על "השיר שלא שרו מעולם"

מאת הרצל חקק 2023, 320 עמ'

ועל "סולם הכלים השבורים"

מאת בלפור חקק 2023, 320 עמ'

12 רשימות פירסמתי עד כה על התופעה המרנינה הזאת – האחים התאומים, המשוררים הרצל ובלפור חקק, וזאת הפעם ה-13 שאני נפגש עם פרי רוחם של השניים, ואני פוגש שוב בידע חובק עולם שלהם בתנ"ך – בפרט (כידוע, היו השניים חתני התנ"ך) וב"ארון הספרים היהודי" – בכלל (מונח שחידש הסופר חיים הזז, כמצוין בהערתו של בלפור לשיר "שורות מתוך התוהו", עמ' 267), וידע אדיר במבוכיה ובמסתריה של השפה העברית.

ציינתי שבניגוד לקונצפט החלוצי שנבנה על מרד בהורים ובמסורת, השניים מביעים אהבה אדירה והערכה מפליגה כלפי ההורים, הסבים, ואפילו כלפי הוריהם של הסבים, והאהבה מופנית בצורה מכמירת לב כלפי בנות הזוג. הזיקה החזקה למורשת המשפחה מנתבת אותם אל שורשיה של משפחה זאת בבגדד, ואל האסון שפקד את הקהילה בפרהוד של 1941, כאשר שני דודיו (אחיה של האם) נרצחו בפרעות אלו. בלפור מזכיר גם את "הפרהוד השני", כאשר סדאם חוסיין מחריב את השכונות היהודיות ואת בתי הקברות שלהן בבגדאד (עמ' 89). הרצל ובלפור אינם חוששים להביע את הפטריוטיות שלהם, ואת אהבתם למולדת שקלטה אותם במעברה (שטבעה בשיטפונות החורף), ואחר כך בבתי סיידוף בירושלים, אליה כמהה המשפחה עוד בגולה, הם מבטאים אהבה גדולה לירושלים, כפי שגם באה לידי ביטוי בספר המשותף שלהם "ירושלים אשר אהבנו – מסה על ירושלים, שירים על ירושלים", שלהבת תשפ"ב.

ציינתי ברשימותיי הקודמות כי לאחר שחדלו לחתום שניהם יחד על ספריהם המשותפים, הם החלו לכתוב ספרים בנפרד, אבל הם מוציאים אותם תמיד בו זמנית, באותה תבנית, ובאותו מיספר עמודים. מסתבר שהאהבה והרעות הקיימות בין שניהם הן המניע לאהבה שלהם כלפי משפחתם, המסורת, השפה והמולדת.

ציינתי ברשימותיי הקודמות שהרצל הוא משורר יותר הגותי, ושיריו ארוכים מאוד, ואילו בלפור הוא יותר קומוניקטיבי, הבדל זה מוחש גם בספרים הנוכחיים, ולא רק זאת, שמות השירים של בלפור מרמזים על תוכנם, ואילו שמות השירים של הרצל, על הרוב הם חידתיים, הרי טעימה לשמות שירים מספרו של הרצל: "האם יאיר הפשר מעבר לגשר" (עמ' 10), "צו יאיר דיו אלוהי" (עמ' 85), "שפת ברית והיא נוכרית" (עמ' 189), "פעמון התימהון וההמנון" (עמ' 241). לעומת זאת אצל בלפור נמצא שמות שירים, שכאמור, מרמזים ישירות לתוכן, כמו "עץ משפחה" (עמ' 44), "על גורל היהודי, מפגש הדורות" (עמ' 63), "זיכרון ממלחמת ששת הימים" (עמ' 116), "המצורעים של ילדותי" (עמ' 182).

חטיבה מרכזית בשירים של השניים היא הבעת תודה והערכה לאישים בספרות, באמנות ובתרבות בכלל. אצל הרצל נמצא שירים ללאה גולדברג, אלזה לסקר שילר, י"ח ברנר, ש"י עגנון, פנחס שדה, ראובן רובין, נחום גוטמן, משה קסטל, אלכסנדר זייד, ביאליק, נתן זך. אצל בלפור נמצא בנוסף שירים לאלי כהן, רשב"ג, דליה רביקוביץ', אהרן זכאי, יהודה הלוי, אברהם חלפי, ר' נחמן מברסלב.

בחטיבה רחבה מאוד בספרו של הרצל אנו מוצאים את דאגתו לירידת קרנה של השירה בעטייה של הנטייה המכוונת ל"רזון", וכן אנו מוצאים בספרו 55 עמודים (314-259) שעניינם "מפתח ארמזים ומקורות" לקובץ בספר ששמו כשם הספר כולו "השיר שלא שרו מעולם".

בלפור אינו מקצה חלק מספרו לפיענוח ארמזים, אבל גם הוא מפרש את ארמזיו, אם בהערות בסוף השירים, ואם בהקדמה לשירים (ראו דוגמאות בעמ' 65, 148, 174, 200). אני סבור ששניהם טועים – משוררים מצניעים בשיריהם רמזים וארמזים, וזה תפקידם של הקוראים, המבקרים והחוקרים לפענחם. סופרת מוערכת כמו עמליה כהנא כרמון שגתה קשות כאשר החליטה שהמבקרים (הגברים!) אינם מבינים אותה, ולכן עליה לפענח את כתביה בעצמה.

הרצל מקדיש שירים למלך הטראגי, שאול, שדויד הוציא אותו מדעתו, והמשורר שלנו מבקש להעניק לו ארוכה לאחר אלפיים שנה: "עכשיו שאול יקום, הוא יעשה / את המסע הגדול מן הגלבוע לירושלים / ... הנה הנזר, אצעדה. / דוד יבוא לכתוב קינה, לבקש סליחה, / באתי עם נשמתי / לכתוב לשאול מגילת פרידה." (עמ' 99).

ברוח הפיוס ואחוות האחים, ששני המשוררים כל כך מייחלים, כותב הרצל על אחווה בין שני המלכים העוינים האלה: "את הנזר והאצעדה הביאו לירושלים / במרכבה של עננים. / ישובו שאול ודוד למלוך יחד לשיר / ודוד ינגן / ייתן מרגוע מענה לשאול." (עמ' 101).

בשני הספרים נמצא מחזורי שירים ארספואטיים, הגם שבנושא זה בלפור מרחיב יותר מהרצל, כפי שהוא גם עושה לגבי מחזורי השירים לאימא ולאבא, האב שאינו דומה לק' של קפקא, אבל דומה מאוד לסיזיפוס מהמיתולוגיה היוונית (עמ' 135, 136). וכיוון שאני מזכיר נושא זה, אצטט מהשיר של בלפור "כתב המלצה לאימא" (עמ' 79): "כשהלכה אימא אל חצר מותה / כדרך כל ההולכים / כתבנו לה המלצה באור תמיד בעלטה / לכל המלאכים." שיר מרטיט הלב אחר שלו הוא "יידישע מלוכה" (עמ' 125), שבו הסב שהגיע מעיראק, מבין את היהודי שמדבר יידיש, כשזה אומר ברעד את המילים "יידישע מלוכה."

שני המשוררים שלנו כאילו נולדו אל תוך השירה, ונכסי צאן ברזל שלה הם הרי שירתם של הגאונים – ביאליק ואלתרמן, וליבם של השניים נחמץ אל מול המתקפה חסרת השחר של נתן זך על שירתם. כאמור, שני האחים מצביעים על העוול שנעשה לגדולי אומה אלה, והרצל גם הקדיש לכך דברים במסה שלו המקדימה את מחזור השירים "השיר שלא שרו מעולם" (עמ' 182).

בדרך כלל רצנזיסט איננו אמור לייעץ למשורר איך לכתוב שירים, אמנע מלעשות את השטות הזאת, אבל משאלה אני מרשה לעצמי לבטא: ביאליק ואלתרמן, שהרצל ובלפור כל כך מעריצים, נקטו בפרוסודיה מדהימה ביופייה, וזו משאירה טעם של עוד. לחזור על הפרוסודיה של אלתרמן, למשל, זה גם לא אפשרי, וגם ייחשב בצדק לחיקוי, שהוא פסק דין מוות לכל שירה. מה כן? אולי יחתרו משוררים ליצירת פרוסודיה חדשה, מודרנית? הרי השירים של היום משוחררים לחלוטין מכבלים פרוסודיים, ויש גם המתהדרים בשפה רזה (ראו דבריו של הרצל בנדון), עושים רושם על הקורא כאילו מדובר בפרוזה (לעיתים פיוטית) הכתובה בשורות קצרות, ולא בשירה. לדעתי, שני המשוררים הידענים והמוכשרים שלנו יכולים להתמודד עם האתגר הזה (אם ימצאו לנכון, כמובן).

משה גרנות