המנסה לעצור את הדהרה המטורפת להתנגשות חזיתית ולקרע חסר תקדים בעם. הוא דוחף בכל כוחו לעצירת דהרת האמוק המטורפת של ממשלת הדי-9 שהורסת, רומסת, דורסת ומנסה להחריב את מדינת החוק ואת מערכת המשפט. הדרך לכך היא לא התבצרות במצב הקיים במערכת המשפט וסרבנות לכל שינוי, אלא הידברות בין הממשלה, בית המשפט העליון והכנסת על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה; רפורמה של תיקון הפגמים במערכת המשפט ולא של שפיכת התינוק עם המים. על לפיד וגנץ להביע תמיכה בלתי מסויגת במהלך שהרצוג מוביל, ולו בעקבות הידרדרות המחאה לשיח אלים ומסוכן. עליהם לעשות זאת מיד, ולא להמתין לתגובת הממשלה. תמיכה שלהם במהלכי הנשיא, תיצור לחץ על דובוני הלא-לא בממשלה לעצור את הדהרה ולגשת להידברות אמת. הרצוג מנסה להציל את מדינת ישראל. מן הראוי שכל פטריוט אמתי יתמוך במאמציו. ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות.

* אם הוא רציני – בראיון להסכת "רואים רחוק" של "ישראל היום" אמר יריב לוין, שהוא מוכן ורוצה בהידברות על הרפורמה המשפטית". אם הוא כן ורציני, עליו להוכיח זאת במעשים. עליו להקפיא מיד את כל הליך החקיקה, ולהיכנס להידברות אמיתית, בלב פתוח ונפש חפצה, ללא תנאים מוקדמים, על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה.

* זה הזמן לאחריות – נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, החרימה את המפגש המסורתי בט"ו בשבט, יום ההולדת של הכנסת, בהשתתפות הנשיא, יו"ר הכנסת, ראש הממשלה וראש האופוזיציה. זו טעות חמורה מצידה. אפשר להבין את רצונה לא לשדר "עניינים כרגיל", שעה שהממשלה מנסה להשתלט על הרשות השופטת. אבל המפגש הזה, בהרכב הזה, בעיתוי הזה, עשוי להיות תחילתה של הידברות בין הגורמים הרלוונטיים על רפורמה קונסטרוקטיבית במקום המהפכה המשטרית. זה לא זמן למשחקי חרמות. זה הזמן לאחריות.

* רפורמה לדורות – בעוד ארבע שנים, או שנתיים, יתחלף השלטון. ואז מיד תבוטל כל המהפכה המשטרית. ואז יחלפו עוד ארבע שנים, או שנתיים, או שמונה שנים, ושוב יתחלף השלטון. ושוב תחוקק המהפכה הזאת. ככה אי אפשר לנהל מדינה. יש לעצור את המהפכה ולגבש יחד, בהסכמה רחבה, רפורמה קונסטרוקטיבית שתזכה לתמיכה של הרוב הגדול בכנסת ובעם. רפורמה לדורות.

* יגאל עמיר הבא – מנהיגי המחאה חייבים להוקיע בכל לשון את זאב רז, שהסית לרצוח את נתניהו. אם יקלו ראש בכך, לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם ולומר שידם לא שפכה את הדם, אם יקום יגאל עמיר של המחאה. אין לי חשק להסביר איזה נזק הדברים האלה מסבים למחאה הצודקת, כי כאשר מדובר בחציית קו אדום ערכי ומוסרי, אין לי עניין בטיעונים תועלתניים, צודקים ככל שיהיו.

* הסכנה הגדולה יותר – האיומים על חיי נתניהו חמורים ומסוכנים ומחייבים את השב"כ והמשטרה להתייחס אליהם בכל כובד הראש. עם זאת, עדין האיומים על בהרב-מיארה (כרגע היא היעד המרכזי, כמו מנדלבליט, שי ניצן ורוני אלשייך לפניה) הם בסבירות גבוהה יותר.

* תפילת הכהניסטים – לאחר מופע האימים של השר בן גביר למחרת הטבח בנווה יעקב, שבו הסית נגד היועמ"שית והתיר את דמה, נשלחה בקבוצות הווטסאפ של עוצמה כהניסטית הודעה עם פרק תהילים למותה של גלי בהרב מיארה. לא בכדי, האבטחה עליה הועלתה לדרגה הגבוהה ביותר. הסכנה היא מוחשית. אסור לזלזל בבן גביר. כאשר נופף בסמל שנתלש ממכוניתו של רבין והתחייב: "בפעם הבאה נגיע אליו," לקח חודש פחות יום והם הגיעו אליו.

* עוד חוק מושחת – אין דמוקרטיה שאינה מדינת חוק. הבסיס של מדינת חוק הוא השוויון בפני החוק. בדמוקרטיה איש אינו עומד מעל החוק. חבילת חוקי המהפכה המשטרית שעוכר המשפט יריב לוין הציג במסיבת העיתונאים, הוגדרה בפיו כפעימה הראשונה של המהפכה. הוא מסתיר את תכני שלוש הפעימות הבאות. הוא משהה אותן עד לאחר קבלת פסקת ההתגברות האוטומטית, ואז יוצגו, בין השאר, חוקי מגה-שחיתות, שנועדו לפסילה, אך הרוב האוטומטי יתגבר עליה. אין זה מן הנמנע שהפעימות הבאות תכלולנה חוקים שיעמידו את נתניהו מעל החוק ויחלצו אותו מאימת הדין. בינתיים, יו"ר הקואליציה ח"כ אופיר כץ כבר יוזם חוק חסינות לראשי ערים. יש לציין, כי להוותנו קיימת בשלטון המקומי תופעה של שחיתות נרחבת. ראשי הרשויות, שלרוב הם יושבי ראש ועדות התכנון והבניה של יישוביהם, עומדים בפני פיתויי שוחד מצד אחד ואיומים מצד שני של קבלנים מושחתים ושל גורמים עברייניים, כדי לקדם את המיזמים שלהם. רבים עומדים בפיתוי, אך לא מעט נופלים. מה שעומד בפני פיתויי השוחד, הוא מצפונם של ראשי ערים ואימת החוק. אופיר כץ רוצה להסיר את אימת החוק. לכאורה, החסינות לראשי הערים היא "רק" ממעצר. אך הרי המעצר הוא לצורך חקירה, למניעת שיבוש החקירה, ליצירת לחץ על הנחקרים. משמעות הצעתו של אופיר כץ, היא מתן אפשרות לראשי ערים לעבור על החוק ללא הפרעה. מה דוחף אותו לקדם שחיתות? איזו חברה הוא רוצה שתהיה כאן? סביר להניח שהמוטיבציה שלו היא כוחם והשפעתם של ראשי רשויות מן הליכוד על מתפקדים בפריימריז. הם יהיו חייבים לו ויקדמו אותו.
אני שב וקורא לפשרה והידברות ולרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה. אבל במה שקשור לטוהר המידות ולניקיון כפיים של נבחרי הציבור אין מקום לשום פשרה. להיפך, יש לצמצם גם את חסינות הח"כים. במלחמה בשחיתות אין פשרות. אני מצפה מראשי רשויות הגונים ושונאי שחיתות להתייצב נגד היוזמה המושחתת.

* מינויים הזויים של אנשים הזויים – הממשלה ההזויה הזאת ממשיכה לנפח את עצמה במינויים הזויים של אנשים הזויים לתפקיד שרים מיותרים. עכשיו ניפחו את משרד המשפטים בעוד שר. שני הגרועים בעוכרי המשפט בישראל, לוין ואמסלם, מאכלסים עכשיו את משרד המשפטים. דודי אמסלם מתאים למשרד המשפטים כמו שעופר כסיף מתאים למשרד הביטחון, כמו שמרדכי וענונו מתאים לתפקיד יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית וכמו שבן גביר מתאים לשר לביטחון "לאומי".

* התנהלות נכלולית – כעסתי מאוד כשקראתי ששגרירת ישראל בפריז יעל גרמן לא קיבלה את פניו של ראש הממשלה בהגיעו לפריז. איזו התנהגות בלתי ממלכתית, בלתי מקצועית ובלתי דמוקרטית. הוא ראש הממשלה הנבחר, היא אמנם התפטרה אך טרם הוחלפה, היא מייצגת את מדינת ישראל וראש הממשלה נבחר בידי אזרחי ישראל בהצבעה דמוקרטית. ראיתי בהתנהגותה חוצפה.
מה מסתבר? שגרמן הכינה במסירות ובמקצועיות את הביקור אבל לשכת ראש הממשלה הודיעה לה שאינה רצויה בטקס והיא "התבקשה" לא להגיע. במקביל, הם הדליפו את השקר שהיא החרימה את הטקס. ומיד, הכתב"מים נשלחו להפיץ את הבשורה. אכן, התנהגות בלתי ממלכתית, בלתי מקצועית ובלתי דמוקרטית. אך לא של גרמן אלא של נתניהו. כרגיל, התנהגות נכלולית, התנהלות שקרית. גם כשדוקטור נתניהו יוצא לשליחות מדינית, מיסטר ביבי מאפיל עליו.

* אנשי אמת, שונאי בצע – בפרשת השבוע, פרשת "יתרו", אנו קוראים על המהלך שביצע משה על פי עצת יתרו כהן מדיין – להקים מבנה ארגוני שיבזר את העומס, אך יהיה היררכי. עד אז, משה לבדו הנהיג ושפט את העם. העומס עליו היה בלתי נסבל. הוא פתר כל סכסוך בין שני אנשים. כעת הקים מערכת של שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. במבנה הזה, אין עדיין הרעיון המודרני של הפרדת רשויות. כל המבנה הזה הוא הרשות המבצעת והשופטת כאחד והיא כפופה למשה, שהוא המנהיג העליון והשופט העליון. את המסר הזה אסור לנו לקחת מן הפרשה.
מה שחשוב לתת עליו את הדעת, הוא מי ראויים להיות השרים, כלומר נושאי המשרות הציבוריות: "אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע." אין די במבנה ארגוני יעיל. חשוב יותר שנושאי המשרות יהיו אנשים ישרים והגונים. עוד לא ניתנה התורה, למעשה – עוד אין חוקים. אבל יש מה שקודם לחוקים, והוא דמותם של בעלי התפקידים. אם לא יעמדו בתקן הזה, אין משמעות לחוקים. זה המסר שכה חשוב שנאמץ.

* חרות היחיד, צדק חברתי ועליונות המשפט – אבי היה חבר תנועת החרות מיום הקמתה ואח"כ חבר הליכוד עד יומו האחרון. על תעודת החבר שלו, בחתימת מנחם בגין, מופיע הסעיף "שליחות התנועה ועקרונותיה". ובו נכתב: "השקפת העולם שלה מבוססת על: חרות היחיד, צדק חברתי ועליונות המשפט."

* כרזות בכנסת – התפרצות מפגינים צעירים לאולם ועדת החוקה הזכירה לי אירוע מלפני שלושים שנה. באותו יום (28.4.93) נערך בכנסת דיון מדיני, שיפתח בנאום מדיני של ראש הממשלה יצחק רבין. נאום של ראש הממשלה ממקד תמיד את כל התקשורת. החלטנו לעשות מעשה הפגנתי תקשורתי בעת הדיון. קבוצה של תושבים מהגולן, בראשותי, הגיעה עם שלטים "העם עם הגולן" וסיסמאות נגד נסיגה מהגולן. אמנם באותה תקופה עוד לא היתה בדיקה קפדנית בכנסת, כפי שקיימת מאז רצח רבין, אך בכל זאת, להיכנס עם כרזות, לא היה פשוט.
תיאמתי עם ח"כ משה פלד מצומת, הוא נפגש עימנו ליד הכניסה והכניס את הכרזות. נכנסנו והלכנו לחדרו של פלד לקחת את הכרזות. ואז התברר שרבין הבריז לנו ושלח את חיים רמון לנאום במקומו. זה היה מאכזב מאוד, כי היה ברור שנאום של שר אינו מעורר תשומת לב כמו נאום ראש הממשלה.
מה עושים? האם לקיים את ההפגנה בכל זאת, או להמתין להזדמנות אחרת שבה ראש הממשלה ינאם? הרי ברור שזה לא תרגיל שנוכל לעשות פעמיים. מה שהכריע מבחינתי את הכף, הוא שהאנשים איתי היו פעילים מן השורה, שלקחו יום חופש מהעבודה ולא רציתי שירגישו שסתם בזבזו את זמנם לריק. הסתרנו את הכרזות מתחת לחולצות. בעת נאום רמון, שלפנו אותן והנפנו אותן. מיד כל המצלמות כוונו לעברנו. היו"ר, שבח וייס שהלך השבוע לעולמו, הורה לסדרנים לסלק אותנו. אחרי כדקה, שבה עמדנו והנפנו את הכרזות, הגיעו הסדרנים, חטפו את הכרזות וסילקו אותנו אחר כבוד מן המשכן. ברור שלא זכינו להד שציפינו לו אם רבין היה נואם, אך היה סיקור ולמחרת תמונתנו התנוססה בעיתונים. אגב, האירוע הזה ממש לא היה האירוע החשוב מבחינתי באותו יום. באותו ערב היה לי הדייט, ששינה את חיי.

* המקפיא הסדרתי – נתניהו הסכים לבקשת ארה"ב להאט את קצב הבנייה ביהודה ושומרון. זה לא צריך להפתיע. הוא רגיל לזה. הרי הוא כבר הקפיא את ההתיישבות והבניה ביו"ש ובירושלים. איך הוא היה מסתער על הממשלה הקודמת אילו הסכימה לכך... באיזו אלימות ותוקפנות. אבל זה לא היה קורה, כי בשום מצב הממשלה הקודמת לא הייתה מוכנה לכך.

* מי יכפה את פינוי חאן אל אחמר – הממשלה ביקשה מבג"ץ אורכה של ארבעה חודשים לפינוי חאן אל אחמר. בית המשפט אישר לה חודשיים. האם בג"ץ הסססססמולני יכפה על ממשלת ימין על מלא מלא מלא מלא לפנות את חאן אל אחמר?

* בחזרה לטיפטופים – בגבול עזה מסתמנת בימים האחרונים חזרה לתקופת ה"טיפטופים" הזכורה לרע. אפילו רפורמת הפיתות לא מרתיעה אותם.

* ספין ההטבות למחבלים האסורים – המנטרה של בן גביר והאספסוף הנוהה אחריו, היא שהמחבלים האסורים נהנים מתנאים טובים יותר מן האסירים היהודים. מה ההטבות שניתן ליהנות מהן בכלא?
במקרה של אסירי עולם – קציבת העונש.
היכולת לקצר שליש על התנהגות טובה.
קבלת ביקורים של קרובי משפחה.
חופשות.
התייחדות עם בת הזוג.
כל שאר ההטבות הן חרטא. הן בשוליים. כל ההטבות המשמעותיות הללו נמנעות מהמחבלים, ולכן הטענה הזאת שקרית וכל האובססיה על תנאי האסירים היא דמגוגיה פופוליסטית. יש רק יתרון אחד למחבלים על אסירים אחרים – היכולת שלהם להשתחרר בעסקאות שבויים. הפתרון לכך הוא לא לבחור מנהיגים חלשים לתפקיד ראש הממשלה, בוודאי לא כאלה שכבר כשלו בעסקה כזו.

* מפרקים את משרד החקלאות – כחלק ממהלכי פירוק המשרדים של ממשלת הדי-9, הממשלה עומדת להוציא ממשרד החקלאות את אחת היחידות החשובות שלו, הרשות לתכנון ופיתוח ההתיישבות והכפר, ולהעביר אותה למשרדו של פרח-הכהניסטים יצחק וסרלאוף. למה? כי הכהניסטים רוצים עוד ועוד כוח ושליטה ומולם עומד ראש ממשלה רופס, שהחקלאות מעולם לא עניינה אותו, ולכן בין השאר הוא "הכיל" את הטרור החקלאי ואת טרור ההצתות. שר החקלאות דיכטר מתנגד, אבל נתניהו אפילו לא דיבר אתו על כך. הוא לא סופר אותו. מה לכהניסטים ולחקלאות? חקלאות זה לא לעקור עצי זית של פלשתינאים.

* מעצמה הומניטרית - ישראל היא מעצמת-על הומניטרית. בכל אסון המתרחש במקום כלשהו בעולם, ישראל הראשונה שנלחצת לעזרה. טוב מאוד שישראל מסייעת גם לסוריה. בסיטואציות כאלו יש להיחלץ גם לעזרת אוייב. ברעידת האדמה באיראן, ישראל הציעה לה סיוע אך איראן דחתה את ההצעה. אני מודה שהופתעתי שאסד ביקש עזרה ישראלית, אך משביקש, על ישראל להיענות לבקשה. טוב עשה נתניהו שהחליט על כך.

* שאילתה לשלטונות ריכטר – לפני שבועות אחדים ערכנו – צח"י (צוות חירום יישובי) אורטל, תרגיל היערכות לרעידת אדמה. ימים אחדים לפני התרגיל, הזמנו מומחה לרעידות אדמה, רפי סדי, להרצאה בנושא. בהרצאה הוצגה בפנינו רשימה עם מועדי רעידות האדמה הגדולות שפקדו את ארץ ישראל. לאורך מאות שנים, אחת בכמאה שנה מתרחשת רעידת אדמה חזקה בא"י. הרעידה החזקה האחרונה הייתה ב-1927, אז דיר בלאק. ואני רק שאלה לשלטונות ריכטר – האם אפשר להכיר ברעידת האדמה הגדולה בשכונה שלנו, בטורקיה וסוריה, כרעידת המאה שלנו ולדחות את הרעידה בעוד מאה שנה?

* רוגל אלפר, אחי – אם אח או אחות או קרוב משפחה קרוב של רוגל אלפר היה עכשיו בטורקיה, הוא היה דואג לשלומו יותר מאשר לשלומם של שאר הטורקים ושאר האנשים שנמצאים בטורקיה? למה? הרי כולם בני אדם. איזה אגואיסט. הוא מגנה את הישראלים והתקשורת הישראלית שמתעניינת קודם כל אם יש ישראלים בקרב הנפגעים. אבל העניין שלנו בשלומם של אחינו הישראלים והיהודים הוא מובן מאליו, ואין בו כל זילות, חלילה, של הצער על חיי בני אדם אחרים. בדיוק כמו הדאגה שלו למשפחתו הקרובה.
הבעייה היא שאלפר מצהיר שאינו יהודי, הוא בז לכל רגש לאומי ופטריוטי, הוא סולד מכל אחווה יהודית. זאת, שעה שהוא מעריץ כל רגש לאומי ואף לאומני של הפלשתינאים, ומסביר שערביי ישראל אינם יכולים שלא לתמוך בפיגועים של "אחיהם". לנו, לעומת זאת, אין אחים. אז אני מצהיר, שכהומניסט שחונך על אהבת האדם, האכפתיות שלי לאחיי היהודים והישראלים חזקה יותר מהאכפתיות הכלל אנושית. וכאשר קורה אסון או פורצת מלחמה במקום כלשהו בעולם, מעניין אותי קודם כל מה שלומם של היהודים באותו מקום.
ואפילו רוגל אלפר, המתכחש ליהדותו, הוא אחי. אמנם אח שאני מתבייש בו, אח שמגעיל אותי, אח המעורר בי חלחלה. ובכל זאת אחי. לכן, כאשר ערבי, למשל, כותב דברי שנאה למדינת ישראל כמו רוגל אלפר, זה לא כל כך מזיז לי. וכאשר אלפר כותב את הדברים, הם כואבים לי.

* שבת אחים גם יחד – ביום ראשון, ערב החג, אירחנו באורטל את חברינו מהמושב הדתי אלוני בשן לסדר ט"ו בשבט משותף. היה זה אירוע מרגש, שמח ומרומם נפש. חשנו עד כמה אהבת ישראל, אהבת ארץ ישראל, אהבת הגולן, אהבת התרבות היהודית הישראלית; כל אלה חזקים יותר מכל מחלוקת ומכל הבדל באורחות החיים. את הערב הנחיתי יחד עם חברי ד"ר ערן מאיר מאלב"ש. הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד!
לאחר הסדר, ניגש אליי אחד החברים מאלב"ש, שהודה לי על היוזמה והאירוח, ואמר: "אלה החיים האמיתיים. בתקשורת ובפוליטיקה אנחנו שומעים על הקרע והשסע ומלחמת אחים, אבל המציאות היא מה שאנחנו עושים כאן." לא הסכמתי איתו. אמרתי לו שהקרע הוא המציאות ומה שאנחנו עושים זאת המציאות. השאלה היא איזו מציאות תגבר. מה שאנו עושים זה מאבק על דמות החברה, ועלינו להתעקש ולפעול ולא לתת לשוחרי הקרע ולמפיצי השנאה לנצח.
למחרת בבוקר קראתי בוויינט פשקוויל של איזה ימנן מחרחר שנאה וקרע, שמדקלם את המנטרה רוויית השנאה והדעות הקדומות, על פיה המאבק הוא בין יהודים לישראלים. לא ניתן לחצוף הזה ושכמותו להטיל דופי ביהדותנו, ולא ניתן להם להתנער מן הישראליות שלהם. הדיכוטומיה בין ישראליות ליהודיות היא המתכון לקרע. התרופה היא היהדות הישראלית והישראליות היהודית של מחנה המיינסטרים הציוני, שיעמוד מול מחנה השונאים, הקורעים והמשסעים, שקיימים בין שני המחנות.

* עדות לדור – מו"ר יריב בן אהרון זצ"ל הוא מחדש סוגת המסכת. המסכתות של יריב, היו טקסטים ציוניים ובעיקר של הגרעין החלוצי של הציונות, שאותם פירסם כדף גמרא – המקור, וסביבו פירושים, הצגת המקורות היהודיים שצוטטו או נרמזו בטקסט ולעתים טקסטים נוספים של בעל הטקסט עצמו המפרשים את דבריו בטקסט הנדון. מפעלו התרבותי הזה כלל מסכתות על "שירי עיר היונה" של אלתרמן, "מסדה" של יצחק למדן, "גילוי וכיסוי בלשון" של ביאליק, "לפני החוק" של קפקא, "זמר" של שלונסקי, מיספר מסכתות על יצירותיו של ברנר ועוד. את המסכת האחרונה שכתב הוא לא זכה לראות בדפוס, וכשהיה על ערש דווי, עסק בעריכתה הסופית; היתה זו מסכת על כתבים של ברל כצנלסון. תלמידו המובהק של יריב, תום נבון, השלים את המלאכה ואף כתב מבוא חשוב ומעניין. הספר, שיצא בשנת 2019, אך קראתי אותו רק עתה, הוא: "ברל כצלנסון – ניצוצות מעולמו הרוחני."
כמו המסכתות הקודמות שערך, גם את המסכת הזאת יריב כתב מתוך לימוד משותף עם תלמידיו. מבין חמשת המאמרים של ברל המופיעים בספר (בתום הספר הובא כנספח מאמר של יריב על ברל, שפורסם ב-1972) אציין את "עדות לדור", מאמר שכתב ברל לספר "מאורעות תרצ"ו", שיצא לאור חודשים אחדים לאחר פרוץ המאורעות. את המסכת הזאת כתב יריב בתקופת מתקפת הטרור הרצחנית המכונה "האינתיפאדה השניה", והפירוש שלו נע רצוא ושוב ממאורעות תרצ"ו למאורעות האינתיפאדה.
היכרותי האישית עם יריב וחברותי איתו החלה בשנת 2001. עד אז הכרתי אותו ברמה הציבורית מקריאת כתביו. תמיד הערכתי אותו מאוד כאיש רוח דגול, כמחנך וכסופר, אבל פוליטית הייתי רחוק מעמדותיו. הוא השתייך למחנה היוני בתנועה הקיבוצית. כאשר היכרנו אישית, היתה בינינו קירבה פוליטית רבה. דחיית הצעותיו של ברק בידי ערפאת ומתקפת הטרור, הביאו אותו להתפכחות מחלומות השלום ולאימוץ השקפה ניצית מפוכחת. ההשקפה הזו באה לידי ביטוי ברור במסכת.
יריב הקפיד להשתמש במינוח הציוני "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט" ולא לאמץ את המינוח הפלשתינאי "המרד הערבי הגדול", כצו האופנה של ההיסטוריונים. אגב, הוא גם הקפיד לאיית "פלשתינאים" ולא "פלסטינים" כאותו צו אופנה. הוא מתאר את הסרבנות הערבית להשלים עם קיומה של יישות יהודית בארץ ישראל ב-1936 ואת דרכי הטרור של הפלשתינאים, כמאפיין המרכזי העובר כחוט השני לאורך כל שנות הסכסוך. וכך, הזדהותו עם דבריו הציוניים, הלאומיים, של ברל בתקופת המאורעות, באה לידי ביטוי בדברים שכתב במסכת על זמננו. וכפי שברל יצא בחריפות נגד הגורמים בתוכנו שמזדהים עם האויב בשנות ה-30, כך יריב עם ממשיכי דרכם היום. ובעניין זה, שבער בקרבו, יריב פירש את דברי ברל במאמר, בעיקר באמצעות ציטוטים נרחבים מנאומים ומאמרים אחרים של ברל באותם ימים, שבהם הוא יצא חוצץ נגדם. ולצד זאת, יריב הזדהה עם ברל גם בתביעתו הברורה לטוהר הנשק (ביטוי שהוא הגה) ויציאתו נגד פגיעה בחפים מפשע, ויצא נגד גורמים בימין הקיצוני בימינו שנוהגים כך. בעיקר הזדהה יריב עם הנחישות של ברל לדבוק במעשה הציוני ולהגביר את הגשמתו, חרף הקושי, הכאב ומחיר הדמים, ברוח ה"אף על פי כן" הברנרי. אהבתי מאוד את המסכת, שעוררה את געגועיי ליריב.

* ביד הלשון: נווה – בעקבות הפינה שהוקדשה למילה "ינוו", מתוך שירו של יורם טהרלב "על כפיו יביא", שאלה אביבה קם: "הייתכן שהמילה יִנְווּ באה מהשם נווה, נראה לי יותר מתאים מאשר מהתואר נאה?"
התשובה היא שאכן, היא באה גם מן המילה "נווה", אך גם מ"נאה" ו"ונאוֶה". המילה נווה היא מילה נרדפת של שתי הצורות שציינתי.
כך נאמר באתר האקדמיה ללשון העברית: "נָוֶה הוא כתיב חלופי של נָאוֶה – שם תואר שמשמעו 'נאה', 'יפה': 'כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה' (שיר השירים ב', י"ד). הצורה נָוֶה (בלי אל"ף) אינה מתועדת בתנ"ך, אך פעם אחת מצויה צורת הנקבה נָוָה: 'הַנָּוָה וְהַמְּעֻנָּגָה דָּמִיתִי בַּת צִיּוֹן' (ירמיהו ו', ב'). גם בנקבה הכתיב הרגיל בתנ"ך הוא באל"ף (נחה): נָאוָה (מילה זו משמשת אף היא שם פרטי לפחות כמה דורות). בספרות חז"ל יש גם נָוֶה בזכר (למשל משנה ערכין ג', א')".
עוד אציין, שהמילה "נוי" נגזרת מאותה קבוצת מילים.
אורי הייטנר