סיפורו של משה דיין
ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997
ב-15 במאי, מייד לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, פולשים הסורים לעמק הירדן, מפציצים מהאוויר ומפגיזים מהקרקע, ולאחר שלושה ימים הם כובשים את הקיבוצים מסדה ושער-הגולן ואת צמח. הכוח הישראלי שנסוג מצמח משאיר אחריו הרוגים ופצועים. הנשים והילדים מקיבוצי עמק הירדן מפונים למעלה, לכיוון עפולה. ניסיון של לוחמי הפלמ"ח לכבוש מחדש את משטרת צמח נכשל תוך אבידות קשות. ב-18 במאי המצב נראה קרוב לייאוש. הסורים מרכזים תותחים, טנקים, משוריינים וחיל רגלים להתקפה נוספת ומכריעה, בסיוע חיל האוויר שלהם, ששולט בשמיים ומפציץ מדי פעם את היישובים העבריים. אם יכבשו את שתי הדגניות, ואת גשר הירדן וקבוצת כינרת, תיפתח לפניהם הדרך צפונה לטבריה ומערבה – לפוריה וליבנאל. הם ישלטו על רוב רובה של הכינרת ויוכלו לפלוש לגליל ולעמק יזרעאל.
ומדוע שולחים לזירה זו דווקא את משה, שהוא מפקד ללא גייסות וללא ניסיון קרבי זה שבע שנים? אולי בתקווה שנטייתו ליזום פעולות בעורף האוייב תוכל לאזן את חולשת המגינים הישראליים מול הצבא הסורי. אולי משום שהוא בן האזור ופעל בו כל השנים עוד בתקופת וינגייט, לאורך קו הנפט, ולכן הוא מכיר רבים מן הלוחמים המקומיים ויכול להנהיגם. הרי נהלל עצמה היא על "נתיב הפילים", תידרס ותיכבש – אם יפרוץ הצבא הסורי לכיוון חיפה. ואולי צירוף מקרים הוא, שלאחר שהוטל עליו להיות מפקד גדוד קומנדו, שטרם הוקם, משה הוא המפקד הפנוי ובעל הסמכות היחיד שיכול הרמטכ"ל לשלוח למשימה הקשה של עצירת הצבא הסורי.
"בכל עת שהגעתי לדגניה, לא באתי אליה אלא חזרתי אליה," אומר משה. הוא מגיע לדגניה ב-18 במאי במכונית פרטית שחורה של ה"הגנה", שנמצאת ברשותו מתפקידו הקודם. נשקו האישי הוא אקדח הצמוד לירכו. הוא מביא עימו שלושה פיא"טים, מטולים פשוטים להחריד, הנדרכים בקפיץ, ומשמשים נשק אנטי-טנקי מטווח קרוב ביותר – "נשק יקר-המציאות," כדבריו.
נוסף על כך יש עימו הבטחה מראש אגף המבצעים, יגאל ידין, באישור מיוחד של בן-גוריון, לקבל למשך עשרים וארבע שעות למרומי רכס פוריה, השולט על הכינרת, סוללה של ארבעה תותחים הרריים ישנים בקוטר 65 מילימטר, הקרויים "נפוליונצ'יקים", ולהחזירם מייד לחזית ירושלים. זו התגבורת היחידה לחזית הכינרת. כמו כן נמצאים בה ומוסיפים לבוא אליה – כיחידים ובקבוצות – לוחמים מנהלל, מבלפוריה, מיבנאל ומשאר יישובי העמק, ואף מטבריה; הם, השכנים, נזעקים לכבות את השריפה פן תתפשט האש ותכלה גם את יישוביהם.
ביממה שנותרה למשה לטפל במצב הוא מחזק את ההגנה על דגניה ב' שבאגף הדרומי. מהתגבורת שבאה מיבנאל הוא מבקש לתפוס את התל הנטוש של בית-ירח ולהתחפר במורד המזרחי שלו; זה ה"כרך" הנזכר בשירה הידוע של רחל, שהלחינה לימים נעמי שמר. תפיסת התל תבטיח שהאגף הצפוני של החזית, שממנו יש שליטה על מוצא הירדן מהכינרת, לא יהיה פרוץ. להערכת משה, ירכזו הסורים את ההתקפה בשתי הדגניות, ואם יצליחו, יפרצו מהן והלאה.
מוקדם מאוד בבוקר יום חמישי, 20 במאי, פותחים הסורים בהפגזה קשה מכל התותחים והמרגמות שברשותם. לאחר כחצי שעה מתחיל להתקדם לעבר שתי הדגניות, ממזרח, כוח סורי הכולל טנקים, שריוניות וחיל רגלים. מטוסים סוריים מטילים פצצות בכל הגזרה. למגינים אין נשק נגד-מטוסים לבד מן היריות ברובים. למרבה המזל, הפצצות הסוריות מחטיאות את מטרותיהן ואינן גורמות נזק ואבידות.
לכל אורך הקו משיבים המגינים ביריות, שגורמות לחיל הרגלים הסורי להתעכב. חשיבות רבה יש לאש הניתכת על הסורים גם מכיוון בית-ירח. נוסף על כך מתמקמת חבורה של לוחמים מהפלמ"ח ומבלפוריה מתמקמת בקצה הדרומי של קבוצת כינרת ומפעילה משם סוללה של חמש מרגמות שקוטרן שלושה אינץ'. פגיעותיהן בכוח הסורי מאטות את ההתקפה ומשבשות אותה, אך לפתע מתרחשת תקלה – פגז מרגמה סוטה ממסלולו מייד לאחר צאתו, נתקל בחוט-טלפון שנמתח מהעמדה, מתפוצץ, פוצע את מרבית הרגמים והורג אחד מהם.
השתתקות המרגמות מעודדת את ההתקפה הסורית. הטנקים ממשיכים להתקדם ללא הפרעה עד תעלות ההגנה והגדרות של דגניה א' ודגניה ב'. חלש במיוחד הוא מערך ההגנה של דגניה ב', שמגיניה לא התחפרו היטב. טנק סורי אחד פורץ לחצר של דגניה א' ורק שם, מקרוב, מצליחים המגינים להעלות באש אותו ואת צוותו, בכלי-הנשק היחידים שיש בידיהם – הפיא"ט ובקבוקי המולוטוב, בקבוקים ממולאים חומר כימי, הנזרקים בהינף יד וגורמים לתבערה בהתפוצצם. אך מצב הנשק בכי רע – מקצת בקבוקי המולוטוב כבו בטרם עת, יורק הלהבות אינו פועל, אין די תחמושת. החפירות אינן עמוקות דיין. חיילים צעירים, הרוגים ופצועים, נותרו בשדות שבין הדגניות לצמח לאחר נסיגת הכוח הישראלי, כיומיים לפני כן, מבלי יכולת לחבוש אותם ולפנותם.
לאחר זמן-מה מתאוששים רגמים אחדים ושבים להפעיל שתיים מהמרגמות, בעידודו ובהמרצתו של משה שנמצא לידם, בקבוצת כינרת. לקראת הצהריים נמסר לו מפוריה, כי התותחים מוכנים לפעולה, אך הוא מתייעץ ומחליט שלא להשתמש בהם עדיין. ההתקפה נעצרה בקטע הצפוני, הכולל את דגניה א' ומוצא הירדן עד בית-ירח. משה מעריך, שהסורים לא יוותרו אלא יחדשו את הסתערותם ביום המחרת. הוא יודע שיש רק מעט פגזים לתותחים. אם יבזבז אותם היום, לא יישאר בידו נשק הרתעה כדי להבטיח, שהחזית לא תתמוטט ביום המחרת. התותחים הם הנשק הסודי היחיד והאחרון של החזית.
זו גישתו של משה – בלהט הקרב ובשעות מצוקה ומשבר אסור לפעול רק על-פי הרגש; צריך להישאר קר-רוח ולהביא בחשבון את כל הנתונים. הניצחון הוא המטרה החשובה ביותר, לא הנקמה ולא עצם הסיפוק שבהפעלת כוח חזק.
אבל לפתע, בצהריים, מגיעה אל משה ידיעה דחופה, שהמצב בדגניה ב' קשה מאוד. אמנם הטנקים הסורים עצרו, כי החיילים הרגלים שוכבים בשדה ופוחדים להתקדם בעקבותיהם, בגלל היריות, אבל בדגניה ב' מוטלים בשדה פצועים ואין דרך להגיע אליהם, מורגש מחסור בתעלות הגנה, ומקצת עמדות מנותקות. המגינים ממשיכים לירות, אך הכל תלוי עתה בסורים. אם יחליטו הטנקים שלהם להתקדם – לא יהיה אפשר לעוצרם, ותחל נסיגה מדגניה ב'.
להרף עין חוזר משה עשרים ושמונה שנים וחודש אחד לאחור, ליום ההתקפה באפריל 1920, והוא ילד בן חמש: מדגניה ב' הנתונה בסכנה מפנים את הנשים והילדים, גם אותו, לדגניה א'. הוא שומע את היריות ורואה את להבות האש העולות מדגניה ב' ואת קומץ המגינים הנסוג בבהלה לדגניה א', דרך שדות החיטה. אחרון מגיע אביו שמואל, מפקד דגניה ב', רכוב על סוסתו השחורה, במגפיו האדומים שרגבי החפירות דבקו בהם, רובה ה"קרבין" הגרמני בידו, ופניו שחורים מאבק השריפה ומעשן התבערה שהצית לפני הנסיגה ומהרגשת הכישלון הקשה.
לא, שנית דגניה ב' לא תיפול!
ומשה פוקד על סוללת התותחים בפוריה להתחיל בהפגזה.
רק שניים מתוך שלושת התותחים פועלים.
הפגז הראשון עובר מעל בית-ירח ונופל בכינרת. הוא נורה לשם טיווח. לפי נד המים שהוא מעלה מטווחים התותחנים ימינה, לעבר משטרת צמח והחושות של העיירה הערבית.
פגז שני, ועוד פגז – – –
קולות הירי ממרומי רכס פוריה מהדהדים ברחבי עמק הירדן, הפרוס לרגליו, כהלמות תוף אדיר ממדים, המתגבר על קונצרט היריות הבודדות ומרעיד את כל הסביבה.
עוד לפני שנראות פגיעות של-ממש מודיעים למשה, כי הטנקים הסוריים מסתובבים על שרשראותיהם ונסוגים לעבר צמח. המפקד הסורי סבור כנראה, שהתותחים הישראליים עומדים להרוס את העיירה. גם החיילים הרגלים, שהסתתרו בשדות, קמים ומתחילים לברוח מזרחה למשמע הפגזים השורקים מעל ראשיהם. בתוך זמן לא רב משתתקת החזית לגמרי, האיום מעל הדגניות סר.
בתום ההפגזה משתרר בצמח שקט מוחלט. גם במשקפת אין רואים שם איש, ובערב – שום אור או תנועת רכב. בלילה מחליט משה לצאת לסיור בצמח, במכוניתו האזרחית השחורה, עם כמה מאנשיו. השערתו מתאמת. הסורים נסוגו הרחק, עד תל אל-קאסר, כיום תל קציר, וצמח ריקה. בתעלות לצד הכביש מוטלות עדיין גופות הלוחמים הישראלים הצעירים, שנהרגו בהתקפה על משטרת צמח יומיים לפני כן. נשק וכלי-רכב סוריים פזורים בעמדות ובדרכים. משה לוקח משקפת סורית למזכרת, אולי תמורה למשקפת שרסיסיה חדרו לעינו השמאלית, וחוזר עם אנשיו במכונית אלחוט סורית.
הסורים היו קרובים לניצחון. עוד מאמץ קטן מצידם, עוד הסתערות – ודגניה ב' היתה נופלת לידיהם ללא קושי רב. התמוטטות התקפתם – עוד בטרם הצליחו שניים מתוך שלושה ה"נפוליונצ'יקים" המיושנים לפגוע ישירות בכוחותיהם הפזורים בשדה קרב – מדהימה את משה. תוצאות הקרב הראשון שניהל נגד הערבים משפיעות מעתה והלאה על התייחסותו לצבאותיהם. לכותב תולדות חייו, שבתי טבת, הוא עתיד לספר:
"זה עשה עלי רושם בל יימחה. הטיול לצמח בלילה, כשראיתי שהם השאירו הכול וברחו, זה חרט בי רושם אדיר. איך בשלושה או ארבעה פגזים הם קמו וברחו, ולא ידעו מהחיים שלהם, ולא הבחינו בין ימינם לשמאלם. עם הפגז הרביעי שלנו כל ההתקפה הסורית נגמרה. הבריחה שלהם ללא התקפה – כי איש מאיתנו לא עלה על צמח, ובערב הם כבר לא היו. אז חשבתי, אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם כולם בורחים, כמו ציפורים."
אהוד בן עזר